בבא קמא לב ע"א

ואם עמד, נעצר, בעל קורה ונתקלה החבית בקורה ונשברה — חייב, שהרי בעל החבית אינו יודע שיעמוד, וממשיך בהילוכו ונתקל בו. ואם אמר בעל הקורה לבעל החבית "עמוד כיון שאני עוצר "— הרי הוא פטור.

היה בעל חבית מהלך ראשון ובעל קורה אחרון (אחריו), נשברה חבית בקורה — חייב. ואם עמד בעל חבית פתאום — פטור בעל הקורה, ואם אמר לבעל קורה "עמוד" ולמרות זאת שבר את החבית בקורה — חייב. וכן הם כל הדינים הללו נוהגים אם היה זה בא בנרו וזה בא בפשתנו וגרם הנר לשריפת הפשתן.

א גמרא בעא מיניה [שאל אותו] רבה בר נתן מרב הונא: אדם המזיק את אשתו בתוך כדי תשמיש המטה, מהו דינו לענין חיוב תשלומי נזקיה? וצדדי השאלה: האם נאמר כיון שברשות קעביד [הוא עושה] — פטור, או דילמא [שמא] איבעי ליה לעיוני [היה צריך לו לשים לב] ולהיזהר?

אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בר נתן: תניתוה [כבר שניתם אותה], את ההלכה במקרה זה, שהרי שנינו במשנתנו: זה בא בקורתו וזה בא בחביתו — פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. ומכאן נלמד לשאלה שנשאלה, שכיון שלבעל רשות לתשמיש המטה, אם הזיק את אשתו תוך כדי כך — פטור הוא.

ומוסיפים: ויש החולקים על רב הונא וסבורים שהבעל חייב במקרה זה. והוא שאמר רבא: חייב הבעל, קל וחומר מדיני רוצח בשוגג, שנאמר בו "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים... ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת" (דברים יט, ה). ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, שהרי הוא רשות הרבים, נעשה ההורג כמי שנכנס לרשות חבירו וחייב גלות, זה, הבעל, שלרשות חבירו (אשתו) נכנס, לא כל שכן שחייב על נזק שגרם לה?

ומקשים: אלא לשיטת רבא הא קתני [הלא שנינו] שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ואם מזיק פטור, ומשם למד רב הונא שהבעל פטור!

ומשיבים: יש הבדל בין הדברים, התם תרוייהו כהדדי נינהו [שם שניהם זה כמו זה הם], ששניהם מהלכים, ולכן פטור המזיק ההולך ברשות, הכא איהו קעביד [כאן הוא, הבעל, עושה] מעשה בביאה וכיון שכל המעשה שלו הוא — לכן חייב, אף שהיה זה ברשות.

ושואלים: והיא האשה לא נחשבת כעושה מעשה? והכתיב [והרי נאמר] לגבי ביאות אסורות "ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם" (ויקרא יח, כט), משמע שגם האיש וגם האשה נחשבים כעושים מעשה!

ומשיבים: הנאה לתרוייהו אית להו [לשניהם יש להם], ולכן אף האשה נענשת אם עברה ברצון, שנחשב הדבר כמעשה, אבל לענין נזקים איהו [הוא הגבר] מעשה הוא דקעביד [שעושה] ולכן חייב.

ב שנינו במשנה: היה בעל קורה מהלך ברשות הרבים ראשון ובעל חבית אחרון וכו'. אמר ריש לקיש: שתי פרות שהיו ברשות הרבים, אחת רבוצה בדרך ואחת מהלכת, בעטה מהלכת ברבוצה — הרי היא פטורה מלשלם. בעטה רבוצה במהלכת — חייבת לשלם. ומציעים:

לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו במשנתנו: היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה החבית בקורה — פטור, ואם עמד בעל קורה — חייב. והא הכא [והרי כאן] אם עמד בעל הקורה הרי זה כפרה רבוצה שבעטה במהלכת דמי [נחשב], שהרי בעל החבית הוא המהלך ובעל הקורה עומד במקומו ברשות הרבים וגורם לו לנזק, וקתני [ושנה] חייב.

על כך תוהים: ותסברא [וסבור אתה] שאפשר לומר כך? הא סייעי בעיא [הרי לסייע לו רצה], לא מסתייא [די] שלא מסייעי [מסייע] לו מכאן, אלא מקשה נמי קשיא [קשה היא גם כן], כי בדברי ריש לקיש, חייב בעל הפרה הרבוצה, טעמא [הטעם דווקא] משום שבעטה הרבוצה במהלכת, הא [הרי, אבל] אם הוזקה המהלכת ממילא, שנתקלה ברבוצה וניזוקה — פטור, והא מתניתין [והרי משנתנו] העוסקת בנזק שממילא הוזק בעל החבית, בלא מעשה של בעל קורה, וקתני [ושנה]: חייב!

ומשיבים: אין מכאן קושיה, מתניתין דפסקה לאורחא כשלדא [משנתנו מדברת שבעצירתו פסק, חסם, בעל הקורה את הדרך כשלד, לרוחב הדרך] ובהכרח נתקל בו בעל החבית, ולכן הוא חייב אף בנזק שממילא. הכא [כאן] בדברי ריש לקיש, מדובר כגון דרבעה בחד גיסא [שרבצה הפרה בצד אחד] של רשות הרבים, ומכיון שכן איבעי לה לסגויי באידך גיסא [צריכה היתה הפרה המהלכת ללכת בצד האחר הפנוי], ולכן אם היתה נתקלת בה בלבד — היתה הפרה הרובצת פטורה. ונמצא שאין מכאן לא ראיה ולא סתירה לדברי ריש לקיש.

אלא סיפא דמתניתין [סופה של משנתנו] מסייע ליה [לו] לריש לקיש, דקתני [ששנה בה]: היה בעל חבית מהלך ראשון ובעל קורה אחרון, נשברה חבית בקורה — חייב, ואם עמד בעל חבית — פטור. והא הכא [והרי כאן] אם עמד בעל החבית ופגע בה בעל הקורה הרי זה כפרה מהלכת שבעטה ברבוצה דמי [נחשב] וקתני [ושנה] פטור, והרי זה סיוע לדברי ריש לקיש.

ודוחים: מתניתין דכי אורחיה קא מסגי [משנתנו פוטרת משום שכדרכו הוא הולך], ובתוך כך פוגע בחבית. הכא אמרה לה [כאן יכול לומר לו] בעל הפרה הרובצת לבעל הפרה המהלכת: נהי דאית [אמנם יש] לך רשות לסגויי [ללכת] עלי, אבל לבעוטי [לבעוט] בי לית [אין] לך רשותא [רשות].

ג משנה שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, או אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין, והזיקו זה את זה — שניהם פטורין.

ד גמרא מעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כדעת איסי בן יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], איסי בן יהודה אומר: רץ ברשות הרבים והזיק — חייב, מפני שהוא משונה, ששינה מדרך בני אדם ברשות הרבים. ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור, מפני שרץ ברשות.

אמר ר' יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שאם היה רץ והזיק — חייב? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן ככלל: הלכה כסתם משנה (דברים המופיעים במשנה בלא ייחוס שם תנא מסויים), ותנן [ושנינו במשנתנו]: אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין — פטורין!

ומשיבים: מתניתין [משנתנו] הפוטרת את הרץ, מדברת בערב שבת בין השמשות, שיש רשות לרוץ.

ומבארים: ממאי [ממה] מסיקים אנו מסקנה זו להסביר את המשנה במקרה מיוחד זה בלבד? מדקתני [ממה ששנה שם]: או שהיו שניהם רצין פטורין. ונעיין בדבר, הא תו [זו עוד] קטע נוסף זה למה לי לשנותו? השתא [עכשיו, הרי] אחד רץ ואחד מהלך — פטור הרץ, שניהם רצין מיבעיא [נצרכה לומר] שפטור המזיק? אלא הכי קאמר [כך הוא אומר]: אחד רץ ואחד מהלך — פטור. במה דברים אמורים — בערב שבת בין השמשות שרץ ברשות, אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך — חייב, ואם היו שניהם רצין — אפילו בחול פטורין. ולפי זה מובן מדוע נוסף קטע זה במשנה, שנראה שלפי הבנתה הפשוטה הוא מיותר. ומבררים את ששנינו מקודם.

אמר מר [החכם]: ומודה איסי שהרץ בערב שבת בין השמשות והזיק שהוא פטור, מפני שרץ ברשות. ושואלים: בערב שבת מאי [מה] ברשות איכא [יש כאן]? כלומר, מה הצורך לריצה זו בערב שבת?

ומשיבים: כדברי ר' חנינא, שאמר ר' חנינא (כך היה נוהג לומר) בערב שבת:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

ג. ואם נעמד בעל קורה ^[303] ומחמת כן נתקעה החבית בקורה, בעל הקורה חייב. ^[304]

ד. ואם אמר בעל הקורה לבעל חבית עמוד, מפני שרצוני לעצור, והמשיך בעל החבית ללכת ונתקלה חביתו בקורה, בעל הקורה פטור שהרי הזהיר את בעל החבית לפני שעצר ואיהו דאזיק אנפשיה. ^[305] ה. היה בעל החבית הולך ראשון, ובעל קורה אחרון, והגביר בעל הקורה את הליכתו עד שנתקלה בחבית, ונשברה חבית בקורה, חייב. ^[306]

ו. ואם עמד בעל חבית ^[307] ומחמת כן נתקל בעל הקורה בחבית ושברה, בעל הקורה פטור. ^[308]

ז. ואם אמר בעל החבית לבעל הקורה שאחריו: עמוד, מפני שרצוני לעצור לפוש, והמשיך בעל הקורה ללכת ונתקל בחבית, בעל הקורה חייב. ^[309] וכן הדין גם בשנים שהיו מהלכים ברשות הרבים, זה בא בנרו וזה בפשתנו. ^[310]

גמרא:

בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא: המזיק את אשתו בתשמיש המטה, מהו? וצדדי הספק הם: האם כיון דברשות קעביד, ^[311] הרי הם כשנים שהיו מהלכים ברשות ברשות הרבים והוזקו זה את זה דפטורים, והכי נמי המזיק פטור.

או דלמא, המהלכים ברשות הרבים והוזקו זה בזה פטורים מפני שקיימא לן [כז ב] אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, אבל הכא איבעי ליה, לעיוני שלא יזיק. ^[312]

אמר ליה רב הונא לרב נתן: תניתוה, שנינו במשנה שבמקום שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך שניהם פטורים, והכי נמי הבעל פטור מפני שהוא נקרא ברשות. ^[313]

אמר רבא, אף על פי שהוא נידון כמהלך ברשות, הרי הוא חייב מקל וחומר.

מצינו שחייבה התורה בגלות את ההורג נפש בשגגה, כגון שנכנס ליער לחטוב עצים ונשמט הברזל מהגרזן והרג נפש בשוגג. ומה ההורג את חבירו בשוגג ביער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו, וחייב. ^[314]

זה, המזיק את אשתו בתשמיש המיטה שלרשות חבירו נכנס, לא כל שכן שהוא חייב. ^[315]

אלא אמר רבא, הא דקתני במשנה שבזמן שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך המזיק פטור, זהו דווקא התם, מאחר ותרוייהו כהדדי נינהו שניהם גרמו את הנזק בשווה, הבעל הקורה בהתקלותו בחבית, ובעל החבית בהתקלותו בקורה, ובזמן שהניזק מסייע למזיק, המזיק פטור. ^[316]

אבל הכא, המזיק בתשמיש המיטה איהו קעביד את מעשה הנזק, וחייב. ^[317]

ומקשה הגמרא, וכי היא לא עשתה מעשה, והכתיב לגבי נואף ונואפת [ויקרא יח כט]: "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם", ומבואר שגם האשה נידונית כעושה מעשה כמו האיש.

מתרצת הגמרא: התורה החשיבה את האשה כעושה מעשה לפי שהנאה לתרוייהו אית להו בשווה, ועל כך שניהם ראוים להיענש בשווה, אבל באמת איהו מעשה הוא דקעביד, והאשה לא, ולכן כשהזיק נידון הבעל כמזיק לבדו וחייב.

שנינו במשנה: היה בעל קורה ראשון כו':

אמר ריש לקיש: שתי פרות הנמצאות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת. המהלכת נמצאת ברשות שכן דרך בהמות להלך ברשות הרבים, והרבוצה היא שלא ברשות שכן אין דרך בהמות לרבוץ ברשות הרבים.

א. בעטה המהלכת ברבוצה, פטורה, כי דרך בהמות בשעה שרואות מעשה משונה גם הן עושות מעשים משונים, ולפיכך דנים את בעיטת המהלכת שהיא כתוצאה מראית פרה רבוצה, והבועטת פטורה.

ובלשון הגמרא לעיל: [כד ב] כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. ^[318] ב. בעטה הרבוצה במהלכת, חייבת חצי נזק כדין תולדות קרן לעיל [ב ב]. ^[319]

לימא מסייע ליה לדברי ריש לקיש "בעטה רבוצה במהלכת חייבת" ממשנתנו:

היה בעל קורה מהלך ראשון, ובעל חבית אחרון, ומיהר בעל החבית בהילכתו ונתקל בקורה שלפניו ונשברה חבית בקורה, בעל הקורה פטור, ואם עמד בעל קורה ללא התראה בבעל החבית, וכתוצאה מכך נתקלה החבית בקורה ונשברה, בעל הקורה חייב.

והא הכא, עמידת בעל הקורה ברשות הרבים נחשבת כמעשה משונה, שהרי אין דרך בני אדם לעמוד לפוש, ונמצא דהנזק שעשה בעל הקורה הוא כבעטה רבוצה במהלכת דמי, וקתני חייב. ומבואר כי המשנה שגרם נזק, חייב, ואינו רשאי לומר לבעל החבית היה עליך ללכת מהצד ולא מאחורי.

דוחה הגמרא: ותסברא, הא סייעי בעיא, וכי צריך סיעתא לדין זה, הלא פשוט שהמזיק חייב.

ועוד, לא מסתייא דלא מסייעי, לא די שהברייתא לא מסייעת לריש לקיש, אלא מקשה נמי קשיא.

שהרי מדקדוק לשונו של ריש לקיש: "בעטה רבוצה במהלכת", משמע, דטעמא דבעטה הרבוצה חייבת, הא אם לא עשתה כלום אלא שהמהלכת נתקלה ברבוצה והוזקה ממילא, בעל הרבוצה פטור. ^[320] והא במתניתין מבואר שאם עצר בעל הקורה, דממילא הוזק בו בעל החבית, שהרי בעל הקורה לא הפעיל כח כדי להזיק את החבית, וקתני חייב, דלא כריש לקיש. ^[321]

ובכדי ליישב דברי ריש לקיש עם משנתנו צריך לחלק בין המקרים:

מתניתין, משנתנו חייבה את בעל הקורה גם כשלא הזיק בכוחו אלא בנזק דממילא, מפני שמדובר באופן דפסקה [חסמה] הקורה לאורחא [את כל רוחב הדרך] כשלדא [כנבילה מושלכת], כך שלא היתה לבעל החבית שום אפשרות להימנע מהיתקלות בקורה, ולכן בעל הקורה חייב.

אבל אם עצר בעל הקורה ולא חסם את הדרך ונתקל בו בעל החבית, הרי בעל הקורה רשאי לומר לו היה לך ללכת מהצד ולא מאחורי, ופטור. ^[322]

וטעמו של ריש לקיש דאמר הכא בעטה רבוצה במהלכת חייבת, אבל אם הוזקה המהלכת ברבוצה פטורה, משום שמדובר בכגון דרבעה [רבצה] בחד גיסא [בצד אחד של הדרך] ויכולה הרבוצה לומר למהלכת: איבעי לה לסגויי באידך גיסא, היה לך ללכת בצד השני כדי שלא תתקלי בי. ^[323] אלא, סיפא דמתניתין מסייע ליה לריש לקיש לדין הראשון: "בעטה מהלכת ברבוצה פטורה", דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. ^[324]

דקתני בסיפא, היה בעל החבית מהלך ראשון, ובעל קורה אחרון, ומיהר בעל הקורה בהליכתו עד שנתקל בחבית, ונשברה החבית בקורה, בעל הקורה חייב. ואם עמד בעל חבית, בעל הקורה פטור.

והא הכא כשעמד בעל החבית ונתקל בו בעל הקורה, דנידון בעל הקורה כפרה מהלכת שבעטה ברבוצה דמי, שכן בעל החבית שינה בזה שעצר, ולכן פגע בו בעל הקורה והזיקו, וקתני בעל הקורה פטור, הרי שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.

דוחה הגמרא: אין מהמשנה ראיה לדברי ריש לקיש, ולעולם יתכן שכל המשנה ובא אחר ושינה בו, השני חייב.

ומה שכתוב במתניתין שבעל הקורה פטור כשעצר בעל החבית, היינו משום דבעל הקורה כי אורחיה קא מסגי, הולך כדרכו ואינו משנה מאומה, ונמצא שהנזק של בעל החבית לא נעשה על ידי פעולה של בעל הקורה אלא על ידי עצירתו, ולכן בעל הקורה פטור. אבל הכא בשתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת, אם תבעוט המהלכת ברבוצה תתחייב על הבעיטה, שכן אין לה היתר לשנות. וכביכול אמרה לה הרבוצה למהלכת: נהי דאית לך רשות לסגויי עלי לעבור עלי כאשר אני חוסמת את הדרך, אבל לבעוטי בי לית לך רשותא. ^[325]

מתניתין:

שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, והזיקו זה את זה. ^[326] וכן אם אחד רץ ברשות הרבים ואחד מהלך, והזיק הרץ את המהלך, ^[327]

או שהיו שניהם רצין, והזיקו זה את זה, ^[328] שניהם פטורין. ^[329]

גמרא:

דנה הגמרא: לכאורה מתניתין, משנתנו, הפוטרת את האדם הרץ מחיובו בנזקי המהלך, היא דלא כאיסי בן יהודה.

דתניא [בתוספתא]: איסי בן יהודה אומר, שנים שהיו מהלכים ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, וניזוק המהלך ברץ, הרץ חייב. מפני שהוא משונה, שריצתו ברשות הרבים משונה, לפי שאין בני אדם רצים שם, ולכן הוא נחשב המזיק.

ומודה איסי בן יהודה לתנא קמא, החולק עליו, שאם רץ בערב שבת בין השמשות, שהוא פטור. מפני שרץ ברשות, ובהמשך הגמרא מבארת מדוע מותר לרוץ בערב שבת. ^[330]

ואילו במשנה לא הוזכר חילוק בין שבת לימות השבוע, ומשמע שדרך בני אדם לרוץ ברשות הרבים גם בימות החול. ^[331]

אמר רבי יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה, שהרץ בימות השבוע והזיק חייב, ובערב שבת פטור.

ומקשה הגמרא: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שההלכה כאיסי? והלא כלל אמר רבי יוחנן, הלכה כסתם משנה.

ותנן במשנתנו, שהיא סתם משנה: אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין פטורין. אלמא, מותר לרוץ גם בימות החול, ואם הזיק פטור. וכבר הוכיחה הגמרא שמשנתנו היא דלא כאיסי בן יהודה, ואם כן כיצד פסק רבי יוחנן כאיסי בן יהודה בזמן שישנה סתם משנה החולקת על דבריו.

ומתרצת הגמרא: לעולם משנתנו אינה סותרת את דברי איסי בן יהודה, שכן אפשר לתרץ ולומר שמתניתין מדברת ברץ בערב שבת בין השמשות, שהוא פטור גם לדעת איסי, אבל אם רץ בימות החול מודה תנא דמשנתיו שהוא חייב כמו איסי.

ומבארת הגמרא: ממאי, מהיכן משמע במשנה שמדובר ברץ בערב שבת.

מדקתני "אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין פטורין", ולכאורה הא תו למה לי? לשם מה הוסיף התנא מקרה של רץ שהזיק? והרי השתא, אחד רץ ואחד מהלך, שהמהלך לא עשה שום שינוי והרץ שינה ואף על פי כן אם הזיק רץ את המהלך, הרץ פטור,

אם כן, בזמן ששניהם שינו כגון ששניהם רצין והזיק אחד את חבירו, מבעיא, וכי צריך התנא להשמיענו שהוא פטור.

אלא בהכרח, תנא דמשנתנו הכי קאמר, כך היא חלוקת דברי התנא במשנה:

אחד רץ ואחד מהלך פטור,

וכאילו הוסיף התנא ואמר: במה דברים אמורים בערב שבת בין השמשות, שאז הוא רץ ברשות.

אבל בחול, מאחר ואין רשות לרוץ ברשות הרבים, אם היה אחד רץ ואחד מהלך, והזיק הרץ את המהלך, חייב. ^[332]

ואם שניהם רצין, אפילו בימות החול [שאסור לרוץ בהם] פטורין, כדשנינו להלן [מח ב] שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה פטורים.

הרי שבמשנה עצמה הוזכר החילוק בין הרץ בערב שבת לרץ בימות השבוע, כדברי איסי בן יהודה, ולפיכך פסק רבי יוחנן כדבריו.

אמר מר: ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות.

ודנה הגמרא: בערב שבת מאי ברשות איכא. איזו ריצה נחשבת ריצה של מצווה, בכדי שנפטור את הרץ מנזקי מהלך?! ^[333]

הערות

^[303] בגמרא לעיל לא א מבואר שבעל הקורה עמד לפוש. [עיין לעיל בהערות בשם הגרע"א, שלכולי עלמא מוקמינן כן] וטעם החיוב כתב רש"י [שם] דמשונה הוא ואין רשות הרבים עשויה לכך. וכן כתב הנימוקי יוסף כאן דהוי שלא ברשות. ור"ח פירש דהעומד לפוש אינו טרוד ועליו להזהיר. אבל אם עמד לכתף, בעל הקורה פטור. לדעת רש"י והנימוקי יוסף מפני שהוא ברשות ודרכו בכך, ולדעת ר"ח מפני שהוא טרוד ואינו יכול להזהיר, [וכן משמע ברמב"ם [חובל ו ח] ובשו"ע [שעט ב]] ועל בעל החבית שמאחור מוטל להיזהר מפני עצירות לכתף. [וצריך לומר שאפשר להבחין בין עצירה לכתף לעצירה לפוש כמבואר בתוספות שם ד"ה וקתני, ובש"ך [שעט א] מבואר שגם אם אי אפשר לדעת מתי בעל הקורה עוצר לכתף ומתי לפוש, בעל הקורה פטור].

^[304] בגמרא מבואר [לדעת ריש לקיש] שמדובר באופן שבעל הקורה חסם את כל רוחב הדרך, באופן שלא היה לבעל החבית שמאחור אפשרות ללכת בנתיב אחר של הדרך. אבל אם בעל הקורה הלך בצד אחד, על בעל החבית ללכת בצד השני כדי שלא יתקע בו, או לחילופין אם ירצה ללכת מאחורי בעל הקורה, יהיה עליו להיזהר שמא יעצר בעל הקורה. [תלוי בשני תירוצי התוספות]. אבל הראשונים השמיטו אוקימתא זו, ולדעת חלק מהאחרונים, בעל הקורה חייב גם אם לא היה מנח כשילדא, ואין חיוב לבעל החבית שמאחוריו להיזהר [ראה בהערות לגמרא]. והנה מבואר שבעל הקורה חייב על החבית, ובעל כרחך שנידון כאדם המזיק, שהרי אם הוא נידון כבור לא היה חייב על הכלים. ובטעם הדבר שנקרא אדם המזיק הבאנו לעיל בשם רבינו פרץ דכל שהנזק בא מכח החיים שבו נידון כאדם ולא כבור, וכאן הלא בכוחו החזיק את הקורה. וכעין זה כתב בנימוקי יוסף כאן.

^[305] דאף שהוא עוצר שלא ברשות, כיוון שהניזק יודע בו, אין לו להזיק את עצמו בידיים. ביאור הגר"א [שעח ס"ק כא] ובנימוקי יוסף הוסיף שזה דומה לשור פיקח שהפיל עצמו לבור ביום, שבעל הבור פטור מדין איהו דאזיק אנפשיה.

^[306] לדעת רש"י בעל הקורה הגביר את מהירותו, ועל ידי זה נקרא משנה שלא ברשות, וחייב. וכן כתב הנימוקי יוסף הרמב"ם כתב "שזה כמו ששברו בידו בכוונה", כלומר, אף ששניהם ברשות אם הזיקו זה את זה פטורים, כל זה אינו אלא אם הזיקו שלא בכוונה [לשיטתו, ודלא כפירש"י] אבל כאן בעל הקורה נידון כבכוונה שהרי ידע מהחבית שלפניו, ולכן חייב בנזקיה:

^[307] בפשטות, כשם שברישא עמד בעל הקורה מפרשינן בעמד לפוש, אבל לכתף [דאורחיה בהכי לרש"י או דטריד לר"ח], כמו כן כאן בעמד בעל החבית צריך לומר כי דווקא כשעמד לפוש שאסור לו לעשות כן [דמשונה הוא לרש"י, או דהו"ל להזהיר לר"ח], בעל הקורה חייב, אבל אם עמד לכתף, בעל הקורה חייב, שהרי דרך בעל הקורה לעשות כן ואינו חייב להזהיר. וכן כתבו הרמב"ם [חובל ו ח] והשולחן ערוך [שעט ג]. אבל הנימוקי יוסף כתב שאין חילוק בין עמד בעל החבית לכתף לעמד לפוש, בכל מקרה בעל הקורה פטור כיוון שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים, ואינו יודע בעמידת בעל החבית, וכל שכן שאינו יכול לדעת אם עומד לפוש או לכתף, וכן כתב הים של שלמה. ותמה הש"ך [סק"א], מהו החילוק בין בעל קורה ראשון דמחלקינן בין עמד לפוש לעמד לכתף, לבעל חבית ראשון שאין חילוק. עיין חכמת שלמה. וראה את ביאור הנצי"ב בהערה הבאה.

^[308] בפטור בעל הקורה ישנם כמה ביאורים: בתוספות [ד"ה תרוויהו, לדעת ר"י] מבואר, שגם אם בעל הקורה עשה את כל הנזק, פטור מפני שעל הניזק היה להיזהר מהקורה שמאחריו. [שהיתה מונחת כשילדא תוספות ד"ה ואם] ולעיל [כז ב ד"ה ושמואל] כתבו שמטעם זה נידון בעל הקורה כאנוס. הרמב"ן [ב"מ פב ב] כתב, שהניזק גרם לעצמו, ואף על פי שלא סייע בנזק. לדעת רש"י [לעיל לא א] מדובר בעמד לפוש דמשונה ואינו ברשות, ובעל הקורה הולך ברשות, וקיימא לן [מח ב] ברשות הוזקו זה בזה פטורים. והנה לדעת התוספות בתירוץ הראשון מדובר בבעל קורה שלא מנח כשילדא, וכן החבית אינה מונחת כשילדא, והקשו, אם כן מדוע בעל הקורה אינו חייב שהרי היה לו אפשרות ללכת בדרך אחרת. ובשיטה הביא בשם הריב"א שתירץ, שאדם הנושא חבית נזהר יותר שלא יוזק ממה שבעל הקורה נזהר שלא יזיק, ולכן בעל הקורה לא היה צריך להיזהר, ופטור בנזקי חבית. והנצי"ב הוכיח מדברי השאילתות, דאפילו אם עמד בעל החבית ברשות ובעל הקורה עשה את כל הנזק, פטור, מפני שהיה לבעל החבית להזהיר, וכשם שיש לו להיזהר שלא יזיק כך יש לו להיזהר שלא יוזק. [דלא כהתוספות לעיל כג א, כז ב]

^[309] הנימוקי יוסף ביאר, דאף שבעל החבית אינו ברשות, כיוון שהזהיר את בעל הקורה, אין בעל הקורה יכול לומר כל המשנה ובא אחר ושינה בו, דגבי אדם לא אמרינן כן.

^[310] הרבותא בזה, ביאר התוספות יום טוב, דהיה סלקא דעתך שבעל הנר חייב בכל אופן בנזקי הפשתן מפני שהוא נשרף בקלות, קא משמע לן שאם בעל הפשתן נכנס בו, או שבעל הנר הזהיר את בעל הפשתן, פטור. אי נמי לולי המשנה היה סלקא דעתך שבעל הנר תמיד פטור, מפני שעל בעל הפשתן לשמור את פשתנו, קא משמע לן שיש מקרים שבעל הנר יהיה חייב.

^[311] באילת השחר דן האם נקרא ברשות מאחר והיא משועבדת לו, או מחמת שהסכימה לכך ונתנה לו רשות. ועיין אבן האזל.

^[312] דעת רש"י [מח א] ותוס' כאן ד"ה [תרוויהו], שברשות זה סיבה לפטור רק כשהניזק נתקל במזיק ולא כשהזיק בידים, ולפי זה צריך לומר שהספק בגמרא הוא כשהוזקה האשה בבעלה האם הוא נידון כברשות או לא. ולדעת הרמב"ם המזיק ברשות פטור גם כשהזיק בידיים בלא כוונה, ולדבריו ספק הגמרא הוא האם המזיק את אשתו נידון כמזיק בכוונה שהרי איבעי ליה לעיוני, או לא. ועיין אבן האזל [חובל ו ג] שכתב, כי לפי הצד שאיבעי ליה לעיוני, נידון כפושע ואינו ברשות, ולכן חייב כשהזיק. [אף שלא בכוונה]

^[313] הגר"א [שעח יט] ביאר בדעת הרמב"ם שהכלל "שניהם ברשות והוזקו זה בזה פטורים" נאמר רק בנזקי ממון, אבל אם גופו של האחד הוזק בחבירו, המזיק חייב אפילו ברשות. וכן נקט הים של שלמה. ותמה באבן האזל [חובל ו ג] הכיצד סבר רב הונא להוכיח מהמשנה העוסקת בנזקי ממון, לספיקו של רבה העוסק בנזקי הגוף. וראה בהערות למשנה את מסקנת האבהא"ז שהמשנה כאן לא מדברת בדין "שניהם ברשות" כלל.

^[314] לשון הגמרא "זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס" משמע שהיער אינו נידון כרשות הרבים שלשניהם רשות להלך, אלא כל אחד נכנס לרשותו. ומכל מקום הבינה הגמרא כי כשם שהנכנס ליער ברשות והזיק חייב, כך המזיק ברשות הרבים חייב, וכל שכן כשנכנס לרשות חבירו, והטעם שפטרה המשנה מבואר בגמרא בהמשך. ובאמת לכאורה יש לחלק בין מזיק ביער למהלך ברשות הרבים, כי הנכנס ליער אמנם יש לו רשות להיכנס אבל אין לו רשות להעיף את הברזל מהגרזן וזה מעשה שלא ברשות, אבל שנים שהלכו ברשות הרבים ונתקלה חביתו של זה בקורתו של זה, הרי כל מעשיהם נעשו ברשות כי מותר לכל אדם להלך כדרכו ברשות הרבים, והתקלה היא תוצאה של הליכה ברשות, והרי שניהם אנוסים גמורים. וכן המזיק את את אשתו בתשמיש המיטה שכל מעשיו היו ברשות, אינו דומה למזיק ביער. ויתכן שמטעם זה סבר רב הונא כי המזיק את אשתו דומה לשנים שהיו מהלכים ברשות הרבים ולא דמי ליער שהמעשה נזק נידון כלא ברשות. ורבא סבר שמאחר ומותר לחטוב עצים ביער נמצא שגם האפשרות שיעוף הברזל מהגרזן למקום אחר הוי דבר שברשות, וכיוון שמצינו שחייבה התורה ביער אף ברשות הרבים ומזיק את אשתו חייב.

^[315] בגמרא להלן [לב ב] מבואר שהנכנס ליער נידון כנכנס שלא לדעת חבירו. והקשו האחרונים, מהו הדמיון בין מזיק את אשתו שנכנס מדעתה למזיק ביער שהזיק שלא מדעת, הרי ביער הניזק לא יכל להיזהר ולכן המזיק חייב מה שאין כן מזיק את אשתו שנכנס מדעתה יש לפוטרו מפני שיכלה להיזהר.

^[316] לדעת רש"י ותוספות תרוויהו כי הדדי נינהו פירושו ששניהם שותפים בנזק, כי כשם שבעל הקורה חבט בחבית כך בעל החבית חבט את שלו בקורה. מה שאין כן מזיק את אשתו רק הוא מזיק והיא איננה שותפה בנזק. ובתוספות מבואר שאם בעל הקורה רץ או שנכנס לחצירו של בעל החבית שאז בעל החבית ברשות ובעל הקורה שלא ברשות, בעל הקורה חייב גם אם בעל החבית סייע בשבירתה. [וראה הערות למשנה את דעת השאילתות]. יש להסתפק האם כשהניזק מסייע, המזיק פטור מחמת שהוא אנוס, או שאינו נידון כמזיק בזמן שהניזק גורם לעצמו את הנזק. ולכאורה נחלקו בזה הראשונים, בתוספות לעיל [כז ב ד"ה ושמואל] כתבו שבעל הקורה נחשב לאדם המזיק באונס, ומשמע שמעשה מזיק הוי רק כיוון שהניזק נחבט בו אנוס הוא ופטור, וכן כתב הברכת שמואל [טז]. והרמב"ן בבא מציעא [פב ב] סובר שהמזיק באונס חייב, ולדבריו צריך לומר שכשהניזק מסייע אינו נחשב מזיק. וראה בהערות לתוספות ד"ה תרוויהו שביארנו על פי חקירה זו את שני תירוצי התוספות. וראה להלן במשנה הבאה בהערות. בשאילתות [קיא פרשת אמור] מבואר, שהפטור של בעל הקורה הוא משום "דאמר ליה איבעי לך לנטוריה נפשך", וביאר הנצי"ב כי לדבריו "תרוויהו כי הדדי נינהו" אין פירושו ששניהם עשו את הנזק, כפי שפירשו רש"י ותוספות, אלא שעל שניהם להיזהר בשווה שלא יארע נזק וכשלא נזהרו אומר בעל הקורה לבעל החבית, כשם שאתה לא נזהרת אף אני לא נזהרתי. וראה את ביאור הנצי"ב שהבאנו במשנה. ולפי זה החילוק בין המשנה למזיק את אשתו הוא, דבבעל קורה ובעל חבית שניהם יכולים להיזהר, אבל במזיק את אשתו, כיוון שהיא אינה יכולה להיזהר, הבעל חייב.

^[317] לדעת רש"י ותוספות ניתן לפרש מהו "איהו קעביד מעשה" בשני אופנים. א. הוא לבדו גרם הנזק ללא עזרת הניזק, [ואינו אנוס]. ב. האשה אינה ניזוקית בו אלא הוא מזיק אותה, כי הוא זה שעושה המעשה, ולדעת רש"י ותוספות המזיק ברשות חייב, ולא נפטר אלא כשהוזק בו אחר. ולדעת הרמב"ם דסבר שברשות פטור גם בהזיק, צריך לומר דאיהו עביד מעשה פירושו כהאופן הראשון. וראה חזון איש [ד ג] שכתב שגם לדעת הרמב"ם כיוון שהיה לו לעיוני, הוא דומה למזיד, ובכי האי גוונא המזיק ברשות חייב. והנה, [לעיל כז ב] הוכיחו התוספות מהאמור לקמן [צט ב] "טבח אומן שקלקל, בשכר חייב מפני שהוא נושא שכר", שהמזיק באונס פטור, ואינו חייב אלא מצד קבלת השכר. והרמב"ן [ב"מ פב ב] דחה ראיתם, שהטבח אינו נקרא מזיק, ולפיכך פטור אבל בעלמא המזיק באונס חייב. וביאור דבריו כתב המחנה אפרים [נזקי ממון ה] על פי הריב"א שהביא רבינו פרץ בדף כז דכיוון שהוא מתעסק בזה על פי הוראת הבעלים וברשות קא עביד אין לו דין אדם המזיק. והקשה המחנה אפרים, הרי כאן מבואר שהמזיק את אשתו חייב למרות שהוא מתעסק ברשות, ומאי שנא מטבח אומן שקלקל. ותירץ, דכיוון שהוא נהנה, נידון כשומר שכר. ונראה מדבריו שהבעל חייב מדין שומר ולא מדין אדם המזיק. ועיין קהילות יעקב [כד] שתמה על דבריו.

^[318] נחלקו האחרונים מדוע המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. החזון איש [ח ז] כתב שהפרה הרבוצה גורמת למהלכת לשנות גם כן, ואין צורת ניזקין במקרה שהניזק מושך על עצמו את הנזק. וזה כמו שן ורגל ברשות הרבים. והברכת שמואל [טז] כתב שאמנם הרבוצה גרמה לה, אבל זה לא מפקיע ממנה את השם "מזיק", ואינה נקראת מזקת ברשות. [וכן משמע לכאורה בתירוץ התוספות ד"ה והא הכא] והנה החזון איש [ח ח] כתב שאם לאחר שבעטה המהלכת ברבוצה חזרה הרבוצה ובעטה במהלכת, הרבוצה פטורה, מפני שהמהלכת משכה על עצמה את הבעיטה. ונראה שהחזו"א לשיטתו שהחוזר ומשנה אינו נקרא מזיק, לכן גם הרבוצה שתחזור ותבעט פטורה, אבל לשיטת הגרב"ד כיוון שהחוזר ומשנה נידון כמזיק, שוב הרבוצה אינה יכולה לטעון שהיא אנוסה, כי היא למעשה התחילה עם המהלכת וכתוצאה מכך בעטה בה המהלכת, וכיוון שהיא נקראת מזיק ואינה אנוסה, חייבת. וצריך עיון.

^[319] מהמשך הגמרא משמע שהחידוש בזה הוא, שבעל הרבוצה אינו רשאי לומר לבעל המהלכת, היה לך להוביל את פרתך בצד השני של הדרך, ולא במקום רביצתה של פרתי. שכן זה לא סיבה לפטור נזק שעשתה הרבוצה. אבל אם הוזקה המהלכת ברבוצה ממילא, כגון שנתקלה בה, בעל הרבוצה פטור, כי בעל המהלכת היה יכול למנוע את מעבר פרתו במקום. והפני יהושע כתב שהחידוש הוא שבעטה הרבוצה במהלכת בזמן דריכת המהלכת על הרבוצה, והוא אמינא שהרבוצה פטורה מפני שבעטה להציל את עצמה, קא משמע לן דכיוון שהיא הביאה על עצמה את דריכת המהלכת אינה רשאית לבעוט בה.

^[320] באחרונים מובאת קושיה בשם הגאון ר' יעקב באריט, כיצד סברה הגמרא לחייב את הרבוצה בשעה שנתקלה בה המהלכת, הרי הפרה הרבוצה הזיקה בלי לעשות מעשה והרי היא כבור בעלמא, וקיימא לן איש בור ולא שור בור [והרי הפרה ברביצתה עשתה את עצמה לבור והרי היא כפרה שחפרה בור ברשות הרבים]. החשק שלמה תירץ, שמדובר בבהמה שהרביצוה הבעלים והם כרו את הבור. ובאמת קושיה זו מוזכרת בתוספות תלמיד רבינו תם, ותירץ שזהו בור שלו שלא שמר את בהמתו והזיקה והוי כמו אבנו וסכינו, והדין איש בור נאמר כשהבהמה יוצרת תקלה אחרת ואינה מזיקה בגופה. והעיר האבן האזל [נזקי ממון ב כ] כי לדעת התוספות [לא א] קושיה מעיקרא ליתא, שכן התוספות נקטו בפשטות שאדם הנול ברשות הרבים ונתקל בו אחר אינו נידון כבור אלא כאדם המזיק, ואם כן פשוט שגם שור רובץ אינו נידון כבור אלא כשור. ורק לדעת ר"ח בתוספות שם שהראשון נקרא בור שייך להקשות מדוע בעל הרבוצה חייב על בור שעשתה פרתו. האמרי משה [לו ז] תירץ על פי שיטתו שממונו המזיק חייב עליו גם כשלא עשה מעשה כרייה, כי על בעל התקלה לשמור את תקלתו ואם התקילה אחרים הוא חייב גם אם לא הוא כראו ולא דמי לבור שהתורה חייבה על הכרייה ועל הפתיחה. ואם כן יש לומר שהתורה פטרה מדין איש בור ולא שור בור רק בכריית בהמה בור, שבעליה פטור על כרייתה אבל בהמה שהזיקה בגופה הרי היא עצמה ממונו המזיק וחייב עליו גם אם לא הוא כראו.

^[321] החזון איש הוסיף וביאר את פירכת הגמרא, כי עיקר ראית הגמרא היא מזה שבעל החבית האחרון אינו צריך להיזהר מבעל הקורה שלפניו, והכי נמי המהלכת אינה צריכה להיזהר שמא תבעוט בה הרבוצה, ואינה צריכה ללכת בדרך אחרת, וכיוון שכך, מקשה הגמרא כיצד יתכן שבהוזקה ממילא, הרבוצה פטורה, הרי המהלכת אינה צריכה להיזהר מהרבוצה, ובעל כרחך שאין ראיה מהמשנה האם המהלכת דומה לבעל חבית שכן המשנה מדברת במונחת כשילדא. ומסקינן, אלא סיפא דמתניתין מסייע ליה לריש לקיש וכו', כלומר אם נוכיח מהרישא, לא זו בלבד שלא תהיה ראיה, אלא אף תהיה פירכא, ואם כן אין להביא ראיה מהרישא, וממילא אין לא ראיה ולא קושיה. ולפי זה, אפשר לומר שמעיקרא אין דמיון בין רבוצה לבעל חבית, כי בעל חבית באמת אינו צריך להיזהר מבעל הקורה שלפניו, מפני שבעל הקורה הוא בן דעת, ויודע להיזהר מלהזיק, הילכך עם עצר חייב, גם בלא מנח כשילדא, אבל פרה רבוצה שהזיקה את המהלכת, אינה מענין בני אדם שהזיקו זה את זה, אלא אם הזיקה חייבת ואם הוזקה בה חבירתה פטורה, דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא.

^[322] הרי"ף והרמב"ם הביאו את משנתנו כצורתה, ולא הזכירו שמדובר באופן דמנח כשילדא. וכתב הרא"ש שני טעמים לכך [על פי פלפולא חריפתא]: א. כיון שדינו השני של ריש לקיש "בעטה מהלכת ברבוצה פטורה" נדחה מההלכה, נדחה גם דינו הראשון "בעטה רבוצה במהלכת חייבת", וגם בהוזקה ממילא חייבת. ב. אף ריש לקיש לא התכוין לומר שבעטה הרבוצה חייבת והוזקה בה המהלכת פטורה, אלא איידי שאמר בעטה מהלכת ברבוצה נקט בעטה רבוצה במהלכת וממילא סרה קושיית הגמרא על ריש לקיש מהמשנה, ושוב אין צורך להעמיד את המשנה במנח כשילדא. ובים של שלמה כתב שלהלכה לא קיימא לן כריש לקיש, ואין צורך ליישב את המשנה עם דבריו, הילכך גם כשלא היה בעל הקורה הראשון מונח כשילדא, אם עמד חייב ואין בעל החבית חייב ללכת בדרך אחרת, וכדקיימא לן לעיל אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים. ומכלל דבריו נשמע, אם פרה מהלכת הוזקה ברבוצה, הרבוצה חייבת ואינה יכולה לומר למהלכת איבעי לך לסגויי באידך גיסא. אלא אם כן נאמר שפרה דרכה לעיין בדרכים, כדמשמע בתוספות לעיל כז ב, ועיין נחלת דוד שכתב שהרי"ף חולק על התוספות, ואין חילוק בין אדם לבהמה. וראה הערה הבאה. הגר"א [חו"מ שעט א] והנחלת דוד כתבו דכיוון שקיימא לן אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות פטור שלא ברשות חייב גם כשהוזק בו, אם כן אף הפרה הרבוצה היא שלא ברשות והמהלכת היא ברשות, ולכן הרבוצה חייבת גם כשהוזקה בה המהלכת. ותמהו החזון איש והאבן האזל, דבשלמא באדם ברשות שהוזק חייב זה שלא ברשות, מפני שכשיש לאחד רשות אינו חייב להתבונן, אבל פרה שדרכה להתבונן כמו שכתבו התוספות לעיל, אין לחייב את זו שלא ברשות יותר מזו שברשות. אמנם לפי הוכחת הנחלת דוד [והפני יהושע בהערה הבאה] שהרי"ף חולק על תוספות, גם פרה אין דרכה לעיין ושייך לחלק בה בין ברשות לשלא ברשות. וביתר ביאור כתב הברכת שמואל [טז] כי מדברי התוספות איבעי וד"ה והא הכא מתבאר שלדעת רבא הסובר כל המשנה ובא אחר ושינה בו חייב דלא כריש לקיש, צריך לומר שההיתר של המהלכת לדרוך על הרבוצה הוא מפני שהרבוצה נידונית כשלא ברשות והמהלכת ברשות, ולפי זה גם אם הוזקה המהלכת ברבוצה, חייבת, שכן הרבוצה היא שלא ברשות. והוא הדין בבעל קורה אחרון ועמד בעל חבית הראשון, בעל הקורה פטור מפני שהוא ברשות ובעל החבית שלא ברשות, ולא מצד כל המשנה, וכן להיפך אם בעל קורה ראשון ועצר חייב מדין שאינו ברשות, ולכן אין צורך להעמיד במנח כשילדא, שכן מי שהוא לא ברשות חייב בנזקי חבירו בכל מקרה. נמצא, שכתוצאה מכך שאין הלכה כריש לקיש בדינו הראשון, גם אין הלכה כמותו בדין השני. ולפי מהלך החזון איש [בהערה הקודמת] השמיטו הראשונים את האוקימתא דמנח כשילדא, מפני שלמסקנת הגמרא אין מהרישא לא סייעתא ולא פירכא לריש לקיש, וגם לריש לקיש ניתן לפרש את המשנה בלי מנח כשילדא שכן יש חילוק בין בעלי חיים לבני אדם בני דעת כדלעיל.

^[323] הקשה הפני יהושע מדוע אדם שנתקל בחבית מונחת ברשות הרבים פטור בנזקיה ואדרבה בעליה חייב בנזקיו לפי שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים, [כמבואר לעיל כז ב], ואילו בבהמה אמרינן איבעי לך לסגויי באידך גיסא. ובאמת בתוספות לעיל כז ב משמע שבני אדם אין דרכם להתבונן בדרכים אבל בהמה דרכה להתבונן, וכפי שביארו שם הרשב"א והמאירי שאדם הוא מלא מחשבות ואינו נותן ליבו להתבונן בדרכים, מה שאין כן בהמה. אלא שאם אכן הטעם לפטור בהמה שהוזקה בחברתה, הוא מפני שהיה לה לעיין, יקשה, הכיצד הקשתה הגמרא ממשנתנו לריש לקיש, [מבעל קורה שהזיק ממילא דחייב לרובצת שהזיקה ממילא דפטורה] אולי רק בעל קורה שהזיק ממילא חייב מפני שבעל החבית אין דרכו לעיין, אבל פרה רבוצה שהזיקה ממילא פטורה שכן על הפרה להתבונן, ותירץ, שהכלל אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים נובע מכך שאסור להניח חביות ברשות הרבים, אבל דברים שמותר לעשות ברשות הרבים כגון ללכת עם קורה, חייב ההולך מאחור להתבונן תמיד בזה שלפניו וללכת בצד אחר של הדרך, ומשום כך העמידה הגמרא במנח כשילדא שאינו יכול להיזהר וחזר דינו להיות כאדם שאין דרכו להתבונן ובעל הקורה חייב. ובפרה רבוצה מוטל על המהלכת ללכת בדרך אחרת שכן דרך פרות לעשות כן [אף שזה לא ברשות] ואם תינזק בה המהלכת תיפטר. ועיין נחלת דוד שתמה על דבריו.

^[324] בדברי הברכת שמואל לעיל מבואר שהגמרא רוצה להביא סייעתא לדינו הראשון של ריש לקיש כיוון שאם אין ההלכה כמותו בדין הראשון גם בדין השני לא נפסוק כמותו.

^[325] הרא"ש [סימן יג] כתב, שור שחבל בחבירו, וחזר חבירו וחבל בו, השני פטור, שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. ואפילו רבא מודה, מפנ שעשה כן להציל את עצמו, וכן שני אנשים מותר לנחבל להציל את עצמו על ידי שיחבול בחובל בו. והקשה החזון איש מדוע הזכיר הרא"ש את הטעם כל המשנה, הלא ההיתר הוא לא מפני שהראשון שינה אלא כדי להציל את עצמו. ויש בזה נפקא מינה כי מטעם כל המשנה מותר לחבול אפילו שלא להציל את עצמו, ומטעם הצלה, כל חבלה שאינה כדי להציל מחייבת את החובל. וביאר, דלעולם הטעם הוא מצד כל המשנה, שכן השור המזיק מושך על עצמו את חבירו שיחזור ויזיקו, וכיוון שהשור הניזק יעשה כל מה שיוכל כדי להציל את עצמו, יתכן שיזיק את הראשון הרבה יותר ממה שהוא זקוק להצלתו, ואף על פי שיזיק יותר ממה שהוא צריך להצלתו, פטור כי הראשון משך הכל על עצמו. ויתכן, כי החזון איש לשיטתו שהשני המשנה אינו נידון כמזיק, וכשן ורגל ברשות הרבים, ולפיכך גם אם יכה יותר מהראוי פטור, מדין כל המשנה. אבל לביאור הגרב"ד, באמת כוונת הרא"ש שמותר להציל רק כפי הצורך ולא מדין כל המשנה.

^[326] בכוס הישועות הוכיח מדברי התוספות שהרישא "שנים שהיו מהלכים" היא בבא בפני עצמה, וכאילו נאמר במפורש שנים שהיו מהלכים והזיקו זה את זה, פטורים. אבל בלשון הרמב"ם [חובל ו ט] משמע שזו הקדמה למשנה שנים שהיו מהלכים [נמצאים] ברשות הרבים ואחד מהם רץ וא' מהלך או שניהם רצים וכו'.

^[327] הגמרא מפרשת שמדובר במי שהוא רץ בערב שבת לצורך השבת, שהוא רץ ברשות, אבל ביום חול או בערב שבת שלא לצורך שבת, הרץ משונה הוא ואם הזיק חייב כדין אדם המזיק.

^[328] להלן [מח ב] נאמר: שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבים הוזקו זה בזה פטורים. ופירש רש"י: "שניהם שלא ברשות כגון שניהן רצין ברשות הרבים, הזיקו בידים זה את זה ואפילו שלא במתכוין. חייבין דבניזקין לא שאני לן בין מתכוין לשאין מתכוין. והא דתניא בהמניח שנים שהיו מהלכים ברה"ר והזיקו זה את זה פטורים, ההוא הזיקו הוזקו הוא, ולא דק בלישניה". וכן מבואר בתוספות כאן עיין בהערות. וכתב הסמ"ע [שעח ו] שלדעת רש"י "כל מקום שהוזכר היזק ר"ל שהמזיק הזיק לניזק במעשה אפילו לא נתכוין, וכל מקום שכתוב שהוזק ר"ל שהניזק הוזק מעצמו במזיק והיינו שעומד במקומו והניזק הלך בצידו וניזק ממנו". ותמה החוות יאיר [רז], לפי דברי הסמ"ע איך שייך שניהם רוצים והוזקו זה בזה הלא אף אחד מהם לא עמד. והטור הביא בשם הרמ"ה שאפילו אם הזיקו זה את זה שניהם פטורים כיוון שכל אחד סייע לשני להזיקו וכמו תרוויהו בהדי הדדי דלעיל, פטורים. ועיין באבן האזל [חובל ו ג] שכתב שגם כוונת רש"י לומר שמדובר בשנים שהזיקו באופן שכל אחד סייע לשני והוי כהוזקו, והוסיף, שגם לדעת הרמ"ה לא נפטר המזיק אלא אם כן הזיק שלא בכוונה, אבל בכוונה חייב למרות שהניזק סייע לנזק, וכן מוכח בתוספות. ודעת הרמב"ם [חובל א טז, ו ג] שמדובר בהזיקו האחד את השני ללא כל סיוע של הניזק, ומכל מקום שניהם פטורים אם הזיקו בלי כוונה שכן הרמב"ם מפרש את הנאמר להלן הזיקו חייבים היינו בכונה והוזקו פטורים בלי כונה. ולפי זה משנתנו מדברת בהזיקו בלא כונה, ואף שנקטה המשנה לשון הזיקו דמשמע בכונה, צריך לומר שכיון שהם רצים הם טרודים ובודאי לא הזיקו בכונה לכן לא חששה המשנה לכתוב והזיקו. אבל בביאור הגר"א [שעה יט] נקט שכל דברי הרמב"ם לחלק בין הזיק בכונה להזיק שלא בכונה הם במזיק ממון חבירו, אבל במזיק את חבירו בגופו אפילו שלא בכוונה חייב, ולפי זה צריך לומר גם לדעת הרמב"ם שמדובר בהוזקו כמו רש"י או בשסייע הניזק למזיק וכהרמ"ה.

^[329] רבינו יהונתן בשיטה כתב, דשניהם משונים שהרי לא שינה המזיק יותר מהניזק ועל הניזק היה לו להרחיק את עצמו שלא יזיקוהו. ולכאורה משמע שמדובר בניזק שהוזק ולכן עליו להיזהר וכדעת רש"י שמדובר בהוזקו, או כהרמ"ה שהניזק סייע למזיק. ויש לדון האם המזיק פטור מצד שהוא אנוס שהרי על הניזק היה לעיין בדרכו, או שאינו נקרא מזיק בזמן שהניזק הביא על עצמו את הנזק. [גם במשנה הקודמת בדין תרוויהו כי הדדי חקרנו כן עיין שם]. ולכאורה נחלקו בזה רבותינו האחרונים. הגרי"ז [מובא בכתבי הגר"ח רכז] ביאר שחיובו של אדם המזיק הוא מחמת שאדם שמירת גופו עליו [לשון הגמרא ד א] ובמקום ששניהם שלא ברשות, אין האדם חייב לשמור על עצמו כל כך כיון שגם השני שלא ברשות וגם הוא צריך לשמור על עצמו שלא ינזק. ולפי זה כיון שהמזיק אינו צריך לשמור על עצמו, אם הזיק הרי הוא אנוס. אבל החזון איש ביאר שבשניהם ברשות והוזקו זה מנהגו של עולם להלך ברשות הרבים, ואינו נקרא מזיק כשחבירו נפגע בו והוזק. ולפי זה יתכן שגם בשניהם שלא ברשות כיוון ששניהם שווים הרי הם כברשות ואינו נקרא מזיק.

^[330] ברא"ש מבואר שהטעם הוא מפני שרץ ברשות לטרוח ולהכין צורכי שבת. וכתב הגהות אשרי בשם האור זרוע שלפי זה לאו דווקא בערב שבת בין השמשות, אלא גם קודם לכן מחצות היום ואילך שמתחילין לאפות ולבשל אם רץ לצורך שבת והזיק פטור. ובביאור הלכה [רנ ד"ה ישכים] דן האם להלכה שצריך להשכים לעסוק בצורכי השבת מהבוקר מותר לרוץ כבר מהבוקר, או שמא רק משעה שהזמן דחוק עיין שם. אמנם בים של שלמה כתב שכוונת האור זרוע היא שהרץ מחצי היום ואילך בסתמא תולים שבודאי רץ לצורכי שבת, וקודם לחצות צריך ראיה שרץ לצורכי שבת, אבל אם אכן רץ לצורך השבת אפילו באמצע השבוע פטור, ולפי זה נמצא שאם צריך להשכים בבוקר להתעסק בצורכי שבת מותר לרוץ מהבוקר לצורך שבת.

^[331] ואף שאפשר ליישב שאיסי מדבר במי שהוא רץ ומשאו על כתיפו שזה שינוי גדול, ולכן בימות החול חייב, ואילו המשנה מדברת ברץ ללא משא שהוא פטור, ואם כן לא נחלקו איסי ורבנן. מכל מקום מכך שנאמר בבריתא מודה איסי, משמע שבימות החול הוא חולק על חכמים. ר"ש בשיטה.

^[332] רבינו יהונתן בשיטה כתב דמסתבר שאם אמר לו הרץ למהלך נטה על ימינך או על שמאלך שלא תינזק, אם לא נטה והוזק, הרץ פטור, כדאיתא לעיל בבעל קורה שאמר לבעל חבית עמוד ולא עמד שהוא פטור. וביעב"ץ כתב [הובא באוהל ישעיהו] שאם המהלך בא מהצד לקראת הרץ כדי לעכב את מרוצתו והוזק, הרץ פטור מפני שהמהלך משונה הוא שהלך במקום ריצתו.

^[333] רבינו יהונתן בשיטה ביאר שקושית הגמרא היא על מה שהוזכר בגמרא "ערב שבת בין השמשות", הלא ישראל זריזים הם ואין דרך בן ברית להיות עוסק בצורכי שבת בשעה זו, ומאי ברשות איכא, ועל כך התירוץ שיוצא ברשות מצווה. אבל מה שמותר לרוץ בערב שבת זה פשוט לגמרא שבני אדם טרודים ועל הניזק להרחיק את עצמו, וכן משמע בלשון הרא"ש שכתב מודה איסי ברץ בערב שבת בין השמשות שפטור, שרץ ברשות למהר לטרוח ולהכין לכבוד שבת, משמע שכל זה מדברי איסי ומה שהוסיפה הגמרא מאי ברשות איכא מדובר על בין השמשות. אבל מדברי הנימוקי יוסף משמע שהקושיה היא על עצם הריצה בערב שבת, מנין שמותר לרוץ בערב שבת, ועל כך ענתה הגמרא שמאחר ומצינו את רבי ינאי שהיה מרקד וכביכול רץ לכבוד שבת [לפי גירסת הנימוקי יוסף ראה להלן], כל שכן שיש לרוץ בשביל קיום השבת לקנות צרכי שבת וכדומה. והוסיף הנימוקי יוסף בשם הרמ"ה שהפטור של המזיק בערב שבת הוא רק במקרה שאכן הוא רץ לצורך השבת, ואפילו אם לא ידוע לנו שרץ לצורך שבת אפשר לתות שזו מטרת ריצתו שכן הולכים אחר הרוב שטרודים בצורכי השבת, אבל אם ברור שלא רץ לצורך השבת והזיק חייב. וכן פסק הרמ"א [שעח ח] ועיין שם בסמ"ע. ובחידושי ר' מאיר שמחה כתב שהרמ"ה פסק כן לשיטתו שהמשנה מדברת בהזיקו זה את זה, ובמקרה זה המזיק שרץ שלא לצורך השבת חייב כי היה לו להיזהר, אבל לדעת רש"י שמדובר ברץ ואחר הוזק בו, יתכן שאם רץ לצורכו פטור, כי על הניזק להיזהר שכן אינו יודע אם הלה רץ לצורך מצווה או לא. אך ראה לעיל בהערה שם שגם רש"י מפרש כהרמ"ה ואין חולק בזה, ואם כן לכולי עלמא הרץ לצורכו בערב שבת והזיק, חייב, ואם הוזק בו אחר מסתבר שהוא פטור כדברי ר' מאיר שמחה. וכתב העונג יום טוב [סימן י] שאפילו אם רץ למצווה אחרת כגון ליטול לולב לפני שתשקע השמש והזיק, חייב. כי הריצה עצמה אינה מצווה. ורק לגבי שבת אמרו שמצווה לרוץ כי הריצה עצמה כבוד השבת. אבל בים של שלמה מבואר שמותר לרוץ לצורך כל מצווה ואפילו אם יש לו פנאי מותר לרוץ דזריזים מקדימים למצוות ואינו נקרא משנה. ובמרדכי [הביאו הדרכי משה שעח] נקט שיטה אמצעית, שלעולם לכל מצווה אם עומד להפסידה מותר לרוץ, אבל אם יש לו פנאי אסור. ובתשובות חוות יאיר [רז] הקשה השואל מדוע הרץ ברשות פטור הרי אדם מועד לעולם, והוכיח מזה שבמקום שיש רשות לרוץ על הניזק להרחיק את עצמו ועל כן בערב שבת צריך כל אחד לדעת שמותר לרוץ, [אמנם לפי דברי הראשונים שמותר לרוץ לכל דבר מצווה, יקשה, הרי הניזק אינו יודע שהרץ לצורך מצווה הוא רץ, וכיצד ידע להיזהר]. והחוות יאיר דחה ראיתו שדין אדם מועד לעולם לא נאמר אלא ברשות הניזק עיין שם. ועיין כלי חמדה [כי תצא עמ' רלז] שתירץ על פי מה שהביאו התוספות [לעיל ד א] שהישן והניחו כלים סמוך לו ושברם פטור, ואינו חייב אלא כשהלך לישון סמוך לכלים. ואם כן הטרוד בדבר מצווה אינו יכול לשים ליבו שלא יזיק לשום אדם והרי הוא כישן ואחר כך הביאו לו כלים, דהוי אונס גמור.

ומשיבים: מתניתין [משנתנו] הפוטרת את הרץ, מדברת בערב שבת בין השמשות, שיש רשות לרוץ.

ומשיבים: כדברי ר' חנינא, שאמר ר' חנינא (כך היה נוהג לומר) בערב שבת:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But if the owner of the cross beam stopped, causing the barrel to collide with the beam and break, the former is liable, since the latter had no way of anticipating that he would stop. And if he said to the owner of the barrel: Stop, he is exempt from liability for breaking the barrel.

Conversely, if the owner of the barrel was walking first and the owner of the cross beam last, and the barrel was broken by the cross beam, the owner of the cross beam is liable. But if owner of the barrel stopped, the owner of the cross beam is exempt from liability for breaking the barrel. And if he said to the owner of the cross beam: Stop, the owner of the cross beam is liable. And similarly, these halakhot apply in a case where this one came with his lamp and that one came with his flax, and the lamp set fire to the flax.

GEMARA: Rabba bar Natan asked Rav Huna: With regard to one who causes injury to his wife during sexual intercourse, what is the halakha? Is he liable to pay damages? Is it reasoned that since he is acting in a permitted manner he is exempt, or perhaps he should pay attention and be more careful?

Rav Huna said to Rabba bar Natan: You learned this halakha in the mishna concerning one person walking with a cross beam and another with a barrel, which rules that the owner of the cross beam is exempt because this one had permission to walk and that one also had permission to walk. Similarly, since the husband has permission to engage in intercourse with his wife, if he injures her in the process he is exempt.

Rava disagreed with Rav Huna’s opinion and said: The husband is liable due to an a fortiori inference from the halakha with regard to manslaughter, as it is stated in the Torah: “As when a man goes into the forest with his neighbor to chop wood…and the head slips off the helve, and finds his neighbor, and he dies; he shall flee to one of these cities and live” (Deuteronomy 19:5). And just as in the forest, where this person entered his domain and that person entered his domain, as it is the domain of the public, and nevertheless the one who kills unintentionally is considered like one who entered another’s domain and is therefore liable to be exiled to a city of refuge, then with regard to this husband, who actually enters another’s domain, all the more so is it not clear that he should be liable for the injury he causes her?

The Gemara raises an objection to Rava’s opinion: But what of this mishna, which teaches that the owner of the cross beam is exempt, as this one had permission to walk and that one had permission to walk, and Rav Huna inferred from here that the husband is likewise exempt.

The Gemara answers: The two cases are different. There, in the case in the mishna, both sides were similarly walking, and the one who caused the damage is therefore exempt due to his right to walk there. By contrast, here, the husband is the only active participant in the intercourse. Therefore, since he is the one performing an action, he is liable even though he is acting with permission.

The Gemara asks: And is she not considered an active participant? But isn’t it written with regard to forbidden sexual intercourse: “Even the souls that do them shall be cut off from among their people” (Leviticus 18:29), indicating that both the man and woman are considered to be performing an action?

The Gemara answers: The verse is referring to the fact that they both have pleasure from the act. The woman’s pleasure is tantamount to active transgression, and she is therefore punished if she participates willfully. But with regard to a wife’s injury, he is the one who is considered to be performing an action, and he is therefore liable.

§ The mishna teaches: In a case where the owner of the cross beam was walking first and the owner of the barrel was walking behind him, if the barrel was broken by the cross beam, the owner of the cross beam is exempt. Reish Lakish says: If two cows were in the public domain, one of them prone and one walking, and the cow that was walking kicked the cow that was prone, its owner is exempt. If the prone cow kicked the cow that was walking, its owner is liable to pay.

Let us say that the mishna supports this statement, as it states: If the owner of the cross beam was first and the owner of the barrel was last, and the barrel was broken by the cross beam, he is exempt. But if the owner of the cross beam stopped, the owner of the cross beam is liable. The Gemara explains the proof: But here, it is clear that it is like a case where the prone cow kicked the cow that was walking, since the one carrying the barrel was walking and the one carrying the cross beam stopped in the public domain, causing damage to the former. And the mishna teaches in this case that the owner of the cross beam is liable.

The Gemara responds: And how can you understand that reasoning? You wanted to support the statement of Reish Lakish from the mishna. Not only does it not support Reish Lakish; it even raises a difficulty to his opinion. The reason Reish Lakish stated that the owner of the prone cow is liable is that it kicked the walking cow; but if the walking cow was damaged because by itself it collided with the prone cow, he would be exempt. But the mishna discusses a case where the one carrying the barrel ran into the cross beam by himself, without the one carrying the cross beam actively hitting it, and it teaches that the owner of the cross beam is nevertheless liable.

The Gemara explains: The mishna is referring to a case where the cross beam blocked the entire width of the road like a carcass. Since the one carrying the barrel could not avoid it, the one carrying the cross beam is liable although he did not actively break the barrel. By contrast, here, Reish Lakish’s statement is referring to a case where the cow was lying down on one side of the public domain, and the other cow should have walked on the other, unobstructed side. Therefore, if the damage is caused only as a result of their collision, the owner of the prone cow is exempt.

The Gemara suggests: Rather, it is the latter clause of the mishna that supports Reish Lakish’s statement, as it teaches: Conversely, if the owner of the barrel was walking first and the owner of the cross beam last, and the barrel was broken by the cross beam, the owner of the cross beam is liable. But if the owner of the barrel stopped, the owner of the cross beam is exempt from liability for breaking the barrel. But here, it is clear that it is like a case where the walking cow kicked the prone cow. And the mishna teaches that the owner of the cross beam is exempt, lending support to Reish Lakish’s ruling.

The Gemara rejects this suggestion: The mishna exempts the one carrying the cross beam because he was walking in his normal manner when he hit the barrel. Here, perhaps the owner of the prone cow can say to the owner of the walking cow: Although you have permission to walk over me, i.e., for your cow to walk over my cow, you have no permission to kick me, i.e., for your cow to kick my cow.

MISHNA: With regard to two people who were walking in the public domain, or one who was running and another one who was walking, or who were both running, and they damaged one another, both of them are exempt.

GEMARA: The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Isi ben Yehuda. As it is taught in a baraita: Isi ben Yehuda says that one who runs in the public domain and causes damage is liable to pay for any damage he causes because his behavior is unusual in the public domain. And Isi concedes with regard to one who runs and causes damage at twilight on the eve of Shabbat that he is exempt, because he is running with permission.

Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Isi ben Yehuda. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this, that if one runs and causes damage he is liable? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say, as a principle, that the halakha is in accordance with an unattributed mishna? And we learned in this mishna that if one was running and the other one was walking, or if they were both running, they are exempt.

The Gemara answers: The mishna, which exempts one who was running, is referring to twilight on the eve of Shabbat, when people are permitted to run in the public domain.

The Gemara explains: From where is it inferred that the mishna is referring to twilight on the eve of Shabbat? It is inferred from the fact that it teaches: Or who were both running, they are exempt. Why do I need this case as well? Now that the mishna teaches that if one was running and the other one was walking, the one running is exempt, is it necessary to state that he is exempt when both of them were running? Rather, this is what the mishna is saying: If one was running and the other one was walking, he is exempt. In what case is this statement said? It is said with regard to twilight on the eve of Shabbat, when running in the public domain is permitted. But on a weekday, if one was running and the other one was walking, the one who was running is liable. If both were running, even on a weekday, they are exempt. This emendation explains the need to mention the case where both were running.

The Master said above: And Isi concedes with regard to one who runs and causes damage at twilight on the eve of Shabbat that he is exempt, because he is running with permission. The Gemara asks: What is the reason that running at twilight on the eve of Shabbat is considered to be with permission?

The Gemara answers: It is like that which Rabbi Ḥanina would say, as Rabbi Ḥanina would say at twilight on the eve of Shabbat:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מתני'] זה בא בחביתו וזה בא בקורתו [כו'] הא דבעא רבה בר נתן מרב הונא המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו איפשטא דאע"ג דתרוייהו אית להו הנאה איהו לחודיה קא עביד מעשה ואם הזיקה חייב דאמרה ליה איבעי לך לעיוני.

היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון. אמר ריש לקיש ב' פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת.

לימא מתני' מסייעא ליה רישא לסיפא. וסיפא לרישא. רישא דקתני אם עמד בעל הקורה חייב דכיון שעמד בעל הקורה כרבוצה במהלכת דמי וקתני חייב כריש לקיש. ומתמהינן והא סיועא בעייא בעטה ודאי דאמר לך לא מסתייך דרבצת ברשות הרבים אלא תבעט עלי אלא מקשה קשיא טעמא דבעטה ולפיכך חייבת הא לא בעטה אלא הוזקה מהלכת ברבוצה פטור והא מתני' שבירת החבית בקורה דממילא היא וחייב ופריק מתני' דדמיא כי שורא עמד כקורה לרוחב הדרך ופסק הדרך הכא מיירי דרבעה פרה בחד גיסא איבעי לה לסגויי באידך גיסא סיפא לימא מסייעא ליה לרישא דריש לקיש היה בעל חבית ראשון כו' כיון דאמרי' בפרק כיצד הרגל מועדת בהא שמעתא דר"ל דר' יוחנן אית ליה הא דריש לקיש ש"מ דהלכתא כוותיה. ודברי רבא ורב פפא דאמר אנא פליגנא עליה לא משגחינן ביה. ויש אומרים כיון דרבא בתרא הלכתא כוותיה:

מתני' שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהן רצין והזיקו זה את זה פטורין אוקימנא בערב שבת בין השמשות והכי קתני בד"א בערב שבת בין השמשות אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך זה שרץ חייב אפי' בחול שניהן רצין פטורין.

א"ר יוחנן הלכה כאיסי דתניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משנה ומודה איסי (בשבת) [בע"ש] בין השמשות שהוא פטור מפני שהוא רץ ברשות מאי ברשות פי' ברשות מצוה כר' חנינא דהוה מרקד ואזיל ואמר בואו ונצא לקראת כלה ואמרי לה לקראת מלכה. ר' ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה:

תרוייהו כי הדדי נינהו. פרש"י ז"ל שאף בעל החבית סייע בשבירתה שבדרך הליכו הטיח חביתו בקורת חברו וא"ת למה לן טעמא שלזה רשות להלך שאפילו לא היה רשות לבעל הקורה להלך היה פטור י"ל שאלו היה בעל הקורה רץ אע"פ שהטיח בעל החבית חביתו בקורה היה חייב לפי ששינה שרץ ובעל החבית מהלך כדרכו וכדאמרינן לקמן רץ חייב מפני שהוא משנה ואיכא למידק דהשתא משמע דדוקא כשבעל החבית בא כנגדו הוא דפטור בעל הקורה משום דכהדדי נינהו הא עמד בעל החבית חייב וא"כ מאי שנא מסיפא דמתניתין דקתני היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון אם עמד בעל החבית פטור י"ל דסיפא בעומד בעל החבית.

הא דקתני: שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זה את זה שניהם פטורין. לאו דוקא הזיקו אלא הוזקו זה בזה קאמר אבל הזיקו משלמין במותר נזק שלם וכדאמרינן בשור שנגח את הפרה שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין.

המזיק את אשתו בתשמיש המטה בהיזק שהיה אפשר לו להשמר הימנו חייב בארבעה דברים ר"ל נזק וצער ושבת ורפוי ואם מתה גולה על ידה ויש אומרים שמאחר שעשייתו שוגג לענין אי אתה מחייבו ממון אלא בנזק שהשאר אין להם מקום אלא במזיד או קרוב למזיד:

שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת כבר בארנו שלא סוף דבר אם בעטה רבוצה במהלכת שהיא חייבת אלא אף ביעטה מהלכת ברבוצה חייבת אף אם הוזק בה אחד כגון שנתקל בה והוזק בגופו חייב בעל הבהמה משום בור ואפילו היתה רבוצה בצד אחד והיה מקום להלך בצד האחר שאין דרכן של בני אדם להתבונן בכך:

המשנה הששית והכונה בה ככונת שלפניה ואמר על זה שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצים והזיקו זה את זה שניהם פטורים אמר הר"ם עקר הוא אצלנו כי מי שהוא רץ משנה הוא ואם הזיק שום אדם בעת מרוצתו חייב אלא אם אותה שעה היא ערבי שבתות או ערבי ימים טובים לפי שבני אדם נחפזין ללכת בדרך מצוה ומשנה זו חסרה וראוי לומר כך היה אחד רץ ואחד מהלך בערבי שבתות ובערבי ימים טובים או שהיו שניהם רצים בשאר ימות השנה והזיקו זה את זה פטורים:

אמר המאירי שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים ור"ל זה כנגד זה אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצים והוזקו זה בזה בפגיעתם שניהם פטורים פרשו בגמרא שניהם רצים בחול ואחד רץ ואחד מהלך בערב שבת הא אם היה אחד רץ ואחד מהלך בחול הרץ חייב שהוא משנה ויש אומרים שאם אמר לו נטה לך על ימינך או על שמאלך פטור ומ"מ אם הזיקו זה את זה שלא מצד הפגיעה חייבים כמו שיתבאר בפרק חמישי ואף שלא בכונה שאין בנזקי אדם חלוק בין מתכוין לשאין מתכוין וזה שאמרו בערב שבת רץ פטור פרשו בגמרא מפני שרץ ברשות ואע"פ שכל אותן שאמרו מותרין וכו' אם הזיקו חייבים לשלם דבר זה כך פירושו שרץ ברשות וכן דרכו ואין שם שנוי כלל:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

ואם עמד בעל הקורה חייב. כתבו התוספות ונראה לר"י דאורחא דמילתא הוא וכו' עד ולכך כי לא הויא כשלדא יש לאחרון ללכת בתחלת הילוכו לאידך גיסא כדי שלא יזיק או שלא יוזק וכו'. וקשה לפירוש זה אם כן מה מקשים התוספות לעיל בדיבור וקתני חייב שהיה לו להזהיר וכו' וזה לשונם וא"ת אי אורחיה אמאי הוי ליה להזהיר הא לקמן מוכח דאי לא רמיא כשלדא פטור דאיבעי ליה לבעל החבית לאסוקי אדעתיה שמא יעמוד וכו'. והשתא לפירוש זה דמפרשים טעמא דאי לא רמיא כשלדא פטור היינו משום שהיה לו לאחרון ללכת בתחילת הילוכו באידך גיסא ולא מטעם דאיבעי ליה לבעל החבית לאסוקי אדעתיה וכו'. מעתה אינו קשה הקושיא שהקשו התוספות לעיל. וי"ל דהכי פירושו לעיל אי לא רמיא כשלדא פטור פירוש דאין לומר דטעמא דפטור משום דאיבעי ליה לבעל חבית לסגויי באידך גיסא כי הוא יעלה על דעתו שאף על פי שבתחילת הילוכו לא היה מוליך הקורה כשלדא כשיעמוד לכתף יעשה אותה כשלדא לפיכך לא היה יכול ללכת באידך גיסא אלא ודאי הטעם דפטור משום דאיבעי ליה לבעל חבית לאסוקי אדעתיה שלא יעמוד בעל קורה. ומסיים התוספות לעיל הקושיא שלהם ואם כן אפילו כשלדא נמי היה פטור דאיבעי ליה לבעל חבית לאסוקי אדעתיה שלא יעמוד כשלדא וכו' וכל הדיבור הולך כדין על זה הדרך. גליון.
והר"ר ישעיה ז"ל כתב לקמן וז"ל דפסקיה לאורחיה כשלדא משמע הא לא פסקיה מצי אמר בעל הקורה היה לך ליזהר שלא תוזק ולסגויי באידך גיסא. ואי קשיא מאי שנא מסיפא דקאמר אם עמד בעל החבית פטור ואמאי כל שכן דיכול לומר בעל החבית היה לך לסגויי באידך גיסא שלא תזיקני דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק כדאמרינן גבי חררה וכן לעיל גבי נתקל. ואומר ריב"א דלא דמי דודאי לענין שמירה אין אדם מתבונן לשמור ביתו כל כך שלא יוזק וכן במהלך ברשות הרבים אינו נזהר כל כך להתבונן בדרך שלא יוזק כמו שלא יזיק אבל באדם הנושא חבית הוא נזהר יותר שלא יוזק מבעל הקורה שלא יזיקוהו. ור"י פירש דסיפא נמי מיירי דפסקיה באורחיה כשלדא ואין יכול בעל החבית לומר הוי לך לסגויי באידך גיסא וגם אין יכול לומר למה היית הולך כשלדא שיאמר לא אסוקי אדעתאי שתעמוד ברשות הרבים ולא היית הולך לאחר הזיקך. ע"כ.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל דהתם נמי מיירי דרמיא לחבית כשלדא וכן צריך לומר גבי נר דקתני זה בא בנרו וזה בא בפשתנו. מיהו קשה דחבית ונר דבר קטן הוא ואין רוחב הדרך מתמלא מהם. ושמא יש לומר דמיירי במקל מלא חבית או מקל מלא נרות ורמיא למקל כשלדא לכל רוחב הדרך. ע"כ.
ח"מ תנ"ג המזיק את אשתו בתשמיש המטה בהיזק שהיה אפשר לו להשמר ממנו חייב בארבעה דברים ואם מתה גולה על ידה. ויש אומרים שמאחר שעשייתו שוגג אי אתה מחייבו ממון אלא בנזק שהשאר אין להם מקום אלא במזיד או קרוב למזיד. הרב המאירי ז"ל.

תרווייהו כהדדי נינהו. פירוש שאף בעל החבית סייע בשבירתו וכו'. אם כן למה לי טעמא דלזה רשות להלך וכו'. וי"ל דאף על גב דתרווייהו כי הדדי נינהו דוקא היכא דיש לו רשות להלך לבעל הקורה וכו'. אי נמי בא למעט נמי ברשות הרבים היכא דהוי בעל הקורה רץ ובעל החבית מהלך דהואיל והוי רץ שלא ברשות חייב בעל הקורה כדאמרינן לקמן חייב מפני שהוא משנה ואפילו למאי דבעי לאוקמי מתניתין דלא כאיסי לאו משום דפטר ליה תנא דמתניתין גם כשהוא משנה אלא משום דקסבר שיש לו רשות לרוץ ברשות הרבים והני מילי כשאינו טעון משאוי אבל טעון משאוי מודה דאין לו רשות לרוץ. תלמיד הר"פ ז"ל.

תרווייהו כהדדי נינהו וכו'. איכא למידק דהשתא משמע דדוקא כשבא בעל החבית כנגדו הוא דפטור בעל הקורה משום דכהדדי נינהו הא עמד בעל החבית חייב ואם כן מאי שנא מסיפא דקתני היה בעל חבית ראשון. יש לומר דסיפא בעומד בעל החבית כבשורה. הרשב"א ז"ל.
והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל תרווייהו כהדדי נינהו ומשמע דוקא משום דאף בעל החבית סייע בשבירתה אבל אם עמד בעל החבית מחייב בעל הקורה. ותימה מאי שנא מסיפא דתנן היה בעל החבית ראשון וכו' פטור בעל הקורה ואמאי הלא סייע בשבירתו. ואומר ריב"א דסיפא העמידה היא מיהרה הנזק לבא שאם היה מהלך לא הגיעו בעל הקורה אבל הכא שהם באים זה כנגד זה העמידה מרחקת ההיזק לבא ואין לפטור בעל הקורה בעמידה הזאת. ע"כ.

איבעי ליה לסגויי באידך גיסא. וא"ת אם כן לעיל גבי קדרין דקתני ראשון חייב בנזקי שני אמאי איבעי ליה לסגויי באידך גיסא. וליכא למימר דפסקא לאורחא כשלדא דהא מדמוקמינן סיפא דקתני ואם מחמת ראשון נפלו חייב וכו' כדפסקא כשלדא מכלל דרישא לא רמיא כשלדא. וי"ל דדוקא בבהמה שעיניה למטה שייך למימר איבעי ליה לסגויי באידך גיסא שרואה הבהמה שרבוצה לפניה אבל באדם שפניו למעלה אינו רואה את חבירו כשנפל. ואף על גב דגבי אדם נמי אמרינן הכא דרמיא כשלדא הא לא כשלדא אמרינן איבעי ליה לסגויי באידך גיסא היינו הכא שהקורה למעלה מכתפיו של חבירו והיה לו לראותה אף על גב דעיניו למעלה אבל לעיל כשנפל חבירו ודאי לא חזי ליה. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל איבעי ליה לסגויי באידך וכו'. ובקדרים דלא אמר הכי מפני שכשנפל אינו רואהו אבל הכא שניהם עומדים ורואים זה את זה והיה לו לנטות ימין או שמאל. ע"כ.

והא הכא דבמהלכת כרבוצה דמי. וא"ת והא לא דמו דפרה הזיקה בידים ומתניתין באם עמד בעל החבית הזיקא ממילא ואם כן נהי דפטרינן במתניתין ליכא למיפטר גבי פרה. ועוד קשה דטעמא דפרה דפטור הוי משום משנה ובא אחר ושינה בו והאי טעמא לא שייך גבי אדם כדפרישנא לעיל ומתניתין היינו אדם. וי"ל דלא גרע היזיקא ממילא דאדם להיזקא דבידים דפרה ולהכי מדמי להו אהדדי בטעמא דפרה הוי משום דרבוצה גורמת למהלכת שבעטה בה לפי דאורחא כשפרה רואה את חברתה רובצת בועטת בה והכי נמי במתניתין בשעומד בעל החבית גורם לבעל הקורה לשבר ולהכי מדמה להו אהדדי. ומשני דמכל מקום לא דמו דגבי פרה נהי דאית לך וכו' כלומר בשביל שרבצה לא היא גרמה לך בכך שתבעוט בה דנהי דאית לך רשותא לסגויי עלאי וכו'. ותימא הא אמרינן לעיל איבעי ליה לסגויי באידך גיסא כדי שלא תהא ניזוקה ואם כן כל שכן דאמרינן ליה שלא תזיק אחרים ואם כן לית ליה רשותא לסגויי עלה. וי"ל דהכי קאמר נהי דאית ליה רשותא לסגויי עלאי ולהפטר כדין רגל ברשות הרבים דרחמנא פטריה אבל כדי שלא תהא נזוקת ודאי איבעי ליה לסגויי באידך גיסא. תלמיד הר"פ ז"ל.

מתניתין דלא כאיסי וכו'. ולא בעי לאוקמה מתניתין אפילו כאיסי וכגון שרץ ומשאו על כתפו דאם כן לרבנן לא פליגי ומדקאמר ומודה איסי בעל כרחך מכלל דפליגי רבנן. הר"ש ז"ל.

הא תו למה לי. ומשנינן דח"מ והכי קאמר אחד רץ ואחד מהלך בערב שבת או שניהם רצים בחול והכי פירושו אף על גב דמי שהוא רץ ברשות הרבים נראה משונה דאין דרך לרוץ ואם פגע והזיק רץ במהלך דינא הוא שיהיה חייב לשלם כוליה נזק דאדם מועד לעולם אבל כיון שהוא ערב שבת דאדם טרוד לקנות צרכי שבת או לקנות שמן לנר של שבת דרך הוא למי שהוא בן ברית לרוץ על כן אם הזיקו זה את זה נפטר שהרי יש לו רשות לרוץ בדרך ועל הניזק היה להרחיק את עצמו אבל בחול דוקא כששניהם רצים דשניהם משונים דמיפטר המזיק שהרי לא שינה המזיק יותר מן הניזק ועל הניזק היה לו להרחיק את עצמו שלא יזיקוהו אבל אחד רץ ואחד מהלך אם הזיק רץ משלם נזק שלם. ומשמע שאם אמר לו רץ למהלך נטה לך על ימינך או על שמאלך ולא שמע אליו דמפטר כמו ששנינו במשנה ראשונה לזו ואם אמר לו לבעל חבית עמוד ולא עמד פטור וכן הדין נמי אם היה אחד רץ אחר חבירו כדין בעל חבית וקורה. ושיילינן בגמרא בערב שבת מאי ברשות איכא כלומר כיון דנקט בין השמשות ובין השמשות אין דרך בן ברית להיות עוסק בצרכי שבת שכל ישראל זריזין הן במצוות אם כן מאי ברשות איכא. ומשני שיוצא מעוטף לקראת שבת מלכתא ואומר בואי כלה בואי כלה. הר"ר יהונתן ז"ל.

בד"ה ואם עמד בעל קורה כו' ובין סיפא שהקורה כשלדא עכ"ל ק"ק כיון דבסיפא נמי איירי כשלדא מאי קאמר אלא סיפא דמתני' מסייע ליה לר"ל כו' הא איכא לפלוגי דבהך סיפא כיון דהקורה כשלדא אין לו להסתלק באידך גיסא משא"כ במהלכת ברבוצה דה"ל לסגויי באידך גיסא ודו"ק:

בד"ה דרמיא כשלדא וא"ת כו' וי"ל כשנפל אין רואהו ולא כו' עכ"ל יש לדקדק לפר"י דלעיל מ"מ מתחלת הלוכו ה"ל ללכת באידך גיסא ואפשר לומר דודאי לעיל בחבית לגבי קורה הוא קרוב לודאי לישבר ע"י עמידת הראשון ופשע השני בתחלת הלוכו דה"ל למיזל באידך גיסא אבל בקדרין שהולכין זה אחר זה אין השני משבר קדרותיו בעמידת הראשון אלא ע"י נפילת הראשון ומש"ה לא בעי למיזל באידך גיסא בתחלת הלוכו דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה אנפילה וכשנפל נמי לא ה"ל למיזל באידך גיסא דאז אין רואהו ודו"ק:

תוס' בד"ה ואם עמד כו' כדפי' גבי כלב כו' נ"ב דיותר יש לו לאדם להזהר שלא יזיק אחרים ממה שלא יוזק מאחרים ע"ש:

בד"ה והא הכא כו' פרתו כדי להעמידו כו' כצ"ל:

תד"ה שנים ולא הזיקו ממש במתכוין. ל"ד דאפילו שלא במתכוין חייבים כמבואר שם ברש"י ותוס':

מַאי 'בִּרְשׁוּת' אִיכָּא? כִּדְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת כַּלָּה מַלְכְּתָא. פירוש כיון דאמר רבי חנינא 'בּוֹאוּ וְנֵצֵא' ולא אמר 'בּוֹאוּ וּנְקַבֵּל שַׁבָּת מַלְכְּתָא' משמע דצריך לצאת חוץ לעיר דהיינו לשדה שהיא חוץ לבתים. והכי דייק לה רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף סד. בריש דרוש א') וזה לשונו: ואין ספק כי אם הוא כסברת קצת קלי עולם דחושבים די בקבלת שבת תוך חצירו של אדם לא היו אומרים 'בּוֹאוּ וְנֵצֵא' כנראה, כי היו תוך העיר והיו מתחברים לצאת לשדה לקראת השבת אורח הנכבד וגם שאחר כך למה יפטרו את הרץ בערב שבת תוך רשות הרבים מן הנזקים כיון שאין יציאתו מחוץ לעיר לתכלית מצוה עד כאן עיין שם. אך עדיין קשה דמהיכא משמע דצריך לרוץ כדי שנאמר שהוא רץ ברשות?
ונראה פשוט כיון דמוכח מהא דרבי חנינא דיציאתו לשדה כדי לקבל שבת יש בזה מצוה יותר מאם היה מקבל בביתו או בבית הכנסת אם כן ממילא שמעינן דמצוה לרוץ שכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:) לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה וילפי לה מקרא (הושע יא, י), ולפי זה הוא הדין אם רץ לבית הכנסת להתפלל דגם בזה יש מצוה לרוץ דכתיב בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ (תהלים נה, טו) וכנזכר בגמרא והא דנקיט כאן בערב שבת בין השמשות כדי ללמדינו לפי דרכו שיש מצוה לרוץ לקבלת שבת.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד והוא דיש לדקדק באומרו 'בּוֹאוּ' דאינו מתיישב היטב למי קאמר בואו? ונראה ליישבו על פי מה שכתוב בשולחן ערוך (שולחן ערוך אורח חיים ג, א) חסידים הראשנים כשהיו נכנסים לבית הכסא היו אומרים קודם כניסתם התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם והיו אומרים כן בכל פעם קודם שיכנסו והוא לשון נטילת רשות מן המלאכים המלווים את האדם שנאמר כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ (תהלים צא, יא) ומפורש בלבוש הענין שאומר להם כי האדם מצד שהוא אדם וטבעו כן לעשות צרכיו הוא דרכו ואי אפשר לו זולת זה אבל אחר שיודע שהם בקדושתן ולא יכנסו עמו לבית הכסא על כן הוא מבקש ומתחנן לפניהם שימתינו לו וישמרוהו עד צאתו עיין שם.
ולפי זה מובן שפיר דברי רבי חנינא שהיה אומר 'בּוֹאוּ וְנֵצֵא' דעם המלאכים המלוים אותו הוא מדבר שאמר לו באו עמי ועל כן ממילא שמעינן שהיה רץ ביציאתו דאם לא רץ אלא הולך כדרכו למה אמר להם 'בּוֹאוּ וְנֵצֵא' והלא הם מלוים אותו והולכים עמו בכל מקום אשר ילך? אלא ודאי מאחר שהוא רץ דאז גם המלאכים יהיו רצים עמו, לכך מודיע להם 'בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת כַּלָּה מַלְכְּתָא' כלומר באו ונצא לצורך מצוה ולכן אל יקשה בעינכם על שאני רץ דאז גם אתם תהיו רצים כי ריצה זו היא צורך מצוה ויש בזה מצוה ואם כן שמע מינה דמצוה לרוץ.

בגמרא לימא מסייעא ליה וכו' ותסברא הא סיועי בעי וכו'. פי' דמלתא דפשיטא היא וא"צ שום סיוע וכן פרש"י לכאורה יש לדקדק באמת דמאי קמ"ל ר"ל בזה דרבוצה במהלכת חייבת וכי משום דשינתה ורבצה בר"ה איתגורי איתגר שיהא לה רשות להזיק וכן יש לתמוה מה ס"ד להביא סיוע לזה והיה נ"ל לפרש דהא דקאמר ר"ל בעטה רבוצה במהלכת חייבת היינו שבעטה היא בשעה שחברתה דורסת עליה דרך הלוכה קמ"ל דאע"ג דעבדה הכי לאצולא נפשה אפ"ה חייב כיון שמהלכת ברשות קעבדה ורבוצה היא דקגרמא להזיק ע"י ששינתה מעיקרא לרבוץ בר"ה וע"ז מייתי שפיר לימא מסייע ליה ואם עמד בעל הקורה חייב נמצא שאע"ג שבעל החבית איהו דאזיק אנפשיה ובעל הקורה לא קעביד שום נזק בידים אפ"ה חייב וע"כ משום שהנזק נעשה ע"י גרמא שלו ששינה מעיקרא לעמוד א"כ כ"ש כאן שרבוצה שינתה מעיקרא וקעביד נמי מעשה שיש לחייבה על הפשיעה הראשונה שהיא השינוי שלה כן נ"ל אבל מלשון הפוסקים לא משמע כן דמדלא הביאו כלל ההיא דרבוצה במהלכת משמע דמלתא דפשיטא הוא לפי שמפרשים כפשוטו וצ"ע:

שם בגמרא והא מתני' דממילא וקתני חייב מתני' דפסקא לאורחא כשלדא הכא וכו' איבעי לה לסגויי באידך גיסא וכו' משמע דפשיטא ליה להש"ס לפטור בהוזקה ממילא מטעם דאיבעי לסגויי. ויש להקשות לכאורה דהא לעיל במשנה בריש פרקין איתא להדיא המניח כדו בר"ה והוזק בה חבירו חייב בנזקו ולא אמרינן איבעי לסגויי באידך גיסא ואם נאמר דדוקא גבי אדם לא שייך איבעי לסגויי וכו' כיון שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והיינו כמ"ש התוס' לעיל דאדם עיניו למעלה אבל בבהמה שעיניה למטה אמרינן שפיר איבעי לסגויי א"כ קשיא מאי דוחקיה דגמ' לאוקמי מתני' כשלדא ותיפוק ליה דאפילו בלא שלדא יש לחלק שפיר בין אדם לבהמה וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר לחלק בין תקלה שהיה למטה מרגליו ובין תקלה למעלה ממנו אבל זה נראה דוחק גדול ולענ"ד נראה דבלא"ה לק"מ דהא דאמר לעיל אין דרכן וכו' היינו משום הא גופא דכיון שאין רשות לשום אדם להניח דבר תקלה בר"ה ממילא לא הטריחוהו לבני אדם לעיין בדרכים ולשמור עצמו מתקלה כיון דלא שכיחא אבל הכא שייך שפיר איבעי לסגויי אפי' באדם כיון שרשות לבני אדם לילך בר"ה עם משאם ולפעמים שעומדים לכתף א"כ יש להם לעיין תמיד במי שהולך לפניהם ולילך באידך גיסא כשרואה שעומד לכך מוקי לה דרמי כשלדא דלא ברשות הוא וא"ש ודו"ק. נמצא לפ"ז דפרה הרבוצה בר"ה והוזק בה אדם ממילא דרך הליכתו חייב בעל הפרה לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולא גרע מכד וצ"ע:

בתוספות בד"ה ואם עמד וכו' בגמ' מוקי וכו'. ונראה לר"י וכו' ומיירי מתני' בין ברישא ובין בסיפא שהקורה כשלדא עכ"ל. והקשה המהרש"א דא"כ דסיפא איירי כשלדא מאי קאמר בגמ' אלא סיפא דמתני' ודאי מסייע ליה הא איכא לפלוגי וכו' עכ"ל. ונראה דלק"מ שהרי התוס' בעצמם כתבו בד"ה והא הכא דעיקר הסייעתא למאי דס"ד מעיקרא להוכיח שאין לו לבעל הפרה ליזהר כי היכי דאמרינן דבעל קורה פטור מהאי טעמא וכו' וא"כ א"ש אפי' אי איירי כשלדא דאיך נתנו לו רשות לילך כשלדא שמא יעמוד הלה אלא ע"כ שאין עליו ליזהר במה שהלה גורם לעצמו אם כן ה"נ פטור הוא שאין עליו ליזהר וא"כ מייתי שפיר סייעתא ודו"ק ועי' במה שנכתוב שם בסמוך:

בד"ה איבעי ליה לסגויי וא"ת וכו' וי"ל משום דהוי רגל בר"ה. ואע"ג דאפי' אדם יש לו רשות לדרוס על בהמה ובאדם לא שייך לפטרו בר"ה שאני אדם שאין דרכו להתבונן אבל בלא"ה כל זה מיותר בדברי התוס' דבטעמא דכל המשנה לחוד סגי ודו"ק:

בד"ה והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמי ותימא מאי ס"ד וכו' דבאדם לא שייך כל המשנה וכו' עכ"ל. וקשה למאי שפירשו התוס' לעיל דסיפא איירי ג"כ שהחבית כשלדא א"כ אדרבא נראה פשוט שרשאי לשבר אף בידים כמו בממלא ר"ה חביות ואע"ג דבאדם לא שייך כל המשנה היינו היכא דשייך איבעי לסגויי אבל בשלדא לא אמרינן הכי והיה נראה לכאורה לפרש דהתוס' מקשו מכח ממ"נ והיינו דעיקר הקושיא כאן אם נפרש דסיפא דמתניתין לא איירי כשלדא כמו שכתבו לעיל בתחילת דבריהם ואם נאמר דאיירי ג"כ כשלדא כ"ש דקשיא וע"ז תירצו דהסיוע הוא להוכיח טעמא שאין לבעל הפרה ליזהר ובזה מתרצים שני הקושיות כמ"ש לעיל אבל א"א לפ' כן שאם נאמר דבכשלדא רשאי לשבר בידים לא שייך תירוצי התוס' דמנ"ל דטעמא דפטור בעל הקורה הוא משום שאין לו ליזהר ותיפוק ליה דפטור כיון שרשאי לשבר בידים. מאי סייעתא מייתי מדפטר בעל הקורה דלמא שאני הכא שבעל החבית עמד כשלדא. לכך נ"ל ליישב ע"פ מ"ש לעיל בריש סוגיא דקדרין דגבי שלדא אין לו רשות לשבר בידים דלא דמי לממלא חביות בר"ה דשאני הכא בשלדא כיון שהבעלים עומדים על גבם ואינו אלא לשעה מועטת לא הוי כל כך פשיעותא שיהיה לו רשות לשבר בידים ועוד דלכתף אורחא הוא משא"כ בממלא ר"ה חביות וק"ל:

תרוייהו כי הדדי נינהו. שניהן שוין בשבירתן שאף בעל חבית סייע בשבירתה: הנפשות העושות. נואף ונואפת במשמע: כרבוצה במהלכת. דבעל קורה שעמד הוי משונה שאין דרך לפוש ברה''ר: הא סיועי בעיא. דרבוצה במהלכת חייבת: אלא מקשי נמי קשיא. מתניתין לריש לקיש דאמר בעטה רובצת חייבת: הא הוזקה ממילא. מהלכת ברבוצה פטורה והכא קתני במתניתין דממילא חייב: מתניתין דפסקה. קורה לאורחא כשלדא שהיו ראשיה לרוחב הדרך הלכך אפילו ממילא חייב שאין דרך לבעל החבית לנטות: לסגויי באידך גיסא. הלכך טעמא דבעטה אבל ממילא פטור: מתניתין. דקא מסגי בעל הקורה כי אורחיה ואין כאן שינוי הלכך פטור אבל מהלכת שבעטה ברבוצה שינתה את דרכה ואימא לך דחייבת: שניהן פטורין. כדמפרש בגמרא: מפני שרץ [ברשות]. מפרש לקמן: הא תו למה לי [השתא] אחד רץ ואחד מהלך. דרץ שינה ומהלך לא שינה פטור שניהם רצים מבעיא:

ואם עמד בעל קורה חייב. בגמרא מוקי דרמיא לקורה כשלדא אבל אי לא רמיא כשלדא פטור דאיבעי ליה לבעל חבית כשראה שעמד בעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק אבל כי הוי כשלדא לא פשע בעל החבית דלא ידע כשעומד כשלדא אע''פ שגוף האדם רואה כשעמד מה שעמד כשלדא אין רואה אבל קשה דבסיפא אם עמד בעל החבית אמאי פטור דחבית לא מסתבר דהוי כשלדא שהוא דבר קטן וה''ל לבעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק בעל חבית דהא כשבעל חבית אחרון מוטל עליו לסגויי באידך גיסא כדי שלא [יוזק] כ''ש כשבעל קורה אחרון דאיבעי לסגויי באידך גיסא כדי שלא יזיק כדפי' (לעיל דף כג.) גבי כלב שנטל חררה ועוד דגם זה דוחק שהאדם רואה שהוא עומד ואין רואה שהוא עומד כשלדא ונראה לר''י דאורחא דמילתא הוא כשהולכין בעל חבית ובעל קורה זה אחר זה דאין האחרון יכול לעיין באותו שהולך לפניו כל שעה ולכך כי לא הויא קורה כשלדא יש לאחרון ללכת בתחלת הלוכו באידך גיסא כדי שלא יזיק או שלא יוזק ע''י עמידת הראשון אבל כשנושא את הקורה כשלדא אין לאחרון להסתלק באידך גיסא בין שהוא בעל קורה בין שהוא בעל חבית ולכך אין פושע אלא הראשון כשעמד ומיירי מתני' בין רישא בין סיפא שהקורה כשלדא: תרוייהו כי הדדי נינהו. שאף בעל חבית מסייע בשבירתה שבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חבירו וא''ת ואם כן ל''ל שלזה רשות להלך אפי' אין רשות לא לזה ולא לזה פטור בעל הקורה מטעם זה וי''ל דבא למעוטי אם היה בעל קורה רץ ובעל חבית מהלך אע''פ שבעל חבית עצמו הטיח החבית אע''ג דפטר במתני' אחד רץ ואחד מהלך היינו משום דקסבר שיש לו לרוץ ברה''ר אבל כשנושא קורה על כתיפו אין לו רשות לרוץ א''נ מתניתין דאחד רץ ואחד מהלך מיירי בע''ש כדמוקי לה רבי יוחנן אי נמי י''ל דבא למעט במקום שאין לו רשות להלך כגון בחצר בעל החבית דכיון דאין לו רשות לבעל [הקורה] להלך אין לבעל חבית ליזהר ממנו מיהו כשעמד בעל חבית חייב בעל קורה אפי' שניהם ברשות כיון שעשה כל ההיזק דדוקא משום דתרוייהו כי הדדי נינהו פטרינן ליה ולא דמי לעמד בעל חבית דמתניתין דכיון שהוא ידע שבא אחריו בעל קורה נושא כשלדא פשע בעמידה כדפי' במתני' ואי חבית נמי איירי דהויא כשלדא אתי נמי שפיר: איהו קעביד מעשה. ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה: דרמיא כשלדא. וא''ת והלא בקדרין מחייב לעיל כשנתקל השני בראשון ולא אמרינן איבעי ליה לסגויי באידך גיסא והתם לא מיירי כשלדא דלא מוקמינן דפסקה לאורחא כשלדא אלא ההיא דאם מחמת הראשון נפלו כולם וי''ל כשנפל אין רואהו ולא מצי א''ל איבעי לך לסגויי באידך גיסא: איבעי לה לסגויי באידך גיסא. שלא תהא ניזוק וא''ת והא אפי' להזיק אית לה רשות לסגויי עלה וי''ל משום דהוי רגל ברשות הרבים ואביעוט נמי לא מיחייב משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור: והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמיא. תימה מאי ס''ד השתא וכי סובר הוא שאם שבר במתכוין שהוא פטור כמו בעטה מהלכת ברבוצה הא פשיטא לן בריש פירקין דשובר חייב דבאדם לא שייך כל המשנה כו' וי''ל דס''ד כי היכי דבמתני' פטרינן בעל הקורה לפי שבעל חבית גורם לו בעמידתו שאין לו לבעל קורה ליזהר שמא יעמוד בעל חבית ה''נ פרה רבוצה גרמה לה למהלכת שתבעוט בה ואין לבעל הפרה ליזהר שמא תמצא פרה רבוצה ברשות הרבים ותבעוט בה פרתו ומשני דבשביל שרבצה לא גרמה לה בכך שתבעוט בה דנהי דאית לך רשות לסגויי עלאי לבעוטי בי לית לך רשות: שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זה את זה פטורין. שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו ממש במתכוין אלא כלומר הוזקו זה בזה כדאמרי' בהפרה (לקמן דף מח: ושם) שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין: