דף ל - ב
כל יומא דשבתא, בכל שבת ושבת, הוה יתיב דוד וגריס כולי יומא, כדי שלא יוכל מלאך המות להתקרב אליו, כיון שהתורה מגינה ומצילה.
ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, שנגזר עליו שימות בו, קם מלאך המות קמיה, עמד לפניו. ולא יכיל ליה, להמיתו משום דלא הוה פסק פומיה מגירסא, שלא הפסיק ללמוד.
אמר מלאך המות: מאי אעביד ליה?
הוה ליה לדוד בוסתנא [גן אילנות] מאחורי ביתיה. אתא מלאך המות, סליק ובחיש,, עלה ונענע באילני, כדי שישמיעו קול משונה.
נפק דוד למיחזי מהו הרעש. הוה סליק בדרגא, ירד מדרגה, אפחית דרגא מתותיה, נשברה המדרגה שמתחתיו, אישתיק מלימודו, ונח נפשיה דדוד.
שלח שלמה לבי מדרשא לשאול: אבא מת ומוטל בחמה, וכיצד מותר לטלטלו לצל כדי שלא יסריח, שהרי מת מוקצה הוא?
ועוד שאל: וכלבים של בית אבא רעבים, וצריך אני להאכילם בשר נבלה, וחושש אני שמא אסור לטלטלה משום מוקצה - מה אעשה?
שלחו ליה שתי תשובות לשתי שאלותיו: א. ביחס לכלבים הרעבים: חתוך להם בשר נבלה, והנח לפני הכלבים שיאכלו. לפי שאין הנבילה מוקצה, וכפי שיתבאר לקמן דף קנו ב.
ב. ואביך המוטל בחמה - הנח עליו ככר או תינוק, וטלטלו ביחד אתם. לפי שהתירו מפני כבוד המת לטלטל מוקצה באופן שלא ניכר כל כך טלטול המוקצה, כשמטלטל יחד עמו דבר המותר בטלטול [משנה ברורה סימן שי"א סק"ב].
ומסיים רבי תנחום: וכי לא יפה אמר שלמה [קהלת ט ד] "כי לכלב החי - הוא טוב מן האריה המת"!? שהרי לטלטול הנבילה עבור מאכל הכלבים לא הצריכוהו ככר או תינוק, ואילו לטלטול אביו הצריכוהו.
פירוש נוסף: שהקדימו החכמים להשיב ביחס לשאלה של אכילת הכלבים לפני התשובה ביחס לטלטול דוד המלך המת [הקרוי בלשון של כבוד "אריה"].
עד כאן היו דברי האגדה שפתח בהם רבי תנחום דמן נוי.
והמשיך בדבר הלכה: ולענין שאילה דשאילנא קדמיכון, ומה ששאלתם האם מותר לכבות את הנר מפני רוח רעה? [ואמר בדרך ענוה שאני שאלתי לפניכם, ולא אמר ששאלתם לפני].
תשובתי היא: נר - קרויה נר, וגם נשמתו של אדם - קרויה נר. כדכתיב: "כי נר אלהים נשמת אדם".
מוטב שתכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקדוש ברוך הוא.
[רש"י מוסיף: דין דחיית שבת מפני פקוח נפש נלמד מ"וחי בהם" ולא שימות בהם. ומה שאמר להם כאן טעם זה, הוא כדי להטעימן בדברי אגדה. ומשמע מדבריו שהשאלה היתה על פקוח נפש. וכן כתב בפירוש ר"ח].
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת, וטעמם היה: מפני שדבריו סותרין זה את זה.
ומפני מה לבסוף לא גנזוהו?
מפני שתחילתו דברי תורה, וסופו דברי תורה [82].
תחילתו דברי תורה. דכתיב [א ג] "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". ואמרי דבי רבי ינאי: אם יעמול אדם במה שהוא תחת השמש - הוא דאין לו יתרון בכל עמלו. אבל, אם יעמול בתורה, שהיא היתה קודם השמש, אז יש לו יתרון בעמלו.
וכן סופו דברי תורה, דכתיב [יב יג] "סוף דבר הכל נשמע: את האלהים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה - כל האדם!".
מאי פירושא ד"כי זה - כל האדם"? אמר רבי אלעזר: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל אדם זה.
רב אבא בר כהנא אמר: "כי זה כל האדם"
- שקול אדם זה כנגד כל העולם כולו.
שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה שמעון בן זומא אומר: הכי פירושא דקרא: לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות [להיות חברה] לזה. [עיין בבאורינו למסכת ברכות ו ב ובהערות שם].
ומאי האי דאמרו שדבריו של שלמה המלך בקהלת סותרין זה את זה?
חד קרא כתיב: [ז ג] "טוב כעס משחוק".
וחד קרא כתיב: [ב ב] "לשחוק אמרתי מהלל" - משובח.
ומהפסוק הראשון [ממה שאמר שהכעס עדיף] משמע שמגנה את השחוק, ומאידך קרא משמע שמהללו.
ועוד נמצאו סותרים:
כתיב [ח טו] "ושבחתי אני את השמחה".
וקרא אחרינא כתיב [ב ב] "ולשמחה - מה זה עושה".
ומבארינן: לא קשיא. דהכי הוא פירושא דהאי קראי:
לתרץ את הסתירה הראשונה: "טוב כעס משחוק" - טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, מאשר השחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על הרשעים בעולם הזה, שנותן להם שכר בעולם הזה כדי שלא יקבלו בעולם הבא.
"ולשחוק אמרתי מהלל" - זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא.
וכך יש לתרץ את הסתירה השניה:
"ושבחתי אני את השמחה" - זוהי שמחה של מצוה, כגון הכנסת כלה.
"ולשמחה מה זה עושה" - זו שמחה שאינה של מצוה.
ללמדך, שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, שאין דעתו מיושבת עליו, ולא מתוך קלות ראש - ליצנות, ולא מתוך שיחה - עסקי חולין, ולא מתוך דברים בטלים.
אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.
כמו שמצאנו אצל אלישע שנסתלקה ממנו נבואה כאשר כעס על יהושפט, ורצה שתשרה שכינה עליו [ורש"י מוסיף: ומצוה היא], והיא חזרה לו על ידי דבר שמחה של מצוה.
שנאמר: "ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן - ותהי עליו יד ה"'.
אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה, צריך לפתוח בדבר בדיחותא כדי שתהיה שמחה.
אמר רבא: וכן לחלום טוב, כשהולך לישון מתוך שמחה מראין לו חלום טוב.
ומקשינן: איני, והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר [מרירות מחמת אימה] - שפתותיו תכוינה, שנאמר: [שיר השירים ה יג] "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר". אל תקרי מור עובר, אלא מר עובר. וכמו כן אל תקרי שושנים אלא ששונים. והכי קאמר קרא: כאשר שפתותיו ששונים ושמחים בפני רבו, הרי זה מר עובר, שהוא מעביר המרירות והאימה ממנו בפני רבו, וראוי הוא שתכוינה שפתותיו [מהרש"א].
ולמדנו שתלמיד היושב לפני רבו צריך לשבת באימה וביראה, והאיך אמרת שלדבר הלכה צריך לפתוח בדבר בדיחותא?
ומתרצינן: לא קשיא.
הא דשרי לפתוח בבדיחותא, ברבה, לרב מותר.
והא, בתלמיד, צריך שישב באימה וביראה.
ואיבעית אימא: הא והא איירי ברבה, ולא קשיא.
הא דשרי לפתוח בבדיחותא, היינו מקמי דלפתח, קודם שפותח בדבריו.
הא דאסור, לבתר דפתח והתחיל, שאז צריך להיות באימה וביראה.
כי הא דרבה. מקמי דפתח להו לרבנן את שיעורו אמר להו מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן, ונפתח לבם מחמת השמחה. אבל לסוף, כשסיים את מילות הבדיחותא - יתיב באימתא, ופתח בשמעתא;.
ואף ספר משלי בקשו חכמים לגנוז, לפי שהיו דבריו סותרין זה את זה.
ומפני מה לא גנזוהו?
אמרי רבנן: כשם שספר קהלת, לאו, האם לא עיינינן ביה, ואשכחינן טעמא ונתיישבו כל הסתירות.
הכי נמי בספר משלי - ליעיינן, עלינו לעיין בו, ובודאי נמצא בו טעם לתרץ סתירותיו, ולכן לא גנזוהו.
ומאי נמצאו דבריו של ספר משלי סותרין זה את זה?
דכתיב: [כו ד] "אל תען כסיל כאולתו".
וכתיב: [שם ה] "ענה כסיל כאולתו".
ומתרצינן: לא קשיא.
הא דכתיב "תען", היינו בדברי תורה.
הא דכתיב "אל תען", היינו במילי דעלמא [83].
כי הא דההוא דאתא לקמיה דרבי. אמר ליה: אשתך - אשתי, ובניך - בני! ונתכוין להוציא לעז עליהם.
אמר ליה רבי: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה, ופקע, ומת.
ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא [יש גורסין: רבי, עיין מהרש"א].
אמר ליה: אמך - אשתי, ואתה - בני!
אמר ליה רבי חייא: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה, ופקע, ומת.
אמר רבי חייא: אהני ליה צלותיה תפילתו לרבי, דלא לשוויה, שלא ילעיזו על בניו, שהם ממזירי.
דרבי כי הוה מצלי [מתפלל], אמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתצילני היום מעזי פנים ומעזות פנים.
והא דאמרת קרא דכתיב: "ענה כסיל כאולתו" היינו בדברי תורה - מאי היא?
כי הא דיתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידה אשה בימות המשיח שתלד בכל יום, שנאמר בנבואת ירמיה על העתיד לבוא: [לא ז] "וקבצתים מירכתי ארץ ... הרה ויולדת יחדיו".
ומשמעו שבאותו היום שהיא נהיית הרה בולד זה, היא כבר ילדה בו מקודם לכן, ולד אחר, והיינו "יחדיו".
ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: הא כתיב [קהלת א ט] "אין כל חדש תחת השמש", ואיך יתחדש דבר זה שאשה תלד בכל יום?
[ושאלת התלמיד היא אוולת, כיון ששאלה בליגלוג. עיין רש"י].
אמר ליה רבן גמליאל: בא ואראך שקיים דוגמתן בעולם הזה.
נפק, אחוי ליה תרנגולת שמטילה ביצה בכל יום.
ומזה שרבן גמליאל ענה לו כאוולתו למדנו שבדברי תורה מותר לענות לכסיל כדי להעמיד דברי תורה על מכונם.
ותו, פעם אחרת הוה מעשה, יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידים אילנות לעתיד לבא, שמוציאין פירות בכל יום. שנאמר בנבואת יחזקאל: [יז כג] "ונשא ענף ועשה פרי" - מה ענף גדל בכל יום, אף פרי יגדל בכל יום.
ליגלג עליו אותו תלמיד אמר: והכתיב "אין כל חדש תחת השמש"?
אמר ליה רבן גמליאל: בא ואראך שקיימים דוגמתם בעולם הזה.
נפק אחוי ליה אילן ששמו צלף, שפרי שלא נראה בו היום נגמר לאחר שלשה ימים [רש"י ב"ב כח ב].
ותו פעם אחרת היה מעשה, יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות [פת אפויה] וכלי מילת [בגדים שעשויים מצמר]. שנאמר: [תהילים עב טז] "יהי פסת בר בארץ".
"פיסת", משמע גלוסקאות שהן רחבות כמו פיסת היד.
"בר", הוא גם לשון אוכל, כמו "לשבר בר", וגם לשון "פסים" - כמו כתונת פסים. והיינו כלי מילת.
ו"בר" היינו בגד נקי והיינו כלי מילת.
ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: הרי כתיב "אין כל חדש תחת השמש"!
אמר ליה רבן גמליאל: בא ואראך שקיימים דוגמתן בעולם הזה.
נפק, אחוי ליה כמיהין ופטריות, שיוצאין כמות שהן בלילה אחד ורחבין ועגולין כגלוסקאות.
ואכלי [ועל כלי] מילת - הראהו נברא בר קורא. סיב שהוא מצויר והוא גדל סביב הענף של דקל [הענף קודם שמתקשה נקרא "קור"].
תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי [84].
הערות
[82] הקשה המהרש"א מדוע אצל ספר יחזקאל שמצאו בו סתירות הלכו חכמים לדרשו (לעיל יג), ואילו כאן בקהלת קודם ביקשו לגנזו ורק לבסוף כשמצאו שתחילתו וסופו דברי תורה לא גנזוהו והלכו לדרשו? מתרץ המהרש"א שיחזקאל הוחזק אצלם כנביא, אבל קהלת הם דברי חכמת שלמה ולא ידעו שהם באים מרוח הקודש.
[83] בפסוקים עצמם אין שינוי וצריך ביאור מנין לחלק ביניהם. ביאר הגר"א במשלי, שהגמרא רק מפרשת את הפסוק, שהרי הכתוב אומר אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה (משלי כו, ד) ובפסוק שלאחריו כתיב, ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו, ומפרשת הגמרא שבמקום שאם תענה לו תהיה שוה לו, שאמר לך דבר שלא כהוגן, דהיינו במילי דעלמא, אז אל תענה לו, אבל במקום שאם תמנע את עצמך מלענות לו יחשוב את עצמו כחכם, כי יסבור שהוא ניצח אותך, בזה ענה כסיל כאולתו, והיינו בדברי תורה.
[84] הגר"י סלנטר בספרו אור ישראל מבאר, שאף שחכמינו דומים היו למלאכי השרת ממש, וקיימו את כל התורה כולה, והיו מעוטרים בכל המידות הטובות שבעולם, ואף שמאי עצמו היה שגור על לשונו לומר "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", (אבות א, טו) סבר שמאי שמפאת כבודה של תורה עליו לנהוג במידת הקפדנות, והלל סבר שלעולם צריך לנהוג במידת הענוה, אך ודאי ששמאי מקבל שכר על קפדנותו כהלל על ענותנותו, כי שניהם עושים רצונו של מקום על פי התורה.
ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. תמצא עיקר המעשה בפרק כירה (שבת דף מג) איתמר מת המוטל בחמה רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ורבי חיננא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו ובפרק נוטל אדם את בנו (שבת דף קמב) אמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד מיכן נלמוד כי אותם שמניחין פת על המנורה שהדליקו את הנר עליה כדי שיסירו המנורה ממקומה עוברין הם על המצות ואסור לעשות כן שלא התירו חכמים להניח ככר אלא למת בלבד ולא לדבר אחר:
מהו לכבות בוצינא דנהורא מקמי באישא בשבתא. פי' באישא שכיב מרע:
פתח ואמר אנת שלמה אן הוא חכמתנותך וסוכלתנותך לא דייך שדבריך סותרין דברי אביך כו'.
ולענין שאילתא דשאילנא ת"ש נשמתו של אדם היא נרו של הקב"ה שנאמר נר ה' נשמת אדם. מוטב תכבה נרו של ב"ו מפני נרו של הקב"ה. כלומר אם הוא חולה שיש בו סכנה שרי:
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה שנאמר והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. וכן לדבר הלכה והני מילי ברבה אבל בתלמיד לא שכל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר תכוינה:
תנו רבנן לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי מעשה בג' בני אדם שהמרו זה את זה.
מחתכין את הנבלה לפני הכלבים בשבת ואפי' נתנבלה היום כמו שביארנו בראשון של יום טוב ומטלטלים את המת מחמה לצל על ידי ככר או תינוק כמו שיתבאר במסכתא זו:
לעולם אל יהרהר אדם אחרי מדותיו של מקום אע"פ שרואה לפעמים העדר הסדור בין בני אדם כענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו שהכל במשפט על דרך ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ולהערה זו אמרו טוב כעס משחוק טוב כעס שהקב"ה כועס עם הצדיקים בעוה"ז משחוק שמשחק עם הרשעים בעוה"ז וטובה שמחה שהקב"ה משמח את הצדיקים בעולם הבא משחוק ששוחק את הרשעים בעולם הזה רצו בזה שתכלית הגמול והעונש הוא לענין נצחי וקיים והוא אמרם מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש תחת השמש הוא דאין לו הא למעלה מן השמש יש לו ר"ל לעולם העליון הוא עולם הנפשות וי"מ בעמל התורה וסודותיה והכל אמת למבין:
אע"פ שראוי לאדם לעמוד נכנע ושפל רוח ראוי לו להעמיד עצמו בשמחה לקיים מצותיו ולמה שיגיעהו מן השלמות שאין השכינה שורה מתוך עצבות שהעצבון מטמטם את הלב וסותם שבילי ההכנה ולא מתוך עצלות שקידה והתבוננות אלא מתוך שמחת הלב ליושר המזגים ואף דרך החכמים היה בישיבתם לפתוח במילי דבדיחותא:
לעולם יהא אדם שואל בחכמה ואל יבוש לחסרון שאלתו שהשאלה נתיב ומבוא לידיעה כבר אמר החכם שאל בחכמה שאלת השוטים ואף הרב לא יהא נואש ושותק לו לסכלות שאלתו אלא יהא משיב לו בנחת אבל במילי דעלמא רשאי לשתוק לו או להשיב כסכלותו ועליו נאמר ענה כסיל כאולתו ועל הראשונה נאמר אל תען כסיל כאולתו:
לעולם יהא אדם ענותן כהלל ולא יהא קפדן כשמאי שענותנותו של אדם גורמת ברכה לו ולאחרים שבאין ושואלים בלא בושת ומתקרבים על ידו תחת כנפי שכינה וכבר ידעת לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד וכבר אמר אחד דרך צחות קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם ענותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה:
ולענין שאלה כו'. עיין פירש"י ובפרק שואל מפורש שהוא ממש דומה לשאלה דלעיל בדרשת במתים חפשי כו' דקאמרינן נמי התם תינוק בן יומו חי מחללין עליו השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו השבת כיון שמת אדם בטל מן המצות כו' דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות והתם נמי צ"ל דסמך אדרשה דוחי בהם ולא שימות בהם כפירוש רש"י. דההוא טעמא כדי שישמור שבתות הרבה אידחי בפי"ה ע"ש ודו"ק:
שתחלתו ד"ת כו'. הכא גבי קהלת הוצרך לומר טעמא דלא גנזוהו מפני שמצאו בו תחלתו ד"ת כו' אבל בפ"ק גבי ספר יחזקאל שדרשוהו שלא יהא סותר ד"ת ולא קאמרי התם טעמא היינו משום דיחזקאל מוחזק לנביא היה ודבריו כולם נבואה משא"כ קהלת כדאמרי' פ"ק דמגילה דאינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא מש"ה אי לאו דתחלתו ד"ת כו' לא הוה דרשוהו לתרץ סתירת דבריו זה ע"ז ומה"ט נמי לקמן בספר משלי דהוה גנזוהו ולא הוה דרשוהו אי לאו דעיינינן בספר קהלת ואשכחינן טעמא כו' דבספר משלי נמי בעי למימר התם דמשלים בעלמא הן ולא נאמרו ברוח הקדש מיהו לא קאי התם הכי ודו"ק:
תחת השמש כו'. עיין פירש"י ולפי זה תחת השמש קאי על העמל ועוד נראה לפרש דקאי על היתרון והשכר של העמל דבדבר שנברא בעוה"ז תחת השמש אין לו יתרון ושכר בכל עמלו אבל בדבר שנברא קודם השמש דהיינו בג"ע שנברא קודם השמש יש לו יתרון ושכר בעמלו בתורה ורש"י בספר קהלת לקח לעצמו דרך אחרת בדרש זה שפירש תחת השמש תמורת התורה שקרויה אור כו' ע"ש ולא ידעתי למה הניח דברי התלמוד דשמעתין וק"ל (מפורש בפ"ק דברכות):
ומאי דבריו סותרין כו' טוב כעס כו'. הא דלא קאמר הא דלעיל דכתיב ושבח אני את המתים וגו' דכתיב כי לכלב חי הוא טוב וגו' ואי משום דאיכא תירוצא ה"נ הכא איכא תירוצא לסתירתו אלא די"ל דע"כ רב לא איכוין להך סתירה דלעיל דא"כ הל"ל נמי דדבריו סותרין דברי אביו שאמר לא המתים יהללויה וק"ל:
אמרתי מהולל כו'. יש לעיין בזה מי הכריחו לומר שהוא מלשון הלול ושבח ואימא שהוא מלשון הוללות וערבוב ושטות כפירוש התרגום ופירש"י שם וכמה מקראות יש בזה הלשון ולא הוה סתרן קראי ואפשר לומר דתלמודא משמע ליה דאי הוה מלשון ערבוב ושטות הוה מלת מהולל יתירא דה"ל למכתב לשחוק ולשמחה אמרתי מה זו עושה דהיינו שסופה תוגה וערבוב וק"ל:
שכועס הקב"ה כו'. וסיפא דקרא כי ברוע פנים ייטב לב יתפרש כתרגומו שם ויש ליישב בזה אמאי לא מתרץ קראי כפשטיה ע"פ מ"ש בפרק אין עומדין דאסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז שנא' אז ימלא שחוק פינו וגו' דהשתא לשחוק אמרתי מהולל בעוה"ב וטוב כעס משחוק וגו' היינו בעוה"ז משום דסיפא דהאי קרא כי ברוע פנים וגו' לא יתפרש שפיר לפי זה ועוי"ל דטוב כעס לא משמע לי' כפשטיה דהכעס ממדה הרעה ביותר כמ"ש בפסחים כל הכועס נבואתו וחכמתו מסתלקת ממנו ובנדרים דה"ל כל הכועס כאלו עובד ע"ז וכל מיני גיהנם שולטין בו:
זו שמחה של מצוה כו'. והכי מפרשי קראי ושבחתי אני את השמחה ואשר אין השמחה טוב לאדם היא השמחה שתחת השמש אבל השמחה שקודם השמש כדלעיל דהיינו השמחה של מצוה ע"פ התורה שהיא קודם השמש היא שאני משבח דהיינו כ"א לאכול ולשתות ולשמוח כפירש"י דאכילה ושתיה דבקהלת אינה אלא תלמוד תורה כו' ע"ש ושאינה של שמחה דהיינו ולשמחה מה זו עושה מצדה אם היא אינה של מצוה וקאמר ללמדך שאין השכינה כו' דהרי המצוה היא משרה שכינה על העושה ובעי שמחה והיינו לא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה שנאמר ועתה וגו' שהיה צריך לנגן לפניו להסיר ממנו התוגה והכעס שעל ידי הכעס היתה נבואתו מסתלקת ממנו כדאמרי' פרק א"ד וכל השאר דנקט לא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק כו' לא מקרא אימעוט אלא מתוך סברא קאמר להו כן וכן קאמר להו בר"פ אין עומדין לענין תפלה מסברא וגרסינן התם בסיפא דמלתא אלא מתוך שמחה של מצוה היינו לגבי תפלה אבל הכא לגבי שריית שכינה ל"ג ליה דהא מקרא לא מייתי אלא דבעי שמחה כמו באלישע שאמר ועתה קחו לי מנגן וגו' ושריית שכינה גופיה היא המצוה ומיהו בפ' ע"פ גרסינן ליה ע"ש:
אל תקרי שושנים אלא ששונים ואל תקרי מור אלא מר כו' כצ"ל וכ"ה הגירסא בפרק ע"פ וששונים מלשון משנה וכ"ה בתרגום ושפוותיה חכימוי דעסיקין באורייתא כו' וק"ק לפי זה למה נקט התלמוד דיוקא דקרא במלתיה כל שיושב כו' ואין שפתותיו נוטפות כו' דגופיה דקרא הוי ליה למנקט שישב אדם לפני רבו ושפתותיו נוטפות מר וע"כ נראה לפרש אל תקרי שושנים אלא ששונים מלשון ששון ושמחה וה"ק קרא שפתותיו ששונים ושמחים בפני רבו ה"ז מר עובר שהוא מעביר המרירות והאימה ממנו בפני רבו וראוי שתכוינה שפתותיו והשתא ניחא דמגופיה פריך מששון ושמחה דאסר הכא בת"ח בפני רבו וק"ל:
הא בד"ת הא כו'. הנהו תרי קראי דסמיכי אהדדי נינהו וכל חד נלמד מענינו דבההיא קרא דאל תען כסיל כאולתו מסיים ביה פן תשוה לו גם אתה דהיינו כהך דר' שבא לעשות בני רבי ממזרים והרי הוא ממזר כדאמרי' כל הפוסל במומו פוסל ואם אתה תענה לו כן שאתה ממזר הרי יאמרו גם עליך כן דכל הפוסל כו' ותשוה לו אתה ועד"ז אמר יחוסתא דבבל שתיקותא כמ"ש במקומו פ' עשרה יוחסין ובהאי קרא דענה כסיל כאולתו מסיים ביה פן יהיה חכם בעיניו דהיינו כהך תלמידא דר"ג דאם לא היה ר"ג משיב לו היה זה התלמיד נחשב בעיני עצמו כחכם ולא כתלמיד שהיה חושב דר"ג לא יוכל להשיב לו וק"ל (מורה ח"ב פכ"ח):
ההוא דאתא לקמיה דר' חייא אמר ליה אמך כו'. בע"י גרס בהאי עובדא נמי רבי וכן משמע קצת מדאמר ר"ח אהניא ליה צלותיה דרבי דלא לשויה ממזרא ויש לקיים כאן גי' כל הספרים ולקמן גרסי' דלא לשויה בני ממזרא ומאי דאהני ליה לרבי חייא דלא לשויה ממזרא ר"ל דסמך אמה שאמרו פרק הפועלים גדולים מעשה חייא ודו"ק:
אחוי ליה תרנגולת כו'. עיין פירש"י אבל לא שיהיה הריון והלידה לולד א' ביום א' דזה בתרנגולים נמי אינו דאמרינן פ"ק דבכורות תרנגולת לכ"א יום ופירש"י שם לאחר שנתעברה מן התרנגול שוהה ביצתה ליגמר עד אחר כ"א יום עכ"ל ע"ש:
אחוי ליה צלף כו'. עיין פירש"י והיינו שטוען פירות בכל יום דאחר שנלקט זה גדל פרי אחר ועי' בתוס' פרק ח"ה:
עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכו'. מפורש סוף מסכת כתובות פרק אחרון וע"ש:שתהלתו
גמ' אמר ר"ח אהניא לי צלותא דרבי דלא לישויי ממזירא כנ"ל לגרוס ור"ל שגם רבי חייא צלי בכל יום צלותיה דרבי וק"ל:
גמ' ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה שנאמר כו'. נ"ב ומה שקשה מנא לן תכוינה אמינא דסמך אסיפא דקרא ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש וגו' והמבין יבין:
שם ובניך בני כו' א"ל רצונך שתשתה כו'. נ"ב ע"ד הפסוק אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך כך נמצא בפירוש ממהר"ר אברהם מפראג ז"ל. ואני אומר שאין דומה דברי הכסיל לדברי יצה"ר שנקרא חכם וק"ל:
רש"י ד"ה צלף. שלשה מיני פירות כו'. (בברכות ל"ו) חשיב ד' עלין ותמרים אביונות וקפריסין ועמ"ש בביצה כה ב' בס"ד:
שָׁלַח שְׁלֹמֹה לְבֵי מִדְרָשָׁא: אַבָּא מֵת וּמֻטָּל בַּחַמָּה, וּכְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא רְעֵבִים, מָה אֶעֱשֶׂה? שָׁלְחוּ לֵיהּ: חֲתֹךְ נְבֵלָה וְהַנַּח לִפְנֵי הַכְּלָבִים, וְאָבִיךְ, הַנַּח עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וְטַלְטְלוֹ. המאמר הזה מוקשה מאד לפי פשוטו, וכי שלמה המלך ע"ה שהיה חכם גדול לא ידע דין זה שהוצרך לשאול? ועוד אם נזדמנה לו שאלה אחרת בעבור הכלבים למה צירף אותה עם שאלת ששאל בעבור אביו הקדוש, וכי דרך ארץ לעשות כך?! ולא היה לו לשאול שאלות אלו בזה אחר זה. ועוד אין החכמים יקדימו בתשובת שאלת הכלבים קודם ענין אביו וכי שורת דרך ארץ הוא כך? ועוד אמר מֵת וּמֻטָּל בַּחַמָּה כיון דנקיט וא"ו נמצא ב' ידיעות חלוקות, ואמר שהם הא' מֵת והב' מֻטָּל בַּחַמָּה? ועוד למה הוצרך לפרש כְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא לימא כְּלָבִים סתם וְהַכְּלָבִים רְעָבִים? ונראה לי בס"ד כי מאמר זה נאמר בלשון מליצה והוא מדברי חכמים וחידותם, ומעולם לא הוצרך לשאלות אלו ממש כפשוטם, אלא עשה ענין שאלות אלו כדרך משל וחידה בשביל דבר אחר, והוא דידוע שהיה לדוד המלך ע"ה אויבים מליזים עליו בענין בת שבע ויודעים האמת ומכחישים באומרם אשת איש היתה, ולכך גם בחייו היו מקנטרים בפניו ואומרים לו (בבא מציעא נט.) הבא על אשת איש מיתתו במה? וכו', אך דוד המלך ע"ה אף על פי שבידו לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב ולקעקע ביצתם היה מן הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים. פוק חזי כמה קללו שמעי ונתחייב הריגה ולא עשה לו שום צער! ואמרו רבותינו ז"ל הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה, לא) וְאהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ, שנמשלו לחמה. לכך אמר עליו הקב"ה (תהלים פט, לז) וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי. גם ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל דבעלי לשון הרע נקראו כלבים, ולכן שלמה המלך ע"ה אחר שנפטר אביו ע"ה נתעורר בספק אחד, והוא כי אמר אם הכלבים אויבי דוד המלך ע"ה בחייו היו נובחין להליז שפתים עליו כל שכן עתה אחר שנפטר, ובודאי לא ישובו מדרכם הרעה אלא יהיו נובחין לדבר סרה על הצדיק גם לעת עתה! אך הוא בחייו היה סובל ומוחל ושותק אבל עתה אחר פטירתו איך אנחנו נעשה, אם נכרית הכלבים האלה מן העולם ונרדפם עד הַחְרָמָה, או גם אנחנו נשתוק ונקיים מה שאמר הכתוב (משלי כו, ד) אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ? וזה השאלה שאל אותה ברמז מן החכמים שאמר להם אַבָּא מֵת עתה אך הוא היה בחייו מֻטָּל בַּחַמָּה, כלומר מן הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים וכו' שנרמזו לְחַמָּהּ כמו שנאמר כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ, ואותם הַכְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא רוצה לומר אויבים שלו שהיו מדברים לשון הרע ודיבה רעה עליו ודאי עדיין הם רְעֵבִים שלא שבועו מהדברים הרעים אשר דברו עליו בחייו! לכן הגידו לי מָה אֶעֱשֶׂה אם גם אני אעלים עין מדבריהם לקיים אַל תַּעַן כְּסִיל, או אם צריך לסמות עיניהם ואסתום פיהם בעפר לכבוד אבי הקדוש? והשיבו לו גם הם ברמז חֲתֹךְ נְבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים, כלומר זה המדבר נבלה על אביך הנמשל לַלְּבָנָה וזה מדבר עליו 'נְבָלָה' הפך אותיות 'לְּבָנָה' חתוך אותו, רצונו לומר תהרגהו לפני הכלבים! כלומר זה המדבר נבלה על אביך הנמשל ללבנה וזה מדבר עליו 'נְבָלָה' הפך אותיות 'לְּבָנָה' חֲתֹךְ אותו, רצונו לומר תהרגהו לפני הכלבים אלו בעלי לשון הרע שהם אחוזת מריעיו של זה הדובר נבלה, דאין אתה רשאי למחול על כבוד אביך. גם עוד מו"מ [משל ומליצה] תפרסם טענות המצדיקים את אביך לדרשם ברבים, וזה שאמרו וְאָבִיךְ צדיק שתצדקהו בראיות בפני רבים, ואלו הן ההצדקות חדא הַנַּח עָלָיו הוכחה וראיה של כִּכָּר, כי ברית כרותה לאמר (משלי ו, כו) בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם, שהנואף יבא לידי עניות ואביך תהלות לאל נפטר בעושר גדול וכנזכר בדברי הימים. ועוד הוכחה שנית מן הַתִּינוֹק הוא הילד הראשון שילדה בת שבע מאותה ביאה שבא אביך עליה בעוד אוריה חי, דמצינו כשחלה אותו ילד חרד עליו אביך חרדה גדולה והתפלל אל השם יתברך כדי שיחיה, אם חס וחלילה ביאתו אסור איך רצה שיחיה, אדרבה טוב לו שימות ואיך יבקש מאת האלהים שיחייהו אם חס וחלילה בא מאשת איש, אלא ודאי מוגרשת היתה ומותרת לו, לכן תפרסם טענות אלו המצדיקים את אביך כדי שלא ישגו בני אדם ויטו אזנם לבעלי לשון הרע. ושוב ראיתי ספר אֶרֶץ הַחַיִּים על התהלים (מזמור טל) שהביא מאמר זה ופירש כְּלָבִים על בעלי לשון הרע, וְכִּכָּר על ענין ככר לחם כאשר פרשתי, אבל ברמז הַתִּינוֹק נדחק דוחק גדול, וגם בשאר דברי המאמר יש הפרש גדול בין דברי לדבריו כאשר יראה המעיין.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד ביאור המאמר הנזכר, דידוע דדוד המלך ע"ה נפטר בשבת במנחה בעת רצון בזמן גילוי מצח הרצון ונתעלה מאד בזה כמו שאמרו בזוהר הקדוש, ואות ה"א של 'חַמָּה' בא"ת ב"ש תתחלף בצד"י, ולפי זה 'חַמָּה' אותיות 'מֵצַח'. גם ידוע שהקלפות נקראים 'כְּלָבִים' והם רעבים בעת מנחת שבת שהוא עת רצון, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בפיוט בְּנֵי הֵיכְלָא דְּכָסִיפִין לְבַר נַטְלִין וְלָא עָאלִין הֲנֵי כַּלְבִּין דְּחָצִיפִין עיין שם. וז"ש אף על פי שֶׁאַבָּא מֵת עתה הוא מֻטָּל בַּחַמָּה בבחינת הרצון דמצח, כי 'חַמָּה' היא אותיות 'מֵצַח' בחילוף אות ה"א בצד"י לכן עתה כְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא הם הקליפות דעשיה רְעֵבִים, וקראם דבית אבא כי דוד המלך ע"ה הוא בחינת מלכות שה"ס [שהוא סוד] עשיה לכך העשיה תתייחס אליו, הגידו לי עתה שנזדמן פטירתו של אבי בעת רצון כזה מָה אֶעֱשֶׂה תיקון ועילוי לאבי בעת כזאת? והשיבו לו ברמז חֲתֹךְ נְבֵלָה היא מלכות דקליפה הנקראת 'נבילת' תשבר כוחה לִפְנֵי הַכְּלָבִים הם הקליפות גונדא דיליה כי העת ראוי לכך, ואתה תעשה כונות השייכים לדבר זה, ואחר שתגרש הקליפות ותשבר כח מלכות דקליפה אז אָבִיךְ שהוא בחינת מלכות דקדושה שזכה למלכות דאצילות, שהיא סוד עשיה דאצילות הַנַּח עָלָיו כִּכָּר מספר רוח ה' שהוא למעלה ממלכות דאצילות, וְתִּינוֹק סוד נשמה דאצילות, כי 'נְשָׁמָה' במילואה כזה, נו"ן שי"ן מ"ם ה"ה [556] עולה מספר 'תִּינוֹק' [556], תמשיך לו הארות עליונות אלו וטלטלו בסולם המעלות מעולם לעולם ומבחינה לבחינה עד הבינה העליונה. ועיין בספר הליקוטים בפסוק וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן (מלכים א' א, א) שכתב וז"ל וכן דוד המלך ע"ה יצא מהשבעים שנה והניח לו ה' מכל אויביו, ובא ליום השבת קדש ובו נפטר ועלה לבינה עיין שם ודוק היטב.
כְּתִיב: (קהלת ז' ג') "טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק", וּכְתִיב: (קהלת ב' ב') "לִשְחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". קשא והלא לִשְחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל כתוב קודם והו"ל להקדימו בקושיא? ונראה לי בס"ד כי לִשְחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל הוא מוקשה בלאו הכי מצד עצמו, דאיך יאמר מְהוֹלָל פירוש משובח על השחוק והכל יודעים שהשחוק מגונה, לכך כיון שהוא מוקשה יותר הזכירו לבסוף כי כן הדרך למנקט היותר מוקשה באחרונה. וכן וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה הוא גם כן מוקשה מצד עצמו, יען כי השמחה אינה מגונה כדי שהוא מזלזל בזה ואומר 'מַה זֹּה עֹשָׂה' אך עדיין קשא מנא לן לפרש מְהוֹלָל לשון שבח והיה לו לפרש לשון הוללות וסכלות ואין כאן סתירה? ונראה לי בס"ד משום דכתיב אָמַרְתִּי ואם הוא לשון הוללות וסכלות כולי עלמא אומרים כן, אלא ודאי לשון שבח וקא משמע לן חדוש מן מאמריו.
טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִשְּׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. קשא אין לומר זה טוב מזה אלא על דברים שהם מסוג אחד ולא בדברים שהם הפכיים, וכעס שהוא עונש ושחוק שהוא השכר הם הפכיים מצד לצד? ונראה לי בס"ד מ"ם של מִשְּׂחוֹק היא מ"ם הסיבה, על דרך מה שאמר יוסי בן יועזר לבן אחותו על אשר היה מתפאר ברוב טובה שהיה לו ברשעתו, ואמר לו אם כך לעוברי רצונו כל שכן לעושי רצונו. ולזה אמר טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה שמענישם, דזה העונש הוא נחשב טוב להם ואינו הריסה, ומהיכן תדע שהוא טוב ולא רע תדעהו מִשְּׂחוֹק הוא הטוב שעושה לרשעים בעולם הזה, שתאמר אם כך לעוברי רצונו כל שכן לעושי רצונו, ולכן בע"כ צריך להבין שאלו היסורין של הצדיקים הם טוב ולא רע. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מ"ש במדרש שוחר טוב (תהלים סב, יג) וּלְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ, מהו אדם רווק עובר עבירה וראוי למות בה, מה הקב"ה עושה תולה לו עד שישא אשה ויולד בנים והקב"ה נוטל אחד מבניו תחת אותה עבירה. נמצא הקב"ה גובה שלו משלו היש חסד גדול מזה?! ע"כ. ולפי זה כל עונש שמביא על הצדיקים בעולם הזה הוא טוב מאחר שהוא גובה שלו משלו, מה שאין כן השכר שנותן לרשעים בעולם הזה הוא נותן להם משלהם ולא ישאר כלום משכר שלהם בעולם הבא נמצא מתן שכרם בעולם הזה שאינו נצחי הוא רע להם, וז"ש טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס עַל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה יותר מן טוב שנותן לרשעים בעולם הזה, כי עונש הצדיק נפרע משלו, ושכר הרשעים נותנו להם שעוקר מצותם וכלייא קרנא בעולם הזה.
"וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" זוֹ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. יש להקשות שִׂמְחָה בסתם קאמר ומנא לן לפרש 'שֶׁל מִצְוָה'? ונראה לי בס"ד כי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה מפרשי לה הראשונים ז"ל בשמחת עונג שבת ועונג יום טוב, וזה הפירוש נראה יותר בפשט המאמר. ובזה מובן דיש לומר מן הפסוק דאיירי בְּשִׁמְחָה שֶׁל מִצְוָה שהיא של עונג שבת ויום טוב, דקשא דהוה ליה למימר 'וּתְשֻׁבַּח הַשִּׁמְחָה' שהיא תשובח מכל אדם, ולמה אמר 'וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי' דמשמע שבא לשלול בני אדם אחרים? אלא ודאי דאיירי בשל שבת ויום טוב. והיינו טעמא מפני שהשמחה של תענוג לא תהיה אלא על ידי ההעדר, ולכן אם אוכל אדם גם בימות החול בכל יום כמה מיני תבשילין חשובין ושותה משקין חשובין ולובש לבושים נאים ויקרים ויושב על מצעות חשובים זה אינו מרגיש בשבת ויום טוב עונג מן אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות כיון דרגיל בהם בכל יום, והרגל על כל דבר נעשה טבע ולכן אין לו שמחה בעונג שבת ויום טוב בכל אלו, כמו שאין אדם שמח מאור השמש ואור הלבנה אף על פי באמת יש לו עונג מהם, והיינו מחמת שהוא רגיל בהם. אבל אם לא יאכל וישתה במותרות ערבים ואינו לובש ומשתמש בכלים נאים אלא רק בשבת ויום טוב זה יש לו שמחה בעונג שבת ויום טוב בכל אלו. ולכן בימי שלמה המלך ע"ה שהיו כל ישראל עשירים עד שאין הכסף נחשב כלום והיו יושבים בטובה ושלוה היה הפרש בשמחת עונג שבת ויום טוב בין החכמים המשכילים ובין המון העם, כי המון העם כל הימים מתנהגים במותרות אכילה ושתיה וכלים נאים כיון דְּסִפֵּק בידם, ואין להם הפרש בין שבת לימי החול כמו שתראה בעיניך עתה בהנהגת העשירים בבתיהם, ולכן אלו לא ירגישו בשמחת עונג שבת ויום טוב, מאחר דאין להם הפרש ואין להנאות אלו העדר מהם בשום יום כלל. אבל החכמים המשכילים שהיו באותו זמן אף על פי שיש לאל ידם לעשות כל הימים כחגים ומועדים באכילה ושתיה וכלים ומלבושים נאים, עם כל זה אין נהנים במותרות אלו אלא רק בשבת ויום טוב, אבל בימי החול נעדרים מן המותרות בכל דבר ודבר, ולכן ירגישו הם בשמחת עונג שבת ויום טוב. ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה על שמחת מצוה של עונג שבת ויום טוב וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, כלומר אני וכיוצא בי מן בני אדם המשכילים, מה שאין כן המון העם לא תשובח אצלם שמחה זו מפני שאינה מורגשת אצלם, ולכן מוכרח לפרש הכתוב דאיירי בְּשִׁמְחָה שֶׁל מִצְוָה הנזכר, מפני שבזה אין דעתם ומנהגם של בני אדם בהשוואה אחת.
"וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב' ב') זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. יש להקשות כיון דאמר 'שִׂמְחָה' בסתם מנא לן לפרש דאיירי בְּאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה? ונראה לי בס"ד כי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה שדבר בה קהלת (ח, טו) בפסוק, וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, שהיא של שבת כל הרואה אותה יאמר שהיא טובה ולמה ישאל מַה זוֹ עוֹשֶׂה? ושאלה זו לא תמצא אלא בשמחה של חול, כגון שרואה שעושין שמחה בימי החול, דהרואה לא יחליט שהיא סכלות מפני שהם ימי חול, אלא צריך לשאל תחלה מַה זוֹ עוֹשֶׂה? דשמא של מילה או חופה או פדיון או סיום מסכתא, ולכן כיון דאמר 'מַה זוֹ עוֹשֶׂה' מוכרח דאיירי בשמחה שאינה דשבת ויום טוב שדבר בה קהלת בפסוק וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, דאין צריך לשאל על זאת 'מַה זוֹ עוֹשֶׂה' כי עצומו של יום מוכיח עליה. אך עדיין קשא למה אמר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה והוה ליה למימר שִׂמְחָה שֶׁל חוֹל? ונראה לי בס"ד דנקיט כן שבא לכלול גם של שבת ויום טוב שאינו מתכוין בה לשם שמים אלא רק להנאת גופו דבזה אין השמחה דבקה במצות אלא בגופו, ולכן זו נקראת גם כן שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה ואף על פי שעושה אותה בשבת ויום טוב, מפני שכל כונתו בה להנאת גופו.
לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְכוּ'. נראה לי בס"ד נקיט כל אלה כנגד ד' יסודות אשר דברים אלו נמשכים מהם, דְעַצְלוּת וְעַצְבוּת מיסוד העפר, וּשְׂחוֹק מיסוד האש, לכך המשחק פניו מתאדמים מתגבורת החום בו, וְקַלּוּת רֹאשׁ מיסוד המים שהם קלי המרוץ, ומיסוד זה נמשכים הרהורים של זנות אשר על ידם יבא האדם לקלות ראש, אבל שִׂיחָה וּדְּבָרִים בְּטֵלִים נמשכים מיסוד הרוח שהם דבור וידוע דרוחא ממללא. ומה שאמרו וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב נמצא השמחה טובה להשראת שכינה ולמראה חלום ולדבר הלכה, ונראה לי בס"ד לרמוז שלשה אלה ב'שִׂמְחָה' ראשי תיבות שכינה מראה חלום הלכה שכולם צריכין שִׂמְחָה.
כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ, וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מוֹר, תִּכָּוֶינָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ה, יג) "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר". מקשים מהיכא מפיק לה דְתִּכָּוֶינָה? ונראה לי בס"ד דנרמזה הכויה בתיבת 'עוֹבֵר' שהיא בהיפוך אתוון 'בּוֹעֵר' ומדנקיט לשון עובר ולא לשון אחר משמע דבא לרמוז על כויה באותיות 'בּוֹעֵר'. גם יש לרמוז הכויה בראשי תיבות שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב דראשי תיבות מילות אלו הם מספר [480] ת"ף כמנין 'תלמוד' [480] ועם הכולל תפ"א כמנין 'תכונה' [480]. ועיין ברש"ל ז"ל שנתקשה בדקדוק הנזכר ותירץ דסמך על פסוק (שיר השירים ה, יד) יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, ר"ל זה הפסוק הוא משלים המינין של 'תכונה'. ועוד נראה לי גְּלִילֵי זָהָב הוא גוון אדום וכל בשר אדם אשר נכוה יהיה מראיתו אדום כזהב.
לָא קַשְׁיָא, הָא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, הָא בְּמִילֵי דְּעָלְמָא. ראיתי בחתיכת נייר בלוי כתוב בו מה שהקשה הר"ג עט"ר מו"ר זקני רבינו משה חיים זלה"ה לתלמידים מהא דאמרינן במציעא (דף פד) כי הוו מקלעי [כאשר היו מזדמנים] ר' ישמעאל בר' יוסי ור' אלעזר בר' שמעון בהדי הדדי [ביחד] הוה עייל בקרא דתורי בינייהו [היה יכול צמד שוורים להיכנס ביניהם תחת כריסם] ולא הוה נגעה בהו [היה נוגע בהם] כיון שהיו שמנים מאד. [ומספרים] אמרה להו ההיא מטרוניתא [להם גבירה רומאית אחת] בניכם אינם שלכם [שמפני גודל כריסכם ודאי אינכם מסוגלים להזקק לנשיכם], אמרו לה שלהן [כרסן של נשינו] גדול משלנו, [אמרה להם] כל שכן [שאין הדבר אפשרי לכם] איכא דאמרי הכי אמרו לה: "כי כאיש גבורתו" (שופטים ח, כא), [כלומר, כל אברינו מגודלים בהתאם לגודל כריסנו]. איכא דאמרי, הכי [יש אומרים שכך] אמרו לה: אהבה דוחקת את הבשר. ומקשי בגמרא למה להו לאהדורי לה [על שאלה מחוצפת ומטופשת כזו?] והא כתיב (משלי כו, ד) אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, ומתרץ [זה שהשיבו לה הוא משום] שלא להוציא לעז על בניהם [שאם לא היו עונים הרי היו כמסכימים לדבר, ונמצא שבניהם ממזרים, ולכן הוצרכו לענות]. ואילו הכא לא אהדרי רבי ורבי חייא כלום משום אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ? ותירץ לתלמידים דשאני התם שהיא טוענת מהשערת השכל ויש לזה תשובה מוכרחת להכי השיבו לה, אבל כאן מוציא לעז בשקר וליכא מאן דמוכח להכחישו לכך לא השיבו כלום אלא הענישהו דוקא. וחזר והקשה הרב מו"ז זלה"ה [מורי זקני זכרונו לחיי העולם הבא] לתלמידים אם כן אמאי לא משני הכא לישב המקראות, כאן במוציא דיבר בשקר וליכא מאן דמוכח, וכאן במדבר מצד השערות שכלו? ויש תשובה מוכחת לסתור דבריו עד כאן מצאתי כתוב. והתירוץ שתירץ מו"ז ז"ל לתלמידים לא נמצא בנייר ההוא.
ואנא עבדא נראה לי בס"ד קושיא זו הב' דהפסוק אמר (משלי כו, ה') עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו, וכיון דאמר פֶּן יִהְיֶה חָכָם משמע יותר דאיירי במדבר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, לכך לא ניחא ליה לאוקמיה בְּמִילֵי דְּעָלְמָא דתירוץ זה של הגמרא מרווח טפי בפשט המקרא. אי נמי נראה לי בס"ד דאם תרוויהו איירי בְּמִילֵי דְּעָלְמָא הוה ליה להקדים פסוק עֲנֵה קודם פסוק אַל תַּעַן, שכן משפט הלשון להקדים 'הן' קדם ל'לאו' כמו שכתב בס' הכללים, וכן הוא משפט כל לשון וכן אומרים 'עשה ולא תעשה' אלא ודאי כְסִיל דפסוק ראשון לחוד וּכְסִיל דפסוק שני לחוד. אי נמי נראה לי דאם תרווייהו בחד ענין הם לא היה לחלקם לשני מקראות אלא היה לו לכתוב שניהם במקרא אחד. אי נמי נראה לי בס"ד דאם שניהם בחד ענין לא היה צריך להזכיר כסיל פעם שנית, והכי הוה ליה למימר וַעֲנֵהוּ כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו ודוק. ותירוץ זה ותירוץ הב' הנזכר הם עיקר.
כִּי הָא דְּהַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אָמַר לֵיהּ: אִשְׁתְּךָ אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ בָּנַי... הַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי [חִיָּא] אָמַר לֵיהּ: אִמְּךָ אִשְׁתִּי וְאַתָּה בְּנִי. הנה גרסת עין יעקב בהאי עובדא נמי אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, ולא גריס 'רַבִּי חִיָּא' כגרסת תלמוד שלנו וגרסא זו מיושבת יותר כמו שכתב מהרש"א. וצריך להבין טעם לפי זה למה הביא הש"ס תרי עובדא ברבי וסגי בחדא? ונראה לי בס"ד דאם יביא עובדא דְּאִשְׁתְּךָ אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ בָּנַי הוה אמינא שאני האי דאינו חייב בכבודם, אבל אם הדברים נוגעים בכבוד אביו או אמו חייב להתקנאות בעבור כבודם ולא ישתוק! לכך הביא עובדא דְּאִמְּךָ אִשְׁתִּי דנגע בכבוד אמו ואפילו הכי לא עֲנֵה כְסִיל. ואם הוא מביא האי עובדא בלבד הוה אמינא האי שאני דנמצא הוא עצמו נוגע בדבר שעשהו ממזר חס וחלילה, לכן לא עֲנֵה כְסִיל ועשה עצמו כאלו אינו שומע דבריו, אבל אם היה הדבר אינו נוגע לעצמו כלל אלא לאחרים אפילו שאינו חייב בכבודם צריך להשיב! לכך הביא עובדא דְּאִשְׁתְּךָ אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ בָּנַי דבזה אין הדבר נוגע לעצמו ממש ואפילו הכי קיים אַל תַּעַן כְּסִיל. ובאופן אחר נראה לי בס"ד ואתרץ בזה עוד דקדוק אחד, דמאי אצטריך להביא הא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא: אַהַנְיָא לֵיהּ צְלוּתֵיהּ לְרַבִּי, דְּלָא לִישַׁוְיֵיהּ [בָּנֵי] מַמְזֵרָא? כי הש"ס לא נחית להביא תרי עובדי הנזכר אלא להוכיח על מאמר 'אַל תַּעַן כְּסִיל'. ונראה לי בס"ד דאם יביא עובדא דְּאִשְׁתְּךָ אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ בָּנַי בלבד הוה אמינא שאני הכא דיש לפרש כונת זה המגיד לומר שהוא אוהב אשתו של רבו הרבה ומהרהר בה בעת תשמיש כאלו היא אשתו, ומאחר שהוא אוהב הדבר מסתמא גם היא אוהבתו הרבה, ואז ממילא בעת שתשתמש עם רבי תהיה מהרהרת בו ובזה נעשו 'בָנֶיךָ' כאלו הם 'בָּנַי', על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בבני ערבוביא של אדם המשמש באשתו ומהרהר באשה אחרת. והכי קא אמר ליה אִשְׁתְּךָ אני אוהב אותה כאלו היא אִשְׁתִּי ומסתמא גם היא אוהבת אותי ומהרהרת בי, ולכן בָנֶיךָ נחשבים כמו בָּנַי, ולכן לא חש רבי לענותו דבר, כי הוא אינו מוציא שם רע אלא מגיד רוע לבבו ומוליד מזה דברים של בָנֶיךָ בָּנַי מסברתו הפסולה. אבל אם היה מדבר סכלות של הוצאת שם רע היה משיב לו ולא היה שותק, לכן הביא עובדא דְּאִמְּךָ אִשְׁתִּי, והביא על זה דברי רַבִּי חִיָּא דאמר אַהַנְיָא לֵיהּ צְלוּתֵיהּ דְּרַבִּי דְּלָא לִישַׁוְיֵיהּ מַמְזֵרָא כגרסא בעל עין יעקב, דמשמע דנודע להם שזה היה מוציא שם רע ממש באומרו 'אִמְּךָ אִשְׁתִּי' ואין לפרש דבריו לומר אני אוהב אותה הרבה ומהרהר בה כאלו היא אִשְׁתִּי, דאם כן אמאי קאמר רַבִּי חִיָּא אַהַנְיָא וכו' דְּלָא לִישַׁוְיֵיהּ מַמְזֵרָא ונמצא גם בכהאי גוונא אַל תַּעַן כְּסִיל. ואי הוה מביא האי עובדא ודברי רבי חייא הנז' בלבד, הוה אמינא דוקא בכהאי גוונא דהמדבר הוא מתכוין להוציא שם רע בשקר לכך 'אַל תַּעַן כְּסִיל' אבל אם הוא אומר דעת לבו ועושה סברה מדבר זה להוליד מזה אִוֶּלֶת מצד הסברה לבד, כגון שאומר 'אֲנִי אוֹהֵב אִשְׁתְּךָ וּמְהַרְהֵר בָּהּ תָּמִיד' דאפשר הכי הוה ליה ואינו משקר, ורק מוליד מסברתו לומר מסתמא גם היא אוהבת אותי ומהרהרת בי, ולכן 'בָנֶיךָ' נעשו 'בָּנַי' מכח הרהורים שלה, דיש לומר לזה צריך להשיבו לסתור סברתו הפסולה ולהראותו שטועה הוא בהשערתו, לכך הביא עובדא דְּאִשְׁתְּךָ אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ בָּנַי דאף על גב דיש לפרש דבריו בהכי עם כל זה קיים אַל תַּעַן כְּסִיל.
אָמַר לֵיהּ: רְצוֹנְךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? שָׁתָה וּפָקַע. נראה לי בס"ד כיון בדברים אלו בשם 'יכ"ש' שהוא ראשי תיבות כּוֹס שֶׁל יַיִן וידוע מ"ש רבינו ז"ל בשער הפסוקים בפסוק (שמות ב, יד) מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ, סופי תיבות 'יכ"ש' כי בשם יכ"ש הרג משה רבינו ע"ה את המצרי, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל שהרגו בשם המפורש עיין שם. ולכן רבינו הקדוש שהיה דוגמת משה רבינו ע"ה הרג את האויב הזה בשם זה שכיון בו כשאמר לו כּוֹס שֶׁל יַיִן וכן היה לו דשתה ומת וסופי תיבות כוס של יין 'לְנֵס' שהיה דבר זה לנס לעיני הרואין. ונראה לי שזה נתרצה לשתות ולא חש כי חשב דרבי האמינו בזה ורוצה להשקותו יין כדי שיגלה עוד נסתרות, על דרך נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד. ונראה לי בס"ד שעשה מיתתו של זה על ידי היין מפני שהוציא שם רע על אשה כשרה שנמשלה לגפן דלא מקבל נטיעה אחרא, לכך המיתו באמצעות היין שיוצא מן הגפן. אי נמי דארבותינו ז"ל בפסוק (במדבר ח, יב) אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, שהזנות נמשך מן היין, קרי בה כי 'תִּשְׁתֶּה' הטי"ת תתחלף בתי"ו בדטלנ"ת, לכן זה שהוציא שם רע בענין זנות הבא מן היין הענישו על ידי היין.
עֲתִידָה אִשָּׁה, שֶׁתֵּלֵד בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה לא, ז) "הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו". יש להקשות למה אמר אִשָּׁה ולא נקיט 'עֲתִידִין נָשִׁים'? ונראה לי בפשיטות מפני שהכתוב 'הָרָה וְיֹלֶדֶת' נקיט לשון יחיד לכן גם בעל המאמר נקיט כן. ועוד נראה לי דנקיט 'אִשָּׁה' מפני כי הטעם של חידוש זה שיהיה לעתיד רמוז באותיות אִשָּׁה, והוא כי פרשתי בס"ד טעם לדבר זה מפני שלעתיד נזכה לקבל שפע האצילות בלתי התלבשות, כי עתה אפילו בשבת לא נוכל לקבל שפע האצילות אלא על ידי התלבשות הבריאה, ובחול נוסף עוד התלבשות ביצירה גם כן אך לעתיד אפילו בחול נקבל שפע האצילות בלתי התלבשות הבריאה. וידוע כי באצילות היחוד לא פסיק, ולכן גם למטה בתחתונים יהיה חידוש זה דהאשה תלד בכל יום דוגמה לספירת המלכות דאצילות שהיא בסוד האלפים. ונרמזה האצילות במלוי אִשָּׁה כזה אל"ף שי"ן ה"א, המלוי הוא אותיות 'אַלְפִין' לרמוז שעתידה האשה לקבל שפע האלפין מן מלכות דאצילות בלתי התלבשות ולכך נרמזו האלפין באותיות שמה, ומאחר דמקבלת שפע האלפין בלתי התלבשות לכך תֵּלֵד בְּכָל יוֹם דוגמת ספירת המלכות דאצילות, ולכן אמר עֲתִידָה אִשָּׁה, שֶׁתֵּלֵד בְּכָל יוֹם מפני שדבר זה יש לו רמז בתוך אותיות אִשָּׁה.
לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד, אָמַר: "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". אָמַר לוֹ: בּוֹא וְאַרְאֶךָ דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק, אַחְוִי לֵיהּ תַּרְנְגוֹלֶת. הקשה הרב פתח עינים ז"ל בשם הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא הוכיח לו מקין והבל שנתעברה חוה וילדתם ביום אחד? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאין התחלה לקושיא זו כי הריון ולידה דקין והבל היה ביום ששי בתוך ששת ימי בראשית דעדיין לא נשלמה הבריאה, ולא אתמר 'אֵין כָּל חָדָשׁ' אלא על אחר שבת דבראשית דכתיב ביה (בראשית ב' ב') וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, דהא בלאו הכי נבראו אחר לידת קין והבל עוד עשרה דברים בערב שבת בין השמשות. והא דאמר נָפַק נראה לי כי בשעה שהיה רבן גמליאל דורש כן הקשה לו התלמיד מפסוק 'אֵין כָּל חָדָשׁ' ורבן גמליאל השיב לו אותה שעה בּוֹא וְאַרְאֶךָ דּוּגְמָא בָּעוֹלָם, ועדיין רבן גמליאל לא צייר אותה שעה בדעתו את הדוגמה מה היא, ואחר כך עיין והביט לראות הדוגמה מה היא כאשר נפק מבית המדרש וְאַחְוִי לֵיהּ הא והא. נמצא שלשה דברים אלו שיהיה בהם פלאות לעתיד, הם 'אִשָּׁה אִילָן אֶרֶץ' דראשיתם אות אל"ף וזה יהיה על ידי גילוי שם מ"ה דאלפין שמספרן גאולה שיש בו שלשה אלפי"ן, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב דכתיב (שמות כ' ו') וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים, ראשי תיבות אדם לחם פירות מילת ואות יו"ד אינה יוצא במבטא.
אַחְוִי לֵיהּ צָלָף. הנה בערוך כתב זה שקורין בלשון ערבי א"ל כב"ד עיין שם, וכן כתב בספר כ"י ביאור הלשונות בלשון ערבי, וזה אילן אל כב"ד מצוי במדינתנו בגדא"ד ואגפיה, וכן מצוי במקומות אשר על נהר פרת, ויוצא מאליו כקוצים וגבהו אמה וחצי מכל מקום ויוצא בו ורדין כמו הורד והם נאכלין שעושין אותם כבשים, ואלו הם הנקראים בדברי חז"ל 'תמרות' ויוצא גם כן עוד בו קלחים שהם רכים הרבה ויש בהם עלים והם גם כן נאכלים שכובשן אותם, ואלו נקראים בדברי חכמינו ז"ל בשם 'קפריסין' ובלשון ערבי קורין אותם כב"ד. וגם יוצא בו רמונים קטנים ויגדלו וישוו כמו גבעולים והם נאכלין כמו שהן, ואלו נקראים בדברי חכמינו ז"ל בשם 'אביונות' ובלשון ערבי קורין אותם שפל"ח הפ"ה בדג"ש, ובעת שיצאו הוורדין הנז' לא יצאו הקלחים שנקראים כב"ד ואחר שיתקשו אלו הקלחים שקורין כב"ד ולא יועילו לאכילה אז יצאו האביונות שקורין שפל"ח. ולכן ארבותינו ז"ל שהם שלשה מיני פירות ואינם יוצאים ונמצאים בזמן אחד אלא בזה אחר זה. (ועיין מ"ש תוספות בתרא דף כח יעוין שם) ברם הדוגמה הזאת דנקיט רבן גמליאל בענין פֵּרוֹת בְּכָל יוֹם אין דוגמה זו בזה הצלף הנזכר, ויתכן הצלף שהיה בימיהם היה לו טבע אחד משונה מזה המצוי במדינתנו. או אפשר לומר שהוא עשה בו דוגמה במקצת, ואיך שיהיה לפי דברי הערוך ודברי המבאר בלשון הערבי הצלף הוא מה שקורין בערבי א"ל כב"ד, ובודאי אותו שהיה בארץ ישראל בימיהם היה משובח יותר מזה שאצלינו והיה מוציא פירות בכל יום. ודע דאין להקשות אמאי רבן גמליאל לא העניש לתלמיד זה אשר לגלגל על דבריו, ורבי יוחנן בסנהדרין דף ק' העניש לאותו תלמיד אשר לגלג על דבריו ועשאו גל של עצמות? דנראה לי בס"ד יתכן התם גבי רבי יוחנן לגלגל להדיה, אך כאן לגלג בלבבו ורק הקשה קושיא מן הפסוק בפניו ועל קושיתו אינו נענש! ועוד נראה לי בס"ד התם רבי יוחנן לא הוציא אותם דברים מתוך דרשה של פסוק אלא דברי קבלה הם בידו, שכך קבל שעתיד הקב"ה להביא אבנים טובות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהם עשר ברום עשרים, ועל זה המדה לא הביא דרשה מן הפסוק ומוכרח שכך קבל מרבותיו שנודע להם זה מפי נביאים מדור לדור, אך כאן רבן גמליאל היה מוציא כל דבר ודבר מן הפסוק בדרך דרש, ועל הדרש יוכל להקשות מן הפסוק לסתור אותו ואין זה סותר דברי קבלה, לכך לא הענישו.
מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָּתוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְסוֹפוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה. אף על גב דודאי כולו דברי תורה, וכמו שאמרו לרז"ל במדרשים ובזוהר הקדוש דדרשי כמה דרשות בפסוקי קהלת, מכל מקום נקיט כאן תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ מפני שדברי תורה אלו דתחלתו וסופו מהם היו החכמים עושין סיוע לדברי תורה, בעת שהיו מתווכחים עם המינין, במה שהיו מכחישין במה שלמעלה מן השמש, וגם במה שהיו מכחישין במעלות בעלי תורה ובעלי מצוות, ולכן בעבור פסוקים אלו דתחלה וסוף דחביבי להו, לא רצו לגנזו.
מַאי "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם"? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא, אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה. נראה לי בס"ד, דְרַבִּי אֶלְעָזָר קאי על עולם התחתון שהוא כולל הדומים והצומח והחי, וְרַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא קאי על בני אדם שכל אדם נקרא עולם קטן, כמו שאמרו במאמר (תענית כה.) ניחא לך דאחרביה לעלמא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי איירי בעולם הגלגלים ששם השמש והירח והרוחות המנשבות בכל יום, כי בלעדם לא יתקיים האדם, ולזה אומר 'לְצֶוֶת לָזֶה'. ובהכי ניחא דנקיט דברי רבי שמעון בן עזאי דהוה תנא אחר רבי אבא בר כהנא דהוה אמורא, והיינו משום דנקיט דבריהם כפי סדר מעלות עולם הזה מתתא לעילא.
ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע על ברכות דף וא"ו פירשתי בענין אחר, ומה שפירשתי כאן נראה לי נכון יותר.
ולכאורה יש להקשות בדברי רבי אלעזר שאמר העולם בשביל הצדיק, והלא יש כמה צדיקים בדור ביחד, ועל כל אחד מהם ראוי לקרוא עליו המקרא הזה של 'זֶה כָּל הָאָדָם' ובמי נתלה הדבר, ואם כן יאמר בשביל יחידי זה נברא?
ונראה לי, דכונת רבי אלעזר לומר כאילו לא נברא אלא בשביל זה, אם היה רק הוא לבדו בעולם. ודע דמה שאמר רבי שמעון בן עזאי 'לְצֶוֶת לָזֶה' היינו צוותא בלשון ערבי חנאסיא או ונסיא, כלומר יסתאניס ויתוואנס ביהום.
נָפַק, אַחְוִי לֵיהּ תַּרְנְגוֹלֶת. קשה בכלהו אפשר אותו תלמיד לא היה יודע אותם, לכך אמר 'אַחְוִי לֵיהּ' אבל תַּרְנְגוֹלֶת מטלת ביצה בכל יום זה ידוע לילדים ומצויה בכל מקום בכל ימות השנה, ולא היה צריך לומר 'אַחְוִי לֵיהּ' אלא יאמר לו הא איכא תרנגולת?
ונראה לי, דאף על גב דאותו תלמיד יודע שהתרנגולת מטלת ביצה בכל יום, היה חושב שזו הביצה ילדה אותה ביום שנתעברה בה, ואי אפשר שתתעבר בביצה אם היא מעוברת בביצה אחרת, והוא דרש שתלד בכל יום, ואי אפשר לפרש כונתו שכל יום תתעבר בלילה ותלד ביום, ואחר שתלד תתעבר בלילה שאחריו ותלד למחר ביום, דנמצא היא מתעברת בעת שאין עובר בבטנה, דזה אינו, דאם כן הוה ליה למימר, עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתִּתְעַבֵּר בְּכָל יוֹם וְתֵלֶד בְּכָל יוֹם, דעיקר הוא על העיבור שלה שתהיה יכולה להתעבר בכל יום, וכאן דלא נקיט הכי משמע דהיא מתעברת עשרים או יותר עוברים בזה אחרי זה, שבכל לילה מתעברת בולד אחד, וכל אחד ישהה בבטנה כ"א יום לפחות, ואחר כ"א יום תלד בכל יום ולד אחד כסדרן, וכן על זה הדרך באין הפסק תלד בכל יום.
ועל זה הוקשה לתלמיד אֵין כָּל חָדָשׁ? דקיימא לן כל זמן שיש עובר בבטן האשה לא תתעבר בולד אחר, ועל זה אַחְוִי לֵיהּ תַּרְנְגוֹלֶת ששחט תרנגולת והראה לו כמה ביצים בבטנה, גדולים ובינונים וקטנים וקטני קטנים, וזה מורה שלא נתעברה בעשרה ביצים בביאה אחת, אלא כל ביצה נתעברה בה בביאה אחת, ולכן אינם שוים כשיעורן, ולפי זה נמצא דגם בהיותה מעוברת שהעובר עודנו בבטנה תוכל להתעבר עוד עובר חדש.
שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת מוטל בחמה וכו'. י"ל לפמ"ש מג"א סי' שע"א דהקשה של"ה דהי' ראוי לטלטלו אגב בגדיו ותי' בגדי מלך אסורים בהנאה. והקשו אחרונים הא ראוי למלך אחר לשלמה אשר ימלוך אחריו. ולכאורה י"ל שלמה לא חשב עצמו שראוי ללבוש בגדי אביו שלא חשב עצמו למלא מקומו כ"כ. והנה נראה כל ימי דהע"ה לא אירע שיהי' הכלבים רעבים בשבת עד שיצטרך לחתך להם נבלה כי בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י כחמורו של ר"פ בן יאיר אפי' להחמיר על עצמו כתיקון דמאי שאיננו אלא מילי דחסידות. וה"נ חתוך נבלה לא באתה ע"י כלבי דוד ומשמת ונפלו הכלבים לפני שלמה בנו הוצרכו לנבלה מזה שפט שלמה שאיננו ממלא מקום אביו ואינו ראוי למלבושיו וא"כ אסורים בהנאה וה"ל מוקצה וא"כ איך יטלטלנו והיינו שייכות ב' שאלות כלבים של בית אבא רעבים עם אבא מת מוטל בחמה והוצרכו להמציא לו ככר ותינוק:
ולא יפה אמר שלמה. פירש"י שהקדימוהו תשובת הכלב לתשובת הארי'. והנה הוא בשאלתו הקדים אבא מת לטעמי' שהוא אמר ושבח אני את המתים והסנהדרין הקדימו כלבים לארי כשיטת אביי לא המתים יהללו יה:
וכן לחלום טוב. נ"ל היינו חלום צודק אפי' אינו טוב מ"מ ההודעה טוב הוא כדי שיבטל הגזירה ע"י תשובה ותפלה משא"כ חלום שאינו צודק ומבהילים אותו בבהלות חנם זהו חלום שאינו טוב ולעונש יחשב:
מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה וכו'. כ' תוס' דיני אסמכתא מפורשים במקום אחר. והוא שלא לצורך כאן. ע"כ נלע"ד ע"ד דרש. בפ' זה בורר רוצה לומר דאסמכת' תלי' בפלוגתת לא ניתנה נזירות אלא להפלאה. והוא פלוגתא דב"ש וב"ה במס' נזיר ע"ש. וע"כ אמר זה האיש אם אתה הוא הלל לא ירבו כמותך לא יהי' הרוב כמותך אלא כשמאי דס"ל אסמכת' לא קני' ולא אבדתי ת' זוז שלי דה"ל אסמכת' וא"ל ב"ה הכא לכ"ע אסמכת' קני' מכמה טעמים. חדא הוי זהיר ברוחך כמ"ש תוס' שם ובב"מ דדבר שידע האיש שאין בידו לעשות שום תחבולה ואפ"ה אומר אתן אלפי זוזי אין כאן אסמכתא דגמר ומקני וה"נ איך תוכל לשפוט על דעתו של הלל אם יקפיד או לא והיינו הוי זהיר ברוחך שלא תסמוך על דעתך כל כך. ותו כדי הוא הלל שתאבד על ידו כמ"ש תוס' משו"ה אין דין אסמכתא בקנס דביטול שדוכין משום דכדאי הוא הבושה ששלם קנס וה"נ כדאי הוא הלל וכו'. ותו ד' מאות זוז וד' מאות זוז כמ"ש תוס' במשחק בקוביא ליכא אסמכתא משום ששניהם סומכים ומניחים מעות כי היכי דקני מקני וה"נ שניהם המרו זא"ז וזה הניח ת' זוז וכן זה א"כ אין כאן אסמכתא. ותו והלל לא יקפיד א"כ מסתמא הרוב יענה כמוני דמשום הכי זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם משום שהי' ענוותן וא"כ בכל צד תפסיד ת' זוז שלך:
נר קרוי נר וכו' יש להבין קשר הני קראי דאייתי לתשובת שאלה דשאילו קמיה. ואפשר לומר במ"ש הרב ישרש יעקב משם הרי"ף דהשאלה אשר שאלוהו היה בחולה שיש בו סכנה אם יוליכנו לבית אחר שלא לכבותו או יכבנו כדי שלא יצטער בנתים ע"ש והשתא בחולה שיש בו סכנה דפשוט דמותר לכבות הנר דמשנה שלימה היא ואם בשביל החולה שישן פטור ובחולה שיש בו סכנה הוי פטור ומותר. מ"מ אסתפק להו בכי ה"ג דמצי לסלוקי מהתם לבית אחר אי חיישינן לצער ב"ח בזמן מועט וגם נסתפקו אי צער ב"ח נאמר באדם דיש בו דעת ומצי ליתובי דעתיה. וכבר אשכחן דהא הוי פלוגתא דהרשב"א בתשובה סי' רנ"ב וסי' נז"ר כתב בצער ב"ח אפילו באדם נאמר. והרדב"ז בתשובה סי' תשכ"ח והרב חוות יאיר סימן קצ"א סברי דצער ב"ח ליכא באדם. והגם דעל הרב חוות יאיר קשה דלא זכר מתשובת הרשב"א וכבר הושג מהרב שארית יעקב דף יו"ד ע"ב ע"ש. מ"מ הא אשכחן דיש סברא זו דבאדם לא שייך ומה גם דהרדב"ז אף שראה תשוב' הרשב"א פליג עליה. ובכן אפשר לומר דהא אבעיא להו אי צער בעלי חיים נאמר באדם וחיישינן לצער מועט בכי האי גוונא שמותר לכבות מפני חולה שיש בו סכנה. ויען באותם הימים דרכם היה להמתיק הדברים לפתוח באגדה תחילה כמ"ש רש"י זאת היתה לר' תנחום בחכמה יסד אר"ש ואגדת"ו על אר"ש יסדה דרשינהו להני קראי כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת דהסנהדרין הניחו כבוד דוד הע"ה והקדימו תשובת הכלבים לתשובת האריה והם אמרו חתוך נבילה לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וכמו שפירש רש"י לחד לישנא מלשון רבותיו דהיינו כי לכלב חי הוא טוב מן האריה שהקדימו תשובת הכלבים ופירש הרב עיון יעקב דמשום צער בעלי חיים הקדימו תשובת הכלבים. והשתא מהא מוכח שפיר דצער ב"ח איכא באדם דהא תלי טעמא דהכלב חי והאריה מת ואי אמרת דצער בעלי חיים ליכא באדם אף דהאדם לאריה מתיל הכלב חי טוב ממנו לחוש לצער בעלי חיים אלא מוכח דאדם ובהמה שוים לענין צער בעלי חיים. ומשום הכי המשיל דוד הע"ה לאריה ללמד דלדין צער ב"ח שוה אדם לבהמה וחיה אלא דהכא זה חי וזה מת. ואתה תשמע גם כן דלצער פורתא חיישינן ומשום הכי הקדימו תשובת הכלבים לחוש לצער מועט דביני ביני. ומכאן תשובה לשאלתם דמשום צער מועט יש לכבות הנר כיון שהוא חולה שיש בו סכנה ולא מצערינן ליה עד דאסתליק שרגא מקמיה לדוכתא אחריתי ומוטב שתכבה נר של בשר ודם וכו':
דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב עשה עמי אות לטובה וכו' אפשר דקשיא ליה דהול"ל עשה לי אות לטובה כמ"ש הכתוב גבי גדעון ועשית לי אות שאתה מדבר עמי ועוד כי אתה ה' עזרתני ונחמתני מהו כונת הדברים ולפי הדרוש שדורש מדוקדק הכתוב שעשה דבר עם דוד שזה היה אות לטובה לדוד שעם דוד נפתחו השערים והיה אות ונתקיים מה ששאל עשה עמי אות שעמו ממש עשה שנפתחו השערים כשהביא ארונו כמשז"ל ונמצא שעמו נעשה דבר שהוא אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתנ"י מלשון אעשה לו עזר דראויה היתה ב"ש לדוד הע"ה אשה ההוגנת לו וזהו עזרתני ונחמתני שיצא שלמה ממנה ונשתלשל המלכות ממנה ועיין מ"ש בספר הקטן ראש דוד פ' אחרי ריש דף פ'. ופ' האזינו דף זק"ן ובספר הקטן דברים אחדים דף ס"ה ודף קפ"ב בס"ד .
שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שנתעברו נשותיהם של כל אחד ואחד זכר. אפשר לומר דהא בהא תליא דבמה שנהנו מזיו השכינה זה סגולה לזכות לבן זכר כמ"ש לקמן פרק ר' עקיבא פארן שרבו עליו ופירש רש"י שבמצות שובו לכם לאהלכם נתעברו נשותיהם של כל א' זכר. והכי אמר קרא ויברך את בית עובד אדום בעבור ארון האלהים ואמרו ז"ל בשילהי פרק הרואה זו חמות וח' כלותיה שילדו ששה ששה בכרס אחד:
אמר לו בשבת תמות. התוס' בחגיגה דף טו"ב ע"א כתבו דהירושלמי פליג על זה דקאמר דדוד מת בעצרת והיו ישראל אוננין ולא הקריבו עד למחר ע"ש. ובמדרש רות ריש פרשתא ג' אמרו דדוד הע"ה נח נפשיה בעצרת שחל להיות בשבת:
הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. עמ"ש הרב מהר"ם ן' חביב בספר כפות תמרים דף כ"ז ע"א:
הא ברבה הא בתלמידא ואבע"א הא והא ברבה. לפום הני תרי לישני אפשר לפרש מ"ש בעירובין דף נ"ד א"ר אלעזר מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה אי נמי כבושם הזה שהכל מתבשמין ממנו תלמודו מתקיים בידו ואפשר דהני תרי כערוגה וכבושם דפלגינהו וקאמר אי נמי ולא ערבינהו ותנינהו בהדי הדדי אתו כי הני תרי שינויי דשמעתי' דלפו' שינוייא קמא דשני הא ברבה הא בתלמידא אם כן קרא דנוטפות מר בתלמיד איירי ולהך שינויא דריש כערוגת הבושם דרישיה דקרא אם משים אדם כערוגה. ולמאי דשני הא והא ברבה א"כ קרא איירי גם ברבו ולהך לישנא דריש כבושם שמתבשמין דאיירי ברבה שמלמד לאחרים כדפי' רש"י שם. אך ק"ק להך שינויא בתרא אמאי רב נקיט מילתיה בתלמיד היושב לפני רבו מאחר דרבה ותלמידא אידי ואידי מקמי דפתחי בדחי ולבתר דפתחי יתבי באימתא ודייק קרא דאמר שפתותיו שושנים ששונים כלומר בשעת הלימוד נוטפות מר לאפוקי קודם הלימוד דבדחי. וי"ל דהתלמיד מוזהר ביותר לישב ביראה לפני רבו כדתנן ומורא רבך כמורא שמים:
ואית דגרסי בשמעתין אל תקרי מר עובר אלא מר בוער והיינו דקאמר רב תכוינה שאם לא יעשה כן יכוה ויבער וכמ"ש בערוך ערך טף ולפ"ז שפיר טפי מאי דנקט רב מילתיה בתלמיד דרבו לא יש לו עונש זה כתלמיד:
אמר מילתא דבדיחותא. עמ"ש בספרי הקטן ראש דוד פ' דברים דף קל"ה ע"ב:
הא בדברי תורה והא במילי דעלמא. הקשה הרב ישרש יעקב פ"ז דמציעא דכפי מאי דאתמר התם דר' אלעזר בר' שמעון השיב למטרוניתא שלא להוציא לעז על בניו הו"ל לשנויי הכא רומיא דקראי דענה כסיל היינו במקום שיוצא לעז ואפשר לומר דהך שינויא דמשני הכא עדיפא ליה דמדוקדק בקרא גופיה דכתיב ענה כסיל פן יהיה חכם בעיניו וכו' וכמו שכתב מהרש"א:
אחוי ליה תרנגולתא. דקדק הרב עיון יעקב אמאי לא מייתי ראיה מקין והבל דנתעברו וילדו ביום אחד ותירץ ע"ש ואפשר עוד לומר דקין והבל היה פעם אחת ולא נשנה עוד והוא דריש עתידה אשה שתלד בכל יום תדיר להכי אחוי ליה תרנגולתא דכה עושה תדיר. ועי"ל דדריש הרה ויולדת יחדיו ביום שהרה זו יולדת אחר כדפירש"י והא לא מצי לאתויי מקין והבל דחוה כשילדתם לא נשאר לה עובר במעיה ולהכי מייתי מתרנגולת כי יום הולדה הנה היא הרה מאחרים:
כל יומא דשבתא. של כל שבתות השנים: הוה יתיב וגריס. שלא יקרב מלאך המות אליו שהתורה מגינה ממות כדאמרינן בסוטה (דף כא.): סליק ובחיש באילני. מנענע המלאך באילנות להשמיע קול תימה: וכלבים של בית אבא רעבים. לשתי שאלות הללו הוצרך: ולא יפה אמר כו'. שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול נבילה ואת האריה המת אסרו לטלטל אלא על ידי ככר או תינוק ל''א שהקדימוהו תשובת הכלב לתשובת האריה לשון רבותי: ולענין שאילתא. דמהו לכבות: דשאילנא קדמיכון. דרך ענוה אמר דהוה ליה למימר דשאילתון קדמי: קרויה נר. נר אלהים נשמת אדם (משלי כ): מוטב תכבה נרו כו'. לאו מהכא יליף חלול שבת דפיקוח נפש נפקא לן מוחי בהם ולא שימות בהם אלא להטעימן הדבר באגדה המושכת את הלב לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי הארץ והיו צריכין הדרשנין למשוך את לבבם: תחלתו וסופו. וכ''ש שיש עוד בינתיים: קודם השמש. אם יעמול בתורה שקדמה לשמש יש יתרון: לצוות. צוותא שולא''ש : מהולל. משובח: משחוק שמשחק עם הרשעים. שנותן להם שעה משחקת כדי להאכילן חלקן ולטורדן מן העולם הבא: שמחה של מצוה. כגון הכנסת כלה: שחוק. שחוק ממש שאין דעת שוחק מיושבת עליו ואפילו אינו של לצון מ''מ אין בו יישוב: קלות ראש. לצון: קחו לי מנגן. מצוה היא להשרות עליו שכינה: לדבר הלכה. צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא: לחלום טוב. אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב: נוטפות מר. מרירות מחמת אימה: ובדחי רבנן. נפתח לבם מחמת השמחה: מעזי פנים. שלא יזיקוני: ומעזות פנים. שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים: בדברי תורה. מותר לענות כאולתו: הרה ויולדת יחדיו. ביום שהרה זה יולדת ולד אחר כמו תרנגולת וכיון שמשמשת בכל יום נמצאת יולדת בכל יום דהכי משמע קרא בכל עת שהיא מתעברת יולדת שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט: בא ואראך. טרח לענותו כאולתו כדי להעמיד דברי תורה על מכונו: ליגלג. זו אוולת: צלף. מין אילן הטוען ג' מיני פירות אביונות וקפריסין ולולבין וכי איתיה להאי ליתיה להאי כדאמר בריש חזקת הבתים: פיסת בר. משמע גלוסקאות שרחבות כמין פס יד ומשמע כלי מילת כמו כתונת פסים: בר. כמו לשבור בר (בראשית מב) ולענין כלי מילת בר נקי כמו ברה כחמה (שיר ו): כמהין ופטריות. שיוצאין כמות שהן בלילה אחד ורחבין ועגולין כגלוסקאות: נברא בר קורא. סיב כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הקור של דקל כשהוא רך קור ענף האילן כשהוא רך יוצא בכל שנה קודם שיתקשה קרוי קור:
222ימים לסיום הש״ס