שבת כג ע"א

דף כג - א

תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי:  עששית, בית מנורה של זכוכית, שהדליקה למצות נר חנוכה בערב שבת, והיתה דולקת והולכת כל היום שבת כולו - למוצאי שבת, כשרוצה לקיים מצות ההדלקה, מכבה אותה, ומדליקה שוב.

ומוכחינן: אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה, הרי כשמכבה ומדליקה שפיר עביד.

אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה - האי גברא, היכי סגי ליה בהכי שהוא מכבה ומדליקה?

והא: מכבה, ומגביהה ממקומה, ומניחה שנית, ומדליקה - מיבעי ליה למיעבד, שהרי אינו יוצא ידי חובתו עד שיניחנה במוצאי שבת שנית.

ועוד ראיה לפשוט את הבעיה: מדקא מברכינן על ההדלקה: "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה", ולא מברכינן "להניח" נר של חנוכה [והרי נוסח הברכה הוא על עיקר המצוה]. שמע מינה: הדלקה עושה מצוה.

ומסקינן: שמע מינה!

ומתוך שנפשטה בעיא זו, נפשטה גם השאלה הקודמת האם מותר להדליק מנר לנר, שהואיל ועיקר המצוה היא ההדלקה - מדליקין מנר לנר, כשם שבמנורה היו מדליקים מנר לנר.

[ומכל מקום כיון שנהגו העולם להחמיר ולא להדליק, אין לשנות המנהג - תוד"ה שמע מינה].

והשתא דאמרינן דקיימא לן הדלקה עושה מצוה.

הילכך, אם הדליקה חרש שוטה וקטן, שאינם בר חיובא - לא עשה ולא כלום! [אף על פי שהניחה גדול במקומה].

אבל אשה - ודאי מדליקה, ואפילו להוציא אחרים ידי חובתם.

והטעם הוא: משום דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במצות נר חנוכה, לפי שאף הן היו באותו הנס, ^[30] שגזרו היוונים על כל בתולה שנשאת שתבעל להגמון תחילה. וגם התשועה נעשתה על ידי אשה. שיהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, האכילתו גבינה, וחתכה את ראשו [של ראש הצוררים], וכשראוהו שנהרג ברחו כולם ^[31].

אמר רב ששת: אכסנאי, אורח, חייב בנר חנוכה, ואף על פי שאין לו בית שלו ^[32].

אמר רבי זירא: מריש, מתחילה, קודם שנשאתי אשה - כי הוינא בי רב, כשהלכתי ללמוד תורה, הוה משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, הייתי נותן פרוטה לבעל הבית ומשתתף אתו בשמן של ההדלקה ^[33].

אבל בתר דנסיבי איתתא, ופעמים שהייתי אכסנאי, כשהייתי הולך ללמוד תורה, אמינא: השתא - ודאי לא צריכנא להשתתף עם בעל הבית, משום דקא מדליקו עלי - שאשתי מדליקה בשבילי בגו ביתאי

- בביתי.

אמר רבי יהושע בן לוי: כל השמנים כולן יפין להדלקת נר חנוכה. ושמן זית מצוה מן המובחר להדליק בו, משום שעל ידו נעשה הנס [מ"ב סי' תרע"ג].

אמר אביי: מריש, בתחילה, הוה מהדר מר, היה רבה בר נחמני מחזר אחר משחא דשומשומי [שמן שומשמין] כדי להדליק בו נר חנוכה. [עיין תוד"ה מריש].

והטעם שנהג כך: אמר: האי שמן שומשומין - משך נהוריה טפי, משום שאינו ממהר לכלות את השמן.

לסוף, כיון דשמע לה להא דאמר רבי יהושע בן לוי: שמן זית הוא מן המובחר, קא מהדר אמשחא דזיתא. אמר: האי שמן זית - צליל נהוריה טפי, הוא צלול ומאיר.

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל מיני השמנים יפין לעשיית דיו, ושמן זית הוא מן המובחר. ודרכם היה לעשן כלי זכוכית בשמן זית עד שמשחיר, וגורר השחרורית ומגבל אותה במעט שמן, ומייבשה בחמה, ואחר כך ממחה אותה לתוך הדיו [רש"י בשם הגאונים].

איבעיא להו: למאי שמן זית מעלי טפי? האם כדי לגבל אותו בשחרורית שנתהוותה בכלי, או ששמן זית הוא טוב כדי לעשן, כדי ליצור את השחרורית?

תא שמע: דתני רב ושמואל בר זוטרי: כל העשנים יפין לדיו. ושמן זית הוא מן המובחר, בין בכדי לגבל בו, בין בכדי לעשן.

רב שמואל בר זוטרא מתני הכי: כל העשנים יפים לדיו, ושמן זית מן המובחר.

אמר רב הונא: כל השרפין [נוזלים צמיגיים הנוטפים מהעץ הנקראים "גומא" רש"י כריתות ו א. ותוד"ה כל - חולקים] יפין לדיו.

ושרף קטף [עץ שזיף בר. אוצר לעז"ר] - יפה מכולם.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר חנוכה צריך לברך בהדלקתו ^[34].

ורב ירמיה אמר: גם אדם הרואה נר של חנוכה דולק [ועדיין לא הדליק בעצמו, וגם אינו עתיד להדליק, רשב"א] צריך לברך.

אמר רב יהודה: יום ראשון של חנוכה: הרואה נר של חנוכה דולק, מברך ב' ^[35] ברכות. שעשה ניסים לאבותינו, וברכת שהחיינו. ומי שמדליק בעצמו נר, מברך ג' ברכות, שמוסיף על השתיים את ברכת ההדלקה.

אבל מכאן ואילך, בשאר הימים, כשהוא מדליק - מברך רק שתים ^[36]. והרואה נר דולק - מברך רק אחת.

מאי ממעט? איזו ברכה אינו מברך בשאר הימים?

ממעט ברכת הזמן, שהחיינו.

ומקשינן: ונימעוט ברכת הנס? שעשה נסים לאבותינו.

ומתרצינן: נס - כל יומי דחנוכה איתיה, משום שכל שמנה ימים היה הנס שהדליקו מהפך של השמן [כיון שהיה ראוי רק ליום אחד]. מה שאין כן ברכת שהחיינו, שתוכנה הוא שזיכנו להגיע לזמן המצוה, ולכן, לאחר שכבר הגיע הזמן אין מברכין אותה.

והוינן בה: בהדלקה מאי מברך?

ומבארינן: מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה ^[37].

ותמהינן: ומי מצי מברכינן "וצונו", והיכן ציונו בתורה? והלא חכמים תקנוה.

רב אויא אמר: ציונו, מקרא ד"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך". מכאן שמצוה לשמוע דברי חכמים.

רב נחמיה אמר: מקרא אחרינא ילפינן, דכתיב: "שאל אביך - ויגדך, זקניך - ויאמרו לך" ^[38].

בימי יוחנן כהן גדול שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זהירים בהפרשת תרומה גדולה מהטבל. אבל מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני היו מיעוט עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן ולא היו מפרישין אותם. ולכן גזרו שפירות עמי הארץ יהיו כדין "ספק מעושרין", וזהו הנקרא "דמאי" [עפ"י רמב"ם מעשר פ"ט ה"א].

מתיב רב עמרם: הדמאי - מערבין בו "ערובי חצירות". היינו שכל הדיירים של חצר אחת נותנים בערב שבת מזון בביתו של אחד מהם ועל ידי כך "מערבים" את כל הרשויות שלהם לרשות אחת, כאילו כל בני החצר דרים באותו בית שנתנו בו את העירוב, כדי שיהא מותר לכל אחד להוציא מביתו לחצר, או להכניס מהחצר לבית. והמשנה מלמדת שאפשר לערב באוכל שהוא "דמאי".

וכמו כן יכול לערב בו "ערובי תחומין", שבמקום שבו כלה שיעור הליכה בשבת [אלפיים אמה] מניח שם מזון בשיעור ב' סעודות, ועל ידי זה נחשב כאילו היה מקום שביתתו באותו מקום, ורשאי ללכת בשבת מאותו המקום שהניח שיעור אלפים אמה. ואף עירוב תחומין יכול לערב כשמניח פת שהיא "דמאי".

ומשתתפין בו "שיתופי מבואות". מבוי, הוא מקום המוקף מחיצות והחצרות פתוחות לתוכו ואין בני החצרות רשאים להוציא מן החצרות למבוי, או להכניס מן המבוי לחצירות אלא אם כן הניחו בערב שבת מזון משותף באחת מן החצרות שעל ידי כך נעשה המבוי עם כל החצרות כרשות אחת, וזה נקרא "שתוף מבוי" - המתיר הוצאה מהחצר למבוי ולהכניס מהמבוי לחצר. ומותר לערב אף במזון של "דמאי".

ואף שדמאי אסור באכילה מדרבנן, מכל מקום הואיל ועניים לא נכללו בגזירת דמאי, והרי אם היה רוצה היה יכול להפקיר את נכסיו ויהיה עני, לכן נחשב שראוי לאכילה.

וכשאכל דמאי - מברכין עליו ברכת המוציא [ויש מפרשים: ברכת המזון, ר"ש פ"א דמאי].

ומזמנין עליו ברכת הזימון בשלשה.

ואף שאכלו באיסור [ללא הפרשה] מברכים עליו [ואינו נחשב כ"בוצע ברך - נאץ ה'", האמור ביחס למי שאוכל מאכלות האסורות, שאינו מברך], הואיל ואילו היה חפץ היה מפקיר את נכסיו והיה עני, ולעני מותר לאכול טבל, ולכן נחשב אוכל הראוי לו [ברכות מז א].

ומפרישין אותו [ממנו] תרומת מעשר, ומעשר שני או מעשר עני, אף אדם שהוא ערום ואינו יכול לברך.

ומפרישין אותו בין השמשות של ערב שבת, שבספק חשיכה מעשרין את הדמאי, ואין מעשרין את מה שבודאי אינו מעושר [לקמן לד א].

והשתא מותבינן: ואי אמרת כל מצוה שהיא מדרבנן בעי ברכה, כדקאמרת שמברכין על הדלקת נר חנוכה על אף שהיא מדרבנן. אם כן, כי קאי ערום - היכי מצי מברך? והא בעינן "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" [שמכאן לומדים שאסור להזכיר שם שמים כשנראה בו ערות דבר]. ואילו הכא ליכא "מחנך קדוש", שהרי שהוא ערום.

ומשנינן: אמר אביי: אין כל תקנות דרבנן שוות.

והחילוק הוא: ודאי דדבריהם, כאשר חכמים מתקנים תקנה שהיא בגדר "ודאי", כדוגמת הדלקת נר חנוכה - בעי ברכה, שנתקנה ברכה אף על מצוה דרבנן.

אולם, ספק דדבריהם, כדוגמת הפרשת תרומת מעשר ומעשרות מדמאי [שהיא תקנה בגדר ספק, שמא כבר מעושר] - לא בעי ברכה, שלא תקנו חכמים לברך על הפרשה זו. ולכן יכול להפריש את המעשרות מהדמאי אף כשהוא ערום, משום שאינו צריך לברך.

ומקשינן: והא תקנת יום טוב שני של גלויות שתקנו חכמים שהדרים בחוץ לארץ ינהגו ב' ימים טובים, והיא תקנה מחמת הספק, שמא החודש היה מלא או חסר, ובכל זאת בעי ברכה? שהרי מברכים על קידוש היום ביום השני. ותיקשי, הרי אמרת שלא נתקנה ברכה על הספק?

ומשנינן: התם, בתקנת יום טוב שני, תקנו ברכה כדי לחזק את התקנה, כי היכי דלא לזילזולי בה בקדושת יום טוב שני.

רבא אמר: לעולם רבנן תקנו ברכה גם על ספק דדבריהם, ולפיכך מקדשים ביום טוב שני. ולא תיקשי מהפרשת דמאי שאין מברכין עליה.

מאי טעמא?

רוב עמי הארץ מעשרין הן, ואין תקנה זו אף בגדר "ספק דדבריהם", דכיון שסומכים על הרוב אין היא אלא חומרא בעלמא, ולפיכך לא תקנו ברכה על הפרשת דמאי.

אמר רב הונא: חצר שיש לה ב' פתחים, והיינו שיש לבית שני פתחים לחצר - צריכה הדלקת שתי נרות, נר אחת בכל פתח ^[39].

אמר רבא: לא אמרן, שצריך להדליק בכל פתח ופתח, אלא כשהם פתוחים משתי רוחות. כגון פתח אחד לצד צפון ופתח אחד לצד מזרח. אבל כאשר שני הפתחים הם מרוח אחת - לא צריך להדליק בכל פתח.

והוינן בה: מאי טעמא צריך להדליק בשני הפתחים?

אילימא משום חשדא, שיחשדו בבעל הבית שלא הדליק.

חשדא דמאן? כלפי מי אתה חושש.

אילימא חשדא דאינשי דעלמא, שאינם בני המקום.

אם כן, אפילו כשהפתחים הם ברוח אחת, נמי ליבעי לאדלוקי בשתי הפתחים, כיון שהרואה אינו יודע שהבית הוא של אדם אחד, וסבור שהוא חלוק בתוכו לשני דיירים.

ואי חיישת לחשדא דבני מתא [בני העיר] המכירים את הדרים בבתים, ויודעים שרק דייר אחד גר באותו הבית, אם כן, אפילו אם הפתחים הם משני רוחות, נמי לא ליבעי לאדלוקי בשני הפתחים. שהרי בני המקום יודעים שזהו בית של דייר אחד שיש בו שני פתחים?

ומבארינן: לעולם טעמו של רב הונא הוא משום חשדא דבני מתא ^[40]. ודקא קשיא לך הא אינהו ידעי שבית זה דר בו אדם אחד, ותו ליכא חשדא?

ואולם, זימנין דמחלפי בהאי, שעוברים ליד פתח אחד, ולא חלפי בהאי, בסמוך לפתח השני. ואמרי: האי גברא, כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק - בהך פיתחא השני נמי לא אדליק. ולכן כאשר שני הפתחים בשתי רוחות צריך להדליק בשניהם מפני החשד, אבל כאשר הפתחים בצד אחד אין חשד.

ומנא תימרא דחיישינן לחשד?

דתניא: אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים [טעמים] אמרה תורה להניח את הפאה, שבעל השדה מצווה בהפרשתה דוקא בסוף שדהו, בגמר הקצירה [דכתיב "לא תכלה", ומשמע בשעת כילוי, דהיינו גמר הקצירה] ^[41].

א. מפני גזל עניים.

ב. ומפני ביטול עניים.

ג. ומפני החשד.

ד. ומשום איסור "בל תכלה".

והשתא מפרשינן לכולהו טעמי:

מפני גזל עניים - כדי שלא יראה בעל הבית שעה פנויה שאין עניים באים ללקוט, ויאמר לקרובו עני: הרי זו פאה, וטול אותה לעצמך. אבל כשמניחה בסוף שדהו, כל העניים רואים אותה ובאים ללקוט.

כל השמנים יפין לנר ושמן זית יפה מכולם המדליק ביום ראשון מברך להדליק ושעשה נסים וזמן. מיכן והילך מברך שתים ומניח זמן. היכן צונו דמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק רב נחמן בר יצחק אמר שאל אביך ויגדך כו' [רב] אויא אמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך הנה צונו אלהינו לשמוע דברי חכמים ואקשינן וכי מצוה מדרבנן בעי ברכה והתנן הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום בין השמשות ואי אמרת דכל מצוה מדרבנן בעי ברכה היכי מברך ערום הא בעינן והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וליכא ושני אביי ודאי דדבריהם כגון חנוכה וכיוצא בו בעי ברכה אבל דמאי דאפי' לרבנן ספק הוא לא בעי ברכה איני והא יו"ט שני דספק מדרבנן הוא ומברכינן ומשנינן התם הוא משום דלא ליזלזלי בה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן לפיכך לא בעי ברכה בדמאי השתא מן רבנן דדייק ואמרי לענין נולד כשהוא מהול אע"ג דקיי"ל (כרבא) [כרבה] דאמר שמא ערלה כבושה הוא לפיכך צריך להטיף ממנו דם ברית בחול כיון שהוא ספק מדבריהם כד מהיל ליה בחול לא צריך ברכה כמו הדמאי.

ספק דדבריהם לא בעי ברכה. דהיינו דמאי, ה"ק: אפי' לא נתעשר אין הברכה שלו אלא מדבריהם וכן לגבי ברכות שבתפלה ספק בשל דבריהם הוא. ורבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן. ונ"ל דל"פ אהאי טעמא דהא בהדיא אמרי' בברכות (כא.) ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ק"ש ספק אמר אמת ויציב ס' לא אמר אמת חוזר ואומר אמת מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא וש"מ דספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי. אלא טעמא דרבא דכיון דחקינו רבנן וגזרו על הדמאי כמצוה של דבריהם דמיא ממש דומיא די"ט שני דהוא תקנתא דרבנן לא חיישינן לספיקא ובעי ברכה כנר' תנוכה אלא משום דכיון דרוב ע"ה מעשרין הן עבוד רבנן הכירא דלא לימרו כדאוריי' דמי להו לרבנן ונ"מ לכמה מילין. ואפשר לומרדלרבא, כל שברכה לעצמה מצוה כגון ק"ש ותפלה וברכת המזון ומגלה והלל וספק אמר ספק לא אמר בשל תורה כברכת המזון וק"ש חוזר בשל סופרים כגון תפלה למ"ו דסבר הכי א"נ הטוב והמטיב שבברכת המזון אינו חוזר ואומר אבל שאר ברכת המצות דאוריית' כגון הפרשת מעשרות כיון שהמציה דאוריית' והוא צריך לחזור ולעשות המצוה מספק בשל תורה בזה סבני רבא שאף הברכה של דבריהם צריך לעשות עמה ולזה הטעם נטילת לולב יום ראשון ותקיעת שופר וכיוצא בהן בכל ספיקן חוזר ומברך כשם שצריך לעשות המצוה מספק, וזה הלשון צ"ע ובדיקה בתלמוד, אבל רבינו כ' בפ' המיל' בהסכמת הנאונים בספק מילה שאין מברכין עליה, ומשם נלמוד מכאן:

הא דאמרינן: אלא למאן דאמר הנחה עושה מצוה מכבה ומגביהה וכו'. איכא למידק למה מכבה, יגביהנה ויניחנה לשם מצות נר חנוכה, דמי גרעה דלוקה מהדליקה חרש שוטה וקטן דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה מהני אם הניחה בן דעת כדמוכח בסמוך. ויש לומר דמיגרע גרע, דהתם כיון דבשעת הדלקה הוא הא מוכחא מילתא דלשם נר חנוכה הודלקה וכשהניחה בן דעת דיו ושפיר דמי, אבל הכא שהיתה דולקת מאתמול ליכא פרסומי ניסא דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה.

הרואה מברך שתים. מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק אותה הלילה, הא לאו הכי א"צ לברך, דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה. ויש מרבוותא ז"ל דפירשו אע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו צריך לברך על הראיה. ואין להם על מה שיסמוכו.

רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן. פירש רש"י ז"ל: אפילו ספק דדבריהם בעי ברכה, ודמאי אפילו ספק נמי לא הוי אלא חומרא בעלמא, דרוב עמי הארץ מעשרין הן. משמע מדבריו דרבא פליג אדאביי. ואיכא למידק, דהא בהדיא אמרינן בברכות (כא, א) ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר, דאמת ויציב דאורייתא קריאת שמע דרבנן, אלמא בספק דדבריהם אינו מברך. ואולי נאמר לדברי רש"י דלא אמר רבא הכי אלא בספק דדבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא, כגון יום טוב שני שודאו דאורייתא ומשום ספק יום ראשון הוא, ואף על גב דברכות מדרבנן מכל מקום כיון דעיקרו משום ספק של תורה מברכין, והוא הדין דמאי שהיינו מברכין עליו משום שודאו דאורייתא, אלא כיון שרובן מעשרין ורובא ככולא בעלמא הוא לא בעי ברכה, אבל קריאת שמע דעיקרו מדבריהם ספקו אינו חוזר וקורא.
אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בפרק רבי אליעזר דמילה (לקמן שבת קלה, א) גבי נולד כשהוא מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית ואינו מברך עליו, וכן כתב משמיה דרבנו האי גאון ז"ל, ואף על פי שעיקר מילה דאורייתא. ויש לפרש לפי דבריהם דרבא לא פליג אדאביי ופירוקא אחרינא הוא דמפרק בדמאי, ולעולם ביום טוב שני טעמא כדי שלא יזלזלו בו כטעמיה דאביי, וכיון שכן ספק נטל לולב ספק לא נטל אפילו ביום טוב ראשון חוזר ונוטל ואינו מברך, לפי שהברכה מדבריהם וכל ספק בדבריהם אינו מברך. וצריך עיון.

אע"פ שאמרו בחרש שוטה וקטן שהדליקו שאינו כלום אשה ודאי מדלקת אע"פ שמצות עשה שהזמן גרמא היא נשים חייבות בה שאף הן היו באותו הנס ומעתה מדלקת אף להוציא את האחרים כדין כל המחוייב בדבר וקצת מפרשים כתבו דוקא לעצמה ואין זה כלום ויש מתירין בקטן אם הגיע לחינוך הואיל ומצותה מדברי סופרים וכן חתמוה חכמי פורווינצא בחבוריהם ואין הדברים נראים:

אכסנאי חייב בנר חנוכה ומ"מ אינו צריך להדליק לעצמו אלא שישתף עצמו עם בני הבית ויסייע להם בפרוטה לשמן בד"א כשאינו פותח דלת לעצמו אבל אם פותח דלת לעצמו אע"פ שאוכל ושותה עמהם חייב להדליק ומ"מ אם היה נשאוי שנמצא קובע בית לעצמו בעיר אחרת אע"פ שאין לו בית בזאת העיר אינו צריך אף לשתוף שהרי מדליקין עליו בביתו ואפי' פתח דלת לעצמו שאינו דומה לחצר שיש בה שתי רוחות שצריך להדליק בשתיהן שזה אינו אלא מפני שאין העובר בזו יודע בשל זו והוא שאמרו שברוח אחת אינו צריך שאין חשד בדבר שמרגישים הם שעל האחרת הוא סומך וחוקרים עליו ואף בזה חוקרים הם עליו ויודעים שעל ביתו הוא סומך ויש חולקין לומר שאין ביתו מפקיעו אלא כשאינו פותח פתח לעצמו ולענין שיתוף הא כל שפותח לעצמו מדליק מפני החשד והדברים קרובים:

חכמי התוספות כתבו ששני בעלי בתים הדרים בבית אחד וסמוכים על שולחן א' אפי' בן גדול ונשאוי בבית אביו צריך להדליק או להשתתף וזו השניה מיהא אינה נראית כלל שלא נאמרו הדברים אלא בזרים שאינם מכלל בני הבית אבל כל שהוא מכלל בני הבית אינו צריך כלום ומ"מ אף הם כתבו שצריך ליזהר בשיתוף זה שלא ידליק זה לילה אחת וזה לילה אחרת אלא יהא השמן משותף בכל לילה ולילה או יתן לו פרוטה לזכות לו חלק שם בכל הלילות ואלו ודאי דברים ברורים:

כל השמנים יפים לנר ושמן זית מן המובחר וכבר ביארנו לדעתנו שבנר חנוכה נאמרה ומה שאמרו כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר בין לגבל בין לעשן והוא שהיו מעשנין כלי זכוכית בעשן שמן שעל האור עד שמשחירו וגורר השחרורית ומגבלו בשמן זית או באחר עם שרף אלנות ובמעט דבש ומיבשו וכשרוצה לכתוב ממחהו במי עפצא ונותן לתוכו קנקנתום וכן מה שאמרו כל השרפים יפים לדיו ושל כשף יותר מכלם ר"ל של עץ הנקרא פורוניר בכל אלו לענין פסק אין לנו שהדיו כל שנעשה בדברים משחירים ומדביקים יעשהו ממה שירצה כמו שביארנו במסכת מגלה ולא נאמר דיו אלא למעט שאר מיני צבעונין:

המדליק נר חנוכה לילה הראשונה מברך שלש להדליק ושעשה נסים ושהחיינו והרואה מברך שתים שעשה נסים ושהחיינו מלילה ראשונה ואילך המדליק מברך שתים להדליק ושעשה נסים והרואה מברך אחת ר"ל שעשה נסים רואה זה שאנו מחייבים לברך אם בירך כבר בביתו אין ספק שאינו חייב לברך אבל אם לא בירך עדיין בביתו אם אינו עתיד לברך כגון בן בבית אביו או אורח בבית אושפיזו מברך ואם עתיד לברך עדיין אינו צריך לברך בראייתו עכשיו ומ"מ מי שלא בירך ואינו עתיד לברך אלא שמדליקין עליו בתוך ביתו יש פוטרין אותו מלברך ולא יראה לי כן:

מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשונה ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראין וכן ראיתי מי שכתב שמי שלא הדליק עדיין ובא לו בתוך ימי חנוכה שלילה ראשונה שהוא מדליק מברך זמן:

מי שהיה בכפר שאינו מדליק ואינו רואה כגון כפר של גוים יש מחייבים אותו להדליק שלא נפטר מהדלקה אחר שאינו רואה במקומו שום הדלקה ואף גדולי הדורות שלפנינו החמירו על עצמם בזו ואין הדברים נראים:

יש מדקדקין לברך ברכת להדליק בראשונה ושעשה נסים באחרונה בשעה שהוא רואה כל מה שהוא חייב להדליק ואיני רואה הכרח בכך ומ"מ להדליק מיהא ראוי לברך בתחלתו מטעם עובר לעשייתן:

זה שאנו אומרים בנר חנוכה אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' פירושו משום לא תסור ר"ל שמאחר שהתורה אמרה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו' הרי כלל לקיים כל מה שמדברי סופרים והרי נצטוינו מן התורה בכל שהם מתקנים ומ"מ לא כל הדברים שוים בזו אלא יש מצוה מדברי סופרים ואין מברכין עליה והוא שאמרו הדמאי מערבין בו ערובי חצרות ומשתתפין בו שתופי מבואות מפני שהוא ראוי לעניים וכן מברכים עליו המוציא וג' ברכות ומזמנים עליו וכשמפרישין ממנו לתקנו אין מברכין עליו מפני שהוא ספק ולפי' יכול להפרישו ערום ומעשרין אותו בין השמשות שאין זה מתקן גמור הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין הם מעתה צריך שתדע הואיל וחכמים תקנו בהפרשתו היאך אין מברכין עליו אלא הואיל ותקנה זו לא באה אלא על הספק אין מברכין עליו ולדעת זה כל שתקנתו מדברי סופרים מצד איזה ספק אע"פ שעיקר הדבר מן התורה ספק דבריהם הוא קרוי והוא שאמרו ודאי דדבריהם כגון מצוה של סופרים כהדלקת נר חנוכה וחברותיה בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה אף בספק הבא מחשש תורה ואע"פ שיום טוב שני ספק דדבריהם הוא ומברכים עליו אינו אלא שלא יבאו לזלזל בו הא ספק של תורה כגון ספק עשה את המצוה ספק לא עשאה וודאי דדבריהם מברכים ואע"פ שבגמ' נחלקו בה אביי ורבא ואלו שהזכרנו הם דברי אביי והרי רבא תרצה מפני שרוב עמי הארץ מעשרים חכמי הדורות מסכימים שלא חלק בה רבא אלא שהפליג בטעם דמאי שאף ספק גמור אינו ומ"מ מודה הוא שבספק דבריהם אין מברכים אף דבר שספקו בא מחשש תורה והילכך אין מברכים על כיסוי דם הכוי שהרי עיקר חיובו בכיסוי אינו אלא מדברי סופרים ומספק שמא חיה הוא וכן נולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מתקנת חכמים ומספק ערלה כבושה כמו שיתבאר אינו מברך עליו אע"פ שספקות אלו מחשש תורה הן באות הא כל שנולד לו ספק בדבר שעיקר חיובו מן התורה כגון ספק נטל לולב ביום ראשון ספק לא נטל נוטל ומברך ודעת גדולי המחברים נראית כשיטה זו:

ויש בזו דעת אחרת לפסוק כרבא לומר שאף ספק של דבריהם צריך ברכה ולא אמרו בדמאי אלא משום שרוב עמי הארץ מעשרים והילכך מברכים על כסוי דם הכוי ועל נולד מהול וכן כתבוה גדולי המפרשים ויש בזה דעת שלישית לקצת מפרשים לפסוק באיזה מן הדעות ולהוסיף בו שכל ספק שבעולם נקרא ספק דדבריהם שלא חייבה תורה על הספקות וחכמים החמירו עליהם ואין הדברים נראין שאם כן לא היה לו לומר אלא אין מברכים על הספק ומה היה לו לפרוט ספק דדבריהם ועקר הדברים שלדעת רבא כל שתקנתו מדברי סופרים בא מצד איזה ספק של תורה מברכים עליו כגון כסוי דם הכוי מספק חיה ונולד מהול מספק ערלה ודמאי שאני דרוב עמי הארץ וכו' אבל כל שהוא ודאי שאינו מן התורה וחכמים תקנוהו לגמרי אין מברכים בספקו כגון ספק הדליק נר חנוכה ספק לא הדליק וא"כ ביום טוב שני אין אנו צריכים לבא בה מחשש זלזול ואע"פ שקראוהו בסוגיא זו ספק דבריהם אפשר מפני שבימי אביי ורבא לא היה יום טוב שני אלא מתורת מנהג אבות ונמצא שאין בו סרך תורה אלא מנהג על הספק הקדום והרי הוא כספק דבריהם או שמא לדעת אביי נאמרה שהיה קורא את הדמאי ספק דבריהם ותשובתו של רבא כוללת שכל ספק דבריהם שעיקרו מן התורה טעון ברכה ודמאי שאני מטעם רוב עמי הארץ מעשרין הם ויום טוב שני עקרו מן התורה ולדעת ראשון שכתבנו לדונו בספק דבריהם אנו באים בה מחשש זלזול וזהו עיקר הדברים:

הרבה סוגיות מתחלפות בתלמוד שמצינו בהם הפך סוגיא זו והוא שאביי נעזר לעצמו בטעם רוב עמי הארץ מעשרין בגיטין בפרק הניזקין ובכתבות בפרק שני ורבא נעזר בטעמים אחרים ובסוגיא זו ובפרק ראשון בענין זב פרוש ובכתבות פרק אע"פ נעזר רבא בטעם רוב עמי הארץ ואביי בירר לו טעמים אחרים עד שמתוך כך הרבו בה המפרשים הרבה דחקים ללא צורך ועיקר הדברים שטעם זה ר"ל רוב עמי הארץ מעשרין הם כללי הוא לכל ושניהם סוברים כן אלא שכל שנראה לתנא או לאמורא לישען בטעם אחר נוח לו בכך שלא לישען על משענת חסידותו של עם הארץ ופעמים סובר זה שיש לו טעם אחר ואינו צריך לרוב עמי הארץ והאחר אין אותו הטעם ערב לו וחוזר לו לטעם הקדום שאמרנו וזהו החלוק שיש ביניהם:

ברכה זו של חנוכה ר"ל להדליק נר חנוכה ושאר הברכות הנעשות בל' כמוה ואין נעשות בעל כשחיטה וביעור וחברותיהן הרבה מפרשים טרחו בענין לכמה טעמים ואחת מהם שכל שהוא חובה על כל פנים בלא שום תנאי וצריך זמן לעשייתה מברך בל' כגון נר חנוכה ושופר וציצית אבל נטילת לולב אע"פ שהוא חובה אין צריך בה לזמן שמשהגביהו יצא וביעור מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה ושחיטה אע"פ שצריך בה לזמן אינה חובה על כל פנים אלא אם אינו רוצה לאכל לא ישחוט ואם תשיבנו מקרא מגילה שהיא חובה וצריך בה לזמן שמא אם יאמר לקרוא ידמוה לקריאת ההלל ויבאו להקל בדילוג ומצה ומרור אין בהם צורך זמן שאין זמן לאכילת כזית ומ"מ יש מברכין בהם לאכול ודבר זה יש בו טעמים אחרים יתבארו במקומן במסכת פסחים בע"ה:

חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות ודוקא כשהם בשתי רוחות ומחשד בני העיר שיש עוברין בזו ואין עוברין בזו וסוברים כשם שלא הדליק בזו כך לא הדליק בזו אבל ברוח אחת אינו צריך שהרי העוברים רואים הדלקה בפתחו האחת ואם מפני בני עיר אחרת שאינן יודעין ששתיהם לאחד לחשד בני עיר אחרת אין חוששין שאין תולים הענין אלא להעדר ידיעתם ומ"מ עכשיו שמדליקין בתוך הבית אף משתי רוחות אינו צריך להדליק אלא מצד אחד ואף באותו זמן יראה שאין מברכין אלא על הראשונה:

אף התורה כוונה בקצת דברים להוציא אדם מן החשד והוא שאמרו בשביל ד' דברים אמרה תורה שיניח האדם פאה בסוף שדהו ולא בתחלתה ולא באמצעה מפני גזל עניים שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ר"ל שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני קרובו ומפני בטול עניים שלא יהו עיניהם נשואות על שדה אחד מתחילת קצירתו לומר עכשיו יניח פאה ומפני החשד שמא כבר הניחה ונטלוה עניים ואחרים באים וחושבים שלא הניח אחר שעדיין רואים אותו קוצר בשדה ואומרים תבא מארה לפלוני שקצר ולא הניח פאה ומפני הרמאים שלא יתכוין לקצור הכל ויאמר לבאים כבר הנחתי פאה בתחלת השדה:

הרואה נר חנוכה צריך לברך נראה לי לומר דהאי דמחייבין לרואה לברך כגון שאין בדעתו להדליק באותו הלילה כגון שהיה עובר בספינה והי' יודע שלא יגיע הלילה לביתו או שהיה הולך מעיר לעיר ולא היה יכול להגיע לעירו ולא לן באותה העיר התם מיחייב לברך מפני שראה אבל אם הוא עומד בעירו שעתיד להדליק וראה כשהדליק חבירו קודם ממנו אינו חייב לברך על אותם הראייה כיון שהוא עתיד להדליק:

בד"ה מכבה כו' מי גרע דלוקה כו' ויש לומר דמיירי שהדליקה מתחלתה לצורך שבת כו' עכ"ל אבל דלוקה ועומדת אפילו מאתמול למצות חנוכה כפירש"י לא גרע מהדליקה חש"ו בעתה כיון דמאתמול נמי לשם חנוכה הדליקה ודו"ק:

בד"ה מריש כו' ומשום טעמא דמסיק דנפיש נהוריה טפי כו' עכ"ל נראה דהיינו דמסיק דמהדר אמשחא דזיתא משום דצליל נהורא דהיינו נפיש נהוריה דלכך יפה לנר חנוכה ומעיקרא דהוה מהדר אמשחא דשומשמי משום דמשיך נהוריה טפי אין ר"ל דמשיך אחר הפתילה טפי דודאי דמשחא דזיתא משיך אחר הפתילה טפי מכולהו ויפה לשבת אלא משיך נהוריה היינו כפירש"י דאינו ממהר לכלות כשמן זית ודו"ק:

בתוס' ד"ה כל השרפין יפין לדיו וכו' וע"כ היה פוסק ר"ת שאין כותבים ס"ת אלא בדיו שלנו דשאר לא מקרי דיו כצ"ל:

רש"י בד"ה הרואה. אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין. והר"ן מסיים ואינו עתיד להדליק. וכ"פ הטוש"ע:

כָּל הַשְּׁמָנִים יָפִים לִדְיוֹ, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמֻּבְחָר. נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע הרגיל בשמן זית מתחכם, ומרגלא בפומייהו דאינשי לומר אוֹתִיּוֹת מַחְכִּימוֹת מה שאין כן בעל פה, ולכן שמן זית המחכים הוא יפה גם לאותיות בכתיבה שהאדם יתחכם בקריאתם יען כי שמן ה"ס [הוא סוד] חכמה. ונראה לי בס"ד רמז לדבר דידוע יו"ד חכמה, לכן די"ו שהוא אות יו"ד טוב לו השמן זית שה"ס [הוא סוד] חכמה. ומ"ש לְגַבֵּל אוֹ לְעַשֵּׁן הנה העלוה מפירוש רש"י ז"ל שהביא מתשובת הגאונים ענין העישון, מעשנים כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר וגורר השחרירות ומייבשן ונותנו לתוך הדין, אבל הגיבול הוא מעשן הזכוכית בשאר שמנים יהיה מה שיהיה, וגורר השחרירות ומגבלם בשמן זית ומייבשו בחמה וממחהו ונותנו לתוך הדיו.

רַב נְחֶמְיָה אָמַר: שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. קשה, מה חסרון מצא רב נחמיה בפסוק (דברים יז, יא) לֹּא תָסוּר דקדים לזה הפסוק?
ונראה לי בס"ד, דיש לומר התם משתעי בסנהדרין גדולה הקבועים בלשכת הגזית, אבל חכמי ישראל דלא יתבי בסנהדרין גדולה שמתקנים תקנה לא איירי בהו קרא, לכך הביא הפסוק זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ, דאינו מדבר ביושבי בלשכת הגזית בסנהדרי גדולה, אלא איירי על כל חכמי הדור בסתם.
ועוד נראה לי בס"ד, דיש לומר פסוק לֹּא תָסוּר איירי בהיכא דעושין משמרת למשמרת של תורה, כגון: תקנת שניות לעריות, דאין ממציאין מצוה חדשה, אבל הדלקת נר חנוכה דליכא בזה משמרת למשמרת, אין זה בכלל לֹּא תָסוּר, לכך הביא קרא של 'זְקֵנֶיךָ' דלמאי אצטריך למימר זה, והלא כבר אמר לֹּא תָסוּר, אלא ודאי בא הכתוב הזה ללמד גם בכהאי גונא דליכא משמרת למשמרת.

בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים אָמְרָה תּוֹרָה לְהַנִּיחַ פֵּאָה בְּסוֹף שָׂדֵהוּ. קשה, מניינא למה לי? ונראה לי בס"ד לומר, בשביל צירוף ארבעה דברים כולן אמרה תורה, ואם היה רק שתים או שלש מהן בלבד, לא היתה אומרת תורה להניח הפאה בסוף.

גמ' איבעיא להו לגבל. עי' לעיל דף יח ע"א תוס' ד"ה אבל דיו:

גמרא. הדמאי מערבין בו. [ומפרישין אותו ערום. ואי אמרת כל מדרבנן בעי נמי ברוכי. כי קאי ערום היכי מברך על ההפרשה].
מכאן קשה לי על שיטת ר"ת (ספ"ז דב"מ) דלוקח אחר מירוח פטור מדאורייתא מתרומה ומעשרות. א"כ היאך רצה המקשן להוכיח ממתני' זו דדרבנן לא בעי ברוכי א"כ מאי אירי' דמאי אפילו ודאי אינו מברך. ויהי' יכול להפרישו ערום. [א"א ב"ה עי' בתשובת אבא מארי]:

עששית שהיתה דולקת וכו' פי' רש"י לשם מצות חנוכה דנראה דוחק שהיתה דולקות למצות שבת כמ"ש תוס' דנר שבת הוא על השולחן ונר חנוכה על פתח הבית או החצר אע"כ לשם מצות חנוכה וס"ל כיון שהדליקה למצוה דאתמול גרע מהדליקה חשו"ק לשם מצוה דהיום וגרע נמי מהדליקה שלא לשם מצוה כלל משום דמינה מחריב בה שלא במינה אינו מחריב בה כדאיתא ריש מס' זבחים וכעין זה כ' ר"ן פ' בתרא דר"ה גבי מתעסק ותוקע לשיר ע"ש. והא דנקט למ"ש מכבה וכו' אורחא דמילתא נקט דביום השבת לא הי' יכול לכבותה אבל ה"ה ביום אחר אם הדליקה לשם מצות היום אין ההדלקה מועלת למצות יום מחר:

המדליק נר חנוכה צריך לברך וכו' מאי ממעט וכו' ונמעוט נס וכו' יש לפרש דמספקא לש"ס במה שנתלבטו אמאי מברכין נס ח' ימים הלא הי' כדי להדליק יום א' ותי' הרב"י שלא נחסר כלום מהשמן א"כ תיקשי עכ"פ בלילה אחרונה ליכא נס. ופר"ח כתב ביומא קמא אין מברכים על הנר רק על גאולת נפשנו ממלחמת יון ורק מברכים להדליק שיכיר מספר הימים שדלקו הנרות במנורה בימים ההם אבל ברכת נס מתחילין מיום ב'. ועל זה קשה א"כ לברך שהחיינו בליל ב' על נס נרות המתחדשת. וי"ל היינו דמספקא לש"ס מאי ממעט ביום ב' אי שהחיינו א"כ ע"כ שהחיינו בלילה קמא כבר הי' על נס הנרות. וצריך לומר כב"י דבלילה ראשונה לא נחסר שמן כלל א"כ נמעוט נס בשמיני. ואי הי' הנס כהך דיעה דבלילה הראשונה הודלק כל השמן והי' הנס כל ז' לילות האחרים ונס ביום ראשון על המלחמה כפר"ח א"כ לא נמעט זמן ביום ב' על חידוש נס הנרות. ומסיק נס בכל יומא איתא כאינך תירוצי' שכ' ב"י שחילקו שמן לח' חלוקי' ונס איתא בכל יומא ושהחיינו ליכא אלא ביומא קמא:

והיכן ציונו וכו' יל"ד במאי פליגי ומאי נ"מ. ורמב"ן בהשגותיו לס' השרשים שרש א' כ' על מ"ש הרמב"ם דכל מצות דרבנן כחנוכה ומגילה בכולם המבטלם עובר על לאו ועשה לא תסור ועפ"י הדבר אשר יגידו לך ופליג רמב"ן דוקא מצוה ששרשה דאורייתא וחכמים הוסיפו סייג כגון בשר עוף בחלב האי אסמכוהו על לא תסור אבל חנוכה ומגילה משאל אביך נפקא. ושוב כתב דבהא פליגי בשמעתין רב אויא ור' נחמי'. והקשה מגילת אסתר א"כ מנ"ל לרמב"ן דהלכה כר' נחמי' דלמא כר' אויא ע"ש. ולפע"ד אפי' יהיבנא לרמב"ן דמצוה שאין לה שרש מן התורה לא אסמכוהו אלא תסור מ"מ מגילה וחנוכה והלל שרשם בקדש מן התורה כמשאחז"ל פ"ק דמגילה ופ"ב דעירובין משיעבוד לגאולה אומר שירה ממות לחיים לא כ"ש ומחוייבים מן התורה לעשות שום זכרון לכל נס מק"ו דיציאת מצרים אלא שמסרן לחכמים מה יתקנו אם להדליק נרות או לשלוח מנות וכדומה וא"כ הני מצות דרבנן שרשם דאורייתא טפי מבשר עוף בחלב ואסמכוהו אלא תסור. והנה פליגי פוסקים ברואה נר חנוכה אי מוטל על הגוף לראות נ"ח בזמנו ולברך או אינה מוטלת על הגוף אלא אי רואה מברך על הנס אבל אין חיוב על הגוף עמג"א רסי' תרמ"ג ותלי' בשני תי' תוס' סוכה מ"ו ע"א דלתי' קמא החיוב על הגוף מה שלא נמצא כן בשום מצוה שבתורה ורק הכא משום חבוב הנס הטילו מצוה חדשה על הגוף לראות. ומג"א לא הבין כן בתוס' והנלע"ד כתבתי:

והנה מצוה כזו שהוסיפו להטיל על הגוף זהו מצוה מחודשת לגמרי דא"א למילף בק"ו מיציאת מצרים דהתם גופי' לא הטיל חיוב לראות המצוה והוא מחודש לגמרי והאי בודאי לא נפקא מלא תסור אלא משאל אביך. והשתא הא נ"מ לדינא דלרב אויא י"ל מצוה מוטל על הגוף לראות נר חנוכה והא דלא מברך הרואה אקב"ו לראות משום דלא שייך וציונו אלא אאותן דאסמכוהו על לא תסור והיינו חנוכה עצמה אבל הרואה שהוא מחודש לגמרי אע"ג דנפקא עכ"פ משאל אביך מ"מ וציונו לא שייך. אבל ר' נחמי' סבר אפי' מצוה דנפקא לן משאל אביך ואין לה שרש בדאורייתא מ"מ מברכים ושייך וציונו וא"כ הא דלא מברכי' על הראי' וצונו ע"כ משום שאין המצוה מוטלת על הגוף כאינך פוסקים וק"ל:

רב נחמי' אמר שאל אביך ויגדך דס"ל לא שייך אשר קדשנו במצותיו וצונו על לאו דלא תסור. דלאו הוא שלילות ואזהרה ולא צווי ולא שייך וצונו ע"כ מייתי דבלא לאו דלא תסור איכא נמי עשה דשאל אביך ועמ"ש ר"ן כתובות אנוסח הברכה אשר קב"ו על העריות וה"נ דכותי' אבל פשיטא שלא יחלוק על לאו דלא תסור. והנה כל זה בדיני דרבנן אבל במנהגי ישראל אותן שנוהגים לברך איכא מ"ע ולאו דדברי קבלה שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך והארכתי בזה בתשו' א' ובסתירת הרא"ש סוף מס' יומא בברכת להדליק נר יוה"כ ובברכת טבילת עיה"כ ואין כאן מקומו ועי' רמב"ן בהשגתו לס' המצות סוף שרש א':

כי היכא דלא לזלזלו בי'. עיין כיוצא בזה במג"א רסי' קפ"ד בשם מהר"ש חיואן ונ"ל הא דלא חשו ללא תשא משום דלא לזלזלו היינו כמ"ש רמב"ם בשרשים הנ"ל ובהל' ממרים דכל מצות דרבנן המה ממש דאורייתא והאוכל חלב דרבנן אע"ג שאינו חייב כרת אבל עובר על לאו ועשה דאורייתא והא דספיקא לקולא ושארי קולות היינו מתנאי שחכמים התנו כך אבל אי לא הי' רוצים לוותר הי' דאורייתא ממש כן העלה תשב"ץ בס' זוהר הרקיע ומהרי"ט ומגילת אסתר הנ"ל וא"כ היכא דחשו דלא לזלזלו לא וויתרו והוה דאורייתא ממש וק"ל:

מה שפי' רש"י ד"ה ובעי ברכה קדוש היום לא בעי למימר וצונו דברכת לולב ומצה ומרור ועוד מרור אפי' ביו"ט ראשון בזה"ז דרבנן. י"ל משום שאינו אומר לאכול מרור כמו להדליק אלא על אכילת מרור דעלמא. ולשמוע קול שופר בר"ה י"ל כמ"ש תוס' במס' סוכה מ"ד ע"ב דיומא אריכתא הוא אך מקידוש היום קשי' לי' וכמ"ש תוס' שם ע"ש היטב:

רוב עמי הארץ מעשרין הן. כן הוא סוף פ' המביא בביצה בהכרח מברייתא בלי שום חולק. וע"ש בשיטה מקובצת דאפי' קודם שנגמרה מלאכתו מעשרים רוב ע"ה והכי ס"ל לאביי ורבא תרווייהו פ"ב דכתובות כ"ד ע"א. ואמנם לעיל פ"ק דשבת י"ג ע"א נזהר רש"י ד"ה מעשרי' הן ולא גזרי' גזירה לגזירה עכ"ל ר"ל אבל אביי לשיטתו בשבת י"א ע"ב ובתוס' ד"ה אמר אביי וכו' ע"ש הכונה כיון דהוצאה מלאכה גרועה וקיל משו"ה גזרי' אפי' גזירה לגזירה וא"כ ה"נ הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין וקיל משו"ה גזרינן גזירה לגזירה ורבא לטעמי' דאפ"ה לא גזרינן והיינו טעמא נמי דס"ל לאביי בכתובות נ"ו ע"ב בספק לא עשו חיזוק דאי ס"ד עשו חיזוק אפי' בספק א"כ בדמאי דהוה ספק קל ה"ל למיעבד חיזוק טפי. ובגיטין ס"א ע"א משמע מתוס' דאביי אע"ג דמחמיר וגזר אפי' גזירה לגזירה מ"מ לא העמידו דבריהם במקום דרכי שלום ורבא אע"ג דלא גזר גזירה לגזירה מ"מ העמידו דבריהם אפי' במקום דרכי שלום וכן משמע מלשון תוס' כתובות כ"ד ע"א הנ"ל ע"ש ותבין כוונתם. אך לשון רש"י בגיטין משמע דרבא ס"ל שספק דמאי הוה כמחצה על מחצה והוא תמוה. ונלע"ד דס"ל לרש"י אליבא דרבא נהי דהקונה מע"ה נימא כל דפריש מרובא פריש מ"מ אשת חבר הטוחנת ובוררת בתוך ביתה ה"ל קבוע וכמע"מ דמי. וצ"ל אביי ס"ל כיון שאין כאן מיעוט ע"ה שאינו מעשר בפנינו לא שייך קבוע ופלוגתת הפוסקים הוא עיין ברמ"א יו"ד סי' קי"ד סוף סעיף י' ועט"ז או"ח סי' תר"ה ס"ד ועיין מג"א סי' ל"ב ס"ק ס"ו:

וגם סוגיא דשמעתין אהא סובב מעיקרא דרוב ע"ה מעשרים הם דאלת"ה ק' מעיקרא מאי קסבר מ"ש דמאי מיו"ט ב' של גליות. אע"כ הוה ס"ל בשלמא ב' יו"ט הם ספיקא דאורייתא שייך וצונו אבל דמאי שרוב ע"ה מעשרים הם ועיקרו מחודש מדרבנן אין לומר וצונו. אבל השתא דאחנוכה שייך וצונו קשיא מדמאי. ואתי אביי וחדית לן אדרבא בהיפוך אספק לא מברכינן וכמ"ש רמב"ם ואמצוה מחודשת מדרבנן מברכינן. ודמאי אלו עשאוהו כודאי אה"נ דהוה מברכין אלא הם חדשו שלא ניזל בתר רוב ויהי' כמו ספק וא"כ א"א לברך שהרי על ספק אין מברכין. וזה מדוקדק בלשון אביי ספק דדבריהם וביותר בלשון רמב"ם פ"ג מחנוכה ספק שע"י דבריהם בא לו והיינו כנ"ל. אך השתא דאמרינן דאין מברכין על הספיקא נתעורר הק' מיו"ט ב' והוצרך לומר דלא לזלזלו בי'. פי' והא דיתובי יתבי' בסוכה לא מברכי' היינו משום דלא לזלזלו בשמיני עצרת דאורייתא:

אמנם כל זה לאביי והכי פסק רמב"ם פ"ג מחנוכה וכ' ה"ה דס"ל רבא לא פליג אאביי דאין מברכין מספק כדמוכח מספק קרא ק"ש למ"ד ק"ש דרבנן. ואמנם דעת הראב"ד דוקא ספק ק"ש דגוף המצוה דרבנן אבל כל שספק דאורייתא וצריך לעשות המצוה הוה הברכה ודאי ולא ספק. ונ"ל דס"ל לרמב"ם דעכ"פ המברך מספק להפריש תרומה וכדומה ה"ל דובר שקרים שאם קמי' שמיא גלי' שכבר הפריש אינו מצוה להפריש עוד. אך מצוה יש כאן שצונו הש"י לחוש לספיקא ולזה צריך נוסחא אחרת אקב"ו לחוש לספיקא ולא נמנו חז"ל לקבוע ברכה זו ומכ"ש קידוש ביו"ט ב' לומר יום חג פלוני הזה והוא שקר לולי משום זלזול וע"ד שכתבתי לעיל כיון שאחז"ל שיהי' זה היום האחרון פסח הרי הוא פסח מן התורה בלאו ועשה ממש אלא שהם וויתרו והקילו והכא משום זלזול לא וויתרו ולא ה"ל למיחש לשקרים דהוה שפיר יום חג המצות הזה. אבל זולת זה לא שייך לברך ומודה רבא בכל זה. אך רבא בא לחדש טעם אמאי באמת לא קבעו ברכה אהפרשת דמאי שהוא דבר קבוע נהי שלא עשאו אלא כספיקא וכמש"ל ואין מברכים וצונו להפריש מעשר. עכ"פ ה"ל לתקן נוסחא אחרת ומש"ה אמר רבא משום רוב ע"ה מעשרין הן משו"ה לא ראו לתקן על זה שום ברכה ומטעם שכ' ה"ה שם ולעולם גם לרבא אין מברכים על הספיקא:

אלא שבתשובתו לחכמי לוניל דמייתי כ"מ פ"ב ממילה כ' רמב"ם להדיא דרבא הוה קשי' לי' משני י"ט ע"ש משמע דס"ל לרבא מברכין על הספק. וי"ל בשום לב כיון דאין מברכין על ספק מילה וכדומה וא"כ ה"ה מי שנסתפק לו אם היום יו"ט יעשה כל מצותיו בלי ברכה וא"כ אבותינו כשהי' מסתפקים בי"ט ב' לא יברכו ואין כאן שום זלזול מה לי ספק יו"ט או ספק מילה וא"כ השתא דבקיאינן ויומא קמא עיקור והשני משום מנהג שמא יחזור לקלקולו. והנה אבותינו לא ברכו ואם ח"ו יחזור לקלקולו נמי לא יברכו ואיך נברך עתה. אע"כ צ"ל נהי לא נמנו חז"ל לתקן ברכה על מקרה ספק שיארע לאדם כגון שנולד לו אנדרוגינס וכדומה וכל אדם חש לעצמו להחמיר בספק מצוה ולהקל בספק ברכה. מ"מ בספק הקבוע לעולם כגון ב' י"ט בימיהם נמנו חכמים כאלו הם צוו על הספק לשבות ב' הימים ולברך עליהם ומשום כן גם בזה"ז מברכים ביו"ט שני משום מנהג אבותינו דלא לזלזולי בי' כן צ"ל. ולפ"ז צריך לדחוק בדמאי נמי הוה כדבר קבוע בכל יום ויום וצריך לדחוק שאני יו"ט שקבוע מזמן לזמן לכל אדם משא"כ דמאי אפשר שלעולם לא יקנה שום חבר תבואה מע"ה כן צריך לדחוק. ולהשמר מזה הדוחק חידש רבא שאני ספיקא של דמאי מספיקו של ב' י"ט בזמן אבותינו דהתם הוה ספק גמור נמנו עליו וציוו לברך וממילא מברכים עתה ביו"ט ב' דלא לזלזל בי'. אבל דמאי רוב ע"ה מעשרים הם לא תקנו ברכה עליו ולעולם רבא מודה לאביי. והיינו דדקדוק רמב"ם בפ"ג מחנוכה כ' דיו"ט שני משום דלא ליתי לזלזולי ובתשוב' לחכמי לוניל לא כ' דרבא בא לתרץ יו"ט ב' דהרי רבא מודה דלא ליתי לזלזולי אך כ' רבא בא לתרץ הק' מב' י"ט. ר"ל מאבותינו שהי' שניהם בספק דאורייתא והוה כמילת אנדרוגינס ואפ"ה קבעו ברכה מפני שהוא ענין קבוע ומ"ט לא תקנו. כן בדמאי ע"כ תי' רוב ע"ה מעשרים הן וא"ש הכל בעזה"י. והשתא א"ש נמי דלמאי קיי"ל ספק קרא ק"ש חוזר וקורא עם כל ברכותי' היינו משום דק"ש דאורייתא ומספק חוזר ואין ברכת ק"ש לא וצונו ולא יום פלוני הזה ולא מיחזי כשקר. בזה רמב"ם מודה לסברת הראב"ד כיון שעושין המצוה מספק ראוי לברך ג"כ. זהו הנלע"ד נכון בעה"י יותר מכל מה שראיתי בו:

לעולם משום חשדא דבני מתא העתיק מגליון מ"א שלי בהל' שבת סי' רמ"ד סק"ו וז"ל על הגליון בנב"י קמא סי' י"ב כ' הטעם דהקילו בשביעית משום שהיא דרבנן וצ"ע אמירה לנכרי נמי דרבנן ושבות שלא ע"י מעשה וקיל משבות שע"י מעשה בשביעית אבל האמת כי אינו דומה דהתם גם האורח יחשוב בנפשו כיון שעושה בעירו בפרהסי' אי לאו דמפורסם לבני עירו שיש לו בית השלחי' לא הוה עביד שדבר זה ידוע לבני העיר כמ"ש תוס' שם אבל הכא מיירי שדר בין הנכרים האורח יחשדוהו דהרי אינו ירא מבני עירו שהם נכרים עכ"ל שם על הגליון. ולפ"ז ל"צ למה שנדחק מג"א סי' תרע"א דאורחים בלילה לא שכיחי בשוקי בראי:

כי היכא דבהאי פתחא לא אדליק וכו' טעם חשדא זו משום דרוב ישראל המה מהמהדרים שמדליקים נר לכל א' וא' ומידי דלא שכיחא שלא יהי' בבית כ"א איש א' וכיון שיש כאן ב' מדליקים בבית ויש לו ב' פתחים טוב הי' לו להדליק בכל פתח נר א' ומדלא אדליק בהאי שמע מיניה דעכ"פ אינינו מהמהדרים וחס על ממונו איכא למיחשדא שמא באידך נמי לא אדליק כן מצאתי כמדומה לי בחי' מהרי"ט ולא צריך למה שנדחק מג"א סי' תרע"א ס"ק י"ב:

בגמרא ועוד מדקא מברכינן כו' להדליק נר ש"ח ש"מ הדלקה עושה מצוה. לכאור' נראה מזה דבנר של שבת דעלמא דמברכינן נמי להדליק נר של שבת היינו נמי משום דהדלקה עושה מצוה. וא"כ לפ"ז בעששי' שדולקת מע"ש בעוד היום גדול היה צריך לכבותה ולהדליקה כשהגיע זמן הדלקה כדאמרינן הכא לענין נר חנוכה ומל' הפוסקים לא משמע כן אדרבה משמע להיפך דאף שהדליק בעוד היום גדול אפ"ה יכול לברך אח"כ בזמנה. ונראה לי דלא שייך הך מלתא דהדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה אלא בנר חנוכה לחוד שאינה עשויה לאורה לא מיבעיא למ"ד דאסור להשתמש לאורה אלא אפי' למ"ד דמותר להשתמש לאורה אפ"ה אין עיקר מצותה בשביל כך ומש"ה אי איתא דהנחה עושה מצוה היה צריך לברך להניח נש"ח או וצונו על נ"ח משא"כ בנר שבת ויו"ט דעיקר מצותן לאורה משום שלום ביתו אם כן לכ"ע יש לברך להדליק ולא להניח כיון שאין האור אלא ע"י הדלקה כנ"ל ועיין בקונטרס אחרון:

שם מתיב רב עמרם הדמאי כו' אמר אביי כו' ספק דדבריהם לא בעי ברכה נראה דהא דקרי ליה דמאי ספק דדבריהם אע"ג דעיקר הפרשת תרומות ומעשרות מדאורייתא וא"כ הו"ל ספק דאורייתא למאי דלא אסיק אדעתי' השתא הא דרוב ע"ה מעשרין הן וכ"ש הכא שהפירות בחזקת טבל אפ"ה קאמר שפיר דהוי ספק דדבריהם והיינו מטעמא דאמרינן בב"מ בפרק הפועלים דף פ"ח דמדאורייתא כל לקוח פטור מן המעשר דכתיב זרעך ולא לקוח א"כ שפיר הוי ספק דדבריהם ואף למאי שחילקו הפוסקים דהאי דתבואת זרעך ולא לקוח היינו קודם מירוח דוקא או לאחר מירוח דוקא אפ"ה הוי בכל ענין מדבריהם משום דהו"ל ס"ס ספק נתקנה ספק לא נתקנה ואת"ל נתקנה אימא דעביד ליה כדרב אושעיא כדאיתא בפסחים דף ט' ע"ש ועמש"כ בזה בחידושי גיטין ד' ס"א במה שהקשו תוס' דאביי אדאביי ורבא אדרבא לענין רוב ע"ה מעשרין אלא מה שנדפס שם בחידושנו לפרש השקלא וטריא דפרק במה מדליקין דליכא למיחש לשמא יאכלנה נדפס בטעות דבשמעתין לא איירי כלל בטעמא דשמא יאכלנה אלא לעיל בפ"ק דף י"ג בברייתא דרשב"א דאמר ראה כמה פרצה טהרה ע"ש אלא דאפ"ה ממילא רווחא שמעתא נמי בסוגיא דהכא ע"פ חידושינו בגיטין וכדפרישית ודו"ק:

ועוד י"ל כיון דעיקר ברכת המצות אינה אלא מדבריהם א"כ היכא דאיכא נמי ספק אם נתחייב במצוה או לא שפיר קרי ליה ספק דבריהם דהא קי"ל ספק ברכות להקל וכמו שהארכתי בזה בכמה מקומות בחידושי ברכות ע"ש וכמדומה לי שסברא כזו נמצא גם כן בדברי הפוסקים ראשונים ואין להאריך כאן יותר:

עששית. כלי גדול של זכוכית בלעז לנטרנ''א: דולקת. שהדליקה למצות חנוכה בע''ש: ומדליקה. למצות הלילה: היו באותו הנס. שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס: אכסנאי. אורח: בתר דנסיבי. ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה: עלי. בשבילי: בגו ביתאי. בביתי: משוך נהוריה. אינו ממהר לכלות כשמן זית: צליל נהוריה. צלול ומאיר: לגבל. מצאתי בתשוב' הגאוני' שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר וגורר השחרורי' ונותן בו שמן קימעא ומגבל בו ומייבשו בחמה וממחה אותו לתוך הדיו: לעשן. נמי כדפרישית: שרף. גומ''א: קטף. פרוניי''ל של יער כמו שאנו עושים משל שרף: הרואה. העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משם רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינ': הרואה מברך שתים. שעשה נסים ושהחיינו שאין עליו לברך להדליק דהא לא אדליק איהו: מאי ממעט. המדליק בשאר ימים איזו מן השלש ממעט: כל יומי איתיה. שהרי כל שמנה הדליקו מן הפך אבל זמן משהגיענו להתחלת זמן הגיענו: היכן צונו. הא לאו דאורייתא היא אלא מדבריהם: מלא תסור. מן הדבר אשר יגידו לך וגו': מערבין בו. עירובי חצרות ותחומין: משתתפין בו. במבוי דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה כדתנן מאכילין את העניים דמאי הלכך חשוב דידיה: ומברכין עליו. המוציא: ומזמנין עליו. ברכת הזימון: ומפריש אותו. אדם שהוא ערום כלומר דלא צריך לברוכי עליה בהפרשתו: והיה מחניך קדוש. ולא יראה בך ערות דבר אפילו דבור דהזכרת השם לא יראה בך ערות דבר: ודאי דדבריהם. כגון נר חנוכה: ספק דדבריהם. כגון דמאי שהפרשתו אינה אלא מספק: ובעי ברכה. קדוש היום: רבא אמר. ספק דדבריהם בעי ברכה ודמאי אפילו ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב עמי הארץ מעשרין: חצר שיש לה ב' פתחים. שיש לבית ב' פתחים פתוחים לחצר צריכ' שתי נרות נר לכל פתח כדמפ' טעמא משום חשדא שהרואה יהא סבור שהבית חלוק והרי הוא של שני בני אדם ויאמרו האחד אינו מקיים מצות נר: מב' רוחות. אחד בצפון ואחד במזרח: חשדא דעלמא. בני עיר אחרת העוברין משם בשוק: אפי' מרוח אחת נמי. סבורין הן שהבית חלוק מתוכו: ואי חשדא דבני מתא. שיודעים שאין חלוק: לסוף שדהו. בגמר קצירו כדכתי' לא תכלה משמע בשעת כילוי ולא שיקצה אותה קודם לכן: מפני בטול עניים. וכולהו מפרש להו: שעה פנויה. שאין עניים אצלו ויאמר לקרובו עני מהר וטול כאן עד שלא יבאו אחרים אבל עכשיו שמניחה בגמר קציר השד' העניים רואין ובאין:

מכבה ומגביהה ומניחה וחוזר ומדליק מיבעי ליה. וא''ת אמאי מכבה וחוזר ומדליק בהגבהה סגי כיון דהנחה עושה מצוה דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש''ו וי''ל דמיירי שהדליקה מתחלתה לצורך שבת ולכך גרע מהדליקה חש''ו דהתם שמדליקה בעתה ניכר הדבר שהוא מדליקה לשם חנוכה. ריב''א: שמע מינה הדלקה עושה מצוה. וא''כ מותר להדליק מנר לנר ומכל מקום כיון שנהגו העולם להחמיר אין לשנות המנהג: מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי. נראה דאנר חנוכה קאי ומשום טעמא דמסיק דנפיש נהוריה טפי אבל לנר שבת פשיטא דשמן זית מצוה מן המובחר לפי שנמשך אחר הפתילה טפי מכולהו כדמוכח במתניתין דכולהו מודו ביה דמדליקין: כל השרפים יפים לדיו. פירש בקונטרס שרף גומא ואין נראה לר''ת דהא דיו אין זה גומא כדאמרינן בפ''ב דגיטין (דף יט. ושם) בכל כותבין בדיו בסם ובסקרא ובקומוס ומפרש בגמרא קומוס גומא ודיו נמי אין זה מי עפצים שרגילין להניח בהן גומא דהא בברייתא קתני התם כתבו במי טריא ועפצא דהיינו עפצים כשר משמע דלאו היינו דיו דקתני במתניתין ועוד דכשר משמע דיעבד ובדיו היא עיקר הכתיבה ועוד דבפרק כל היד (נדה דף כ. ושם) אמרינן פלי קורטא דדיותא ובדיק דהיינו דיו שלנו שהוא קשה ולא של עפצים ואין דרך להניח גומא לתוך דיו שלנו אלא שרף [דהכא] היינו לחלוחית של אילן כמו שאנו עושין דיו שלנו וכן יש בנדה בפ''ק (דף י:) גבי בתולה זו שירפה מצוי וזו אין שירפה מצוי וכן בפ' כל שעה (פסחים לט. ושם) ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין דע''כ ההוא שרף היינו לחלוחית ועל כן היה פוסל ר''ת ס''ת שאין כותבין בדיו שלנו דשאר לא מיקרי דיו כדפי' ואמרי' בפ' הבונה (לקמן קג:) כתבו שלא בדיו הרי אלו יגנזו ומוקמי' לה בהקומץ רבה (מכחות דף לד) בס''ת: