שבת לא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - ב

אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה, ואין בו יראת שמים, הרי הוא דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות של הדלתות הפנימיות, ואת המפתחות של החיצונות לא מסרו לו. ואם כן - בהי עייל? באיזה פתח יוכל להכנס כדי לפתוח את הפתחים הפנימיים.

שאם אין האדם ירא שמים הרי גם אם הוא ילמד את התורה הוא לא יהיה חרד לקיימה.

[ומשל הוא ליראת שמים שהיא קודמת לחכמה, כמו ששנינו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. ומבלי היראה, שהיא המפתח החיצוני, איך יכנס לחכמה הפנימית? מהרש"א].

מכריז רבי ינאי: חבל על מי דלית ליה דרתא שאין לו חצר, ותרעא לדרתא עביד, ועושה שער לחצירו.

והנמשל: התורה אינה אלא שער להכנס ליראת שמים, ולכך צריך שתקדים יראת שמים ללימוד התורה [רש"י יומא עב ב].

אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא כדי שיראו מלפניו;. שנאמר: "והאלהים עשה את עולמו - כדי שיראו מלפניו".

רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי [ישבו]. חליף ואזיל - עבר לפניהם רבי יעקב בר אחא.

אמר ליה חד מהם לחבריה: ניקו מקמיה, נעמוד לכבודו, כיון דגבר בר אוריין בן תורה הוא.

אמר ליה אידך: מיעטת בשבחו. אמינא לך אנא, אני סברתי לקום לכבודו, משום דגבר דחיל חטאין שירא חטא הוא, ואמרת לי את "בר אוריין" הוא!? והלא דרגתו של ירא חטא היא גדולה ממנו.

ומייתינן ראיה מהא שאמרו נקום לכבודו משום שהוא ירא חטא - תסתיים, דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא.

דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שזהו הדבר היחידי שתלוי באדם כמו שאמרו במסכת ברכות לג ב: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים. [מהרש"א].

ומהיכן למדנו דבר זה ; שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה". וכתיב עוד: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה".

"הן", אחת היא ^[92], שכן בלשון יוני קורין לאחת - הן ^[93].

ומסקינן: תסתיים שאכן רבי אלעזר היה זה שאמר נקום מלפניו משום שירא שמים הוא.

דרש רב עולא: מאי פירושא דקרא דכתיב: "אל תרשע הרבה"? וכי הרבה הוא דלא לירשע, הא מעט מותר לו לירשע?

אלא פירוש הפסוק הוא: אם רשעת מעט - אל תוסיף על רשעתך.

ומשל הוא: מי שאכל שום, וריחו נודף מפיו, האם הוא יחזור ויאכל עוד שום אחר ויהא ריחו נודף עוד יותר? כמו כן, בשביל שרשע מעט, לא יוסיף על רשעותו.

דרש רבא בר רב עולא: מאי פירושא דקרא דכתיב: "כי אין חרצובות למותם ובריא או לם".

אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מפחד יום המיתה, ופירוש "חרצובות" הוא נוטריקון - חרדין ועצבין, "למותם" - מפחד יום המיתה.

ולא זו בלבד שאינם חרדים ועצבים על רשעותם בעבר, אלא שלבם, שרצונם ושמחתם להמשיך ולחיות בעולם הזה בטובה, בריא להן [כלומר, חזק] כאולם הפתוח לרוחה, [מהרש"א].

והיינו מה דאמר רבה: מאי דכתיב בתהלים: "קרבם בתימו לעולם", סופן של הרשעים לקבורה. אולם למרות כן, "זה דרכם כסל למו", והיינו, שאף שיודעין הרשעים שדרכם למיתה, אך מכיון ויש להם חלב שהוא מכסה על כסלם [כליותיהם] לכן אינם משיבים על לבם מחשבת סופם.

שמא תאמר, שכחה היא מהן, והם בגדר שוגגים, תלמוד לומר: סיפא דקרא, "ואחריהם" - את העתיד לבא עליהם, "בפיהם ירצו סלה" יספרו לעולם.

שנינו במשנה: המכבה את הנר משום שהוא כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה, חייב. רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם.

והוינן בה: רבי יוסי דפטר בכולהו, כמאן סבירא ליה?

אי כרבי יהודה דמחייב העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה, אם כן אפילו בהנך שכוונתו לכבות משום שהוא חס על השמן וכדומה, נמי ליחייב?

ואי רבי יוסי כרבי שמעון דפטר העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה, אם כן במכבה לצורך פתילה נמי ליפטר?

אמר עולא: לעולם רבי יוסי - כרבי יהודה דמחייב סבירא ליה.

וקסבר רבי יוסי, הסותר כותל על מנת שיוכל לבנות במקומו כותל אחר, הוי מלאכת "סותר", וחייב על עשייתה בשבת. כי על אף שהסתירה במהותה היא קלקול, אולם מכיון שתכליתה היא לתיקון, לבנות כותל אחר - וללא שיסתור את הכותל הישן אינו יכול לבנות כותל חדש - לכן אף הסתירה נחשבת לפעולת תיקון.

אבל אם הוא סותר על מנת לבנות שלא במקומו כותל אחר, לא הוי בכלל מלאכת "סותר", משום שפעולה זו במהותה היא קלקול.

וכמו כן לעניננו, פעולת כיבוי במהותה היא קלקול. ובזה מחלק רבי יוסי, שאם כוונתו כשמכבה הוא משום שחס על השמן או על הנר [אבל על הפתילה הוא אינו חס], הרי למרות שחושב שישתמש בשמן זה פעם נוספת, לא נחשב כיבוי זה כקלקול לצורך תיקון. כי הקלקול הוא בדבר אחד והתיקון בדבר אחר. אולם אם מכבה את הנר לצורך הפתילה שמתכוין להדליקה שנית, פעולה זו היא קלקול על מנת לתקן באותו מקום עצמו בו הוא עתה מקלקל, ולפיכך רבי יוסי מחייב רק במכבה פתילה, "מפני שהוא עושה פחם", שהיא עומדת להדלקה נוספת.

אמר ליה רבה לעולא: מכדי, הרי, כל מלאכות שבת ילפינן להו ממשכן, והתם - סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא, שהרי היו מפרקים את המשכן בשעת המסע מנת להקימו במקום חניה אחר!?

אמר ליה עולא: שאני התם, כיון דכתיב [במדבר ט] "על פי ה' יחנו" - כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. כי "מקומו" של המשכן הוא המקום שקובע לו ה' ולא מקום עמידתו.

ורבי יוחנן אמר: לעולם רבי יוסי כרבי שמעון סבירא ליה, שפטר מקרבן במלאכה שאינה צריכה לגופה. ומאי שנא כיבוי פתילה שמחייב עליה - כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה: הכא בפתילה שצריך להבהבה כדי שתהיה ראויה להדלקה עסקינן, דבכיבוי ההיא פתילה אפילו רבי שמעון מודי שחייב, דקא מתקן מנא הוא והווי מלאכה הצריכה לגופה.

אמר רבא: דיקא נמי דהכא בפתילה שצריך להבהבה קתני:

דקתני: רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם! ומשמע שבכיבוי זה הוא מתכוון לעשות את הפתילה כמין פחם.

ולא קתני "מפני שנעשית פחם" משום שהובהבה מתחילה.

ומסקינן: שמע מינה.

מתניתין:

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: [ומבארינן בגמרא מדוע הן מתות דוקא בעת לדתן].

על שאינן זהירות בהלכות נדה, בהפרשת חלה, ובהדלקת הנר של שבת ^[94];.

גמרא:

והוינן בה: בעון נדה - מאי טעמא היא נענשת?

ומבארינן: אמר רבי יצחק: זו שלא היתה זהירה בהלכות נידה היא קלקלה בחדרי בטנה, מקור דמה, לפיכך ראויה היא שתלקה בחדרי בטנה.

ותו הוינן בה: תינח נדה ראויה היא להענש וכדפירש רב יצחק. אבל בעוון חלה והדלקת הנר, מאי איכא למימר?

אלא טעמא כדדרש ההוא גלילאה עליה, לפני דרב חסדא,

אמר הקדוש ברוך הוא: רביעית דם נתתי בכם, שבה חיי האדם תלויים. על עסקי דם, היינו הלכות נידה, הזהרתי אתכם.

הערות

^[92] מבאר הגר"א, שכל האותיות של האחדים יש להם צירוף עם אות אחרת להגיע למספר עשרה, וכגון א' מצטרפת לאות ט' ומשלימה אותה לעשרה, וכן ב' מצטרפת עם ח', ג'-ז', ד' - ו', מלבד האות ה' שאין לה בת זוג להצטרף. וכן בקבוצת אותיות העשרות האות י' מצטרפת לצ' להשלים למאה, וכן האות כ' מצטרפת לפ', ל'- ע', מ' - ס', מלבד האות נ' שאין לה בת זוג להצטרף למאה. ומדוקדק הפלא ופלא, שאותיות המלה הן מוכיחות על היראה שיחידה היא.

^[93] רמזו כאן על לשון יוני, כי תרבות חכמת יון היא להוסיף בחכמה בלי לשנות את אישיות האדם ומידותיו, ולהבדיל מכך חכמת התורה אצל ישראל היא האחת והיחידה שעיקרה לשפר את האדם ואת מידותיו. שפתי חיים.

^[94] בתוספות רעק"א דקדק בלשון התנא "ובהדלקת הנר", ולא כתב "ובנר" כמו בנדה ובחלה, משום שהתנא רמז בזה למה שכתב בתיקוני הזוהר שבעל הבית צריך לתקן את הנרות ולהכינם להדלקה, והכנת הנר אינה מוטלת על האשה.

יראת שמים, הריהו דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות של אוצר ואת המפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עייל [באיזה יכנס]? שאמנם התורה היא מפתח פנימי, אך בלא יראת שמים אין להגיע לתורה אמיתית. בדומה לכך, היה מכריז ר' ינאי: חבל על מי דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד [שאין לו חצר ועושה שער לחצר], שאין בו יראת שמים ובכל זאת הוא עוסק בתורה. וכן אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, וכפי שנאמר: "והאלהים עשה שיראו מלפניו" (קהלת ג, יד).

ומסופר עוד כי ר' סימון ור' אלעזר הוו יתבי [היו יושבים]. חליף ואזיל [חלף ועבר] ר' יעקב בר אחא סמוך להם. אמר ליה חד לחבריה [אחד לחבירו]: ניקו מקמיה דגבר דחיל חטאין [נעמוד מלפניו שאדם ירא חטא] הוא. אמר ליה אידך [לו השני] לחבירו: ניקו מקמיה דגבר בר אוריין [נעמוד מלפניו שאדם בן תורה] הוא. אמר ליה: אמינא [אומר] לך אנא [אני] דגבר דחיל חטאין [שאדם ירא חטא] הוא, ואמרת [ואומר] לי את [אתה] כי בר אוריין [בן תורה] הוא?! והרי השבח הראשון גדול בהרבה מן האחרון.

ומעירים: תסתיים [תוגדר, יוחלט] כי ר' אלעזר הוא שאמר את השבח דגבר דחיל חטאין [שאדם ירא חטא] הוא, שמוצאים אנו במקום אחר את דבריו בשבח היראה. שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, וכפי שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" (דברים י, יב). וכתיב [וכן נאמר]: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה" (איוב כח, כח), שכן בלשון יוני קורין (קוראים) לאחת "הן". ומכאן שהדבר היחידי שנחשב הוא יראת ה'. ומסכמים: אכן תסתיים [תוגדר] שר' אלעזר הוא שאמר כן.

א דרש רב עולא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] "אל תרשע הרבה" (קהלת ז, יז). ולכאורה הדבר תמוה, שכן מדברי הכתוב משמע כי רק הרבה הוא שלא לירשע [ירשע], הא [הרי] מעט לירשע [ירשע]?! אלא כך יש להבין את הדבר כעין הפתגם: מי שאכל שום וריחו נודף וכי יחזור ויאכל עוד שום אחר ויהא הלאה ריחו נודף?! לאמור, אם רשעת מעט אל תחשוב שראוי לך להמשיך ולהיות רשע הרבה.

דרש רבא בר רב עולא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] "כי אין חרצבות למותם ובריא אולם" (תהלים עג, ד) — אמר הקדוש ברוך הוא: וכי לא דיין לרשעים שאינם חרדין ועצבין (על משקל המלה "חרצובות") מיום המיתה, אלא עוד זה שלבם בריא להן כאולם ואף אינם חושבים בענין זה. והיינו [וזהו] שאמר רבה על הכתוב "זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה" (תהלים מט, יד) — שיודעין הם הרשעים שדרכם מוליכה למיתה, מיתת עולם, אלא שיש להם חלב על כסלם (קרבם) ואין הדבר נכנס ללבם. ושמא תאמר שכחה היא מהן? על כן תלמוד לומר: "ואחריהם בפיהם ירצו סלה" (תהלים מט, יד), כלומר, את אחריתם מזכירים הם בפיהם, ואין הדבר נוגע להם.

ב שנינו במשנה שאם כיבה את הנר בשבת מפני שהיה חס על הנר או על הפתילה — חייב, ור' יוסי פוטר בכל, מלבד המקרה שבו כיבה את הנר כשחס על הפתילה. ושואלים: ר' יוסי כמאן סבירא ליה [כדעת מי סבור הוא]? בהלכות מלאכות הנעשות בשבת מבלי שיהא לעושה צורך בגוף המלאכה עצמה. אי [אם] כשיטת ר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שלדעתו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אם כן אפילו בהנך נמי ליחייב [באלה גם כן יחייב]! ואי [ואם] כשיטת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שלדעתו העושה בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, אם כן בפתילה נמי ליפטר [גם כן לדעתו ייפטר]. אמר עולא: לעולם יכול אתה לומר כי ר' יוסי כדעת ר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], ואולם קסבר [סבור הוא] ר' יוסי שכל מלאכה של סתירה הרי כשסותר על מנת לבנות במקומו הוי [הריהו נחשב] כסותר, וחייב משום עושה מלאכה בשבת. ואולם הסותר על מנת לבנות שלא במקומו — לא הוי [אינו נחשב] כעושה מלאכת סותר, אלא מקלקל בלבד — ופטור. ובכל המקרים הללו, כשהוא מכבה את הנר אינו מעונין להשתמש בנר ובשמן הללו על מנת להדליק בהם מחדש, חוץ מן המקרה של כיבוי הפתילה שאז מראה הוא שרצונו להשתמש בפתילה זו.

אמר ליה [לו] רבה: סברה זו לא תתכן, שכן מכדי [הרי] את כל המלאכות האסורות בשבת ילפינן להו [לומדים אנו אותן] ממלאכת המשכן, והתם [שם] סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא, שהרי היו מפרקים את המשכן ומעמידים אותו אחר כך במקום אחר! אמר ליה [לו] עולא לרבה: אין זו ראייה, שכן שאני התם [שונה שם] כיון דכתיב [שנאמר] "על פי ה' יחנו" (במדבר ט, כג), ומכיון שזמן ומקום נסיעתם וחנייתם לא נקבעו על פי רצונם אלא על פי ה' הרי זה כסותר על מנת לבנות במקומו. שגם הסתירה וגם הבניה נעשו על פי ציוויו של הקדוש ברוך הוא, ואין בהם קלקול שלא לצורך.

ואילו ר' יוחנן אמר: לעולם יש לפרש שדעת ר' יוסי כדעת ר' שמעון ועל השאלה מאי שנא [במה שונה] הפתילה? יש לענות כמו שאמר רב המנונא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] בפתילה שצריך להבהבה (לחרוך אותה מעט לפני הדלקתה כדי שתבער יפה) עסקינן [עוסקים אנו] דבההיא [שבמקרה ההוא] אפילו ר' שמעון מודי [מודה] שכיבוי זה נחשב למלאכה, דקא מתקן מנא [שבכך הוא מתקן כלי]. אמר רבא: דיקא נמי [מדויק גם כן] על פי סגנון המשנה, שזהו הפירוש הנכון, דקתני [ששנינו בה] בלשון מסויים, שהמכבה את הפתילה חייב משום שהוא עושה פחם, מרצון, ולא קתני [ולא נאמר] מפני שנעשית פחם מעצמה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה], מהמשנה, שכך יש להבין את הדבר.

ג משנה משנה זו מסיימת את ענין הדלקת הנר בדבר אגדה. על שלש עבירות נשים נענשות ומתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בשמירת דיני הנדה, ובהפרשת חלה מהעיסה, ובהדלקת הנר בשבת.

ד גמרא שואלים: זו שלא היתה זהירה בשמירת דיני נדה מאי טעמא [מה טעם] נענשת היא בשעת לידתה? אמר ר' יצחק: מאחר שהיא קלקלה (חטאה) בחדרי בטנה, לפיכך תלקה בחדרי בטנה. ושואלים: דבר זה תינח [נוח] ומובן בענין נדה, ואולם זו שלא היתה זהירה בחלה והדלקת הנר מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא יש להסביר כדדרש ההוא גלילאה עליה [כפי שדרש גלילי אחד לפני] רב חסדא, שאמר הקדוש ברוך הוא: רביעית דם נתתי בכם בשעת יצירה ועל עסקי דם נידה הזהרתי אתכם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

fear of Heaven is like a treasurer [gizbar] to whom they gave keys to the inner doors of the treasury but they did not give keys to the outer door. With what key will he enter? Although the Torah is the inner key, without fear of Heaven one cannot gain access to the genuine Torah. Similarly, Rabbi Yannai would proclaim: Woe unto one who does not have a courtyard, and who makes a fence for the courtyard, i.e., a person who lacks fear of Heaven and is nevertheless involved in Torah study. Rav Yehuda said: The Holy One, Blessed be He, only created His world so that people would fear before Him, as it is stated: “And God has so made it that men should fear before Him” (Ecclesiastes 3:14).

The Gemara also related that Rabbi Simon and Rabbi Elazar were sitting. Rabbi Ya’akov bar Aḥa passed and went adjacent to them. One said to the other: Let us stand before him as he is a man who fears sin. The other said to him in response: Let us stand before him, as he is a man of Torah study. He said to him: I said to you that he is a man who fears sin, and you said me that he is a man of Torah study? The former is much greater praise than the latter.

The Gemara remarks: Conclude that Rabbi Elazar is the one who said that he is praiseworthy because he is a man who fears sin, as elsewhere he also spoke in praise of fear. As Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Elazar: The Holy One, Blessed be He, has in His world only fear of Heaven alone, as it is stated: “And now, Israel, what does the Lord your God ask of you, but to fear the Lord your God” (Deuteronomy 10:12). And it is written: “And unto man He said: Behold [hen], the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Job 28:28), as in the Greek language they call one hen. Apparently, fear of God is of primary importance. The Gemara concludes: Indeed, conclude that Rabbi Elazar is the one who said so.

Rav Ulla taught: What is the meaning of that which is written: “Be not overmuch wicked” (Ecclesiastes 7:17)? This appears difficult, as, is that to say that only overmuch one should not be wicked; a little, one should be wicked? Rather, this can be understood based on the following adage: One who ate a clove of garlic and its odor spreads, should he again eat another clove of garlic so that its odor will spread further? If you were somewhat wicked, do not think that it is legitimate to continue and be very wicked.

Rava bar Rav Ulla taught: What is the meaning of that which is written: “For there are no pangs [ḥartzubot] at their death and their body is sound” (Psalms 73:4)? The Holy One, Blessed be He, said: Is it not enough for wicked people that they are not anxious [ḥared] or sad [atzuv], ḥartzubot is an acronym of ḥared and atzuv, in anticipation of the day of their death, but also, their heart is as unyielding for them as the entrance to a hall is wide, and they devote no thought to it. And that is what Rabba said: What is the meaning of that which is written: “This is the way of them that are foolish and of those who after them speak approvingly, Selah” (Psalms 49:14)? It means that the wicked know that their path leads to eternal death, but they have fat on their kidneys that prevents that realization from entering their hearts. Lest you say that it is simply forgotten from them; therefore, the verse states: “And of those who after them speak approvingly, Selah” (Psalms 49:14). They are aware of their fate and speak of it, but it does not affect them.

We learned in the mishna that if one extinguished a flame on Shabbat because he sought to spare the lamp, the oil, or the wick, he is liable, but Rabbi Yosei exempts in all cases except in a case in which he extinguished the flame to spare the wick. The Gemara asks with regard to Rabbi Yosei: In accordance with whose opinion does he hold with regard to prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake? If he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one is liable for a prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake, then even in all those cases he should also deem him liable. And if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that one is exempt for a prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake, then even in the case of a wick he should also deem him exempt. Ulla said: Actually, Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. However, Rabbi Yosei holds that with regard to every destructive action, if he dismantles in order to rebuild in the same place, then it is considered to be dismantling, and he is liable for having performed a prohibited labor on Shabbat. However, one who demolishes in order to build elsewhere it is not considered performance of the prohibited labor of dismantling. He merely performed a destructive act and is not liable. When one extinguishes the flame to spare the lamp or the oil, he does not do so in order to relight them. When he does so to spare the wick, he indicates that he intends to relight the wick.

Rabba said to him: That reasoning is implausible. After all, all labors prohibited on Shabbat, we derive them from the labors performed in the Tabernacle, and there it was a case of dismantling in order to build elsewhere. They would dismantle the Tabernacle and reconstruct it at the next encampment. Ulla said to Rabba: That is not a proof, as there, in the case of the Tabernacle, it is different. Since it is written: “At the commandment of the Lord they encamped” (Numbers 9:23). The time and place of their travels and their encampments were not determined by them but rather by the word of God. Consequently, when they took down the Tabernacle it was tantamount to demolishing in order to build in the same place. Since the demolition and the construction were both accomplished at the command of God, there was never a case of destruction without a constructive purpose.

And Rabbi Yoḥanan said: Actually, Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And as far as the question, what is different about a wick, that can be answered as Rav Hamnuna said, and some say, Rav Adda bar Ahava said: Here, we are dealing with a wick that one must singe before lighting it in order to facilitate its burning, as, in that case, even Rabbi Shimon agrees that extinguishing the flame is prohibited, as, by doing so, he prepares a vessel for use. Rava said: That interpretation is also precise in the language of the mishna, as it was taught in the mishna that one who extinguished a wick is liable because he makes the wick into charcoal intentionally, and it was not taught because charcoal was made on its own. The Gemara concludes: Conclude from it that the mishna is to be understood in that manner.

MISHNA: This mishna concludes the aggadic treatment of the topic of kindling the Shabbat lights. For three transgressions women are punished and die during childbirth: For the fact that they are not careful in observing the laws of a menstruating woman, and in separating ḥalla from the dough, and in lighting the Shabbat lamp.

GEMARA: The Gemara asks: A woman who was not careful in observing the laws of menstruation, what is the reason that she is punished during childbirth? Rabbi Yitzḥak said: She sinned with regard to the chambers of her womb; therefore, she is afflicted in the chambers of her womb. The Gemara asks: Granted, with regard to menstruation; but with regard to a woman who was not careful in separating ḥalla and in kindling the Shabbat lights, what is there to say? Rather, it must be explained in accordance with that which that Galilean taught before Rav Ḥisda. The Holy One, Blessed be He, said: I placed a quarter [revi’it] of a log of blood in you when you were formed, and about matters of the blood of menstruation I warned you.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל ת"ח שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות והחיצוניות לא מסרו לו בהי עייל מכריז ר' יוחנן חבל על דלית [ליה] דירתא ותרעא לדירתה עביד.

אמר להו [רבא] לרבנן במטו מינייכו רבנן לא תירתון תרתי גיהנם:
א"ר יוחנן אין להקב"ה אלא יראת שמים בלבד שנא' ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה:

פיס' כחס על הנר כחס על השמן וכו'. אוקימנא למתני' כולה המכבה את הנר כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה כו' לר' יהודה דסבר דבר שאין מתכוין אסור וחלק עליו רבי יוסי בכולהו והודה לו בפתילה. ואוקמה עולא דרבי יוסי נמי כרבי יהודה סבירא ליה דדבר שאין מתכוין אסור. מיהו אמר לך לא מחייב אלא היכא דקא מתעבדא מלאכה וסותר ע"מ לבנות במקומו כגון פתילה שכבה ע"מ להדליק במקום שכבה בראש הפתילה הוי סותר ונגמרה מלאכה לפיכך חייב. אבל מכבה הפתילה ליטול השמן או הנר נמצא סותר בפתילה ובונה בנר או בשמן כי האי גוונא לא הוי סותר ואין שם מלאכה כלל לפיכך פטור.

ואקשינן מכדי מלאכות דשבת ילפינן להו [ממשכן] ובמשכן סותר מזה המקום שנוסעין ממנו לבנות במקום אחר הוא והנה סותר שלא לבנות במקומו הוי סותר ושנינן כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. ויתכן שיאמר להם שובו חנו במקום שסרתם כסותר ע"מ לבנות [במקומו] דמי רבי יוחנן אמר לעולם רבי יוסי כרבי שמעון סבירא ליה ומתני' בפתילה שצריך להבהבה עסקי'.

דבהא אפילו רבי שמעון מודה דקא מתקן מנא דחירוכי משויא ליה מנא ודייקא נמי מתני' הכי דקתני מפני שהוא עושה פחם כלומר מתכוין לעשותה פחם הוא ולא קתני שנעשה פחם בלא כוונתו ש"מ. נתברר כי ההבהוב הוא חירוך כדכתיב (דניאל ג) ושער ראשיהון לא היתחרך והחירוך הוא עשויה כמין פחם:

מתני' על שלש עבירות נשים וכו'.

כבר ביארנו שהמקלקלין בשבת פטורים אלא שאם קלקל על מנת לתקן חייב ומ"מ דוקא שקלקל ע"מ לתקן במקומו כגון מוחק ע"מ להגיה במקומו סותר ע"מ לבנות במקומו קורע ע"מ לתפור במקומו אבל במקום אחר לא אף בסותר ע"מ לבנות במקום אחר באותן אבנים שלענין סתירה זו מיהא מקלקל הוא ומ"מ לא סוף דבר במקום הסתירה על כל פנים אלא כל שהוא באותו בנין כגון שסותר ובונה על מה שהיה מקודם כדי להוסיף באורה וכיוצא בדברים אלו חייב:

המשנה החמשית על שלש עברות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין אמר הר"ם פי' הודאי הוא הטבל והוא הדבר שאינו מעושר ולא הוציאו ממנו חק מחקי השם ודמאי הוא הדבר המסופק אם הוציאו ממנו המעשר או לא הוציאו וכבר קדמו אלו הדינים כלם במסכת דמאי פרק ראשון ובארנו בפרק השני ממסכת תרומות כי אסור להוציא תרומות ומעשרות ולא הטבלת כלים בשבת ועוד יתבאר זה טעמו במסכת ביצה ולפיכך אסור לעשות כן בין השמשות לפי שהוא ספק וזהו שקורין אותו בכאן ספק חשיכה ספק אינו חשכה וזהו העירוב שאמר שמותר לעשותו בין השמשות הוא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין אסור לעשותו בשעת הספק אלא מבעוד יום לפי שדינו חמור יותר כאשר נבאר בעירובין. והתירו כמו כן הטמנת החמין והוא המים החמין בין השמשות כי לא אסרו ההטמנה בשבת עצמו כל שכן בין השמשות אלא משום גזרה כאשר נבאר לפנים ותכלית הגזרה בשבת אבל בין השמשות לא ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבינוניים בגדולה נקרא יום ומשיראה כוכב עד שיראו שנים הוא גם כן יום ומשיראו שנים עד שיראו שלשה הוא זמן בין השמשות וכשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק והעקר אצלנו כי בין השמשות ספק ועוד יתבארו אלו הדינין:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ואמר דרך הערה שעל שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר ומפני שמצות אלו מסורות לנשים ושאין האנשים רגילים להתעסק בהם היה מאופני המשפט להיותן נענשות עליהן והזכירו עת הלידה להיות אימתו עליהם להפליג בהתעוררות ובאזהרה ובגמ' אמרו היא כבתה נרו של עולם ואבדה את חלתו ר"ל אדם הראשון ושפכה את דמו ר"ל שגרמה לו מיתה לפי' נמסרו לה מצות אלו ואמר אח"כ שאעפ"כ ראוי לאנשים להזהירן במה שיוכלו:

ואחר שהוא צריך להזהיר בדברים אחרים בערב שבת ראוי לו להזכירן בענין הדלקת הנר והוא שאמר ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה ר"ל שאם ימהר להזכירם מבעוד יום לא יועיל שמא הן סבורות עדין יש שהות ביום ויתרשלו בדבר אלא עם חשיכה ר"ל סמוך לה עשרתם ר"ל לסעודת שבת שבחול היה אפשר לו באכילת עראי ועכשיו השבת קובעת לאסור אף אכילת עראי כמו שביארנו בהרבה מקומות בין בתבואה בין בפירות שאין עראי לשבת עירבתם ר"ל עירובי תחומין אבל עירובי חצרות אינו צריך להזכיר עם חשיכה כמו שיתבאר בסמוך ודברים אלו הוא צריך לשאול אם נעשה אם לאו שהרי אינו יודע וכן שכבר הגיע זמנן ומסתמא כבר נעשה אבל בנר כבר הוא רואה שאינו מודלק וכן שלא הגיע זמן עדיין עכשיו וצריך לומר הדליקו דרך צווי:

ונתגלגל מדברים אלו להודיע בהן אם איחר יותר מדאי שהפסיד והוא שספק חשיכה ספק אינו חשיכה ר"ל בין השמשות אין מעשרין את הודאי מפני שהוא תקון ואע"פ שתקון שבות הוא גזרו עליו ואע"פ שאמרו כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות קמא לא אמרוה אלא למצוה כגון עירוב וכן אין מטבילין את הכלים לטהרם שאף היא תקון כמו שביארנו בגמ' ביצה ואין מדליקין את הנרות שהרי ספק תורה יש כאן וזו ואין צריך לומר זו קתני ויש שפרשה אפי' ע"י גוי ואינה נר' שכל לדבר מצוה מיהא לא גזרו על שבות בין השמשות ויש סותרים אותה מטעם שבות דשבות ר"ל שאם יעשה הוא בעצמו אין שם אלא שבות וכשאומרה לגוי הוא שבות דשבות והיאך יאסר ואין זה כלום שהרי אף שבות דשבות אסור וכמו שאמרו פ' שואל שלא ישכור אדם פועלים בשבת אף ע"י גוים ובפרק כתבי בנכרי שאין אומרין לו כבה ואע"פ שהכבוי עצמו מלאכה שאין צריכה לגופה ויש מכריעין לומר ששבות דשבות אסור במקום שאלו הוא עושהו יש שם ספק איסור תורה הא בספק חכמים לא ומכאן התירו לומר לגוי לטלטל את הנר ממקום למקום שהטלטול מדרבנן וראיה להם בעירובין פרק הדר בההיא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר להו רבה לייתו לי מגו ביתאי והא לא עירב לסמוך אשיתוף והא לא שתיפו אמרו לגוי דלייתי ואמר אביי בעינא לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף דאמר כל בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן וכל בדרבנן עבדינן והדר מותבינן אמר ליה ומאי בעית לאותובי אמר אמירה לגוי שבות והיכי דחיה שבת והא הזאה שבות ואינה דוחה שבת אמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים אלא זיל אייתי ואי מייתי איהו ליכא אלא שבות הואיל ודרך מבוי הוא אלא שאינו משותף ומ"מ אינה ראיה שמא במקום מצוה שאני ולמדת ששבות אף במקום מצוה כגון הדלקה לכבוד שבת אסור ובטלטול שרגא שלא במקום מצוה אסור במקום מצוה מותר ואע"פ שבקונה בית בא"י התירו לכתוב אונו אף בשבת ע"י גוי משום יישוב ארץ ישראל נגעו בה ושאם לא יעשה עכשיו שמא לא יעשה לעולם אבל מילה וקדוש שאיפשר למחר לא אא"כ על הדרך שהזכרנו:

אבל מעשרין את הדמאי הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין אין זה תקון ומערבין פי' בגמ' עירובי חצרות שאינו אלא חומרא בעלמא וזה שאמרו בסמוך לה עירבתם שמשמען של דברים שאם לא ערבו אי אפשר לערב פירשוה בעירובי תחומין שהם תקון גמור וקנין בית ולפיכך אסור ואם עירב אין עירובו כלום ואף לדעת האומר כל שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות כל קנין בית הרי הוא כעין של תורה וגזרו אפי' במקום מצוה שהרי אין מערבין עירובי תחומין בפת אלא לדבר מצוה וי"מ אותה בעירב ברגליו שיכול לעשות אף לדבר הרשות שכל ששבת בו בין השמשות הוא ביתו לגמרי וטומנין את החמין ליתנן בתוך קופה של מוכין להיות חמימותם עומד בתוכם ודוקא בדבר שאין מוסיף הבל כמו שיתבאר הא משחשיכה לגמרי אין עושין אף אלו כלל שאף בהטמנה אסרו בשבת שמא ימתין בהטמנתו עד שימצאנה צוננת וירתיחנה ובין השמשות מיהא אין כאן גזרה שסתם קדירות בין השמשות רותחות הן:

זה ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

בד"ה וסותר כו' משכחת לה דמתקן כדפי' כגון לעשות פחמין כו' עכ"ל היינו כדפרש"י לעיל דכבוי כדי לעשות פחמין ה"ל מלאכה הצריכה לגופה וה"ה דהוי מצי למנקט הך גופא שכתבו כגון פתילה שצריכה הבהוב אלא דנקטו הך כיבוי גופיה דהוה במשכן לעשות פחמין כמ"ש לקמן וק"ל:

דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות כו'. דהיראה קודמת לחכמה כמו ששנינו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ודומה לדעיל דיראה היא מקיימת מה שבפנים כאוצר בחומטין הזה. ומייתי עלה נמי חבל על דלית ליה דרתא כו'. שהתורה אינו רק שער ליכנס ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים כן פירש רש"י בפרק בא לו ע"ש:

שנאמר והאלהים עשה וגו'. היינו שעשה את עולמו ובפרק הרואה דריש ליה בכה"ג לענין חלום ולענין רעמים ושם מפורש:

גברא דדחיל כו'. בקרא דמצות הקימה לא איירי רק בגברא דבר אוריין דהיינו זקן זה שקנה חכמה אלא דודאי באם אין בו יראת שמים דאין עומדין מפניו דאפילו בגברא דבר אוריין הוא אם הוא פלגאה לא ניקום מקמיה כדאמרינן פ"ק דגיטין גבי גניבא וגברא דדחיל חטאין נמי ולא הוה בר אוריין ודאי דלא משתכחת כמ"ש דאין בור ירא חטא אלא דה"ק דיותר יש לנו לתלות ביראת חטאו מלתלות בחכמתו כדמסיק אין לו להקב"ה בעולמו כו' וק"ל:

אלא יראת שמים כו'. יש לפרשו ע"פ מ"ש במסכת ברכות מהאי קרא גופיה דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר מה ה' וגו' דהיינו שאין להקב"ה בעולמו מן האדם אלא יראת שמים דהיא בבחירתו של אדם והאי קרא דאיוב מפורש נמי הכי לאחת הן אחת ממנו על ידי בחירתו והיא יראת ה' ואמר דבלשון יון קורין לאחת הן והיא מפורשת בערוך בערך הן וז"ל הן עם לבדד ישכון כו' הן בלשון יון אחת אינן מתחשבין עם אומה אחרת תדע שכן הוא חשוב כל האותיות ואתה מוצא כולן יש להן זוג וה' ונ' אין להם זוג כמ"ש בערך אטב"ח עכ"ל:

הרבה הוא כו'. מייתי ליה הכא משום דלפום ריהטא מהאי קרא נמי הוה ראוי לגונזו דדבריו סותרין דברי תורה דמשמע מעט הוא דלירשע והא דאל תהי צדיק הרבה וגו' ידע לפרושי שאל תהי צדיק ביותר מאשר צוך ה' כגון שאול שחמל על אגג כפירוש רש"י בספר קהלת אבל אל תרשע הרבה וגו' ליכא לפרושי הכי אי נמי דאל תהי צדיק הרבה וגו' יש לומר על פי מה שאמרו דלעולם יחשוב אדם את עצמו בינוני והיינו אל תהי צדיק הרבה בעיניך דהיינו רובך זכאי אבל גבי אל תרשע ליכא לפרושי הכי דאם כן הוה ליה למימר נמי בהאי לישנא אל תהי רשע הרבה דהיינו רובך חייב וכמו שפירש הרמב"ם והרע"ב בהא דאל תהי רשע בפני עצמך אבל אל תרשע משמע דלא תוסיף לעשות רשע עוד. ולכך פריך עליה הא מעט לירשע ומשני אלא מי שאכל שום וריחו נודף יחזור כו' כפירש"י אבל בגירסת הילקוט מי שאכל שום ואין ריחו נודף יחזור כו' דהיינו מי שאכל שום מעט ואין ריחו נודף עדיין וכי יחזור כו' הכי נמי מי שהרשיע מעט ועדיין אין רובו חייב וכי יוסיף רשע להיות רובו חייב ודו"ק:

שאינן חרדים ועצבין כו'. דהיינו שאין עצבין על העבר שהרשיע מעט ואין חרדין מיום המיתה על להבא מלהרשיע עוד אבל רצונם להיות בעוה"ז בטובתן כבריא אולם והיינו דשייך האי דרשה לדלעיל. וקאמר זה דרכם לעיל מיניה כתיב קרבם בתימו וגו'. כפירש"י והיינו דקאי אקרא דלפני פניו ויותר נראה לפרש דקאי אקרא דלפניו דכתיב ואדם ביקר בל ילין וגו' שיודעין שזו דרכם שלא ילין ביקר וגו' אבל חלב הכסל מעכבן דהיינו טובות שהיה להם בעולם הזה:

ושמא תאמר שכוחה כו'. תלמוד לומר ואחריהם בפיהם וגו' כפירוש רש"י הכא. (ועיין פירוש רש"י בתהלים):

ברש"י ד"ה אמינא אנא לך כלומר אתה וכו' כצ"ל:

ד"ה אפי' בפתילה וכו' על הפתילה וכו' כצ"ל:

ד"ה לעולם כר' יהודה וכו' וד"ה כל המקלקל וכו' הכל דבור אחד:

גמרא ותרעא לדרתא עביד כו' פי' שער לחצר:

רש"י בד"ה לעולם כר' יהודה כו' מפני שנעשית פחם כצ"ל ונ"ב ס"א:

בא"ד ורבותי מפרשים כו' כצ"ל:

גמרא מי שאכל שום כו'. כן איתא ג"כ בברכות (נא) והמציינים שכחוהו:

במשנה ובהדלקת הנר. בתור"ע בשם ש"ל דקדק מדוע לא תני ובנר סתם כאינך. ולענד"נ דזה אין סברא דליהוי להו עונש מיתה בעבור שאינן נזהרות להדליק אה"נ. שהוא אינו רק מד"ס (ע' רמב"ם רפ"ה) דבשלמא נדה היא בכרת עיסה הטבולה לחלה במיתה ביד"ש אמת הוא שכל העובר עד"ח חייב מיתה ביד"ש (ועמש"כ בהרא"ש למו"ק סי' נ' בס"ד) אבל לחשבה בהדי הני אין לנו (ע' מו"ק כד בתד"ה הא וברא"ש שם) לכן נ"ל דהכוונה בכאן על שאינן זהירות בהדה"נ מבעו"י ומחללות אה"ש באיסור סקילה. [דומיא דא"ר אחא לקמן בברייתא בעון שמכבסות כו' בשבת] . ולזאת סמך לה ג"ד צא"ל כו' עם חשיכה כו' הדליקו אה"נ. וכן ספק חשיכה כו' ואין מדליקין אה"נ. דנדחק רש"י לומר דזו ואצל"ז קתני. והגהמ"ר והרע"ב פי' דהיינו ע"י נכרי אבל למש"כ א"ש משום דכולן לא תני הכא רק אגב דאין מדליקין דבה עסיק תנא ואזיל וע' לעיל כה ב' בתד"ה הדלקת נר:

[שם גמ' כיון דכתיב על פי ה' יחנו כו'. כה"ג בעירובין נה ב'] :

חליף ואזיל ר' יעקב בר אחא. נ"ב נ"ל תרי ריב"א הוו שמצינו במ"ק כ"ב ב' שהיה גדול וחברו של רבי:

חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא וְתַרְעָא לְדַרְתָּא עָבִיד. הא דקרא עליו לשון 'חֲבָל' נראה לי בס"ד, כי התורה נקראת חָלָב, דכתיב (שיר השירים ד, יא) דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ ופרשתי בס"ד הטעם, כי היא שמונה דרגין של מותר ואסור וטמא וטהור וכו', ועוד ראשה ב' ומסיימת בלמ"ד הרי אותיות 'חָלָב' ואם אין יראה תהפך ה'חָלָב' ל'חֲבָל' לכך אמר חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא וְתַרְעָא לְדַרְתָּא עָבִיד.

דָּרַשׁ רַב עוּלָא: מַאי דִּכְתִיב: (קהלת ז, יז) "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה" וְגוֹ', 'הַרְבֵּה' הוּא דְּלָא לִירְשַׁע, הָא מְעַט לִירְשַׁע? אֶלָּא,מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, יַחֲזֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף?!. קשא אמאי אצטריך להביא המשל, ומה בא לחדש במשל הלא זה הוא פשוטו של מקרא? ונראה לי בס"ד דהמקרא מוקשה, למאי אצטריך המקרא ללמדנו דבר זה שאל יוסיף, הלא זה דבר פשוט הוא! ולכך הביא המשל כדי לפרש המקרא על פי מציאות המשל, כי במשל נקט אָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, הנה זה אפשר שיעשה סברא לעצמו ויאכל עוד, באומרו כיון דבלאו הכי רֵיחוֹ נוֹדֵף אינו מוסיף ריח יותר באכילה שיאכל עוד, אך זה אינו, כי הן אמת עתה לא יש תוספות כיון דריחו נודף, אך לבסוף יש הפרש, שאם לא היה אוכל עוד היה נפסק הריח ממנו אחר שש ושבע שעות, אבל עתה שהוסיף באכילה, הוסיף בזמן, שאין הריח פוסק ממנו אלא אחר שעות יותר. וכן הענין בדבר הרשע שמזהירו הכתוב דאיירי בכהאי גוונא, דרך משל נכנס למקום אחד שהיו שם נשים מרקדים ועומדים בגילוי בשר, ובראייתו אותם באו לו הרהורים רעים בלבו, אם יגש היצר הטוב לומר לו קום ברח וצא מן המקום הזה, ולא תראה מראות רעים כאלה, הנה אז יבא היצר הרע ויאמר לו למה תצא כבר, נד ולד שראית הנשים ונתמלא לבך הרהורים רעים, ואם תשב עוד מה תוסיף רע עוד על מה שיש בלבבך, הרי דברי יצר הרע אלו הם כמו שאמר האוכל שׁוּם בראשונה, באומרו כבר אכלתי וריחי נודף ומה תוספות יש אם אוכל עוד? אך באמת אלו דברי הבל הן! שאם יאריך בראית הרעה זמן יותר, יתאחזו הרהורים רעים בלבו יותר, ולא יסתיר מדעתו אחר שיצא במהרה, אלא ישארו בלבו יום או יומים, וכמו שאמר באותו שאכל שׁוּם, ובא לומר שעל זה האופן וכיוצא בא הכתוב ללמד אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּן לָרְשָׁעִים, שֶׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה, אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם. הדקדוק ידוע. ונראה לי בס"ד, על פי מעשה שהלך בן מלך אחד אצל מלך אחר לעיר רחוקה לטייל שם, ועשו לו סעודה ומשתה גדול והביאו לו כל מיני זמר, אך קודם ששתו הביאו אדם בדמות מת, ונתעסקו בו לפני המסובין בכל צרכי מיתה וקבורה בתוך המסיבה לעיני כולם, ואחר שגמרו עסק זה התחילו בשתיה וניגונים, ויתפלא בן המלך על הדבר הזה וישאל על זאת, מה טעם יש במנהג הזה? אמרו לו כדי שיזכרו המסובין מיתת האדם, ויראו שסופו הולך לקבר ואין בידו כלום מטוב עולם הזה, לכך מראין להם דבר זה עתה, כדי שעל כן יזדרזו בשמחה ובשתיה יותר בעוד שיש לְאֵל יָדָם לַעֲשׂוֹת! והוא הדבר שגינה הכתוב מדת הרשעים ומנהגם, לומר (ישעיהו כב, יג) אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת. נמצא יש זוכרים המיתה כדי לעורר בלבבם תאות עולם הזה כמשתה ותענוג ביותר, ולזה אמר לֹא דַּיָּן שֶׁאֵינָם חֲרֵדִים, אלא גם עושין זכרון המות, כדי שיהיה זכרון זה סיבה להרבות תאותם! ולכן דרש רַבָּה שֶׁמָּא תֹּאמַר: שְׁכוּחָה הִיא מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: (תהילים מט, יד) "וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה, רצונו לומר אדרבה זוכרים אחריתם כדי שיהיה להם רצון יותר בתענוגי עולם הזה. ומ"ש 'חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין' נראין לי חֲרֵדִין על עצמן פן גם עליהם יעבור כוס זה, וכמו שנאמר(קהלת ז, ב) וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, ומ"ש וַעֲצֵבִין היינו על מה שקרה לזה המת שנעדר מן העולם:

יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָּם לְמִיתָה, וְיֵשׁ לָהֵם חֵלֶב עַל כִּסְלָם. נראה לי בס"ד, כְּלָיוֹת עולה [466] תס"ו, ותניח על תס"ו אות [40] מ"ם שהיא מספר [40] חֵלֶב יהיה [506] סמו"ת, שהוא לשון סמוי עינים, גם הוא ס' מות [506] רצונו לומר חלק ששים מן מות, גם הוא אותיות מסות לשון מסה ומריבה. ועוד נראה לי אם תצרף אות למ"ד ויו"ד של כְּלָיוֹת לעשותם אות אחת יהיה מהם אות מ', ואז 'כְּלָיוֹת' יהיו מכו"ת, וזה אות מ' שנעשה בו הכליות למכות הוא מספר [40] חֵלֶב.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם, עַל עִסְקֵי דָּם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. יש להקשות אמאי אצטריך לפרש שיעור דם הנפש שהוא 'רְבִיעִית' לימא סתם דָּם נָתַתִּי בָּכֶם? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל (מצוה קכ"ז) שיעור משקל דם הנפש הוא ח"י דינרים, וכל דינר ששה מעין, וכל מעה ד' איסרין, נמצא משקל דם הנפש [6×4×18=432] תל"ב איסרין כמנין 'תֵּבֵל' [432] ע"כ עיין שם. נמצא לפי דבריו צריך לומר משקל 'רְבִיעִית' דנקיט הכא אינו רביעית דעלמא, אלא רביעית זה משקלו עולה תל"ב [432] איסרין, ואפשר דקרי ליה 'רְבִיעִית' מפני כי תל"ב איסרין אלו הם י"ח דינרים שהוא רביעית מספר שם הוי"ה במילוי יודין שעולה ע"ב [72÷4=18]. ונראה לי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה משקל דם הנפש תל"ב כמנין 'תֵּבֵל' להורות כי הארץ הלזו המובחרת הנקראת תֵּבֵל לא נבראת אלא בעבור האדם, ואינה מתקיימת אלא על ידי אדם אשר דם חיותו 'תלב' כמנין 'תבל'. וידוע מה שכתב פתח עינים בשם מהרח"ו ז"ל [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] שטומאת הנדה באה מכח זוהמת הנחש, ולכן בלידת נקבה הכל עצבין אפילו המלאכים, מפני שהנקבה היא כלי מוכן לחלאת זוהמת הסיטרא אחרא על ידי דם נדתה (וכמו שכתב על מ"ס נדה פ"ג עיין שם) ומאחר שדם הנדה בא מכח זוהמת הנחש הוא מטמא את האדם שהוא יקר הנבראים אשר התבל נבראת בעבורו וקיימת בעבורו. וזה שאמר רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם, נתן שיעור לרמוז על מעלת האדם הנוכחת מן השיעור הזה של רביעית שהוא תלב [432] כמנין 'תֵּבֵל' ורצונו לומר מאחר שֶׁרְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם להורות שהתבל נברא בעבורכם וקיים בעבורכם על כן נמצא קדושים אתם וצריכין להתרחק מן הזוהמא הנמשכה מסטרא אחרא, ולכך עַל עִסְקֵי דָּם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם, כי לפי מעלתכם צריכים להיות טהורים ומובדלים מטומאה הבאה מזוהמת הסטרא אחרא.

גמרא אין לו להקב"ה בעולמו. עיין ברכות דף לג ע"ב:

רש"י ד"ה מפני שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין ממש. וק"ל הא בפשוטו י"ל דחוץ מן הפתילה היינו דחוץ כחס על הפתילה חייב דמיירי בלא הובהבה מבעו"י וכיון דרצונו לחזור ולהדליק הפתילה וניחא ליה בפחם מיקרי צריכה לגופא דאפילו באינו מתכוין אלא דהוי פ"ר היכא דניחא ליה מקרי צריכה לגופא כדלקמן קג ע"א בתולש עולשין בארעא דידיה. ומרווח יותר דבפתילה שצריך להבהבה עסקינן היינו דהוא אינו מתכוין לכך אלא דממילא ניחא ליה:

מכריז ר' ינאי חבל על דלית לי' דרתא. האחרונים הרבו להקשות סתירת ב' המאמרים שבתחלה שהתורה פנימיות וקרא לי' מפתחות הפנימיות ושוב קורא להתורה תרעא לדרתא. ולק"מ כי דרתא הוא פנימיות ותכלית האחרון חלקו לעה"ב לדבקה בו ית"ש. וכי אפשר לדבק בשכינה אלא ע"י התורה והיא השער הפנימי לכנס לדרתא. ואמנם שער החיצון שממנה נכנסים לתורה היא היראה הקודמת לחכמתו ואמנם הלומד תורה מבלי שיהי' לו יראה אינו זוכה ליכנס לאמתיות התורה ואינה מבינה על בורי' וממילא שאינו זוכה להדבק בשכינה ע"י תורת שוא שלו. וא"כ שיש לו לב מבין וגם עוסק בתורה בלי יראה סובר ליכנס בשער הפנימי מבלי שיכנס בחיצונה שהיא היראה והוא טועה כי גם לפנימי אינו יכניס שאין מגלין לו רזי תורה. והיינו בהי עייל. וכשיושב ועוסק בתורה אומרים עליו הרי לא תזכה להדביקות שהוא דרתא ומה לך לבנות שער הפנימי שהיא התורה והיינו מכריז ר' ינאי וק"ל. ולזה נתכוין הנביא עברו עברו בשערים פנו דרך העם. עיין בהפטרת שוש אשיש והיינו ב' שערים הנ"ל. והיות דוד המלך ע"ה יראתו קודמת לחכמתו טפי משלמה ע"כ כשהכניס שהע"ה ארון הקודש להיכל דבקו שערים זה בזה ר"ל שלא הקדים שער לשער יראה לחכמה עד שהזכיר זכרה לחסדי דוד עיין לעיל. כי מיד כשבנה בהמ"ק נשא בת פרעה כדכתיב כי על אפי וחמתי היתה העיר הזאת לפני וכו':

מי שאכל שום וריחו נודף וכו'. המשל בזה לתועלת גדול דודאי מי שאכל שום כבר ועי"ז הוא מוזר מאחיו שאינם יכולים להריח ריח שום אי לא היה לו תקנה למה לא יאכל עוד שום כיון שכבר הוא מוזר מאחיו לא יפסיד לו תוספת אכילתו. ולא עוד אלא אפי' הי' תקנתו דוקא בהורקה ויקיא מה שאכל א"כ יחזור ויאכל ולבסוף בהרקה אחת יוריק הכל אבל אינו כן אלא ריח השום פוחת והולך ומאבד עצמו מאליו וחוזר לקדמותו אם רק לא יוסיף לאכול. א"כ השכל מחייב שלא יחזיר האוכל להאריך עוד זמן נידויו ופרישתו מריעיו וחבריו וה"נ מי שהרשיע אינו צריך שום דבר ושום תקנה להיות צדיק גמור אלא מיד ברגע א' שמקבל עליו להטיב דרכיו הרי הוא צדיק גמור. אלא שהקב"ה אינו מוותר על העבירות שעבר וברצון תליא אם רוצה לסגף עצמו בעה"ז כדי להפטר מעונת שמים טוב לו ואם לאו ימורקו עוונתיו במשפטי ה'. אבל לעולם צדיק גמור ברגע כמימרא וא"כ מה"ת יוסיף להרשיע עוד להאריך עוד זמן פרישתו מהשי"ת ועבודתו וכדכתיב למה תהיה אחרוני' להשיב המלך אל ביתו:

יראת שמים דומה. לפתחים חיצונים שדרך להם נכנסים לפנימיים כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות ואם לאו אינו חש לתורתו: בהי עייל. באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים: (ואנא) אמינא לך. כלומר אתה מיעטת בשבחו: הן יראת ה'. יחידה היא היראה בעולם: מי שאכל שום וריחו נודף כו'. פירוקא הוא כלומר הכי קאמר קרא אם רשעת מעט אל תוסף על רשעך דמי שאכל שום וריחו נודף כבר לחבריו כלום יחזור ויאכל עוד אחר ויהיה נודף יותר לזמן ארוך: חרדין ועצבין. נוטריקון דחרצובות: כאולם. שפתחו פתוח ורחב: זה דרכם. לעיל מיניה כתיב קרבם בתימו לעולם דהיינו קבורה והדר כתיב זה דרכם כסל למו כלומר יודעין הם שזו דרכם אבל כסל למו כליותיהם מחופין בחלבם מהשיב כליותיהם מחשבת סופם ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין ת''ל ואחריהם את העתיד לבא לנפשם אחרי אובדם בפיהם ירצו ויספרו תמיד ואעפ''כ אינן חוזרין: אפי' בפתילה נמי ליפטר. דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה הואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה: לעולם כר' יהודה סבירא ליה. דמשום אין צריכה לגופה לא מיפטר הואיל וצריכה לדבר אחר מלאכת מחשבת הוא וכי מכבה לה משום חייסא דשמן ונר היינו טעמא דפטור קסבר דסותר ע''מ לבנות במקומו הוי סותר כל מקלקל דשבת הוי פטור דלאו היינו מלאכת מחשבת וסותר דתנן באבות מלאכות דמיחייב סותר ע''מ לבנות הוא ואינו יכול לבנות אלא אם כן סותרו והשתא לאו קלקול הוא ור''י סבר דאם במקומו חוזר ובונה הוא דמחייב אסתירה ואי לא לא ומכבה דומיא דסותר הוא וכן קורע דומיא דסותר ולהכי תנן הקורע ע''מ לתפור וכן מוחק תנן ע''מ לכתוב דכולם סותר נינהו הלכך על הפתילה חייסה דידיה אינה אלא להדליק הלכך מכבה על מנת להדליק היינו במקומו אבל כי חס על הנר או על השמן ועל הפתילה אינו חס ואינו חושש אם משליכה אפי' צריך לשמן להדליק בו פתילה אחרת לאחר זמן בתוך נר זה אין זה סותר ע''מ לבנות במקומו שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה הלכך לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו אין כאן עוד בנין במקום סתירה ודקתני שהוא עושה פחם כלומר מפני שהם עושין פחם מתחלתה ועומדת לחזור ולהאחיז בה אור ואיכא בנין במקום סתירה ורבותינו מפרשין נר ושמן איכא למימר מיבעי ליה למידי אחריני ולא להדליק ולי נראה שאין צריכין אנו לדוחק זה דמשום דאיכא למימר לית לן למיפטריה שהרי הוא יודע למה חס עליהן וסתם נר אינו אלא להדליק בו פתילה: ומשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא. שהיו סותרין אותו בחנייה זו ונוסעים למקום אחר וחונים וחוזרים ומקימין אותו: כר' שמעון. דפטר ליה משום דאין צריכין לגופה וכחס על הפתילה היינו טעמא דמחייב כגון שצריך להבהבה שלא הובהבה מבעוד יום דכיבוי זה צריך לגופו שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה: שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם עכשיו אלמא בכבוי הצריך לגופו מיירי ולא קתני שנעשית פחם מתחלתו שהובהבה דנמצי למימר טעמא משום דבת בנין היא דאיכא בנין במקום סתירה מה שאין כן בשמן ונר דלא שייך בהו בנין וסתירה: מתני' בשעת לידתן. בגמרא מפרש מאי שנא שעת לידתן: גמ' הכי גרסינן בנדה מאי טעמא: בחדרי בטנה. מקור דמה: קלקלה. מרדה: רביעית דם. חיי אדם תלויין בה:

וסותר על מנת לבנות במקומו. ור''ש פוטר אפי' בסותר על מנת לבנות במקומו אלא במקום שע''י סתירה יש תיקון (בבנין אחרון) יותר משלא היה בנין ראשון מעולם שם כגון בפתילה שצריך להבהבה דמחייב ר' שמעון כדאמר בסמוך ואם תאמר לר' שמעון הא דתנן בפרק כלל גדול (לקמן דף עג.) המכבה והסותר בשלמא מכבה משכחת לה דמתקן כדפירש כגון לעשות פחמין אלא סותר לא משכחת שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ואמאי חייב לר' שמעון וי''ל דכולהו ממשכן ילפינן לה ולא היה כיבוי במשכן כ''א לעשות פחמין ולהכי לא מחייב ר''ש אלא בכה''ג אבל סותר אשכחן במשכן שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ולהכי מחייב שם אפי' ר''ש וא''ת כיון דסותר ומכבה בעינן ע''מ לבנות ולהבעיר א''כ בפרק כלל גדול (שם) דתנן המכבה והסותר הוי ליה למיתני המכבה ע''מ להבעיר והסותר ע''מ לבנות כי היכי דקתני המוחק ע''מ לכתוב שתי אותיות והקורע ע''מ לתפור שתי תפירות וי''ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מיחייב לא איצטריך למיתנייה:

דף לא - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד