בבא קמא לח ע"א

דף לח - א

דאם [לא] כן, ואכן בא הכתוב האמור בתם לפטור את המזיק שור של הקדש מן הניזקין, נכתוב קרא להאי "רעהו" גבי מועד, ולמה כתבה התורה מיעוט זה בתם דוקא.

שנינו במשנה: שור של ישראל שנגח שור של נכרי, פטור; ושל נכרי שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם:

אמרי, הקשו בני הישיבה:

והרי ממה נפשך!?

אי "רעהו" דוקא, אם כן שור דנכרי כי נגח שור דישראל נמי ליפטר, שהרי לא נאמרה הפרשה אלא ב"רעהו" - ואי "רעהו" לאו דוקא, אם כן אפילו שור דישראל כי נגח שור דנכרי, ליחייב - ^[1]

ומנין לנו לחלק, שהישראל פטור על של נכרי, ואילו הנכרי חייב על של ישראל!?

אמר פירש רבי אבהו:

לעולם "רעהו" דוקא, ^[2] ולפיכך, שור של ישראל שנגח שור של נכרי הרי הוא פטור, ומכל מקום שור של נכרי שנגח שור של ישראל הרי הוא חייב נזק שלם בין בגוי ובין בתם, ומשום דאמר קרא:

"עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים", ודרשינן: ראה שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח, כלומר: התבונן הקב"ה בקיום המצוות שקיבלו עליהם בני נח, וראה שלא קיימו אותם, וכיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל. ^[3]

רבי יוחנן אמר מהכא, מפסוק זה יש ללמוד שהתיר הקב"ה את ממונן לישראל:

שנאמר [דברים לג ב]: "ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואתה מרבבות קודש, מימינו אשדת למו", ודרשינן: מפארן - כשסיבב הקב"ה עם התורה על כל האומות ולא קבלוה ^[4] - הופיע, גילה הקב"ה את ממונם של הגויים, והתירן לישראל.

תניא נמי הכי כפי שפירשו רבי אבהו ורבי יוחנן:

דתניא: שור של ישראל שנגח שור של נכרי, פטור, [ומשום שנאמר "רעהו"].

אבל שור של נכרי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם, משום שנאמר: "עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גויים", וכדדרשינן לעיל: התיר ממונם לישראל. ^[5]

ואומר עוד הכתוב: "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אשדת למו", וכדדרשינן לעיל: מפארן הופיע ממונם לישראל.

ומפרשינן לברייתא: מאי "ואומר", כלומר: למה צריכים אנו לפסוק נוסף!?

וכי תימא: האי "עמד וימודד ארץ", מבעיא ליה ללמד כדרב מתנה וללמד כדרב יוסף [ומפרש להו ואזיל], ולא בא הכתוב להתיר ממונם לישראל, מכל מקום תא שמע פסוק אחר המלמד כן, שנאמר: "הופיע מהר פארן", מפארן הופיע ממונן לישראל.

ומפרשת הגמרא: מאי דרב מתנה, מה למד רב מתנה ממקרא ד"עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גויים"?

דאמר רב מתנה: הא דכתיב: "עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גויים", מה ראה? ראה שבע מצוות שנצטוו עליהן בני נח, ולא קיימום, עמד והגלה אותם מעל אדמתם.

ומבארת הגמרא: מאי משמע דהאי "ויתר" לישנא דאגלויי הוא [לשון גלות היא]?

משום דכתיב הכא: "ויתר" גויים -

וכתיב התם: "אשר לו כרעים ממעל לרגליו "לנתר" בהן על הארץ", ומתרגם אונקלוס: "לקפצא בהון על ארעא [לקפוץ בהן על הקרקע] ", ואף "ויתר גויים" לשון קפיצה והליכה לגלות היא.

תו מפרשינן מאי דרב יוסף, מה היא הדרשה שלמד רב יוסף, מפסוק: "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים"?

דאמר רב יוסף: הא דכתיב: "עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גויים", מה ראה?

ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם.

ותמהינן עלה: וכי משום שלא קיימום איתגורי איתגור [הרויחו] שחפשיים הם מן המצוות!? והרי אם כן מצינו חוטא שהוא נשכר!?

אמר פירש מר בריה דרבנא: לא בא הכתוב אלא לומר: שאפילו כשהגויים מקיימין אותן [את שבע המצוות], שוב אין מקבלין עליהן שכר, כלומר: לא פטר אותם מעונש אם אינם מקיימים, אלא שאין להם שכר אם הם מקיימים, ואם כן לא הרויחו כלום.

ותמהינן עלה: וכי אטו לא מקבלים הם שכר על קיומם!?

והתניא: רבי מאיר אומר:

מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה ^[6] שהוא ככהן גדול, לפיכך תלמוד לומר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", והרי "אשר יעשו אותם כהנים לויים וישראליים" - דהיינו ישראל בלבד - לא נאמר, אלא אדם שהוא כולל גם נכרי!

הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול. ^[7] אמרי בני הישיבה לישב:

לעולם מקבלים הם עליהן שכר, אלא שאין מקבלין עליהן שכר כמצווה ועושה, אלא שכר כמי שאינו מצווה ועושה. ^[8]

דאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה, יותר ממי שאינו מצווה ועושה. ^[9]

תנו רבנן:

וכבר שלחה מלכות הרשעה שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל, ובאו ואמרו להם: "למדונו תורתכם".

קראו, למדום את התורה כולה, ושנו עמם ושלשו, כדי ללמדם היטב. ^[10].

בשעת פטירתן, כשבאו אותם סרדיוטות ליפטר מחכמי ישראל: אמרו להם הסרדיוטות לחכמי ישראל:

דקדקנו בכל תורתכם, ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של נכרי, פטור; ואילו של נכרי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם -

שזה אינו אמת, כי ממה נפשך:

אי "רעהו" דוקא, אם כן אפילו דנכרי כי נגח דישראל, ליפטר; ואי "רעהו" לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דנכרי, ליחייב - ^[11]

ומכל מקום דבר זה - דין זה שאתם פוסקים על הגויים - אין אנו מודיעים אותו למלכות ששלחתנו. ^[12]

מעשה ברב שמואל בר יהודה, דשכיבא ליה ברתא [נפטרה בתו].

אמרו ליה רבנן לעולא [אמרו החכמים לעולא]: קום ניזל נינחמיה [הבה נלך לנחמו].

אמר להו עולא לחכמי בבל שאמרו לו כן: מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי, דגידופא הוא [וכי מה יש לי לילך עם הבבליים, שנחמותיהם גידוף הוא כלפי שמים] -

ומשום דאמרי הבבליים בנחמתם: מאי אפשר למיעבד [מה אפשר לעשות]!? ומשמע מלשון זו: הא אפשר למיעבד, עבדי, [אילו היה בידם לעשות שלא ימותו היו עושים], וגידוף הוא כלפי שמים, שהרי הוא זה הממית.

ולכן אזל הוא לחודאי גביה [הלך עולא לבדו אצל רב שמואל בר יהודה].

אמר ליה עולא לרב שמואל בר יהודה - לנחמו:

כתיב [דברים ב ט]: "ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה [כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירושה] ", ומדהוצרך הקב"ה לומר לו שלא יעשה עמם מלחמה, משמע, שהיה בדעתו לעשות עמם מלחמה, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות!? אלא: נשא משה קל וחומר בעצמו, ואמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, ^[13] אמרה תורה [במדבר כה יז]: "צרור את המדינים והכיתם אותם" - ^[14]

אפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. פירוש עוסק בתורת שבע מצות בני נח קאמר אבל בתורה שלמה שלנו אדרבה אסור לו וחייב מיתה כבא על נערה מאורסה דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה וכדאיתא בפרק ארבע מיתות. ומיהו קשיא לי היאך הוא ככהן גדול שהרי אינו מקבל שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. ירושלמי חזקיה אמר הופיע מהר פארן הופיע פנים כנגד אומות העולם ר' דוסא בן חוניא אומר הורידן מנכסיהן ר' אבהו בשם ר' יוחנן בדיניהם א"ר הילא לא על הדא את אמרת אלא על הדא דתנא ר' חייא שור של עכו"ם שנגח שור של עכו"ם חברו אע"פ שקבל עליו לדון כדיני ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם על הדא את אמרת ר' אבהו בשם ר' יוחנן בדיניהם למדנו תורתכם קראו שנו ושלשו י"ל שלמדום היטב שלשה פעמים וי"ל קראו מקרא ושנו משנה ושלשו תלמוד וכדאמרינן והחוט המשולש לא במהרה ינתק וכן אמרו בירושלמי מעשה ושלחה מלכות שני אסטרטגיטות ללמה מר"ג ולמדו ממנו מקרא משנה הלכות ואגדות ועוד שם בירושלמי בסוף אמרו לו כל התורה שלכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים בת ישראל לא תלד את הנכרית אבל נכרית מילדת את בת ישראל גזלו של ישראל אסור ושל עכו"ם מותר באותה שעה גזר ר"ג על גזלו של עכו"ם שיהא אסור מפני חלול השם שור ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור ושל עכו"ם שנגח שורו של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות אפילו כן לא מטון לסולמא דצור עד שכחון כולה. הקשו בתוס' היאך למדום והא אמרינן במסכת חגיגה המלמד תורה לעכו"ם עובר בלא תעשה שנאמר מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי ותירצו דע"כ עשו ע"פ המלכות ולא נתחייבו למסור עצמם.

נשא משה רבנו ע"ה ק"ו בעצמו. אומר ר"ת דכולה מלתא לאו דוקא היא אלא לומר עתיד היה מרע"ה לישא ק"ו אם לא שהזהירו הכתוב תחלה וקודם נאמר לו אל תצר את מואב ממה שנאמר לו צרור את המדינים כדדרשינן עתה ילחכו הקהל שלא היה ירא בלק כי אם מלחיכה בעלמא שלא היו ישראל מותרין אלא באנגריא וקרא דמדינים אחר מעשה בלק היה והא דקאמר נמי אמר ליה הקב"ה למשה לא כשעלה על דעתך לאו דוקא.

מי שהפקיע עצמו ופירק מעליו עול תורה ומצות אף על פי שמקיים מקצתם מצד נדבה אינו מקבל שכר עוד כמצוה ועושה אלא כמי שאין מצווה ועושה ולעולם כל שעוסק בתורה לשמה אין הקב"ה מקפח את שכרו בפירוש אמרו אפילו גוי ועוסק בתורה אף בשבע מצות שלהם לבד ואף לאחר שכלל אומתו עוברין עליהם הואיל ומ"מ מקיימן לשם מצות הבורא הרי הוא ככהן גדול ומ"מ אף לדבר מצוה אחרת אין הקב"ה מקפח שכר עושיהן אפילו שכר שיחה נאה אפילו זריזות להקדים לדבר מצוה אע"פ שאין לה שעה עוברת כלל גדול במצותיו ית' כפועל אדם ישלם לו:

שור של ישראל שנגח שור של נכרי מנין שאפילו גוי עע"ז ועוסק בתורה כו'. בפ' ארבע מיתות אוקמינן לה דוקא בשבע מצות דידהו אבל אם עוסק בתורה חייב מיתה כבא על נערה מאורשה. וא"כ המלמד תורה לב"נ עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול כדאמרי' במושיט אבר מן החי לב"נ:

דאם כן נכתוב קרא גבי מועד. אי כתביה גבי מועד הוה אמינא הכל היה בכלל חצי נזק כשפירש לך הכתוב רעהו גבי מועד לומר לך מה שהוצאתי מועד מכלל תם לנזק שלם דוקא ברעהו אבל הדיוט בהקדש אפילו מועד אינו משלם אלא חצי נזק. וי"ל דבכהאי גוונא לא דרשינן להקל בתשלומי הקדש. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל הכל היו בכלל נזק שלם. פירוש כל הניזוקין בין ניזק דהדיוט בין ניזק דהקדש והמזיק דהדיוט הילכך כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם אם כן אתיא למדרש חיובא דדוקא כשהניזק רעהו הוא דתם חצי נזק אבל כשהניזק הקדש אפילו תם משלם נזק שלם. דאי רעהו אתא לפטרו כדקאמרי רבנן דהדיוט בהקדש פטור בין תם בין מועד אם כן נכתביה להאי רעהו גבי מועד דהוי רבותא טפי וממילא ממעיט אפילו תם מכל שכן דהשתא לא הוה שייך למטעי כלל למדרשיה אלא לפיטורא אבל מדכתביה גבי תם שמע מינה דאתי למדרש כדפירשתי. דליכא למימר דלהכי לא כתביה גבי מועד משום דמועד חייב בין הדיוט בהדיוט בין הדיוט בהקדש דדוקא בתם הוא דחלק הכתוב בין הדיוט להקדש ומדכתיב רעהו בתם היינו לפטור הקדש בתם אבל הקדש במועד חייב הא ודאי ליתא שהרי לא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כדמשמע קרא ואם כן אי דרשינן רעהו לפיטורא גבי תם נצטרך לומר דמועד נמי פטור ובין תם ובין מועד פטור הדיוט בהקדש. ואי אפשר לומר כן דאם כן ליכתביה רחמנא גבי מועד דאז ליכא למיטעי כדפירשתי ואם כן על כרחך צריך לדרוש רעהו לחיובא והשתא שמעינן שפיר דהדיוט בהקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם לרבי שמעון והקדש בהדיוט פטור איכא למשמע נמי מרעהו דכיון דלענין ניזק נדרש האי רעהו לייפות כחו של הקדש כדפירשתי אם כן אית לן למידרש נמי מרעהו גבי מזיק ליפות כחו של הקדש דהקדש שנגח בהדיוט פטור לגמרי בתם וכיון דתם פטור מועד נמי פטור כדפירשתי. וא"ת ואיפוך אנא דהא דכתיב רעהו גבי תם ולא מועד היינו משום דהקדש בהדיוט אפילו נזק שלם משלם ומדגבי מזיק דרשינן רעהו לייפות כחו דהדיוט. הכי נמי דרשינן לענין ניזק דהקדש שיהא פטור אותו הדיוט המזיק בין תם בין מועד ולהכי נקט ביה רחמנא רעהו גבי מועד משום דאם כן יהא משמע דהקדש בהדיוט פטור לגמרי. יש לומר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אית לן למדרש טפי לחומרא לחייב הדיוט לגבי הקדש ולא לפטורא. ועוד אומר מורי שיחיה דאין זו סברא לפטור הדיוט בהקדש דהא ק"ו הוא ומה הדיוט בהדיוט משלם הדיוט בהקדש לא כל שכן דלהכי אהני ק"ו דשלא להקל בהקדש יותר מבהדיוט כיון דאיכא למדרש קרא בענין אחר. ובקונטרס פירש דהקדש בהדיוט פטור לרבי שמעון בן מנסיא משום דאין רעהו להקדש ומדכתיב רעהו אלמא מיירי במזיק דשייך ביה רעהו. ובפירושים אחרים כתוב בקונטרס משום דשור איש כתיב אלמא מיירי במזיק הדיוט. מיהו קשה לכל הפירושים נהי דלא מיירי אלא במזיק דהדיוט אכתי מנא לן בהכי דממעיט מזיק הקדש לפיטורא אימא דממעיט לחיובא דאפילו תם משלם נזק שלם. וי"ל דעל כרחך הקדש אינו בכלל מזיק מדכתיב והועד בבעליו והקדש אין לו בעלים. מיהו קשה דהא לקמן גבי יתומים חייב לפי שמוטל על האפוטרופוס לשמרו והועד בבעליו קרינן ביה כדפירשנו לעיל. ע"כ.
וזה לשון הרא"ה ז"ל אלא אמר ריש לקיש כלומר אליבא דרבי שמעון בן מנסיא הכל היו בכלל מועד להתחייב עליו נזק שלם דגבי מועד לא מיעט ביה רחמנא מידי כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם למימרא דאיכא הפרש בין הדיוט להקדש ודאי אית לן למדרש ההפרש דהכי קאמר דהדיוט הוא דוקא דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם אבל הקדש תם נמי משלם נזק שלם דלפטרו לגמרי אי אפשר מכיון דאשכחן דחייב ביה במועד כדאמרינן הכל היו בכלל נזק שלם דלא מיעט רחמנא ביה מידי דלא כתיב ביה רעהו גבי מועד וכיון דבמועד חייב לגמרי אי אפשר בתם לפטרו שאי אפשר להתחייב בהעדאה שלא יתחייב בתמותו כלל שחצי נזק ליכא למימר דליחייב בדין הדיוט מדאמר רחמנא דהפרש איכא בין הדיוט להקדש אלא ודאי הרי הוא חייב לגמרי ושל הקדש בין תם בין מועד פטור לגמרי שהתם אי אפשר לחייבו חצי נזק בדין הדיוט מכיון שהפרישה תורה בין הדיוט להקדש ולחייבו נזק שלם אי אפשר קל וחומר מהדיוט אלא ודאי הרי הוא פטור לגמרי וכיון דהתם פטור אף מועד גם כן פטור שלא מצינו העדאה חייבת לפטור בתמותו אלא ודאי פטור לגמרי. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל הכל היו בכלל נזק שלם כל המזיקין בכלל נזק שלם הן תם בתם הן מועד בין הקדש בין הדיוט שהרי לא מצינו מזיק משלם חצי נזק אלא קרן תמה שיצאה לחידושה מכלל כל המזיקין ואותו החידוש לא נאמר אלא ברעהו ולעולם רעהו ושור איש דוקא הילכך הדיוט כי נגח דהקדש משלם נזק שלם כשאר כל המזיקין ואותו החידוש לא נאמר אלא ברעהו אבל הקדש בכלל כל המזיקין לנזקין והקדש כי נגח דהדיוט פטור דשור איש בעינן. אי נמי לחיובי נזק שלם מכללא לא מצית אמרת דק"ו הוא ולחיוביה חצי נזק נמי לא מצית אמרת דהא רעהו דוקא הילכך הדיוט כי נגח דהקדש משלם נזק שלם מכללא והקדש כי נגח דהדיוט פטור מרעהו ובתרווייהו מקיים רעהו דאי אמרת דהאי רעהו לאו על חידוש דתמות קאי בלחוד אלא אכולה מילתא דשור קאי ואי אמרת דהדיוט נמי כי נגח דהקדש ליפטר הא לא מצית אמרת דאם כן ליכתביה להאי רעהו גבי מועד ואנא ידענא נזק שלם בתם אלא ודאי מדכתביה גבי תם הא במועד אפילו בשאין שור רעהו חייב הילכך כשיצא התם לחידושו לא יצא אלא לרעהו אבל להקדש כשאר כל המזיקים משלם נזק שלם. ע"כ.

שור של ישראל שנגח שור של עו"ג פטור לגמרי וכו'. וקנס הוא דקנסו חכמים בממונם לשלם הכל משום דחשידי להפסיד בהמתן של ישראל וממונם וכדי שלא יהיו רגילין בכך קנסום מה שאין לקנוס כן בישראל שכן דרך כל בן ברית לשמור בהמתו שלא יזיק חבירו וכשמזיק על כרחו עושה הוא והשם יתברך יודע הנסתרות וענש העו"ג כפי אכזריותו ופטר הישראל כפי תום לבבו. ולתשובת המינין נוכל להשיב שלא דברה המשנה אלא על שבעה גויים הקדמונים דהותר לנו דמן כדכתיב לא תחיה כל נשמה דין הוא שלא יהא ממונם חביב מגופן. הר"ר יהונתן ז"ל.

מה נפשך אי רעהו דוקא. ואם תאמר מאי קאמר והא פשיטא דרעהו דוקא מדמיעט הקדש לעיל. יש לומר הני מילי לענין הקדש דאינו בכלל רעהו אבל עו"ג כיון דהדיוט הוא מיקרי הוא שפיר רעהו והכי קאמר אי רעהו לאו דוקא לענין עו"ג דאיתיה בכלל רעהו וכו'. ומשני אמר קרא עמד וימודד ארץ כלומר לעולם עו"ג איתיה שפיר בכלל רעהו מיהו אתא קרא דויתר לומר רהתיר ממונם לישראל. וא"ת מאי איריא בנגיחות אפילו בעלמא נמי. יש לומר דאית ליה דגזל העו"ג אסור מוחשב עם קונהו והילכך על כרחיה האי קרא לענין נזקין קאמר דסברא הוא שיהא מותר בכהאי גוונא. תלמיד הר"פ ז"ל.
עמד והתיר ממונם לישראל כלומר ראה שאכזרים ולב רע להם וחשודים על שהן מצווין משבע מצוות וכל שכן שאינן מצירים בצרת אחיהם לפיכך קנסם הכתוב כדי שישמרו שוריהן. ה"ר יהונתן ז"ל.

מפארן הופיע ממונם לישראל. פירש בקונטרס והחזיר את התורה על כל האומות וכו'. וקשה דבפרק אמר רבי עקיבא בשבת משמע דפארן הוא סיני וכו'. ומפרש ר"י מפארן הופיע ממונן כלומר מסיני התיר ממונן כשנתן הקדוש ברוך הוא לישראל התורה אז התיר ממונן של העו"ג. ובפירוש הקונטרס נראה מתוך תרגום ירושלמי ותוספות שאנץ. ובספרי פרשת וזאת הברכה אמרינן מארבע רוחות נגלה הקדוש ברוך הוא לישראל שנאמר ה' מסיני בא וכו'. ומניין שאף רוח רביעית שנאמר אלוה מתימן יבוא משמע דסיני ושעיר ופארן שלש רוחות ותימן רוח רביעית. הרא"ש ז"ל.

אלא האדם. כתבו בתוספות ורבינו תם מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם והיינו טעמא דהאדם הוי מיעוט אחר מיעוט אדם הוי מיעוט האדם הוי מיעוט אחר מיעוט כאומר המיושר שבאדם כמו הירך המיומנת שבירך ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. הרא"ש ז"ל.

ורבינו משולם ז"ל תירץ דגבי פורענות ישראל קרויין אדם לפי שאינו רוצה להזכיר ישראל בפירוש כדאיתא במדרש ויכלו רבה גבי מה אקוב לא קבה אל ומה אזעם וכו'. לפי שהכתוב חלק להם כבוד דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת כי תהיה באדם ולא כתיב ישראל וכתיב גבי ברכה דהר גריזים אלה יעמדו לברך את העם וגבי קללה כתיב אלה יעמדו על הקללה ולא כתיב לקלל את העם משמע דאפילו במקום שמדבר בישראל דוקא אין מזכיר ישראל בפירוש על פורענות וקרא דואתנה צאני צאן מרעיתי דמייתי ביבמות ובפרק המקבל גבי פורענות כתיב. ומיהו קצת קשה דפריך ביבמות ובפרק קמא דכריתות והכתיב אשר יש בה הרבה משנים עשר רבוא אדם ומאי פריך הא איהו גופיה מודי דלא מקרי אדם רק לגבי פורענות. ויש לומר דהכי פריך כיון דמשום חשיבות דישראל כינה שמם אדם לאפוקי עכו"ם ומשמע אתם חשובים לקרות אדם ולא עכו"ם אם כן במקום שאינו מדבר אלא בעכו"ם גרידא לא הוה ליה למכתב אדם כמו גבי מדין ונינוה והיה לו להזכירם בלשון אחר כגון נפש או גויים או עם אבל אשר יעשה אותם האדם אף על גב שגם עכו"ם בכלל אין לחוש הואיל וישראל כלולים בו. ומיהו קשה דבפרק קמא דכריתות אמרינן דסך לעכו"ם פטור משום דלא איקרו אדם וסיכה לאו גבי פורענות כתיבא. וי"ל דלענין ברכה דוקא אית ליה למכתב ישראל בפירוש אבל במקום שאינו לא פורענות ולא ברכה וכתיב אדם סתם אית לן לאוקמי בישראל דוקא כגון גבי סך. תוספות שאנץ. ועיין בתוספות שלנו בפרק הבא על יבמתו.

ה' מלכים ראה שבע מצוות וכו'. משמע דכל שמקיימין שבע מצוות דינם אצלנו כדיננו אצלם ומעתה אין צריך לומר באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסין. המאירי ז"ל.

אפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. פירוש עוסק בשבע מצוות בני נח קאמר אבל בתורה שלמה שלנו אדרבה אסור לו וחייב מיתה כבא על נערה מאורסה דכתיב תורה צוה לנו משה וגו' וכדאיתא בפרק ארבע מיתות. ומיהו קשיא לי קצת האיך הוא ככהן גדול שהרי אינו מקבל שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. הרשב"א ז"ל.

הרי הוא ככהן גדול. פירוש שהוא מצווה יותר מכל אחד ואחד מישראל שיש בו מצוות יתירות ולשון גוזמא נקט ולאו דוקא. הרא"ה ז"ל.

למדונו תורתכם. פירוש שבאו בחזקת ישראל דאי לא הא קיימא לן אסור ללמד תורה לעכו"ם וכן הוא בירושלמי. הרא"ה ז"ל.

קראו ושנו ושלשו. יש לפרש שלמדום היטב שלש פעמים. וי"ל קראו מקרא ושנו משנה שלשו תלמוד וכדאמרינן והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וכן הוא בירושלמי מעשה ושלחה וכו' לרבן גמליאל ולמדו ממנו מקרא משנה הלכות ואגדות. הרשב"א ז"ל.

ואמת היא לא שקבלה עליהם אלא כלומר נאה ומשובחת היא וכן הוא בירושלמי. הרא"ה ז"ל. חוץ מדבר שאין אנו מאמינים אתכם בפירושו. הרא"ה ז"ל.
ודבר זה אין מודיעין למלכות כלומר ובזה לא רצו ליתן טעם משום דהותר ממונם דאם כן יאמרו כמו כן שממון שלנו מותר להם כך פירש הקונטרס. וקשה דשאר דברים איכא טובא דאין מודיעין למלכות מפני הפורענות. אלא נראה שכל זה מדברי ההדיוטות הוא כלומר ובדבר הזה נעשה חסד עמכם שלא להודיעו למלכות. תלמיד הר"פ ז"ל.

נשא משה ק"ו וכו'. ואף על פי שדיבור אל תצר את מואב מוקדם ומתחילה עברו בארץ מואב עד שלא באו למדין יודע היה משה שעתידין לירש ארץ מדין ונשא ק"ו בעצמו. הרא"ה ז"ל.

הקשה ה"ר אלחנן דהכא משמע אחר שנאמר צרור את המדינים וכו'. ככתוב בתוספות. ויש לומר דדיחוייא בעלמא הוא וכו'. ועוד דראיה במקצת היא דכיון שהתחילו בקלקול דין הוא שיהו מותרין לצור אותם והקדוש ברוך הוא לא הניחם רק מפני רות המואביה ונעמה העמונית שעתידין לצאת מהם וכיון שנולד דוד שנולד ממנה חזרו לסורן להיות מותרין לצור אותם. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל וז"ל אומד ר"י דדוד דחה אותם בקש וקרא דשופטים דעגלון וכו'. ככתוב בתוספות. אי נמי יש לומר שדוד דחה אותם בקש אלא הטעם הזה משום פרידות וכבר נולדו בימי דוד דאף נעמה נולדה כדאיתא ביבמות דאמר דוד אז אמרתי וגו' במגלת ספר כתוב עלי אמר דוד עלי ועליך נאמר מקרא זה עמוני ולא עמונית וכו' מלמד שהיה רחבעם יושב בחיקו של דוד ונעמה היתה אם רחבעם. ע"כ.

ח"מ ת"ו עמוד ב' תנו רבנן שור של ישראל שנגח שור של כותי וכו'. פירוש דהאי תנא סבר דכותים גירי אמת הן אלא שחזרו לסורן וקנסינן להו בהא דמאי דמחייבין להו בנזקייהו לא משלמינן להו אבל מה שמזיקים לנו אין להוציא אלא כמו שהדין נותן ונראה דהוא הדין לישראל מותר. הרא"ה ז"ל. יש מפרשים דקסברי רבנן דרבי מאיר דכותים גירי אריות הן ובעכו"ם גופיה הכי הוי דינא כדקאמר גבי כותי משום דקסברי רעהו דוקא ולכך שור של ישראל שנגת שור של כותי ושל עכו"ם פטור ומיהו דכותי או עכו"ם שנגח של ישראל מיחייב מק"ו ודיו ולכך תם משלם חצי נזק בלבד. ולא נהירא דאם כן הוה להו להני רבנן לפלוגי במתניתין גבי נכרי. אלא נראה לפרש דקסברי רבנן גירי אמת הן ומכל מקום לא קנסו כל כך כמו רבי מאיר לפי המסקנא דאית להו דדי בכך ולא אתו לאיטמועי בהו. למימרא דסבר רבי מאיר גירי אריות הן דאי מטעם קנסא לא הוי להו למקנס כולי האי כדקאמרי רבנן. תלמיד הר"פ ז"ל.

אלמא קסבר רבי מאיר כותים גירי אמת הן. הקשה ר"מ אמאי לא פריך נמי לרבנן דאמרי שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור והכא אמרי דגירי אמת הן טפי מרבי מאיר שלא נחשדו על כתמיהן ומצניעין אותם. וי"ל דלרבנן פשיטא ליה דקנס קנסו חכמים כיון דלא יהבי להו לגמרי דין עכו"ם אבל לרבי מאיר סלקא דעתך אמינא דגירי אריות הן כיון דיהיב להו דין עכו"ם דאי משום קנסא לא הוה קניס להו כולי האי. הרא"ש ז"ל.

מתיב רבי זירא וכו'. כל שכן דקשיא אי אמרת דסבר רבי מאיר כותים גירי אריות הן אלא רבי זירא הא והא קשיא ליה. דמיהא משמע דגירי אמת הן ולא קנסינן. הרא"ה ז"ל. ובגליונות פירשו דהכי פירושו אי סלקא דעתך קניס רבי מאיר וכו'. פירוש אי אמרת בשלמא גירי אמת הן וקנס הוא שקנס רבי מאיר בממונם הכי נמי לקנוס שלא יתן לה קנס. ע"כ.
ועל הכותית בפרק אלו נערות פירש רש"י ז"ל דקסבר כותים גירי אריות הן. וקשה מי יהבינן לה קנס ואזלא בגיותה דהכי דייק בפרק קמא דכתובות. ומיהו זו אינה קושיא דאף על פי שהיא חשובה גויה גמורה הואיל ועשה איסור שבא על הגויה קנסו אותו ליתן קנס מאחר שהיא דומיא דישראלית. תדע דמשמע דלא פריך אלא אשינוייא דשנינן דקנסא הוא דקניס רבי מאיר אבל אי סבירא ליה גירי אריות הוה ניחא שיש לה קנס. ומכל מקום קשה על פירוש הקונטרס דסוגיא דשמעתין מוכחא דקסבר כותים גירי אמת הן. וא"ת אם כן מה חידוש וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ. והקשו על התוספות מה מקשים אטו לאו טובא קמשמע לן שלא יהא חוטא נשכר. ועוד הקשה מורי הרב שזה החידוש בא להשמיענו שיש להם קנס ולא חיישיגן שמא יטמעו בהם. ותירץ מורי הרב שאינה קושיא כלל שזהו דעת התוספות במה שהקשו דילמא הקשה התלמוד מדקאמר רבי מאיר מטמא דאלמא קסבר רבי מאיר גירי אמת הן אדרבה יביא לו סיוע דגירי אריות הן מדקאמר דכותית יש לה קנס דאלמא גירי אריות הן ויש לה קנס לפי שהיו יראים ה' דאי גירי אמת הן פשיטא מה חידוש שיש להם קנס. ולפי זה התירוץ מיתרץ השתי קושיות שמקשים על התוספות. גליון.

הכא נמי לקנוס מדרבנן נמי הוה מצי למיפרך וכו'. דקתני שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור והיינו מטעם קנס דסברי רבנן גירי אמת הן מדקתני של כותי שנגח וכו'. הרא"ש ז"ל. אלא משום דסתם מתניתין רבי מאיר פריך הכא מרבי מאיר ארבי מאיר. ועוד דאיהו קניס טפי. לשון הרשב"א ז"ל.

בד"ה עמד והתיר כו' שנגח שור שלנו שור שלהם כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה שור שלהם שור שלנו והנראה לקיים כל נוסחאות שלפנינו בתוספות דלמאי דאמרינן בפרק הגוזל לכ"ע דאם יכול לזכות ישראל בדיניהם זכה וליכא גזלה כלל א"כ לא איצטריך לן לאשכוחי להיתרא בשור של כנעני שנגח שור של ישראל דבין תם ובין מועד משלם נ"ש אלא דע"כ רעהו הכא לאו דוקא ואיצטריך קרא דויתר גוים לשור שלנו שנגח שור של כנעני דפטור וע"ז כתבו התוס' דמשמע דוקא בענין זה שור שלנו שנגח שור של כנעני דהוי הפקעת הלואתו של כנעני ולמ"ד גזל כנעני אסור ניחא דשרינן התם הפקעת הלואתו דוקא אבל למ"ד גזל כנעני נמי מותר קשה וק"ל:

פרק שור שנגח ד' וה'

מפארן הופיע ממונן לישראל כו' נראה לפרש שתלה היתר ממונן בפארן ולא בשעיר דכשהחזיר את התורה לאומות זרח משעיר שבא ליתן התורה לעשו ולא קבל משום לא תרצח וכן לשאר אומות והופיע מהר פארן שבא ליתנה לבני ישמעאל ולא קבלו משום לא תגנוב שלא רצו לקבלה משום איסור ממון חבירו וע"כ הותר ממונן וכן ראה ויתר גוים שהתיר ממונן לישראל קאי אדלעיל מיניה דכתיב וקדוש מהר פארן מבני ישמעאל שלא רצו לקבלה משום לא תגנוב וק"ל:

ומ"ש אתגורי אתגור כו' העוסק בתורה הרי הוא ככ"ג כו' עיין בחידושי אגדות דפ"ק דע"ז: ומ"ש קראו שנו ושלשו וכו' ובירושלמי ולמדו מקרא משנה תלמוד כו' ע"ש:

ד"ה עמד והתיר ממונן לישראל משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם וכו' כך היא הגירסא בספרים שלפנינו משמע דהאי דנגח שור שלנו את שור של כנעני דפטור נמי אתיא מקרא דראה ויתר גוים ולפ"ז צ"ל דמסקנא דמשני רבי אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ וגו' כוונתו לומר דלעולם לענין כנעני רעהו לאו דוקא ר"ל דכנעני לא אימעט מרעהו דיכול להיות דכנעני נמי מקרי רעהו והא דכי נגח שור דישראל את שור של כנעני פטור היינו מטעם דראה ויתר גוים ולכך נמי דשור של כנעני שנגח שור ישראל חייב. נזק שלם ואע"ג דלעיל משמע דלכ"ע רעהו דוקא היינו לענין הקדש דבהקדש לא שייך רעהו והוי כאלו כתיב את שור איש דהקדש לא הוי בכלל וכנעני הוי בכלל אבל בר"ן משמע דגם לפי המסקנא הא דנגח שור שלנו את שור כנעני דפטור אתיא מרעהו דרעהו דוקא אלא דכי נגח שור של כנעני את שור שלנו דמשלם נ"ש הוי מטעם קרא דראה ויתר גוים וזה טעמו של מהר"ש לוריא שכתב בספר ח"ש שגורס בתוס' דוקא בענין זה שנגח שור שלהם את שור שלנו וכו' ע"ש:

ד"ה מפארן הופיע ממונן לישראל וכו' ומצד א' נקרא סיני ומצד א' נקרא פארן וכו'. ר"ל שאותו צד שהוא נגד ארץ ישמעאל נקרא פארן על שם ארץ ישמעאל ואע"ג דקדריש התם לכל ה' שמות ר"ל ודריש מדבר פארן שפרו ורבו עליה ישראל א"כ שמע מינה שלא נקרא על שם ארץ ישמעאל אין להקפיד ע"ז וכו':

ד"ה קראו ושנו וכו' ולא נתחייבו למסור עצמן וכו'. ר"ל שאין כל כך עבירה גדולה שיתחייבו למסור עצמן למיתה כי בכל עבירה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים ואם לא למדו אותן היה השר הורג אותם:

ד"ה נשא משה ק"ו וכו' דקודם נאמר אל תצר את מואב ממה שנאמר צרור את המדינים וכו' ואע"ג דאל תצר את מואב כתיב בפרשת דברים וצרור את המדינים כתיב בפרשת מטות משה היה מספר והולך ושונה במשנה תורה מה שנעשה כבר וק"ל:

בא"ד אע"פ שעל ארמייים מייתי קרא דקבלה ויאסוף אליו עמון ועמלק וכו' עיין בב"ר דחילוף גרסאות יש שם ושם גרסי' ארמיים דעמלק אדום חשיב ליה שהרי עמלק מזרע עשו:

ד"ה מואבים עצמן לא כל שכן וכו' ארם ועמון מאי איכא למימר וי"ל דאיצטריך לאסור בהן אנגריא וכו'. משמע מדברי התוס' דעמון לא היה בעצת בלעם ויש מקשין א"כ מנא לה להגמרא דהא דאסר הקב"ה אנגריא בעמון ולא אסר במואב הוא בשביל שיחה נאה נימא דהוה משום דמואב היה בעצת בלעם ועמון לא היה אבל אין זה קושיא דהא שאר כל האומות עובדי כוכבים נמי לא היו בעצת בלעם ואפ"ה לא אסר בהן אנגריא אלא ודאי לא אסר אנגריא בעמון אלא בשביל שכר שיחה נאה והא דאסר אנגריא באדום צ"ל שהוא ג"כ בשביל איזה שכר ואפשר שחס עליהם ע"ד שאמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא:

ד"ה גרי אריות הן אע"ג דפסקינן ספ"ק דיבמות הלכה דגרי אמת כולן ר"ל כל הגרים דמגיירין בשביל איזה דבר ולא אכותיים קאי דבכותיים מפורש בכתוב שלא היו גרים גמורים דכתיב את אלהיהם היו עובדים וכו':

ד"ה ועל הכותית וכו' וא"ת א"כ מה חדוש לומר שיש להם קנס וכו'. יש להקשות מאי קשיא להו להתוס' הא א"ל דאתי לאשמועינן דלא נימא דלא יהא להם קנס מטעמא דקנסינהו כדי שלא יטמעו בהן כדפריך בשמעתין. ויש לתרץ דהתוס' מקשין קושיא זו לפי מה שעדיין לא ס"ד האי טעמא דר' אבהו דאמר קנס שקנס רבי מאיר בממונן וכו' אבל אין כן משמעות לשון התוס' דמשמע מדבריהם דלפי האמת ושיטה מסקנת דסוגיא מקשו ויש לומר דע"כ קשה דלא לתני כותית כלל כיון דגרי אמת הן פשיטא דיש להם קנס דמהי תיתי לומר דאין להם קנס מאי אמרת דהוה אמינא דקנסא קנסו להו רבנן בממונן כדי שלא יטמעו אם איתא דכן הוא א"כ הל"ל כותית בסיפא בהדי הנהו נערות שאין להם קנס וק"ל:

גמ' רב שמואל בר יהודה כו' נ"ב ס"א עולא איקלע לבי רב שמואל בר יהודה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עמד כו' שור שלהם כו' נ"ב נ"ל דוקא שור שלהם שור שלנו שמוציאין ממנו תשלומין משום דממון כנעני הפקר כהאי גוונא אבל שור שלנו כו' פטור מדין תורה דרעהו דוקא ודו"ק עיין בספרי ים של שלמה [עיין במהרש"א]. אחר ד"ה קראו ושנו נ"ב תוס' ארוכים חוץ מדבר זה שאתם אומרים כו' בירושלמי מסיים חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים כו' ע"ש:

בתוס' בד"ה אלא האדם כו'. דר"מ דהכא כרבנן דפליגי כו'. והכא לא מצי לשנויי דהא דרב יוסף דאפילו מקיימין אין מקבלין שכר אזיל לרשב"י דאומות העולם אינן בכלל דאשר יעשה אותם האדם וחי בהם משום דטובא איכא התם בכהאי גוונא [אף בלא דרשה דהאדם] פתחו שערים ויבוא גוי צדיק כו' כמ"ש התוספות בסמוך:

בתוס' בד"ה עשה משה ק"ו כו' וקרא דשופטים דעגלון כו'. לפי האמת היה מותר לו להורגן כיון דבימיו כבר נולדה רות המואביה רק המואבים ודאי לא קבלו תירוץ זה ומפני חילול השם הביא להם מן המקרא דוישלח מלאכים כו' לדיחויא בעלמא והו"ל להביא מקרא דעגלון אי משום שהיא לפי האמת שאז הותרו שכבר נולדה רות בתו של עגלון ואף אם לא נולדה אז כמ"ש התוס' בעלמא דבתו לאו דוקא אלא כמה דורות נולדה רות אחרי עגלון מ"מ לא הוי הדיחוי כ"כ כמו מקרא דוישלח מלאכים כו' כיון דבהכרח עיקר הציווי [דאל תצר] נאמר על אחר מעשה דבלק שעלה על דעת של משה לצורם מק"ו אלא שמן התורה היה רוצה להביא ועיין עוד בזה מ"ש בחידושי אגדות:

גמרא מ"נ אי רעהו דוקא כו'. בתור"ע הקשה אמאי נקיט הפירכא בדרך צידוד הא ודאי רעהו דוקא כדקתני רישא שור רעהו ולא הקדש ואישתמיטתי' דברי התוס' (במנחות סז) ד"ה חד דמסברא מחד מיעוט לא הוה ממעטינן אלא הקדש לחוד ע"ש:

והגלה אותם מעל אדמתם. נ"ב ע״י סנחריב שבלבל את כל האומות:

תוס' ד"ה דא"כ כו' דלא חייביה רחמנא במועד. עי' לקמן דף מב ע"א תוס' ד"ה כתב:

בגמרא מאי ואומר וכ"ת האי עמד וימודד לכדר' מתנה וכדר' יוסף ת"ש הופיע מהר פארן ולכאורה קשה דא"כ אמאי מייתי כלל קרא דעמד וימודד כיון דמבעי ליה לרב מתנה ומהופיע מהר פארן לחוד יכול ללמוד ועוד דבלא"ה נראה שאלו שני הכתובים הם כמכחישים זא״ז דמעמד וימודד משמע שהתיר ממונם בשביל שלא קיימו ז׳ מצות כדדריש בהדי' מה ראה ומקרא דהופיע מהר משמע שהתי׳ ממונם בשביל שלא קבלו התורה כפרש״י בהדיא וכ״נ באמת מל' הפסוק דכתי׳ לעיל מיני׳ ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו דאיירי מקבלת התורה על שהחזיר על האומ׳ ולא קבלוהו ונ״ל ליישב דהני תרתי חדא מלתא הי׳ למאי דאי׳ בריש מס׳ ע״ז שיש פ״פ לאומות על קבלת התורה באמרם כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנו כמו שעשית לישראל והקב"ה אומר להם הראשונות ישמיעו ז׳ מצות שקבלתם היכן קיימתם נמצא דלפ״ז א״ש אי לאו שראה שלא קיימו ז׳ מצות לא הי׳ יכול להענישם על שלא קיבלו התורה א״כ הני תרתי חדא מלתא היא ועפ״ז נתיישב ג״כ קושיא ראשונה דאי לאו דאייתי קרא דעמד וימודד לא הוי שמעינן מידי מקרא דהופיע מהר פארן דאיכא למדחי דהאי קרא לא קאי אלא על עשו וישמעאל דכתיבי בהאי קרא שעיר ופארן והטעם שלאלו הענש משום דמצינו בהדי׳ שהחזיר להם הק"בה התור׳ ולא קבלוהו עשו אמר מה כתי׳ בה לא תרצח וזו הברכה שברכני אבי על חרבך תחי׳ ישמעאל אמר מה כתיב בה לא תגנוב ולא זו הברכה שברכני אבי והוא יהי׳ פרא אדם נמצא שיכול לומר שלא החזיר הק״בה התורה על שאר האומות רק על אלו בלבד מפני שהם זרעו של אברהם וכשלא קיבלו התורה התיר ממונם שאין להם שום פ״פ לומר כלום כפית עלינו שהרי באו בטענה שאינן יכולין לחיים ועוד שהרי רציחה וגניבה כבר היו מצווים ועומדים שהם מז׳ מצות בני נח ואפ"ה עברו עלי׳ ומה צורך עוד מכפיית הר אבל בשאר אומות אין לנו שום לימוד להתיר ממונם ואין להענישם כמו כן משום שלא קיבלו התורה דאפשר שלא החזירוה עליה׳ ועוד דאף אם נאמר שהחזירוה ולא קבלוה עדיין יכולים לומר כלום כפית עלינו הר לכך מייתי ג״כ קרא דעמד וימודד דאע״ג דנוכל לומר לכדר"מ ור״י מ"מ מוכח עכ״פ מהאי קרא שכל אומות עברו על ז׳ מצות ובעטו בהם דהא האי קרא דעמד וימודד קאי על כל האומות כדכתי׳ ראה ויתר גוים והיינו ע״כ בשעת מ״ת דהא כתי׳ לעיל מיני׳ ג״כ אלקים מתימן יבא ונדרש ג״כ לדרשא דלעיל על מ״ת וא״כ דמצינו שכל אומות בעטו בז׳ מצות אין לחלק עוד ביניהם לעשו וישמעאל לענין קבלת התור׳ דכולהו לא מצי למימר כלום כפי׳ כיון שבעטו בז' מצו' שנצטוו כבר וכשאמ׳ הק"בה הראשונת ישמיעו וכו׳ ומסתמא אמרינן ג״כ שהחזיר הק"בה התו' ג״כ על כל האומות אלא שפרט באלו יותר לפי שהם מזרעו של אברהם ועוד דאף אם נאמר שלא החזיר על שאר האומות יש להענישם שפיר כיון שאף אם החזיר ודאי לא יקבלו ואף אם קיבלו ודאי שלא יקיימו כמו שלא קיימו ז׳ מצות ובא״ה הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה. ועפ״ז נראה ג״כ דכל הני אמוראי ובריית' לא פליגי דהא מצינו בקרא להדי׳ אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן וכו׳ והיינו על שלא קיבלו הא"ה התור׳ ואח״ז כתיב עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים דהיינו שראה שלא קיימו ז׳ מצות ופי׳ הכתוב שעבירה גורר׳ עביר׳ דאי לאו שבעטו בז׳ מצות אפשר שלא היו נענשים על שלא קבלו התו׳ מטעם שיאמרו כלום כפית וכו׳ אלא עכשיו איגלו בהתייהו שאף אם כפה עליהם לא היו מקיימין וא״כ חשב הכתוב כאן שני מיני עבירו׳ ומדמסיים ויתר גוים דלא משמע אלא עונש א׳ לכך דרשו רבותינו דהאי ויתר גוים אתי לב׳ דרשות חדא שהתיר ממונם והיינו נגד קבלת התור׳ שנלמד כבר מהופיע מהר פארן אלא דהתם לא איירי אלא מעשו וישמעאל וכאן גילה הכתו׳ שכל האומות שווים לעונש זה כמ״ש ועוד נדרש ג״כ מראה ויתר גוים שהגלה אותם ממקומם וזה בעונש ז׳ מצות דגלות בא על ע״ז וג"ע כדאי׳ בפ׳ במה מדליקין. ור׳ יוסף דדריש נמי שאין מקבלין שכר זה אינו שום עונש אלא סברא מעלי׳ היא דכיון שכבר בעטו בהם ולא רצו לקיים עליהם העול של ז׳ מצות ופרקוהו מעליהם דהכי משמע להדי׳ שאמרו בני עשו וישמעאל שאינם רוצים לקבל התו׳ מפני דכתו׳ בי׳ לא תרצח לא תגנוב וקשה מאי הרוויחו אף אם לא קבלו אסורי׳ ברציחה וגניבה שהוא מז׳ מצות א"ו שפרקו ג״כ הז׳ מצוות מעליהם וא״כ לא שייך ליתן להם שכר כמצוה ועושה כיון דבאמת אינם מקיימים בתור׳ ציווי הראשון שכבר פרקוהו מעליהם וה"ה לשאר אומות שהרי כבר הוכחנו שאין לחלק ביניהם ויש לי עוד דרך א׳ בזה ע״ד הגמר׳ כל מצוה שנאמרה לב״נ ונשנית בסיני וכו׳ ואין להאריך והמשכיל יבין:

בפרש"י והגלה אותם כגון כפתורים וכו׳ עכ״ל נראה משום דמשמע לרש״י ג״כ דהאי קרא עמד וימודד איירי בשעת מ״ת כמ״ש באריכו׳ וא״כ הוצרך להביא ראי׳ מאלו שגלו ממקומם בעת ההיא לפי משמעות הכתובי׳ אבל שאר רוב האומות בדוכתיהון הוון יתבי עד ימות המלכים ורובם גלו ע"י סנחריב ונ״נ ואין לתמוה למה לא הוגלו כולם באמת בשעת מ״ת כיון שעברו על ז׳ מצות שאין זו קושי׳ דכ״פ מצינו שזה מדת המקום ב״ה להאריך אף וגבי דיליה ואפשר ג״כ שאיזה זכות תלה להם וק״ל:

שם בגמרא ולא והתניא ר״מ אומר מנין שאפי׳ גוי העוסק בתורה וכו׳ לכאור׳ יש לדקדק מאי מייתי מת״ת לז' מצות שבא העונש מחמת שלא קיימום בתחילה וזה לא שייך בת״ת ויראה דלק״מ דהא במס' סנהדרין דף נ"ט אר״י גוי העוסק בתורה חיי׳ מית' וכו׳ ואקשינן עלה מהא בריית׳ דהרי הוא ככה״ג ומשני התם בז׳ מצות דידהו וא״כ דע״כ האי בריית׳ איירי כשעוסק בתורה של ז׳ מצות וטעם החילוק ודאי נראה מצד הסברא דבשאר מצות שלא נצטוו יש להענישם מית׳ מדכתי׳ תור׳ צוה לנו משה מאורשה ולא להם וכו׳ כדאי׳ אבל הז׳ מצות שנצטוו הגוים כמו הישראל לא שייך לומר לנו צוה ולא להם ועוד דאדרב' הגוי צריך ללמוד שתלמוד מביא לידי מעשה וא״כ מקשי הכא שפיר דכיון דאמת שעמד והתיר להם הז׳ מצות ממילא שייך הדרש תורה צוה לנו ג״כ על הז' מצות ועוד כיון דאין מקבל שכר על המעשה של הז׳ מצות למה ניתן לו שכר על הלימוד וא״כ איך אמרת הרי הוא ככה״ג וע״ז משני לומר שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה וא״כ א״ש דגוי העוסק בתורה של ז׳ מצות מקבל על הלימוד ג״כ שכר כיון שמביא לידי מעשה דדהו משא״כ בשאר תורה ולפ״ז מ"ש הרי הו ככה״ג לאו דוקא לפי שאינו מצווה ועושה כמוהו:

שם בגמרא ר׳ שמואל ברי׳ וכו׳ נראה דמייתי לה הכא משום דמסוגי' זו ראי׳ דהותר ממון עכ״ום לישראל והיינו מדאצטרך לאסור אנגרי' בעמוני' דמשום מלחמה ודאי לא איצטרך דמהיכי תיתי שיעשה משה מלחמה שלא ברשות א״ו דאיצטרך לאסו׳ אנגרי׳ א״כ מוכח דאנגרי׳ מותר שלא ברשות והיינו כיון שהותר ממנום לישראל וק״ל:

בתוספות בד״ה נשא משה ק״ו בעצמו אור"ת וכו׳ דקודם נאמר אל תצר את מואב וכו׳ כדדרשינן עתה ילחכו וכו׳ עכ״ל נראה דאין זו עיקר הראי׳ שאינו אלא דרש בעלמא והי׳ אפשר לדחות דאגדו' פליגי אהדדי אבל באמת נראה דל׳ הכתובים עצמן מוכיחן כן דבפ׳ דברי׳ כתיב אל תצר את מואב וכו׳ ומיד אח״ז כתי׳ וידבר ה׳ אלי לאמור אתה עובר היום את גבול מואב וקרבת מול בני עמון אל תצרם וכו׳ קומו עברו את נחל ארנון וכו׳ את סיחון ואת ארצו החל רש והתגר בם מלחמ׳ וכו׳ ואשלח מלאכי׳ ממדבר קדמות אל סיחון הרי לפניך דדיבר אל תצר נאמר קודם מלחמת סיחון ועוג וענין מואב ומדין ששלחו אל בלעם הי' אחר מלחמות סיחון ועוג כדכתי׳ וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי וראי׳ התו׳ לרווח׳ בעלמא:

רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתיה וכו'. יש להעיר דמשמע דרבנן אזול בלחודייהו והלא שפיר קאמר להו עולא. ואפשר במשז"ל דהקב"ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה ואמרו בזהר פרשת בלק בינוקא דאמר ר"ש דהיה יכול להצילו לההוא ינוקא אלא משום דלא ליהוי מקטרגא לקב"ה דבעי לארחא ביה ע"ש. ואפשר דרבנן דאמרי מה אפשר לי למעבד דמוכח דאי אפשר להו עבדי כונתם כי אינם בחוג הצדיקים דהקב"ה גוזר והם מבטלים שמדרגתם למטה מזה והוא אומרו מה אפשר לי למעבד שאיני צדיק וחסיד לבטל הגזרה ועולא הגם דידע דיש לפרש דבריהם הכי מ"מ עם כ"ז לא בחר בו דהא רשב"י הגם דשיח ושיג לו לבטל הגזרה לא בעא דליהוי מקטרגא לקב"ה וא"כ היכי אמרי מילתא פסיקתא דאי אפשר לבטולי גזרתא הוו עבדי והא איכא קטרוגא לקב"ה ולרבנן זו אינה טענה דרשב"י גופיה אמר אשתמודע דר' יצחק איהי גבן. אלא דבחכמתו הוה ידע אימתי שייך דליהוי מקטרגא ח"ו. ומ"ש מה אפשר לי למעבד היינו דאם היה כחו גדול כרשב"י הוה ידע אימת אינו בסוג דליהוי מקטרגא והוה מבטל ועל הרוב הדעת נותן דמצי מבטל ולא שייך מ"ש דליהוי מקטרגא ח"ו: