שבת כח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

אלא אמר רבא מברניש: עור בהמה טמאה, אתיא בקל וחומר מנוצה, צמר, של עזים:

כי אם נוצה של עיזים, שאין מטמא בנגעים, הרי הוא מטמא באהל המת [דהא גמרינן טומאת אהל ממשכן, והתם יריעות עזים הוו].

עור בהמה טמאה, שמטמא בנגעים - אינו דין שמטמא באהל המת!?

ופרכינן: כיון שמרבינן עור בהמה טמאה שיטמא באהל המת.

ואלא, הא דתני רב יוסף: לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד - למאי הלכתא שנה רב יוסף דין זה?

כי בשלמא אם נאמר שאין עור בהמה טמאה מטמא באהל, הכי קאמר רב יוסף: אין ללמוד מהמשכן שכל עור ואפילו עור בהמה טמאה מטמא בטומאת אהל, לפי שלא הוכשר למלאכת שמים של עשיית המשכן אלא עור בהמה טהורה, ורק הוא נקרא אהל.

אבל עתה, דאמרינן שגם עור בהמה טמאה מטמא בטומאת אהל, לאיזה ענין אמר רב יוסף שלא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד? שהרי מה שבמשכן היה עור בהמה טהורה בלבד כבר היה. ואין צורך לרב יוסף לבוא וללמדנו מה שהיה בעבר, אם אין בכך לימוד של הלכה למעשה עתה?

ומשנינן: הא דרב יוסף - לענין תפילין איתמר. שצריך לכתוב את פרשיות התפילין על עור בהמה טהורה.

ותמהינן: מהו חידושו בתפילין!? והא בהדיא כתיב בהו "למען תהיה תורת ה' בפיך" - ודרשינן: מן דבר המותר בפיך! ומכאן יש לך ללמוד כי לא הוכשר לכותבם אלא על עור של בהמה טהורה בלבד.

אלא, כי איצטריך לדרב יוסף - לעורן. לבתים של פרשיות התפילין. שאותם אין למעט מ"למען תהיה תורת ה' בפיך". שהרי בבתים עצמם לא כתיב "תורה" אלא רק בפרשיות המונחות בתוכם.

ודחינן: והאמר אביי: שי"ן של תפילין, שצריך לעשות בעור הבית של תפילין של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור, אחד מימינו ואחד משמאלו - הלכה למשה מסיני הוא! ^[65]

[ובנוסף, יש לעשות קשר כמין דלי"ת ברצועות של ראש, וכמין יו"ד ברצועה של יד, להשלים שם ה'].

וכיון שאות השי"ן משם ה' נכתבת בקמטין של התפילין, פשיטא דבעינן שיהיה מן המותר בפיך.

אלא, להא איצטריך: לכורכן לפרשיות התפילין בשערן של בהמות טהורות, ולתופרן את הבתים, בגידן.

ודחינן: הא נמי - הלכה למשה מסיני הוא!

וכמו כן הא דבעינן שיהיו מבהמה טהורה, הוי הלכה למשה מסיני.

דתניא: תפילין, בין של ראש ובין של יד - צריך שיהיו התפילות מרובעות בתפירתן, וגם הבתים צריכים להיות מרובעים, ודין זה הלכה למשה מסיני הוא.

והפרשיות תהיינה נכרכות בשערן, כלומר ממין שעשוי ממנו הקלף, והיינו משל טהורה, ונתפרות בגידן.

וכיון דהוי הלכה למשה מסיני לא בעינן לדברי רב יוסף.

אלא לרצועותיהן, איצטריך רב יוסף לאשמועינן, שצריך שיהיו משל בהמה טהורה.

ופרכינן: והאמר רב יצחק: רצועות צריך שיהיו שחורות - הלכה למשה מסיני. ומכיון שדין הרצועות הוא הלכה למשה מסיני, מסתבר שגם הדין שצריך לעשותם מבהמה טהורה הוא הלכה למשה מסיני, ואילו רב יוסף לא שנה זאת בתורת הלכה למשה מסיני!?

ומתרצינן: נהי דגמירי הלכה דבעינן שיהיו שחורות. אבל שיהיו טהורות - מי גמירי הלכה למשה מסיני? ועל כן בא רב יוסף לומר שלא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד.

וכיון דמימרא דרב יוסף לא לענין משכן נאמרה, יש לנו עדיין לדעת - מאי הוי עלה דתחש שהיה בימי משה?

אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש: אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה - בריה בפני עצמה היה. ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא, ^[66] אם מין בהמה הוא.

ואותו תחש, קרן אחת היתה לו במצחו. ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן, ואחר כך נגנז ואינו קיים יותר.

ואמרינן: מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו - שמע מינה מין טהור היה.

דאמר רבי יהודה: שור שהקריב אדם הראשון - קרן אחת היתה לו במצחו.

שנאמר: [תהילים סט] "ותיטב הלולי לה'

יותר משור פר מקרין מפריס" [שהוא בעל קרנים גדולות ופרסות רחבות, שהוא יפה למראה ובעל בשר. מצודות שם].

ופרכינן: הא "מקרין" - תרתי קרנים משמע, דסתם "מקרין" האמור בקרן שור מתייחס לכל קרנותיו ולא רק לאחת מהן, וכיצד אמרת שרק קרן אחת בלבד היתה לו?

אמר רב נחמן בר יצחק: "מקרן" כתיב, חסר יו"ד, שמשמעותו קרן אחת.

ומקשינן: וליפשוט מיניה, מדהקריב אדם הראשון שור בעל קרן אחת וקרי ליה "שור פר", שמע מינה דתחש, שיש לו רק קרן אחת - מין בהמה הוא, שכן רק בבהמות מצינו שתהיה בהן קרן אחת בלבד, ולא בחיות!?

ומתרצינן: כיון דאיכא "קרש", דמין חיה הוא, ולית ליה אלא חדא קרן, איכא למימר דהתחש מין חיה הוא.

מתניתין:

פתילת הבגד, חתיכת בגד, שקפלה ועשה ממנה פתילה, ולא הבהבה באש, שלא חרכה כדי שתדלק יפה ^[67].

רבי אליעזר אומר: טמאה היא לגבי דין טומאת כלים, דבגד כלי הוא, ואין הקיפול מבטלה מתורת בגד [הואיל ולא הבהבה].

ואין מדליקין בה נר שבת, ומפרש להלן טעמיה.

רבי עקיבא אומר: טהורה היא, ובטל ממנה שם בגד לקבלת טומאה.

ומדליקין בה נר של שבת.

גמרא:

והוינן בה: בשלמא לענין קבלת טומאה, בהא פליגי תנאי דמתניתין:

דרבי אליעזר סבר: קיפול הפתילה אינו מועיל לבטלה מתורת בגד. ובמילתיה קמייתא שהיה לה דין בגד קיימא.

ורבי עקיבא סבר: קיפול הפתילה מועיל, ובטולי בטיל לשם בגד ממנה.

אלא לענין הדלקה, אי שרי להדליק בה - במאי פליגי?

אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא, וכן אמר רב אדא בר אהבה: הכא במתניתין:

א. בבגד שהוא ג' על ג' אצבעות מצומצמות עסקינן.

ב. וביום טוב שחל להיות ערב שבת עסקינן, שנוהג בו דין מוקצה.

ג. ודכולי עלמא אית להו להא דרבי יהודה דאמר: מסיקין את התנור ביום טוב בכלים שלמים, ואין מסיקין בשברי כלים שנשברו ביום טוב, משום דהוו "נולד". כי בתחילת היום טוב הם היו כלים שלמים, ורק ביום טוב "נולד" המצב שבו הם נהיו שברי כלים, ולכן אסורים בטלטול מדין מוקצה [על אף שבקעת עצים גרידא מותרת בטלטול לצורך הסקה] ^[68].

ד. ודכולי עלמא, אית להו להא דעולא;.

דאמר עולא: המדליק נר של שבת - צריך שידליק שלא יסלק ידיו עד שתאחז האש ברוב הפתילה היוצא חוץ לנר ^[69].

ובהא פליגי:

רבי אליעזר סבר: קיפול הבגד אינו מועיל לבטלו מתורת בגד. וכיון דאדליק ביה פורתא ופיחתו משיעורו [שהיה בו ג' אצבעות מצומצמות] - הויא ליה עתה שבר כלי, דפחות משלוש לאו כלי הוא.

ומעתה, כי קא מדליק בידיו את שאר הפתילה כדי שתאחז האש ברוב היוצא - בשבר כלי קא מדליק! ואין מסיקין בשברי כלים. וזהו טעמו של רבי אליעזר שאין מדליקין בפתילה שקפלה ולא הבהבה.

ורבי עקיבא סבר: קיפול מועיל לבטל את הפתילה מתורת בגד, ואין תורת כלי עליו בשעת ההדלקה [ואיירי שקפלה מערב יום טוב, דאין גודלין פתילה ביום טוב, רש"י]. וכי קמדליק - בעץ בעלמא קמדליק [ועץ זה היה בתורת עץ כבר מערב יום טוב, כך שאין עליו את האיסור של שברי כלים שנשברו ביום טוב]]. וזוהי סברת רבי עקיבא דפתילת הבגד שקפלה מדליקין בה.

אמר רב יוסף: היינו דתנינא, ששניתי מרבותי משנה בדין ג' על ג' מצומצמות, ולא ידענא למאי הלכתא איתמר. [כי לענין קבלת טומאה הרי אם יהיה יותר מג' כל שכן שיטמא].

והשתא ידענא דהך מילתא איתמר לענין הדלקת פתילה, דאיירי בדוקא במצומצמות, שבהדלקתו מבטלה מתורת כלי.

ומדייקינן: ומדקא מתרץ רב אדא בר אהבה ומוקי למתניתין אליבא דרבי יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים - שמע מינה: כרבי יהודה סבירא ליה.

ומקשינן: ומי אמר רב אדא בר אהבה הכי?

הערות

^[65] מבואר בגמרא שגם השי"ן נקראת תורת ה'. והגרי"ז בספרו על התורה מבאר את הפסוק "והיו" לטוטפות בין עיניך, שהכונה היא על הפסוק שלפניו "והיו הדברים האלה", והיינו שהם בעצמם יהיו הטוטפות, כלומר שהטוטפות יהיו נעשות מהם ממש, לפי שהשי"ן שבטוטפות היא תורה והיא נמצאת בין עיניו, אבל בתפילין של יד שרק הפרשיות שבתוכה הם תורת ה' ולא הבית, לשון הפסוק הוא "וקשרתם" דהיינו שרק קושרים אותם ליד.

^[66] כתב המהרש"א שאין הכונה "בריה בפני עצמה", לומר שזו בריה משונה כמו אנדרוגינוס, שזה גם איש וגם אשה, אלא שהתחש היה כמו "כוי" שיש לנו בה ספק אם היא חיה או שהיא בהמה, אבל זו בריה ראויה.

^[67] לשון הבהוב, הובא בהגהה שנכתבה על השולחן ערוך (רסד, ט) שפירושו דבר שאינו נשרף לגמרי ואינו קיים לגמרי וכלשונו של התרגום יונתן ב"ע על הפסוק אל תאכלו ממנו נא - מהבהב. וכתב המגן אברהם שאף שכיום אין צורך להבהב הפתילה, מכל מקום ראוי שהבעל יחרוך קודם את הפתילה, ובזה יועיל שיהיה לאשה קל יותר להדליק הנר.

^[68] רש"י מפרש הטעם משום שזה נולד והרי זה מוקצה. וביאר המגן אברהם שמוקצה אסור בהנאה ולכן אין מדליקין. והבית הלוי חולק וסובר שאין איסור הנאה במוקצה כלל, אלא יש איסור להשתמש במוקצה, והדלקה בפתילה של מוקצה נחשב שימוש במוקצה, ולכן אסור.

^[69] הלבוש כתב טעם הדבר שיהיה הלהב עולה יפה מיד כשמסלק את ידו מן הפתילה, וכמו שהיה דין בהדלקת המנורה.

אתיא [בא, נלמד] הדבר בקל וחומר מנוצה (שיער) של עזים, שאף שאין הוא מטמא בנגעים, מכל מקום הוא מטמא באהל המת, הרי עור בהמה טמאה שמטמאה בנגעים אינו דין (קל וחומר) שמטמאה באהל המת.

א מאחר שהיתה המסקנה כי אף עור בעל חי טמא מיטמא באהל המת, הרי אין חובה להניח כי מכסה המשכן היה מעור בהמה טהורה דווקא. ואם כן, הא דתני [זה ששנה] רב יוסף שלא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד — למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] הוא מוסב? שהרי כאמור אינו שייך לדיני המשכן. ומשיבים: הלכה זו לענין תפילין נאמרה שאין לעשותם אלא מעור בהמה טהורה. ושואלים: לשם מה דברי רב יוסף, והלא תפילין בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט), ומכאן למדו חכמים כי התפילין צריכות להיות עשויות מן המותר בפיך גם באכילה!

אלא אומרים כי הלכה זו של רב יוסף לענין עורן של בתי התפילין בלבד נאמרה, שהוא הצריך לדעתו להיות של בהמה טהורה, ואולם לא לענין הקלף עליו כתובות פרשיות התפילין. ושואלים: והאמר [והרי אמר] אביי: חובת עשיית השי"ן של תפילין המצויה ובולטת בתפילין של ראש הריהי הלכה למשה מסיני, ומאחר שכתוב דבר גם על בית התפילין הרי דינו לכאורה כדין הקלף ואיסור עשייתו מעור בהמה טמאה הוא מהתורה!

אלא מסבירים כי הלכה זו של רב יוסף מלמדת שיש לכורכן את פרשיות התפילין בשערן (בשיער של בהמה טהורה), וכן לתופרן את התפילין בגידן (בחוטים העשויים מגידי בהמה טהורה). ושואלים: הא נמי [הלכות אלו גם כן] מקורן בהלכה למשה מסיני הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תפילין שיהיו מרובעות — הלכה היא למשה מסיני, וכן שהן נכרכות בשערן ונתפרות בגידן!

אלא אומרים שדברי רב יוסף באו ללמד לדין רצועות התפילין. ושואלים: והאמר [והרי אמר] ר' יצחק: שרצועות התפילין חייבות שתהיינה שחורות הרי זו הלכה למשה מסיני? ומשיבים: נהי דגמירי [אם אמנם שלמדנו] בהלכה מקובלת זו שהרצועות צריכות להיות שחורות, ואולם שתהיינה מבהמות טהורות מי גמירי [האם למדנו]? אלא ודאי לכך נתכווין רב יוסף במה שאמר שכל מלאכת שמים דינה שתהא מעור בהמה טהורה.

ב ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], על השאלה בדבר התחש שהיה בימי משה? אמר ר' אלעא אמר ר' שמעון בן לקיש, אומר היה ר' מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו (החליטו) בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ותחש זה לפי שעה (רק אז) נזדמן לו למשה בשעת עשיית המשכן, ועשה ממנו כיסוי למשכן ומאז נגנז התחש, ואין מוצאים עוד מין חיה זה.

ומעירים: מדקאמר [ממה שנאמר] שקרן אחת היתה לו במצחו שמע מינה [למד ממנה] שהתחש טהור היה, שבדומה לזה אמר רב יהודה: השור שהקריב אדם הראשון כקרבן תודה על חייו קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס" (תהלים סט, לב). ו"מקרין" פירושו — בעל קרן. ושואלים: והלא "מקרין" תרתי [שתים] משמע, שהוא בעל קרניים, והרי שתים! ומשיבים: אמר רב נחמן בר יצחק "מקרן" חסר י' כתיב [נאמר], להדגיש שהיתה לו רק קרן אחת. ושואלים: אם כן וליפשוט מיניה [ושיפתור ממנה] מאותה ברייתא שכשם שלמדנו משור של אדם הראשון שבעל חיים שיש לו קרן אחת במצחו טהור הוא, מדוע לא נלמד שגם מין בהמה הוא? ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] "קרש "שמין חיה הוא ולית ליה [ואין לו] אלא חדא קרן [קרן אחת] איכא למימר [יש אפשרות לומר] שמין חיה הוא גם התחש. ושאלה זו לא נפתרה איפוא.

ג משנה פתילת הבגד, שהיא מטלית בד שעשה ממנה פתילה לנר, וקיפלה בגודל ובצורה המתאימים לפתילה, ואולם עדיין לא הבהבה (חרך אותה קצת באש, כדי לסייע בהדלקתה), ר' אליעזר אומר: פתילה זו טמאה היא, שלענין דיני טומאה עדיין מקבלת היא טומאה כשאר בגדים, ואין מדליקין בה בשבת. ר' עקיבא אומר: טהורה היא ואף מדליקין בה בשבת.

ד גמרא שואלים: בשלמא [נניח] לענין טומאה בהא פליגי [בזה הם חלוקים], וברורים טעמי המחלוקת, שר' אליעזר סבר [סבור] שקיפול בלבד אינו מועיל להוציא את הבגד ממהותו הקודמת, ובמילתיה קמייתא קיימא [ובדברו, בתכונתו הראשונה נשאר], ולכך הוא עדיין מקבל טומאה כבגד. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] שקיפול מועיל, ובטולי בטיל [ובטל] מכדי להיות בגד ולכן אינו מקבל עוד טומאה כבגד.

אלא לענין הדלקה בשבת במאי פליגי [במה הם חלוקים]? אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, וכן אמר רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] במטלית שיש בה שלש על שלש אצבעות מצומצמות (בדיוק) עסקינן [עוסקים אנו], וביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן [עוסקים אנו]. ועלינו עוד להניח כי דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את שיטת ר' יהודה שאמר כי ביום טוב מסיקין בכלים שלמים שהם מותרים לטלטול ואין בהם דין מוקצה, ואולם אין מסיקין בשברי כלים, כלומר, בכלים שנשברו ביום טוב, שמאחר והיו קודם שלמים ונשברו ביום טוב עצמו, הרי הם אסורים באיסור "נולד", ואסורים בטלטול. וכן יש לומר דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את שיטת עולא, שאמר עולא: המדליק את הנר צריך שידליק ברוב חלק הפתילה היוצא מן הנר. ועל סמך הנחות אלה נבין את המחלוקת במשנה כך: ר' אליעזר סבר [סבור] כי קיפול בלבד אינו מועיל לבטל את הפתילה מלהיות כלי, וכיון דאדליק ביה פורתא [כשהוא מדליק בה מעט] הויא ליה [הרי היא] נעשית בכך שבר כלי, כי משנדלקה הפתילה חלקה נשרף ונעשית פחות משלוש על שלוש אצבעות, ובפחות משלוש על שלוש אין הבגד חשוב עוד למאומה, וכי קא מדליק בשבר כלי קמדליק, [ונמצא שהוא מדליק בשבר כלי] וכאמור אסור להדליק בשברי כלים. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] כי קיפול מועיל, ומיד עם קיפול הבגד שוב אין תורת כלי עליו, אינו נחשב ככלי, וכי קמדליק [וכאשר הוא מדליק] — בעץ בעלמא קמדליק [בלבד הוא מדליק].

אמר רב יוסף, היינו דתנינא [זהו ששניתי]: "שלש על שלש מצומצמות" ולא ידענא למאי הלכתא [ידעתי לאיזו הלכה]. שקיבל רב יוסף מרבותיו שמדובר בשלוש על שלוש בדיוק, ולא ידע לאיזה ענין חשוב שיהיה שלוש על שלוש מצומצמות, ולא יותר.

ובדרך אגב אומרים: ומדקא [וממה] שמתרץ רב אדא בר אהבה משנה זו אליבא [לשיטת], ר' יהודה, שמע מינה [למד ממנה] כי כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], ואולם, ומי [והאם] אמר רב אדא בר אהבה הכי [כך]? והאמר רב אדא בר אהבה עצמו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is derived through an a fortiori inference from goats’ hair. Although goats’ hair does not become ritually impure from leprosy, it does become ritually impure as a tent over a corpse; with regard to the hide of a non-kosher animal that becomes ritually impure from leprosy, is it not the case that it becomes ritually impure as a tent over a corpse?

Since the conclusion was that the hide of even a non-kosher animal can become ritually impure as a tent over a corpse, it is not necessary to assume that the covering of the Tabernacle was made specifically from the hide of a kosher animal. And, if so, that which Rav Yosef taught: Only the hide of a kosher animal was suitable for heavenly service, for what halakha is that relevant, as it is clearly not relevant to the Tabernacle? The Gemara replies: This halakha was stated with regard to phylacteries, which may be prepared only from the hide of a kosher animal. The Gemara asks: Phylacteries? Why did Rav Yosef need to state that halakha? It is written explicitly with regard to them: “And it shall be for a sign unto you upon your hand, and for a memorial between your eyes, that the law of the Lord may be in your mouth” (Exodus 13:9). The Sages derived from there that the phylacteries must be prepared from that which is permitted to be eaten in your mouth.

Rather, the Gemara explains that this halakha of Rav Yosef was said only with regard to the leather of the boxes that house the phylacteries, which must be crafted from the hide of a kosher animal. It was not referring to the parchment on which the portions of the Torah inserted into the phylacteries are written. The Gemara asks: Didn’t Abaye say: The obligation to make a letter shin protruding on the phylacteries of one’s head is a halakha transmitted to Moses from Sinai? Since Torah law addresses the boxes of the phylacteries, presumably their legal status is parallel to that of the parchment and the prohibition against preparing them from the hide of a non-kosher animal is by Torah law as well.

Rather, the Gemara explains that Rav Yosef’s halakha comes to teach that one must tie the parchments upon which the portions of the Torah are written in the phylacteries with a kosher animal’s hair, as well as sew the phylacteries with a kosher animal’s sinews. The Gemara asks: The source of these halakhot is also a halakha transmitted to Moses from Sinai, as it was taught in a baraita: The requirement that phylacteries must be square is a halakha transmitted to Moses from Sinai, as is the requirement that they must be tied with their hair and sewn with their sinews.

Rather, the Gemara says that Rav Yosef came to teach with regard to the halakha of the straps of the phylacteries. The Gemara asks: Didn’t Rabbi Yitzḥak say: The straps of the phylacteries must be black is a halakha transmitted to Moses from Sinai? The Gemara responds: Although we learned this halakha, which states that the straps must be black, did we also learn that they must be from kosher animals? Rav Yosef was certainly referring to straps when he said that all heavenly service must be performed with the hides of kosher animals.

The Gemara asks: What is the halakhic conclusion reached about this matter of the taḥash that existed in the days of Moses? Rabbi Ela said that Rabbi Shimon ben Lakish said that Rabbi Meir used to say: The taḥash that existed in the days of Moses was a creature unto itself, and the Sages did not determine whether it was a type of undomesticated animal or a type of domesticated animal. And it had a single horn on its forehead, and this taḥash happened to come to Moses for the moment while the Tabernacle was being built, and he made the covering for the Tabernacle from it. And from then on, the taḥash was suppressed and is no longer found.

The Gemara comments: From the fact that it is said that the taḥash had a single horn on its forehead, conclude from this that it was kosher, as Rav Yehuda said in a similar vein: The ox that Adam, the first man, sacrificed as a thanks-offering for his life being spared, had a single horn on its forehead, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a horned [makrin] and hooved ox” (Psalms 69:32). The word makrin means one with a horn. The Gemara asks: On the contrary, makrin indicates that it has two horns. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Despite the fact that it is vocalized in the plural, it is written mikeren without the letter yod to indicate that it had only a single horn. The Gemara asks: If so, let us resolve from the same baraita that just as it was derived from the ox of Adam, the first man, that an animal with one horn is kosher, derive that an animal with one horn is a type of domesticated animal. The Gemara answers: Since there is the keresh which is a type of undomesticated animal, and it has only a single horn, it is also possible to say that the taḥash is a type of undomesticated animal. This dilemma was not resolved.

MISHNA: The wick of a garment, i.e., cloth made into a wick for a lamp, that one folded it into a size and shape suitable for a wick, but did not yet singe it slightly in order to facilitate its lighting, Rabbi Eliezer says: This wick is ritually impure. With regard to the laws of ritual impurity, it can, like other garments, still become ritually impure and one may not light with it on Shabbat. Rabbi Akiva says: It is ritually pure and one may even light with it on Shabbat.

GEMARA: The Gemara asks: Granted, with regard to ritual impurity, the reasons for their disagreement are clear and this is their dispute: Rabbi Eliezer holds that folding alone is ineffective in altering the identity of the garment and it retains its original status. It can become ritually impure like any other garment. Rabbi Akiva holds that folding is effective, and it negates its garment status, and therefore, it can no longer become ritually impure.

However, with regard to lighting on Shabbat what is at the crux of their dispute? Rabbi Elazar said that Rav Oshaya said, and Rav Adda bar Ahava said likewise: Here we are dealing with a cloth that is precisely three by three fingerbreadths and we are dealing with a Festival that occurred on Shabbat eve. And everyone is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that on a Festival one may only kindle a fire with whole vessels, as it is permitted to carry them and they do not have set-aside [muktze] status; however, one may not kindle a fire using broken vessels, i.e., vessels that broke on the Festival. Since they broke on the Festival itself, they are classified as an entity that came into being [nolad] on the Festival, and the halakha prohibits moving them. And, similarly, everyone is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: One who lights a lamp must light most of the wick that protrudes from the lamp. Based on these assumptions, the dispute in the mishna can be understood as follows: Rabbi Eliezer holds that folding alone is ineffective in negating the wick’s vessel status, and once one lights only a small part of it, it thereby becomes a broken vessel, as part of it burns and the remainder is less than three by three fingerbreadths. A smaller cloth is no longer considered significant. Since he is required to light most of the protruding wick and, as mentioned above, it is prohibited to light broken vessels, he may not light the folded garment. And Rabbi Akiva held that folding is effective and, immediately when he folded it, the garment no longer has the status of a vessel. It was not considered a vessel even before he lit it, and when he lights it, it is as if he were lighting plain wood, not a vessel that broke on the Festival.

Rav Yosef said, that is what I learned: Three by three exactly. And I did not know to what halakha this was relevant. Rav Yosef received from his teachers that the baraita is referring to a case of three by three exactly, and he did not know why it was significant to establish the baraita in a case of exactly three by three and no more.

The Gemara adds incidentally: And from the fact that Rav Adda bar Ahava interpreted this mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, conclude from this that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Did Rav Adda bar Ahava actually say this? Didn’t Rav Adda bar Ahava himself say:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אתיא בק"ו מנוצה של עזים שאין מטמא טומאת נגעים. תמצא עיקר דילי' בתורת כהנים והבגד יכול השיראין והסיריקון והכלך וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנבאין ונוצה של עזים ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים אין לי אלא צמר ופשתים המיוחדין:

כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ולית ליה אלא קרן אחד. במס' שחיטת חולין בפרק אלו טריפות (חולין דף ס) אמרו וקרש אע"פ שאין >>>>כאן חסר מילים בדפוס וילנא<<<< מאי לאו בפריסאתא ולא קבלה לא בארמיאתא הואיל וחזיאן אגב אימיהו.

והשרץ כעדשה אלא אתיא בק"ו מנוצה של עזים. ומה נוצה של עזים שאינה מטמאה בנגעים (בג' על ג') מטמא באהלים דילפינן אהל אהל ממשכן. עור בהמה טמאה שמטמא בנגעים אינו דין שיטמא באהלים ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הלכתא ואסיקנא לרצועות של תפילין.

שיהו מבהמה טהורה. אבל תפילין עצמן בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך. ודרשינן מן המותר בפיך.

וגם שי"ן של תפילין.

וכי נכרכות בשערן ונתפרות בגידן ורוצועותיהן שחורות הלכה למשה מסיני הן. ואסיק' נמי תחש בריה בפ"ע היא ולא הכריעו חכמים אי מין חיה הוא [או מין בהמה] וקרן היה לו וטהור היה:

פיסקא פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה כו'.

א"ר אלעזר מתניתין בג' על ג' מצומצמות הוא. וביו"ט שחל להיות בע"ש. וכולי עלמא אית להו דר' יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. וכולי עלמא אית להו דעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא. ר' אלעזר סבר קיפול אינו מועיל וכיון דאדליק בה פורתא הוה ליה שבר כלי. וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק. ולפיכך אסור.

אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים למאי הלכתא. פירש"י ז"ל דמאי דהוה הוה ולא מחוור לי דהא אמרי' מאי הוה עלה דתחש ורב יוסף נפק מיני' למילף דתחש בהמה בהמה טהורה הי' ואפשר דאי לאו להלכותיואיתמר לא הול"ל לא הוכשרו אלא הול"ל בהדי' תחש שהי' בימי משה ברי' טהורה הוא:

והא דאקשינן תפילין בהדי' כתיב בהו. ק"ל, דלמא היא גופא אתי רב יוסף לאשמועינן [טעמא] דבתפילין וספר תורה מתנא תנא בהדיא אין כותבים על עור בהמה טמאה וכו' וטעמא משום תורת ה' בפיך ונ"ל דרב יוסף מן תחש גמיר ומיני' קאמר לא מצינו שהוכשרו למלאכת שמים דהוא מלאכת המשכן אלא עור בהמה טהורה בלבד ומ"ה אקשינן הני בהדי' כתיבי ולא מתחש אתו והא דקאמרינן בתר הכי מאי הוה עלה דתחש בעיא בתר פשטא הוא וכיוצא בה לקמן בפ' במה בהמה יוצאה (שבת נג.) ואחרות בתלמוד. ומסקי' לרצועות דתשמישין נינהו ואינו גוף קדושה ולא אתי מתורת ה' בפיך ואע"פ שאין הלכה דהא גמירי שחורות [ולא טהורות]. אלא מתחש דהוא משמש לקדש גמרי'. ומיהו בהא דאמרן אלא לרצועותיהן ק"ל והא יו"ד ודל"ת של תפילין הלמ"מ כדאמרי' לקמן בפ' במה אשה יוצאה ואי' התם במנחות קשר של תפילין הלמ"מ וכיון שהשם כתוב ברצועות מותר בפיך בעי כדבעי' משום שי"ן של תפילין. ואפשר דמרצועות דיד קאמר, ועיקר קשר של תפילין קשר של ראש שיש בו רובו של שם כדאמרי' וראית את אחורי מלמד שהראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין ואמרי' נמי וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין שבראש לפי שרובו של שם כתוב ברצועותיהן מבחוץ. וצ"ע וא"ל שי"ן דהוא כתובה קיימת הוי כתורת ה' ד' ויוד דקשרים הן, לא:

אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא. פירש רש"י ז"ל: דאי למילף דתחש טהור הוה מאי דהוה הוה. ואם תאמר והא מבעיא לן בסמוך מאי הוי עלה. יש לפרש דמדלא קאמר הכין בהדיא, וקאמר בהאי לישנא לא הוכשרו למלאכת שמים, משמע דאתא לאשמועינן שום דבר הוראה.
ובתשובת רבנו האי גאון ז"ל מצאתי שפירש וז"ל: השתא קא מבעיא לן, הואיל וקם לו קל וחומר דרב הונא מברניש דלית ליה פירכא ולמדנו ממנו דעור מטמא טומאת אהלים, הלכך כמה דגמרינן אהל המת ממשכן בגזירה שוה דאהל אהל מה להלן באהל דמשכן צמר ופשתים אף באהל המת צמר ופשתים הם, הכי גמרינן אהל דמשכן מאהל המת מה להלן באהל [המת] עור בהמה טמאה אף באהל דמשכן עור בהמה טמאה, הרי מן הדין הזה הוכשר לאהל משכן עור בהמה טמאה. ואם כן הוא, אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא, הואיל ולאהל משכן הוכשר עור בהמה טמאה, ומפרקינן לתפילין, עד כאן.

הא דאמרינן: לכרכן בשערן ולתפרן בגידין. איכא למידק והא איהו עור בהמה טהורה קאמר דמשמע עור ממש. וצ"ע.

נהי דגמירי שחורות, טהורות מי גמירי. איכא למידק וליליף נמי רצועות מתורת ה' בפיך (שמות יג, ט), דהא ברצועות נמי איכא דל"ת ויו"ד. ויש לומר דהנהו לאו כתיבה הן אלא קשר בעלמא ואינו חשוב כתב. ובתוס' אמרו לקמן בפרק במה אשה (שבת סב, א ד"ה שי"ן) דדל"ת ויו"ד לאו הלכה גמירי להו מסיני, ולא גרסינן (בגמרא להלן שם) אלא שי"ן שבתפילין הלכה למשה מסיני, ודייקי לה מהא. ואין צורך. וכבר הארכתי בה במגילה בריש פרק בני העיר (מגילה כו, ב, ד"ה תשמישי) בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן הכא: דכולי עלמא אית להו דרבי יהודה וכולי עלמא אית להו דעולא. הוא הדין דהוה מצי למימר דפליגי בדרבי יהודה, ואי נמי בדעולא, דר' אליעזר אית ליה ורבי עקיבא לית ליה, אלא משום דקיימא לן כרבי יהודה ביום טוב וכן כדעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא וקיימא לן נמי כרבי עקיבא בהא דפתילת הבגד, לא אוקימנא פלוגתייהו בהכין כי היכי דלא תקשי לן הלכתא אהלכתא. ואי נמי משמע ליה דבין רבי אליעזר בין רבי עקיבא בשקפלה דוקא קאמרי, ואי בשקפלה דוקא על כרחין רבי עקיבא נמי ס"ל כרבי יהודה. כך נראה לי.

קבלה ביד רבותינו ז"ל שלא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה ותחש שבימי משה אע"פ שלא ידעו אם מין חיה היה אם מין בהמה היה קבלה היתה בידם מ"מ שטהור היה ולפי שעה נזדמן לו ולא נראה ממינו אחריו מעתה אין כותבים ספרים תפלין ומזוזות בעורות של בהמה וחיה הטמאות אלא בשל טהורות וכן עור שמחפין בו את הקציצה ועור של רצועות הכל בשל טהורה וכן כשתופרין אותם בגידים של אותו המין אין תופרין אלא בגידים של בהמה טהורה וכן כשמכניסין אותם בתוך הבתים שכורכין אותם במטלית ונותנין שער של מין הקלף על המטלית צריך שיהא אותו שער מבהמה או חיה טהורה:

הלכה למשה מסיני שיהו תפלין מרובעות ושתהא תפירתו ואלכסונן ברבוע עד שיהו להם ד' זויות שוות ושיהא עור הקציצה נקמט משני צדדיו בצורת אות השין בכל צד וקשרי הרצועות בצורת ד' ובצורת יו"ד ושיהו הפרשיות נכרכות בשערן ונתפרות בגידן ר"ל בשער וגידין שמאותו המין ושיהו הרצועות שחורות ויש בהלכותיהם שאר דברים צריכים לידיעת ענינם כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

כבר ביארנו במשנה שפתילת הבגד שקפלה ולא הובהבה שמדליקין בה שמדליקין בפתילה שאינה מחורכת ובסמרטוטין שאין מחורכים שאין בחירוכן אלא הבהקה בעלמא וכן ביארנו לענין טומאה שאינה מקבלת טומאה שהקפול בטלה מתורת בגד:

צריך שתדע שכמו שהקפול בטלה מתורת בגד כך בטלה מתורת כלי לגמרי עד שאינה נקראת בהדלקתה שבר כלי ואחר שכן אם היה י"ט בערב שבת שאין מסיקין בדבר המוקצה כמו שידעת שהלכה כר' יהודה בי"ט והוא שאמרו מסיקים בכלים ואין מסיקים בשברי כלים והיה בחתיכת בגד זה שנתקפלה שלש אצבעות על שלש מצומצמות שהן חשובות ככלי וכבר ידעת שהמדליק צריך להדליק ברוב היוצא מן הפתילה קודם שיסלק את ידו ואחר שאין כאן אלא שלש מצומצמות ושהוא צריך להדליק ברוב היוצא כבר נשרף משהו ממנה בועה שמשלימה לרוב ונמצאת השלמתו שהיא עיקר ההדלקה בשבר כלי ואלו לא היה הקפול מבטלה לגמרי מתורת כלי היית אוסר ועכשיו שאמרנו שהקפול מבטלו מתורת כלי הרי אף בהתחלת הדלקתה אין כאן כלי ומותר לגמרי:

בד"ה אתיא ק"ו כו' לשתוק קרא משרצים ותיתי בק"ו מנגעים דהשתא ליכא כו' עכ"ל ואין להקשות איפכא ל"ל קרא בנגעים תיתי בק"ו משרצים ומה שתי וערב שאינו מטמא בשרצים מטמא בנגעים עור בהמה טמאה שמטמא בשרצים אינו דין שיטמא בנגעים דליכא למימר כלים יוכיח כמ"ש התוס' דלעיל דמה לכלים שכן אין נעשין אהל המת במחובר די"ל דנוצה של עזים יוכיח שמטמא בשרצים ולא בנגעים אף אני אביא עור בהמה טמאה כו' ודו"ק:

בד"ה תפילין בהדיא כו' מלתא אחריתא אתא לאשמעינן ודרשה דמן המותר בפיך כו' עכ"ל משום דאיכא למימר דניחא ליה למימר בהדיא האי דינא לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה דהיינו לתפילין מלומר מן המותר בפיך דאפשר דלא הוה ידעינן מיניה הך מילתא דעור בהמה טהורה לתפילין וע"ז קאמרי דהך דרשה דמן המותר בפיך היתה פשוטה דהיינו ר"ל עור בהמה טהורה ולא אצטריך לאשמעינן לא הוכשרו כו' אלא עור בהמה טהורה ומהרש"ל כתב בזה דרך רחוק ודחוק ואין להאריך ודו"ק:

תחש שהיה בימי משה כו'. האי בריה בפני עצמה לא הוי ממש כמו במקומות אחרים אלא דהיינו ספק כדקאמר ולא הכריעו בו כו' וכה"ג כחבו התוס' פרק הערל גבי אנדרוגינוס בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו אם זכר כו' ע"ש:

לפי שעה כו'. ומ"ש ואנעלך תחש היינו נמי בדור המדבר לפי אותה שעה:

שור שהקריב כו'. מפורש פ' אלו טריפות ע"ש:

בגמ' ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא וכו' לא לרב יוסף גופיה פריך דהא רב יוסף יליף מיניה דעור בהמה טמאה אינו מטמא באהל כדמשמע לעיל אלא לרבא מברנש פריך דאיהו מפיק דילפינן מק"ו מנוצה של עזים דעור בהמה טמאה מטמא באהל א"כ תקשה לדידיה דאותה ברייתא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא מתניא:

מאי הוה עלה דתחש שהיה בימי משה וכו' אע"ג דפי' התוס' דאברייתא דתני רב יוסף לא בעי למימר דאתא לאשמעינן דתחש טהור היה וכו' וכן פירושו לעיל למאי הלכתא דמאי דהוה הוה היינו משום דבברייתא משמע דאתא לאשמעינן שום צורך הוראה אבל גמרא מ"מ בעי למידע אי טהור הוא או לא ע"ד דרוש וקבל שכר:

בתוס' ד"ה אתי ק"ו מנוצח של עזים וכו' ועוד אומר רש"י דשרצים לא אתי מק"ו מנגעים דאיכא למיפרך פשוטי כלי עור יוכיחו וכו' פי' פשוטי כלי עור שלוק שאינו יכול לקבל בו שום דבר דבשרצים דומיא דשק בעינן המטלטל מלא וריקן ועי' לקמן פ' במה אשה בתוס' (שבת דף ס"ג) ד"ה מנין לארוג וכו' ויש גורסים הכא פשוטי כלי עור ועץ יוכיחו וטעות הוא בידם כאשר תראה מהתוס' פרק במה אשה הנ"ל וגם מצר עצמו א"א לגרוס כן מחמת כמה קושיות הזקות אשר אין להאריך בזה:

גמ' כיון דאיכא קרש דמין כו' כצ"ל. ונ"ב וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר וא"ת בפ' במה מדליקין אמרי' תחש קרן אחת היה לו במצחו וטהור היה מדאמרי' ורב יהודה דאמר שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היה לו במצחו והיכי דייק מדרב יהודה שהיה תחש טהור והלא כל אותן שיש להן קרן אחת אינן שוין דהא איכא קרש שהוא חיה ושור שהוא בהמה וי"ל דסמך אמתני' דבא סימן דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים מסתמא אפי' בקרן אחת איירי מדאשכחן שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היה במצחו וטהורים ומיהו כמו כן היה לו לדקדק מקרש דהא חזינן שאין לו אלא קרן אחת והוא מעלה גרה ומפרים פרסה עכ"ל רש"י בחולין:

רש"י בד"ה אלא לנכרכות כו' בהמה טהורה הס"ד ואח"כ מה"ד בשערן בשער של מין הקלף ונתפרות בגידין של מין הקלף כלומר בשל טהורה:

תוס' בד"ה תפילין בהדיא כו' ודרשה דמן המותר בפיך היתה פשוטה כו'. נ"ב פי' מאחר שמילתא אחריתא בא להשמיענו שהוא פחות מתפילין א"כ יוקשה למה אינו משמיע לנו תפילין גופא והיה לו להביא הקרא אלא צ"ל שהדרשה היתה פשוטה כמו שמסיק ג"כ לקמן ולעיל שאמר הו"ל לאתויי קרא היינו באם תמצא לומר שאינה פשוטה והוא בא להשמיענו א"כ ה"ל לאתויי קרא כו' ודו"ק (ועיין במהרש"א):

גמרא ואלא הא תני ר"י כו' למאי הלכתא. והקשה בס' ב"א אמאי לא קאמר דנ"מ לענין מגילת סוטה כו'. ולק"מ דהא נמי תיפוק ליה מלמען תהיה כו':

[שם והאמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ. עי' גה"ש ול"נ ליישב עפ"י הא דדרשינן במנחות (לו) והיו לטוטפות בין עינך כ"ז שבין עיניך יהיו שתים. א"כ והיו קאי אתפילין של יד ושל ראש ולכן אמרינן דאתקוש להדדי וכדדרשינן בקדושין (ה ע"א) והיתה דאיתקוש הויות להדדי אך לכאורה זה תלוי בפלוגתת ר"י ור"מ במכות (יא) אי ילפינן בהיקשא דבר שהוא הל"מ:

שם וביו"ט שחל להיות ע"ש עסקינן. עמש"כ לעיל (כג:) וכמו כן יל"פ גם הכא] :

אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: 'תַּחַשׁ' שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה, בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הָיָה. יש להקשות הוה ליה למימר אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אָמַר רַבִּי מֵאִיר כלשון הרגיל בכוליה תלמודא ולמה שינה למינקט אומר 'הָיָה רַבִּי מֵאִיר'? ונראה לי בס"ד כי דבר זה היה רבי מאיר רגיל לדרשו ולאומרו כמה פעמים לכך נקיט כהאי לישנא, להורות על כך שהיה רבי מאיר רגיל לומר זה תמיד שלא פעמיים ולא שלש נשמע זה מפיו אלא כמה פעמים נשמע דבר זה ממנו. ומ"ש שֶׁהָיָה קֶרֶן אַחַת בְּמִצְחוֹ נראה לי בס"ד, כי שני קרנים ימין ושמאל מורין א' על ישוב וא' על חורבן, כי ימין חסד מורה על זמן ישובו ושמאל גבורת מורה על זמן חרבנו, אך המשכן לא נחרב כי בבנין בית המקדש נגנז ולא שלטה בו יד זר מפני שהיה מעשה ידיו של משה רבינו ע"ה, לכך לא היה לתחש שנעשה לצורך המשכן אלא קֶרֶן אַחַת בְּמִצְחוֹ, שמורה על קו הרחמים שהוא אמצעי שיורה על דין ממותק שהוא מתקיים, ולכן כל אמצעי שלם, ולכן גם שור שהקריב אדם הראשון קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ שיורה על מיתוק הדין בבריאת העולם, שבתחלה כתוב (בראשית א' א') בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, ואחר כך כתוב (בראשית ב' ד') בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם, שהדין ממותק ברחמים.

גמ' והאמר אביי שי"ן של תפילין. ק"ל הא י"ל לעור של תפלה של יד וצ"ע:

גמ' אמר רב יוסף היינו דתנינא שלש על שלש. כעין זה יבמות דף עז ע"ב ודף פ ע"א:

גמרא. אלא לעורן. והאר"ש שין של תפילין הל"מ. קשה לי דלמא איצטריך לעור דתפילין של יד:

למאי הלכתא לתפלין. מקשים העולם לר"ת פ' מצות חליצה דמנעל של חליצה צריך שיהיה מעור בהמה טהורה דוקא דילפינן התם נעלו מואנעלך תחש ותחש טהור הי' ע"ש א"כ נפקא מיני' טובא להלכה. ועיין דבר נאה ומתקבל בס' משנת דר"ע באומר בא מיהודה דרב יוסף לטעמי' ס"ל לקמן ס"ו ע"א דחולצין בשל עץ ע"ש ותמצא נחת. מיהו בלאה"נ נ"ל דלק"מ דע"כ לא חידש לן יחזקאל דין זה מדנפשי' אלא הלכה למשה מסיני הוה ואתי יחזקאל ואסמכי' אקרא. והלכה למשה מסיני סתם נאמרה לא יחלוץ אלא בנעל מעור בהמה טהורה וא"כ הדר קשה אהך כמו דמקשה אשי"ן של תפילין הא נמי הלכה למשה מסיני הוה:

למען תהיה תורת ה' בפיך. עיין היטב מ"ש וביאר יפה בס' מחצית השקל סוף סי' תקפ"ה:

פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה. פירש"י על השלהבת שתהיה מחורכת וכו' נראה כמ"ש בהגהת מרדכי דאין זה הבהוב דלקמן ל"א ע"ב פתילה שצריך להבהבה שהקשו ממנו תוס' לקמן ד"ה רבא אמר בסוף הדבור. דז"א התם מדליקה ומחסרה כ"ש ומכבה והכא אינו אלא מחרכה מעט ע"ג השלהבת ואינו מדליקה ולא מכבה ולק"מ קו' תוס' לקמן. וזה נ"ל דעת רמב"ם בפי' המשנה שמפרש דברי רבא לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת פי' וע"י נתבטל מתורת כלי לר"א ולר"ע בלא"ה מבוטלת ע"י קיפול באופן שרבא נמי מפרש כעין רב אדא בר אהבה ע"ש. ואי ס"ד דמיירי בהבהוב שמדליק וחוזר ומכבה הא ביו"ט עסקינן שחל ע"ש היכי משכחת לי' שיכבה. אע"כ חרוכא בעלמא קאמר ואפ"ה מתבטל מתורת בגד ע"ש. אלא שצ"ע לכאורה א"כ איך פריך ש"ס אלא הא דאמר ר"י גע"ג מצומצמות למאי הלכתא הא לרבא א"ש כמו לרב אדא בר אהבה. וי"ל ודאי ע"י חרוכא בעלמא לא מתמעט הבגד מגע"ג אך למאי דמייתי לקמן מתני' דכלים ומסיק עלה זרקו לאשפה גם ר"א מודה דאינו מטמא א"כ ה"נ נהי ע"י הקיפול לא מתבטל לר"א אבל חרוכא הוה כזרקו לאשפה וגם ר"א מודה והש"ס דפריך אלא הא דתני' ר"י גע"ג מצומצמות וכו' עדיין לא אסיק אדעתי' הך דמודה ר"א בזרקו לאשפה וה"ה באחרוך אחרוכי. ע"כ לא ידע לפרש דברי רבא כפי' המשנה לרמב"ם אבל למסקנא יתפרש כנ"ל. ובירושלמי תמה איך אם נתן הפתילה לתוך השמן לא יתבטל מתורת בגד ע"ש. וא"כ לכל הפחות לכשחרכו וגם ניתן לתוך השמן יתבטל:

המדליק צריך שידליק ברוב היוצא. זה א' מהראיות דמייתי רשב"א לקמן בשמעתין דמוקצה מותר בהנאה דאל"ה תיפוק ליה דנהנה שבת מנולד. ותמוה בעיני הא מתני' ר"א דס"ל שבת ויו"ט ב' קדושות ונולדה בזה מותרת בזה וקיי"ל כותיה וא"כ כלי שנשבר ביו"ט מותר ליהנות מאורו בשבת אפי' אי מוקצה אסור בהנאה והוצרך לומר משום רוב היוצא. וצ"ל מ"מ ליתסרי משום הכנה כלפידים וע' מג"א סי' תק"א:

בגמרא אלא אמר רבא מברניש אתיא בק"ו מנוצה של עזים שאין מטמא בנגעים כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דמכאן הכריע רבינו האי גאון ז"ל דהלכה כהך תנא דבי ר"י דלעיל דדריש בכלל ופרט דכל בגדים האמורים בתורה היינו צמר ופשתן דוקא ולאפוקי מאידך תנא דר"י ומש"ה פסק דציצית אינו נוהג מדאורייתא אלא בצמר ופשתן כיון דרבא מברניש הוי בתראה טפי מסתם רבא כדמשמע בשמעתין אלא שהרשב"א ז"ל תמה על רבינו האי גאון בזה דהא רבא מברניש גופא לא קאמר אלא מה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים ובנגעים ודאי כ"ע מודו דאינו נוהג אלא בצמר ופשתן דהא בהדיא כתיב ביה כמה פעמים צמר ופשתן והניח הדבר בתימה וצ"ע. ולענ"ד דברי רבי האי גאון ז"ל נכונין בטעמם ונימוקו עמו דע"כ דהא דקאמר רבא מברניש מה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים לאו בנוצה של עזים לחוד איירי דא"כ מה ק"ו שייך הכא הא איכא למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן כמו שהקשו בתוספת ומה שתירצו התוספות בזה לא ניחא ליה לרבינו האי גאון מהטעם שאבאר בסמוך משום הכי משמע ליה לרבינו האי גאון דנגעים לאו דוקא קאמר אלא דבאמת נוצה של עזים אין מטמא אפילו בשרצים ובשאר טומאות והיינו מהך ילפותא גופא דהאיך תנא דבי רבי ישמעאל אלא כיון דתנא דבי רבי ישמעאל גופא לא יליף להו בשאר טומאות אלא מדפרט הכתוב בנגעים בכלל ופרט יתירא ללמוד על כל הבגדים שנאמרו בתורה מש"ה נקיט רבא מברניש לישנא דבנגעים. ולפ"ז תו לא שייך לומר שתי וערב יוכיח ובלא"ה נמי צריך לומר כן במילתא דרבא מברניש דאמר מה נוצה של עזים ומ"ש דנקיט נוצה של עזים טפי משאר בגדים אע"כ משום דשאר בגדים לא אשכחן בהדיא דטמאין באהל המת ובשאר טומאות מש"ה נקיט נוצה של עזים דכתיב בהדיא או שק בין בשרצים ובין בשאר טומאות אם כן בכה"ג גופא מצינן לפרש בהא דקאמר בנגעים כדפרישית כנ"ל לקיים שיטת הגאון:

אלא דאכתי קשיא לי במאי דמשמע בשיטת הגאון דשאר בגדים שאינן של צמר ופשתן קי"ל כהך דתנא דר"י דאין בהן טומאה כלל לא בנגעים ולא בשאר טומאות אפי' בשלשה על שלשה דאי לענין שלש על שלש לא שייך האי ק"ו דהא בכה"ג אין מיטמאין באהל המת כיון שאין בהן פותח טפח כמ"ש התוס' לעיל בד"ה שכן מטמא בכעדשה ע"ש. אע"כ דלענין שלשה על שלשה איירי וא"כ היאך אפשר לומר כן שיהא הלכה כתנא דר"י דשאר בגדים אין מטמאין בשום טומאה אפילו בשלשה על שלשה והא תנן להדיא כל המטמא מדרס מטמא טומאת מת ומשמע בספ"ק דסוכה ובכמה דוכתי בסתמא דתלמודא דהלכה מרווחת היא וליכא מאן דפליג עלה. וא"כ לפ"ז בשלשה על שלשה אפילו בשאר בגדים תנא דר"י גופא מודה דטמאין מדרס דהא במדרס לא כתיב לשון בגד וא"כ ממילא דטמאין בהאי שיעורא גופא דשלשה על שלשה בטומאת מת דהא שיעור מדרס הוי שלשה על שלשה כדאיתא בכמה משניות ובפ"ק דר"ה דף י"ג א"כ ממילא דשאר בגדים נמי טמאין טומאת מת:

והנלענ"ד בזה דמאן דס"ל כהך תנא דר"י דשאר בגדים טהורין לגמרי מכל הטומאות מדאורייתא ע"כ סובר דהא דק"ל בנדה ס"פ יוצא דופן כל המטמא מדרס מטמא טומאת מת אינו אלא מדרבנן דאע"ג שכתבו התוספות שם דילפינן לה בק"ו מפכין קטנים כדמשמע בשבת בפרק ר"ע וכמ"ש התוספות ג"כ בפרק כיצד הרגל וא"כ משמע דהוי דאורייתא מ"מ להך תנא דר"י לא שייך לומר כן דכיון דמשמע ליה דהאי כלל ופרט דכתיב בנגעים שהוא מיותר ולא בא אלא ללמד על שאר טומאות שאין מטמא אלא צמר ופשתן ולא שאר בגדים אם כן ע"כ אתי האי כלל ופרט ואפקיה מהאי ק"ו דפכין קטנים כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה אתיא בק"ו מנוצה של עזים כו' וליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מיטמאין בשרצים. ויש לדקדק דלמאי דמשמע מפשטא דלישנא דגמרא ולפרש"י והתוספת דהך ילפותא דרבא מברניש היינו לאידך תנא דר"י כמו שפסקו התוספת לעיל ודלא כרבינו האי גאון א"כ שתי וערב גופא מנ"ל דלא מטמאין בשרצים הא איכא למילף בק"ו משאר בגדים שאין מטמאין בנגעים אפ"ה מטמאין בשרצים מכ"ש שתי וערב דטמא בנגעים אינו דין שמטמא בשרצים ואי משום ג"ש דבגד ועור דמייתי הש"ס לקמן בפרק במה אשה הא איצטריך התם נמי למילתא אחריתי אע"כ דאפ"ה אין ג"ש למחצה א"כ לענין טומאת אהלים נמי למה ליה לרבא מברניש לאתויי מק"ו ואמאי לא יליף לה מהך ג"ש גופא דבגד ועור כקושיית ר"י בדיבור הקודם וע"כ צריך לומר כתירוצו של ר"י משום דג"ש אהל אהל ממשכן סתרי לה והיינו ע"כ כדפרישית דהך ג"ש הוי אלים טובא דאפשר דלא בא אלא למעט עור בהמה טמאה וא"כ מה"ט גופא אית לן למימר דהך ג"ש אהל אהל אלים נמי לסתור הק"ו מנוצה של עזים. מיהו יש לקיים דברי התוספת כאן לפי תירוצו השני של ר"י בדיבור הקודם. מכל מקום השתא לפ"ז א"ש מה שכתבתי בסמוך בישוב שיטת רבינו האי גאון דמשום דלא ניחא ליה הך תירוצו של ר"י א"כ ע"כ דהאי ק"ו דרבא מברניש לא אתיא אלא כהך דתנא דר"י דנוצה של עזים אינן טמאין לא בנגעים ולא בשרצים דאלת"ה תיקשי קושיית התוס' דנימא שתי וערב יוכיח כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה תפילין בהדיא כתיב בהו כו' תימה לר"י וכי אין לברייתא לשנות כו' ובד"ה לא צריכא אלא לכורכן בשערן קשה לרשב"א כו' אמאי נקיט עור במילתיה עכ"ל. כבר קדמני מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ליישב שני קושיו' התוספות אלא שדבריו נראין דחוקים לכך באתי להוסיף נופך משלי דודאי עיקר קושיית הגמרא אלישנא דברייתא דרב יוסף דאי לתפילין אתא לא הו"ל למיתני בהאי לישנא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא הו"ל למיתני בהדיא לענין תפילין או עורן או שערן אע"כ דמעיקרא נמי הוי אסיק אדעתיה דעיקר מילתא דברייתא דרב יוסף דנקיט לשון למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד אתחש קאי כדס"ד מעיקרא אלא דאכתי קשיא ליה לתלמודא למאי הלכתא דמאי דהוי הוי כפרש"י כיון דלענין טומאת אהלים בלא"ה אתיא מק"ו ואהא משני הש"ס שפיר איצטריך לתפילין או לעורן או לשערן והיינו משום דילפינן לה ממלאכת המשכן שכל המכסאות היו מבהמה טהורה בין אלים מאדמים ובין תחש וע"ז מקשה שפיר תפילין בהדיא כתיב ביה ועורן הל"מ מסיני היא והשתא א"ש נמי הא דקאמר לכורכן בשערן דאפ"ה נקיט לה הברייתא בל' עור כיון דמעורות המשכן ילפינן לה כל מלאכת שמים ומסיק הש"ס דאיצטריך לרצועות שיהיו טהורות והיינו משום דילפינן לה מתחש. והא דמקשה הש"ס בתר הכי מאי הוה עלה דתחש שהיה בימי משה היינו אברייתא גופא דבעי למילף מתחש לרצועות של תפילין ואכתי בתחש גופא מהיכא פסיקא ליה דטהור הוי דבשלמא למאי דס"ד מעיקרא דעור בהמה טמאה טהור באהל המת מסברא דבעינן דבר הנאכל כמ"ש התוספות מברייתא דת"כ א"כ ע"כ דתחש טהור היה דהא ילפינן אהל אהל ממשכן משא"כ לבתר דמסקינן דעור בהמה טמאה מטמא באהל המת א"כ אכתי בתחש גופא מנ"ל דטהור הוי וע"ז מסיק הש"ס שפיר משמיה דר"מ דאף על גב דתחש לא הוי אלא לפי שעה אפ"ה כיון דסוף סוף קבלה היתה בידם דקרן אחת היתה במצחה ש"מ דטהור הוי ולפ"ז שפיר ילפינן רצועות תפילין מתחש כנ"ל ודו"ק:

גמ' אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא ובתוס' ד"ה למאי הלכתא לא בעי למימר לאשמועי' בחווז טהור הוא דמשמע דאתא לשום הוראה. ולכאורה הא נ"מ שהוא איכא דאי קיי לן דתחש טהור הי' א"כ פשוטי כל"ע בנגעים טהור ואי תחש טמא אז פשוטיהן של הני מר טמא בנגעים דהא התוס' לעיל בד"ה אתי בק"ו כו' דהשתא ליכא למימר ש"ו יוכיח כו' כיון דתחש טמא הוא וי"ל כו' דאיכא למיפרך פשוטי כ"ע וכו' והשתא אי אמרינן דתחש טמא ואפ"ה מדכתב לן קרא בשרצים ולא יליף מנגעים ע"כ מדאיכא למיפרך דפשוטי כלי עור יוכיח ואי אמרי' דתחש טהור הוי לא ידעינן על פשוטיהן דנגעים:

והנה לעיל בסוגיין אמר רבא עור בהמה טמאה דמטמא באהל המת מהכא ויש לדקדק דמשמע דכבר ידעינן דעור בהמה טמאה מטמא וקאמר איהו דמהכא שמעי' לה הא אכתי לא שמענו שום לימוד דעור בהמה טמאה מטמא. והכי הל"ל עור בהמה טמאה מטמא ומהכא. ונראה דרבא לא בא לתרץ אלא דברי ר"א מאי דמקשה עליו רב יוסף מאי קמיבעי ליה וקאמר רבא דשפיר קמיבעי לי'. והנה התוס' בד"ה מה לשרצים הקשו דנילף מת משרצים מג"ש דבגד ועור ותי' ר"י דג"ש דאהל אהל ממשכן סתר לה להך ג"ש. ולכאורה עדיין קשה דהא אפשר לומר דהא גופא קמיבעי' לי' לר"א אי אמרי' דבגד ועור לרבות עור בה"ט וג"ש דאהל אתי למעוטי שא"ב או נימא דאהל אהל אתי למעט גם עור בה"ט. ונראה דלעיל אמר רבא דשרצים מטמא בש"ב מאו בגד, ובמתני' אמרי' דכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן ומג"ש דאהל אהל גמר להר"א והשתא א"ש דאי לאו דידעינן מק"ו דנגעים ושרצים לילף מינייהו לאהל המת לא הוה ילפינן מג"ש בגד ועור דשרצים לטמא עור בה"ט דמאי חזית למילף מהך ג"ש לטמא עור בה"ט. דלמא ג"ש דבו"ע אתי להורות דטמא במת גם שא"ב ומאהל אהל גמרינן דעור בה"ט אינו טמא להכי איצטריך ק"ו מנגעים ומשרצים דיטמא באהל המת גם עור בה"ט דמשרצים לחוד ליכא למילף כדבעינן למימר לקמן. וגם לישנא דאיכא למיפרך דקאמר רבא משמע דמשניהם יליף. וזה כוונת התוס' דכיון דג"ש דאהל אהל סתר לה להך ג"ש דבגד ועור וק"ו דשרצים ליתא כדפריך בש"ס מה לשרצים וכו' א"כ מאי חזית דעור בה"ט וכו' כנ"ל. והשתא מדוקדק לישנא דרבא דקאמר עור בה"ט דמטמא באהל המת. כלומר דשפיר קמיבעי' לי' לר"א אי אמרי' ק"ו מנגעים דעור בה"ט מטמא ושפיר נוכל לומר מג"ש דבגד ועור כנ"ל. והג"ש דאהל אהל אתי לשאר בגדים או דנימא כיון דסתר לה להך ג"ש לא אמרי' הכי:

ועדיין יש לדקדק דמאי מקשה הש"ס והא דאר"י וכו' למאי הלכתא וכו' הא אי אמרי' דתחש טהור לא ידעינן אם עור בה"ט טמא דהא נוכל למילף משרצים דטמא מה שאין כן אי נימא דתחש טמא הוי אז פשיט לן דעור בה"ט טמא במת ולא מספקא לן כלל:

וי"ל דה"פ למאי הלכתא ואי להורות לנו דתחש טהור הוי הא ממילא שמעי' לה דאל"כ קשה קושית תוס' דלמה לי קרא בשרצים לילף מנגעים דליכא למימר ש"ו יוכיח דמה לש"ו שכן אינו מטמא באהל המת תאמר בעור בה"ט שמטמא באהל המת דהא תחש טמא א"ו דטהור הויא אלא דאיכא לדחות כתירוץ התוספות דפשוטיהן יוכיחו:

והנה הרמב"ם בפי"ג מה' טו"צ ה' ד' פסק דפשוטי כ"ע מטמא בנגעים. והק' המ"ל דא"כ לעיל דמקשה אביי מה לנגעים שכן ש"ו טמא בהם נימא נמי שכן ש"ו ופשוטי כ"ע טמא בהם. ולכאורה מסוגיא דידן מוכח נמי דלא כהרמב"ם דאי נאמר דפשוטיהן טמאין עדיין קשה דנ"מ אי תחש טהור או לא דאי נימא דטמא הוה לא לכתוב בשרצים וכנ"ל אע"כ דפשוטיהן בנגעים טהור. וכסברת תוס' בשם רש"י:

ונראה ליישב ויתורץ נמי מאי פריך מאי הוי עלה דע"כ מוכח דתחש טהור הוי דאל"כ לא נכתוב בשרצים ונילף מיניה דלכאורה למה צריך למילף מנגעים דעור בהמ"ט דטמא והדר יליף משרצים נילף משרצים לחוד מה פשוטי כ"ע דאינו מטמא בשרצים מטמא באהל המת עור בה"ט דמטמא בשרצים א"ד שיטמא באהל המת ואין לומר דאי יליף משרצים לחוד הוה מצי למימר כלים יוכיחו דג"כ טמאים בשרצים ואינם טמאים באהל המת וא"כ ממילא הוצרכו לילף מנגעים ולהכי יליף תיכף מנגעים הא איכא למידחי דאי ילפי' משרצים לא מצי להקשות כלים יוכיחו אלא אליבא דרבא אבל אי ילפי' מנגעים א"ל שתי וערב יוכיח אליבא דכ"ע וי"ל דמשרצים לחוד לא מצי למילף דה"א דיו כשרצים דאין עור בה"ט מטמא באהל המת אלא דוקא כשיש לו בית קיבול. אבל מנגעים שפיר ילפי' ק"ו אפי' לפשוטיהן אלא דעדיין קשה הא גם מנגעים ליכא למילף דהא פרכינן מה לנגעים שכן ש"ו טמא וצ"ל מה לש"ו שכן אינו מטמא בשרצים תאמר בעור בה"ט שמטמא בשרצים וא"כ שוב נימא דיו אסוף דינא וג"כ אינו מטמא פשוטי כ"ע:

אמנם נלע"ד דהך גופי' אם פשוטי כ"ע טמאים או לא תליא בפלוגתא דאביי ורבא דהא לא נוכל לומר דיו דהא מיפרך ק"ו דגם בלא ק"ו יש למילף משרצים מג"ש דבגד ועור אלא דמג"ש הוה אמרי' דון מינה ומינה ודוקא בית קיבול והשתא ילפי' ק"ו אפילו פשוטי כ"ע א"כ ליכא למימר דיו דהא מיפרך ק"ו אלא די"ל דליכא למילף מג"ש דמאי חזית דבגד ועור לרבות בה"ט ואהל אהל דמשכן למעוטי שא"ב דלמא להיפך בגד ועור לרבות שא"ב ואהל אהל למעוטי עור בהמ"ט ולהכי צריך ק"ו לעור בהמ"ט מנגעים וליכא למימר מה חזית דק"ו מרבה עור בהמ"פ וג"ש דאהל אהל ממעט שא"ב דלמא להיפך זה אי אפשר דשאר בגדים לא אתי' כלל בק"ו מנגעים:

ומנגעים לחוד ליכא למילף משום דש"ו יוכיח אלא דיש לדחות מה לש"ו שכן טהור בשרצים תאמר בה"ט שמטמא בשרצים א"כ אמרינן דיו אסוף דינא ואין נויר בה"ט מטמא באהל המת אא"כ יש לה בית קיבול ולהכי לא יליף תחלת דינא משרצים בק"ו. משום דשרצים גם שאר בגדים אתיין בק"ו לרבא שהרי לרבא שלשה על שלשה מטמא בשרצים וא"כ ילפי' ק"ו מה פשוטי כ"ע בה"ט טהור בשרצים טמא באהל המת דעור בהמה טהורה מפורש במשכן אילים מאדמים שאר בגדים שמטמאים בשרצים א"ד שיטמא באהל המת ואז שוב אמרי' מאי חזית דק"ו לרבות עור בה"ט ואהל ממשכן למעוטי שאר בגדים דלמא להיפוך להכי יליף קל וחומר מנגעים תחילה דשוב ליכא למילף שאר בגדים כנ"ל:

אבל לאביי דסבר דבשרצים שאר בגדים לא מטמא ולדידיה ילפי' מג"ש דבגד ועור לטמא עור בהמה טמאה באהל המת וליכא למימר להיפוך דבגד ועור לרבות שאר בגדים ואהל אהל ממשכן למעוטי בהמה טמאה. שהרי שאר בגדים ליכא למילף כלל משרצים. וממילא לאביי שפיר ילפי' מג"ש ושוב ילפינן בק"ו משרצים לחוד לטמא אפי' פשוטי כלי עור וליכא למימר דיו דא"כ מיפרך קל וחומר:

העולה מזה דלרבא אמרי' דיו אסוף דינא ולא מיפרך ק"ו וא"כ אין פשוטי כ"ע בה"ט טמא באהל המת. ולאביי אפי' פשוטיהן טמאים דהא ליכא למימר דיו דמיפרך ק"ו. ואפי' אם נימא דתחש טמא הוה ג"כ מטמא עור בה"ט באהל המת אפי' פשוטי כ"ע וליכא נפקותא לדידי' אי תחש טהור הוי אי טמא הוי אבל לרבא אם תחש טהור הוי א"כ לא ידעינן עור בהמה טמאה כי אם מק"ו א"כ אמרי' דיו ופשוטי כלי עור בה"ט טהור באהל המת אבל אם תחש טמא ע"כ דגם עור בה"ט טמא מג"ש דאהל אהל ממשכן וא"כ פשוטי כ"ע בה"ט ג"כ טמא ומעתה הא דמקשה אלא הא דתני רב יוסף למאי הלכתא היינו לאביי דגם הוא בודאי צריך לתרץ הברייתא דרב יוסף ומאי דמסיק בסוף שמעתין מאי הוי עלה דתחש היינו לרבא דלדידיה יש נ"מ לדינא לענין פשוטי כלי עור מכתבי תלמידיו מצאתי]:

מטמא באהל המת. אם עשאו אהל דהא ממשכן גמר ליה ועיקר אהל דכתיב במשכן ביריעות עזים כתיב הא דכתיב בספרים כל מעשה עזים ל''ג ליה דמהכא לא נפקא לן אהל דבכלים הוא דכתיב וכדאמר בעלמא להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים: אלא הא דתני רב יוסף כו'. כיון דרבינן עור בהמה טמאה לאהל המת הא דתני רב יוסף למאי הלכתא מאי דהוה הוה אי לאו למילף מיניה לטומאה: לתפילין. איתמר דהיא נמי מלאכת שמים: לעורן. עור דפוס שלהן שהכתבים של פרשיות מונחים בו דהאי לא מלמען תהיה נפקא דהא לאו תורה כתיבא ביה: שי''ן של תפילין. שיהא העור נקמט מבחוץ ג' קמטין ודומה לשי''ן והרצועה נקשרת כמין דלית ויש רצועה כפופה כמין י' דהיינו שדי וכיון דאות השם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק: אלא לנכרכות בשערן. תניא לההיא דרב יוסף שצריך לקשור איגרות הפרשיות בשער עור בהמה טהורה ולתופרן בגיד בהמה טהורה: בשערן. בשער מן הקלף כלומר בשל טהורה: לרצועותיהן. שיהיו מעור בהמה טהורה: הל''מ. וכיון דהלכתא רצועות מסיני טהורות נמי הל''מ ומתניתא דרב יוסף לאו הל''מ קאמר: מאי הוי עלה דתחש. הואיל ולרב יוסף לאו לענין מלאכה דמשכן איתמר לא איפשיט בעיין: מקרין תרתי משמע. דסתם מקרין כל קרניו: מתני' שקיפלה. כמו שגודלין פתילות: הבהבה. על השלהבת כדי שתהא מחורכת ותדליק יפה: טמאה היא. דבגד כלי הוא ומקבל טומאה אם היה שלש על שלש דקפול אין מבטלה מתורת בגד הואיל ולא הבהבה: ואין מדליקין בה. כדמפרש טעמא בגמ': גמ' קפול מועיל. לבטולה מתורת בגד: מצומצמות. דאי הוה טפי פורתא לכולי עלמא מדליקין: ובי''ט שחל להיות בע''ש. דשייך ביה איסור מוקצה עסקינן: ואין מסיקין בשברי כלים. שנשברו בו ביום דהוו להו נולד אבל בכלים מסיקין דהא חזו לטלטלן: ודכולי עלמא אית להו. צריך המדליק להדליק בידים קודם סילוק ידיו רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר הלכך על כרחך צריך לעסוק בו לאחר שנפחת משלש הלכך טעמא דר''א דאסר קסבר קיפול אינו מועיל והוה ליה כלי שנשבר ביו''ט וכי קמדליק ביה פורתא כיון דמצומצמות היו הוו שברי כלי דפחות משלש לאו כלי הוא והוה ליה כלי שנשבר בי''ט וכי קמדליק בידים להשלים רוב היוצא בשבר כלי קמדליק והא דאמרינן מסיקין בכלים דוקא שלא יגע בו אחר שנפחת אלא אם כן ריבה עליו עצים מוכנים כדלקמן (דף כט.): קיפול מועיל. ועל כרחך מעי''ט קיפלה דאין גודלין פתילה בי''ט כדתניא בהמביא (ביצה לב:) וכבר נתבטל הכלי מבע''י ואין כאן שבר כלי: היינו דתנינא. שהייתי שונה מרבותי משנה ג' על ג' מצומצמות ולא הוה ידענא למאי הלכתא איתמר דאי לענין טמויי כל שכן דאי איכא טפי דמטמא: ומדקא מתרץ כו'. מילתא באפי נפשיה היא בתמיה למירמי דרב אדא אדרב אדא מדקא מתרץ למתניתין ואוקי דכולי עלמא אית להו אין מסיקין בשברים דהיינו אליבא דר''י דאית ליה נולד ש''מ כו':

אתיא בק''ו מנוצה של עזים. וא''ת נימא שתי וערב יוכיח שמטמא בנגעים ואינו מטמא במת אף אני אביא עור בהמה טמאה כו' ועוד קשה אמאי איצטריך קרא בשרצים לעור בהמה טמאה ליתי בק''ו מנוצה של עזים שאין מיטמא בנגעים מיטמא בשרצים וי''ל דאי לא הוה כתיב קרא בשרצים ליכא למילף עור בהמה טמאה בק''ו מנגעים לא בשרצים ולא באהל המת דאיכא למימר שתי וערב יוכיח אבל השתא דכתיב טומאה בשרצים ילפינן שפיר בק''ו מנגעים שיטמא באהל המת וליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אינו מטמא בשרצי' תאמר בעור בהמה טמאה שמטמא בשרצים הכי נמי יטמא באהל המת: ור''י אומר דליכא למימר שתי וערב יוכיח דהכי עביד ק''ו ומה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים מטמא באהל המת ככלי העשוי מנוצה של עזים עור בהמה טמאה שטמא בנגעים אינו דין שיטמא באהל המת ככליו דהשתא לא שייך למימר שתי וערב יוכיח שמטמא בנגעים ולא באהל המת דשתי וערב אין שייך בו כלי ואין לומר דכל היוצא מן העץ ועצם יוכיח שמטמא בנגעים ואינו מטמא במת דמה שמטמא בנגעים אינו מחמת עצמו אלא מחמת הבית דהא בית שסיככו בזרעים אמר בהעור והרוטב דמטמא בנגעים אבל נוצה והעור מטמא מחמת עצמו. ומהר''ם כתב דליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מטמאין לא במת ולא בש''ז תאמר בעור בהמה טמאה דמטמא דהא כתיב במת ובש''ז כל בגד וכל כלי עור. ולעיל כי פריך מה לשרצים ליכא למימר נגיעת מת וש''ז יוכיח דמה לכולהו שכן פחות מכזית דנגיעת מת בכשעורה וש''ז במשהו או בחתימת פי האמה (והוא ת. ' דאיצטריך קרא בשרצים לאפוקי מהיקש דשק) וזה אין נראה דע''כ דגם לענין אהל הוי שיעורו בכזית להביא טומאה על כל הכלים ועל עצמן אפי' יוצא מן העץ דזהו תלוש קיי''ל דמביא ונ''ל דלא שייך כלל למימר אהל תלוש יוכיח כיון דלא אתינא למילף אלא לענין אהל המחובר דלא מטמא אלא מאי דילפי' ממשכן וכי האי גוונא איכא בפ''ק דמנחות גבי טריפה שהיתה לה שעת הכושר דלא ילפינן מטריפה שלא היתה לה שעת הכושר אפ' במה הצד [ת''י]: והקשה השר מקוצי מאי בעי בסמוך מאי הוי עלה דתחש תיפוק ליה דטהור היה מדאיצטריך קרא בשרצי' לטמא עור בהמה טמאה דאי טמא היה לשתוק קרא בשרצים ותיתי בק''ו מנגעים דהשתא ליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מטמאין באהל המת תאמר בעור בהמה טמאה דמיטמא באהל המת כיון דתחש טמא היה וי''ל דמהכא ליכא למיפשט דטהור היה דאפילו טמא היה כתיב בשרצים דמילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא ועוד אומר רש''י דשרצים לא אתו מק''ו מנגעים דאיכא למיפרך פשוטי כלי עור יוכיח דמטמא בנגעים ולא בשרצים: למאי הלכתא. לא בעי למימר לאשמעינן דתחש טהור היה דמשמע דאתא לאשמעינן שום צורך הוראה: תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה וגו'. תימה לר''י וכי אין לברייתא לשנות מה שדורש מן הפסוק וכל הנך דמייתי בסמוך וכי לית ליה לרב יוסף לשנות הברייתא לפי שזה אמרו אמורא אחד או ברייתא ואומר רבינו יצחק דהכי פריך תפילין בהדיא כתיב בהו ואי הא הוה אתי לאשמעי' הוה ליה לאתויי קרא אע''כ מילתא אחריתי אתא לאשמעי' ודרשה דמן המותר בפיך היתה פשוטה ולא איצטריך לאשמעי' וקאמר אלא לעורן והאמר אביי שין של תפילין כו' ובזה הלשון הוה ליה לרב יוסף למימר והוה ידעינן שפיר דבעי עור בהמה טהורה דדרשה דמן המותר בפיך היא פשוטה אלא לכורכן בשערן צריך בהמה טהורה הא נמי הל''מ דתניא כו' מדלא קתני רב יוסף בהאי לישנא ונכרכות בשערן ש''מ דמילתא אחריתא אתא לאשמעינן אלא לרצועותיהן והא''ר יצחק רצועות שחורות הל''מ וכיון דמצריך שיהו הרצועות שחורות כמו הקציצה כל שכן דבעינן שיהו טהורות כמו הקציצה דסברא הוא להקפיד על הטהרה מעל השחרות ואי הא אתא רב יוסף לאשמעי' לישמעינן שיהיו שחורות דהוה שמעינן מינה תרתי שחורות וטהורות ומשני נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי דמשחורות ליכא למיגמר טהורות: לא צריכא אלא לכורכן בשערן. קשה לרשב''א אי הא אתא לאשמעי' אמאי נקט עור במילתיה:

דף כח - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד