בבא קמא מ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - א

אי לרבי יהודה, כלומר, לצד שרבי יעקב סובר כרבי יהודה, הסובר שתם לא די לו בשמירה פחותה, נפרש את דברי רבי יעקב, בכגון דעבד ליה שמירה פחותה ולא עבד ליה שמירה מעולה [שמרו שמירה פחותה, ולא שמרו שמירה מעולה], ומשלם הוא כשאר תם -

אי לרבי אליעזר בן יעקב, כלומר, ואם כרבי אליעזר בן יעקב סובר רבי יעקב, הסובר שאף תם די לו בשמירה פחותה, נפרש את דברי רבי יעקב, בכגון דלא עביד ליה שמירה כלל [לא שמרו כלל], ולכן משלם הוא חצי נזק.

דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אחד תם ואחד מועד ששמרן שמירה פחותה, פטורין.

ושמא תאמר, אם בתם הוא עוסק, למה אמר "משלם חצי נזק", והרי היה לו לומר "רבי יעקב מחייב"? לא תיקשי. כי לכך אמר "משלם חצי נזק", כדי להשמיענו שהנידון הוא בתם, והא קא משמע לן רבי יעקב, דמעמידין להם אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ^[1]

אמר ליה, השיב לו רבינא לרב אחא בר אביי, הכי קאמר: חדא דאית ביה תרתי טעמי! כלומר, לכך פירש רבא באופן זה, כדי שיישמעו מדברי רבי יעקב שני דינים מדין אחד שאמר. שהרי לפי פירושו של רבא, דין אחד אמר רבי יעקב, ומדבריו שתי הלכות למדנו.

כי למדנו מדבריו שרבי יעקב ורבי יהודה שוין בדין "מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו", ושוים הם גם, שצד תמות במקומה עומדת, ומועד די לו בשמירה פחותה כרבי יהודה. ^[2] רבינא אמר כאביי, שרבי יעקב ורבי יהודה שבברייתא חלוקים בדין, אך הוא מפרש באופן אחר:

רשות [שינוי שנעשה בבעלות על השור], האם היא משנה את דין העדאתו, הוא דאיכא בינייהו [בין רבי יעקב לרבי יהודה].

והכא במאי עסקינן, בכגון דהוה השור מועד, ונתפקח החרש, ונשתפה השוטה, והגדיל הקטן.

רבי יהודה סבר: הרי הוא בחזקתו, ואין שינוי הרשות משנה את העדאתו, והיינו דשנינו "שור של חרש שוטה וקטן שנגח, רבי יהודה מחייב". כלומר, מחייב בכל מה שהיה חייב עד עתה.

ואילו רבי יעקב סבר: רשות משנה. וזו היא ששנינו: ורבי יעקב אומר חצי נזק הוא דמשלם.

תנו רבנן:

א. שור מועד שהזיק, משלם את דמי ההיזק מן העלייה.

ב. שור מועד להרוג אדם, שהרג את האדם, הרי בעליו משלמים כופר. וכמו שנאמר [שמות כא כט]: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום, והועד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש או אשה, השור יסקל וגם בעליו יומת [בידי שמים]. אם [לשון חובה הוא] כופר יושת עליו, ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו [על ידי בית הדין".

ובסוגייתנו מתבאר, מה הוא שיעור הכופר, ולמה הוא משתלם.

אפוטרופסין שהזיק שור המועד ברשותם, משלמין מן העלייה, ונחלקו אמוראים לעיל, אם מעלייתם משלמים, או מעליית יתומים.

ואין משלמין כופר, אם הרג השור שבאחריותם את האדם, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ומפרשינן: מאן תנא, מי הוא התנא של הברייתא הסובר שכופרא [כופר] שמשלמים הבעלים כשהרג שורם את הנפש משום כפרה של הבעלים, לכפר על עצמם שחייבים מיתה בידי שמים, וכמו שנאמר "וגם בעליו יומת", ^[3] ולכן אין האפוטרופסין משלמים כופר, שהרי יתמי - שהם קטנים - לאו בני כפרה נינהו.

אמר רב חסדא: הברייתא בשיטת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא, שהוא סובר "כופרא כפרה".

דתניא: כתיב "אם כופר יושת עליו [על בעלי השור שהרג אדם] ונתן פדיון נפשו", ונחלקו תנאים כמה הוא משלם:

לדעת חכמים, דמי ניזק, שוויו של הניזק המת הוא משלם.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, דמי מזיק. שוויו של עצמו משלם בעל השור.

והרי מאי לאו, האם לא בהא קמיפלגי:

דרבנן סברי כופרא שמשלמים הבעלים ממונא הוא, שהזיק את גופו של זה ונתחייב ליורשיו דמי הנהרג, ^[4] ואם כן משלם הוא כשוויו של הניזק.

ואילו רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר שכופרא כפרה הוא, והיות ולכפר על עצמו הוא בא, יתן דמי עצמו.

הרי מבואר שדעתו של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא שכופרא כפרה, וכדעתו סובר התנא של הברייתא, הפוטר את האפוטרופסין מתשלום כופר.

אמר רב פפא: לא כאשר אתה סבור, שלדעת תנא קמא אין הכופר משום כפרה, ואם כן בהכרח שהתנא של הברייתא סובר כרבי ישמעאל.

אלא דכולי עלמא כופרא כפרה הוא, והאפוטרופסין אין משלמים לדעת כולם, ואף לדעת חכמים.

והכא - בברייתא שנחלקו התנאים אם משלמים דמי מזיק או דמי ניזק - בהא קמיפלגי:

רבנן סברי, את שיעור כפרת המזיק בדניזק שיימינן, כי בתשלום דמי הניזק יש לו כפרה.

ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר שאת שיעור כפרת המזיק, בדמזיק עצמו שיימינן, היות ולכפר על עצמו הוא בא.

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:

מאי טעמא דרבנן? הרי ודאי מסתבר יותר כדברי רבי ישמעאל, שהיות והכופר הוא כפרה, צריך הוא לתת את דמי עצמו!? ^[5]

משום שנאמרה לשון "שיתה" ["יושת עליו"] למטה ^[6] גבי כופר.

ונאמרה לשון שיתה ["ישית עליו"] למעלה גבי אדם הנוגף את המעוברת ויצאו ילדיה, וכדכתיב [שמות כא כב] "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון [באשה], ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים".

מה להלן [למעלה] בדניזק שיימינן, כערך דמי הולדות הניזקים משית עליו הבעל, אף כאן גבי כופר, בדניזק שיימינן.

ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר: "ונתן פדיון נפשו" כתיב, ומשמע כערך נפשו של הנותן.

ורבנן אמרי לך: אין, אכן "פדיון נפשו" כתיב, מיהו כי שיימינן, בדניזק שיימינן. שאין הפסוק אומר שיתן כערך נפשו, אלא שיתן [כמה שיתן] כדי לפדות את נפשו ממיתה בידי שמים. ואם כן, יכולים אנו לומר מכח הגזירה שוה שערך התשלום הוא כדמי הניזק.

ומספרת הגמרא, דמשבח ליה רבא לרב נחמן בדרב אחא בר יעקב, דאדם גדול הוא [משבח היה רבא את רב אחא בר יעקב בפני רב נחמן, שאדם גדול הוא].

אמר ליה רב נחמן לרבא: לכשיבא רב אחא בר יעקב לידך, הביאהו לידי [אלי].

כי אתא לגביה, אמר ליה בעי מינאי מילתא. כאשר בא רב אחא בר יעקב לרב נחמן, אמר לו רב אחא: שאל ממני איזה דבר הלכה.

בעא מיניה רב נחמן מרב אחא:

שור שהוא של שני שותפין שהרג את האדם, וכי כיצד משלמין בעליו השותפים את הכופר!? שהרי אם תאמר משלם האי כופר והאי כופר, כל שותף ישלם כופר שלם, הרי אי אפשר לומר כן, כי כופר אחד הוא דאמר רחמנא, ולא שני כופרין.

שמא תאמר: משלם האי [השותף האחד] חצי כופר, והאי [השותף השני] חצי כופר, אף כך אי אפשר לומר, כי כופר שלם אמר רחמנא, ולא חצי כופר. ^[7]

ואם כן כיצד ישלמו הם כופר!?

אדיתיב, בעוד יושב רב אחא וקא מעיין בה [בשאלה הראשונה]. אמר ליה רב נחמן לרב אחא:

תנן במסכת ערכין כא א: חייבי ערכין [האומר: "ערכי" או "ערך פלוני" עלי, שהוא משלם להקדש כשיעור הקצוב בתורה, לפי גילו ומינו של הנערך], שאינו רוצה לשלם להקדש את חובו - ממשכנין אותן.

אבל חייבי חטאות ואשמות, שהם באים לכפר על חטא, אין ממשכנין אותן, כי בסופו של דבר יביא, גם אם עכשיו אומר הוא שלא ניחא לו בכפרה.

והסתפק רב נחמן: חייבי כופרין, מאי? האם ממשכנין אותם?

וצדדי ספיקו הם: האם נאמר: כיון דכפרה הוא [כמאן דאמר "כופרא כפרה"], כחטאת ואשם דמי, ומחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוניה [חמור הוא הדבר בעיניו, ואין צורך למשכנו] כי מעצמו יביא בסופו של דבר.

או דלמא: כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא [היות ולחבירו צריך הוא לתת את ממון הכפרה] ולא לגבוה הוא, ^[8] ולא חמיר עליה ובעי משכוניה [אם כן אין הוא חמור עליו, וצריך למשכנו] -

אי נמי יש לומר סברא אחרת שלא למשכנו: כיון דהוא לא חטא, וממוניה הוא דאזיק, לא חמיר מילתא עילויה, ובעי משכוניה [היות ולא הוא עצמו המזיק, אלא ממונו הוא שהזיק, אין הענין חמור עליו כל כך, וצריך למשכנו]. ^[9]

אמר ליה רב אחא לרב נחמן: שבקן איסתגיר בקמייתא [הניחני, כי כבר הוסגרתי ונאלמתי משאלתך הראשונה].

השואל את השור, הרי זה חייב בשמירת נזקיו ובתשלומי נזק לניזק, ^[10]

ואם היה תם, הרי הניזק משתלם מגופו של השור שהוא של בעלים, ^[11] והשואל משלם לבעלים את הפסדו.

תנו רבנן: שאלו השואל לשור בחזקת שהשור הוא תם ואם יזיק גובים חצי נזק בלבד ומגופו של השור, ונמצא שהיה השור מועד והוא משלם נזק שלם ומן העלייה: הרי הבעלים משלמין חצי נזק, והשואל משלם חצי נזק, כפי מה שהיה משלם, אילו אכן היה השור תם. ויתבאר יותר בהמשך הסוגיא. ^[12] היה השור תם והועד בבית שואל, והחזירו השואל לבעלים:

בעלים משלמין חצי נזק בלבד, כי "רשות משנה", ^[13] ואילו השואל פטור מכלום, שהרי החזירו ונפטר מתשלומיו.

אמר מר: שאלו בחזקת תם, ונמצא מועד, בעלים משלמין חצי נזק, ושואל חצי נזק:

ומקשינן עלה: ואמאי משלם השואל אפילו חצי נזק: לימא ליה השואל לבעלים, תשלמו אתם את כל נזקו, ומשום שהרי אני "תורא שאילי, אריא לא שאילי [שור שאלתי, ולא אריה טורף] "!? ^[14]

אמר תירץ רב: הכא במאי עסקינן, שהכיר בו השואל שהוא נגחן, אך לא ידע שהוא כבר מועד בבית דין.

ואכתי מקשינן: ונימא ליה השואל לבעלים: "תם שאילי, מועד לא שאילי [תם שאלתי ולא מועד] "!?

ומשנינן: משום דאמר ליה הבעלים לשואל: הרי סוף סוף, אף אי תם הוה, פלגא נזקא מיהת בעית שלומי [הרי אף אילו היה השור תם, היית אתה צריך לשלם חצי נזק], השתא נמי, זיל שלים פלגא נזקא [ואף עכשיו, צא ושלם חצי נזק]. ^[15]

ואכתי מקשינן: ונימא ליה השואל למשאיל: אי תם היה השור, הוה משתלם מגופו, שהוא שלך, ולא הייתי צריך להוציא מעות משלי!? ^[16]

ומשנינן: משום דאמר ליה המשאיל לשואל: הרי סוף סוף - אף אם תם היה - וכי את לאו תורא בעית שלומי לדידי [וכי לא היית צריך לשלם לי את הפסד השור]!? ^[17]

ואכתי מקשינן: ונימא ליה השואל למשאיל:

הערות

^[1] א. בתוספות ד"ה אדמוקי, תמהו: מעיקרא אמרה הגמרא "אי בתם פשיטא", משמע שלא היה ניחא לגמרא לומר שהוא בא להשמיענו שמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, ובהכרח שהוא משום דאם כן לא היה צריך לומר: "רבי יעקב אומר משלם חצי נזק", אלא "רבי יעקב מחייב", וממילא הוה שמעינן שבתם הוא עוסק, ומעמידין אפוטרופוס, כי במועד אין בזה חידוש [וראה גם ברש"י לעיל ד"ה במאי עסקינן, שעיקר הנידון הוא הלשון, שלא אמר: "רבי יעקב מחייב"] ; ואם כן מה מקשה כאן הגמרא! ? ותירצו, עד כאן לא אמרנו שדי היה לה לברייתא לומר: "רבי יעקב מחייב" כדי להשמיענו שמעמידין אפוטרופוס לתם, אלא לפי מה שלא העלתה הגמרא על דעתה את הסברא ש"צד תמות במקומה עומדת", אבל אחר שהזכירה הגמרא את הסברא ש"צד תמות במקומה עומדת", שוב אין לומר דליתני "רבי יעקב מחייב", שהרי הייתי מפרש "רבי יעקב מחייב נזק שלם", ולהשמיענו הוא בא, שאם כי אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, מכל מקום גובה הוא נזק שלם על ידי אפוטרופוס, ואין אומרים "צד תמות במקומה עומדת" [קצת צ"ע, שאם כן היה לו לומר "רבי יעקב מחייב נזק שלם", ולא "רבי יעקב מחייב" בסתם, שיש לפרשו על חצי נזק] ; ושפיר מקשה הגמרא, דנימא שרבי יעקב בשור תם הוא עוסק ולהשמיענו הוא בא שמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו חצי נזק; ואפשר, שאף רש"י בד"ה אי לרבי אליעזר בן יעקב לזה נתכוין, ראה דבריו.

^[2] כתב רש"י: הואיל וסבירא ליה לרבא דלא פליגי רבי יעקב ורבי יהודה [כלומר: הרי בין אם נפרש כך ובין אם נפרש כך, זו ששנינו בברייתא דרבי יהודה אומר כך ורבי יעקב אומר כך, אין זו מחלוקת אלא רבי יעקב מפרש את רבי יהודה, ונמצא שבענין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, שוין רבי יעקב ורבי יהודה; ולכן] בכולהו סבירא ליה הכי [פירוש בכל מה שאמר רבי יהודה שוה לו רבי יעקב], ולהכי אוקמא רב במועד וכו'. ומיהו לא נתבאר למה "תרתי טעמי" הוא, והרי שלשה דברים הם, וראה "שיטה מקובצת".

^[3] רש"י מכות ב ב.

^[4] רש"י מכות ב ב.

^[5] רש"י מכות ב ב.

^[6] ברש"י נראה, שהגירסא היא: "נאמרה שיתה למעלה ונאמרה שיתה למטה", וכן הוא במכות ב ב.

^[7] א. כתב ה"חזון איש" שתוכן הספק הוא, אם משלמים שני כופרים, ואף שיש לומר "כופר אחד" ולא שנים, או שמשלמים חצי כופר, ואף שיש לומר "כופר שלם" ולא חצי, ודחה שם אפשרות לפרש, שהגמרא מסתפקת אם בכלל משלם כופר. ב. כתב רש"י: "בשלמא נזקין האי פלגא משלם והאי פלגא משלם, דאהיזיקא דניזק קפיד רחמנא, והא מטי ליה נזק שלם, אבל כופרא כפרה דמזיק הוא, ותרוייהו כפרה בעו, ובחצי כופר לא מיכפר". ויש לעיין למאן דאמר: דמי ניזק, שכפרתו הוא במה שהוא משלם את דמי הניזק, אם נאמר שכנזקין הוא, או דילמא סוף סוף כפרה הוא ובחצי כופר אינו מתכפר; וראה ברמב"ם [נזקי ממון י ה], שחייב אותם בשני כופרין, אף שלדעת הרמב"ם כופר דמי ניזק הוא, כמבואר בדבריו שם הלכה ד; וראה ב"אור החיים" שמות כא ל, שכתב לפרש את ספק הגמרא דוקא למאן דאמר "דמי ניזק", אבל למאן דאמר דמי מזיק, ודאי צריכים לתת שני כופרים, ראה שם. ג. הנה בסוגייתנו לא איפשיטא בעיה זו, ומכל מקום פסק הרמב"ם שהם משלמים שני כופרים ומשום "שהרי כל אחד מהם צריך כפרה גמורה". וכתב ה"מגיד משנה" בטעמו, כיון דפשיטא לן דחייב כופר, וכמו שאמרו "כיצד משלמין את הכופר", וקיימא לן דכופרא כפרה, חייבין הם להביא כפרתם, והולכים בה להחמיר, ואין זה כשאר ספק ממון דלקולא לנתבע, [וכן כתב ב"אור החיים" שם]. ד. ב"נודע ביהודה" [אבן העזר תניינא סימן קכב, תשובה מבן המחבר], כתב, שמדברי התוספות בסוטה יח א יש להוכיח, שלפי הצד ד"כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין", אם נותן הוא שני כופרין לא נתכפר להם כלל; ומדברי הרמב"ם וה"מגיד משנה" הוכיח לא כן, אלא שאין חיוב לתת שני כופרין, שאם לא כן אין שייך לומר שמשום חומרא יתן שני כופרין.

^[8] לכאורה צריך לומר "לא חמיר עליה" בלי וי"ו, ובכעין זה בהמשך הענין, כתוב בלי וי"ו.

^[9] כתבו התוספות: "ביורשי הניזק עצמו מיבעיא ליה אם יכולין למשכנו", וכתב על זה הרשב"א, שנראה מדבריהם, דפשיטא שאילו לא רצה לשלם בית דין מגבין וממשכנין כשאר ניזקין דעלמא. והנה הרמב"ם [נזקי ממון י ד] פסק: "ואף על פי שהכופר כפרה הוא, ממשכנין את מי שנתחייב בכופר בעל כרחו", וה"מגיד משנה" שם, הביא דבסוגייתנו היא בעיא דלא איפשיטא, והביא את דברי התוספות והרשב"א, וכתב: "ונראה שזה דעת רבינו ז"ל", משמע שרצה למר בדעת הרמב"ם, שלא פסק כצד אחד של האיבעיא, אלא פסק שבית הדין ממשכנין אותו, ובזה לא נסתפקו כלל בגמרא, כמו שכתבו התוספות והרשב"א. אך מדברי המאירי נראה כוונה אחרת, שהרי כתב: "מי שנתחייב בכופר, אף על פי שהוא בא לכפרה, הואיל ואין זה הולך למזבח ולא לבדק הבית, אלא שהוא ממון חבירו, קל הדבר בעיניו וממשכנין אותם", הרי שפסק כצד אחד של האיבעיא. והוסיף המאירי: "ומכל מקום יראה לי שאין ממשכנין בו אלא בית דין שבירושלים, שאין בתי דינין שבשאר עיירות נזקקין לכפרה", ומבואר מדבריו שחלוק הוא על התוספות, וסובר, שנידון הגמרא הוא על בית הדין, ולא על הניזק.

^[10] נקטו האחרונים, שחיוב זה הוא חיוב לניזק ולא חיוב לבעלים; ומיהו אין כל שומר חייב כלפי הניזק, אלא אם כן קיבל עליו שמירת נזיקין, וכמו שמצינו לעיל יד ב, ששומר יכול שלא לקבל שמירת נזיקין, וכשקיבל הרי הוא ביחס לניזק כבעלים.

^[11] דין זה מוכח מתוך הסוגיא הבאה, והעירו האחרונים, הרי השור של בעלים הוא, ואילו חיוב תשלום נזקיו הוא על השומר, וכמבואר במשנה לקמן [מד ב] שהשומרים נכנסו תחת הבעלים לתשלום חצי נזק בתם, ונזק שלם במועד, ואיך אפשר שיגבו מגופו עבור חיוב השומר; וביותר צריך ביאור מה שמבואר בהמשך הסוגיא, שאם הודה השומר בחיוב, שוב אין גובים מן השור, כדין "מודה בקנס פטור", והרי כיון שלא הוא המשלם אלא הבעלים, איך מועילה הודאתו של השומר לפטור. וראה עוד ברשב"א בתחילת פרק הכונס, שגזלן נכנס תחת הבעלים לענין נזיקין, ובשור תם גובים מן השור של הבעלים; ויובאו כאן דברי רבי שמעון ב"חידושי רבי שמעון" סימן לב [אות ב ד"ה ובעיקר] בביאור ענין זה [לשונו בקיצור]: ובעיקר הענין מה שגובין משומר ומגזלן מגוף שור המזיק, אף אם יפסידו הבעלים על ידי זה, והם לא פשעו כלום, שלכאורה הוא תמוה שיסבלו הבעלים שיגבו מהשור, והשומר שפשע ישלם משל אחרים, והוא דבר פלא. ונראה על פי הקדמה, שבכל זכות שאדם זוכה בנכסי חבירו, אין צריך סיבה למה שמפסיד הנתבע, ורק הוא ממילא כך, וצריך רק סיבה שעל ידה יזכה התובע. ועוד הקדמה, דנזקי תם שאני שאני, שאין דינן ככל ניזקין, שבכל ניזקין אמרה תורה, שיזכה הניזק בנכסים של בעל המזיק, ובתם אמרה תורה שיזכה במזיק של בעל המזיק ; והנה בדיני הניזקין, מי שמחויב לשומרו ובידו לשומרו הוא נקרא בעל המזיק, שהמזיק מסור תחת ידו, ומשום הכי אם הזיק תחת רשותו, שדינו של הניזק לזכות וליטול את המזיק מבעל המזיק, יכול לגבות משור זה מן השומר, אף שאם נבוא לדון מדין נכסים, אין שור זה מנכסי השומר, אבל כשאנו דנים נגדרי מזיק הוא הבעלים של המזיק, ובתם הרי הדין ליטול ולזכות בגוף המזיק מהבעלים של המזיק. וכיון שסיבת זכיית הניזק בשור זה מתאים לכלל התורה, אין לנו לבקש סיבה למה שמפסידים הבעלים, דלעולם אין צריך סיבה על ההפסד שנעשה על ידי התובע. וראה עוד שם [אות ג ד"ה אמנם] שכתב לבאר מה דמשמע מדברי תוספות בפרק הכונס לקמן נו ב, שאפילו אם גזלן לא היה מתחייב בדין שמירת נזיקין, מכל מקום יגבה הניזק את השור בשור תם. וכתב לבאר לגודל התמיה, דבקרן אין סיבת הגביה משום פשיעת הבעלים או ממונם, אלא הסיבה הוא בשור עצמו, שהדין הוא בשור המזיק שיטלו אותו הניזקין ורק אם שמר כראוי, אז פטרתו תורה, ואם היה צל אדם אחר שהכניסו לרשותו, אף דליכא דין שמירה, כיון שהדבר מסור תחת ידו ולא שמרו, אף שזו אינה סיבה לחיב את האדם, אבל לענין השור עצמו כבר נשלם תנאי התורה שיזכה הניזק בשור המזיק, [ומיהו ביאר שם דזה רק לפי ההוה אמינא בתוספות, שהגזלן אינו בדין שמירת נזיקין, אך לפי האמת שהגזלן נכנס תחת הבעלים, שוב אין צריך לדחוק כן; וראה עוד מה שציינו מדברי האחרונים בביאור ענין זה, ב"ספר המפתח" כאן ובעמוד ב, וראה עוד מה שנתבאר בהערות לו ב, בענין זה, ראה שם].

^[12] ב"חידושי רבי שמואל" סימן לג אות ב ביאר את הגדר בדין זה, על פי יסוד שביארו הגרשש"ק כמה פעמים, שכל חלות או דין שאם הוא יחול תהיה סיבה לבטלו, שוב ממילא אינו חל; וכגון מי שנותן מתנה לעבד בתנאי שלא יהיה לרבו רשות בו, שאכן נעשה הדין שאין לרבו רשות בו, ואשר בפשוטו צריך ביאור: איך נפקע דין התורה מחמת שזה עשה תנאי! ? והביאור הוא: היות ואם אכן יזכה האדון במתנה הרי ממילא לא יזכה בה, שהרי התנאי מבטל את כל עיקר המתנה לעבד, לכן אין הוא זוכה בה, שהרי קיומו של דין זה הוא ביטולו. וכן כאן, אם אכן נחייב את השואל לשלם לניזק נזק שלם, הרי ממילא תהיה טעות בעיקר קבלתו לשמירת נזקין, שהרי לא היה רוצה לשלם נזק שלם, ולכן הדין מתפשר בעצמו, שאין חל עליו חיוב של נזק שלם אלא חצי, כי ביחס לחיוב חצי מהתשלומים, הרי אין סיבה שיתבטל חיוב זה, ולכן נעשה ממילא הדין שהוא חייב חצי לניזק, והבעלים חייבים חצי לניזק; וראה עוד מה שביאר בסוגייתנו ב"חדושי רבינו חיים הלוי הלכות נזקי ממון [עמוד 91 ד"ה עוד].

^[13] כן הוא בפשטות, וכן נקטה הגמרא בעמוד ב בקושייתה, אלא שהגמרא מקשה מן הרישא, בשור שהועד בבית בעלים ויצא לרשות שואל, שהוא משלם נזק שלם ואין אומרים "רשות משנה", וכמה שיטות יש בעמוד ב בגמרא, בביאור הברייתא.

^[14] כלומר: טעות היא בקבלת שמירת הנזיקין, ואי אפשר לחייבו כלפי הניזק אפילו בחצי נזק.

^[15] ב"שיטה מקובצת" בשם תלמיד הר"פ הקשה: מה היה קשה לגמרא, והרי פשיטא שיש לומר כן! ? ותירץ, שהמקשה רצה לסיים את קושיתו, ולומר: הרי אני תם שאלתי שחיובו הוא קנס וגובים רק מגופו, ואילו היה זה תם כאשר חשבתי הרי הייתי יכול להודות בקנס וליפטר, או להבריח אותו לאגם שלא יגבו מגופו, וכאשר אכן שואלת הגמרא בהמשך הסוגיא, אלא שהתרצן לא הבין את קושייתו, ותירץ לפי הבנתו; אך ראה ב"שיטה מקובצת" שם בשם הראב"ד.

^[16] מלשון הרמב"ם [נזקי ממון ד יב] שכתב: "כל שומר שנתחייב לשלם ואין לו והיה המזיק תם שהוא משלם חצי נזק מגופו, הרי הניזק משתלם מן הבהמה שהזיקה", משמע שלכתחילה משתלם הניזק מן השומר, ורק כשאין לו אז משתלם מן הבעלים, וב"אבן האזל" שם הקשה על זה מלשון הגמרא כאן, דמשמע שאינו משתלם אלא מגופו, וראה מה שכתב שם. וראה עוד שם, שדברי הרמב"ם ייתכנו רק לשיטתו בדין "יוחלט השור", אך לשיטת התוספות בדין "יוחלט השור" אליבא דרבי עקיבא, אינו גובה אלא מן השור, ראה שם.

^[17] א. ראה בהערה 15 לעיל בשם תלמיד הר"פ שתמה לעיל, מאי קסבר המקשן, וכתירוצו לעיל יש לומר גם כאן. ב. ביארו התוספות, שאין השואל משלם אלא אם היה ערך השור שוה את חצי נזקו, ואם לא היה שוה כן, אינו משלם אלא כפי מה שהוא שוה, שהרי אילו היה תם, לא היה צריך השואל לשלם לבעלים יותר מערכו, שהרי מגופו הוא משתלם.

אי [אם] לשיטת ר' יהודה — דעבד ליה [שעשה לו] שמירה פחותה ולא עבד ליה [עשה לו] שמירה מעולה, אי [אם] לשיטת ר' אליעזר בן יעקב — שלא עביד ליה [עשה לו] שמירה כלל.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אליעזר בן יעקב אומר: אחד תם ואחד מועד ששמרן שמירה פחותה — פטורין, ואינו חייב אלא אם כן לא שמרם כלל. והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] ר' יעקב — שמעמידין להן אפוטרופין לשור תם לגבות מגופו!

אמר ליה [לו] רבינא: הכי קאמר [כך אמר], לכך התכוון רבא כאשר העמיד את דברי ר' יעקב במועד — לומר חדא דאית ביה תרתי טעמא [דבר אחד שיש בו שני טעמים] כשיטת ר' יהודה; שצד תמות במקומה עומדת, ושדי למועד בשמירה פחותה.

רבינא עצמו אמר פירוש אחר להסביר את המחלוקת בברייתא: לענין רשות משנה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], כגון דהוה [שהיה] שור מועד, שהועד בזמן שהיה ברשות האפוטרופוס, ונתפקח החרש, ונשתפה השוטה, והגדיל הקטן, וחזר לרשותם. ר' יהודה סבר: הרי הוא בחזקתו, אף שעבר לרשות אחרת, ולכך הוא מחייבו נזק שלם. ור' יעקב סבר: רשות משנה, שכיון שעבר לרשות אחרת חזר לדין שור תם, ואינו משלם אלא חצי נזק.

א ועוד בענין אחריותם של אפוטרופסים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אפוטרופסים משלמין כל נזק שהזיק שור מועד של היתומים מן העלייה, ואולם אין הם משלמין כופר אם הרג השור אדם.

ושואלים: מאן תנא [מי הוא התנא ששנה] כי כופרא [הכופר] מיועד להיות כפרה לבעל השור, ויתמי לאו [ויתומים לא] בני כפרה נינהו [הם], שהרי הם קטנים ואין להם אחריות, ולפיכך אין האפוטרופוס משלם כופר?

אמר רב חסדא: שיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] בענין זה של כופר: כוונת הכתוב "אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו" (שמות כא, ל) לומר: מה שמשלם הוא דמי ניזק, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: משלם דמי מזיק.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו], דרבנן סברי: כופרא ממונא [שחכמים סבורים שהכופר חוב ממון] הוא כמו כל שאר תשלומי נזק, וצריך לשלם ליורשי ההרוג פיצויים על הנזק שנגרם — דמי הניזק, ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה סבר [סבור]: כופרא [כופר] כפרה הוא, לפי שגרם להרוג נפש, והוא מתחייב בנפשו — מבחינת אחריות בדיני שמים, אבל אינו מומת בבית דין אלא משלם דמי עצמו, ומכפר בכך על מה שחטא?

ודוחים, אמר רב פפא: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] כופרא [הכופר] כפרה הוא, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בענין זה נחלקו], רבנן סברי [חכמים סבורים]: בדניזק שיימינן [מעריכים אנו] את סכום הכסף הראוי לשם הכפרה, ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה סבר [סבור]: בדמזיק שיימינן [מעריכים אנו] את הכפרה, אף שהכל, ואף חכמים, מודים שכפרה היא.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? נאמרה לשון "שיתה" למטה (הלאה) ("אם כופר יושת עליו". שמות כא, ל), ונאמרה לשון "שיתה" למעלה (מקודם לכן) בחובל אשה הרה וגורם להפלת וולדה ("ענוש ייענש כאשר ישית עליו בעל האשה". שמות כא, כב), והרי זה בא להקיש זו לזו: מה להלן כשנותן דמי ולדות מובן כי ההערכה נעשית בדניזק בדמי הוולדות שהוזקו, אף כאן בכופר ההערכה נעשית בדניזק. ואילו

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה סבר [סבור]: "ונתן פדיון נפשו" כתיב [נאמר], משמע — פדיון נפשו של בעל השור.

ורבנן [וחכמים] משיבים על כך: אין [כן], אמנם "פדיון נפשו" כתיב [נאמר], ונועד הדבר לשמש כפרה לבעל השור, מיהו [ואולם] כי שיימינן [כאשר אנו מעריכים] כמה צריך לתת כפדיון נפש — בשל ניזק שיימינן [אנו מעריכים].

אגב כך מביאים מעשה, היה משבח ליה [אותו] רבא לפני רב נחמן בדרב [את רב] אחא בר יעקב שאדם גדול הוא. אמר ליה [לו] רב נחמן: לכשיבא לידך, כשיזדמן אצלך, הביאהו לידי שיבוא לבקרני.

כי אתא לגביה [כאשר בא אליו] לבסוף רב אחא בר יעקב, אמר ליה [לו] רב נחמן: בעי מינאי מילתא [שאל ממני דבר]. בעא מיניה [שאל אותו] שאלה זו: שור של שני שותפין שהרג את הנפש כיצד משלמין כופר?

אם תאמר שמשלם האי [שותף זה] כופר מלא, וכן האי [ושותף זה] כופר מלא — והלא כופר אחד אמר רחמנא [אמרה תורה] שיש לשלם ולא שני כופרין. ואם תאמר כי משלם האי [שותף זה] חצי כופר, והאי [וזה] חצי כופר, הרי כופר שלם אמר רחמנא [אמרה התורה] שיש לשלם ולא חצי כופר!

אדיתיב [עד שישב] רב נחמן וקא מעיין [והיה מעיין] בה, בשאלה זו, למצוא לה פתרון, אמר ליה [לו] רב אחא בר יעקב שיש לו שאלה נוספת. תנן [שנינו במשנה]: חייבי ערכין, מי שהתחייבו בנדר לתת להקדש את ערכם או את ערך חבירם ואין להם לשלם — ממשכנין אותן, שנוטלים מרכושם וממשכנים עד שישלמו. חייבי חטאות ואשמות שנתחייבו להביא קרבן חטאת או אשם, אף שגם הם מחוייבים — אין ממשכנין אותן עד שיביאו קרבנם, שכן סומכים אנו על כך שרצונם להתכפר. ומעתה יש לשאול: חייבי כופרין מאי [מה דינם]?

האם נאמר כיון שכפרה הוא, לכן כחטאת ואשם דמי [נחשב], ומכיון שכן מחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוניה [חמור עליו הדבר בעיניו ולכן אין צריך למשכנו] כדי להבטיח לנו שישלם כופר זה, כי בוודאי ישתדל בעצמו להגיע לכפרה, גם בלא כפיה זו. או דלמא [שמא] כיון דלחבריה [שלחבירו] הוא דבעי מיתבא ליה [שצריך לתת לו] את הכופר, ואינו כחטאת ואשם שמקריב לשמים, הרי אף הכופר חוב ממונא [ממון] הוא בעיניו ולא לגבוה הוא, ולא חמיר עליה [חמור עליו] ולא ישתדל לשלם, ולכן בעי משכוניה [וצריך למשכנו].

אי נמי [או גם כן] אפשר לתת טעם אחר מדוע אין הכופר חמור בעיניו, כי כיון שהוא עצמו לא חטא, וממוניה [ורק ממונו, שורו] הוא דאזיק [שהזיק] — לא חמיר מילתא עילויה, ובעי משכוניה [אין הדבר חמור עליו ומשום כך צריך למשכנו] שישלם.

אמר ליה [לו] רב נחמן: שבקן, אסתגר בקמייתא [הנח לי, הרי נסגרתי בשאלה הראשונה] ואיני מוצא לה פתרון, ואינך צריך לשאול אותי שאלות קשות נוספות.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אף שהשואל שור מחבירו הריהו מתחייב באחריות נזקיו, אם שאלו בחזקת שהוא תם, ונמצא השור מועד, ונגח והזיק — בעלים משלמין חצי נזק, ושואל משלם חצי נזק.

הועד השור בבית שואל שנגח בהיותו שם שלוש פעמים והעידו בו בפני בית דין, והחזירו לבעלים ואחר כך נגח — בעלים משלמין חצי נזק שהרי לא אצלם הועד, ולגביהם הוא עדיין תם, ושואל — פטור מכלום, שהרי אין עוד השור ברשותו. ומעתה מבארים את פרטי הדברים.

אמר מר [החכם] בברייתא: שאלו בחזקת שהוא תם ונמצא שהוא מועד — בעלים משלמין חצי נזק, ושואל — חצי נזק. ושואלים: ואמאי [ומדוע] ישלם השואל בכלל? לימא ליה [שיאמר לו] למשאיל: תורא שאילי [שור שאלתי], אריא [אריה] לא שאילי [שאלתי] ולא ידעתי שמועד הוא והריהו כארי טורף, ולא קיבלתי עלי כלל שמירה של שור כזה!

אמר רב: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שהכיר בו השואל שהוא נגחן, ונמצא שבשעת שאילה ידע שהוא עלול להזיק.

ומקשים עוד: ונימא ליה [ושיאמר לו] השואל לבעלים: אף שידעתי שהוא נגחן, מכל מקום תם שאילי [שאלתי] מועד לא שאילי [שאלתי], ולא קיבלתי עלי שמירה של שור מועד, שמשלמים עליו נזק שלם!

ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר לו] הבעלים: סוף סוף אי [אם] תם הוה [היה] — בכל זאת פלגא נזקא בעית שלומי [חצי נזק היית צריך לשלם], השתא נמי זיל שלים פלגא נזקא [עכשיו גם כן לך שלם חצי נזק].

ושואלים: ונימא ליה [ושיאמר לו] השואל למשאיל: אי [אם] תם הוה [היה] הרי הנזק בתם משתלם מגופו של השור המזיק, ואני לא הייתי צריך לשלם מממוני!

ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר לו] בעל השור: סוף סוף, את לאו תורא בעית שלומי לדידי [אתה, וכי לא שור שלם היית צריך לשלם לי]? שהרי כשואל היה עליך להחזיר לי את השור בשלימותו, ואם היו גובים מגופו היה עליך להחזיר לי שור שלם, ונמצא שבכל מקרה היה עליך תשלום נזק זה, ואם כן אינך מפסיד יותר כאשר השור מועד.

ושואלים: ונימא ליה [ושיאמר לו] השואל:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There are two scenarios in which the baraita could be interpreted as referring to an innocuous ox. If one wants to interpret it in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, it can be discussing a case where he provided reduced safeguarding for it and did not provide superior safeguarding for it. If one wants to interpret it in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, it can be discussing a case where he did not provide safeguarding for it at all.

As it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: With regard to both an innocuous ox and a forewarned ox whose owner provided reduced safeguarding for them, he is exempt. The owner is liable only if he did not safeguard them at all. And accordingly, Rabbi Ya’akov teaches us this, that the court appoints stewards for the owners of an innocuous ox to enable the injured party to collect damages from the proceeds of the sale of its body.

Ravina said to him that this is what Rava was saying by interpreting Rabbi Ya’akov’s statement with regard to a forewarned ox: Rabbi Ya’akov stated one matter containing two elements of reasoning [ta’ama] in accordance with Rabbi Yehuda’s opinion, namely, that a forewarned ox retains its element of innocuousness, and that reduced safeguarding is sufficient for a forewarned ox.

Ravina himself said a different explanation of the baraita: The practical difference between Rabbi Yehuda and Rabbi Ya’akov is with regard to whether a change of custody changes the status of the ox. For example, in a case where the ox was forewarned while in the custody of the steward and subsequently the deaf-mute regained his hearing, or the imbecile became halakhically competent, or the minor reached majority, and the ox returned to its owner’s custody. Rabbi Yehuda holds that it is still in its previous status, the change of custody notwithstanding, and that therefore the owner is liable for the full cost of the damage. By contrast, Rabbi Ya’akov holds that the change of custody changes the status of the ox, which reverts to innocuousness, and so the owner pays only half the cost of the damage.

§ The Sages taught in a baraita: Stewards are liable to pay from their superior-quality property for damage caused by forewarned oxen under their custody, but they do not pay a ransom if the oxen killed a person.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught that the purpose of ransom is atonement for the owner of the ox, and that therefore a minor orphan’s steward is exempt from liability to pay it, as orphans are not subject to the obligation of atonement since they are not morally responsible?

Rav Ḥisda said: It is Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. As it is taught in a baraita: The verse: “If a ransom is imposed upon him, then he shall give for the redemption of his life” (Exodus 21:30), is referring to the monetary value of the injured party. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: The ransom corresponds to the monetary value of the one liable for the damage.

What, do they not disagree with regard to this very issue? In other words, the Rabbis hold that ransom is monetary restitution for the damage caused, and therefore the heirs of the victim must be paid the monetary value of the victim. And Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, holds that ransom is atonement for causing the death of a person. Accordingly, the amount of the ransom is the monetary value of the one liable, since, from the perspective of his moral responsibility for the incident, he deserves to pay with his life. Although the court does not impose capital punishment, his atonement is through payment of his own value.

Rav Pappa said: No, it is possible that according to everyone ransom is atonement, and here they disagree with regard to this issue: The Rabbis hold that we evaluate the amount that is appropriate for atonement according to the monetary value of the injured party, and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, holds that we evaluate it according to the value of the one liable for the damage. All agree that the purpose of the ransom is atonement.

The Gemara elaborates: What is the reasoning of the Rabbis? Imposing is stated in the later verse: “If ransom is imposed upon him” (Exodus 21:30), and imposing is stated in the earlier verse, concerning a person who injures a pregnant woman, causing her to miscarry: “He shall be punished as the husband of the woman shall impose upon him” (Exodus 21:22). This verbal analogy indicates comparison of the two halakhot: Just as there, with regard to compensation for causing miscarriage, the evaluation is according to the monetary value of the injured party, i.e., the fetus, so too here, the ransom is according to the value of the injured party.

And Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, holds that the fact that it is written: “And he shall give for the redemption of his life,” indicates that the ransom is redemption of the life of the ox’s owner, and its amount should accordingly be the owner’s monetary value.

And the Rabbis would respond to this reasoning that indeed, the phrase: “For the redemption of his life,” is written, indicating that the purpose of the ransom is redemption of his life. Nevertheless, when we evaluate the amount he is liable to pay, we evaluate it according to the value of the injured party.

§ Rava was praising Rav Aḥa bar Ya’akov before Rav Naḥman, saying that he is a great man. Rav Naḥman said to him: When he happens to come to you, bring him to visit me.

When Rav Aḥa bar Ya’akov eventually came to him, Rav Naḥman said to him: Ask me something. Rav Aḥa bar Ya’akov asked him: If an ox belonging to two partners kills a person, how do they pay the ransom?

If this partner pays the ransom in full and that partner also pays the ransom in full, it would seem incorrect, as the Merciful One states that one ransom shall be paid, but not two ransoms. If this partner pays half the ransom and that partner pays half the ransom, it would also seem incorrect, as the Merciful One states that a full ransom shall be paid, but not half a ransom.

While Rav Naḥman was sitting and pondering this question, Rav Aḥa bar Ya’akov asked him another question. He said to him: We learned in a mishna: The court repossesses property from those liable to pay their valuations who are delaying their payments. But the court does not repossess property from those liable to bring sin-offerings and guilt-offerings; they are relied upon to bring their offerings of their own initiative, as it is assumed they want to atone for their transgressions (Arakhin 21a). In light of this mishna, what is the halakha with regard to those liable to pay ransom?

Should it be reasoned that since it is atonement, it is similar to the cases of a sin-offering and a guilt-offering, which a person treats seriously, as it is in his interest to achieve atonement, and therefore the court does not need to repossess property from him? Or perhaps it should be reasoned that since he is required to give the ransom to another person, he considers it a financial liability and does not consider it an obligation toward the Most High, and consequently he does not treat it seriously enough; and therefore the court needs to repossess property from him, as he might not pay it.

Alternatively, it could be reasoned that since he himself did not sin but rather it is his property, i.e., his ox, that caused the damage, he does not treat the matter seriously enough, and therefore the court needs to repossess property from him to ensure payment.

Rav Naḥman said to him: Leave me alone. I am still stuck on the first question and have no solution, so you must not raise further difficult questions.

The Sages taught: Even though one who borrows an ox from another is generally responsible for damage that it causes, if he borrowed it on the presumption that it was innocuous and it gored and caused damage, and it was then found to be forewarned, the owner pays half the cost of the damage and the borrower pays half the cost of the damage.

If the ox was rendered forewarned in the house of the borrower, i.e., it gored three times while in his possession, and he was warned in court, and he then returned it to the owner and it subsequently gored, the owner pays half the cost of the damage, as with regard to him it is still considered innocuous, having become forewarned while not in his custody, and the borrower is exempt from paying any compensation, since the ox is no longer in his custody.

The Master said in the baraita: If one borrowed the ox on the presumption that it was innocuous and it was found to be forewarned, the owner pays half the cost of the damage and the borrower pays half the cost of the damage. The Gemara asks: But why should the borrower pay at all? Let him say to the owner: I borrowed an ox; I did not borrow a lion. I did not accept responsibility for safeguarding a forewarned ox, which behaves violently like a lion.

Rav said: Here we are dealing with a case where the borrower was aware at the time he borrowed it that it was a goring ox and liable to cause damage.

The Gemara asks: But if that is the case, let him say to the owner: Even though I knew that it was a goring ox, nevertheless, I borrowed an innocuous ox. I did not intend to borrow a forewarned ox and thereby accept responsibility for safeguarding an ox for which one must pay the full cost of its damage.

The Gemara answers that the borrower is liable because the owner can say to him: Ultimately, even if it was innocuous, you would be required to pay half the damages. Therefore, now too, go pay half the damages.

The Gemara asks: But if that is the case, let the borrower say to the owner: If it was innocuous, the damages would be paid from the proceeds of the sale of the body of the ox, not from my property.

The Gemara answers: The borrower cannot say this, because the owner can say to him: Ultimately, would you not have been required to pay me back the full value of my ox? As a borrower you are obligated to return the ox to me in the same condition that you borrowed it. Even if compensation was collected from the proceeds of its sale you would still have been required to return its full value to me. Therefore, in any event you would effectively be paying for the damage, so you are not losing anything from the fact that the ox is forewarned.

The Gemara asks: But if that is the case, let the borrower say to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבינא אמר רשות משנה איכא בינייהו דר' יעקב סבר רשות משנה. תימא לי דא"כ הו"ל למיתני ר' יעקב אומר אינו משלם אלא חצי נזק.

שור של שני שותפין כיצד משלמין את הכופר. כלומר למאן דאמר כופרא כפרה הוא דלמ"ד ממונא הרי הוא כשור של שני שותפין שמשלמין שניהם את הנזק בשתוף אבל למ"ד כופרא כפרה איבעיא ליה שלא מצינו כפרה לחצאין וא"ת מאי קא מיבעיא ליה כופר אחד אמר רחמנא והא אמרינן פרק המצניע גבי המוציא ככר לרה"ר דהוציאוהו שנים חייבין ומסתמא כל חד וחד מייתי חטאת י"ל דהתם דלגבוה אין לחלק אלא יביא זה כפרתו וזה כפרתו אבל כאן דתשלומי נזק שנותן לחברו אע"ג דמתכפר בו אינו בדין שיתנו שני כופרין ולמה ירויח כשהשור של שותפין ועוד דהתם שנים דכל חד חייב על זדונו כרת וכל שזדונו כרת מביא חטאת על שגגתו.

חייבי כופרים מאי. כתוב בתוס' דביורשי הניזק מבעיא ליה אם יכולים למשכנו ונראה מדבריהם דפשיטא דאלו לא רצה לשלם ב"ד מגבין וממשכנין כשאר ניזקין דעלמא.

שור של חרש שוטה וקטן שהעמידו לו בית דין אפטרופוס והועד והמית את האדם אין אפטרופוס זה משלם כופר שהכופר אינו אלא כפרה שהוא חייב מיתה בידי שמים ומתכפר לו בתשלום דמי הנהרג שאע"פ שהכופר כפרה בנהרג שמין אותו ולא בדמי בעל השור ומאחר שאינו אלא כפרה אין אלו בני כפרה:

שור מועד של שני שותפין שהמית את האדם כל אחד מהם חייב לשלם כופר שלם אחר שהכופר כפרה הוא הרי כל אחד ואחד צריך כפרה:

כל דבר שהוא צריך כפרה הוחזקו הבעלים בעינינו שלא להתרשל בענין ואין ממשכנים אותם על זה כגון חטאות ואשמות אבל דבר שאינו בא אלא מצד נדבה כגון ערכים ועולות ושלמים ממשכנין אותם שמא יהא קל בעיניו להתרשל עליהם ואע"פ שאין כפרה אלא לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וחטאת נזיר מ"מ הואיל ואינה מעכבת לשתות יין שמא יאחרנה וממשכנין אותו עליה מי שנתחייב בכופר אע"פ שהוא בא לכפרה הואיל ואין זה הולך למזבח ולא לבדק הבית אלא שהוא ממון חברו קל הדבר בעיניו וממשכנין אותם ומ"מ יראה לי שאין ממשכנין בו אלא בית דין שבירושלים שאין בתי דינין שבשאר עיירות נזקקים לכפרה:

כבר ידעת שהשואל את השור נכנס תחת הבעלים לכל דיני נגיחותיו ומ"מ אם שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם לא ידע השואל שיהא נגחן כלל השואל פטור והבעלים חייבים בנזק שלם שלא קבל עליהם שמירת מועד ואם היה יודע שכבר נגח אלא שלא היה יודע שיהא מועד משלם השואל חצי נזק ובעלים חצי נזק שאפילו היה תם כמו שהיה סבור חצי נזק היה משלם ולא נפטרו הבעלים מחמת רשות משנה שאין רשות משנה ממשאיל לשואל שמ"מ שם בעליו עמו:

חדא דאית בה תרי טעמי פירוש כרבי יהודה בשמירה פחותה וכרבי יהודה בצד תמות. וא"ת תלת איכא דאיכא נמי מעמידין אפוטרופוס. וי"ל דהכי קאמר איכא תרי טעמי להעמידה במועד יותר מלהעמירה בתם וההיא דמעמידין אפוטרופוס שמעינן ליה כי נמי איירי בתם. תלמיד הר"פ ז"ל.
וכתב ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל חדא דאית בה תרתי. קצת קשה היא גופה מנלן דסבר דצד תמות במקומה עומדת דילמא בתם גמור איירי. ע"כ.
וכתב הר"ש ז"ל וז"ל חדא דאית בה תרתי. הקשה מהר"ם דאכתי לוקמה בתם וכגון שנגח שלש פעמים ביום אחד וסבר לה כרבי יהודה דאכתי הוי תם דבעינן שלשה ימים והוי נמי חדא דאית בה תרתי דהוי תם מעמידין אפוטרופוס לתם וכו' ובשמרו שמירה פחותה דאי הוי תם ושמרו הוי פטור. ותו קשה מנא ליה לרבא דהא רבי יעקב סבר כרבי יהודה בכל הני צדדין. ונראה דהכי קאמר הא דאוקימנא במועד אשמועינן חדא דאית בה תרתי כדמוכח בברייתא ואי בתם מיירי מאי איצטריך רבי יעקב לפרש חצי נזק אטו לא ידענא דתם חצי נזק משלם. וזה דוחק לומר דפירש רבי יעקב דלא נטעי לאוקמה מחייב דרבי יהודה במועד ולהכי תנא מחייב בסתמא דאין לידע אם נזק שלם ומעמידין אפוטרופוס לתם או מחייב חצי נזק ודוקא דמועדת לפי שמעמידין אפוטרופוס וכו' ולהכי לא תני בהדיא חצי נזק דלא להוי משמע בתם כמו כל חצי נזק שבתלמוד ולכך פירש רבי יעקב חצי נזק לאורויי דמחייב דרבי יהורה מיירי בתם דזה דוחק הוא דאין דרך התנאים לפרש דברי חבריהן במאי מיירי אי במועד אי בתם אבל דרך לפרש לשון מחייב מהו אם שלם אם חצי. ע"כ.

רשות משנה איכא בינייהו. רבינא בא לתרץ אליבא דרבא דמוקי לה לעיל במועד ודנטריה שמירה פחותה וברייתא פליגא בדבר אחר דלא שייך כלל בהני ענינים דטעמא דרבי יעקב תלי בהו ולא נצטרך לומר מה שחייב רבי יהודה פירש רבי יעקב כדקאמרינן לעיל. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וז"ל רבינא אמר בין רבי יהודה ורבי יעקב רשות משנה איכא בינייהו וכו'. וההיא דלעיל במועד כדאוקי לה רבא לעיל. ע"כ.

רבינא אמר רשות משנה איכא בינייהו. תימה לי דאם כן הוה לן למימר רבי יעקב אומר אינו משלם אלא חצי נזק. הדשב"א ז"ל.
ח"מ ק"ו ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל גדולי המחברים כתבו שאם הזיקו אחר שהועדו בפני אפוטרופין אם עדיין הוא תם משלם חצי נזק מגופו דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. אף הם כתבו בענין רשות משנה שלא נאמר אלא בנמכר או נתן במתנה אבל נתפקח החרש ונשתפה השוטה אף על פי שבטל האפוטרופוס הרי הם מועדים בחזקתם שהרי הם ברשות בעלים כדין השאילו או מסרו לשוטה. ויש מפרשים היפך הדברים דלא אמרו רשות משנה אלא מאפוטרופוס ליתומים והדומים להם מפני שהם רשאין לומר מעין טעם לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי הא ניתן ונמכר אין כאן רשות משנה. ויש פוסקים לגמרי כרבי יוסי שאין רשות משנה כלל. ע"כ.
והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור לגמרי דהא לית ליה בעלים ואין גומרים דינו של אדם אלא בפניו אבל אם ראו שוריהן שנוגחין תמיד מעמידין אפוטרופוס אפילו לתם לגבות מגופו כרבנן דפליגי בגמרא עלה דסומכוס ואי אזיק בתר הכי תם משלם מגופו חצי נזק דהא קיימא לן כרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו ונתרוקנה רשות וזכות שור המזיק לניזק כדאמרינן לעיל הוחלט השור פירוש לענין לגבות נזקו ממנו הילכך אף על גב דהני לאו בני שמירה נינהו כיון דאית להו אפוטרופוס משלם הניזק מגופו וכל שכן לענין העדאה שמעמידין אפוטרופוס ומעידים העדים לפניו על נגיחתו ואם נגח שלש נגיחות ברשות אפוטרופוס משלם האפוטרופוס נזק שלם משלו ולכי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו והני מילי היכא דלא נטריה אפוטרופא כדחזי לנטוריה הוא דמשלם אפוטרופא דאי נטריה כדחזי ליה כגון נעל בפניו כראוי הא קיימא לן כרבי יהודה דאמר מועד פטור שאין לנו לחייב הבעלים מאחר ששמרוהו הן או האפוטרופין שמירה מעולה. והכי אמרינן בגמרא דאליבא דרבי יהודה סתם שוורים בחזקת צריכין שימור קיימי ומשום הכי אמר רחמנא דלישלם תם כי היכי דליטרינהו שמירה מעולה וכתב בתר הכי במועד ולא ישמרנו בעליו ומשמע שמירה מעולה דמעולה ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט מועד משמירה מעולה דמעולה אלא כיון שנעל בפניו כראוי פטור שאין לנו לחייבו לשלם מן העלייה אבל תם אף על פי ששמרו שמירה מעולה משתלם חצי נזק מגופו דהא שותפי נינהו והא תורא קמן וכן נראה מסוגיא שמעתא. ונראה לומר דחצי נזק אחד מיהא לישלם מגופו אף על פי שהועד ברשות אפוטרופוס דלא עדיף משור תם דמשלם מגופו אף על פי שהוא של יתומים קטנים וחצי נזק אחר ישלם אפוטרופוס עכשיו משלו וכי גדלי יתמי ליסהדו קמייהו דהועד ולישלמו ליה לאפוטרופוס וצריך עיון. והא דינא דשור היתומים דיינינן נמי בשור שהלכו בעליו למדינת הים דמוקמינן אפוטרופוס לנטוריה אף על גב דקיימא לן דאפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן וכן בחרש שוטה וקטן אם נשתפה החרש והגדיל הקטן וכו' או חזר ההולך משלמין נזקי שווריהן לאפוטרופין החזירו להם האפוטרופין שווריהן אחר כך הרי הם בהעדאתם כשהיו מה שאין כן בשור המועד שמכרוהו או נתנוהו בעליו שחזר לתמותו משנשתנו בעליו. ע"כ.

תנו רבנן משלמין מן העלייה וכו'. קצת קשה דלא הוי ליה למיתני משלמין מן העלייה אלא הכי הוי ליה למימר משלמין הנזק ואין משלמין את הכופר דהוי דבר וחלופו ולמה ליה למתני מן העלייה. ושמא יש לומר אי הוה תני משלמין את הנזק הוה אמינא בין תם בין מועד משום הכי איצטריך לומר מן העלייה והכי קאמר משלמין מן העלייה הנזק ואין משלמין הכופר. שיטה.

ואין משלמין כופר וכו'. עד לאו בני כפרה נינהו והוא הדין בין למאן דאמר מעליית יתומים בין למאן דאמר מעליית אפוטרופוס ולכי גדלי יתמי חוזרין ונפרעין מהם היתומים פטורין. ותימה דמשמע דאפוטרופסים נמי פטורים ואמאי כיון דמינטר ליה ופשע ביה וכיון דכופרא כפרה אמאי לא בעו כפרה דהא לקמן אמרינן גבי שומר דמחייבו לשלומי כופרא ואי משום טעמא דמימנעי ליהדרו ולישתלמו מיתמי. ואפשר דכיון דיתמי לאו בני כפרה נינהו כלל לא רמינן עלייהו תשלומין דכופר כלל. ואפוטרופוס ליכא למימר דמשלם דכיון דמשתלם לעולם מימנעי ולא עבדי ולא דמי לתשלומין דתשלומי נזק יתמי בני תשלומין נינהו אלא משום דלאו בני דעה נינהו מיפטרי אבל כופרא דהוי כפרה דאפוטרופסין גופייהו בלחוד ולא שייכי בהו יתמי כלל בהא לא רמינן לה עלייהו כלל. וכיון דכן דלא אפשר דיתומים משלמי ליה כלל ולא אפשר נמי לאפוטרופוס דלישלם דמימנעי אפשר דרבנן עבדינהו אפוטרופין לענין נזקי ממון ולא לענין מיתה כלל. הרא"ה ז"ל.

מאן תנא כופרא כפרה. וא"ת ומאי נפקא לן מינה אי כופרא כפרה אי ממונא. וי"ל נפקא מינה לענין אם מחלו היורשים הכופר דאי כופרא ממונא יש לומר רשאין למחול ואי כפרה לא מצי מחלי. אי נמי למאן דאמר ממונא אם אין לו לשלם פטור ואי כפרה צריך לחזור עד שימצא כפרתו דאם לא כן הוה נענש עליו. ועוד אומר מורי שיחיה דנפקא מינה לענין יתמי כדקתני הכא דאי כפרה לא משלמי ואי ממונא משלמי. תלמיד הר"פ ז"ל.

אמר רב פפא דכולי עלמא כופרא כפרה וכו'. מסתברא דהילכתא הכי. הרא"ה ז"ל.
שור של שני שותפין כיצד משלמין את הכופר למאן דאמר כופרא כפרה הוא דלמאן דאמר ממונא הרי הוא כשור של שני שותפין שמשלמין שניהם את הנזק בשיתוף אבל למאן דאמר כפרה איבעיא ליה שלא מצינו כפרה לחצאין. הרשב"א ז"ל.

כופר אחד אמר רחמנא. כתבו בתוספות אף על גב דלגבי חטאת אמר בפרק המצניע גבי המוציא ככר לרשות הרבים וכו'. והרא"ש ז"ל תירץ דשאני התם דקרבן לאו בר חלוקה הוא. וזה לשון הראב"ד ז"ל כופר אחד אמר רחמנא כלומר בחצי חטאו איך יביא קרבן שלם ולא מצינו על כזית חלב שתי חטאות גם לא חצי חטאת לאדם אחד שכך שנינו בכריתות רבי יוסי אומר כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאים אותה. ע"כ.

כופר שלם אמר רחמנא. כתוב בתוספות ושה אפילו מקצת שה וכו' לא שייך לאיתויי הכא דהתם כלל לא קבע שיעור אבל הכא דקבע דמי מזיק או ניזק שמא אין לפחות מזה. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

חייבי כופר מאי. כתבו בתוספות ביורש הניזק עצמו מיבעיא ליה וכו'. נראה מדבריהם דפשיטא דאילו לא רצה לשלם בית דין מגבין וממשכנין כשאר נזיקים דעלמא. הרשב"א ז"ל.
וכתב ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל הא דכתבו בתוספות ביורשי ניזק מיבעיא ליה פירוש בלא בית דין דבבית דין ממון אחר נמי יורדין לנכסיו. ע"כ לשונו.
ח"מ ק"ו ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שור של חרש שוטה וקטן שהעמידו לו בית דין אפוטרופוס והועד והמית את האדם אין אפוטרופוס זה משלם כופר שהכופר אינו אלא כפרה ואף על פי שהכופר כפרה בנהרג שמין אותו. שור מועד של שני שותפין שהמית את האדם כל אחד מהם חייב לשלם כופר שלם אחר שהכופר כפרה הוא הרי כל אחד ואחד צריך כפרה. כל דבר שהוא צריך כפרה הוחזקו הבעלים בעינינו שלא להתרשל בענין ואין ממשכנין אותם על זה כגון חטאות ואשמות אבל דבר שאינו בא אלא מצד נדבה כגון ערכין ועולות ושלמים ממשכנין אותם שמא יהא קל בעיניו להתרשל עליהם ואף על פי שאין כפרה אלא לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וחטאת נזיר מכל מקום הואיל ואינה מעכבת מלשתות יין שמא יאחרנה וממשכנין אותו עליה. מי שנתחייב בכופר אף על פי שהוא בא לכפרה הואיל ואין זה הולך למזבח ולא לבדק הבית אלא שהוא ממון חבירו קל הדבר בעינו וממשכנין אותם. ומכל מקום יראה לי שאין ממשכנין בו אלא בית דין שבירושלים שאין בתי דינים שבשאר עיירות נזקקין לכפרה. ע"כ.
ולימא ליה תם שאילי מועד לא שאילי ואין התם דרכו להזיק כמו המועד אמר ליה אפילו הכי לענין תשלומין לאו טענתא הוא גבך דסוף סוף פלגא נזקא בעית שלומי. הראב"ד ז"ל.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל משום דאמרו ליה אי תם הוה פלגא נזקא בעית שלומי. וא"ת ודקארי לה אמאי קארי לה פשיטא דהכי קאמר ליה. יש לומר דהמקשה נחית למפרך קושיא דמעריקנא לאגמא או מודינא ביה והמתרץ לא הבין. ע"כ.

ולאו תורא בעית שלומי. כתוב בתוספות דהשתא נמי לא משלם אלא בשוויו של שור והבעלים יש להם לשלם השאר ואף על גב דקתני שואל משלם חצי נזק היינו משום דרוב פעמים השור המזיק שוה כשיעור חצי נזק. תלמיד הר"פ ז"ל.

בד"ה כופר אחד אמר כו' ומסתמא כל חד וחד חייב חטאת כו' עכ"ל אבל אי הוה מסתפקא לן נמי התם למימר דחייבין תרווייהו חד חטאת כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר נמי הכי ליכא למפשט הכא מידי וק"ל:

ד"ה חייבי כופר מאי ביורש הניזק עצמו מבעיא ליה. ר"ל אע"ג דמתניתין חייבי ערכין ממשכין הוי פירושו שגזבר ההקדש ממשכין אותו וכופר אינו אלא ליורשין מבעיא ליה אם היורש יכול למשכנו:

ד"ה ולימא ליה אי תם וכו' הך פירכא לית ליה לרבי יהודה וכו' משום דלרבי יהודה לא פריך מידי דנוכל לומר דהשתא נמי האי חצי נזק דמשלם שואל היינו ח"נ דצד תמות כאלו שאלו והוי תם וק"ל:

בתוס' בד"ה ולימא ליה אי תם כו' הך פירכא ליתא לר"י כו' וכן הך פירכא דהוי מעריקנא כו'. מיהו הך דהכא ודאי לר"י הוי מצי להקשות עדיפא אמאי שואל משלם חצי נזק הא צד תמות במקומה עומדת אבל מקשה אף לרבנן דמ"מ לימא ליה אי תם כו' ופירכא דבסמוך דהוי מעריקנא כו'. דוקא לרבנן ולר"י לא קשה דהא קמן שלא הבריח ודו"ק:

[דתניא ראב"י אומר כו'. לקמן מ"ה ב' ע"ש]:

תוס׳ ד"ה חייבי. יכולין למשכנו. נ"ב כלומר ע"י ב"ד. דגזבר מאי עבידתיה גבי נזקין:

גמ' ונתן פדיון נפשו. עי' ערכין דף כ ע"א תוד"ה דמי:

שם דמי ניזק. עי' ירושלמי ספ"ה דשבועות:

שם דמי מזיק. עי' לקמן דף פד ע"א תוס' ד"ה אלא:

שם משבח ליה רבא. כעין זה ברכות דף לח ע"א וש"נ:

תוס' ד"ה כופר שלם כו' אבל לענין התשלומי'. עי' ב"ב דף נו ע"ב תוס' ד"ה ורבנן:

ד"ה ולימא כו' דכיון דאייעד. עי' לעיל דף לט ע"א תוס' ד"ה אין. ולקמן דף מה ע"ב תוס' ד"ה לא:

בפרש"י בד"ה א"ל חדא דאית ביה תרתי טעמי הואיל וס"ל לרבא לא פליגי כו' בכולהו ס"ל הכי כו' עכ"ל. פי' דכיון דלא נ"ל לרבא לפרש דרבי יעקב בברייתא בא לחלוק על ר"י דא"כ ה"ל למימר אינו משלם אלא חצי נזק כמ"ש תוספות בסוגיין א"ו שבא לפרש דברי ר"י דחייב אפילו בתשלומין חצי נזק כדפרישית בסמוך וא"כ ניחא לן לומר דר"י גופא ס"ל להלכה כר"י לכך אנו מפרשים דברי ר"י באידך ברייתא ג"כ דבכל מיני תשלומין חצי נזק איירי והיינו לגמרי כר"י ובזה תבין הלשון חדא דאית בה תרתי טעמי וק"ל:

בתוספות בד"ה ולימא ליה אי תם הוי כו' הך פירכא ליתא לר"י כו' אבל האי פירכא דמודינא אתיא אף אליבא דר"י כו' עכ"ל. המובן מדבריהם דאף על גב דהאי פירכא ליתא לר"י לא תקשי אמאי לא משני הש"ס ר"י היא דהא בלא"ה משני הש"ס שפיר דקושטא דמילתא הכי הוא כדמסיק סוף סוף לאו תורא בעית לשלומי לדידי אלא אמאי דמוקי הש"ס בסמוך כגון דקדמי ב"ד ותפסוהו שזה נראה לשינויא דחיקא א"כ תקשי אמאי דוחקא לאוקמי הכי ולא מוקי לה כר"י על זה כתבו אבל האי פירכא דמודינא אתיא אפילו אליבא דר"י וא"כ ע"כ בלא"ה צריך לשנויי הב"ע דאקדים ב"ד כו' כי היכי דלא תקשי למ"ד מודה בקנס פטור דקי"ל כוותיה וא"כ ניחא לן לאוקמי הברייתא אפי' כרבנן דר"י וק"ל:

אי לר''י. כלומר אי כר''י סבירא ליה דאמר לקמן תם לא סגי ליה בשמירה פחותה כגון דעבד ליה שמירה פחותה: אי לר''א בן יעקב. דאמר תם סגי ליה בשמירה פחותה כגון דלא עבד ליה שמירה כלל ואיצטריך לר' יעקב לאשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם ולהכי תנא ח''נ ולא תנא רבי יעקב מחייב סתמא דלא תימא במועד קמיירי וכולה נזקא קאמר אבל בתם אפילו פלגא נזקא נמי לא דאין מעמידין: א''ל חדא דאית ביה תרתי טעמא. הואיל וס''ל לרבא דלא פליגי ר' יעקב ור''י בכולהו סבירא ליה הכי ולהכי אוקמה רבא במועד ובשמירה פחותה דתשמע מינה דאית ליה לר' יעקב כרבי יהודה דסגי ליה לצד מועדת בשמירה פחותה וצד תמות במקומה עומדת ולדידיה לא סגי ליה בשמירה פחותה ותשמע נמי דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו: רשות משנה איכא בינייהו. בין רבי יעקב לר''י: הרי הוא בחזקתו. שהועד בבית אפוטרופוס ומשלמים בעלים נ''ש החצי מגופו וחצי מעלייה ככל תמים שהועדו: משלמין מן העלייה. נזק: ואין משלמין כופר. היכא דהמית את האדם: בדניזק שיימינן. בגופו של מת ובהכי מכפר מזיק: נאמרה שיתה למעלה. לענין דמי ולדות כאשר ישית עליו בעל האשה: ונאמרה שיתה למטה. במועד שהמית אם כופר יושת עליו: כיצד משלמין כופר. דבשלמא נזקין האי פלגא משלם והאי פלגא משלם דאהזיקא דניזק קפיד רחמנא והאי מטי ליה נזק שלם אבל כופרא כפרה דמזיק הוא ותרוייהו כפרה בעו ובחצי כופר לא מיכפר: ממשכנין אותו. גזבר הקדש דכיון דלאו לכפרה אתי משהי ליה: חייבי חטאות אין ממשכנין אותן. דכיון לכפוריה חטאיה קבעי לה לא משהי ליה: אסתגר בקמייתא. הוסגרתי ונאלמתי בראשונה: ונמצא מועד. והזיק בבית שואל: בעלים משלמין ח''נ ושואל חצי נזק. דנטירותא דתם מיהא מקבל עליה ובעלים הואיל ולא הודיעוהו משלמין החצי: הועד בבית שואל. שהזיק בתוך ימי שאילתו ג' פעמים: והחזירו לבעלים. ואח''כ הזיק בעלים משלמין חצי נזק לקמן מפרש טעמא דקסבר רשות משנה ופרכינן רישא לסיפא: אריא לא שאילי. נטירותא דאריא לא קבילית עלי דאי תם הוה לא הוה נגח: שהכיר בו שהוא נגחן. אבל לא ידע שנגח ג' נגיחות הלכך נטירותא [דתם] נגח קביל עליה והוה לי' לנטורי: מגופו. ולא משלי:

שור של ב' שותפין. בשני שוורים של שנים לא מצי למיבעי דלר''י בן בתירא דאמר (סנהדרין דף עח.) בהכוהו עשרה בני אדם בזה אחר זה האחרון חייב ה''נ האחרון חייב ואי בבת אחת כולן פטורין ממיתה דכמיתת בעלים כך מיתת השור וכיון דפטורין ממיתה פטורין מכופר למ''ד לקמן אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר: כופר אחד אמר רחמנא ולא ב'. ואע''ג דלגבי חטאת אמר בפ' המצניע (שבת דף צב: ושם.) גבי המוציא ככר לרה''ר והוציאו שנים חייבין ומסתמא כל חד וחד חייב חטאת התם כיון דכל חד מיחייב אזדונו כרת מיחייב נמי אשגגתו חטאת ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אי מביאין שתי חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים: כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר. דוקא לענין כופר דכפרה היא דמסתמא כפרה שלימה צריכא אבל לענין התשלומין אמר לקמן במרובה (דף עא:) ה' בקר ואפילו ה' חצאי בקר ושה אפילו מקצת שה דפ' אותו ואת בנו (חולין דף עט:) ודמו [אפילו] מקצת דמו דכיסוי הדם (שם דף פח.) וחצי מתנות דהזרוע (שם דף קלב.) ובכור ואפילו מקצת בכור דריש בכורות (דף ג. ושם.) לא שייך לאתויי הכא וההיא. דחומש ולא חצי חומש דפ' יש בכור (שם דף מח:) שייך טפי והא דמשלם תם חצי כופר לר' יוסי הגלילי היינו כופר שלם דידיה וכן המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין דהשולח (גיטין דף מב:) דמשלם חצי כופר ליורשים היינו כופר שלם דידיה: חייבי כופר מאי. ביורשי הניזק עצמו מבעיא ליה אם יכולין למשכנו: ולימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו. הך פרכא לית ליה לר''י דאמר צד תמות במקומה עומדת וכן ההיא פירכא דהוה מערקנא ליה לאגמא אבל ההיא פירכא דמודינא ומפטרי אתיא אף אליבא דר''י דכיון דאייעד לאו קנסא הוא: לאו תורא בעית לשלומי. וא''ת אי הוה תם לא הוה משתלם אלא כמו שהשור שוה והשתא משלם כל חצי נזק מהעלייה אע''פ שאין השור שוה כל כך וי''ל דהשתא נמי לא משלם אלא בשויו של שור:

דף מ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד