בבא קמא לט ע"ב

ממנעי [יימנעו] אנשים ולא עבדי [ייעשו] אפוטרופסים, שהרי האפוטרופוס עלול להפסיד מנכסיו בגלל היותו אפוטרופוס, אם משלם עבור נזקי שור היתומים. ור' יוסי בר חנינא אמר: גובים מעליית אפוטרופוס, ואין לחשוש שאנשים יימנעו מלהיות אפוטרופסים בגלל הפסד ממונם, כי הם חוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי [כאשר הם יגדלו].

א ומעירים: ולעיקרה של השאלה אם מעמידים להן לאלה שאינם בני דעת אפוטרופין לשור תם שנגח כדי לגבות מגופו, תנאי [מחלוקת תנאים] היא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שור שנתחרשו (שנעשו חרשים) בעליו, וכן שור שנשתטו בעליו, וכן כשהלכו בעליו למדינת הים, כיצד נוהגים בו אם נגח? יהודה בן נקוסא אמר בשם סומכוס: הרי הוא בתמותו עד שיעידו בו בפני הבעלים. וחכמים אומרים: מעמידין להן אפוטרופין, ומעידין בהן בפני אפוטרופין, ועל ידי כך נעשה השור מועד.

ואם נתפקח החרש, או נשתפה השוטה, או שהגדיל הקטן וכן אם באו בעליו של השור ממדינת הים, יהודה בן נקוסא אמר בשם סומכוס: חזר השור לתמותו כפי שהיה קודם, עד שיעידו בו שלוש פעמים בפני בעלים, ככתוב בתורה. ר' יוסי אמר: הרי הוא, השור, בחזקתו ומועד הוא.

ובפירוש ברייתא זו אמרו: מאי [מה פירוש] "הרי הוא בתמותו" דקאמר [שאמר] סומכוס? אילימא דלא מייעד [אם תאמר שאינו נעשה מועד] כלל, ונשאר לעולם תם — הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסוף הברייתא] בדברי סומכוס עצמו: חזר לתמותו, מכלל דאייעד [שנעשה מועד] קודם לכן!

אלא מאי [מה פירוש] "הרי הוא בתמותו" — הרי הוא בתמימותו (בשלימותו), שלא מחסרינן ליה [מחסרים אנו אותו] ואין גובים בפועל מגופו של השור, אלא הניזק ממתין עד שיחזרו הבעלים. אלמא [מכאן] שהוא סבור שאין מעמידין אפוטרופוס לשור תם לגבות מגופו. וחכמים שחולקים על סומכוס אומרים: מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס. אלמא [מכאן] שלדעתם מעמידין אפוטרופוס לשור תם לגבות מגופו.

ושואלים: וסיפא במאי קמיפלגי [ובסופה של הברייתא, במה, באיזה עיקרון, נחלקו]? ומשיבים: לענין רשות משנה איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת], כלומר, נחלקו האם שינוי בעלות ("רשות") גורם גם לשינוי מעמדו של השור. שסומכוס סבר [סבור]: רשות משנה, ואילו ר' יוסי סבר [סבור]: רשות אינה משנה, שדינו של השור נקבע לפי השור עצמו ואינו משתנה עם שינוי בעליו.

ב ובענין זה מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: שור של חרש או של שוטה וכן שור של קטן שנגח, ר' יעקב משלם חצי נזק.

ומיד תוהים על הלשון: ר' יעקב מאי עבידתיה [מה מעשהו], מדוע משלם ר' יעקב? אלא תקן הלשון ואימא [אמור] כך, ר' יעקב אומר: משלם חצי נזק.

ומעתה נבדוק: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים], באיזה מקרה מדובר כאן? אי [אם] בשור תם — פשיטא [פשוט] הדבר, דכולי עלמא נמי [שהרי לדעת הכל גם כן] חצי נזק הוא שמשלם ומה חידש ר' יעקב? ואי [ואם] בשור מועד מדובר, יש לברר כיצד היה הדבר, אי [אם] מדובר במקרה דעבדי ליה [שעשו לו] שמירה ושמרוהו כראוי — כלל כלל לא בעי [צריכים] לשלומי [לשלם], ואי [ואם] מדובר שלא עבדי ליה [עשו לו] שמירה כראוי — כוליה [כל] הנזק בעי שלומי [צריך לשלם]!

אמר רבא: לעולם תפרש את דברי ר' יעקב שמדובר בשור מועד, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — דעבדי [שעשו] לו שמירה פחותה (כלומר, שמירה רגילה), ולא עבדי ליה [עשו לו] שמירה מעולה.

ור' יעקב סבר לה [סבור בענין זה] כר' יהודה שאמר: צד תמות במקומה עומדת. כלומר, גם כאשר נעשה השור מועד, לא יצא לגמרי מדין תם שהיה לו מקודם, ומחצית הנזק גובים כאילו היה זה שור תם, ומגופו. ועוד סבר לה [סבור בענין זה] ר' יעקב כר' יהודה שאמר: מועד סגי ליה [די לו] בשמירה פחותה, ולכן בזמן ששמר שמירה פחותה — פטור הוא על צד המועד שבו, אך חייב על צד התמות שבו.

וסבר לה [וסבור בזה] ר' יעקב עוד כרבנן דאמרי [כדברי חכמים שאמרו]: מעמידין אפוטרופוס לשור תם לגבות מגופו. ומשום כך ר' יעקב אומר ששור מועד ששמרו שמירה פחותה משלם חצי נזק מגופו.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: והאם לא פליגי [נחלקו] ר' יהודה ור' יעקב בכך? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שור של חרש שוטה וקטן שנגח, ר' יהודה מחייב, ור' יעקב אומר: חצי נזק הוא שמשלם! אמר רבא בר עולא: אין כאן מחלוקת, אלא מה שמחייב ר' יהודה ולא פירש מה מחייב — הוא שפירש ר' יעקב והסביר כמה חייב לדברי ר' יהודה.

ושואלים: ולדעת אביי שאמר פליגי [שחלוקים] ר' יעקב ור' יהודה, במאי פליגי [במה, באיזה עיקרון חלוקים הם]?

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה שהיה שור מועד ולא נטריה [שמרו] כלל, ואז חייבים לשלם נזק שלם.

ר' יעקב סבר לה [סבור] כר' יהודה בחדא [בענין אחד] ופליג עליה בחדא [וחולק עליו בענין אחד]. ופירוט הדברים, סבר [סבור] כר' יהודה בחדא [בענין אחד] שאילו ר' יהודה סבר [סבור]: צד תמות במקומה עומדת ולזה מסכים ר' יעקב. ופליג עליה בחדא [ואולם חולק עליו בענין אחד], שאילו ר' יהודה סבר [סבור]: מעמידין להן אפוטרופוס לשור תם לגבות מגופו, ור' יעקב סבר: אין מעמידין, ולכן לא משלם אלא פלגא [החצי] של המועד, וחציו האחר, צד תמות שבו — אינו משלם, שהרי אין הבעלים שם, ואין יכול לגבות.

אמר ליה [לו] רב אחא בר אביי לרבינא: בשלמא [נניח] לשיטת אביי דאמר פליגי [שאומר שחלוקים הם] — שפיר [יפה] הפירוש, אלא לדעת רבא דאמר [שאומר] שלא פליגי [חלוקים], אדמוקי לה [עד שהוא מעמיד ומפרש אותה], את הברייתא הראשונה, בשור מועד — נוקמא [שיעמיד ויפרש אותה] בשור תם,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - ב

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:

רבי יוחנן אמר: מעליית יתומים, ומשום דאי אמרת שהניזק ישתלם מעליית אפוטרופוס, ממנעי ולא עבדי אפוטרופוס [יימנע בית הדין מלמנות אפוטרופוס], כי האנשים יסרבו להתמנות לאפוטרופסין. ^[1]

רבי יוסי בר חנינא אמר: מעליית אפוטרופוס, וחוזרין האפוטרופסין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי [נפרעים האפוטרופסים מנכסי היתומים את מה ששלמו, לכשיגדלו היתומים], ושוב אין לחוש שיימנעו אנשים מלהימנות לאפוטרופסין.

עוד מבארת הגמרא:

ודין זה, אם מעמידין להן אפוטרופין לתם לגבות מגופו, תנאי היא שנחלקו בדבר, דתניא: ^[2]

שור שנתחרשו בעליו, ושנשתטו [או שנשתטו] בעליו, ושהלכו [או שהלכו] בעליו למדינת הים:

יהודה בן נקוסא אמר [בשם] סומכוס: הרי הוא בתמותו, עד שיעידו בו בפני הבעלים עצמם, ומפרש לדבריו ואזיל.

וחכמים אומרים: מעמידין להן אפוטרופין, ומעידין בהן בפני אפוטרופין, ומפרש לה ואזיל.

ואם חזר ונתפקח החרש אחר שהעידו בו בפני האפוטרופין, ונשתפה השוטה, והגדיל הקטן, ובאו בעליו ממדינת הים:

יהודה בן נקוסא אמר סומכוס: חזר לתמותו, ^[3] עד שיעידו בו בפני בעלים, ומשום ש"רשות משנה".

רבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו, והרי הוא מועד כשהיה.

ומפרשת הגמרא את הברייתא, ומתבאר שנחלקו תנאים בדין: "בית דין מעמידים להם אפוטרופוס לתם לגבות מגופו":

אמרי בני הישיבה שאמרו "תנאי היא": והרי מאי "הרי הוא בתמותו עד שיעידו בו בפני הבעלים" דקאמר סומכוס!?

אילימא כפשוטו, דלא מייעד השור כלל על ידי אפוטרופוס, עד שיעידו בו בפני הבעלים, כך הרי אי אפשר לומר:

דהא מדקתני סיפא: "נתפקח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן ובאו בעליו ממדינת הים חזר לתמותו", מכלל דאייעד על ידי האפוטרופוס עד שלא הגדיל הקטן, שאם לא כן מעולם לא יצא מתמותו שיוצרך לחזור אליו; ואם כן אי אפשר לפרש את דברי סומכוס שאמר ברישא: "הרי הוא בתמותו", שאינו נעשה מועד על ידי אפוטרופוס -

אלא בהכרח, שאף סומכוס מודה שמעידין בפני אפוטרופוס כדי לעשותו מועד, ומאי "הרי הוא בתמותו" - שאמר סומכוס קודם שהעידו בו בפני הבעלים - הרי הוא בתמימותו, והיינו, דאם הזיק כשהוא תם לא מחסרינן ליה לגבות מגופו, אבל אם יעידו בו בפני האפוטרופוס ייעשה מועד ויגבו את הנזק -

אלמא, הרי מוכח שסובר סומכוס: אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, שהרי משום כך "הרי הוא בתמימותו.

ואילו חכמים הרי חולקים ואומרים: מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס, משמע שהם באים לומר שאינו בתמימותו, אלמא סוברים חכמים: מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו.

ונמצא, שדין "מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו" מחלוקת תנאים היא! ^[4]

מוסיפה הגמרא ומבארת את הברייתא: וסיפא - שנחלקו סומכוס ורבי יוסי, אם חזר השור לתמותו כשנתפקח החרש, או הגדיל הקטן או נשתפה השוטה, וכשחזרו בעליו ממדינת הים - במאי קמיפלגי [מה הוא טעם מחלוקתם]?

"רשות משנה", הרשות שנשתנתה לו, שיצא השור מידי אפוטרופוס ונכנס לרשות בעלים, משנה את העדאתו, כלומר: אם בטלה ההעדאה מן השור, וצריך העדאה אחרת ברשות שהשור עכשיו, הוא דאיכא בינייהו [בין סומכוס לרבי יוסי]:

סומכוס סבר: רשות שנשתנתה משנה את העדאתו, ועד שלא יועד השור ברשות זו אינו מועד.

ורבי יוסי סבר: רשות שנשתנתה אינה משנה את העדאתו, והרי הוא מועד כאשר היה. ^[5]

תנו רבנן: שור של חרש שוטה וקטן, שנגח: רבי יעקב משלם חצי נזק.

תמהה הגמרא על הלשון "רבי יעקב משלם חצי נזק", דמשמע שהוא משלם חצי נזק: רבי יעקב, מאי עבידתיה [מה מעשיו של רבי יעקב כאן]!?

אלא אימא, כך תשנה את הברייתא: רבי יעקב אומר: משלם חצי נזק. ^[6]

ומקשינן עוד: במאי עסקינן [באיזה שור אנו עוסקים]!? אי בשור תם, אם כן הרי פשיטא שהוא משלם חצי נזק, שהרי אף שור דכולי עלמא [של כל העולם, ולא של חשו"ק] נמי חצי נזק הוא דמשלם ולא נזק שלם; ואם להשמיענו ש"מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו", ליתני: "רבי יעקב מחייב", ואנחנו נדע שבתם הוא עוסק, ומעמידין אפוטרופוס לתם, שהרי במועד אין בזה חידוש!? ^[7]

ואי, שמא תאמר דבשור מועד הוא שאמר רבי יעקב, ולהשמיענו, שאם של חשו"ק הוא אינו משלם אלא חצי נזק, אף כך אי אפשר לומר, כי:

אי דעבדי ליה שמירה, אם שמרוהו, אם כן כלל כלל לא בעי לשלומי [לא היה להם לשלם אפילו חצי נזק]!?

ואי דלא עבדי ליה שמירה, ואם אנו עוסקים באופן שלא שמרוהו, אם כן כוליה נזק בעי שלומי [צריכים היו לשלם נזק שלם ולא חציו]!?

ואם כן באיזה אופן חידש רבי יעקב שאינו משלם אלא חצי נזק!?

אמר פירש רבא: לעולם עוסק רבי יעקב בשור מועד של חשו"ק, ודקשיא לך: או שלא ישלם כלל אם שמרוהו, או שישלם הכל אם לא שמרוהו -

אימא לך: והכא במאי עסקינן, דעבדי ליה לשור שמירה פחותה, היינו שנעל בפני השור בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד, ולא עבדי ליה לשור שמירה מעולה שתוכל לעמוד אפילו בפני רוח שאינה מצויה, ויצא השור כשנפרצה הדלת על ידי רוח שאינה מצויה, ומשום כך אינו משלם אלא חצי נזק, וכפי שהגמרא מבארת:

ורבי יעקב סבר לה כרבי יהודה, דאמר צד תמות - אף לאחר שנעשה מועד - במקומה עומדת, כלומר: את החצי מן הנזק משלם הוא כחומרותיו וכקולותיו של תם -

וסבר לה רבי יעקב עוד כרבי יהודה, דאמר מועד סגי ליה בשמירה פחותה שלא כתם שהוא צריך שמירה מעולה; ומיהו היות ו"צד תמות במקומה עומדת", אין השמירה הפחותה פוטרתו אלא מחצי נזק, אך חצי נזק הוא משלם משום צד התמות שבו, וזה הוא חצי הנזק שחייב רבי יעקב, וזה הוא חידושו, ולכן לא אמר סתם "רבי יעקב מחייב".

ואם תאמר: כיון שמצד תמות הוא משלם, האיך הוא משלם על ידי אפוטרופוס!? אימא לך: וסבר לה רבי יעקב כרבנן, דאמרי: מעמידין אפוטרופוס לתם - ולצד תמות שבמועד - לגבות מגופו. ^[8] אמר ליה אביי לרבא: וכי אטו לא פליגי רבי יעקב ורבי יהודה בדין שורו של חשו"ק, וכדבריך, שבשיטה אחת הם!?

והתניא: שור של חרש שוטה וקטן, שנגח, רבי יהודה מחייב נזק שלם, ורבי יעקב אומר: חצי נזק הוא דמשלם, הרי שנחלקו בדין זה!?

אמר רבה בר עולא: אכן לא נחלקו, ומה שמחייב רבי יהודה פירש רבי יעקב, כלומר: אף לרבי יהודה אינו משלם אלא חצי נזק, ורבי יעקב לפרש את דבריו הוא בא לומר שחצי נזק בלבד הוא משלם.

ומבארת הגמרא: ולאביי, דאמר פליגי רבי יעקב ורבי יהודה, במאי פליגי? כלומר, באיזה אופן נחלקו, ומה הוא טעם מחלוקתם?

אמר לך אביי לפרש את שתי הברייתות:

הכא במאי עסקינן: במועד, ולא נטריה כלל [לא שמרו כלל] ואפילו שמירה פחותה כדין מועד, ולכן רבי יהודה מחייב אותו נזק שלם שהרי גם לצד המועדות שבו לא עשה את השמירה הראויה, ואילו רבי יעקב שנחלק, סבר לה כרבי יהודה בחדא, ופליג עליה בחדא [סובר הוא כרבי יהודה בדבר אחד, וחולק עליו בדבר שני] -

ומפרשינן: סבר רבי יעקב כרבי יהודה בחדא:

ד [אילו ^[9]] רבי יהודה סבר בעלמא צד תמות במקומה עומדת, ונמצא, שחיובו בחצי הנזק שמצד תמות, תלוי בדין "מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו" -

ופליג רבי יעקב עליה דרבי יהודה בחדא:

דאילו רבי יהודה - הסובר שנזק שלם הוא משלם - סבר בהכרח, מעמידין להם אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, ולכן סובר הוא שהוא משלם נזק שלם הכולל בתוכו חצי נזק מגופו מצד תמות.

ורבי יעקב - הסובר שאינו משלם אלא חצי נזק - סבר שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, ולכן לא משלם אלא פלגא דמועד [אינו משלם אלא את חצי הנזק שמצד המועדות].

אמר הקשה ליה רב אחא בר אביי לרבינא:

בשלמא לאביי, דאמר פליגי רבי יעקב ורבי יהודה "אם מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו", ולדעת רבי יעקב "אין מעמידין", שפיר ניחא מה שהוא מפרש את הברייתא הראשונה במועד; שהרי בתם אי אפשר לפרשה, כי לדעת רבי יעקב "אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו"!

אלא לרבא, דאמר לא פליגי רבי יעקב ורבי יהודה בדין "מעמידין", ואדרבה לכולי עלמא "מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו", אם כן, אדמוקי לה, עד שרבא מפרש את דברי רבי יעקב - המחייב חצי נזק - במועד, וכגון שעשו לו שמירה פחותה, ולכן אינו משלם אלא את חצי הנזק שמצד התמות -

נוקמא בתם, היה לו לפרש את דבריו בשור תם, והוא משלם חצי נזק, באחד משני אופנים:

הערות

^[1] ראה בתוספות, ברשב"א וברא"ש, אם יש ללמוד מכאן לכל אפוטרופוס של נכסי יתומים, שהוא פטור מלשלם אם פשע בנכסיהם.

^[2] את כל הברייתא מפרשת הגמרא בהמשך הענין, ומתוך כך מתבאר, שנחלקו בדבר תנאים.

^[3] לפי פשוטו אינו מובן, שהרי אמר סומכוס לעיל, שאי אפשר לעשותו מועד אלא בפני הבעלים, ואם כן מה שייך "חזר לתמותו"! ? ומכח קושיא זו מפרשת הגמרא בהמשך את דברי סומכוס הראשונים שלא כפשוטם, ולא בא אלא לומר: "אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו".

^[4] א. לפי מה שנתבאר, שעיקר מחלוקת סומכוס וחכמים ברישא היא: אם מעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, אם כן צריך ביאור מה הוא זה שאמרו חכמים: "ומעידין בהם בפני אפוטרופין", והרי בתם אנו עוסקים! ? וצריך בהכרח לפרש, שמעידים בפניהם כדי לקיים קבלת עדות בפני בעל דין, ועל דרך שנתבאר בעמוד א בהערה 3 אות א על דברי רש"י שם; או כפי שנתבאר שם באות ה בשם הרמב"ם, שמעידין בו תחילה בפני אפוטרופין, ולא כדי לעשותו מועד, ראה שם. ב. מתבאר מן הסוגיא לדעת סומכוס, שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו של חרש שוטה וקטן, וגם אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו של מי שהלך למדינת הים, וכתבו התוספות לעיל, שמשום הכי אין גובין מגופו כשהלך למדינת הים, כי היות ואין לו בעלים גמור אלא על ידי העמדת אפוטרופוס, לכן הקילו חכמים בתם שהקילה בו תורה לשלם חצי נזק. וראה עוד ברשב"א בעמוד א, שדחה מכח סוגיא זו את הסוברים בטעם הדין שאין גובין מגופו, שהוא משום ד"פלגא נזקא קנסא" ואלו לאו בני קנסא, כי זה אינו שייך במי שהלכו בעליו למדינת הים.

^[5] וכן סובר רבי יוסי במשנתנו.

^[6] ב"ספר המפתח" הביאו מכמה אחרונים, שבלשון "רבי יעקב משלם" יש סוד גדול.

^[7] על פי תוספות ד"ה אדמוקי, וראה גם ברש"י.

^[8] הקשה ב"פני יהושע": מה הוא עיקר החידוש של רבי יעקב בדין זה, כי אם בא הוא להשמיענו שצד תמות במקומה עומדת, ומועד די לו בשמירה פחותה, היה לו להשמיענו דין זה בשור של פקח; ואם להשמיענו שמעמידין אפוטרופוס לתם, אם כן ישמיענו דין זה בתם, ולמה השמיענו דין זה במועד ובצד תמות! ? ובעיקר יש לתמוה: איך השמיענו רבי יעקב כל כך הרבה דינים בלשון הקצרה שאמר, וראה עוד שם מה שתמה, וראה שם מה שיישב.

^[9] תיבת "אילו" אין לה מקום כאן.

ושואלים: ולדעת אביי שאמר פליגי [שחלוקים] ר' יעקב ור' יהודה, במאי פליגי [במה, באיזה עיקרון חלוקים הם]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

people will refrain from becoming stewards, fearing that they would incur a financial loss by having to pay for damage caused by the orphans’ animals. By contrast, Rabbi Yosei bar Ḥanina says that it is collected from the superior-quality property of the steward, and there is no concern that people will refrain from becoming stewards, because if they pay for the orphans they are subsequently repaid by the orphans when they grow up.

The Gemara notes: And the matter of whether or not the court appoints stewards for the halakhically incompetent owners of an innocuous ox for the purpose of collecting damages from the sale of its body if it gores is subject to a dispute between tanna’im.

As it is taught in a baraita: With regard to an ox whose owner became a deaf-mute, or whose owner became an imbecile, or whose owner went overseas, if the ox gores, Yehuda ben Nakosa said that Sumakhos said: It retains its status of innocuousness until the court renders it forewarned in the presence of the owner. And the Rabbis say: The court appoints stewards for them, and the ox is rendered forewarned in the presence of the stewards.

If the deaf-mute regained his hearing, or the imbecile became halakhically competent, or the minor reached majority, or its owner came back from overseas, Yehuda ben Nakosa said that Sumakhos said: The ox has reverted to its previous status of innocuousness, until it is rendered forewarned in the presence of the owner. Rabbi Yosei said: The ox retains its status of being forewarned.

The Sages said: What did Sumakhos mean by saying that it retains its status of innocuousness? If we say that he meant that it is not rendered forewarned at all, and is still considered innocuous, from the fact that Sumakhos himself teaches in the latter clause of the baraita that the ox has reverted to its previous status of innocuousness, it is clear by inference that previously it was rendered forewarned.

Rather, what did Sumakhos mean by saying that it retains its status of innocuousness [betammuto]? He meant that it retains its completeness [bitmimuto], as we do not reduce its owner’s share of it by collecting compensation from the sale of its body. Rather, the injured party must wait until the owner becomes competent or returns. Apparently, the court does not appoint a steward for the owner of an innocuous ox to enable the injured party to collect damages from its body. And the Rabbis, who disagree with Sumakhos, say that the court appoints a steward for the owner and renders the ox forewarned in the presence of the steward. Apparently, they hold that the court does appoint a steward for the owner of an innocuous ox to enable the injured party to collect damages from its body.

The Gemara asks: And in the latter clause of the baraita, with regard to what principle do they disagree? The Gemara answers: The difference between them is with regard to whether a change of custody changes the status of the ox. Sumakhos holds that a change of custody changes the status of the ox, whereas Rabbi Yosei holds that a change of custody does not change it; rather, it is determined by the actions of the ox itself, regardless of its custody.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to an ox that gored that belonged to a deaf-mute, an imbecile, or a minor, Rabbi Ya’akov pays half the cost of the damage.

The Gemara asks: What did Rabbi Ya’akov do that he should pay for the damage? Rather, emend the baraita and say: Rabbi Ya’akov says that he pays half the cost of the damage.

The Gemara asks: With what are we dealing? If it is with regard to an innocuous ox, isn’t this obvious? Everyone else also holds that one pays half the cost of the damage caused by their ox that gored, so what is the novel element of Rabbi Ya’akov’s statement? And if it is with regard to a forewarned ox it is unclear why the owner pays half the cost of the damage, as if it is a case where he provided adequate safeguarding for it he is not required to pay at all, and if it is a case where he did not provide adequate safeguarding for it he is required to pay the entire cost of the damage.

Rava said: Actually, Rabbi Ya’akov stated his ruling with regard to a forewarned ox, and here we are dealing with a case where he provided reduced safeguarding and did not provide superior safeguarding for it.

And Rabbi Ya’akov holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that when an ox is rendered forewarned the liability for its element of innocuousness remains in place. In other words, with regard to half of the damages, it is treated like an innocuous ox, and it is treated as a forewarned ox only with regard to the other half of the damages. Therefore, half the cost of the damage is still collected from the proceeds of the sale of its body. And furthermore, with regard to another issue Rabbi Ya’akov holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that although superior safeguarding is necessary for an innocuous ox, reduced safeguarding is sufficient for a forewarned ox. Consequently, one who safeguards his forewarned ox in this manner is exempt from paying the additional half that he would be liable to pay due to the ox’s forewarned status. He is liable with respect to the half that he pays due to its remaining element of innocuousness.

And Rabbi Ya’akov also holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that the court appoints a steward for the owner of an innocuous ox to enable the injured party to collect damages from its body. Therefore, Rabbi Ya’akov rules that in the case in the baraita, where a forewarned ox owned by a halakhically incompetent person is safeguarded in a reduced fashion, half the cost of the damage must be paid from the proceeds of the sale of its body.

Abaye said to Rava: But do Rabbi Yehuda and Rabbi Ya’akov not disagree with regard to this matter? But isn’t it taught in a baraita that with regard to an ox of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, that gored, Rabbi Yehuda deems the owner liable, and Rabbi Ya’akov says that he pays only half the cost of the damage? Rabba bar Ulla says: There is no disagreement here; Rabbi Ya’akov merely explained what Rabbi Yehuda deems him liable to pay.

The Gemara asks: And according to Abaye, who says that Rabbi Ya’akov and Rabbi Yehuda disagree, with regard to what principle do they disagree?

The Gemara answers: Abaye could have said to you that here we are dealing with a forewarned ox whose owner did not safeguard it at all and that is consequently liable for the full cost of the damage.

And Rabbi Ya’akov holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one issue and disagrees with him with regard to one issue. He holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one issue, as Rabbi Yehuda holds that when an ox is rendered forewarned its element of innocuousness remains in its place, and Rabbi Ya’akov agrees. And he disagrees with him with regard to one issue, as Rabbi Yehuda holds that the court appoints a steward for the owner of an innocuous ox to enable the injured party to collect damages from its body, whereas Rabbi Ya’akov holds that the court does not appoint a steward. Therefore, the owner is exempt from paying the half for which he would be liable due to the ox’s element of innocuousness, and pays only the half damages he is liable to pay due to its forewarned status.

Rav Aḥa bar Abaye said to Ravina: Granted, according to Abaye, who says that they disagree, the explanation works out well. But according to Rava, who says that they do not disagree, instead of interpreting the baraita as referring to a forewarned ox, he should have interpreted it as referring to an innocuous ox.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מעליית אפוטרפוס. ירושלמי א"ר הונא אמרה המכיש בהמתו של חברו והלכה והזיקה חייב בנזקה.

אי התם פשיטא דלכ"ע חצי נזק הוא דמשלם. וא"ת מאי קושיא לימא לעולם בתם והא קמ"ל דמעמידין אפטרופס לתם לגבות מגופו וי"ל א"כ לימא ר' יעקב מחייב מאי חצי נזק דקאמר.

מה שחייב רבי יהודה. פירש ר' יעקב כלומר מדקתני ר' יהודה מחייב דאי פליגי הכא הול"ל ר' יהודה אומר חייב נזק שלם ור' יעקב אומר חצי נזק.

אלא לרבא דאמר לא פליגי אדמוקי לה במועד נוקמה בתם. כלומר דודאי תם היה עד שלא נעשה מועד דמאן דמוקי לה במועד על כרחין היינו משום דלא מצי לאוקמה בתם וא"ת והא לעיל אתמהינן אי בתם פשיטא דכ"ע חצי נזק הוא דמחייב לשלם והשתא אתמהינן איפכא אמאי לא אוקמה בתם אדרבה אי בתם פשיטא י"ל דמעיקרא דלא ידעינן ההיא ברייתא בתרייתא דאיירי בה ר' יהודה הוה קשיא לן אי בתם פשיטא דאי משום דאתא לאשמועינן דמעמידין אפטרופוס לגבות מגופו ליתני ר' יעקב מחייב וסתמא הוה מוקמינן ליה בתם ומשום דסבר דמעמידין אפוטרפוס לגבות מגופו אבל השתא דידעינן ברייתא בתרייתא ורבי יעקב פירש מה שחייב ר"י ולומר דבמועד לא משלם אלא חצי נזק ואצטריך למיתני בה חצי נזק בההוא קמייתא נמי אפשר דנסיב ליה בההוא לישנא דחצי נזק כלומר דאף בתם משלם חצי נזק דקא סבר מעמידין אפטרופוס לתם וכענין זה תירץ הראב"ד ז"ל.

בית דין שהיו ממנים אפטרופוס ולא רצה לקבל אין כופין אותו שהרי נאמר בכאן ממנעי ולא עבדי:

כל מה שבארנו בשור חרש שוטה וקטן הוא הדין בעצמו בשור שהלכו בעליו למדינת הים הן לפטור הן להעמדת אפטרופוס הן לענין רשות משנה לכשבאו הן לכל הדברים:

למטה יתבאר שכל שור ששמרו שמירה פחותה בתם חייב חצי נזק ובמועד פטור לגמרי שהכתוב תלה חיובו בשמירה והרי שמרו ובשמירה מעולה מ"מ אף בתם פטור ומה שהוא נקרא שמירה מעולה וכן מה שהוא נקרא שמירה פחותה יתבאר למטה:

כל שנעתק מתמות להעדה יצא מדין תמות לגמרי אפילו חלק התמות הן לשלם מן העליה הן ליפטר בשמירה פחותה הן לשאר הדברים ואין אומרים צד תמות במקומה עומדת:

בד"ה אדמוקי לה במועד כו' ואי הוי תני מחייב הוה מוקמינן לה במועד כו' עכ"ל והשתא דקתני ח"נ ליכא לאוקמא במועד וח"נ דצד מועד כדמוקי לה אביי דלא משמע ליה לרבא לפרושי הכי כמ"ש התוס' לעיל ואע"ג דאיכא לאוקמא במועד וח"נ דצד תמות כדמפרש לה רבא מ"מ שמעינן מינה דמעמידין אפוטרופוס לתם וטפי ניחא לן לאוקמא לאשמעינן הך מלתא בתם לחודיה ודו"ק:

ד"ה אי בתם פשיטא וכו' דא"כ הוה ליה למתני רבי יעקב מחייב וכו'. רוצה לומר דהוה משמע דבא לאשמועינן דלא לפטריה לגמרי ומדנקט חצי נזק משמע דאיצטריך דלא נימא נזק שלם לכך פריך אי בתם פשיטא דאין בו נזק שלם:

ד"ה ולא משלם אלא פלגא וכו'. מדלא קתני רבי יהודה אומר חייב נזק שלם ר"ל דכיון דפלוגתייהו בהכי שזה מחייב ח"נ וזה נזק שלם ה"ל למתני הכי אע"ג דבסוף דבור שאחר זה אחר שכתבו על דברי רבי יעקב בברייתא קמייתא דמחייב משמע נמי נזק שלם והוה מוקמינן ליה במועד וכו' מ"מ בברייתא זו ולפי פירוש דאביי דפליגי רבי יהודה ורבי יעקב שזה מחייב נזק שלם וזה ח"נ וה"ל למתני הכי בהדיא:

בא"ד ומדקאמר משלם חצי נזק משמע דקמ"ל דמשלם אפילו חצי נזק רוצה לומר לאפוקי דלא נימא דפטור לגמרי. ואע"ג שבדבור שלפני זה כתבו בברייתא דלעיל מדנקט חצי נזק משמע דאיצטריך דלא נימא נזק שלם היינו בברייתא דלעיל דלא תני בה כי אם דברי רבי יעקב לחוד ואי הוה אתי לאשמועינן דלא לפטריה לגמרי ה"ל למתני מחייב והשתא דנקט ח"נ משמע דבא נמי לאשמועינן דלא נימא נזק שלם אבל בבדייתא דמאי רבי יעקב אדברי דבי יהודה דלעיל מיניה דקתני רבי יהודה מחייב אם איתא דרבי יהודה מחייב נ"ש ובא רבי יעקב לחלוק עליו ולומר דאינו משלם כי אם ח"נ ה"ל למתני אלא ה"נ ומדלא קאמר כן משמע דחדוש הוא דמשלם אפילו החצי נזק וק"ל:

תוס' בד"ה דאי אמרת כו' אבל בזה אין חושש כו' נ"ב יש מקשים תיפוק ליה דאין חושש בכאן האפוטרופוס אם ישלם מאחר שחוזר ונפרע לכי גדלי ואין זו קושיא דבירושלמי לא נאמר אליבא דר' יוסי בר חנינא דחוזרים ונפרעין לכי גדלי ודו"ק:

גמרא חוזר לתמותו עד שיעידו בו בפני בעלים. מהתוס' לעיל ע"א ד"ה ואם מוכח דבעינן ג"כ דיגח בפניהם ג"פ. ועי' לעיל כ"ד רע"ב ברש"י:

בגמרא אמר רבא לעולם במועד והב"ע דעביד ליה שמירה פחותה כו' לכאורה הדברים תמוהים ביותר דכיון דעיקר הקושי' היא דליתני ר' יעקב מחייב סתמא וא"כ מה הועיל רבא בתירוצו דכ"ש דקשה יותר ממ"נ אם בא ר' יעקב להורות לנו כל אלו הדינים הללו דתם סגי בשמירה פחותה וצד תמות במקומה עומדת א"כ מה איריא חש"ו דנקט לישמעינן גבי שור של פקח ואם נאמר דעיקר החידוש בדברי ר"י הוא דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו לישמעינן הא מילתא בתם גרידא דהוי רבותא טפי כמו שיתבאר ואם נאמר דאשמעינן חדא דאית בה תרתי כדמסיק לקמן קשה יותר דעיקר חסר מן הספר דמלשון הברייתא לא נשמע כלל כל הני מילתא כיון דבשור של פקח גופו עדיין לא ידענו אי סגי בשמירה פחותה או לא וע"ק באמת מנ"ל לרבא דס"ל לר"י בעלמא דמעמידין אפוטרופוס לתם גרידא דילמא ס"ל אין מעמידין והטעם משום דיתמי לאו בני קנסא נינהו ופלגא נזקא קנסא כמ"ש רש"י ותוספ' במשנה והא דס"ל הכא דגובה חצי נזק של צד תמות היינו כיון שכבר נעשה מועד א"כ תו לא הוי קנסא אלא ממונא מעליא ושפיר גבינן מינייהו ועיקר התמיה איך קיצר ר"י כ"כ בלשונו כיון דאתא לאשמעינן כל הני דיני בשלמא אם נאמר דבשור של פיקח פשיטא ליה א"ש דעיקר הכוונה להשוות שור חש"ו לשל פיקח אבל אם בשל פיקח גופא לא אשמעינן עד הכא לא מתיישב הל' ואם נאמר דבאמת דבשל פיקח פשיטא ליה מה דינו לענין שמירה א"כ הדרא קושיא לדוכתא ליתני ר' יעקב מחייב ונדע שפיר דמעמידין אפוטרופוס לתם ולענין שמירה נדע מסברא דשוה לשל פיקח. והנראה בעיני דהא דקאמר רבא הכא ור"י ס"ל כר"י דמועד סגי בשמירה פחותה וכן בצד תמות במקומה עומדת אין הכוונה דר"י אתי לאשמעינן הכא בברייתא כל הני מילי אלא בלא"ה ס"ל לר"י הכי ולא נראה לו בזה שום חידוש גבי שור של פיקח אלא עיקר החידוש הוא דאפילו בשור של חש"ו אמרינן הכי דסד"א דבשור של חש"ו אפי' צד תמות סגי בשמירה פחותה דאל"כ מימנע האפוטרופס ולא עביד דבשלמא בשביל שמירה פחותה לא ימנעו עצמם שהרי אנו חושבים לפשיעה אם לא שמרוהו שמירה פחותה א"כ למה יפשעו בו דנקל בעיניהם להציל עצמם ממילתא דפשיעה אבל אם נטריח אותם בשמירה מעולה ודאי דימנעו (וכן נראה באמת מל' הפוסקים דאפוטרופוס ששמר שמירה פחותה סגי ואז אם נגח משלמין החש"ו מביתם) וא"כ הוה אמינא דבזה יש חילוק בין שור של פיקח לשור של חש"ו קמ"ל ר"י דאפי' לענין זה שוין הם וא"כ יתיישב ל' הברייתא כך שור של חש"ו שנגח רבי יעקב אומר משלם חצי נזק פי' לא מיבעיא היכא דשור דעלמא משלם נזק שלם כיון דלא נטריה כלל דמילתא דפשיטא דחש"ו ישלם ג"כ נ"ש אלא אפי' היכא דבשור דעלמא חייב תשלומי ח"נ ולא מיבעיא בתם אלא אפילו במועד וע"כ היכי דמי כגון ששמרו שמירה פחותה דבזה פיקח משלם ח"נ וה"א דבחש"ו פטור לגמרי קמ"ל לר"י דאפי' בכה"ג שוה שור שלהם לשל פיקח בכל מילי. וא"כ לפ"ז נתיישב ג"כ קושיא שניה דודאי מוכח מזה דס"ל לר"י בעלמא מעמידין אפוטרופוס לתם מדנקט סתמא ר"י משלם ח"נ משמע דבכל תשלומין ח"נ איירי ולא נקט רבא בלישני במועד ששמרו שמירה פחותה אלא לרבותא כנ"ל ודו"ק:

שם בגמרא אמר רבה ב"ע מה שמחייב ר"י פי' ר' יעקב. ולכאורה יש לתמוה א"כ איך נקט ר"י חייב סתמא שיש מקום לומר נזק שלם כיון שעיקר חידוש הדין שלו הוא שאינו משלם אלא ח"נ א"כ ה"ל לפרושי בהדיא אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש דבאמת הא דנקט ר"י חייב היינו בכל מיני תשלומין כמו בשור של פיקח אלא מה שסתם ר"י פי' ר' יעקב דלא תימא דלא מחייב ר"י אלא דוקא במועד ולא נטריה כלל ואז משלם נ"ש אבל היכא שפיקח משלם ח"נ החש"ו פטורים לגמרי אי משום דאין מעמידין אפוטרופוס אי נמי משום דבשור שלהם סגי בשמירה פחותה כדפרישית וקמ"ל ר"י דאפי' תשלומי חצי נזק מחייב ר"י כמו בשור דעלמא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אדמוקי לה קמיית' במועד אוקמיה בתם עכ"ל. הוצרך לפרש כן דאקמייתא קא מקשי דבבתרייתא ודאי ל"ש לומר דקאי בתם דא"כ אמאי הוצרך ר"י לפרש דברי ר"י דחייב דקאמר היינו ח"נ דמילתא דפשיטא ליה היא דתם משלם חצי נזק וא"ל דהיא גופא קמ"ל דר"י איירי בתם דהל' לא משמע כן ועוד דא"כ תקשי באמת על דברי ר"י איך נקט חייב סתמא וה"ל לפרש א"ו דאיירי במועד כדפרישית בסמוך וק"ל:

ר' יעקב משלם חצי נזק וכו'. עמ"ש בספרי הקטן דברים אחדים דף מ"ח ע"ב בס"ד:

ממנעי ולא עבדי. אפוטרופוס: מעליית אפוטרופוס. שלא שמרהו כראוי: וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. דאי לא ממנעי ולא עבדי: חזר לתמותו. לקמן מפרש מאי קאמר: מאי הרי הוא בתמותו דקאמר סומכוס. ברישא: אילימא דלא מייעד. בשלש נגיחות לשלם מעלייה כשהועד: הא מדקתני סיפא נתפקח החרש חזר לתמותו. דקסבר רשות משנה מכלל דמעיקרא אייעד ליה: הרי הוא בתמימותו. דלא גבי נגיחות תמות מיניה דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו: רשות משנה. הרשות שנשתנה לה שיצא מידי אפוטרופוס ונכנס לרשות בעלים משנה את העדאתו: ה''ג. ר' יעקב משלם ח''נ: במאי עסקינן. דאצטריך ליה למיתני ח''נ ולא תנא רבי יעקב מחייב: אי דעבד ליה שמירה. מעולה ונפרצה בלילה או שפרצוה לסטין משום הכי פטר ליה מנזק שלם כלל כלל לא בעי לשלומי: ואי דלא עבד ליה שמירה. מעולה כוליה נזק בעי לשלומי: שמירה פחותה. נעל בפניה כראוי ואמרינן [לקמן] (ד' נה:) דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי והיינו שמירה פחותה אצל רוח שאינה מצויה ואצטריך לאשמועינן דמשתלם ח''נ ולא כולו ולאפוקי מהני תנאי דפליגי בשילהי פירקין דאיכא למ''ד דפטור ואיכא דמחייב ליה נזק שלם ואשמועינן הכא דרבי יעקב סבר לה כרבי יהודה דאמר בשילהי פירקין במועד סגי ליה בשמירה פחותה דמייתרי ביה קראי ומפטר מנזק שלם ומיהו בחצי נזק מחייב כדאמרינן לקמן לא פטר ר' יהודה אלא על צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת ותם לא סגי ליה בשמירה פחותה דלא מייתרי ביה קראי ואע''ג דהך צד תמות מגופיה משתלם אית ליה לר' יעקב מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופיה כרבנן דפליגי עליה דסומכוס לעיל: ולא פליגי. ר' יעקב ורבי יהודה: ולאביי דאמר פליגי במאי פליגי. אי בתם לא קאמר רבי יהודה נ''ש ואי במועד ושמירה פחותה הא שמעינן ליה לרבי יהודה אפילו בשור של פיקח ח''נ ותו לא ואי בדלא נטריה כלל מאי טעם דר' יעקב: ולא נטריה כלל. וקאמר רבי יהודה נ''ש החצי מן העלייה והחצי מן גופו דשמעינן לרבי יהודה לקמן דכל תם ונעשה מועד צד תמות במקומה עומדת ומגופו נגבית והאי אע''ג דלית ליה בעלים בני דעה מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו צד תמות: ורבי יעקב סבר לה כרבי יהודה בחדא. דכל תם ונעשה מועד צד תמות במקומה עומדת לגבות מגופו הלכך הכא פטור מצד תמות דבהך פליג עליה דקסבר אין מעמידין אפוטרופוס לתם כו': בשלמא לאביי דאמר פליגי שפיר. מוקי לה במועד למתניתא קמייתא דבתם ליכא לאוקמא לאשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם דאשמועינן ליה במתניתא בתרייתא דאמר אין מעמידין הלכך ע''כ קמייתא נמי במועד ולא נטריה כלל ומשלם ח''נ דמועדת: אלא לרבא דאמר לא פליגי. ואית ליה לר' יעקב מעמידין אפוטרופוס לתם: אדמוקי לה. לקמייתא במועד לוקמא בתם:

טעמא בהניזקין (גיטין דף נב: ושם) אבל כאן דשלא בשביל היתומים ממנין אותו דטוב היה להם שלא היה להם אפוטרופוס אלא בשביל תקנת העולם ממנין אותו כדי שישמור השור שלא יגח אי אמרת דמשלם ממנעי ולא עבדי ובירושלמי בהנזקין אמר אתיא דר' יוחנן כרבנן בתמיה אפילו יסבור כאבא שאול דאמר מינוהו ב''ד ישבע בעי ההוא בר אינש למיתב זוזי בגין דמתקרי מהימן כלומר לא ימנע בשביל כך אם יהיה זקוק לפרוע אם יפשע דשמח הוא שנחשב בכך לנאמן כשב''ד ממנין אותו אבל גבי שור אין נחשב לנאמן בשביל מנוי זה שאין זה בשביל תקנת יתומים אלא בשביל שלא יזיק לעולם ואין נחשב אלא כשומר בעלמא ששומר השור שלא יזיק ודרבי יוסי ב''ח כאבא שאול אפילו יסבור כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין כלומר בשביל השבועה יהיה נמנע שלעולם צריך לישבע שלא עיכב כלום משלהם ונראה דאפילו נאבד דבר משל יתומים שלא ישבע שלא פשע שאם כן יהיו נמנעים אבל בזה אין חושש אם יש עדים או אם מודה הוא בעצמו שפשע לא ימנע אם מזקיקין אותו לשלם: אי בתם פשיטא. וכ''ת דאשמועי' דמעמידין אפוטרופוס לתם א''כ ה''ל למתני ר' יעקב מחייב ותו לא ומדנקט ח''נ משמע דאיצטריך דלא נימא נזק שלם: ולא משלם אלא פלגא דמועד. ורבא לא בעי לשנויי הכי מדלא קתני ר' יהודה אומר חייב נ''ש ור' יעקב אומר ח''נ ועוד דמשמע ליה לרבא דכיון דלא נטריה כלל ה''ל למתני אין משלם אלא חצי נזק שזהו החידוש ומדקאמר משלם ח''נ משמע דקמ''ל דמשלם אפילו ח''נ אבל השתא דנטריה שמירה פחותה חידוש הוא דקמ''ל דמשלם אפילו ח''נ ועוד דמשמע ליה ח''נ מגופו כסתם ח''נ דבכל מקום: אדמוקי לה במועד לוקמיה בתם. תימה דמעיקרא הוה פריך אי בתם פשיטא ולא הוה בעי למימר דאתא לאשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם כדפי' לעיל דאם כן ה''ל למימר רבי יעקב מחייב והשתא פריך לאוקמיה בתם וי''ל דהשתא דאסיק אדעתיה דאמר צד תמות במקומה עומדת לא מצי למתני רבי יעקב מחייב דאיצטריך להזכיר ח''נ לאשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם ואי הוה תני מחייב הוה מוקמינן לה במועד אבל תם פטור דאין מעמידין אפוטרופוס לתם ואיצטריך לאשמועינן דמועד משלם נ''ש לאפוקי ממ''ד צד תמות במקומה עומדת אבל מעיקרא דלא הוה אסיק אדעתיה צד תמות כו' פריך שפיר אי בתם פשיטא דאי לאשמועינן מעמידין אפוטרופוס לתם אתא לתני מחייב והוה מוקמינן ליה בתם דלמועד לא איצטריך:

בבא קמא לט ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף לט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד