דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבת כב ע"ב - Steinsaltz

the second tithe, one may not weigh gold dinars with it in order to determine their precise weight. And doing so is prohibited even if he is weighing the coin in order to redeem other second-tithe produce with it, as one may not derive benefit from tithe money. The Gemara discusses this matter: Granted, if you say that when Rav and Shmuel disagree it is with regard to a case when one lights from lamp to lamp, but with a wood chip, Shmuel prohibits lighting, this will not be a conclusive refutation of Shmuel’s opinion. But if you say that he permits lighting from lamp to lamp with a wood chip as well, this would be a conclusive refutation of his opinion, as the Sages did not permit use of and benefit from a sacred object even for the purpose of a similar sacred need. Rabba said: This is not difficult, as in the case of weighing tithe money the Sages prohibited doing so as a decree lest the weights not be precisely equal. One will discover that the weight of the gold dinars is not equal to the weight of the sela that he used to weigh them, and he will reconsider and render them unsanctified, i.e., they will maintain their original, non-sacred status. In that case, he will have used the tithe money for an unsanctified purpose. However, when one lights even a wood chip for the purpose of Hanukkah lights, it is clear that it is for the purpose of performing a mitzva, and there is no reason to issue a decree.

Rav Sheshet raised an objection from that which was taught in a baraita. With regard to the Temple candelabrum, it is stated: “Outside the veil of the testimony, in the Tent of Meeting, shall Aaron order it from evening to morning before the Lord continually; it shall be a statute forever throughout your generations” (Leviticus 24:3). It must be understood: And does God require its light for illumination at night? Didn’t the children of Israel, all forty years that they walked in the wilderness, walk exclusively by His light, the pillar of fire? Rather, the lighting of the candelabrum is testimony to mankind that the Divine Presence rests among Israel. The Gemara asks: What is this testimony? Rav said: That is the westernmost lamp in the candelabrum in which the measure of oil placed was the same measure of oil as was placed in the other lamps, and nevertheless he would light the others from it each day and with it he would conclude, i.e., the westernmost lamp would continue burning throughout the day after all the others were extinguished. The rest of the lamps burned only at night, and each night he would relight the rest of the lamps from the westernmost lamp. But isn’t it true that here, in the Temple, since the lamps were fixed in the candelabrum, it was impossible to light directly from lamp to lamp? There was no alternative to taking a wood chip and lighting the rest of the lamps from the westernmost lamp. Consequently, it is difficult both according to the one who said that one may not light from lamp to lamp due to contempt for the mitzva and according to the one who said that one may not light from lamp to lamp due to weakening the mitzva.

Rav Pappa explained that it need not necessarily be understood that way. Rather, there were long wicks in the candelabrum, which made it possible to reach and light directly from one lamp to another. However, ultimately, according to the one who said that one may not light from lamp to lamp due to weakening the mitzva, it is difficult. The Gemara concludes: Indeed, the question remains difficult.

In summary, the Gemara asks: What is the halakhic conclusion reached about this matter in terms of lighting from lamp to lamp? Rav Huna, son of Rabbi Yehoshua, said: We see; if the halakha is in accordance with the opinion of the one who said that kindling the Hanukkah light accomplishes the mitzva and the rest is secondary, one may light from lamp to lamp. The lighting itself is the essence of the mitzva of Hanukkah lights. And if the halakha is in accordance with the opinion of the one who said that placing the lit lamp in a suitable place accomplishes the mitzva, then one may not light from lamp to lamp. According to that opinion, lighting is simply an auxiliary action that facilitates the fulfillment of the essence of the mitzva, which is placing the lamp in a place where its light can be seen by the public. Since lighting is merely a preparatory action, one may not demean the mitzva by lighting from lamp to lamp.

After the issue of whether lighting accomplishes the mitzva or placing accomplishes the mitzva was raised in the context of the previous discussion, the Gemara cites the discussion in its entirety. As a dilemma was raised before the Sages: In the case of the Hanukkah light, does lighting accomplish the mitzva, and placing the lit lamp is simply a continuation of that action, or does placing the kindled lamp accomplish the mitzva, and lighting is simply a practical necessity that facilitates placing the lamp?

The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma from that which Rava said: One who was holding a burning Hanukkah lamp in his hand and standing, he did nothing in terms of fulfilling the mitzva. Conclude from this that placing accomplishes the mitzva. Until he sets the lamp down in its appropriate place, he did not fulfill the mitzva. The Gemara rejects this: There, they said that he did not fulfill his obligation for a different reason. One who sees it will say that he is not holding the lamp in order to fulfill the mitzva, but he is holding it for his own needs. Since holding the lamp can mislead onlookers, he does not fulfill the mitzva in that manner.

Come and hear another resolution for this dilemma from that which Rava said: One who lights the Hanukkah lamp inside the house and then takes it out and places it at the entrance to his house did nothing in terms of fulfilling the mitzva. Granted, if you say that lighting accomplishes the mitzva it is understandable, as lighting in its place is required. That is why Rava ruled that he did nothing in terms of fulfilling the mitzva. However, if you say that placing accomplishes the mitzva, why did Rava rule that he did nothing? Didn’t he set it down in its appropriate place? The Gemara answers: There too, even though he subsequently brought it outside, one who sees him lighting inside will say to himself that he is lighting the lamp for his own needs and not in fulfillment of the mitzva.

Come and hear another resolution from that which Rabbi Yehoshua ben Levi said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

מתיב רב אויא מהא דשנינו: [סלע של]  מעשר שני, שחילל עליו פירות מעשר שני, הרי הוא קדוש בקדושת מעשר שני [רש"י כתב דאיירי בדינרים של מעשר שני].

ולכן, אין שוקלין כנגדו דינרי זהב. שאסור להניח את המטבעות הקדושים בצידו השני של המשקל בכדי לדעת מהו משקלם של דינרי הזהב. ואפילו אם הוא שוקל דינר זהב לדעת את משקלו כדי לחלל עליו מעשר שני אחר - גם כן אסור.

אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל היינו במדליק מנר אחד לנר לנר שני, ומחלוקתם היא האם זה נחשב ל"אכחושי מצוה". אבל אם מדליק נר מנר בקינסא, אסר שמואל משום ביזוי מצוה [אף שצורכו הוא צורך מצוה].

וכמו כן יאסור שמואל תשמיש אחר שהוא ביזוי למצוה, גם כאשר מטרתו היא לצורך מצוה. הלכך הברייתא שאמרה שאסור לשקול כנגד כסף של מעשר שני - לא תהוי תיובתא דשמואל.

אלא אי אמרת, דשמואל בקינסא נמי שרי להדליק מנר לנר, וטעמו שהשתמשות של מצוה מותרת.

אם כן, הא דתניא דמעשר שני אין שוקלין בו - תהוי תיובתא דשמואל. דמאי טעמא אסור תשמיש שהוא לצורך מצוה?

ומשנינן: אמר רבה: הטעם שאסרינן לשקול כנגדו, הוא משום - גזירה שמא לא יכוין משקלותיו. כי שמא, לבסוף, כשיראה שדינרי הזהב הם חסרים מהמשקל שזקוק לו, או להיפך, שהם יתרים עליו, ולא יחלל עליהם את המעשר שני, ומפיק להו, והיינו, שישאיר אותן כמו שהן חולין, ויוציאן לשימוש של חולין, ולא יחלל עליהן מעשר שני, ונמצא ששקל דינרי חולין כנגד מעות מעשר שני בלא תועלת למעשר שני.

מתיב רב ששת: כתיב ביחס לנר שבמנורה: "מחוץ לפרוכת העדות, באהל מועד - יערוך אותו אהרן". וכי לאורה של המנורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו של הקדוש ברוך הוא, דהיינו עמוד האש.

אלא, על כרחך - עדות היא המנורה לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.

והשתא מבארינן מאי עדות היא של המנורה? במה היא מעידה?

אמר רב: זו נר מערבי, שהוא הנר השני שבמנורה מצד מזרח [שהיתה המנורה עומדת ממזרח למערב, והנר השני מצד מזרח נקרא "נר מערבי", שהוא מערבי ביחס לראשון, המזרחי], שנותן בה, באותו הנר, שמן כמדת חברותיה, שאר הנרות, דהיינו חצי לוג.

שכך שיערו חכמים את השיעור שתהא דולקת מערב עד בקר [אף בלילות הארוכים] כדכתיב "מערב עד בקר".

וממנה, מהנר המערבי, היה מדליק, מתחיל ההדלקה, שאותה היה מדליק ראשונה בין הערביים.

ובה, בהטבת הנר המערבי, היה מסיים בבין הערביים את הטבת הנרות, טרם הדלקת הנרות. [הטבת הנרות, משמעותה: ניקוי הנר מדשן הפתילה, ונתינת שמן ופתילה חדשים].

והיינו, שבדרך נס היה מוצא אותה בבוקר דלוקה [שהיתה דולקת במשך כל שעות היממה בדרך נס], ואת שאר הנרות כבויין. ולכן, לא היה מטיב אותה בבוקר אלא היה רק מטיב את שאר הנרות הכבויים, ורק בערב היה מטיב גם את הנר המערבי.

ונס זה, שהיה הנר המערבי דולק בלא להכבות, הוא העדות כי ישראל חביבין לפני המקום.

והשתא מותבינן: והא הכא, במנורה, כיון דקביעי נרות במנורה, ואינו יכול לנתק את הנר המערבי מן המנורה בכדי להדליק בו את שאר הנרות, אם כן, הרי לא סגיא, לא יתכן אחרת, דלא משקיל קינסא [קיסם] ואדלוקי לקינסא מהנר המערבי, ובאותו קינסא ידליק את שאר הנרות.

ואם כן, קשיא הך ברייתא. דחזינן שהיו מדליקים את נרות המנורה זה מזה על ידי קינסא. וקושיה זאת היא בין למאן דאמר לעיל שהטעם שאסור להדליק מנר לנר הוא משום בזויי מצוה, ובין למאן דאמר שהטעם שאסור להדליק מנר לנר הוא משום אכחושי מצוה.

תרגמא רב פפא: במנורה היו כל הפתילות ארוכות. והיו יוצאות חוץ לנר שלהם ומגיעות זו לזו. ואת הפתילה הסמוכה לנר המערבי לצד מערב היה מדליק ממנו, והשאר מדליקם זו מזו. ולא היו מדליקים בקינסא.

ופרכינן: סוף סוף, למאן דאמר שאסור להדליק מנר לנר משום אכחושי מצוה, קשיא עליה מהך ברייתא, דשמעינן מהכא דשרי לאדלוקי מנר לנר.

ומסקינן: קשיא.

מאי הוי עלה? האם ההלכה כדברי שמואל שמותר להדליק מנר לנר.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא, אי הדלקה עושה מצוה, שהדלקת הנר היא עיקר המצוה של נר חנוכה - מדליקין מנר לנר כשם שבמנורה היו מדליקים מנר לנר [רש"י].

ואי ההנחה במקום ששם תהא דולקת, היא עושה מצוה - אין מדליקין מנר לנר. דכיון שאין עיקר המצוה בהדלקה לכן לא מדליקים מנר לנר [לפי שזהו כעין השתמשות לצורך חול, כיון שאינה עיקר המצוה].

דהא מילתא איבעיא להו לרבנן: האם הדלקה עושה מצוה, [26] או הנחה עושה מצוה? [27]

תא שמע: דאמר רבא: היה תפוש נר חנוכה בידו מעת שהדליקה עד שכבתה ועומד [רש"י: האי לישנא לאו דוקא] בלא להניחה - לא עשה ולא כלום, שלא יצא ידי חובתו.

ומדלא יצא ידי חובתו, שמע מינה: הנחה עושה מצוה. ולכן, כיון שלא הניחה, הוא לא יצא ידי חובתו. אבל, אם הדלקה עושה מצוה - אמאי לא עשה ולא כלום?

ודחינן: שאני התם דאיכא טעמא אחרינא, דלא מינכר ניסא. כי הרואה אומר - לצורכו, לצורך תשמישו, הוא דנקיט לה! ומהא ליכא למילף מינה דעיקר המצוה היא ההנחה.

תא שמע: דאמר רבא: הדליקה בפנים, בתוך ביתו, והוציאה לחוץ, לפתח ביתו - לא עשה כלום.

אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה, לכן לא עשה כלום. שהואיל ועיקר המצוה היא ההדלקה, צריך שידליקנה במקום שבו מתקיימת המצוה.

אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה - אמאי אם הדליקה בפנים והוציאה אחר כך לחוץ לא עשה כלום? והלא נתקיימה מצות ההדלקה בהנחה בחוץ!? [28]

והא נמי דחינן: התם נמי, בהדליקה בפנים והוציאה, איכא טעמא אחרינא. משום שהרואה הוא אומר: לצורכו כדי להשתמש בו הוא דאדלקה, ולא למצוה. וצריך שיהיה ניכר שהיא הדלקת נר חנוכה [29].

הערות

[26] כתב הפני יהושע שהדבר פשוט שבנר שבת ויו"ט אין שייך לדון אם הדלקה עושה מצוה, כיון שטעם הדבר שצריך אור הוא משום שלום ביתו ואין נפק"מ אם מניח את זה לדלוק מקודם לכן או שמדליק אחר כך.

[27] השדי חמד הביא חקירה האם מי שסובר שהנחה עושה מצוה, סובר שצריך שההדלקה תהיה ע"י איש, ואפילו שבהדלקת חש"ו גם כן ראוי, אבל אם דלקה מאליה או שנדלקה שלא ע"י בן אדם אינו יוצא ידי חובה, וכמו בשחיטה שצריך דוקא בן אדם, או שאין מעכב אלא רק ההנחה שהיא המצוה, אבל ההדלקה תהיה אפילו מאליה. וכתב שמסתבר שצריך הדלקה של בן אדם.

[28] יש לדון אם גם במנורה שבמקדש הדלקה עושה מצוה. רש"י כתב כאן "כדאשכחן במנורה", ומשמע שהדלקה עושה בה מצוה, ולפי"ז אם ידליקנה שלא במקומה אין זה מצוה. והמנחת חינוך (מצוה צח) הקשה שהרי נפסק ברמב"ם שהדלקה בזר כשרה והיינו כשהוציא את המנורה לחוץ ונתן לו להדליקה, והרי מקומה של המנורה הוא בהיכל, והדלקה עושה מצוה. המקור חיים נוקט שיש הבדל בין הדלקת המנורה לבין נרות חנוכה, שהחיוב במקדש היה שהמנורה תדלק בשיעור שנקבע לה, ואם כבתה המנורה, זקוק לה וחוזר ומדליקה, וכן יכול להדליק את המנורה ורק אח"כ להוסיף עליה את השמן, אף שבשעת ההדלקה אין מספיק שמן במנורה, אבל בחנוכה כבתה אין זקוק לה וצריך שיעור שמן בנרות קודם ההדלקה, כי ההדלקה עושה מצוה. ובקונטרס דברי סופרים הביא בשם הגרי"ז שזו מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, והסביר בזה שלדעת הרמב"ם אין מעשה ההדלקה נחשב כמצוה, אלא המצוה היא בשעה שהם דלוקים, ולכן מותר לזר להדליק. אבל דעת הראב"ד היא שגם ההגדלקה היא חלק ממעשה המצוה, ולכן לכתחילה צריך שתיעשה על ידי כהן.

[29] המור וקציעה (תרעב) מחדש שאף שאין ברכות מעכבות את קיומן של המצוות, ברכת נר חנוכה דינה שונה. והיא מעכבת, כיון שכל עיקרה לפירסומי ניסא שאם אינו מברך נראה הדבר כאילו הדליק לצרכו ואין ניכר שנעשה לשם מצוה, ונמצא שהברכה היא מוכיחה שההדלקה נעשית לשם מצוה.

מעשר שני אין שוקלין כנגדו דנרי זהב כדי לקבוע את משקלם המדוייק, ואפילו אם נעשית שקילה זו על מנת לחלל עליו מעשר שני אחר, כדי לא ליהנות מכסף המעשר. אי אמרת בשלמא כי פליגי [נניח אם אתה אומר כי כאשר חלוקים] רב ושמואל הרי זה במדליק מנר לנר ממש, אבל בקינסא [בקיסם] אסר שמואל, הא לא תהוי תיובתא [זו לא תהיה קושיה חמורה עליו]. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי בקינסא נמי שרי [בקיסם גם כן מותר] להדליק מנר של מצוה, הא תהוי תיובתא [זו תהיה קושיה חמורה], שהרי לא הותרו שימוש והנאה מדבר שבקדושה אפילו לצורך קדושה דומה! אמר רבה: אין זו קושיה, כי במעשר אסרו גזירה שמא לא יכוין משקלותיו בדיוק, ויתברר שדינרי זהב ששקל כנגד הסלע לא היו שווים לו במשקלם, וימלך בדעתו וקא מפיק להו [ויוציאם] לחולין, כלומר, ישאירם חולין כמו שהיו, ונמצא שהשתמש בכסף מעשר לצורך חולין. אך כשמדליק אפילו קיסם לצורך נר חנוכה ודאי שהמטרה היא לצורך מצוה, ואין כאן איסור.

א מתיב [מקשה] רב ששת ממה ששנינו בברייתא: נאמר על המנורה "מחוץ לפרוכת העדת באהל מועד יערך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כד, ג). ויש להבין: וכי ה' לאורה הוא צריך, שיאירו לפניו בלילה? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו של ה' בעמוד האש! אלא הדלקת המנורה עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ושואלים: מאי [מה] עדות זו? אמר רב: זו נר מערבי שבמנורה שנותן בה שמן כמדת השמן שהיה נותן בחברותיה, שאר הנרות, ובכל זאת ממנה היה מדליק ובה היה מסיים, שהנר המערבי היה ממשיך לבעור במשך כל היממה, בעוד ששאר הנרות דלקו רק בלילה, ובכל ערב היו שבים ומדליקים את שאר הנרות מהנר המערבי. והא הכא [והרי כאן], במקדש, הלא כיון דקביעי [שקבועים] הנרות במנורה ואין אפשרות להדליק מנר לנר ממש, לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי [אי אפשר בלא לקחת ולהדליק] קיסם, ועל ידו להדליק מן הנר המערבי את שאר הנרות, ואם כן, קשיא [קשה] בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אין מדליקים מנר לנר משום בזוי מצוה, ובין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אין מדליקים משום אכחושי [הכחשת] המצוה!

תרגמה [הסביר אותה] רב פפא שאין הכרח לפרש כך, אלא המדובר בפתילות ארוכות שאפשר היה למשוך אותן מנר אחד לחבירו ולהדליקם בדרך זו. ואולם סוף סוף, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אין מדליקים מנר לנר משום אכחושי [הכחשת] המצוה קשיא [קשה] מכאן. ומשיבים: אכן, אין תשובה בדבר והשאלה נשארת קשיא [קשה].

ולסיכום שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, על הלכה זו], כיצד נוהגים בענין הדלקה מנר לנר? אמר רב הונא בריה [בנו] של ר' יהושע: חזינא [רואים אנו], אי [אם] אם ההלכה כדעת האומר שההדלקה של נר החנוכה היא העושה את המצוה והשאר איננו אלא טפל — הרי מדליקין מנר לנר, שכן עצם ההדלקה היא עיקרה של מצות נר חנוכה. ואי [ואם] ההלכה כדעת האומר שההנחה של הנר הדלוק במקום ראוי היא העושה את המצוה — הרי אין מדליקין מנר לנר, שלפי שיטה זו ההדלקה היא רק פעולת עזר לעצם המצוה, שהיא הנחת הנרות במקום שייראו לרבים, ומאחר והיא לשם הכנה בלבד אין לזלזל בכבוד המצוה.

ב אגב שהוזכר הדיון אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, מביאים אותו במלואו. דאיבעיא להו [שנשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: האם בנר חנוכה ההדלקה היא העושה את המצוה, והנחת הנרות הבוערים היא המשך בלבד, או שמא ההנחה של הנרות הבוערים היא העושה את המצוה, וההדלקה היא רק הכרח מעשי לצורך ההנחה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר רבא: מי שהיה תפוש נר חנוכה דולק בידו ועומד — לא עשה ולא כלום. שמע מינה [למד ממנה] כי ההנחה היא העושה את המצוה, וכל עוד לא הניח את הנר במקומו הראוי לא קיים את המצוה! ודוחים: התם [שם] אמרו שאינו יוצא ידי חובה מטעם אחר, משום שהרואה אותו אומר לעצמו כי המחזיק את הנר לא לצורך מצוה אוחזו אלא לצורכו הוא דנקיט לה [שמחזיק אותה], וכיון שיכול המחזיק להטעות את הרואים בדבר, ודאי אין בכך משום מצוה.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה שאמר רבא: מי שהדליקה לאותו נר חנוכה בפנים והוציאה אחר כך החוצה והניחה בפתח ביתו — לא עשה כלום בקיום המצוה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהדלקה עושה מצוה — מובן הדבר, כי הדלקה במקומו (כלומר, במקום שחלה המצוה) בעינן [אנו צריכים], ומשום הכי [כך] לא עשה ולא כלום. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי הנחה עושה מצוה, אמאי [מדוע] אם כן לא עשה ולא כלום? והלא הניחה במקום הראוי לה! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] הרואה אותו שהדליקה בפנים אף שהוציאה לאחר מכן החוצה, הוא אומר לעצמו כי לצורכו הוא דאדלקה [שהדליקה] אותו אדם, וסבור שלא הדליק נר חנוכה כמצוותו.

אלא תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו שאמר ר' יהושע בן לוי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the second tithe, one may not weigh gold dinars with it in order to determine their precise weight. And doing so is prohibited even if he is weighing the coin in order to redeem other second-tithe produce with it, as one may not derive benefit from tithe money. The Gemara discusses this matter: Granted, if you say that when Rav and Shmuel disagree it is with regard to a case when one lights from lamp to lamp, but with a wood chip, Shmuel prohibits lighting, this will not be a conclusive refutation of Shmuel’s opinion. But if you say that he permits lighting from lamp to lamp with a wood chip as well, this would be a conclusive refutation of his opinion, as the Sages did not permit use of and benefit from a sacred object even for the purpose of a similar sacred need. Rabba said: This is not difficult, as in the case of weighing tithe money the Sages prohibited doing so as a decree lest the weights not be precisely equal. One will discover that the weight of the gold dinars is not equal to the weight of the sela that he used to weigh them, and he will reconsider and render them unsanctified, i.e., they will maintain their original, non-sacred status. In that case, he will have used the tithe money for an unsanctified purpose. However, when one lights even a wood chip for the purpose of Hanukkah lights, it is clear that it is for the purpose of performing a mitzva, and there is no reason to issue a decree.

Rav Sheshet raised an objection from that which was taught in a baraita. With regard to the Temple candelabrum, it is stated: “Outside the veil of the testimony, in the Tent of Meeting, shall Aaron order it from evening to morning before the Lord continually; it shall be a statute forever throughout your generations” (Leviticus 24:3). It must be understood: And does God require its light for illumination at night? Didn’t the children of Israel, all forty years that they walked in the wilderness, walk exclusively by His light, the pillar of fire? Rather, the lighting of the candelabrum is testimony to mankind that the Divine Presence rests among Israel. The Gemara asks: What is this testimony? Rav said: That is the westernmost lamp in the candelabrum in which the measure of oil placed was the same measure of oil as was placed in the other lamps, and nevertheless he would light the others from it each day and with it he would conclude, i.e., the westernmost lamp would continue burning throughout the day after all the others were extinguished. The rest of the lamps burned only at night, and each night he would relight the rest of the lamps from the westernmost lamp. But isn’t it true that here, in the Temple, since the lamps were fixed in the candelabrum, it was impossible to light directly from lamp to lamp? There was no alternative to taking a wood chip and lighting the rest of the lamps from the westernmost lamp. Consequently, it is difficult both according to the one who said that one may not light from lamp to lamp due to contempt for the mitzva and according to the one who said that one may not light from lamp to lamp due to weakening the mitzva.

Rav Pappa explained that it need not necessarily be understood that way. Rather, there were long wicks in the candelabrum, which made it possible to reach and light directly from one lamp to another. However, ultimately, according to the one who said that one may not light from lamp to lamp due to weakening the mitzva, it is difficult. The Gemara concludes: Indeed, the question remains difficult.

In summary, the Gemara asks: What is the halakhic conclusion reached about this matter in terms of lighting from lamp to lamp? Rav Huna, son of Rabbi Yehoshua, said: We see; if the halakha is in accordance with the opinion of the one who said that kindling the Hanukkah light accomplishes the mitzva and the rest is secondary, one may light from lamp to lamp. The lighting itself is the essence of the mitzva of Hanukkah lights. And if the halakha is in accordance with the opinion of the one who said that placing the lit lamp in a suitable place accomplishes the mitzva, then one may not light from lamp to lamp. According to that opinion, lighting is simply an auxiliary action that facilitates the fulfillment of the essence of the mitzva, which is placing the lamp in a place where its light can be seen by the public. Since lighting is merely a preparatory action, one may not demean the mitzva by lighting from lamp to lamp.

After the issue of whether lighting accomplishes the mitzva or placing accomplishes the mitzva was raised in the context of the previous discussion, the Gemara cites the discussion in its entirety. As a dilemma was raised before the Sages: In the case of the Hanukkah light, does lighting accomplish the mitzva, and placing the lit lamp is simply a continuation of that action, or does placing the kindled lamp accomplish the mitzva, and lighting is simply a practical necessity that facilitates placing the lamp?

The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma from that which Rava said: One who was holding a burning Hanukkah lamp in his hand and standing, he did nothing in terms of fulfilling the mitzva. Conclude from this that placing accomplishes the mitzva. Until he sets the lamp down in its appropriate place, he did not fulfill the mitzva. The Gemara rejects this: There, they said that he did not fulfill his obligation for a different reason. One who sees it will say that he is not holding the lamp in order to fulfill the mitzva, but he is holding it for his own needs. Since holding the lamp can mislead onlookers, he does not fulfill the mitzva in that manner.

Come and hear another resolution for this dilemma from that which Rava said: One who lights the Hanukkah lamp inside the house and then takes it out and places it at the entrance to his house did nothing in terms of fulfilling the mitzva. Granted, if you say that lighting accomplishes the mitzva it is understandable, as lighting in its place is required. That is why Rava ruled that he did nothing in terms of fulfilling the mitzva. However, if you say that placing accomplishes the mitzva, why did Rava rule that he did nothing? Didn’t he set it down in its appropriate place? The Gemara answers: There too, even though he subsequently brought it outside, one who sees him lighting inside will say to himself that he is lighting the lamp for his own needs and not in fulfillment of the mitzva.

Come and hear another resolution from that which Rabbi Yehoshua ben Levi said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ ואסיקנ' דטעמא דרב משום בזוי מצוה וכיון דנר של מצוה הוא [דמדליק מנר של] מצוה ליכא בזיון מצוה והדלקה היא המצוה ולא הנחת הנר בטפח הסמוך לפתח הלכך מותר להדליק נר של חנוכה מנר של חנוכה שנמצא מדליק מצוה ממצוה שהדלקת נר השני היא מצותו ובעי' (להדליק) [שידליק] מי שהי' חייב ובר מצות והנשים מדליקות עששיות שהיתה דולקת כל היום כולו לערב מכבה ומדליקה ואכסנאי חייב בנר חנוכה ואי משתתף בהדי אושפיזי או אם היה נסיב תו לא צריך.

זו נר מערבי. פרש"י ז"ל במס' מנחות (צח:) דלמ"ד מזרח ומערב היו עומדין קרי נר מערבי האחרון שהוא סמוך למערב יותר מן הכל וכאן חזר בו ופי' שהוא השני של מזרח כדתניא בספרא (אמור י"ג), וכן הוא האמת. אבל ק"ל בהאי ברייתא דתניא התם, נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקות (משמן) מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערביים דאלמא אינו מדליק למזרחי ובמס' תמיד תנן בפ"ג (לג.) מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים מדשן את השאר ומניח את אלו במקמן מצאן שכבו מדשנן (ומדליקין את) [ומדליקן מן] הדולקין ואח"כ מדשן את השאר ומשמע דברייתא דספרא משבשתא הוא וסמי ברייתא מקמי מתני' וטעמא דמלתא לפי שאין השני שבמזרח נקרא מערבי לעולם אא"כ דולק לו נר א' מזרחי שהוא לזה שבצדו מערבי לפיכך הוא מדליק את המזרחי כדי שיהא השני מערבי לפני ה'. וה"ד מדשן את השאר היינו אותן שכבו אבל אותן שלא כבו [אינו] מדשנן ומוחט את הפתילות ומניחן כמה שהן ובערב הוא נותן בהן שמן אחר כמדה ראשונה חצי לוג ופתילה אחרת ומדליקה. והיינו דאמרי' במסכת מנחות פרק שתי מדות נראית שכבתה נתדשן שמן ונתדשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן אחר ומדליקה פי' מטיבה בשחר ונותן בה שמן אחר ולערב מדליקה אלמא אם לא כבתה לא נחדשנה ואינו נוגע בה אלא בערב. וה"נ תניא בספרי (בהעלותך) יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהיו דולקין לעולם ת"ל מערב ועד בוקר אי מערב ועד בוקר יכבה ת"ל לפני ה' תמיד הא כיצד יאירו שבעת הנרות מערב עד בוקר לפני ה' תמיד שיהא נר מערבי תדיר שממנו מדליקין את המנור' בין הערבים אלמא בבוקר אינו מכבה ומדשן אלא אותן שכבו אבל בערב מפנה ומדשן ומדליק שאם לא תאמר כן נר מערבי לא הודלק אלא פעם אחת מעולם. ונמצאת לפי מדה זו שפעמים שהוא מטיב בערב כגון אותן שלא כבו שחרית וכגון נר מערבי והיינו דתנן במס' יומא גבי תמיד של בין הערבים ומטיב את הנרות ולא הדלק' דוקא כמו שפירש"י ז"ל שם אלא לכך נקרית הטבה שאף הטבה שבה לפעמים שהוא מדשן אותן שלא כבו ונותן בהן שמן אחר ופתילה אחרת ומדליק ואע"פ שאף בשחר מדליק שתי נרות מזרחים אינה נקראת הטבה לפי שעיקר מצות הדלקה בערב שהוא מדליק את כלן וזהו שאמרה תורה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ומצינו בקבלה לבער בערב, אבל ראיתי לר' משה הספרדי ז"ל שאמר שאפי' בבוקר מדליקן כל אותן שכבו וכן בערב, ולא ידעתי מהו:

למ"ד הנחה עושה מצוה. צריך להדליק ולהניח הנר דלוק במקומו ולברך באותו הנחה להניח נר של חנוכה ולפום הכי גרסי' לקמן ומגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מיבעי לי', ול"ג ומגביהה ומניחה וחוזר ומדליקה. ומיהו קשי' לי, אמאי מכבה כלל, הא אמרי' השתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חש"ו לא עשה כלום אלמא למ"ד הנחה עושה מצוה אף על פי שהדלקתה בפסול הנחה כשרה מכשרת, ה"נ אמאי מכבה במגביהה וחוזר ומניחה דיו וי"ל כיון דמאתמול הוא הרואה אומר לצרכה הוא דאדלקה אתמול דלא ידעי השתא למאי הודלקה אתמול (ובין) [ועוד דבין] שהדליקה לשם נר דשבת או לנר חנוכה כל הדלקה דמאתמול לא מתכשרא היום. ועי"ל דלמ"ד הנחה עושה מצוה צריך להדליקה כשהוא בידו ואח"כ יניחה הא אלו הונחו בפסול נפסלה אותה הדלקה לגמרי הלכך צריך לכבותה ולהגביהה ולהדליק ולעשות הנחה בהכשר, כן נ"ל:

ומדקאמרי' אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר. אע"ג דלצורך מצות נר חנוכה הוא עושה, משמע לי דלעולם ע"י קינסא אסור ולא שרי אלא מנר לנר דהיינו ממצוה למצוה דאי ס"ד אפי' ע"י קינסא שרי כי הנחה עושה מצוה אמאי אין מדליקין לא יהא נר חנוכה עד שלא הניחו פחות מקינסא אלא ש"מ ע"י קינסא אסור ונרות דמנורה בפתילות ארוכות מיתוקמא וכדאוקימתא דרבא אבל ראיתי למקצת המחברים האחרונים ז"ל שהתירו אפי' ע"י קינסא ואינה.

שממנו היה מדליק ובו היה מסיים. פרשתי באר היטב בתשובת שאלה (ח"א סי' עט וסי' שט) בס"ד.
בענייני הטבת הנרות לפנינו בחלק התשובות למסכת תמיד.

חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר. דהא ילפינן ממנורה דכל דליכא בזויי מצוה שרי ולא חיישינן לאכחושי מצוה, וכיון שכן הכא ליכא משום בזויי מצוה דבשעה שמדליק מדליק ממצוה למצוה. ואי הנחה עושה [מצוה] הוה ליה כמדליק בקינסא, דבשעה שמדליק לא מקיים המצוה והלכך אסור, ואפילו בפתילות ארוכות אי אפשר דהא בעינן הנחה לבתר הדלקה, ולקמן נמי (כג, א) הכי גרסינן: מכבה מגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מיבעי ליה, דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה בעינן הנחה לבתר הדלקה.
וקיימא לן דהדלקה עושה מצוה, והלכך מדליקין מנר לנר. ודוקא בפתילות ארוכות, אבל בקינסא אסור לכ"ע דהא איכא בזויי מצוה.

מנורת המקדש נחלקו בה בסדר קדשים על נרותיה כיצד היו עומדות מהם שאמרו מצפון לדרום היו מונחים ונר מערבי הוא אמצעי שנ' אל מול פני המנורה יאירו וכו' מלמד שכולן פונות כלפי אמצעי נמצאו שבצפון פונות לדרום ושבדרום פונות לצפון ואמצעי פניו למערב ומהם שאמרו ממזרח למערב היו מונחים ולדעת זה היו קורים לשניה שכנגד המזרח מערבית שהרי כלם מערביות כשתקישם אל הראשונה ומפני שאין מעבירין על המצות היו קורין לשניה מערבית שכשהיה נכנס פוגע במזרחי ואחריו בשני לו שהוא נקרא מערבי וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים ומשניות של תמיד נר' שהם שנויות על שיטה זו והוא שאמרו במסכת תמיד פרק שלישי מי שזכה בדשון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את השאר ומניח את אלו במקומם מצאם שכבו מדשנן ומדליקם מן הדולקים ואח"כ מדשן את השאר ומשנה זו ודאי שנויה על דעת האומר מזרח ומערב היו עומדות וקורא השני למזרחי מערבי על הדרך שביארנו ומתוך כך היו שתי נרות אלו המזרחיים דולקי' כל היום והראשון שהוא המזרחי הגמור לא היה דולק מצד עצמו ולמצותו אלא ליעשות שני לו מערבי שאלו לא היה הראשון דולק נמצא השני מזרחי גמור ונמצא הכרח הדלקת הראשון מפני שיהא השני מערבי והשני היה דולק למצותו משום נר תמיד ואם מצא כלן כבות מדליק את המערבי ממזבח העולה ולא ממזבח הפנימי ולא מבית הכירים והוא שאמרו במסכת תמיד מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ולא ממזבח הפנימי ופירושה בשכבו כלם הא אם היה במנורה נר דולק מדליקו ממנו וכמו שאמר למעלה מדליקן מן הדולקים:

ויש חולקין לומר שבכל שעה אין מדליקה אלא ממזבח העולה ואין הדברים נראים ובכבו כלם מדליק את זו ממזבח העולה והאחרות ממנה וזה שאמרו במשנה זו מניח את אלו במקומם פירושו עד שידשן את השאר ומפני שממנה היה צריך להתחיל וודאי אף המזרחי הוא מדשן בכל בקר ונותן פתילה חדשה ושמן כמדת היום ומדליק ושאר הנרות מיהא י"א שזה שנאמר בהם שמדשנן פירושו כשמצאן שכבו שאם היו דולקים לא היה מדשנם שלא נאמר להדליק כל היום אלא במערבי מצד עצמו ובמזרחי כדי לעשות שני לו מערבי הא באחרים מצאם שכבו מדשנם ומניחן עד הערב שהוא זמן הדלקה לכל ואם היו דולקים מוחטן ומניחם ולערב מכבם ומדשנם ומדליקם מנר מערבי שמצוה בהדלקה בכל יום ואף נר מערבי אחר שהודלקו האחרות ממנו מדשנו ומדליקו ואפי' בזמן שהיה הנס שלא כבה נר מערבי מאליו מ"מ בכל יום היה הוא מדשן ומכבה ומדליק שבכל ערב וערב מצות הדלקה בכלם וזהו שאמרו במסכת תמיד נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים וענין משנה זו בבקר ר"ל שאף בבקר מכבהו ומדשנו ומדליקו כדי לעשות שני לו מערבי ונמצא סדר המנורה לדעת זה הטבה בבקר ר"ל דשון ועליו נאמר בבקר בהטיבו והדלקה בערב ואם כבו בלילה מדשנן ומדליקם לאלתר והוא שאמרו במנחות נר שכבה נתדשן שמן נתדשנה פתילה כלומר שמחדש שם שמן ופתילה אבל ביום אם היו חמשה הנרות דולקים לא היה נוגע שם עד הערב וזהו שאמרו ביומא שהטבת חמש נרות קודמת להטבת השתים שמשמען של דברים שכלם היו בהטבת שחרית פירושו כשמצאן שכבו:

ולמדת מ"מ בנר מערבי זה שממנו מתחיל להדליק האחרים אחר שכלה שמנן ובו הוא מסיים שאינו מדשנו עד שיודלקו כלם ואע"פ שאין שם שמן אלא כמדת חברותיה בנס היה עומד והוא שאמרו עדות היא לכל באי עולם ויש מפרשים בסדר המנורה שאף בשחרית היה מדשן כל הנרות ומטיבן ר"ל שהיה מקנח את הנר שיהא יפה ומשים בו פתילה חדשה ומדליק דכתיב בבקר בבקר בהטיבו וכן בערב ובשניהם היה מתחיל במערבי והוא שכשמוצאן דולקים מדשן את השאר ומשים שמן ופתילה והמערבי דולק ואחר שהותקנו כלם להדלקה אוחז את פתילת המערבי ונותנה בכוז עד שיחדש ויתקין בשמן ופתילה ומדליקה מן הישנה או ממזבח העולה ואח"כ מדליק את האחרות ממנה שכשם שבהדלקה ראשונה משה הטיב את כלן והדליק נר מערבי ואח"כ הדליק ממנו את כלן אף הדלקות שאחריו מהדלקה שאחר הטבה הוא מדליקן:

ולדעת זה הדלקה ראשונה התחילה בערב ומשעת חינוך ואילך הטבה בבקר והטבה בערב ושחרית וערבית שוים בה ושתיהן מצוה אחת אלא שבשחרית חמש קודם קטרת ושתים מאחר קטרת ובערב כלן לאחר הקטרת וי"מ שבערב היתה שם הדלקה גמורה ונתינת שמן והיא הקרויה העלאה ובבקר אין שם אלא תקון אלא שמדליק אותם שכבו ויש מפרשים שבשחרית לא היתה שם הדלקה כלל ואפי' מצאן דולקין מכבן ומדשנן לצורך ערב ולא היה שם נר דולק כל היום אלא מערבית והם קורין זו של שחרית הטבה ושל ערבית העלאה ומנו אותם בשתי מצות הטבה והעלאה ויש אומרים כן אף במערבית ואף גדולי הרבנים פירשוה כן בסוף חגיגה ואין שיטת התלמוד מכרעת לנו בזו בכדי הצורך:

נחלקו בגמרא בהדלקת נר חנוכה אם הדלקה עושה מצוה אם הנחה עושה מצוה ועל דעת האומר הנחה עושה מצוה אין קפדים בהדלקתה תדלק במקום שירצה ועל יד מי שירצה ובלבד שיניחנה בן דעת במקום הראוי אחר שהודלקה וכן אם היתה הנר מאליה במקום הראוי לה והודלקה שם צריך להגביהה ולחזור ולהניחה שהנחתה אחר הדלקתה היא המצוה ומ"מ הלכה שהדלקה עושה מצוה וכמו שאנו מברכים להדליק ולא להניח ומעתה צריך שידליקנה בן דעת ובמקומה הראוי הא אם הדליקה חרש שוטה וקטן אפילו במקומה או בן דעת שלא במקומה ואח"כ הניחה במקומה אין זה כלום מעתה היה תופש נר חנוכה ועומד אינו כלום וכן הדליקה לפנים והוציאה בחוץ ואף באלו אתה רשאי לצרף טעם אחר בפיסולו שהרואה אומר לצרכו הדליק וכן אתה למד מדין הדלקה עושה מצוה שעששית שהיתה דולקת והולכת כל היום למוצאי שבת צריך לכבותה ולהדליקה ואין צריך להגביהה כדי להניחה לשם מצוה:

זה נר מערבי כו' עיין מ"ש ביומא בפ' טרף בקלפי והכא כיון דקביעי נרות לא סגי דלא מדליק בקינסא בפ' שתי מדות במנחות בה' חצי לוג אמרי' דהויא פלוגתא דתנא אם היו הנרות קבועים במנורה דתניא מנורה ונרותיה באות מן הככר ואין מלקחיה באין מן הככר ר' נח' אומר מנורה באה בן מן הככר ואין נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות מן הככר והכא דמקשה כיון דקביע נרות אליבא דת"ק מקשה דל סגיא ליה אלה בקינסא אלמא קינסא שרי.

בד"ה ובה היה מסיים כו' אפשר להדליק מהישנה כו' ובד"ה והא הכא כו' כמ"ד בפ"ב דמדות דנר של כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מאי הוי כו' וצ"ל דאינו תופס דברי רבה עיקר ומבעיא ליה אי הנחה כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש בפשיטות כיון דאינו תופס דברי רבה עיקר מבעיא ליה אי הלכה כרב אי כשמואל וכן כתב הרא"ש דאי אינו תופס דברי רבה עיקר ודאי דלא הוה קמבעיא כיון דהלכה כרב באיסורי ועוד לפום הסברא דהדלקה עושה מצוה אכתי לא פשיט מידי דאימא דהלכה כשמואל דשרי אפי' בקינסא ודו"ק:

בא"ד ואסר רב פירוש דהנחה עושה מצוה ולא דמי למנורה ודוקא מנר לנר שרי שמואל כו' עכ"ל ק"ק דאין סברא לומר לשמואל דשרי מנר לנר אפילו אי הנחה עושה מצוה דמשמע מכל דבריהם דאי הנחה עושה מצוה אסור מנר לנר כמו בקינסא ואם נאמר דלשמואל לא קמבעיא ליה דודאי הדלקה עושה מצוה א"כ לא פשיט מהא דרבא סבר דהדלקה עושה מצוה אימא דכשמואל ס"ל דהלכתא כוותיה ויש ליישב ודו"ק:

אלא עדות כו'. כהאי גוונא כתיב גבי מזבח הקטרת ונתת אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות וגו' ולא שייך למדרש הכי וי"ל דפרוכת לא היה על העדות שהן הלוחות שבארון אלא על הארון שבו היה העדות קאמר קרא היה הפרוכת משא"כ הכא דלא כתיב ארון אלא על העדות ולכך דרשי בו מאי עדות שייך הכא ועי"ל דהכא סמיך אקושיא וכי לאורה הוא צריך כו' ולפי' התוס' שכתבו דקאי אאהרן ניחא בפשיטות גבי מזבח הקטורת לאו לצורך אהרן שייך ביה ולפי' שני דקאי אשכינה וכי לאורה הוא צריך כו' י"ל דגבי קטורת ושאר קרבנות דשייך בהו ריח ניחוח אע"ג דכל העולם ומלואו שלו ואין צורך לו בהם שייך נחת רוח שנעשה רצונו משא"כ באורו דלא שייך לומר כן כיון דלאורו הלכו במדבר וק"ל:

בתוס' ד"ה ובה היה מסיים וכו' וקשה לריב"א שאם אפשר להדליק מהישנה כצ"ל אלא בעוד שהפתילה הישנה בנר מערבי היה מדליק ממנה השאר והיה מטיב וכו' כצ"ל ור"ל שאין הפירוש כפירש"י שפי' שהוציא הפתילה הישנה מתוך הנר והניחה ע"ג איזה כלי ועדיין היא דולקת והוא מטיב הנר המערבי ונותן לתוכו שמן ופתילה חדשה ואז לקח הישנה הדולקת ומדליק בה את החדשה ואח"כ מדליק ממנה שאר הנרות אין הפירוש כן אלא קודם שהוציא הישנה המערבית מהנר הדליק ממנה שאר הנרות ואח"כ מכבה הנר המערבי ומטיבה ונותן לתוכה שמן ומדליקה מן שאר הנרות וכו':

ד"ה והא הכא כיון דקביעי נרות וכו' כמ"ד במנחות בפרק שתי מדות דנר של פרקים היה כצ"ל ושל פרקים לאו דוקא דהא ההוא מ"ד ס"ל דגם הנרות היה מקשה כמו המנורה עצמה והכל היה מחתיכה אחת אלא ר"ל שהיו הקנים שהנרות מחוברים להם דקים בענין שכשהיו באים להטיבן היו יכולין להפכן לכל צד ולזרוק מתוכן הדשן וע"ש:

ד"ה מאי הוי עלה וכו' וצ"ל דאינו תופס דברי רבה לעיקר וכו' ר"ל אלא ס"ל לגמרא דאפילו בהא קי"ל כרב באיסורי ולכך מיבעי ליה אליביה דרב אי הנחה עושה מצוה וכו':

רש"י בד"ה שנותנין צ"ל שנותן לתוכן שמן כו' ידלק ביום בלילות הקצרים כו' ועד בקר כצ"ל והס"ד:

בד"ה ובה היה מסיים כו' לפני ה' והכי אמרינן כו'. נ"ב פי' מביא ראיה דדוקא נר א' קרוי מערבי ואין שום אחר וא"כ ממילא השני שהוא קודם במעלה יש לו מעלות נר המערבי אף שכל האחרונים יותר הם לפני ה' ומביא ראיה דדרשינן דדוקא אחד קרוי מערבי דמאן דס"ל מזרח ומערב היו מונחים דייק מיערוך אותו לפני ה' ולא אחר ואם היו מונחין צפון ודרום היו כולם לפני ה' ואין אחד קודם לשני בשום מעלה ואידך מתרץ דמצדד צדודי כו' סוף סוף שמעינן דבעינן שיהא א' נר מערבי ודו"ק:

תוס' בד"ה וכי לאורה כו' מסתכל בטפיח כו'. נ"ב בסוף המסכת פירש"י כלי חרס:

בד"ה ובה היה כו' להדליק מן הישנה כו' כצ"ל:

תד"ה ובה. אלא בעוד שהפתילה ישנה בנ"מ דולקת היה מדליק ממנה השאר. ראיתי בס' ז"א מפרש להספרי (פ' בהעלותך פיסקא נט) שהקשה דא"כ מאי מותיב ר"ש הא אמרי' לעיל וא"נ לשיעורה ופי' הרי"ף כו' (כמו שהבאתי לעיל) וא"כ גבי נ"מ נמי דעיקר מצותו אינו אלא מערב עד בוקר ואח"ז אינו אלא כדי להדליק ממנו בע"ה. ול"נ דלפירוש ריב"א יהיה הקושיא ממה שמדליק אח"כ הנ"מ מהשאר וכפירושו בובה היה מסיים:

וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, לֹא הָלְכוּ אֶלָא לְאוֹרוֹ. הקשו התוספות ז"ל אמאי נקיט מ' שנה והלא לעולם כל העולם כולו לאורו הולכין? ונראה לי בס"ד אף על גב דאורו מצוי דהשמש ביום, וירח וכוכבים בלילה, עם כל זה יש מקום סתום שהוא חושך ואין נכנס בו אור השמש וכל שכן אור הירח, אבל אותם ארבעים שנה אמרו רבותינו ז"ל במדרש שהיה אור עמוד של יום ואור עמוד של לילה נכנס בחורין ובסדקין, וכל מקום סתום במחיצות יכנס בו האור כמו פנס, ואפילו כלי גדול שפיו צר ואינו נראה מתוכו יכנס האור דרך פיו עד קרקעיתו ומאיר לעיני האדם, ולזה אמר אם נאמר לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ שיאר בפנים במקום שאין השמש נכנסת שם, והלא כל אותם ארבעים שנה הלכו לאורו שהיה נכנס האור בחורין ובסדקין ומקום מוקף מחיצות מכל צד, ואם כן גם בבית קדשו יעשה כן ויכנס אור העולם לפני ולפנים ולמאי נצרכה המנורה?!

גמרא ובה היה מסיים. עיין חגיגה ד' כו ע"ב תוס' ד"ה מנורה:

אין שוקלין כנגדו דינרי זהב וברמב"ם הגי' אפילו דינרי זהב. וי"ל לא מיבעי דינרי כסף שרגילים להיות חסרי' ואיכא משום לא יכוון משקלותיו. אלא אפילו דינרי זהב דמסתמא הם טבין ותקילין מ"מ לא ישקול כנגדם והוה סד"א משום ביזוי מצוה. ומסיק משום שמא יכוון משקלותיו לפי משקל הפירות שנתחסרו ועי"ז ימצא דינרי הזהב יתיר י' על המשקל ויוציא מעשר שני לחולין עי"ז שלא כדין עיין היטב בלח"מ ותבין. ובזה י"ל קצת מאי דאמר הא לא תהוי תיובתא דמשמע מידי אחריני מיהו קשי' וכמ"ש בלח"מ וי"ל דמלשון פלוגתתם משמע דליכא טעמא בקינסא אלא משום ביזוי מצוה אבל אי לא הוה ביזוי אע"ג דאיכא למיחש שיכבה הקינסא טרם שידליק ממנו נר של מצוה לא הוה חיישי' והכא משמע מדיוקא דאפילו דינרי זהב דלהא נמי איכא למיחש ולתי' הש"ס א"ש הכל ואין להאריך בזה וק"ל:

הא לא תיהוי תיובתא י"ל דעכ"פ איכא תיובתא אחריני והיינו אמאי דאמר רב לעיל אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה ושמואל פליג עליו ואמר רב יוסף אבוהון דכולהון דם שלא יהיו המצות בזויו' עליו. ומשמע דשמואל לא חייש לביזוי מצוה דלא דמי לשופך וכסה שהתם המצוה בעצמה נעשית בביזוי שמכסה ברגל ותחלת קיום המצוה בבזיון משא"כ להרצות מעות כנגד נר חנוכה וכדומה. מ"מ קשי' מסלע של מע"ש ולזה קאמר מהא דמהא מיהת לא הוה תיובתא ומה שקשה מאסור להרצות י"ל דשמואל נזהר בזה בדבריו באמרו שם וכי נר קדושה יש בו משמע אי הוה בי' קדושה הוה א"ש דאסור להרצות מעות. ומע"ש יש בו קדושה משו"ה אסור ומיהו אהא דקינסא מקשה שפיר ממע"ש על פי מה שכ' תוס' לעיל ד"ה אבוהון דכולהון דם. דמעצי סוכה נמי איכא למילף היכי דאיכא בטול מצוה. וה"נ איכא בטול מצוה דמחזי כמאן דשקול נהורא ושואב שמנו. וכל היכי דאיכא ביטול מצוה ה"ל כמו קדושה דהרי אתיא מחג לה' מה חגיגה לה' אף סוכה לה' ומני' ילפי' לכל היכי דאיכא בטול מצוה בשעת הביזוי. ומיהו לא הו"מ להקשות בקצור מעצי סופה. דאיכא למימר שאני התם דלא מצטרכא לי' למצוה אחרת משא"כ גבי הדלקה דאצטריך לי' למצוה אחרת משו"ה מקשה ממע"ש דאצטריך נמי לחלל עליו מע"ש אחר וק"ל:

מתיב רב ששת מחוץ לפרוכת העדות יערוך וכו' בס' בני יונה הנ"ל הקשה דלמא שאני מנורה דשבעה קני מנורה מעכבים זא"ז נמצא יש תועלת בנר זה במה שמדליקים את זה דאי לא הא לא הא משא"כ בנרות חנוכה דמיירי של ב' בני אדם ואין שום תוספות קדושה להנר הזה במה שמדליקים גם את זה. ומזה הוכיח דאין סברא לחלק. ולפע"ד דלשיטת תוס' לא מוכח כלום דהא ס"ל דממנו היה מדליק היינו מהנר הישן שהי' דולק ביום ממנו הי' מדליק הנרות. ואמנם מ"ש תוס' דאח"כ הי' מדליק המערבית מאינך נרות זה לא נזכר בדברי רב ועיקר הקו' ממה שממנו הי' מדליק ואותו המערבי שהי' מצותו ביום אין לו תועלת מאינך נרות דוקא בלילה מעכבים זא"ז מערב עד בקר כתי':

ובזה י"ל מ"ט לא מקשה הש"ס ממתני' פ"ו דתמיד דתנן נמי שהיה מדליק מן המערבי בין הערבי' והא"ש דהתם הו"מ למימר דמדליק מן החדשה כשיטת רש"י והחדשה צריך לאינך נרות וא"כ י"ל כנ"ל. אמנם מדברי רב משמע כשיטת תוס' דהא רב מיירי מהנס ומאי ענין להנס מה שהיה מדליק מן החדשה. אע"כ קמ"ל דכל כך זמן רב היה דולק עד שממנו הי' מדליק כל הנרות וכיון דמיירי מהישנה שפיר פריך כנ"ל וק"ל. אמנם ממתני' דפ"ג הו"מ למפרך שהי' מדליק מחמשה נרות ולזה י"ל כתי' בני יונה דלעיל:

שהי' נותן בה שמן כמדת חברותי' וכו' עי' בהגה' מיימ' בשם מהר"ם מר"ב דבנתן שמן כשיעור חצי שעה ואירע שדלקה יותר אסורה בהנאה כיון שלא נתן בה שמן אלא כשיעורה ע"ש. ומג"א מייתי ספיקא בזה. ובזה י"ל ק' דלעיל דממתני' פ"א דתמיד לק"מ דהתם מיירי בשעה שאין הנס והוא הדליק בשחרית המעריב כדי שממנו ידליק בין הערביים וכיון שמעיקרא להכי הודלקה לק"מ איך מדליקין ממנה. הרי מעיקרא לא הודלקה אלא להכי הגע עצמך וכי לא יהי' מותר להדליק נרות חנוכה מהשמש שהוקצה לכך מעיקרא. אבל מהכא פריך שפיר שנתן בה שמן כמידת חברותי' ונעשה נס ודלק כל היום וא"כ לעולם דינו כמו שהי' דינו כשנתן בו שמנו מתחילה ואז הוקצה למצות הדלקה ממש ושפיר פריך:

ובה הי' מסיים זה הלשון משמע ודאי כפירש"י דמסיים ההטבה. דאלו לתוס' אין זה שבח לנס אלא אדרבא מיגרע גרע שהיה מדליקו באחרונה אע"כ בה הי' מסיים ההטבה. ובזה מיושב מה שפי' רש"י בשמעתין דלפני ה' תמיד קאי אהנר מערבי וזה דלא כשיטתו בפי' התורה פ' תצוה. וכ' הרא"מ דלשיטתו דשם הוה נר מערבי מדרבנן ואסמכתא בעלמא וכן משמע סוף חגיגה. וקשה מ"ט שינה טעמו כאן והא"ש דמדאמר רב ובה הי' מסיים והיינו ע"כ ההטבה א"כ ע"כ ממנו הי' מדליק היינו מן החדשה דאלת"ה אלא מן הישנה א"כ היינו ובה הי' מסיים אע"כ מן החדשה. וקשה היא גופי' מהיכן אדליקה וע"כ שאחז הישנה בידו ואדלקה וקשה אינך נמי נדליק מהך וע"כ צ"ל כתירץ תוספות דמנחות דכתיב יערוך אותו להדליק הנרות מנר קבוע דוקא וא"כ ע"כ נר מערבי דאורייתא וממילא מפרשים תמיד אהנר מערבי. ובזה י"ל קו' הנ"ל דמפ"ו דתמיד לק"מ דהתם הומ"ל דמנר מערבי הישנה הי' מדליק וכיון שאינו אלא מדרבנן מותר להדליק ממנו הנרות דאוריית' אבל מהא דרב פריך שפיר:

בגמרא מתיב רב ששת מחוץ לפרוכת העדות יערוך וכי לאורה הוא צריך עיין בתוס' מה שפירשו בזה. אמנם לכאורה יש לתמוה דמה ענין קושיא זו דכי לאורה הוא צריך על פסוק זה דמחוץ לפרוכת העדות יערוך דהא מקמי האי קרא כתיב לעיל מיניה להעלות נר תמיד והתם הוי ליה לאקשויי והנראה בזה דודאי אין עיקר הקושיא על עיקר מצות הדלקת הנרות שאין צורך ליתן טעם על זה כיון דגזירת המקום היא כמו כל הקרבנות אע"פ שלא לאכילה הוא צריך וכמו כן ברוב המצות שאין צריך ליתן הטעם אלא דעיקר הקושיא דברייתא על סדר הכתוב דהאי קרא דמחוץ לפרוכת העדות יערוך אין כאן מקומו כלל לסמכו למצות הדלקת הנרות שהרי בפרשת הקמת המשכן כתיב להדיא ושמת את המנורה נוכח השלחן ושם נקבע מקומן של כל כלי המקדש משא"כ הכא בהאי קרא דפ' תצוה שעיקר מצוה אינו לענין שמן למאור אין צורך להזכיר כלל מחוץ לפרוכת יערוך שמתוך קושיא זו היה נראה לומר שהוא כמו נתינת טעם על עיקר מצות הדלקת הנרות שיהא מחוץ לפרוכת כדי להאיר להכהנים הנכנסים שם להקטיר ולשאר עבודת היכל משא"כ לפנים מן הפרוכת לא היה צורך במנורה להאיר כיון שאין אדם נכנס לשם כל השנה כ"א כה"ג ביה"כ ועל זה מקשה שפיר וכי לאורה הוא צריך פי' דאף מחוץ לפרוכת לא היו צריכים הכהנים לאורה והיינו כמ"ש התוספות שענן היה מאיר להם וע"ז מסיק שפיר שעדות היא לבאי עולם ולפ"ז שפיר הוי נתינת טעם שהיו מעמידין המנורה מחוץ לפרוכת כדי שירגישו הכהנים והעם בנס זה של נר המערבי שהרי פתח ההיכל היה פתוח כל היום כנ"ל נכון:

שם בפירש"י בד"ה ובה היה מסיים הטבת הנרות כו' והכי תניא לעיל מיני' כו' שממנו יהא מתחיל כו' עד סוף הדבור. נראה שהוצרך לכל זה האריכות כדי להכריח פירושו דהא דקאמר רב ובה היה מסיים אהטבת הנרות קאי ולא כמו שפי' התוספות דאהדלקה קאי דזה אי אפשר כיון דברייתא דת"כ קאמר להדיא שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים אלמא דלענין הדלקה היה מתחיל בנר מערבי תחילה וע"כ דבה היה מסיים היינו לענין הטבה נמצא דלפ"ז ע"כ ממילא נמי דהא דקאמר רב שממנו היה מדליק ולא קאמר ממנו היה מתחיל כדקאמר בברייתא דת"כ אע"כ דרב מילתא אחריתא קאמר דתיכף לאחר שהתחיל להדליק בנר מערבי היה חוזר ומדליק מאותו נר המערבי החדש עצמו לכל שאר הנרות שכ"כ רש"י להדיא בסוף דבריו ומדליקה ומדליק ממנה את השאר ותדע דממימרא דרב גופא נמי הכי שמעינן לה דאי ס"ד כמו שהבינו התוס' בפי' רש"י דהא דקאמר רב ממנו היה מדליק אפתילה ישנה של נר המערבי קאי א"כ איפכא הוי ליה למימר שבה היה מסיים ההטבה וממנה היה מדליק דהא לפ"ז לעולם ההטבה קודם הדלקה לענין פתילה הישנה אע"כ כדפרישית בכוונת רש"י דממנ' היה מדליק אפתילה חדשה של נר המערבי קאי דלפ"ז שפיר הוי הדלקה קודם להטבה. ועוד דרב נמי אקרא דיערוך אותו קאי דפשטא דקרא איירי בשעת הדלקה. ועוד דלפ"ז אתי שפיר נמי דפשטא דקרא שעדות הוא לישראל היה תמיד בכל יום ויום אף בזמן שלא היה נס גדול כ"כ שנר המערבי היה דולק עד לעת הערב אלא דבלא"ה היה הנס ניכר בכל יום בנר המערבי כיון שלא היה נותן בה שמן ופתילה אלא כמדת חברותיה והיה מדליק אותה תחילה ואח"כ מדליק ממנה לכל השאר דלפ"ז וודאי בצר לה שיעורא ואפ"ה היתה דולקת והולכת יותר מחברותיה שהרי היה מסיים בה ההטבה בשחרית:

נמצא דכיון שזה מוכרח בכוונת פי' רש"י ממילא דא"ש טובא השקלא וטריא דשמעתין דעיקר קושיא דקאמר לא סגיא דלא משקל ואדלוקי היינו ממה שהיה מדליק מנר מערבי החדש לכל שאר הנרות אע"פ שכבר הוקצה נר החדש למצותו משא"כ ממה שהיה מדליק מפתילה הישנה לחדשה ליכא קושיא והיינו כמ"ש התוס' כיון שכבר כלתה מצותה כנ"ל נכון ועיין מה שאכתוב בסמוך בל' התוס' ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ובה היה מסיים וקשה לריב"א שאם אפשר כו' א"כ גם השאר ידליק ממנה ומה פריך לרב כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י דשפיר פריך לרב כיון דמימרא דרב גופיה ע"כ בהכי איירי דהא דקאמר רב שממנה היה מדליק ע"כ אפתילה חדשה קאי שהיה מדליק ממנ' לכל השאר וכמו שהוכחתי בתרי או תלת טעמי אלא דאדרבא על פי' התוספות קשיא לי טובא דלפירושם קושיית הש"ס דשמעתין במה קמיירי אם נפרש דמקשה ממה שהיה מדליק מפתילה ישנה של נר המערבי לכל שאר נרות החדשים לכאורה אין זו קושיא כלל דלאחר שכלתה זמן מצותה ממה שדולקת והולכת אח"כ לא היה אלא משום הנס כדי להדליק ממנה השאר נרות א"כ אין בזה לא משום ביזוי מצוה ולא משום אכחושי מצוה אף שעדיין היתה הפתילה מונחת בנר המנורה ומ"מ אדרבא זה עיקר מצותה להדליק ממנה השאר. ועוד אם כן אמאי הוצרך רב ששת לאקשויי מברייתא וממימרא דרב דטפי הוי ליה לאקשויי ממשנה ערוכה דפ"ג דתמיד דקתני מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולק אלמא דשרי להדליק מנר לנר ויותר מזה מצי לאקשויי בפשיטות ממשנה ראשונה דפ"ו דתמיד דקתני להדיא ומניח את המערבי דולק שממנה היה מדליק המנורה בין הערביים אע"כ דבפתילה ישנה לא מצי לאקשויי מידי והיינו כדפרישית אי משום שכבר כלתא עיקר מצותה או משום שאפשר לעשות כן להוציא הפתילה מן הנר לגמרי. לפ"ז וודאי דעיקר קושיא דרב ששת היינו מהפתילה חדשה של נר המערבי שחוזר ומדליק ממנה את השאר וכדפרישית:

ואם נפרש כוונת תוספת דלפירושם נמי עיקר קושיא דרב ששת היינו נר מערבי החדש שהיה מדליקה משאר הנרות החדשים אלא דאכתי מה קושיא דמאן יימר דהכי הוי שהיה מדליק הנר מערבי החדש מן חברתה שהרי לא נזכר זה כלל בדברי רב דנהי דלפי' התוספות הא דקאמר ובה היה מסיים היינו אהדלקה אכתי מצינו למימר שלא היה מדליקה מחברתה אלא שהיה מביא פתילה חדשה ממזבח העולה ומדליק בה הנר המערבי כדאשכחן כה"ג במשנה דתמיד מצאו שכבה מדליקו ממזבח העולה. ועוד דאם לפי' התוספות נמי לא שייך איסור בפתילה ישנה אלא דעיקר הקושיא אחדשה קאי א"כ שפיר מצינו למימר דלאחר שהדליק מפתילה הישנה לשאר נרות החדשים היה נוטל פתילה והדליק ג"כ מן הישנה והיה נותנן בנר אחר ואח"כ היה מטיב נר המערבי ונתן בה שמן ופתילה ומדליקה מן אותה הפתילה האחרת אע"כ דלהתו' אפי' בישנה איכא איסורא כל זמן שמונחת בנר א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מקשה מהמשניות דתמיד וצ"ע גדול ליישב ודוק היטב:

בד"ה מאי הוי עלה תימא מאי קמיבעיא ליה כו' עס"ה ועיין בזה בל' הרא"ש ז"ל ובחידושי מהרש"א ז"ל. מיהו בעיקר תמיהת התוספת לא ידעינא מאי קשיא להו שהרי כבר כתבו התוספות בסמוך בד"ה והא הכא דעיקר קושיית הש"ס בשמעתין היינו למ"ד דנר שבמקדש נר של פרקים היה ובאמת קושטא דמלתא דרב ששת הכי ס"ל התם במנחות וכיון דמרא דשמעתין דהך תיובתא רב ששת גופא קא מותיב לה והיינו משום דבעי לאוקמי הך ברייתא דת"כ כשמעתין או משום דלא אסיק אדעתיה הא דמסקינן התם דפלוגתא דתנאי דאיכא למ"ד דשל חוליות ממש היתה או משום דבעי לאוקמי הך מימרא דרב דאיירי בהך ברייתא נמי כשמעתיה ואם כן לפ"ז שפיר צריך לאוקמי כדתרגם ר"פ בפתילות ארוכות ומש"ה הך טעמא דכחושי מצוה מסקינן בקושיא וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דסתמא דתלמודא דקאמר מאי הוי עלה אינו חושש לאותה קושיא כלל דאפשר דרב מפרש להך ברייתא דת"כ כמ"ד מנורה שבמקדש של חוליות היתה ולא קביעי נרות וא"כ אין מקום לתיובתא דרב ששת ושפיר איכא לאוקמה אפילו בטעמא דכחושי מצוה וכ"ש למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ותוספת שכל אחד מפרש הקושיא דוקא לשיטתו דלאידך פירושא לא הוי מקשה רב ששת מידי כמ"ש ג"כ דמדלא מותיב רב ששת ממשניות דתמיד אלא מברייתא דת"כ משמע כפירש"י וא"כ מלתא דפשיטא דלא חיישינן להא דמסיק הש"ס בקושיא טעמא דאכחושי מצוה כיון דכל זה אינו אלא למאי דמפרש רב ששת למימרא דרב כנ"ל ודו"ק:

מעשר שני. דינרין שחילל עליהם מעשר שני אין שוקלין כנגדן דינרין של חולין לראות שיהיו שלימים: אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר. ממש ולא בקיסם ובהא הוא דשרי שמואל דלא חייש לאכחושי אבל בקינסא דביזוי הוא מודה הא לאו הויא תיובתיה דהנך דינרים דחולין לא גופייהו מצוה ואע''ג דלמצוה קבעי להו לקינסא דמיא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי שמואל הואיל וצורך מצוה הוא הא הויא תיובתיה דאסר לשקול ואע''ג דצורך מצוה: לא יכוין משקלותיו. שמא לא ימצאם טובים או ימצאם יתירים ויחוס עליהן ולא יחלל המעשר עליהן ונמצא שביזה המעשר שלא לצורך: ומפיק להו לחולין. כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן: נר מערבי. למ''ד במנחות מזרח ומערב מונחין סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ''ד צפון ודרום מונחים אמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר הנרות כלפי האמצעית דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו' של צפון היו פונות לדרום ושבדרום פונות לצפון: נרות. לוצ''ש של זהב שנותנין לתוכן שמן ופתילה: כמדת חברותיה. חצי לוג שיערו בה ללילי תקופת טבת הגדולים ואם ידלק ביום (ובלילה) בלילות הקצרים ידלק אבל פחות לא שלא יכבה בטבת בלילה והתורה אמרה מערב עד בקר: וממנה היה מדליק. הנרות בין הערבים: ובה היה מסיים. הטבת הנרות שדלק כל היום ואינו מטיבו עד הערב ומשנה זו בת''כ שנויה וסבירא ליה דמזרח ומערב מונחין והכי תניא לעיל מיניה להעלות נר תמיד שתהא נר מערבי תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים ומדלא כתיב להעלות נרות ש''מ הוקבע נר אחד להתחיל בו בכל יום וזהו נר מערבי השני של מזרח והכי תנן (תמיד לג.) נכנס ומצא נרות מזרחים דולקות מדשן המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה כגון משמת שמעון הצדיק מדליקו ממזבח העולה ונראה בעיני דאמור רבנן קביעותא בנר שני משום דאין מעבירין על המצות וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא וביה לא מצי לאתחולי דכתיב יערוך אותו לפני ה' צריך שיהא אחד חוצה לו דאי לא לא קרינן ביה לפני ה' והכי אמרינן במנחות (דף צח:) דכתיב בנר מערבי לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' כו' ובה היה מסיים ההטבה לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה את השאר והא דאמרינן בסדר יומא (דף לג:) הטבת ה' נרות קודם להטבת ב' נרות משמע כולהו הוה מטיב שחרית ויליף לה מקראי היינו בשלא הי' הנס מתקיים והי' מוצאו שכבה דלא סמך קרא אניסא וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה: והא הכא כיון דקביעי נרות. במנורה ולא היה יכול לנתק נר מערבי מן המנורה להדליק בו האחרים על כרחיך הא דקתני ממנה הי' מדליק לא סגי דלאו משקל קינסא: ואדלוקי. לקינסא מנר מערבי ובההיא קינסא מדליק את השאר: בפתילות ארוכות. כל הפתילות יוצאות חוץ לנרותיהם עד שמגיעות זו לזו ומדליק ממנה הסמוכה לה והשאר זו מזו: סוף סוף למ''ד כו'. דהא לדידיה משרגא לשרגא אסור: אי הדלקה עושה מצוה. אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה: ואי הנחה עושה מצוה. ועיקר מצותה תליא בהנחה: אין מדליקין מנר לנר. דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי: דאיבעיא להו גרסי'. כלומר דהא מילתא כבר איבעיא לן ומפשטא דההיא בעיא מיפשטא לן הך: היה תפוש נר חנוכה. בידו משהדליקה עד שכבתה: ועומד. לאו דוקא אלא כן לשון הש''ס: לצרכו. להשתמש וליכא היכר ניסא: בפנים. בבית: והוציאה לחוץ. כדאמר לעיל דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ: אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה משום הכי לא עשה ולא כלום. דכיון דזו היא מצותה צריך שתיעשה במקום חיובא:
וכי לאורה הוא צריך והלא כל אותם מ' שנה כו'. תימה אמאי נקט מ' שנה לעולם כל העולם כולו לאורו של מקום הולכין וי''מ וכי אהרן כשהיה נכנס לפנים לאורה היה צריך והלא מ'. שנה היה מאיר להם עמוד ענן בכל המקומות כדאמרינן בברייתא דמלאכת המשכן היה מסתכל בטפיח (ורואה בו) ויודע מה בתוכו בחבית ויודע מה בתוכה וכן משמע בת''כ דאכהנים קאי דגרס התם וכי צריכים לנר והלא כל אותן מ' שנה לא הוצרכו לנר שנא' כי ענן ה' על המשכן וגו' ומיהו בשלהי כל קרבנות (מנחות ד' כו: ושם) משמע דאשכינה קאי דמייתי לה גבי הא דא''ר אליעזר לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך וקאמר נמי התם לפרוכת העדות עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל וא''ת לאורה אני צריך והלא כל אותן ארבעים שנה: ובה היה מסיים. פירש בקונטרס ובה היה מסיים ההטבה שהשאר היה מטיב שחרית וזה היה מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן לתוך מערבית שמן ופתילה ומדליקה ומדליק השאר ממנה וקשה לריב''א שאם אפשר להדליק מן הישנה א''כ גם השאר ידליק ממנה ומאי פריך לרב כיון דהוציא הפתילה הישנה מן הנר תו ליכא לא משום בזיון מצוה ולא משום אכחושי מצוה אלא ודאי א''א לעשות כן וכשבא להטיב היה מטיב כל מה שבנר והפתילה היתה כבה מאליה אלא בעוד שהפתילה ישנה בנר מערבי דולקת היה מדליק ממנה השאר והיה מטיבה ונותן בה שמן ופתילה חדשה ומדליקה מן השאר ובה היה מסיים היינו ההדלקה: והא הכא כיון דקביעי נרות כו'. כמ''ד בפרק ב' מדות (מכחות ד' פח:) דנר של פרקים היה דמשמע התם דמחובר הוה והיה של פרקים כדי שיוכל להטיבו יפה ואיכא מ''ד התם דלא הוה קבוע אלא היה מסלקו לגמרי בשעת הטבה ואחר כך מניחו: מאי הוי עלה. תימה מאי קמיבעיא ליה ומאי קאמר נמי חזינן אי הדלקה כו' הא לכאורה משמע דהלכה כשמואל דהא רבה עבד כוותיה וא''כ קינסא נמי שרי דהא ע''כ בקינסא פליגי ובביזוי מצוה דהא מאן דמפרש טעמא דרב משום אכחושי מצוה איתותב וצ''ל דאינו תופס דברי רבה עיקר ומבעיא ליה אי הנחה עושה מצוה ואסור לרב מנר לנר משום ביזוי מצוה כמו בקינסא או הדלקה עושה מצוה ושרי כמו במנורה דלא חיישינן לאכחושי מצוה ומסיק דהדלקה עושה מצוה ושרי א''נ מצאתי בשם ריב''ם דמיבעיא ליה אליבא דשמואל דהילכתא כוותיה אי שרי בקינסא אי לאו ומיבעיא ליה אי קי''ל כמו שאמר למעלה דלמ''ד משום בזויי מצוה שרי להדליק מנר לנר לרב ואם כן בקינסא פליגי ושרי שמואל בקינסא או דילמא לא קי''ל הכי ומנר לנר נמי איכא ביזוי מצוה ואסר רב (פי') דהנחה עושה מצוה ולא דמי למנורה ודוקא מנר לנר שרי שמואל אבל בקינסא אפילו שמואל מודה דאסור ומסיק חזינן דאיבעיא לן ואפשיט דהדלקה עושה מצוה ומדליק לרב מנר לנר כמו במנורה ולשמואל אפילו בקינסא שרי. דאיבעיא להו הדלקה עושה מצוה כו'. ונפקא מינה אם הדליקה חש''ו או הניחה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד