בבא קמא לג ע"ב

בבא קמא לג ע"ב - Steinsaltz

does he say that since the ox is liened to the debt to the injured party, who will collect it should the ox’s owner not have sufficient funds, it is not in his power to sell it? Rav Naḥman said to him: It is not sold.

Rava asked him: But isn’t it taught in a baraita that if he sold it, it is sold? Rav Naḥman replied: Nevertheless, the injured party then collects it from the purchaser. The Gemara asks: Since the injured party then collects it from the purchaser, with regard to what matter is it sold? His right to collect it negates the effectiveness of the sale. The Gemara answers: It is sold for the purpose of plowing [ridya]. The purchaser may use the ox for plowing until the injured party collects it from him, and the purchaser is not required to reimburse the injured party for the use of his ox.

The Gemara asks: Should one conclude from this ruling that with regard to one who borrows money and then sells his movable property, the court can collect the debt from this property on behalf of the creditor, as according to Rabbi Yishmael the belligerent ox is only a lien for the debt owed to the injured party? The Gemara answers: There, in the case of the belligerent ox, it is different, as the owner of the ox is considered like one who rendered it designated payment of the debt, since the Torah specifies that the injured party collects damages from the ox. In general, however, movable property that is sold by a debtor cannot be collected by the creditor.

The Gemara asks: But doesn’t Rava say that if one rendered his slave as designated repayment for a debt and subsequently sold him, the creditor collects payment from the purchaser, whereas if one rendered his ox as designated repayment and then sold it, the creditor cannot collect it from the purchaser? This contradicts the previous statement that the belligerent ox is considered designated repayment, and therefore even if it is sold the injured party can collect it from the purchaser.

The Gemara answers: The distinction made in Rava’s statement answers this question. What is the reason that a slave who was rendered as designated repayment can be collected from the purchaser? It is because rendering a slave as designated repayment is not common and generates publicity. The purchaser was therefore aware of this when he bought the slave. Similarly, with regard to this ox as well, since it gored an animal, it generates publicity, as it is publicly called a goring ox, and so the purchaser was aware of the lien attached to it. Therefore, the injured party can collect it from the purchaser.

Rav Taḥalifa from the West, Eretz Yisrael, taught the following baraita with regard to the belligerent ox before Rabbi Abbahu: If he sold it, it is not sold, but if he consecrated it, it is consecrated.

The Gemara asks: Who sold it? Is it the injured party or the liable party? If we say it is the one liable for the damage, whose opinion is it that if he sold it, it is not sold? It is the opinion of Rabbi Akiva, who says that the ox was already assigned to the injured party. But in the following statement of the baraita, that if he consecrated it, it is consecrated, we arrive at the opinion of Rabbi Yishmael, who says that the ox shall be appraised in court.

If, rather, it is referring to the injured party selling it, whose opinion is it that if he sold it, it is not sold? It is the opinion of Rabbi Yishmael, who holds that the injured party has no share of ownership in the ox until it is transferred to him by the court. But in the statement that if he consecrated it, it is consecrated, we arrive at the opinion of Rabbi Akiva. The baraita does not seem to accord with either opinion.

The Gemara answers: Actually, it is referring to the one liable for the damage, and everyone agrees with its ruling. The ruling that if he sold it, it is not sold is the halakha even according to the opinion of Rabbi Yishmael, as the ox is liened to the injured party, precluding the owner from selling it.

The statement that if he consecrated it, it is consecrated, is the halakha even according to Rabbi Akiva, since it is not actually consecrated but is considered so only due to the statement of Rabbi Abbahu. As Rabbi Abbahu says that if one consecrates liened property, although the consecration does not take effect, nevertheless he is required to redeem it, due to a rabbinic decree lest people say that consecrated property can be removed from the ownership of the Temple treasury without redemption. Therefore, the ineffectiveness of the ox’s consecration notwithstanding, he is still required to redeem it, by means of minimal payment, so as not to cause the denigration of Temple property.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to an innocuous ox that caused damage, if, before its owner stood trial, he sold it, it is sold. If he consecrated it, it is consecrated. If he slaughtered it or gave it as a gift, what he did is done, i.e., takes effect. By contrast, once he stood trial and is now obligated to pay the injured party, if he sold it, it is not sold; if he consecrated it, it is not consecrated; if he slaughtered it or gave it is a gift, he has done nothing.

If creditors of the ox’s owner collected the ox first, whether he owed the creditors before his ox caused the damage or whether it caused the damage before he owed them, they have done nothing. Their collection is void, because compensation to the injured party is paid only from the body of the ox, as it was innocuous, and it is therefore designated exclusively for this compensation.

The baraita continues: With regard to a forewarned ox that caused damage, whether its owner stood trial or whether he did not stand trial, if he sold it, it is sold; if he consecrated it, it is consecrated; if he slaughtered it or gave it as a gift, what he did is done. Likewise, if creditors collected the ox first, whether he owed them before it caused the damage, or whether it caused the damage before he owed them, what they did is done. This is because the restitution is paid only from his superior-quality property, not from the body of the ox. Therefore, what he or his creditors do with the ox takes effect.

The Gemara explains the baraita: The Master said above, with regard to an innocuous ox, that if he sold it, it is sold. As explained above, the sale is valid only with regard to the purchaser using the ox for plowing in the interim, until the injured party collects it.

The statement that if he consecrated it, it is consecrated does not mean that it is actually consecrated, but rather that it must be redeemed through payment of a minimal sum, due to Rabbi Abbahu’s statement mentioned above.

With regard to the statement that if he slaughtered it or gave it as a present, what he did is done, the Gemara asks: Granted, if he gave it as a present, what he did is done with regard to the recipient’s permission to use it for plowing. But if he slaughtered it, how does that affect the injured party’s rights? Let him come and receive payment from the slaughtered ox’s meat.

This is as it is taught in a baraita: It is stated in the Torah: “Then they shall sell the live ox” (Exodus 21:35). I have derived only that the injured party receives a share of ownership if the belligerent ox is alive. From where do I derive that this applies even if the ox’s owner slaughtered it? The verse states: “Then they shall sell the live ox,” indicating that in any case, whatever the circumstances, the injured party is paid from proceeds of the sale of the belligerent ox.

Rav Sheizevi said: This statement is necessary only with regard to the diminished value of the ox due to its slaughter. Although the value of the ox may no longer cover the damage, its owner is not liable to compensate the injured party beyond the ox’s current value.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: That is to say that one who causes damage to another’s liened property is exempt from paying compensation, since the property does not actually belong to the one who holds the lien.

The Gemara asks: Isn’t this inference from the baraita obvious? The Gemara answers: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, states this halakha lest you say that it is specifically there, in the case where one slaughters a liened ox, that he is exempt, as he can say to him: I have not detracted anything from what is yours, as he can say to him: I took only spirit from what is yours. He detracted only the life of the ox, not its physical body, and one who causes damage to another’s liened property might be exempt from liability for this intangible damage. But generally one who causes damage to another’s lien should be liable. Therefore, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, teaches us that one is exempt from liability for all types of damage he causes to another’s liened property.

The Gemara challenges this explanation: Rabba stated this principle, as well, and there would be no need for Rav Huna, son of Rav Yehoshua, to state it. As Rabba says: One who burns another’s documents, in which other people’s debts to him are recorded, is exempt, although the owner of the documents can no longer collect payment from liened property.

The Gemara answers: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, states this principle lest you say that it is specifically there that he is exempt, as the perpetrator of the damage can say to the owner of the documents: I burned your mere paper, for which I am prepared to pay. But in a case where one dug pits, ditches, or caves on liened land, causing substantial damage, he should be liable to compensate the one holding the lien. Therefore, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, teaches us that even in a case of substantial damage he is exempt, as the case here, where the ox was slaughtered, is like one who dug pits, ditches, or caves, as slaughter is considered substantial damage, and the tanna said that in this case what he did is done.

The Gemara continues to explain the baraita, which states: If creditors collected the innocuous ox first, whether its owner owed them before his ox caused damage or whether it caused damage before he owed them, they have done nothing, because restitution is paid only from the body of the ox.

The Gemara asks: Granted, in the case where it caused damage before he owed them, the injured parties came first, and the ox is liened to the debt. But in the case where he owed them before it caused damage, the creditor collected it first, so why does he not have the preemptive right to the ox?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

או דלמא כיון דהשור משעבד ליה לניזק, ואם כן גם לדברי רבי ישמעאל לאו כל כמיניה אין למזיק אפשרות למכור את שורו, כי בכך הוא מפקיע מהניזק את האפשרות לגבות את השור. ^[404] אמר ליה רב נחמן לרבא, אכן גם לדעת רבי ישמעאל אם מכרו אינו מכור כי השור משועבד לניזק.

מקשה הגמרא: והתניא, שנינו בברייתא ^[405] שלדעת רבי ישמעאל אם מכרו המזיק מכור, דלא כרב נחמן. ^[406]

מתרצת הגמרא: אמנם כן השור מכור ואף על פי כן אחר כך חוזר הניזק וגובהו מהלוקח. ^[407] תמהה הגמרא: וכי מאחר שחוזר הניזק וגובהו מהלוקח, לשם מה נאמר שהוא מכור, איזו משמעות יש למכירה זו?

ומתרצת הגמרא: כי למרות שהלוקח חייב להחזיר את השור לידי הניזק, בכל אופן חלה המכירה לרידיא, שאם חרש הלוקח עם השור הנוגח, לכשיבא הניזק ליגבות את השור הלוקח אינו חייב לתת לו את דמי ההשתמשות בשור, ^[408] כי המקח חל עד השעה שבה יחזור הניזק לגבות את השור. ^[409]

ותמהה הגמרא על תשובת רב נחמן לרבא שהמזיק אינו יכול למכור את שורו, ואם מכרו הוא מכור רק לרידיא, ולכשירצה הניזק הרי הוא יכול להוציא את שורו מיד הלוקח.

שמע מינה, שאם לוה אדם מעות, ואחר כך מוכר הלוה את המטלטלין שברשותו לאחרים, אם ירצה המלוה לגבות את חובו, בית דין גובין לו מהם מאלו שקנו ממנו את המטלטלין [אם אין ללוה מעות לפרוע את חובו].

כי כשם שבעל השור הנוגח, אף על פי שהוא רק בעל חוב, שורו משתעבד לתשלומי הנזק, ואינו יכול למוכרו, כך כל לוה מטלטליו משתעבדים לתשלום ההלואה, ואסור לו למכרם, ואם מכרם יגבו בית דין מהלקוחות.

והרי קיימא לן מטלטלין אינם משתעבדין לבעל חוב, כי המלוה אינו סומך את דעתו לגבות ממטלטלין. ^[410] וכיצד נקט רב נחמן שמטלטלים [השור המזיק] משתעבדים להלואה [חוב תשלומי הנזק]? ^[411]

דוחה הגמרא: אף רב נחמן מודה שמטלטלין אינם משתעבדים לבעל חוב, ומה שאסר רב נחמן על המזיק למכור את שורו, שאני התם, בשור המזיק, דכמאן דעשאו אפותיקי דמי, כאילו התנה המזיק בפירוש, אם לא יהיו לי מעות לשלם תגבה את חובי מהשור הנוגח. ^[412]

אשר על כן השור משועבד לניזק ואין המזיק יכול למוכרו.

ומקשה הגמרא: האמר רבא, עשה הלוה את עבדו אפותיקי למלוה, ואחר כך מכרו הלוה לאחר, אם לא יהיו ללוה מעות לשלם למלוה, בעל חוב חוזר וגובה הימנו, גובה את העבד מהלוקח כנגד חובו.

אבל אם עשה הלוה את שורו אפותיקי למלוה, ואחר כך מכרו הלוה לאחר, אין בעל חוב, גובה הימנו, אין זכות לבעל חוב לגבות את השור מהלקוחות.

ומבואר ששור הנעשה אפותיקי ונמכר לאחר שוב המלוה אינו יכול לגבות ממנו, ואם כן מדוע רב נחמן אסר על המזיק למכור את שורו מחמת שעבודו לניזק, ומשמע מדבריו שהניזק יוכל לגבותו אם ימכר, הרי מצינו שאין גובים שור מהלקחות אפילו אם הוא אפותיקי?

ומתרצת הגמרא: אין דמיון בין שור שהשתעבד למלוה כנגד חוב, לשור המשועבד לניזק כנגד נזקו.

שכן מתוך דברי רבא גופא מבואר שיש חילוק בין שור הנעשה אפותיקי לעבד, ולכאורה, עבד מאי טעמא, מדוע עבד הנעשה אפותיקי ומכרו הלוה יכול המלוה לגבותו?

על כרחך, משום דאית לה קלא, כאשר לוה משעבד את עבדו ועושה אותו אפותיקי כנגד חובו, יוצא קול על העבד שהוא משועבד לפלוני, ועל כן מי שבכל אופן קונה אותו, הפסיד את עצמו, והמלוה יכול לגבות ממנו.

מה שאין כן מטלטלים הנעשים אפותיקי, לא יוצא עליהם קול, והקונה מטלטלין אינו יכול לדעת אם הם משועבדים לאיזו הלואה של המוכר, ולכן אין למלוה זכות לגבות מהלקוחות.

וכיון שכך, האי נמי, השור המשועבד לניזק, כיון דנגח, קלא אית ליה שהוא משועבד, דתורא נגחנא קרו ליה, הרבים קוראים לו שור נגחן, וממילא יודעים הכל שאלו שהוזקו ממנו עשויים לבוא ולגבות ממנו את חובם, וכל מי שקונה אותו על דעת כן הוא קונה, שהניזק יכול לבא לגבות ממנו. ^[413]

אשר על כן אמר רב נחמן, שאין למלוה רשות למכור את השור, כיון שכבר נעשה משועבד באפותיקי לניזק, ויצא על כך קול שהוא משועבד, ואם ימכרנו יוכל הניזק לגבות את השור מהקונה.

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו:

שור תם שנגח, מכרו, אין מכור, הקדישו, מוקדש.

הוקשה לגמרא מהו החילוק בין הקדש למכירה, שכן אם ניתן להקדיש את השור, לכאורה אפשר גם למוכרו, וכן להיפך אם אי אפשר למוכרו מדוע אפשר להקדישו. ^[414]

וכדי לבאר את החילוק בין מכירה להקדש הקדימה הגמרא והסתפקה בשני ספיקות:

א. מכרו מאן, על מי נאמר בברייתא "מכרו" ו"הקדישו", על המזיק או על הניזק.

ב. לדעת מי נאמר "אין מכור" ו"מוקדש", לדעת רבי ישמעאל או לדעת רבי עקיבא.

ומבארת הגמרא שיש משמעות מדברי רב תחליפא גם כרבי עקיבא וגם כרבי ישמעאל:

שכן אילימא, אם נפרש את הברייתא שמדובר במכר המזיק, אם כן מה שנאמר "מכרו אין מכור" מני, לכאורה מדברי רבי עקיבא היא, דאמר הוחלט השור, ולכן המזיק אינו יכול למכור מכיון שהשור שיך לניזק. אבל לדברי רבי ישמעאל השור מכור לרידיא. ^[415]

ואילו ממה שנאמר "הקדישו מוקדש", אתאן [מביאנו] לרבי ישמעאל, דאמר יושם השור בבית דין, ולכן יכול המזיק להקדיש את שורו, אבל לרבי עקיבא המזיק אינו יכול להקדיש את השור כי הוא הוחלט לניזק. ^[416]

ומבואר שאם נעמיד את הברייתא במכרו והקדישו מזיק, לא נוכל לפרשה כמו אחד מהם, שלפי זה יצא שהרישא כרבי עקיבא והסיפא כרבי ישמעאל.

אלא, על כרחך צריך לפרש, שמדובר במכר והקדיש הניזק.

וגם לאוקימתא זו מקשה הגמרא, שאי אפשר להעמידה לא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא:

כי ממה שנאמר "מכרו אינו מכור", משמע, מני, רבי ישמעאל היא, שכן לדבריו אין לניזק שום זכות בשור וממילא אין לו אפשרות למכרו, אבל לפי רבי עקיבא הניזק יכול למכור את שורו כי הוא מוחלט לו, ואם כן חלק זה הוא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא.

ואילו מה שנאמר "הקדישו מוקדש" אתאן [זה הולך] לדברי רבי עקיבא דאמר הוחלט השור ועל כן יכול הניזק להקדיש את השור הנוגח, אבל לרבי ישמעאל אין לו זכות להקדיש את השור, ואם כן חלק זה בבריתא הוא כדברי רבי עקיבא.

נמצא שבכל אופן בו נפרש את הבריתא, בין במכרו מזיק ובין במכרו ניזק, יצא שחלק אחד כרבי ישמעאל וחלק אחד כרבי עקיבא.

ומבארת הגמרא את הנאמר בברייתא "מכרו אינו מכור, הקדישו מוקדש":

לעולם, מדובר במכר והקדיש המזיק, והברייתא מתפרשת לדברי הכל, בין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא.

"מכרו אינו מכור", לא מיבעיא שלדעת רבי עקיבא המזיק אינו יכול למכור את שורו שהוחלט כבר לניזק, אלא אפילו לרבי ישמעאל המזיק אינו יכול למוכרו, ואם מכרו אינו מכור, ^[417] דהא משעבדא ליה לניזק.

וכן, לכולי עלמא אם הקדישו המזיק, ^[418] השור מוקדש לענין זה שצריך לתת דבר מועט בפדיונו, ואפילו לדעת רבי עקיבא המזיק יכול להקדיש למרות שהשור כבר נחלט לניזק. ^[419]

והטעם לכך הוא משום דרבי אבהו.

דאמר רבי אבהו, המקדיש דבר שהיה משועבד לאחרים, אף על פי שההקדש לא חל, מכל מקום צריך לתת להקדש דבר מועט כפדיון ההקדש, גזירה, שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.

ולכן נאמר בבריתא "הקדישו קדוש", לומר שעל הניזק לתת להקדש משהו בפדיון השור. ^[420]

מביאה הגמרא ברייתא בה נתבארו פרטי הדינים של שור תם המזיק, אליבא דרבי ישמעאל: ^[421]

תנו רבנן: שור תם שהזיק ונתחייב בחצי נזק. דינו חלוק בין קודם העמדה בדין לאחר העמדה בדין:

עד שלא עמד בדין כל זמן שלא הכריעו בבית דין שעל המזיק לשלם את חצי הנזק, הרי השור שיך למזיק.

ועל כן, מכרו המזיק מכור, וכן אם הקדישו מוקדש, וכן אם שחטו ונתנו במתנה לאחר, מה שעשה עשוי, ואין לניזק אפשרות לגבות את גוף השור.

אבל משעמד השור בדין, הרי הוא משועבד לניזק. ועל כן אם מכרו המזיק אינו מכור, ואם הקדישו, אינו מוקדש. ואם שחטו ונתנו במתנה לאחר, לא עשה ולא כלום. משום שהשור כבר השתעבד לניזק. ^[422]

קדמו בעלי חובות אחרים, שהיו נושים במזיק, והגביהו את השור המזיק כתשלום חובו של המזיק, לא זכו בשור, כיון שהשור משועבד לניזק ועליהם להחזירו לו. ^[423]

ואין חילוק בין חב נתחייב לאותם נושים עד שלא הזיק, קודם שהזיק והשתעבד קודם לבעלי החוב, ובין הזיק עד שלא חב שכבר השתעבד לניזק לפני בעלי החובות, בכל מקרה הנושים שתפסו את השור בחובם לא עשו ולא כלום, לפי שלאחר העמדה בדין אין משתלם אלא מגופו.

וכל זה בשור תם, אבל מועד שהזיק, בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין, מכרו מכור, הקדישו מוקדש, שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי, מפני שהשור אינו משועבד לניזק, שכן מועד גובה מהעליה.

ומטעם זה, אם קדמו בעלי חובות והגביהו, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי, לפי ששור מועד אין משתלם אלא מן העלייה, ואין לניזק שום שעבוד על השור המזיק.

מכאן ואילך מפרשת הגמרא את הברייתא פיסקא בפיסקא:

אמר מר: עד שלא עמד בדין, "מכרו מכור".

ומבארת הגמרא: מכרו מכור הכונה היא, מכור לרדיא, לחרישה, אבל המכירה לא חלה לגמרי כיון שהשור השתעבד לניזק. ^[424]

"הקדישו מוקדש": מאחר שהשור משועבד לניזק, ההקדש חל רק לענין זה שהפודה את השור צריך לתת פרוטה להקדש, משום דרבי אבהו, גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ^[425]

נאמר בברייתא: "שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי":

ודנה הגמרא:

בשלמא מה שנאמר "נתנו במתנה מה שעשה עשוי", ניתן לפרש כי למרות שהשור משועבד לניזק, בכל אופן מה שעשה עשוי, לרדיא, כלומר, המתנה חלה לענין זה, שאם מקבל המתנה חרש עם השור, הניזק אינו יכול לתבוע ממנו את הנאת ההשתמשות.

אלא מה שנאמר שאם "שחטו" מה שעשה עשוי, קשה, מדוע מה שעשה עשוי, הרי בשר השור עדיין קיים, וליתי הניזק ולשתלם מבשריה. ^[426]

ומביאה הגמרא ראיה שבשר השור משועבד אפילו לאחר שחיטתו מברייתא:

דתניא, "ומכרו את השור החי", אין לי, אלא שחולקים המזיק והניזק בשור המזיק כשהוא חי.

אבל אם שחטו המזיק, מנין שיש לניזק חלק בו?

תלמוד לומר, "ומכרו את השור", מכל מקום. ^[427]

הרי, שיש לניזק זכות בשור גם לאחר מיתתו, ומדוע נאמר בבריתא "שחטו מה שעשה עשוי", הרי עדין הניזק יכול לגבותו כנגד נזקו?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב שיזבי, מה שנאמר "שחטו מה שעשה עשוי", לא נצרכא, לא נאמר, אלא לדין פחת שחיטה. שאם נפחתו דמי השור בשעת השחיטה, ולא נותר בו אפילו שווי חצי הנזק, המזיק אינו חייב להשלים את מה שנתחייב.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע, זאת אומרת, מדברי רב שיזבי משמע, כי המזיק שעבודו של חבירו, פטור. ^[428]

שכן על ידי שהזיק את השור המשועבד לניזק, גרם בכך שלא יהיה לניזק מאין לגבות את חצי נזקו, ועל כך נאמר מה שעשה עשוי, ואינו חייב לשלם את ההפרש עד חצי הנזק. ^[429]

ותמהה הגמרא: הא פשיטא לשם מה הוצרך רב הונא לומר "זאת אומרת", הלא ברור שזו סיבת הפטור של המזיק על שחיטת שור המשועבד לניזק? ^[430]

ומתרצת הגמרא: אלמלי אמר רב הונא שזו סיבת הפטור של השוחט את השור המשועבד לניזק, היה מקום לומר, מהו דתימא, דווקא התם במקרה שנשחט השור, מה שעשה עשוי, והמזיק פטור, משום שהוא אינו מזיק ממש, דאמר ליה לניזק לא חסרתיך ולא מידי, כי הנבילה עדיין קימת, דמצי אמר ליה, זיקא בעלמא הוא דשקלי מינך, רק הוצאתי את רוחה של הבהמה ואין כאן נזק ממש. ^[431]

אבל בעלמא, אם הזיק אדם את שעבודו של חבירו באופן שהשיעבוד אינו בעולם, ליחייב.

קא משמע לן רב הונא, שטעמו של תנא דבריייתא הוא מפני שהמזיק שעבודו של חבירו פטור, ואפילו אם השיעבוד אינו בעולם.

ומקשה הגמרא: הא נמי רבה אמרה, שהמזיק שעבודו של חבירו פטור גם באופן שמחמת היזקו בטל השעבוד לגמרי?

דאמר רבה: השורף שטרותיו [שטרי חוב] של חבירו, פטור, משום שהשטרות אינם ממון ממש אלא הם עדות לכך שהלוה משועבד לשלם את חובו. ^[432]

ונמצא שכבר בדברי רבה נתבאר שהמזיק את שעבודו של חבירו פטור גם במקרה שכבר לא יוכל לגבות את חובו מחמת ההיזק, ומדוע הוצרך רב הונא ללמוד כן מהברייתא? ^[433]

ומתרצת הגמרא: מדברי רבה לא ניתן להוכיח לדין מזיק שעבודו של חבירו שהוא פטור.

מהו דתימא, התם הוא דפטר רבה משום דאמר ליה השורף לבעל השטרות, ניירא בעלמא קלאי מינך, לא הזקתיך ממון בעין אלא ניר בעלמא.

אבל המזיק שעבודו של חבירו ממש כגון היכא דהיתה שדה משועבדת למלוה וחפר בה הלוה בורות שיחין ומערות, ליחייב, שהרי הזיקו ממש. ^[434] קא משמע לן לכן הוצרך רב הונא לפרש שהפטור בבריתא הוא מצד המזיק שעבודו של חבירו פטור, ומשמע שגם המזיק את השעבוד עצמו פטור. ^[435]

דהא הכא כששחט המזיק את השור המשועבד לניזק הרי הוא כמאן דחפר בה הלוה בשדה המשועבדת למזיק בורות שיחין ומערות דמי. ^[436]

ועל כך קאמר, מה שעשה עשוי, והמזיק פטור, ולכן נקט רב הונא "זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור", כדי ללמד שאפילו אם הזיק את השעבוד עצמו ומחמתו בטל שעבודו של חבירו פטור.

חוזרת הגמרא ומבארת את הנאמר בברייתא:

"משעמד בדין אם קדמו בעלי חובות והגביהו, בין חב עד שלא הזיק, בין הזיק עד שלא חב, לא עשה ולא כלום. לפי שאין משלם אלא מגופו".

ודנה הגמרא:

בשלמא אם הזיק עד שלא חב, אין בעלי החובות יכולים לגבות את השור, שכן ניזקין קדמו, ונעשה השור משועבד לניזק לפני שנשתעבד לחובם.

אבל אם חב עד שלא הזיק, מדוע אינם יכולים לגבות את השור הרי בעל החוב קדים, וקודם השתעבד הניזק לבעל החוב ואחר כך לניזקין?

הערות

^[404] בגמרא להלן מבואר שלאחר העמדה בדין לכולי עלמא אינו מכור אפילו לרידיא ואם כן ספק הגמרא הוא קודם העמדה בדין. אך יתכן שרבא לא למד מהברייתא דלקמן שכן ניתן לפרשה אליבא דרבי עקיבא ראה להלן. ומכל מקום לדעת הר"י המובא ברבינו פרץ על כרחך הספק הוא רק קודם העמדה בדין, שכן לאחר העמדה מודה רבי ישמעאל שהוחלט השור. וכך משמע מדברי הרשב"א שמדובר לפני העמדה בדין.

^[405] הראב"ד כתב שהציטוט "מכרו מכור" לקוח מהבריתא שהובאה בהמשך הגמרא. ולשיטתו אזיל שהבריתא דלקמן היא מדברי רבי ישמעאל ולא מדרבי עקיבא, ולפיכך פרכינן משם על דברי רב נחמן בשיטת רבי ישמעאל. אבל לדעת הרמב"ם הבריתא דלהלן היא מדברי רבי עקיבא, ולפי זה המקור לנאמר "מכרו מכור" בדרבי ישמעאל הוא מבריתא שלא הובאה בסוגיין. ויתכן שכונת הגמרא להקשות באמת מהברייתא דלקמן וכך היא הקושיה: אם לרבי עקיבא נאמר מכרו מכור כל שכן שלרבי ישמעאל יהיה הדין כן.

^[406] הרמב"ן במלחמות [יז ב] הוכיח מכאן שלרב נחמן אינו מכור גם בזמן שיש למזיק נכסים אחרים שאפשר לשלם עמם את חצי הנזק, שאם לא כן מדוע הקשתה הגמרא מהברייתא דקתני מכרו מכור, הרי יתכן שרב נחמן נקט אינו מכור רק כשאין לו ממה לשלם מלבד מהשור עצמו והבריתא עוסקת במי שיש לו נכסים אחרים לשלם מהם. ועל כרחך שאין חילוק בין יש לו נכסים אחרים לאין לו, לעולם אינו מכור, כיוון שגם לדברי רבי ישמעאל השור משועבד לניזק.

^[407] הקשה התרומת הכרי מדוע חוזר וגובה מהמזיק הרי כל זמן שלא עמד בדין אינו שייך לו, וחיוב הקנס לא חל עד שעת העמדה בדין, ובשלמא לרבי עקיבא שייך לומר שנשתעבד משעת הנזק, אבל לרבי ישמעאל אינו משועבד קודם העמדה כלל? ובחידושי הגרש"ש [כט] ביאר, ששעבוד הנכסים אינו נעשה כתוצאה מכך שיש חוב ממון דהיינו שבעצם החוב הוא ממון אלא שאם לא ישלם במעות ישלם נכסים, אלא שעבוד הנכסים נוצר מחמת הנזק עצמו וכשם שבשעת הנזק נשתעבד גופו לשלם נשתעבדו גם נכסיו לצורך זה, וכיון שכך, נמצא שלאחר העמדה בדין איגלאי מילתא שכבר משעת הנזק היה השור שייך לניזק כי הוא נשתעבד לו בשעת הנזק בדיוק כמו שגופו נשתעבד לשלם, לכן חוזר הניזק וגובה מהמזיק.

^[408] כך פירש רש"י, ומשמע שלדעת רבי ישמעאל חל המקח לענין זה שלא יוכל הניזק לתבוע את דמי החרישה מהלוקח, אבל לרבי עקיבא יהיה לניזק זכות לתבוע את הלוקח שכן מעיקרא מכר לו המזיק שור השייך לניזק. והקשו הרשב"א והמאירי, הרי המזיק המוכר את השור המשועבד לניזק לא גרע מגזלן, ובגזלן קיימא לן "כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה" ואינם מעלים שכר לנגזל כנגד חרישתם בבהמתו, ומנין לקח רש"י שלדעת רבי עקיבא על הלוקח מהמזיק לשלם את דמי השתמשותו? ועל כן פירש הרשב"א שלדעת רבי ישמעאל מותר למזיק לכתחילה למכור את שורו לרידיא, שכן כל זמן שלא עמד בדין לא זכה הניזק כלל בשורו. ואילו לרבי עקיבא המזיק אינו יכול למכור את השור שהוחלט לניזק. [ומכל מקום אם מכרו, אין לניזק זכות לתבוע את דמי החרישה מהלוקח] ובהגהות הגר"א [תז א] דקדק שזו גם דעת הרמב"ם. ובקצות החושן תז ד יישב את דברי רש"י שהכלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה נאמר רק בדבר הראוי לגוזלו, אבל אם גזל קרקע אינו משלם כשעת הגזילה כי קרקע אינה נגזלת. וכמו כן המוכר את התם לפני העמדה בדין, גם אם התכוין לגוזלו אינו נידון כגזלן כי כל זמן שלא עמד בדין עדיין לא חל עליו חיוב הקנס, ואף על פי שאחר כך זוכה הניזק למפרע בשורו מכל מקום בשעת מכירת השור אינו נעשה המזיק גזלן כי באותו זמן עדיין הוא יכול להשתמש בו לכתחילה. ועין בתרומת הכרי [תז ב] ובמחנה אפרים [גזילה ט] שיישבו את דברי רש"י על פי שיטת הרמ"ה שהגזלן עצמו אינו חייב לשלם על השתמשותו בחפץ אבל אם השכירה לאחר חייב כי הוא ירד אדעתא דשכירות ולא אדעתא דגזלנותא. ובחזון איש כתב שאין מחלוקת בין רש"י לרשב"א עיין שם בדבריו.

^[409] הטעם לכך שהמקח אינו חל אלא לרדיא מבואר בהמשך הגמרא ששור תם נידון כאפותיקי שגובים ממנו, אבל כל זמן שלא גבוהו ניתן למוכרו. ולפי זה המכר חל אלא שאחר כך הניזק גובה ממנו, וצריך ביאור לשון הגמרא מכרו אינו מכור.

^[410] ברש"י כאן מבואר שהטעם לכך שמטלטלין אינם משתעבדים הוא משום שהמלוה אינו סומך דעתו עליהם, ובטור הביא שני טעמים לכך שמטלטלין אינם משתעבדים. א. משום שאינו סומך דעתו עליהם. ב. משום שאין להם קול, והלוקח לא העלה בדעתו שיגבו ממנו. ועיין ב"ח ודרישה נפקא מינות בין שני ביאורים אלו. ועין תומים [קיג] שביאר מדוע הביא רש"י דווקא טעם זה. ולכאורה בהמשך הגמרא מבואר שהחסרון הוא מצד קול, דקאמר כיון דנגח קלא אית ליה למילתיה, ומשמע שעיקר התירוץ הוא שיש לתם המזיק קול, ולא דמי לשאר אפותיקי.

^[411] המרומי שדה העיר מדוע הגמרא הקשתה בנוסח שמע מינה וכו' ולא הקשתה בפשוטו הרי קימא לן שמטלטלים אינם משתעבדים לבעל חוב.

^[412] רש"י פירש דרחמנא שויה [י"ג שעבדיה] למיגבי מהאי שור. וברמב"ן וברא"ה כתבו שאין הכונה לאפותיקי בעלמא אלא לאפותיקי מפורש, ונפקא מינה אם יכול לסלקו בנכסים אחרים או לא. אבל התוספות נקטו [בד"ה שמע מינה] שאין מדובר באפותיקי מפורש ולכן רצו לחלק בין בעלי חובות ללקוחות, ואזלי לשיטתם בד"ה הקדישו ובד"ה איכא בינייהו שיכול הניזק לסלקו בדמים.

^[413] כתב הרמ"ה בשיטה, דווקא בשור תם יש לו קול, כי מתוך שמעידים עליו בבית דין ומשתלם מגופו יוצא עליו קול שהוא נגחן מה שאין כן במועד אין לו קול לנגיחותיו. ולפי זה אם מכר המזיק את שורו המועד לאחר הנזק ואין לו ממון לשלם את נזקו אין מוציאים מהקונה את השור בשביל תשלומי הנזק. וכוונתו ליישב מדוע רק תם גובים מלקחות ולא במועד, משום שלמועד אין קול.

^[414] על פי הרא"ה בשיטה

^[415] לדעת הרמב"ם רבי עקיבא סבר הוחלט השור רק לאחר העמדה בדין. ולדבריו קשה כיצד סברה הגמרא להעמיד את הנאמר אין מכור כרבי עקיבא הרי קודם העמדה בדין אפשר למכור גם לרבי עקיבא? וכתב הקצות החושן [תז] שבסלקא דעתך הבינה הגמרא שהברייתא מדברת בלאחר העמדה בדין ואינו מכור כלל אפילו לרדיא, אבל למסקנא מוקי לה אפילו כרבי ישמעאל משום דמשעבדא ליה ואם כן יתכן שמדובר קודם העמדה בדין ומכור לרדיא.

^[416] הגמרא נוקטת בפשטות שלדעת רבי ישמעאל המזיק יכול להקדיש את שורו, וצריך ביאור הלא נתבאר לעיל שהמזיק יכול למכור רק לרידיא מפני שהשור משועבד באפותיקי לניזק, וכיצד יכול המזיק להקדיש שור המשועבד באפותיקי? וביותר קשה לסוברים שגם רבי ישמעאל מודה שאינו יכול לסלקו בדמים לאחר העמדה בדין, אם כן כיצד יכול המזיק להקדיש? וכתב רבינו פרץ שמדובר באופן שנתרצה הניזק לשלם בדמים ולכן חל ההקדש למפרע.

^[417] אינו מכור לגופו אבל לרדיא הוא מכור כדאמר רב נחמן לעיל בדעת רבי ישמעאל, וכמבואר בבריתא בהמשך ולפי זה כונת הגמרא לומר כך: לא מיבעיא דלרבי עקיבא אינו מכור כלל, אלא אפילו לרבי ישמעאל אינו מכור לגופ ו. ובהמשך הברייתא דקאמר הקדישו מוקדש מדרבי אבהו מבואר שלכולי עלמא אינו מוקדש אלא מדרבי אבהו, וכן נקט רבינו פרץ, ולפי זה הרישא שונה במקצת מהסיפא, כי בעוד שבסיפא אין שום חילוק בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא ולשניהם חל ההקדש רק מדרבי אבהו, ברישא יש חילוק ביניהם דלרבי ישמעאל מכור לרידיא ולרבי עקיבא אינו מכור כלל. ובתורת חיים כתב שמכאן הוציא הרמב"ם את חידושו שלרבי עקיבא השור מכור לרידיא, כי אז מיושבת גם הרישא אליבא דכולי עלמא, שכן גם רבי עקיבא מודה שמכרו מכור לרידיא. וראה להלן כיצד יתכן לפרש שלרבי עקיבא יהיה השור מכור לרידיא.

^[418] לעיל יג ב מבואר ששור תם שנגח ואחר כך הקדישו בעליו, פטור לגמרי, שנאמר והועד בבעליו שיהיה לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין. [ואפילו לרבנן החולקים על רבי יהודה כתב הרא"ש שלענין תשלומים פטורים לכולי עלמא] והקשה הגרע"א [בגליון הש"ס צ ב] כיצד יכול הניזק לפדות את שורו מידי ההקדש הרי לאחר שהקדישו בעליו נפטר מתשלומי נזקו. ובקהילות יעקב [יד] הבין שכוונת הגרע"א להקשות בנוסח זה: מדוע חל ההקדש רק מדרבי אבהו, הרי בזה שהקדישו נפטר לגמרי וממילא חל הקדש גמור? ותירץ הרש"ש שהפטור דנגח ואחר כך הקדיש נאמר רק במועד ולא בתם, מפני שהוא משועבד לתשלמי הנזק, ואינו יכול להקדישו אפילו לרבי ישמעאל. אמנם החתם סופר [חו"מ קסה] הוכיח שדין זה נאמר דווקא בתם ולא במועד, ומה שיכול הניזק לפדותו [וכן מה שחל רק קדושה מדרבי אבהו] ביאר החת"ס שדין נגח ואחר כך הקדיש נאמר רק בקדושת הגוף, שאז אין לשור בעלים, ואילו כאן מדובר בקדושת דמים כמו שכתבו התוספות ד"ה משום, ובקדושת דמים הגזבר נקרא בעלים של השור. והקהילות יעקב ביאר על פי מרכבת המשנה שקדושת דמים אינה חלה אלא אם כן ההקדש ראוי לפדיון, והנה במזיק המקדיש את שורו, אם ירצה לפדותו הרי יתחייב מחדש לתת את השור לבעלים, ואין לו כל תועלת בפדיונו, ונמצא שהשור נידון כאינו ראוי לפדיון, אשר על כן ללא דינא דרבי אבהו לא היה חל כלל ההקדש, ורק משום רבי אבהו תפסה קדושה בשור. וראה עוד באחיעזר ג מא ג ואבהא"ז י"א ז שהאריכו בזה.

^[419] לדעת התוספות משמע שהשור קדוש מדרבי אבהו למרות שכבר הוחלט השור, אבל לדעת הרמב"ם השור קדוש מדר אבהו מפני שעדיין לא עמד השור בדין, וכן כתב הקצות החושן בדעת הרמב"ם, אבל לאחר העמדה בדין אינו קדוש אפילו מדרבי אבהו.

^[420] לכאורה משמע שרק לדעת רבי עקיבא ההקדש חל מצד גזירת רבי אבהו, אבל לרבי ישמעאל ההקדש חל לגמרי, וכונת הגמרא לפרש את הבריתא כך: לא מיבעיא דלרבי ישמעאל אם הקדישו מזיק קדוש לגמרי, אלא אפילו לרבי עקיבא קדוש מדרבי אבהו. אבל בבריתא בהמשך מבואר שגם לדעת רבי ישמעאל ההקדש חל רק מדרבי אבהו. ולפי זה עיקר החידוש בבריתא הוא שאפילו לרבי עקיבא חל ההקדש מדרבי אבהו ולא רק לרבי ישמעאל. והקשה רבינו פרץ מדוע באמת לרבי ישמעאל אינו קדוש לגמרי, הרי הקדש מפקיע מידי שעבוד ובפרט שבקושית הגמרא נאמר "הקדישו מוקדש אתאן לרבי ישמעאל" הרי שלרבי ישמעאל חל ההקדש לגמרי? ותירץ, כמו שמבואר בתוספות [ד"ה משום] שהבריתא מדברת גם בבעלי מומים ששיך להקדישם רק בקדושת דמים, וקדושת דמים אינה מפקיעה מידי שעבוד ולכן נקטה הבריתא שגם לפי רבי ישמעאל ההקדש חל רק מצד רבי אבהו. והרמב"ן [יבמות נו] כתב שאין שום הקדש מפקיע מידי שעבוד שור שהזיק, דאלים משאר שעבודי משום דלא מצי לסלקו בזוזי אפילו לרבי ישמעאל. [וכעין שתירצו התוספות בגיטין ב ב, ראה בהערות לתוספות] אבל המהרש"א נקט שתירוץ הגמרא הוא רק לפי רבי עקיבא שהשור מוחלט לניזק לכן אינו קדוש אלא מדרבי אבהו, אבל לרבי ישמעאל באמת קדוש לגמרי ואפילו קדושת דמים מפקיעה מידי השעבוד כיון שהשעבוד אינו דוקא על השור. ולפי דבריו הבריתא דלהלן חולקת על בריתא זו וכן כתב הגר"א [תז ו].

^[421] לדעת רוב הראשונים התוספות הרמב"ן [במלחמות בתחילת פרק רביעי, וביבמות מו א] הרשבא, הרא"ה והמאירי, הברייתא דלהלן היא לדעת רבי ישמעאל, וכן הוכיח המהרש"א. אבל המגיד משנה נקט בדעת הרמב"ם שברייתא זו נאמרה לדעת רבי עקיבא. וכך נקט הטור תז והבית יוסף שם, וכן פירשו הגר"א, הקצות החושן, והתרומת הכרי, וכן הוכיח הפני יהושע מדברי רש"י, וכן נקט התורת חיים. והתרומת הכרי כתב שכוונת המגיד משנה לומר שברייתא זו אתיא בין לרבי עקיבא ובין לרבי ישמעאל, ותמה על דבריו, ולהלן יובאו ראיות הראשונים והאחרונים מתוך הברייתא כמאן אזלא.

^[422] הרמב"ן במלחמות [יז ב] הוכיח מכאן שאפילו לשיטת רבי ישמעאל יש עדיפות לגבות מהשור עצמו יותר משאר הנכסים. אבל הקצות החושן [תז א] תמה מכאן על שיטת התוספות המפרשים את הברייתא אליבא דרבי ישמעאל מדוע משעמד בדין לא עשה ולא כלום, הלא יכול המזיק לסלקו בזוזי, ואין לומר ששמו לו את השור עצמו, דאם כן גם במועד אם שמו את השור לא עשה ולא כלום, והוכיח מכאן את שיטת הרמב"ם שהברייתא היא כרבי עקיבא שהוחלט השור משעת העמדה בדין ולכן לא עשה ולא כלום. אבל באחרונים מבואר שלדעת התוספות מודה רבי ישמעאל שלאחר העמדה בדין מכרו אינו מכור אפילו לרידיא, או כדברי החזון איש שמיד אחר העמדה כופין את המזיק לשלם ואם לא ישלם לאלתר מחליטים את השור, או כדברי הגרא"ז [נזקי ממון ז יב] שלאחר העמדה בדין השור נעשה כמו אפותיקי שהגיע זמנו ששבחו שייך לניזק ולכן אינו יכול למוכרו לרידיא כי זה חלק מהשבח המשועבד כבר לניזק. [ובסוף דבריו פקפק הגרא"ז דשמא יש לחלק בי שבח לרידיא].

^[423] הים של שלמה דקדק מדוע לענין שחטו מכרו ונתנו במתנה חילקה הגמרא בין עמד בדין ללא עמד בדין, ולענין קדמו בעלי חובות וגבו לא חילקה הגמרא, ולכאורה היה לגמרא לומר שקודם העמדה בדין יכולים בעלי החובות לזכות? והוכיח מכאן שאף קודם העמדה בדין אין בעלי החובות יכולים לזכות, מהטעם המפורש להלן בגמרא, אבל לאחר העמדה בדין אין צריך טעם מדוע לא עשו כלום, כי אז לכולי עלמא הוחלט השור. וכך נקט גם המאירי. מבואר מדברי היש"ש כהתוספות שהברייתא היא אליבא דרבי ישמעאל ולדבריו לאחר העמדה לכו"ע הוחלט השור, וצ"ע שבתחילת דבריו נקט שגם לאחר העמדה אפשר לסלק בזוזי.

^[424] לדעת התוספות וסייעתם שהברייתא כרבי ישמעאל, מוכח מכאן שלדעת רבי עקיבא אינו מכור כלל. [וכן כתבו להדיא בעמוד א ד"ה הקדישו] ולדעת הרמב"ם שהברייתא כרבי עקיבא קודם העמדה בדין, מוכח מכאן שדווקא לרבי עקיבא מכור לרידיא אבל לרבי ישמעאל יכול למכור לגמרי. והקשה היש"ש על הרמב"ם, מדוע לרבי עקיבא השור מכור לרידיא, הרי הוא משועבד לגמרי לניזק? וכתב הקצה"ח שהרמב"ם סובר שרבי עקיבא מודה קודם העמדה בדין שהשור אינו מוחלט לניזק אלא יושם ומכור לרידיא כרבי ישמעאל. ובתרומת הכרי הקשה דאם כן מדוע הקדישו מוקדש רק מדרבי אבהו, הלא אם לא הוחלט השור יכול להקדיש לגמרי? [כמו שהקשה המגיד משנה על המפרשים את הברייתא כרבי ישמעאל] והביא הברכת שמואל [כד] בשם רבו הגר"ח שתירץ את קושית היש"ש, ותורף דבריו שיש שני חלקים בכל בעלות האחד הוא בעלות על עצם הדבר והשני הוא בעלות על ערכו של החפץ, וסבר רבי עקיבא ששור המזיק לפני העמדה בדין משועבד לניזק רק בחלק של גוף השור ולא בערך השור, ולכן מצד אחד יכול המזיק למוכרו לרידיא שהרי יש לבעלים את ערך השור וממילא גם שווי פעולתו שייכת להם ויכולים למוכרו, אבל מצד שני להקדיש ולהפקיע את גופו של השור מתחת יד הניזק אין למזיק זכות לכך, כי הגוף כבר שייך לניזק. ומטעם זה גופא יכול הניזק להקדיש כי הגוף שלו. הקצות החושן הקשה על התוספות דמשמע שלרבי ישמעאל השור מכור לרידיא רק קודם העמדה בדין, ומדוע לאחר העמדה בדין אינו יכול למכור ומאי שנא ממועד שאין גופו משועבד ובין עמד בדין בין לא עמד מכרו מכור, והוכיח מכאן שלדעת התוספות מודה רבי ישמעאל לאחר העמדה בדין שיוחלט השור, וכבר הבאנו בתחילת הסוגיה שכך למד רבינו פרץ בשם ר"י. והחזון איש תירץ, שבתם מיד בשעת העמדה בדין מגבים אותו לניזק כי אינו יכול לגבות משום דבר חוץ מהשור [כדעת הרמב"ן], וכיוון שמיד שמים את השור לניזק נאמר בברייתא שאינו יכול למוכרו, אבל אין הכי נמי כל עודלא גבוהו יכול למוכרו גם לאחר העמדה בדין. וכן משמע מדברי הראב"ד לעיל לג א "ואם לא ירצה ליתן מעות מחליטין אותו מיד ואין ממתינין לו שום זמן, ומשום הכי אין לחלק לדעת רבי ישמעאל משעמד בדין בין קודם חליטה לאחר חליטה לרידיא, לפי שאין שהות חרישה ולא שום מכירה בין השומא והמכירה".

^[425] לדעת התוספות המפרשים את הברייתא אליבא דרבי ישמעאל יש לדקדק מכאן, שדווקא לרבי ישמעאל חל ההקדש מדרבי אבהו, אבל לרבי עקיבא ההקדש אינו חל אפילו לענין גזירה דרבי אבהו כיון שהשור מעיקרא ברשות הניזק, וכן כתבו המהרש"א והגר"א [תז ו]. ולפי זה ברייתא זו היא דלא כמבואר בברייתא דרב תחליפא שלכולי עלמא מוקדש מדרבי אבהו. והקשה המגיד משנה [נזקי ממון ח ו] מדוע הוצרכה הגמרא לפרש את הברייתא דקדוש מדרבי אבהו הלא לרבי ישמעאל יכול המזיק להקדישו לגמרי, וכדאמרינן לעיל בברייתא דרב תחליפא הקדישו מוקדש אתאן לרבי ישמעאל? ובאמת התוספות כאן כבר תירצו דמשמע לגמרא דאיירי בקדושת דמים שאז קדוש רק מדרבי אבהו. [וראה בתוסופות ובהערות מה הכריח את הגמרא להעמיד את הברייתא בקדושת דמים]. אבל המגיד משנה כתב שהרמב"ם למד מחמת קושיה זו שהברייתא היא לשיטת רבי עקיבא.

^[426] יש להעיר דאפשר שכוונת הברייתא לשחטו ואכלו שהנבילה אינה בעולם ואין לו מה לשלם, ולפיכך מה שעשה עשוי? ובנחלת משה הביא מחלוקת התוספות והרא"ה דף מ ב שלדברי התוס' אכלו פטור ובאמת תיקשי כנ"ל, אבל הרא"ה כתב שאכלו חייב, מפני שהפטור דגרמא הוא רק כשלא נהנה המזיק, אבל בנהנה חייב, כמבואר לעיל כ א בסוגית זה נהנה וזה לא חסר, שאם נהנה חייב הגם שהזיק בגרמא. ולפי דברי הרא"ה מיושב מדוע לא תירצה הגמרא שמדובר באכלו.

^[427] יש לדקדק מדוע צריך פסוק ללמד שהשור משועבד לניזק גם לאחר מיתה, הלא מיסתבר שלאחר שכבר חל עליו השעבוד בחייו שוב לא פקע ממנו השעבוד גם לאחר מיתה, ומהיכי תיתי שיזכה המזיק בנבילה אחר שבחייה היתה משועבדת לניזק? והוכיח מכאן בעל שערי שמועות שליט"א, ששעבודו של שור תם אינו דומה לשאר שעבודי נכסים, כי בשור תם השעבוד אינו מחמת החוב ממון, אלא מגזירת הכתוב "ומכרו את השור החי", וכיוון שהוזכר בפסוק השור "החי", אין ראיה שגם לאחר מיתה ישתעבד השור.

^[428] הראב"ד [לעיל לג א] והרמב"ן [במלחמות ריש פרק שור שנגח] הוכיחו מדברי רב הונא שהברייתא באה לפרש את שיטת רבי ישמעאל, שכן לרבי עקיבא אי אפשר לקרא לשוחט השור "מזיק שעבודו של חבירו" כי הוא מזיק את ממונו של הניזק. וכן משמע בר"ח. ובאמת האחרונים הקשו לדעת הרמב"ם המפרש שהברייתא כרבי ישמעאל מדוע נקרא מזיק שעבודו של חבירו, הלא הוא מזיק ממש את שורו של הניזק, וכתב הקצות החושן [תז ב] שלדברי הרמב"ם קודם העמדה בדין רבי עקיבא מודה שאינו מוחלט ונמצא שהוא רק מזיק שעבוד. וכן מבואר במאירי. ובשערי יושר [ז כא] ביאר בשיטת הרמב"ם, דאף לרבי עקיבא כל עוד לא גבו בפועל הרי זכיית הניזק תלויה בכפיית המזיק לשלם, ובכל קנס זכיית התובע בו חלה למפרע משעת הגבייה ואם כן כל עוד המזיק לא שילם לא זכה בו הניזק למפרע וממילא יתכן דדוקא את החלק של השעבוד שהוא חייב מן התורה עליו לשלם ויזכה בו הניזק למפרע אבל את החלק של המזיק מהיכי תיתי שיצטרך לשלם ואז למפרע יחול החיוב, הלא כל עוד לא שילם אינו נידון כמזיק, ולכן עדיף שלא ישלם. ואף שזוכה בשור למפרע אינו זוכה בשיעור שהיה חי אלא במה שיש לו בידו בשעת גבייה זוכה למפרע.

^[429] בתשובות הגרע"א [קמא תשו' קמח] הקשה מנין שכל מזיק שעבודו פטור, דלמא כאן פטור מפני שהזיק גם את עצמו שהרי הנבילה שייכת לשניהם, אבל כשמזיק רק את שעבוד חבירו חייב? וכתב, דאם נפרש את הברייתא כרבי ישמעאל ניחא, שכן להלן לד מבואר שלדעת רבי ישמעאל אם הכחיש השור לאחר הנגיחה אין הניזק מפסיד וגובה חצי נזקו מגופו כפי שהיה בשעת הנזק, [אלא אם כן לא נותר בגופו כדי לשלם את חצי הנזק]. ולפי זה לא יתכן שפחת הנבילה תפגע בניזק אלא אם כן היתה הנבילה מעיקרא שווה חצי הנזק וכולה נשתעבדה לניזק, שאז כל פחת בנבילה מפסיד הניזק. נמצא אם כן שהברייתא מדברת באופן שהנבילה שווה את חצי הנזק, וכל פחת הוא רק על חשבון הניזק אבל המזיק אינו מפסיד כלום, ושוב ניתן להוכיח מכאן שהמזיק שעבודו של חבירו פטור. וראה שם בהמשך שדחה את עצם ההנחה שמזיק שעבודו של חבירו ובד בבד מזיק את עצמו יש בו יותר סברא לפטור.

^[430] כך פירשו רש"י והרא"ה בשיטה. אבל הרשב"א והראב"ד פירשו שהקושיה היא ממה שנאמר בבריתא הקדישו מוקדש, ומוכח מכאן שהמזיק שעבודו של חבירו פטור. אמנם, בגמרא נראה שרב הונא התיחס לדברי רב שיזבי שלפניו שהמזיק פטור על פחת נבילה ועל כך אמר רב הונא המזיק שעבודו של חבירו פטור. ולפי זה קושית הגמרא פשיטא היינו הלא כבר ממה שנאמר שחטו מה שעשה עשוי מבואר שהמזיק שעבודו של חבירו פטור.

^[431] רבים מהאחרונים תמהו היכן מצינו פטור מעין זה דזיקא בעלמא הוא דשקלי מינך, הלא ברור שמזיק כהאי גוונא חייב, וכיצד יתכן לפטור מזיק שעבודו של חבירו מטעם זה? והנה הבאנו לעיל את ביאור הגר"ח המובא בברכ"ש שיש לבעלות על חפץ שתי משמעויות, בעלות על גופו ובעלות על ערכו, וכשהשתעבד החפץ לניזק הרי הגוף משועבד ולא ערך הממון, ולכן המזיק יכול למכור לרידיא שזהו נפקא מינה לענין הממונות, ואילו הניזק יכול להקדיש שזה נפקא מינה בגוף השור. ולדרך זו יתכן לומר שהמזיק שעבודו של חבירו שיש לחבירו רק חלק בגוף, אינו חייב על הוצאת זיקא שאינה חלק מן הגוף, כי הזיקא עדיין שייכת למזיק. וכן ביאר בעל אור החמה שליט"א. ובחידושי הגרש"ש [כט] כתב שהשעבוד הוא על כמות הדבר ולא על איכותו עין שם בדבריו. אכן כל זה לכאורה ניחא לדעת רבי עקיבא אבל לדעת רבי ישמעאל קודם העמדה השור שייך למזיק ואינו אלא בעל חוב לניזק ומדוע המזיק שהוציא זיקא מבהמת חבירו פטור.

^[432] בגמרא להלן צח ב מבואר שדברי רבה תלויים במחלוקת רבי מאיר וחכמים האם המזיק בגרמי חייב או לא, ורבה כחכמים הפוטרים. והקשו התוספות [ק א ד"ה טיהר] לדעת חכמים הפוטרים, מדוע כהנים שפיגלו במחשבה חייבים לשלם לבעל הקרבן, הלא גם הם לא הזיקו בידיים כמו שורף שטרות, ותירצו ששורף שטר אינו נוגע בגוף הממון, אבל דיבור ומחשבה נידונים כמעשה בידיים. ובקובץ שיעורים [קמז] תמה על קושייתם, הרי בשורף שטר החוב קיים אלא שחסרה הראיה על החוב, מה שאין כן פיגול שהקרבן פסול לגמרי. וראה בקצה"ח כה ב מה שכתב בביאור דברי התוספות.

^[433] רשי פירש שרבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב פרכינן כאילו כתיב במשנה או בגמרא. והרא"ש בשיטה הוסיף שמדברי רב הונא להלן [צח ב] מוכח שידע מדברי רבה ואף ידע שרבי שמעון סובר כמותו, והיה לו לומר תנא כוותיה דרבה. והר"ש פירש שרב הונא היה תלמידו של רבה והיה לו לומר בלשון רבו.

^[434] יש לדון אם חפר אדם אחר בורות שיחין ומערות בקרקע המשועבדת למלווה האם יש לחייבו מדין שעבודא דרב נתן למלווה, שכן לכאורה נתחייב ללוה עצמו מין מזיק קרקעו, ושוב מחמת שעבוד הקרקע למלוה יתחייב למלוה. ובתוספות תלמיד הרשב"א והרא"ש הביא יש שרצו לומר שאין דין שעבודא דרב נתן בכי האי גוונא, כי לאחר שכבר הלוה חייב למלווה, לא יתכן שיתחייב אדם אחר למלווה, ורק לווה שכבר חייב למלווה יכול להתחייב לאדם שלישי שהלווה למלוה שלו. ולכן המזיק קרקע המשועבדת כבר למלווה פטור. ורצו להוכיח מסוגין דקתני היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות פטור. אבל מהר"ם מרוטנבורג דחה, דהכא מיירי כשהלווה עצמו הזיק דלא שייך שיתחייב לעצמו ולכן לא שיך בזה שעבודא דרב נתן. וכן הביא המרדכי כאן.

^[435] מבואר שיותר מסתבר לפטור שורף שטרותיו של חבירו ממזיק שעבודו של חבירו. ולפי זה לדעת רבי מאיר דדאין דינא דגרמי להלן צח ב והשורף שטרותיו של חבירו חייב כל שכן שהמזיק שעבודו של חבירו חייב. וראה בתוספות ק א ד"ה מחיצת הכרם שתנא דברייתא בסוגיין הוא התנא דפליג על רבי מאיר דדאין דינא דגרמי. וכן כתב כאן הראה בשיטה. להלכה, דעת הרמב"ם [חובל ז ט] שהמזיק שעבודו של חבירו חייב, ותמה הלחם משנה [נזקי ממון ח ז] מדוע העתיק הרמב"ם את לשון הגמרא "שחטו מה שעשה עשוי" ולא הזכיר שגובה את הפסד השחיטה? [ועיין ש"ך תז ב] וכתב באבן האזל שלדעת הרמב"ם קודם העמדה בדין אין חיוב כלל ולכן אינו נקרא אפילו מזיק שעבוד ופטור.

^[436] הקשה הרשב"א הלא בתחילה נקטה הגמרא כדבר פשוט שהשוחט פטור משום שזיקא בעלמא הוא דשקלית מיניה, ודינו קל יותר ממזיק שעבוד של חבירו, ואילו כאן מבואר ששחיטת השור היא כחפר בה בורות שיחין ומערות ומשמע שיש לחייבו יותר ממזיק שעבוד. וכתב הרא"ה שאדרבה זה גופא חידושו של רב הונא, שהפטור של השוחט שור המשועבד לניזק אינו מחמת הטעם שסברה הגמרא קודם לכן "זיקא בעלמא הוא דשקלי מינך", כי עדיין שייך לחייבו על השחיטה מדין חופר בה בורות שיחין ומערות. וקא משמע לן רב הונא שהוא פטור מדין מזיק שעבודו של חבירו. גירסא נוספת הביא הרא"ה: "אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות אימא ליחייב קא משמע לן". ולא גרסינן דהא הכא כמאן דחפר בה וכו'. ולגירסא זו השוחט את השור המשועבד לניזק אינו נידון כחופר בורות בשדה משועבדת, והפטור הוא מחמת זיקא בעלמא כמבואר לעיל, אבל בחופר בורות הטעם הוא משום מזיק שעבודו של חבירו, ובאמת אין לכך ראיה מהבריתא אלא רב הונא משמיה דנפשיה קאמר.

כי כיון דמשעבד ליה [שהוא משועבד לו] לניזק לשלם ממנו, אם אין בידו כסף — לאו כל כמיניה [אין זה בכחו למוכרו]? אמר ליה [לו] רב נחמן: אינו מכור.

והקשה לו רבא על כך: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מכרו — מכור! השיב לו: ובכל זאת חוזר וגובהו הניזק מן הלוקח. ושוב שואלים: וכי מאחר שחוזר וגובהו מן הלוקח, למה, לאיזה ענין, נחשב הוא מכור? הרי נמצא שלא היתה זו מכירה כלל! ומשיבים: לרידיא [לענין חרישה]. כלומר, שמה שהשתמש הקונה בשור למלאכתו, כגון לחרישה, עד שלקחו ממנו הניזק בחזרה — כדין עשה, ואין הניזק יכול לגבות ממנו את דמי החרישה בשורו.

ושואלים: שמע מינה [האם תלמד מכאן] שמי שלוה ומוכר לאחר מכן מטלטלין — בית דין גובין לו למלווה את חובו מהם מן הקונה? שהרי לדברי ר' ישמעאל יש על השור רק שעבוד מכוח החוב לניזק. ודוחים: שאני התם [שונה שם] בשור המזיק דכמאן [שכמי] שעשאו אפותיקי (משכון המיוחד לגבייה) דמי [נחשב], שהרי התורה אמרה שגובים מן השור, ואם כן נעשה השור משועבד במיוחד לגביית חוב זה, מה שאין כן בשאר מיטלטלים של הלווה.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רבא: אם עשה את עבדו אפותיקי ומכרו — בעל חוב גובה הימנו (ממנו), מן הקונה, ואולם אם עשה את שורו אפותיקי ומכרו — אין בעל חוב גובה הימנו [ממנו]. ואם כן הרי זה בניגוד לדברים שאמרנו, ששור המזיק, שאף הוא נעשה אפותיקי — הניזק חוזר וגובה ממנו!

ומשיבים: מדברי רבא עצמם יש להסביר דבר זה, שכן עבד מאי טעמא [מה טעם] גובים אותו מהקונה אם עשאוהו אפותיקי — משום דאית ליה קלא [שיש לו קול] לענין זה, שעשיית עבד אפותיקי אינה מצויה והדבר מתפרסם ברבים, ועל דעת זו קנה אותו. האי נמי [שור זה גם כן] כיון שנגח — קלא אית ליה, דתורא נגחנא קרו ליה [קול יש לו, ששור נגחן קוראים אותו], ויודע הקונה שיש עליו שעבוד, ומשום כך חוזר הניזק וגובה ממנו.

תני [שנה] רב תחליפא בר מערבא [בן ארץ ישראל] קמיה [לפני] ר' אבהו ברייתא זו: שור המזיק, אם מכרו — אין הוא מכור, ואולם אם הקדישו — מוקדש.

ושואלים: מכרו מאן [מי], הניזק או המזיק? אילימא [אם תאמר] שמכרו המזיק, אם כן זה ששנינו "מכרו — אין הוא מכור", מני [כשיטת מי היא] — כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר הוחלט השור לניזק, ואולם בהמשך, כששנינו "הקדישו מוקדש" — אתאן [באנו] לשיטת ר' ישמעאל, שאמר: יושם השור בבית דין!

אלא תאמר שמכרו ניזק. ומעתה, מה ששנינו "מכרו — אין מכור", מני [כשיטת מי היא] — כשיטת ר' ישמעאל היא, שהשור אינו שלו כלל, ואולם בהמשך, כששנינו "הקדישו — מוקדש", אתאן [באנו] לשיטת ר' עקיבא. ואם כן ברייתא זאת אינה כאף אחת מן השיטות!

ומשיבים: לעולם מדובר שמכרו והקדישו המזיק, ודברי הכל. מכרו אינו מכור, ואפילו לשיטת ר' ישמעאל, דהא משעבדא ליה [שהרי משועבד לו השור] לניזק ואינו רשאי למכרו.

ואולם אם הקדישו מוקדש — אפילו לשיטת ר' עקיבא, ולא כהקדש גמור, אלא משום טעמו של ר' אבהו. שאמר ר' אבהו שאם מקדיש אדם דבר שיש עליו שעבוד, למרות שאינו יכול להקדישו, מכל מקום עליו לפדותו, גזירה שמא יאמרו האנשים הרואים שהקדש יוצא בלא פדיון, והם אינם יודעים שלא חל ההקדש. ולכן, אף שהקדש השור לא חל, מכל מקום פודים אותו פדיון כל שהוא, כדי שלא יבואו לזלזל בהקדש.

א תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: שור תם שהזיק, אם עד שלא עמד בדין מכרו המזיק — הריהו מכור, הקדישו — הריהו מוקדש. אם שחטו ו כן אם נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. משעמד בדין והתחייב לשלם לניזק, מכרו — אינו מכור, הקדישו — אינו מוקדש, שחטו או נתנו במתנה — לא עשה ולא כלום.

קדמו בעלי חובות של הבעלים והגביהו (גבו) את השור כפרעון, בין חב (התחייב) בחוב זה עד שלא הזיק, כלומר, קודם שהזיק, בין הזיק עד שלא חב — לא עשו ולא כלום, לפי שאין משתלם הניזק אלא מגופו של השור התם, ולכן הוא משועבד לו.

ואילו מועד שהזיק, בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין, אם מכרו — מכור, אם הקדישו — מוקדש, אם שחטו וכן אם נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. קדמו בעלי חובות והגביהו אותו בחובם, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב — מה שעשה עשוי, לפי שאין משתלם הנזק אלא מן העלייה, מנכסי בעל השור כולם, ולא מגופו של השור. ומשום כך אין הבדל מה ייעשה בשור זה עצמו.

את הברייתא הזו מבררים. אמר מר [החכם]: שור תם שהזיק מכרו מכור, יש לפרש כמו שאמרנו — לרדיא [לחרישה], שעד שהניזק יגבה אותו יכול בינתיים הקונה לחרוש בו.

הקדישו מוקדש — לא שקדוש ממש, אלא משום מה שאמר ר' אבהו שאין מפקיעים לגמרי מן ההקדש, אלא נותן בפדיונו דבר מועט ולוקחו.

ועוד שנינו בברייתא: שחטו או נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. ושואלים: בשלמא [נניח] מה שאמרנו נתנו במתנה — מה שעשה עשוי הכוונה היא לרדיא [לחרישה], שמקבל המתנה יכול לחרוש בו, אלא שחטו — מדוע הפסיד הניזק? ליתי ולשתלם מבשריה [שיבוא ויקבל את התשלום מבשרו] של השור השחוט,

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "ומכרו את השור החי" (שמות כא, לה) "חי", אין לי אלא חי, שחטו מנין שגם כן כך הוא הדין? תלמוד לומר: "ומכרו את השור" — כוונתו מכל מקום ובכל מצב שהוא!

אמר רב שיזבי: לא נצרכא [נצרכה] אלא לפחת שחיטה, כלומר, הפחת שפחת ערכו מחמת השחיטה, שאם פחת ערכו ושוב אינו מכסה את דמי הנזק, מכל מקום אין הניזק יכול לגבות יותר מאשר השור כפי שהוא לפניו.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: זאת אומרת, מכאן יש ללמוד כי המזיק שעבודו של חבירו, כלומר, אם אדם מזיק נכס המשועבד לחבירו — הרי זה פטור מלפצותו על כך, שהרי לבעל השעבוד יש רק זכות על אותו הנכס, ואולם אינו שלו ממש.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא, שהרי זהו ששנינו בברייתא! ומשיבים: יש מקום לחלק, מהו דתימא [שתאמר]: דווקא התם [שם], בשוחט את השור, כך הוא הדין, משום הוא דאמר ליה [שאומר לו] המזיק: לא חסרתיך ולא מידי [דבר], דאמר ליה [שאומר לו] : זיקא בעלמא [רוח בלבד] הוא דשקלי מינך [שלקחתי ממך], שהרי לא לקח דבר מגוף השור, אלא שנטל ממנו את חייו, שהוא כעין "היזק שאינו ניכר" ולכן הוא פטור. אבל בעלמא [בכלל], אם מזיק נזק ניכר בשעבוד — ליחייב [יהא חייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב הונא בריה דרב יהושע שאין הדבר כן, ובכל מקרה המזיק שעבוד חבירו פטור.

ושואלים: הא נמי [זו גם כן] רבה אמרה כבר, שאמר רבה: השורף שטרותיו של חבירו שיש בהם התחייבויות של אחרים לחבירו — הריהו פטור, אף שעתה חבירו אינו יכול לגבות עוד על ידם נכסים משועבדים!

ומשיבים: יש בכל זאת חידוש בדברי רב הונא בריה דרב יהושע, שכן מהו דתימא [שתאמר]: דווקא התם [שם] הוא פטור משום דאמר ליה [שאומר לו] המזיק לבעל השטרות: ניירא בעלמא קלאי מינך [נייר בלבד שרפתי לך] ואני מוכן לשלם עבור הנייר, אבל היכא [במקום] שחפר בה, בשדה משועבדת, בורות שיחין (חפירות) ומערות, שהזיק לו באופן ממשי — ליחייב [יהא חייב] על כך, וישלם לבעל השעבוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף בזה פטור, דהא הכא [שהרי כאן], בשוחט את השור, הריהו כמאן דחפר [כמי שחופר] בה בקרקע בורות שיחין ומערות דמי, שהרי הזיקו נזק ממשי, וקאמר [ואומר] על כך התנא: מה שעשה עשוי.

ועוד בפירושה של הברייתא, נאמר שם: קדמו בעלי חובות והגביהו, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב — לא עשה ולא כלום, לפי שאין התם משלם אלא מגופו.

ומבררים: בשלמא [נניח] במקרה שהזיק עד שלא חב מובן הדבר, כי הניזקין קדמו ולכן יש להם שעבוד קודם על השור. אבל אם היה זה במקרה שחב המזיק עד שלא הזיק שורו, הלא בעל חוב קדים [מוקדם] לניזקין, ומדוע לא תהיה לו זכות קדימה בשור?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והלכתא בהא כר' עקיבא דסתם מתני' כותיה. בעא מיניה רבא מרב נחמן מכרו [מזיק] לר' ישמעאל מהו אמר ליה אינו מכור והתניא מכרו מכור. פי' אמר לו הא דתניא מכור חשוב הוא כמכור שאם עשה בו מלאכה הלוקח אינו יכול להוציא מיד הקונה שכירות אותה מלאכה שמכירתו מכירה היא אבל חוזר וגובה אותו מכח השעבוד שיש לניזק עליו ודייקינן לדברי ר' ישמעאל הניזק בעל חוב הוא וכי יכול המלוה לטרוף המטלטלין שכבר מכר הלוה וכי יש אחריות למטלטלי וב"ד כי האי גוונא גובין למלוה במטלטלין. ודחי' שנייא האי דכיון דנגח אית ליה קלא דתורא נגחנא הוא וכעבד שעשאו אפותיקי דמי אבל בעלמא ב"ד לא מגבו מטלטלי מכורין.

תני ר' תחליפא מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש ופשטנא מכרו המזיק אינו מכור לר' עקיבא דהא כיון שהוחלט לניזק הוא. אלא לר' ישמעאל מכרו המזיק אינו מכור דהא משועבד ליה לניזק.

הקדישו מוקדש אפילו לר' עקיבא גזירה כדר' אבהו כו'. שאם תאמר לא הוקדש ויוצא לחולין הרואה אינו יודע ששור נגח הוא והוחלט לניזק אלא אמר מכיר זה השור שהוא שורו של פלוני זה המזיק הוא וראוהו שהקדישו ואחר כך יצא לחולין יבוא לומר הקדש יוצא בלא פדיון לפיכך גזרו להיות מוקדש משום הא דרבי אבהו. והא דר' אבהו בערכין פ' שום היתומין. הלכך מכרו המזיק לדברי הכל אינו מכור הקדישו מוקדש לדברי הכל גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. מכרו ניזק לר' עקיבא מכור לרבי ישמעאל אינו מכור הקדישו נמי אינו מוקדש ולא חייש שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהא שור זה אינו ידוע לניזק אלא למזיק והרואה אומר מפני זה יצא לחולין שהקדיש שאינו שלו ולדברי הכל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והלכה כרבי עקיבא:

ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור לרדייה הקדישו מוקדש כרבי אבהו:

שחטו כאילו שלו שחט אבל הניזק משתלם מבשרו ואינו משתלם ממנו דמי פחת שחיטה.

נתנו במתנה לרדייה. ודייק מדתני שחטו מה שעשה עשוי ואינו חייב לשלם פי' חי הוא שוה מנה שחטו הוא שוה מנה פחות סלע ותנינן אינו חייב לשלם לרבי ישמעאל דאמר שורו של מזיק הוא והוא משועבד לניזק זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור אם חפר בשדה שהיתה משועבדת לחבירו בורות שיחין ומערות וכל שכן השורף שטרותיו של חבירו דשחיטת השור כגון חפירות בורות:

קדמו בעלי חובות וגבו תם שמגופו משתלם לא עשה כלום דיכיל למימר ליה לבעל חוב בין חב קודם שיזיק בין חב אחר שיזיק. אילו תורך הוה ואזקן לאו מינך הוינא גבי ליה.

משעמד בדין דברי הכל בחזקת הניזק ובין מכר ואפילו הקדיש או שחט או נתן לא עשה כלום וחייב לשלם דמי פחת שחיטה ואם קדמו בעלי חוב המזיק ונטלוהו חייבין להחזיר בין קדם חובו להזיקן בין קדם היזק לחובן. והני מילי בתם דמשעמד בדין ונתחייב בדבר להחזירו עמד הדבר ההוא בחזקת התובע ונעשה קניינו אבל דין המועד אפילו אחר שעמד בדין אם מכרו או הקדישו או שחטו או נתנו במתנה מה שעשה עשוי ולא אמרינן בהא מכור לרדייה וחוזר וגובהו ואם קדמו בעלי החוב ונטלוהו ואפילו מה שלוה אחר שהזיק זכו ואין יכול הניזק להוציא מידם לדברי הכל מאי טעמא מטלטלי נינהו וש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מטלטלי מה שגבה גבה שדין שור המועד כיון דמן העלייה משלם זוזי הוא דמסיק ביה ולית ליה בתורא מידי אלא מלוה מסיק ביה והאי תורא כשאר מטלטלי דמזיק דמי וכל מה שעשה עשוי. וקיימא כי הא מתניתא:

ונשוב לדברינו והוא שאם הקדישו מזיק מן הדין אינו קדוש אלא שגזרו עליו שיהא קדוש מגזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ושמועה האמורה למטה ששור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מזיק מכור לדעת ר' ישמעאל היא שנויה ואין הלכה כן אלא אף לא עמד בדין הדין כמו שכתבנו ודברי ר' עקיבא שאמר הוחלט השור עד שלא עמד בדין הם אמורים ודבר זה יתבאר לך ממה שנאמר למטה כחש המזיק כשעת העמדת הדין אתאן לר' עקיבא אלמא שדבריו נאמרו אף קודם העמדה בדין ולא סוף דבר בשכל השור מוחלט לו כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום אלא אפילו לא זכה אלא בחציו הדין כן במה שזכה בו כגון שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום שזכה בחצי השור ועל זה נאמר לשון שותפי נינהו וכן בדרך זה בכל הנזקין לפי חלקו המגיעו זכה בו בגוף השור ואינו כבעל חוב עד שיהא השור באפותיקי אצלו אלא שחלקו בגוף השור קנוי לו לגמרי:

מי שלוה ואח"כ מכר מטלטלין אין בית דין גובה לו מהם שאין דעת מלוה סומך על דבר המטלטל ואפילו עשאן אפותיקי ואפילו במפורש ומ"מ עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו על הדרכים שבארנו בפרק ראשון:

שור תם שנגח אם שהוחלט ביד הניזק ועשאו אפותיקי לבעל חוב אם שנתפייס ממנו המזיק עם הניזק ובשאר בידו ועשאו אפותיקי לבעל חוב ואח"כ מכרו או שהיה מועד שלא הוחלט השור ביד הניזק שהרי מן העליה משתלם ועשאו בעליו אפותיקי ואח"כ מכרו יראה מכאן שבעל חוב גובה הימנו שכל שנגח יש לו קול ומ"מ אין הדין מבורר כל כך ושמא בכאן סוגיא בעלמא היא ואין דנין ממנה:

גדולי המחברים תופשים בזו שטה אחרת ויראה מדבריהם שדברי ר' עקיבא לאחר שעמד בדין נאמרו ומתוך כך פסקו שקודם שעמד בדין מכרו המזיק מכור אלא שהניזק חוזר וגובה ממנו שהרי זה כאפותיקי ואינו דומה לשאר אפותיקי של מטלטלין שכיון שנגח יש לו קול והרי הוא כעבד שעשאו רבו אפותיקי ואם הקדישו מוקדש מגזרה שהזכרנו אבל אם עמד בדין אם מכרו אינו מכור ואם הקדישו אינו מוקדש:

שור תם שהזיק ובאו בעלים ושחטוהו קודם שעמד בדין גובה הניזק מבשרו ואם אף לאחר שחיטה מספיק לנזקו הרי טוב ואם היה כלו צריך לנזקו ופחתתו שחיטתו ואין שם כדי נזקו הפסיד הניזק את פחתה שהמזיק שעבודו של חברו פטור וזה לדעת גדולי המחברים ולאחר שעמד בדין יראה שהמזיק משלם הפחת ולשטתנו אף קודם שעמד בדין יראה שהמזיק משלם הפחת שלא הזיק שעבודו אלא שורו ואם נתנו במתנה הרי הוא כמכרו כל אחד לפי שטתו:

ודברים אלו כלם לדעת הפוסקים שהמזיק שעבודו של חברו פטור אלא שרוב פוסקים פסקו בה חייב ודברי רב הונא אינם הלכה וראיה לדבר שהרי נסעדה בשמועת שורף שטרותיו של חברו פטור שאין הלכה כן אלא חייב שכל שמזיק שעבוד חייב מכח דינא דגרמי וכן כתבנוה ברביעי של גיטין ואין הפרש ביניהם אלא בלשון שהמזיק שעבוד ענינו במזיק בשל עצמו אלא שנשתעבד לחברו ודינא דגרמי הוא בשל חברו וכן עיקר ומעתה כל שפחתתו שחיטה חייב מדינא דגרמי ולא עוד אלא שמזיק שעבודו בשחיטה יותר מדינא דגרמי הוא שהרי מזיק ומפחית עיקר ממון בידים והוא כחופר בה בורות אבל העושה עבדו אפותיקי ומשחררו הוא מזיק שעבוד דרך גרמא ועליו ראוי לומר דינא דגרמי כמו שבארנו ברביעי של גיטין ומ"מ הם מחלקים ביניהם אף לענין לפטור מזיק שעבוד ולחייב דינא דגרמי ומה שהקשה בכאן זו הא אמרה רבה השורף וכו' דאלמא מזיק ושורף חד מחתא נינהו הכי פירושו הא אמרה רבה וכו' ומדפטר בדינא דגרמי דרבנן פליגי עליה מדינא דגרמי כל שכן במזיק שעבוד ומיהו אע"ג דבדינא דגרמי אסיקנא דחייב במזיק שעבוד פטור:

בד"ה משום דרבי אבהו אבל בלא רבי אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים כו' עכ"ל בקמייתא דר' אבהו ודאי דאיכא למימר דלר' עקיבא הוצרך למימר דקדוש משום דרבי אבהו אבל לרבי ישמעאל דאין לניזק בו אלא שעבוד בעלמא קושטא הוא דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אלא באידך דרבי אבהו הוצרכו לזה דלר' ישמעאל קאמר לה דהא קתני ברישא מכרו מכור לרדיא דהיינו כרבי ישמעאל דלר' עקיבא אינו מכור אפילו לרדיא כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:

בד"ה ש"מ בעל חוב כו' כי היכי דבקרקעות עדיף בעל חוב מאוחר משום נעילת דלת טפי מלוקח מאוחר ה"נ כו' כצ"ל ונ"ב וקשה א"כ הוי נעילת דלת לגבי ב"ח הראשון ותירצו התוס' בפרק מי שהיה נשוי הואיל ויכול לקדום ולגבות לא ימנע מלהלוות אבל אם מה שגבה לא גבה איכא נעילת דלת:

בא"ד דאית ליה קלא כו' נ"ב פי' כי התוס' סוברים ששור הנוגח דומה לקרקע מאחר דאית ליה קלא כדלקמן תורא נגחנא קרו ליה אבל אם היה השור כשאר מטלטלין אפילו בן ננס היה מדבר דוקא במטלטלין מה שגבה גבה מ"מ הוי דלא כבן ננס ולא היו צריכין התוס' לומר שלבן ננס אפילו בקרקעי עדיף בעל חוב מאוחר כו' אלא כדפרישית וזהו לחד שינויא דתוס' ריש פרק מי שהיה נשוי אבל לאידך תירוצא דתוס' שסוברים שבן ננס דוקא במטלטלין חולק וסובר מה שגבה כו' אבל בקרקעי ליכא שום תנא דסובר מה שגבה גבה וא"כ הכא שור שדומה לקרקע לא מתמה תלמודא בהאי ש"מ מה שגבה לא גבה מידי דהא אתיא אפי' כבן ננס אלא דינא בעי תלמודא למידק ש"מ מה שגבה לא גבה ודחי לא תידוק מכאן וק"ל כן מוכח מתוס' דר"י בפרק מי שהיה נשוי:

בא"ד אע"פ שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר כדדרשי' תחת עינו כו'. ר"ל מדקתני בברייתא משלמין דמי עין לרבו א"כ ס"ל דרשה דתחת עינו וכיון דמשלם לו דמי עינו ש"מ דזוכה בשחרורו לאלתר. ולא היה מהצורך להביא ראיה זו למאי דמדמה השתא כל קנס להדדי וכמו שהקשו אח"כ מפרק נערה א"כ כיון דשמעי' הכא בקנס דחשבינן כאלו בא לידו קודם העמדה בדין ובמרובה פריך גבי קנס אי דלא עמד בדין כולי עבד כו' ש"מ דהעדים משלמין רק כתבו זה משום דלמאי דמסקי התוס' דוקא היכא דגלי קרא כו' מ"מ קם דינא דכ"ז שלא עמד בדין לא מיחשב גברא בר תשלומין והעדים חייבין אף דר"ע לא דריש תחת עינו והתם ודאי דמי כוליה עבד בעי לשלומי משום דאינו זוכה בשחרורו לאלתר מ"מ הא סוגיא דמרובה דריש תחת עינו אפ"ה פריך אי דלא עמד בדין כו' והה"נ לר"ע אף היכא דס"ל דזוכה בקנס לאלתר כגון הכא דס"ל יוחלט אפ"ה העדים משלמין וק"ל:

בתוס' בד"ה משום דרבי אבהו כו' ומיירי הכא בבעל מום אי נמי כו' בתוס' פרק השולח כתבו דהך דהכא איכא לאוקמי אף בראוי למזבח ואפ"ה אין מפקיעין מידי שיעבוד דניזק כיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י כדמפורש בפרק המניח מודה רבא דלמפרע הוא גובה עכ"ל ודבריהם צריכין ביאור דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי הרי השור שלו והוחלט לניזק ומה מקום לומר למפרע הוא גובה ועוד שזה סותר כל הסוגיא דהכא שמפורש בהיפך דלר"י ודאי יכול לסלקו בזוזי ודברי ח"ש בזה אינם נכונים ואין מן הצורך להשיב עליו. אבל פירוש דבריהם הוא דלר"י משעמד בדין אינו יכול לסלקו בזוזי ועדיף מקודם העמדה בדין לר"ע אף דלר"ע הוחלט השור משעת הנזק אפ"ה הקדישו מזיק מוקדש [משום דרבי אבהו כדקאמר הקדישו מוקדש אפילו לר"ע וכו'] ומשעמד בדין לר"י הקדישו אינו מוקדש אפילו מידי לא יהיב להקדש [כדקתני עלה דהכא משעמד בדין הקדישו אינו מוקדש] ופלוגתא דר"י ור"ע דלר"ע ומכרו את השור כו' לניזק ומזיק מזהיר רחמנא ומשעת הנגיחה קם ליה ברשותיה ולא תליא מידי בהעמדה בדין ולר"י לב"ד קמזהיר קרא ומשעה שנפסק החצי נזק מב"ד ונישום השור ששוה החצי נזק הוחלט השור לניזק ולהכי כתבו התוס' לעיל בד"ה איכא בינייהו אבל הכא אם נתרצה הניזק לבסוף כו' דלאחר העמדה בדין תליא ברצון הניזק וז"ש דהכא לא הוי קדושה גמורה אפילו בראוי למזבח משום דכיון דמשעמד בדין הוחלט השור ממילא לניזק ואינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י מודה רבא דלמפרע הוא גובה ולא הוי הקדש (ולא משום דר"י) [אי לאו משום דר' אבהו. כצ"ל] אע"פ שהקדישו קודם שעמד בדין דאז היה יכול לסלקו ודו"ק:

בא"ד וקשה מכאן לר"ת כו' מטלטלי מפקעת כו'. אף שבסמוך מדמי שור המזיק לקרקעות היינו לענין קלא כיון דנגח תורא נגחנא קרי ליה אבל לר"ת דכל קדושת מטלטלי מפקיע משיעבוד משום דמחוסר גוביינא ה"נ (לה"א) [יהא] הקדש גמור:

בתוס' בד"ה ש"מ כו'. דבריהם מבוארין יותר בתוס' ר"פ מי שהיה נשוי:

גמרא והתניא מכרו מכור חוזר וגובהו כו' לרדיא. בתור"ע לקמן פ"ד מ"ז הקשה להרא"ש לעיל בפ"ק סי' ט"ז שכ' דלענין תשלומין מודו רבנן לר"י בנגח ואח"כ הפקיר דפטור א"כ אמאי חייב כאן במכרו (עמש"כ שם י"ג ב ברש"י ד"ה והועד) וכן לקמן הקדישו מוקדש משום דר' אבהו הא כיון דהקדיש פקע החוב לגמרי ולע"ד נ"פ דהכא דמיירי בתם אפי' לרי"ש כיון דמשועבד לניזק לאו כל כמיניה למכרו לגמרי או להקדישו כמ"ש התוס' לקמן בד"ה משום:

גמ' זאת אומרת המזיק כו'. כעין זה לעיל ל' ע"א ועי' לקמן נה ע"א תד"ה אמר ר"ל:

שם היכא דחפר בה בורות שיחין כו'. עי' לקמן דף ק ע"א תוס' ד"ה מחיצת:

תוס' ד"ה (ע"א) איכא כו' דר"ע אית ליה כו'. תמוה לי טובא דמאי קושיא דהתם כיון דצריך גט שחרור מש"ה לא שייך לומר דלמפרע נשתחרר משעת שהפיל שינוי דהא הוא מחוסר גט שחרור אבל בעלמא וכמו הכא בתם שפיר י"ל דלמפרע קם ברשותו כאילו גבה אז את נזקו ומאי דמיון זה לזה וצע"ג. ואילולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש דאין זה קושיא בפ"ע אלא דבאו לחזק קושייתם דבמרובה משמע דאי לא כתיב תחת עינו ה"א דיוצא בשן ועין אלמא דלא זכי עד שיעמוד בדין דהיה מקום לתרץ דהא דאמרינן הכא בפשיטות דלר"ע קיימא ברשותיה למפרע משעת הנזק לא דהוי מסברא אלא דילפא משן ועין דגלי קרא דיוצא בעין לחודיה וצריך לשלם לו דמי השן דזכה בעצמו למפרע ולזה כתבו ועוד דר"ע אית ליה וכו' וא"כ ל"ל דטעמא דהכא דאמרינן דלר"ע זכה למפרע משום דילפינן מקרא דתחת עינו דהא ר"ע באמת לא דריש הך קרא וסבירא ליה באמת דיוצא בשן ועין וא"כ ע"כ הא דאמרינן הכא בפשיטות דלר"ע זכה למפרע ע"כ דסברא פשוטה היא כן ושפיר קשה מהא דאידך תנאי דדרשי תחת עינו דל"ל קרא הא מסברא זכה למפרע ונכון בעז"ה:

בא"ד ושמא י"ל כו'. לפי"ז נתיישב קושייתם בתחלה דלמ"ד למפרע גובה אמאי אינו קדוש לר"י דהא לר"י דומכרו קאי על בי דינא א"כ קיימא הסברא דבקנס ל"ש דזוכה למפרע כיון דהחוב נעשה רק ע"י העמדה בדין:

ד"ה משום כו' וקשה מכאן לר"ת. מבואר בארוכה בספר הישר לר"ת אות צ"ה:

בא"ד כדמוכח במרובה וכו' כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו וכו' עכ"ל. פי' דמהאי קרא ילפינן שאם סימא את עינו והפיל את שינו חייב לשלם לו דמי שינו וע"כ דאמרינן דאף על גב שלא עמד עדיין בדין זכה העבד בשחרורו דאלת"ה אמאי משלם לו דמי השן כיון שעדיין עבדו הוא נמצא מוכח מזה דלא חיישינן לטעמא דשמא יודה ויפטר אלא אפ"ה אמרינן שזוכה העבד לאלתר וא"כ תיקשי אמאי אמרינן במרובה גבי עדים זוממין דמי כוליה עבד בעי לשלומי דאכתי לא מחייב גברא והיינו ע"כ מטעם שמא הוי מודה ומיפטר דהא אמרינן דלא חיישינן להאי טעמא א"ו דלענין עדים זוממין כ"ע מודים דחיישינן לשמא הוי מודו וא"כ הכריחו תוס' מזה דה"ה הכא ודו"ק:

בתוספות בד"ה משום דר' אבהו וכו' עיין במהרש"א שדברי תוספות הם על משום דר' אבהו שנזכר בגמ' שנית על הברייתא דשור תם והוא אליבא דר' ישמעאל כמ"ש תוס' לעיל דלר"ע אפילו לרדיא אינו מכור ועי' מה שאכתוב בסמוך. לעיל בגמרא והתניא מכור אין זה מדברי רבא דא"כ מעיקרא מאי קמיבעיא ליה אלא סתמ' דתלמודא דפריך הכי:

בגמרא שחטו ונתנו במתנה מה שעשוי עשוי כו' ליתי ולשתלם מבשריה ובפרש"י בד"ה נתנו במתנה מה שעשוי עשוי לרדיא כמכירה אלא שחטו קס"ד וכו' עכ"ל. רש"י פי' כן לפי סוגית הש"ס אבל באמת יש לדקדק דמאי דוחקיה לפרושי הכי ולמה לא נאמר דהא דקתני שחטו ונתנו במתנה חדא מילתא היא ופירושו שאחר ששחטו נתן הבשר במתנה ולכך אמרינן מה שעשה עשוי דלוה ונתן מטלטלים אין ב"ד גובין לו מהם ודוקא כשהשור חי שייך לומר דתורא נגחנא קלא אית ליה וכמאן דעשאו אפותיקי דמי כמו עבד אבל כששחטו ודאי דלא שייך לומר קלא אית לה בבשרא דתורא דנגחנא שזו אינו סברא כלל וא"כ הוי כמו עשה שורו אפותיקי שאין ב"ח גובה הימנו ובהכי מיתוקמא הברייתא שפיר דנקט שחטו קודם ונתנו במתנה ולפרש"י ונתנו במתנה ה"ל למיתני גבי מכרו והקדיש ואף על גב שאפשר לומר באמת דגירסת רש"י היתה כך כמו שנראה מפירושו אלא שזהו דוחק ועוד דא"כ הל"ל ונתנו במתנה נתון כמו שאמר מכרו מכור הקדישו מוקדש ומדנקט רש"י ג"כ בלישנא מה שעשה עשוי משמע דגריס כמו שהגירס' לפנינו. וא"ל דאם נאמר דחד קתני תקשי אמאי נקט שחטו ונתנו במתנה ולא נקט שחטו ומכרו די"ל דלא שייך לומר גבי ומכרו מה שעשה עשוי דא"כ נשקול הניזק דמי המכירה לכך נקט ונתנו במתנה שהניזק מפסיד לגמרי והיינו כמ"ש. ולענ"ד היה נראה לפ' דלרש"י הא דקאמר אמר מר מכרו מכור לרדיא וכן כל הסוגיא מתיישב ג"כ אליבא דר"ע דאפילו ר"ע מודה שמכור לרדיא קודם שהועמד בדין וכן משמע באמת שאם נאמר דכל הסוגיא לא מפרשי אלא אליבא דר' ישמעאל הו"ל לתלמודא לפרש הכי כיון דקי"ל הלכה כר"ע ועוד דעכ"פ לא הוי שתיק רש"י לפ' הכי א"ו דהסוגיא מיירי אליבא דכ"ע וכדקאמרינן בהדיא בסמוך על הברייתא ראשונה דמיתוקמא אליבא דכ"ע וא"כ ה"ה כאן וא"כ לפ"ז מקשי הש"ס שפיר ליתי ונשקול מבשריה וא"ל דאנתנו במתנה קאי וכדכתיבנא דא"כ לא מיתוקמא אליבא דר"ע דהא דקאמרינן לעיל ש"מ לוה ומכר מטלטלין וכו' היינו דוקא אליבא דר"י דס"ל דיכול לסלקו בזוזי וא"כ דמיא שפיר להלואה אבל לר"ע דס"ל הוחלט השור היינו דמשעה ראשונה הוא ברשות הניזק שהרי יכול להקדישו אף על גב דקי"ל שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אפילו היכא דיכול להוציאו בדיינים א"ו דהכא שאני דחשיב כאילו ברשותו לגמרי א"כ כ"ש שאפילו אם שחטו המזיק ונתן הבשר במתנה שיגבה מהם הניזק כיון שגוף השור שלו אלא לענין רדיא לחוד מודה ר"ע שאם מכרו המזיק מכור וא"צ הלוקח ליתן דמי החרישה כיון שלא לקחו הניזק תיכף לרשותו כנ"ל אבל מדברי התוספות וכן מל' מהרש"א לא משמע כן אלא שהם מפרשים הסוגיא אליבא דר"י דוקא ומצאתי בת"ח שכ' ג"כ דהסוגיא מיתוקמא אליבא דכ"ע וכ' שכן נראה מל' הרמב"ם והנלע"ד כתבתי ולפי' תוספ' צ"ע:

(לג ב) והקדישו מוקדש אתאן לר' ישמעאל.—יש לעיין אמאי לא אוקימנן לה כולה כר"ע והקדישו מוקדש בשהקדישו קדושת הגוף דמפקע מידי שעבוד (עי' בתוס' ד"ה משום).

(שם) אלא שחטו ליתי ולשתלם מבשריה וכו'.—לא משני כגון ששחטו ואכלו, דאי הכי ודאי חייב, דאפי' למ"ד מזיק שיעבודו של חבירו פטור מודה הוא בנהנה ואוכל שיעבודו של חבירו שחייב. ופלא על התוס' (לקמן מ ע"ב ד"ה הוה) שדעתם דאף האוכל שיעבודו של חבירו פטור.

(לג סע"ב) אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות ליחייב קמ"ל.—עי' לקמן (מח א) דאפי' שור שחפר בורות שיחין ומערות חייב בעל השור.

כיון דמשעבד ליה. דאי לא יהיב ליה דמי שקיל ליה לשור דרחמנא שעבדיה ניהליה: והתניא מכרו מכור. אמר ליה חוזר וגובהו ניזק מלוקח: לרידיא. שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי החרישה לניזק: ש''מ. בתמיה והא מטלטלין לאו מידי דקאי בעיניה ולא סמיך מלוה עלייהו ואמאי טרפינן להו מלוקח: אפותיקי. רחמנא שוייה למיגבי מהאי שור: אין בעל חוב גובה ממנו. והכא אמאי גבי ליה מלוקח: ומשני עבד טעמא מאי. גובהו מלוקח משום דאית ליה קלא לשעבודיה כי שווי' אפותיקי: בר מערבא. מא''י הוה: מכרו אינו מכור. קס''ד אפי' לרדיא: לעולם מזיק. ומכרו אינו מכור לגופיה קאמר דהדר גבי ליה ואפילו לרבי ישמעאל: הקדישו מוקדש . לאו קדוש ממש אלא ליתן דבר מועט בפדיונו: כדרבי אבהו. דאמר במסכת ערכין (דף כג:) גבי מקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וקתני התם דיהיב להקדש מידי פורתא וגבי בעל חוב דיליה ואמר ר' אבהו דהא דבעי למיתב להקדש מידי משום גזירה שמא יאמרו הקדש גמור יוצא לחולין בלא פדיון: מכרו מכור. כולה הך ברייתא מפרש לקמן: משעמד בדין. נשתעבד גופו לניזק ושלו הוא: מכרו. מזיק: אינו מכור. ואפי' לרדיא: הקדישו אינו מוקדש. ואפילו מידי לא יהיב להקדש: קדמו בעלי חובות כו'. מפרש טעמא לקמן: מכרו מכור. אשור תם קאי עד שלא עמד בדין: כדרבי אבהו. דיהיב דבר מועט: נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרדיא. כמכירה: אלא שחטו. קס''ד מה שעשה עשוי לאפקועי מניזק קאמר דהתם ליכא למימר לרדיא: לפחת שחיטה. מה שנפחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם: שעבודו של חבירו. קרקע המשועבדת לחבירו: פשיטא. דמהכא שמעינן לה בלא מימרא דרב הונא: ה''ג הא נמי רבה אמרה דאמר רבה. רבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב כגון רב או רבה פרכינן כאילו כתיב במשנה או בברייתא: כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי. שהרי השחיטה נראית ונכרת: בין הזיק עד שלא חב. עד שלא לוה בעליו המעות מבעלי חובין:

נינהו ועוד דלרבי עקיבא קדוש הגוף והשבח משהקדיש אבל לרבי ישמעאל אפילו למ''ד למפרע הוא גובה שבח דמזיק הוי ולא קדיש עד שיגבנו ונראה דאע''ג דלרבי עקיבא קיימא ליה ברשותיה משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאילו בא חצי נזק לידו מאותה שעה ואע''ג דקי''ל פלגא נזקא קנסא מכל מקום אם העידו עדים ששורו נגח ביום א' ואתו עדים אחריני ואמרו ביום א' הייתם עמנו אלא בע''ש נגח דמשלמין דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא דכל זמן דלא נתגלה הדבר שלא העידו עליו חשיב לאו בר תשלומין אע''ג דקם ברשותו דניזק בשעת הנזק כדמוכח במרובה (לקמן דף עד. ושם) גבי מעידנו באיש פלוני שהפיל שן עבדו (של פלוני) וסימא את עינו ואתו סהדי ואפכינהו ואזמינהו ומוקים לה דקדמי אקדומי ואפ''ה פריך אי דלא עמד בדין דמי כולו עבד בעי לשלומי דאכתי לא מחייב גברא אלמא לא חשבינן גברא בר תשלומין כל זמן שלא נודע אע''פ שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו וא''ת דבפרק נערה (כתובות דף מא: ושם) תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי והא משעת פתוי זכה בה האב אלמא משמע דבקנס לא זכי עד שעת העמדה בדין והכא סבר רבי עקיבא דזכי משעת הנזק וכן במרובה (דף עד: ושם) משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו הוה אמרינן דסימא עינו והפיל שינו דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכי עד שיעמוד בדין והכא סבר רבי עקיבא דזכי משעת הנזק ועוד דר' עקיבא אית ליה בהשולח (גיטין מב:) דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור והתם אמר דמ''ד דצריך גט שחרור קסבר שיוצא בשינו ועינו ושמא י''ל דהיינו טעמא דזוכה משעת נגיחה משום דגלי לן קרא דמשמע לרבי עקיבא דמכרו אמזיק ואניזק קאי וההיא דמרובה (דף עד:) נמי גלי קרא למאן דאית ליה: איכא בינייהו. דלרבי עקיבא קדוש אף על גב דאי מודה מפטר דקנס הוא מכל מקום השתא מיהא לא הודה: משום דרבי אבהו. אבל בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקעת מידי שעבוד ומיירי הכא בבעל מום א''נ בתם וכגון שהקדישו לבדק הבית דקדוש קדושת דמים וכדאמרינן (תמורה דף ו.) המתפיס תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי וקשה מכאן לר''ת שמפרש דבכל קדושת מטלטלין מפקעת מידי שעבוד ואפי' קדושת דמים ואומר ר''ת דאלמוה רבנן לשעבודא דניזק כדאמרינן בהחובל (לקמן צ. ושם) אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל: זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור. ופליג אדרשב''ג דמחייב בהשולח (גיטין מא. ושם) לחד מאמוראי דהתם: שמע מינה ב''ח מאוחר שקדם וגבה כו'. ודלא כבן ננס בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד.) דלדידיה כי היכי דבקרקעות עדיף ב''ח מאוחר משום נעילת דלת טפי מלוקח מאוחר הכי נמי אע''ג דמלוקח מאוחר גבי ליה ניזק כדאמר לעיל משום. דאית ליה קלא מב''ח מאוחר לא גבי ליה משום נעילת דלת:

בבא קמא לג ע"ב