בבא קמא לא ע"א

דף לא - א

ותמהה הגמרא: איני! וכי סבר רב הונא שאין מורין כן, והא רב הונא אפקר חושלי, הורה לרבים שאפשר לזכות בשעורים של אדם שהניחם ברשות הרבים, וכן רב אדא בר אהבה אפקר  סליקוסתא, הורה לרבים שאפשר לזכות בפסולת תמרים שהונחה ברשות הרבים לזבלים.

בשלמא רב אדא בר אהבה הורה כן, כשמעתיה, דאמר הלכה ומורים כן.

אלא רב הונא, לימא הדר ביה?

ומתרצת הגמרא: לעולם סבר רב הונא הלכה ואין מורים כן, ושם הורה להפקיר את השעורים משום שהנהו, אותם שהניחום ברשות הרבים, מותרין הוו, התרו בהם כמה פעמים שיפנו את רשות הרבים. ומשלא עשו כן, הורה רב הונא לרבים שמותר לזכות בהם.

מתניתין:

שני קדרין, בעלי קדירות, שהיו מהלכין זה אחר זה, ונתקל הראשון בארץ ונפל, ^[269] וכתוצאה מכך נתקל השני בראשון והוזק השני ונשברו קדירותיו, הראשון חייב בנזקי שני. ^[270]

ובגמרא מבואר על אלו נזקין ומאיזה טעם הקדר הראשון חייב בנקי שני. ^[271]

גמרא:

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים מהי סיבת חיובו של הקדר הראשון.

אמר רבי יוחנן: לא תימא מתניתין רבי מאיר היא, דאמר [כט א] "נתקל פושע הוא", ולכן הראשון חייב בנזקי שני. ^[272]

אלא אפילו לרבנן, דאמרי נתקל אנוס הוא ופטור, ^[273] הכא הנתקל חייב בנזקי שני, מפני שמדובר באופן שהשני נתקל בראשון לאחר זמן, שהיה לו לנתקל אפשרות לעמוד ולא עמד. ^[274]

רב נחמן בר יצחק אמר, אפילו תימא שמדובר באופן שלא היה לו לנתקל אפשרות לעמוד, היה לו להזהיר את זה שהלך אחריו שלא יתקל בו, ולא הזהיר, ומודים חכמים שהנתקל הראשון חייב על כך שלא הזהיר. ^[275] ואילו רבי יוחנן אמר, על כרחך שחיובו של הראשון הוא על כך שהיה לו לעמוד ולא עמד, שכן במקרה שלא היה יכול לעמוד, כיון דלא היה לו אפשרות לעמוד, גם לא היה לו חיוב להזהיר, משום דטריד. ^[276]

ומביאה הגמרא ראיה לדברי רב נחמן בר יצחק:

תנן: אדם נושא קורה ואדם אחר נושא חבית שהיו מהלכים ברשות הרבים, אם היה בעל קורה מהלך ראשון ובעל חבית אחרון, ומיהר בעל החבית את הליכתו עד שנתקל בקורה ונשברה חבית בקורה, בעל הקורה פטור, מפני שבעל החבית הזיק את עצמו. ואם עמד בעל קורה ונעצר ללא שהודיע לפני כן לבעל החבית, וכתוצאה מכך נשברה החבית בקורה, בעל הקורה חייב.

מאי לאו, לכאורה ניתן לומר שהמשנה מדברת במקרה שבעל הקורה עמד כדי לכתף, לסדר את המשא על שכמו דאורחיה הוא, שכך דרך נושאי משאות לעצור ולסדר את משאם, ואף על פי כן קתני בעל הקורה חייב. ^[277]

משמע, שאף על פי שלא פשע בעצם עצירתו, יש לו חיוב למנוע נזק מבעל החבית, ואם הזיק חייב, ועל כרחך הטעם לזה הוא רק משום דהוה ליה להזהיר, ולא שייך לחייבו על עצם העצירה [כנתקל, שהיה לו לעמוד,] שכן דרך בעלי קורה לעצור לכתף. ^[278] דוחה הגמרא: לא, אי אפשר להוכיח מהמשנה כדעת רב נחמן בר יצחק, ולעולם במקרה שאינו יכול לעמוד אלא רק להזהיר פטור, מפני שהוא טרוד כדעת רבי יוחנן. ^[279]

והמשנה להלן מדברת במקרה שבעל הקורה שינה כשעמד לפוש, ואין דרך נושאי משא לעצור לפוש ברשות הרבים, ולכן אם עצר ללא אזהרה ונתקל בו בעל החבית והוזק, בעל הקורה חייב. ^[280]

ומדייקת הגמרא, מכלל האמור שהמשנה מדברת רק בעמד לפוש, שאז בעל הקורה חייב, משמע, אבל עמד בעל הקורה לכתף, שדרכו בכך, מאי? - פטור, כיוון שעל בעל החבית להיזהר מפני עצירות בעל הקורא לצורך כיתוף.

ואם כן קשה, אדתני בסיפא דרישא דמתניתין היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון עמד בעל קורה חייב, ואם אמר לו בעל הקורה לבעל חבית "עמוד", בעל הקורה פטור, לפי שהזהירו.

היה לתנא לפלוג וליתני בדידה, ולומר כך: עמד בעל קורה חייב, במה דברים אמורים כשעמד בעל הקורה לפוש, שאין לו היתר לכך, אבל אם עמד בעל הקורה כדי לכתף, פטור. ^[281]

ומתרצת הגמרא: הא קא משמע לן, דאף על גב דעמד לפוש שאין דרכו בכך, כי קאמר לו בעל הקורה לבעל החבית "עמוד", פטור. ^[282]

תא שמע סייעתא מברייתא לרב נחמן בר יצחק:

הקדרין [מוכרי קדרות] והזגגין [מוכרי כלי זכוכית] ^[283] שהיו מהלכין ברשות הרבים זה אחר זה. נתקל הראשון בארץ דרך הילכו, ונפל. ונתקל השני בראשון עקב נפילתו, והשלישי שהיה הולך אחר השני, נתקל בשני ונפל גם הוא.

ראשון, חייב בנזקי שני, מאחר שהוא הכשילו.

ושני, חייב בנזקי שלישי. ולהלן תפרש הגמרא מהו חיובו של ראשון כלפי שני ומהו חיובו של שני כלפי השלישי.

ואם השני והשלישי לא נפלו זה אחר זה, אלא מחמת הראשון נפלו, כגון שנתקלו שניהם כאחד בראשון. [כמבואר בגמרא להלן סוף עמוד ב]

ראשון חייב בנזקי כולם, והשני אינו חייב לשלישי כלום שהרי לא הכשילו.

ואם הזהירו זה את זה לבל יכשלו זה בזה, פטורין. [המשך הברייתא מובא להלן עמוד ב: וכולן חייבים על נזקי גופן ופטורים על נזקי ממונם].

מאי לאו האם אין משמעות הברייתא שהנופלים חייבים גם בזמן שלא היה להן אפשרות לעמוד, ואף על פי כן חייבים כיוון שהיה להם להזהיר כרב נחמן בר יצחק. ^[284]

דוחה הגמרא, לא, אין ראיה לכך שהברייתא מדברת במקרה שלא היתה להם אפשרות לעמוד וחיובם מפני שהיה להם חובה להזהיר, ויתכן שהברייתא מדברת במקרה שהיה להן אפשרות לעמוד, וכיוון שלא עמדו, חייבים.

מדייקת הגמרא: אם אכן הברייתא מחייבת את הנופלים רק במקרה שהיתה להם אפשרות לעמוד ולא עמדו, אבל לא היה להם לעמוד מאי מה דינם, פטור!? אי הכי, אדתני בסיפא דברייתא: "אם הזהירו זה את זה פטור"

לפלוג וליתני בדידה, היה לגמרא לחלק באותו אופן המוזכר ברישא, ולומר כך: במה דברים אמורים שהראשון חייב בנזקי שני או בנזקי כולם, בזמן שהיה להן לעמוד ולא עמדו, אבל אם לא שהו שיעור זמן שהיה להן לעמוד, פטורין, ואינם חייבים להזהיר.

ומדוע חילקה הברייתא בין הזהירו זה את זה ללא הזהירו בזמן שאפשר לחלק בין היה להם לעמוד ללא היה להם לעמוד.

מתרצת הגמרא: כי הברייתא העדיפה לחלק בין הזהירו זה את זה ללא הזהירו, דהא קא משמע לן, דאף על גב דהיה להן שהות לעמוד ולא עמדו, כי הזהירו זה את זה, פטורין.

בברייתא נאמר "ראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי שלישי", כעת באה הגמרא לפרש במה נתקלו השני והשלישי האם בגופו של הנופל או בחפציו, וכן במה ניזוקו בגופם או בממונם. [ביאור הסוגיה הוא על פי גירסת רש"י ופירושו].

אמר רבא: הראשון שנתקל בקרקע ונפל, חייב בנזקי השני, בין בנזקים שנגרמו מחמת גופו של הראשון, כגון שנתקלו רגלי השני בגופו של הראשון, והרי הוא אדם המזיק.

ובין בנזקים שנגרמו מחמת ממונו של הראשון, כגון שנפל הראשון עם כליו, והשני נתקל בהם ונפל, שהוא חייב מדין בור.

ונמצא שאם נתקל השני בגוף הראשון, הראשון חייב בין אם הוזק השני בגופו ובין אם הוזק בממונו, אבל אם השני נתקל בכליו של הראשון שחייב עליהם מדין בור, הראשון חייב על על נזקי גופו של השני ולא על נזקי כליו שכן דרשינן לעיל "חמור ולא כלים". ^[285]

זהו דינו של הראשון בנזקי שני.

אבל השני שלא נפל מעצמו, שאם מחמת הראשון, חייב בנזקי השלישי, רק בנזקים שנגרמו מחמת גופו של השני, כגון שנתקלו רגלי השלישי בגופו של השני ונפל, שאז השני נידון כאדם המזיק.

אבל השני לא יתחייב בנזקים שנגרמו מחמת ממונו, כגון שבזמן נפילתו התפזרו כליו על הארץ ונתקל בהם השלישי, ובגמרא להלן מבואר שהטעם הוא מפני שהשני יכול לומר לא אני כריתי את הבור הזה.

ואין חילוק בין הוזק השלישי בגופו או בממונו, בכל מקרה השני פטור. כמבואר להלן בגמרא.

ומקשה הגמרא, מהו החילוק בין ממונו של הראשון שהזיק, שמחייב רבא מדין בור, לבין ממונו של השני שהזיק, שפטור לגמרי.

הרי ממה נפשך, תיקשי, אי סבר רבא שכל הנתקל פושע הוא [כרבי מאיר כט א], ולכן הראשון חייב על הנזקים שנגרמו מכליו כדין כורה בור בפשיעה, אם כן שני הנתקל בראשון, נמי ליחייב בנזקי שלישי כדין נתקל פושע, ויתחייב על ממונו שהזיק מדין בור. ^[286]

ואי סבר רבא שהנתקל לאו פושע הוא, ולכן השני פטור על ממונו שהזיק את גופו של השלישי, אם כן, אפילו ראשון שהזיק בגופו את גופו של השני נמי ליפטר, שהרי אנוס הוא!? ^[287]

מתני' שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון כו' אמר ר' יוחנן לא תימא מתני' ר' מאיר היא דאמר נתקל פושע הוא ומשום הכי חייב אלא אפילו רבנן דאמרי נתקל אנוס הוא הכא חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד ור' נחמן בר יצחק אמר אפי' נשבר ואינו יכול לעמוד חייב שהיה לו להזהיר לבאין אחריו.

ר' יוחנן אמר כיון שנשבר ואינו יכול לעמוד טרוד הוא להזהיר.

תנן היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון כו' וקתני חייב דהוה ליה להזהיר ולא הזהיר מאי לאו כשעמד לכתף לתקן המשאוי על כתיפו ואע"פ שהוא טרוד אמרי' היה לו להזהיר קשיא על ר' יוחנן ופריק כשעמד לנוח שאינו טרוד ואע"פ שעמד לפוש כי אמר לבעל החבית עמוד פטור:

ת"ש הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל כו' ופריק ר' יוחנן בהא נמי אע"פ שהיה להם לעמוד ולא עמדו כי הזהירו זה את זה פטורין ודברים פשוטין הן:

אמר רבא נתקל ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי שלישי כו'.

גירסת הספרים שלנו כך היא: אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו דראשון בין בנזקי ממונו דראשון שני חייב בנזקי גופו דשלישי אבל לא בנזקי ממונו. ויש לפרש דרבא כר' מאיר דאמר נתקל פושע הוא והכא קאמר ראשון חייב בנזקו של שני בין שנתקל השני בגופו של ראשון בין שנתקל בממונו ואפילו הפקירו לאחר נפילה משום דהוה ליה מפקיר נזקיו דלאחר פשיעה והוה ליה בורו והלכך על נזקי דשני חייב דלא פטרה תורה אדם בבור אלא לענין קטלא אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורים כדאמרינן לעיל אבל על נזקי ממונו של שני אם הוזק בממונו של ראשון פטור דכלים בבור פטור אפילו לענין ניזקין כדאמרינן ומיהו אם הוזק ממונו של שני בגופו חייב אבל אם הוזק ממונו דשלישי אפילו בגופו של שני פטור ופרישנא טעמא דראשון שנתקל מעצמו פושע הוא והלכך חייב כדאמרן אבל שני שנתקל בראשון לא הוי פושע שהרי היה הראשון מכשול לפניו והלכך לאו פושע גמור הוא ונפקא מינה לענין ממונו שאם הפקירו הו"ל מפקיר נזקיו דלאחר אונסין ופטור והיינו דאמרינן אממונו פטור כלומר כשנתקל וניזוק ג' בממונו של שני פטור דאמר ליה האי בירא לא אנא כריתי' ומיהו אם ניזוק גופו של שלישי בגופו של שני חייב משום דחשבינן ליה פושע שהיה לו לעמוד ולא עמד ומסתברא דהאי לישנא דהיה לו לעמוד לאו בדוקא נקטיה דהוא הדין אפילו כשלא היה לו לעמוד וכדרב נחמן בר יצחק דהוא בתרא אלא משום דפליגי עלי' לעיל נקט לה לרווחא דמלתא כלומר אם היה לו פנאי לעמוד ולא עמד חייב לכולי עלמא ולכשתמצא לומר אפילו לא היה לו לעמוד חייב משום דהיה לו להזהיר ולא הזהירו ואקשינן ראשון נמי מי איכא למימר דחייב על נזקי ממונו אפילו כי הוזק בו גופו של שני והא תניא כולן חייבין על נזקי הגוף ופטורין על נזקי ממון אלמא אף שני שהוזק בין גופו בממונו של ראשון פטור דעל נזקי ממונן וגופן של מזיקין קאמר מדלא קתני חייבין והדר ביה ופירשה ראשון חייב בנזקי שני בין שהזיק שני גופו או ממונו של ראשון לפי שאין הראשון נחשב כבור אלא כאדם המזיק מפני שהוא פושע אבל שני פטור על נזקי ממונו של שלישי מפני שהוא נחשב כבורו שלא עמד אבל אינו כאדם המזיק לפי שהוא אנוס היה בנפילתו וכיון שנחשב כבורו פטור על נזקי ממון שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים ולעולם הוזק אפילו השני גופו בממונו של ראשון פטור דקסבר השתא דמפקיר נזקיו דעלמא פטור ואע"ג דלית ליה לר' מאיר הכי בהא לית ליה לרבא כר' מאיר וזה בבירור דחוק הרבה.

אלא דאפשר דהאי אוקמתא לא קיימא במסקנא אפילו אליבא דשמואל אלא הדרינן לאוקמתא קמייתא וכדכתיבנא בסמוך וא"נ י"ל דמוקמינן ברייתא להאי אוקמתא כרבנן וגם זה דחוק יותר בעיני שיחזיר בו מר' מאיר לרבנן דרך העלמה ולא יפרש כלל אלא שאני תמיה מפני מה לא תירצו כן בפירוש ויאמרו ההיא מני ר' יהודה היא שלא רצו לשום הברייתות סתם במחלוקת שנויה והדר אקשינן כיון דחשבה גופו של שני כבור הניחא לשמואל אלא לרב דאמר דאין בור אלא בדאפקריה גופו היכי מפקר ליה וא"כ כל שהוזק ממונו של שלישי בוגפו של שני ליחייב שני דגופו הוא כשורו ותרגמוה רב אבא מניומי לברייתא דכולן פטורין על נזקי ממונם לפרוקה אליבא דרב כגון שהוזקו כלים בכלים כלומר כולם חייבין על נזקי גופן בין שהוזקו הניזקין גופן או ממונם בגוף המזיקין משום דגוף המזיק כשורו אבל כשהוזק ממונו בממונן של מזיקין פטורים בשהפקירן שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים ואם הוזקו גופן בממונן אם שני בראשון חייב לפי שהוא נחשב כפושע ומפקיר נזקיו דעלמא חייב משום דממונו כבורו אבל גופו של שלישי בממונו של שני אם הפקירו פטור שהרי זה מפקיר נזקיו דמחמת אונס ופטור וברייתא קמייתא אליבא דרב ראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שניזוק בנזקי גופו דראשון בין שניזוק בנזקי ממונו דראשון אבל שני חייב בנזקי שלישי אם הוזקו בגופו בין גופו בין ממונו משום שהיה לו לעמוד ולא עמד אבל אם הוזקו בממונו של שני לא שכבר הפקירן ומפקיר נזקיו דבאונסין פטור וא"נ משום דמצי למימר האי בור לא אנא כריתיה.

והאי אוקמתא אמרו רז"ל דדוקא לרב משום דקשיא דלרב לית ליה בור אלא בדאפקרינו הוא דאצטריכי להכי הא לשמואל לא אצטריכן אלא כדאוקימנא מעיקרא ואפשר נמי למימר דכיון דפרקה רב אדא לברייתא דפטורין על נזקי ממונן כגון שהוזקו כלים בכלים תו לא אצטרכינן לאוקמתא תנינא דרבא בברייתא קמייתא אלא הדרינן לאוקמתא קמייתא דרבא ואליבא דשמואל כנ"ל לפרש שמועה זו אי אית ליה לרבא כר"מ בנתקל א"נ אפילו אית אית ליה כר' יהודה וכגון דנתקל שלא במקום מדרון דפושע הוא וכמ"ד הכין בפרק השוכר את האומנין אבל אי אית ליה כר' יהודה ובנתקל במקום מדרון דלאו פושע קרי ליה פושע דשלא עמד או דשלא הזהיר והו"ל כאדם המזיק וכן הוזק שני גופו בממונו של ראשון ובשלא הפקירו שאם הפקירו הו"ל מפקיר נזקיו שבאונס ופטור אבל שני שנכשל בראשון אנוס יותר ולפיכך אינו כאדם המזיק אע"פ שלא עמד ולא הזהיר אלא כבורו וחייב על נזקי גופו של שלישי משום בורו אבל על נזקי ממונו לא שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים ואפילו הוזק גופו של שלישי בממונו של שני פטור דאמר ליה לאו אנא כריתיה.

המשנה החמישית והכונה לבאר בה החלק השני בהזק הבא לבני אדם מזה לזה דרך פגיעתם ואמר על זה שני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקו של שני זה בא בחבתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שזה רשות להלך וזה רשות להלך [היה בעל קורה ראשון וכו'] אמר הר"ם זהו כשהיה הנופל יכול לקום ולא קם אלא שעמד מושכב עד שכשל בו זולתו ולכן הוא חייב אבל אם לא היה יכול לקום וכשל בו זולתו לא יתחייב כמו שאמרנו נתקל אנוס הוא היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חייב ואם אמר לו בעל חבית עמוד פטור היה בעל החבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בעל קורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור ואם אמר לו לבעל הקורה עמוד חייב וכן זה בנרו וזה בפשתנו כל זה מבואר:

אמר המאירי שני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקו של שני ואע"פ שהנתקל אנוס הוא פירשו בגמרא טעם חיובו מפני שהיה לו לעמוד ממקום נפילתו ולא עמד וחיוב זה אם נתקל השני בכליו של ראשון צריך שיתכוין הוא לזכות בכליו או בחרסיו שאם לא כן הואיל והפקירם אין זה בור מאחר שנעשה באונס כמו שבארנו בנשברה כדו ולא סלקה ואם הוזק בגופו אינו צריך כלום שאין גופו בתורת הפקר ומ"מ אם לא היה לו שהות לעמוד פטור אע"פ שהיה לו להזהיר ואפילו היה לו לעמוד אם הזהיר פטור ודבר זה בשהוזק גופו של שני אבל כליו שהוזקו פטור שאין חיוב כלים בבור:

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו זה בצד זה ופגעו זה בזה ונשברה כדו של זה בקורתו של זה הרי אין כאן תורת בור כלל שאין כאן תקלה ברשות הרבים וחזר הענין לנזקי אדם והדבר תלוי בפשיעת המוזק ומתוך כך הוא אומר שבעל הקורה המזיק פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך והיה לו לבעל החבית להזהר שלא לפגוע בו ואפילו היתה הקורה מחזקת כל רחב רשות הרבים כגון שהיה ארכה הולך כנגד הרוחב מ"מ היה לו להוריד חביתו לארץ:

היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה החבית בקורה פטור שהרי הוא רואה את בעל הקורה מהלך בדרך הלוך שוה והיה לו להלך גם כן במתון כהלוכו של ראשון ולא למהר הלוכו יתר על הראוי ואם היה בעל החבית מהלך כדרכו ואינו ממהר פעמיו יתר על הלוך ראוי ושוה אלא שהראשון עמד והשני לא הרגיש בעמידתו ופגע בו בדרך הלוכו הרי בעל הקורה חייב שלא היה לזה השני להעלות על לבו שיתעכב הואיל ואין דרך נושאי משא להתעכב בעוד שמשאן עליהן ומ"מ פירשו בגמרא בשעמד ליפש ר"ל לנוח ממשאו שאין זה דרך בני אדם לנוח ומשאם על ראשם הא אם עמד לכתף ר"ל לתקן משאו עליו הואיל ודרך נושאי משא כן הרי היה לו לאחרון להרגיש בכך ופטור בעל הקורה ואף בשעמד ליפש אם הזהירו ואמר לו עמוד שאני רוצה לעמוד פטור:

היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב שהיה לו להלך כדרך הראשון ואם עמד בעל חבית הרי בעל הקורה פטור שלא היה לו להרגיש בעמידתו ודוקא בעמד ליפש הא בעמד לכתף חייב ואף בעמד ליפש אם אמר בעל חבית לבעל הקורה עמוד חייב וכמו שביארנו בחבית וקורה כך הדין בזה בא בנרו וזה פשתנו וכן כל כיוצא בזה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הקדרים והזגגים שהיו מהלכים זה אחר זה נתקל הראשון ונפל ואחר כך נתקל השני בראשון ושלישי בשני וכן הרבה הראשון אם היה לו לעמוד ולא עמד חייב בנזקי שני אם לא הזהירו בין שהוזק השני בגופו של ראשון בין שהוזק בכליו של ראשון אחר שנתכוון לזכות בהם ר"ל שלא להפקירם ובלבד בנזקי גופו אבל אם הוזקו כליו של שני פטור שאין חיוב כלים בבור שני חייב בנזקי שלישי אם הוזק השלישי בגופו של שני והיה לו לשני לעמוד ולא עמד הא אם הוזק השלישי בכליו של שני פטור שהרי הוא אומר לו בור זה ר"ל כלים של משאי לא אני כריתיו אלא הראשון ומ"מ בגופו הואיל והיה לו לעמוד אינו אומר כן ודוקא בנזקי גופו כמו שבארנו וכן כלם נמצא גוף מגוף כלם חייבין הואיל והיה להם לעמוד ממון מממון כלם פטורין גוף מממון ראשון חייב והשאר פטורים ממון מגוף כלם פטורין וכלם שהזהירו זה את זה אע"פ שהיה להם לעמוד הרי אזהרתם פוטרתם:

ואם נפלו כלם מחמת ראשון כגון שנפל זה הראשון ארכו לרוחב הדרך ונתקל זה בראשו וזה בגבו וזה ברגליו אם היה לו לעמוד ולא עמד הרי הוא חייב בנזקי כולם על הדרך שבארנו וגדולי המפרשים מהפכין בכאן נסחאות ומחדשין בה פירושים ואין צורך בכך:

סומא שהיה מגשש במקלו ומושיטו לרחב הדרך ונתקל בו אדם הרי הסומא חייב על הדרך שבארנו בראשון שנתקל בו שני:

מה נפשך אי נתקל פושע שני נמי ליחייב. והוא הדין דהוי מצי למיפרך כלהו נמי לפטרו כיון דסלקא דעתך דשני נמי פושע אם כן לא יתחייב ראשון. אי נמי נהי דחשיב שני פושע אם מזיק לאחרים מיהו ראשון אין לו ליפטר מאחר שפשע דיותר יש לו ליזהר שלא יזיק משלא יוזק כדאמרינן לעיל גבי כלב שנטל חררה. והשתא ניחא דאי לאו הכי תיקשי ליה אמתניתין דלעיל דקתני נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחר במים ומוקמינן פלוגתא בנתקל פושע הוא ואי נתקל פושע ראשון נמי ליפטר דשני נמי פשע בנפילתו. תוספות שאנץ.

עוד כתבו בתוספות תרגמא רב אחא כגון שהוזקו כלים בכלים והשתא הדר ביה ובא ליישב הברייתא ללישנא קמא וכו'. והא דלא קאמר אלא רגילות הוא בתלמוד במקום שאין מזכיר שם אמורא למעלה אינו חושש לומר אלא. תוספות שאנץ. ובפסקי הרא"ש ז"ל תירצו בענין אחר עיין שם.

ועוד כתבו בתוספות ומשני ראשון מנפשיה נפיל והוי ליה פושע לרבי מאיר וכו'. עד והשני שהוא אנוס יותר אין נחשב מטעם זה כי אם בור וכו'. ותימא למה אמרו בכאן התוספות אף על גב ודוחק הוא זה כמו שאמרו לעיל ויתרצו כיון דלא קאי הכי אין לחוש כמו שתירצו לעיל. ויש לומר דהשתא קסבר רבא דפליגי רבי מאיר ורבנן בנתקל פושע הילכך לא פליגי אלא בראשון דלרבי מאיר חייב על היזק שהזיק גופו דהוי נתקל פושע והוי אדם המזיק ופטור על היזק שהזיק ממון הראשון דסבירא ליה דמפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת פשיעה פטור והשני חשיב בור ופטור על ממונו של שלישי דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים ולרבנן ראשון חייב על היזק שהזיק גופו אף על גב דנתקל לאו פושע הוא מכל מקום חייב משום שהיה לו לעמוד ולא עמד ושני הוי בור לרבנן כמו לרבי מאיר על כן לא אמרו דוחק הוא אבל לעיל דכולי עלמא נתקל פושע הוא אז הוא דוחק אמאי שני חשוב בור וראשון אינו חשוב בור. עוד כתבו בתוספות לפי זה היה יכול להקשות השתא. הניחא לשמואל וכו'. ונראה שלא היה יכול להקשות השתא הניחא לשמואל וכו' דהשתא רבא לחודיה דבר ועדיין לא הוזכרה הברייתא הילכך מצי למימר דרבא סבירא ליה כשמואל ולא סבירא ליה כרב אבל לקמן קאי הניחא אברייתא דברייתא נשנית אליבא דכולי עלמא שייך למיפרך הניחא לשמואל וכו'. עוד הקשו בתוספות דלישני דגופו וממונו אמזיקין קאי וכו'. ונראה למורי הרב שאינו קשה שאם היה אומר כך אז לא היו שוין לענין גופן של הראשון והשני שגוף הראשון היה חייב על גוף וממון של השני מטעם אדם המזיק וגוף השני היה חייב על גוף השלישי מטעם בור ולא על ממון השלישי דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים ופטורין על נזקי ממונן היו שוין דשניהם היו חייבין על היזק שהזיק ממונן ולא היינו יכולין לומר דנקט אגב סיפא כי אין זה דרך התלמוד. אבל לפי המסקנא דבנזקי גופן שוין שגוף השני שהוזק בגוף הראשון חייב וכן גוף השלישי שהוזק בגוף השני נמי חייב אף על פי שלענין ממונן הם מחולקים שממון הראשון שהזיק גוף השני חייב דראשון ודאי פושע הוא אבל ממון השני שהזיק גוף השלישי פטור דאמר ליה האי בירא לא אנא כריתיה אין לחוש בזה דאיכא למימר דנקט סיפא אגב רישא שכך הוא דרך התלמוד. ועוד יש לתרץ קושית התוספות דאי אפשר לומר כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא והוי מפקיר נזקיו וכו' כמו שאומרים התוספות דלא שייך לשון הברייתא שאמרה ופטורין על נזקי ממונן דכיון דהפקיר הממון לשון ממונן אינו מיושב שאינו ממונו. וא"ת והרי לעיל אמרנו דבורו חשוב ממונו אף על פי שהפקיר אותו. יש לומר דבשלמא גבי בור אף על פי שהפקיר אותו חשיב ליה ממונו כדאמרינן לעיל שלשה דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וחשיב שפיר ממונו. גליון
ועוד קשה לגירסת רבינו חננאל ז"ל דהוי ליה לשנויי כגון שהוזקו כלים כדמשני ללישנא בתרא וכגון שלא הפקיר נזקיו והשתא מתוקם שפיר כולן חייבין בנזקי גופן של הנזיקין כשהוזקו בממון המזיקין דכיון דלא אפקרינהו למה לא יתחייבו ופטורין בנזקי ממונן של הניזוקים שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים. וא"ת אז לא היה מיושב אלא לשמואל אבל לרב דאמר כל תקלה דלא אפקריה משורו למדנו וחייב בכלים לא היתה מתיישבת הברייתא. יש לומר מה בכך והלא שמעתא דרבא דלישנא קמא כשמואל אזלה דהא מסיק על גוף השני דהוה ליה בור ולא מצינו בור וכו' אף על גב דלא אפקריה ליה ומילתא דרבא נמי מצינן לאוקמה שפיר בדלא אפקר לחרסים שלו כמו הברייתא דהא נזקי ממון קאמר רבא היינו של הניזק כשהוזק בגוף המזיק. תוספות שאנץ.

בד"ה וקתני חייב כו' ואם כן אפילו כשלדא כו' לאסוקי אדעתיה שמא יעמוד כשלדא כו' וי"ל כיון דלפעמים מכתף כו' עכ"ל לפי מה שפירשו התוספות לקמן בשם ר"י אין כאן תירוץ ואין מקום קושיא דודאי בתחלת הלוכו ידע בעל החבית דאזיל בעל הקורה לפניו כשלדא אלא כיון שהוא לא יכול למשמט ממנו ולמיזל באידך גיסא אין לנו לפשוע אותו רק את בעל הקורה דה"ל להזהירו לרב נחמן ולר"י פשע דלא ה"ל לעמוד לפוש אבל בלא רמי כשלדא יש לנו לפשוע טפי את בעל החבית דלא ה"ל למיזל בתחלת הלוכו אחריו אלא באידך גיסא ומש"ה אין לנו לפשוע את בעל הקורה כלל בין לר"י שעמד לפוש ובין לרב נחמן שלא הזהיר דהוה מסיק אדעתיה שבעל החבית אינו הולך אחריו אלא באידך גיסא וק"ל:

בד"ה אמר רבא ראשון חייב כו' ובקונט' פירש דרבא ס"ל דבין לר"מ ובין לרבנן נתקל פושע כו' עכ"ל ה"מ למדחי פירושו דא"כ אפילו לאחר נפילת פשיעה פוטר ר"י ותקשי לך רישא דקתני מודים חכמים באבנו כו' דחייב משום דפושע הוא דליכא למימר דאיירי בשעת נפילה דמה לו להזכיר הך מלתא באבנו כו' בהך מילתא גופא דנתקל ה"מ לאשמועינן דמודה ר"י דחייב בשעת נפילה כמ"ש כל זה לעיל דכה"ג כתבו התוספות לעיל בד"ה ור"י אמר לאחר נפילה מחלוקת כו' ודו"ק:

בא"ד והוא גירסת ר"ח כו' מיתיבי כולן חייבין כו' וחוזר בו רבא מתוך קושיא זו כו' עכ"ל אפשר להך גירסא ושיטה ל"ג בשמעתין והא כולם קתני אמר רב אדא כולן הניזקין כו' ואי גרסינן ליה יש לפרשו כולן הניזקין דמשני ואילך קרוין נזקין לבד מראשון שאינו אלא מזיק וכן נראה לפרש מדברי בעל המאור מיהו לשיטת פ"ה מפי המורה איכא לפרשו גם בע"א ודו"ק:

בא"ד תימה דלישני דגופו וממונו אמזיקין קאי כו' עכ"ל אע"ג דאי הוה קאי אנזקין הוה שפיר חייבין אנזקי גופו לגבי ראשון דומיא כמו בשני דאינן חייבין אלא אגוף המזיק אבל אי הוה קאי אמזיקין לא הוה דומיא דגופו של ראשון חייב אף על ממון שני וגופו של שני אינו חייב אלא על גוף שלישי אין לחוש בזה דהא למאי דמשני נמי לשטתו אלא אמר רבא ראשון חייב כו' וגופו וממונו אנזקין קאי לא הוה דומיא דהא נזקי גופו של שני מראשון חייב אף מממונו של ראשון ונזקי גופו של שלישי אינו חייב אלא מגוף שני וכן צ"ל נמי לשיטת המורה למאי דמשני אלא אמר רבא כו' דלא חש למימר שיהיה גופו של מזיק ראשון דחייב גם על ממון שני דומה לגופו של מזיק שני דאינו חייב אלא על גוף שלישי מיהו המקשה בין לשיטת ר"י ובין לשיטת המורה ודאי משמע ליה דנזקי גופו דראשון דומיא דנזקי גופו דשני דהיינו לשיטת ר"ח דקאי אנזקין דבין אגוף שני ובין אגוף שלישי אינן חייבין אלא מגוף המזיק ולשיטת המורה נמי דקאי אמזיקין דבין מגוף ראשון ובין מגוף שני חייבין על הכל אגוף ואממון של ניזק דהכא נמי הוה משמע ליה למקשה ופטורין על נזקי ממונן בכל גווני ראשון דומיא דשני והמתרץ לא חש וקאמר דלא הוה דומיא לפטור בראשון בכל גווני אלא כלים בכלים ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר רבא כו' דק"ל דברייתא ורבא כו' נ"ב פי' דכולן חייבין על נזקי גופן כו':

בגמרא א"ר יוחנן לא תימא וכו' אלא אפילו למ"ד נתקל אנוס הוא ופטור הכא חייב וכו'. פי' דלפ"ז מ"ש במשנה הראשון חייב בנזקי שני היינו כשהוזק השני בגופו של ראשון א"נ אפי' כשהוזק בממונו של ראשון ובדלא אפקרי' הראשון שאז חייב אפילו לאחר נפילת אונס כמ"ש התוס' לעיל גבי נשברה כדו וכמ"ש בסמוך:

שם בגמרא הא קמ"ל דאע"ג שעמד לפוש כי אמר לו לבעל חבית עמוד פטור. רבים תמהו בזו הסוגיא דמאי רבותא היא דכיון דא"ל עמוד פשיט' דפטור וכי לכתחילה ישבר חביתו כדי שיפרענו זה וכן ל' הרא"ש ע"ש שהשיג בזה על הרי"ף. ולא ידענא מאי פשיטא דלכאורה נראה אדרבא להיפך למאי דאוקמינן לקמן דההיא דאם עמד בעל הקורה איירי דרמי כשלדא וא"כ הרי זה דומה לגמרי לממלא כל הרה"ר חביות דאמרינן לעיל בריש פירקין דמשבר בידים וא"כ ה"נ ברמיא כשלדא רשות לבעל החבית לשבר קורתו של זה בידים כיון שהלה עושה שלא ברשות ולא מטרחינן ליה לעמוד דאל"כ כל אדם יניח תקלותיו בר"ה ואומר לכל העוברים עמודו א"ו דלא שייך לומר כן שאין רשות לאדם למנוע העוברים ושבים לילך כדרכם וכיון שכן הוא שרשות לבעל חבית לשבר הקורה בידים מכ"ש שרשאי לילך כדרכו ואם יוזק ישלם הלה שיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק וא"כ כאן שרשאי להזיק מכ"ש שא"צ לחוש אם יוזק ואין לו לחוש במה שאמר לו עמוד כיון שאין לו רשות בזה. ואף אם נאמר דבאמת יש לחלק דההיא דרמיא כשלדא לא הוי פשיעותא כל כך כמו ממלא ר"ה חביות דשאני הכא שאינו אלא לשעה מועטת ועוד דלכתף אורחא בכך אף לרמיא כשלדא וא"כ אף לפוש לא הוי פשיעותא כל כך מ"מ א"ש דלא תקשי מאי קמ"ל דהיא גופא קמ"ל כדכתיבנא ודו"ק. וכן בסמוך דקאמר הא קמ"ל אע"ג דהיה להם לעמוד כי הזהירו זא"ז פטורים היינו משום דקאי ג"כ על מ"ש ואם מחמת הראשון נפלו דאיירי כשלדא וקמ"ל דאפ"ה פטור:

סליקוסתא. פסולת עיצורי תמרים שעשו מהן שכר ל''א שמרי שכר תמרים ומנגבין אותן כעין יין קרוש ומאכילין לחמורים: כשמעתיה. דאמר הלכה ומורין כן: מותרין הוו. שהתרו כמה פעמים בבעלים: שהיה לו לעמוד. כלומר בהכי מתוקמא מתניתין ששהה בנפילתו כדי עמידה ולא עמד: לכתף. לתקן הקורה על כתיפו כדרך נושאי משאוי: לפוש. דמשונה הוא ואין רה''ר עשויה לכך: והזגגין. מוכרי כלי זכוכית: ואם מחמת ראשון נפלו כולן. לקמן מפרש:

וקתני חייב. שהוה לו להזהיר אע''ג דטריד לכתף היה לו להזהיר וא''ת ומנליה דמשום שהיה לו להזהיר חייב דלמא משום דמוקמינן לקמן דרמי כשלדא וחייב משום דלא ה''ל למירמייה כשלדא וי''ל דכשלדא נמי דרכו כשמכתף וא''ת אי אורחיה אמאי הוה ליה להזהיר הא לקמן מוכח דאי לא רמי כשלדא פטור דאיבעי ליה לבעל חבית לאסוקי אדעתיה שמא יעמוד בעל קורה וא''כ אפי' כשלדא נמי ליפטר הכא דאיבעי ליה לבעל חבית לאסוקי אדעתיה שמא יעמוד כשלדא כיון דדרך המכתפין בכך וי''ל כיון דלפעמים מכתף ואין מניח כשלדא לא איבעי ליה לאזדהורי וא''ת כי מוקי לה נמי כשעמד לפוש אמאי חייב הא כיון דאיבעי ליה לאזדהורי במכתף בעומד לפוש נמי איבעי ליה לאזדהורי דמנא ידע אם עומד לכתף או לפוש ופושע הוא וי''ל דמינכר שפיר אם עומד לפוש או לכתף הלכך כשעומד לפוש אין לאחרון ליזהר משלדא דלאו אורחיה כשלדא כשעומד לפוש הלכך ההוא דעמד פושע הוא אם לא יזהיר אבל כשעמד לכתף אורחיה הוא להניח כשלדא ואין לו להזהיר: אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני. לשון שני פי' בקונטרס מפי המורה וכן נראה לר''י עיקר והכי פירושו ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דראשון ובנזקי גופו מחייב אף על ממונו דשני דהוי אדם המזיק ובנזקי ממונו מחייב אנזקי גופו דשני ולא על ממונו דקדירות הראשונות הוי בור ולא מחייב אכלים כדמפרש דראשון ודאי פושע הוא ולפיכך חייב על נזק שממונו עושה אבל שני לא פשע בשלישי כל כך ומ''מ כשגוף השני הזיק אפי' בממון השלישי חייב דהיה לו לעמוד ולא עמד אבל כשהזיק ממונו של שני אפילו גופו של שלישי פטור דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה דה''ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס מיתיבי כולן פטורין על נזקי ממונן אפילו ראשון אם הזיק ממונו אפילו את גוף השני ולא מצי אוקמה דברייתא כרבנן דאמרי נתקל אונס הוא דהוי ראשון נמי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ורבא כר''מ דאמר נתקל פושע הוא דקי''ל דברייתא ורבא לפרש הברייתא דקדרין וזגגין קאתו להכי ליכא למימר דפליגי ובקונט' פירש דרבא ס''ל דבין לר''מ ובין לרבנן נתקל פושע הוא ולא פליגי אלא במפקיר נזקיו אבל מכל מקום ה''ל לאוקמי ברייתא כרבנן דאית להו מפקיר נזקיו פטור ועוד דבהאומנים (ב''מ דף פב: ושם) משמע דליכא מאן דפליג אמאי דאוקימנא לעיל פלוגתא דנתקל פושע דקאמר התם וקי''ל דבנתקל פושע פליגי ומשני אלא אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דשני והוא דהזיק בגופו אע''ג דאנוס מדפטר בברייתא כשהזיק ראשון בממונו מ''מ חייב על שהיה לו לעמוד או להזהיר ולא עמד והזהיר אבל שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו של שלישי ולא אממונו דגוף השני הוי בור משום דאנוס יותר מן הראשון ולכך מטעם שהיה לו לעמוד לא הוי אלא בור וראשון שאין אנוס כל כך אע''ג דבאונס זה מפטר אדם המזיק כדמשמע בהאומנים כיון שהיה לו לעמוד ולא עמד חשיב ליה אדם המזיק אע''פ שזה דוחק אין לחוש כיון דלא קאי מסקנא הכי א''נ י''ל דרבא סבירא ליה בנתקל פושע כר''מ ולכך הראשון הוי אדם המזיק ולא בור מ''מ פטר ליה בברייתא אנזקי ממונו משום דסבר מפקיר נזקיו פטור אפילו אחר נפילת פשיעה אע''ג דרבא סבר כר''מ בהא לא סבר כר''מ ופריך הניחא לשמואל אלא לרב אמאי חשיב ליה להאי שני בור תרגמה רב אדא כגון שהוזקו כלים בכלים והשתא הדר ביה ובא ליישב הברייתא ללישנא קמא דרבא וכולן חייבין על נזקי גופו שגופו הזיק את ממונו ופטורין על נזקי ממונו שממון הזיק את הממון ואע''ג דנתקל פושע הוא מ''מ הוי ממונו בור ופטור על כלי שני אבל כשהזיק ממונו את הגוף הראשון חייב והשני פטור וגרס ברישא האי בירא לאו אנא כריתיה ובאלא אמר רבא גרסינן ה''ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים ולשון ראשון פ''ה והיא גירסת ר''ח אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דשני כשהוזקו בגופו של ראשון כדמפרש דראשון ודאי פושע הוא לר''מ דמנפשיה נפיל והוי אדם המזיק ולרבנן משום שהיה לו לעמוד ולהזהיר ושני חייב בנזקי גופו של שלישי אבל לא בנזקי ממונו של שלישי כדמסיק דאגופו של שלישי מחייב דהיה לו לעמוד ולא עמד אממונו פטור דה''ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים ופריך ראשון נמי נחשב גופו בור ויפטר על ממון השני ומשני ראשון מנפשיה נפיל וה''ל פושע לר''מ ולרבנן משום דה''ל להזהיר לרב נחמן ולרבי יוחנן היה לו לעמוד אע''ג דלרבנן שניהם אנוסין מ''מ הראשון שאין אנוס כ''כ הוי אדם המזיק מטעם שהיה לו לעמוד או להזהיר והשני שהוא אנוס יותר אין נחשב מטעם זה כ''א בור ולפי זה הו''מ למפרך השתא הניחא לשמואל כדאמרינן לקמן מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן של נזקין וחוזר בו רבא מתוך קושיא זו ותימה דלישני דגופו וממונו אמזיקין קאי וחייבין אנזקי גופו דראשון מטעם אדם המזיק וגופו של שני משום בור ופטור אנזקי שממונו הזיק כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דראשון אם הזיק בגוף השני יש ספרים שכתוב בהן בהדיא בין איתזק מגופו בין איתזק מממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו דשני משום שהיה לו לעמוד אבל לא בנזקי ממונו דשני דא''ל האי בירא לאו אנא כריתיה דאנוס היה שהראשון גרם לו ליפול אבל ראשון ודאי פושע הוא ולהכי קתני בברייתא וכולן פטורין על נזקי ממונן פי' על ניזוקין שגוף הראשון נמי נחשב בור כיון שלא הזיקו בידים וקשה כיון דפושע הוא אמאי פטור כשגופו הזיק ממון השני ואע''פ שאין מזיק בידים אין לו ליחשב בור דהתנן אם עמד בעל קורה חייב בחבית של חבירו אלמא חשיב