שבת כט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

והאמר רב אדא בר אהבה: נכרי שחקק קב בבקעת, שחקק ביום טוב בחתיכת עץ חקיקה בכדי שהקיטע יוכל ליתן בה את שוקו [כדתנן לקמן סה ב הקטע יוצא בקב שלו] - ישראל מסיקה ביום טוב בתנורו.

ומקשינן: ואמאי שרי? והא נולד הוא! שהרי נעשתה הבקעת לכלי ביום טוב, והא אמרת שסבירא ליה לרב אדא בר אהבה שנולד אסור?

ומתרצינן: רב אדא - לפרושי דבריהם דרבי אליעזר ורבי עקיבא קאמר ליה דנולד אסור, אבל הוא עצמו סובר שנולד מותר ^[70]. וליה לא סבירא ליה.

רבא אמר: היינו טעמא דרבי אליעזר דאמר אין מדליקין בפתילה שלא הובהבה - לפי שאין מדליקין נר של שבת בפתילה שאינה מחורכת, ולא בסמרטוטין שאינן מחורכין,, כיון שאין הם דולקין יפה. [ולסברת רבא מתניתין איירי בכל שבת, ולא רק ביום טוב שחל להיות בערב שבת].

ומקשינן: אלא הא דתני רב יוסף, הייתי שונה מרבותי: בגד שיש בו שיעור של ג' על ג' אצבעות מצומצמות - למאי הילכתא תני לה? והא רבא טעמא אחרינא קאמר.

ומתרצינן: לענין טומאה איתמר.

דתנן במסכת כלים: שיעור ג' על ג' אצבעות שאמרו בבגד לענין קבלת טומאה, הוא חוץ מן המלל מה שכופלים סביב התפירה. שצריך שיהיה בבגד שיעור ג' על ג' אצבעות מלבד המלל כדי שיהיה ראוי לעשיית טלאי, דברי רבי שמעון.

וחכמים אומרים: שעור שאמרו הוא ג' על ג' מכוונות. שאף אם בשעה שיתפור ויכפול בשוליו יהיה פחות מג' על ג' - מכל מקום חשיב בגד.

אמר רב יהודה אמר רב: מסיקין בכלים ^[71] ביום טוב, ואין מסיקין בשברי כלים שנשברו ביום טוב דהוו להו נולד, דברי רבי יהודה.

ורבי שמעון מתיר להסיק בשברי כלים.

מסיקין בתמרים.

ואם אכלן, אין מסיקין בגרעיניהם, משום נולד, דברי רבי יהודה.

ורבי שמעון מתיר.

מסיקין באגוזים ^[72].

אכלן, אין מסיקין בקליפותיהן, דברי רבי יהודה.

ורבי שמעון מתיר.

וצריכא לאשמועינן כל הני, [כלים, תמרים, ואגוזים].

דאי אשמעינן קמייתא שנחלקו האם מותר להסיק בשברי כלים. הוה אמינא: בההיא קאמר רבי יהודה דאסור, וטעמו: משום דמעיקרא היה כלי, והשתא שנשבר ביום טוב הוי שבר כלי, והוה ליה נולד, ואסור.

אבל גרעיני תמרים, דמעיקרא הוו גרעינין, והשתא נמי הוו גרעינין ולא נתחדש בהם כלום, אימא שפיר דמי להסיק בהם דלאו נולד הם, קא משמע לן דבהא נמי אסר רבי יהודה.

ואי אשמעינן פלוגתייהו בגרעינין, הוה אמינא דלהכי חשיב להו רבי יהודה נולד, כיון דמעיקרא הוו מיכסיין על ידי התמר, והשתא לאחר שאכלם - מיגליין, ולהכי חשיב להו רבי יהודה נולד. [ועיין תוד"ה אכלן שהוסיפו שהגרעינין צריכין לאוכל - ששומרים עליו].

אבל קליפי אגוזים, דמעיקרא קודם שאכלן, מיגלו נראים הם, והשתא לאחר שאכלן, נמי מיגלו, אימא שפיר דמי להסיק בהם ולא הוי נולד, להכי צריכא לאשמועינן דבהא נמי אסר רבי יהודה.

והא דרב דאשמועינן דלרב יהודה אין מסיקין בגרעיניהן, לא בפירוש איתמר, אלא מכללא ממעשה שהיה איתמר.

דרב אכל תמרי ביום חול, ושדא קשייתא [והשליך הגרעינים] לבוכיא לתנור.

אמר ליה רבי חייא: בר פחתי! [בן גדולים]. כנגדו ביום טוב - אסור למיעבד הכי.

איבעיא להו: האם קבלה מיניה דהכי הלכתא, או לא קבלה מיניה?

תא שמע: דכי אתא רב לבבל אכל תמרי ביום טוב, ושדא קשייתא לחיותא [והשליך הגרעינים כדי שתאכלם חיה].

מאי לאו, בפרסייתא, שהתמרים שאכל היו בשלות ולא נשאר אוכל כלל על הגרעין, ואיכא למשמע מינה דלא קבלה ולא הוי נולד.

ודחינן: לא, בארמיאתא, שלא היו בשלות כל כך, הואיל וחזו אגב אימייהו. מכיון שיש שאריות אוכל על הגרעין שהן ראויות לאכילת אדם לכן לא הוו נולד. [וליכא למיפשט מינה מאי סבירא ליה בגרעינים שלא נשאר עליהם כלל אוכל אי הוו נולד או לא].

אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: לרבי יהודה, דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, איך שרי להדליק בכלים, הא כיון דאדליק בהו פורתא, והם נשברים מחמת האש, הוה ליה שברי כלים. וכי קא מהפך בהם בתנור באיסורא קא מהפך, דהשתא הוו להו נולד, ואסור!?

ומבארינן: דעבד כדרב מתנה.

דאמר רב מתנה אמר רב: עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביום טוב והם מוקצים מכיון שהיו מחוברים מבעוד יום, מרבה עליהם עצים שהיו מוכנים מבעוד יום, ומבטלן ברוב, ומסיקן.

והכא נמי, כשמסיק בכלים לכשירצה להפוך בהן בתנור צריך להוסיף עצים מוכנים ומבטל את הכלים ברוב.

רב המנונא אמר: הכא במתניתין איירי בפחות משלשה טפחים על שלשה טפחים עסקינן. ומקולי מטלניות שאינם חשובות לו אלא קלות בעיניו, שנו כאן, ובהא פליגי לענין קבלת טומאה. [והבהוב וקיפול דנקט במתניתין לאו דוקא].

ואזדא רבי אליעזר דמתניתין לטעמיה, ורבי עקיבא דמתניתין אזיל לטעמיה.

דתנן במסכת כלים: מטלית שהוא פחות משלשה על שלשה, שהתקינו [שיחדו] לפקק לסתום בו את הנקבים של המרחץ, או שהקצו לנער [לאחוז] בו את הקדירה, או שהקצו לקנח בו את הרחיים מהאבק שעליהם - בין מן המוכן, ובין שאין מוכן, טמא, דברי רבי אליעזר.

ורבי יהושע אומר: בין מן המוכן, ובין שלא מן המוכן - טהור.

רבי עקיבא אומר: מן המוכן טמא ושלא מן המוכן - טהור.

והשתא מבארינן לפלוגתייהו.

ואמר עולא ואיתמא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכל מודים שאם זרקו לבגד זה באשפה - דברי הכל טהור, דהא ביטלו מתורת בגד.

הערות

^[70] וכך פסק המגן אברהם, שלפעמים אפילו בכלים שלמים אסור להסיק ביום טוב, וכגון בגוי שלקח עצים ביום טוב עצמו ועשה מהם כלים, שזהו נולד, ואסור משום מוקצה.

^[71] ההיתר להסיק בכלים כתב המשנה ברורה (תקא, כח) שזהו רק במקום שאין לו עצים אחרים להסיק בהם, אבל אם יש לו במה להסיק הרי הוא עובר באיסור בל תשחית.

^[72] השולחן ערוך פוסק (תקא, ז) שאגוזים שאכלם ביום טוב עצמו, אסור להסיק בקליפותיהם. וכתב הרמ"א שאין להסיק באגוזים ושקדים בעצמם אא"כ הם עדיין בקליפתן, והטעם כי הם ראויים להיסק אגב קליפתן. והמשנה ברורה הביא שלדעת הירושלמי מותר להסיק אף באוכלים.

גוי שחקק ביום טוב חלל בנפח של קב בתוך בקעת (חתיכת) עץ ועשה אותה על ידי כך כלי חדש — ישראל מסיקה מלכתחילה ביום טוב. ואמאי [ומדוע]? והרי כלי חדש זה שנעשה בעץ נולד הוא, ונולד ביום טוב הריהו מוקצה. ומאחר שהתירו רב אדא בר אהבה, מכאן שהוא סבור שאין דין מוקצה ביום טוב, ושלא כר' יהודה! ומשיבים: לדבריהם של ר' אליעזר ור' עקיבא קאמר ליה [אמר לו] דברים אלה, וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור כן], שאף שהסביר את המשנה לשיטת ר' יהודה, הוא עצמו סבור כי אין הלכה כדבריו.

א רבא אמר, היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' אליעזר בענין הדלקת הפתילה: לפי שהוא סבור שאין מדליקין בשבת בפתילה שאינה מחורכת (חרוכה קצת ומוכנה לבעירה) ולא בסמרטוטין שאינן מחורכין מבעוד יום. שאם מהבהב את הפתילה לפני הדלקתה, תבער יפה, ופתילה שאינה מחורכת אינה בוערת יפה ואינה לכבוד השבת. ושואלים: אם כן, הא דתני [זה ששנה] רב יוסף "שלש על שלש מצומצמות" למאי הלכתא? [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? שהרי לענייננו אין הבדל מה מידתה המדוייקת של פתילת הבגד! ומשיבים: דבר זה נאמר לענין אחר, בדיני טומאה. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת כלים: שלש על שלש אצבעות שאמרו כשיעור מינימלי לטומאת הבגד — הכוונה היא חוץ מן המלל (החוטים היוצאים בשולי הבגד, שחוזרים ותופרים אותם כאימרה), אלו דברי ר' שמעון. ואילו חכמים אומרים: שלש על שלש מכוונות אפילו עם המלל. והן שלוש על שלוש מצומצמות שזכר רב יוסף.

ב ולענין שהוזכר, אמר רב יהודה אמר רב, מחלוקת תנאים היא בענין זה: מסיקין ביום טוב בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' שמעון מתיר להסיק אף בשברי כלים. והלכה נוספת: מסיקין ביום טוב בתמרין שלמים, ואם אכלן אין מסיקין בגרעיניהן, שהם מוקצה, אלו דברי ר' יהודה. ור' שמעון מתיר. ועוד: מסיקין ביום טוב באגוזים שלמים. ואם אכלן אין מסיקין בקליפותיהן, אלו דברי ר' יהודה. ור' שמעון מתיר.

ומעירים: וצריכא [וצריך] להזכיר שלוש דוגמאות אלה, שכן בכל אחת מהן יש חידוש. דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו את הראשונה] בלבד, היינו אומרים כי דווקא בהלכה ההיא בענין הסקה בשברי כלים קאמר [אומר] כך ר' יהודה, משום דמעיקרא [שמתחילה] היה זה כלי והשתא [ועכשיו] הוא שבר כלי, והוה ליה [והריהו] כנולד, ואסור, אבל תמרים דמעיקרא [שמתחילה] היו בהם גרעינין והשתא [וגם עכשיו] יש בהם גרעינין, ואם כן אימא שפיר דמי [הייתי אומר כי יפה הדבר, מותר]. וכן אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] בגרעינין של תמרים הוה אמינא [הייתי אומר] שאסורים הם משום דמעיקרא מכסיין [שמתחילה היו מכוסים] בפרי והשתא מיגליין [ועכשיו הם מגולים], והרי זה כנולד ויש מקום לאסור. אבל קליפי אגוזין, דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו [שמתחילה הן מגולות ואף עכשיו מגולות הן], שהם כמו שהיו, ואם כן אימא שפיר דמי [הייתי אומר כי יפה הדבר, מותר]. על כן צריכא [צריך] היה להשמיענו כל אלה.

ומוסיפים: והא [והלכה זו] של רב לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה], אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה], שדברים אלה הסיקו ממה שנהג רב, ולא מדבריו המפורשים. שמעשה היה שרב אכל תמרי [תמרים] ביום חול ושדא קשייתא לבוכיא [וזרק את הגרעינים לתנור]. אמר ליה [לו] ר' חייא: בר פחתי [בן אצילים], כנגדו ביום טוב אסור. כלומר, דבר דומה לזה, לזרוק גרעיני תמרים ולהסיק בהם תנור — אסור ביום טוב. ושואלים: קיבלה רב להלכה זו מיניה [ממנו], או לא קיבלה מיניה [ממנו]?

תא שמע: דכי אתא [שכאשר בא] רב מארץ ישראל לבבל אכל תמרי [תמרים] ביום טוב ושדא קשייתא לחיותא [וזרק את הגרעינים לבהמות] לאכילה. מאי לאו בפרסייאתא [האם לא היה זה בתמרים פרסיים] שהם תמרים מעולים, והבשר, גוף הפרי, יורד כולו מן הגרעינים והגרעין נשאר חשוף לגמרי, והריהו לכאורה מוקצה גמור, שהרי אין בו שימוש לאדם כלל. ומאחר שזרקו רב לבהמות הרי זה סימן כי לא קיבלה להלכה זו ממנו, ואינו סבור שיש בכך איסור. ומשיבים: לא, מדובר כאן בארמיאתא [בתמרים ארמיים] שאינם נקלפים יפה, ומשהו מבשר התמר נשאר על הגרעין. וגרעינים אלה הואיל וחזי [וראויים] הם אגב אימייהו [אמם, הפרי עצמו], מותר לטלטל אף אותם.

אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: לדעת ר' יהודה שאמר שמסיקין בכלים שלמים ואין מסיקין בשברי כלים, כיצד אפשר להדליק אף בכלים שלמים? והלא כיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה [שהדליק בהם משהו, הרי הם נעשים] שברי כלים, וכי קא [וכאשר הוא] מהפך בעצים, להחיש את בעירתם — באיסורא קא [באיסור הוא] מהפך, שהרי אסור להדליק בשברי כלים. ומשיבים: דעבד [שעשה] כדברי רב מתנה. שאמר רב מתנה אמר רב: עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביום טוב, וענפים אלה כיון שבכניסת החג היו מחוברים לעץ הריהם מוקצים ואסור לו להפך בהם, מכל מקום יש לו תקנה בכך שיהא מרבה (מוסיף) עליהם עצים שהיו מוכנין להסקה מערב יום טוב, עד שיהיו רוב העצים בתנור שאינם מוקצה, ומסיקן, שמאחר והרוב היתר אינו חושש למיעוט. וכן עושה בכלים, שמרבה עליהם עצים שאין בהם דין מוקצה.

ג רב המנונא אמר הסבר אחר למחלוקת במשנה. ולדעתו הכא [כאן] בבגד הפחות משלשה על שלשה טפחים עסקינן [עוסקים אנו], ומקולי מטלניות שנו כאן, שעיקרן של הדברים קשור בבעיית הדינים שקבעו חכמים במטליות קטנות, שאינן חשובות ("קלות") בעיני אדם.

ואזדא [והלך] ר' אליעזר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ור' עקיבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת כלים: אריג פחות משלשה על שלשה טפחים שהתקינו לפקק בו את המרחץ או כדי להחזיק ולנער בו את הקדירה החמה, או לקנח בו את הרחיים, בין שהיה בד זה מן המוכן לצורך זה, ובין שאין הוא מן המוכן — הריהו טמא, כלומר, ראוי לקבל טומאה, אלו דברי ר' אליעזר. ור' יהושע אומר: בין שהיה מן המוכן ובין שהיה שלא מן המוכן — הריהו טהור כלומר, אינו ראוי לקבל טומאה. ור' עקיבא מחלק בדברים ואומר: לדעתו מן המוכן — טמא, ושלא מן המוכן — טהור. ועתה השאלה למעשה הריהי מה משמעות "מוכן" בהקשר זה. ואמר עולא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הכל מודים שמטלית בגודל זה, אם זרקו באשפה — לדברי הכל טהור, שבכך הראה שהוא מבטל מטלית זו מתורת בגד, ואינו מחשיבה עוד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When a gentile carved out a vessel the size of a kav from a piece of wood on a Festival and thereby rendered it a new vessel, a Jew may burn the vessel on a Festival ab initio. And why may he do so? This new vessel that was made from the wood is an object that came into being [nolad] on a Festival, and is set-aside [muktze]. Since Rav Adda bar Ahava permitted doing so, apparently he holds that the laws of set-aside do not apply on a Festival, contrary to the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara answers: Rav Adda bar Ahava said this statement in explanation of the statements of Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva in the mishna; however, he himself does not hold that way. Although he explained the opinions in the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, he himself does not hold that that is the halakha.

Rava said, this is the reasoning behind Rabbi Eliezer’s opinion with regard to lighting the wick: Because he holds that one may neither light on Shabbat using a wick that is not slightly singed and prepared for lighting nor light with rags that were not singed before Shabbat. If a person singes the wick slightly before lighting it, it will burn well. A wick that has not been singed does not burn well and will not show the appropriate deference to Shabbat. The Gemara asks: If so, that which Rav Yosef taught: Three by three exactly, to what halakha is it relevant? According to Rava’s explanation, the precise size of the garment used in making the wick is irrelevant. The Gemara responds: Rav Yosef’s statement was with regard to another matter, the halakhot of ritual impurity. As we learned in a mishna in tractate Kelim: Three by three fingerbreadths that they stated as the smallest sized garment that can become ritually impure, excludes the portion used for the hem, i.e., those threads that emerge at the edge of the garment and are sewn into a hem; this is the statement of Rabbi Shimon. And the Rabbis say: Three by three exactly, even including the hem. That is the context of Rav Yosef’s statement: Three by three exactly.

With regard to the statement cited above, Rav Yehuda said that Rav said that there is a dispute between the tanna’im on this issue: One may only kindle a fire with whole vessels and one may not kindle a fire with broken vessels; this is the statement of Rabbi Yehuda. And Rabbi Shimon permits kindling a fire even with broken vessels. An additional halakha: One may kindle a fire with whole dates on a Festival, and if he ate them, he may not kindle a fire with their pits as they are set-aside; this is the statement of Rabbi Yehuda. And Rabbi Shimon permits kindling a fire with the pits. Furthermore, one may kindle a fire with whole nuts on a Festival, and if he ate them, he may not kindle a fire with their shells; this is the statement of Rabbi Yehuda. And Rabbi Shimon permits doing so.

The Gemara comments: And it was necessary to cite all three of these cases because each teaches a novel idea. As, had Rav taught us only the first halakha, we would have thought that it is specifically in that case, with regard to burning broken vessels, that Rabbi Yehuda said that it is prohibited, as initially it was a vessel and now it is a broken vessel, and therefore it is considered an object that came into being [nolad] and prohibited; however, dates, initially there were pits in the dates and now they remain pits, say that one may well do so. And had Rav taught us only with regard to date pits I would have said that they are prohibited because initially they were concealed within the fruit and now they are exposed, it is a case of an object that came into being and prohibited. However, nutshells, which initially were exposed and now are exposed, as they were before, say that one may well do so. Therefore, it was necessary to teach all of these cases.

And the Gemara adds: This halakha of Rav was not stated explicitly; rather, it was stated by inference based on conclusions drawn from Rav’s actions and not from his explicit statements. There was an instance where Rav ate dates on a weekday and threw the pits into the oven. Rabbi Ḥiyya said to him: Son of noblemen, the corresponding action, throwing pits into an oven, is prohibited on a Festival. The Gemara asks: Did Rav accept this halakha from him or did he not accept it from him?

Come and hear: When Rav came from Eretz Yisrael to Babylonia, he ate dates on a Festival and threw their pits to the animals so that they may eat them. Wasn’t it a case involving Persian dates, which are quality dates whose fruit comes completely off the pits, leaving the pits with no trace of fruit? Ostensibly, they are completely set-aside as they are of no use at all to people. And the fact that Rav threw the pits to the animals indicates that he did not accept this halakha from Rabbi Ḥiyya, and he holds that there is no prohibition in that case. The Gemara replies: No, this is a case involving Aramean dates whose fruit does not come off completely, and remnants of the date remain attached to the pit. These pits, since they are still fit for use due to their mother, i.e., the fruit itself, one is permitted to carry them.

Rav Shmuel bar bar Ḥana said to Rav Yosef: According to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that one may kindle a fire with whole vessels, and one may not kindle a fire with broken vessels, how it is possible to use whole vessels? Once they are ignited a bit, they become broken vessels, and when one turns the wood over to accelerate their ignition, he turns them over in a prohibited manner, as it is prohibited to light with broken vessels. The Gemara answers: This is a case where he acted in accordance with the statement of Rav Mattana. As Rav Mattana said that Rav said: Branches that fell from a palm tree into an oven on a Festival, since these branches were attached to the tree at the onset of the Festival, they are set-aside and it is prohibited to move them. Nevertheless, he can remedy the situation if he adds wood that was prepared for burning prior to the Festival, until the majority of the wood in the oven is not set-aside, and then kindles them. Since the majority of the wood is permitted, he need not concern himself with the minority. One may do the same when burning vessels by adding wood that is not set-aside.

Rav Hamnuna said a different explanation of the dispute in the mishna. In his opinion, here we are dealing with a garment that is smaller than three by three handbreadths, and they taught here halakhot established by the Sages with regard to insignificant small cloths.

And Rabbi Eliezer followed his line of reasoning expressed elsewhere, and Rabbi Akiva followed his line of reasoning expressed elsewhere. As we learned in a mishna in tractate Kelim: A cloth smaller than three by three handbreadths that was utilized to plug the bath, and to pour from a boiling pot, and to wipe the millstone, whether this cloth was expressly prepared for that purpose or whether it was not prepared, it can become ritually impure; this is the statement of Rabbi Eliezer. And Rabbi Yehoshua says: Whether it was prepared or whether it was not prepared, it is ritually pure, i.e., it cannot become ritually impure. Rabbi Akiva distinguishes between the cases and says: If it was prepared it is ritually impure, and if it was not prepared it is ritually pure. And Ulla said, and some say that Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Everyone agrees that a cloth this size, if one threw it into the garbage dump, it is ritually pure. His discarding of the cloth indicates that he no longer considers this cloth a garment and no longer considers it significant.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תמצא פירושיה בסוף פ' נוטל אדם את בנו (שבת דף קמג) הני גרעיני דתמרי ארמיאתא שרי לטלטולינהו בשבתא הואיל וחזיאן אגב אימן כי התמרים יבשים תאכל אותם הבהמה ודפריסאתא אסור לפי שהרוטב של תמרים לא תאכל הבהמה אלא גרעינא בלבד לא חזיין אגב אימן:

ור"ע סבר קיפול מועיל וכיון דקפליה בטליה וכי קא מדליק בעץ בעלמא מדליק רבא אמר טעמא דר' אליעזר לפי שאין מדליקין לא בסמרטוטין ולא בפתילה שאינה מחורכת.

ורבי עקיבא מתיר:
ירושלמי מהו מכורכין מפספסין דכתי' (דניאל ג׳:כ״ז) ושער ראשיהון לא התחרך. ג' על ג' מצומצמות שאמרו חוץ מן המלל דברי ר' שמעון וחכ"א ג' על ג' מכוונות:

אמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. מסיקין בתמרים. אכלן אין מסיקין בגרעיניהן. מסיקין באגוזים. אכלן אין מסיקין בקליפיהן דברי רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר בכולן.

וצריכא דאי אשמעינן וכו' ופשוטה היא. עד אבל קליפי אגוזים דמעיקרא מיגלו אימא קא שרי ר' יהודה צריכא.

והא דרב מכללן איתמר דרב אכל תמרי ושדא קשייתא לבוכיא א"ל ר' חייא בר פחתי כנגדו ביו"ט אסור ואסיקנא קיבלה מיניה והא כי אתא רב לבבל אכל תמרי ושדא קשייתא לחייתא. ואוקימנא בתמרי ארמייתא שגרעיניהן רכים. והואיל וראוין להיאכל בכלל התמרים כאוכל הן ולפיכך טלטלם. אבל שדו גרעינין דלא חזי אגב אימייהו אסור כר' חייא אליבא דרבי יהודה קסבר הלכה כר' יהודה ביו"ט הואיל וסתם לן כוותיה ביו"ט. ומדמתרץ להו דר' יהודה כרב מתנה שמע מינה הלכתא כוותיה.

דאמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן.

ואוקמה רב המנונא למתני' במטלניות פחות מג' אצבעות והא דמייתי ראיה ממטלת פחותה מג' על ג' מקולי מטלניות שנו כו'. דתנן בכלים בפ' כ"ח פחות מג' על ג' שהתקינו לפקק את המרחץ ולנער בו הקדירה ולקנח בו הריחיים בין מוכן בין שאינו מוכן טמא דברי ר' אליעזר.

ר' יהושע אומר בין מוכן בין שאינו מוכן טהור.

מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי רבי יהודה רבי שמעון מתיר. מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהם. ואיכא למידק מדאמרינן לקמן בפרק נוטל (שבת קמב, ב) למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה, והא אמר רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא, ומשני התם כיון דמסרחי דעתיה עלויה מעיקרא, ואם כן הכא נמי מעיקרא דעתיה אגרעינין מאתמול לאחר שיאכל התמרים. ודחקו בתוס' דהתם בשנשחטה מאמש, ואף על פי שהיה ראוי למאכל באותה שעה דעתו היה שאם יסריח למחר שיאכילם לשונרא, וכיון שהיה דעתו עליהם ועוד שלא היה האווז צריך לבני מעים אינן כנולד אלא כמאכל בפני עצמו והויא לה הכנה מעלייתא, אבל גרעיני תמרים שהאוכל צריך להם הוי ליה כמאכל אחד והכנתו אינה הכנה מעלייתא והוי ליה כנולד ואסור.

והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר. ואע"ג דמהא לא שמעינן אלא גרעיני תמרים דמעיקרא מכסו והדר מיגלו, אבל קליפי אגוזים דאיכא למימר דכיון דמעיקרא מיגלי והדר מיגלי לא הוי כנולד, וכדעביד מיניה גמרין צריכותא בסמוך. אפילו הכי איכא למימר דמחדא שמעינן אידך, דלאו טעמא הוא לחלק ביניהן בכך, אלא דלרוחא דמלתא אשמעינן כולהו תלמודא כי היכי דלא ניטעי בה.

כי אדליק בה פורתא הוה ליה שבר כלי וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך. מכאן נראה לי דאין איסור ליהנות מן המוקצה, דלא קשיא ליה אלא היכי מהפך בהו, כלומר: שאסור לטלטל, הא אי לא מהפך בהו אף על פי שהתבשיל מתבשל בו אין בכך כלום, והיינו נמי דאמרינן לעיל (שבת כח, ב) גבי פתילת הבגד, הכא בשלש על שלש מצומצמות עסקינן וכולי עלמא אית להו דרבי יהודה וכולי עלמא אית להו דעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק, כלומר: ואסור להשתמש בידים בשברי כלים, דאלמא אי לית להו דעולא שפיר דמי, ואף על גב דממילא דולק והולך ונעשה שבר כלי ונהנה ממנו ומשתמש לאורו, שלא אסרו אלא לטלטלו או לאכלו ואפילו להשתמש בו בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואפילו במקומו שאינו מזיזו ומטלטלו, אבל הנאה הבאה ממילא שפיר דמי. אלא אם כן תדחה דשאני הכא דמיקלא קלי איסורא, הא במוקצה בעין אסור ליהנות ממנו. והראשון עיקר.

והא דאמרינן: מרבה עליהם עצים מוכנים. לא מתורת ביטול נגעו בה דכל דבר שהוא בעין וניכר בשעת תשמישו אינו בטל, אלא הכא אינו צריך לבטול אלא צריך רוב כדי שלא יראה כמטלטל את האיסור אלא כמטלטל בהיתר, וכי מטלטל בשבר כלי הוי ליה כטלטול מן הצד. כך נראה לי. מזה כתבתי במקומו בפרק קמא דביצה (ד, ב) בסייעתא דשמיא.

בין מן המוכן בין שלא מן המוכן. פירש רש"י ז"ל (לקמן ע"ב): דמוכן דרבי אליעזר היינו קופסא ושאינו מוכן תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת, ומוכן דרבי יהושע תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת ושאינו מוכן זרקו לאשפה. ואינו מחוור. חדא דלמה לן לאורוכי קופסא ואשפה, כיון דאינהו לא פליגי בהו. ועוד דסתמא מוכן ושאינו מוכן דרבי אליעזר היינו מוכן ושאינו מוכן דרבי יהושע. ובתוס' פירשו דמוכן דתרווייהו תלאו במגוד ושאינו מוכן הניחו אחורי הדלת, והא דקא אמרינן ורבי אליעזר אמאי קרי ליה שלא מן המוכן דלגבי קופסא לאו מוכן הוא ולא קאמר דלגבי תלאו במגוד לאו מוכן הוא, משום דלא עדיף כולי האי תלאו במגוד מהניחו אחורי הדלת דלקרייה לגביה שלא מן המוכן, והא נמי דאמרינן בדרבי יהושע ואמאי קרי ליה מן המוכן דלגבי אשפה מוכן הוא ולא קאמר דלגבי הניחו אחורי הדלת מוכן הוא, מהאי טעמא נמי הוא, דלא גרע אחורי הדלת כולי האי לגבי תלאו במגוד דלימא הכין.

מעתה גוי שחקק בבקעת הרי זה נולד ואין מסיקין בהם ביום טוב וכן מסיקין בתמרים ואם אכלן אין מסיקין בגרעיניהם ומדליקין באגוזים ואם אכלן אין מסיקין בקליפיהן ודוקא בתמרים החשובים שאין נשאר מבשרם על הגרעין אבל תמרים שאין חשובים הנקראים בתלמוד תמרי ארמייתא הואיל ונשאר מבשר התמרים עליהם מיטלטלין הן אגב בשר האם וכן בקליפי אגוזים היערים שנשאר מן האוכל בתוכן ובגרעיני אפרסקין החשובים במינם שדרכן בכך וכן כל כיוצא בזה אלא שיש מפרשים חזיין אגב אמייהו שהם רכים ונאכלים עמהם ואין נראה כן וכל אלו דוקא כשאכלן בי"ט אבל מערב י"ט כבר הוכנו ומותר וכן הדין בכלים שנשברו מערב י"ט וי"א בזו הפך הדברים ואין נראה כן ובשבת מיהא ולחולה מסיקין בשברי כלים ובגרעיני תמרים וקליפי אגוזים שאין מוקצה לשבת:

טלטולן של אלו שאסרנו י"א שמותר אגב הפת ואע"פ שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד דוקא בשאוחז בדבר האסור ומטלטלו אגב הככר אבל כשאוחז בידו הככר והגרעינין עליו מותר ואע"פ שבכלכלה ואבן בתוכה אמרו שהכלכלה בסיס לדבר האסור ואף אחיזת הכלכלה אסורה וכן בתרומה טמאה בפרק נוטל פירשוה כשהיתה שם האבן או התרומה מערב שבת הא בשבת ולפי שעה לא ושמא תאמר והרי מטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה אע"פ שלא היו שם בין השמשות מעות חשיבי ולא בטלי הא כיוצא באלו אין אומרים נעשה בסיס וכן יראה בפרק אחרון בשמועת היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית וכו' כמו שיתבאר שם בע"ה:

זה שכתבנו שמסיקין בכלים צריך לבאר שהרי משהודלקו מעט נעשו שבר כלי ונמצא מהפך באיסור ומ"מ אין לך בה אלא להרבות עליה עצים מוכנים ולבטלן ברוב על הדרך שביארנו בעצים שנשרו מן הדקל בי"ט ודברים שיש לדון עליה מחמת שאר איסורין כבר ביארנום בראשון של יום טוב:

כבר ביארנו שג' על ג' מטמאים מדרס ואפי' זרקו לאשפה כל שהוא ג' על ג' חשוב הוא ואינו בר ביטול פחות מג' על ג' אע"פ שיש בו יתר על שלש אצבעות אם זרקו לאשפה בטלו ואינו מיטמא אף בשאר טמאות אלא שאם החזירו חוזר לטומאתו התקינו לפקק בו את המרחץ ר"ל לסתום את נקביו או לנער את הקדרה ר"ל לכרוך ידיו בו בשעת אחיזת הקדרה מעל האש או לקנח בו את הריחים אע"פ שמחשיבה לכך הואיל ולא מעין מלאכתו הוא פקעה מתורת טומאה ואפי' החשיבו כל כך שתלאו במגור ר"ל ביתד והוא הנקרא כאן מן המוכן וכ"ש בהניחה אחורי הדלת ואין צריך לומר בזרקו אח"כ לאשפה והוא הנקרא כאן שלא מן המוכן שמ"מ אף בתלאו במגור לא בטל התקנתו שמא עדין הוא תולה אותו לכך הא אם הניחה בקופצא טמא בשאר טומאות חוץ מן המדרס שהרי מבטל הוא אותה התקנה מעתה וחוזר לדינו:

וגדולי המחברים כתבו אף בראשונה טמא וסוגיא זו מוכחת כדברינו ומעתה פתילת הבגד שכיוצא בזה שתלאה במגור או באחורי הדלת מדליקין בה ובדין הוא אע"פ שלא קפלה אלא שאין דרך להדליק שלא במקפל ויש מפרשה דוקא במקפל כעין התקנה למרחץ ולשאר הנזכרות עמו ולמדת מדבריהם שזה שאמרו התקינו לפקק וכו' לא שהקצהו והצניעו לכך לבד כמו שפירשו גדולי הרבנים אלא שכנס קצותיו ועשה בו איזה מעשה לכך ומ"מ לא אמרו אלא בהתקינו על איזה צד שתפרש בהתקנה אבל פקק בה בטלו לדברי הכל ואם חזר ופשטה אחר הקפול מ"מ חוזרת לטומאתה ויש מפרשים שטהור' שהפשוט בזו כהנחה במגור ואין זה ביטול התקנה שהתקין ואין הדברים נראים אלא שגאוני ספרד כתבוה כן:

והא דרב לא בפירוש אותמר אלא מכללא אתמר. כל מה שפירשתי במה"ק אינו כלום. אלא ה"פ אמת ודאי דאשכחן בכמה דוכתי דרב כ"ר יהודא ס"ל דאסר במוקצה. אבל מיהו איזהו חשוב מוקצה כל שהי' מוקצה כל בין השמשות כגון תורא דרודיא ורחל לגיזתה ועז לחלבה (וחורי דרדיא) ותמרי דעיסקא שהיו אסורין ועומדין מבין השמשות אי נמי הנולד שלא הותר אלא עכשיו כגון עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט או בהמה שנתנבלה בשבת דבין השמשות הוי מוקצה מחמת איסור ועכשיו נמי אסר להו ר' יהודא אבל דבר שכל היום הי' מותרין [כגון] כלים ותמרים ואגוזים ועכשיו כשנשברו הכלים ונאכלו הפירות אתה עושה השברי' והגרעינין והקליפין נולד לר' יהודא לא נמצא זה בכל התלמוד שר' יהודא יאסור אותם ולהכי איצטריך רב הכא למימר דגם באלו פליג ר' יהודא עם ר' שמעון ואסר. ואתא תלמודא השתא למימר דהא דרב דחשיב לכל הני נולד לאו בפירוש איתמר אלא מכללא דמדאסרינהו ניהלי' ר' חייא ש"מ דר' יהודא אסר להו ר' יהודא ר' חייא כמאן ס"ל:

פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בהן את המרחץ כו' פי' מש"ה נקראין קולי מטלניות שהתקינו למלאכה זו ואפ"ה ר"א מטמא כל זמן שלא זרקן לאשפה בין הצניען בקופסא לתשמיש זה בין תלאו במגוד או הניחו אחורי הדלת עדיין לא בטלו מתורת בגד דילמא מימלך וטלי לה על בגדו אך אם השליכן לאשפה ביטלן כיון שאין בהן שלשה על שלשה. ור' יהושע סבר כיון שהתקינו למלאכה זו בטלו מתורת כלי בין אם זרקן לאשפה בין אם תלאן במגוד אך אם יצניעם בקופסא אז לא בטילי אע"פ שהתקינו למלאכה זו דיש לומר מימלך וטלי לה על בגדו. ודוקא בקולי מטלניות מטהר ר' יהושע שהתקינן למלאכה זו אבל אם לא התקינן למלאכה זו אע"פ שתלאן במגוד או הניחן אחורי הדלת לא בטלו שאדם תולה חפצו במגוד אחורי הדלת ור"ע הכריע ביניהן ואמר מגוד דמי כקופסא ואחורי הדלת כאשפה ומתני' בפתילה שעשה מקולי מטלניות פליג ור' אליעזר לטעמי דאמר לא בטלה ור"ע לטעמי' דאמר בטלה ולא שהקיפול מבטלה אלא קיפול דנקט משום פלוגתא דהדלקה כדפריש המורה שאם קיפלה ועשה ממנה פתילה ואל הובהבה אין מדליקין בה ור"ע סבר מדליקין בפתילה שאינה מחורכת. ולר' אלעזר אע"פ שקופלה לפתילה לא בטלה מתורת כלי שאין הקיפול מבטל מתורת כלי ור"ע סבר אע"פ שלא קופלה הוא טהורה מפני שהוא מקולי מטלניות אבל אם היתה מטלית שלא התקינה לפקוק את המרחץ אע"פ שקופלה טמאה לר"ע דקיפול אינו מועיל ודלא כר"א ורב אדא דאמרי דלר"ע קיפול מועיל לטהרה:

הכל מודים בזרקו לאשפה פי' בביטול החתיכה פליגי כי שויי' במגוד ואחר הדלת אם נתבטלה ואם לאו אבל אם שם אותה בקופסא כ"ע לא פליגי דטמאה ובהשלכה לאשפה כ"ע ל"פ דנתבטלה ודוקא פחות משלשה אבל שלשה הו"ל בגד חשוב ואין בגד חשוב בטל מפני השלכתו לאשפה. והכי תנן בסוף פ' כ"ז דכלים. שלש על שלש שהשליכה באשפה טהורה. דוקא שלש על שלש אבל שלשה על שלשה לא וכיון דבביטול החתיכה פליג. מאי אריא דנקט דהתקינו לפקוק בה את המרחץ כולי נ"ל דלא נקט לי' אלא להודיע כחו דר"א דכיון דלא בטלה החתיכה מתורתה במגוד ואחרי הדלת אע"ג דהתקינה לפקוק את המרחץ אין פקיקת המרחץ מבטלה מתורת בגד דלכי מימלך שקיל לה מהתם וטלי בבגדו ומש"ה נקט במתני' קיפלה להודיעך כחו דר"א דאע"ג דקיפלה הקיפול לא ביטלה כמו שלא ביטלה פקיקת המרחץ. ור' יהשוע ור"ע נמי הכי ס"ל דקיפול אינה מבטלה דטעמא משום דביטל בהשלכתה למגוד ואחר הדלת הא אם הניחה בקופסא אע"פ דהתקינה לפקוק בה את המרחץ לא בטלה. וזה חידש רב המנונא עכשיו ממה שהיינו סוברים מעיקרא דמעיקרא הוי סברי' דטעמא דר"ע משום דקיפול מבטלה ואע"ג דהניחה בקופסא ואתא רב המנונא למימר דאי בהניחה בקופסא גם ר"ע מודה דקיפול אינו מבטל אלא הכא בקולי מטלניות וטעמא דר"ע משום דביטלה מעיקרא כי שוי' במגוד ואחר הדלת ולא משום קיפול ולא נקט קיפול אלא משום ר' אליעזר והמורה פי' דקיפול דתנא משום הדלקה. ואינו נראה לי אלא משום טומאה כדפרישית להודיעך כחו דר' אליעזר דומיא דפקיקת המרחץ:

גמרא ור"ש מתיר מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהן דברי ר"י ור"ש מתיר מסיקין באגוזים אכלן אין מסיקין בקליפותיהן דברי ר"י ור"ש מתיר כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה מכוונת כו' ולאו משום דאי הוה טפי דלא מיטמי דכ"ש כו' ובד"ה מסיקין בתמרים דאגב דמטלטל כו' כצ"ל:

תוספות בד"ה והא דרב כו' דרב אוסר נולד כר' יהודה מכרכי דזוזי כו' עכ"ל ק"ק דטפי ה"ל לאתוי משמן של בדדין דאסר רב בספ"ק משום נולד כמ"ש התוספות שם אבל כרכי דזוזי לאו משום איסור נולד נגעו בה אלא משום איסור מוקצה וע"ש בתוספות ודו"ק:

בגמ' אמר רב יהודה אמר רב וכו' ואין מסיקין בשברי כלים דברי ר' יהודה ור"ש מתיר מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהן דברי ר' יהודה מסיקין באגוזים אכלן אין מסיקין בקליפותיהן דברי ר' יהודה ור"ש מתיר וצריכא וכו' כצ"ל:

והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו'. דברי הגמ' הללו צריכין ביאור כאשר מובן מעצמו ונראה דהכי פירושו דהא דאמר רב יהודה משמיה דרב דאמר דלר' יהודה אין מסיקין בגרעינין לא אמרה בפירוש אלא בשביל ששמע רב יהודה מרב אותו מעשה שאכל תמרי וכו' וא"ל ר' חייא כנגדו ביו"ט אסור והיינו ע"כ אליבא דר' יהודה דאית ליה מוקצה מזה היו אומרים משמיה דרב דאית ליה לר' יהודה דאין מסיקין בגרעינין אבל אפשר הוא דאע"ג דאמר ר' חייא לרב הכי לא ס"ל לרב כן שיהא אסור לר' יהודה להסיק בגרעינין ולכך בעי נמרא קבלה מיניה או לא קבלה מיניה ר"ל יש לפשוט ממקום אחר אם קבלה רב מיניה או לא וק"ל:

ואמר עולא ואי תימא רבה בר בר הנה א"ר יוחנן וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה לדבריו דרבי אליעזר וכו' האי דאוקים להו רב אדא וכו' כצ"ל:

ד"ה מכוונות מצומצמות וכו' והיינו הך דרב יוסף לאו משום דאי הוה טפי לא מטמי אלא כצ"ל:

תוס' ד"ה והא דרב לאו בפירוש איתמר הא פשיטא דרב אסר נולד כר' יהודה מכרכי דזוזי אלא דמייתי ראיה וכו' דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין אסר ר' יהודה וכו' דברי התוס' אינם מדוקדקים דמתחיל במה דרב אסר נולד ומסיים אלא דמייתי ראיה במה דאסר ר' יהודה גרעינין ועוד כרכי דזוזי לא נולד הוא אלא מוקצה מחמת מיאוס ויש ליישב דר"ל כיון דאשכחן דרב אסר כרכי דזוזי דהוא מוקצה מחמת מיאוס וע"כ אליבא דר' יהודה ס"ל הכי דלא אשכחן תנאי דפליגי במוקצה כ"א ר' יהודה ור"ש וא"כ כ"ש דס"ל לרב דלר' יהודה אסור נולד דמוקצה דנולד חמור טפי ממוקצה מחמת מיאוס אלא שעדיין יש לדקדק דא"כ מאי צריכין התוס' לאתויי ראיה מההיא דכרכי דזוזי דאית ליה לרב דלר' יהודה אסור נולד הא מתני' היא בפ' מי שהחשיך דפליגי ר' יהודה ור"ש בנבילה שנתנבלה בשבת אם מותר לחתכה לפני הכלבים ויתר המשניות שמביא שם ובפ"ק דביצה וכן לעיל בפלוגתא דמטלטלים נר חדש וכו' וצריך לפרש הכי דהתוס' ס"ל דהא דקאמר גמרא והא דרב לאו בפירוש איתמר כוונת הגמ' בזה דבעי לאתויי ראיה דרב ס"ל הכי לפסק הלכה ולכך קאמרי התוס' הא פשיטא דס"ל לרב דאסור נולד כר' יהודה מההיא דכרכי דזוזי ולא איצטריך למייתי ההיא עובדא דר' הייא אלא דמייתי ראיה דאף בגרעינין דאיכא למימר מעיקרא גרעינין והשתא גרעינין אסר ר' יהודה ר"ל ורב סבירא ליה דהלכתא כוותיה דר' יהודה גם בזה ודו"ק:

ד"ה בין מן המוכן וכו' דלא גריע כולי האי טפי ממגוד דלהוי מוכן לגביה כצ"ל:

גמ' נכרי שחקק קב בבקעת ישראל מסיקה ביו"ט כו'. נ"ב ס"א נכרי שחקק קב בבקעת ישראל מסיקין בה ביו"ט:

שם הכא בפחות משלשה על שלשה עסקינן כו' כצ"ל. ונ"ב פי' דאלו פחות משלש אין מועיל שום הכנה בעולם שיהא טמא וכ"כ הרמב"ם:

שם דתנן פחות מג' על ג' שהתקינו כו'. נ"ב וכ"ש כשלא התקינו עיין ברי"ף:

רש"י ד"ה פרסייתא. ואין הגרעינין ראויין לאכול. כ"נ דצ"ל. ובעיקר פירושו ע' לקמן בס"פ נוטל דמפרש בע"א. ולפלא על הג' רי"פ ורע"א שלא ציינו לשם:

תוס' ד"ה אכלן. אבל הכא הגרעינין צריכי לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו. נ"ל כוונתם משום דגרעיני תמרה לחה הויין שומרין לה ולהכי מצטרפות לטומאה כדאיתא בפ"ב דעוקצין מ"ב לפי' הרמב"ם שם:

נכרי שחקק קב. עיין מג"א סוף סי' תקפ"ו:

דעבד כדרב מתנא וכו'. הכא לא פריך אין מבטלים איסור לכתחלה ודשיל"מ לא בטיל כדפריך פ"ק דביצה דהכא כשמסיק התירא הוא שהכלי שם והתירא מבטל ושוב כשכבר דולק עם רוב עצים שוב לא שייך לאסור מטעם דשיל"מ דלמחר כבר כלה והלך לי' ונשרף ואין כאן לא עצים ולא חום. מיהו בלאה"נ לק"מ כמ"ש רשב"א הכא לאו מטעם ביטול אתאן עלה דהרי הכלי ניכר בין העצים אלא כיון דאיכא רוב עצים ה"ל טלטול מן הצד. ומיהו התם בביצה לא שייך להתיר מטעם טלטול מן הצד כיון שהתם אין ניכר בין עץ לחבירו ויבוא לטלטל ולהפך בעץ איסור עצמו וע"כ מטעם ביטול אתאן עלה שנעשה היתר על ידי ביטול לכן פריך שפיר אין מבטלים איסור לכתחלה והא הוה דשיל"מ::

הרמב"ם לא מייתי הא שצריך להרבות עליהם עצים מוכנים ותמה ה"ה. ומאז אמרתי בודאי לא איירי הכא בכלים מתוקנים דעבר על בל תשחית כמ"ש מג"א אלא מיירי בכלים מקולקלים ואינם שוים הרבה. וא"כ בכלים כאלו י"ל בין השמשות עומדים לתשמיש ועומדים נמי להסקה. הסיקן הוברר למפרע דלהסקה עומדים ומותר וכי האי גוני בעי למימר פ"ק דחולין י"ד ע"א נשחטה הובררה אלא דפריך התם לר' יהודה הא לית לי' ברירה וה"נ לר"י מקשה שפיר ושפיר הוצרך לאוקמא כדרב מתנא אבל לדינא דבדרבנן יש ברירה י"ל כנ"ל ולא בעי ריבוי עצם. והקשני תלמיד א' א"כ פתילת הבגד שקפלה כבר מעי"ט נמי נימא אם מדליקה הוברר דלהדלקה עומדת ור"א הא אית לי' ברירה בכי האי גוונא פ"ק דביצה גבי תרנגולת עומדת לגדל ועומדת לאכילה ע"ש. וי"ל ולחלק ועמ"ש תוס' ס"פ המביא אמתני' ועוד אר"א עומד אדם על המוקצה בשם הירושלמי ועיין פני יהושע שם. ואמר התלמיד הנ"ל דרב יוסף בביצה פ"ק מוקי לדר"א גוזמא קתני ולא משום ואיהו לטעמי' ס"ל הכא גע"ג מצומצמות כדאביי ע"ש:

והאמר ר' אדא בר אהבה עו"ג שחקק קב בבקעת כו' ואמאי נולד הוא. ואף על גב דלכאורה לא דמי האי נולד לנולד דשברי כלים דלעיל דהתם לא הוי קיימי מבע"י להסקה אלא בי"ט מש"ה הוי ליה נולד גמור משא"כ הכא בעו"ג שחקק קב בבקעת אדרבה מאתמול הוי חזי טפי להסקה אלא דאפ"ה פסיקא ליה לתלמודא דלר"י אפילו בכה"ג הו"ל נולד וה"נ משמע בפרק כל הכלים דף קכ"ד ע"ב דלר"י בעי דוקא שיהא עושין מעין מלאכתן הראשונה דאל"כ אסור לר"י משום נולד כנ"ל ועדיין צ"ע:

שם לדבריהם דר"א ור"ע קאמר וליה לא ס"ל. ולכאורה יש לדקדק דכיון דר"א ב"א גופא ס"ל דנולד שרי אפי' בי"ט כר"ש אם כן אמאי לא מוקי טעמא דר"ע כשמעתיה דמה שמתיר להדליק בי"ט היינו משום דלית ליה נולד וכר"ש ס"ל ונראה דהוצרך ר"א ב"א לאוקמי ר"ע נמי כר"י משום דלהך אוקימתא שייך שפיר מילתא דקיפלה דקתני נמי לענין הדלקה דמש"ה קאמר ר"ע מדליקין דקיפול מועיל משא"כ אי הוה סבר ר"ע כר"ש לא הוה שייך קיפלה כלל לענין הדלקה אלא לענין טומאה לחוד וזה נראה לו דוחק מש"ה הוצרך לאוקמי לדר"ע דלא כוותיה מיהו לרבא בסמוך דמוקי למתני' בשאר שבתות השנה ובפתילות שאינן מכורכות פליגי א"כ לא שייך קיפלה הכא ולא קתני קיפלה אלא משום טומאה לחוד והבהבה משום הדלקה לחוד וכבר אפשר דלא הבהבה נמי לענין טומאה קתני לה דהא דסבר ר"א קיפלה אינו מועיל לענין טומאה היינו דוקא כשלא הבהבה דכיון שדרך להבהב פתילות לצורך הדלקה מש"ה כל כמה דלא הבהבה לא נתבטלה מתורת בגד בקיפול לחוד כנ"ל ודו"ק:

שם אמר ר"י אמר רב מסיקין בכלים כו' נראה דהא דמייתי סתמא דתלמוד' הנך מימרי דרב דאיירי בי"ט הכא בשמעתין היינו כאוקימתא דר"א ב"א דמוקי למתני' נמי בי"ט ובפלוגתא דר"י ור"ש ואפשר שזה טעמו של הרמב"ם ז"ל בפי' משניות שמפרש המשנה כאוקימתיה דר"א ב"א. ובזה נ"ל ליישב ג"כ לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב דהא דמוקמינן בהך אוקימתא דר"א ב"א דר"א ור"ע תרווויהו סברי כר"י היינו משום דקיי"ל בי"ט כר"י ולכאורה דבריו תמוהין דהא ר"א ב"א גופא ס"ל אפי' בי"ט כר"ש אלא הא דמוקי ליה ר"ע כר"י היינו משום קיפול וכדפרישית וכן כתב הרשב"א ז"ל עצמו בסוף דבריו ולמאי דפרישית א"ש דמשום דמשמע דסתמא דתלמודא נמי ס"ל כאוקימתא דר"א ב"א ולא כשמעתין לענין דינא דאיהו בי"ט כר"ש ס"ל ואנן קי"ל כר"י אפילו בי"ט מש"ה הוצרך הרשב"א ז"ל לפרש כן בתחילת דבריו לאוקמי הך אוקימתא דמתניתין אליבא דהלכתא כנ"ל:

בתוס' בד"ה הא דרב לאו בפירוש איתמר הא פשיטא דרב אוסר נולד כר"י מכרכי דזוזי כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דטפי הו"ל לאתויי משמן של בדדין דכרכי דזוזי לאו נולד הוא אלא מוקצה כו' ע"כ. ולענ"ד בחנם נדחק בזה דכיון דאשכחן לרב דאפילו במוקצה סבר כר"י מכ"ש בנולד דחמיר טפי משא"כ בשמן של בדדין לא פסיקא להו להתוספת לאתויי כיון דלפירש"י שם דשמן של בדדין היינו שמן המשתייר בבית הבד תחת הטעינה וכבר כתבתי שם דהאי מוקצה ודאי חמיר טובא דדמי קצת לגרוגרות וצמוקין ע"ש בחידושינו ואם כן אפשר דחמיר אפילו מנולד ולפ"ז אדרבה מדלא מייתי הש"ס הכא אלא האי דאכל תמרי ולא מכללא דשמן של בדדין הוי משמע דשמן של בדדין היינו כפירש"י שם מש"ה ניחא להתוספת לאתויי מכרכי דזוזי וכדפרישית ומש"ה מסקו התוספות דניחא ליה להגמרא לאתויי ראיה מגרעינין לגרעינין א"כ לפ"ז ממילא א"ש נמי הך דשמן של בדדין כפירושם לעיל כנ"ל ודו"ק:

בא"ד וא"ת הא באגוזים דמעיקרא מגלו והשתא מגלו מנ"ל דאסור עכ"ל. נראה דמשמע להו לפרש דהא דאמרינן דהא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אכולה תלתא מימרי דרב בשמעתין קאי. ולענ"ד שזה דוחק גדול דסוגיא כזו לא מצינו כיון דבהנך תלתא מימרי מייתי רב בל' פלוגתא דר"י ור"ש והא ודאי לא שמעינן מכללא לכך נראה דהא דאמרינן דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אגרעינין לחודא קאי כדמשמע להדיא מלשון רש"י ז"ל והיינו משום דהך בבא דגרעינין לא צריכין לגמרי לאשמעינן פלוגתא דר"י ור"ש לר"י דאוסר ממילא אשכחן מכ"ש דאגוזים כדאמרינן בגמרא דמעיקרא מגלו והשתא מגלו והא דר"ש מתיר בגרעינין נמי לא איצטריך דממילא אתיא במכ"ש מדמתיר ר"ש בשברי כלים מש"ה מסיק הש"ס דאה"נ דרב לאו בפירוש איתמר הך דגרעינין אלא מכללא והיינו לבתר דקיבלה מר' חייא דס"ל כר"י בכולה מוקצה ב"ט נמצא דלפ"ז לעולם דהנך בבי דשברי כלים ודאגוזים לאו מכללא שמעינן להו לרב אלא בפירוש אמר בלישנא דפלוגתא דר"י ור"ש כנ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

בגמרא לא בארמיאתא הואיל וחזי אגב אימייהו. אע"ג דלפ"ז לא אשכחן לרב דקיבלה מיניה דר' חייא בפרסייאתא אפ"ה מסקינן שפיר דמכללא אתמר כיון דרב תלמידו דר' חייא הוי מסתמא קיבלה מיניה ומעיקרא דמבעיא לן אי לא קיבלה מיניה היינו למאי דס"ד דעובדא דרב דאכל תמרי ושדי קשייתא לחיותא בי"ט בפרסייאתא הוי וק"ל:

שם רב המנונא אמר הכא בשלשה על שלשה עסקינן. כך הגירסא בגמרא שלפנינו וכן הביא הרב אלפס ז"ל גירסא זו מכמה רבוותא אלא שהוא גורס פחות משלש על שלש אע"ג דבמשנה דמייתי בסמוך אפילו לרב אלפס גרסי' שלשה על שלשה ומה שמצינו בל' רש"י פחות מג' דאילו שלש על שלש חשיבא נראה דטעות המדפיסים הוא וצ"ל שלשה על שלשה ועיין בל' הרב אלפס ז"ל שהאריך מאוד בטעמא ובראיות בענין זה לקיים גירסתו והוצרכתי להביא דבריו משום דלכאורה הסוגיא דשמעתין מסייעא ליה דאל"כ מאי דוחקיה דרב המנונא לאוקמי באוקימתא דחיקא כי האי לפרש לשון פתילה פחות מג' טפחים על ג' טפחים דסתם פתילה לא שכיח דהוי כולי האי ומכ"ש מה שהוצרך לדחוק דקיפול דנקיט במתני' לאו לענין טומאה נקיט לה אלא משום הדלקה וטפי הו"ל לאוקמי בפשיטות כדמעיקרא בשלש על שלש אצבעות דבקיפול מועיל לענין טומאה פליגי משא"כ לגירסת הרב אלפס א"ש דאדרבה מה"ט גופא דסתם פתילה אין בה אפילו רוחב של שלש אצבעות מש"ה מוקי לה רב המנונא בפחות משלש על שלש כן נראה לי ודו"ק:

בתוס' בד"ה בין מן המוכן פירש הקונטרס מוכן דרבי אליעזר קופסא כו' וקשה לר"י דהשתא מוכן כו' עס"ה. גם בזה האריך הרב אלפס ז"ל מאוד לפרש פירוש אחר לגמרי דלא כרש"י ותוספת ע"ש ובחידושי הרשב"א ז"ל ובספר מג"ש למורי זקני ז"ל. מיהו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב ג"כ כפירש"י כאן ע"ש:

שחקק קב. בי''ט דהוה ליה נולד: לדבריהם דר' אליעזר ור' עקיבא קאמר. האי דאוקים להו רב אדא אליבא דר' יהודה דחזא פלוגתייהו דלא מיתוקמא אלא אליבא דר' יהודה ומיהו איהו לא סבירא ליה אלא כר' שמעון: טעמא דרבי אליעזר. בהדלקה משום דאין מדליקין בו שאין דולקין יפה ובכל שבתות השנה אסור ולאו משום נולד: חוץ מן המלל. דרך תופרי בגדים למלול מן הבגדים לכופלן מעט סביב התפירה ואח''כ תופר וג' על ג' סופו לתפור לטלאי בבגד עני לכן אחשבוה להיות כלי הלכך צריך להיות בו יותר משיעור המלל כדי שיהא הטלאי שלש על שלש: מכוונות. מצומצמות ובהכי אחשבוה ואע''ג דכשיתפור לא הוה שלש והיינו הך דרב יוסף ולאו משום דאי הוה טפי לא מיטמא (דכל שכן) אלא לאפוקי מדתנא קמא: מסיקין בתמרים. דאגב דמטלטל להו לאכילה חזו נמי להסקה: אכלן. ביו''ט אין מסיקין בגרעינין ביו''ט דהוה להו נולד: והשתא מגליין. הלכך נולד הוה: והא דרב. דאמר לר' יהודה אין מסיקין בגרעינין לאו בפירוש איתמר: אכל תמרי. בחול: לבוכיא. כירה של רעפים שקורין טיול''ש והיא חלולה וספרים שכתוב בהן לבי תפי היינו נמי כירה והוא תרגום של בית שפיתת שתי קדרות: קשייתא. גרעינין: בר פחתי. בן גדולים: אכל תמרי. ביום טוב: פרסייתא. תמרים טובים ומתבשלים יפה וכל אוכל שלהם נפרש מעל גרעיניהן ואין הגרעינין ראוין לטלטל ואפ''ה לטלטלן למישדינהו לחיותא אלמא לא קיבלה מיניה: בארמיתא. דאין מתבשלות יפה ואין האוכל נפרש מהן ומשתייר בגרעיניהן וחזו לאדם: אגב אימייהו. שיש עוד מאמן עליהן: מרבה. עליהן ומבטלן ברוב: רב המנונא אמר. מתניתין בפחות משלשה טפחים על שלשה טפחים פליגי לענין טומאה: ומקולי מטלניות. מטלניות הקלות בעיניו דומיא דמתוקנות לפקוק מרחץ דמידי דלא חשיב הוא וקיפול דנקט במתניתין משום הבהוב דנקט דוקא ולפלוגתא דהדלקה תנא קיפול: פחות משלשה כו'. דאילו שלשה על שלשה חשיבי ולא בטלי ואע''ג דקילי כגון סמרטוטין: שהתקינו לכך. שהקצו לכך: לפקוק המרחץ. נקבים שהמים באים דרך שם למרחץ: ולנער בו את הקדרה. לאחוז בהן שולי הקדרה ולנערה לתוך התמחוי: בין מן המוכן. לקמיה מפרש:

רבא אמר היינו טעמא דר' אליעזר. משמע דרבא לענין טומאה אית ליה שינויא דרב אדא בר אהבה ולקמן משמע דאית ליה שינויא דרב המנונא דאמר מקולי מטלניות שנו כאן דקאמר והדר ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע על כן נראה דהכא גרס רבה ולקמן רבא ונ''ל דבחנם נהגו אנשים להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהא מהובהבת דהא אין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא ועוד אמרינן לקמן הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן משמע דיכול להדליק אע''פ שאינה מהובהבת: ולא בסמרטוטין שאינן מחורכין. קשה כיון דתנא דאפילו בפתילה שאינה מחורכת אין מדליקין כ''ש בסמרטוטין שאינם מחורכין ומיהו בתוספתא גרס ולא בסמרטוטין אפי' מחורכין: אכלן אין מסיקין בגרעיניהן. תימה לר''י דבפרק נוטל (לקמן דף קמב:) אמר למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה פירוש דאסר נבלה שנתנבלה בשבת והא''ל לשמעי' טווי לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא ומשני התם כיון דמסרח דעתיה עילויה מאתמול אלמא כיון דדעתו מאתמול לתת לשונרא כשיסריח למחר שרי אע''ג דכל זמן שלא הסריח חזי לאדם משום דחשיב כאילו הכינו מבעוד יום לשונרא ה''נ מאתמול דעתיה עילויה להסיר הגרעינין כשיאכל התמרים למחר ואמאי חשיב ליה טפי נולד ממיעיה דבר אווזא וי''ל דהתם בר אווזא נשחט מעי''ט ואין המעיים צריכים לאווז וכיון דמבעוד יום דעתיה למיתביה לשונרא אם יסריחו חשיבה הכנה מעלייתא אבל הכא הגרעינין צריכין לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו עד שיאכל התמרים לכך חשיב להו נולד ולא מהני מה שדעתו עליהם מאתמול: והא דרב לאו בפירוש איתמר כו'. הא פשיטא דרב אסר נולד כרבי יהודה מכרכי דזוזי (לעיל דף יט:) אלא מייתי ראיה דאף בגרעינין דאיכא למימר מעיקרא גרעינין והשתא גרעינין אסר רבי יהודה וא''ת ובאגוזים דמעיקרא מגלו והשתא מגלו מנלן דאסר וי''ל דאע''ג דמטעם זה עושה צריכותא מ''מ מטעם זה לפי האמת אין נראה לו לחלק ביניהם: בין מן המוכן כו'. פירש בקונטרס מוכן דרבי אליעזר קופסא שאינו מוכן תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת ומוכן דר' יהושע תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת ושאינו מוכן זרקו לאשפה ורבי עקיבא מוכן תלאו במגוד ושאינו מוכן הניחו אחורי הדלת וקשה לר''י דהשתא מוכן ושאינו מוכן דהאי תנא לא הוי כאידך ועוד מה להם להזכיר בדבריהם קופסא ואשפה דלא פליגי בה ועוד דבפרק כירה (לקמן דף לט: ושם) קרי לרבי עקיבא מכריע ואמאי והלא לא גילו בדבריהם רבי אליעזר ורבי יהושע שיש לחלק בין תלאו במגוד להניחו אחורי הדלת ונראה לר''י דמוכן דכולהו היינו תלאו במגוד ושאינו מוכן היינו הניחו אחורי הדלת והאי דקאמר אמאי קרי ליה שלא מן המוכן פירש רבי אליעזר אמאי קרי להניחו אחורי הדלת שלא מן המוכן הואיל והוא טמא ומשני משום דלגבי קופסא לאו מוכן הוא ולא בעי למימר משום דלגבי מגוד לאו מוכן הוא דלא חשיב כולי האי תלאו במגוד מאחורי הדלת דהוה קרי ליה לגביה שלא מן המוכן וכן לר' יהושע קא בעי אמאי חשיב לתלאו במגוד מן המוכן הואיל והוא טהור ומשני דלגבי אשפה מוכן הוא והא דלא קאמר דלגבי אחורי הדלת מוכן הוא משום דלא גריע כולי האי טפי ממגוד דליהוי אינו מוכן לגביה:

דף כט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד