שבת כא ע"ב

one is not bound to attend to it. Therefore, there is no reason to make certain from the outset to light it with materials that burn well, as even if it is extinguished, he is not required to relight it. However, he also holds that it is permitted to use its light. As a result, he must ensure that the wick burns well on Shabbat; if not, he is liable to come to adjust the flame in order to use its light. The third opinion is that which Rabbi Zeira said that Rav Mattana said, and others say that Rabbi Zeira said that Rav said: The wicks and oils with which the Sages said one may not light on Shabbat, one may, nevertheless, light with them on Hanukkah, both during the week and on Shabbat. Rabbi Yirmeya said: What is Rav’s reason? He holds that if it is extinguished, one is not bound to attend to it and relight it, and it is prohibited to use its light. Therefore, even on Shabbat, there is no concern lest he come to adjust the wick, as it is prohibited to utilize its light.

The Gemara relates that the Sages said this halakha before Abaye in the name of Rabbi Yirmeya and he did not accept it, as he did not hold Rabbi Yirmeya in high regard. However, subsequently, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, the Sages said this halakha before Abaye in the name of Rabbi Yoḥanan, and he accepted it. Then Abaye said regretfully: Had I merited, I would have learned this halakha from the outset. The Gemara wonders: Didn’t he ultimately learn it and accept it? What difference does it make from whom and at what point he learned it? The Gemara answers: The practical difference is with regard to knowledge acquired in one’s youth, which is better remembered.

With regard to the opinion that one need not rekindle the Hanukkah light if it is extinguished, the Gemara asks: And is it true that if the Hanukkah light is extinguished one is not bound to attend to it? The Gemara raises a contradiction from that which was taught in a baraita: The mitzva of kindling the Hanukkah lights is from sunset until traffic in the marketplace ceases. Does that not mean that if the light is extinguished, he must rekindle it so that it will remain lit for the duration of that period? The Gemara answers: No, the baraita can be understood otherwise: That if one did not yet light at sunset, he may still light the Hanukkah lights until traffic ceases. Alternatively, one could say that this is referring to the matter of its measure. One must prepare a wick and oil sufficient to burn for the period lasting from sunset until traffic ceases. If he did so, even if the light is extinguished beforehand, he need not relight it.

The expression until traffic in the marketplace ceases is mentioned here, and the Gemara asks: Until when exactly is this time? Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Until the traffic of the people of Tadmor [tarmoda’ei] ceases. They sold kindling wood and remained in the marketplace later than everyone else. People who discovered at sunset that they had exhausted their wood supply could purchase wood from them.

The Sages taught in a baraita: The basic mitzva of Hanukkah is each day to have a light kindled by a person, the head of the household, for himself and his household. And the mehadrin, i.e., those who are meticulous in the performance of mitzvot, kindle a light for each and every one in the household. And the mehadrin min hamehadrin, who are even more meticulous, adjust the number of lights daily. Beit Shammai and Beit Hillel disagree as to the nature of that adjustment. Beit Shammai say: On the first day one kindles eight lights and, from there on, gradually decreases the number of lights until, on the last day of Hanukkah, he kindles one light. And Beit Hillel say: On the first day one kindles one light, and from there on, gradually increases the number of lights until, on the last day, he kindles eight lights.

Ulla said: There were two amora’im in the West, Eretz Yisrael, who disagreed with regard to this dispute, Rabbi Yosei bar Avin and Rabbi Yosei bar Zevida. One said that the reason for Beit Shammai’s opinion is that the number of lights corresponds to the incoming days, i.e., the future. On the first day, eight days remain in Hanukkah, one kindles eight lights, and on the second day seven days remain, one kindles seven, etc. The reason for Beit Hillel’s opinion is that the number of lights corresponds to the outgoing days. Each day, the number of lights corresponds to the number of the days of Hanukkah that were already observed. And one said that the reason for Beit Shammai’s opinion is that the number of lights corresponds to the bulls of the festival of Sukkot: Thirteen were sacrificed on the first day and each succeeding day one fewer was sacrificed (Numbers 29:12–31). The reason for Beit Hillel’s opinion is that the number of lights is based on the principle: One elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Therefore, if the objective is to have the number of lights correspond to the number of days, there is no alternative to increasing their number with the passing of each day.

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: There were two Elders in Sidon, and one of them acted in accordance with the opinion of Beit Shammai, and one of them acted in accordance with the opinion of Beit Hillel. Each provided a reason for his actions: One gave a reason for his actions: The number of lights corresponds to the bulls of the Festival. And one gave a reason for his actions: The number of lights is based on the principle: One elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade.

The Sages taught in a baraita: It is a mitzva to place the Hanukkah lamp at the entrance to one’s house on the outside, so that all can see it. If he lived upstairs, he places it at the window adjacent to the public domain. And in a time of danger, when the gentiles issued decrees to prohibit kindling lights, he places it on the table and that is sufficient to fulfill his obligation.

Rava said: One must kindle another light in addition to the Hanukkah lights in order to use its light, as it is prohibited to use the light of the Hanukkah lights. And if there is a bonfire, he need not light an additional light, as he can use the light of the bonfire. However, if he is an important person, who is unaccustomed to using the light of a bonfire, even though there is a bonfire, he must kindle another light.

The Gemara asks: What is Hanukkah, and why are lights kindled on Hanukkah? The Gemara answers: The Sages taught in Megillat Ta’anit: On the twenty-fifth of Kislev, the days of Hanukkah are eight. One may not eulogize on them and one may not fast on them. What is the reason? When the Greeks entered the Sanctuary they defiled all the oils that were in the Sanctuary by touching them. And when the Hasmonean monarchy overcame them and emerged victorious over them, they searched and found only one cruse of oil that was placed with the seal of the High Priest, undisturbed by the Greeks. And there was sufficient oil there to light the candelabrum for only one day. A miracle occurred and they lit the candelabrum from it eight days. The next year the Sages instituted those days and made them holidays with recitation of hallel and special thanksgiving in prayer and blessings.

We learned there in a mishna with regard to damages: In the case of a spark that emerges from under a hammer, and went out of the artisan’s workshop, and caused damage, the one who struck the hammer is liable. Similarly, in the case of a camel that is laden with flax and it passed through the public domain, and its flax entered into a store, and caught fire from the storekeeper’s lamp, and set fire to the building, the camel owner is liable. Since his flax entered into another’s domain, which he had no permission to enter, all the damages were caused due to his negligence. However, if the storekeeper placed his lamp outside the store and it set fire to the flax, the storekeeper is liable, as he placed the lamp outside his domain where he had no right to place it.

Rabbi Yehuda says: If the flax was set on fire by the storekeeper’s Hanukkah lamp that he placed outside the entrance to his store, he is not liable, as in that case, it is permitted for the storekeeper to place his lamp outside. Ravina said in the name of Rabba: That is to say that it is a mitzva to place the Hanukkah lamp within ten handbreadths of the ground. As if it should enter your mind to say that he may place it above ten handbreadths, why is the storekeeper exempt? Let the camel owner say to the storekeeper: You should have placed the lamp above the height of a camel and its rider, and then no damage would have been caused. By failing to do so, the storekeeper caused the damage, and the camel owner should not be liable. The Gemara rejects this: And perhaps one is also permitted to place the Hanukkah lamp above ten handbreadths, and the reason Rabbi Yehuda exempted the storekeeper was due to concern for the observance of the mitzva of kindling Hanukkah lights. He held that if you burden one excessively, he will come to refrain from performing the mitzva of kindling Hanukkah lights. Since the storekeeper placed the Hanukkah lamp outside at the behest of the Sages, the storekeeper should not be required to take extra precautions.

With regard to the essence of the matter Rav Kahana said that Rav Natan bar Manyumi taught in the name of Rabbi Tanḥum:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

קסבר רב חסדא: כבתה נר חנוכה, אין זקוק לה להדליקה שנית, ולכן מותר להדליק בשמנים אלו בחול, ואם תכבה לא איכפת לן.

ומותר להשתמש לאורה של נר חנוכה, ולכן בשבת אסור להדליק בהם.

אמר רב זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה,, אמר רב זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת ^[10].

אמר רב ירמיה: מאי טעמא דרב דאמר מדליקין בהם?

קסבר נר של חנוכה שכבתה, אין זקוק לה לתקנה ^[11]. ולכן אף שאין סוגי שמנים אלו נמשכין אחר הפתילה, ויתכן שיכבה הנר, לא איכפת לן.

ומהא דרב סובר שאף בשבת מותר להדליק בהם ולא חיישינן "שמא יטה", מוכח דסבירא ליה: ואסור להשתמש לאורה של נר חנוכה ^[12].

אמרוה רבנן קמיה דאביי, משמיה דרבי ירמיה, דרב סבירא ליה כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. ולא קבלה אביי, שלא סמך על הלכה זו.

כי אתא רבין, אמרוה רבנן קמיה דאביי להאי הלכתא משמיה דרבי יוחנן, ואז קבלה.

אמר: אי זכאי, אילו הייתי זוכה - גמירתיה לשמעתיה מעיקרא, הייתי לומדה מלפנים.

ומקשינן: והא גמרה, כשאמרוה לו משמיה דרבי ירמיה?

ומשנינן: נפקא מינה לגירסא דינקותא, שאם היה למדה בצעירותו היתה עדיפה.

ומקשינן: וכבתה נר חנוכה, מי אמרת אין זקוק לה?

ורמינהו: זמן מצותה של נר חנוכה, מעת שתשקע החמה, עד מתי שתכלה רגל אדם מן השוק [בראשונים יש כמה דעות מהו הזמן של שקיעת החמה].

מאי לאו, דאי כבתה במשך הזמן הזה, הדר מדליק לה, ושמע מינה כבתה זקוק לה.

ודחינן: לא לענין משך זמן הבעירה איירי, אלא לעניין זמן הדלקתה, דאי לא אדליק בזמן שתשקע החמה, מדליק עד זמן שתכלה רגל מן השוק.

ואי נמי אימא לך: לשיעורה הוא דתני לה, שצריך ליתן בה שמן כשיעור הזמן שמשקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, אולם אם כבתה תוך הזמן אין זקוק לה.

שנינו בברייתא: מצותה של נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק.

והוינן בה: ועד כמה הוא שיעור הזמן שתכלה רגל מן השוק?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי, אומה שמלאכתם ללקוט עצים, והם מתעכבים בשוק עד שעה מאוחרת אולי יזדמנו להם קונים שזקוקים לעצים.

תנו רבנן: כך היא מצות הדלקת נר חנוכה:

א. נר אחד, ויוצאין בהדלקתו איש וביתו, כל בני הבית ^[13].

ב. והמהדרין אחר המצוות מדליקים נר אחד בכל לילה, לכל אחד ואחד, מבני הבית.

ג. והמהדרין מן המהדרין כל אחד מבני הבית מדליק, ומדליק נרות כמספר הימים.

וכיצד היא מצות ההדלקה של המהדרין מן המהדרין?

בית שמאי אומרים: יום ראשון של חנוכה מדליק שמנה נרות, מכאן ואילך כל יום פוחת והולך במספר הנרות, [ביום השני מדליק שבע וכן הלאה] ^[14].

ובית הלל אומרים: יום ראשון של חנוכה מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך, [וביום השני ידליק שני נרות וכן הלאה] ^[15] ^[16].

אמר עולא, בטעם מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ומאן ניהו? רבי יוסי בר אבין, ורבי יוסי בר זבידא.

חד מינייהו אמר: טעמא דבית שמאי שמדליק ח' נרות ביום הראשון, דזהו כנגד ימים הנכנסין, העתידין לבוא.

וטעמא דבית הלל שמדליק ביום הראשון נר אחד, כנגד ימים היוצאין, והיום שעומד בו נחשב עם הימים שעברו.

וחד מינייהו אמר: טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, שביום הראשון של חג הסוכות היו קרבים י"ג פרים, וכל יום מימי חול המועד פוחתים מספר הפרים עד שביום השביעי היו קרבים שבעה פרים. וכמו כן בהדלקת נר חנוכה ממעט והולך וביום האחרון ידליק נר אחד.

וטעמא דבית הלל שמוסיף והולך, משום דמעלין בקדש ואין מורידין [וילפינן להאי כללא מקרא במסכת מנחות צט א].

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה הדליק כדברי בית שמאי, ואחד עשה כדברי בית הלל.

זה שעשה כדברי בית שמאי נותן טעם לדבריו שזהו כנגד פרי החג.

וזה שעשה כדברי בית הלל נותן טעם לדבריו משום דמעלין בקודש ואין מורידין ^[17].

תנו רבנן: נר חנוכה - מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. שיטת רש"י שמניחה בפתח הבית הפתוח לחצר, ושיטת תוס' [בד"ה מצוה] שמניחה בפתח החצר, וכדבריהם פסק בשו"ע תרע"א סעיף ה'.

אם היה דר בעליה ואין לו אפשרות להניחה בפתח חצירו - מניחה מבפנים, בחלון הסמוכה לרשות הרבים.

ובשעת הסכנה, שגזרו הפרסיים שלא ידליקו נר אלא רק בבית העבודה זרה שלהם - מניחה על שולחנו, ודיו בזה, ויצא ידי חובת המצוה.

אמר רבא: המדליק נר חנוכה בביתו, צריך להדליק גם נר אחרת כדי להשתמש לאורה. רש"י כתב שמדליקה כדי לעשות היכר בדבר. [ובביאור הלכה סי' תרע"א סעי' ה' ביאר כוונת רש"י שאף אם אינו רוצה להשתמש לאורה צריך לעשות נר אחר שיהיה היכולת בידו להשתמש לאורה ועל ידי זה יהיה ניכר שהנר הראשון של מצוה].

ואי איכא מדורה של אש - לא צריך להדליק נר נוסף.

ואי האי גברא אדם חשוב הוא שאין דרכו להשתמש לאור מדורה, אף על גב דאיכא מדורה בביתו צריך להדליק נר אחרת כדי שיהיה ניכר שהאחת של מצוה.

מאי חנוכה? על איזה נס קבעו את ימי החנוכה?

דתנו רבנן: בכ"ה בחודש כסליו יומי דחנוכה - תמניא אינון [שמונה ימים הם], דלא למספד בהון על מת [ודלא להתענות בהון]. [הגר"א לא גרס תיבות אלו].

והנס שהיה: שכשנכנסו יוונים להיכל המקדש, טמאו כל השמנים שהיו בהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בהצנע, והיה חתום בחותמו של כהן גדול, וניכר היה שלא נגעו בפך שמן זה.

ובאותו פך, לא היה בו כמות של שמן מספקת אלא להדליק את המנורה יום אחד. ונעשה בו נס ^[18] והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. [רמב"ם הלכות חנוכה פ"ג] ^[19].

לשנה אחרת, ^[20] קבעום ועשאום לימים אלו, ימים טובים - בקריאת הלל, ולומר "על הניסים" בברכת הודאה [מודים].

תנן התם במסכת בבא קמא: גץ - ניצוץ, היוצא מתחת הפטיש, קורנס שמכים בו הנפחים. ויצא הגץ והזיק - חייב.

גמל שהוא טעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות, ודלקה בנרו של חנוני שהיה בתוך החנות, והדליק את הבירה, הבית, - בעל הגמל חייב בתשלומי הנזק, כיון שלא היה לו להטעין כל כך הרבה פשתן שיכנס לחנות.

אבל אם הניח חנוני את נרו מבחוץ והדליק את הפשתן שעל גבי הגמל - חנוני חייב בנזק.

רבי יהודה אומר: בנר חנוכה, הדין הוא: שאם הניחו בחוץ החנוני פטור, כיון שהיה לו רשות להניחו בחוץ כדי לפרסם המצוה.

אמר רבינא: מהא דבנר חנוכה פטור, זאת אומרת - נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים.

והכי מייתי לה: דאי סלקא דעתך מצותה שיניחנה למעלה מעשרה טפחים, לימא ליה בעל הגמל - הניזוק, לחנוני: היה לך להניח את הנר למעלה מגובה גמל ורוכבו.

ודחינן: ודלמא אכן מעיקר הדין יכול להניחו למעלה מעשרה טפחים, אך רבנן חששו: אי מיטרחא ליה טובא ויקשה עליו להדליק, אתי לאימנועי ממצוה.

הערות

^[10] המשנה ברורה הביא בשם האחרונים שכל ההיתר להדליק בהן בשבת חנוכה הוא רק על הנרות עצמם, אבל אסור להדליק בשמנים ופתילות אלו את השמש כי הרי מותר לעשות תשמיש כנגד השמש, ויש לחשוש שמא יטה.

^[11] הבית הלוי מקשה, מדוע כבתה אין זקוק לה והרי יש מקום לחשוש לחשד, ולא גרע מבית שיש לו ב' פתחים שמדליק בשניהם מפני החשד? וכתב שאכן מפני החשד ראוי לחזור ולהדליק, אלא שנחלקו האם מעיקר הדין יצא ידי חובתו בהדלקה. וכן כתב המשנה ברורה (תרעג, כז) בשם האחרונים שראוי להחמיר ולחזור ולהדליק.

^[12] בפוסקים מבואר שהאיסור להשתמש לאור נרות חנוכה הוא בכל הנרות ואפילו באלו שהודלקו רק מדין מהדרין. ובשערי תשובה כתב שמותר להלך לאור נרות חנוכה, אף שנהנה בהם שהוא לא נכשל בהליכתו, כיון שאין חיוב לעצום את העינים ואין דבר זה נחשב כתשמיש ולא נאסר. והראשונים נחלקו האם מותר להשתמש בנר חנוכה תשמיש של קדושה. דעת הרא"ש והר"ן לאסור בזה. וכתב הט"ז שלשיטתם, אפילו תשמיש בדרך עראי אסור. והעיטור מתיר בתשמיש של קדושה. והביאור הלכה מביא מחלוקת הפוסקים האם לשיטת העיטור הותר הדבר רק בדרך עראי או אפילו בדרך קבע. ובשערי תשובה הביא לדון האם לפי שיטת הרא"ש והר"ן שאוסרים, מותר לעיין לאור הנרות בספק שנפל לו בדיני הלכות חנוכה, כי שמא לצורכם של הנרות יש להתיר.

^[13] בשולחן ערוך לא נזכרה כלל האפשרות שאדם יכול להדליק נר אחד בלבד בשאר ימי החנוכה. והאבי עזרי מסתפק בדעתו האם סבר שאין דין כזה להדליק נר אחד.

^[14] בגמרא לא מבואר הטעם מדוע לא קבעו חכמים שידליקו מספר נרות שוה בכל יום או נר אחד או שמונה, ולמה הוצרכו לשנות את ההדלקה לפי הימים? מבאר הפני יהושע, שעיקרה של התקנה היתה שהמהדרין במצוה יוסיפו בפרסום הנס בכל יום, כמו שהיה בימים ההם שגדל הנס בכל יום ויום, ולכן נחלקו בזה התנאים, לבית הלל שהוא מוסיף והולך, היינו בגלל שמספר הימים שהנס נמשך הולך וגדל ולכן מוסיפים בכל יום נר, ולבית שמאי שפוחת והולך חילקו את השמן שבפך לשמונה חלקים, ופרסום הנס היה ניכר בשמן שנותר בתוך הכלי, ולכן פוחת בכל יום לפי הכמות שנותרה בכלי.

^[15] מי שהדליק ביום ג' בטעות ב' נרות בלבד, האם כשבא להדליק את הנר הנוסף ששכח יש לו לברך עליו או לא? דעת הפרי חדש שאינו מברך, כיון שאין ברכה על הידור מצוה לבדה. אולם האבי עזרי סובר שצריך לברך גם על הוספת הנר, כיון שבחנוכה יש תקנה של חז"ל להדר ולכן הידור זה גם לבדו טעון ברכה, ועוד שיש לחלק בין שאר הידורים במצוות לבין הידור של נר חנוכה, שבכל המצוות ההידור הוא בגוף המצוה ממש כמו באתרוג בעצמו או בספר תורה בעצמו, אבל בנר חנוכה ההידור אינו בגוף המצוה אלא נוסף עליה, וכזה הידור טעון ברכה לעצמו. ומביא האבי עזרי שמדברי הגרי"ז בהסבר שיטת הרמב"ם עולה שחולק בסברא זו וסובר שגם הידור של נר חנוכה נחשב כהידור בגופה של המצוה, ואינו הידור נפרד ממנה. ומענין לענין ראה עוד בהערה מספר 36.

^[16] מי שיש לו ביום שלישי של חנוכה ב' נרות ובלבד להדליק, נחלקו בזה האחרונים: הבית הלוי אומר שידליק רק נר אחד כי אין מקום להידור כשאינו מדליק נרות כנגד אותו היום ממש. האבי עזרי חולק וסובר בפשיטות שצריך להדליק כפי הנרות שיש לו אפילו שהם פחות ממספר הימים. ובמשנה ברורה (תרעא, ה) כתב בפשיטות כדעת הבית הלוי.

^[17] צריך ביאור מדוע הגמרא הביאה את המעשה של שני זקנים שהיו בצידן, ואיזה תוספת מתחדשת מזה. הרי"ף הביא את המעשה של ב' זקנים, ובביאור הגר"א כתב שמוכח מהרי"ף שסבר שהלכה שכל אחד מבני הבית מדליק, וכפסק הרמ"א, ולא כפסק השולחן ערוך. וכונת הגר"א לכאורה, שהרי התוס' הוכיחו את שיטתם שרק בעל הבית מדליק, כי אם ידליקו כמה מבני הבית נמצא שאין היכר כלל על הימים הנכנסים והיוצאים, כי סוברים הרואים שכך הוא מנין בני הבית, והגר"א הבין שלכן הגמ' מביאה את המעשה של ב' זקנים להראות שטעמם של ב"ה וב"ש הוא מצד פרי החג, או מצד מעלין בקודש, אבל לא מטעם ימים הנכנסים והיוצאים, וממילא נפלה ראיית התוס' ונמצא הדין שראוי לכל אחד להדליק בפני עצמו, וזו דעת הרי"ף. וכתב הביאור הלכה, ולולי דברי קדשו היה אפשר לומר שהרי"ף הביא את המעשה לחדש לנו שזה לא נכלל מדין הכללי שהלכה כבית הלל, כי הנה מצאנו כאן זקן אחד שגם לאחר שנפסקה כבר ההלכה כבית הלל, הוסיף לנהוג כבית שמאי, ומוכח שעל הידור בלבד אין חובה לפסוק כבית הלל אלא רק בדין.

^[18] הפני יהושע הקשה מדוע היו צריכים לנס השמן והרי טומאה הותרה בציבור, והיו יכולים להדליק בשמן טמא? והאריכו כל האחרונים לדון וליישב בקושיא זו, ובשדי חמד דחה את קושיתו, והוכיח שאין בטומאת זב דין טומאה הותרה בציבור, והיה אסור להדליק בשמן, כיון שנטמא בטומאת זבין. אמנם הר"ן כתב, שהשמן שנמצא ודאי לא היה טמא טומאת זב, כיון שברור שאם היו מוצאים אותו, היו שוברים אותו לראות אם יש בו מרגליות או זהב, וזה שהניחוהו האויבים חתום, סימן ברור היה בזה לישראל ששמן זה לא נטמא בהיסט של זב. ולדבריו אין מקום לתירוצו של השדי חמד. והפני יהושע כתב שעיקר הנס לא נעשה אלא כדי להודיע להם חיבת המקום עליהם, וזו עדות לישראל שהשכינה שורה עליהם, וחזרה להם החיבה שהיתה להם בימי שמעון הצדיק שנר המערבי לא היחה כבה. וראה במהרש"א שהקשה עוד הרי הם היו טמאים, וטימאו את השמן בהדלקתם?

^[19] הבית יוסף הקשה כיון שנמצא פח שמן שיש בו כדי להדליק יום אחד, נמצא שהנס לא היה אלא שבעה ימים, ומדוע קבעו חנוכה לשמונה ימים? ותירץ הבית יוסף: א' מתחילה חילקו את השמן לח' חלקים לכל יום ויום, וכבר ביום הראשון היה הנס. ב' לאחר שנתנו שמן במנורה ביום הראשון, נותר הפך מלא כבתחילה. ג' שהדליקו ביום הראשון ונשאר כל השמן כבתחילה אף שדלקו הנרות כל הלילה. והפרי חדש תירץ את קושית הבית יוסף, שעל נס פח השמן קבעו רק ז' ימים, והלילה הראשון נקבע על ניצחון המלחמה. ובספר האשכול כתב שהנס ביום הראשון היה על מציאת פח השמן. והגר"ח תירץ, שהנס לא היה בכמות השמן אלא באיכותו דהיינו שאף שמילאו את המנורה בכל השמן, דלק בכל יום ויום רק שמינית מהשמן. והוסיף הגר"ח שאם הנס היה בכמות השמן, הרי זה שמן של נס, ואין זה שמן של זית, ושמן של נס אינו ראוי להדלקה, ולכן מוכרח הדבר שהנס היה באיכות השמן. והגר"א דחה את קושיתו של הבית יוסף בפשיטות, כי הגירסא היתה שלא היה בפך השמן להדליק אפילו ליום אחד, ונמצא שהנס היה כבר ביום הראשון. וכגירסתו של הגר"א הובא בשאילתות פרשת וישלח.

^[20] אמר הגרי"ז שרק לאחר שעברה שנה הכירו את חסדי ה' כמה גדולים היו, ואז קבעום בהלל והודאה, אבל בשעת מעשה "אין בעל הנס מכיר בניסו". ובריטב"א כתב שבשנה הראשונה לא קבעום, כיון שלא ידעו כמה זמן ימשך הנס.

אין זקוק לה להדליקה, ולכן אין סיבה לדאוג מראש להדלקה בדבר שבוער היטב, שהרי אף אם תכבה אינו צריך לתקן את הדבר. ואולם אף לדעתו מותר להשתמש לאורה, ומכיון שכן בשבת צריך לדאוג שתהא הפתילה בוערת כראוי, שאם לא כן עלול לבוא לידי תקלה ולבוא להטות ולתקן את הנר כדי שיוכל להשתמש בו. דעה שלישית אמר ר' זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, מכל מקום מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר ר' ירמיה: מאי טעמא [מה הטעם] של רב? — קסבר [הוא סבור] שאם כבתה אין זקוק לה להדליקה שנית, ואסור להשתמש לאורה, ולכן גם ביום השבת אין לחשוש שמא יבוא לתקן את הפתילה, שהרי ממילא אסור לו להשתמש לאורה.

מסופר כי אמרוה רבנן קמיה [חכמים להלכה זו לפני] אביי משמיה [משמו] של ר' ירמיה ולא קיבלה, שלא החשיב למדי את ר' ירמיה. ואולם כי אתא כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמרוה רבנן קמיה [חכמים להלכה זו לפני] אביי משמיה [משמו] של ר' יוחנן וקיבלה. ואז אמר אביי בצער: אי זכאי, גמירתיה לשמעתיה מעיקרא [לו הייתי זוכה, הייתי לומד ההלכה הזאת מתחילה]. ותוהים: והא גמרא [והרי למדה] וקבלה לבסוף! ומשיבים: נפקא מינה לגירסא דינקותא [יוצא מכאן, הבדל, לגבי גרסת הילדות], שדברים שאדם לומד בצעירותו זוכר הוא יפה יותר.

על שיטה זו ששנינו שאם כבה נר חנוכה אין נזקקים לו להדליקו בשנית, שואלים: והאם אכן כאשר כבתה נר חנוכה אין זקוק לה? ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: מצותה של הדלקת הנר בחנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל העוברים מן השוק. מאי לאו דאי [האם לא הכוונה היא שאם] כבתה הנר הדר [חוזר] ומדליק לה [אותה] כדי שתהא בוערת במשך כל הזמן הזה! ומשיבים: לא, את הברייתא אפשר להבין באופנים אחרים; דאי [שאם] עדיין לא אדליק [הדליק] כלל עם שקיעת החמה — מדליק עוד במשך הזמן הזה את נרות החנוכה. אי נמי [או גם כן] יכול אתה לומר כי אמרו זאת לענין שיעורה של ההדלקה, שיש להכין פתילה ושמן המספיקים לבעור במשך זמן זה, אך אם כבה הנר — אין להקפיד על כך.

הוזכר כאן הביטוי "עד שתכלה רגל מן השוק". ועל כך שואלים: ועד כמה בדיוק הוא זמן זה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי [שתכלה הרגל של אנשי תדמור] שהיו מוכרים עצים להדלקה, והם היו נשארים בשוק אחרונים כדי שיוכלו הכל לקנות עצים מהם.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מצות חנוכה הריהי מעיקרה הדלקה בכל יום של נר אחד שידליק איש, כלומר, בעל הבית, הוא וביתו. והמהדרין (מקפידים במצוות) מדליקים נר לכל אחד ואחד מבני הבית. והמהדרין מן המהדרין משנים בסדר הנרות מיום ליום. ונחלקו במהות סדר זה בית שמאי ובית הלל. שבית שמאי אומרים: ביום הראשון מדליק שמנה נרות, ומכאן ואילך פוחת והולך במנין הנרות, עד שביום האחרון של חנוכה מדליק רק נר אחד. ובית הלל אומרים: ביום הראשון מדליק נר אחת, ומכאן ואילך מוסיף והולך עד שביום האחרון מדליק שמונה נרות.

אמר עולא: פליגי [נחלקו] בה בהלכה זו תרי אמוראי במערבא [שני אמוראים בארץ ישראל], והם ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד [אחד מהם] אמר כי טעמא [הטעם] של בית שמאי הוא כנגד ימים הנכנסין, כלומר, העתידים לבוא. שביום הראשון, מאחר שיש עוד שמונה ימי חג — מדליקים שמונה נרות, וביום השני שנשארו עוד שבעה ימים — מדליקים שבעה וכן הלאה. וטעמא [ואילו הטעם] של בית הלל הוא כנגד ימים היוצאין, שמדליקים בכל יום כמנין ימי החג שיצאו ועברו כבר. וחד [ואחד מהם] אמר כי טעמא [הטעם] של בית שמאי הוא כנגד פרי החג, הפרים שהקריבו בחג הסוכות, שביום הראשון היו מקריבים שלושה עשר פרים, ובכל יום הפחיתו פר אחד (במדבר כט, יב–לא). וטעמא [ואילו הטעם] של בית הלל הוא שמעלין בקדש ואין מורידין, ולפיכך אם רוצים לשנות מנין הנרות לפי הימים, ראוי שיוסיפו וילכו במניינם עם עבור הימים.

אמר רבה בר בר חנה שאמר ר' יוחנן: שני זקנים היו בצידן, שאחד מהם עשה כשיטת בית שמאי ואחד מהם עשה כדברי בית הלל ונתנו טעם לדבריהם; זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו משום שמעלין בקדש ואין מורידין.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ כדי שיראו הכל את הנרות. ואם היה דר בעלייה (קומה גבוהה יותר) — מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה כאשר גזרו איסור על הדלקת נרות — מניחה על שלחנו ודיו בכך.

אמר רבא: צריך, נוסף לנרות החנוכה, עוד נר אחרת כדי להשתמש לאורה, שהרי אסור להשתמש בנרות חנוכה. ואי איכא [ואולם אם יש] מדורה — לא צריך להדליק נר נוסף, שמשתמש הוא באור המדורה. ואולם אי [אם] אדם חשוב הוא, שאינו רגיל להשתמש לאורה של המדורה — אף על גב דאיכא [אף על פי שיש] מדורה צריך נר אחרת.

ג ושואלים: מאי [מה היא] חנוכה? ומה טעם מדליקים בחנוכה נרות דווקא? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים] במגילת תענית: בכ"ה בכסליו יומי [ימי] החנוכה תמניא אינון [שמונה הם] שלא למספד בהון [לספוד בהם] ושלא להתענות בהון [בהם]. ומה טעם הדבר? — שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו במגעם את כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח סגור בחותמו של כהן גדול ולא פתחוהו היוונים. ולא היה בו שיעור אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים באמירת הלל והודאה מיוחדת, בתפילה ובברכות.

ד תנן התם [שנינו במשנה שם] בענין נזיקין: גץ (ניצוץ) היוצא מתחת הפטיש שיצא מחוץ למקום מלאכת האומן, והזיק — חייב המכה בפטיש באחריות. וכן גמל שהיה טעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה (נדלקה) בנרו של החנוני ואחר כך הדליק את הבירה (הבנין) — בעל הגמל חייב, שפשתנו נכנס לרשות אחרת שלא היה רשאי להכנס לתוכה, וכל הנזקים שנגרמו מחמת רשלנותו נגרמו. ואולם אם הניח החנוני נרו מבחוץ לחנות והדליק את הפשתן — במקרה זה החנוני חייב, שהוא יצא מתחומו.

ר' יהודה אומר: אם נדלק הפשתן בנר חנוכה של החנווני שהניחו על פתח חנותו מבחוץ — פטור החנווני, שאז מותר לחנווני להניח את נרו בחוץ. ומכאן אמר רבינא משום (בשם) רבה: זאת אומרת שנר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים מהקרקע. דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר כי מותר להניחה למעלה מעשרה טפחים, מדוע ייפטר החנווני? לימא ליה [יאמר לו], בעל הגמל לחנווני: היה לך להניח את הנר למעלה מגובה גמל ורוכבו, ואז לא היה נגרם נזק, ולכן אין בעל הגמל אחראי. ודוחים: ודילמא [ושמא] יתכן שמותר להניח את נר החנוכה גם למעלה מעשרה טפחים, וטעמו של ר' יהודה שפטר — משום שחשש למצות חנוכה וסבר, אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי [אם יטריחו אותו הרבה יבוא להמנע] ממצוה זו של הדלקת נר חנוכה. וכיון שהוצאת נר החנוכה החוצה היא במצות חכמים — אין לחייב את החנווני לנקוט אמצעי זהירות יתרים אלה.

ולעיקר הענין אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה [משמו] של ר' תנחום:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to the essence of the matter Rav Kahana said that Rav Natan bar Manyumi taught in the name of Rabbi Tanḥum:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב פתילו' ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת מ"ט קסבר כבתה אין זקוק לה ואסו' להשתמש לאורה.

מיתיבי מצותה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה ושנינן לא אי לא אדליק נר של חנוכה עדיין לא יאמר כבר עבר זמנה אלא מדליק עד דכלי ריגלא דתרמודאי אי נמי שיעורא דשמן דנר חנוכה כמה הוא כדי שיהא דולק משקיעת החמה עד שתכלה רגלא דתרמודאי:

ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחד מיכן והילך מוסיף והולך. פי' המהדרין מהדרי מצות כדאמרינן (ב"ק ט ב) להדור מצוה עד שליש במצוה.

ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ואם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוך לרה"ר ובשעת הסכנה מניחו על השולחן ודי אמר רבא וצריך נר (אחד) [אחר] לתשמישו [ואי איכא מדורה לא צריך] ואי אדם חשוב הוא אף על גב דאית ליה מדורה צריך נר (אחד) [אחר] לתשמישו ואסיק' נר חנוכה למעלה מעשרים אמה פסולה כמבוי וכסוכה ומצוה להניחה מבחוץ בתוך י' טפחים בטפח הסמוך לפתח בצד שמאל כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל דרך ביאתו לביתו.

ודאמרי' אסור להשתמש לאורה. כל תשמישין במשמע בין דמצוה כגון סעודת שבת בין דרשות ורב אסר לקמן הוסיף אפי' הרצאות מעות שהוא ענין קל ואינו נראה כנהנה שמרחוק הוא מרצה אותן אפ"ה אסור ומש"ה מתמה שמואל עלה דההוא וכי נר קדושה יש בו. וא"ת בסעודת שבת מאי ביזוי מצוה איכא והא הוא מצוה לאו מלתא הוא דכל שאדם משתמש ממצוה זו לאחרת ביזוי מצוה היא זו דמיחזי כמאן דלא חביבא לי' הך מצוה ועביד מצוה אחריתא וע"כ לא שרי אלא להדליק מנר לנר משום דתרוייהו חדא מצוה נינהו כלומר מצות נר חנוכה ומין במינו אינו בטל אבל שאר מצות נראות כמבטלות זו את זו. ומסתייע הך סברא מדאמרי' בגמרא דבני מערבאי (ב.) ועוד מן הדא דר' תחליפא שאיל לרב חסדא לא כן אלפן רבי שבת שחל להיות בחנוכה שאסור לראות מטבע לאור נר חנוכה הרי אינו שכח ומוציא את הפתיל' לית טעמא אלא שלא הוצת האור ברוב הדלק. פי' רב תחליפא מקשי לרב חסדא לא כך למדתני רבינו שאפי' שבת שחלה להיות בחנוכה אין מדליקין בפתילות ושמני' שמנו חכמים ואמאי אסור אם טעם איסור הפתילות ושמנים הוא מפני שהאור אינו נמשך אחריו והוא שכח ומוציא את הפתילה כדקאמר התם לעיל הרי שאחר שאסור לראות מטבע לנר חנוכה וכיון שכן לא אתי לאטויי אלמא מדאסר לראות מטבע כל תשמישין נמי אסור דאי שרי בשאר תשמישין הא אתי לאטויי. וכ"ד רבי' הגדול ז"ל שפסק הלכה כדברי כולם להחמיר וכ"נ מדברי ר"ח ז"ל שאין כאן בית מיחוש דודאי אסור בכל תשמישין דע"כ הלכה כרב מתנא אמר רב דר' נחמי' ור' יוחנן הכי ס"ל ואביי קבלה בסוף וקרא נפשי' כדלא זכי משום דלא גמרה מעיקרא כי היכי דלא תשתכח מיני'. ומצאתי למקצת הגאונים ז"ל שאמרו, שאם כבתה ונשאר שמן בנר ביום ראשון מוסיף עליו ומדליקו ביום שני וכן שאר הימים ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לה מדורה ושורפה במקומה שהרי הוקצה למצותיו. ואם קבלה היא נקבל, ונאמר דלא דמי לעצי סוכה ולנוי סוכה שמותרין אחר התג משום דהתם לא נתנם אלא למצות החג ודעתו עליהן לאחר שבעה אבל הכא דעתו הי' שיכלה כל שמן שבנר דלית הלכתא כר"ש דאמר אדם מצפה אימתי תכבה נרו לכך מכיון שהוא נתנו והקצהו שיכלה במצוה נאסר לו לעולם כמי שהקדישו לשמים ולא דמי לנר של שבת דלכ"ע מותר לאחר השבת דההוא אפי' בשעת מצותו משתמש בו שלכך בא מתחלתו הלכך אין איסור הנאה חלה עליו. ואמת הדבר שלא הי' נראה כן, לפי שלא נאסר בעוד שהוא דלוק אלא משום ביזוי מצוה וכיון שכבה בדין הוא שיהא מותר שכבר נשלמה מצותו ואפשר שזה דומה לסוכת החג ונויין שלה שאע"פ שנפלה בחג אסורה דהכי מוכח במס' ביצה בפ' המביא (ל:). אבל רבינו הגדול ז"ל כ' "א"נ לשיעורא" - כלומר שאם הית' דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו ונראה מזה שאם הותיר בה שמן שמותר אפי' ביום ראשון ולכבותה נמי ולהסתפק בשמן מותר שכיון שמותר להשתמש לאורה בעוד שדולקת במצותה כ"ש שאם כבתה מותר ואע"פ שי"ל ה"מ בשמן שהותיר על השיעור אבל כבתה בתוך זמנה אסור לעולם שהרי הוקצה למצוה, אינו נראה כן:

הא דדריש רב נתן משמי' דרבא כסוכה וכמבוי. משמע לי דרבה גרסי' בה"א דקסבר טעמא דסוכה משום דלא שלטא בי' עינא ומ"ה שייך בנר חנוכה דבעי' פרסומי ניסא ומשלט עינא אבל לרבא דאמר משום דירת קבע מאי שייטא דסוכה גבי נר חנוכה. וא"ל סימנא בעלמא נקט שלשה שיעורן עשרי' אמה ובנר חנוכה ודאי הטעם משום דלא שלוט בי' עינא דעיקר הטעם דלא אמרינן בסוכה האי טעמא לשאר אמוראי לאו משום דסברי דשלטי בי' עינא אלא דסברי דקרא דלמען ידעו ידיעה לדורות הוא ולא בעינן שלטא ביה עינא:

אמר ר' ירמיה מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. וטעמא דמילתא, משום דעל ידי נס שנעשה במנורה תקנו, והלכך עשאוה כמנורה שאסור להשתמש לאורה. ואי נמי כיון דלמצוה הדליקה איכא משום בזויי מצוה.
ואם תאמר רב הונא ורב חסדא היכי שרו, וכי לית להו בזויי מצוה אסור, והא אבא דכולהו דם (לקמן שבת כב, א). ועוד קשה עלייהו מהא דתניא לקמן (שם ע"ב) מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב, וכמו שהקשה ממנה לקמן (שם) למאן דאמר מדליקין בקינסא דלא חייש לבזויי מצוה. יש לומר דסבירא ליה לרב הונא ולרב חסדא דכל שאינו משתמש בגופו כשוקל כנגדו או שמדליקין ממנו בקנסא לאו בזויי מצוה הוא, ואף על גב דמשתמש לאורה, דהא לא משתמש בגופיה ממש, ולא כל המשתמשין שוין ולא כל הבזויין שוין, וכדמוכח שמעתין דלקמן (שם).
והלכתא כמאן דאמר אסור להשתמש לאורה. דהא כי אתא רבין נמי אמרה משמיה דרבי יוחנן וקבלה מיניה אביי, וא"ל אי זכאי קבלתיה מעיקרא. ורבא נמי דהוא בתרא הכי סבירא ליה, כדמוכח בסמוך דאמר וצריך נר אחרת להשתמש לאורה. והר"ז ז"ל כתב דההיא אפילו מאן דאמר מותר להשתמש לאורה מודה בה, דאי ליכא נר אחרת הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה. ואינו מחוור בעיני (כלום) [כלל], דהא ודאי מאן דאמר מותר, מותר להשתמש לאורה כל תשמיש קאמר, ואמאי ניחוש לנכנסין ויוצאין דאמרו לצרכו הוא דאדלקה. ועוד נראה לי, דעל כרחין רבא אסור להשתמש לאורה אית ליה, דאמרינן לקמן (שבת כג, ב) אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, ואם איתא דמותר להשתמש לאורה, עושה נר אחד ועולה לו לכאן ולכאן, ומניחה על שלחנו ודיו, כדרך שאמרו בשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו. ומינה נמי משמע, דאסור להשתמש לאורה כל תשמיש ואפילו תשמיש דמצוה כגון סעודת שבת וקריאת התורה, ורב אסי נמי אוסיף בה לקמן (שבת כב, א) אפילו תשמיש כל דהו דאינו נראה כנהנה, דאמר אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, כלומר: אפילו מרחוק כנגדה שאינו נראה כנהנה ממנה, והיינו דמתמה עליה שמואל וכי נר קדושה יש בו. וכ"פ הרב אלפסי ז"ל כדברי כולם להחמיר.

ואע"ג דאפליגו רב ושמואל במדליקין מנר לנר, ואוקימנא פלוגתייהו באכחושי מצוה ובדקא מדליק משרגא לשרגא, וקיימא לן כשמואל דשרי, אבל קינסא לכולי עלמא אסור משום בזויי מצוה, דאלמא היכא דאיכא משום בזויי מצוה בלחוד הוא דאסור, הא היכא דליכא משום בזויי מצוה שרי, והכא בתשמיש דמצוה לאו בזויי מצוה איכא. יש לומר דכל שמשתמש בו לא מיפרסמא ניסא דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה, והלכך אפילו ליכא משום בזויי מצוה כל היכא דלא מיפרסמא ניסא אסור, והכי נמי משום בזיון מצוה כהרצאת מעות מרחוק כנגדה אסור אף על גב דליכא משום ביטול פרסומי ניסא. אי נמי יש לומר, דכל שאדם משתמש ממצוה זו לאחרת בזויי מצוה היא זו, דמחזי כמאן דלא חביבא ליה הך מצוה ועביד מצוה זו תשמיש למצוה אחרת, ולהדליק מנר לנר דוקא הוא דשרי שמואל, משום דכולה מצוה חדא.

הא דאמרינן: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מסתברא דלאו עכובא היא לומר דקודם לכן אם רצה להדליק אינו מדליק, דהא ודאי אילו רצה להדליק מדליק סמוך לשקיעת החמה דהא איכא פרסומי ניסא, וכענין שאמרו לקמן (שבת כג, ב) בנר שבת דעמוד האש משלים לעמוד הענן, ולומר דבמדליק סמוך לשקיעה איכא היכר דלצורך מצות שבת מדליקו, והכא נמי דכוותה, אלא דעיקר מצותה לחייבו להדליק אינה אלא משתשקע החמה. והראיה הדלקת נר חנוכה בערב שבת, דעל כרחין מקדים עם חשכה לרבה דאמר בשלהי פרקין (לד, ב) משתשקע החמה בין השמשות, דבשלמא לרב יוסף דאמר משמיה דרב יהודה אמר שמואל, משתשקע החמה עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון יום, לא הוה ראיה, דאפשר לו להדליק בערב שבת משתשקע החמה עד שישוה העליון לתחתון, אלא לרבה דאמר משתשקע החמה הוי בין השמשות, תקשי דהא תנן (שם, א) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנרות, וקיימא לן כוותיה הלכה למעשה, אלא ודאי מצוה קאמר ואילו רצה להקדים עם חשיכה מקדים.
אלא מיהו נראה מדברי הרב בעל הלכות, דדוקא קאמר משתשקע החמה, ובערב שבת נמי מדליק משתשקע החמה כרב יוסף, שהוא ז"ל כתב בהלכות חנוכה הא דאמר רב יהודה אמר שמואל (לקמן שבת לה, ב) כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה, ואלמלא כתבה לכוונה זו, למה כתבה בהלכות חנוכה ומאי שייכא דההיא בחנוכה. ואין צורך לכך כמו שכתבתי.

והא נמי דקתני: עד שתכלה רגל מן השוק. ופרישנא דאי לא אדליק מדליק, לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ, א) כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה, דליכא פרסומי כולי האי, ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד, אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי. וכ"כ מורי הרב ז"ל בהל'.
ופירשו בתוס', דלא אמרו עד שתכלה רגל מן השוק, אלא בדורות הללו שמדליקין בחוץ, אבל עכשיו שמדליקין בבית בפנים, כל שעה ושעה זמניה הוא, דהא איכא פרסומי ניסא לאותם העומדים בבית. ומיהו לכתחילה מצוה להדליק משתשקע החמה מיד, דזריזין מקדימין למצות, ואמרינן לקמן (שבת כג, ב) רב הונא הוה רגיל וחליף אפתחא דר' אבין נגרא, חזא דהוי רגילי בשרגי אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא.

אי נמי לשיעורא. פירש הרב אלפסי ז"ל בהלכות, שאם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה, ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. ונראה מדבריו שאם כבתה שמותר להסתפק ממותר השמן שבנר, וכל שכן הוא שלא היקצה אותו אלא למצותו וכל זמן שדולקת והולכת הא כבתה מותר, דומיא דעצי סוכה ונוי סוכה שמותרין לאחר החג. אבל מקצת מן הגאונים ז"ל אמרו ואם כבתה ונשאר שמן בנר ביום א', מוסיף עליו ומדליק ביום ב', וכן בשאר הימים, ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו. ולפי דבריהם, יש לחלק בין זה לעצי סוכה ונוייה, דהתם לאו מקצה להו אלא לימי החג, לפי שעושין להשאיר אחר החג, ולא מקצה להו למצותן לגמרי, אבל שמן ופתילה שעשויין להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן, דאין אדם מצפה מתי תכבה נרו, ואם נשתיירו הרי הן אסורים שהרי הקצה אותן לגמרי למצותן, ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בתוך החג שאסורים כדמוכח במסכת ביצה בפרק המביא (ל, ב).

נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. פירש רש"י ז"ל: לא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר, ואם היה דר בעליה שאין לו מקום בחצר להניחה שם מניחה בפנים כנגד חלון הסמוכה לרשות הרבים. ואינו מחוור בעיני. מדתנן (ב"ק סב, ב) ומייתינן לה בסמוך הניח חנוני את נרו מבחוץ, החנוני חייב, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוציאו ברשות, ואם אין מניחה אלא בפנים, וזה הניחה בחוץ ממש למה פטור, ומי הרשהו, ואם אתה אומר דוקא בשהניחה כנגד חוץ ולעולם בפנים בחצרו, אם כן אפילו חנוני בכי הא אמאי חייב, והלא ניזק ברשות המזיק הוזק, ואדרבא בעל הגמל חייב. אלא מסתברא מבחוץ ממש קאמר.

שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ואף על גב דעכו"ם עשאום כזבים וכלי חרס מטמא בהסט. איכא למימר שמצאוהו בקרקע שאין לחוש להסט. אי נמי מגולה וקודם גזירה היה.

אמר רבינא משמיה דרבא זאת אומרת נר חנוכה צריך להניחה בתוך עשרה, דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה, לימא ליה, היה לך להניחה למעלה מגמל ורוכבו. ותמיה לי אכתי בתוך עשרה מנא לן, לימא צריך להניחה למטה מגמל ורוכבו, דהא גמל ורוכבו למעלה מעשרה טפחים הוי טובא. וי"ל דקסבר דכיון דאפקת ליה מעשרים אמה כסוכה וכמבוי, מוקמינן ליה לעשרה שהוא הכשר סוכה נמי שנתנו לו חכמים שיעור אחד ידוע מן השיעורין הקבועים בשאר המצות, וכיון דמפקת לה מעשרים שהוא למעלה הרבה מגמל ורוכבו אוקמוה אעשרה. ודחינן דילמא לא נתנו בו חכמים שיעור, אלא מניחו באיזה מקום שירצה והוא שיהיה למטה מעשרים דלהוי ליה היכירא ופרסומי ניסא, ומיהו אם הניחו למטה מגמל ורוכבו והדליק פשתנו פטור, דלא אטרחוהו רבנן דלא ליתי לאימנועי.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבינא דאמר משמיה דרבא, דלא שבקינן מאי דאיפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאידחי בגמרא בדרך דילמא בעלמא. וכן פסק רבנו חננאל ז"ל. וכן פסק רבנו הרב ז"ל.

אחר שכתבנו שאם כבתה אין זקוק לה מהו שאמרו מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק שמשמען של דברים שאם כבתה ידליק אינו כן אלא שאם לא הדליק עד שיעור זה מדליק ולאחר מכן לא יצא ידי זמן הדלקתה מפני שהנר צריך להתפרסם לעוברי דרכים והרי כלו והוא שפירשו בה עד דכליא רגלא דתרמודאי ר"ל הנושאים עצים שהם המעריבים יותר והם מתעכבים עד חצי שעה אחת אחר שקיעת החמה ואחר זמן זה כבר כלה רגל כל אדם מרשות הרבים ואינו יוצא ידי חובת הדלקה בזמנה וגדולי המחברים כתבו בה שאינו מדליק כלל ויש אומרים שמדליק שלא בברכה ופי' עוד בגמ' אי נמי לשיעורא וכבר כתבנו מה שפי' בה גדולי הפוסקים ומ"מ שאר מפרשים כתבו שצריך ליתן שמן בנר בכדי שיעור זה וכן עיקר שאם כפי' גדולי הפוסקים אחר שאתה מתיר בה תשמיש אורה היאך מדליק בפתילות ושמנים שהוזכרו ושמא ישתמש בהם לאחר שיעורה ויטה ומ"מ יש לתרץ שלא אמרו מדליקין אלא לשיעור מצות חנוכה ומ"מ לענין מה שאמרנו שלא יצא אחר זמן זה ידי הדלקה בזמנה יראה לגדולי הדורות שלפנינו שלא נאמר אלא לאותם הזמנים שהיו מדליקים מבחוץ וצריך היכר לעוברי דרכים אבל בזמן הזה הואיל ואין אנו צריכים אלא להיכר בני הבית ידליק מתי שירצה וגדולי הצרפתים התירוהו אפי' עד שיעלה עמוד השחר וכן נוהגים שם בני ישיבה להדליק אחר שעומדים מבית המדרש ומ"מ קודם שקיעת החמה לא שהרי היא כשרגא בטיהרא ואין בה פרסום נס ומ"מ בשבת שאי אפשר להדליק אלא קודם שקיעה שהרי משתשקע עד שיראו ג' כוכבים בנוניים הוא בין השמשות כמו שיתבאר על כל פנים מדליקין בכדי שישלים הדלקתן עם שקיעתה או סמוך לזה וכלל גדול אמרו היכא דלא אפשר שאני:

אחר שביארנו שמצות נר חנוכה חצי שעה יש אומרים ששיעור נתינת שמן לנר הוא שמינית ביצה ולמדת ממקדש שהיו דולקות כל הלילה בחצי לוג שהן שלש בצים נמצאת ביצה לארבע שעות שהוא שמינית לחצי שעה ולא עוד אלא ששיעור זה ניתן בהם אף ללילות ארוכות שבכל השנה שיש בהם יותר מי"ב שעות ונמצא שאף שיעור כזה לחצי שעה אינו צריך ומ"מ אם הוסיף מוסיפין לו:

מצות חנוכה נר איש וביתו כלומר שידליק נר אחד בכל לילה ולילה בלא תוספת והמהדרין במצוה נר לכל אחד ואחד לפי מנין בני ביתו הגדולים ובלא תוספת והמהדרים יותר יום ראשון מדליק אחת בין לא' בין למאה מכאן ואילך מוסיף והולך שמעלין בקדש ולא מורידין כמו שהתבאר במנחות פרק שתי הלחם ממחתות בני קרח שנעשו תחלה תשמישי מזבח ואח"כ נאמר בהם ועשה אותם רקועי פחים צפוי למזבח שנעשו מזבח עצמו וכן למדנו שם שאין מורידים ממה שנאמר ויקם משה את המשכן ונאמר אחריו ויקם את עמודיו כלומר שאף בהקמת העמודים לא סייעוהו אחרים מן הכהנים ושמא תאמר והרי היה ההדור גדול נר לכל אחד ובתוספת כל לילה ולילה תדע שגדולי המחברים כתבוה כדבריך אבל לדעתנו אינו כן שמאחר שאתה מדליק לחשבון בני הבית אף הרואים יאמרו שכך וכך בני הבית יש שם ולא ירגישו בתוספת ומעתה אין הדור אלא בכך וכן המנהג:

נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ לפרסם את הנס לעוברי דרכים ואם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה ר"ל שמד שאין מניחים את ישראל לעסוק במצות מניחה על שולחנו ודיו ובלבד בנר אחרת שישתמש לאורה ואם יש שם מדורה שיכול לאכול או להשתמש לאורה אין צריך לנר אחרת ובאדם חשוב שאין דרכו במדורה צריך נר אחרת להשתמש לאורה אפילו לא היה צריך לתשמיש שלא יאמרו לצרכו הדליק ולא סוף דבר בלילה ראשונה אלא אף באחרות שאין התוספת היכר שהרי לפעמים אדם מדליק שנים ושלשה סמוכות זו לזו ועוד שיאמרו מ"מ קצתם לצרכו זה היה דרך כל העולם וכן המנהג ומ"מ יראה לי מכח הסוגיא שלא אמרו צריך נר אחרת אלא במניחה על שלחנו אבל כל שמניחה סמוך לפתח אינו צריך לנר אחרת אע"פ שעומד לו לשם הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש וכבר ראיתי קצת רבנים נוהגים לעמוד שם ולדבר עם חבריהם בלא נר אחרת אלא שלמעשה אני נוהג להדליק נר אחרת אף בלא צורך תשמיש ומנהג אבותינו ורבותינו בידינו:

ויש שפירש בשעת הסכנה יום איד של פרסיים שלא היו מניחים להדליק אלא בע"ז שלהם ואין נראה כן שאם כן היאך מדליק על שלחנו וכן יש מי שפירש מבחוץ לא ברשות הרבים ממש אלא בחצרו וראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק כירה מהו לטלטולי שרגא דחנוכה מקמי חברי בשבתא אלמא שלא היה בו אלא איסור טלטול ואלו בחוץ היתה הרי יש כאן איסור הכנסה והיאך התירו כמו שיתבאר שם ומ"מ יש לפרשה בכרמלית:

נס זה של חנוכה בבית שני היה שגזרה מלכות יון גזרות הרבה על ישראל לבטל דתם ונימוסיהם ומצותיהם ולצור על עיירותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות הרבה וטמאו כל השמנים ושאר הטהרות שהיו שם עד שגברה יד בני חשמונאי הכהנים ונצחום ומנו מלך מן הכהנים ועמדה מלכות לישראל עד זמן החרבן ותגבורת זה היה בכסלו בכ"ד בו ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כ"ג והכירו שלא נגעו בו ואע"פ שהיה להם לחוש שמא הסיטו והרי הם כזבים שמטמאים בהיסט שמא לא נגזרה עליהם עדיין טומאת זבים וי"א שלא גזרו אלא על התינוקות אלא שזו נדחית ממה שאמרו במסכתא זו בפרק ר' עקיבא שאף בגדולים גזרו וכן יש מפרשים שבתוך חלון הסגור ששעריה היו חתומים מצאוה ולדעתי אין צורך בכך שאלו הסיטו חזקה עליהם שהשחיתו ושברו:

ונחזור לענין הנס והוא שפך זה לא היה בו להדליק אלא לילה אחת והדליקו ליל כ"ה שהיה יום ראשון לנס ומחרתו הלכו לתקוע שמשם היו לוקחין שמן למקדש וכמו שאמרו תקוע אלפא לשמן ר"ל ראשון ומבכר כמו אלף שהיא אות ראשונה והיה שם מהלך ד' ימים וכתשו שם ביום מהלכן וכתשו זתים בטהרה והוציאו שמן טהור וחזרו ושמן הפך לא כלה עד שהיה להם זה שהדליקו בו ולשנה אחרת קבעום ימים טובים ולא לבטול מלאכה אלא ליאסר בהספד ובתענית ולהודאה בתפילה ולגמור את ההלל ואע"פ שבגאולת מצרים אין גומרין את ההלל אלא יום ראשון ולא אמרו לגמור בח' ימים של חג אלא שהקרבנות חלוקים לעצמם בכל יום חנוכה שאני שבכל יום ויום היה הנס מתרבה ומתחדש יותר ולילה הראשון שלא היה שם נס השמן מברכין על הגאולה ועל הודאת מציאת הפך ושאר הלילות על נס השמן ויש מי שפירש שאף הם הרגישו במיעוט השמן וחלקוהו לשמנה לילות כשיעור ההליכה והחזרה ואין נראה לי שא"כ היאך היו הם סומכים על הנס בלילה ראשונה:

נר חנוכה אע"פ שאדם יכול להניחה ברה"ר אם הזיק חייב לשלם והוא שאמרו גץ היוצא מתחת הפטיש והזיק חייב גמל טעון פשתן ועובר ברה"ר ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב שלא היה לו להרבות במשאוי כ"כ הניח החנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב ואפי' בנר חנוכה שאף העושים ברשות צריכים ליזהר שלא להזיק וכמו שאמרו באלו שפותקין ביבותיהן בימות הגשמים שאע"פ שברשות הם עושים אם הזיקו חייב לשלם ואין חילוק בין רשות גמור לרשות של מצוה ומה שאמ' ר' יהודה בנר חנכה פטור אין הלכה כן כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה מצוה להניח כו' נר שיש לה ב' פיות כו' משמע לב' בתים כו' עכ"ל אבל רש"י פי' (לקמן) [לעיל] לב' בני אדם למהדרין העושים נר לכל אחד ואחד עכ"ל והוא לשיטתו דפי' נמי בשמעתין דאין מניחין על פתח החצר אלא על פתח בתיהם בחצר והתוספות לא משמע להו לפרש לקמן כפירוש רש"י דהוה ליה למימר עולה לאיש וביתו כלישנא דקאמר הכא אלא לב' בני אדם היינו לב' בתים ועוד לפי שיטת התוס' לעיל מהדרין מן המהדרין אין עושין נר לכל אחד ואחד ודו"ק:

בד"ה שהיה מונח כו' ואם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים כו' עכ"ל הא דגזרו על תינוק נכרי שמטמא בזיבה והיינו בן ט' שנים ויום אחד דהוא ראוי לביאה כדמסיק פרק אין מעמידין וההיא גזירה מי"ח דבר הוא שגזרו תלמידי שמאי והלל כדאמרי' לעיל בפירקין וחשמונאי מקדמי טובא הוו דיש לומר דכבר גזרו על הזב נכרי שמטמא בזיבה כמו ישראל אבל על תינוק נכרי אע"פ שאינו זב לא גזרו רבנן קמאי ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו בו וכן נראה מפרש"י לעיל ודו"ק:

טעמא כנגד פרי החג כו'. יש לעיין דודאי לא פליג ב"ש בהא דמעלין בקודש דילפינן מקרא כפירש"י ובפרי החג ודאי דאיכא טעמא כדאמרינן לפי שהם נגד ע' אומות עובדי כוכבים שיהיו פוחתין והולכין וי"ל דה"נ איכא טעמא כמ"ש הב"י והרא"ם בתירוץ א' שהיה הנס גם בליל ראשון לפי שהיה מעיקרא מתחלק לח' חלקים נמצא ח' חלקים שמן היו פוחתין והולכים מלילה ללילה וה"ק ב"ש כנגד פרי החג כיון דאיכא טעמא לית לן למיחש להא דמעלין בקודש כו' ה"נ הכא איכא האי טעמא וק"ל:

מאי חנוכה כו'. ופירוש הר"ן כלומר חנו בכ"ה כו' ע"ש וק"ק מאי חניית שייך הכא כיון דהותר בהן מלאכה ולא נתנו לי"ט אלא להלל ולהודות ונראה לפרש דנקרא חנוכה ע"ש חנוכת המזבח כדאמרי' בפרק ר' ישמעאל דבית חשמונאי גנזו אבני מזבח ששקצו אנשי עו"ג לע"ז והוצרכו לבנות מזבח חדש ולכך נקרא חנוכה ולא קאמר הכא מאי חנוכה אלא מאיזה נס קבעו אותו להדליק בו נרות גם לפי מדרש ב"ר שמלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסליו ולא חנכוהו עד ר"ח ניסן ושבו נולדו האבות והקב"ה שילם לו בימי מתתיהו כו' היינו נמי שהיה כמ"ש ששילם לו להיות ביום חינוך המזבח ע"י מתתיהו ששקצו אנשי עו"ג מזבח הישן:

טמאו כל השמנים כו'. ולא היה אפשר לתקן שמן טהור עד ח' ימים לפי שהיו טמאי מתים כמ"ש הב"י והרא"ם בביאוריו לסמ"ג וע"ש ברא"ם במה היו הנכרים מטמאין גם כתב שם כיון דהיו כולן טמאי מתים היאך הדליקו המנורה והרי טמאו את השמן בהדלקתן ותירץ שהדליקו אותו על ידי פשוטי כלי עץ עכ"ל ואין זה מספיק דמ"מ כיון דכולן טמאי מתים היו היאך נכנס המדליק במקדש בטומאה וע"כ נראה דלא היו כולן טמאי מתים אלא מאיזו סיבה היה שלא היה להם שמן טהור וכמ"ש הר"ן שהיה להם שמן רחוק ד' ימים כו' ע"ש ובזה יתיישב נמי מה שהקשה הרא"ם היאך הדליקו במנורה טמאה כו' עיין שם דהשתא כיון דלא היו כולן טמאי מתים היו יכולין לעשות מנורה חדשה והרא"ם כתב לפי דרכו שהיו כולן טמאי מתים וי"ל שהיו עושין מנורה של עץ כדתניא בפרק כל הצלמים ר"י אומר של עץ לא יעשה כדרך שעשו בית חשמונאי כו' ע"ש ולא ידעתי מה תיקן בזה דהא נטמאה המנורה בנגיעה בעשייתה גם בשל עץ שהרי היה למנורה בית קיבול ור"י נמי לא קאמר דהיה של עץ אלא משום דהיה בית חשמונאי עניים אז ויש ליישב לפי דרכו שהיה מנורה של עץ עשויה כבר ביד מי שהוא במקום אחר ולא נטמאה שם ונטלוה ע"י פשוטי כלי עץ ונשאוה למקדש וצ"ל דאותו האיש שעשאה כבר כתבנית המנורה גם בשל עץ עשאה באיסור לר"י דשל עץ נמי אסור מריבוי דקרא ודו"ק:

בתוס' ד"ה שהיה מונח כו'. עי' בר"ן וברא"ם תירוצים אחרים על זה (ועיין בחולין פ"ג ועיין בחידושי הלכות):

בתוס' ד"ה דאי לא אדליק מדליק אבל מכאן ואילך פירוש לאחר שכלה רגל מן השוק עבר הזמן לא ידליק עוד ומטעם זה אמר הר"י פורת דיש ליזהר להדליק בלילה מיד כדי שלא יבא לאחר יותר מדאי עד שתכלה רגל מן השוק דהא אז לשינויא קמא כבר נגמר הזמן מ"מ פסק אם איחד ידליק מספק דשמא אין הלכה כשינוייא קמא דמשני דהא דיהיב שיעורא עד שתכלה וכו' הוא לענין אם לא הדליק בתוך אותו הזמן שוב לא ידליק אלא הלכתא כשינוייא בתרא דמשני א"נ לשיעורא:

ד"ה מצוה להניח על פתח ביתו ומיירי דליכא חצר וכו' וחתוס' פליגי ארש"י דהא לפירוש רש"י אפילו איכא חצר מניחו בביתו ודו"ק:

רש"י בד"ה בחותמו צ"ל מונח בחותמו כו'. ונ"ב נ"ל:

תוס' בד"ה מצוה כו' אתי שפיר. נ"ב פי' דלשניהם הוא משמאל הפתח:

גמרא וא"נ לשיעורא. לכאורה קשה דלפ"ז עכ"פ מוכח דלכתחלה צריך שידליק כשיעור הזה ואם כן מדוע מתיר ר"ז לכתחלה להדליק באותן הפסולים שדרכן להכבות בתוך הזמן וי"ל הא דבעינן שיתן שמן כשיעור הזה הוא שיהא נראה כמדליק בעין יפה עמ"א תרע"ב סק"ג ואולי מפני קושיא זו פי' הרי"ף לשיעורא דאם דולקת אחר השיעור הזה מותר לכבותה או להשתמש לאורה:

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמוֹנָה, מִכָּאן וָאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. נראה לי בס"ד בֵּית שַׁמַּאי הם גבורה וּבֵית הִלֵּל חסד, ולכן זהב שהוא גבורה פוחת והולך כמספר האותיות, והכסף שהוא חסד מוסיף והולך במספר, וכן סדר אבג"ד חסד מוסיף והולך, ותשר"ק גבורה הוא פוחת והולך.

טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי: כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין. יש להקשות בשלמא בית הלל מסתבר טעמייהו אבל בית שמאי מאי טעמא בזה? ונראה לי בס"ד דכתבו הפוסקים דבשמן היה שיעור לילה אחת והניחוהו כולו ושרתה בו ברכה, שהיה דולק בכל לילה חלק אחד משמונה שהיה בתחילה בלבד, נמצא לילה ראשונה שרתה הברכה על ח' חלקים, ובשניה שכבר נדלק חלק אחד מהם שרתה על ז' חלקים, וכן בשלישית על ששה וכעל זה הדרך, ולכן סבירא ליה לבית שמאי פוחת והולך שידליק לפי חלקים שנשארו בנר בשעת הנס.

מַאי חֲנֻכָּה?. נראה לי בס"ד הכי קאמר דהוה ליה למימר 'נחוכה' שהוא ר"ל 'נָחוּ בכ"ה' דנחו אז מן המלחמה, כדכתיב במגילת אסתר וְנָח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, וכן אמר כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם, ומשני דְּתָנוּ רַבָּנָן: בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּכִסְלֵו, יוֹמֵי דַּחֲנֻכָּה וכו' כלומר לא קבעום אלא להודאה ולא ליום טוב גמור, ואם נקראת 'נחוכה' שהוא רצונו לומר 'נחו בכ"ה' הנה לשון נחו יורה על שביתה ממלאכה, דהוה משמע שהם כשאר ימים טובים שיש בהם שביתה ממלאכה לכך הפכו אותיות נחו לאותיות חנו וקראו אותו חנוכה. אי נמי נראה לי הכי מתרץ לה דתניא וכו' שקבעו לזה ח' ימים מה שאין כן בשאר נסים קובעין יום א', ולכן נקראת 'חנוכה' ולא 'נחוכה' כדי להקדים אות ח' בשמה המורה על חידוש שלה שעשו זכר ח' ימים.

לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה. מקשים, למה לא קבעום משנה הראשונה? ונראה לי בס"ד בשנה ראשונה עשו ח' ימים טובים בהכרח מפני הנסים שנעשו בהם בשמן, וכל יום שנעשה בו הנס בשמן מוכרחים לעשותו יום טוב, אך לשנה אחרת ראו חכמי הדור שאותה ההארה שהיתה בשמים למעלה בשנה שעברה שהיה בה הנס חזרה ונתגלית בשנה זו והבינו שבשמים קבעו ימים אלה לאותה ההארה בכל שנה ולכך גם הם עֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים למטה. ולפי זה מ"ש 'קְבָעוּם' לא קאי על בית דין שלמטה אלא קאי על השמים ממעל, שהוא כמו ענין הפורים דכתיב בהם (אסתר ט, כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים, ודרשו רבותינו ז"ל נִזְכָּרִים למעלה וְנַעֲשִׂים למטה, וכן כאן קְבָעוּם למעלה בגילוי ההארה וַעֲשָׂאוּם למטה ימים טובים בהלל והודאה. ובזה יש להבין נמי כונת השואל מַאי חֲנֻכָּה? דהוה ליה למימר 'חנוך' על שם החנוך של בית המקדש שנתחנך בעבודה ובהדלקת המנורה, ומשני דְּתָנוּ רַבָּנָן וכו' לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם למעלה וַעֲשָׂאוּם למטה, ולכן הטילו בה ה"א בסופה כי זה כלל ידוע כל ה"א שבסוף תיבה מורה על הרבוי, וכן כאן שנתרבית ההארה שלה שהיא מתגלית בכל שנה ושנה, גם חנוך לשון זכר שאינו מתעבר וחנוכה לשון נקבה שמתעברת ויולדת, כן זו מתעברת ויולדת כי ההארה שלה נולדת כל שנה.

גמ' כל השמנים שבהיכל. עי' ברמב"ם פ"ה מהלכות בית הבחירה הלכה ח ועיין בתשובת בתי כהונה ח"א בבית ועד סימן א':

תוס' ד"ה שהיה מונח וכו' שלא הסיטו. עיין לקמן דף פד ע"ב תוספות ד"ה שטהורים בזב:

פתילות ושמנים וכו' ועיין בקונטרסי בסוגי' דכבתה זקוק לה הועתק לקמן. שם מבואר יישוב על קו' העולם דמקשי' ממ"נ אי ליכא שום שמן אחר מצוי אמאי לא ידליק בשמנים הללו בחול משום דלמא יפשע ולא ידליק אי יכבה וכי משו"ה לא ידליק כלל בתמי' עיין פני יהושע ואי איכא שמן טוב מצוי ע"כ ג"כ אית ליה בשבת נר שבת בשמן טוב דנר שבת קודם לנר חנוכה וכיון דאית ליה נר א' טוב שוב לא חיישינן לשמא יטה לדעת הרמ"ה סי' רס"ד ומיהו אי מותר להשתמש לאורה סגי בנר אחד לשל שבת ולשל חנוכה כמ"ש מ"א סי' תרמ"ג סק"ב וליתא להנ"ל. גם ההוכחה דאי לית לי' שמן אחר לא יתבטל משום חששא דשמא יפשע עיין מנחות מ"ד ע"א אר"ח לא שנו אלא שיש לו וכו' משמע כסברא זו. אך ר"ן רפ"ב דביצה לא משמע כן וצ"ע:

והמהדרין ראיתי מי שנתקשה מ"ט לא נהיגי נשי דידן להיות מן המהדרי' והיכא דליכא זכר והיא מדלקת היא מוספת והולכת והרי היא ממהדרי' מן המהדרי' ומ"ט לא תהי' מהמהדרים ונלפע"ד בתחלה כשתקנו נר איש וביתו על פתח ביתו מבחוץ ונמצאו בישראל מהדרין שיצאו לחוץ והדליקו בעצמם נוסף על הדלקת של בעל הבית אז לא נמצא שום אשה שתהי' מהמהדרים כי אין כבודה לצאת בחוץ בר"ה לעתותי ערב ולהדליק בין האנשים נהי אם אין האיש בביתו ועלי' מוטל מצות הדלקה על כרחה תצא לחוץ להדליק מ"מ אם יש כאן זכר המדליק אין מן החסידות שתחמיר על עצמה בזה ותביא עצמה לידי חשדא והשתא אע"ג שכולם מדליקין בפנים מ"מ מנהג הראשון לא זז ממקומו כנ"ל נכון בעזה"י:

אחד עשה כב"ש וכו' זה נותן טעם לדבריו עיין בדרשת ראנ"ח פ' וישב דנפקא מיני' דהני זקנים לא חשו למספר הימים הנכנסים או היוצאים ואז המהדרים יכולים להיות ג"כ מהדרי' מן המהדרים אע"ג דליכא הכירא השתא מספר הימים וכמ"ש תוס' ד"ה והמהדרים וכו' ובהא פליגי הני לישנא אי לחוש לדברי תוס' או לא וכפסק רמב"ם וכמנהגנו שהמהדרים בעצמם המה ג"כ מהדרים מן המהדרים וכטעם זקנים. ונ"ל לב"ש עשו עיקור ממפלת השונאים ע"כ פוחת והולך כשבעים פרי החג שהמה נגד ע' אומות ולב"ה קבעו נגד עלייתן של ישראל ע"כ מעלין בקודש:

מצאו פך א' חתום בחותמו של כה"ג כבר הארכתי בענין זה בקונטרסים שונים וארשום פה מה שנלע"ד דודאי טומאת מת הותרה בצבור אך הם גזרו על הגוים להיות כזבים וטומאת זב לא הותרה בצבור והי' חכמי הדור נבוכים מה לעשות אם להעמיד דבריהם במקום ביטול עבודת הדלקה או לא ועשה הקב"ה נס ודלק ח' ימים מבלי שיצטרכו לבטל הדלקת נרות ומזה הראו להם מן השמים הסכמה על גדרי חכז"ל ונתחזק הדת ותורה שבע"פ אריכת דברים בזה עיין לקמן:

ר' יהודה אומר בנ"ח פטור פי' רש"י החנוני וצ"ע מה לי חנוני מה לי אחר ויותר צ"ע בלשון הרי"ף בזה וגם ש"ג תמה מ"ט פסק דלא כת"ק ומביאו ש"ך ח"מ סי' תי"ח גם צע"ג מ"ט דת"ק וכ' הרמב"ם ובש"ג הנ"ל דצריך להיות יושב ומשמר וזה תימא כל המדליק צריך לישב על פתחו ולא נשמע דבר זה. והנה בחו"י סי' ר"ז נסתפק במי שרץ לקדש הלבנה ושבר כלים אי פטור משום דרץ ברשות כמו בב"ק ל"ב ע"א או לא נאמר אלא בגוף המצוה אבל לקדש לבנה שיכול לקדשה ביחידות ואינו אלא מצוה מן המובחר לא. ונ"ל למיפשט מהא דרהטי רבנן לפרקא בשבת ש"מ מצוה מן המובחר נמי חפצי שמים איקרו. וי"ל דוקא בחנוני פליג ת"ק משום דיכול להדליק בפנים ונמי איכא פרסום ניסא כי רבים משכימים לפתחו ומה שמדליק בפתח רה"ר היא רק מצוה מן המובחר ואפ"ה פליג ר' יהודה והל' כוותי' כדמוכח מרבנן הנ"ל דרהטי בשבת לפירקא וא"ש הכל וק"ל:

בסוגי' דכבתה זקוק מה שבעה"י העלתה מצודתי בשבת ב' דחנוכה תקע"ב לפ"ק פה ק"ק פ"ב יע"א:

אר"ה פתילות ושמנים שא"ח אין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בשבת בין בחול ובתוס' הגירסא בהיפוך בין בחול והדר בין בשבת. ולפמ"ש סמ"ע סי' ע"ב סק"ז דהיכא דנקיט בין ובין לעולם השני פשוט יותר מן הראשון ע"ש גבי הלוהו פירות או מעות וא"כ גי' התוס' ניחא בין בחול דלא שייך שמא יטה מ"מ אסור משום דזקוק לה. ובין בשבת הוא פשיט הוא משום שמא יטה דשום אדם לא יחמיר לאסור להשתמש לאורה וא"ש אלא דא"כ קשה לקמן בדרב מדליקין בין בחול ובין בשבת והתם חול פשוט יותר להתיר ומזכירו תחלה:

ע"כ נראה לפי הגירסא שלפנינו ליישב ק' תוס' מנ"ל דמותר להשתמש דלמא משום שאינו יכול להזדקק לה אם יכבה. דע"כ פלוגתתם היא בעיקור תקנות מתקנה מצות הנרות אי תיקנו שיהי' דולק כשיעור הזה ואי לא דלק לא קיים וצונו להדליק או עיקור תקנתם רק שיהי' מדליק באופן שיהי' ראוי לדלוק כשיעור ותו לא איכפת לן אם דולק או לא. וא"כ י"ל כיון שא"א לח' ימי חנוכה בלי שבת ומעיקרא ידעו שא"א בשבת להזקק לו א"כ אפי' אי בשאר הימים לא יי"ח אם לא יזקק לו כי תקנתם הי' שיהי' דולק והולך דוקא מ"מ בשבת חנוכה הי' תקנתם מעיקרא רק מצות הדלקה ותו לא ואינו זקוק לו. וכשם שלמ"ד אינו זקוק לה. מותר להדליק לכתחילה בפתילות ושמנים הפסולים לשבת ולא נימא נהי דלא הטילו עליו חיוב שמירת הנרות שלא יכבו. אבל עכ"פ לכתחלה אסור להדליק בנרות שהם כבים והולכים זה לא נימא ה"נ בשבת אפי' למ"ד זקוק לה בחול. מ"מ בשבת כיון שעיקור תקנתם הי' אז להדליק ולא להזקק לו א"כ יכול להדליק אפי' לכתחלה בפתילות וכו'. בודאי אי הי' אפשר להמציא חנוכה בלא שבת. ואז הי' אומרים שהם תיקנו תקנתם בשוה שיהי' זקוק לו כל הימים ואם יארע פ"א חנוכה בשבת שא"א להזקק. אונס רחמנא פטרי' וכיון דמשום אונס אתאינן עלה הי' צריך למיעבד כל טצדקי דלא ליתא לידי כיבוי' אבל השתא דא"א לחנוכה בלא שבת לא הי' אפשר להם לתקן שיהיה שמנה ימים מצותן שוה דבשבת א"א וע"כ בשבת תיקנו שיהי' סגי במצות הדלקה בעלמא. ואל תתמה על זה כי כן צריכים לומר בענין זמן הדלקה דקיי"ל זמן משתשקע החמה עם צאת הככבים ולדעת רוב הפוסקים אי קדים ואדליק הוה ברכתו לבטלה והכי קיי"ל. ובע"ש מברך וצונו בעוד היום גדול ואי משום דא"א בענין אחר לחוד לא הי' לברך וצונו אע"כ כיון דא"א לחנוכה בלא שבת. מעיקרא הכי תיקנו זמן הדלקה. וה"נ ענין ההדלקה חילקו מעיקרא בין חול לשבת. וא"כ בשבת לא שייך כלל כבתה זקוק לה. ומיושב קו' תוס' וממילא מיושב גירסתינו דלקמן בדרב ור' יוחנן שאמרו מדליקין הוה שבת פשוט יותר דלא שייך כבתה זקוק לה ואי משום שמא יטה. נ"ל דמסתמא שום אדם לא יהי' מקיל להשתמש לאורה ודלא כהתוס' דהרי מסתמא דומי' דמנורה תיקנו וא"כ להיתרא שבת פשוט יותר לכן נקיט בין בשבת לבסוף ולר"ה דאמר אין מדליקין הוה חול פשוט יותר לאיסורא כנלע"ד נכון לולי שהראשונים לא פירשו כן:

אמר רבא מ"ט דר"ה. לא הו"מ למימר משום שאין מדליקין בהם במקדש מדכתיב להעלות נר שתהי' שלהבת עולה מאליה וכדתני' בבריתא לעיל בסמוך וכן הקשה פני יהושע נראה משום דנהי שתקנו כעין מנורה לענין איסור תשמיש או לענין כבתה למאן דס"ל כתית מגרגרי בראש הזית וזה לא ימצא לא' בעיר ושנים במשפחה. וע"כ לא הי' אפשר להם לתקן כן וכשם שהשמנים א"א שיהי' כעין מקדש ה"ה לענין פתילה לא תיקנו. וע"כ טעמא דר"ה כדמפרש רבא:

כבתה זקוק לה פירש"י וחיישי' שמא יפשע הקשה פני יהושע לימא שמא ישכח. והנה הטור סי' תרע"ד כ' דמדליקין בשבת ולא חיישי' שמא יכבה ויחזור וידלקנה דאפילו בחול אינו זקוק לה. ולכאורה צ"ע א"כ מנ"ל דטעמא דר"ה משום היתר תשמיש ושמא יטה דלמא בשבת אסור משום שמא ידלקנה ולהתוס' אפשר לדחוק דמ"מ לא הי' לו להזכיר בין בשבת דממילא נדע זה. אבל לפמ"ש לעיל יישוב אחר קשיא. והי' נ"ל דודאי למיחש שמא יחזור וידלקנה היינו משום דחביבא לי' מצוה טובא ואיידי דחביבא ליה ישכח שבת וידלקנה כמו שגזרו שמא יעברנו בכיוצא באלו מצות. ומשו"ה אי אינו זקוק לה תו לא חיישי' שידלקנה בשבת כיון שכבר עברה מצותו וכבר קיים חביבותי' בהדלקה:

אמנם נראה שזה סותר קצת לחששא דשמא יפשע דאי חיישי' שמא יפשע שמע מינה לא חביבא מצוה כולי האי וסברא זו כ' מג"א סי' תרפ"א סק"א בשם רא"מ בביאורי סמ"ג ונהי דיש לדחוק ולומר איכא דחביבא עלי' ואיכא דפשעי בהו. מ"מ היותר נראה דודאי המהדרי' דמוסיפים נרות יותר על החיוב. הני ודאי לא פשעו. ובהני שייך איידי דחביבא. ואמנם בסתם בני אדם שאינם רוצים להיות מהמהדרי' והא קמן דלא חביבא להו להני חיישי' דלמא אתי למפשע. והטור מיד אחר זה כ' רק מנהג מהמהדרי' ותו לא מייתי הטור א"כ שפיר כ' מה שכ' אבל בשמעתין דאוסר בחול משום שמא יפשע ש"מ דקאי אמקיים עיקור מצות חנוכה איש וביתו. וא"כ הא דאין מדליקין בשבת ע"כ ליכא למימר משום חביבא מצוה ישכח שהוא שבת ויסבור שהוא זקוק לה וידלקנהו. דהא בחול חייש שמא יפשע ואיך יחוש לחביבו' מצוה וע"כ הטעו משום דמותר להשתמש לאורה ומיושב קו' הנ"ל על הטור וממילא נמי דרש"י הוכרח לומר משום שמא יפשע ולא משום שמא ישכח וק"ל:

ומיושב נמי הרי"ף והרא"ש דפסקו כרב ור' יוחנן לקמן דמדליקין בפתילות וכו' בין בחול ובין בשבת וכ' מדמדליקי' בשבת ש"מ כבתה אינו זקוק. ולא הוכיחו כן מחול ופני יהושע כ' בזה דמדחול ליכא למוכיח דלמא לעולם ס"ל זקוק אלא רב לא חייש לשמא יפשע ע"ש. וצ"ע א"כ לר"ח דס"ל אין מדליקין בשבת מנ"ל דס"ל כבתה אין זקוק לה דלמא בחול היינו טעמא מדמדליקין משום לשמא יפשע לא חיישי'. ולהנ"ל ניחא דבשלמא ר"ח קאי אדר"ה ור"ה דחייש שמא יפשע לא מהמהדרי' ובהני סברא קרובה וחששא גדולה היא שמא יפשע ועלייה' קאי ר"ח דמדלקי' בחול ש"מ כבתה אינו זקוק. אבל דאמר מילתא באפי' נפשי' אי לאו דהי' מתיר להדליק אפילו בשבת ה"א דמיירי מהמהדרים ומש"ה לא חייש שמא יפשע ולעולם זקוק לה. אבל מדמתיר בשבת א"כ ממ"נ אי במי שאינו מהדר ה"ל למיחוש בחול שמא יפשע ואי במהדרי' ה"ל למיחש בשבת שמא ידליק ומוכח ממ"נ דכבתה אינו זקוק לה וק"ל:

ומותר להשתמש לאורה. הקשה מהרש"א מקמ"ל בזה הא כ' תוס' שום אדם לא יחמיר לאסור תשמיש לאורה. ולק"מ דר"ה הוא תלמיד רב ובכל דוכתי' מקשי מרב אר"ה וסתם אומרי בי' רב היינו ר"ה וכדאיתא ספ"ק דסנהדרין. וא"כ הכא ר"ה כבר שמע מרב רבו דמותר להשתמש לאורו הוצרך לומר דאיהו חולק על רבו בזה ופשוט:

והנה לכאורה יש לעיי' קצת למ"ד מותר להשתמש לאורה ונימא נמי דכל תשמיש אפי' של חול מותר להך מ"ד עיי' רז"ה ורמב"ן א"כ אמאי ניחוש שמא יפשע הא יכול להשתמש אצלו. ומסתמא כל אדם ימצא דבר מה שישתמש אצל הנר ולא יפשע מהמצוה וראיתי בס' זכרון יוסף דף קי"ט שכ' בהיפוך דלמ"ד אסור להשתמש. וא"כ מותר השמן אסור בהנאה. לא יפשע כיון שאינו מרויח מידי. שיהי' אסור בהנאה. וז"א דיכול להוסיף עליו ולהדליק למחר וגם ביום השמיני אפשר לשומרו לשנה הבאה דסברת תקלה לא ברירא כולי האי. ולק"מ אבל במה שכתבתי יש לעיין. דאי מותר להשתמש אפי' תשמיש חול א"כ למה יפשע. ומזה ראי' למ"ש בתשו' שבות יעקב חלק א' סי' ל"ט בשם הגאון מהו' דוד אופנהיים זצ"ל שכ' לרבא דאמר בשעת הסכנה דמניחה על שולחנו דצריך נר אחר להשתמש שלא יאמרו לצרכו אדלקה. א"כ ה"נ למ"ד מותר להשתמש לאורה היינו כשיש שם נר אחר דאל"ה יאמרו לצרכו אדלקה ובתשו' שמש צדקה חא"ח ס"ז לא העלה דמיירי שגם נר האחר הוא מנרות הפסולים ומשו"ה חיישי' בשבת שמא יטה ע"ש. וא"כ לק"מ קושית הנ"ל דודאי איכא למיחש שמא יפשע ולא ידליק נר של מצוה אע"ג דמותר להשתמש לאורה מ"מ הא צריך נר אחר ומפסיד שמן שבנר הזה וק"ל:

ובזה מיושב ק' מהרש"א הנ"ל. דאי לאו דאר"ה בין בשבת ה"א מדאוסר בחול משום שמא יפשע ש"מ אסור להשתמש לאורה דאל"ה למה יפשע. ומשו"ה הוצרך לומר בין בשבת לומר דמותר להשתמש לאורה וע"כ הא דחיישי' שמא יפשע משום דצריך נר אחר להשתמש וכדלעיל:

ומיושב נמי הרי"ף והרא"ש הנ"ל דבדרבנן אר' יוחנן דמתיר בין בחול ובין בשבת אי לאו דאמר בין בשבת ה"א לעולם כבתה זקוק לה. והא דמתיר בחול משום דמותר להשתמש לאורה ולא יפשע לכן קמ"ל דמותר גם בשבת. וש"מ דאסור להשתמש לאורה (אפי' אם יש שמש אצל הנרות כדעת הב"ח) וא"כ הא דמותר בחול משום דכבתה אין זקוק לה:

ואיברא נ"ל דזה נכון לרבנן אמר ר' יוחנן. אבל לר' ירמי' אמר רב לא א"ש דהרי אמר רב לקמן להדי' אסור לרצות מעות נגד נ"ח. וא"כ הא דקמ"ל הכא דאסור להשתמש היינו אפילו תשמיש קדושה ערז"ה ורמב"ן. נמצא אי נמי לא הי' משמיענו דמותר להדליק בשבת לא הוה אפשר למטעי ולומר דבחול מותר משום דלא יפשע כיון דיכול להשתמש תשמיש קדושה. אטו כולי עלמא אית להו שיעורא ללמוד דקביעא לי' עידנא בפתח ביתו בחוץ במקום נר חנוכה. ואולי משו"ה לא קיבלה אביי' מר' ירמי' דס"ל שלא דקדק בשמועתו יפה מפני ק' הנ"ל:

מותר להשתמש לאורה בתשו' רשב"א סי' קע"ג כוונת השואל נראה שהקשה הא א"א לצמצם שלא יתן שמן קצת יותר מן השיעור ואז יבוא להשתמש לאורו. אע"כ רצה להוכיח מזה דבכל שבת אם עבר והדליק בפתילות ושמנים הפסולים מותר להשתמש לאורן. ולא אסרו אלא תחלת הדלקתן אבל כיון שהדליק הדליק וא"כ מכ"ש הכא שתחלת הדלקת נ"ח בהיתר. אם דולק יותר מן השיעור מותר להשתמש לאורו. זה הי' דעת השואל בשתי תשובו' הסמוכים שם. והרשב"א דחה. דלעולם אם עבר והדליק בשמנים הפסולים אסור להשתמש כנגדן דחיישי' שמא יטה. ובע"ש צריך לדקדק שלא יוסיף בנ"ח יותר משיעור ואם א"א לצמצם. לעומת זה א"א נמי לצמצם שיעור איסור תשמיש לאורו ע"ש וק"ל:

ועיין הגה' מרדכי פ"ק דשבת סוף סי' רנ"ב. דס"ל למור"ם דאם יש נר אחד מפתילות ושמנים הראוי' מותר לשמש לאור פתילות ושמנים הפסולים בכל החדרי' אפי' במרתף ע"ש ומייתי לי' רמ"א סי' רס"ד ומג"א שם ריש הסי' ע"ש ומקשים העולם הא בשמעתין מיירי ע"כ דיכול למצוא פתילות ושמנים כשרים וטובים. דאל"ה מס' דנ"ד לא ידליק בחול משום שמא יפשע וכי יהי' ספיקי' חמור מודאי ומשום שמא יפשע ולא ידליק כלל בתמיה וכ"כ פני יהושע ודוחק לומר משום ברכה לבטלה שאם יפשע יהי' ברכתו לבטלה למפרע זה דוחק דהא ברכות אינו מעכבת א"כ ידליק בלא ברכה אע"כ אין מדליקין בחול דקאמר מיירי כשיש לו שמן טוב כשיעור לנ"ח אז אין מדליקין בחול בשמנים הפסולים וא"כ כיון שמצוי לו שמן טוב א"כ ע"כ הדליק נר שבת בשמן הטוב דהרי נר שבת קודם לנ"ח משום שלום בית. ומהשתא כיון דאית לי' נר א' בביתו הכשר לשבת תו לא שייך שמא יטה בשום חדר ואפי' במרתף וה"ה בנ"ח שבפתח ביתו דלא שייך שמא יטה ואמאי יאסור בשבת משום שמא יטה. וק' זו קשיא לכל המ"ד. וביותר לרב חסדא עיין וק"ל ועיי' בס' תוס' שבת. ודוחק לומר דשיעורא דנ"ח דולק זמן מה יותר מנר שבת. ערפ"ק דברכות גבי בשעה שבני אדם נכנסים לאכול פתם בערבי שבתות:

וע"ד הפשוט הי' נ"ל לומר נהי דלבעל הבית ולבני ביתו יש היכר ע"י נר א' הדולק בהכשר מ"מ בנ"ח איכא למיחש לבני רה"ר העוברים בחוץ הם ישתמשו בנ"ח ויטו בשבת ולהם אין היכר הוא לענ"ד:

אמנם בעיקור הק' נ"ל דאין הכרח כל כך דאיכא למימר מאן דס"ל כבתה זקוק לה וחייש שמא יפשע ס"ל אפי' אינו מוצא שום שמן כשר להדליק. ומדליק באלו בלא ברכה ואירע נמי שלא כבה או לא פשע מ"מ לא יי"ח בזה דמעיקרא לא תיקנו חכמים הדלקה בהני שמנים. ונפקא מיני' לדאמר ר' ירמי' לקמן דמי שלא הדליק ורואה נ"ח מברך. וה"נ מי שהדליק בשמנים פסולים. ורואה נ"ח אחר משמן הטוב צריך לברך ברכה הראוי':

אלא לפ"ז לר' ירמי' מנ"ל דס"ל לרב כבתה אין זקוק דלמא זקוק ומיירי בדלית לי' שמנים אחרים ובהא מתיר להדליק בין בחול ובין בשבת ויי"ח וקמ"ל דאינו צריך לברך ברכת הרואה ובהא פליג אר"ה אבל אי אית לי' שמן טוב לא פליג דחיישי' שמא יפשע. ומיהו אדרבנן אר' יוחנן לק"מ די"ל הא ר' יוחנן לא הזכיר מעולם ולא שמע מרב מעולם הך דברכות הרואה וא"כ מה קמ"ל דמותר להדליק בחול פשיטא כיון דלית לי' שמן אחר לא יהי' ספיקו חמיר מודאו. וע"כ בדאית לי' שמן טוב ואפ"ה מותר להדליק באלו משום כבתה אין זקוק לה. אבל אדר' ירמי' קשה וצריך לומר דלא נראה לר' ירמי' שיהי' יי"ח כלל אי הוה זקוק לה:

ואין רחוק דמשו"ה לא קבלה אביי מר' ירמי' דלטעמי' לא מוכח כלל דאין זקוק לה ומר' יוחנן קבלה. ובזה ניחא מה דצ"ע מאי פריך הש"ס אאביי דאמר אי זכאי גמירנא לשמעתי' מעיקרא ופריך הא קיבלה ומאי נ"מ. וצ"ע דהרי הוה ס"ל מותר להשתמש ושישמש לאור חנוכה והשתא הא דהדר בי' ונצטער על העבירה. אבל לפי הנ"ל ניחא דהא ודאי קיבל מר' ירמי' אך הקולא שהוכיח ר' ירמי' כבתה אין זקוק זה לא קיבל והדר בי' והקיל וא"כ פריך ש"ס שפיר מאי נפקא לי' מיניה במה שהחמיר עד עתה הלא זכור לטוב:

וע"ד דרש י"ל דודאי מצינו כמה פעמים בש"ס דבזקנותו הדר בי' ומסתמא תיקן בתשובה הראוי לשגגת תלמיד ובכל זאת לא מצינו בהדי' בש"ס שום פעם שהי' מצטער לאמר אי הוה זכאי וכו' אך כל עבירה צריך תיקון באותו מעשה ממש. ואמנם העובר עבירה בעסק התורה בילדותו קשה לתקן בזקנותו. דאי נמי יחזור ויעסוק בתורה בקדושה וטהרה לתקן אותו המעוות מ"מ אינו דומה כי הוא פגם בגירסא דינקותא. ובא לתקנו עתה בגירסא דזיקני בעת זקנותו ואינו דומה כי גירסא דינקותא כלילא דלא הדרא. והנה אביי כד הוה ס"ל מותר להשתמש לאורה מ"מ הרי ידע דאסור לרצות מעות נגד נ"ח. ולא הי' טעותו להתיר אלא תשמיש קדושה. והנה פגם במה שלמד תורה בילדותו נגד נ"ח ועתה בזקנותו כשחזר בו לא הי' יכול לתקן אשר עיותו. והיינו דמשני הש"ס נפקא מיני' לגירסא דינקותא:

ובזה אמרתי ליישב המדרש עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי. אבל יוסף שכח שנא' כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. וי"ל מנ"ל להמדרש דכי נשני קאי ששכח מה שלמד מיעקב הא פשטי דקרא משמע ששכח בית אביו ונטרד ממנו. אבל הי' קשה מה לו להזכיר זה אחרי שכבר הושיעו ה' ונשכחו כל צרותיו וכמו שקרא שם השני באמת אפרים כי הפרני וכו' גם מה רצה כי הפרני בארץ עניי מ"ט לדקדק בארץ עניי אע"כ נשני בתורה וכיון ששכח גירסא דינקותא אע"ג שהפרני אח"כ רוצה שחזר ולמד וזכה לתורה מ"מ גירסא דינקותא הוא פסידא דלא הדר. ואמנם לעומת זה יש מעלה לתורה שלמד עכשיו במצרים הואיל שלמדה מתוך עוני ודוחק בבית האסורים ואחז"ל אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי ובבית אביו למד מתוך הרחבה. לכן אמר אבל עתה הפרני אלקים בארץ עניי שהוא יותר טוב:

לשבת חנוכה תקע"ו פה פ"ב יע"א:

פ' במה מדליקין כ"א ע"ב מאי חנוכה דתנו רבנן וכו' ע"ש וכ' מהרש"א ח"א שהר"ן כ' דשם חנוכה הוא נוטריקון חנו כ"ה. והקשה ז"ל הא מותר בעשיית מלאכה. ולע"ד לא מצינו חנו על שביתה ממלאכה כ"א על חניית המחנה וכוונת הר"ן חנו בקמץ תחת החי"ת לומר שחנו ממלחמה באותו היום. אמנם מהרש"א העלה שעיקור הי' על שם שחנכו בהמ"ק והמזבח ששקצו אנשי יון ושכן איתא ברבה שגם מלאכת המשכן נגמר אז ומ"מ ציוה הקב"ה שלא לחנוך המשכן עד ר"ח ניסן שבו נולדו אבות. והקב"ה לא קפח שכרו של אותן היום כ"ה כסלו ושמרו לחנוכת החשמונאים אלו דברי מהרש"א ז"ל:

ולדידי צל"ע קצת באיזה יום היתה התחלת הקרבה והקטרה לפי המבואר במנחות נ' ע"א אמר אביי ה"נ מסתברא כמ"ד וכו' ע"ש. דאין מחנכים מזבח העולה כ"א בשחרית ומזבח הקטרת בין הערבים ואז מדליקין הנרות ע"ש ובפירש"י וכן פסק רמב"ם. וא"כ אימתי חנכו המזבח והמנורה. אי ביום כ"ד כסלו א"כ הי' לנו להתחיל ימי חנוכה מיום כ"ד דלא למספד כיון שעיקור י"ט על החנוך והי' התחלתן ביום כ"ד. ואי התחילו ביום כ"ה א"כ לא הדליקו נרות עד ליל הפונה לכ"ו ונהי דיום החינוך יש לנו להתחיל ביום כ"ה. מ"מ אין להתחיל במצות הנרות עד יום כ"ו וצ"ע לכאורה:

והנה יש להסביר עפ"י מ"ש בשם מדרש רבה הנ"ל. דלפ"ז יש שייכות לחנוכה של חשמונאים עם נס הנרות דוקא. עפ"י מה שהקשה פ"י מה צורך לנס הא טומאה הותרה בציבור ע"ש והיינו אי עדיין לא גזרו שיהי' נכרים כזבים לכל דבריהם וליכא אלא משום טומאת מת שהותרה בציבור. ותי' ז"ל שהקב"ה הראה להם חבתם שלא יצטרכו להקריב ולהדליק בטומאה אעפ"י שהותרה ע"ש ואיתא בילקוט נשא שאמר הקב"ה ליוסף אתה שמרת השבת עד שלא ניתן. כדכתיב וטבוח טבח והכין וכתיב התם והכינו אשר יביאו חייך שבן בנך עתיד להקריב בשבת שנא' ביום השביעי נשיא לבני אפרים ע"ש הנראה מזה שלא רצה הקב"ה שתחנך המשכן ע"י חלול שבת משום א' מנשיאי שבטים כ"א ע"י שבט יוסף דרב גוברי' שכבר שמר השבת בח"ל. ואל תתמה שהרי אפי' מי שנולד בשבת צריך קצת כפרה על שחיללו עליו שבת בשעת לידה. כמבואר ס"פ מפנין. ומזה הטעם בעצמו נ"ל שנדחה יום כ"ה כסלו מלהתחיל בו חנוך המשכן מפני שאז הי' יום כ"ה כסלו ביום וי"ו לפי מ"ש תוס' ב"ק דיה"כ שירד מרע"ה מן ההר הי' ביום ב' ע"ש נמצא לא יארע ביום השביעי נשיא לבני אפרים בשבת. וידחה שבת ע"י אחד משארי שבטים והקב"ה לא רצה שיתחנך המשכן ע"י חלול שבת ומשו"ה נדחה מיומו וממילא המתין עד יום א' בניסן שנולדו בו אבות כנ"ל. והנה הקב"ה נתן ליום כ"ה כסלו שכרו שיהי' שמור ליום חנוך חשמונאים ואז בהגיע התור ההוא הי' הכל טמא ואי הי' טומאה הותרה בציבור א"כ מה הרויח זה היום במה שלא חינכו בו משכן שלא יתחנך ע"י חלול שבת והנה גם עתה נתחנך ע"י דחיית טומאה וידוע כי הקרבה בשבת ובטומאה דין א' להם וא"כ כיון שסוף סוף יקריבו בטומאה שהותרה בציבור הי' נוח לו יותר להקריב בשבת בימים הראשונים במדבר. ע"כ נעשה נס בנרות להראות חבתם שלא יצטרכו להקריב בטומאה וא"ש השתא קריאת ימי חנוכה על שם החנוך ותלוי בנרות כנ"ל:

והנה הרא"ם הקשה הא השמן נטמא מהמנורה ותי' לר"י בר יהודה עשו מנורה של פשוטי כלי עץ והקשה מהרש"א בח"א פ' אלו טרפות. תינח לריבר"י ולרבנן מאי איכא למימר שאין עושי' של עץ ועוד לריבר"י מי ניחא וכי אפשר לעשות נרות בלי שיהי' להם בית קיבול ומקבלים טומאה. ע"כ כתב הוא ז"ל שלקחו כלי חרס הגדולים המחזיקי' יותר מסאתיים ושברים והשברים ההם המחזיקים פחות מחצי לוג אינם מקבלים טומאה. ובזה ניחא לי' שנעשה נס גם בלילה הראשונה משום שבליל טבת האחרונים שיעור השמן חצי לוג ושברי כלים האלו לא החזיקו חצי לוג ואפ"ה דלקו כל הלילה אלו דבריו ז"ל. ותמה עליו בס' תבואות שור למס' שבת פ' במה מדליקין דהא ע"כ לא פליגי ריבר"י ורבנן אלא אי עושי' כלי שרת של עץ אבל של חרס לכולי עלמא אין עושי' עיין פלוגתא זו בר"ה פ"ב גבי דמות צורת לבנות ע"ש ולע"ד לישב דלקחו כלי מתכות גביעים גדולים יותר מסאתיים המיוחדים למשקה ונקבום כמוצא משקה ועי"ז נטהרו ושוב סתמו הנקב ויצקו לתוכו חרס או זכוכית שדינו כחרס. ומעתה כיון שהמעמיד של הכלי הוא ע"י טפה של חרס. נעשה כלי חרס לענין טומאה לר"מ דס"ל הכל הולך אחר המעמיד עיין שבת ט"ו ע"ב ואח"כ שברום ונשארו שברים פחות מחצי לוג ודינו לענין טומאה כשברי כלי חרס בפחות מחצי לוג וכמהרש"א הנ"ל ומ"מ לענין כלי שרת דינו כמתכות והדליקו בהם. וזה שרמז לנו בנרות דזכרי' בהפטרה דשבת חנוכה ושבעה נרות על ראשה. ושבעה מוצקת לנרות אשר על ראשה. ונדחקו מה המה המציקות עפירש"י ורד"ק ולהנ"ל היינו מה שהוקצו לסתום נקב כמוציא משקה הנ"ל והוצק לתוכם טיפת של חרס. וא"ש:

וראיתי ברא"ם בביאורי סמ"ג שכ' דודאי מספק לא היינו מחזיקים ריעותא שנטמאו השמנים שבהיכל במת אבל הואיל ששקצו היונים את המזבח והקריבו עליו לע"ז א"א שלא הכניסו לשם תקרובות ע"ז שמטמא באהל כמת ע"ש. וצ"ע דהיינו לריב"ב בחולין י"ג ע"ב וע"ש בתוס'. אבל לרבנן לא הוה תקרובות ע"ז אלא מדרבנן שיטמא ומסתבר דלענין הקרבה במקדש לא גזרו. ועיין מ"ש תוס' במגילה יו"ד ע"א ד"ה שמעתי וכו'. והנלע"ד בזה דודאי אלו הי' השמן שבהיכל ניכר לנו ע"י חותמו של כה"ג וכיוצא בו שזה הוא אותו השמן בעצמו שהניחו הכהנים בהיכל טרם שנכנסו גוים להיכל אזי בודאי לא הוה מוחזקים ריעותא שיטמא. אך כיון שלא הי' מונח בחותמו של כהן גדול א"כ מי יימר לנו שהי' להשמן חזקת טהרה מעולם דלמא מעלמא הביאוהו הגוים. מה תאמר נימא כאן נמצא וכאן הי' מעולם בהיכל. לזה י"ל לפי מה דאמרי' במס' ע"ז פרק ישמעאל נ"ב ע"ב ובאו בה פריצים יחללוה מכיון שבאו בה פריצים לבהמ"ק נתחללו כל הכלים מקדושתם ומשמע שם ברמב"ן במלחמות ה' משום שהגוי קונה בשבי' מדינא והרי הוא שלו נמצא לפ"ז השמן הזה המונח בהיכל הוא ברשות הגוים הפירוצים שקנאו אותו וא"כ אדרבא נימא כאן נמצא ברשותן של גוי וכאן הי' מעולם. ולא הי' של ישראל לעולם ומאן לימא לן למיזל בתר המקום שנמצא בו לומר כאן במקום ההיכל נמצא וכאן הי'. אדרבא נימא כאן ברשותן של גוים נמצא וברשותן הי' מעולם ועיין סברות אלו בכתובו' ס"פ המדיר בסוגי' דמומין בשיטת רש"י ותוס' ורז"ה ור"ן וק"ל:

תוספות בא"ד ומיהו רב דקאמר כו' דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש לאורה כו' עכ"ל. ואע"ג דרב הונא דקאמר בין בשבת לאשמעינן דמותר להשתמש לאורה כמ"ש התוספת א"כ משמע דמסברא הייתי אומר דאסור מ"מ לבתר דשמעינן מרב הונא ורב חסדא דמותר להשתמש לאורה מסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאפלוגי עליה דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד דר"ה ודאי איצטריך לאשמועינן דמותר להשתמש משום דלמאי דס"ל כבתה זקוק לה וודאי הייתי אומר מסברא דאסור להשתמש לאורה ומשום טעמא שכתב הרמב"ן והר"ן דמאן דאסור היינו כדאשכחן במנורה או משום טעמא אחרינא דסד"א דאסור דאיתקצאי למצותו לכל זמן שיעורו ואינו מצפה מתי יכבה נרו דכיון שצריך לחזור ולהדליקו וקמשמע לן רב הונא דאפ"ה מותר להשתמש לאורה כמו שאפרש בסמוך משא"כ לרב ורבי יוחנן דסבירא להו כבתה אין זקוק לה ולא בעינא דומיא דמנורה א"כ מהיכי תיתי הייתי אומר דאסור להשתמש לאורה וטעמא דאיתקצאי למצותו נמי לא שייך דכיון דכבתה אין זקוק לה הרי עומד ומצפה מתי יתכבה ולא איתקצאי כלל למצותו שאין עיקר מצותו אלא בשעת הדלקה ממש מש"ה איצטריך לאשמעינן דאפ"ה אסור להשתמש לאורה והיינו מטעם שכתב רש"י ז"ל כדי שיהא ניכר שהוא נר מצוה כן נ"ל. ומהרש"א כתב בזה באריכות ע"ש ודו"ק:

בגמרא אמר רבי ירמיה מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה. ולכאורה יש לדקדק דלפי פי' רש"י לעיל דטעמא דרב הונא דחייש שמא יפשע א"כ רב נמי מצי סבר דכבתה זקוק לה אלא דלא חייש לשמא יפשע אפ"ה מדייק רבי ירמיה שפיר מדקאמר רב מדליקין בין בשבת ולא חייש לשמא יכבה ותו לא מצי לאדלוקי אע"כ דקסבר כבתה אין זקוק לה והמעיין בדברי הרי"ף ז"ל יראה להדיא שנתכוון למה שכתבתי דכולה דיוקא דרבי ירמיה בתרתי טעמי היינו מהא דמדליקין בשבת לחוד:

בפרש"י בד"ה ואסור להשתמש לאורה שיהיה ניכר שהוא נר מצוה כו' עכ"ל. כבר כתבתי שהר"ן ז"ל כתב טעם אחר דאסור להשתמש לאורה כדאשכחן במנורה וכתבתי ג"כ מה שיש לדקדק בפירושו ובר מן דין קשיא לי אי ס"ד שיש סברא לומר דבעינן דומיא דמנורה א"כ מנ"ל לרבה לעיל לפרש טעמא דרב הונא משום דכבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה ואמאי לא מפ' בפשיטות דטעמא דר"ה בפתילות ושמנים היינו משום דבעינן דומיא דמנורה שהיה אסור להדליק בכל מה שאין מדליקין בשבת כדתני רמי בר חמא לעיל אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא שאין שום סברא לומר דבעינן דומיא דמנורה מדלא תיקנו להדליק דווקא בשמן זית כמו שהיה במנורה ודברי הר"ן וסייעתו יש ליישב ואין כאן מקומו. והא דלא מפרש רש"י נמי דטעמא דאסור להשתמש לאורה היינו משום דאיתקצאי למצותו כדאשכחן בהדס של מצוה דאסור להריח בו משום דמריחו קדשו יתיישב ג"כ עפ"י מה שכתבתי בלשון התוספות דכיון דקי"ל דכבתה אין זקוק לה אין עיקר מצותו אלא בשעת הדלקה ממש ומכאן ואילך יושב ומצפה מתי תכבה ותו לא דמי להדס דאתקצאי לכל זמן מצותו (ועוד נראה דדוקא בהדס שייך טעמא דמריחו קדשו) והא דלא מפרש רש"י נמי דטעמא דאסור להשתמש לאורה היינו משום ביזוי מצוה נראה מדבריו דמשמע ליה דאפילו תשמיש קדושה דלא שייך ביזוי מצוה נמי אסור כמו שהכריחו הפוסקים דאי ס"ד תשמיש לקדושה שרי לא הוי שרי להדליק בשמנים ופתילות בשבת אכתי ניחוש שמא יטה להשתמש בהן בדברי קדושה. אמנם לע"ד אין זה מוכרח להקשות על שיטת הפוסקים דמתירין בתשמיש של קדושה דאיכא למימר דאפ"ה לא חיישינן שמא יטה דתשמיש של קדושה בחצר וברה"ר מילתא דלא שכיחא הוא וכ"ש לקרות בספר דקי"ל דאין קורין לאור הנר כנ"ל ודו"ק :

בגמרא תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו. נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד דקיימא לן נמי מצוה בו יותר מבשלוחו אלא דשאני הכא שאין הכא עיקר המצוה אלא בסמוך לרה"ר שהוא משום פרסומי ניסא משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית ועדיין צ"ע:

שם פליגי בה תרי אמוראי כו' עד מעלין בקדש ולא מורידין. ולכאורה אין אלו הטעמים מספיקין אלא לענין אי פוחת והולך עדיף או מוסיף והולך עדיף אך דאכתי בעיקר הדבר צריך טעם למה חילקו חכמים בין הפרקים ולא השוו מדותיהם שידליקו בכל הלילות בשוה או אחד אחד או שמנה שמנה. והנראה בזה דודאי כן הוא מעיקר התקנה אלא דטעמא דמהדרין מן המהדרין דכיון שבכל יום ויום נתרבה פרסום הניסא וחיבת המקום ביותר לכך ראוי לעשות הדור מצוה לפי ערך פירסום הנס והחיבה והיינו טעמא דמ"ד כנגד הימים היוצאין שהרי בלילה הראשונה לא נתפרסם הנס כי אם על אותה לילה בלבד כמ"ש בבית יוסף משא"כ בכל לילה בהתוסף הימים היה הנס יותר שהיה דולק והולך כל אותן הימים מש"ה ראוי להרבות בנרות כפי מספר אותן הימים. וטעמא דמ"ד פוחת והולך כנגד ימים הנכנסין היינו משום דודאי אם היה הנס ניכר בנרות המנורה היה ראוי להיות מוסיף והולך אלא דלפי האמת לא כך היה שהרי היה צריך להטיב הנרות בכל יום ולהסיר השמן והפתילה ישנה וליתן שמן ופתילה חדשה לצורך מחר כדאיתא במנחות דאפילו בנר שכבה קי"ל נדשן השמן ונדשן הפתילה. נמצא דלפ"ז שעיקר הנס לא נעשה אלא בפך שבלילה ראשונה לא הורק ממנו אלא חלק שמינית ומזה נתמלאו כל נרות המנורה וכיון שנשארו שבעה חלקים כאילו עדיין בפך היה ניכר ונרגש שיאריך זמן הנס עוד שבעה ימים מש"ה ראוי להדליק שמנה משא"כ בלילה שניה שכבר נחסרו שני חלקים וחסרון אינו ניכר כלל בפך אם נחסר ביום אחד או בשני ימים. אמנם לפי שנשאר עדיין ששה חלקים מלבד אותו הלילה מש"ה ראוי להדליק שבעה דרך כלל דמשום שהיה עיקר הנס בפך והפך בכל יום היה מתמעט והולך מש"ה ראוי לעשות הידור מצוה גם כן בענין זה דפוחת והולך. ולפ"ז יש לנו לומר דטעמא דמ"ד כנגד פרי החג נמי אין זה עיקר הטעם דמה ענין הדלקת הנרות שהוא משום פירסום הנס לפרי החג שהוא גזירת המקום אלא ודאי דטעמא דידיה נמי כדפרישית לפי שהפך היה מתמעט והולך אלא דאכתי אין זה מספיק לעשות הידור מצוה בענין זה דפוחת והולך כיון דהלכה פסוקה בכל מקום דמעלין בקודש ולא מורידין מש"ה איצטריך להדורי אטעמא דפרי החג דאשכחן מיהו בשום דוכתא דפוחת והולך כ"ש הכא דשייך לעשות כן לפי ענין הנס דהיה מתמעט והולך כן נ"ל נכון:

שם מאי חנוכה דת"ר כו' טמאו כל השמנים שבהיכל כו' ולא מצאו אלא פך אחד ונעשה בו נס (מהד"ב מהמחבר ז"ל וע"כ שלא היו יכולין להדליק בשמן אחר שחוץ להיכל או לעשות שמן חדש והיינו משום דכל ישראל היו טמאי מתים כמ"ש הב"י להדיא) ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה דהא קי"ל טומאה הותרה בציבור והיו יכולין להדליק בשמן טמא ובשלמא למ"ד דחוייה בציבור ניחא הכא שפיר קצת משא"כ למ"ד הותרה בציבור דאפי' הדורי לא מהדרינן כדאיתא ביומא א"כ קשה טובא. תו קשיא לי דמכיון שטמאו כל השמנים ולא נשאר אלא פך אחד מהיכן היה להם השמן למנחות בכל אותן הימים. ומתוך כך היה נראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי במנחות היו יכולין לעשות משמן טמא מהאי טעמא גופא דקי"ל טומאה הותרה בצבור משא"כ לענין שמן למנורה אפשר דלא שייך לומר טומאה הותרה בצבור כיון דלאו עבודת מזבח היא וקי"ל נמי הדלקה לאו עבודה היא א"כ לא הוי אלא כמכשירי מצוה שאינו דוחה את הטומאה. אלא דאי אפשר לומר כן משום דבת"כ פרש' אמור דריש להדיא להעלות נר תמיד אפילו בשבת אפילו בטומאה וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא ובלא"ה מסוגיית הש"ס נמי מוכרח כן שהרי אם לא היה דוחה את הטומאה לא היה דוחה ג"כ את השבת ובכל דוכתי משמע שמדליקין את המנורה אפי' בשבת. ולפ"ז צ"ל דלענין מנחות לא הוצרך לנס דבקל היה יכולין למצוא שמן טהור לצורך מנחות כיון דלא בעינן שמן כתית כדדרשינן להדיא כתית למאור ולא כתית למנחות ודוקא לענין מנורה דכיון שהוא ע"י טורח גדול לא היו יכולין למצוא משום כך הוצרך לנס ואם כן הדרא קושיא קמייתא לדוכתא שהיו יכולין להדליק בשמן טמא כיון דטומאה הותרה בצבור כדפרישית. לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם כדאשכחן שנעשה זה הנס תמיד שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם והואיל ואיתרחיש להו ניסא בעיקר הענין שנגאלו גאולה שלימה מיד שונאיהם שהיו אומרים לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל וגזרו כמה שמדיות ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם לכך נעשה להם ג"כ נס זה בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם כדדרשי נמי לענין נר מערבי אלא שלאחר מיתת שמעון הצדיק אפילו נר מערבי לפעמים היה כבה והולך לכך נעשה להם נס בזה הענין ממש באותן הימים שהיו עת רצון להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה כן נ"ל נכון:

אין זקוק לה. הלכך בחול שרי: ואסור להשתמש לאורה. שיהא ניכר שהוא נר מצוה וליכא למיחש להטייה: ולא קבלה. שלא חשבו לסמוך על דבריו: אי זכאי. אילו הייתי זוכה ללומדה הייתי גורסה כששמעתיה ראשון: גירסא דינקותא. מתקיים יותר משל זקנה: לשיעורה. שיהא בה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה: רגלא דתרמודאי. שם אומה מלקטי עצים דקים ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן: נר איש וביתו. נר אחד בכל לילה ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד: והמהדרין. אחר המצות עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית: כנגד ימים הנכנסים. העתידים לבא: ימים היוצאין. שיצאו כבר וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין: פרי החג. מתמעטים והולכים בקרבנות דפרשת פנחס: מעלין בקדש ואין מורידין. מקרא ילפינן לה במנחות בפרק שתי הלחם (דף צט.): מבחוץ. משום פרסומי ניסא ולא ברה''ר אלא בחצרו שבתיהן היו פתוחין לחצר: ואם היה דר בעלייה. שאין לו מקום בחצרו להניחה שם: מניחה. מבפנים כנגד חלון הסמוך לרה''ר: הסכנה. שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית ע''ז שלהם כדאמרינן בגיטין (פ''ב דף יז:): נר אחרת. לעשות היכר לדבר: ואי איכא מדורה. אש לא צריך נר אחרת לפי שמשתמש לאור המדורה ויש היכרא שהנר של מצוה היא: ואי אדם חשוב הוא. שאינו רגיל להשתמש לאור המדורה: צריך נר אחרת. דאי לא לא הוי היכר: מאי חנוכה. על איזה נס קבעוה: בחותמו. בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו: ה''ג ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה: גץ. ניצוץ אישטינציל''ש : פטיש. קורנס גדול של נפחים: בעל גמל חייב. שלא היה לו להגדיל בחבילתו שתכנס לחנות: בנר חנוכה פטור. חנוני שברשות פירסום מצוה הניחה שם: זאת אומרת. הא דקתני בנר חנוכה פטור:

ואין יכול להדליק בשבת וי''ל דא''כ לא הוה צריך ליה למימר בין בחול בין בשבת כיון דחד טעמא הוא אלא ה''ל למימר אין מדליקין סתם מדקאמר בין בחול בין בשבת ש''מ שעוד יש טעם אחר בשבת שלא להדליק לבד מטעם חול והיינו שמא יטה וא''כ סבר דמותר להשתמש לאורה ומיהו רב דקאמר מדליקין בין בחול בין בשבת לא היה מצי למימר מדליק סתם דה''א דוקא בחול אבל בשבת אין מדליקין שמא יטה דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש לאורה וכן הלכתא דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה כרב וכר' יוחנן ואביי נמי קיבלה ורב יוסף נמי משמע לקמן דס''ל הכי וכבתה אין זקוק לה דכולהו סבירא להו רבי ורב הונא יחיד הוא ולית הלכתא כוותיה: דאי לא אדליק מדליק. אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר''י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא. יאחר יותר מדאי ומ''מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא ולר''י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים: והמהדרין מן המהדרין. נראה לר''י דב''ש וב''ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית: מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה''ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נרות ואמרי' נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר: ובשעת הסכנה. נראה לר''י דהיינו מכי אתו חברי לבבל כדאמר בפ' כירה (לקמן דף מה. ושם) מהו לטלטל שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא וא''ת דעל השלחן נמי יקחו אותו כדאמר בגיטין (דף יז.) רבה בר בר חנה חלש אתא חברא שקל שרגא מקמייהו וי''ל דאין רגילות כ''כ לחפש בבתים: שהיה מונח בחותמו של כ''ג. אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים (דה כ''' דף לד.) צ''ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי:

שבת כא ע"ב - Steinsaltz

דף כא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד