שבת כא ע"א

למאי נפקא מינה [ומה יוצא מזה] ממה שלימדנו רמי בר אבין? ומסבירים: יש לכך משמעות לגבי מקח וממכר. שהקונה עיטרן יכול לעמוד על כך שתהיה זו פסולת הזפת ולא חומר אחר, וכן בקונה שעוה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: כל אלו החומרים שאמרו לאסור אותם הרי זה רק לענין שאין מדליקין בהן נרות לשבת, אבל עושין מהן לכתחילה מדורה, בין כדי להתחמם כנגדה ובין להשתמש לאורה, בין על גבי קרקע, בין על גבי כירה. ולא אסרו את החמרים הללו אלא כאשר רוצה לעשות מהן פתילה לנר בלבד.

א שנינו במשנה כי לא מדליקים נרות שבת בשמן קיק. ושואלים: מאי [מהו] שמן קיק זה? אמר שמואל: שאילתינהו [שאלתי אותם] את כל נחותי ימא [יורדי הים], ואמרו לי: עוף אחד יש בכרכי הים ו"קיק" שמו, ומשמנו עושים את שמן הקיק. רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה אמר: המדובר הוא במשחא דקאזא [שמן כותנה]. ריש לקיש אמר: הוא שמן שנעשה מן הקיקיון, כעין קיקיון של יונה. ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי [אני ראיתי] את מין הקיקיון של יונה ולעץ צלוליבא דמי [הוא דומה] ומדפשקי רבי [וגדל על יד תעלות מים], ועל פום חנותא מדלן יתיה [פתחי החנויות מדלים אותו], ומפרצידוהי עבדי משחא [ומגרעיניו עושים שמן], ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא [ותחת ענפיו נחים כל חולי ארץ ישראל].

ב אמר רבה: אותן פתילות שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, טעמו של דבר: מפני שהאור מסכסכת בהן, שאין האש דולקת יפה, אלא מקפצת על גבי הפתילה. ואותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, טעמו של דבר: מפני שאין נמשכין כראוי אחר הפתילה.

בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: אותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, מהו דינם לענין שיתן לתוכן שמן הכשר להדלקה מלכתחילה כל שהוא וידליק בתערובת? וצדדי השאלה: מי גזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו [האם גוזרים אנו שמא יבוא להדליק שמנים אלה בעינם], בלא תוספת שמן כשר, או לא חוששים בכגון זה? אמר ליה [לו] רבה: אין מדליקין. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לפי שאין מדליקין, כלומר, כך היא ההלכה שגם בתערובת אין מדליקים (ערוך).

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו בתוספתא: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו — אין מדליקין בו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: של בית אבא היו כורכין פתילה שמדליקים בה על גבי אגוז וכך היו מדליקין. וקתני מיהת [ושנינו בכל אופן] כי מדליקין, והרי שמותר להדליק כשמצרפים פתילה מותרת ואסורה!

אמר ליה [לו] רבה: אדמותבת [עד שאתה מקשה] לי מדברי רבן שמעון בן גמליאל, סייעינהו [סייע לנו, לדברינו] מדברי התנא קמא [הראשון] שאסר להדליק בכגון זה! ומשיבים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], שעדיף להקשות כאן מדברי רבן שמעון בן גמליאל אודות מנהג בית אביו בענין זה משום הכלל "מעשה רב". כי גדול כוח ההוכחה שמביאים מדבר שנהגו בו למעשה, מהלכה מופשטת בלבד, שאולי אף אומרה לא התכוון לבצעה הלכה למעשה. מכל מקום עדיין קשיא [קשה] מדברי רבן שמעון בן גמליאל, שהרי מאי לאו [האם לא] מדובר כאן לענין להדליק את הפתילה עם האגוז? ואם כן הרי שמותר הדבר! על כך משיבים: לא, המדובר הוא להקפות, כלומר לסייע שהפתילה תצוף על גבי השמן בעזרת האגוז. על כך שואלים: אי [אם] מדובר רק לענין להקפות את הפתילה, מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאוסר? ומשיבים: המשנה כולה דעת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא, והכי קתני [וחסרה היא וכך יש לשנותה]: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו — אין מדליקין בו. במה דברים אמורים — להדליק בשניהם, אבל אם השתמש בדבר שאין מדליקים בו להקפות בלבד — מותר, ששנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז. בכל אופן סוכם עד כה כי אסור להדליק בתערובת של שמן מותר ושמן אסור.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב ברונא אמר רב: חלב מהותך (מותך) או קרבי דגים שנמוחו (נמעכו, נמסו) ונעשו כשמן, אדם נותן לתוכן שמן הראוי להדלקה כל שהוא ומדליק בהם. והרי שמדליקים בתערובת שמן מותר ושמן אסור? על כך משיב רבה: הני מימשכי בעינייהו, והני לא מימשכי בעינייהו [אלה, החלב וקרבי הדגים, נמשכים בפתילה אף בעינם, ואלה, השמנים שנאסרו, אינם נמשכים בעינם]. כי מתחילה אסרו את החלב המהותך כיון שגזרו רבנן [חכמים] על חלב מהותך משום חלב שאינו מהותך, ועל קרבי דגים שנמוחו משום קרבי דגים שלא נמוחו, ואולם אם הוסיף לתוכם שמן כלשהו הראוי להדלקה התירם. ושואלים: אם גזירה היא, אם כן וליגזור נמי [ושיגזור גם כן] חלב מהותך וכן קרבי דגים שנמוחו שנתן לתוכן שמן משום חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שלא נתן לתוכן שמן ראוי! ודוחים: היא גופא [עצמה], חלב מותך וקרבי דגים שנימוחו הלא איסורם רק משום גזירה, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] וניגזור גזירה אחת על גזירה אחרת?! ולכן אין סיבה לאוסרם.

ג תני [שנה] רמי בר חמא ברייתא: אותם פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת — אין מדליקין בהם אף במקדש, משום שנאמר במנורת המקדש: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ). הוא רמי בר חמא תני לה [שנה אותה] ברייתא, והוא גם אמר לה [אותה], כלומר, את פירושה; מה היא הראייה מן הכתוב — שיש בדרש הכתוב כדי לחייב שתהא שלהבת הנר עולה מאיליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר, על ידי תיקון והטייה של הפתילה מאוחר יותר.

תנן [שנינו במשנה]: מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם (חגורותיהם) היו מפקיעין (מתירים חוטים) לעשות מהם פתילות, ומהן, מאותן פתילות, היו מדליקין בשמחת בית השואבה. ומאחר שבאבנטים היה גם צמר, שהרי נאמר שהיו עשויים בין השאר מתכלת, ותכלת האמור במקרא הוא צמר צבוע, והרי שמדליקים בדבר שיש בו תערובת פתיל שאינו ראוי לדלוק! ומשיבים: שמחת בית השואבה שאני [שונה], שבשמחה זו לא הדליקו את מנורת המקדש, אלא פנסים מיוחדים שנעשו לצורך זה, ובהם לא הקפידו על סוג הפתילות.

תא שמע [בוא ושמע] שאלה על כך ממה דתני [ששנה] רבה בר מתנה: בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותם לחוטים, ומהן היו עושין פתילות למקדש. מאי לאו [האם לא] שהשתמשו גם בבגדים שהם כלאים, וכגון אבנטי הכהנים העשויים צמר ופשתים (כלאיים) יחד! ומשיבים: לא, את הפתילות הללו היו עושים רק מבגדי בוץ (פשתן).

ד אמר רב הונא: אותן פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן אף לצורך נר בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב הונא? — קסבר [הוא סבור] שאם כבתה נר חנוכה לאחר שהדליק אותו כראוי, זקוק לה לתקן ולהדליקה מחדש באופן שתבער היטב, ולכן יש לדאוג מראש שתהיה הפתילה בוערת כראוי. ומכיוון שאמר שמותר להשתמש לאורה של מנורת החנוכה הרי אינו פורש מלהשתמש בה בימות החול, ואם כן כדי שלא יבוא לידי תקלה אף בשבת יש להקפיד מלכתחילה שתבער הפתילה היטב, שמא יבוא לתקן את הנר בשבת. ורב חסדא אמר: אותם שמנים ופתילות שאסרו חכמים להדליקם בשבת מדליקין בהן בחנוכה בימי החול, אבל לא בשבת. קסבר [סבור הוא] שאם כבתה נר החנוכה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

והוינן בה: הא דאמר רמי בר אבין - למאי נפקא מינה? הא כולם מכירים את הזפת והשעוה.

ומשנינן: למקח וממכר, שהמוכר לחברו שעוה יכול לתת לו פסולתא דדובשא בלי לתקנה.

תנו רבנן: כל אלו המינים שאמרו במשנה - אין מדליקין בהן נר בשבת.

אבל, עושין מהן מדורה [כיון שהאש גדולה - כל אחד מבעיר את השני] - בין להתחמם כנגדה, בין להשתמש לאורה של המדורה בשבת.

ומותר לעשות כן בין אם עושה את המדורה על גבי קרקע, בין על גבי כירה [גירסת הרי"ף: על גבי מנורה].

ולא אסרו חכמים אלא לעשות מהן פתילה לנר בלבד.

שנינו במשנה: ולא בשמן קיק.

והוינן בה: מאי שמן קיק?

אמר שמואל: שאילתינהו לכל נחותי ימא, שאלתי ליורדי הים - מהו שמן קיק?

ואמרו לי: עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו [בירושלמי, תני רבי ישמעאל: "ואת הקאת" זה הקיק. יפה עינים]. ומשמנו של העוף הזה אין מדליקים נר שבת.

רב יצחק בריה דרב יהודה אמר: שמן קיק הוא משחא דקאזא, שמן העשוי מגרעיני צמר גפן [כותנה].

ריש לקיש אמר: כעין אותו קיקיון דיונה הנביא.

אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי, אני ראיתי את קיקיון דיונה. ולצלוליבא [מין אילן סרק] דמי. ומדפשקי - רבי, והוא גדל בביצות המים. ועל פום חנותא מדלן יתיה, ומדלים אותו על פתחי החנויות כדי שיעשה צל ויעשה ריח טוב. ומפרצידוהי מהגרעינים שלו, עבדי משחא שמן. ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא, כל החולים שבמערבא נחים בצילו.

אמר רבה: פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מה היה טעמם בגזירה זו?

מפני שהאור מסכסכת בהן, היינו שאין האש קבועה במקום אחד אלא היא קופצת.

פירוש אחר: שאינה אחוזה בפתילה עצמה אלא מסביבה, ומתוך כך חששו חכמים שמא תכבה, וידליקנה.

שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן נר של שבת - מה היה טעמם בגזירה זו?

מפני ששמנים אלו אין נמשכים אחר הפתילה, ומתוך כך יש לחוש שמא יבוא להטות את הנר בשבת [וחייב משום מבעיר] ^[4] ^[5].

בעא מיניה אביי מרבה: אותם שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת - מהו שיתן לתוכן שמן כל שהוא הראוי להדלקה, שעל ידי הוספת השמן הם נמשכים אחר הפתילה, וידליק בהם נר שבת?

וצדדי הספק: מי גזרינן דילמא כיון שיהיה מותר להדליק בהם על ידי הוספת שמן, זימנא אחרינא אתי לאדלוקי כשהם בעינייהו, מבלי שיוסיף בתוכם שמן, ולכן יש סברא לגזור שבכל אופן לא ידליק בשמנים אלו.

או לא גזרו בזה רבנן, ומותרים בהדלקה באופן שמוסיף שמן.

אמר ליה: אין מדליקין בהן כלל.

מאי טעמא? לפי שגזרו חכמים שאין מדליקין בהן כמות שהן, גזרו גם לאסור אפילו כשנתן בהם שמן הראוי להדלקה, שמא ידליקם כמות שהן.

איתיביה מברייתא, דקתני: כרך דבר מהסוג שמדליקין בו, על גבי דבר שאין מדליקין בו, ועשאם לפתילה אחת - אין מדליקין בו נר של שבת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא, בביתו של רבן גמליאל, היו כורכין פתילה על גבי אגוז ומדליקין. ואע"פ שאגוז אינו ראוי לפתילה [וכדתנן לקמן כז ב כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן].

קתני מיהת בברייתא, בדברי רבן שמעון בן גמליאל, שאם כרך פתילה על גבי אגוז - מדליקין! ושמע מינה דכל שמערב מין הכשר להדלקה עם שאינו כשר להדלקה מותר להדליק בו, ואת אמרת אין מדליקין?

אמר ליה: אדמותבת לי על דברי מדברי רבן שמעון בן גמליאל - סייעינהו מדברי תנא קמא, דאמר: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו, אין מדליקין בו.

ומשנינן: הא לא קשיא. כי מ"מעשה רב" היא הקושיה. שהיות ורבן שמעון בן גמליאל העיד שכך נהגו לעשות בבית רבן גמליאל - משמע שהלכה היא. [ועיין רש"י לקמן קכו ב ד"ה מעשה רב]. ולכן העדיף להקשות עליו מדברי רשב"ג מאשר לסייע לו מדברי תנא קמא.

מכל מקום, קשיא על רבה שאסר, מדברי רבן שמעון בן גמליאל. כי מאי לאו, שהיו משתמשים באגוז כדי להדליק בו.

ומשנינן: לא להדלקה היה נצרך האגוז, אלא להקפות, כדי להעמיד את הפתילה כדי שתצוף על השמן, ולכך שרי.

ופרכינן: אי להקפות היו משתמשים באגוז - מאי טעמא דתנא קמא דאסר?

ומשנינן: כולה ברייתא - דברי רבן שמעון בן גמליאל היא. וברייתא חסורי מיחסרא. והכי קתני:

כרך דבר שמדליקין בו בשבת על גבי דבר שאין מדליקין בו - אין מדליקין בו.

במה דברים אמורים: שכרך בו כדי להדליק. אבל אם כרכו כדי להקפות מותר. שרבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא היו כורכים פתילה על גבי אגוז כדי להקפות.

ומקשינן: איני, ומי סברת דלהוסיף שמן על מין שאין מדליקין בו אסור?

והאמר רב ברונא אמר רב: חלב מהותך - נמס [ועיין ר"ן אם הפירוש מבושל או שלא נקרש] וקרבי דגים שנמוחו - אדם נותן לתוכו שמן כל שהוא, ומדליק בהם;.

ושמע מינה שמועילה הוספת שמן בדבר שאין מדליקין בו.

ומתרצינן: הני, חלב מהותך וקרבי דגים - מימשכי, מושכים הם את השמן וראויים להדלקה בעינייהו, כמות שהן.

והני, שאמרו במשנה שאסור להדליק בהם - לא מימשכי בעינייהו, ואינם ראויים כמות שהן.

ואלו השניים דממשכי, ראוי היה שיהיה מותר להדליק בהם כמות שהן אף ללא הוספה.

וגזרו רבנן על חלב מהותך שלא ידליק בו, משום חלב שאינו מהותך, לפי שכשאינו מהותך אינו נמשך אחר הפתילה.

וגזרו על קרבי דגים שנמוחו שלא ידליק בהם, משום קרבי דגים שלא נמוחו, שאינם נמשכים אחר הפתילה,

ומקשינן: וליגזור רבנן נמי שיהיה אסור להדליק בחלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שנתן לתוכן שמן - משום חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שלא נתן לתוכן שמן, כדי שלא יבואו להדליק בהם ללא שמן!?

ומתרצינן: איסור הדלקתם היא גופא גזירה, וכי אנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה?! ^[6] [ולכן קיימא לן דחלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שנתן בהם שמן מותר להדליק בהם, ואינם דומים לשאר פסולי הדלקה. ועיין מה שהקשה בתוס' ישנים].

תני רמי בר חמא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהם נר של מנורה במקדש.

והטעם: משום שנאמר בציווי הדלקת נרות המנורה "להעלות נר תמיד".

הוא תני לה להלכה זו, והוא אמר לה איך משמע מהפסוק שאסור.

והכי דריש לה: "להעלות" - כדי שתהא שלהבת של המנורה עולה מאיליה מבלי שיצטרכו לתקנה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר, שתצטרך תיקון והטיה.

ומקשינן: תנן במשנה בסוכה: מבלאי מכנסי הכהנים ממכנסי הכהנים שבלו, ומהמיניהם - ומהאבנטים הישנים, היו מפקיעין - קורעים, ועושין מהם פתילות. ומהן, מדליקין מנורות של שמחת בית השואבה.

והא מכנסי הכהנים והאבנטים היו עשויים מצמר ופשתן [דכתיב: "שש משזר ותכלת וארגמן", ושש הוא פשתן, ותכלת הוא צמר] ותניא לעיל: הוסיפו עליהן את הצמר שאין מדליקין בו. ומשמע שאף כי אסור להדליק פתילות צמר לכבוד שבת בכל זאת למקדש שרי.

ומשנינן: שמחת בית השואבה שאני. דלא כתיב בה "להעלות", ורק בהדלקת המנורה הוא דכתיב "להעלות".

תא שמע: דתני רבה בר מתנה: בגדי כהונה שבלו - מפקיעין אותן. ומהן היו עושין פתילות למקדש. ^[7] ודייקינן: מאי לאו, דאיירי הכא בבגדי כהונה דכלאים, דאית בהו צמר, ושמע מינה דלהדלקת המנורה נמי שרי.

ודחינן: הברייתא לא איירי בבגדים העשויים מכלאיים [מכנסים ואבנטים] אלא בגדים דבוץ, העשויים מפשתן לבד, כמו הכותנות, ובלא צמר.

אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, אף אין מדליקין בהן בחנוכה - בין בשבת של חנוכה, ובין בחול ^[8].

אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא?

קסבר: אם כבתה נר חנוכה לאחר ההדלקה - זקוק לה לתקנה ולהדליקה שנית. הלכך, צריך לכתחילה לתקנה באופן שלא תכבה, כי שמא תכבה, ויפשע, ולא יתקנה ^[9].

ומהא שהוסיף רב הונא שדין זה נאמר בין בשבת ובין בחול, למדנו לדין נוסף: ומותר להשתמש לאורה של נר חנוכה. שלכן הוסיף רב הונא כי גם בשבת של חנוכה אסור להדליק בפתילות שאינן מושכות את השמן יפה, מחמת החשש "שמא יטה" כדי להשתמש באורן, ויתקנם. מכלל, שמותר להנות מאורה של נר חנוכה.

ורב חסדא אמר: שמנים אלו שאין מדליקין בהם נר של שבת - מדליקין בהן נר חנוכה בחול, אבל לא בשבת.

מאי טעמיה?

הערות

^[4] אם עבר והדליק בדברים האסורים בהדלקה, פסק הרמ"א (רפד) שאסור להשתמש לאורו. ונחלקו האחרונים האם האיסור הוא אפילו על תשמיש קל, דעת המגן אברהם שהחשש הוא שמא יטה, ולכן אפילו תשמיש קל נאסר. והנתיב חיים חולק עליו וסובר שלא חוששים בתשמיש קל שמא יטה.

^[5] הרמ"א (רסד, א) הביא דעת י"א, שאם הדליק נר אחד מדברים המותרים ושאר הנרות הדליק מנרות אסורים, מותר להשתמש לאורו, וסיים הרמ"א, שלצורך שבת יש להקל. והאחרונים נחלקו האם ההיתר של הרמ"א הוא באופן שכל הנרות דולקים באותו החדר או אפילו אם דולקים בחדר אחר. דעת המגן אברהם שאפילו אם הנר המותר דולק בחדר אחר, הרי הוא מתיר להשתמש בכל הנרות בבית, כי ע"י נר זה הוא זוכר שלא להטות. אך האליהו רבה סובר שהיתר הרמ"א הוא רק אם הנר דולק באותו החדר. והוכיח המשנה ברורה מכך שהגר"א מדמה דין זה לנר חנוכה שהשמש מתיר להשתמש לאור הנרות, מוכח שגם דעת הגר"א כהאליהו רבה שהרי בחנוכה השמש עומד ממש על הנרות, וגם בשבת זהו אופן היחיד שהתירו.

^[6] התוספות ישנים הקשו, שעדיין זה נקרא גזירה לגזירה, כי מהותך אסור אטו שאינו מהותך, ושאינו מהותך אסור שמא יטה? ודחקו ליישב שכיון שאי אפשר שלא יטה הוי כודאי ונחשב כגזירה אחת. ובאבן האזל (ממרים ב) כתב לייסד, שיש חילוק בין גזירה דרבנן לבין סייג דרבנן. שגזירה ענינה שגזרו חכמים שלא יעשה מעשה מסוים, כי חששו שמא יכשל ויעשה גם מעשה אחר של איסור, אבל סייג דרבנן, זהו חשש של חז"ל שמא באותו המעשה עצמו שהוא עושה הוא יכשל לעבור באיסור, וכגון מה שקבעו חז"ל סייג לזמן קריאת שמע, כי חששו שמא יבוא מן השדה וירדם, ונמצא שעובר על אותה המצוה ממש. וגם כאן החשש שמא יטה הוא חשש של מעשה ההדלקה באינו מהותך, שאנו חוששים שמא ידליק בשבת בהטיתו, נחשב הדבר כסייג, ובסייג לא אומרים שאין גוזרים גזירה לגזירה.

^[7] ראה בתוספות שביארו היאך הותר להדליק בפתילות אלו. והחזון איש מקשה עוד, מכיון שמותר להשתמש בבלאות אלו להדלקת מנורת המקדש, שחיובה הוא מדאורייתא, מדוע שיהא מותר להשתמש בהם גם לפתילות בשמחת בית השואבה, ולכאורה אין זה נחשב כנעשית מצוותו? ותירץ החזון איש שמכיון שאין בגדי כהונה עומדים לשמש כפתילות, אלא הוקדשו רק ללבישה לכהנים, אם כן כשלא ראויים יותר לכהנים ללבישה נחשבים כנעשית מצוותן וראויים לכל הדלקה.

^[8] הפני יהושע מקשה שבכל השמנים חוששים בשבת שמא יטה כי אינם דולקים יפה, ולכן אסורים גם בחנוכה, אבל שמן שריפה אין מדליקין בו בשבת בגלל שאין שורפין קדשים בשבת ואם כן מדוע לאסור אותו גם בחנוכה? ואכן הביא מדברי הירושלמי ששמן שריפה כשר בדיעבד לנר חנוכה.

^[9] כתב הבית הלוי שמכיון שהטעם שאין מדליקין בשמנים ופתילות אלו בחנוכה בימות החול, כי חוששים שמא יפשע ולא יתקן, נמצא שאדם שאין לו אפשרות להדליק בנרות אחרים אלא רק באלו, בדיעבד מחויב הוא להדליק בהם, ואמנם אם יכבו הנרות יהיה חייב לשוב לתקנם ולהדליקם. האבי עזרי חולק על דבריו כי מסתבר שחכמים פסלו את השמנים והפתילות הללו לגמרי והפקיעו אותם ממצות הדלקה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: What is the practical difference that emerges from that which Rami bar Avin taught? The Gemara explains: Its significance is with regard to buying and selling. One who buys tar can insist upon receiving the by-product of pitch and no other material. The same is true with regard to wax and honey.

The Sages taught in the Tosefta: With regard to all of those materials about which they said that one may not light the lamp with them on Shabbat; however, one may use them ab initio to make a bonfire. One may do so both to warm himself opposite it and to utilize its light, and he may ignite it both on the ground and on a stove. They prohibited using them only to make a wick for an oil lamp.

And we learned in the mishna that one may not light the Shabbat lamp with kik oil. The Gemara asks: What is kik oil? Shmuel said: I asked all the seafarers, and they said to me that there is a bird in the cities on the sea coast, and kik is its name. Kik oil is produced from that bird. Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: This is referring to cotton oil. Reish Lakish said: It is the oil made from the seed of a plant like the castor plant [kikayon] of Jonah. Rabba bar bar Ḥana said: I have seen the species of the castor plant of Jonah, and it is similar to the ricinus tree and it grows in swamps, and they place it at the entrance of shops for shade, and they produce oil from its seeds, and all the sick people of the West, Eretz Yisrael, rest beneath its branches.

Rabba said: Those wicks about which the Sages said one may not light with them on Shabbat, the reason is: Because the fire flickers on them. It sputters on the wick and does not burn well. Those oils with which the Sages said that one may not light on Shabbat, the reason is: Because they are not drawn effectively by the wick.

Abaye raised a dilemma before Rabba: Those oils with which the Sages said one may not light on Shabbat, what is the ruling? May one, ab initio, add to them any amount of oil with which it is permissible to light and light with that mixture? The sides of the dilemma are: Do we issue a decree lest one come to light these oils in their natural form, without mixing them with permissible oils? Or no, that possibility is not a source of concern? Rabba said to him: One may not light that mixture. What is the reason for this? The reason is because the halakha is that one may not light (Arukh).

Abaye raised an objection to Rabba’s opinion from that which was taught in the Tosefta: One who wrapped a material with which one may light around a material with which one may not light, may not light with the bound wick. Rabban Shimon ben Gamliel said: In the ancestral house of my father, they would wrap a wick with which one is permitted to light around a nut, and that was how they would light. In any case, it is teaching that, according to Rabban Shimon ben Gamliel, one may light. Apparently, one is permitted to light with a combination of permitted and prohibited wicks.

Rabba said to him: Before you raise an objection to my opinion from the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, support it from the statement of the first tanna, who said that it is prohibited to light in that case. The Gemara answers: This is not difficult, as it is preferable to challenge from the statement of Rabban Gamliel with regard to the custom in his father’s house. There is a principle that proof cited from an action is great, i.e., a practical precedent is more substantial than a theoretical halakha. Nevertheless, the difficulty from the statement of Rabban Shimon ben Gamliel remains: Is he not speaking of a case where he combined the wick and the nut to light them together? If so, one is permitted to combine the prohibited and the permitted. The Gemara answers: No, it is speaking in a case where he combined them to float the wick on the oil with the help of the nut. The Gemara asks: If it is speaking only with regard to a case of floating the wick, what is the reason that the first tanna prohibits doing so? The Gemara answers: The entire baraita is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and it is incomplete, and it teaches the following: One who wrapped a material with which one may light around a material with which one may not light, may not light with it. In what case is this statement said? When he combines the materials to light them together. However, if he utilizes that with which one may not light merely in order to float the wick, it is permitted, as we learned that Rabban Shimon ben Gamliel says: In the ancestral house of my father, they would wrap a wick with which one is permitted to light around a nut. That was how they would light.

In any case, to this point the conclusion is that one may not light with a mixture of permitted and prohibited oils. The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Beruna say that Rav said: With regard to molten fat or fish innards that dissolved and became like oil, a person may place any amount of oil fit for lighting into it and light. Apparently, one may light with a mixture of permitted and prohibited oils. Rabba answers: These, the fat and the fish innards, are drawn by the wick even in their natural state, and those, the prohibited oils, are not drawn in their natural state. Originally, the Sages issued a decree to prohibit molten fat due to unmolten fat and to prohibit dissolved fish innards due to undissolved fish innards; however, the Sages did not issue a decree in a case where one added to them any amount of oil suitable for lighting, and permitted lighting with it. The Gemara asks: Let them also issue a decree to prohibit molten fat and dissolved fish innards to which he added oil due to molten fat and dissolved fish innards to which he did not add permitted oil. The Gemara rejects this: That prohibition with regard to molten fat and dissolved fish innards itself is based on a decree. And will we arise and issue one decree to prevent violation of another decree? The Sages do not issue decrees under those circumstances. Therefore, there is no reason to prohibit their use.

Rami bar Ḥama taught a baraita: Those wicks and oils, which the Sages said one may not light with them on Shabbat, one may not light with them in the Temple either because it is stated with regard to the Temple candelabrum: “And you shall command the children of Israel, that they bring unto you pure olive oil beaten for the light, to cause a lamp to burn continually” (Exodus 27:20). Rami bar Ḥama taught that baraita and he also said its explanation: What is the proof from the verse? One may interpret the verse homiletically: The requirement is to light the candelabrum so that the flame ascends of itself when it is kindled, and not that it ascends by means of something else, i.e., adjusting the wick after it was lit.

We learned in a mishna: They would unravel the threads of the tattered trousers of the priests and their belts in order to make wicks from them, and from those same wicks they would light at the Celebration of Drawing Water. There was wool in the belts of the priests. It is said that their belts were made from, among other things, tekhelet, which in the Bible refers to dyed wool. Apparently, one may light with a mixture that includes a wick unsuitable for lighting. The Gemara answers: The Celebration of Drawing Water is different, as in that celebration, they did not light the Temple candelabrum. They lit special lanterns made specifically for that purpose and were not stringent with regard to the wicks placed in them.

Come and hear a related question from that which Rabba bar Mattana taught: Priestly garments that were tattered, they would unravel them into threads from which they would make wicks for the Temple. Is this not also referring to garments made of diverse kinds, like the sashes of the priests that were made of a mixture of wool and linen? The Gemara answers: No, these wicks were made from linen garments alone.

Rav Huna said: Those wicks and oils with which the Sages said that one may not light the lamp on Shabbat, one may not light the lamp with them on Hanukkah either; both when it falls on Shabbat and when it falls during the week. Rava said: What is the reason for Rav Huna’s statement? He holds that if the Hanukkah light becomes extinguished, even though one lit it properly, one is bound to attend to it and relight it so that it will burn properly. Therefore, one must ensure that the wick burns properly from the outset. And utilizing the light of the Hanukkah lamp is permitted during the week. Consequently, in order to prevent him from inadvertently sinning on Shabbat, he must ensure from the outset that the wick burns well, lest he come to adjust the flame on Shabbat. Those wicks and oils do not burn well at all. And Rav Ḥisda said: Those same oils and wicks with which the Sages prohibited to light on Shabbat, one may light with them on Hanukkah during the week, but not on Shabbat. He holds that if the Hanukkah light is extinguished

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר כל אלו שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת משום פסול פתילות אבל עושה בהם מדורה בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין ע"ג קרקע בין ע"ג מנורה לא אסרו אלא לעשותן פתילה לנר בלבד.

בשמן קיק שמואל אמר (עץ) [עוף] ושמו קיק ר"ל אמר קיקיון דיונה.

אמר רבה פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מפני שהאור מסכסכת בהן שמנים שפסלו [חכמי'] מפני שאין נמשכין אחר הפתילה.

בעא מיניה אביי מרבה שמנים שאסרו חכמים להדליק בהן בשבת מהו לתת לתוכן שמן ולהדליק א"ל אסור לפי שאין מדליקין כלומר כיון שאין מדליקין בפני עצמן כשישלים השמן שתתן בתוכו שוב אין מדליקין שכבר אמרו אין נמשכין אחר הפתילה ואותיב עלה ותרצה הכי כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו בד"א להדליק אבל להקפות פירוש להעבות ראש הפתילה להרבות אורה מותר שרשב"ג אומר של בית אבא היו כורכין כו' וקיי"ל (כרבא) [כרבה] איני והא אמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך (מ"ש) [פי'] מלשון היתוך כדכתיב (יחזקאל כ״ב:כ״ב) כהתוך כסף בתוך כור וכתיב (איוב ג׳:כ״ד) ויתכו כמים וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכן שמן כל שהוא ומדליק ושנינן הני ממשכי בעינייהו אבל הני לא ממשכי בעינייהו ואסיק' לקמן דשני הני משמן דגים לפיכך שמן דגים מזוקק הוא ודולק ונמשך אחר הפתילה ואין צריך תערובת.

תני רמי בר חמא פתילות שאסרו חכמים להדליק בהן בשבת גם במקדש אין מדליקין בהם שנאמר להעלות נר תמיד והא דתנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין והאבנט יש בו צמר הני לשמחת בית השואבה אבל למנורה אין מדליקין אלא בשל (בוץ) [פשתן] וכבר פירשנוהו היטב בראיות בפרק החליל.

חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו. פי' רש"י ז"ל חלב מהותך היינו חלב מבושל ולא מסתבר דבמתני' לגמרי אסרי רבנן דומיא דשארא ועוד נימא חלב מבושל כלישנא דמתני'. אלא חלב שהותך ועדיין הוא מהותך ודומה לשמן וחלב מבושל הוא שנתבשל ונקרש וכן מוכח בירושל' דגרסי' התם רב ברונא אמר חלב נותן לתוכו שמן ותני שמואל כל שמתיכין אותו ואינו קרוי קרוש מחוי הוא ומדליקין בו ואי בשאינו מחוי אפי' נתן שמן לתוכה אסור רב חנינא ורב ברונא בשם רב חלב מהותך וקרבי דגים מדליקין בו משמע דחלב שמתיכין (בו) אותו ואינו קרוש הוא ראוי להדלק' ועלי' איתמר בגמ' דמימשך בעיני' ובדין הוא דבעיני' שרי אלא דרבנן דגמ' גזור בה ובירושל' לא גזרו אבל הקרוש שאינו מחוי אפי' נתן לתוכו שמן אסור כדמפורש התם. והא דאמרי' א"ב דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי ה"פ דת"ק אמר ולא בחלב אפי' מחוי אפי' ע"י תערובו' משמע וחכמים בתראי לא אסרי אלא חלב מבושל שקרש אבל מחוי לא אסרי אלא מותר ע"י תערובות. א"נ מבושל דאסרי רבנן בתראי אפי' מחוי ולית להו דרב ברונא וחלב דרבנן קמאי כשהוא כעין חלב שהוא קרוש אבל מחוי ונעשה כעין שמן שרי בתערובות מ"ה לא מסיימי. ואי קשיא ונימא כל תנא בתרא לטפויי קאתי כדאמרי' בפ' המוכר פירות א"ל כיון דאנחום פליגי ולדידי' מהדרי לי' ליכא למימר הכי דהא לטפויי עלי' אתי ואיכא דמפרקי דת"ק תנא חלב דומיא דשאר פיסולי מה התם לית להו תקנתא לעולם ואפי' ע"י תערובות אף חלב לית לי' תקנתא לעולם:

הא דאמרי' כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. ק"ל, מנ"ל שמותר להשתמש לאורה דלמא אף בשבת אין מדליקין בהן לפי שכבתה זקוק לה ובשבת א"א להזקק לה (וא"ל דס"ל לתלמודא כיון דבשבת א"א להזקק לה) לא חיישי' ומדליקין בכל השמנים מכיון שאפשר שלא יכבו אע"פ שפעמים שכבין לא אכפת לן ושבת למ"ד כבתה זקוק לה דינו שוה לחול למ"ד כבתה אין זקוק לה כשם שבחול מותר להדליק בשמנים הללו ואם כבו אין זקוק לה אף בשבת כן לד"ה ואין מחזרין להדליק בפתילות ושמנים אתרים שבשבת לד"ה כבתה אין זקוק לה ואין לך בה אלא מצות הדלקה בלבד. אבל קשיא לן מה שפי' רבינו הגדול ז"ל, ש"מ כבתה אין זקוק לה מדקאמר מדליקין בהן בשבת דאי כביא לא מצי מדליק בה ולפי פירושנו אין ראי' משבת דלכ"ע אין זקוק לה אלא מחול מדלא חיישינן דלמא פשע כדפרש"י ז"ל ולפי דברי רבינו אלפס ז"ל יש לדחוק ולומר הא דאמרי' קסבר מותר להשתמש לאורה ומשום דלא ליפלוג אדר' חסדא אלא בחדא אמרי' הכא כלומר בדכבתה ודאי פליגי בלהשתמש לאורה לא פליגי דמותר הוא:

מאי לאו להדליק לא להקפות. וקיימא לן כרבה דאסור. ואני תמה על מה סמכו בדורות הללו, לכרוך גמי על צמר גפן ומדליקין בהו בעששיות של זכוכית. ואפשר לומר, שלא אסרו אלא אותם שמנו חכמים, לפי שהן ראוין להדליקן בפני עצמן, אלא שהאור מסכסכת בהן ועשויות לכבות מהרה, וכן כל כיוצא בהן שהן דולקין והולכין בפני עצמן כאגוז של בית רשב"ג, לפיכך גזרו ע"י תערובת אטו בעינייהו, אבל דבר שאין ראוי להדליקו בפני עצמו כורכין עליו דבר אחר שמדליקין, דמאי אמרת דילמא מדליקין בו בפני עצמו, הא אין מדליקין בו בפני עצמו לעולם, שאין דולק לעולם, וכענין שאמרו למעלה (כ, ב) האי עץ בעלמא הוא, כלומר: ואין עושין ממנו פתילה לעולם.

חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו. פירוש: חלב מחוי והוא כעין שמן. וכן מפורש בירושלמי (בפירקין ה"א). ורש"י ז"ל פירש חלב מהותך מבושל. ואינו מחוור, דהוה ליה לרב למינקט מבושל כלישנא דמתניתין. ועוד דהכא משמע דחלב מהותך נמשך הוא אחר הפתילה ואפילו לחודיה בלא תערובת שמן מדינא שרי אלא דגזרינן ליה אטו שאינו מהותך, ואילו חלב מבושל משמע דמחמת עצמו אסור ככל הנך שמנים דמתניתין. ועוד דאמרינן הכא שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן לא יתן לתוכו שמן כל שהוא וידליק לפי שאין מדליקין בהן בפני עצמן, ומשמע דכללא הוא לכולה מתניתין, דאי לא הוה ליה למימר חוץ מחלב מבושל. אלא מאי מהותך מחוי שלא נקרש. וכן מפורש בירושלמי, דגרסינן התם: רב ברונא אמר חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא ומדליק, רבי יוסי בעי, מה אנן קיימין, אם במחוי אפילו לא נתן לתוכו שמן, ותני שמואל כן כל שמתיכין אותו ואינו קרוש מחוי הוא ומדליקין בו, ואם בשאינו מחוי אפילו נתן לתוכו שמן, אתא רב נחוניא רב ברונא בשם רב חלב מהותך וקרבי דגים מדליקין בהן, עד כאן בירושלמי, אלמא מחוי שאינו נקרש הוא שמדליקין בו, אבל מחוי שנקרש אין מדליקין בו, אלא שבירושלמי הקלו במחוי אפילו בלא שמן ולא גזרו אטו שאינו מחוי ובגמרין גזרו.

וקרבי דגים שנמוחו. גם כאן פירש"י ז"ל (לקמן שבת כד, ב בד"ה שמן): דהיינו שמן דגים. וגם זה אינו מחוור, דשמן דגים שרי במתניתין בלא נתינת שמן. אלא שמן דגים הוא היוצא מן הבשר ונמשך הוא אחר הפתילה, וקרבי דגים הן שנמוחו הם עצמן ואינו נמשך היטב אחר הפתילה. וכן פירשו בתוס'. ולקמן (שבת כו, א ד"ה סומכוס) נאריך בו יותר בס"ד.

הא דאקשינן: מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהן היו מפקיעין ומהן מדליקין. איכא למידק מאי קא מקשה מינה, והלא יש בו פשתן, דשש כתנא, והוה ליה כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו, ואע"ג דבשבת אסור, היינו משום גזירה דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו, אבל במקדש ליכא למיגזר. ויש לומר דפשתן שבהן דבר מועט הוא, שאין בהן אלא רביע פשתן ושלושת החלקים תכלת וארגמן ותולעת שני, ודבר מועט של פשתן כזה בטל הוא לגבי שאר המינין כאילו אין בו כלל.

הא דאמרינן: קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. איכא למידק ומנא לן מהא דמותר להשתמש לאורה, דילמא היינו טעמא משום דאם כבתה זקוק לה והלכך אין מדליקין בהן בשבת דדילמא כביא ואי אפשר לו ליזקק לה. ויש לומר דמדאיצטריך לומר בין בחול בין בשבת שמעינן לה, שאם איתא דטעמא דשבת משום דאם כבתה זקוק לה הוא, לימא סתמא אין מדליקין בהן בחנוכה, ואנא ידענא דכל שכן בשבת, דאי אפשר שיזקק לה, אלא ודאי הכי קאמר אין מדליקין בהן בחול משום דכבתה זקוק לה ודילמא פשע ולא מדליק, וכל שכן בשבת דאיכא משום טעמא אחרינא דילמא אתי להטויי, ושמע מינה דמותר להשתמש לאורה. אי נמי יש לומר, דלאו מדיוקא דלישניה דרב הונא נפקא ליה, אלא סברא דנפשיה הוא דקאמר, דכיון דאיכא למימר דאית ליה לרב הונא הכי, מסתמא לא עבדינן דליפלוג עליה רב חסדא דאית ליה הכין על כרחין מדקאמר דמדליקין בהן בחול ואין מדליקין בהן בשבת.

כל אלו הפתילות שאמרו אין מדליקין בהם בשבת עושין מהם מדורה להשתמש בה בשבת בין לאורה בתשמיש של התר כגון אכילה וכיוצא בהן בין להתחמם בה שהאחד מדליק את חבירו ועל כל פנים יתאחז האור בכלה והיתר זה בין ע"ג קרקע בין ע"ג מנורה שלא אסרו אלא בפתילה לנר:

כל השמנים שאסרו חכמים להדליק בהם אפילו בתערובת שמן אסור ואע"פ שע"י תערובת נמשכים אחר הפתילה גזירה שמא ידליק בהם בלא תערובת וגדולי המחברים פרשוה שאף ע"י תערובת אין נמשכים ונראה שהם גורסים אמר ליה אין מדליקין מה טעם לפי שאין דולקין ולדעת ראשון גורסים לפי שאין מדליקין כלומר לפי שאין מדליקים בהם בעין ושמא יבא לידי כך וכן שיטת הסוגיא מוכחת ומ"מ חלב מותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכן שמן ומדליק ואין כאן גזירה שאין טועי' מחלב או קרבי דגים לשמן ובסמוך ג"כ פירשו הטעם שחלב מותך נמשך הוא אלא שגזרו בו על יד שאינו מותך ובתערובת שמן מותר שאם תאסור נעשית גזירה לגזירה ושמן דגים עצמו מותר הוא לגמרי ואין צריך תערובת:

כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אסור להדליק ומ"מ דוקא בשכונתו להדליק על דבר שאינו ראוי אבל אם לא נתכוון אלא להעבות ראש הפתילה להפליג באורה והוא שקראו כאן להקפות מותר וכיצד אתה מכיר דבר זה אם נתנו על פני כלו להדליק הוא ואם לא נתנו אלא בראשו אינו אלא להקפות ויש מפרשין להקפות ר"ל להכביד ראש הפתילה שלא תקפה בתוך השמן לרוב קלותה וכן פתילות שבעששיות שאדם משים עץ דק לתוכם שלא תכוף קומתם הרי זה כעין להקפות ומותר וגדולי המחברים כתבו בזה שכל להוסיף אורה אסור ולא הותר אלא להקפותה שלא להשתלשל למטה בתוך הנר וכן כתבו שנותנין גרגיר מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת כדי שתהא דולקת יפה בשבת וכן כיוצא בזה:

כל הפתילות שאסרו בהדלקתם בשבת אין מדליקין בהם במנורה במקדש שנאמר להעלות נר שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה ע"י תקון והטיה תמיד ומה שאמרו בגדי כהונה שבלו מפקיעי' אותן ר"ל קורעין אותן ועושים מהם פתילות למקדש לא בשל אבנט שהוא כלאים אלא בשאר בגדים שהם של בוץ שכל בגדי כהן הדיוט של בוץ היו חוץ מן האבנט וזה שאמרו מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהם היו מפקיעים ובהם היו מדליקים והרי אבנט מיהא כלאים היה של צמר ופשתים וכבר ביארת שכל שכרך דבר שמדליקין עם דבר שאין מדליקין אסור בהדלקה לא נאמרה שמועה זו במנורה אלא בשמחת בית השואבה ובשמנים מיהא לא הוצרכה ללמדה לענין מנורה שהרי שמן זית זך כתיב:

הלכות חנוכה:

כל פתילות ושמנים שאמרו עליהם חכמים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה אפי' בשבת שבה ולמדת מכאן שני דברים א' שממה שהתרת כן בשבת אתה למד שאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה שאלו היה מותר להשתמש לאורה לא היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת שהרי היה שם חשש שמא יטה והשני הוא שלמדת שמאחר שהדליק נר חנוכה אם כבתה אין זקוק להדליקה ויצא ידי חובו במה שהדליק שאלמלא כן היאך היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת ונמצאת גורם לכיבויים ואי אתה יכול לחזור ולהדליקן ולא עוד אלא שאף בחול היה אסור שמא יתרשל אחר כבויין וא"כ זו השניה אתה למד אותה בין מהדלקת חול בין מהדלקת שבת ואע"פ שגדולי הפוסקים הביאו את שתיהן מהדלקת שבת סוגיא זו מוכחת להדיא שלא כדבריהם ועוד שאין ללמדה משבת שמ"מ הייתי אומר שבשבת הוא שאין זקוק לה שאף בשל עצמה כן הא בחול זקוק ושמא תאמר לכלם אף על פי שאין זקוק לה היאך מתירין לו לכתחילה לעשות המצוה שלא כראוי מתוך מיעוט הזמן לא חששו שסתם הדברים אינה כבה בשיעור זה:

ממה שכתבנו למדת שנרות של שעוה מותרות לנר חנוכה ומ"מ נויי מצוה הוא לעשות בשמן אחר שהנס היה בשמן והוא שאמרו למטה כל השמנים יפים לנר ושמן זית מן המובחר ואע"פ שקצת מפרשים פירשוה לענין שבת בתוספות פירשוה לענין חנוכה ומטעם שכתבנו:

זה שביארנו שאסור להשתמש לאורה פירושו בכל תשמיש ואפי' תשמיש של מצוה ותשמיש של קדושה ואפילו לקריאת ספר או לסעודת שבת ובכיוצא באלו ודבר זה יש שפרשוהו משום בזויי מצוה ואף לתשמיש של מצוה וכל שמשתמש ממצוה זו לאורה מראה עצמו כמי שאינה חביבה לו ולא התירו הדלקה מנר לנר אלא מפני שהיא אותה מצוה בעצמה ומה שאמרו למטה אסור להרצות מעות לאורה של נר חנוכה לא הוצרכה אלא מתוך שהוא עיון קל ונעשה מרחוק והייתי סבור להתיר ובא ולמד שאף בזה יש בזוי מצוה וזה שאמר שמואל על דבר זה למטה וכי נר קדושה יש בו שנראה לדבריו שמותר לא חלק אלא בתשמיש זה שהוא קל ואינו נראה כנהנה ממנו וכמיקל בכבוד המצוה ואף בזה השיבו רב יוסף וכי דם קדושה יש בו ואעפ"כ אמרו עליו במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו וכן הלכה ומ"מ נראה ששמואל לא היה בא בזה מטעם בזויי מצוה אלא מטעם שיהא הרואה אומר לצרכו הוא שהדליק ואפי' היה שם נר אחר פעמים שאדם מדליק כמה נרות ומתוך כך היה חולק בהרצאת מעות שאין כאן חשש צרכו הואיל ואין אדם מרגיש בתשמישו מתוך שהוא נעשה במהירות ומפני זה תמה וכי נר קדושה יש בו ליאסר בכל הנאה כתפלין וספר תורה ותשמישיהן שאסורין בהנאת תשמיש של חול הא מ"מ מודה הוא באיסור שאר תשמישין ואף בזו השיבו רב יוסף וכי דם קדושה יש בו והרי תשמישי מצוה נזרקין לאחר תשמישן ואעפ"כ בשעת מצותן נוהגין בהן כדבר שבקדושה ליאסר בכל תשמיש של חול שלא לבזות את המצוה והלכה כרב יוסף והיא היא שהביאה גדולי הפוסקים להביא שמועת הרצאת מעות ומכאן אתה אוסרן לכל תשמיש שבעולם ויש באים בה מטעם איסור הנאה וקדושה גמורה הואיל והן זכר לנרות ולשמן היכל הקצהו מדעתו לגמרי והרי הן כנויי סוכה או הדס של מצוה ולא עוד אלא שמפריזים על מדותיהם לאסור בהנאה כל שבהן אף לאחר מצותן אלא אם נשאר שם שמן בראשונה יוסיף עליו בשניה וידליק וכן בכל הלילות ואם נשאר שם כלום באחרונה עושה לו מדורה ושורפו במקומו וכן מנהיגים לכנס כל הפתילות ובלילה אחרונה שורף את כלן ואע"פ שעצי סוכה ונוייה לאחר מצותה מותרים בזו כך היה דעתו אבל נר חנוכה דעתו היה שיכלה הכל ולכך הקצהו שאין הלכה כדברי האומר אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו והרי זה מעתה כמקדישו לשמים וכן אינו דומה לנר שבת שמותר לאחר מצותו שנר שבת אף בשעת איסורו מותר ולא עוד אלא שעיקרו לתשמיש:

ולמדת ענין זה בשלשה דרכים שבאחת אתה אוסר כל תשמישיו מטעם בזוי מצוה ואחר מצותן מותר לגמרי והשנית שאתה אוסר ברוב תשמישין ומתיר במיעוטן כל שאין בהם לרואים חשש צרכו והשלישית מטעם קדושה ואף לאחר מצותה וכל זה אינו מעיקר הדין שהרי אתרוג של מצוה מותר להריח בו ושופר לגמע בו וטלית רשאי להתכסות בה ומאחר שהחמירו בחנוכה בתחלתה יותר מאלו החמירו בה בסופה יותר משאר תשמישי מצוה ואף חידוש הפתילות בכל לילה אינו מן הדין אלא דרך הדור ומדמיון נרות של מקדש ועיקר הדברים לדעתנו כשיטה ראשונה הואיל והוזכרה בגמ' להדיא וכן שהשיבו ממנה על שמואל להעמיד דבריו של רב ואף גדולי הפוסקים ראיתי נוטים בו שכתבו לאיסור הרצאת מעות כדי שלא לטעות בפי' אסור להשתמש לאורה כדעת ראשון להתיר הרצאת מעות וכתבו להיתר בפירוש לשיעורא שאם היתה דולקת עד שיעורה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה מותר וקצת גאונים מוסיפין בה דוקא כשנוטלה ממקומה ומ"מ כ"ש שאם הותיר אין הנותר בשריפה ומותר להשתמש בו ואף בתוך חנוכה ואע"פ שיש מפרשים את דבריו דוקא בשדלקה כשיעורה שלא חלה המצוה על הנותר הא כל שכבתה בתוך זמנה לא אין זה כלום שמאחר שפסקת כבתה אין זקוק לה כל שכבתה הרי הוא כמה שנותר אחר שיעורו והדברים ברורים:

ויש שכתבו בענין הרצאת מעות דברים זרים אין צרך לכתבן וכן יש מתירין בתשמיש של מצוה ואינו כלום שא"כ לא היינו מתירים בשמנים ופתילות שהוזכרו מ"מ יש שואלים ואף לדעת האומר משום קדושה היאך נאסרה תשמיש אורה והרי אמרו אשה בוררת חטים לאור בית השואבה והרי אותה אורה בפתילות בלאי בגדי כהונה ואם נפשך לפרש בה ולומר יכולה היתה לברור ולא שבוררת ולא בא אלא ללמדנו רוב האורה והרי בתלמוד המערב הקשו עליה וכי יכולה היתה לברור בלא מעילה עד שתרצו קול ומראה וריח אין בהם מעילה ומ"מ לא יפה שאלו שהרי בשני של פסחים אמרו מעילה הוא דלית בהו הא איסורא אית בהו ובשמחת השואבה הקלו להרבות בשמחה והרי עיקר האורה להאיר להם היתה לילך לשילוח לשאוב:

הני מימשכי בעינייהו והני לא ממשכי בענייהו מ"ט אסרינהו רבנן משו' חלב שאינו מהותך וקירבי דגים שלא נימוחו היא גופ' גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה אי קשיא והא פסול שמנים גופייהו משום גזירה הוא שמא יטה והיכי גזרי' בהו ע"י תערובות דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו והכי נאמר רבא לעיל גבי לא יצא החיינו במחטו כרמלית גופא גזירה הוא ולא גזרי' גזירה לגזירה תשובה בודאי כרמלית לא נאסרה אלא מחמת דבר אחר שלא אסרו חכמים להוציא מרה"י לכרמלית אלא משום גזירה שלא יוציא לרה"ר והילכך לא גזרי' בה גזירה לגזירה אבל פסולי שמנים לא נאסרו מחמת דבר אחר אע"פ שאין איסורן אלא מדרבנן גזרי' בתערובת אטו דילמא לאדלוקי בעינייהו אבל חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו לא נאסרו מחמת עצמן שמא יטה דהא מימשכי הוי אלא משום גזירת חלב שאינו מהותך וקירבי דגים שלא נימוחו דלא מימשכו נאסרו והילכך לא גזרי' בהו גזירה לגזירה ולעולם וכל דבר שלא נאסר מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמו אע"פ שאיסורו מדרבנן שלא יעבור על דברי תורה גזרי' בהו גזירה אחרת:

בד"ה למאי נ"מ כו' פשיטא ליה כו' כדאמרי' שעוה קירותא כו' עכ"ל ר"ל מזה שאמר שעוה קירותא פשיטא ליה שוב שהיו מכירין השעוה דקירותא היו מכירין וא"כ לא אצטריך ליה למימר שוב דשעוה פסולת דדובשא לכך קאמר עלה למנ"מ כו' וק"ל:

בד"ה שמחת בית כו' מאי פריך ממכנסי כהנים הלא היו כו' עכ"ל ממכנסי כהנים ודאי דלא פריך מידי שהרי היה כולו פשתן אלא דר"ל ממתני' דמכנסי כהנים כו' דקתני בה ומהמיניהם פריך דהוה כלאים וכפרש"י מאבנט פריך וק"ל:

בד"ה ומותר להשתמש כו' לא המ"ל מדליקין סתם דה"א דוקא בחול אבל בשבת אין מדליקין כו' עכ"ל ויש לדקדק דלעיל נמי לרב הונא אימא דלא המ"ל סתם אין מדליקין דה"א דוקא בשבת משום שמא יטה דמותר להשתמש לאורה אבל בחול מדליקין דכבתה אין זקוק לה וי"ל דסתמא דחנוכה בדין חנוכה קמיירי ולא בדין שבת ומש"ה לעיל לרב הונא הל"ל סתמא אין מדליקין דמשמע נמי חול מדין חנוכה משום דכבתה זקוק לה דאי דוקא בשבת קאמר הוה ליה למימר בהדיא אין מדליקין בשבת כיון דמדין שבת נגעו בזה משום שמא יטה אבל הכא אי הוה קאמר סתם מדליקין ה"א דוקא בחול ולא איצטריך ליה למימר הכא בהדיא חול משום דסתמא בדיני חנוכה איירי אבל באיסור שבת לא איירי דבשבת אין מדליקין משום שמא יטה כו' ועוד יש ליישב בזה בדרך אחרת ואין להאריך:

ודע עוד מה שכתבו בזה עוד דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש כו' אין זו הסברא מוכרחת מסתמא אלא דאיכא למטעי למימר הכי דאל"כ רב הונא דקאמר בין בחול בין בשבת אין מדליקין ולא קאמר סתם אין מדליקין להשמיענו דאיכא בשבת טעם אחר דמותר להשתמש לאורה אי הוה סברא זו פשוטה ומסתמא לא הוה איצטריך למימר הכי אלא ע"כ דאין זה סברא פשוטה מסתמא לומר דמותר להשתמש לאורה משום דאיכא למטעי נמי לאידך גיסא דחד טעמא אית להו בין בחול בין בשבת משום דכבתה אין זקוק לה ובהכי מתיישב נמי רב חסדא דקאמר מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת אמאי לא קאמר סתם מדליקין בהן והייתי אומר מסתמא בחול אבל לא בשבת דלא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש לאורה אלא ע"כ דאין זה סברא פשוטה דאיכא למטעי נמי לאידך גיסא כיון דסתמא קאמר מדליקין משמע בין בחול בין בשבת דאסור להשתמש לאורה ומיהו בלאו הכי ניחא הא דרב חסדא דלכך נקט חול ושבת משום דקאי אדרב הונא דאיצטריך למנקט בין בחול בין בשבת ודו"ק:

בגמ' איתיביה כרך דבר שמדליקין וכו' קתני מיהת מדליקין פי' קתני מיהת גבי פתילות שאין מדליקין בהן אם כרך עליהם דהוי כמו על ידי תערובות דבר שמדליקין בו מדליקין בהן ולא גזרינן כרך אטו לא כרך א"כ ה"ה בשמנים הפסולים על ידי תערובות שרי דלא גזרינן עירב אטו לא עירב:

בתוס' ד"ה למאי נפקא מינה וכו' פשיטא ליה לגמרא שהיו מכירין השעוה וכו' כתבו זה משום דקשיא להו להתוס' מאי פריך למאי נפקא מינה ומפרש למקח וממכר דלמא לא אתי רמי בר אבין אלא לפרש מהו עטרן ומהו שעוה כדי שנדע באיזה דברים אין מדליקין בשבת לכך פירשו התוספות פשיטא ליה לגמרא וכו' לכך קאמר למקח וממכר יתן פסולתא דדובשא פירוש וזה ר"ל במאי דקאמר שעוה פסולתא דדובשא לפיכך מי שמכר שעוה יתן בו פסולתא דדובשא בלא שום תיקון:

ד"ה חלב מהותך וכו' דשמן דגים שרי ליה מתני' ר"ל במתניתין דלקמן:

ד"ה שמחת בית השואבה וכו' אבל במקדש לא שייכא הך גזירה ר"ל משום דכהנים זריזים הן ולא אתי למטעי:

בא"ד כיון שאין מן הפשתן אלא רביע כצ"ל:

גמ' מכלל דחוסן לאו נעורת הוא נמחק:

שם ושירא פרנדא לחוד ואב"א פרושי קמפרש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בעמרניתא כו' כל היוצא מן הען כו'. נ"ב אבל הסמ"ג כתב בשם ר"א ממיץ הא דקאמר כל היוצא מן העץ כו' היינו קליפה עליונה ומש"ה הוצרך לשנות לכש ופתילת האידן שהוא תחת קליפה העליונה ועשויה מקליפה דקה הסמוכה לגוף האילן ומש"ה מותר נמי להדליק בצמר גפן שקורין קוטא כו' ע"ש:

גמ' מדליקין א"ל מ"ט א"ל לפי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שמן כל שהוא כו' ששמן הניתן בתוכו כו' כצ"ל:

בד"ה זקוק לה כו' הלכך בשבת אסור כו'. נ"ב פירוש אבל בחול אין כאן איסור ממש אלא שלכתחלה יעשה יפה ודו"ק:

תוס' בד"ה שמחת וכו' אלא רביעי בטל כו' כצ"ל:

גמרא א"ר פתילות שא"ח א"מ כו' שהאור מסכסכת כו' שא"נ אחר הפתילה. רש"י פי' ואתי להטות והרמב"ם בפיה"מ פי' דמחמת טעמים אלו אור הנר חשוך וחלוש ויניחנו ויצא ותמוה דכי מפני שהאור פה חלוש יניחנו וילך למקום חשוך לגמרי וע' ג"כ מה שאכתוב בסמוך בשם הש"א ועוד ה"ל לאביי להקשות כאן לרבא כדמקשה ליה לקמן (כה:) על טעמו בדברי רי"ש ועוד הא רבנן לא חיישי שמא יניחנו ויצא אף מפני ריח רע ויותר הלל"פ כדפי' הת"י לקמן דמפני טעמים אלו חיישינן שמא יכבה ולא יהיה שלום בית או כפשוטו כיון דהאור חלוש אין כאן שלום בית:

[שם פתילות ושמנים כו' אין מדליקין בהם במקדש. עי' בגה"ש ול"נ דאשיגרת לישן הוא וגדולה מזו כתבו התוס' רפ"ג דמכות ועתוי"ט יבמות פ"ט מ"ג] :

רש"י ד"ה זקוק לה. דילמא פשע כו'. הן רבים עמדו למה דייק לפרש דילמא לא ידליק בזדון ואולי דהיה ק"ל דהיאך שייך לומר שיבטלו חז"ל עתה בודאי מצות הדלקת נ"ח (דמשמע דאפילו אין לו שו"פ אחרים לא ידלק מאלו) משום חשש ספק שמא לא ידליק כשתכבה וכה"ג הקשה הש"א בתשובה ד' על תר"י בריש ברכות שפי' דלחכמים משום סייג לא יקרא א"ח כלל ע"ש ועוד קושיית התוס' דילמא בשבת ג"כ הטעם משום כבתה זקוק לה לכן פי' דילמא פשע ויבטל במזיד משא"כ עתה הוא אנוס מפני תק"ח או משום שבת אבל העיקר נראה דלשון פשע ל"ד עמש"כ בריש חגיגה (ב' ב') בתד"ה כופין ועיין ברפ"ב דביצה אהא דקאמר שם שמא יפשע פירש"י ישכח כו' ע"ש וכן (בפסחים סד) דילמא פשע פירוש ישכח ויבא לידי פשע:

גמ' ומדפשקי. נ״ב שי"ן שמאלית ר"ל פסקי המים שהם פלגי מים:

שם סייעינהו. נ"ב לדברים שאמרתי:

שם כבתה. נ״ב נר פעמים ל"ז ופעמים ל״נ (עתוס' קדושין ב: ד"ה קשו):

כְּדֵי שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, וְלֹא שֶׁתְּהֵא עוֹלָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר. נראה לי בס"ד הטעם בזה והוא כי הנר רומז לגוף האדם, והפתילה ללב, והשלהבת שיש בה שלשה גוונין שהם לבן ואדום וירוק רומזת לכונה ודבור ומעשה, כי שלשה אלו צריכין להיות אחוזים בלב, דאף על פי שהדבור בפה והמעשה ביד אם לא יהיו קשורים בלב אינם כלום, אך צריך השלהבת הרומזת לכונה ודבור ומעשה שקשורים בלב שהוא הפתילה תעלה מאליה דהיינו לשם שמים, וְלֹא עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר דהיינו בשביל איזה סיבה ופניה גשמית, ונרמז באומרו מֵאֵלֶיהָ שהוא א"ל י"ה דהיינו לשם שמים בשביל חלק גבוה. או נראה לי בס"ד יש אדם מעלה תורתו ומצותיו למקום עליון מכוחו, ויש לא יכול להעלותם אלא על ידי הצטרפות עם צדיקים אחרים. ובזה פרשתי בס"ד בדרשותי על התורה (ויקרא ו' ב') זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה, 'הִוא' דייקא שתעלה מעצמה ולא שיהיו אחרים מושכים אותה, וכן כאן הנר היא רמז להמצוה והשלהבת להתורה, דכתיב (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וצריך שתעלה מאליה שלא על ידי הצטרפות עם צדיקים אחרים המושכים אותה עמהם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אֵשׁ הַשַּׁלְהֶבֶת רומז ליראה שהיא בסוד אֵשׁ, אך יש יראה פנימית שהיא יראת הרוממות וזו אינה תלויה בדבר, ויש יראה חיצונית שהיא יראת העונש וזו תלויה בדבר, ולזה אמר שתהיה עולה מֵאֵלֶיהָ שזו היא יראת הרוממות שאינה תלויה בדבר אחר, וגם היא תמידית לכך כתיב לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל בערך אבוקה בענין השמנים והפתילות שפסלום רבותינו ז"ל בנר שבת, כי רבותינו ז"ל ידעו בחכמתם שבאלו השמנים והפתילות יש אחיזה לסטרא אחרא בהם, ולכן אמרו 'שֶׁמָּא יַטֶּה' ר"ל יטה אור הקדוש שלהבת י"ה של שבת קודש לצד הסטרא אחרא חס וחלילה, על ידי פתילות ושמנים אלו יש לסטרא אחרא נגיעה בהם עד כאן לשונו עיין שם. ובזה מובן מ"ש כאן שתהיה שַׁלְהֶבֶת של שבת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, חלק התיבה לשתים וקרי בה מא"ל י"ה שהוא סטרא דקדושה ולא על ידי הטאה לסטרא אחרא שהוא אל אחר. ובזה מובן בס"ד מ"ש שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שַׁאנִי, והיינו כי שמחת בית השואבה היא כנגד הבינה שה"ס [שהוא סוד] ה"א עליונה שבשם, ולכן נקראת שּׁוֹאֵבָה 'שואב ה"א' ולכן יש שם שמחה גדולה.

גמ' אין מדליקין מ"ט לפי שאין מדליקין. כעין זה עירובין דף לו ע"א מו"ק דף כו ע"ב גיטין דף ס ע"א נדה דף ס ע"א וכן בלשון התורה ויקרא כ"ב אשר יהיה בו מום לא יקרב כי כל איש אשר בו מום לא יקרב ועי' ריטב"א קידושין דף ו ע"ב ד"ה ה"ג:

שם שמנים ופתילות כו' אין מדליקין בהם במקדש. ק"ל למאי נקט שמנים הא במקדש אין מדליקין רק בשמן זית זך:

תוס' ד"ה חלב מהותך כו' קרבי דגים לאו היינו. ע"ל דף כו ע"א תוס' ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא:

גמרא. תני רמי בר חמא פתילות ושמנים [שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן במקדש]
לשון ושמנים אינו מדוקדק דהא במקדש אין מדליקין רק בשמן זית זך. אלא אגב גררא דשבת נקט:

בגמ' בעא מיניה אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים כו' מי גזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו. ויש לדקדק מ"ש דשביק אביי לפתילות ולא קמיבעיא ליה אלא אשמנים לחוד הול"ל פתילות ושמנים ועוד דאביי גופא הדר מותיב ליה לרבה מפתילות אשמנים ועוד כיון דאביי הוי ידע הך ברייתא א"כ מעיקרא מאי קמיבעיא ליה. ונ"ל ליישב דאביי שפיר הוי ידע דלענין פתילות אפילו בלא טעמא דגזרה יש לאסור דכיון דטעמא דפסול פתילות מפני שהאור מסכסכת בהן אפשר דלא מהני מה שנתערב במין אחר דאכתי האור מסכסך על ידי הפתילה הפסולה ובהכי פליגי רבנן ורבי שמעון בן גמליאל ומשום הכי לא קמיבעיא ליה אלא בשמנים שטעמן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה ומש"ה כיון שנתערב בו שמן כשר ממילא האור נמשך אחריו אלא דאכתי מיבעיא ליה אם יש לאסור משום גזירה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו ובתר דפשיט ליה רבה אין מדליקין מ"ט לפי שאין מדליקין אלמא דפשיטא ליה לרבה טובא דשייך הך גזירה כמו שפירש"י ובהא שפיר קא מותיב אביי לרבה מהך ברייתא דפליגי רבנן ורשב"ג דנקטינן מיהא דרשב"ג מתיר אפילו בפתילות החמורים מן השמנים מטעמא דפרישית וממילא שמעינן נמי דרשב"ג לית ליה הך גזירה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו א"כ לפ"ז מצינן למימר דרבנן נמי לית להו הך גזרה ומה שאסרו בפתילות היינו מפני שהאור מסכסכת בהן כדפרישית אם כן מקשה שפיר לרבה דפשיטא ליה האי טעמא דגזירה כנ"ל ועיין בסמוך ולפ"ז יש ליישב קושיית התוס' ודו"ק :

שם הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת כו' ועיין מ"ש בזה בדף הקודם בספ"ק:

בתוס' בד"ה שמחת בית השואבה שאני תימא היכא שרי להדליק כו' ואמר בפ"ב דקידושין בגדי כהונה שבלו מועלין בהן עכ"ל. וקשיא לי על תמיהתם שהרי כתב רש"י ביומא ד' ס' דמה שמועלין בבגדי כהונה שבלו היינו דוקא בבגדי בוץ של כ"ג ביה"כ דאע"ג דקי"ל שאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו אפ"ה גלי רחמנא בהנך בגדים דמועלין דכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה משא"כ בבגדי כהן הדיוט דלא שייך מעילה כלל בין קודם שבלו ובין לאחר שבלו קודם שבלו משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת כדאיתא שם בקידושין ולאחר שבלו משום שכבר נעשה מצותו ובבגדי כהן הדיוט לא כתיב והניחם שם. ולפ"ז לא מקשי התוס' הכא מידי דהא ע"כ הכא בשמעתין בבגדי כהן הדיוט איירי למאי דס"ד דשייך בהו כלאים ובבגדי בוץ הרי כשרים להדליק אפי' בשבת כדמשני הכא לא בבוץ ולעולם דאיירי בשאר בגדי כהן הדיוט גם כתונת ומכנסיים וא"כ לא שייך בהו מעילה ויש ליישב ע"פ מה שהעליתי בחידושי קידושין שם בלשון הגמרא בהא דקאמר ת"ש בגדי כהונה שבלו מועלין בהן מאי לאו אע"ג דלא בלו שכתבתי שם דרש"י ביומא לא כתב כן אלא לענין דליהוי שני כתובים ע"ש באריכות:

בא"ד והא דאמר בוררת אשה חטין כו' ומיהו בירושלמי דייק מהכא כו' עכ"ל. ולענ"ד שפיר הוי מצי לפרש בוררת ממש אפ"ה אין בו מעילה דכיון שהותר להדליק באותן הפתילות דחשיב כצורך קרבן א"כ הרי כבר יצאו מקדושת בגדי כהונה דגלי בהו קרא דשייך מעילה אף לאחר שנעשה מצותו כדפרישית א"כ הרי כבר נתחללו ויצאו לחולין וקיי"ל אין מועל אחר מועל אפילו למ"ד במסכת מעילה דבכלי שרת יש מועל אחר מועל מ"מ כבר כתבתי בחידושי קידושין שם בכוונת חידושי הריטב"א דבגדי כהונה לא דמי לכלי שרת בהך מלתא כיון שאין מביא אחרים לידי קדושה ע"ש מילתא בטעמא. וליכא למימר דאפ"ה אין לפרש בוררת ממש דנהי דמעילה ליכא אכתי איסורא מיהא איכא כדאיתא בפסחים דף כ"ו דא"כ האיך כתבו דמדייק מינה בירושלמי דקול ומראה אין בהן משום מעילה ומש"ה בוררת ממש הא אכתי איסורא מיהא איכא דהא אהך מילתא גופא דקול ומראה וריח מסיק לה הש"ס התם בפסחים:

מיהו יש ליישב שיטת הירושלמי ע"פ מה דפרישית בסמוך דבלא"ה לא שייך מעילה לאחר שכבר נעשה מצותו אלא מגזרת הכתוב דחידוש הוא בבגדי כהונה וא"כ לאחר שיצאו מקדושת בגדי כהונה וניתנו להדליק בשמחת בית השואבה דחשיב כצורך קרבן מ"מ כבר יצאו מידי מעילה דאורייתא ולית ביה אלא איסורא מדרבנן וכיון דקול ומראה בלא"ה ליכא אלא איסורא דרבנן א"כ הו"ל תרתי מדרבנן מש"ה אשה בוררת לכתחלה כנ"ל ועיין מ"ש בזה שם בחידושי פסחים ודוק היטב:

בא"ד וקשה לר"י כו' דהוי ככרך דבר שמדליקין כו' ובשבת הוא דאסור שמא ידליק בעינייהו כו' ונראה לר"י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביעית כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם דוחק מאוד דהא בעיקר האבעיא לענין שמנים קאמר מהו שיתן לתוכן שמן כל שהוא אלמא דאפילו ע"י תערובת כל שהוא פשיטא ליה דיש להתיר אי לאו טעמא דגזרה. מיהו למאי דפרישית בלשון הגמרא לחלק בין שמנים לפתילות דלענין פתילה אסרו רבנן אף בכרך דבר שמדליקין אפילו בלא טעמא דגזרה אלא מפני שהאור מסכסכת ע"י פתילה הפסולה א"כ אין מקום לקושיית התוספת דהא האי טעמא שייך אפילו במקדש ואדרבא במקדש יש לעשות יותר מצוה מן המובחר לענין שלא יסכסך האור כלל ויש ליקח פתילה יפה דאין עניות במקום עשירות משא"כ בשבת דזימנין שאין לו שמן אחר אפ"ה אסור כנ"ל. ובעיקר קושיית ר"י שהביאו התוספת על לשון התרצן אע"ג דעיקר הקושיא שייך על לשון המקשן נראה לי משום דמעיקרא הוי ס"ד דהאי מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהן שהיו מדליקין בהם לאו דוקא לשמחת בית השואבה לחוד איירי אלא כ"ש להדלקת מנורה ממש דשייך בהו טפי לב ב"ד מתנה כדי שישארו הבגדי כהונה שבלו בקדושתן להדלקת המנורה דקיי"ל מעלין בקדש. וא"כ לפ"ז תו לא שייך קושיית ר"י דכיון דבהדלקת מנורה כתיב להעלות נר תמיד ודרשינן כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא ע"י דבר אחר וא"כ איכא למימר דגזרת הכתוב הוא שלא יעשה כלל מדבר שהאור מסכסכת בהן אפילו ע"י תערובת דאכתי ע"י דבר אחר קרינא ביה משא"כ בשבת דעיקר טעמא דפתילות פסולות אינו אלא משום גזרה דרבנן שמא יטה מש"ה הוי שרי ע"י תערובת אי לאו משום גזרה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מבגדי כהונה משא"כ השתא בדברי התרצן דמשני שמחת בית השואבה שאני אלמא דלא איירי מתני' דמכנסי הכהנים אלא בשמחת בית השואבה לחוד א"כ מקשה הר"י שפיר דבלא"ה לא שייך חששא דפתילות פסולות כלל כיון דהוי ע"י תערובת והוי ליה ככרך דבר כו' כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת. וקשיא לי תינח כולהו שמנים ופתילות דאסירי בשבת משום שמא יטה לפי שאין דולקין יפה שייך לאסרן בחנוכה אף בחול כיון דס"ל כבתה זקוק לה אלא בשמן שריפה דלא מיתסר אלא משום שמצוה לבערו וחיישינן שמא יטה כדלקמן א"כ אין שום טעם לאסור בחנוכה. מיהו בירושלמי סוף מס' תרומות איתא להדיא דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה אלא דמסיק שם אם אין לו שמן של חולין מדליק בשמן שריפה וא"כ מבואר דהיכא שיש לו שאר שמנים של חולין אסור להדליק בשמן שריפה והשתא א"ש דהא כל הני שמנים ופתילות דאסר רב הונא ע"כ היינו היכא דיש לו שמן אחר דכיון דטעמא דידיה משום דכבתה זקוק לה ושמא יפשע כפירש"י וא"כ מילתא דפשיטא היא דהיכא שאין לו שמן אחר שמותר להדליק באלו ולא יהא ספקו חמור מודאי. אלא דלפ"ז לכאורה קשה להיפך לרב חסדא ואינך אמוראי דאמאי מדליקין בהן בחול משום דכבתה אין זקוק לה ואכתי תיקשי שמן שריפה איברא דלא קשה מידי דהא רב חסדא מפרש לקמן דשמן שריפה בשבת נמי שרי ומתני' מוקי לה בי"ט שחל בע"ש ומסקינן לקמן תניא כוותיה דר"ח וא"כ לא איירי הכא כלל משמן שריפה משא"כ לרב הונא לא מצינו לפרש כן דא"כ הוי מימרא דרבה לקמן דלא כמאן וכ"ש לקצת ספרים דגרסי בשמעתין אמר רבה מ"ט דרב הונא ולמאי דפרישית א"ש כנ"ל נכון:

אלא דאכתי טעמא דירושלמי לא ידענא ולפי פשט לשון הירושלמי משמע דאיירי בישראל שמדליק שלא ברשות כהן דאע"ג שהן של ישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן אפ"ה אסור בהנאה לישראל אלא כיון דמצות לאו להנות ניתנו וקי"ל דנר חנוכה אסור בהנאה מש"ה שרי בשאין לו שמן אחר וכן מצאתי בפירוש ספר לחם משנה על משניות והשתא א"ש טובא דלרב הונא דמותר להשתמש לאורה אסור להדליק בשמן שריפה ואע"ג דאכתי לכהן שרי אפ"ה לא פסיקא ליה ולהנך אמוראי דס"ל אסור להשתמש לאורה שרי. אלא דלכאורה היה נ"ל עוד טעם אחר דשמן שריפה אסור להביאו לבית הפסול או להפסידו וכיון דקי"ל מותר השמן שבנר חנוכה עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו הרי מפסידו ומביאו לבית הפסול ואין להאריך יותר. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי הא דתני רמי בר חמא לעיל בסמוך פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין במקדש ולכאורה שמנים כדי נסבא דהא אין מדליקין במקדש אלא שמן זית בלבד ולפמ"ש א"ש דאתא למעוטי שמן שריפה דאין מדליקין במקדש דאפילו למ"ד טומאה הותרה בציבור ושרי להדליק בטומאה אפ"ה אסור להדליק שמן שריפה במקדש משום שמביאו לידי פסול שאסור בהנאה ולהשתמש לאורו כן נ"ל נכון. ועוד אבאר בזה לקמן בסוגיא דשמן שריפה ודוק היטיב:

אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה ופירש"י דחיישינן דלמא פשע ולא מתקן לה. ולכאורה שפת יתר הוא דבפשיטות הו"מ לפרש טפי דחיישינן שמא ישכח מלתקן והנראה בזה דרש"י בא ליישב קושיית התוספות דמנ"ל דטעמא דר"ה בשבת משום דמותר להשתמש לאורה דלמא בשבת נמי משום דכבתה זקוק לה וכ"ש דאסור טפי כיון דבשבת אם כבתה אי אפשר לתקן וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא דלכ"ע אם כבתה באונס וישכח מלתקן לית לן בה כיון דסתמא לא שכיח שיכבה דהא בשבת דעלמא נמי לא אסרינן להו משום האי חששא דשמא יכבה ויתבטל שלום בית אלא משום שמא יטה. ולפ"ז ע"כ דעיקר טעמא דר"ה דאוסר בחול היינו משום שמא יפשע מלתקן משום דאתי למיטעי וסבר דכבתה אין זקוק לה ובאמת זקוק לה וא"כ לא שייך האי טעמא בשבת כיון דא"א להדליק א"כ אם יכבה אנוס הוא וכיון דלא שכיח שיכבה ליכא למיחש ביה אע"כ דאיסורא דשבת משום דמותר להשתמש לאורה כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ומותר להשתמש לאורה וא"ת מנ"ל לרבה כו' כבר כתבתי ליישב קושיא זו לפי שיטת רש"י. והנראה מזה דהתוספות לא נחתו לפרש כפירש"י דטעמא משום שמא יפשע אלא משום שמא ישכח והיינו דקשיא להו דכ"ש דבשבת יש לחוש טפי דע"כ לא ידליק אלא דלפ"ז לא משני התוס' שפיר דדייק מדקאמר בין בחול ובין בשבת ע"כ דבשבת איכא נמי טעמא אחרינא ולפ"ז ע"כ מפרשי למימרא דר"ה בדרך זו ואצ"ל זו וא"כ הו"מ למימר בפשיטות במימרא דר"ה בחד טעמא דכבתה זקוק לה ואפ"ה קאמר שפיר זו ואצ"ל זו דלא מיבעיא בשבת דאסור כיון דאם יכבה ע"כ דלא ידליק אלא אפילו בחול דאיכא תקנה להדליק אפ"ה אסור שמא ישכח לחזור ולהדליק ואפשר דעיקר כוונת התוס' בתירוצם דאכתי הו"ל למינקט סתמא אין מדליקין וממילא ידעינן דאסור בין בחול ובין בשבת אע"כ דקאמר ר"ה לישנא יתירא לאשמעינן אגב אורחא טעמא דמותר להשתמש לאורה ונפקא מיניה נמי טובא לר"ה לדינא דבחול אפילו לר"ה מותר מיהא להדליק בכל השמנים בשאין לו שמן אחר כדפרישית משא"כ בשבת דאסור נמי מטעמא דמותר להשתמש לאורה וחיישינן שמא יטה אם כן פשיטא דאסור בכל ענין אפילו כשאין לו שמן אחר ודו"ק :

פרק שני במה מדליקין

גמ'. אמר ר"ה פתילות ושמנים שאמרו חכמים וכו' אין מדליקין בהם בחנוכה הא דקדייק לומר שאמרו חכמים ולא קאמר סתם שאין מדליקין נראה דלעיל קאמר רב ברונא חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו אדם נותן וכו' אבל אינו מהותך לא דגזרי' אפי' נתן לתוכו שמן ול"ק הא הוי גזירה לגזירה מהותך אטו שאינו מהותך ושאינו מהותך שמא יטה די"ל דגזירה פשוטה היא כמו"ש תוס' בדף כ"ג ע"ב ד"ה גזירה יו"ט ותוס' ישינים כאן ולהכי אתי לאשמועי' לענין חנוכה דדוקא אותן שאמרו חכמים ותו לא. דלענין שבת גזרינן קרבי דגים שנימוחו אטו לא נימוחו ולא נימוחו אטו שמא יטה אבל לענין חנוכה מותר דאין אסור אלא מה שאמרו חכמים אבל חלב שלא מהותך וקרבי דגים שלא נימוחו ונתן לתוכו שמן כל שהוא הוי גזרה לגזירה דשמא יפשע ולא ידליק לא הוי פשוטה כ"כ. וא"ל הא קתני במתני' ולא בחלב מבושל הא כבר פי' הר"ן דמבושל לאו היינו מהותך דמהותך היינו כשלוקח הטבח החלב מבטן הבהמה:

שם פתילות ושמנים וכו' אין מדליקין בהם במקדש צ"ע הא דנקט ושמנים דפסול למקדש דהא לא כשר במקדש אלא שמן זית בלבד:

מאי חנוכה דת"ר וכו' פירש הר"ן חנו ביום כ"ה לחדש והקשה מהרש"א דמה שייך לשון חנו כיון דמותר במלאכה אלא דנקרא כן על שם חנוכת המזבח ובספר עיון יעקב תירץ דכיון שנוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות לכך נקרא חנו בכ"ה עכ"ד ואעיקרא קושיא ליתא דפירושא הוא שחנו בבתיהם ושקטו ממלחמה והא משמע טפי מלשון חנו מלומר שנחו ממלאכה וכ"כ הרב פר"ח סי' תר"ע. ומ"ש הרב עיון יעקב מטעם הני נשי דנהוג שלא לעשות מלאכה אינו מחוור שיהיו נקראים הימים האלה על שם מנהג וחומרא שהחמירו הנשים. ותו דמוכח דחומרא זו שהחמירו הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות היה בדורות אחרונים שהרי נחלקו האמוראים אי מותר להשתמש לאורה. והעיקר כדכתיבנא ויש לצרף לזה טעם חנוכת המזבח כמ"ש מהרש"א ולזה קראו בשמותם חנוכה ולא כ"ה חנו או נחו כ"ה דצודק טפי אלא שרצו לרמוז נמי חנוכת המזבח. ואי הוי לחוד משום חנוכת המזבח הי"ל לקרותם חינוך דצודק יותר אמנם קראום חנוכה שם רמז חינוך ורמז חנו כ"ה כמ"ש הר"ן. שוב ראיתי להרב הלבוש שכתב וז"ל וקראום חנוכה שתי תיבות חנו בכ"ה ולשון חנו משמע שחנו מנסיעתם במלחמה מלשון ויסעו ויחנו ולא מלשון שביתה ממלאכה ולכך מותרים הם במלאכה עכ"ל ודבריו כמו שכתבנו בעניותינו בראשית מאמרינו. ורש"י ז"ל פירש מאי חנוכה על איזה נס קבעוה. ואפשר לפרש דמאי דקאמר מאי חנוכה הכונה מאי שם חנוכה כיון דהם ימי הדלקת הנרות הו"ל לקרות שם דמורה על הנרות להכי מייתי הבריתא דנחו בכ"ה בכסלו וכלומר דעיקר השם על הנצחון שנחו בכ"ה כמ"ש הר"ן. ואחר כמה שנים כרגע נראה לי ספר גאון צבי וראיתי שם בדף ה' ע"ג בהגהה דמשמיא אמרו בחלמיה למה אינך משים לב לשיחת ת"ח שאמרו מאי חנוכה דהל"ל מ"ט עושין חנוכה ומדקאמר מאי חנוכה ש"מ דעל מלת חנוכה פריך והרב ז"ל פירש דכל זה הענין רמוז בר"ת חנוכה ע"ש באורך. עלץ לבי שפירשתי כן אומרם מאי חנוכה כמדובר ועיין בספר הקטן דברים אחדים דף קס"ו:

שכשנכנסו יונים הסמ"ג גריס גוים והרא"ם הוכיח שהם מלכות יון הרשעה וק"ק אמאי הרא"ם לא מייתי נמי מההיא דפ"ק דמגילה ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול וסמ"ג מייתי לה התם ע"ש:

למקח וממכר. למאן דמתני למזבן שעוה ליתיב ליה פסולתא דדובשא: אבל עושין מהן מדורה. היסק גדול שאחד מבעיר חבירו: לנר. קרויז''ל: בשמן קיק. שמן של עוף אחד נותנין בנר ודולק: משחא דקאזא. שמן שעושין מגרעיני צמר גפן שקורין קוטו''ן: קיקיון. כעין אותה של יונה: לדידי חזי לי. מין קיקיון דיונה: ומדפשקי רבי. בבצעי המים הוא גדל: ועל פום חנוותא מדלן יתיה. על פום החנויות מדלין אותו לצל ולריח טוב: מפרצידוהי. מגרעיניו: נייחין. שוכבין: בריחי. חולין: מסכסכת. כמין סכין פגומה מסכסכת בבשר אנמילי''ד בלע''ז שאין אורו זקוף ונוח במקום אחד אלא נדעך וקופץ לישנא אחרינא מסכסכת בהן אינה נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ כמו סיכסכה אבניו ברואט''ש בלע''ז: שאין נמשכין. ואתי להטות: שמן כל שהוא. שמן הניתן בתוכו ממשיכו לאחר הפתילה: לפי שאין מדליקין. בעינייהו וגזרינן הא אטו הא: כרך דבר לעשות פתילה על גבי דבר שאין מדליקין בו. כגון פסול פתילות דמתני': קתני מיהא. בדר''ש מדליקין ואע''ג דאגוז לא חזי לפתילה על ידי תערובות שפיר דמי: מעשה רב. הואיל ומעיד שכך היו של בית אביו עושין הלכה היא: מאי לאו להדליק. היו כורכים שתדליק הפתילה עם האגוז: לא להקפות. לא היו מדליקין האגוז אלא סומך עליה הפתילה להציפה שלא תטבע בשמן ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו): חלב מהותך. פונד''ר בלע''ז: הני מימשכי בעינייהו. אחר הפתילה ובלא תערובות שמן נמי חזו אלא דגזור רבנן מהותך אטו אינו מהותך הלכך בעינייהו גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור ע''י תערובת אטו בעינייהו: והוא אמר לה. מפרש מאי תלמודא והיכי משמע מהאי קרא: ולא שתהא עולה כו'. ולא שתהא צריכה תיקון והטייה: מבלאי מכנסי הכהנים. ממכנסי הכהנים הבלואים: היו מפקיעין. קורעין ועושין פתילות בשמחת בית השואבה שהיא בעזרת נשים: ומהמיניהם. של כלאים הם דכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקי''ל תכלת עמרא הוא ותני' לעיל לענין שבת הוסיפו עליהן של צמר לפסול וקתני מדליקין בהן במקדש: שמחת בית השואבה שאני. דלא כתיב להעלות בה ולאו דאוריית' היא: מאי לאו דכלאים. כגון אבנט: כבתה. נר חנוכה: זקוק לה. לתקנה הלכך צריך לכתחלה לעשות יפה דילמא פשע ולא מתקן לה: ומותר להשתמש לאורה. הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש:

למאי נ''מ למקח וממכר. פשיטא ליה להש''ס שהיו מכירין השעוה והעטרן כדאמרינן שעוה קירותא לכך קאמר למאי נ''מ למקח וממכר שאם נדר לתת לחבירו שעוה יתן לו פסולתא דדובשא ואין יכול לכופו לתקן לו וכן עיטרן אבל לעיל דקאמר מאי לכש שוכא דארזא לא קאמר למאי נ''מ לפי שלא היו מכירין בשם לכש ומפרש שהוא שוכא דארזא: מפני שאין נמשכין כו' שמעתי ממהר''א זצ''ל ששמע באם שיש רק נר א' כשר בבית ע''י זה יזכור ולא יטה שאר נרות שבחדר ושבמרתף ור''ש מקוצי אומר דבר שיכול לעשות בלא נר כגון להוציא יין מן החבית מותר להשתמש לאור כל נר [תוספות ישנים]: חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכן שמן כו'. קרבי דגים לאו היינו שמן דגים דשמן דגים שרי ליה מתני' בעיניה (לק ן דף. כד.): שמחת בית השואבה שאני. תימה היכי שרי להדליק והא לאו צורך קרבן הוא ואמר בפ''ב דקידושין (דף נד. ושם) בגדי כהונה שבלו מועלין בהן ודוחק לומר לב ב''ד מתנה עליהן דמה צורך יש להן להתנות בשביל זה ונראה לר''י דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין דכתיב ושאבתם מים בששון (ישעיה יב) צורך קרבן חשוב ליה והא דאמר (סוכה פ''ה דף נג.) בוררת אשה חטין לאור בית השואבה לא שהיתה בוררת אלא שהיתה יכולה לברור ומיהו בירושלמי דייק מהכא דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה וקשה לר''י מאי פריך ממכנסי הכהנים הלא היה בהן פשתן דכתיב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר (שמות כח) וטוב לפתילה דהוי ככרך דבר שמדליקין בו ע''ג דבר שאין מדליקין בו ובשבת הוא דאסור שמא ידליק בעיניה אבל במקדש לא שייכא הך גזירה ונראה לר''י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינים והוי כאילו אין בו פשתן כלל: ומותר להשתמש לאורה. וא''ת מנא ליה לרבא דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה דילמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה

שבת כא ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף כא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד