שבת כב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה בגובה של למעלה מעשרים אמה - פסולה. וצריך לכבותה ולחזור ולהדליקה. תוד"ה נר.

ודין נר חנוכה, הוא כדין סוכה אשר הסכך שלה גבוה למעלה מעשרים אמה, שהיא פסולה.

וכדין מבוי, שאי אפשר להתירו על ידי קורה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה.

ואמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי פירושא דקרא דכתיב "והבור ריק - אין בו מים".

שהרי ממשמע שנאמר: "והבור ריק", וכי איני יודע שאין בו מים?

אלא מה תלמוד לומר "אין בו מים"?

ללמדנו, שרק מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.

אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח ביתו, בכדי שיהיה ניכר שהנר הוא של בעל הבית ^[21].

והוינן בה: והיכא מנח ליה? באיזה צד של הפתח מניחו?

רב אחא בריה דרבא אמר: מצד ימין של הנכנס לבית.

רב שמואל מדפתי אמר: מצד שמאל של הנכנס לבית.

וטעמו: כדי שתהא נר חנוכה משמאל, ומזוזה מימין, ויהיה מסובב במצוות.

אמר רב יהודה אמר רב אסי: אסור להרצות, למנות, מעות כנגד נר חנוכה ^[22].

כי אמריתא להאי הלכתא קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר של חנוכה - קדושה יש בה עד שנאסר בה אפילו שמוש עראי, כמו למנות מעות לאורה?

מתקיף לה רב יוסף להא דאמר שמואל שדבר אשר מקיימים בו מצוה אך אין בו קדושה אין צורך לנהוג בו כבוד: וכי דם [של שחיטת חיה ועוף] קדושה יש בו?! ובכל זאת נאמרה בו ההלכה שלא לכסותו בדרך בזיון.

דתניא: כתיב "ושפך את דמו וכסהו בעפר". ודרשינן: "ושפך וכסה" - במה, באותה צורה ששפך את הדם, באותו אופן יכסה אותו. כשם שהשחיטה היא באמצעות היד, כמו כן כיסוי הדם צריך להעשות ביד - שלא יכסנו ברגל כיון שאין זה דרך כבוד.

וטעמו של דבר, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו, וכיסוי ברגל הוא דרך בזיון.

בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי: מהו להסתפק, להשתמש, מנויי סוכה [פירות שתולים בסוכה לנוי] במשך כל שבעה הימים של חג הסוכות?

אמר להו: הרי אמרו חכמים: אסור להרצות, למנות, מעות כנגד נר חנוכה. וכשם שבנר חנוכה אסור להשתמש לאורה, כמו כן נויי סוכה אסורים בהשתמשות כל שבעה.

אמר רב יוסף: מריה דאברהם! לשון תמיה.

כיצד תלי רבי יהושע בן לוי הלכה דתניא, שנשנתה בתוספתא בפירוש - בהלכה דלא תניא, שלא נאמרה להדיא, אלא למדוה ממקום אחר.

שהרי האיסור בשימוש בנוי הסוכה - תניא, ואילו איסור השימוש בנר חנוכה - לא תניא.

דתניא: אם סככה לסוכה כהלכתה, ועיטרה ^[23] בנויי סוכה - בקרמים [יריעות מעשה אורג], ובסדינים המצוירים, ותלה בה אגוזין, אפרסקין, שקדים ורמונים, ופרכילי [אשכולות] ענבים, ^[24] ועטרות של שבלים, או ששם יינות או שמנים וסלתות [סולת] בכוסות זכוכית, ותלאם לנוי.

בכל אלו: אסור להסתפק [להשתמש] מהן - עד מוצאי יום טוב אחרון של חג הסוכות.

ואם התנה עליהן קודם כניסת החג הראשון, ואמר שאינו פורש מהם ואינו מקצה אותם לצורך הסוכה, אלא משאיר לעצמו את האפשרות לקחתם ולהשתמש בזמן בין השמשות [שהוא כניסת יום טוב הראשון] - הכל לפי תנאו. ואז רשאי להשתמש בהם בתוך ימי החג ^[25].

הרי ששנינו בתוספתא בפירוש שאסור להסתפק מנוי סוכה [אם לא באופן שמתנה כל כך]. ואם כן, אין לתלות את דין סוכה המפורש בדין שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.

אלא אמר רב יוסף: אכן לא נלמד האחד מהשני.

אלא, אבוהון דכולהו, המקור לכל המקומות בהם נאמר האיסור להשתמש בצרכי מצוה - הוא כיסוי הדם, שלמדנו לעיל שחייבים לכסותו ביד ולא ברגל, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו. ומכאן יש ללמוד הן לסוכה והן לחנוכה.

איתמר: רב אמר: אין מדליקין מנר חנוכה אחד לנר אחר של חנוכה.

ושמואל אמר: מדליקין מנר לנר.

ובהמשך מבארת הגמרא באיזה אופן מדליק מנר לנר.

רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד ישן כדי לקשרה בבגד חדש, משום ביזוי הטלית הראשונה.

[אבל אם הראשונה אינה ראויה ללבישה שרי. מנחות מא ב. ועיין עוד בתוד"ה רב אמר].

ושמואל אמר: מתירין ציצית מבגד ישן לבגד חדש.

נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון במלאכה הנעשית בשבת שלא במתכוין, כדוגמת הגורר ספסל על גבי הקרקע ובעת גרירתו הוא חורץ את הקרקע [והיא תולדה של מלאכת חורש - בשדה, או תולדה של בונה - בבית]. רבי יהודה אוסר, ורבי שמעון מתיר. ונחלקו רב ושמואל בפסק ההלכה: רב אמר: אין הלכה כרבי שמעון בגרירה.

ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בגרירה.

אמר אביי: כל מילי דמר, בכל מעשיו של רבה בר נחמני - הוה עביד כרב. כיון שבכל מחלוקת בדבר איסור - הלכה כדברי רב [ויש אומרים כי רק במה שנחלקו רב ושמואל בהלכות שבת פסק כרב. ריטב"א].

לבר מהני תלת, דרבה בר נחמני הוה עביד בהם כשמואל:

א. מדליקין מנר לנר.

ב. ומתירין ציצית מבגד לבגד.

ג. והלכה כרבי שמעון בגרירה.

דתניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, אלא שהחריץ יעשה מאליו.

יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה, ויתיב וקאמר: טעמא דרב דאמר אסור להדליק נר חנוכה מנר לנר - משום ביזוי מצוה הוא. שהרי הקיסם, שעל ידו הוא מעביר את האש, אינו דבר של מצוה. וכשמדליקו מנר של מצוה הוי ביזוי מצוה.

אמר להו רב אדא בר אהבה: לא תציתו ליה [אל תשמעו לו] במה שאמר שטעמו של רב הוא משום ביזוי מצוה.

אלא טעמיה דרב שאסר הדלקת נר מנר הוא - משום דקא מכחיש מצוה. שנראה כמו שלוקח אור מהנר של מצוה, ושואב משמנו.

מאי בינייהו, בין שני הטעמים?

ומבארינן: באופן דקא מדליק משרגא לשרגא. שאינו מדליק נר מנר על ידי קיסם, אלא מדליק שני נרות ישירות, האחד מהשני.

מאן דאמר שטעמו של רב הוא משום ביזוי מצוה, סבירא ליה דמשרגא לשרגא - מדליק, ואין בזה ביזוי מצוה.

מאן דאמר שטעמו של רב הוא משום שההדלקה נראית כמו אכחושי מצוה, סבירא ליה דלהדליק משרגא לשרגא נמי אסור, משום שגם מנר לנר נראה כאכחושי מצוה.

הערות

^[21] חז"ל קבעו את צורת הפירסומי ניסא דוקא כלפי חוץ, מבאר החתם סופר שלמדו זאת ממזוזה, שקובעים אותה בחוץ כדי לפרסם את ניסו שהוא שומר לנו את הפתח מכל רע, ולכן סמכו שאף נר חנוכה יפרסם את ניסיו באותו מקום.

^[22] רש"י הביא טעם משום ביזוי מצוה, והתוספות כתבו משום שהוקצה למצותו. השולחן ערוך (תרעז, ד) פוסק שהנותר מן השמן והפתילות ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, מפני שהוקצה למצותו. והקרן אורה מקשה מדוע דבר שהוקצה למצוותו נאסר בהנאה אחרי שעבר זמן המצוה?

^[23] החתם סופר (קפד) אומר שמי שתלה אתרוג בסוכתו לנוי, ובחול המועד בא אחד וביקש ממנו לרכוש את האתרוג להשתמש בו למצוה, מותר לו להורידו ולמכור לו אותו בדמים, כיון שכל האיסור להשתמש בנוי, הוא משום ביזוי מצוה, אבל כאן אדרבה זה נהיה המצוה בעצמה שהרי מברכים עליו. (אמנם ביום טוב עצמו האתרוג עדיין מוקצה ואסור, וכל ההיתר הוא רק בחול המועד).

^[24] השערי תשובה (תרלח) הביא את ספיקו של המחזיק ברכה, אם סיכך והיה אשכול של ענבים תלוי ומחובר לסכך כמעיקרו, והפך להיות ממילא לנוי סוכה, האם מועיל בו תנאי, או שאין עליו קדושה כלל כיון שהוא לא הניחו שם לשם נוי.

^[25] כתב הרמ"א יש שכתבו בזמן הזה שאין נוהגין להתנות, והיינו משום שאין בקיאים בתנאי. אמנם המשנה ברורה הביא שהאחרונים חלקו עליו בזה.

נר של חנוכה שהניחה בגובה למעלה מעשרים אמה — פסולה, כדרך שאנו פוסלים סוכה שסככה למעלה מעשרים אמה, וכמבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה לענין עירוב. וטעם הדברים אחד הוא — שלגובה שלמעלה מעשרים אמה אין אנשים רגילים לשאת את ראשיהם, ודבר שצריך לראותו — פסול אם היה למעלה מגובה זה. ואגב כך הביאו עוד דבר שאמר רב כהנא, שדרש רב נתן בר מניומי משמיה [משמו] של רב תנחום: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] ביוסף "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים" (בראשית לז, כד)? האם ממשמע שנאמר "והבור רק " איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר "אין בו מים" — שבא הכתוב להדגיש וללמד כי מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.

א אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה במרחק של טפח הסמוכה לפתח. ושואלים: והיכא מנח ליה [והיכן, באיזה צד, מניח אותו]? ובכך נחלקו הדעות: רב אחא בריה [בנו] של רבא אמר: מצד ימין של הפתח. רב שמואל מדפתי אמר: מצד שמאל. והילכתא [והלכה היא] שיש להניחה משמאל. וטעמו של דבר: כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין. ונמצא הנכנס לבית מסובב במצוות (גאונים).

ב אמר רב יהודה שכך אמר רב אסי שכך אמר רב: אסור להרצות (למנות) מעות כנגד נר חנוכה. וסיפר רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה, את הלכה זו לפני] שמואל, אמר לי: וכי נר חנוכה קדושה יש בה שאסור להשתמש לאורה? מתקיף לה [מקשה עליה] על שאלה זו רב יוסף: וכי מה שאלה היא זו, וכי דם שחיטה קדושה יש בו? דתניא [שכן שנינו בברייתא] שאת הפסוק "ושפך... את דמו וכסה בעפר" (ראה ויקרא יז, יג) דרשו: במה ששפך יכסה. שכשם ששפך את דם השחיטה בידו, כך חייב לכסות את הדם בידו, שלא יכסנו ברגל, וטעמו של דבר: שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי [כאן גם כן] יש לנהוג קדושה בנר חנוכה, כדי שלא יהו מצות בזויות עליו וישתמש בהן לצרכים אחרים.

מסופר כי בעו מיניה [שאלו ממנו] מר' יהושע בן לוי: מהו הדין שיוכל אדם להסתפק (להשתמש, להנות) מנויי סוכה (אותם הדברים שתולים בסוכה כדי ליפותה) כל שבעה ימי חג הסוכות? אמר להו [להם]: הרי כבר אמרו בדומה לכך שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, ומכאן שאין להשתמש בחפץ של מצוה לתכלית אחרת. אמר על כך רב יוסף בתמיהה: מריה [ריבונו] של אברהם! תלי תניא בדלא תניא [תלה את הדבר השנוי בדבר שאיננו שנוי], שהרי לגבי סוכה תניא [שנינו בברייתא] שיש איסור ליהנות מנויה, והאיסור בנר חנוכה לא תניא [נשנה] בברייתא כלל. דתניא [שכן שנינו בתוספתא] למסכת סוכה: סוכה אשר סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים (יריעות צבועות) ובסדינין המצויירין, ותלה בה לקישוט אגוזים, אפרסקין, שקדים ורמונים, ופרכילי (ענפי) ענבים ועטרות (זרים) של שבלים, יינות, של שמנים וסלתות (כלים מלאים סולת) — אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג. ואולם אם התנה עליהן לפני שתלה אותם שתהא בידו רשות להשתמש בהם אף בימי החג — הכל לפי תנאו, ומותר. ובכל אופן מאחר והאיסור להנות מנר חנוכה לא נשנה במפורש אין להביא ראיה ממנו לענין נוי סוכה! אלא אמר רב יוסף: אין צורך להביא ראיה לדין הסוכה מנר חנוכה, כי אם אבוהון דכולהו [אביהם של כולהו] דם, שהמקור הראשון שממנו למדים אנו שאין לנהוג בזיון במצוות הוא הכתוב בדבר כיסוי דם שחיטה.

ג איתמר [נאמר] במחלוקת האמוראים: רב אמר, אין מדליקין בנרות חנוכה מנר אחד לנר אחר. ושמואל אמר מדליקין. ואגב כך הביאו גם כן שרב אמר: אין מתירין ציצית מבגד אחד כדי להטילה בבגד אחר. ושמואל אמר: מתירין מבגד לבגד. ועוד, רב אמר: אין הלכה כשיטת ר' שמעון בגרירה, כלומר, כר' שמעון שהתיר לגרור חפצים בשבת, אף שבגרירתם הם עושים חריץ באדמה, מאחר שאין הוא מתכוון בגרירה לחפור באדמה. ואילו שמואל אמר שיש לפסוק הלכה כשיטת ר' שמעון בגרירה.

אמר אביי: כל מילי דמר עביד [הדברים עשה החכם] רבה כרב לבר מהני תלת דעביד [חוץ משלשה אלה שעשה] כשמואל שפסק: מדליקין בנר חנוכה מנר לנר, ומתירין ציצית מבגד לבגד, והלכה כר' שמעון בדין גרירה. וענין הגרירה הוא כפי דתניא [ששנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: גורר אדם מטה, כסא או ספסל על האדמה, ובלבד שלא יתכוין בכך לעשות חריץ באדמה. אך אם נעשה חריץ ממילא — אין להקפיד.

ד יתיב ההוא מרבנן קמיה [ישב אחד החכמים לפני] רב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: טעמא [הטעם] של רב שאסר להדליק בנרות חנוכה מנר לנר הרי הוא משום ביזוי מצוה, שעל ידי השימוש בנר הוא מבזה את מצות החנוכה, שבכך הוא משתמש בנר החנוכה לא להארה אלא לצורך אחר. אמר להו [להם] רב אדא בר אהבה לתלמידיו: לא תציתו ליה [אל תשמעו לו], כי טעמא [הטעם] של רב הוא: משום דקא [שהוא] מכחיש מצוה, שעל ידי ההדלקה מנר לנר הוא ממעט קצת מן השמן והפתילה שהוקדשו לצורך המצוה. ושואלים: מאי בינייהו [מה הבדל המעשי ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה באופן דקא [שהוא] מדליק משרגא לשרגא [מנר לנר] במישרין, ואיננו מדליק קיסם או נר אחר כדי להדליק בו אחר כך את השני שלדעת מאן דאמר [מי שאומר] שטעמו של רב משום ביזוי מצוה, הרי משרגא לשרגא [מנר לנר] מדליק אף מלכתחילה, שאינו מפחית מקדושת המצוה בהדלקת נר אחר שאף הוא לצורך מצוה, ואילו לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שטעמו של רב משום אכחושי [הכחשה] של המצוה, אם כן משרגא לשרגא נמי [מנר לנר גם כן] אסור, שהרי סוף סוף מנצל הוא נר של מצוה לדבר שהיה יכול לעשותו בנר של חולין.

מתיב [מקשה] על כך רב אויא ממה ששנינו בתוספתא: סלע (מטבע) של

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

A Hanukkah lamp that one placed above twenty cubits is invalid, just as a sukka whose roofing is more than twenty cubits high, and just as an alleyway whose beam, its symbolic fourth partition in order to place an eiruv, is more than twenty cubits high, are invalid. The reason is the same in all three cases: People do not usually raise their heads and see objects at a height above twenty cubits. As there is a requirement to see all of these, they are deemed invalid when placed above that height. And the Gemara cites another statement that Rav Kahana said that Rav Natan bar Manyumi taught in the name of Rav Tanḥum: What is the meaning of the verse that is written with regard to Joseph: “And they took him, and cast him into the pit; and the pit was empty, there was no water in it” (Genesis 37:24)? By inference from that which is stated: And the pit was empty, don’t I know that there was no water in it? Rather, why does the verse say: There was no water in it? The verse comes to emphasize and teach that there was no water in it, but there were snakes and scorpions in it.

Rabba said: It is a mitzva to place the Hanukkah lamp within the handbreadth adjacent to the entrance. The Gemara asks: And where, on which side, does he place it? There is a difference of opinion: Rav Aḥa, son of Rava, said: On the right side of the entrance. Rav Shmuel from Difti said: On the left. And the halakha is to place it on the left so that the Hanukkah lamp will be on the left and the mezuza on the right. One who enters the house will be surrounded by mitzvot (ge’onim).

Rav Yehuda said that Rav Asi said that Rav said: It is prohibited to count money opposite a Hanukkah light. Rav Yehuda relates: When I said this halakha before Shmuel, he said to me: Does the Hanukkah light have sanctity that would prohibit one from using its light? Rav Yosef strongly objected to this question: What kind of question is that; does the blood of a slaughtered undomesticated animal or fowl have sanctity? As it was taught in a baraita that the Sages interpreted the verse: “He shall spill its blood and cover it with dust” (Leviticus 17:13): With that which he spilled, he shall cover. Just as a person spills the blood of a slaughtered animal with his hand, so too, he is obligated to cover the blood with this hand and not cover it with his foot. The reason is so that mitzvot will not be contemptible to him. Here too, one should treat the Hanukkah lights as if they were sacred and refrain from utilizing them for other purposes, so that mitzvot will not be contemptible to him.

The Gemara relates that they raised a dilemma before Rabbi Yehoshua ben Levi: What is the halakha with regard to using decorations of a sukka all seven days of the festival of Sukkot? He said to them: They already said in a similar vein that it is prohibited to count money opposite the Hanukkah light, which proves that one may not use the object of a mitzva for another purpose. Rav Yosef replied in surprise: Master of Abraham! He makes that which was taught dependent upon that which was not taught. As, with regard to sukka, the prohibition to enjoy use of its decorations was taught in a baraita, and the prohibition to enjoy use of the Hanukkah lights was not taught in a baraita at all. As it was taught in a Tosefta in tractate Sukka: With regard to one who roofed the sukka in accordance with its halakhic requirements, and decorated it with colorful curtains and sheets, and hung in it ornamental nuts, peaches, almonds, and pomegranates, and grape branches [parkilei], and wreaths of stalks of grain, wines, oils, and vessels full of flour, it is prohibited to use them until the conclusion of the last day of the Festival. And, if before he hung the decorations he stipulated with regard to them that he will be permitted to use them even during the Festival, everything is according to his stipulation, and he is permitted to use them. In any case, since the prohibition to benefit from the Hanukkah light is not explicitly taught, a proof should not be cited from there to resolve the dilemma with regard to sukka decorations. Rather, Rav Yosef said: There is no need to bring a proof for the halakhot of sukka from the Hanukkah light. Rather, the paradigm of them all is blood. The verse with regard to the covering of the blood of slaughter is the original source from which the prohibition to treat mitzvot with contempt is derived.

It was stated in a dispute between amora’im that Rav said: One may not light from one Hanukkah lamp to another lamp. And Shmuel said: One may light in that manner. The Gemara cites additional disputes between Rav and Shmuel. Rav said: One may not untie ritual fringes from one garment in order to affix them to another garment. And Shmuel said: One may untie them from one garment and affix them to another garment. And Rav said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in the case of dragging, as Rabbi Shimon permitted dragging objects on Shabbat, even if, as a result, a furrow would be dug in the ground, as it was not the person’s intent to dig that hole. Shmuel said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in the case of dragging.

Abaye said: In all halakhic matters of the Master, Rabba, he conducted himself in accordance with the opinion of Rav, except these three where he conducted himself in accordance with the opinion of Shmuel. He ruled: One may light from one Hanukkah lamp to another lamp, and one may untie ritual fringes from garment to garment, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in the case of dragging. As it was taught in a baraita, Rabbi Shimon says: A person may drag a bed, chair, and bench on the ground, as long as he does not intend to make a furrow in the ground. Even if a furrow is formed inadvertently, one need not be concerned.

One of the Sages sat before Rav Adda bar Ahava, and he sat and said: The reason for the opinion of Rav, who prohibited lighting from one Hanukkah lamp to another, is due to contempt for the mitzva. Using the light for a purpose other than illumination demeans the mitzva of Hanukkah lights. Rav Adda bar Ahava said to his students: Do not listen to him, as the reason for Rav’s opinion is due to the fact that he thereby weakens the mitzva. By lighting from lamp to lamp he slightly diminishes the oil and wick designated for the purpose of the mitzva. The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: The practical difference between them is in a case where he lights directly from lamp to lamp, without using a wood chip or another lamp to light the second lamp. According to the one who said that Rav’s reason is due to contempt for the mitzva, directly from lamp to lamp he may even light ab initio, as, by lighting another Hanukkah lamp, he does not thereby demean the sanctity of the mitzva because the second lamp is also a mitzva. According to the one who said that Rav’s reason is because he weakens the mitzva, lighting directly from lamp to lamp is also prohibited, as ultimately, he utilizes the mitzva lamp for a task that he could have accomplished with a non-sacred lamp.

Rav Avya raised an objection from that which was taught in a Tosefta: A sela of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה שלא יהא מצות בזויות עליו כמו הדם דאמר רחמנא ושפך וכסה שלא יכסנו ברגל וכו' וכן סככה כהלכתה כו' אמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם פי' כל המצות מן הדם לומדות שלא יהא מצות בזויות עליו:
תניא בכ"ה בכסליו חנוכה תמניא יומי דלא למספד שכשנכסו עכו"ם להיכל טימאו כל שמן שבמקדש וכשגברו כו':

אתמר רב אמר אין מתירין ציצית מבגד לבגד כלומר מזו הטלית ומטילין לטלית אחרת וכו'. אין מדליקין מנר של חנוכה נר אחר ואין הלכה כרבי שמעון בגרירה. רבה בר נחמני לעולם היה עושה כרב בר מהני תלתי דעביד כשמואל דהוה שרי להתיר ציצית מבגד לבגד ולהדליק מנר של חנוכה נר אחר של חנוכה והלכתא כר"ש דאמר גורר.

וכי נר קדושה יש בו. ואתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו נ"ל דה"פ דמדאסר רב אשי אפילו הרצאות מעות דליכא משום שמא יאמרו לצורכו הוא דאדלקי' לפום הכי אקשי וכי מצות דברים שבקדושה הן כגון תפלין וס"ת ותשמישיהן שהן אסורין בהנאת תשמיש חול וא"ל רב יוסף וכי דם קדושה יש בו שלא נהג בו במה שירצה והלא תשמישי מצוה נזרקין הן אלא אע"פ שנזרקין לאחר מצותן בשעת מצותן נוהגין בהן קדושה שלא יהי' מצות בזויות עליו ה"נ נוהגין בהן כדברים שבקדושה ואסורין בהן שמוש חול בשעת מצותן ולא משום דדמי בזיון לבזיון מדמי להו אלא כדפרישית. וכן הא דמדמי ריב"ל עצי סוכה משמע דקסבר שחל שם שמים על הנר הוא ומשום קדושה דא"ל ר"י היכי תלי תניא בדלא תניא אפי' לדבריו אלא א"ר יוסף משום בזיון הוא שבשעת מצותן אסורין הן וכיון שנאסרו אף זה שבא להסתפק מהן ולסלקן מן המצוה אסור דהא איתקצאי למצוה א"נ שאם בא לאוכלן ולסלקן מהמצוה בזוי מצוה הוא (דעדיף בין) רשות ממצוה:

אבוהון דכולהו דם. והא דלא קאמר אבא דכולהו עצי סוכה, ואף על גב דנפקא לן מחג הסוכות, מה חג לה' (ויקרא כג, לד) אף עצי סוכה לה', כדאיתא בריש פרק המביא כדי יין (ביצה ל, ב). יש לפרש משום דאי מהתם הוה אמינא דשאני התם שיש בטול מצוה כשמסתפק מהם וסותר את הסוכה, אבל בסיפוק נויין והרצאת מעות דליכא משום ביטול מצוה אימא דשרי, אלא דמדם ילפינן לכולהו.

נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי שאין כאן היכר ומ"מ למטה מעשרה מותר לא הושוית לסוכה ומבוי אלא למעלה מעשרים ומ"מ הדור מצוה להגביהה עשרה להרבות בפרסומה ויש פוסקים בהפך ממה שאמר רבינא בכאן זאת אומרת מצוה להניחה בתוך עשרה ולא יראה כן שהרי נדחית בטעם הראוי כמו שתראה בסוגיא בפירוש:

נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח ולהדליקה שם הן מבחוץ לזמן הקדום הן מבפנים לזמן של עכשיו ומצד שמאל כדי שתהא מזוזה בימין הנכנס שנ' בה ביתך דרך ביאתך ודרכו של אדם להרים רגל ימין תחלה ותהא נר חנוכה משמאל הנכנס ופרשו בהגדה ויבא בעל הבית בתפליו ובטלית מצוייצת ביניהם חונה מלאך י"י סביב ליראיו ויחלצם:

כבר ביארנו בנר חנוכה שאסור להשתמש לאורה ואפי' בהרצאת מעות והרצאת מעות יש מפרשי' מנין ויש מפרשים בדיקתן וכמו שאמרו מעות יש לי ואין לי שולחני לרצותן ר"ל להראותם ומ"מ בין זו ובין זו אסור:

נויי סוכה יתבאר במקומו שאסור להסתפק בהן כל ז' והוא שאמרו סככה כהלכתה ועטרה בקרמי' ובסדיני' המצויירים ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות שובלין יינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהם עד מוצאי י"ט האחרון של חג ומ"מ אם התנה עליהם הכל לפי תנאו והוא שיאמר איני בודל מהם כל בין השמשות שנמצא שלא חלה עליהן קדושה כלל שאם לא התנה בין השמשות או שהתנה למחרתו הואיל ונאסר בין השמשות הוקצה לכל שמאחר שאין בקדושה זו הפסק בין לילות לימים כולם כיום אחד ארוך הם ובעצי סכה מיהא אין תנאי מועיל בהם שעל כל פנים אסור בהם בין השמשות מכח סתירת אהל ויש חולקים בזה וכבר ביארנוה במקומה:

הדלקת נר חנוכה מנר חנוכה אחרת נחלקו בה רב ושמואל רב אוסר ושמואל מתיר והעלוה בגמ' כשמואל ויראה שאף ע"י קינסא מותר אע"פ שיש כאן קצת ביזוי שהרי נחלקו בגמ' בטעמו של רב שיש אומרי' שהוא אומר כן מצד אכחושי מצוה ר"ל שדומה כמו שנוטל מאורה ושואב קצת מלחלוח השמן ולדעת זה אף בלא קינסא אסור וי"מ טעמו משום בזויי מצוה ולדעת זה לא נאסר מנר לנר אלא ע"י קינסא והעלוה בגמ' כטעם זה ואף בזו חלק שמואל והלכה כמותו ומ"מ יש מפרשים שלא אמרה רב אלא משום אכחושי מצוה ומצד חולשת טעמו קבעוה כשמואל הא על ידי קינסא אף שמואל אוסר ואע"פ שכבר פירשנו שאין שמואל חושש לבזוי מצוה בזו שאני הואיל ומבזה בגופה ומ"מ שיטת הסוגיא מוכחת כדעת ראשון והדלקה מנר לנר שלא ע"י קינסא אחר שהדלקה במקומה עושה מצוה אתה מפרשה בכלי של נרות אחד שהוא מדליק את הראשונה ואח"כ מדליק את השניה ממנה במקומה והשלישית מן השניה וכן בכלם שאם היה מביא נרות של בית זה להדליקן בנרות של בית אחר הרי להדלקה במקומה אנו צריכים וכן אתה יכול לפרשה בשני בני אדם העומדים בבית אחד או סמוכים זה לזה שמביא את המודלקות ומדליק מהם את האחרות במקום קביעותם וחוזר ומניח את האחרות במקומן:

יש דברים שאין חוששין כל כך לבזוי מצוה אחר שאין מבזין בגופה והוא שאמרו שמותר להתיר ציצית מטלית ישנה ולהטילו לטלית חדשה ולא סוף דבר לדעת האומר חובת גברא הוא אלא אף לדעת האומר חובת מנא הואיל ולצורך בגד אחר הוא עושה ומ"מ כל שלא להניח בבגד אחר אסור מכיון שהישן ראוי לתשמישו הראשון אסור להפקיעו ממנו שלא לצורך מצוה ודברים אלו דוקא במתיר הקשרים וחוזר וקושרן בבגד שני אבל אם חותך הכנף ומוציא הציצית שלם וחותך כנף הבגד החדש להכניסו שלם יראה שיש בו משום תעשה ולא מן העשוי:

גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ שכל שאין מתכוין להם מותר אא"כ הוא פסיק רישיה ולא ימות שאסור ויש בענין זה תנאים ודברים ארוכים ובמקומות שבמסכתא זו יתרחבו בה הדברים:

אע"פ שהקלנו בהדלקת קינסא אע"פ שיש בו קצת ביזוי הואיל וגוף אותה מצוה בעצמה נעשית בה במקום שיש בה חשש לדבר אחר אין עושין כן והוא שאמרו מעשר שני אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב שאין כאן צורך למשקל גדול ואפי' על דעת לחלל עליהם מעשר שני אחר שהוא [מקיימן מצוה וטעם האיסור משום גזירה שמא יכוין ממנו משקולת כלומר אחר שהתחיל לשקול בהן יצניעם לצורך משקולת כשיצטרך לו לשקול פעם אחרת אחר שמצאם מכוונים למשקל הצריך לו ויתחסרו הפירות וכששוקל בהם פעם אחרת נמצא מוציא מעשר לחולין בפחות מדמיו וגדולי הצרפתים גורסין שמא לא יכוין משקלותיו ומפרשין אותה בענין אחר כמו שתראה בפירושיהם ואין דבריהם נראים:

בד"ה אסור להסתפק כו' כולי' יומא של ספק ח' וט' אבל אתרוג אינו ניטל בספק ז' וח' ולא איתסר בספק שמיני אלא משום דאתקצאי כו' ואע"ג דבין השמשות של שמיני נמי אסור כו' עכ"ל כל דבריהם אלו למאי דמסיק התם פרק לולב וערבה ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר אביי שמיני ספק שביעי אסור תשיעי ספק שמיני מותר וכן הוא בהדיא במרדכי סוף פרק לולב וערבה בשם ר"י ע"ש ואף שמה שכתבו בתחלת דבריהם מפרש בפרק לולב וערבה משום דסוכה בספק ז' יתובי כו' אמרו כן לבני א"י דלכך סוכה אסורה להם בח' ה"ה והוא הטעם לדידן לאסור סוכה בתשיעי וכ"ה גם כן בהדיא שם במרדכי וז"ל דהא כל יום ח' יתובי יתבינן מש"ה אמרינן איתקצאי לכולי יומא דט' כו' ע"ש מיהו הא שכתבו אבל אתרוג אינו ניטל בספק ז' וח' כו' לא אמרו כן שם בבני א"י אלא דלכך מותר בח' לבני א"י משום דאתרוג לא חזי בין השמשות משיצא בו שחרית ולכך הוצרכו לומר לדידן דאתרוג אסור בח' ומותר בט' משום כיון דבח' אינו ניטל ולא איתקצאי בח' משום דהוקצה ביה למצוה דהא אינו ניטל בו אלא דאסור לדידן בח' משום דאיתקצאי בין השמשות של ז' דבז' הוקצה למצוה דניטל בו ביום ולכך הוקצה לכולי יומא דשמיני ואע"ג דבין השמשות של ח' נמי אסור משום שהוא ספק יום כו' לא איתקצאי בכך כולי יומא כיון דלא הוקצה בשמיני משום מצוה כן נראה לי לפרש דבריהם והוא היותר מבואר במרדכי שכתב ולא נאסרת ביום ח' אלא משום דאיתקצאי לבין השמשות דסוף שביעי ולא משום מצוה דיום ח' כו' משמע דביום ח' גופיה שפיר איתקצאי לאסור בו משום דבין השמשות שלו שהוא סוף ז' הוקצה משום מצוה דניטל בו ביום ומיהו ק"ק לפ"ז ומהאי טעמא יאסור אביי נמי אתרוג בח' לבני א"י כיון דאית ליה דסוף ז' הוקצה למצוה איתקצאי לכולי יומא דח' וי"ל דלדידן יש לאסור טפי משום דיום ח' הוא ספק ז' והאי בין השמשות דז' איכא לספוקי ביה שהוא יום ואת"ל שהוא לילה שמא האי ח' ז' הוא וכן נראה מפירש"י שם שפי' ואנן דאית לן בח' תרי יומא היאך עבדינן מי אסרינן ליה ביומא קמא משום ספק ז' כו' עכ"ל וקרוב לזה כתב הרא"ש דלכך אסור טפי לדידן גם בח' משום דשמא אם יבא אליהו ויאמר דז' הוא גם התוס' כתבו בזה שם טעם לאסור לדידן טפי ביום שמיני משום גזירה דסוכה ומהרש"ל הגיה בדברי התוס' לקיים דבריהם לבני ארץ ישראל אבל דברי התוס' הם מעורבים בגמגומים רבים ואין להאריך בהם כי לדברינו דברי התוס' יבואו על נכון בלי מחק וגמגום גם דברי המרדכי סוף פרק לולב וערבה אי אפשר להגיה ע"פ הגהתו כאן ודו"ק:

בד"ה סוכה תניא כו' ואפילו נפלו ואפילו בחול המועד כו' עכ"ל לצדדין קאמר אפילו נפלו ביום טוב ושבת ומשום מוקצה ואפילו בחול המועד ולא נפלו דהוי מיהת ביזוי מצוה וכ"ה בהגהת אשר"י וק"ל:

בא"ד ופריך למימרא דמהני כו' ומשני סיפא אתאן כו' ובתר הכי פריך כו' לא בעי לשנויי כו' עכ"ל ר"ל דלא בעי לשנויי בקושיא קמייתא כדמשני בבתרייתא דהכל לפי תנאו בקמייתא דקאי אעצי סוכה משמע בכל הסוכה אבל בבתרייתא ניחא דקאי אנוי סוכה וק"ל:

בתוס' ד"ה אסור להסתפק ממנו עד מוצאי יום טוב האחרון כו' מפרש פרק לולב וערבה משום דסוכה בספק ז' ספק ח' יתובי יתבינן כו' נ"ל דכל דבור תוספות הוא מוטעה שהרי בשמעתין דקתני בברייתא עד מוצאי יו"ט האחרון אינו מיירי כ"א בשמיני של חג הסוכות שהוא נקרא יו"ט אחרון של חג ולא יום הט' של חג שהרי בזמן התנאים שהיו בארץ ישראל לא היו עושים החג ט' ימים וגם הסוגיא דפרק לולב וערבה לא איירי שם כלל מיום הט' כי אם מיום השמיני ואין הסוגיא שם כלל בלשון זה שמביאים התוספות בדבור זה אלא הכי איתא התם א"ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסור ואמרינן התם מאי שנא סוכה ומ"ש אתרוג ומשני סוכה דחזי לבין השמשות פי' בין השמשות של מוצאי שביעי ותחלת שמיני דאי מתרמי ליה סעודתא בעי למיתב בגווה ומיכל בה אתקצאי לבין השמשות ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולא יומא דשמיני אתרוג דלא חזי לבהש"מ פי' במוצאי ז' שהרי יצא בו בשחרית לא אתקצאי לבין השמשות ולא אתקצאי לכולא יומא דשמיני פירוש ולכך מותר בשמיני ומקשו שם התוס' ובפ"ק דסוכה דף י' אע"ג דאתרוג נמי מוקצה בבין השמשות דמוצאי ז' משום דשמא יום הוא והוי ז' של חג לא שייך כי האי גוונא לאוסרו בשמיני במגו דאתקצאי כו' מאחר דלא נאסר אלא מחמת יום שעבר ומביאים ראיה מביצה שנולדה בזה מותרת בזה כמו שכתבו התוספות גם כן הכא וכתבו עוד שם ולא דמי לסוכה דאמרינן משום דאי אתרמי ליה סעודתא בין השמשות אע"ג דלא מחייב למיכל בה אלא משום ספיקא יום שעבר שאני סוכה דמ"מ חייב למיכל בה מחמת מה שיהיה וכו' ע"ש וכשיטה זו צריך לגרוס גם כן הכא בתוספות אלא שנפל הטעות בספרים משום דלדידן אנו עושין שני ימים יו"ט אחרון בכל שני יו"ט של גליות ובשמיני הוא ספק שביעי וקי"ל דבשמיני יתבינן בסוכה אבל ברוכי לא מברכינן משום דספק הוא ולדידן אי מתרמי ליה סעודתא אפילו בבהש"מ דמוצאי שמיני חייב למיתב בסוכה ולמיכל בה ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולא יומא ולדידן באמת הסוכה אפילו בט' אסור מהאי טעמא דספק ח' הוא והתשיעי לדידן כמו הח' לדידהו אבל אתרוג אינו אסור כי אם בז' אבל בה' הוא מותר אפילו לדידן שהרי גם לדידן אין נוטלין האתרוג כי אם עד שחרית יום ז' ותו לא ואפשר דלדידן כיון דשמיני ספק שביעי אסור האתרוג גם בח' דהב' ימים כחדא יומא הוא לענין זה אבל אינו מוכרח ומסבה זו נתפשטה הגירסא זו שלפנינו בתוספות בדבור זה אבל האמת הוא שהתוספות לא איירי אלא בשמיני לחוד ולא מתשיעי כאשר כתבנו ועיין בסוכה בפ"ק דף י' ותמצא כל השיטה זו מבוארת היטב ודו"ק אבל במסכת ביצה דף ל' ע"ב ד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג מפרשים שם התוספות יום האחרון גם על יום התשיעי ע"ש:

תוס' בד"ה אסור להסתפק כו' איתקצי כולי יומא של ספק שמיני ותשיעי כו'. נ"ב מה שכותבין התוס' של ספק שמיני ותשיעי בגמ' לא נאמר רק יום שמיני היינו לבני א"י וממילא לדידן אפי' ביום ט' משום ספיקא דיומא וכן אתרוג האידנא אף ביום השמיני אסור מכח ספיקא דיומא וכן איתא התם להדיא וק"ל:

בא"ד ולא איתסר בשמיני משום דאיתקצי כו' דבין השמשות של שביעי נמי אסור כו' כצ"ל. ונ"ב כאשר הגהתי כן מצאתי בגליון תוס' ישנים וכ"ה להדיא בתוס' פרק קמא דסוכה ובאשר"י פרק לולב וערבה ואע"ג שבגמ' לא מפרש טעמא דסוכה דמיתב יתבינן כו' ואתרוג אינו ניטל כו' אלא עיקר טעמא דאתרוג משום דכבר נפיק ביה בשחרית ולא איתקצי בין השמשות מ"מ נראה ליישב דהתוספות מפרשים טעמא אמאי אתרוג נמי לא איתקצי בין השמשות דילמא נמי אי איתרמי ליה דלא נפיק ביה בשחרית כמו שהקשה הר"ן בסוכה ע"כ מפרשים דבאתרוג לא שייכא הא כמו שאינו ניטל לדידן בספיקא דיומא ביום שמיני הוא הדין בספק בין השמשות וסוכה כמו שאט יושבין עתה ביומא דשמיני מכח ספיקא ה"ה בבין השמשות אפילו לבני ארן ישראל וק"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה סוכה תניא כו' ומשני סיפא כו'. נ"ב פירוש דקתני ואם התנה עליהן כו' אע"פ דלעיל מיניה תניא ושוין בסוכת החג בחג שאסור ליטול ממנה עצים סיפא דואם התנה כו' איירי בסוכה דעלמא וק"ל:

גמרא סככה כהלכתה כו' יינות שמנים כו' כצ"ל. ומלת של למחוק:

שם סלע של מע"ש כו'. נ"ל למחוק תיבות סלע של. וכ"נ מפרש"י וכן בתוספתא ליתא. וגי' שלפנינו יל"פ ע"פ שכ' התוס' ר"פ הזהב ובכ"ד דמשקל דינר זהב כפלים בשל כסף והסלע שהוא ד' דינרים משקלו ב' דינרי זהב. ומדוייק סלע כו' כנגדו דינרי זהב דהיינו שנים:

רש"י [ד"ה הלכה כר"ש. והוי תולדה דחורש כו'. עמש"כ ע"ד בסוכה (ל"ג ב') וכאן י"ל דכוונתו אילו הוה עבידי כדרכו כדאיתא לקמן (ע"ג ב')] :

שם ד"ה אכחושי. מלחלוחית שומנו כצ"ל:

מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ. מקשים אם כן למה כתב 'רֵק'? ונראה לי דאי לא כתב רֵק אלא כתב אֵין בּוֹ מָיִם, הווה אמינא מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל הֶבֶל יֵשׁ בּוֹ, כי יש בורות עמוקים מלאים הבל ועשן והוא מזיק וממית לכל בעל חי היורד שם. ובזה יצא קושיא על ראובן איך חשב להצילו בכך והלא אפשר שימות חס וחלילה מן ההבל הרב, לכך כתיב רֵק דמזה למידין שלא היה בו הבל, ואם היה כותב תיבת רֵק בלבד הוה אמינא דלא היה בו נחשים ועקרבים והיה מתמעט הנס בכך, לזה אמר אֵין בּוֹ מָיִם למידק מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ, והטעם דנחשים ועקרבים דרכם לעמוד בחרכים ובסדקים ולא בקרקעית הבור, לכן השתא תוכל לומר עליו רֵק אף על פי שיש שם נחשים כי אינם בחלל הבור אלא בסדקים וחרכים, ושפיר תוכל למידק מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ, ובזה אין קושיא על ראובן שחשב להצילו בכך כי הוא לא ראה בו נחשים מפני שהיו בחורין וסדקין ואינם נגלין בקרקעית הבור ותוך חללו. ונראה לי בס"ד מליצה נאה בדברי המאמר שרמז לפי דרכו על עם הארץ שהוא נקרא 'בור' אין בו מים זו תורה, אבל נחשים ועקרבים יש בו שהוא מזיק לתלמידי חכמים בדבורו ומעשיו כנחשים ועקרבים.

אָסוּר לְהַרְצוֹת מָעוֹת כְּנֶגֶד נֵר חֲנֻכָּה. יש להקשות למה נקיט הכי והוה ליה למימר אסור להשתמש? ונראה לי בס"ד נקיט כן לרבותא דאפילו למנות מעות שזה אפשר לעשות בדוחק קצת גם בחשך כיון דאין צריך לבדוק אותם אלא רק מונה מין מטביע אחד אף על פי כן אסור כיון דנהנה קצת מאורה, ולכן גם בזה אמר לְהַרְצוֹת רצונו לומר למנות ולא אמר לבדוק מעות דזה פשיטה דאסור כי הוא משתמש ממש.

שֶׁלֹּא יְהוּ מִצְווֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו. נראה לי, הכונה על גופו שלא ימאס גופו את המצות, שנמאס לתפוס בידו עפר ואפר לכסות בו הדם כשהוא אוחז בידו, וכן נמאס ליתן זרוע ולחיים וקיבה בידו, וכאשר היה נמאס יששכר איש כפר ברקאי לעבוד עבודה בידו (כריתות כח.).
ומה שאמר: הָכָא נַמִּי שֶׁלֹּא יְהוּ מִצְווֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו קשה, מאי מדמי הא להא, והלא כסוי שאני, שעושה מצות כסוי ברגליו, הא ודאי מבזה המצוה בכך, אך כאן מונה מעות לאור הנר הזורח בבית, ואינו עושה בזיון בגוף הנר של חנוכה?
ונראה לי, גם הכא עביד בזיון בגוף הנר, דאם יתירו לו שמוש לאור הנר, אז אפשר שיקח הנר חנכה עצמו, ויכניסנו לבית הכסא להאיר לו בו שם.

גמרא אמר אביי כל מילי דמר. עיין לקמן דף מו ע"א תוספות ד"ה דנפטא ובעירובין דף צג ע"ב תוספות ד"ה לא תימא:

מתני' הדמאי מערבין בו וכו'. ק"ל לשיטת ר"ת ספ"ז דבב"מ דלוקח אחר מירוח פטור מדאורייתא. א"כ היכי הוי בעי להוכיח מהך דדמאי דכל דדבריהם לא בעי ברוכי. א"כ אמאי נקט דמאי הלא בכה"ג דלקח מחבירו אף בודאי יהי' הדין דמפריש ערום דלא בעי ברוכי כיון דהוי דרבנן: דף נט תד"ה ור"י אמר וכו' ואי לא פי' הקונטרס דהתם הוי ניחא וכו'.
קצרה דעתי מלהבין. איך עלה על דעתם לומר דלא כפי' הקונטרס. דאיך יפרש בע"א הא דאמר רבא טהור מלקבל זיתים וכו' ולאיזה ענין הוא טהור. גם סתם מתני' בכלים פ"ג העשוי לאוכלים כמוציא זית. הרי דבמוציא זית בטל מתורת טומאה:

פסולה כסוכה וכמבוי נ"ל דנקט לשון פסולה דשייך בדאורי' כמ"ש תוס' להורות נתן דנהי דהדלקת נרות בעצם לאו דאוריית' מ"מ חנוכה גופי' וכל י"ט הקבועים על נסים דאורייתא נינהו כדעת בה"ג דהלל ומגילה וחנוכה דאוריית' ופליגי בזה רמב"ם ורמב"ן בס' המצות בשרש הראשון סוף תשובה א' ותשובה ב' ע"ש ולפע"ד לאו יפלא כלל לומר דק"ו דילפי' פ"ק דמגילה דאורייתא היא השתא משיעבוד לגאולה אמרי' שירה ממיתה לחיים לא כ"ש נמצא מ"ע דאוריית' לקבוע יום על כל נס אלא שחכמים קבעו מה לעשות בו מעין המאורע בזה לקרוא מגילה ולשלוח מנות ובזה לומר הלל ולהדליק נרות נמצא עיקרו דאורייתא ופירושו מדרבנן:

ובזה י"ל המשך דר' תנחום דוהבור רק לכאן דברבה פ' וישב פליגי חד מפרש נתרוקנה בורו של אבות ולא הי' בה מים של תורה ונ"ל כוונתו במה שאמר מה בצע וגו' לכו ונמכרנו. והלא אנן קיי"ל שבי קשה מחרב כמבואר ב"ב ח' ע"ב. אמנם לפ"ז גם ק"ו הנ"ל ליתא משיעבוד לגאולה אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש הלא שיעבוד קשה טפי וליכא ק"ו וא"כ קשה איך אמר לשון פסולה הא לא הוה דאוריית' וע"כ צ"ל אחר מתן תורה שבי קשה משום שאינו יכול לקיים תורה ומצות בין הגוים אבל במצרים הי' שבי קיל ממיתה וסברא זו רמיזא ב"ב ח' ע"א תוס' ד"ה יתיב וכו' דבשבוים גוים ליכא מצוה רבה והיינו מטעם הנ"ל. וא"כ ה"ה בשבוים קודם מ"ת ואפי' למה שכ' רמב"ן שבא"י שמרו אבותנו המצות מ"מ הם מכרוהו לישמעאלים להורידו מצרימה ובח"ל לא שמרו התורה וא"כ שבי קיל ויפה אמרו מה בצע לכו ונמכרנו ולא נתרוקנה בורו של יעקב ממי תורה וע"כ הבור רק להורות מים אין בו אבל נחשים ועקרבים היו בו וא"ש ההמשך וק"ל. ודע דאפשר לומר שאני שבי דמצרים דאלולי יצאנו משם לא קרבנו לפני הר סיני ודן מיניה לפורים שע"י הנס הי' קבלת התורה ג"כ דהדר קבלוהו בימי אחשורוש וה"ה לנר חנוכה שהי' עיקור הצרה שרצו להעבירנו על הדת ולא בקשו להרוג אדם אלא המקיים את התורה דהרי מש"ה לא קבעום רק להודות ולהלל ולא לשמחת הגוף כי לא נעשה נס לגוף רק לתורה וא"כ נס חנוכה אתי' מיציאת מצרים אבל לקבוע יו"ט על נסים אחרים מנ"ל. ובזה פליגי קמאי דקמאי עיין מג"א ססי' תרפ"ו. ופר"ח פליג וכבר הארכנו בזה במקום אחר:

בטפח הסמוכה לפתח. נ"ל נפקא להו דאם הקב"ה מפרסם עושי מצוה כמ"ש רשב"א בתשובה ממדרש דהקב"ה פרסם מצות ראובן וישמע ראובן ויצילהו מידם מכ"ש שיש לנו לפרסם עושי רצונו עיין תשו' רשב"א סי' תקפ"ב וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו שעלינו לפרסם ניסי ה' וחסדיו עמנו ועוד הקב"ה שומר עלינו בחוץ על הפתח במזוזה לשמרנו מכל רע כמ"ש במס' ע"ז י"א ע"א ק"ו שנקבע פרסום ניסו על הפתח מבחוץ ועל זה סמכו וקבעו נ"ח על פתח ביתו בחוץ וזה פי' המדרש הדודאים נתנו ריח זה ראובן שנקרא דודאים ועל פתחינו כל מגדים זה מזוזה ונ"ח חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך חדשים זה נ"ח דרבנן גם ישנים זה מזוזה דאורייתא ולהנ"ל יובן:

אסור להרצות מעות וכו' הארכתי בקונטריס:

משום אכחושי מצוה עיין היטב ספר בני יונה סי' רע"ד ובקונטרסי הארכתי בכל השייך לסוגי':

משרגא לשרגא פירש"י מביא נר אצל נר ושניהם של מצוה משמע א' של ת"ת וא' של חנוכה או של תפלה וכדומה אבל שניהם של חנוכה א"א לשיטת רש"י שמדליקי' בתוך החצר כל א' בפתח ביתו ולא יזדמנו ב' נרות זה אצל זה עמ"ש תוס' לעיל כ"א ע"ב ד"ה מצוה וכו' ועיין מהרש"א שם. והכא לא שייך לומר ב' נרות להמהדרים דא"כ הראשון עיקור ואינך של שאר בני אדם אינם מצוה כל כך ואין להקפיד עליהם כולי האי ומכ"ש שאין לנו להדליקם מנר העיקר. וע"כ שאר נרות מצוה קאמר:

בסוגיא דמדליקין מנר לנר פ"ב דשבת כ"ב ע"א פה פ"ב יע"א חנוכה תקס"ט לפ"ק:

אתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר פירש"י מנר חנוכה לנר חנוכה. למ"ד דמיירא בקינסא ניחא. ולמ"ד נמי דמשרגא לשרגא מיירי נמי להתוס' לעיל ד"ה מצוה להניח בטפח וכו' דס"ל חצר ששני בתים פתוחים לתוכו שניהם מדליקין בפתח החצר א"כ שפיר משכחת שני נרות חנוכה סמוכים זה אצל זה. א"כ לרש"י לעיל ד"ה מבחוץ וכו' דס"ל דכל א' מניח על פתח ביתו דוקא וכל א' מדליק בשמאל פתחו. וא"כ דוחק לאשכוחי שידליק משרגא לשרגא דהא הדלקה במקומו בעי' ופתילות ארוכות כל כך הוא מהנמנע. ולא משכחת ליה אלא כשהאחד אין לו מזוזה בפתחו שאז מניח הנר בימין ואידך הניחו בשמאל כדינא וסמוכי זה לזה ויכול הוא להדליקם זה מזה:

אמנם לעיל פירש"י משרגא לשרגא מביא נר אצל נר ושניהם של מצוה ולא בקיסם עכ"ל משמע שרוצה לפרש דלא מיירי כלל בחנוכה דא"כ ה"ל לומר ושניהם של חנוכה. ועוד איך כ' מביא נר אצל נר הא הדלקה במקומו בעי' אע"כ ס"ל דמיירי בשארי נרות מצוה כגון של ת"ת וכי האי גווני ובהא פליגי. ולא צריכא לכל מ"ש לעיל בזה. ובזה מיושב מה שקשה לי לכאורה אמאי פשיט הש"ס דהדלקה עושה מצוה מדברכינן להדליק. הנה זה אינו מוכרח דהרי לקמן כ"ה ע"ב ד"ה סדין כ' תוס' בשם ה"ג דקימ"ל ציצית חובת גברא מדמברכים להתעטף בציצית. והרי קמן דאפ"ה פליג שמואל וס"ל חובת טלית ולא השגיח על נוסח הברכה. וא"כ ה"נ אפשר דשמואל ס"ל הנחה עושה מצוה אע"ג שמברכים להדליק. ויותר הי' טוב אי הי' מוכיח מדשמואל גופי' דאוסר בקינסא לרב אדא בר אהבה ואפ"ה מדליק משרגא לשרגא. ואי ס"ד הנחה עושה מצוה אמאי מדליק היינו קינסא וכן הקשה מהרש"א בהתוס' אע"כ ס"ל לשמואל הדלקה עושה מצוה ובהא לא אשכחן דפליג רב. ואמאי לא פשיט הש"ס מהכא. אע"כ מהכא לא הו"מ למפשיט דאיכא למימר שמואל לא מיירי מנר חנוכה כלל רק משארי נרות מצוה. אחר שחדשתי זה מצאתי ראיתי מ"ש בזה בספר באר יעקב וברוך שכוונתי בקצת דברי לדעתו הגדולה ומ"מ לא עמד הוא ז"ל במה שכתבתי והמעיין יבחר:

איברא חזינא דפליגי בהא מילתא אי שאר נרות של מצוה יש בהם קדושה לענין זה שאין מדליקין מנר לנר ועיין מג"א רסי' תרע"ד ועמ"ש על זה בחמד משה ועיין ר"ן בשמעתין ובריש סוגי' דחנוכה ע"ש. וטעמא רבה לחלק ביניהם נ"ל דבשלמא נר חנוכה הוה הנר עצמו המצוה ואינו עשוי' לתכלי' אחר וילפי' שפיר מאבוהן דכולהון דם או מעצי סוכה וכאשר יבואר לקמן אי"ה. משא"כ שארי נרות אינן אלא תשמיש מצוה כגון נר לת"ת עיקור המצוה הוא הת"ת והנר אינו אלא לתשמיש ת"ת וכן נר שבת עיקור המצוה האכילה וסעודת שבת והנר אינו אלא לתשמיש אותה המצוה ואין ללמוד זה מדם ועצי סוכה:

ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה בס' בני יונה להל' ס"ת סי' רע"ד מ"ט הקשה רב ששת מברייתא דת"כ מחוץ לפרוכת העדות יערוך. ולא הקשה ממשנה מפורשת מס' תמיד פ"ג דהי' מדליק שנים המזרחים מחמשה נרות הדולקות ע"ש. וגם בפני יהושע הרבה להקשות דשם בפ"ו תנן נמי שהניח המערבי דולק שממנו מדליק בין הערביי'. ולפי הנ"ל י"ל דמהתם הו"מ למימר דלאורה הוא צריך רצונו לומר שנרות בהמק"ד יעשו להאיר לכהנים המשמשים שם ונמצא אין תכליתן לעצמן רק לתשמיש מצוה ומשו"ה מותר להדליקם זה מזה. משא"כ נרות חנוכה שעיקרם אינם למצותן לפרסם הנס דומה טפי לדם ולסוכה ומשו"ה אסורים להדליקם זה מזה משו"ה מייתי הך דוכי לאורה הוא צריך נמצא שגם נרות בהמ"ק אינם לתכלית אחר ואפ"ה היה מדליקין זה מזה:

ומיושב נמי דקדוק לשון רב דקאמר שממנו הי' מדליק דלפירש"י דקאי אהחדש שמנר מערבי החדש הי' מדליק השאר א"כ אין זה חדוש להנס כל כך ולא הי' לו לומר אלא שממנו מתחיל ובו מסיים. ולפי הנ"ל ניחא דרב בא לתרץ מאי עדות ר"ל למה הי' צריכים עדות גבי מנורה טפי ומאי ס"ד דאין השכינה שורה בישראל. ע"כ אמר רב שממנו הי' מדליק כי כך גזרה חכמתו ית' כמ"ש תוס' במנחות מדכתיב יערוך אותו דבעי' שידליק מנר קבוע. והשתא הוה ס"ד ע"כ אין השכינה שורה ולאורה צריכים הכהנים דאי ס"ד השכינה שורה לא הי' צריכים וא"כ לא הי' הנרות לשום תשמיש רק למצוה והי' אסורי' להדליק זה מזה. ולהוציא מלב הטועה נעשה בו נס לומר שהשכינה שורה ואין תכלית בהנרות אלא המצוה בעצמה ואפילו הכי מדליקין זה מזה:

טעמא דרב משום אכחושי מצוה. פירש"י דמיחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב קצת מלחלוחי' שומנו ועמ"ש ע"ז בט"ז לי"ד רסי' רע"ד ובנה"כ ובס' בני יונה שם. והוא ז"ל הק' מאי מקשה הש"ס לקמן ממנורה דלמא מיירי דמדליק משלהבת ואינו שואב משומנו וקי"ל בביצה ל"ט ע"א דשלהבת של הקדש לא נהני' מדרבנן ולא מועילי' מן התורה כיון שאין בה ממש. נמצא דליכא אלא אי' דרבנן ואין שבות במקדש. ותי' ז"ל כיון דעיקור מצוה להדליק המנורה ממזבח החיצון כדכתיב אש תמיד תוקד על המזבח. אותו האש שנאמר בו תמיד אותו תוקד מאש שעל המזבח החיצון ונהי דלא אטרחוהו דכל זמן שיכולים להדליק זה מזה אינו צריך להביא ממזבח החצון. מ"מ אי ס"ד שיש בו נדנוד אי' אפילו שבות דרבנן לא הי' מתירים במקדש להדליק זה מזה בלא צורך. וכ' שבזה ניחא דלא מייתי להקשות ממתני' פ"ג דתמיד דשם תנן שהי' מדליק שני המזרחי' מחמשה נרות הדולקי' ועל המזרחים לא כתיב תמיד דתמיד דמנורה לא קאי אלא אמערב עד בקר. כמבואר סוף חגיגה אבל נר מערבי הדולק ביום על זה לא קאי תמיד וא"כ אין מצותו להדליקו מאש של מזבח החיצון והומ"ל אין שבות במקדש משו"ה הקשה מדאמר רב שממנו הי' מדליק וקאי אהנרות דבין הערבים שהי' מדליקי' מן המערבי' ואותן הי' מצותן להדליקין ממזבח החיצון ואפ"ה הי' מדליקן זה מזה ולא גזרו עליו שבות שפיר הקשה אלו דבריו ז"ל בתוספות ביאור כי לשונו קצת נתפס בגמגום:

והנה רש"י ז"ל בשמעתין פי' להדיא דלפני ה' תמיד קאי אהמערבי שיהי' תמיד יומם ולילה ודלא כפירושו בחומש פ' תצוה ודלא כש"ס סוף חגיגה ויבואר לקמן אי"ה. א"כ אדרבא אש תמיד תוקד קאי אהדלקות נר מערבי'. משא"כ אינך נרות עיקור מצותן להדליקן דוקא מהמערבי כדכתיב יערוך אותו שידליק מהנר הקבוע וכמ"ש תוס' במנחות לפי דרכו של רש"י ז"ל וע"ש וא"כ לא הועיל כלום דאדרבא ה"ל לשנויי אין שבות במקדש. ועוד גם לפי דבריו ז"ל תינח ממתני' פ"ג דתמיד דלא הו"מ להקשות. עכ"פ ממתני' פ"ו הו"מ להקשות דמיירי נמי בין הערביים שהי' מדליק שאר הנרות מהמערבי:

ובעיקור קושייתו י"ל דהא בביצה שם מסיק רב ששת דנר הדולק בקיסים חייב המוציא שלהבתו לר"ה דיש בה ממש טפי ומכ"ש הדולק ע"י משחא כפירש"י שם בשינויי דאביי פי' ע"ש ולא משכחת דפטור אלא בדאדיי' אדויי' ומכ"ש בנר הדולק בפתילה שיש בה שמן דודאי אית בי' ממשות בשלהבת וחייב המוציאה בשבת. ונמצא בריתא דתני' בה דפטור המוציאה לא מיירי אלא בדאדיי' אדויי' ובהם מיירי הך דהקדש לא נהני' ולא מועלי' והך דע"ז דנהני' דהך הוא דהוה מדרבנן אבל בנהנה ממנה כשהיא דולקת במחובר חייב מן התורה ועמ"ש כיוצא בזה בט"ז לי"ד רסי' קמ"ב להדיא. וא"כ לק"מ קו' הבני יונה הנ"ל. וכדברי כן משמע לעיל במס' שבת כ"א ע"א בתוס' ד"ה שמחת וכו' שכ' בשם ירושלמי דמוכיח דקול ומראה וריח אין בהם מעילה מדבוררת חטי' לאור שמחת בית השואבה. וק' מנ"ל דלמא לעולם מראה יש בה מעילה כגון הנהנה מראיית עין בבנין ההיכל כדאמרי' פרק כל שעה. והכא דאשה בוררת משום דשלהבת מותר אע"כ כיון שמחוברת בפתילה יש בה מעילה הנהנה ממנה הנאה ממש לולי דמראה אין בה מעילה:

וגם הלום ראיתי בהרמב"ם פי"ח משבת דאינו מחלק בין היכי דאדיי' אדויי' לבין היכי שהשלהבת קשורה בקסם או במשחא ומשמע לעולם חייב המוציא בשבת ואולי ס"ל להרמב"ם דשינויי' דחיקא נינהו ולא סמכא והלכה כסתם משנה דלעולם פטור. וע"ש בתוס' ד"ה ותיפוק ליה וכו' וי"ל שאני הכא דליכא חשיבותא וכו' ובאמת מצינו פלוגתא בס' זו בעירובין צ"ז ע"ב אי בטל חביות גבי מיא ע"ש ובזה י"ל הרמב"ם ואין להאריך כאן בזה ושוב מצאתי מ"ש בצל"ח שם בביצה בישוב הרמב"ם הנ"ל:

ובזה י"ל מאי דמסיק הש"ס בקושי' והדר קאמר מאי הוה עלה. דודאי הו"מ לשנויי' שאני התם דשלהבת אינה אלא מדרבנן ואין שבות במקדש דהרי לפירש"י דשמעתין תמיד דקרא אהנר מערבי' קאי. אבל שאר נרות אין מצוה להדליקם ממזבח החיצון ושפיר י"ל אין שבות במקדש. אלא דמ"מ המקשה בש"ס הוא רב ששת ואיהו מחלק התם בביצה דוקא היכי דאדיי' אדויי' פטור בשבת וה"ה דאינו חייב מעילה בהקדש אבל בקיסם ומכ"ש היכי שדולק בפתילה כנר דמנורה איסור' דאורי' איכא. ושפיר הניח בקושי' אבל למאי דלא קיי"ל כשינויי דאביי ורב ששת התם כנ"ל ממילא לק"מ ק' הש"ס ושפיר קאמר מאי הוה עלה וק"ל:

בגמ' בעו מיניה מרבי יהושע ב"ל מהו להסתפק מנויי סוכה כל ז' אמר להו הרי אסור להרצות כו' אמר ר"י מריה דאברהם תלי תניא כו'. נ"ל דריב"ל גופיה אפילו אי הוי שמיעא ליה הך ברייתא דסיככה כהלכתה אפ"ה ניחא ליה לאתויי מנר חנוכה דאי מברייתא לא הוי שמעינן אלא דאסור להסתפק מנויי סוכה כיון דבמסתפק איכא ביטול מצוה כמ"ש התו' משא"כ שאר הנאות שאין בהן ביטול מצוה הו"א דשרי משו"ה השיב ריב"ל לבעל האבעיא בדרך לא זו אף זו לא מיבעיא להסתפק מנויי סוכה דאסור אלא אפילו שאר הנאות שאין בהן ביטול מצוה נמי אסור כדאשכחן בנר חנוכה מעשים בכל יום דאסור להרצות מעות כנגדן אע"ג שאין בזה ביטול מצוה והיינו ע"כ משום ביזוי מצוה וה"ה לנויי סוכה. מיהו רב יוסף דמתמה ואמר מריה דאברהם היינו משום דכיון דנר חנוכה גופיה לא ידעינן אלא מדם כדמסיק ליה ר"י אבוהון דכולהו דם והיינו משום ביזוי מצוה וא"כ ממילא דהך ברייתא דסיככה כהלכתה נמי טעמא משום ביזוי מצוה והא דקתני אסור להסתפק אורחא דמלתא נקיט ולעולם אפילו שאר הנאות אסירי ומש"ה קאמר שפיר תלי תניא בדלא תניא דממ"נ הוה ליה לאתויי או מברייתא דסיככה כהלכתה או מברייתא דושפך וכסה כן נראה לי:

ועי"ל דמהך ברייתא לא פסיקא ליה לריב"ל דאסור להסתפק משום דאיכא לאוקמי כר"י דאית ליה מיגו דאיתקצאי לבין השמשות במוקצה מחמת איסור וא"כ ה"ה במוקצה מחמת מצוה משא"כ למאי דקי"ל כר"ש אפילו במוקצה מחמת איסור דחמיר לא אמרינן מיגו דאיתקצאי א"כ איכא למימר דכ"ש במוקצה מחמת מצוה לית ליה לר"ש מיגו דאיתקצאי וכדמשמע לכאורה מהא דמתיר ר"ש לקמן בפרק כירה דף מ"ד ומ"ה מותר השמן שבנר אע"ג דהוי מוקצה מחמת מצוה ומחמת איסור וא"כ הו"א דר"ש מתיר להסתפק מנויי סוכה ואע"ג דלקמן בפרק כירה ובביצה פרק המביא מייתי הש"ס ברייתא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה והאי ושוין היינו ר"ש מ"מ איכא למימר דהיינו דוקא בעצי סוכה ממש דאסורין מדאורייתא משא"כ בנויי סוכה דלא מתסרו אלא משום מוקצה גרידא איכא למימר דלר"ש שרי ומש"ה הוצרך ריב"ל לאתויי מנר חנוכה דאסור להרצות מעות וע"כ היינו משום ביזוי מצוה וא"כ כ"ש דאסור להסתפק מנויי סוכה משום ביזוי מצוה וכמו שכתבתי משמע להדיא מלשון הגמרא לקמן בפרק כירה דף מ"ה דאברייתא דסיככה כהלכתה מסיק הש"ס וקאמר וממאי דר"ש היא כו' ע"ש. אבל ארב יוסף דקאמר מריה דאברהם היינו משום דפשיטא ליה טובא דהך ברייתא דסיככה כהלכתה מתוקמא אליבא דכ"ע אפילו לר' שמעון והיינו משום ביזוי מצוה או כמסקנת הש"ס לקמן בפרק כירה וכמו שאבאר שם בעזה"י ובפרק המביא דף ל' ע"ב הארכתי שם בחידושינו ע"ש ותמצא נחת ודוק היטב:

בתוס' בד"ה סוכה תניא משמע דטעמא דנויי סוכה משום ביזוי מצוה וקשה לר"י כו' עכ"ל. הא דלא קשיא ליה הכא בדריב"ל גופיה דאמר הרי אמרו אסור להרצות דמשמע דנויי סוכה נמי לא מתסרו אלא משום ביזוי מצוה ובפרק כירה משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצאי אלא דבזה י"ל כדפרישית בסמוך דריב"ל בא לאסור בנויי סוכה אפילו שאר הנאות אע"ג דלא שייך בהו טעמא דמיגו דאיתקצאי מש"ה מייתי מנר חנוכה דאסור משום ביזוי מצוה וא"כ נויי סוכה נמי דכוותיה משא"כ הכא לר"י דאמר סוכה תניא ומסיק עלה אבוהון דכולהו דם אלמא דר"י פשיטא ליה דנויי סוכה לא מתסרו אלא משום ביזוי מצוה א"כ מקשה הר"י שפיר כנ"ל וק"ל:

בא"ד וי"ל דצריכי לתרווייהו כו' עכ"ל. ולכאורה אכתי לא מתרצו בהכי הך סוגיא דפרק כירה דמקשה התם להדיא מהך דסיככה כהלכתה דטעמא משום מוקצה ואמאי לא ניחא ליה לפרש טעמא דברייתא משום בזוי מצוה כדמפרשינן הכא. ונראה דהתם אאידך ברייתא סמיך דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה דע"כ היינו בנפלה דומיא דרישא כדאיתא בפרק המביא אם כן כיון דבנפלה איירי תו ליכא טעמא דביזוי מצוה אלא משום דאיתקצאי וכמו שאבאר לקמן בפרק כירה ובפ' המביא הארכתי יותר בתכלית אריכות ע"ש ודו"ק:

בא"ד והשיב ר"ת דבין נויי סוכה ובין עצי סוכה היתרים כו' עס"ה. ונראה ברור דבהאי תירוצא דר"ת לחוד לא סגי ליישב כל הסוגיא אלא דעדיין צריכין אנו לתירוצו של ר"י לעיל במ"ש בענין נפלה ובענין ח"ה ותדע דהא לקושטא דמילתא אשכחן תלת טעמי באיסור סוכה דהא בסוגיא דהכא משמע דהוי משום ביזוי מצוה ובפרק כירה משמע דהוי משום מוקצה ובפרק המביא ובפ"ק דסוכה משמע דילפינן מקרא אע"כ דהנך תלתא טעמי צריכי דמקרא לא ילפינן אלא עצי סוכה כדי הכשרו בלבד ובעודה קיימת דוקא אבל בנפלה אין לאסור אלא מטעם מוקצה ואכתי הוי שרי בח"ה מש"ה איצטריך נמי לטעמא דביזוי מצוה ועיין מה שכתבתי בזה באריכות בפרק המביא כי שם מקומו:

מאי דכתיב והבור רק אין בו מים וכו'. המפרשים רג"ל על לשונם כשאומר מאי דכתיב להמציא קושיא מבחוץ ואף אנו נאמר דהכא קשיא ליה דכי כתיב אין הכונה עיין בו והכא צריך להבין מאי עיין בו. ותו דממשמע שנאמר והבור רק וכו' ותירץ דנחשים ועקרבים יש בו והיינו דאכפל הכתוב וגם נקט לשון אין בו דמשמע עיין בו ואצטריך למכתב הכי כי היכי דלא נימא דמלא עפר ואבנים להכי אפיקיה בהאי לישנא אין בו עיין בו דבבור לא היה שום דבר אבל בחורין וסדקין היו בו נחשים ועקרבים וזהו עיין בו דלכי מעיינת בו שם אתה מוצא כי נח"ש ינח"ש סלונים ועקרבים ועמ"ש בס' חרדים דף ע':
ואני שמעתי מפה קדוש מורי הרב זלה"ה משם הרב מר אביו כמהר"ר חנון נבון ז"ל דהיה מדקדק דסוף סוף לימא אין בו מים ומדלא כתיב והבור רק נדרוש כן ופירש במשז"ל על פסוק וארבע חיון סלקן מן ימא שכל חיות המים אינם מזיקות ואי הוה כתיב אין בו מים לחוד הו"א דהשתא אין בו מים אבל מקודם היו מים והנחשים הם מן המים ואינם מזיקים לז"א והבור רק שלא היו בו מים מעולם והם נחשים דעלמא. ומורי הרב זלה"ה פירש בכתוב דקאמר השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר דתיבות אשר במדבר יתר אמנם אתא לאפוקי ארץ ישראל דקי"ל נחש א"י מזיק להכי קאמר אשר במדבר ועיין מ"ש אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דרוש ל"ב בס"ד:

(כב א) משמיה דר' תנחום מ"ד והבור רק וכו'.—אולי שבר' תנחום נתכוונו למדרש תנחומא החדש (=הוצ' בובר) פ' וישב סי' י"ג (ועי' מ"ש בסוכה ה' א', להלן עמ' 64).

פסולה. דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה וליכא פרסומי ניסא: כסוכה וכמבוי. דתנן בהו בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי: מצוה להניחה. בחצר או ברה''ר בטפח הסמוך לפתח שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה''ב הניחו שם: מימין. בכניסתו לביתו לימין: מזוזה. קי''ל דבימין דכתיב ביתך דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעיה דימנא עקר ברישא: להרצות. למנות: במה ששפך. בידו ששפך בה ולא ברגלו: נויי סוכה. פירות שתולין בה לנוי: מריה דאברהם. לשון תמיה הוא: תלי. סוכה דתניא בברייתא בהדיא כדמפרש ואזיל: בדלא תניא. בנר חנוכה דמימרא דרב אסי הוא ואינו ברייתא: ועטרה בקרמים. פארה ביריעות של צבעים שקורין אובריי''ץ : התנה עליהן. במס' ביצה (דף ל:) אוקימנא באומר איני בודל מהן כל בין השמשות של קידוש יו''ט ראשון דלא חל עלייהו קדושה כלל אבל תנאי אחר אינו מועיל: אבוהון דכולהו. שילמדו כולן ממנו: דם. כיסוי הדם דנפקא לן מקרא ושפך וכסה ומפרש בה טעמא שלא יהיו מצות בזויות עליו: מנר לנר. דחנוכה כדמפרש טעמא לקמיה: מתירין. להטיל ציצית מטלית ישן לטלית חדש ובמנחות מפרש טעמא דמאן דאסר: הלכ' כר''ש. דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואע''ג דקעביד חריץ והוי תולדה דחורש או בונה ומשום דהילכתא כרב באיסורי בכוליה הש''ס בר מהני תלת נקטינהו גבי הדדי: כל מילי דמר. רבה בר נחמני: לעשות חריץ גרסינן: טעמא דרב. מנר לנר משום ביזוי מצוה שמדליק קיסם שאינה מן המצוה מנר של מצוה וממנו מדליק השאר: אכחושי. דמיחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב קצת מלחלוחית שמנו: משרגא לשרגא. מביא נר אצל נר ושתיהן של מצוה ולא בקיסם:

נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. וא''ת הוה ליה למימר ימעט כמו גבי מבוי דאמר התם מבוי דרבנן תני תקנתא ואיכא למימר דנקט פסולה משום דבעי למימר כסוכה שהיא מן התורה אי נמי לא רצה להאריך יכבנה וימעטנה ויחזור וידליקנ' דלמעטה ולהניחה כמו שהיא דולקת אי אפשר כדמוכח לקמן: אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו''ט האחרון. והא דשרי אתרוג ביו''ט האחרון טפי מסוכה מפרש בפרק לולב וערבה (סוכה מו:) משום דסוכה בספק שביעי ספק שמיני יתובי יתבינן ואי מתרמי ליה סעודה בין השמשות אכיל ליה התם והואיל ואיתקצי בין השמשות איתקצי כוליה יומא של ספק ח' וט' אבל אתרוג אינו ניטל בספק ז' וח' ולא איתסר בספק שמיני אלא משום דאיתקצי בין השמשות של ז' ואע''פ דבין השמשות של ח' נמי אסור משום שהוא ספק יום הואיל ולא אסור אלא משום ספק יום וספק לילה לא איתקצי בכך כולי יומא מידי דהוה אביצה שנולדה בזה דמותרת בזה אע''פ דבין השמשות אסור משום ספק יום וספק לילה: סוכה תניא. משמע דטעמא דנויי סוכה משום ביזוי מצוה וקשה לר''י בפרק כירה (לקמן דף מה. ושם) משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצי למצותה ותירץ דצריכי לתרווייהו דמשום דאיתקצי למצותה לא הוה אסרינן בחולו של מועד דלא שייך מוקצה אלא (בנפל) בשבת וביו''ט ומשום ביזוי מצוה לא הוה אסרינן להו היכא דנפלו אבל השתא דאמרי' דאיתקצי וביזוי מצוה אסרינן אפילו נפלו ואפי' בחוה''מ וקשה לר''י כיון דנויי סוכה אסורין משום ביזוי א''כ מאי פריך בביצה בפ' המביא (דף ל: ושם) מנויי סוכה אעצי סוכה דקאמר וסוכת החג לא מהני בה תנאה והתני' סככה. כהלכתה כו' ומאי קושיא דילמא עצי סוכה לא מהני ביה תנאה דמקרא נפקא כדדריש התם מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת''ל חג הסוכות ז' ימים וגו' ודרשה גמורה היא כדמוכח בפ''ק דסוכה (דף ט. ושם) דב''ש פסלי מהאי קרא סוכה ישנה וב''ה מכשירין דההוא מיבעי ליה לעצי סוכה שאסורין כל שבעה אבל נויי סוכה דלא אסירי אלא משום ביזוי מהני בהו תנאה ועוד בפרק כירה (לקמן דף מה.) משמע בהדיא דעצי סוכה לא אסור אלא משום דאיתקצאי למצותה והשיב ר''ת דבין נויי סוכה ובין עצי סוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסירי אלא משום ביזוי או משום הואיל והוקצה למצותו ולא אסירי מקרא אלא דווקא כדי הכשר סוכה והמקשה דפריך בביצה (דך ל:) מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר איני בודל מהם כל בה''ש דלא חיילא קדושה על נויי סוכה וכן על עצים היתרין על הכשר סוכה מהני בה תנאה אבל עצי סוכה כדי הכשר חיילא קדושה עלייהו על כרחו דבר תורה כל שבעה ולא מהני תנאה והא דקאמר התם ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו ופריך למימרא דמהני בה תנאה כו' ומשני סיפא אתאן לסוכה דעלמא ובתר הכי פריך וסוכת החג לא מהני בה תנאה והתניא סככה כו' לא בעי לשנויי הכל לפי תנאו על יתרות מכדי הכשר סוכה דהכל לפי תנאו משמע בכל הסוכה: אבוהון דכולהו דם. הא דלא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה דנפקי מקרא כדאמר בריש המביא בביצה (דף ל: ושם) אומר ר''י .. דמשום דמעצי סוכה לא הוה ילפינן דשאני סוכה דבמסתפק מהן איכא ביטול מצוה אבל בנויי סוכה ובהרצאת מעות לאור נר חנוכה ליכא ביטול מצוה: רב אמר אין מתירין מבגד לבגד. לא מבעיא אי חובת טלית הוא דאסור אלא אפילו חובת גברא הוא נמי אסור כדאשכחן במזוזה דנענש אותו שנטלה בבבא מציעא בסוף פרק השואל (דף קב.) אף על גב דחובת הדר היא ושמואל אמר מתירין אע''ג דשמואל גופי' סבר דחובת טלית היא אפ''ה מתירין כיון שעושהו לצורך בגד אחר וגבי מזוזה שנענש שמא לא היה בדעתו להניח בבית אחר א''נ מזוזה שאני שעשויה להציל מן המזיקין ואע''ג דלכ''ע אין מתירין שלא להניח בבגד אחר אין קשה מה שנהגו להתיר ציצית מטליתות של מתים דדווקא בטלית של חי שהוא בר חיובא אין מתירין: כל מילי דמר עביד כרב. קושיא דפ''ק דכתובות (ד' ו) שם כתובה:

דף כב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד