דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 219ימים לסיום הש״ס

בבא קמא לב ע"ב - Steinsaltz

Come and let us go out to greet the bride, the queen. And some say that this is what he would say: Come and let us go out to greet Shabbat, the bride, the queen. Rabbi Yannai would wrap himself in his tallit and stand at the eve of Shabbat at twilight, saying: Come, bride; come, bride. Similarly, it is appropriate for one to run out in honor of Shabbat.

MISHNA: With regard to one who was chopping wood in the public domain and a chip flew off and caused damage in the private property of another person, or one who was chopping wood in his private property and caused damage in the public domain, or one who was chopping wood in his private property and caused damage in the private property of another, in all these cases he is liable.

GEMARA: The Gemara comments: And it is necessary for the mishna to teach that he is liable in all these cases because in each one there is a novel element. As if it had taught only the case of one who was chopping wood in his private property and caused damage in the public domain, it might have been reasoned that he is liable, despite the fact that he was working in his private property, because it is common for the multitudes to be there. But if a chip flew from the public domain to another person’s private property, where it is not common for the multitudes to be, one might say that he is not liable. Therefore, it is necessary to teach this case as well.

And conversely, if it had taught that he is liable where the chip flew from the public domain to another’s private property, it might have been reasoned that he is liable because at the outset he was acting without permission by chopping wood in the public domain. But if it flew from his private property to the public domain, since he was acting with permission by chopping wood in his private property, one might say that he is not liable. Therefore, it is necessary to teach both cases.

And if the mishna had taught only that he is liable in these two cases, it might have been reasoned that in this case, where the damage was caused in the public domain, he is liable because it is common for the multitudes to be there, and in that case, where he was chopping in the public domain, he is liable because he was acting without permission. But in the last case, where the chip flew from his private property to another’s private property, where neither of the above reasons applies, as it is not common for the multitudes to be in the place where the damage was caused and he was acting with permission at the outset, one might say he is not liable. Therefore, it is necessary for the mishna to teach all these cases.

§ The Sages taught (Tosefta 6:25): With regard to one who entered the workshop of a carpenter without the latter’s permission, and a chip of wood flew off and hit him in the face and he died, the carpenter is exempt. But if he entered the shop with permission, the carpenter is liable.

The Gemara asks: What does the baraita mean when it rules that the carpenter is liable? Rabbi Yosei bar Ḥanina says: If the other person was injured, he is liable to pay four types of indemnity that one who injures another must pay. These are: Cost of the damage, pain, medical costs, and loss of livelihood. But if the one who entered was killed, he is exempt from exile.

The Gemara explains that he is exempt because this case is not similar to the case of a forest, which is the archetypal case stated in the Torah requiring one who kills unintentionally to be exiled, as it is written: “As when a man goes into the forest with his neighbor to chop wood, and his hand fetches a stroke with the axe to cut down the tree, and the head slips off the helve, and finds his neighbor, and he dies” (Deuteronomy 19:5). This is because in the case of the forest, both this one entered his domain and that one entered his domain, as anyone may use the public domain, whereas in this case, the victim entered another’s property. Therefore, the carpenter is not exiled.

Rava said: On the contrary; it can be inferred a fortiori that he is exiled. And if in the case of the forest, where this one entered of his own accord and that one entered of his own accord, neither asking for the other’s permission, nevertheless the victim is considered like one who entered with the other’s consent and therefore the one who kills unintentionally is exiled, all the more so is it not clear that in this case, where the victim entered another’s workshop with his consent, the carpenter should be exiled?

Rather, Rava said: What is the reason he is exempt from exile? As exile is not sufficient for him, and this is the reason of Rabbi Yosei bar Ḥanina, who exempts him from exile: Because it is an unintentional killing that is approaching intentional manslaughter. The purpose of exile is to atone for one who kills another completely unintentionally; if he was exceedingly negligent, exile is not sufficient to atone for him.

Rava raises an objection to his own explanation from a mishna: If one is sentenced to be flogged in court and the doctors assessed that he would be able to endure only a certain number of lashes, but the one administering the lashes added one lash to his punishment and he died, the agent of the court is exiled on account of him (Makkot 22b). But here, it is clear that it is a case of an unintentional killing that is approaching intentional manslaughter, as it should have entered his mind that people can die by one additional lash. And the tanna teaches that the agent of the court is exiled. Rav Shimi of Neharde’a said in response: It is a case where he erred in the counting, which is not considered approaching intentional manslaughter.

Rava slapped Rav Shimi on his sandal, a gesture of disparagement, and said to him: Is that to say that the one administering the lashes is the one who counts them? But isn’t it taught in a baraita that the eldest of the judges recites the verses that are read to a person while he receives lashes, and the second judge counts, and the third says to the one administering the lashes: Strike him? Accordingly, it is not the one administering the lashes who erred in counting.

Rather, Rav Shimi of Neharde’a said: It is a case where the judge himself erred in counting, and the one administering the lashes did not notice this error and meted out an extra lash, causing the person to die. It is therefore considered a completely unintentional killing. Consequently, he is exiled.

The Gemara raises an objection from another mishna: With regard to one who throws a stone into the public domain and kills someone, he is exiled. But here, it is clear that it is a case of an unintentional killing that is approaching intentional manslaughter, as it should have entered his mind that people are commonly found in the public domain. And the tanna teaches that he is exiled.

Rav Shmuel bar Yitzḥak said: It is not a case where one threw a stone into the public domain for no purpose, but rather where he demolishes his wall, which borders on the public domain, and stones fall into the public domain. Therefore, it is not considered to be approaching intentional manslaughter.

The Gemara questions this assertion: Nevertheless, he should have paid attention to see if there was anyone there, and therefore it should be considered an unintentional killing that approaches intentional manslaughter. The Gemara answers: It is a case where he demolishes the wall at night.

The Gemara asks: Even at night, he should also have paid attention to see if there was anyone there. The Gemara suggests an alternative interpretation: It is a case where he demolishes his wall during the day into a garbage dump, where people are not commonly found.

The Gemara asks: What are the circumstances of this garbage dump? If it is a garbage dump where the multitudes are commonly found, it is considered intentional manslaughter. And if the multitudes are not commonly found there, he should be considered not only one who kills unintentionally, but a victim of circumstances beyond his control, since he could not have anticipated that someone would be there. Therefore, he should be exempt from exile.

Rav Pappa said: This halakha is necessary only in the case of a garbage dump where people are given to relieve themselves at night and are not given to relieve themselves during the day, as it is near the public domain. But there are those who chance by and sit there for this purpose even during the day. On the one hand, he is not one who kills intentionally, as people are not given to relieve themselves there during the day. On the other hand, he is not a victim of circumstances beyond his control either, as there are those who chance by and sit there. Therefore, he is considered one who kills unintentionally and is liable to be exiled.

Rav Pappa taught in the name of Rava that this aforementioned statement of Rabbi Yosei bar Ḥanina is in reference not to the latter clause of the baraita but is in reference to the first clause: With regard to one who enters the workshop of a carpenter without permission, and a chip of wood flies off and strikes him in the face and he dies, the carpenter is exempt. In reference to this clause Rabbi Yosei bar Ḥanina says: If the one who entered was merely injured, the carpenter is liable to pay four types of indemnity. But if the one who entered was killed, he is exempt from exile.

The Gemara comments: With regard to the one who teaches this statement in reference to the last clause of the baraita, where one enters with permission, all the more so would he teach it in reference to the first clause, where one enters without permission. But the one who teaches this statement in reference to the first clause teaches it only in reference to that clause. But in the case of the last clause, since he entered with permission the carpenter is liable to go into exile.

The Gemara asks: But is he liable to go into exile when the victim had permission to enter? But isn’t it taught in a baraita that with regard to one who enters the workshop of a welder, and sparks [nitzotzot] fly off and strike him in his face and he dies, the welder is exempt, and this is the halakha even if the victim entered with permission?

The Gemara answers: With what are we dealing here, in this baraita? We are dealing with the welder’s apprentice who enters his workshop. The Gemara asks: Does the welder’s apprentice stand to be killed, i.e., is it permitted to kill him? The Gemara answers: It is a case where his mentor is urging him to leave, and he does not leave.

The Gemara asks: And because his mentor is urging him to leave, does he stand to be killed? The welder should be careful until his apprentice leaves. The Gemara answers: The welder thought that he had already left when the accident happened. The Gemara asks: If so, why establish that the baraita refers specifically to an apprentice? The welder would be exempt if it were any other person also.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

ופושטת הגמרא: כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא  בואו ונצא [334] לקראת כלה מלכתא. [335]

ואמרי לה, יש אומרים שכך היה אומר: בואו ונצא לקראת שבת, כלה מלכתא. [336]

רבי ינאי היה מתעטף בבגדים נאים וקאי, עמד ואמר בואי כלה בואי כלה. [337]

וממנהג האמוראים לצאת ולקבל את השבת הוכיחה הגמרא שמותר לרוץ בערב שבת משום כבוד השבת.

מתניתין:

המבקע עצים ברשות הרבים שהוא שלא ברשות, והזיק ברשות היחיד, על ידי שנשמט הברזל מקתו. [338]

וכן המבקע בהיתרברשות היחיד שלו, והזיק ברשות הרבים,

וכן המבקע ברשות היחיד שלו והזיק ברשות היחיד של אחר, [339]

בכל אלו המקרים חייב המבקע בתשלומי נזק, כי אף על פי שלא נתכוין להרוג הרי פשע והזיק בכוחו. [340]

גמרא:

וצריכא, צריך היה התנא לשנות את כל אלו הדינים, ולא היינו יכולים ללמוד דין אחד מהשני.

משום דאי תנא, אילו היה התנא שונה רק המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים שחייב, היה מקום לומר שדווקא המבקע בסמוך לרשות הרבים חייב, משום דברשות הרבים שכיחי רבים, והיה לו לחשוש שמא יעברו בני אדם ויפגע בהם.

אבל המבקע מרשות הרבים בסמוך לרשות היחיד, דלא שכיחי שם רבים, אימא לא יהא חייב, מאחר ואנוס הוא, קא משמע לן התנא שגם המבקע מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב. [341]

ואי תנא מרשות הרבים לרשות היחיד, היה מקום לומר שחיובו הוא משום דמעיקרא כשביקע ברשות הרבים שלא ברשות עביד, אבל מרשות היחיד לרשות הרבים, דברשות עביד שכן מותר לבקע ברשות היחיד, אימא לא, ופטור.

ואי תנא הנך תרתי, אילו שנה התנא שני מקרים אלו: ביקע ברשות הרבים והזיק ברשות הרבים, וביקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, היה מקום לומר, שלכל אחד מהם יש טעם מיחוד לחייבו, הא, ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, חייב משום דשכיחי רבים. והא, ברשות הרבים והזיק ברשות הרבים, חייב משום דשלא ברשות.

אבל המבקע מרשות היחיד שלו לרשות היחיד של אחר, שאין את שני הטעמים דלעיל, דהא לא שכיחי רבים, וגם מעיקרא הביקוע נעשה ברשות, אימא לא יתחייב, [342]

ומשום כך, צריכא, הוצרך התנא לשנות את שלושת האופנים, שיש בכל אחד חידוש שאינו נלמד מחבירו. [343]

תנו רבנן: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת, [344] הנגר פטור. [345]

ואם נכנס ברשות, ונתזה בקעת וטפחה על פניו, הנגר חייב. ולהלן יבואר מהו פטור וחייב דקאמר.

ודנה הגמרא: מאי חייב, האם החיוב מתיחס למקרה שהנגר הזיק ונתחייב בארבעה דברים, או למקרה שהמית והתחייב בגלות.

אמר רבי יוסי בר חנינא: המשנה מדברת במקרה שהנכנס הוזק, שאז הנגר חייב בד' דברים כיוון שהוא פושע, [346] ומכל מקום פטור על הבושת כיוון שלא התכוין. [347]

ופטור מגלות, אם הנגר המית את הנכנס, אינו גולה.

והטעם הוא [348]: לפי שאין דומה מקרהו של הנכנס לחנותו של נגר, ליער, למי שבא אל היער לחטוב עצים, והרג שם בשגגה את רעהו שחייבה התורה אותו גלות. [349]

שהיער, רשות לכל אחד לבא לתוכו, זה הרוצח לרשותו נכנס וזה הנרצח לרשותו נכנס, ובכי האי גוונא חייבה התורה גלות.

אבל זה הנכנס ברשות לחנותו של נגר, לרשות חבירו נכנס, ולא מצינו חיוב גלות ברשות המזיק.

אמר רבה, אדרבה, הלא חמור הוא מיער, והרי הוא חייב גלות מקל וחומר, ומה יער, זה לדעתו נכנס וזה לדעתו נכנס, ואין אחד צריך לבקש רשות מחבירו, ואף על פי כן נעשה הנרצח כמי שנכנס לדעת חבירו כאילו ביקש רשות מהרוצח להיכנס, וגולה על ידו.

זה, שלדעת חבירו נכנס, לא כל שכן שהנגר יגלה מחמתו.

אלא, אמר רבא, מאי "פטור מגלות" דקאמר רבי יוסי? דלא סגי ליה בגלות, אינו ראוי להתכפר בגלות.

והיינו טעמא דרבי יוסי בר חנינא, משום דהוי ליה שוגג קרוב למזיד, שכן היה לו לעיין ולהיזהר שלא יפגע בזה שנכנס ברשות. [350]

אבל ברישא דברייתא, "נכנס לחנותו של נגר שלא ברשות", הנגר פטור מגלות ומארבעה דברים, שכן אנוס הוא. [351] ומכל מקום חייב בנזק כדקיימא לן אדם מועד לעולם. [352]

מתיב רבא לרבה דאמר שוגג קרוב למזיד אינו גולה, ממה ששנינו: שליח בית דין שהלקה אדם שהתחייב מלקות, והוסיף לו רצועה אחת על מה שאמדוהו שיכול ללקות, ומת המוכה, הרי זה השליח בית דין גולה על ידו. [353] והא הכא, דהשליח בית דין שוגג קרוב למזיד הוא, כיוון דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בהוספת חדא רצועה, ואף על פי כן קתני הרי זה גולה.

אמר רב שימי מנהרדעא: אכן, אם הוסיף שליח בית דין רצועה אחת בכוונה והמית, חייב, והמשנה פטרתו בזמן דטעי במנינא, שהוא שוגג בכך. [354]

טפח, בעט ליה רבא בסנדליה של רב שימי, ואמר ליה, אטו וכי סבור אתה שהוא השליח בית דין מונה את מנין המלקות ואם טעה במנין והמית חייב גלות.

והתניא, גדול שבדיינין קורא "אם לא תשמור לעשות. והפלה ה' את מכותך".

והשני מונה את מנין המלקות הראויות לו, והשלישי אומר: הכהו!

ומבואר ששליח בית דין המכה אינו יכול לטעות במנין המלקות, שכן הדיין אומר לו מתי להכות ומתי לחדול, נמצא אם כן שמה שנאמר במשנה "הוסיף לו רצועה אחת" מדובר שהוסיף מעצמו, ומדוע נתחייב גלות הרי הוא שוגג קרוב למזיד.

אלא אמר רב שימי מנהרדעא, לעולם אם הוסיף רצועה אחת מעצמו והמית, אינו גולה משום שהוא שוגג קרוב למזיד, והמשנה מדברת בזמן דטעה דיינא גופיה הדיין שאמר לו "הכה", הוסיף רצועה אחת יותר ממה שאמדו את המוכה, [355] ובכי האי גוונא השליח בית דין גולה. [356] ומקשה הגמרא קושיה נוספת על רבה שפוטר שוגג קרוב למזיד מגלות.

מיתיבי, הזורק את האבן מרשותו לרשות הרבים, והרג אדם שהיה מהלך ברשות הרבים, הרי זה גולה.

והא הכא, זריקת האבן לרשות הרבים דשוגג קרוב למזיד הוא, כיוון דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה, שהרי היה לו להעלות בדעתו דברשות הרבים שכיחי אינשי, אנשים מצויים בה ועלולים להינזק מחמתו, ואף על פי כן קתני הרי זה גולה,

הרי מוכח שגם שוגג קרוב למזיד מתכפר בגלות, ודלא כרבה.

ומתרצת הגמרא: אמר רב שמואל בר יצחק: לעולם ההורג נפש שוגג קרוב למזיד אינו גולה כרבה, ומה שנאמר במשנה שהזורק אבן גולה, לא מדובר בזורק אבן ממש לרשות הרבים, אלא בסותר את כותלו, ומתוך שהתעסק בהריסת הכותל נזרקה אבן לרשות הרבים שלא מדעתו ופגעה באדם ומת, שהוא שוגג בהריגתו.

ומקשה הגמרא: גם סותר כותלו סמוך לרשות הרבים קרוב למזיד הוא, שכן איבעי ליה עיוני, היה לו להיזהר, שלא תיזרק אבן מהכותל לרשות הרבים!?. [357]

ומתרצת הגמרא: התנא מדבר בסותר את כותלו בלילה, בזמן שאין רבים מצויים, ואינו חייב להיזהר כל כך, הילכך אם המית שוגג הוא וגולה.

ושוב מקשה הגמרא: בלילה נמי איבעי ליה עיוני, שמא יש אנשים ברחוב, ומאחר שלא נזהר כראוי הרי הוא שוגג קרוב למזיד.

אלא מתרצת הגמרא: לא מדובר בסותר את כותלו סמוך לרשות הרבים, אלא בסותר את כותלו ביום, לאשפה מקום שמתפנים שם בני אדם.

ומבררת הגמרא: האי אשפה דקאמרת, היכי דמי, היכן היתה מצויה האשפה.

אי מדובר באשפה דשכיחי בה רבים ליפנות בה. הרי זה שסתר את כותלו לשם מזיד הוא, כמו זורק אבן לרשות הרבים, ואי אפשר לחייבו גלות.

ואי לא שכיחי רבים, ואף יחידים אינם מצויים שם, [358] אם כן לא יתחייב גלות מטעם אחר, שכן אנוס הוא, וההורג נפש באונס פטור מגלות.

אלא אמר רב פפא, [לא צריכא אלא] בכדי ליישב את הברייתא באונס שאינו קרוב לאונס ולא למזיד, צריך להעמיד באשפה כזו העשויה להפנות אנשים מתפנים בה לנקביהם בלילה, ואינה עשויה, אין דרך אנשים להפנות ביום משום צניעות, ולפעמים איכא דמיקרי ויתיב [359] להתפנות בה ביום, ואירע שסתר את כותלו ביום, בזמן ששהה אדם שם. [360]

ובמקרה זה מזיד לא הוי, דהא אינה עשויה להפנות ביום, ולא מצוי שיעבור שם אדם בשעת סתירת הכותל. [361]

אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב, ואי אפשר לקרוא אנוס לזה שסתר כותלו למקום שלפעמים מצויים שם אנשים. וההורג באופן שאינו אנוס ואינו מזיד נקרא שוגג. [362]

רב פפא משמיה דרבא מתני לה את דברי רבי יוסי בר חנינא ארישא של הברייתא. והכי קאמר:

הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור.

ועל זה אמר רבי יוסי בר חנינא: אף על פי שנכנס שלא ברשות, אם נחבט מהבקעת, הנגר חייב בארבעה דברים, ומה שאמר התנא "פטור" כוונתו לומר שהוא פטור מגלות. [363]

ומבארת הגמרא: מאן דמתני לה מי ששנה את דברי רבי יוסי בר חנינא אסיפא שנאמר בה "נכנס ברשות חייב", ועל כך אמר רבייוסי פטור מגלות. [ומה שנאמר חייב היינו בארבע דברים].

כל שכן שלדעתו רבי יוסי יאמר כך גם ארישא שנאמר בה אם נכנס שלא ברשות פטור, שהוא פטור מגלות. [364]

ואילו מאן דמתני לה, רב פפא ששנה את דברי רבי יוסי, ארישא, שנאמר בה נכנס שלא ברשות פטור, ואמר רבי יוסי פטור מגלות, דווקא במקרה זה הנגר פטור מגלות, אבל אסיפא, שנאמר בה נכנס ברשות חייב, כיון דברשות נכנס, הנגר חייב גלות. [365] ומקשה הגמרא: ומי חייב גלות, האם שייך לומר שהנגר חייב גלות על שהרג שלא בכונה את הנכנס ברשות.

והתניא, אדם הנכנס לחנותו של נפח, ונתזה ניצוצות על ידי הנפח וטפחה לו על פניו של הנכנס לחנות, ומת, הנפח פטור מגלות. ואפילו אם נכנס ברשות, פטור.

הרי מוכח, שההורג שלא בכונה פטור מגלות גם במקרה שהנכנס ביקש רשות להיכנס, ודלא כרבי יוסי לפי רב פפא. [366]

דוחה הגמרא: לעולם אם הרג את הנכנס ברשות חייב גלות, ומה שנאמר בנפח שהוא פטור, הכא במאי עסקינן בשוליא דנפחי, תלמידו של אותו נפח.

ותמהה הגמרא: וכי שוליא דנפחי למקטלא קאי, האם הותר דמו שהנפח פטור על הריגתו?

ומבארת הגמרא: בשוליה יתכן שיבא לידי מיתה כשרבו מסרהב מפציר בו לצאת מחנותו, ואינו יוצא, והרגו רבו.

ושוב תמהה הגמרא: וכי משום דרבו מסרהב בו לצאת, ולא שמע לדבריו למיקטליה קאי.

ומתרצת הגמרא: מאחר והפציר הנפח בשוליתו לצאת, כסבור היה שכבר יצא, ולכן הוא אנוס ופטור מגלות.

ומקשה הגמרא: אי הכי, אם אכן נכונה הסברא שהמפציר בשוליתו לצאת נקרא אנוס, מדוע נקטה הגמרא שהברייתא מדברת בשוליה דנגרי, הרי הוא הדין בכל אדם אחר, שביקש רשות ונכנס, ושוב התבקש על ידי בעל הבית לצאת ולא יצא, ופגעה בו בקעת או ניצוצות, נמי הבעלים יהיה פטור משום שהוא סבור שכבר יצא. [367]

הערות

[334] האחרונים הביאו שהאר"י הוכיח מכאן שיש לצאת מחוץ לעיר כדי לקבל שבת, ראה בן יהוידע.

[335] יש להבין מהי הראיה מדברי רבי חנינא שמותר לרוץ בערב שבת. בשבת [קיט] נאמר "רבי חנינא מיתעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו וכו"'. ופירש רש"י "כאדם המקבל פני מלך". ומשמע שהיציאה עצמה היא כבוד המלך. ולפי זה מיסתבר שמותר גם לרוץ לכבוד המלך, ועל כך נאמר שאם רץ בערב שבת פטור מפני שרץ ברשות. אבל ברמב"ם [חובל ו ט] כתב "שברשות הוא רץ כדי שלא תיכנס השבת והוא אינו פנוי", ומשמע שכבוד השבת לרוץ קודם השבת כדי לגמור את מלאכתו עד השבת. [ועיין חידושי מרן רי"ז הלוי על פרשת יתרו שדייק מלשון הרמב"ם שכבודו של מלך שיהיו יושבים ומיחלים לבואו] וכן דקדק הסמ"ע [שעח יא], וכתב, שמדבריו מוכח שלא כהנימוקי יוסף שהתיר לרוץ רק לצורך השבת עצמה. ולפי זה הרמב"ם סובר כמו הים של שלמה שמותר לרוץ לכל מלאכה שעל ידי שיסיים אותה יהיה פנוי להמתין לשבת, ואפילו כמה ימים לפני כן, ולפי דבריו צריך ביאור היכן הוזכר בדברי רבי חנינא שמותר לרוץ. הר"ח פירש שרבי חנינא היה מרקד לכבוד השבת, ומכאן שמותר לרוץ לכבוד שבת. ובנימוקי יוסף גרס בדברי רבי ינאי, "רבי ינאי הוה מרקד ואזיל מרקד ואתי". ומכאן שמותר לרוץ לכבוד השבת וכל שכן לצורך שבת. ויתכן שהרמב"ם יפרש כהר"ח או כהנימוקי יוסף. ובעץ יוסף על עין יעקב פירש בואו ונצא מהחול לשבת כדי להקדים קבלת שבת לתוספת שבת עיין שם.

[336] הרמב"ם גרס בגמרא: "מלכא" לשון זכר, ולכן יש לומר לפי דבריו בואו ונצא לקראת שבת המלך.

[337] המהרש"א ביאר שרבי ינאי לא יצא לכבוד השבת כמו רבי חנינא, אלא התעטף והמתין לשבת, כי השבת נקראת כלה על פי המבואר [בראשית רבה יא ח] שהשבת היא בת זוג של כנסת ישראל, וכניסת השבת דומה לכניסת הכלה לחופה ועל ידי קידוש היום נעשית כנשואה. ועל כן יצא רבי חנינא קודם כניסת השבת כמו שהחתן יוצא לקראת הכלה, אבל רבי ינאי היה ממתין לכניסת השבת כשם שהכלה לאחר החופה באה לבית החתן ומשום כך כפל רבי ינאי ואמר בואי כלה לחופה, בואי כלה מהחופה אל בית בעלך. אבל הנימוקי יוסף גרס רבי ינאי מרקיד ואזיל מרקיד ואתי ואמר בואי כלה לומר שיש בריקוד משום כבוד לשבת, וכל שכן שמותר לרוץ לצורכי שבת. ולפי זה עיקר ראית הגמרא היא מדברי רב ינאי. וברמב"ם [שבת ל ב] פסק כרב חנינא: "חכמים הראשונים היו מקבצים תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך". ועיין נימוקי מהרא"י בספר הליקוטים. ובשולחן ערוך [רסב ג] הביא את דברי שניהם

[338] במשנה במסכת מכות [ז ב] נאמר: נשמט הברזל מכתו והרג, רבי אומר אינו גולה וחכמים אומרים גולה, מן העץ המתבקע [יצא קיסם וניתז למרחוק והרג רש"י] רבי אומר גולה, וחכמים אומרים אינו גולה. וקיימא לן כחכמים. ולפי זה צריך לומר שמשנתנו מדברת במקרה שנשמט הברזל מכתו והרג, אבל אם נתזה בקעת מהעץ המתבקע פטור. אבל לדעת הרמב"ם [רוצח ו טו] מה שאמרו חכמים אינו גולה מדובר בנשמט הברזל מחמת העץ המתבקע, אבל אם העץ המתבקע עף והמית, חייב, ולפי זה משנתנו מדברת גם במקרה שהזיק העץ המתבקע. וכן כתב הנימוקי יוסף כאן. וראה ערוך לנר מכות ז ב שהוכיח מסוגיין כדעת הרמב"ם.

[339] אבל ברשות היחיד שלו פטור כמבואר להלן מח א ועיין שם בתוספות ד"ה הזיקו.

[340] הרמב"ם [חובל א יז] הטור והשולחן ערוך [תכא ט] כתבו שחייב בד' דברים ופטור מבושת, שכן בושת אינו חייב עד שיתכוין. ובשיטה הוסיף בשם הר"מ מסרקסתא שאם המית חייב גלות. והקשה באבי עזרי [נזקי ממון יד טו], הרי מצינו באשו שהזיקה שהוא חייב גם בבושת, למרות שבשעה שהצית את האש לא ידע ולא התכוין שתבייש, ומדוע המבקע שהזיק בכחו פטור מתשלום בושת. וביאר, דבאש החיוב הוא רק על שעת הפשיעה, וכיוון שהמדליק יודע שהאש עלולה להזיק אדם הרי בשעת ההדלקה הוא נידון כמתכוין וחייב על הבושת שתהיה אחר כך, אבל המבקע שהזיק בכוחו, חיובו הוא לא על הפשיעה שבביקוע עצים ללא זהירות, אלא על עצם הנזק שהזיק בכוחו, וכיוון שבשעת ההיזק עצמה לא התכוין להזיק, הרי הוא פטור על הבושת.

[341] לכאורה מאי קא משמע לן הרי קיימא לן אדם מועד לעולם. וכתב באילת השחר, שלדעת התוספות שבאונס כעין גניבה פטור, היה סלקא דעתך שכאן זה אונס כעין גניבה, ופטור, קא משמע לן שאינו אנוס כלל, ואדרבה הוא קרוב למזיד ולכן הוא חייב בארבעה דברים. ולדעת הרמב"ן [ב"מ פב ב] שהמזיק באונס גמור חייב, אפשר לומר שבהוא אמינא סברה הגמרא שאם לא היה מוזכר דין המבקע סמוך לרשות היחיד היה סלקא דעתך לפוטרו מארבעה דברים, חוץ מנזק שהוא חייב בו, קא משמע לן שחייב בכל הדברים.

[342] במלאכת שלמה הוסיף דמרשות היחיד לרשות היחיד אחרת יש חידוש שאפילו אם יש לו למבקע חלק מועט ברשות היחיד האחרת, חייב.

[343] וכתב הנימוקי יוסף, שאין להקשות מדוע לא נקט התנא ביקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד וכל שכן שאם הזיק ברשות הרבים שהוא חייב, משום שלא זו אף זו קתני.

[344] התוספות לא גרסו "ומת", אבל הרי"ף והרא"ש גרסו ומת, וכן נקט הפני יהושע בדעת רש"י ראה להלן.

[345] לדעת רש"י והתוספות בתירוצם הראשון, מדובר שהנגר ראה את הנכנס שלא ברשות בחצירו, ואחר כך פגע בו בלי כוונה, והתוספות בתירוץ שני נקטו שמדובר בלא ראהו. וביאר הנצי"ב שלפי רש"י הנידון בגמרא הוא בראהו ואחר כך שכח מכניסתו האם הוא חייב על פשיעת השכחה או לא, אבל לפי התוספות הנידון הוא עד כמה הנגר צריך להיזהר בחצירו.

[346] שכן מדובר שביקש רשות וגם ראהו בכניסתו, רש"י. ולדעת התוספות בתירוץ השני אף על פי שלא ראה בכניסתו מכל מקום כיוון שביקש רשות והרשה לו, עליו להיזהר ופושע הוא בכך.

[347] לגירסת הראשונים שמדובר במת מחמת הביקוע, דברי רבי יוסי אינם מוסבים על מה שנאמר בברייתא, שכן הברייתא דיברה במת ואם כן כיצד שייך לחייבו בארבעה דברים, ומטעם זה כתב הרא"ש שהרי"ף פסק שלא כמו לישנא זו. ומאידך לפי התוספות שמדובר בהוזק לכאורה קשה מאי קא משמע לן שהוא פטור מגלות, וצריך לומר שאגב החידוש שהוא חייב בארבעה דברים, הוזכר גם שאם ימות יפטר מגלות, ועל כך נסוב המשך הגמרא לפי שלא דמי ליער.

[348] הפני יהושע דקדק מכך שלא נאמר בגמרא מאי טעמא לפי שאינו דומה וכו' שכל זה מדברי רבי יוסי, ורבה שהקשה עליו אינו חולק על עצם הדמיון ליער, ובמנחת יהודה הוכיח שרבי יוסי הוסיף רק את המילים "לפי שאינו דומה ליער", אבל ההמשך יער זה לרשותו נכנס אינו מדברי רבי יוסי אלא הגמרא מפרשת כך בדבריו. וראה להלן.

[349] הקשה המנחת יהודה מדברי רש"י לעיל [כו א] שחיוב ארבעה דברים הוא רק במזיד או קרוב למזיד, ואם כן ממה שחייב רבי יוסי ארבעה דברים משמע שהוא קרוב למזיד ומדוע הוצרכה הגמרא לפרש את רבי יוסי שהוא פוטרו מצד שאינו דומה ליער ולא כרבא בהמשך מצד שהוא קרוב למזיד. ותירץ, שיש שני שוגג קרוב למזיד. להתחייב בארבעה דברים די בכך שהוא קצת יותר משוגג כדי לחייבו בארבעה דברים, אבל זה עדיין לא פוטרו מגלות, כי להיפטר מגלות צריך שיהא השוגג קרוב למזיד יותר מלשוגג, וכמו אומר מותר שהוא כמעט מזיד גמור. ורבא בהמשך סובר שאותו שוגג קרוב למזיד המחייבו ארבעה דברים, פוטרו מגלות.

[350] הפני יהושע ביאר שעיקר הטעם שבשוגג קרוב למזיד פטור הוא משום שאינו דומה ליער כדאמר רבי יוסי בר חנינא, רק שמלשונו של רבי יוסי היה משמע שהוא פטור מגלות משום שהוא אנוס לגמרי, ועל זה בא רבא לבאר שאינו אנוס אלא אדרבה מחמת שאינו קרוב למזיד אינו דומה ליער ואינו גולה כדי שלא תהיה לו כפרה. וכן מוכח ברש"י ד"ה מאן דמתני אסיפא. אבל בכסף משנה [רוצח ו יא] נקט שהרמב"ם לא מסק כרבא מפני שלדבריו לא נתיישב מה שאמר רבי יוסי לפי שאינו דומה ליער. אמנם, לכאורה צריך ביאור כיצד אפשר ליישב את לשון הברייתא ורבי יוסי באומרם "פטור" שהכוונה אינו ראוי לגלות, הרי בפשטות כשנאמר פטור הכוונה היא שאינו חייב בגלות ולא שאינו ראוי לגלות. ועיין שיעורי ר' שמואל על מכות [אות שכו].

[351] ואף על פי שראה את הנכנס שלא ברשות כמבואר ברש"י ד"ה חייב, מכל מקום סבור הוא שיצא כמבואר בתוספות ד"ה חייב.

[352] רש"י, ואינו נקרא אנוס שכן ראהו בכניסתו. ובתוספות יישבו בזה את המבואר מח א שבעל הבית המזיק שלא בכוונה חייב, דאין הכי נמי גם כאן חייב בנזק. אבל הרשב"א כתב דפטור דרישא דומה לחייב דסיפא, כשם שבסיפא חייב בד' דברים, ברישא פטור מהכל, ואף על פי שהנגר ידע מכניסתו שלא ברשות, ולפי זה קשה מההיא דלהלן [מח א] דמשמע שהמזיק חייב גם שלא בכוונה [כך היא דעת רש"י ותוספות שם, ומהרשב"א בעמוד א נראה שמסכים עימם ודלא כהרמב"ם שפוטר מזיק שלא בכוונה] ובתוספות תלמיד רבינו תם תירץ, שכיוון שנכנס שלא ברשות, הנגר אנוס לגמרי. והוכיח ממה שנאמר במשנה מרשות היחיד לרשות היחיד אחר, ומשמע שברשותו פטור לגמרי. ודעת הריב"א ועוד ראשונים שמדובר בלא ראהו ולכן פטור לגמרי. וראה בהערות לתוספות.

[353] בספרי מבואר ששאין חילוק בין שליח בית דין שהוסיף מכה על לט מלקות להוסיף על האומד בשניהם עובר בלאו. ולכאורה בשניהם השליח בית דין גולה על ידו. והגר"ח בכתבים הוכיח, שמי שאמדוהו שיכול ללקות מקצת מארבעים אינו נידון כחייב ארבעים אלא שהוא אנוס ולכן לוקה את השאר, אלא עיקר דינו הוא לפי מה שאמדוהו, ולכן שליח בית דין שהוסיף על האומד אינו נקרא מכה מכת מצווה. והקשו האחרונים, הרי קיימא לן שאין מלקים אותו אלא מלקות הראויות להשתלש, ואם אמדוהו לקבל עשרים נותנים לו שמונה עשרה, ואם כן יתכן שאם הוסיף מכה אחת ומת יתחייב גלות כיוון שלא עלה בדעתו שימות מאותה מכה שכן אמדוהו לעשרים, ויתחייב גלות. ותירץ בצפנת פענח שבכי האי גוונא לכולי עלמא ההכאה היא הכאת מצווה ואינו גולה על הכאה זו. [ועיין שיעורי ר' שמואל מכות אות שלד]

[354] ומכל מקום אינו אנוס מפני שהיה לו לדקדק במנין, ועוד כיוון שהכהו בידו אינו נקרא אנוס. כך מבואר בתוספות תלמיד רבינו תם בהמשך וטעמים אלו עולים גם כאן.

[355] לכאורה קשה, מדוע השליח בית דין חייב גלות הרי הוא היכה בשליחות בית דין והמעשה אינו מתייחס אליו, ואדרבה על הדיינים עצמם להתחייב גלות שכן הם שלחוהו. וכתב הקצות החושן [שמח ד] שמכאן מוכח שאין שליח לדבר עבירה גם במקרה שהשליח שוגג, ולכן השליח נידון כמכה על דעת עצמו, ומכיוון שהוא שוגג חייב גלות. וכן מבואר בתוספות תלמיד רבינו תם כאן. [דלא כמו שכתבו התוספות [להלן עט א ובב"מ י ב] ועוד ראשונים עיין ש"ך [שם ו] והאחרונים דחו את ראייתו: בנתיבות המשפט הוכיח שהשליח חייב בכל מקרה וגם אם נאמר שיש שליח לדבר עבירה, השליח לא היה נפטר אלא שהשולח היה גם כן מתחייב, וממילא יתכן שיש שליח לדבר עבירה בשוגג, והשליח חייב למרות שהמעשה מתייחס למשלח. ומכל מקום הדיינים עצמם פטורים כיוון שאין מתחייבים על טעות במנין גלות, ורק הממית בפועל השליח בית דין חייב. ועוד שאי אפשר להתחייב גלות על דיבור גרידא, וכן כתב מהר"ץ חיות, והוסיף דכיוון שאי אפשר להתחייב על הדיבור ממילא לא נעשה בכך שליח של הדיין והרי הוא עושה על דעת עצמו. הפרי יצחק [ב סו] כתב ששליח בית דין המכה אינו עושה בשליחות בית דין אלא זו מצוותו, ואם שגג חייב גלות, וכן כתב הדבר אברהם שמעת שגמרו בית דין את דינו הרי המצווה מוטלת על כל ישראל ואין השליח בית דין עושה בשליחות בית דין אלא הם מורים לו מה לעשות. ובשיעורי ר' שמואל [מכות תצה] העיר שלדעת הגר"ח צריך שיהיה למכה תורת מעשה בית דין ואין זו מצווה של הכלל, ועוד הביא את לשון הרמב"ם בפיהמ"ש בטעם סמיכת סנהדרין למכות "שאין רשות לבני אדם לענות ולהלקות אלא השופטים בעצמם", ומוכח שזו מצווה על הבית דין עצמם. המהר"ץ חיות צידד לומר כי מה שנאמר במשנה "הוסיף לו רצועה אחת גולה על ידו" היינו הדיין שטעה במנין, וזו כוונת הגמרא דטעי במנינא והוא המתחייב גלות. בדבר אברהם [חלק א סימן כ] תירץ דכיוון שהמשלח עצמו שוגג הרי השליחות בטעות יסודה, כי אילו ידע מהאיסור לא היה רוצה בשליחות, ובטלה השליחות ולכן השליח חייב. ובשיעורי ר' שמואל מכות [תצה] השיג על דבריו, דבשלמא בשליח לעשות קנין שהמשלח ממנה את השליח ומוסר לו כח לפעול עבורו שייך לומר שאם נתן לו בטעות בטלה השליחות, כי מסר לו כח שעכשיו אינו רוצה במסירתו. אבל הממנה שליח לעשות מעשה, אין במינוי השליח מסירת כח של המשלח לשליח, אלא כיוון שהוא מצווה אותו לעשות פעולה מסוימת היא מתיחסת עבורו, וזו מציאות שאי אפשר לשנותה כי לאחר שציווה את השליח לעשות את המעשה הרי כשיעשה אותו הפעולה תתיחס אליו ובעל כרחו מתחייב אפילו שאינו רוצה בכך. ואם כן שליח בית דין שנשלח בטעות להכות הרי הוא מכה בשליח בית דין ואינם יכולים לבטל את שליחותם. ועיין הר צבי.

[356] הרמב"ם סנהדרין [טז יב] כתב: אם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת, הרי החזן גולה. והקשה המאירי מדוע לא הזכיר את מסקנת הגמרא כאן שאם טעה הדיין המקריא, השליח בית דין גולה, אבל אם הוסיף מעצמו אינו גולה שכן הוא שוגג קרוב למזיד. וכתב "ושמא סתם הדברים כן הוא", ולכן לא השמיטה הרמב"ם. ובמלא הרועים תירץ, שהרמב"ם פוסק כלישנא בתרא דרב פפא שאם הרג את הנכנס ברשות חייב גלות אף על פי שהוא שוגג קרוב למזיד, ולכן גם שליח שטעה בעצמו פטור למרות שהוא קרוב למזיד. וכן כתב באור שמח [רוצח ה ו] ועיין ערוך לנר מכות ח א. [וראה להלן בהערה]

[357] בערוך לנר [מכות ח א] ביאר שיש שני אופני מזיד: האחד, זריקה שלא לצורך. והשני, זריקה לצורך בלי לעיין. ומלכתחילה הקשתה הגמרא על הנאמר הזורק אבן לרשות הרבים והרג גולה, הרי זרק שלא לצורך והוא קרוב למזיד, ולכשתירצה הגמרא בסותר שהוא לצורך, מקשינן הרי היה לו לעיין. ומטעם זה גם למסקנא שמדובר במקרה שהנהרג היה במקום שאין דרך בני אדם להימצא שם, לא חזרה הגמרא לפרש שמדובר בזורק, כי זריקה שלא לצורך היא פשיעה, אלא העמידה בסותר כותלו, וראה להלן בהערה.

[358] כך כתב הריטב"א במכות [ח א] שאין מצויים שם כלל, כי אם יש מיעוט שוב נקרא מזיד. וראה בתוספות כאן ד"ה דלא סגי שמבואר בדבריהם שבדרך של יחיד הרי זה גולה ואינו נקרא פושע וצריך עיון מהו השיעור מאיזה מיעוט הוא נקרא פושע.

[359] לשון איכא דמיקרי ויתיב משמע שידוע שלפעמים בא לכאן אדם, אבל אם אין באים לשם ביום הוי אונס גמור. אבל הרמב"ם [רוצח ו ח] פירש שאין באים לשם ביום כלל ואירע במקרה שישב שם אדם. וביאר המנחת יהודה שהרמב"ם מפרש דכיוון שעשוים ליפנות בה בלילה בהכרח שלפעמים ישבו שם גם ביום, וממילא אינו אנוס אלא שוגג, וכך משמע בתוספות מכות ח א וברבינו פרץ כאן.

[360] בתוספות תלמיד רבינו תם הקשה מדוע למסקנה הגמרא נשארה באוקימתא שמדובר בסותר את כותלו, הלא לשון הברייתא היא הזורק אבן לרשות הרבים, ואם כן למסקנא שמדובר באשפה אפשר להעמיד שמדובר בזורק אבן לאשפה. ותירץ, דכיוון שאין לו צורך בזריקת האבן נקרא קרוב למזיד, אבל לסתור את הכותל יש לו צורך ולכן בסותר לאשפה העשויה ליפנות ביום אינה עשויה להיפנות בלילה נקרא שוגג. וכך צריך לומר לשיטת הר"ח והריטב"א במכות [ח א] וכן כתב בערוך לנר שם. וראה ברמב"ם [רוצח ו ח] שהביא את דין המשנה בסותר ולא בזורק. אבל התוספות במכות [ח א ד"ה לא צריכא] כתבו שלמסקנא אכן מדובר בזורק אבן לאשפה ולא בסותר כתלו. וכן משמע בפירוש המשניות להרמב"ם במכות. [ודלא כמו שפירש במשנה תורה]

[361] הגמרא מקודם לכן העמידה את המשנה בסותר את כותלו לרשות הרבים בלילה, והקשתה על כך בלילה נמי איבעי ליה לעיוני ומזיד הוא. ולכאורה צריך ביאור מדוע כאן מבואר שהסותר כותלו ביום למקום שלפעמים יש שם אנשים אינו נקרא מזיד. וצריך לומר שאיכא דמקרי ויתיב זה יותר מעט אנשים מאשר ההולכים בלילה. ולפי דברי הרמב"ם שלא ידוע כלל שלפעמים נפנים שם אנשים מיושב שכן ברשות הרבים ידוע שיש מעט אנשים ואילו באשפה זו אין ידוע כלל שיש שם אנשים ורק תולים מסברא שכיוון שיש בלילה מיסתבר שיש ביום ולכן אינו נקרא מזיד.

[362] בתוספות מבואר שמסקנת הגמרא היא רק לפי הנחת הגמרא שרבי יוסי סובר שנגר ההורג מי שנכנס ברשות אינו גולה מדין שוגג קרוב למזיד. אבל לפי רב פפא בהמשך רבי יוסי מחייב גלות גם בנכנס ברשות למרות שהוא שוגג קרוב למזיד, וכך פסק הרמב"ם [רוצח ו יא] והקשו האחרונים מדוע הרמב"ם הביא להלכה [רוצח ו ח] את הדין שסותר את כותלו לאשפה העשויה העשויה ליפנות בלילה ולא ביום, חייב גלות, הרי לשיטתו להלכה גם שוגג קרוב למזיד חייב גלות ואם כן גם זורק אבן לרשות הרבים חייב גלות. וראה הערה הבאה את דברי האחרונים שלדעת הרמב"ם רב פפא מודה בשוגג קרוב למזיד שאינו גולה, אלא שהנכנס לחנותו של נגר ברשות אינו שוגג קרוב למזיד, אבל זורק אבן לרשות הרבים הוא ודאי קרוב למזיד ולכן הוצרך הרמב"ם להביא את מסקנת הגמרא באשפה העשויה להיפנות בלילה ואינה עשויה להיפנות ביום.

[363] לדעת רב פפא רבי יוסי מחייב גלות נגר ההורג אדם שנכנס ברשות. וכתבו התוספות שלפי זה נמצא שרב פפא מחייב גלות שוגג קרוב למזיד, ואם כן הסוגיה במכות שפטרה זורק אבן לרשות הרבים מגלות מדין שוגג אטו מזיד אינה סוברת כרב פפא. אבל הלחם משנה [חובל א יז] והמלא הרועים כתבו שגם ללישנא בתרא השוגג קרוב למזיד אינו גולה, אלא שלדעת רב פפא ההורג את הנכנס ברשות אינו נחשב לשוגג קרוב למזיד. וביאר הפני יהושע כי לנגר שהרג את הנכנס ברשות יש שתי מעלות שאין לזורק אבן ברשות הרבים, כי הזורק אבן לרשות הרבים אינו טרוד במאומה והוא יכול לעיין להיכן הוא זורק ועוד שאין לו תועלת בזריקתו ומשום כך הוא נידון כשוגג קרוב למזיד, אבל הנגר טרוד במלאכתו ואינו יכול לעיין כל כך, ועוד שהביקוע הוא לצורך ולכן סבר רב פפא שהנגר אינו שוגג קרוב למזיד. ועיקר סברת הפני יהושע מבוארת גם בדברי הערוך לנר שהבאנו לעיל. והגר"ח מוולאזין [חוט המשולש סימן יג והובא בבית הלוי לאחר חלק א תשובה ג] הוסיף להוכיח כן שהרי רב פפא עצמו שחייב גלות את ההורג נכנס ברשות הוא זה שהעמיד את המשנה במכות הזורק אבן ברשות הרבים באשפה העשויה להיפנות, ועל כרחך שרב פפא עצמו סובר שזורק אבן לרשות הרבים הוי שוגג קרוב למזיד ואינו גולה, ואילו נגר ההורג את הנכנס שלא ברשות אינו נקרא שוגג קרוב למזיד וגולה. וכן כתב הערוך לנר במכות ח א. עוד כתב הפני יהושע שלדברי רב פפא הברייתא מדברת בלא ראהו ולכן אינו קרוב למזיד אבל לפי לישנא קמא מדובר בראהו ולכן קרא לו רבא קרוב למזיד.

[364] רש"י נקט שה"כל שכן" מתייחס לפטור מגלות. כלומר, המעמיד את דברי רבי יוסי "פטור מגלות" על נכנס ברשות, כל שכן שגם בנכנס שלא ברשות פטור מגלות. ולכאורה תמוה, הרי בברייתא נאמר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות והרגו פטור, וברשות חייב. ופשיטא שפטור היינו מגלות כי הברייתא דיברה על מת [לגירסת הרי"ף והרא"ש ולפי הפני יהושע גם רש"י סובר כן], ואם כן מדוע צריך ללמוד בכל שכן שבנכנס שלא ברשות פטור מגלות הרי זה מפורש בברייתא. ועוד הקשה הפני יהושע מדוע הברייתא לא הוסיפה מאן דמחייב בארבעה דברים בנכנס שלא ברשות ברישא כל שכן שהוא מחייב בנכנס ברשות בסיפא. ובים של שלמה כתב, שהגמרא הבינה שההלכה כמו הלישנא בתרא של רב פפא משום שלדברי רב פפא ניתן לפרש את דברי רבי יוסי "פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער" כפשוטם, שכן הנכנס שלא ברשות אינו דומה ליער שנכנסים לשם ברשות. אבל ללישנא קמא הפטור הוא רק מצד שוגג קרוב למזיד ואין משמעות לדברי רבי יוסי שאמר "לפי שאינו דומה ליער". [וכך כתב הכסף משנה ראה הערה הבאה]. ולפי זה תתפרש הגמרא כך: מאן דמתני אסיפא [נכנס ברשות] "פטור מגלות" לפי הטעם של של הלישנא בתרא שאינו דומה ליער, כל שכן שברישא אינו דומה ליער שכן נכנס שלא ברשות. אבל השונה את דברי רבי יוסי על הרישא דווקא הרישא אינה דומה ליער אבל הסיפא דומה וחייב. אבל הפני יהושע ביאר, שאדרבה, גם לפי הלישנא קמא שההורג ברשות פטור מגלות מדין שוגג קרוב למזיד יסוד הפטור הוא לפי שאינו דומה ליער, שכן יער הוא שוגג ולא קרוב למזיד, ולפי זה אין הבדל בין שני הלשונות ולשניהם טעם הפטור הוא לפי שאינו דומה ליער, וכוונת הגמרא היא בכל שכן כך היא, הרי הנכנס ברשות פטור מגלות משום שאינו דומה ליער בזה שהוא שוגג קרוב למזיד, ועל כך אמרה הגמרא אם ברשות אינו דומה ליער, כל שכן שאם נכנס שלא ברשות אינו דומה ליער, שכן יער זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס. וזהו מה שכתב רש"י [ד"ה מאן] "פטור מגלות שאינו דומה ליער כל שכן ארישא", לומר שהטעם של הפטור מגלות שייך יותר ברישא מבסיפא, ולפי זה יש לומר כי משום כך לא נאמר בברייתא מאן דמחייב בשלא ברשות בארבעה דברים כל שכן שברשות חייב, שהרי זה פשוט ואין בכך חידוש, ומטרת הגמרא לבאר את טעמי הפטור מגלות. התוספות נקטו שהכל שכן מתיחס גם לגלות וגם לארבעה דברים, והכי קאמר מאן דמתני לה אסיפא בנכנס ברשות שהוא חייב בארבעה דברים ופטור גלות, כל שכן שבנכנס שלא ברשות פטור מגלות וחייב בארבעה דברים, וביאור דבריהם ראה בהערות לתוספות.

[365] הרמב"ם פסק כלישנא בתרא. לענין גלות כתב [רוצח ו יא] הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור מגלות ואם נכנס ברשות הרי זה גולה. כלישנא בתרא שבנכנס ברשות חייב בגלות. ולענין ארבעה דברים פסק [חובל א יז] שבנכנס שלא ברשות חייב בארבעה דברים, וביאר המגיד משנה שלדעתו ההלכה כלישנא בתרא. וביאר הכסף משנה, שפסק כרב פפא משום שההלכה כבתראה ורב פפא היה אחרי רבא. ועוד, שאת עיקר טעמו דרבי יוסי לפי שאינו דומה ליער שייך לפרש רק על הרישא שכן הנכנס שלא ברשות אינו דומה ליער שכל אחד נכנס אליו ברשות, אבל אם נפרש את רבי יוסי על הסיפא הטעם לפוטרו מגלות הוא מצד שוגג קרוב למזיד. וכן מבואר בים של שלמה. [וכבר הבאנו את דעת הפני יהושע שמפרש כי גם רבא פוטר בשוגג קרוב למזיד לפי שאינו דומה ליער ראה בהערה]. וכן פסקו הרי"ף והרמ"ה, וביאר הרא"ש שהרי"ף הוכיח דבריו ממה שנאמר בברייתא הנכנס לחנותו של נגר ומת, ומשמע שהחייב ופטור מדברים על מיתה, וזה סייעתא ללישנא קמא דקאמר פטור מגלות, אבל לפי הלישנא קמא דמפרשינן חייב בארבעה דברים הרי לא זה הנידון של הברייתא. אבל הרא"ש פסק כלישנא קמא, ואף על פי כן הטור [תכא] פסק כלישנא בתרא ולא הזכיר את דעת אביו הרא"ש עיין בית יוסף. ובים של שלמה תמה על הרא"ש שפסק כלישנא קמא, שכן לפי דרכו בגמרא ראה הערה קודמת בתוך הסוגיה משמע שההלכה כלישנא בתרא.

[366] לדעת רש"י הברייתא של נכנס לחנותו של נגר מדברת בראהו, ולפי זה לכאורה קשה, מה הוקשה לגמרא ממה שנפח פטור מגלות הרי יתכן שרב פפא חייב גלות בנכנס ברשות מפני שראהו, ובברייתא דנפח מדובר בלא ראהו. ותירצו השיטה בשם גליון והפני יהושע, שמלשון הברייתא "פטור ואפילו ברשות" ולא נאמר "אפילו נכנס ברשות פטור" משמע שכוונת הברייתא לומר נכנס שלא ברשות פטור, והיינו כמו הברייתא דנגר שמדובר בראהו, ואפילו נכנס ברשות נמי פטור כשראהו כמו ברישא. הכוס ישועות תירץ, שרב פפא עצמו בוודאי שאינו מחלק בין ראהו ללא ראהו בנכנס ברשות, שכן לדבריו רבי יוסי מתני ארישא שאם נכנס שלא ברשות פטור מגלות וחייב בארבעה דברים ובסיפא שנכנס ברשות חייב גלות ודלא כרבא, ולכאורה מדוע לא אמר רב פפא שבסיפא גם כן פטור מגלות במקרה שלא ראהו וחייב בארבעה דברים [כשם שהנכנס שלא ברשות וראהו פטור מגלות וחייב בד' דברים כך הנכנס ברשות ולא ראהו] ומדלא אמר כן משמע שלדבריו אין חילוק בין ראהו ללא ראהו ובשניהם אם נכנס ברשות חייב גלות, ולכן מקשינן מנפח שאינו גולה בין אם ראהו ובין אם לא ראהו.

[367] יש לדקדק מדוע הגמרא לא חזרה בה מהחילוק בין שוליה דנגרי לאדם אחר, ומה שהנפח פטור מגלות היינו משום שמדובר באדם שנכנס מלכתחילה ברשות וכעת הנפח מסרהב בו לצאת, וכסבור יצא, ולכן הוא אנוס ופטור מגלות. וברבינו פרץ מבואר שהגמרא באה לבאר את החילוק בין שוליה לאחר, ע"ש. וכתב הפני יהושע שמכאן מוכח שפשוט לגמרא שיש חילוק בין שוליה לאדם אחר, וגם לולי קושיית הגמרא מהברייתא על רב פפא היתה הגמרא מעמידה את הברייתא בשוליה דנגרי ולא באדם אחר. ומכאן, שגם לפי הלישנא קמא דאמר רבא ברשות לא סגי ליה בגלות, תתפרש הברייתא כאן שמדובר בשוליה שהבעלים מסרהב בו לצאת, ופטור מצד אונס. אבל המהרש"א נקט שלפי הלישנא קמא אין צורך לחלק בין שוליה לאדם אחר ובכל מקרה הנפח פטור מגלות מפני שלא סגי ליה בגלות. וכן כתב הגליון בשיטה [בתחילת העמוד] והנה הלחם משנה [חובל א יז] הקשה לדעת הרמב"ם שפסק כלישנא בתרא [ראה בהערה] מדוע לא הביא את החילוק בין שוליא דנגרי לאדם אחר, דדוקא אדם שביקש רשות חייב גלות גם אם סירהב בו לצאת, אבל בשוליא דנפחי שסירהב בו לצאת חייב. ויתכן שהוקשה לרמב"ם קושיית הפני יהושע שלאחר שהעמידה הגמרא במסרהב בו לצאת שוב יתכן שאין חילוק בין אחר לשוליא דנפחי, ובשניהם אם סרהב בהם לצאת פטור משום שהיה סבור שיצאו. ועיין מרכבת המשנה.

"בואו ונצא לקראת כלה מלכתא" [המלכה], ואמרי לה [ויש אומרים] שכך היה אומר: "בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא" [המלכה]. ור' ינאי היה מתעטף מתכסה בטליתו וקאי [ועומד] בערב שבת, ואמר [ואומר] : "בואי כלה, בואי כלה". וכיון שכך ראוי לו לאדם למהר ולרוץ לכבוד השבת.

א משנה המבקע עצים ברשות הרבים וניתז דבר והזיק ברשות היחיד של אחרים, או שהיה מבקע עצים ברשות היחיד שלו והזיק ברשות הרבים, וכן אם היה מבקע ברשות היחיד שלו והזיק ברשות היחיד של אחר — חייב בכל אלה.

ב גמרא ומעירים: וצריכא [ונצרכה] להביא את כל אותם המקרים במשנה שעל כולם הוא חייב, כי בכל אחד מהם יש חידוש. דאי תנא [שאם היה שונה] רק המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, היינו אומרים שחייב משום דשכיחי [שמצויים] רבים ברשות הרבים, והיה לו להיזהר שלא יפגע בהם, למרות שהוא מבקע ברשות היחיד, אבל אם נתזה מרשות הרבים לרשות היחיד שלא שכיחי [מצויים] רבים — אימא [אמור] שלא יתחייב, על כן צריך היה לשנות גם הלכה זו.

ולהיפך, ואי תנא [ואם היה שונה] רק מרשות הרבים לרשות היחיד שחייב, הייתי סבור שדווקא שם הוא חייב משום דמעיקרא [שמתחילה] שלא ברשות עביד [עושה], שאין לו רשות לעשות מלאכה זו של בקיעת עצים ברשות הרבים, אבל המבקע עצים מרשות היחיד לרשות הרבים, שברשות עביד [עושה], שהרי רשות היחיד שלו היא — אימא [אמור] שלא יתחייב, על כן הוצרכו שניהם.

ואי תנא הנך תרתי [ואם היה שונה רק את אלו השנים] שחייב בהם, הייתי אומר שיש סיבה לחיובם: הא [זה] — משום דשכיחי [שמצויים] רבים, והא [וזה] — משום שהוא שלא ברשות עושה, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד אחר שיש בו שני צדדים לזכותו: שלא שכיחי [מצויים] רבים, ומעיקרא [ומתחילה] ברשות עושה — אימא [אמור] שלא יתחייב, על כן צריכא [נצרכה]

הלכה זו להיאמר בכל המקרים. תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות הנגר, ונתזה בקעת (חתיכה) מאחד העצים וטפחה (הכתה) על פניו ומת — פטור הנגר. ואם נכנס לחנות ברשות — חייב.

ושואלים: מאי [מה] חייב המזיק אם נכנס הניזק ברשות? אמר ר' יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים (נזק צער ריפוי ושבת) שמשלם אדם שהזיק לחבירו, ופטור מגלות אם נהרג הנכנס,

לפי שאין דומה מקרה זה ליער שהיא הדוגמה הכתובה בתורה לענין חיוב רוצח בשגגה שגולה, "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי" (דברים יט, ה). כי יער — זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, שרשות הרבים הוא, ואילו כאן זה — לרשות חבירו נכנס, ולכן ההורגו אינו חייב גלות.

אמר רבא: להיפך, קל וחומר הוא: ומה יער שזה לדעתו נכנס וזה לדעתו נכנס, ואין חבירו יודע על כך, ולא נטל רשות ממנו להיכנס, מכל מקום נעשה כמי שנכנס לדעת חבירו — וגולה ההורג בגללו כאילו ידע שחבירו נמצא ביער, זה שלדעת חבירו הנגר נכנס לחנות — לא כל שכן שיגלה אם הרגו?!

אלא אמר רבא, יש לומר באופן אחר: מאי [מה] פירוש "פטור מגלות" — הכוונה שלא סגי ליה [די לו] בגלות, והיינו טעמא [וזהו הטעם] של ר' יוסי בר חנינא הפוטרו מגלות, משום דהוי ליה [שהרי הוא] שוגג קרוב למזיד, כי עונש גלות מכפר רק על מי שהרג מתוך שגגה גמורה, ושוגג קרוב למזיד אין לו כפרה על ידי גלות.

ועל כך מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו: מי שנידון למלקות בבית דין ואמדוהו הרופאים שיכול לקבל מספר מסויים של מלקות והוסיף לו המלקה רצועה (מכה) אחת ומת על ידו — הרי זה גולה על ידו. והא הכא [והרי כאן] ששוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה [שצריך היה המלקה להעלות על דעתו שמתים אנשים במכת רצועה אחת, יתירה], וקתני [ושנה]: הרי זה גולה! אמר רב שימי מנהרדעא: כאן מדובר דטעי במנינא [שטעה במנין] המלקות, שאין זה שוגג קרוב למזיד.

טפח ליה [לו] רבא לרב שימי בסנדליה [בסנדלו] בדרך זלזול, אמר ליה [לו]: אטו הוא מני [וכי הוא, המלקה, מונה] את מנין המלקות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: גדול שבדיינין קורא את המקראות שאומרים למוכה בזמן עונשו, והדיין השני מונה, והשלישי אומר למלקה "הכהו". ואם כן לא יתכן שטעה המלקה במנין.

אלא אמר רב שימי מנהרדעא: מדובר באופן שטעה דיינא גופיה [הדיין עצמו] במנין שהוא מונה, והמלקה שלא שם לב והיכהו מכה נוספת ומת, ובכגון זה הרי עשה זאת בשגגה גמורה, ולכן גולה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: הזורק את האבן לרשות הרבים והרג אדם — הרי זה גולה. והא הכא [והרי כאן] ששוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה [שצריך היה להעלות על דעתו] שברשות הרבים שכיחי אינשי [מצויים אנשים], וקתני [ושנה] בכל זאת: הרי זה גולה!

אמר רב שמואל בר יצחק: מדובר כאן בסותר את כותלו הפונה לרשות הרבים, שאינו סתם זורק אבנים לרשות הרבים, אלא הורס את הכותל והאבנים נופלות לרשות הרבים, שאין זה קרוב למזיד.

ושואלים: ובכל זאת, איבעי ליה עיוני [צריך היה לו להסתכל] אם אין שם אנשים, ואף זה קרוב למזיד הוא! ומשיבים: מדובר בסותר בלילה.

ומקשים: בלילה נמי איבעי ליה עיוני [גם כן צריך היה לו להסתכל] אם אין שם אנשים! ומסבירים בדרך אחרת: מדובר בסותר את כותלו ביום לאשפה שהיא אינה מקום הרבים.

ושואלים: האי [זאת] האשפה היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אי דשכיחי [אם זה מקום שמצויים] בו רבים — הרי מזיד הוא, כלומר, קרוב למזיד הוא, ואי [ואם] לא שכיחי [מצויים] רבים — אם כן אנוס הוא, שלא היה עליו להעלות על דעתו שיבוא אדם לשם, ואין זה בגדר שוגג כלל!

אמר רב פפא: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא באשפה העשויה להפנות בלילה, שבמקום אשפה זה עשויים אנשים להיפנות לצורכיהם בשעות הלילה, ואינה עשויה להפנות ביום, שכיון שהמקום קרוב לרשות הרבים, לכן אין נוהגים לעשות כן ביום, ואיכא דמיקרי ויתיב [ואולם יש שמזדמן ויושב] לעשות צרכיו שם אפילו ביום. ומעתה, הסותר ביום את כותלו למקום זה מזיד לא הוי [איננו] — דהא [שהרי] אינה עשויה להפנות ביום, ומצד שני אנוס נמי לא הוי [גם כן איננו] — דהא איכא דמיקרי ויתיב [שהרי יש שמזדמן ויושב] שם אדם, ולכן שוגג הוא וחייב גלות.

כל זה היה סביב הבנה אחת בדברי ר' יוסי בר' חנינא, ואילו רב פפא משמיה [משמו] של רבא מתני לה ארישא [היה שונה את ההלכה הזו שאמר ר' יוסי בר' חנינא על תחילתה של ברייתא שהבאנו]: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו ומת — הרי זה פטור. ועל כך אמר ר' יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים, ופטור משמעו רק פטור מגלות.

ומבארים את היחס בין שתי הנוסחות, מאן דמתני לה אסיפא [מי ששונה אותה את ההלכה הזו על סופה של הברייתא] במי שנכנס ברשות, כל שכן שהוא סבור שכן הדין ארישא [בתחילתה] אם נכנס שלא ברשות, שפטור הנגר מגלות אם הרגו. ומאן דמתני לה ארישא [ומי ששונה אותה על ההתחלה], לדעתו אבל אסיפא [על הסוף] כיון שברשות נכנס הניזק — חייב הנגר גלות.

ושואלים לעצם ההלכה הזו: ומי [והאם] חייב גלות גם אם נכנס ברשות? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנכנס לחנותו של נפח ונתזה ניצוצות וטפחה לו על פניו ומת — פטור, ואפילו נכנס ברשות!

ומשיבים: הכא [כאן], בברייתא זו, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — בשוליא דנפחי [בעוזרו של הנפח] הנכנס לחנותו. ותוהים: וכי שוליא דנפחי למקטלא קאי [עוזרו של הנפח למיתה הוא עומד]? וכי מותר להורגו? ומשיבים: מדובר כאן כשרבו מסרהב (מפציר) בו לצאת, ואינו יוצא.

ותוהים שוב: ומשום שרבו מסרהב בו לצאת למיקטליה קאי [להורגו הוא עומד]? ימתין הנפח עד שיצא! ומשיבים: כסבור הוא הנפח שיצא והתברר שלא יצא. ושואלים: אי הכי [אם כך] במקרה כזה כשמפציר בו לצאת וסבור שיצא, מדוע מדובר דווקא בשוליה? אדם אחר נמי [גם כן] יהיה פטור מגלות עליו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Come and let us go out to greet the bride, the queen. And some say that this is what he would say: Come and let us go out to greet Shabbat, the bride, the queen. Rabbi Yannai would wrap himself in his tallit and stand at the eve of Shabbat at twilight, saying: Come, bride; come, bride. Similarly, it is appropriate for one to run out in honor of Shabbat.

MISHNA: With regard to one who was chopping wood in the public domain and a chip flew off and caused damage in the private property of another person, or one who was chopping wood in his private property and caused damage in the public domain, or one who was chopping wood in his private property and caused damage in the private property of another, in all these cases he is liable.

GEMARA: The Gemara comments: And it is necessary for the mishna to teach that he is liable in all these cases because in each one there is a novel element. As if it had taught only the case of one who was chopping wood in his private property and caused damage in the public domain, it might have been reasoned that he is liable, despite the fact that he was working in his private property, because it is common for the multitudes to be there. But if a chip flew from the public domain to another person’s private property, where it is not common for the multitudes to be, one might say that he is not liable. Therefore, it is necessary to teach this case as well.

And conversely, if it had taught that he is liable where the chip flew from the public domain to another’s private property, it might have been reasoned that he is liable because at the outset he was acting without permission by chopping wood in the public domain. But if it flew from his private property to the public domain, since he was acting with permission by chopping wood in his private property, one might say that he is not liable. Therefore, it is necessary to teach both cases.

And if the mishna had taught only that he is liable in these two cases, it might have been reasoned that in this case, where the damage was caused in the public domain, he is liable because it is common for the multitudes to be there, and in that case, where he was chopping in the public domain, he is liable because he was acting without permission. But in the last case, where the chip flew from his private property to another’s private property, where neither of the above reasons applies, as it is not common for the multitudes to be in the place where the damage was caused and he was acting with permission at the outset, one might say he is not liable. Therefore, it is necessary for the mishna to teach all these cases.

§ The Sages taught (Tosefta 6:25): With regard to one who entered the workshop of a carpenter without the latter’s permission, and a chip of wood flew off and hit him in the face and he died, the carpenter is exempt. But if he entered the shop with permission, the carpenter is liable.

The Gemara asks: What does the baraita mean when it rules that the carpenter is liable? Rabbi Yosei bar Ḥanina says: If the other person was injured, he is liable to pay four types of indemnity that one who injures another must pay. These are: Cost of the damage, pain, medical costs, and loss of livelihood. But if the one who entered was killed, he is exempt from exile.

The Gemara explains that he is exempt because this case is not similar to the case of a forest, which is the archetypal case stated in the Torah requiring one who kills unintentionally to be exiled, as it is written: “As when a man goes into the forest with his neighbor to chop wood, and his hand fetches a stroke with the axe to cut down the tree, and the head slips off the helve, and finds his neighbor, and he dies” (Deuteronomy 19:5). This is because in the case of the forest, both this one entered his domain and that one entered his domain, as anyone may use the public domain, whereas in this case, the victim entered another’s property. Therefore, the carpenter is not exiled.

Rava said: On the contrary; it can be inferred a fortiori that he is exiled. And if in the case of the forest, where this one entered of his own accord and that one entered of his own accord, neither asking for the other’s permission, nevertheless the victim is considered like one who entered with the other’s consent and therefore the one who kills unintentionally is exiled, all the more so is it not clear that in this case, where the victim entered another’s workshop with his consent, the carpenter should be exiled?

Rather, Rava said: What is the reason he is exempt from exile? As exile is not sufficient for him, and this is the reason of Rabbi Yosei bar Ḥanina, who exempts him from exile: Because it is an unintentional killing that is approaching intentional manslaughter. The purpose of exile is to atone for one who kills another completely unintentionally; if he was exceedingly negligent, exile is not sufficient to atone for him.

Rava raises an objection to his own explanation from a mishna: If one is sentenced to be flogged in court and the doctors assessed that he would be able to endure only a certain number of lashes, but the one administering the lashes added one lash to his punishment and he died, the agent of the court is exiled on account of him (Makkot 22b). But here, it is clear that it is a case of an unintentional killing that is approaching intentional manslaughter, as it should have entered his mind that people can die by one additional lash. And the tanna teaches that the agent of the court is exiled. Rav Shimi of Neharde’a said in response: It is a case where he erred in the counting, which is not considered approaching intentional manslaughter.

Rava slapped Rav Shimi on his sandal, a gesture of disparagement, and said to him: Is that to say that the one administering the lashes is the one who counts them? But isn’t it taught in a baraita that the eldest of the judges recites the verses that are read to a person while he receives lashes, and the second judge counts, and the third says to the one administering the lashes: Strike him? Accordingly, it is not the one administering the lashes who erred in counting.

Rather, Rav Shimi of Neharde’a said: It is a case where the judge himself erred in counting, and the one administering the lashes did not notice this error and meted out an extra lash, causing the person to die. It is therefore considered a completely unintentional killing. Consequently, he is exiled.

The Gemara raises an objection from another mishna: With regard to one who throws a stone into the public domain and kills someone, he is exiled. But here, it is clear that it is a case of an unintentional killing that is approaching intentional manslaughter, as it should have entered his mind that people are commonly found in the public domain. And the tanna teaches that he is exiled.

Rav Shmuel bar Yitzḥak said: It is not a case where one threw a stone into the public domain for no purpose, but rather where he demolishes his wall, which borders on the public domain, and stones fall into the public domain. Therefore, it is not considered to be approaching intentional manslaughter.

The Gemara questions this assertion: Nevertheless, he should have paid attention to see if there was anyone there, and therefore it should be considered an unintentional killing that approaches intentional manslaughter. The Gemara answers: It is a case where he demolishes the wall at night.

The Gemara asks: Even at night, he should also have paid attention to see if there was anyone there. The Gemara suggests an alternative interpretation: It is a case where he demolishes his wall during the day into a garbage dump, where people are not commonly found.

The Gemara asks: What are the circumstances of this garbage dump? If it is a garbage dump where the multitudes are commonly found, it is considered intentional manslaughter. And if the multitudes are not commonly found there, he should be considered not only one who kills unintentionally, but a victim of circumstances beyond his control, since he could not have anticipated that someone would be there. Therefore, he should be exempt from exile.

Rav Pappa said: This halakha is necessary only in the case of a garbage dump where people are given to relieve themselves at night and are not given to relieve themselves during the day, as it is near the public domain. But there are those who chance by and sit there for this purpose even during the day. On the one hand, he is not one who kills intentionally, as people are not given to relieve themselves there during the day. On the other hand, he is not a victim of circumstances beyond his control either, as there are those who chance by and sit there. Therefore, he is considered one who kills unintentionally and is liable to be exiled.

Rav Pappa taught in the name of Rava that this aforementioned statement of Rabbi Yosei bar Ḥanina is in reference not to the latter clause of the baraita but is in reference to the first clause: With regard to one who enters the workshop of a carpenter without permission, and a chip of wood flies off and strikes him in the face and he dies, the carpenter is exempt. In reference to this clause Rabbi Yosei bar Ḥanina says: If the one who entered was merely injured, the carpenter is liable to pay four types of indemnity. But if the one who entered was killed, he is exempt from exile.

The Gemara comments: With regard to the one who teaches this statement in reference to the last clause of the baraita, where one enters with permission, all the more so would he teach it in reference to the first clause, where one enters without permission. But the one who teaches this statement in reference to the first clause teaches it only in reference to that clause. But in the case of the last clause, since he entered with permission the carpenter is liable to go into exile.

The Gemara asks: But is he liable to go into exile when the victim had permission to enter? But isn’t it taught in a baraita that with regard to one who enters the workshop of a welder, and sparks [nitzotzot] fly off and strike him in his face and he dies, the welder is exempt, and this is the halakha even if the victim entered with permission?

The Gemara answers: With what are we dealing here, in this baraita? We are dealing with the welder’s apprentice who enters his workshop. The Gemara asks: Does the welder’s apprentice stand to be killed, i.e., is it permitted to kill him? The Gemara answers: It is a case where his mentor is urging him to leave, and he does not leave.

The Gemara asks: And because his mentor is urging him to leave, does he stand to be killed? The welder should be careful until his apprentice leaves. The Gemara answers: The welder thought that he had already left when the accident happened. The Gemara asks: If so, why establish that the baraita refers specifically to an apprentice? The welder would be exempt if it were any other person also.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים כו'. הני תלתא בבי דקתני במתני' לא שמעינן חדא מגו חברתה אלא כולהו צריכן למיתננהי בהדיא.

ת"ר הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו פטור. ואם נכנס ברשות חייב.

מאי חייב דקתני אמר ר' יוסי בר' חנינא חייב בד' דברים דקי"ל אדם מועד לעולם ומתכוין לנגרותו חייב חוץ מן הבושת דבעינן עד שיהא מתכוין לו לבייש או אפילו להזיק. ופטור דקתני פטור מגלות ופירש רבה דלא סגי ליה בגלות משום דהוא שוגג קרוב למזיד. ומותיב רבה הא דתנן בפ' אלו הן הלוקין הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה דמיית איניש בחדא רצועה. ופרקינן כגון דטעה הדיין במניינא.

ת"ש הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא ופרקי' האי זורק אבן בסותר כותלו לאשפה שאין דרך בני אדם ליפנות בה ביום אלא מעט ודרכה ליפנות בה בלילה וזה סותר כותלו וזרק אבן לאשפה והיה שם אדם עושה צרכיו והכהו האבן ומת מזיד לא הוי דאינה עשויה ליפנות בה ביום אנוס לא הוי דהאיכא דמקרי ויתיב.

רב פפא הא דר' יוסי בר' חנינא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר כו' ומחייב גלות והתנן הנכנס לחנותו של נפח ונתזו ניצוצות וטפחו לו על פניו ומת פטור ואפי' נכנס ברשות ופרקי' זה שנכנס וטפחו לו ניצוצות ומת בשולייא דנגרי וכשרבו מסרהב בו לצאת מחנותו וכסבר שיצא ומשום דאית ליה אימתא עליה אע"ג דאמר ליה לא הוה ליה אסוקי אדעתיה דלמא לא נפק. רב זביד מתני אהא ומצא פרט לממציא עצמו מכאן א"ר אלעזר בן יעקב משיצתה אבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור מגלות וחייב בד' דברים מאן דמתני אהא חייב בד' דברים כל שכן אקמייתא דודאי חייב ומאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטורין לגמרי מד' דברים וחייב בנזק וכדרבא דאמר בסוף פ' כיצד היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור ואפי' אנוס חייב בנזק הכין דאמור רבנן בהדיא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון:

מאי חייב אמר ר' יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות. אבל ברישא שנכנס שלא ברשות פטור מד' דברים וכו' וא"ת מאי שנא מהא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הזיקו בעל הבית פטור ואמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב משום דנהי דאית ליה רשותא לאפוקי לאזוקי לית ליה רשותא והכא בדידע ליה היא מתניתא דאי לא ליפלוג וליתני בדידה וכן פירשה הראב"ד ז"ל וכן רש"י ז"ל פירש דרישא דפטור בד' דברים היינו בצער ושבת וריפוי ובושת אבל בנזק חייב ואינו מחוור כל הצורך בעיני דפטור דרישא כחייב דסיפא וד' דברים דסיפא היינו נזק וצער ושבת וריפוי אבל בבושת פטור דאינו חייב עד שיתכוין וא"כ מארבעה דברים שחייב בסיפא פטר ברישא ויש מפרשים ברייתא זו בשלא הכיר בו הנגר וא"ת א"כ למאן דמתני הא דרב יוסי בר' חנינא ארישא תקשי לן ההיא דשור שנגח את הפרה דפטר ליה לבעל חבית אי לא הוה ידע ביה וכן נמי במתניתין דהמבקע דהכא דמחייב במבקע ברשות היחיד זה והזיק ברה"י אחר הא ברה"י שלו והזיק בו לאחר פטור י"ל דנגר שאני שהכל רגילין ליכנס אצל האומנין וא"ת עוד כיון דלא הוה ידע ליה היכי קאמר במסקנא דהו"ל כשוגג קרוב למזיד י"ל כיון דשאל עמנו רשות ליכנס הוה ליה לאסוקי אדעתיה שבדעתו ליכנס אצלו מיד והו"ל לעיוני וא"ת כיון שנכנס ברשות מאי שנא מהא דתנן במסכת מכות הזורק אבן לחצר והרג אם יש רשות לניזק ליכנס חייב י"ל דהתם כשהיה לו רשות ליכנס לה בכל עת קאמר כגון שיש לו בה רשות ליכנס ממנה לחצר אחרת וא"נ ששאלה לזמן וכיוצא בזה דה"ל כיער אבל אינו יודע שיכנס לה עכשיו ולפיכך אינו מזיד ולא קרוב לו אבל כאן ששאל רשות לפי שעה הוה לו לעיין ושמא דעתו ליכנס לאלו.

מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא. כלומר שהרישא קרובה יותר לאונס ולפיכך פטור מגלות ואיכא למידק אי משום טענת אונס הוא כ"ש שהוא פטור מד' דברים דיש אונס שחייב בו את הגלות ופטור מארבעה דברים משום דארבעה דברים דומיא דכי יריבון בעינן וכדאמרינן לעיל בשלהי פרק כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו והכיר בה ושכחה לענין גלות חייב לענין ארבעה דברים פטור ויש לומר דהכא לאו משום אונס קאמר אלא שאינו דומה ליער.

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד או ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר חייב אמר הר"ם הודיענו כי המבקע כשהזיק חייב בין שהיה ברשותו בין שהוא שלא ברשותו ובין שהזיק במקום שהרבים מצויין בו והוא רשות הרבים או במקום שאין הרבים מצויין בו והוא רשות היחיד:

אמר המאירי המבקע עצים ברשות היחיד ר"ל ברשות שלו ונתזה בקעת ברשות הרבים והזיקה שם חייב שאע"פ שמתחלה ברשותו היה עושה הואיל ורבים מצויין ברשות הרבים הוה ליה לעיוני וכן אם היה מבקע ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד של אחרים שאע"פ שמקום הנזק אין רבים מצויים שם מ"מ תחלתו שלא ברשות היה וכל שכן אם היה מבקע ברשות הרבים והזיק ברשות הרבים דאיכא תרתי לריעותא ולא סוף דבר באלו אלא אפילו היה מבקע ברשות היחיד שלו והזיק ברשות היחיד של אחרים אע"פ שתחלתו ברשות ושאין רבים מצויים במקום הנזק שמ"מ שמירת נזקיו עליו בכל שהנזק קרוב לבא וחיוב זה דוקא בארבעה דברים אם לא מת אלא שהוזק אבל על הבשת פטור שאין חיובו עד שיתכוין לבייש או להזיק:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנכנס לחנותו של נגר בין שנכנס ברשות בין שנכנס שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה על פניו והוזק חייב בארבעה דברים הואיל וידע בכניסתו ופטור מן הבשת הא אם לא ידע אינו חייב אלא בנזק שהנזק אפילו אנוס חייב בו ומ"מ בשאר הדברים פטור שמאחר שלא ידע בכניסתו אנוס הוא לדעת גדולי המפרשים ורבותי חולקין בה לומר שאין זה אונס גמור אחר שבני אדם מצויים ליכנס בחנויות ואין זה דומה ליצתה אבן מתחת ידו לדעת הפוטרים מארבעה דברים על הדרך שיתבאר למטה שזה אונס גמור הוא לדעתם וכן אין זה דומה להיתה אבן מונחת בחיקו שלא היה מעשה שלו אבל זה כבר הוא עושה מעשה המזיק ואין שום דבר מפקיעו מארבעה דברים ואם מת אם נכנס שלא ברשות פטור מן הגלות שנא' ואשר יבא את רעהו ביער מה יער שיש רשות לנהרג ליכנס לשם אף כל וכו' ואם נכנס ברשות הרי זה גולה על ידו:

יש בדין מיתה בשוגג שלשה דינין כל אחד חלוק מחברו כל שהרג בשגגה והעלמה גולה כל שהרג בשגגה הקרובה לאונס פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו וכל שהרג בשוגג אלא הוא קרוב למזיד אינו גולה שאין גלות מכפרת לכיוצא בזה ואם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו כמו שיתבאר במקומו:

שליח בית דין שהוא מלקה והוסיף רצועה אחת ומת אינו גולה שהרי קרוב למזיד הוא שהיה לו להעלות על לבו שאדם המוכה הכאה מרובה אף הוא מת לפעמים בתוספת הכאה אחת ואם טעה הדיין במנין ההכאות הרי זה גולה שזהו שוגג הגמור וזה שתלינו טעות המנין בדיין הוא מפני שגדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו כמו שיתבאר במקומו וגדולי המחברים כתבו בה שגולה ולא הזכירו בה טעות מנין ושמא סתם הדברים כך הוא ר"ל שהוספתו בטעות מנין היתה ולא ראו עצמם צריכים לפרש:

הזורק אבן ברשות הרבים והרג אינו גולה שקרוב למזיד הוא שהיה לו להעלות על לבו שהיה אדם עובר לשם וכן בסותר את כותלו לרשות הרבים בין ביום ובין בלילה היה סותרו לצד אשפה אם היא עשויה להפנות בני אדם מצוים בה והרי זה פטור מן הגלות מצד קרוב למזיד ואם אינה עשויה להפנות אין בני אדם מצויין בה והרי זה פטור מן הגלות מצד קרוב לאונס אם היתה עשויה להפנות בלילה ולא ביום סתרו ביום פטור מצד קרוב לאונס ואם בלילה פטור מצד קרוב למזיד ואם היתה עשויה להפנות בלילה ולא ביום אלא שעל ידי הדחק אדם נכנס בה ביום והיה סותר ביום והרג הרי זה גולה וגדולי המחברים פסקו דוקא כשישב שם עד שלא התחילה האבן ליפול הא אם לא היה שם בשעה שהתחילה האבן ליפול ובא לשם אחר שהתחילה ליפול ונפלה עליו ומת פטור:

הנכנס לחנותו של נפח ברשות ואמר לו אחר כן שיצא ולא יצא וזה סבור שיצא ונתזו ניצוצות ונפלו על פניו גולה אין זה אונס שהיה לו לחשוב שלא יצא ואם היה זה תלמידו שאימתו עליו וראוי לחשוב עליו שיצא ושלא עבר על מצותו פטור שזה אונס גמור:

מאי חייב אמר רבי יוסי ברבי חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות אבל ברישא שנכנסה שלא ברשות פטור מארבעה דברים. וא"ת אפילו שלא ברשות מאי שנא מהא דאמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות וכו' ואמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב משום דנהי דאית ליה רשותא לאפוקיה לאזוקיה לית ליה רשותא והכא בדידע ליה היא מתניתא דאי לא ליפלוג וליתני בדידה. וכן פירשה הראב"ד ז"ל. ורש"י ז"ל פירש דרישא דפטור בארבעה דברים היינו בצער ושבת וריפוי ובושת אבל בנזק חייב ואינו מחוור כל הצורך בעיני דפטור דרישא כחייב דסיפא וארבעה דברים דסיפא היינו נזק צער שבת וריפוי אבל בבושת פטור ראינו חייב עד שיתכוון ואם כן מארבעה דברים שחייב בסיפא פטור ברישא. הרשב"א ז"ל.
וכן כתבו התוספות דאיירי בשראהו. ותימה למה לא הקשו התוספות מההיא דנפח על מאן דמתני לה אסיפא דבסיפא הוי ברשות וראהו כמו שפירשו התוספות וקאמר רבי יוסי ברבי חנינא דפטור מגלות וההיא דנפח נמי איירי ברשות וראהו ואחר שאינו תלמידו חייב עליו גלות. וי"ל דבסיפא הוי ברשות גמור ופטור מגלות דלא סגי ליה בגלות אבל ההיא דנפח לא הוי ברשות גמור הילכך לא הוי קרוב למזיד וחייב גלות דסגי ליה בגלות. ועוד יש לומר דלא צריכינן לאוקמי ההיא דנפח בשוליא דנפחי דמשמע אבל אחר חייב גלות אלא למאן דמתני לה ארישא דפטור אבל אסיפא חייב הילכך פריך מנפח ומוקי לה בשוליא דנפחי הא אחר חייב גלות אבל מאן דמתני לה אסיפא לא צריך לאוקמי בשוליא דנפחי אלא כל אדם שוין ופטור מגלות אפילו אחר וסיפא דנגר נמי פטור למאן דמתני לה אסיפא. והקשו בתוספות בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו הא אמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית וכו'. ותימה למה מקשים מפרק הפרה היה להם להקשות מההיא דרבי יוסי ברבי חנינא דירושלמי דאיירי שלא ברשות וראהו וחייב בנזק והכא אמרינן דשלא ברשות וראהו פטור מנזק והוי קשה טפי מדרבי יוסי וכו' אדרבי יוסי וכו'. וי"ל דלפי המסקנא דירושלמי לא קשה דמוקי לה בשאמר ליה ליכנס ומשום הכי חייב בנזק. עוד קשה על מה שאמרו בתוספות הא אמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית אם הזיקו חייב וכו' דלמה אינם מקשים על זה מההיא דירושלמי דתני רבי חייא פטור וקאי על הנזק והתם איירי שלא ברשות וראהו וההיא דפרק הפרה איירי נמי שלא ברשות וראהו וקאמר אם הזיקו חייב. וי"ל דבפרק הפרה קים ליה דההיא דרבי חייא איירי בשלא ראהו כדמוקי לה בירושלמי. גליון.

אמר רבא ק"ו ומה יער זה לרשותו נכנס. ספרים אחרים זה לדעתו נכנס ועניינם אחד לרשותו שנכנס לדעתו כשהוא רוצה ואינו צריך ליטול רשות מחבירו אפילו הכי גולה כל שכן זה וכו'. הר"ר יהונתן ז"ל.

דלא סגי ליה בגלות. ואם תאמר והא תנן בפרק הגולין הזורק אבן לחצרו והרג אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה אלמא חשבינן ליה קרוב למזיד אף כי נכנס ברשות וגולה. ויש לומר דהתם מיירי בלא ראהו והכא מיירי בראהו. ולמאי דפירשנו לעיל דהכא נמי איירי בלא ראהו והוא תירוץ שני של התוספות בדיבור דלעיל יש לומר דלא דמו אהדדי דהתם לא מיירי שנטל רשות ממנו ליכנס שם אלא שיהיה לו רשות ליכנס בחצר על ידי שכירות או על ידי מתנה או במכר שאין בעל החצר יכול לעכב אותו ולכך לא הוי קרוב למזיד דאין לו לידע מתי נכנס לשם אבל הכא מיירי באדם ששואל וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.
ח"מ תכ"א ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הנכנס לחנותו של נגר בין שנכנס ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה על פניו והוזק חייב בארבעה דברים הואיל וידע בכניסתו ופטור מן הבושת הא אם לא ידע אינו חייב אלא בנזק שהוזק אפילו אנוס חייב בו ומכל מקום בשאר דברים פטור שמאחר שלא ידע בכניסתו אנוס הוא לדעת גדולי המפרשים. ורבותי חולקים בה ולומר שאין זה אונס גמור אחר שבני אדם מצויין ליכנס בחנויות ואין זה דומה ליצאה אבן מתחת ידו לדעת הפוטרים מארבעה דברים על הדרך שיתבאר למטה שזה אונס גמור הוא לדעתם. וכן אין זה דומה להיתה אבן מונחת לו בחיקו שלא היה מעשה שלו אבל זה כבר הוא עושה מעשה המזיק ואין שום דבר מפקיעו מארבעה דברים ואם מת אם נכנס שלא ברשות פטור מן הגלות וברשות גולה. ע"כ.
וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו המבקע עצים ברשותו והזיקו בין שהזיקו ברשות היחיד של אחר בין ברשות הרבים בין שבקע ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד לאדם שהיה שם חייב על החבלה בארבעה דברים ופטור מן הבושת ואם הרג גולה דהוה ליה לאזדהורי מלאזוקי לאינשי דעברי וקיימי התם ואם בקע ברשות הרבים והזיק ברשות הרבים אפשר לומר דקרוב למזיד הוא ואין עיר מקלט קולטתו עד כאן. שליח בית דין שהוא מלקה והוסיף רצועה אחת ומת הרי זה אינו גולה שהרי קרוב למזיד הוא שהיה לו להעלות על לבו שאדם המוכה הכאה מרובה אף הוא מת לפעמים בתוספת הכאה אחת ואם טעה הדיין במנין ההכאות הרי זה גולה. וגדולי המחברים כתבו בה שגולה ולא הזכירו בה מנין ושמא סתם הדברים הוא רוצה לומר שהוספתו בטעות מנין היתה ולא ראו עצמן צריכין לפרש. הרב המאירי ז"ל.

באשפה העשויה ליפנות בלילה וכו'. ואם תאמר אמאי נקט דעשויה ליפנות בלילה דבלאו הכי ניחא שפיר דהיכא דאיכא דמיקרי ויתיב הוי שוגג קרוב למזיד. יש לומר דמילתא דשכיח נקט ואין זה רגילות דהוי מיקרי ויתיב אי לאו דעשויה ליפנות בלילה או שמא לא הוי שוגג קרוב למזיד ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה דמיקרי ויתיב. תלמיד הר"פ ז"ל.

ופטור מגלות. לכאורה היינו טעמא משום דלא חשיב פשיעה לענין גלות. וקשה דהא מדחשיב ליה פשיעה לענין ארבעה דברים כל שכן לענין גלות דהא אמרינן הכיר בה ושכחה וכו'. וי"ל דהכא גבי שלא ברשות היינו טעמא דפטור לפי שאין דומה ליער יער יש לו רשות ליכנס וגזירת הכתוב היא לענין גלות. מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא פירוש דפטור מגלות אבל בחיוב ארבעה דברים הוי איפכא. ואם תאמר מאי כל שכן אדרבה דוקא סיפא משום דהוי שוגג קרוב למזיד כיון דברשות כדקאמר לעיל אבל רישא לא. וי"ל דהכי קאמר מאן דמתני לה אסיפא דפטור מגלות לפי שאינו דומה ליער מחמת האי טעמא דהוי קרוב למזיד אף על פי שהיה נראה לומר דכל שכן הוא דוקא פושע טפי כל שכן ארישא דיש לנו לפטרו מגלות לפי שאינו דומה ליער משום טעמא דהוי שלא ברשות והשתא לא פשע כל כך כמו ביער ויש דגרסי איפכא מאן דמתני ארישא וכו'. תלמיד הר"פ ז"ל.

חייב בארבעה דברים. כתבו בתוספות פירש בקונטרס כיון דחזיא וכו'. וקשה לריב"א דאם ראהו היה לו להתחייב וכו'. ונראה לריב"א דאיירי בשלא ראהו. ואם תאמר אם כן אמאי חייב בארבעה דברים הא אמרינן בפרק הפרה אם נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיקו בעל הבית בדלא ידע ליה פטור ומתניתין נמי דהמבקע עצים נמי משמע דדוקא ברשות הרבים חייב אבל ברשות עצמו פטור. וי"ל דיש לחלק בין אומן לאדם אחר לפי שבני אדם רגילין ליכנס לביתו מחמת אומנותו יש לו ליזהר טפי. הרא"ש ז"ל.
והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל אחר לית ליה אימתא דרביה. מכאן הקשה ריב"א להא דפירש רש"י ז"ל לעיל דההיא דנגר מיירי בראהו ואפילו הכי בשלא ראהו ברשות פטור מגלות דהכא כיון דמסרהב בו לצאת הוה ליה כשלא ברשות ואפילו הכי הואיל וראהו חייב ופירכא דההיא דנגר מיירי בשלא ראהו. ותימה למאן דמתני מילתיה דריב"א ארישא אמאי חייב בארבעה דברים הואיל ולא ראהו כיון דמגלות פטור כל שכן מארבעה דברים כדאשכחן לעיל גבי הכיר בה ושכחה דלגבי גלות הוי שוגג ולגבי ארבעה דברים חשיב ליה אנוס. וי"ל דהתם גבי נגר כיון שרגילים בני אדם לבא לביתו הוי ליה לאסוקי אדעתיה ולא הוי אנוס לענין ארבעה דברים והא דלא מחייב גלות גזירת הכתוב היא דבעינן דומיא דיער. ורי"ץ פירש מההוא דנגר ודאי בראהו ופטור מגלות הואיל ונכנס שלא ברשות והכא כיון דנכנס ברשות דמי ליער אף על פי שמסרהב בו לצאת. וכן משמע בירושלמי דאף בראהו הואיל ושלא ברשות נכנס פטור מגלות דמסיק אמר רבי יוסי ברבי חנינא היה עומד ומבקע בחצרו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה בקעת והזיקתו חייב וכו' והא תנא רבי חייא וכו'. ומשני כיון דאמר לו הכנס חייב פירוש לא תחלק בראהו ולא ראהו אלא דרבי יוסי כשאמר לו הכנס אבל מתחילה היה רוצה לומר דלרבי יוסי ברבי חנינא חייב על הנזק ופטור מגלות הואיל ושלא ברשות הוא. וצריך עיון דשמא משום הכי דחי לה ומחלק בין אמר לו הכנס לשלא אמר לו הכנס כמו שמחלק מכח קושיא דרבי חייא. ותירץ ר"י דלא דמי למתניתין דשמא כניסת פועל דמי קצת לברשות דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאתי פועל לתבוע שכרו להכי אקשה ליה מרבי חייא דבפועל אמר למילתיה. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל והאי דמתני אסיפא דאפילו נכנס ברשות פטור מגלות איכא לאקשויי עלה ממתניתין דמכות דתנן זרק אבן וכו'. ואיכא למימר התם דלא חזי ליה מיהו איבעי ליה אסוקי אדעתיה אבל הכא דחזי ליה ומשום הכי הוי ליה קרוב למזיד. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות וכי דחי לה בירושלמי ומוקי דרבי יוסי ברבי חנינא בשאמר ליה הכנס אז ודאי צריך להעמידה בשלא ראהו דלא תיקשי דנפח. ותימה למה לא אמרו דלא תיקשי מאן דמתני רבי יוסי ברבי חנינא ארישא דמשמע אבל אסיפא חייב גלות משום דברשות וראהו. וכי תימא דאיכא מאן דמתני לה אסיפא פטור אינו חושש להקשות ממאן דמתני לה ארישא דאיכא למימר דלמאן דמתני אסיפא לדידיה אין צריך להעמיד ההיא דרבי יוסי ברבי חנינא בשלא ראהו אלא אף על פי שנתן לו רשות וראהו פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות ולא צריך להעמיד ההיא דנפח שרבו מסרב בו לצאת אלא כמשמעה שאפילו אחר פטור מגלות. וכן יש מפרשים בהדיא אבל מאן דמתני לה ארישא צריך לומר דאחר חייב גלות אם כן למה לא אמרו דלא תיקשי מאן דמתני לה ארישא דמשמע אבל אסיפא חייב גלות וצריך עיון. גליון.

מאן דמקשי לה אסיפא וכו'. לפי מסקנא דלעיל דפטרי בסיפא משום דהוי קרוב למזיד משמע דיותר הרישא קרובה וכו' כמו שכתבו בתוספות. הרא"ש.

פטור ואפילו נכנס ברשות וכו'. תימה למה לא תירץ התלמוד מאן דמתני ארישא דמשמע אבל סיפא חייב כשראהו והא דתניא פטור ואפילו נכנס ברשות היינו כשלא ראהו. וי"ל אי הא דקתני פטור ואפילו נכנס ברשות איירי בשלא ראהו אם כן מאי אפילו דמשמע בכי האי גוונא דברשות ולא ראהו הוי דוקא חדוש דפטור אבל בענין אחר לא והאיכא שלא ברשות וראהו נמי דפטור אלא ודאי ליכא למימר הכי. גליון.

אי הכי אחר נמי. תימה ולימא הכי נמי דברייתא מיירי גם באמר ובמסרהב ולא תיקשי מידי אההיא דלעיל. וי"ל דאסוגיא דתלמודא פריך דאוקמא בשוליא דנגרא דמאי דוחקיה לאוקמיה בשוליא לוקמא באחר. תלמיד הר"פ ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו הזורק אבן ברשות הרבים והרג אינו גולה שקרוב למזיד הוא. וכן מי שסותר כותלו לרשות הרבים בין ביום בין בלילה היה סותרו לצד אשפה אם היא עשויה ליפנות בני אדם מצויים בה והרי זה פטור מן הגלות מצד קרוב למזיד ואם אינה עשויה ליפנות אין בני אדם מצויים בה והרי זה פטור מגלות מצד קרוב לאונס. אם היתה עשויה ליפנות בלילה ולא ביום סתרו ביום פטור מצד קרוב לאונס ואם בלילה פטור מצד קרוב למזיד. ואם עשויה ליפנות בלילה ולא ביום אלא שעל ידי הדחק אדם נכנס בה ביום והיה סותר ביום והרג הרי זה גולה. וגדולי המחברים פסקו דוקא כשישב שם עד שלא התחילה האבן ליפול הא אם לא היה שם בשעה שהתחילה האבן ליפול ובא לשם אחר שהתחילה ליפול ונפלה עליו ומת פטור. ע"כ לשון הרב המאירי ז"ל.

בד"ה דלא סגי ליה בגלות כו' ואמאי גולה כשנכנס ברשות וי"ל כו' עכ"ל ולמאי דבעי למימר נמי טעמא לפי שאינו דומה ליער יש לפלוגי בהכי דהתם כיון דיש לניזק דרך בתוכו הוי דומה ליער דזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס משא"כ הכא דלרשות חבירו נכנס וק"ל:

בד"ה חייב בד' דברים פירוש כו' ומוקי דר' יוסי בר חנינא כשאומר לו הכנס ודאי צריך כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריח אותם לזה דהא למאי דמוקי התם דריב"ח כשאמר לו הכנס היינו כלישנא קמא דמתני לה אסיפא ואפי' ברשות פטור ולההוא לישנא קושטא הוא בנפח באחר נמי דמסרהב לצאת דפטור דלא מוקמינן ההיא דנפח בשוליא דנפח אלא לההוא לישנא דמתני לה אסיפא אבל רישא כיון דברשות חייב ודו"ק:

בואו ונצא לקראת כלה כו'. קרא השבת כלה ע"פ מ"ש לכל יש בן זוג ולי לא נתת בן זוג א"ל כנסת ישראל יהיה בן זוגך כו' והשבת גופיה היא כנשואה לישראל אבל בפניא דמעלי שבתא היא כהכנסת כלה לחופה וכמו שע"י הקדושין בהכנסתה לחופה נעשית הכלה נשואה כן השבת בהכנסתו בקידוש היום נעשית כנשואה לישראל וקראה מלכתא שהיא כלת המלך דכל ישראל בני מלכים הם ולזה אמר ר"ח בפניא דמעלי שבתא דהיינו בע"ש קודם כניסתה בואו ונצא לקראת כו' דדרך החתן לצאת לקראת הכלה כמ"ש ה' מסיני בא יצא לקראתם כו' כחתן היוצא להקביל פני הכלה כו' כפרש"י פרשת וזאת הברכה. ואמר דרבי ינאי מדה אחרת היתה לו שלא אמר נצא לקראתה ואדרבה הוה קאי ועומד במקומו והיינו דבכניסתה אמר בואי כלה כו' שהכלה תבא אליו כדרך הכלה אחר כניסתה לחופה שתבא מבית אביה לבית בעלה ולזה כפל הענין בואי כלה בואי כלה דר"ל בואי כלה לחופה ואח"כ בואי כלה לבית בעלך וק"ל:

גמ' המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים ברה"ר והזיק ברשות היחיד ברה"י והזיק ברה"י אחר כו' כצ"ל:

בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת כַּלָּה מַלְכְּתָא. כבר פרשתי בס"ד לעיל למי קאמר 'בּוֹאוּ' ועוד נראה לי בס"ד שהיה דרכו לקבץ עמו בני אדם דרך הילוכו כשהיה הולך לקבל שבת הן כדי לזכות את אחרים והן כדי שיהיו עמו עשרה.
ועוד נראה לי בס"ד על מה שאמר רבינו זלה"ה (בשער הכונות דף ס' ע"ד) בשבת עצמו מאיר שם אהי־ה דיודין שעולה קס"א והוא סוד הנועם הנמשך יום שבת עיין שם. והנה מספר ישראל [541] עם מספר אהי־ה דיודין שהוא קס"א [אלף הי יוד הי=161] עולה מספר שבת [702] ולזה אמר בּוֹאוּ וְנֵצֵא לקראת שבת עם האורות דשם אהי־ה דיודין הוא מדבר בואו עמי ואז שנינו נצא לקראת שבת כי מספר שלכם מספר שלי שאני ישראל עולה מספר שוה לקראת מספר שבת.
ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה יא, ח) אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְכָל הַיָּמִים נָתַתָּ בֶּן זוּג וְלִי לֹא נָתַתָּ בֶּן זוּג? אָמַר לָהּ יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ בֶּן זוּגֵךְ. והיינו כי מספר הארה של שבת ומספר ישראל המה עולים במספר שבת.

רַבִּי יַנַּאי מִתְעַטֵּף וְקָאִי, וְאָמַר: בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה. הנה רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] אמר שצריך לומר פעם שלישית בלחש כנגד הדעת דיצירה ובגמרא לא הוזכרו אלא רק שני פעמים בקול רם כנגד חכמה ובינה דיצירה ובודאי האמת הוא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל טעמו של דבר אך דברי תורה כְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע, על כן נראה לי בס"ד שצריך לעשות קבלת שבת במחשבה ודבור ומעשה ולכן כנגד מעשה ודבור שהם גלויים אומר שני פעמים בקול רם וכנגד המחשבה שהיא נסתרת אומר פעם אחת בלחש.

בגמרא אמר ר"י בר חנינא וכו' לפי שאינו דומה ליער וכו' עד אלא אמר רבא מאי פטור מגלות וכו' והיינו טעמא דריב"ח דה"ל שוגג קרוב למזיד עכ"ל. ונ"ל דהא דאמרינן דשוגג קרוב למזיד לא סגי בגלות היינו ג"כ לפי שאינו דומה ליער דיער כל א' לדעתו נכנס אבל זה לדעת חבירו נכנס וה"ל שוגג קרוב למזיד אלא דרבא בא לתקן הל' של פטור מגלות וזה מוכרח מצד הלשון דהא דאמרינן לעיל פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער שכל זה הוא מדברי ריב"ח דאל"כ הול"ל מ"ט לפי שאינו דומה א"ו דריב"ח קאמר הכי וכאן משמע נמי דרבא לא בא לחלוק אדריב"ח דקאמר בהדיא והיינו טעמא דריב"ח א"ו דחד טעמא הוא כמ"ש וכ"נ להדיא מסוף הסוגיא כמ"ש בסמוך וכנ"ל מלשון התוס' בד"ה מיתיבי הזורק ועיין מ"ש שם וק"ל וא"ש דה"ל שוגג קרוב למזיד ולא סגי ליה בגלות והיינו שאינו גולה כי היכי דלא ליהוי ליה כפרה ומ"מ אינו נהרג כמו שמצינו כמה פעמים במסכת מכות כמו גבי שונא וכיוצא בו נמצא דלפ"ז דברי ריב"ח במלתיה קאי דפטור מגלות וק"ל:

בפרש"י חייב בד' דברים וכו' ורישא דשלא ברשות פטור מד' דברים וכו' עכ"ל. זה מוכרח מדקתני ואם הזיק ברשות חייב והיינו ד' דברים לחוד א"כ משמע להדיא דדוקא ברשות הוא דחייב אבל שלא ברשות פטור ועיין מ"ש בסמוך בזה בשם גדולי המפרשים שכתבו להיפך ואין להקשות לפרש"י אמאי קתני ברישא ומת פטור דמשמע פטור מגלות ולא אשמעינן דאפילו הזיק פטור מד' דברים דלכאורה נראה דרש"י ז"ל גריס ומת כגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל די"ל דרבותא קמ"ל דאי אשמעינן הזיק ה"א דטעמא משום דאנוס הוא אבל במת חייב בגלות כמו בהכיר בה ושכחה וכמ"ש התוס' בד"ה מאן דמתני לכך נקט דאפי' מגלות פטור והיינו לפי שאינו דומה ליער אבל מד' דברים פשיטא דפטור מטעם דאנוס הוא וכן אין להקשות אמאי אשמעינן פטור דגלות גבי שלא ברשות ות"ל דאפי' ברשות פטור היינו משום שאין הפטורים שווין דבסיפא שהיא ברשות הפטור דגלות הוא משום חומרא דלא סגי ליה דליהוי כפרה בגלות לכך נקט שלא ברשות דפטור לגמרי משום קולא ודוק היטב:

בתוספות בד"ה מיתיבי הזורק וכו' בריש אלו הן הגולין דרש בשגגה פרט למזיד ומוקי לה פרט לאומר מותר וכו' עכ"ל. שם בגמ' פריך אומר מותר אנוס הוא ומשני שאני אומר האומר מותר קרוב למזיד הוא וא"כ יש לדקדק אמאי דחיק באמת לאוקמי דוקא באומר מותר ואמאי לא מוקי לה בשוגג קרוב למזיד בכה"ג דהכא וא"ל דמסתברא טפי לאוקמי באומר מותר יותר מההיא דהכא כמ"ש התוספות בזה הדיבור דא"כ תקשי להיפך מנ"ל ההיא דהכא אבל לפמ"ש א"ש דהכא ילפינן לפי שאינו דומה ליער וא"כ אייתר לה בשגגה ומוקמינן לה בע"כ באומר מותר ומאומר מותר נמי לא ילפינן ההיא דהכא כסברת התוס' לכך איצטריך נמי למילף מיער ותרווייהו צריכי וק"ל:

בא"ד והא דפריך וכו' ולא אתיא האי כמאן דמתני דריב"ח ארישא. ונראה דזה מוכרח ג"כ ממסקנא דשמעתין דקאמרינן ומאן דמתני ארישא אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות נמצא משמע להדיא דמאן דמתני ארישא לא חייש כלל במאי דהוי שוגג קרוב למזיד דאפ"ה חייב גלות ועפ"ז יש להקשות על דברי הרמב"ם ושאר פוסקים שפסקו להדיא כלישנא בתרא דשלא ברשות חייב בד' דברים ופטור מגלות וברשות חייב נמי גלות א"כ משמע דלא חיישינן לשוגג קרוב למזיד ואילו בזורק אבן לר"ה פסק הרמב"ם להדיא דלא סגי ליה בגלות מטעמא דשוגג קרוב למזיד ונ"ל ליישב שהרמב"ם מפרש דהא דאמרינן אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות אין הכוונה דלא איכפת לן במה שהוא שוגג קרוב למזיד אלא עיקר הכוונה דע"כ מאן דמתני לה ארישא דפטור דנקט בשלא ברשות היינו מגלות א"כ מוכרח לומר דברשות חייב גלות והטעם בזה לפי שאין ראוי לקרותו שוגג קרוב למזיד דאע"ג שהוא ברשות לא דמי לזורק אבן לר"ה דהוי שוגג קרוב למזיד לפי שזורק בכוונה למקום דשכיחי אינשי אבל כאן גבי נגר דבעבידתיה טריד והבקעת נתזה שלא בכוונה לא שייך לקרותו קרוב למזיד ומכ"ש אם נפרש דאיירי שלא ראהו אבל לעיל גבי מאן דמתני אסיפא דס"ל דאפי' בכה"ג הוי שוגג קרוב למזיד פריך שפיר מההיא דהזורק אבן שהוא יותר קרוב למזיד ואפ"ה גולה ומשני דההיא דהזורק בלא"ה איירי בסותר בלילה כיון שהוא קרוב ממש למזיד כנ"ל ליישב בדברי הרמב"ם וש"פ וזה דלא כדברי תוס' דהכא ודו"ק:

בגמרא מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא. סוגיא זו קשה להולמה לפי פשוטו שפירש רש"י דלענין פטור מגלות איירי וא"כ קשיא טובא חדא דאיך שייך ל' מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא דמשמע מזה דפטור' דגלות שלא ברשות אי' במכ"ש מדברי ריב"ח והא בברייתא מפורש בהדיא גבי שלא ברשות ומת פטור והאי פטור ע"כ היינו מגלות ועוד היאך אתיא במכ"ש כיון דאסקינן דטעמא דברשות פטור מגלות היינו משום דה"ל שוגג קרוב למזיד וזה לא שייך גבי שלא ברשות ומ"ש רש"י בד"ה מאן דמתני וכו' שאינו דומה ליער קשה יותר דהא האי טעמא אידחי לגמרי ועוד אמאי קאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא ומאן דמתני ארישא אבל אסיפא חייב גלות ואמאי לא קאמר נמי להיפך לענין ד' דברים דמאן דמתני ארישא דחייב בד' דברים כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא אבל ברישא פטור לגמרי וכן קאמר בסמוך דף ל"ג גבי רב זביד מתני לה וכו'. והנה הרא"ש הרגיש בזה וכתב דלא קאמר הכי משום דברייתא לענין גלות מיתני' וזה דוחק. ועוד כתב שם הרא"ש בתחילת דבריו והיינו במכ"ש דליכא נפקותא בין הנהו תרתי לישני אלא לענין גלות דהא דקאמרינן מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא קאי אכולי מלתא דריב"ח בין לענין חיוב ד' דברים ובין לענין פטור גלות וכן משמע באמת מדברי הרי"ף וש"פ ובזה מתורץ קושיא הראשונה והשלישית אבל אלה הדברים נפלאים הם ממני ולא אוכל להבין בהם כמ"ש בזה בדיבור תוס' ולכאורה היה נ"ל דמ"ש הרא"ש ז"ל בתחילת דבריו דליכא נ"מ לענין ד' דברים היינו דללישנא קמא איירי בשלא ראהו וללישנא בתרא איירי בשראהו אלא דמסתימת לשון הרא"ש ז"ל לא משמע כן והנלע"ד ליישב עפ"י מה שכתבתי בתחילת הסוגיא דהא דקאמרינן והיינו טעמא דריב"ח משום דה"ל שוגג קרוב למזיד אין הכוונה לדחות הטעם שאינו דומה ליער דנראה שזו לשון ריב"ח עצמו אלא הא בהא תליא מילתא והיא היא דממעטינן שוגג קרוב למזיד כה"ג היינו משום שאינו דומה ליער דשוגג דיער הוא שוגג גמור שאינו יודע בכניסת חבירו לשם משא"כ כאן שברשותו נכנס וא"כ לפ"ז הא דקאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא אין הכוונה על גוף הדין דפטור גלות שזה מפורש בברייתא אלא הכוונה לענין הטעם שמפ' ריב"ח דבסיפא פטור מגלות דה"ל שוגג קרוב למזיד והיינו לפי שאינו דומה ליער ע"ז אמר כ"ש ארישא פי' דכ"ש דשייכא טעמא דריב"ח אפטורא דרישא שפטור מגלות מזה הטעם שאינו דומה לגמרי ליער דיער זה לרשותו נכנס וכו' וזה לרשות חבירו נכנס ובזה נתיישבו שני קושיות הראשונים ולזה נתכוון רש"י בד"ה מאן דמתני לה אסיפא פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער כ"ש ארישא עכ"ל. ראה גם ראה שזה הלשון מורה ממש למ"ש שכוונתו לפ' דמאן דמתני אסיפא זה הל' פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער כ"ש דשייך כל זה הל' ארישא והיינו לענין הטעם לחוד. ועפ"ז נתיישב ג"כ קושיא השלישית דהא דלא קאמר הש"ס להיפוך מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא וכו' היינו משום דבזה לא היה משמיענו שום חידוש דבמה שיאמר כ"ש אסיפא דחייב בד' דברים זה אפי' תינוקות של ב"ר יודעין כיון דחייב בד' דברים אפי' שלא ברשות מהיכא תיתי שיפטור ברשות וכו'. וכן במה שיאמר דמאן דמתני דריב"ח אסיפא שחייב בד' דברים אבל ברישא פטור מלתא דפשיטא היא דכיון דקאמרינן דהא דנקט בסיפא חייב לא קאי אגלות אלא אד' דברים וכו' וע"ז קאמר אם הזיק ברשות חייב משמע שלא ברשות פטור אבל עכשיו דקאמר להיפן א"ש דקאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא וקמ"ל בזה דחד טעמא לתרווייהו כמ"ש ולא תימא טעמא דשוגג קרוב למזיד מלתא אחריתא הוא וכן במאי דקאמר ומאן דמתני ארישא אבל בסיפא חייב גלות קמ"ל לאפוקי ממאי דס"ד דבסיפא לא סגי ליה בגלות משום דה"ל שוגג קרוב למזיד והא דנקט פטור מגלות גבי שלא ברשות דוקא היינו משום שאין הפטורים שווין כמ"ש לעיל דברשות הוא משום חומרא ושלא ברשות משום קולא וקמ"ל דלא אמרי' הכי אלא בסיפא חייב גלות משום דלא אמרינן עכשיו דה"ל שוגג קרוב למזיד ודוק היטב וזה ברור בעזה"י:

בתוס' בד"ה מאן דמתני לה וכו' ותימא אי מטעם אונס וכו' כ"ש שהיה לו לפטור מד' דברים וכו' עכ"ל. לכאורה נראה מדברי התוס' דהא דקאמר כ"ש ארישא קאי ג"כ אחיובא דד' דברים וע"ז מקשו שהיה לו לפטור וכו' והיינו שמפרשים הסוגיא כמ"ש בשם גדולי המפרשים ואני בער ולא אבין איך אפשר לומר כן דאף לפירוש התוס' דשלא ברשות נמי לא מיקרי אונס א"כ יש לחייבו בד' דברים עכ"פ לא שייך לומר שנלמד במכ"ש מברשות ואף שיש לדחוק ולומר דעיקר הכ"ש היינו לענין גלות לחוד ומה שחייב בד' דברים היינו מסברא כיון שאין טעם לפוטרו מ"מ קשה דאיך שייך לומר שהדין שוה לגמרי ברשות ושלא ברשות דבשניהם פטור מגלות וחייב בד' דברים דא"כ אמאי פלגינהו לתרתי בברייתא ועוד עכ"פ יותר היה ראוי לתנא דברייתא לשנות החיוב דד' דברים ברישא גבי שלא ברשות ממה ששנאו גבי ברשות ועוד מדקאמר ואם הזיק ברשות חייב משמע להדיא דשלא ברשות פטור מזה החיוב שהוא ד' דברים. ובר מן דין שעכ"פ א"א לומר כן שהתוס' מפרשים דמאן דמתני אסיפא יאמר דברישא חייב ג"כ בד' דברים שהרי לעיל בסמוך בד"ה זה שלדעת חבירו וכו' כתבו התוס' להדיא דהא דקתני ארישא פטור היינו מד' דברים ולאידך תירוצא שכתבו משמע דאפי' מנזק פטור ומכ"ש מד' דברים ונ"ל ליישב דבאמת התוס' מפרשים דמאן דמתני אסיפא סובר דברישא פטור אף מד' דברים אלא דקושייתם הוא בענין זה דהא לפי המובן עכשיו דמה שאמרו כ"ש ארישא היינו לפי שהוא יותר קרוב לאונס וכו' א"כ צ"ל שזהו הסברא פשוטה ומוכרח' אליבא דכ"ע שהוא קרוב לאונס גמור דאו"כ קשה מנ"ל לסתמא דתלמודא לומר כ"ש ארישא דלמא שאני סיפא שהוא קרוב למזיד משא"כ ברישא שאינו קרוב למזיד ואונס נמי לא הוי ויש לחייבו גלות א"ו שזו סברא מוכרחת דברישא הוא קרוב לאונס וע"ז מקשו ותימא וכו' דא"כ כ"ש שהיה לו לפטור מד' דברים פי' דלפ"ז ראוי לומר שהסברא מוכרחת שהוא פטור מד' דברים כ"ע מודו בזה וכוונת הקושיא דהא חזינן דליתא להאי סברא שהרי לפנינו דמאן דמתני לה ארישא חייב בד' דברים וע"כ שהוא סובר דשלא ברשות לא הוי קרוב לאונס וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דכיון דמצינו דאין סברא זו מוכרחת איך שייך לומר כ"ש ארישא דלמא מאן דמתני אסיפא נמי סובר דברישא לא הוי קרוב לאונס לחייב גלות כנ"ל ליישב דברי התוס' אלא דבכל זה לא נתישבה דעתי דהא מצינו למימר דלעולם סברא פשוטה דרישא הוי קרוב לאונס והא דמחייבין ליה מאן דמתני ארישא בד' דברים אין זו קושי' דהא מאן דמתני לריב"ח אברייתא דממציא את עצמו אין לך קרוב לאונס יותר מזה ואפ"ה חייב בד' דברים וה"נ ס"ל למאן דמתני ארישא ועוד קשה דמצינן למימר דהא דקאמר כ"ש ארישא דפטור מגלות היינו דסמיך אברייתא דנפח דממ"נ ס"ל דשלא ברשות מיהא פטור מגלות ע"כ דברי התוס' צריכין עיון גדול ודוק היטיב:

בא"ד וי"ל דלאו מטעם אונס וכו' אלא לפי שאינו דומה ליער וכו' עכ"ל. לפי מ"ש בסמוך צ"ל דמאי דקאמר לפי שאינו דומה ליער היינו לענין שיפטור מגלות אבל הא דפטור מד' דברים שלא ברשות היינו משום דלענין פטור ד' דברים מקרי שפיר אונס דבאונס כל דהו סגי כמו בהכיר בה ושכחה וזה מוכרח דמאן דמתני אסיפא חייב לענין ד' דברים לחוד וע"ז נקט אם הזיק ברשות חייב משמע שלא ברשות פטור מזה החיוב והיינו כמ"ש ודו"ק:

שם בא"ד הא דקאמר כ"ש ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער עכ"ל. לפי מ"ש לעיל דטעמא דשוגג קרוב למזיד היינו ג"כ לפי שאינו דומה ליער א"ש ואם נאמר שהתו' לא נחתי לזו הסברא יש לפ' בדהכ"ש הוא שאם הועיל הטעם דשוגג קרוב למזיד לפטור מגלות כ"ש שיועיל הטעם שאינו דומה ליער לפטרו מגלות שזה הטעם נראה להש"ס יותר פשוט מאידך טעמא ודו"ק:

בגמרא ומי חייב גלות והתניא הנכנס לחנותו וכו' יש לדקדק לפרש"י ותוספות בד"ה לדעת חבירו נכנס דמשמע מפירושם דסוגיא דשמעתין למאן דמחייב גלות כשנכנס ברשותו היינו כגון שראהו נכנס א"כ מאי מקשה מנפח דלמא הא דפטר בנפח היינו שלא ראהו וכענין זה הביאו התוס' בד"ה חייב בד' דברים בשם הירושלמי ונראה לי דהש"ס מדקדק מדנקט בברייתא דנפח שני בבות דקתני בתחילה הנכנס לחנותו של נפח וכו' פטור והדר קתני ואפי' נכנס ברשות ואיפכא מיבעיא ליה למיתני הנכנס וכו' אפי' ברשות פטור אלא ודאי דקתני סיפא לגלויי על הרישא דהא דקתני פטור היינו שלא ברשות וא"כ ע"כ דפטור אפי' כשראהו דהא בברייתא דנגר פטורים שלא ברשות וכשראהו איירי וע"ז קתני לבתר הכי ואפי' נכנס ברשות משמע להדיא דהכוונה להשוות לגמרי נכנס ברשות לשלא ברשות לענין גלות דשניהם פטור בין ראהו ובין לא ראהו א"כ מקשי שפיר אבל בירושלמי דליכא אלא חד בבא משני שפיר ודו"ק. ויותר נראה דמאן דקתני ארישא אבל בסיפא חייב גלות מוקי לכולה מלתא כשלא ראהו דאי כשראהו לא שייך לחייב גלות דהא ה"ל שוגג קרוב למזיד ודוקא מאן דמתני אסיפא מוכרח לפרש כשראהו וא"כ מקשי שפיר דוקא למאן דמתני ארישא לפ"ז נתישב היטב דברי הרמב"ם ודו"ק:

שם בגמר' אי הכי אחר נמי וכו' ולא ידענא מאי קושיא ואמאי לא מוקי באמת לברייתא אפי' באחר כגון שמסרהב בו לצאת ונראה דלק"מ דהקושיא באמת אינו אלא אסוגיא דשמעתין שהוא התרצן הראשון דתירץ בשוליא דנגרא משמע דאחר חייב ומה שהתרצן הראשון השיב כן היינו משום דס"ל באמת מצד סברא דאחר חייב אפי' כשמסרהב וכמסקנא דשמעתין ואין לתמוה ע"ז הסוגיא שכהנה רבות בש"ס וק"ל:

לעיל בתוספות בד"ה חייב בד' דברים וכו' מידי דהוה אמסרהב בו כו' אחר דלא הוי שולי' דנגרא וכו' עכ"ל. והיינו שהוכיחו כן מסוגיא דשמעתין מדמוקי לה בשולי' דנגרא ולא מוקי לה באחר וכגון שמסרהב א"ו דס"ל לתלמודא שהסברא פשוטה דאחר חייב לפי המסקנא וא"כ מקשו שפיר וכמ"ש בסמוך:

בא"ד וכי דחי בירושלמי וכו' צ"ל כשלא ראהו דלא תקשי דנפח וכו' עכ"ל. פי' דאי לא מוקי לה כשלא ראהו הדרא קושית התוס' לדוכתיה דכיון שהוא ברשות יש לחייבו גלות מידי דהוי אאחר שמסרהב בו לצאת דמשמע מסוגיא דשמעתין שהסברא פשוטה דחייב גלות ומהרש"א הקשה שהרי מה דדחי בירושלמי כשאומר לו הכנס היינו כמאן דמתני אסיפא ואליבא דהאי לישנא לא צריך לאוקמי ברייתא דנפח בשוליא דנגרא אלא אפי' באחר פטור וכו' עכ"ל. ע"ש באריכות הלשון. ולי נראה במחילת כבודו דלא דק דלפי הבנתו תקש' יותר שהרי אפי' למאן דמתני ארישא אבל בסיפא חייב גלות מיתרצא הברייתא שפיר אפי' באחר כגון שמסרהב בו כמ"ש בגמ' א"ו דלא מוקי הכי משום דס"ל לסתמא דתלמודא דבאחר כ"ע מודו דחייב אפי' במסרהב וא"כ זו בעצמו כוונת התוס' דהיאך אמרינן שהסברא פשוטה דבאחר חייב אפי' במסרהב כיון דלמאי דדחי בירושלמי שאפי' נכנס ברשות פטור מגלות א"כ כ"ש באחר שמסרהב נמצא כיון דאיכא מ"ד דפטור הדרא קושיא לדוכתיה אמאי דחק לאוקמי בשוליא דנגרא לוקמי באחר שמסרהב ואע"ג דמאן דמתני אסיפא ס"ל דברשות חייב דלמא במסרהב מודו דפטור לכך כתב דלמאי דדחה לה בירושלמי דאפי' ברשות פטור מגלות היינו כשלא ראהו אבל כשראהו לעולם אימא לך שהסברא פשוטה דחייב באחר אפי' מסרהב אליבא דכ"ע ולכך מוקי האי דנפח בשולי' דנגרא לפי המסקנא. אמנם מה שהביאו התוספות למאי דדחי בירושלמי דאפי' כשאומר לו הכנס פטור מגלות צ"ל כשלא ראהו ולא כ"כ אתלמוד שלנו דמאן דמתני אסיפא דפטור מגלות אפי' ברשות היינו כשלא ראהו היינו משום דבירושלמי איתא כן להדיא דאיירי כשלא ראהו ושאמר לו הכנס אלא שכוונת התוס' לפ' דהא דהוצרכו הירוש' לפרש כשלא ראהו ולא משני סתמא דריב"ח חייב בארבע דברים כשאמר לו הכנס וע"ז כ' שהוכרח לפ' כן דאי לאו דאיירי כשלא ראהו לא היה אפשר לומר דאיירי כשאמר לו הכנס דא"כ תקשי אמאי פטור מגלות דס"ל להירושלמי ג"כ שאין שום סברא לחייב גלות אפילו באחר המסרהב אם ראהו נכנס וכ"ש כשנכנס תחילה ברשות לכך מוקי לה הירושלמי כשלא ראהו וא"ש. ועוד נ"ל דבלא"ה לא שייך לפרש כן אתלמודא שלנו דאף למאן דמתני בסיפא פטור מגלות היינו לפי דה"ל שוגג קרוב למזיד וא"כ אדרבא יותר יש לפטור כשראהו ואפ"ה לא תקשי מנפח דאחר המסרהב י"ל דלא הוי שק"ל כיון שכבר יצא אבל בירושלמי לא משמע כן דפטור מטעם דשק"ל שהרי לאוקימתא ראשונה לא הוי טעמא משום הכי וא"כ למה דדחי ה"ל לפ' ועוד דלפי האמת חזינן דמוקי לה בירושלמי כשלא ראהו ואי טעמא משום שק"ל יותר יש לפטור כשראהו ודו"ק שזהו נכון יותר. ומ"ש התוס' בסוף דבריהם על מה שהוא פטור מגלות לא קאי אנפח אלא אברייתא דריב"ח והכוונה דלא תיקשי מהאי דנפח דמשמע דבאחר חייב ותקשי על מה שפוטר מגלות בברייתא דריב"ח כמ"ש באריכות ודוק היטב באלו הדברים כי נכונים וברורים הם למבין בעז"ה וכן מ"ש בכל הסוגיא מרישא וע"כ וה' יאיר עינינו בתוספות:

בואו ונצא לקראת כלה מלכתא וכו'. ואתיא כי הא דאמרו ז"ל דאמרה שבת לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג וא"ל ישראל יהיה בן זוגך ולכן אמר ונצא לקראת כלה מלכתא:

בואי כלה בואי כלה. כתבו גורי האר"י זצ"ל דיאמר ג' פעמים בואי כלה השנים בקול רם ואחד בלחש ופירשו על דרך האמת בסתר עליון ומש"ה לא אמרו בתקונין ובש"ס כי אם ב"פ שהם השניים שאומרים בקול רם ולא הזכירו השלישית שהיא בלחש ורומזת בסתר המדרגה:

בואו ונצא. כאדם המקבל פני מלך: מתני' המבקע. עצים: והזיק ברה''י. של אחרים: ברשות היחיד. שלו: והזיק ברשות היחיד אחר. של אחרים חייב: גמ' דשכיחי רבים. והוה ליה לעיוני: דלא שכיחי רבים. במקום הנזק: פטור. מגלות: חייב בד' דברים. אם לא מת אלא הוזק נותן לו נזק צער ורפוי ושבת דהוה ליה פושע אבל בושת לא דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין ורישא דשלא ברשות פטור מד' דברים דליכא פשיעה אבל אנזק חייב כדקיימא לן פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון: לדעתו. שלא נטל רשות מחבירו: קרוב למזיד. דאיבעי ליה לעיוני: הוסיף לו. שליח ב''ד למי שחייב מלקות: רצועה אחת. יותר על מה שאמדוהו ב''ד שיכול לקבל ומת גולה על ידו: טפח רבא. לרב שימי: בסנדליה. דרב שימי הכהו על סנדלו ל''א בעט בסנדלו לרב שימי: אטו הוא. השליח מני: קורא. והפלא ה' את מכותך וגו' (דברים כח): ה''ג. בסותר את כותלו ביום לאשפה: להפנות. בני אדם נפנין בה לנקביהם: מתני לה. לדר''י בר חנינא: חייב בד' דברים. דהתם נמי פושע הוא כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני: מאן דמתני לה אסיפא. פטור מגלות שאינו דומה ליער כ''ש ארישא: בשוליא דנפחי. תלמידו של אותו נפח: מסרהב. מפציר בו לצאת:

ונתזה בקעת וטפחה לו בפניו. לא גרסינן ומת דהא מוקי לה לענין ארבעה דברים: זה שלדעת חבירו נכנס. משמע דאיירי כשראהו נכנס וא''ת בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו שנכנס הא אמרינן בפ' הפרה (לקמן מח. ושם ד''ה היזקו) הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות דאפי' בעל הבית הזיקו חייב אי הוה ידע ביה ואפילו שלא בכוונה דומיא דלא הוה ידע דפטור התם וי''ל הא דקתני רישא פטור היינו מד' דברים אבל נזק חייב וכן פי' בקונטרס א''נ כולה ברייתא בשלא ראהו מ''מ חשיב לדעת חבירו שהיה לו לידע שלא על חנם שאל ממנו רשות אלא משום שרוצה ליכנס: דלא סגי ליה בגלות. וא''ת והא תנן באלו הן הגולין (מכות ח.) הזורק אבן לחצרו והרג אם יש לו רשות לניזק ליכנס לשם גולה ואם לאו אינו גולה ואמאי גולה כשנכנס ברשות וי''ל דהתם מיירי כגון שיש לו דרך בתוכו או במכר או במתנה או בשאלה או בשכירות שאין בעל החצר יכול לעכב עליו אבל הכא מיירי באדם ששואל רשות ליכנס לפי שעה דיודע הוא שיכנס לאלתר כיון ששאל ממנו רשות להכי הוי קרוב למזיד: מיתיבי הזורק אבן לרה''ר והא הכא דשוגג קרוב למזיד. בריש אלו הן הגולין (מכות דף ז:) דריש בשגגה פרט למזיד ומוקי לה באומר מותר וקרי ליה מזיד משום דאומר מותר קרוב למזיד והא דלא מייתי הך משנה התם דלא משמע ליה לדמויי האי קרוב למזיד לההוא אבל ההוא דלעיל לא הוי קרוב למזיד טפי מהאי והא דפריך בגמ' אהך משנה במכות והא מזיד הוא ומשני בסותר כותלו וכולה סוגיא כדהכא סמיך אהא דפטרינן הכא קרוב למזיד ולא אתיא ההיא סוגיא כמאן דמתני דר' יוסי בר חנינא ארישא: חייב בארבעה דברים. פי' בקונטרס כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני וקשה לריב''א דאם ראה היה לו להתחייב גלות אע''ג דלא נתן לו רשות ליכנס מידי דהוה אמסרהב בו לצאת גבי נפח בסמוך דחייב גלות אאחר דלא הוי שוליא דנגרי ואע''פ שנכנס ברשות כיון שעתה מסרהב בו לצאת הוי כשלא ברשות וי''ל דשאני התם כיון שתחילת כניסתו ברשות לפיכך באחר יש לו לחוש שמא לא יצא ודמי טפי ליער כי בוטח הוא שלא למהר לצאת כיון שנתן לו רשות ליכנס והיה לו לנפח לעיין אם יצא אם לאו אבל הכא שתחלת כניסתו שלא ברשות אין לו לחוש כל כך ולא דמי ליער והביא ראיה מירושלמי דגר' א''ר יוסי בר חנינא היה עומד ומבקע עצים בחצירו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה בקעת והזיקו חייב ואם מת אינו גולה לפי שאין דומה ליער והתניא רבי חייא פטור נימא דלא פליג דהא דאמר ר' יוסי בר חנינא כשראהו ומה דתני ר' חייא בשלא ראהו הרי משמע אפי' דראהו פטור מגלות כיון דנכנס שלא ברשות אע''ג דמסרהב בו לצאת מחייבינן גבי נפח היכא דנכנס ברשות וכי דחי בירושלמי ומוקי דר' חנינא כשאומר לו הכנס ודאי צריך להעמידה כשלא ראהו דלא תקשה דנפח על מה שהוא פטור מגלות: מאן דמתני לה אסיפא כ''ש ארישא. משמע דיותר הרישא קרובה לאונס ממה שהסיפא קרובה למזיד ותימה אי מטעם אונס פטור מגלות כ''ש שהיה לו ליפטר מארבעה דברים כדמוכח לעיל בסוף פרק שני (דף כו:) בהכיר בה ושכחה דפטור מארבעה דברים וחייב גלות וי''ל דלאו מטעם אונס פטר ליה הכא אלא לפי שאין דומה ליער כשנכנס שלא ברשות והא דקאמר כל שכן ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער מרישא וכן פירש בקונטרס:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד