דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבת כו ע"א - Steinsaltz

Let the Master say a different reason: Because tar is volatile, i.e., it is liable to evaporate quickly and cause a fire. The Gemara answers: He stated one reason and another: One, because it is volatile and potentially dangerous; and, furthermore, due to a decree lest one take sap from it.

The Gemara relates: A mother-in-law who hated her daughter-in-law said to her: Go adorn yourself with balsam oil. She went and adorned herself. When she came, her mother-in-law said to her: Go light the lamp. She went and lit the lamp. She caught fire and was burned.

Since balsam oil was discussed, the Gemara cites the verse: “But Nebuzaradan the captain of the guard left of the poorest of the land to be vinedressers and husbandmen” (Jeremiah 52:16). The Gemara explains the verse: With regard to vinedressers, Rav Yosef taught: These poorest of the land were the balsam collectors in the south of Eretz Yisrael, in the expanse from Ein Gedi to Ramata. And the husbandmen; these are the trappers of the snail [ḥilazon], from which the sky blue dye is produced in the north of the country, in the area between the Promontory of Tyre and Ḥaifa. Only a small number of poor people could barely eke out a living from these tasks, which involved mere gathering.

The Sages taught: One may not light with ritually impure untithed produce [tevel] during the week, and needless to say one may not light with it on Shabbat. On a similar note, one may not light with white naphtha during the week, and needless to say one may not light with it on Shabbat. Granted, with regard to white naphtha, its prohibition is understandable because it is volatile and potentially dangerous. However, with regard to ritually impure tevel, what is the reason that the Sages prohibited lighting with it?

The Gemara answers that the verse said: “And I, behold, I have given you the charge of My terumot” (Numbers 18:8). From the fact that terumot is plural, the Sages derived that the verse is speaking of two terumot: Both teruma that is ritually pure and teruma that is ritually impure. Just as with regard to teruma that is ritually pure, you, the priest, have permission to benefit from it only from the time teruma was separated and onward, so too, with regard to teruma that is ritually impure, you have permission to benefit from it only from the time teruma was separated and onward. Since a portion of the untithed produce is teruma that has not yet been separated, it is prohibited even for a priest to use it.

The Gemara proceeds to discuss the matter of the Tosefta itself, the case of lighting with sap from balsam trees on Shabbat. Rabbi Shimon ben Elazar says: One may not light with tzori on Shabbat. And Rabbi Shimon ben Elazar would also say: Tzori, which is one of the component spices of the incense in the Temple, is merely the sap that emerges from balsam trees, and is not part of the balsam tree itself. Rabbi Yishmael says: Anything that originates from the tree, one may not light with it; only materials that do not come from trees may be used. Rabbi Yishmael ben Beroka says: One may only light with a substance that emerges from the fruit. Rabbi Tarfon says: One may only light with olive oil alone.

The Gemara relates: Rabbi Yoḥanan ben Nuri stood on his feet and, contrary to this statement, said: And what shall the people of Babylonia, who have only sesame oil, do? And what shall the people of Media, who have only nut oil, do? And what shall the people of Alexandria, who have only radish oil, do? And what shall the people of Cappadocia, who have neither this nor that but only naphtha, do? Rather, you have a prohibition only with regard to those substances with regard to which the Sages said: One may not light with them. All other oils are permitted.

And one may light with fish oil and tar. Rabbi Shimon Shezuri says: One may light with gourd oil and naphtha. Sumakhos says: Among the substances that emerge from the flesh of living beings, one may light only with fish oil. The Gemara asks: The opinion of Sumakhos is identical to the opinion of the first tanna, who also permits lighting with fish oil. The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to what Rav Beruna said that Rav said: One is permitted to use molten fat to which oil was added for lighting. They disagree with regard to this halakha; however, their opinions are not defined and it is unclear which of them permits using it and which prohibits using it.

It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: Anything that emerges from the tree does not have the legal status of an area of three by three fingerbreadths. Even if it is three by three fingerbreadths, it is not considered sufficiently large to become ritually impure. And, therefore, one may roof his sukka with it, as the roofing of his sukka may not be made from any material that can become ritually impure. This is the case for everything that originates from a tree with the exception of linen, which has a unique legal status. Abaye said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

אמר ליה אביי:  לימא מר טעמא אחרינא, מפני שהוא עף, שעפים ממנו נצוצות ומדליק את הבית, ויהא בהול על ממונו ויבא לכבות. [תוס'].

ומבארינן: חדא, ועוד טעם נוסף קאמר.

חדא, מפני שהוא עף, ויש חשש לשריפה.

ועוד, גזירה שמא יסתפק ממנו.

ההיא חמתא [חמות] דהוה סניאה לה שהיתה שונאת לכלתה.

אמרה לה החמות: זיל איקשיט, לכי תתקשטי, במשחא דאפרסמא, בשמן אפרסמון.

אזלא, איקשיט. כי אתת [כשבאה] אמרה לה חמותה: זיל איתלי שרגא, הדליקי את הנר.

אזלא, אתלא שרגא, אינפח בה נורא,, נתפשה בה האש ואכלתה - ונשרפה.

כתיב בספר ירמיה: "ומדלת הארץ, משאריח יושבי הארץ [מאלו שלא הוגלו], השאיר נבוזראדן רב טבחים, שיהיו לכורמים ויוגבים".

כורמים - תני רב יוסף: אלו מלקטי אפרסמון [והמאספים נקראו "כורמים"] מעין גדי עד רמתא [שם מקום].

יוגבים - אלו ציידי חילזון מסולמות של צור [מעלה ההר] ועד חיפה. ונקראו "יוגבים" מלשון "יקבים", שהם פוצעין את החלזון להוציא את דמו [בדומה לפעולת היקב - בענבים]. והשאירם נבוזראדן כדי שיספקו לו אפרסמון וחלזון ללבושי המלך.

תנו רבנן: אין מדליקין את הנר בשמן טבל שהוא טמא [וכל שכן טבל טהור] ביום חול, [56] ואין צריך לומר שאין מדליקין בו בש בת.

כיוצא בו, אין מדליקין בנפט לבן ביום חול. ואין צריך לומר שאין מדליקין בו בשבת.

והוינן בה: בשלמא נפט לבן אין מדליקין בו, מפני שהוא עף ויש סכנה בהדלקתו. אבל טבל טמא - מאי טעמא אין מדליקין בו?

ומבארינן: אמר קרא: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי". "תרומותי" - לשון רבים משמע. כי בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה, ואחת תרומה טמאה. וללמדך:

מה תרומה טהורה אין לך בה השתמשות והנאה, אלא משעת הרמה - הפרשה ואילך. אף תרומה טמאה אין לך בה היתר השתמשות [57], אלא משעת הרמה ואילך. אבל קודם הפרשה בעודו טבל אין אתה יכול להשתמש בו [58].

גופא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי. וכדפרשינן לעיל משום דחיישינן שמא יסתפק ממנו, ומפני החשש שידליק את הבית.

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר טעם נוסף מדוע אין מדליקין בצרי: משום שהצרי אינו שמן היוצא מן הפרי, אלא הוא שרף הנוטף מעצי הקטף [שם העץ] וכיון שהוא מן העץ הרי הוא כזפת, שאינו נמשך אחרי הפתילה.

[פירוש נוסף ברש"י: רבי שמעון בן אלעזר אינו מפרש טעם נוסף מדוע אין מדליקין בצרי, אלא מימרא בפני עצמה היא].

רבי ישמעאל אומר: כל שמן היוצא מן העץ - אין מדליקין בו.

רבי ישמעאל בן ברוקה אומר: אין מדליקין אלא בשמן היוצא מן הפרי, למעט שמן דגים. [ועיין רש"ש].

רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד!

עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר:

לדבריך, שמדליקין רק בשמן זית, מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשומין?

וכמו כן - מה יעשו אנשי מדי, שאין להם אלא שמן אגוזים?

ומה יעשו אנשי אלכסנדריה שאין להם אלא שמן צנונות? וכי לא ידליקו נר של שבת? ומה יעשו אנשי קפוטקיא, שאין להם לא כך ולא כך, שאין להם כל שמן היוצא מן הפרי, אלא נפט בלבד, וכי לא ידליקו נר של שבת?

[וקושיה זו היא אף לרבי יוחנן בן ברוקה שאמר מדליקין רק ביוצא מן הפרי].

אלא, אין לך לפסול להדלקה, אלא מה שאמרו חכמים במשנתינו, אלו הם מיני השמנים שאין מדליקין בהם.

ומדליקין בשמן דגים, למרות שדומה לחלב, ואינו יוצא מהפרי.

ומדליקין אף בעטרן, למרות שהוא נוצר מהזפת.

רבי שמעון שזורי אומר: מדליקין בשמן פקועות, ובנפט.

סומכוס אומר: כל היוצא מן הבשר - אין מדליקין בו, אלא שמן דגים.

והוינן בה: סומכוס - היינו תנא קמא!? [הכונה לדברי רבי יוחנן בן נורי שפסל להדליק בשמנים שנמנו במשנה, ואף חלב שהוא יוצא מן הבשר אין מדליקין בו, והתיר להדליק בשמן דגים].

ומבארינן: איכא בינייהו הא דאמר רב ברונא אמר רב [לעיל כא א: חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו אדם נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק.

חד מנייהו סבר: דחלב מהותך שרי על ידי תערובות, אבל שמן דגים מותר גם בפני עצמו.

וחד מינייהו סבר: דשמן דגים שרי כשמערב בו מין אחר, אבל חלב כלל וכלל לא. [ותוד"ה איכא חולקים].

ולא מסיימי, מי אמר כך, ומי אמר כך.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל דבר היוצא מן העץ, כגון קנבוס וצמר גפן - אין בו משום שלש על שלש אצבעות, שהוא שיעור בגד לקבלת טומאה [מלבד טומאת מדרס, ששיעורה שלשה טפחים].

וכמו כן, מסככין בו את הסוכה, הואיל ואינו מקבל טומאה.

[אבל בדבר המקבל טומאה אין מסככין בו, כדילפינן בסוכה [יב א] מקרא, דכתיב: "חג הסכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך", שיש לסכך רק בדבר הדומה לפסולת גורן ויקב, שאינה מקבלת טומאה].

חוץ מפשתן, שלמרות שנקרא עץ, הרי הוא מקבל טומאה, ואין מסככין בו.

הערות

[56] בגמרא מבואר שאין להדליק בטבל טמא, וכתב הפרי מגדים שאסור להדליק נרות שבת באיסורי הנאה, ואף שמצוות לאו להנות ניתנו, מכל מקום כיון שעיקר מצות נר שבת הוא לשם עונג הרי זה אסור.

[57] כתב האתוון דאורייתא (כלל טו) לדון שגם מי שמסיק טבל טמא, יהיה בו חיוב מיתה מדאורייתא, שהרי הגמרא דרשה כאן לדמות טבל תרומה טהורה לטמאה, ששניהם שוים באיסור, זה באכילה וזה בהנאה.

[58] התוספות כתבו שכל הנאת כילוי אסורה בטבל. ומקשה החזון איש איך מותר למכור לגוי טבל, הרי מכיון שהגוי לא יפריש ממנו תרומה, נמצא המוכר מכלה את הטבל? ומתרץ שמכיון שאין חיוב הפרשה מדאורייתא על טבל שנמכר לאחר, אין דבר זה נקרא כילוי של הטבל, אלא רק עקירה של דין הטבל, וביטול של חובת ההפרשה. ומוסיף החזון איש, שאף שבכילוי הטבל הוא מונע הפרשת מעשרות, ונמצא שהוא גם מבטל את העשה של ביעור מעשרות הבא אחריו, יש לומר שאין חיוב מצוות הביעור חל אלא בהגיע זמן הביעור בפועל.

לימא מר [יאמר אדוני] נימוק אחר: מפני שהוא, הצרי עף, כלומר, שהוא עשוי להתאדות במהירות רבה ולגרום לדליקה. ומשיבים: חדא [סיבה אחת] ועוד אחת קאמר [אמר]: חדא [אחת] — מפני שהוא עף, ויש בכך סכנה. ועוד — גזירה שמא יסתפק ממנו.

ומסופר: ההיא חמתא דהות סניאה לה [חמות אחת שהיתה שונאת אותה] את כלתה, אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא [לכי התקשטי בשמן אפרסמון]. אזלא איקשיט [הלכה והתקשטה]. כי אתת [כאשר באה] אמרה לה חמותה: זיל איתלי שרגא [לכי הדליקי נר]. אזלא אתלא שרגא [הלכה והדליקה נר]. אינפח [אחזה] בה נורא ואכלתה [האש ושרפתה].

וכיון שהוזכר אפרסמון, מביאים את הנאמר בכתוב: "ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכרמים וליגבים" (ירמיה נב, טז). ומבארים את דברי הכתוב: על מה שנאמר "כורמים" תני [שנה] רב יוסף שבני דלת הארץ אלו היו מלקטי האפרסמון בשטח מעין גדי ועד רמתא. וה"יוגבים" — אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה. שמלאכות אלה של ליקוט בלבד, מלאכות עניות הן, שרק מעטים יכלו להתפרנס מהן ובדוחק.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מדליקין בטבל (תבואה שלא הופרשה ממנה תרומה כלל) טמא בחול, לפי שהוא אסור בהנאה. ואין צריך לומר שאין מדליקים בו בשבת. כיוצא בו, אין מדליקין בנפט לבן בחול, ואין צריך לומר שאין מדליקים בו בשבת. בשלמא [נניח] לגבי נפט לבן מובן הדבר שהוא אסור — מפני שהוא עף ויש בכך חשש סכנה, אבל טבל טמא מאי טעמא [מה טעם] אסרו חכמים להשתמש בו?

ומשיבים: מקור הדבר הוא במה שאמר קרא [הכתוב]: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח, ח), ולמדו מכאן שבשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ולומדים מכאן: מה תרומה טהורה אין לך (לכהן) בה היתר ליהנות ממנה אלא משעת הרמה ואילך, אף תרומה טמאה אין לך היתר להשתמש בה אלא משעת הרמה ואילך. והטבל, מאחר שיש בתוכו חלק של תרומה (שעדיין לא הופרש) אסור אף הכהן להשתמש בו.

ב עתה באים לדון גופא [לגופה] של אותה תוספתא שהובאה מקודם בענין הדלקת נר שבת בצרי במלואה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי בשבת. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: הצרי, אשר שימש אחד מן הסממנים שהיו מרכיבים את הקטורת, אינו אלא שרף היוצא מעצי הקטף ולא עץ הקטף עצמו. ר' ישמעאל אומר: כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו, אלא בשאר דברים שאינם עץ. ואילו ר' ישמעאל בן ברוקא אומר: אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי. ר' טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.

ומסופר שעמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר כנגד דברים אלה: ומה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט? אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים שאין מדליקין בו ואין להוסיף חומרות יתירות.

ומדליקין בשמן דגים ובעטרן. ר' שמעון שזורי אומר: מדליקין בשמן פקועות ובנפט. סומכוס אומר: כל היוצא מן הבשר (מבעל חיים) אין מדליקין בו, אלא בשמן דגים בלבד. ושואלים: והלא שיטת סומכוס היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], שגם הוא מתיר להדליק בשמן דגים? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל למעשה] ביחס למה שרב ברונא אמר בשם רב שחלב מותך שהוסיפו לו שמן, מותר להדליק בו, שבכך דעותיהם חלוקות, ואולם לא מסיימי [אין הם מוגדרים] שאיננו יודעים מי מהם האוסר ומי מהם המתיר בנושא זה.

ג תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש, שאף אם יש בשטחו שלוש על שלוש אצבעות אינו נחשב גדול למדי כדי לקבל טומאה. ומשום כך מסככין בו את הסוכה, שיש להקפיד שלא יהא הסכך מדבר המקבל טומאה. כל זה חוץ מפשתן, שיש בו דינים מיוחדים. אמר אביי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Let the Master say a different reason: Because tar is volatile, i.e., it is liable to evaporate quickly and cause a fire. The Gemara answers: He stated one reason and another: One, because it is volatile and potentially dangerous; and, furthermore, due to a decree lest one take sap from it.

The Gemara relates: A mother-in-law who hated her daughter-in-law said to her: Go adorn yourself with balsam oil. She went and adorned herself. When she came, her mother-in-law said to her: Go light the lamp. She went and lit the lamp. She caught fire and was burned.

Since balsam oil was discussed, the Gemara cites the verse: “But Nebuzaradan the captain of the guard left of the poorest of the land to be vinedressers and husbandmen” (Jeremiah 52:16). The Gemara explains the verse: With regard to vinedressers, Rav Yosef taught: These poorest of the land were the balsam collectors in the south of Eretz Yisrael, in the expanse from Ein Gedi to Ramata. And the husbandmen; these are the trappers of the snail [ḥilazon], from which the sky blue dye is produced in the north of the country, in the area between the Promontory of Tyre and Ḥaifa. Only a small number of poor people could barely eke out a living from these tasks, which involved mere gathering.

The Sages taught: One may not light with ritually impure untithed produce [tevel] during the week, and needless to say one may not light with it on Shabbat. On a similar note, one may not light with white naphtha during the week, and needless to say one may not light with it on Shabbat. Granted, with regard to white naphtha, its prohibition is understandable because it is volatile and potentially dangerous. However, with regard to ritually impure tevel, what is the reason that the Sages prohibited lighting with it?

The Gemara answers that the verse said: “And I, behold, I have given you the charge of My terumot” (Numbers 18:8). From the fact that terumot is plural, the Sages derived that the verse is speaking of two terumot: Both teruma that is ritually pure and teruma that is ritually impure. Just as with regard to teruma that is ritually pure, you, the priest, have permission to benefit from it only from the time teruma was separated and onward, so too, with regard to teruma that is ritually impure, you have permission to benefit from it only from the time teruma was separated and onward. Since a portion of the untithed produce is teruma that has not yet been separated, it is prohibited even for a priest to use it.

The Gemara proceeds to discuss the matter of the Tosefta itself, the case of lighting with sap from balsam trees on Shabbat. Rabbi Shimon ben Elazar says: One may not light with tzori on Shabbat. And Rabbi Shimon ben Elazar would also say: Tzori, which is one of the component spices of the incense in the Temple, is merely the sap that emerges from balsam trees, and is not part of the balsam tree itself. Rabbi Yishmael says: Anything that originates from the tree, one may not light with it; only materials that do not come from trees may be used. Rabbi Yishmael ben Beroka says: One may only light with a substance that emerges from the fruit. Rabbi Tarfon says: One may only light with olive oil alone.

The Gemara relates: Rabbi Yoḥanan ben Nuri stood on his feet and, contrary to this statement, said: And what shall the people of Babylonia, who have only sesame oil, do? And what shall the people of Media, who have only nut oil, do? And what shall the people of Alexandria, who have only radish oil, do? And what shall the people of Cappadocia, who have neither this nor that but only naphtha, do? Rather, you have a prohibition only with regard to those substances with regard to which the Sages said: One may not light with them. All other oils are permitted.

And one may light with fish oil and tar. Rabbi Shimon Shezuri says: One may light with gourd oil and naphtha. Sumakhos says: Among the substances that emerge from the flesh of living beings, one may light only with fish oil. The Gemara asks: The opinion of Sumakhos is identical to the opinion of the first tanna, who also permits lighting with fish oil. The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to what Rav Beruna said that Rav said: One is permitted to use molten fat to which oil was added for lighting. They disagree with regard to this halakha; however, their opinions are not defined and it is unclear which of them permits using it and which prohibits using it.

It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: Anything that emerges from the tree does not have the legal status of an area of three by three fingerbreadths. Even if it is three by three fingerbreadths, it is not considered sufficiently large to become ritually impure. And, therefore, one may roof his sukka with it, as the roofing of his sukka may not be made from any material that can become ritually impure. This is the case for everything that originates from a tree with the exception of linen, which has a unique legal status. Abaye said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי. [והוא] שמעתתא דאיתמרא בפירקא (דף כג) חלב מהותך וקירבי דגים שנימוחו:

ת"ר אין מדליקין בטבל טמא בחול. ואין צ"ל בשבת מ"ט (בתרומה) [בב' תרומות הכתוב מדבר] מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה. תניא אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניח הנר ויצא.

אין מדליקין בצרי מפני שריחו נודף שמא יסתפק ממנו. ועוד מפני שהוא עף. רבי [טרפון] אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.

א"ר יוחנן בן נורי מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין. מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים. ואנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות. אין לך אלא השמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן וכן הלכה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש. ומסככין בו חוץ מן הפשתן שבגד פשתן מקבל טומאה אפילו אין בו אלא שלש על שלש אצבעות ואין מסככין בו.

סומכוס היינו ת"ק, א"ב דרב ברונא, ולא מסיימי. פרש"י ז"ל, א"ב דרב ברונא דאמר צריך ליתן לתוכו שמן כל שהוא א"נ דאפשר חלב מהותך בתערובת כל שהוא חד מהנך סבר לרב ברונא דחלב ניתר בתערובות אבל שמן דגים אפי' בעיני' וחד סבר שמן דגים ע"י תערובות אבל חלב כלל לא. וזה הפי' איננו נכון, דא"כ הני תרי תנאי תרוייהו לית להו דרב ברונא לגמרי אלא מ"ס לה כוותי' בחדא ופליג עליה בחדא ומ"ס לה כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא. אלא עיקר פי', דשמן דגים לאו היינו קרבי דגים וחד מהנך תנאי סבר מדליקין בשמן דגים בעיני' אבל בקרבי דגים לא אלא ע"י תערובות ואית לי' דרב ברונא וחד סבר בשמן דגים ע"י תערובות הא בקרבי אפי' ע"י תערובו' לא ולית לי' דרב ברונא א"נ תרוייהו בשמן דגים בעיני' שרי אלא ח"א שמן דגים בעיני' ולא קרבי דגים לעולם וח"א שמן דגים בעיני' אבל קרבי דגים צריך תערובות. ומצאתי בפי' ר"ח ז"ל שכ' כן ואסיקנ' לקמן דשאני הני משמן דגים לפי ששמן דגים מזוקק הוא ומדליק הוא ונמשך אחר הפתילה וא"צ תערובות אבל מהותך וקרבי דגים אינן כשמן מזוקק וצריך תערובות:

והא (דתנן) [דתניא] כל היוצא מן העץ אין בו משום ג' על ג'. משום דבעי למימר חוץ מפשתן נקט יוצא מן העץ דהא למעוטי כל שאני בגדים אתא ולרבא דוקא נקט ג' על ג' אבל לאביי ה"ק כל היוצא מן העץ אינו מטמא חוץ מפשתן ונקט לי' ג' על ג' שהוא שיעור של פשתן ואגב אורחי' קמ"ל בג' על ג' וכדבעי' בסמוך דכ"ע מיהת. והא דקתני ומסככין בו, ה"ק: שכל היוצא מן העץ טהור ומסככין בו חוץ מפשתן דטמא ואין מסככין בו ופרש"י דכיון דלא קתני חוץ מבגד של פשתן משמע כל דטמא בפשתן אין מסככין דהיינו שתי וערב של פשתן ולקמן (שבת כז:) אפרש:

אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר בשבת. פירש רש"י ז"ל: וכל שכן בטהור. והקשו בתוס' הא מהיכא תיתי, אי משום דאמרינן מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, הא ודאי ליכא למימר דאין לך בה הדלקה אלא משעת הרמה קאמר, דהא לאחר הרמה ודאי אסור להדליקה. ועוד דלמאן דאמר חולין הטבולין לתרומה לאו כתרומה דמו מאי איכא למימר. אלא טבל טמא דוקא קאמר, והכי קאמר מה תרומה טהורה אין לך אכילה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אכילה דהיינו שריפתה אלא משעת הרמה ואילך, ולעולם טבל טהור מותר להדליק בו, דכיון דשייכא בה אכילה ממש אין אסור בה אלא אכילה ממש.
ותמיהא לי מאי האי דקתני ואין צריך לומר בשבת, דאיזה איסור נוסף בו בשבת, דאי משום דאין שורפין קדשים ביום טוב ובשבת, תינח למאן דאמר חולין הטבולין לתרומה כתרומה, אלא למאן דאמר לאו כתרומה מאי איכא למימר. וצל"ע.

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. פירש רש"י ז"ל: לשון ראשון, שהוא נתינת טעם למה אין מדליקין בו, מפני שהוא יוצא מן העץ, וכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו מפני שאינו נמשך אחר הפתילה. ולזה הפירוש קשיא, דאם כן למה להו לאביי ורבא לעיל לפרושי טעמיה דר' שמעון מפני שהוא עף וכן מפני שריחו נודף וגזירה שמא יסתפק ממנו, והא ר' שמעון בן אלעזר עצמו מפרש טעמו. ועל כן היה יותר נראה כלשון שני שפרש"י ז"ל, שאינו נתינת טעם אלא הכי קאמר ועוד היה ר' שמעון בן אלעזר אומר דבר אחר בצרי. אלא שמצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ב) מפורש כלשון הראשון, דגרסינן התם תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי מפני שהוא שרף. והלכך יש לי לומר דאביי ורבא טעמיה דנפשייהו קאמרי ולא טעמא דרבי שמעון בן אלעזר, משום דקיימא לן שאינו אסור אלא שמנים שמנו חכמים בלבד, הא שאר שמנים אפילו יוצא מן העץ שרו, ובהא קאמר רבא דאפילו לרבנן אין מדליקין בו מפני שהוא עף או משום שמא יסתפקו ממנו, כך נראה לי. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהביא הא דאביי ורבא ולא הביא הא דר' שמעון בן אלעזר עצמו.

סומכוס היינו תנא קמא איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי. פירש רש"י ז"ל איכא בינייהו דרב ברונא דאמר צריך ליתן בתוכו שמן כל שהוא, אי נמי דאכשר חלב מהותך בשמן כל שהוא, דחד מהני תנאי סבירא ליה דחלב מהותך ניתר בתערובת כרב ברונא אבל שמן דגים אפילו בעיניה ודלא כרב ברונא, ואידך סבר דחלב כלל כלל לא ודלא כרב ברונא ושמן דגים ע"י תערובת וכדרב ברונא. ואינו מחוור. דאם כן ליכא חד מינייהו דאית ליה דרב ברונא, אלא חד מינייהו פליג עליה בחדא ואידך פליג עליה בחדא. אלא ודאי שמן דגים לאו היינו קרבי דגים, וחד מהני תנאי סבר דשמן דגים אפילו בעיניה, אבל קרבי דגים אפילו ע"י תערובת והיינו דרב ברונא, ואידך סבר דשמן דגים על ידי תערובת אין בעיניה לא, אבל קרבי דגים כלל כלל לא ודלא כרב ברונא. וכן כתב ר"ח ז"ל דשמן דגים וקרבי דגים תרי מילי נינהו. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל (בד"ה איכא).

אמר אביי רבי שמעון בן אלעזר ותנא דבי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד. והא דקאמר רבי שמעון בן כל היוצא מן העץ לאו דוקא, דהוא הדין לכל שאר בגדים חוץ מצמר ופשתים ואף על גב דאין יוצאין מן העץ כתנא דבי רבי ישמעאל, אלא מדאיצטריך למימר חוץ מפשתן דיוצא מן העץ נקט כל היוצא מן העץ. ואם תאמר ומנין לו לאביי הא, דילמא רבי שמעון בן אלעזר דוקא קתני. לא היא, דהא אי אפשר למעט שום בגד אלא מדפרט הכתוב (ויקרא יג, מז) בנגעים צמר ופשתים, וכיון שכן וקא דריש צמר ופשתים למעט שאר יוצאין מן העץ על כרחין אף שאר בגדים נתמעטו.

שבעה מיני כלים הם שמקבלים טומאה מן התורה והם של בגד של שק ושל עור ושל עץ ושל עצם ושל מתכת ושל חרס והבגד עיקר ענינו כל שהוא ארוג מצמר או פשתים ובכללם אף הארוג מן הקנבץ או מן המשי ושאר מיני הבגדים והלבדי' בכלל זה והשק הוא גדילה של חוטי שער או אריגתם וכן העשוי מצמר של עזים והוא הנקרא נוצה מצד שאין דרך לגזזו אלא למרטו וכן העשוי מצמר גמלים או זנב הסוס והפרה וכיוצא באלו ולענין סדר טומאתם הבגד חלוק לב' דרכים צמר ופשתים לדין אחד ושאר מינין לדרך אחרת והשק לדרך שלישי' והוא שבגד של צמר או של פשתי' שיעורו ליטמא ג' טפחים על ג' טפחים למדרס ושלש אצבעות על שלש אצבעות לשאר טמאות כגון מת ושרץ ודומיהם כל אחד כטומאתו ושלש אצבעות אלו פירושן עם המלל ומלל זה הוא שדרך התופרים לכפלו מעט סביב התפירה ושלש על שלש סופו לתפירה לטלאי שבבגדי העני ואע"פ שאין אותו המלל ראוי לטלאי נמנה הוא בכלל השלש לטומאה ושאר מיני הבגדים צריך ג' על ג' לכל טומאה ודברים אלו כלם בקרעים הבאים מן הבגד אבל ארג בגד בפני עצמו מטמאין במה שהם בכל הטומאות כמו שיתבאר בששי של מסכתא זו חוץ מן המדרס שאינם מטמאים בו אלא בשיעור ג' על ג' והשק שיעורו לכל טומאה ד' טפחים על ד' טפחים למדת שכל היוצא מן העץ אין בו טומאת שלש על שלש אלא פשתן אבל קנבס וצמר גפן ושאר המינים דוקא בשלשה על שלשה ומ"מ בטומאת נגעי בגדים אין שום בגד מיטמא אלא צמר ופשתים והלבדים כיוצא בהם אבל של קנבץ וצמר גפן וצמר של גמלים ונוצה של עזים אינו מיטמא בנגעים כלל ולמדת שאין הלכה כדברי האומר הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם בכל הטומאות ונאמר צמר ופשתים בטומאת נגעים מה של נגעים בצמר ופשתים אף בשאר הטמאות כן אלא טומאת נגעים לחוד ושאר טמאות לחוד:

כשם שנשתנית טומאת נגעים משאר טמאות להקל בשאר בגדים כך נשתנית להחמיר בצמר ופשתים שבשאר טמאות לא יטמאו אלא באריג מהם ובנגעים אף השתי והערב ר"ל הואיל וכבר נטוו מיטמאין דכתיב או בשתי או בערב ואין ממתינין לפשתן עד שיתלבן ולצמר עד שישלוהו מן היורה ששולקין אותה בתוכה ללבנה אלא משנטוו מיטמאין ובלבד שיהא שם כדי לארוג מהן שלש על שלש ואונין של פשתן האמורים בסוגיא זו פירושו לאחר טויה שעושין מהן כמן אונין ומלבנין אותן ויש מפקפקין לטמא בפשתן אף בשלא נטוה ממה שאמרו בסוכה י"ב ב' באניצי פשתן שכל שהוא דייק ונפיץ אין מסככין בו והם מפרשים אותה מצד קבלת טומאה ומ"מ אינו כן ולא אמרו שם שלא לסכך מטעם טומאה והוא שגדולי המחברים כתבו שם מפני שנשתנית צורתם ודומים כמי שאינם מגדולי קרקע ואף גדולי המפרשים שבאים עליה מתורת טומאה לא לטומאת עצמן אלא מפני שהם ראוים ליתנם בכרים וכסתות ונמצאו מקבלין טומאה על יד דבר אחר ולמדת מ"מ שאין מסככין בטווי שבהם וכן למדת שכל היוצא מן העץ אין נמנעין מלסכך בו בשלש על שלש לבד אלא פשתן ויש אומרים שמאחר שמינו מקבל טומאה שהרי הם מקבלין טומאה בשלשה על שלשה אין מסככין בהן:

זה שכתבנו שהלבדים מיטמאים בכל הטמאות יש שואלין בה ממה שאמרו בששי של מסכתא זו כשטימא בשרץ לא טמא אלא טווי וארוג והם מתרצים שלא אמרוה אלא להוציא חבלים ומשיחות אף של צמר ופשתים אבל לבדים שהוא בגד עצמו לא וכבר ידעת שכל המיטמא בשרץ מיטמא בכעדשה:

בד"ה אין מדליקין כו' ומהכא נמי ילפינן כהן ששכר פרה מישראל לא כו' עכ"ל כצ"ל מלשון המשנה דתרומות ועיין על דברי התוס' שם בר"ש:

בד"ה איכא בינייהו כו' והשתא תרווייהו לא סברי בכולה מלתא כו' ובקונטרס דחק לפי שפי' כו' עכ"ל ר"ל לפי מה שפירש דשמן דגים היינו קרבי דגים ע"כ האי תנא דסבר הכא אין מדליקין בחלב מהותך בעיניה דומיא דהכי ומדליקין בשמן דגים אפילו בעיניה ומש"ה דחק לפרש דההוא תנא דקאמר בחלב מהותך דאסור להדליק אפילו בתערובות סבר בשמן דגים מדליקין היינו בתערובות אבל לא בעיניה דהשתא בהך מילתא דקרבי דגים סבר רב ברונא מיהת כהאי תנא ובחלב מהותך סבר כאידך תנא אבל אם נאמר להאי תנא דסבר אין מדליקין בחלב מהותך (אפילו בעיניה) [ע"י תערובות] דסבר בשמן דגים נמי כאידך תנא דשרי אפי' בעיניה וא"כ לא אתיא דרב ברונא בהך מלתא דקרבי דגים דלא כמאן ועוד דהויא סברתו הפוכה מההוא תנא דרב ברונא מיקל (בשמן) [בחלב] מהותך טפי מההוא תנא דסבר אין מדליקין בו אפילו בתערובות וקרבי דגים מחמיר רב ברונא לאסור בעיניה וההוא תנא סבר דשרי אפילו בעיניה וזה דחקו לפרש דפליגי הני תנאי נמי בשמן דגים דהשתא רב ברונא בחדא סבר כהאי תנא ובחדא כאידך תנא ודו"ק:

בד"ה אין בו כו' קשה לריב"א דמשמע דפחות משלש על שלש מסככין אפילו בשל פשתן כו' עכ"ל דהכי משמע דאין בו משום שלש כו' קאי גם אחוץ פשתן וה"מ להקשות הכי אהך משמעות מהאי דמשמע לקמן דחוץ מפשתן היינו בטווי ולא בגד אלא דניחא להו להקשות כן לקמן אדאביי גופיה דאיהו קאמר רשב"א וסומכוס אמרו ד"א ולדידיה עיקר מלתיה דשלש על שלש משום פשתן נקט ודו"ק:

ברש"י ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא וכו' א"נ דאכשיר חלב מהותך בתערובות וכו' פי' דרב ברונא קאמר דבשניהם בין בחלב ובין בשמן דגים צריך ליתן לתוכה שמן כל שהוא ובשניהם מותר כשנותן לתוכן ומה שהוצרך רש"י לפרש דחד מהנך תנאי סבר דרב ברונא דחלב ניתר בתערובות אבל שמן דגים אפי' בעיניה ולא פירש דשמן דגים שרי דוקא בתערובות והוי ממש כרב ברונא משום דע"כ הני תנאי לא משווי חלב ושמן דגים דהא סומכוס קתני כל היוצא מן הבשר דהיינו חלב אין מדליקין בו אלא שמן דגים מדליקין וכן ר' יוחנן בן נורי דקאמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים דהיינו מתני' דקתני ולא בחלב ובשמן דגים קתני דמדליקין ולכך הוצרך רש"י בכל תנא לחלק בין חלב לשמן דגים והא דפירש ומר סבר שמן דגים ע"י תערובות אבל חלב כלל לא ולא פירש ומר סבר שמן דגים בלא תערובות וחלב כלל לא משום דא"כ לא הוי ס"ל לגמ' בשום דבר כרב ברונא ורוצה רש"י לפרש דכל תנא סבר קצת דרב ברונא:

בתוס' ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא וכו' ונראה לר"ת וכו' והשתא חד מינייהו סבר לגמרי כרב ברונא ר"ל דבשמן דגים לא פליגי דכ"ע מודו אפי' רב ברונא דמותר אפי' בעיניה דלא אמר רב ברונא אלא בקרבי דגים ולא פליגי התנאים אלא בחלב דמר סבר דמותר ע"י תערובות כרב ברונא ומר סבר דאסור אפי' ע"י תערובות ודלא כרב ברונא:

ד"ה ולא מסיימי וכו' דמוכח קצת דת"ק להחמיר וכו' ר"ל וכיון דיש כאן שתי סברות סברא אחת דתנא בתרא לטפויי אתא ויש סברא לומר בהיפוך דמוכח שת"ק הוא המחמיר לכך קאמר ולא מסיימי:

ד"ה אין בו משום ג' על ג' וכו' ותירץ דהתם איירי דבאו מבגד גדול וכו' כצ"ל:

בא"ד ויש לומר דהתם מיירי שאין בדעתו לארוג וכו' פי' והשתא אין אנו צריכין לתירוצא דלעיל ואפי' בא מבגד גדול דוקא כשיש בו ג' על ג' אבל אין בו ג' על ג' אינו טמא ועי' בפ' במה אשה (שבת דף ס"ג) בתוס' ד"ה מנין לאריג וכו' וגם שם צריך ליישב דברי התוס' כאשר נכתוב לקמן אי"ה:

רש"י בד"ה איכא בינייהו כו' אי נמי דאכשר כו'. נ"ב פי' אפילו בשומן דגים וכן מה שהוכשר חלב מהותך כל זה איכא בינייהו וכמו שפי' אח"כ ומוכרח לפרש כך מדלא אכשר הנך תנאי אלא בשומן דגים ולא בחלב ודו"ק:

תוס' בד"ה איכא בינייהו וכו' ובקונטרס דחק כו'. נ"ב פי' הוא דחק ופי' דרב ברונא לא אתא כא' מהם כי מה יעשה מאחר שפי' במשנה כו' א"כ ע"כ לא סברי כוותיה לאפוקי ר"ת לא דחק אף שפי' נמי בקונטרס דבהכי פליגי תנאי מ"מ אתא רב ברונא כחד תנא ודו"ק:

גמרא ולימא מר מפני שהוא עף. ופי' התוס' ויבואו לכבות. והרמב"ם פי' שמא יברח ויצא:

רש"י ד"ה מן הפרי. לאפוקי שמן דגים כצ"ל:

[תוד"ה חדא. ומה הוצרך לבדות טעם מדעתו. רש"י הבליע זה ליישב בשני הפירושים:

תד"ה אין בו. וי"ל דהתם מיירי כשאין כו'. עיין מהר"ם ושגה במחכ"ת דודאי גם לתירוץ הא' אף בבא מבגד גדול לענין טומאה בעינן גע"ג רק לענין סוכה גזרו רבנן אף דליכא ג' הואיל שבא מבגד גדול וגם לתירוץ בתרא ע"כ ההיא דמטלניות דסוכה מיירי מבא מבגד גדול ולהכי אף באין בהם גע"ג אין מסככין רק דהכא מיירי בשלא היה בהן מעולם גע"ג והא שכתבו לקמן בפרק במה אשה דמיירי בבא מבגד גדול היינו הא דמרבינן לקמן גע"ג וה"ה בחדש כשהיה בדעתו לארוג בו יותר וכדמסיימי שם אבל הכא דמיירי כו' דמתחלה לא היה דעתו להוסיף:

תוס' ד"ה שכן. דהכא משמע דעדשה כו'. נ"ב תמיהא לאו מתניתין היא רפ״ו דנגעים מקום הגריס תשע עדשות:

עָמַד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: מַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי בָּבֶל, שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין? וּמַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי מָדַי, שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן אֱגוֹזִים?. הנה לפי פשוטו של דבר הוצרך לעמוד כדי לפרסם טענתו ולהשמיע קולו בבית המדרש כולו שיסכימו כל החכמים היושבים לדבריו שטוען על רבי טרפון. אך נראה לי עוד טעם אחר שעמד עַל רַגְלָיו ודבר דברים אלו לבטל דברי רבי טרפון, שרמז בזה דאין גוזרים דבר על הציבור אלא אם כן יהיה לדבר ההוא עמידה וקיום כאדם שעומד עַל רַגְלָיו, וזה הדבר שגזר רבי טרפון שלא להדליק אלא בשמן זית אין לו עמידה וקיום, כי מַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי בָּבֶל וכו' וּמַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי מָדַי וכו' ועוד ועוד. גם נראה לי קרוב לזה כי מרגלא בפומייהו דרבנן מארי דתלמודא לומר על חכם שנדחין דבריו לֹא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, ולכן קם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי עַל רַגְלָיו וסידר דברי טענותיו לדחות דברי רבי טרפון ולהורות להפך רמז בזה כי רבי טרפון לא מצא רגליו בבית המדרש בדבר זה שאמר לאסור שאר שמנים, אך אני עמדתי על רגלי שמצאתי רגלי בדברים אלו שאני אומר להתיר שאר שמנים.

הַהִיא חֲמָתָא, דַּהֲוָה סְנִיאָה לָהּ לְכַלָּתָהּ. הנה בגיטין (גיטין דף סז:) אמרו: אוֹתִיבוּ קַמֵּיהּ דִיסְתְּנָא דְּחַנְקָא חֲמָתָא וכתבתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כי אתעביד מעשה בזה, דאשה א' שנאה את חמותה והביאה לה חתיכה זו שיש בה עצם קטן כדי לאכול ונחנקה בה, ולכן היו קורין העולם שם לחתיכה זו בכך על שם המאורע ההוא, עיין שם.
ועתה נראה לי בדרך אחר, דאחר אותה מעשה מתה האשה ההיא ונתגלגלה היא וחמותה בהני כלה וחמותה דמכלתין, וסבבו מן השמים בגלגול שתחזור החמות ותמית את כלתה, שכבר חנקה אותה בגלגול הקודם, וכמו שאמר התנא באבות (אבות ב, ו): אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם, אָמַר לָהּ, עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן, כן יש לומר בדרך אפשר, וברוך היודע.

אלו מלקטי אפרסמון וכו'. דאלו כורמים ויוגבים ממש לזה לא היה מניח אפי' דלי עם הארץ אלא הי' מגרש אותם והביא לשם נכרים אע"כ מלקטי אפרסמון שאיננו גדל אלא בא"י כמבואר בס' יוסיפון וכן ציידי חלזון. ובמלאכות הללו לא הורגלו ולא למדו בהם אלא דלי עם הארץ בא"י ושארי הארצות אינם בקיאים במלאכה זו:

תניא רשב"א אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו וכו' בירושלמי מפרש דעשאוה כבגדים העבים ורכים פי' דבמשנה ח' פ' כ"ח דכלים תנן בגדים העבים ביותר והרכים הדקין ביותר וחשובים מאד בכל אלו אין בהם דין ג' אצבעות על ג' אצבעות ואינם מטמאין כ"א מג' טפחים ומעלה אפי' בצמר ופשתן ע"ש. וכל החלוקים בין גע"ג לשלשה על שלשה לא שנו אלא בבגדים אמצעים לא עבים ביותר ולא דקים ביותר. ורשב"א ס"ל דכל הבגדים הנעשים מהיוצא מהעץ אין בהם בגד אמצעי כלל כי כולם או עבים או דקים ביותר. משמע מזה דס"ל כאידך תנא דבי דר"י ואליבא דאביי דכל הבגדים מטמאין בין בג' על ג' בין בשלשה על שלשה כמו צמר ופשתים וכרב פפא ורק בטבעי הבגדים היוצאים מן העץ אין עושים מהם בגדים אמצעים אבל משי וכלך ונוצה של עזים אפשר בהם אמצעים או הכל לפי הזמן והמקום. ורשב"א לפי מקומו וזמנו העיד והוא דבר חידוש יש לעיין בו:

ומסככים בו הרמב"ם פ"ה מהל' סוכה כ' הא דאין מסככי' באניצי פשתן משום שנשתנה צורת גידולי קרקע ע"ש בראב"ד וה"ה. וא"כ מכ"ש בכל מיני אריג שכבר בטל ממנו תואר גידולי קרקע. וצ"ל הא דאמר הכא דכל היוצא מן העץ מסככים רשב"א ס"ל הכי אבל חכמים פליגי ואוסרים הכל לא מטעם טומאה אלא מטעם שאין צורת גידולי קרקע ניכר ורשב"א להקל יצא. וכן פי' רשב"א בחי' בשם י"מ לקמן כ"ז ע"ב גבי הא דאמר אביי רשב"א וסומכוס אמרו דבר א' ע"ש שכ' פלוגתיי' בטומאה וטהרה. ולרמב"ם פליגי בסברא הנ"ל. והנה הא דאמר רב אמי בסוכה י"ו מבלאי כלים אין מסככי' בהם היינו מטה ושתי כרעיי' או מחצלת של קנה עגמי שניכר בהם שהמה גידולי קרקע ואצטריך לאתוי' עלה משום גידולי קרקע אבל מבלאי כלי אריגי תיפוק לי' אפי' טווי שלהם אין מסככי' משום שנשתנה צורתם. אך אי קשיא הא אמר אביי התם להדיא דהא דר' אמי היינו נמי מטלעי' שאין בהם גע"ג. ובשמעתין יבואר זה אי"ה:

ודעת רש"י לקמן כ"ז ע"ב דמדאמרינן השתי משישלק ע"כ של פשתן קאמר דשל צמר אין שולקים וע"כ של פשתן קאמר וא"כ אונין קודם שיטוה. וס"ל לרש"י דאותו שטוין לשתי וערב אין מלבנין אותו בתנור וגמר מלאכתו אחר טוי' ושליקא ובהא מיירי קרא שתי וערב וה"ה אותן שרוצה לטוות לתפירה ולא לשתי וערב אותן מלבנין בתנור והיינו גמר מלאכתו דידי' ועיין בקרבן אהרן בשם רבינו הלל. וקרא חדא מיניהו נקט שתי וערב או אונין אחר הליבון ובזה נתיישבו כל קושי' תוס' על רש"י. ועיין לעיל י"ז ע"ב תוס' ד"ה אונין וכו' ולא ידעתי כוונתם:

חוץ מן הפשתן. כ' תוס' דהא דמטלני' וכו' מיירי בנקרעו מבגד גדול ואריג כ"ש מיירי אין דעתו להוסיף עליו. ודע לכאורה דלענין סכך גרע בא מבגד גדול שכבר הי' ראוי לקבלת טומאה מאריג בתחלה שדעתו להוסיף עליו. וה"נ לענין קבלת טומאה בא מבגד גדול נהי דלא אחשבי' במחשבתו להיות בגד גמור מ"מ גם בהיפוך לא חשב עליו משא"כ כשדעתו להוסיף אפשר לא יקבל טומאה שבמחשבו בטלה מהיות בגד שדעתו להוסיף והרי קמן דגבי שק פליגי בי' ת"ק ור"מ בפ' כ"ז מכלים משנה ב' ר"מ אומר השק שירא' ד' ותחילתו משיגמור. אמנם סוגיא דשמעתין לא משמע כן אלא בהיפוך כל שדעתו להוסיף ראוי לטמא יותר מק"ו דשתי וערב לשיטת התוס' סוף ד"ה השתא וכו' עיין מהרש"ל ומהרש"א. ומשמע דשתי וערב כשיש בהם שיעור גע"ג דחזי השתא מיהת לבגד עניים וראוי נמי להוסיף עליו שיעשה ראוי לעשירים מטמא בנגעים ומכ"ש אריג גע"ג שדעתו להוסיף עליו לא כ"ש שיקבל נגעים וכל עצמו לא מיירי בש"ס אלא מגע"ג הבא מבגד גדול אבל כל שדעתו להוסיף עליו עדיף לענין קבלת נגעים והוה בכלל שלשה על שלשה שהרי ראוי להוסיף עליו עד שלשה. ובזה יתיישב בשמעתין אי"ה שיטת רש"י ד"ה ואימא לרבות שלשה על שלשה ואין כאן מקומו:

כתבתי זאת יען ראיתי לשון רמב"ם בפ' כ"ב מהל' כלים כמה שיעור בגד להתטמא וכו' ג' אצבעו' על ג' אצבעו' בבגד צמר ופשתן אבל בגדים של שאר מינים וכו' שלשה על שלשה וכו' בד"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפ"ע כ"ש הרי זה מקבל שאר טומאות וכו'. ולקמן בהלכה י"ב כ' מאימתי מקבל הבגד טומאה משיאריג בו ג' אצבעות על ג' אצבעות עכ"ל. והי' ראוי שנדחק בכוונתו דאבגד צמר ופשתים קאי שכבר קמ"ל לעיל בקרע הבא מבגד גדול שיעורו גע"ג והכא קמ"ל דבשיש בדעתו להוסיף עליו נמי שיעורו כך. ולאפוקי מדר"מ בשק הנ"ל והה"נ בשארי בגדים בשלשה על שלשה אין חילוק בין בא מבגד גדול לדעתו להוסיף עליו יותר כן הי' נראה לדחוק בכוונתו. אלא שראיתי בכ"מ שם שציין על מאימתי יקבל הבגד טומאה וכו'. ופסק ושדי ולא כתב עליו כלום וידוע שזה היה דרכו בקודש בכ"מ ובב"י כל היכא דלא ידע מראה מקומו ציין עליו והניח פנוי אולי עוד ימצא מקומו אי"ה ויוסיף עליו ולבסוף כשלא מצא מקומו נשאר מקומו פנוי. וא"כ נראה מזה שהכ"מ פי' כוונת הרמב"ם דבשארי בגדים נמי נהי גע"ג אינו מטמא היינו בבא מבגד גדול אבל בדעתו לארוג יותר מטמא וזה דבר חידוש ולא מצא כ"מ מקום מוצא זה הדין:

לכאורה לפי הנ"ל י"ל עפ"י מ"ש תוס' סוף ד"ה אתיא בק"ו וכו' וז"ל אבל השתא דאיכא ק"ו גלי לן דבכל מקום דכתיב בגד הוה שלשה על שלשה עכ"ל נמצא מאי דאמר רבא או בגד לרבות שע"ש בשאר בגדים היינו מדאתי' בנגעים מק"ו דשתי וערב שוב הוה בכלל בגד אפי' בשארי טומאות ובשאר מיני בגדים. וכי היכא דכתבו תוס' כן אשע"ש בבאו מבגד גדול הה"נ גע"ג כשדעתו להוסיף עליו דהוה נמי ק"ו משתי וערב ולא אימעט אלא גע"ג מבגד גדול. נמצא לפ"ז או בגד מרבה ג' דברים ושקולים הם. א' שלשה על שלשה אפי' בא מבגד גדול. ב' גע"ג שדעתו להוסיף עליו שהוא בכלל שלשה על שלשה כיון שיכול לעשות ממנו שלשה על שלשה כמו שתי וערב. ופחות מגע"ג ואין דעתו להוסיף עליו דמחשבתו משוי' לי' בגד שלם. נמצאו דברי רמב"ם מבוארים לכאורה. אלא דלפ"ז צ"ע אהא דאמר רשב"א כל היוצא מן העץ אין בו משום גע"ג ומסככים בו במאי איירי אי בבא מבגד גדול הא מטלני' שאין בהם גע"ג הבאים מבגד גדול אין מסככים בהם כמ"ש תוס' ואי בלא בא מבגד גדול הא לרבא טמאים הם בשארי בגדים. מיהו לפמ"ש לעיל דרמב"ם מפרש כרשב"א בחי' בשם י"מ דרשב"א הוא דס"ל הכי דשאר בגדים מסככים בהם הואיל ואינם מטמאים בנגעים מיהת דבעי' שיטמאו גם בנגעים ורבנן פליגי וס"ל בשום יוצא מן העץ אין מסככים משום שנשתנה צורתה א"ש ולק"מ קו' תוס' כלל דרשב"א מיירי לעולם בין בבא מבגד גדול בין דעתו להוסיף עליו וכל שאינו מטמא בנגעים מסככים בו ואנן קיי"ל כרבנן דאין מסככים ולק"מ קו' הנ"ל:

והשתא י"ל עוד דודאי אביי דאמר לקמן רשב"א וסומכוס אמרו דבר אחד בודאי כוונתו כפירש"י וכרוב המפרשי' דרשב"א חומרא אתי לאשמועינן וס"ל כמ"ש תוס' דבבא מבגד גדול לעולם אין מסככי' ואונין של פשתן היינו אניצי פשתן ומשום טומאה הוא. אך לרבא דס"ל שלשה על שלשה דאתי' בק"ו משתי וערב בנגעים מטמא נמי בשרצים והה"נ גע"ג שדעתו להוסיף עליו. א"כ לדידי' ע"כ רשב"א לקולא פליג ולרבנן אין מסככים משום שינוי צורה. ואביי לשיטתו אמר בסוכה ט"ז דרב אמי אמטלני' קאי אבל לא קיי"ל הכי דמטלני' בלא"ה אין מסככים בהם משום שינוי צורה ורב אמי אמטה ושתי כרעי' או אמחצלת קאי וא"ש פסקי הרמב"ם. הקצרתי במובן ודי לחכם שמבין ומסיק מדעתו. ואך מה שצל"ע בפסקי הרמב"ם הוא מה שאכתוב ובתחל' נבאר מתני' דר"פ כ"ד ממס' כלים יען ראיתי לגאון פני יהושע ז"ל שכ' דאריג כ"ש הוא מטעם כלי קבול ואבנט מטמא מטעם אריג כ"ש וכ' והאריך בשמעתין בכמה ענינים עי"ז ע"כ אפרש תחלה מתני' הנ"ל:

איתא התם הבגד מטמא משום ה' שמות וכו' וע"ש. והענין כי כל דבר שיש לו בית קיבול יהיה מה שיהי' מטמא משום כלי. יהי' עץ או חרס או מתכת. וה"ה ומכ"ש אי ארג שק או בגד שיש לו תוך כמו כתונת תשבץ או כיס ארוג מתחלתו אפי' אינו מקבל אלא חרדל הרי הוא טמא משום כלי קיבול ואפי' לא נכתבה בתורה דיני כלי אריג כלל מ"מ אריג שיש לו תוך לא גרע משארי כלי קבול. ואין זה נלמד מאו בגד לרבות אריג כ"ש כי אין זה ענין לכאן כלל. השק מוסף על זה שאם ארג ממנו קלקלי וחבק וה"ה וכ"ש שארי אריג החשובים מהשק הנעשה משער אם עשה מהם אבנט אעפ"י שאין ברחבו ג' אצבעות אלא שארכו כדי לחגור מתניו ולא איתפרש שיעורו ואפשר אפי' של קטן בן יומו ודעתו נמי להוסיף עליו למאי דקיי"ל כרבנן דר' מאיר שם סוף משנה ב'. ה"נ כל שראוי לחגור מתני אדם זהו בכלל כלי אריג ואפי' לא נאמר או בגד לרבות אריג כ"ש שאין דעתו להוסיף עליו מ"מ באבנט דהיינו קלקלי וחבק מטמא דילפי' בגד משק לענין זה. ובכאן תפול קו' דהרי אע"ג דלא בכלי קיבול איירי מ"מ בעי' כל הכלים דומיא דשק שתהי' ראוי לטלטל מלא וריקם וגם שלא יהי' עשוי שלא ע"מ לקבל. והכא באבנט אינו נעשה לקבל כ"א לחגור בו מתנים. קושי' זו הקשה תוס' שבת דף ס"ד ע"א ד"ה מנין וכו'. ותי' לשם כל צורכן הם עשוים מתחלה ע"ש ולאו מטעם כלי קבול אתאים עלה אלא אפי' מה שאינו כלי קבול מ"מ בעי' שיהי' עשוי לטלטל מלא וריקם ולא יהי' נעשה שלא ע"מ לכרוך בתוכם דבר. אמנם אידך ק' איך אפשר לכרוך דבר בפחות מג"ט רוחב לק"מ אאבנט כיון שהוא ארוך אע"פ שהוא קצר ברחבו שפיר יכולים לכרוך בו אפי' כלי גדול כמובן. והתיו"ט שם לרוחא דמילתא העתיק דברי תוס' שבת ס"ג ע"ב ד"ה מנין וכו' מ"ש על אריג כ"ש העתיק הוא על אבנט ולא הי' צריך לכך:

מוסיף הבגד על השק דמטמא באריג כ"ש היינו אפי' בפחות מג' על ג' כשאין דעתו להוסיף עליו אלא שבשום משנה לא הוזכר אריג כ"ש ורק בברייתא ובדברי ר' יוחנן לקמן ס"ג ע"ב הנ"ל ומתני' נקט גע"ג בצמר ופשתים ושלשה על שלשה בשאר בגדים בבאים מבגד גדול וה"ה פחות מגע"ג ואין דעתו להוסיף שכולם מקרא א' נדרשו או בגד ושקולים הם ויבואו כולם. ולכאורה השתא דאתינן לאו בגד שאפי' גע"ג מרובעים שאינם ראוים לאבנט וגם אין להם תוך רק שראוי לטלטל מלא חרדל וריקם א"כ שוב לא צריכים למילף אבנט משק ולא כתבו דאבנט אתי משק אלא בתחלה כשמונה ה' מעלות וקאמר אבנט מטמא אפי' לא הוה אריג כ"ש מטמא דהוה אתי' משק. אבל למסקנא לא צריך למילף משק. וכן משמע בפי' הרא"ש למס' כלים שם דלמסקנא אין חילוק בין אבנט לאריג כ"ש. אלא שלולי דברי הרא"ש הייתי אומר דעדיין איכא נפקותא לפמ"ש לעיל דאבנט אפי' דעתו לארוג יותר כל שראוי לחגור מתניו מטמא מטעם קלקלי וחבק משא"כ אריג פחות מג' על ג':

והנה בנגעים לכאורה לפי גרסתינו ס"ג ע"ב דילפינן מאו בגד דשרצים מ"מ י"ל ילפינן נגעים משרצים לענין אריג כ"ש בצמר ופשתים. ויש ליתן טעם מ"ט נכתב הרביי בשרצים ולא בנגעים או עכ"פ מ"ט הזכירו חז"ל דין זה בשרצים ולא בנגעים ונילף שרצים מנגעים משום דבנגעים נהי דכ"ש מטמא מ"מ בעי' רוחב כגריס וה"א דן מיני' ומיני' גם בשרצים בעי' כגריס אריג קמ"ל בשרצים סגי' אפי' כדי לכרוך בתוכם חרדל ולעולם ילפינן מהדדי. וא"כ מכ"ש דילפי' מהדדי לענין אבנט אע"ג דנגעים לא אתי' משק וקלקלי וחבק מ"מ כיון דשרצים אתי' מיני' הדר ילפינן נגעים כמו שכתבתי לעיל דשלשה על שלשה אתי' בק"ו משתי וערב ושוב ילפינן שרצים מיני' אע"ג דלא שייך שתי וערב בשרצים ה"נ גבי אבנט. ובאמת כן פסק רמב"ם להדיא פי"ג מטומאת צרעת ה"ו כל המתטמא וכו' שהוא לשון המשנה פ' י"א דנגעים והזכיר במשנה קלקלין ומזה כ' רמב"ם אבנט שכך פירשו בפירושו וכיון שיליף נגעים משרצים לענין אבנט ה"ה ה"ל למילף לענין אריג כ"ש שאין דעתו להוסיף עליו ובאמת משמע מרמב"ם שאינו מטמא בנגעים וכ"כ להדיא משנה למלך שם הלכה יו"ד וצל"ע ע"ש. ובלא"ה נמי קשה מ"ש נגעים משרצים כיון דפחות מגע"ג שאין דעתו להוסיף עליו שקול עם גע"ג א"כ גם בנגעים מטמא. וצ"ל כיון דעכ"פ בנגעים א"א לטמא בכ"ש ממש בכדי שיקבל חרדל. זא"א דהא בעי' כגריס מרובע ומדאפקי' מחרדל אוקמי' אגע"ג ודוחק:

עוד רגע אדבר מ"ש תוס' בשמעתין דמשמע עדשה הוא פחות מגריס ובפסחים משמע גריס הוא פחות מחתימת פי אמה. י"ל דודאי עדשה בעינא פחות הרבה מגריס שהוא ט' עדשים שאפי' אם מרדדים אותו בטסים במקבות וכלפות לא יתפשט לט' עדשים אך אם יהי' נמוח ויעשה כעין צבע בודאי מתפשט הצבע בכגריס ויותר כמו דם מאכולת לענין כתם. והכא בשרץ לא מיירי בודאי אם נמוח ונתפשט כל כך דשוב אינו מטמא טומאת שרצים עיין חולין ק"כ דבעי' ריבוי שיהי' מיחוי שרץ מטמא והיינו בעינו אבל כשנתפשט ונבלע כל כך בבגד כמו גריס נגע לא שמענו ושפיר הוה עדשה בעינא פחות מגריס והתם בפסחים מ"ש שנתפשט בבגד מיירי שמתפשט חתימת פי אמה יותר ממה שמתפשט נגע כגריס והבן זה:

בתוס' בד"ה אין מדליקין בטבל טמא פירש בקונטרס כו' דילפינן טבל טהור מטבל טמא כו' ומהכא נמי ילפינן כהן ששכר פרה מישראל כו' דהנאה של כילוי כו' עס"ה. ודברי התוס' בזה בעיקר הילפותא מבוארין יותר בדבריהם בריש פרק אלמנה לכ"ג דילפינן תרומה מטבל והא דילפינן טבל מתרומה לחלק בין הנאה של כילוי כיון דעיקר הנאה בתרומה טהורה היינו אכילה ושתיה שהן הנאה של כילוי אלא דלענין טבל אין לחלק בין כהנים לזרים משא"כ בתרומה לא שייך לאסור הנאה של כילוי אלא לזרים דומיא דתרומה טהורה ע"ש בלשון התוס' ובלשון הרא"ש בפירוש המשניות בסוף מסכת תרומות. ומיהו בעיקר ילפותא דהכא בשמעתין דמשמע מלשון התוספות דהנאה של כילוי בטבל טמא ובתרומה טמאה היינו מדאורייתא אלא שהר"ש בפי' המשניות שם האריך להוכיח דאין איסור הנאה של כילוי אלא מדרבנן ע"ש ובספר משנה למלך האריך והרחיב הדיבור בזה בפרק י' מהלכות תרומות הלכה י"ד ומסיק שם דאפשר דהך ילפותא שכתבו התוס' כאן ובפרק אלמנה לכ"ג נמי לאו דרשא גמורה מדאורייתא היא אלא אסמכתא בעלמא ע"ש. ולענ"ד הדבר מוכרח לפרש כן בלשון התוס' מתוך מה שכתבתי לעיל בדף הקודם בלשון התוספות בד"ה הא בחול שפיר דמי שכל דבריהם שם היינו לשיטת ר"י שסובר דהאי כשם שמצוה לשרוף היינו מדרבנן כמו שהוכחתי בטוב טעם ודו"ק:

בגמרא תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מפשתן. לכאורה משמע דכלל גמור הוא דכל היוצא מן העץ מסככין בו מיהו כל שאין בהן יותר מג' על ג' ולשיטת התוס' אף בשלשה על שלשה וק"ל הא אין מסככין ביוצא מן העץ כל שיש לו בית קיבול דתורת כלי עליו ומקבל טומאה אף בכל שהוא והלכה פסוקה היא דכלי כל שהוא טמא בכל הטומאות וליכא למימר דכלים לאו בכלל כל היוצא מן העץ נינהו הא ליתא דהא במתני' דלקמן נמי תנינן כל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן וממעט אפילו כלי העץ כדקתני לקמן אי מה להלן קרשים כו' ובאמת דעיקר דינא למעט קרשים אתא שאם עשה מהן אהל אין מטמאין וה"ה לכל הכלים שאם חיברן לקרקע נתבטלו מתורת כלים ונעשו אהל עץ ואין מיטמאין כמבואר בהדיא מלשון התוספות לקמן ע"ש וא"כ ה"ה לענין סכך הא קי"ל דאין מסככין בכלים. ולפ"ז ע"כ דהאי כללא דרשב"א לא דמי להאי כללא דמתניתין דלקמן לענין אהלים דהכא אין הכלים בכלל כדפרישית. ולפ"ז יש לי מקום עיון על מה שהקשו התוס' כאן בשם הרשב"א דאפילו אין בו ג' על ג' נמי מקבל טומאה בפשתן כדאמרינן לקמן אריג כל שהוא טמא ואין מסככין בו ולמאי דפרישית אין כאן מקום קושיא כלל שהרי כתבו התוס' לקמן בפרק במה אשה דף ס"ג ע"ב דהא דאריג כל שהוא טמא אע"ג דלאו בכלל בגד הוא היינו משום דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגליות ומחט כו' עכ"ל וא"כ לפ"ז עיקר הטומאה היינו משום כלי בית קיבול (וכמ"ש הרע"ב ותי"ט בפכ"ז דכלים דילפינן לה משק ע"ש) ולא משום בגד א"כ לפ"ז לא שייך האי מילתא במימרא דרשב"א דאיהו לא איירי אלא במידי דהוי משום בגד דשייך בהן שלש על שלש וכמ"ש רש"י ז"ל דיוצא מן העץ היינו קנבוס וצמר גפן אבל במידי דלא שייך ביה תורת בגד אלא תורת בית קיבול ומרבינן ליה מאו בגד כמו שאבאר לא איירי ביה רשב"א כלל דהא בכה"ג אפילו בכל היוצא מן העץ נמי טמא ואין מסככין בו כדמשמע להדיא בפרק קמא דסוכה דאפילו בנסרים משופין איכא למ"ד דאין מסככין בהן משום גזירת כלים ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בלשון התוספות:

בפרש"י בד"ה חוץ מפשתן דילפינן לקמן כו' דאיקרי עץ כו' אפילו אונין שבו כו' עכ"ל. נראה דמה שהוכרח רש"י כאן לפרש כן היינו משום דקשיא ליה בעיקר מימרא דרשב"א דקתני ל' כל היוצא מן העץ וע"כ דלאו כלל גמור הוא כדפרישית בסמוך וא"כ משמע לכאורה דדוקא אמיני בגדים קאי וא"כ אמאי נקיט לה בהאי לישנא דיוצא מן העץ דטפי הול"ל בהדיא כל הבגדים אין בהם משום ג' על ג' ומסככין בהן חוץ מפשתן וע"ז כתב רש"י ז"ל דשפיר שייך למיתני לשון היוצא מן העץ דאפילו אונין בכלל שהרי על שם האונין הפשתן נקרא עץ וזהו שמסיים רש"י ז"ל הלכך אין מסככין באונין והיינו משום דמטמא בנגעים אע"ג שאין מיטמאין בשאר טומאות כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל:

בתוס' בד"ה אין בהן שלש על שלש כו' קשה לריב"א דמשמע דפחות משלש על שלש מסככין אפילו בשל פשתן ובפ"ק דסוכה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמנ"ל לריב"א דמסככין בו אשלש על שלש דלעיל מיניה קאי דילמא מילי מילי קתני רשב"א דכל היוצא מן העץ יש בו שני דינים הללו חדא דאין בו משום שלש על שלש לענין קבלת טומאה ואידך דלעולם מסככין בו אפילו בבגד שלם חוץ מפשתן שנשתנו לענין שני דינים הללו חדא דיש בהן משום שלש על שלש לענין קבלת כל הטומאות ועוד דאין מסככין בהן ולעולם אפילו פחות משלש על שלש כגון סיככה בטווי או במטלניות ולפי מאי דפרישית בסמוך א"ש דע"כ האי דמסככין בו אשלש על שלש דלעיל מיניה קאי דטמא משום טומאת בגד דהא לא מצינו לפרש דמסככין בו מלתא באפי נפשיה היא ואכל היוצא מן העץ קאי דלעולם מסככין בו הא ודאי ליתא שהרי אם יש לו בית קיבול ודאי טמא משום טומאת כלים. ועוד י"ל דקושיית ריב"א היינו אליבא דרבא דהא בין מקמי דהדר ביה ובין בתר דהדר ביה רשב"א מיהו ג' על ג' דוקא נקיט דשלשה על שלשה אפילו בשאר בגדים מיטמאין בשאר טומאות. וא"כ ע"כ דמסככין בו נמי דוקא אשלש על שלש קאי דהא בשלשה על שלשה ודאי דאין מסככין כיון דמקבל טומאה בשאר טומאות ולא הוי דומיא דגורן ויקב וא"כ מקשה ריב"א שפיר דמשמע ליה דהא דקתני חוץ מפשתן נמי אג' על ג' דוקא קאי ובפ"ק דסוכה משמע אפילו במטלניות פחות מג' על ג' אין מסככין כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וקשה לרשב"א דאפילו אם לא נארג בו מעולם ג' על ג' מקבל טומאה כו' עכ"ל. נראה מלשון זה דהרשב"א מפרש דהאי דאריג כ"ש טמא בפרק במה אשה היינו כל שהוא ממש וכמ"ש התוספות שם דטמא משום דראוי לכוף ולקפלו דטמא משום בית קיבול וכבר כתבתי דלפ"ז יש לי מקום עיון על קושיית הרשב"א ז"ל כדפרישית אלא שמצאתי בפירוש המשניות בפכ"ז דכלים דקתני הבגד מטמא משום חמשה שמות וקחשיב לבית קיבול ואריג כל שהוא בתרתי וכתבו הרמב"ם והרע"ב והתי"ט דהאי אריג כל שהוא היינו באבנט וחגור שאין ברחבן שלש וכן מצאתי גם כן להרא"ש ז"ל בפירוש המשניות שלו ומשמע מלשון זה דאפילו יש בהן אורך הרבה דסתם חגור ואבנט יש בארכן יתר משלש אצבעות אלא דאפילו הכי כיון דאין ברחבן שלש לא הוי בכלל ג' על ג' דנקיט בכל דוכתא דהיינו מרובעת דוקא אלא דבאבנט וחגור טמא אפילו בכה"ג ולאו משום דאיקרי בגד אלא משום דאיקרי כלי או תכשיט ולכאורה שפי' זה של מפרשי משניות מוכרח דהא אריג כ"ש לאו בכ"ש ממש איירי משום בית קיבול דא"כ אמאי קחשיב להו בתרתי ועוד דלפי' זה מתיישב היטב הא דתני לקמן אריג ותכשיט כ"ש טמא וע"כ פירושו חציו אריג וחציו תכשיט כדפירש"י ותוס' שם וע"ז כתבו התוס' שם דמכאן משמע דמ"מ בעינן שיעור קצת דאל"כ חציו דכ"ש מאי היא וא"כ האי שיעור קצת שכתבו לשון דוחק הוא לפי שיטתם שם דהאי אריג כ"ש היינו משום בית קיבול משא"כ לפי שיטת המפרשים שהבאתי א"ש טובא דאפילו אם החגור והאבנט עשויין בענין זה חציו ארוג וחציו תכשיט טמאין ואע"ג שאין ראויין לבית קיבול אפ"ה טמאין משום כלי ותכשיט. וא"כ לפ"ז פשיטא דלא שייך הך קושית הרשב"א כאן שהרי לפי שיטת המפרשים האי אריג כ"ש אדרבה חשיב טפי מג' על ג' מרובעות כיון דהוי כלי גמור וע"כ דהכי הוא דאל"כ תקשי בפשיטות דבכל דוכתא דנקיט הש"ס במשניות ובכמה דוכתי לשון ג' על ג' אמאי לא נקיט אריג כל שהוא וכ"ש דטפי שייך לאקשויי הך קושיא אמתני' דריש פכ"ז דכלים דקתני הבגד טמא משום ה' שמות וקחשיב לג' על ג' ואריג כ"ש ובית קיבול לשלשה שמות ע"ש אע"כ כדפרישית. והאמת יורה דרכו דמסתימת לשון רבינו שמשון בפי' המשניות שהוא בעצמו הרשב"א בעל התוספות שהקשה קושיא זו משמע שאינו מפרש להאי אריג כ"ש על דרך כל המפרשים שהבאתי דאיירי בחגור ואבנט אלא כ"ש ממש וכן נראה ג"כ קצת מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפרק כ"ב מהלכות כלים ע"ש. ומ"מ לא זכיתי כעת לעמוד על תוכן כוונת הרשב"א ז"ל כאן בקושיא זו דלכאורה ממ"נ אין מקום לקושייתו אם לא שנאמר דהרשב"א סובר בכל בגד כ"ש ראוי לכוף ולקבל ולפ"ז אה"נ דלא שייך קושיית הרשב"א אבריית' דרשב"א טפי מבכל המשניות שנזכר ג' על ג' לטומאה אלא משום דהכא בסוגיית הגמרא מייתי להך ברייתא מה שלא נזכר עדיין בסוגיית הגמרא קודם זה מש"ה הקשה הרשב"א קושיא זו כאן. מיהו בתירוץ של התוספות ממילא נתיישבו כל המשניות ולפ"ז אפשר דכל מפרשי משניות שהבאתי שכתבו דאריג כ"ש כגון אבנט וחגור היינו נמי מה"ט דבהנך אין דעתו לארוג יותר וכמו שתירצו בתוספות כנ"ל ועיין מה שאכתוב בזה בפרק במה אשה אי"ה וע"ש בחידושי הרשב"א שמדבריו שם נראה ג"כ כמ"ש הרשב"א בעל התוספות דהכא. ומה שהוצרכתי להאריך בזה בענין אריג כ"ש היינו משום דנפקא מיניה טובא לענין פי' סוגיא דשמעתין כמו שיבואר ודוק היטב:

(כו א תוס') ד"ה חדא וכו' ומה הוצרך וכו'.—הנה מורי ר' יוסף דוד ב"ר מרדכי זללה"ה תירץ לי דנפקא מינה שלפי טעם שאינו נמשך אם נמצא שם נר אחר הכשר מותר, אבל לפי הטעמים שהוסיף רבה בכל אופן אסור.

שהוא עף. ונדבק בכותלי הבית ומדליק את הבית: חמתא. חמותה: איתלי שרגא. הדלק את הנר: עד רמתא. שם מקום: לכורמים. לשון מאספים כמו כורמים עליו את הכלים לקמן בפרק רבי עקיבא (דף פח:): וליוגבים. לשון יקבים שעוצרין ופוצעין את החלזון להוציא דמו כדאמרן בפרק כלל גדול לקמן (דף עה.) והניחם נבוזראדן ללבושי המלך: סולמא דצור. מעלה הר וקצרה המסילה וגבוהה וקורין אותה פוייאיא''ה: אין מדליקין בטבל טמא. וכ''ש בטהור ולקמיה מפרש טעמא: מה תרומה טהורה. שהיא לאכילה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך ומקמי הכי אסירא שהרי טבל במיתה לאוכלה אף תרומה טמאה אע''פ שאין אתה אוכלה אלא מסיקה אסור להסיקו בטבלו: אין מדליקין בצרי. כדמפרש לעיל ועוד כדקתני ואזיל דאינו בא מן הפרי אלא מן העץ שרף בעלמא והוה ליה כזפת ואינו נמשך לישנא אחרינא וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר כו' לאו טעמא למילתיה יהיב אלא הכי קאמר ועוד היה אומר דבר אחר בצרי: עצי הקטף. כך שמם: מן הפרי. לאפוקי שמן דגים ועטרן וצרי: אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין בהן. כגון פסולי שמנים דמתניתין: ומדליקין בשמן דגים. ואע''ג דדמי לחלב ואינו יוצא מפרי: ובעטרן. ואע''ג דמזפת קאתי: סומכוס היינו ת''ק. ר' יוחנן בן נורי דפסיל כל הנך דמתניתין וחלב אימני בהדייהו דהוא יוצא מן הבשר ואכשר בשמן דגים: איכא בינייהו דרב ברונא. דאמר צריך לתת לתוכו שמן כל שהוא אי נמי דאכשר חלב מהותך בתערובת שמן כל שהוא חד מהנך תנאי סבר לדרב ברונא דחלב ניתר בתערובת אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים על ידי תערובת אבל חלב כלל וכלל לא: אין בו משום שלש על שלש. לקבל טומאה בג' אצבעות: יוצא מן העץ. כמו קנבוס וצמר גפן: ומסככים בו. סוכה הואיל ואינו מקבל טומאה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה כדילפינן במסכ' סוכה (דף יב:) מגרנך ומיקבך: חוץ מפשתן. דילפינן לקמן דאיקרי עץ ומקבל טומאת נגעים אפילו אונין שבו כדלקמן הלכך אין מסככין באונין:

ולימא מר מפני שהוא עף. ויהא בהול על ממונו ויבא לכבות תימה דה''ל למימר אפילו בחול נמי ליתסר כדאמר לקמן דאין מדליקין בנפט לבן אפילו בחול מפני שהוא עף: חדא ועוד קאמר. וקשה לר''י דתניא בסמוך הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטף משמע דהטעם לפי שאינו נמשך אחר הפתילה ומה הוצרך לבדות הטעם מדעתו: אין מדליקין בטבל טמא. פירש בקונטרס וכ''ש בטבל טהור ואין נראה דלא הוי כ''ש דמהיכא תיתי אלא ה''ה בטבל טהור דילפינן טבל טהור מטבל טמא מה טבל טמא אין לך בו שום הנאה של כילוי אלא מהרמה ואילך אף טבל טהור כן אבל הנאה שאינה של כילוי שרי דלא מצינו בשום מקום שיהא טבל אסור בהנאה ומהכא נמי ילפינן כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה (יבמות פ''ז דף סו:) דהנאה של כילוי אסורה לזרים אבל שאר הנאות שרי דתנן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ:) דמערבין לישראל בתרומה: רבי ישמעאל אומר כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו. הא דלא קתני אלא פשתן כדקתני במתני' משום דמתניתין איירי בפסול פתילות והכא איירי בפסול שמנים קשה לרשב''א דרבי ישמעאל דתני במתני' דאין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת משמע שנמשך אחר הפתילה יפה אלא דגזרינן שמא יניחנו ויצא כדמפרש לעיל והכא משמע כל היוצא מן העץ אינו נמשך אחר הפתילה ועטרן יוצא מן העץ הוא דהוא פסולתא דזיפתא כדאמר לעיל: רבי שמעון שזורי אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט. קשה לרשב''א מה בא לומר רבי שמעון שזורי דהא לרבי יוחנן בן נורי נמי מדליקין בהן מדקאמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין משמע דוקא הנהו אבל שמן פקועות ונפט מכשיר ועוד דנפט מכשיר בהדיא רבי יוחנן ואין לומר דרבי שמעון שזורי איירי בנפט לבן דהא אפי' בחול אמר לעיל אין מדליקין בו ואי גרסינן אין מדליקין במילתיה דרבי שמעון שזורי אתי שפיר: איכא בינייהו דרב ברונא. פירש בקונטרס דחד מינייהו סבר דחלב מהותך שרי בתערובות אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים בתערובות אבל חלב כלל וכלל לא והשתא תרוייהו לא סברי בכולה מילתא כרב ברונא ולא משמע הכי ובקונטרס דחק לפי שפירש במתניתין דשמן דגים היינו קרבי דגים שנימוחו ונראה לר''ת דשמן דגים היינו שמן שבא מעינו של דג כדאמר בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עג:) נגדו מגלגלתא דעינא תלת מאה גרבי מישחא ובשמן דגים מודה רב ברונא דשרי בעיניה והשתא חד מינייהו סבר לגמרי כרב ברונא: ולא מסיימי. ולא שייך הכא תנא בתרא לטפויי אתא דמוכח קצת דת''ק להחמיר מדקאמר אין לך אלא מה כו' ומדליקין בשמן דגים ובעטרן משמע דווקא הנך מדנחת לפרושי ולא פי' נמי דרב ברונא: אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מפשתן. קשה לריב''א דמשמע דפחות משלש על שלש מסככין אפי' בשל פשתן ובפ''ק דסוכה (דף מז.) אמרינן סיככה במטלניות שאין בהן שלש על שלש פסולה ותירץ דהתם איירי דבאות מבגד גדול שכבר היו ראויות לקבל טומאה אבל הכא מיירי בהנהו שלא היה בהם מעולם שלש על שלש וקשה לרשב''א דאפי' אם לא נארג בו מעולם שלש על שלש מקבל טומאה כדאמר בפרק במה אשה (לקמן דף סג:) אריג כל שהוא טמא ואין מסככין בו וי''ל דהתם מיירי כשאין בדעתו לארוג בו יותר והכא מיירי כשיש בדעתו לארוג בו יותר הלכך אם אין בו שלש על שלש טהור:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד