שבת כ ע"ב

on a similar note, Rav Kahana said: Reeds that one tied them into a bundle, require that most of them ignite. If one did not tie them into a bundle, they do not require that most of them ignite, in accordance with the statement of Rav Huna. However, seeds require that most of them ignite. And if he placed them in woven baskets, they do not require that most of them catch fire.

Rav Yosef taught a baraita: Four bonfires do not require that most of the flammable materials catch fire, as their materials burn easily once the fire takes hold of them. And they are: A bonfire of pitch, and of sulfur, and of dry cheese, and of fatty materials. And it was taught in a baraita: A bonfire of straw and one of rakings of wood gathered from the field also do not require that most of it catch fire.

Rabbi Yoḥanan said: Babylonian wood does not require that most of it catch fire. Rav Yosef the Babylonian objects: What is that wood that they use in Babylonia that burns so well? If you say that it refers to wood slivers used for burning and light, now that with regard to a wick, Ulla said that one who lights it for a Shabbat lamp must light most of what emerges from the vessel; is it necessary to mention with regard to wood slivers that most of them must be lit? Rather, Rav Yosef said: Certainly the reference is to the branch of a cedar tree. And Rami bar Abba said: The reference here is to a hyssop [zaza].

This mishna cites a list of fuels and wicks that one may not use in kindling the Shabbat lights, either because their use might induce one to perform a prohibited labor on Shabbat or because they are not in keeping with the deference due Shabbat. The mishna begins by listing the materials that one may not use as wicks. That is followed by a list of the substances that one may not use as fuel.

MISHNA: With what may one light the Shabbat lamp, and with what may one not light it? With regard to types of prohibited wicks, one may light neither with cedar bast [lekhesh], nor with uncombed flax [ḥosen], nor with raw silk [kalakh], nor with willow bast [petilat ha’idan], nor with desert weed [petilat hamidbar], nor with green moss that is on the surface of the water. With regard to types of prohibited oils, one may light neither with pitch [zefet], nor with wax [sha’ava], nor with castor oil [shemen kik], nor with burnt oil [shemen sereifa], nor with fat from a sheep’s tail [alya], nor with tallow [ḥelev]. Naḥum the Mede says: One may light with boiled tallow. And the Rabbis say: Both tallow that was boiled and tallow that was not boiled, one may not light with them.

GEMARA: Most of the terms used in the mishna were not understood in Babylonia. Therefore, the Gemara translated and clarified them. We learned in the mishna that one may not light with lekhesh. The Gemara explains that lekhesh is the branch of the cedar tree. The Gemara asks: Isn’t the cedar mere wood? How would one fashion a wick out of wood? The Gemara answers: The mishna is referring to the woolly substance that is beneath its bark.

The mishna taught further that one may not light with ḥosen. Rav Yosef said: Ḥosen is tow, thin chaff that falls off the stalk of combed flax. Abaye said to him: Isn’t it written: “And the ḥason shall be as tow” (Isaiah 1:31)? By inference, ḥosen is not tow. Rather, Abaye said: Ḥosen is flax whose stalk was crushed but not yet combed. The threads in the stalk are still covered by a shell and therefore do not burn well.

And we also learned in the mishna that one may not light with kalakh. Shmuel said: I asked all seafarers, and they said to me that the present-day name of kalakh mentioned in the mishna is kulka. Rav Yitzḥak bar Ze’ira said: Kalakh is the cocoon of the silkworm [gushkera].

The Gemara relates that Ravin and Abaye were sitting before Rabbana Neḥemya, brother of the Exilarch. Ravin saw that Rabbana Neḥemya was wearing metaksa, a type of silk. Ravin said to Abaye: This is the kalakh that we learned in our mishna. Abaye said to him: We call it shira peranda.

The Gemara raises an objection from that which we learned: The shira’im, the kalakh, and the sirikin, different types of silk, all require ritual fringes. Apparently, shira’im and kalakh are different types of silk. This is a conclusive refutation of the statement of Ravin who identified kalakh with shira peranda. The Gemara responds: Indeed, it is a conclusive refutation. If you wish, say instead that shira is a distinct entity, and shira peranda is a distinct entity. Shira peranda is kalakh.

And we learned in the mishna that one may not light with petilat ha’idan. The Gemara explains that petilat ha’idan is willow, which does not burn well. The Gemara relates that Ravin and Abaye were walking in the valley of Tamrurita. They saw these willow trees. Ravin said to Abaye: This is the idan that we learned in the mishna. Abaye said to him: But this is mere wood. How would one fashion a wick from it? Ravin peeled the bark and showed him the wool-like substance between the bark and the tree. We also learned in the mishna: Nor with desert silk [petilat hamidbar]. That is the mullein plant, which does not burn well.

And we learned in the mishna that one may not use the green moss that is on the surface of the water to fashion a wick for lighting the Shabbat lamp. The Gemara asks: What is this green moss? If you say that it is the moss found on standing water, isn’t that moss brittle and therefore unfit material from which to fashion a wick? Rather, Rav Pappa said: It is referring to the moss that accumulates on ships, which is more pliable and when dried can be fashioned into a wick.

It was taught in a baraita: The Sages added to the list of prohibited wicks in the mishna those made of wool and hair as well. The Gemara remarks: And our tanna did not consider it necessary to enumerate these because it is virtually impossible to fashion wicks from these materials, as, when they burn, wool shrinks and hair is scorched. Consequently, they are unsuitable for use as wicks.

And we learned in the mishna that one may not use zefet or sha’ava as fuel in lighting the Shabbat lamp. The Gemara explains that zefet is pitch, and sha’ava is wax. It was taught in a baraita: Until this point, the word zefet, the mishna is dealing with disqualification of materials unfit for use as wicks, and from this point on it is dealing with disqualification of substances unfit for use as oils. The Gemara asks: Obviously, a wick cannot be made from pitch and similar materials. The Gemara answers: It was necessary for the mishna to mention wax, lest you say that it is also unfit for use as a coating for wicks, in the manner that wicks are usually made. Therefore, it teaches us that even though wax is unfit for use as oil, it is fit for use as coating for wicks.

Rami bar Avin said: Tar [itran] is the by-product of pitch. When wood is burned to extract pitch, a clearer liquid oozes out after the pitch, and that is tar. Similarly, wax is the by-product of honey.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

איתמר נמי אמר רב כהנא: קנים שאגדן צריכין שתאחז האש ברוב הקנים מבעוד יום. ואם לא אגדן, אין צריכין רוב. והיינו כדרב הונא.

אבל בגרעינין, איפכא קאמר: גרעינין צריכין רוב. שכל שאינם צבורים דרכם להכבות. ואם נתנן בחותלות, אין צריכין רוב, שעל ידי שהם צבורים, נדלקים שפיר זה מזה. והיינו כדרב חסדא.

תני רב יוסף: ארבע מדורות מותר להבעירן בערב שבת עם חשיכה, ואין צריכין שתאחז האש ברובן מבעוד יום. ואלו הן: מדורה של זפת, ושל גפרית, ושל גבינה [בהגהות הגר"א מציין שהרי"ף גורס "קירא" במקום גבינה, דהיינו שעוה], ושל רבב [שומן ושעוה וכל דבר הניתך]. לפי שאין דרכן להכבות לא חיישינן בהו לחיתוי.

במתניתא תנא: אף מדורות של קש [זנבות השבלים] ושל גבבא [הנגבב מן השדה], אין צריכים אחיזת האש ברובן, מבעוד יום, לפי שאינן נכבים.

אמר רבי יוחנן: אף עצים של בבל, אין צריכין רוב. ובסמוך יבואר.

מתקיף לה רב יוסף: מאי היא "עצים של בבל" דקאמר רבי יוחנן?

אילימא סילתא [עצים דקים], אמאי אין צריכין רוב? השתא פתילה דאמר עלה עולא: המדליק את הפתילה בערב שבת צריך שידליק את האש ברובה מבעוד יום - סילתא מיבעיא למימר שצריכים רוב? והא יותר איכא למיחש בהם לכיבוי מבפתילה.

אלא אמר רב יוסף: "עצים של בבל", היינו שוכא דארזא [ענף עץ ארז], שהוא יבש ודק, ויש בו כמין צמר בין הקליפה לעץ. ועל ידי כך הוא הולך ודולק, ואינו כבה. הלכך ליכא למיחש ביה לחיתוי, ולא בעינן ביה אחיזת האש ברובו.

רמי בר אבא אמר: "עצים של בבל", היינו זאזא [שערות הגדלות סביב האילן]. שאין צריכין רוב, משום שאין דרכן להכבות.

הדרן עלך פרק יציאות השבת

פרק שני - במה מדליקין

מתניתין:

במה, באילו פתילות מדליקין נר של שבת?

ובמה, באילו פתילות ושמנים אין מדליקין? ^[1]

ובתחילה מפרש התנא את סוגי הפתילות שאין להדליק בהם:

אין מדליקין -

לא בלכש, בפתילה העשויה מסיב הגדל בין עץ הארז לקליפתו.

ולא בחוסן, פשתן שאינו מנופץ.

ולא בכלך, פסולת של משי.

ולא בפתילת האידן, כמין צמר הנמצא בעץ הערבה בין הקליפה לעץ.

ולא בפתילת המדבר, מיני עשבים שעושים מהם פתילות ומדליקין בהם.

ולא בירוקה שעל פני המים, צמח ירוק הגדל על דפנות הספינה כאשר היא שוהה זמן מרובה במקום אחד.

והטעם שאין מדליקין בפתילות אלו מפני שאין האש נאחזת בהן יפה, ושמא יבא לתקן את האש בשבת.

ועתה עובר התנא לבאר אלו סוגי שמנים אין מדליקין בהם, משום שאין הם נמשכים יפה אחר הפתילה, ויש לחוש שמא יטה את הנר, כדי שימשך השמן בהן.

לא בזפת - נמסה.

ולא בשעוה - ניתכת.

ולא בשמן קיק [ונחלקו בגמרא [כא א] אם הוא מופק מצמח, או מבעל חי].

ולא בשמן שריפה, שמן תרומה שנטמא, שהוא עומד לשריפה.

ולא בשומן האליה המותר באכילה.

ולא בחלב האסור באכילה ^[2].

נחום המדי אומר: מדליקין בחלב שהוא מבושל - מותך. כי כיון שנתבשל הרי הוא רך ונמשך אחרי הפתילה.

וחכמים אומרים: אחד חלב מבושל, ואחד חלב שאינו מבושל - אין מדליקין בו. [ובגמרא לקמן מקשינן: חכמים - היינו תנא קמא? שהרי אף תנא קמא אמר "ולא בחלב". ומסקינן דפליגי אם מותר להדליק בחלב המעורב במעט שמן].

גמרא:

שנינו במשנה: אין מדליקין בלכש.

והוינן בה: מאי ניהו לכש?

ומבארינן: שוכא דארזא, ענף של עץ ארז.

ופרכינן: שוכא דארזא - הרי עץ בעלמא הוא, ואינו ראוי כלל לעשות ממנו פתילה [אלא לעשות ממנו מדורה].

ומבארינן: בעמרניתא, מעין צמר, דאית ביה בין העץ לקליפה.

שנינו במשנה: ולא בחוסן.

אמר רב יוסף: חוסן, הוא נעורת של פשתן [הפסולת שמנערים מהפשתן].

אמר ליה אביי: והכתיב: "והיה החסון - לנעורת". ומשמע ש"חסון" אינו "נעורת".

אלא, אמר אביי: חוסן הוא כיתנא [פשתן] דדייק, שהוא כתוש, ולא נפיץ, שאינו סרוק במסרק [רש"י סוכה יב ב] ולכן אין השמן נמשך אחריו.

וכך הוא פירוש הפסוק: "והיה החסון" - הפשתן החזק, יהיה ל"נעורת" - לפסולת הפשתן, שמתכלה מהר. ומשל הוא, שהגבור יהיה לחלש.

שנינו במשנה: ולא בכלך.

אמר שמואל: שאלתינהו לכל נחותי ימא, שאלתי ליורדי הים מה היא פירושה של המלה "כלך".

ואמרי לי: "כולכא" שמיה.

רב יצחק בר זעירא אמר: "כלך" הוא גושקרא, פסולת של משי. ואסור לעשות ממנו פתילה מפני שאין האש נאחזת בו בקביעות.

רבין ואביי הוו יתבי קמיה דרבנא נחמיה, אחוה דריש גלותא. חזייה דהוה לביש מטכסא, ראוהו שהיה לבוש בבגד העשוי מאותו מין הנקרא "כלך".

אמר ליה רבין לאביי: בגד זה, היינו כלך, דתנן שאין מדליקין בו.

אמר ליה אביי: אנן [במקומי] - "שירא פרנדא", משי מובחר, קרינן ליה.

מיתיבי: השיראים - מעיל העשוי מעיקר המשי,

והכלך - משי העשוי מבית התולעת של תולעת המשי,

והסיריקין - מעיל העשוי ממשי הרך -

חייבין בציצית.

ומדקתני ה"שיראים" וה"כלך", משמע שכלך אינו שיראין, וקשה על דברי אביי שאמר כלך נקרא "שירא פרנדא".

ומסקינן: הך הוי תיובתא על דבריו.

איבעית אימא לך: מין הנקרא שירא הוא מין לחוד.

ומין הנקרא שירא פרנדא, הוא מין לחוד. [גירסת מהרש"ל: ואי בעית אימא פרושא קא מפרש, והברייתא מנתה רק שני סוגים, ושיראים היינו כלך].

שנינו במשנה: ולא בפתילת האידן.

מאי ניהו?

אחוינא, כמין צמר שנמצא בעץ ערבה בין הקליפה לעץ.

רבין ואביי הוו קאזלו בפקתא בקעה דטמרוריתא [שם מקום].

חזינהו להנהו ערבתא, עצי ערבה.

אמר ליה רבין לאביי: ערבה זו - היינו "אידן" דתנן במתניתין שאין מדליקין בו.

אמר ליה אביי: ההיא - עץ בעלמא הוא, וכלל אינו ראוי לפתילה אלא למדורה.

קלף רבין את קליפת העץ, ואחוי ליה עמרניתא דביני וביני, את הסיבים הנמצאים בין העץ לקליפה, והם ראויים לעשות מהם פתילה.

שנינו במשנה: ולא בפתילת המדבר.

מאי ניהו?

שברא, עשב ארוך [סרפד].

שנינו במשנה: ולא בירוקה שעל פני המים.

והוינן בה: מאי היא?

אילימא אוכמתא דחריצי, ירקרקת הגדלה על ספינה השוהה במים.

לא יתכן. כי הני - איפרוכי מיפרכן, הרי הם מתפוררים ואי אפשר לעשות מהם פתילה.

אלא אמר רב פפא: אוכמתא דארבא, צמח ירוק הגדל על דפנות הספינה כשהיא שוהה זמן מרובה במקום אחד.

תנא: הוסיפו עליהן, על סוגי הפתילות שמנו חכמים במשנה שאינן ראויות להדלקה, את הפתילות של צמר ושל שער, שאף באלו אסור להדליק.

ותנא דידן, מאי טעמא לא קא חשיב להו?

ומבארינן: משום דצמר מכווץ כוויץ, הוא מתכווץ מפני האש ואין דולק כלל ואין שלהבת אוחזת בו. ושער נמי אינו ראוי להדלקה משום דאיחרוכי מיכרך, וכיון שהוא נחרך מהאור אינו ראוי לפתילה, ולכן התנא לא מנאם במשנה.

שנינו במשנה: ולא בזפת.

ומבארינן: זפת - זיפתא [בארמית].

שעוה - קירותא [בארמית].

והשתא מבארינן כי דיני המשנה נחלקים לשנים: א. פסולי פתילות ב. פסולי שמנים.

תנא, עד כאן ששנינו במשנה "ולא בירוקה שעל פני המים", איירי בפסול פתילות.

מכאן, מזפת ואילך, התנא של המשנה מפרט פסול שמנים. שאסור להדליק בזפת נמסה, או בשעוה ניתכת.

ופרכינן: פשיטא שהרישא עוסקת בפסול הפתילות, והסיפא בפסול השמנים.

ומשנינן: שעוה - איצטרכא ליה לאשמועינן.

מהו דתימא שעוה לפתילות נמי לא חזיא, שאסור גם לעשות פתילה משעוה.

קא משמע לן, בזה ששנינו "מכאן ואילך פסול שמנים", שאינו אסור השימוש בשעווה אלא בתורת שמן, אבל מותר לעשות ממנה פתילה ^[3].

אמר רמי בר אבין: עטרנא, עיטרן - הוא פסולתא דזיפתא. שלאחר שיוצא מן העץ הזפת יוצאת ממנו זיבת פסולת הצלולה כשמן.

שעוה - היא פסולתא דדובשא. הפסולת הנשארת מהדבש [והיינו הדונג, שבתוכו הדבש].

הערות

^[1] הרמב"ם בפירוש המשניות נתן טעם לפסול שמנים ופתילות כי חוששים שמא יניחנו ויצא. והבית הלוי הקשה שטעם זה הוזכר לקמן מדוע אסור להדליק בעטרן, ואביי הקשה שם ומה בכך שיניח את הנר ויצא? ולפירושו של הרמב"ם זו קושיא על כל השמנים והפתילות ולא רק על עיטרן? ולכן פירשו שאר הראשונים שטעם האיסור הוא משום חשש שמא יטה את הנר, או שמא יכבה, ונמצא שלא יצא ידי חובת הדלקה.

^[2] האליהו רבא והפרי מגדים נסתפקו אם האיסור הוא דוקא בחלב או גם בשומן טהור של בהמה. והביאור הלכה (רסד) מכריע שדינו כחלב, ואסור.

^[3] ראה בתוספות שהביאו דעת בני נרבונא שמותר להשתמש בנר שעוה להדלקה, רק באופן שמערב בו גם שמן, והתוספות חלקו על דבריהם. והקהילות יעקב מבאר את שיטתם של בני נרבונא שכל האיסור של עשיית פתילות משעוה הוא גזירת חכמים שמא ישתמש בשעוה כשמן, ולכן שכשמערב פתילה העשויה משעוה בשמן כשר להדלקה לא גזרו בזה חכמים, שהרי זו גזירה לגזירה.

שאמר רב כהנא: קנים שאגדן — צריכין שיידלק הרוב, לא אגדן — אין צריכין שיידלק הרוב, כדברי רב הונא. ואולם גרעינין — צריכין שיידלק הרוב, ואם נתנן בחותלות — שוב אין צריכין שיידלק הרוב.

תני [שנה] רב יוסף: ארבע מדורות אין צריכין שיידלק הרוב, שכן חומריהן בוערים יפה אם אך נאחזה בהם האש. והן: מדורה של זפת, ושל גפרית, ושל גבינה יבשה ושל רבב (דברים שמנים). במתניתא תנא [בברייתא שנו] עוד: אף מדורה של קש ושל גבבא (לקט עצים הנאספים מן השדה) אין צריך שיידלק הרוב.

אמר ר' יוחנן: עצים של בבל אין צריכין רוב. מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף הבבלי: מאי היא [מה הוא]? מה הם העצים שנוהגים להשתמש בהם בבבל שבעירתם טובה כל כך? אילימא [אם תאמר] שהם סילתי [קיסמים דקים] שהשתמשו בהם להבערה ולמאור — השתא [עכשיו] יודעים אנו שעל פתילה אמר עולא שהמדליק אותה לנר שבת צריך שידליק ברוב היוצא מן הכלי, ואם כן סילתי מבעיא [קיסמים דקים צריך לומר] שיש להדליקם ברובם? אלא אמר רב יוסף: וודאי נתכוון לשוכא דארזא [ענף של עץ ארז]. ורמי בר אבא אמר: המדובר כאן הוא בזאזא [אזוב].

א משנה במשנה זו מופיעה רשימה של חמרי הבעירה והפתילות שאין להשתמש בהם בהדלקת הנרות בשבת. אם משום שאפשר להכשל על ידם בעבירה, אם משום שאינם ראוים לכבוד השבת. כיון שסתם נר שמדובר בו הריהו כלי המכיל שמן ובתוכו פתילה, מבואר בתחילה מה הם החומרים שאין עושים מהם פתילות לנר שבת, ואחר כך רשימה אחרת של חומרים שאין משתמשים בהם כשמן בנרות אלה. במה מדליקין נרות שבת, ובמה אין מדליקין? לענין סוגי הפתילות אמרו כי אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים. ולענין סוגי השמנים אמרו כי אין מדליקים לא בזפת, ולא בשעוה, ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה, ולא באליה, ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל. וחכמים אומרים: אחד חלב מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו.

ב גמרא רוב המילים והמושגים המוזכרים במשנה לא היו מובנים בבבל והם תורגמו ובוארו. שנינו במשנה שאין מדליקים בלכש. ומסבירים כי לכש הוא שוכא דארזא [ענף הארז]. ושואלים: הלא שוכא דארזא [עץ ארז] עץ בעלמא [סתם] הוא! וכיצד יתכן לעשות ממנו פתילה? ומשיבים: מדובר כאן בעמרניתא דאית ביה [בכעין צמר שיש בו], מתחת לקליפתו.

עוד שנינו במשנה כי לא מדליקים בחוסן. אמר רב יוסף: החוסן הוא נעורת (החלקים הדקים הנופלים מאניצים) של פשתן. אמר ליה [לו] אביי: והכתיב [והרי נאמר] "והיה החסון לנעורת" (ישעיה א, לא), ומכלל הדברים אתה למד כי חוסן לאו [לא] נעורת הוא! אלא אמר אביי: החוסן הוא כיתנא דדייק [פשתן שכבר דכו] את גבעוליה ועדיין לא נפיץ [נפצום], והחוטים המצויים בגבעול מכוסים עוד בקליפה ולכך אינם בוערים יפה.

עוד שנינו במשנה כי לא מדליקים בכלך. אמר שמואל: שאלתינהו [שאלתי אותם] את כל נחותי ימא [יורדי הים] ואמרי [ואמרו] לי שכלך האמור במשנה כולכא שמיה [שמו] היום. רב יצחק בר זעירא אמר: כלך הוא גושקרא [פקעת של תולעת משי].

ומסופר כי רבין ואביי הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רבנא נחמיה אחוה דריש גלותא [אחיו של ראש הגולה]. חזייה דהוה לביש מטכסא [ראה אותו רבין את ר' נחמיה שהוא לבוש סוג משי]. אמר ליה [לו] רבין לאביי: היינו [זהו] הכלך דתנן [ששנינו במשנתנו]. אמר ליה [לו] אביי: אנן [אנחנו] "שירא פרנדא" קרינן ליה [קוראים אנו לו].

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: השיראים והכלך והסיריקין (סוג משי) חייבין כולם בציצית, והרי שהשיראים והכלך הם מינים שונים, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבין שקרא כלך לשירא פרנדא! ומעירים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא. איבעית אימא [אם תרצה אמור], ותתרץ כי שירא לחוד, ושירא פרנדא לחוד. ושירא פרנדא הוא המין הזהה לכלך.

עוד שנינו במשנה כי לא מדליקים בפתילת האידן. ומסבירים כי פתילת האידן היא אחוינא [ערבה], ובעירתה אינה יפה. ומסופר כי רבין ואביי הוו קאזלי בפקתא [היו הולכים בבקעת] טמרוריתא. חזינהו להנהו ארבתא [ראו את אותם ערבות]. אמר ליה [לו] רבין לאביי: היינו [זהו] האידן דתנן [ששנינו במשנה]. אמר ליה [לו] אביי: הרי האי [זה] עץ בעלמא [סתם] הוא! וכיצד עושים ממנו פתילה? קלף רבין את הערבה ואחוי ליה עמרניתא דביני ביני [והראה לו מעין הצמר שביניהם], כלומר, בין הקליפה לעץ. שנינו במשנה כי לא מדליקים בפתילת המדבר. ומסבירים כי פתילת המדבר היא שברא, שהוא מין עשב ארוך שבעירתו אינה יפה.

עוד שנינו במשנה כי לא משתמשים כפתילה להדלקת נרות שבת בירוקה שעל פני המים. ושואלים מאי [מה] היא ירוקה זו? אילימא אוכמתא דחריצי [אם תאמר שהיא הירוקת שעל תעלות המים]? והלא ירוקת זו איפרוכי מפרכן [נפרכת היא] ואי אפשר לטוות ממנה פתיל. אלא אמר רב פפא: המדובר הוא באוכמתא דארבא [ירוקת המצטברת על הספינה] שהיא גמישה יותר, ואפשר לעשות ממנה פתילה כשהיא מתייבשת.

תנא [שנינו בברייתא]: הוסיפו עליהן, על הפתילות האסורות בהדלקה ששנינו במשנה גם את של צמר ושל שער. ומעירים: והתנא דידן [שלנו] במשנה לא מנה את אלה כיון שלא מצא צורך בכך, כי כמעט בלתי אפשרי הוא לעשות פתילות מחמרים אלה, שכן הצמר הבוער מכווץ כוויץ [מתכווץ], והשער רק איחרוכי מיחרך [נחרך], ולפיכך אינם יכולים להגיע לשימוש כפתילות.

ג שנינו במשנה שלא משתמשים כשמן להדלקת הנרות בזפת ולא בשעוה. ומסבירים כי זפת הוא זיפתא, ושעוה היא קירותא. תנא [שנינו ברייתא]: עד כאן (עד הזפת ברשימה) דובר בפסול החומרים שאינם ראויים להיעשות פתילות, ומכאן ואילך מדובר בפסול חמרים שאינם ראויים להיות שמנים. על כך שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמזפת וכיוצא בה אי אפשר לעשות פתילה! ומשיבים: בענין השעוה איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר. שכן מהו דתימא [שתאמר] שכציפוי לפתילות, כדרך שעושים כרגיל נרות נמי לא חזיא [גם כן אינה ראויה], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף שהשעוה אינה יפה כשמן, אבל כציפוי לפתילה ראויה היא.

אמר רמי בר אבין: עטרנא פסולתא דזיפתא [העיטרן הוא פסולת הזפת], שכאשר מבעירים עצים להוציא מהם זפת זבה אחר הזפת תמצית בהירה יותר, והיא העיטרן. וכן שעוה היא פסולתא דדובשא [פסולת הדבש].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' עצי (מערכה) [ערבות] תני רב יוסף ארבע מדורות אין צריכות רוב של זפת ס"א של גפת ושל גפרית ושל רבב ושל גבינה.

פתילה אמר עולא צריך להדליק ברוב היוצא עצים של בבל שוכא דארזא פי' זאזא גזותא יבש דרומני:

פ"ב במה מדליקין כו' לכש עמרניתא זביני ביני דארזא.

חוסן כיתנא דדייק ולא נפיץ. כלך רבין אמר מיטכס' השיראים והכלך והסיריקין חייבין בציצי' פתילת האידן ערמניתא דביני ביני ערבה.

פתילת המדבר שיברא. ירושלמי אמר שמואל בר רב יצחק כתיב להעלות נר תמיד שערו לומר אין לך עושה שלהבת אלא פשתן:

לא בזפת ולא בשעוה תנא ע"כ פסול פתילות מיכן ואילך פסול שמנים:

הא דאמר רבי יוחנן עצים של בבל אינם צריכין רוב. ואמרינן:

מאי היא, אילימא סילתי השתא פתילה אמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא סילתי מיבעיא. ואוקימנא:

בשוכא דארזא. קשיא לי, אכתי תקשי ליה מדעולא, דהא ודאי פתילה עדיפא משוכא דארזא, דפתילה נאחזת בה האור ובשוכא מסכסכת בה האור, כדאיתא לקמן בריש פרק במה מדליקין דטפי עדיפא פתילה משוכא דארזא. ורב אלפס לא הביא בהלכות האי דרבי יוחנן. ומשמע ודאי דהלכתא היא, דהא ליכא מאן דפליג עלה. הדרן עלך פרק יציאות השבת

לכש שוכא דארזא. ואסיקנא: בעמרניתא דאית ביה. ואם תאמר אם כן מסיפא נפקא, דהא קתני כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו. יש לומר איצטריך משום דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אי נמי יש לומר דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא דבר שיוצא מן העץ על ידי כתישה כגון פשתן, אבל עמרניתא דבשוכא באפי נפשה קאי ולא מימעיט מדבר היוצא מן העץ.

אנן שירא פרנדא קרינא ליה. והא דאמרינן בסוטה בסופו (מח, ב), משחרב בית המקדש בטל שירא פרנדא, לא בטל לגמרי קאמר, אלא שנתמעט ואינו מצוי כבתחילה, וכדאמרינן נמי התם, משחרב בית המקדש בטל זכוכית לבנה, ולא נתבטל לגמרי, כדאיתא בברכות פרק אין עומדין (ברכות לא, א) תבר קמייהו כסא דזכוכית לבנה, ואמרינן בשלהי אלו מציאות (ב"מ כט, ב) מי שיש לו מעות של רבית ורוצה לאבדן ישתמש בזכוכית לבנה.

שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא קא משמע לן. יש לפרש מהו דתימא שאפילו עשה מן השעוה כעין פתילה, כלומר שעשה מהן כעין נרות של שעוה שלנו שקורין קנצילי"ש יהא אסור להדליקן, קא משמע לן מכאן ואילך פסול שמנים, לומר שאינו אסור אלא בשנתן השעוה והזפת בנר כמין שמן, אבל כשחברן יחד ועשה מהן פתילה מותר דנמשך הוא יפה אחר הנר. והוא הדין דהוה מצי למימר זיפתא איצטריכא ליה, אלא לפי שדרך לעשות פתילות משעוה ואין דרך לעשות כן מזפת נקט הכא שעוה.
ומכאן יש להתיר נרות של שעוה בשבת. וכן התירו בתוס'. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. אבל ראיתי בתשובת רבנו שרירא גאון ז"ל שכתב בתשובה וז"ל: ואבוקה של שעוה ששאלת, לא חזי לנא מאן דאדליק בשעוה בבי שמשי, וכל רבוותא דחזינון הוו אוסרין, עד כאן. וכן אסרו חכמי נרבונא, ופירשו כן מהו דתימא לפתילה נמי לא שאם עשה נר של שעוה כעין שלנו ונתנו בפך עם שמן שעתה הפתילה שבתוך השעוה דולקת גם מחמת השמן יהא אסור, קא משמע לן מכאן ואילך פסול שמנים, שלא אסרו אלו אלא בשאין שם שמן אלא הן, הא יש בו שמן מותר. ואין פירושם מחוור בעיני, דאם כן היינו שעוה ודבר אחר, ונראה שכל השנויין במשנתנו אפילו נתן בו שמן כל שהוא אסור, דבכולהו אמר רבה דאסור שאין מדליקין בהן בתערובת לפי שאין מדליקין בהן בפני עצמם. ודוחק הוא לומר דעל ידי פתילה ממשכי בעינייהו וגזרו פתילה אטו בלא פתילה, ועל ידי תערובת שמן לא גזרו, כדאמרינן (לקמן שבת כא, א) בדרב ברונא דבסמוך, דאם כן ליכללינהו רב ברונא לשעוה וזפת וחלב בפתילה בהדי חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו. ורבנו הרב נ"ר מן המתירין.

קנים אין צריכים רוב הואיל וסמוכות הם זו לזו הולכות הם ודולקות זו עם זו אבל אם אגדן הואיל ואין השלהבת יכולה ליכנס ביניהם צריכים רוב מדורה של גפת ר"ל פסלת זתים ושל גפרית ושל רבב ושל קירא ר"ל שעוה אין צריכים רוב וכן הדין בנפט וזפת וכיוצא בהם וכן הדין בקש וגבבא וכל שהסקו מצוי כגון עצים של בבל שהם עצים דקים ונוחים להיות הדלקה נאחזת בהם ומ"מ המדליק את הפתילה בערב שבת צריך להדליקה ברוב היוצא ולא דיו שיהא מדליק מעט והדליקה מתאחזת:

גרעיני תמרה מתוך שהם מתפזרים צריכים רוב ואם נתנם בחותלות והם כלים העשוים מלולבי הדקל וזרקה שלא במדורה אין צריכין רוב וכן אתה דן בכל הדברים על דמיון מה שהזכרנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שני בעזרת הצור:

במה מדליקין וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על אחד מחלקי המסכתא שהוא בא לבאר הדברים שאדם חייב לעשותם בשבת ושקצת זה החלק יתבאר בפרק זה והוא שהכונה בו לבאר עניני הדלקת הנר בשבת עם כל מה שנגרר אחריה בשלימות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר הפתילות והשמנים הראויים להדליק בהם ואותם שאין ראויים לכך ויתגלגל בחלק זה ביאור עניני חנוכה כלם על השלמות השני היאך הוא צריך ליזהר שלא יבא לידי גרמת כבוי השלישי לבאר אם כיבה על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור הרביעי לבאר שמצות הדלקה מסורה לנשים אלא שראוי לאנשים להזהיר עליה זהו שורש הפרק אלא שיבאו בו דברים ע"י גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה אמנם תחל לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש ולא בחסן ולא בכלך ולא בפתילת האדן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים לא בזפת ולא בשעוה לא בשמן קיק ולא בשמן שרפה לא באליה ולא בחלב נחום המדי אומר אין מדליקין בחלב מבושל וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו אמר הר"ם פי' לכש הצמר המתהוה באילן הארז וחסן הפשתים שאינו מנופץ כלך הוא המשי פתילת האידן כמין צמר מתהוה במין ממיני העץ פתילת המדבר עלי עשב שגודלין אותן ומדליקי' בהן ירוקה שעל פני המים כמין צמר שמתהוה בצדי הספינות כשמאריכין ימים במים וכאשר השלים המשפט בפתילות שאסור להדליק בהם בלילי השבת התחיל לזכור השמנים שאסור להדליק בהם בליל שבת זפת ידוע שעוה גם כן ידוע והוא הדונג שמן קיק זירוע עשב שמנים ונקראין בערב אל כר"וע והשמן הזה הוא עב ביותר שמן שרפה הוא שמן תרומה שנטמאת ונקרא כן לפי שאינו מותר באכילה ואינו ראוי אלא לשריפה כאשר ביארנו במסכת תרומות בפרק אחרון וטעם איסור ההדלקה באלו הפתילות לפי שהאש אינו אוחז בהם וכמו כן אלו השמנים אינם נמשכים אחר הפתילה המשכה יפה ולכן יהיה אור הנר חלוש חשוך ויניחנו ויצא וזה אסור לפי שהעקר אצלנו הדלקת נר בשבת מצוה וטעם איסור שמן שרפה הוא ביום טוב שחל להיות ערב שבת והדלקת הנר אינה אלא מבעוד יום נמצא שורף שמן שרפה ביום טוב והוא אסור כי אין מותר לשרוף קדשי' שנתחייבו שרפה משום טומאה או משום דבר אחר ביום טוב לפי שלא התיר השם ית' ביום טוב אלא אכל נפש בלבד ואמ' והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו ואמרו בא הכתו' ליתן בקר שני לשריפתו ר"ל שישרף ממחרת יום טוב ולא ביום טוב והלכה כחכמים ולשון התוספתא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת אבל עושין בהם מדורה בשבת כדי להתחמם כנגדה או כדי להשתמש לאורה בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה ולא אסרו אלא לעשות הפתילה לנר:

אמר המאירי במה מדליקין וכו' עיקר הכונה בפסול הפתילות הוא מפני שפתילות אלו שהוא מזכיר לפסול אין האור מתאחז בו כל כך ואין השלהבת עולה בו יפה אלא נפסקת וקופצת והוא הנקרא בלשון תלמוד מסכסכת כלומר שמתעכבת במקום א' וקופצת משם למקום אחר כמו וסכסכתי מצרים במצרים ואינה נחה במקום אחד אם לא יתקנוה ומתוך כך היא צריכה תיקון תמיד וכן פסול השמנים מפני שאלו שהוא מזכיר לפסול הם עבים ומרוב עבים ועכירותם אין הפתילה אפי' הראויה שבהם שואבת יפה הימנו ואינו נמשך אחר הפתילה והוא צריך תמיד להטות ולתקן וכלם בטעם זה חוץ משמן שרפה שטעם שלו מחמת אסור שרפת קדשים ביום טוב כמו שיתבאר וביאר תחלה פסול הפתילות ואח"כ פסול השמנים ואמר על הפתילות שאין מדליקין בלכש ופירשו בגמ' שוכא דארזא ובעמרניתא דאית ביה והוא כמין צמר שיש בין קלפת הארז לעצו ולא בחסן ופירשו בגמ' כיתנא דדיק ולא נפיץ ר"ל שהוא נכתש אלא שאינו מנופץ במסרקות של ברזל ועדין עץ הוא וקשה שאין האור מתאחז בו יפה ואין צריך לומר שאין מדליקין בנעורת של פשתן ולא בכלך ופירשו בגמ' גושקארא וגושקאיא הוא מונח על פסולת הקמח ר"ל פת של סובין במסכת גיטין ואף כאן פירושו פסולת המשי העשוי ככובע והוא בית התולעת שנקרא פוליל שנופצין אותו וטוין אותו ועושין ממנו בגד והוא הדין לפתילה של משי או של בגד העשוי ממנה שאין השלהבת עולה בהן ולא בפתילת האידן ופירשו בגמ' כמין צמר שיש בעץ של ערבה בין קלפתו לעצו ולא בפתילת המדבר ופירשו בגמ' שברא והוא מין עשב ארוך שעושין ממנו פתילות וי"מ שהוא מוחו של גמי שרוב תולדתו במדבר ובאגמים שבהם אלא שנר' שזו כשירה ולא בירוקה שעל פני המים ופירשוה בגמ' אוכמתא דארבי וענינו שהספינה כשמתעכבת הרבה במקום אחד גדל בה ירקרוקית נוטה לשחרות סביב לשוליה ולא הוצרך להזכיר לפסול ירקרוקית הנמצא במקום כנוס המים ונקרא אוכמתא דחריצי שזה נפרך הוא ואין עושין ממנו פתילה וכן לא הוצרך למעט במשנתינו צמר שנכווץ הוא וכל שכן שער שהוא נחרך וכן סיב של דקל ושאר עצים רכים:

ועד כאן דברו בפסול פתילות ונתגלגלו מהם לפסול שמנים ואמר לא בזפת והוא השומן השחור היוצא מעץ שמן הנקרא פיגה ולא בשעוה ר"ל ליתן זפת או שעוה בנר במקום שמן שיהא שלהבת הפתילה מתיכו ושואב ממנו ופי' על אלו בגמ' שלפתילה מותר ופי' רבים שמותר לעשות פתילה מן השעוה או מן הזפת וכן מן החלב ר"ל כעין פתילה בלא בגד ובלא שום דבר ויתננה על גבי הנר ושמן לתוכה וידליק פתילת השעוה וחברותיה ומושכות השמן ודולקות אבל להדליק בנר של שעוה ר"ל פתילות ארוכות של בגד מכוסות בשעוה כעין שלנו או של חלב או של זפת כיוצא בהן אסור ודבר זה אי אפשר להעמידו שהשעוה אינה דולקת לעולם בדרך זה ונתכת היא וכן חלב המותך אבל בזפת ובחלב שאינו מותך הוא שאפשר לעשות כן וסוגית הגמ' אמרה על השעוה וא"כ על כל פנים אתה מפרשה בנרות שלנו הן של שעוה הן של חלב שמדליקן כדרך שהוא מדליקן בחול וכן אם עשה נרות כיוצא בהן מזפת ולא נאסרו אלא דרך שמן כגון שישים שעוה או זפת בנר שפתילה לתוכו ומכאן סמכו קצת מפרשים להתיר להשתמש בנרות של שעוה בלילי שבת ולחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שמוחין בה והרי אנו רואים שצריכות הן להטיה ולמחיטה יותר מכל נרות שבעולם ואף גדולי הפוסקים אסרוה בתשובת שאלה ועיקר הדברים מעתה לפרש בסוגיא זו לפתילה מותר שאם לקח נר ר"ל פתילת הבגד המכוסית בחלב או בשעוה כעין שלנו ונתנה בתוך הנר כעין פתילה ונתן שמן לתוכה מותר שהפתילה שבתוך השעוה דולקת אף מחמת השמן:

ולא בשמן קיק ופרשוהו בגמ' בשלשה פנים מהם שפרשוהו שמן עוף ששמו קיק שאדם נותן חלבו לנר במקום שמן והוא קאת וכן אמרו בירושלמי קאת זה קיק ותרגום ירושלמי של קאת קקא ומהם שפירשוהו משחא דקזא ר"ל שמן העשוי מגרעינין שבצמר גפן ומהם שפירשוהו קקיון ר"ל גרעינין הנולדים בו שעושים מהם שמן ולא בשמן שריפה פי' העומד לשריפה והוא שמן תרומה שנטמאת שתרומה טמאה אינה ראויה אף לכהן טמא ולשרפה קיימא ופירשוה בגמ' ביום טוב שחל להיות בערב שבת ומשום שאין שורפים קדשים ביום טוב והוא שאמר בסמוך אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב שלא חדש דבר אלא שגילה שלא נאמר אלא ביום טוב ומטעם שהזכרנו ולא באליה ר"ל השומן שבה שראוי לאכילה ולא בחלב והוא האסור באכילה ונחום המדי מתיר במבושל וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו ושאלו בגמ' חכמים היינו תנא קמא ותירץ איכא בינייהו דרב ברונא ולא מסיימי והוא שרב ברונא התיר בחלב מהותך ע"י תערובת שמן כל שהוא כמו שיתבאר ובזו נחלקו הן שתנא קמא מחמיר לומר ולא בחלב אפי' מותך וע"י שמן וחכמים מתירין הן שיהא הדבר בהפך ומ"מ הלכה כרב ברונא וחלב מהותך זה שרב ברונא מתיר גדולי הצרפתים מפרשים שהוא בעצמו חלב מבושל ואין נראה כן שאם כן היה לו לומר חלב מבושל אלא פירושו חלב שהותך ועדין לא נקרש והוא כעין שמן ומבושל הוא שנקרש כבר ולפי' הסוגיא אתה מפרש לדעת זה איכא בינייהו דרב ברונא הן שתאמר לתנא קמא ולא בחלב אפילו מחוי ומותך שהוא עדין בהתיכו וחכמים אומרים אחד מבושל וכו' ר"ל שנקרש הא אם הוא בהתכו עדין מותר הן שתאמר לתנא קמא ולא בחלב ר"ל שהוא עומד קרוש הא אם הוא בהתיכו מותר וחכמים אוסרין אף במותך ולדעת זה מותך דוקא קודם שנקרש ועל ידי שמן מותר הא נקרש לא ולדעת גדולי הצרפתים אף בנקרש ואין דבריהם נראין:

זה ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משניות אלו בגמ' אלו הן:

השיראין והכלך והסירקין והם מיני בגדי משי ומילת וכן הדין בבגדי צמר גפן כלם פטורים מן הציצית מן התורה שאין לך חייב בציצית מן התורה אלא בגד של צמר ופשתים ומה שאמרו כאן חייבים פירושו מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו שהשעוה הוא פסולת הדבש וכן העטרן היא פסולת הזפת מעתה מי שמכר לחבירו עטרן או שעוה אינו יכול לומר לו שיערב שם מגוף הזפת או הדבש שאין שמות אלו מונחין כלל אלא על הפסולת וכן כל כיוצא בזה:

בד"ה אנן שירא כו' אבל מטכסא לאו היינו שירא פרנדא דלא הוה אחר החורבן כו' עכ"ל ולפ"ז לא גרסינן בגמ' תיובתא דרבין דלדידיה מטכסא דהיינו כלך לאו שירא פרנדא הוא דלא הוה לאחר החורבן אלא דהקושיא הוא לאביי דאמר דכלך דמתני' היינו שירא פרנדא וכן מחקו מהרש"ל גם הגיה תירוץ ב' ואיבעית אימא פירושי קמפרש כו' ורצה לומר דכלך הוא פירוש דשיריים אילו לא מצא כן בספרים ישנים היה לבעל דין לחלוק דלא שייך בזה פרושי קמפרש כיון דשירא הוה ידיע להו וכלך לא הוה ידיע להו כדמוכח בשמעתין ואם דחקו לישנא דאיבעית אימא בתר תיובתא הרי מצינו סוגיא כזו בפרק הניזקין דאמרי' תיובתא ובתר הכי אמר כתנאי ועיין בתוס' פ' הפרה וק"ל:

בד"ה ותנא דידן כו' וי"ל דהוסיפו היינו טעמא מפני שאין מושכין כו' עכ"ל נראה מדבריהם דטעמא דפסול פתילות במתני' נמי מפני שאין השמן נמשך יפה אבל בגמרא לקמן לא משמע כן אלא דפסול פתילות הוא משום שהאור מסכסכת בהן ואפשר דר"ל משום שהאור מסכסכת בהן אין השמן נמשך אחריהן מיהו בעיקר תירוצם ק"ק דאין זה מספיק דאכתי מאי הוסיפו בטעמא ומנ"מ שהרי האי טעמא אחרינא דצמר כויץ ושער מחריך פשוט טפי מדלא איצטריך ליה למתני במתני' ודוחק לומר דתנא דברייתא פליג ולית ליה טעמא דצמר כויץ ושער מחריך ודו"ק:

בגמ' תני רב יוסף ד' מדורות אין צריכין רוב של זפת וכו' ושל גבינה וכו' עיין בדברי הרי"ף והרא"ש שגורסים בענין אחר:

בגמרא מיתיבי השירים והכלך וכו' תיובתא דרבין תיובתא לפי גירסא זו צריך לפרש דמטכסא היינו עיקר המשי ועליו אמר רבין שהוא כלך דמתני' וא"ל אביי דזה אינו שהרי מטכסא שהוא עיקר המשי אנן שירא פרנדא קרינן ליה ולא כלך וא"כ רבין סבירא ליה דשירים ושירי פרנדא שהוא עיקר המשי וכלך הכל אחד וע"ז מותיב מיתיבי השירים והכלך וכו' דש"מ דשירים לאו היינו כלך תיובתא דרבין אבל לאביי לא קשה מידי דלדידיה מטכסא דהוא שירא פרנדא הוא עיקר המשי דהוא השירים דקתני גבי ציצית וכלך דמתני' הוא משי אחר גרוע ממנו ואפשר שהוא הפסולת של המשי אבל לפי פירוש דתוספות שפירשו דהא דקאמר אביי אנן שירא פרנדא קרינן ליה קאי אכלך דמתני' אבל מטכסא לאביי לאו היינו כלך דכלך הוא שירא פרנדא שהוא חשוב ואינו נמצא אחר החורבן ומטכסא הוא מין אחר גרוע ממנו אבל רבין ס"ל דכלך דמתניתין הוא מטכסא שהוא הגרוע ושירים הוא ענין חשוב ממנו והשתא לפי זה המיתיבי דמותיב ממתני' דהכלך והשירים לא שייך למותיב לרבין דהא לדידיה לא קשה מידי אלא לאביי הוי תיובתא וא"כ ליכא לגרוס בגמרא תיובתא דרבין אלא ה"ג מיתיבי השירים והכלך וכו' חייבים בציצית תיובתא וקאי התיובתא לאביי ולא לרבין ודו"ק:

ברש"י ד"ה כיתנא דדייק ולא נפיץ ונעורת הוא הדק שבו כצ"ל ד"ל דחוסן הוא הפשתן דדייק ולא נפיץ ונעורת הוא הדק שמנפצין מן החוסן והכי קאמר קרא וכו' והא דנקט קרא והיה החסון וגו' שהוא הפשתן שאינו נפוץ ולא נקט קרא הפשתן הנפוץ ר"ל דלענין חוזק הפשתן שאינו נפוץ הוא חזק יותר מהנפוץ אלא שהנפוץ הוא רך ויפה יותר וקרא לא קפיד כי אם אחוזק:

ד"ה גושקרא וכו' והוא בית התולעת וכו' ונופצים אותו וטווהו ועושה ממנו בגד ואסור לעשות ממנו פתילה וכו' כצ"ל:

ד"ה שעוה וכו' והפתילה לתוכה וכו' כצ"ל:

גמ' אין צריכין רוב של זפת כו'. נ"ב והר"ן גורס גפת ופירושו פסולת של זיתים ושומשמין וכן הרא"ש:

שם של גפרית ושל רבב ושל גבינה כו' כצ"ל. ונ"ב ברי"ף ור"ן לא גרסי גבינה אלא קירא שהוא שעוה ע"ש:

גמרא מיתיבי השיראין והכלך כו'. בגה"ש הקשה מדוע לא פריך ממתניתין דכלאים פרק ט' מ"ב עיין (בערכין ג) תד"ה ערל שכתבו ומצי לאתויי ברייתא כו' אלא דר"א שגורה בפי כל יותר וה"נ י"ל דהברייתא זאת היתה שגורה יותר כאשר הובאת ג"כ במנחות וכן סמיך סתמא דגמרא עלה ביבמות (רד"ה) כמ"ש התוס' שם ד"ה לרבנן וכה"ג כתב הרא"ש בפרק אין מעמידין סי' מ"ב על הא דמייתי בבכורות מהטמאים לאסור צירן דנקט דרשה שהוזכר בגמרא דילן ע"ש (ועמש"כ פסחים ס"ח) ועוד י"ל דאי ממתניתין דכלאים המ"ל תרי גווני שיראים כדמשני בכ"ד ומהם לקמן (צ) תרי גווני אהלא משא"כ על הברייתא הזאת דבאה לאשמעינן דל"ת דווקא צו"פ חייבין בציצית וקמ"ל דשארי מינין נמי יותר ה"ל לאשמעינן מינים אחרים זולתן כגון צמר גמלים כו' כדאיתא התם במנחות באידך תני דבר"י מדאשמועינן תרי גווני שיראין:

הרא"ש מפלפל בצמר גפן אם יוצא מן העץ הוא וכן בתוס' לקמן (כז:) והשו"ע סתם להכשיר וצ"ע לפמש"כ סופרי הטבע דב' מיני צמר גפן יש. הא' גדל על אילן המתקיים כמה שנים כסימנא דאילנא והב' יש שזורעים אותו בכל שנה (ועמש"כ בפ"ז דכלאים מ"ב בס"ד) גם מש"כ דקנבוס לאו יוצא מן העץ הוא וכו' אלא דאיצטריך למיתני פשתן משום דאיקרי עץ כו' ק"ל מהא דמביא הש"ס (ברכות מג ב') ראיה מהא דותטמנם בפשתי העץ לסמלק ולחלפי דימא משום דגדלי בגבעולין כעין פשתן לברך עלייהו בורא עצי בשמים מ"מ הדין דצ"ג יש לקיים עפ"י מש"כ התוס' כאן בד"ה בעמרניתא ובמ"ש הרש"ל בשם סמ"ג:

גמ' מיתיבי השיראים והכלך. ק"ל אמאי פריך מהברייתא ולא פריך ממתניתין פ"ט מ"ב דכלאים:

תוס' ד"ה אנן שירא כו' שלא היה נמצא כל כך. עיין בר"ש פ"ט מ"ב דכלאים:

גמרא מיתבי השיראים והכלך, [אלמא שיראין לאו היינו כלך].
קשה לי אמאי פריך מברייתא ולא פריך ממתני' [משנה ב' פ"ט דכלאים] השיראים והכלך:

במה מדליקין ובמה אין מדליקין וכו' לקמן כ"ו אמרינן אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין ואידך כולם מדליקין והה"נ דהו"מ למימני מדליקין ובאידך כולם אין מדליקין. מ"מ נ"ל נפקא מיניה אי קתני באלו מדליקין ומדיוקא הוה לפ' אותן שאין מדליקין הי' מותרים להדליק ע"י תערובות אבל דנקטו חכמים בלשון איסור אין מדליקין באלו כללא כייל אפילו ע"י תערובות שמן כשר אסור להדליק כלל באלו הפסולים והיינו דאמר רבה לקמן כ"א ע"א מ"ט לפי שאין מדליקין פי' לפי שנקטו חכמים בלשון אין מדליקין הוה הכל בכלל גזירה. והשתא ניחא מה דהקשה לו אביי מפתילות אשמנים ונתקשה בו פ"י שם ע"ש לקמן. והשתא א"ש נהי דאין ללמוד זה מזה בטעמא מ"מ מדאתי רבה למיפשט מלישנא דמתניתין דתנן אין מדליקין א"כ הא גם בפתילות תנן לשון זה ואפ"ה מתיר רשב"ג כרך דבר שמדליקין. וזה דלא כפי' רש"י דפי' חלב מבושל היינו מהותך דא"כ תיקשי למסקנא דחלב מהותך היינו מבושל לפירש"י מותר ע"י תערובות ובמתני' תנן בלישנא שלילה ולא בחלב מבושל אע"כ כמ"ש ר"ן דחלב מבושל אפי' ע"י תערובות אסור כשאינו מהותך וחלב מהותך מילתא אחריתי היא:

אנן שירא פרנדא וכו' עמ"ש תוס' עכ"פ לפי' רש"י צ"ע כיון דכלך הוא פסולת של משי והיינו שירא פרנדא איך אפשר שנתמעט משחרב בהמ"ק ומאי מעליותא דפסולת וצ"ע. ואפשר הוא רמז בעלמא שירדו הכל ממדרגותם עד שלא נשאר מה שיקרא עליו שם פסולת עד שאמרו שם סוף סוטה שרו חכימי' למיהוי כספרי' וספרי' כעמא דארעא ועמא דארעא נדלדלו והלכו להם והיינו שירא פרנדא:

שעוה איצטריכא לי' עיין שלטי גבורים דאפשר להדליק שעוה בלי שום פתילה בתוכו והשעוה בעצמו דולק במקום נר והוא דבר חידוש:

במה מדליקין פרק שני

במשנה במה מדליקין ובמה אין מדליקין ופירש"י במה מדליקין לעשות פתילה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה הא דנקיט רש"י פתילות לחוד ושבק שמנים דקתני לה בהך מתני' גופיה בחד בבא ממש דמשמע דאין מדליקין דרישא אשמנים נמי קאי ואפשר משום דעיקר לשון הדלקה היינו בפתילה דבשמנים לחוד בלא פתילה לא שייך הדלקה משא"כ בפתילה לחוד שייך הדלקה ואפשר ג"כ דכוונת רש"י ליישב מה שדקדקו התוס' במה דפתח באין מדליקין ברישא ולא כסדר המשנה דקתני במה מדליקין ברישא וע"ז מפרש רש"י דלענין הפתילה קאי דבאמת לא אשכחן דנחית התנא לפרש כל הפתילות הכשרים להדליק משא"כ בשמנים אשכחן בסיפא דמתני' דפריש מדליקין בשמן שומשמין בשמן אגוזים כו' אפ"ה א"ש הא דנקיט ברישא במה מדליקין אע"ג דבפתילה קאי מ"מ כיון דהדלקת נר בשבת חובה שייך למיתני שפיר במה מדליקין ומכיון דמפרש פתילות הפסולות ממילא שמעינן דשאר פתילות כשרים ואגב אורחא קמ"ל דהדלקת נר בשבת חובה כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה בעמרניתא דאית ביה וא"ת הא מסיפא כו' וי"ל דאין למדין כו' עכ"ל. אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב תירוץ אחר דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא דבר היוצא ע"י כתישה כגון פשתן כו' ע"ש. ויש לתמוה על התוספות שלא פירשו כן שהרי כתבו התוספות לקמן במשנה דכל היוצא מן העץ דמותר להדליק בקנבוס וצמר גפן ואם כן משמע להדיא דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא מה שיוצא ע"י כתישה כגון פשתן משא"כ בצמר הגפן שגדל בתוכו דאע"ג דהתוס' לקמן לא כתבו בהאי לישנא אלא משום דזרע הוא נראה דהיינו דוקא קנבוס אבל צמר גפן משמע דהיינו משום שאינו יוצא ע"י כתישה ולפי שהקנבוס נעשית ע"י כתישה הוצרכו לפרש דאפילו הכי שרי משום גזירה הוא. נמצא דלפ"ז האי עמרניתא דאית ביה דהכא אי לאו דתנא לה לאיסורא מפני שהאור מסכסכת בהן הו"א דשרי כמו צמר גפן וצ"ע:

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. יש להרגיש מאי חדית רב על הברייתא ואחר דתנא דברייתא אשמועינן דברי ת"ק ודברי רשב"ג מה בא ללמדנו ואפשר דאצטריכא ליה לרב משום דאי מהברייתא ודברי רשב"ג היינו יכולים לומר דהא דצריך להודיעו היינו כדי שיהא אוהבו וכפ"ז אם נותנה לחבירו מיד ליד א"צ להודיעו מקודם ודוקא אם נתנה שלא בידיעתו דומה לנותן פת לתנוק אז צריך להודיעו כי היכי דלב ולב קרבו"ת יחפצו אבל בנותן לו פנים בפנים לא בעי לאודועיה. להכי אתא רב וקאמר סתמא הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו כלומר מקודם כדי שלא יתבייש כדפי' רש"י ואי נתנה שלא בפניו צריך להודיעו אח"ך כדי להגדיל אהבה באופן דבכל גוונא צריך להודיעו ויליף לה מקרא לדעת כי אני ה' מקדשכם דמהודעת שבת שמעינן דצריך להודיעו לקנות אהבה ומיתור תיבת לדעת סבר רב דבכל גוונא צריך לאודועי. ועיין בריש מס' שמחות ופירוש רש"י פ' חקת:

רב חסדא הוה נקיט וכו' יש להרגיש רבא בר מחסיא אמאי לא אמר הך מימרא משמיה דרב חמא בר גוריא דאמרה משמיה דרב כדבסמוך דהא קמאי ובתראי אמרינן כמבואר בנזיר דף נ"ו. ותו צריך לדקדק מאי דאמר הכי אמר רב תיבת הכי יותרת היא לפום ריהטא. ותו מאי דקאמר חביבין עליך שמעתתי דרב כולי האי חדא דמעשיו מוכיחים. ותו מאי כולי האי דקאמר. ותו מאי אהדר ליה בתריתא עדיפא לי מקמיתא מאי לי דדייק למימר. ומפה קדוש הרב המופלא חסידא קדישא מהר"ח ן' עטר זלה"ה שמעתי דרך נאה הלא בספרתו ס' חפץ ה' עש"ב וכמתלמד מדבריו אפשר להוסיף ולהמתיק הדקדוקים הנאמרים כי עם היותם קלים הלא טוב לדקדק מאד לשון חכמים כי אין אות בדברי קדשם שאין גנוז בה כל טוב האר"ש. והוא במאי דכתיבנא בעניותין בסמוך דרב לא אצטריכא ליה להאי מימרא אלא דוקא לאשמועינן בנותן מיד ליד דצריך לאודועיה כדי שלא יתבייש דמאי דצריך לאודועי לקנות אהבה הא שמעינן לה מהבריתא וכדאמרן. איכו השתא אפשר דרבא בר מחסיא הבין דודאי אין דבר משמעתתי' דרב נעלם מרב חסדא ובכל ביתו נאמן רק שרוצה לעשות המצאה לתת המתנות במתנה וכדי שלא יתבייש המקבל בעת קבלתו המתנות בקש המצאה זו ואחר שיקבלם ירמוז לו שרצונו היה לתתם לו במתנה לגדל ולחזק אהבת ריע וזהו שדקדק ואמר לו הכי אמר רב כלומר מעשה זה עצמו שאתה עושה שלא לבייש המקבל בעת הקבלה הן הן דברי רב שאמר הנותן מתנה וכו' דאי לא מהברייתא שמעינן לה לאודועי להוסיף אהבה ולא שבא לומר לו מימרא זו דסבר דודאי ידע לה והיינו דקיצר ולא זכר רב חמא בר גוריא דלא נתכוון לומר המימרא אלא כונתו לרמוז דירד לסוף דעת רב חסדא ודעת רב במימרא זו והיינו דדייק בלישניה ואמר הכי אמר רב. ויהי כאשר ראה שנתנם לו ולא רמז שהם מתנה לצאת ידי חובת הברייתא ורב דסתם קאמר צריך להודיעו דנהי דנפק מחשש בושה אבל לקנות אהבה היה צריך לרמוז שעיקר דעתו לתתם לו במתנה. לז"א חביבין עלך שמעתתי' דרב כלומר השתא איגלאי מילתא דעוצם כונתך אינו אלא לתתם בשכר ידיעת המימרא ולא די זה אלא אפילו דמימרא זו עיקרה בבריתא ולא אתא רב אלא להוסיף בה דבר כדאמרן אפ"ה חביבה עליך והיינו דאמר כולי האי כלומר אפילו כעין מימרא זו דעיקר מטרין לה הוה בבריתא. ואהדר ליה עדיפא לי דייקא דודאי מימרא ראשונה היא עיקר דזו אינה אלא משל ושיחת חכמים אבל לי עדיפא מאשר יקרתי בעיניך דמצד חשיבותי חביבן לי שמעתתי' דרב ולגבי דידי הא עדיפא:

כיתנא דדייק ולא נפיץ פי' רש"י דכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך אחריו וכו' ק"ק דהאי לישנא הוא בשמנים הפסולים כמ"ש לקמן דף כ"א ובפתילות הוא שהאור מסכסך והכא קיימינן בפסול פתילות. הרב מהר"י הכהן בכמהר"ש איש ירושלם בכ"י:

מיתיבי השיראים והכלך וכו' ק"ק דהו"ל להק' ממתני' דכלאים פ"ט השיריין והכלך ולמה הקשה מברייתא. הרב הנז' בכ"י. ומחדש נדפס ספר אור יקרות להרב מהר"ם יצחקי ועיני ראו אור דגם הוא ז"ל דקדק כן ע"ש:

(כ ע"ב תוס') ד"ה ותנא וכו' שאין מושכין השמן וכו'.—עי' מהרש"א שהקשה: מה נפקא מינה בטעם זה שהוסיפה הברייתא? ואמר לי מורי הרב ר' יוסף דוד ב"ר מרדכי זללה"ה שיש נפקא מינה בעושה פתילה משני מינים, מחציתה התחתונה מצמר או שער ומחציתה העליונה, שבה הוא מדליק, ממינים המותרים שלתנא דמתניתין מותר ולתנא ברא אסור.

רב כהנא אמר קנים שאגדן צריכין רוב. כרב הונא דלא עיילא בהן נורא ולאבדורי לא חיישינן דארוכין הן וכבדין: גרעינין שנתנן בחותלות אין צריכין רוב. כרב חסדא שנוחין לידלק אבל בלא חותלות מבדרי: מדורה. לשון היסק גדול: רבב. שומן ושעוה וכל דבר הניתך: גבבא. שגובבין מן השדה בל''א שטובל''א: קש. זנבות שבולין אשטרי''ס: סילתי. לאחר שעשאום עצים דקים ובבבל נוהגין כן: השתא פתילה. של בגד הטבולה בשמן ונוח לידלק: אמר עולא המדליק. נר של שבת צריך שידליק ברוב היוצא מראש הפתילה חוץ לנר: שוכא דארזא. יבש הוא ודק ויש כמין צמר בין קליפה לעץ והוא מבעירו משאחזה בו אור: זאזא. מולש''א בלע"ז: במה מדליקין. לעשות פתילה כל הני דמתני' מפרש בגמרא: לא בזפת ולא בשעוה. לאו לענין פתילה אלא לתת במקום שמן וכל הני מזפת ואילך פסולי שמנים הן: גמ' עץ בעלמא הוא. ופשיטא דלא חזי לפתילה אלא למדורה: עמרניתא. כמין צמר יש בין קליפתו לעצו: והיה החסון לנעורת. אלמא חסון לאו נעורת הוא: כיתנא דדייק ולא נפיץ. דכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך אחריו נפיץ קרפר''י ונעורת מן הדק שבו והכי קאמר קרא פשתן החזק יהפך לנעורת כלומר הגבור יהיה חלש: גושקרא. פסולת של משי העשוי ככובעים והוא בית התולעת וקורין לו פולויי''ל ונופצים אותו וטווהו ועושה ממנו בגד ואסור לעשות ממנו פתילה כדאמר בכל פסולי פתילות דמתניתין שהאור מסכסכת בהן קופצת ונפסקת ואין השלהבת עומדת במקומה: גושקרא. על שם פסולת וגם פת סובין כמו כן נקראת במסכת גיטין (דף נו:): מטכסא. לבוש העשוי מאותו כלך: שיראים. מעיל העשוי מעיקר המשי: סיריקין. עשוי מן המשי הרך המתפצל ומצוי במשי וקורין לו במקומנו יד''ש: חייבין בציצית. ודלא כמאן דאמר כל בגדי צמר ופשתים דוקא חייבין בציצית מדאורייתא אי נמי מדרבנן קתני מיהא השיראים והכלך אלמא שיראין לאו היינו כלך: אחווינא ערבה ויש כמין צמר בין קליפה לעץ: בפקתא. בקעה: עץ בעלמא הוא. והיכי ליחזי לפתילה: שברא. מין עשב ארוך וקורין אותו אורטי''א: אוכמתא דחריצי. מקום כנוס מים גדל עליהם כמין ירקרוקת: איפרוכי מיפרכן. ולא מצי ליעבד פתילה מינה: אוכמתא דארבא. ספינה המתעכבת במקום אחד במים גדל ירקרוקת סביב שוליה מבחוץ: מכווץ כווץ. מפני האור ואין דולק כלל ואין שלהבת אוחזת בו ולא צריך למתנייה: עד כאן. עד ירוקה שעל פני המים פסול פתילות: מכאן ואילך פסול שמנים. שלא יתן חתיכה זפת או שעוה בנר במקום שמן: שעוה איצטריכא ליה. לפי שרגילין לעשות כמין פתילה ארוכה והפתילה לתוכה כמו שאנו עושין: מהו דתימא לפתילה נמי. קאסר לה: פסולתא דזיפתא. לאחר שיוצא הזפת מן העץ זב ממנו על ידי האור פסולת צלול כשמן והוא עיטרן:

מתני' במה מדליקין כו'. פעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמים במה שהתחיל: אחד מבושל כו'. הכא מזכיר שאינו פשוט תחילה וכן בכמה מקומות ומה שקשה על גירסת רש''י דסוכה [דף ז.] מפורש במקום אחר: בעמרניתא דאית ביה. וא''ת הא מסיפא שמעינן ליה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכן קשה גבי אידן ויש לומר דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ: אנן שירא פרנדא קרינן ליה. פר''ת דכלך דמתניתין קרינן שירא פרנדא אבל מטכסא לאו היינו שירא פרנדא דלא הוה אחר חורבן כדאמר בפ' בתרא דסוטה (דף מר:) משחרב בית המקדש בטל שמיר וזכוכית לבנה ושירא פרנדא ור''י מפרש דקאי נמי אמטכסא והא דקאמר התם בטל לא לגמרי בטל אלא שלא היה נמצא כ''כ דהא זכוכי' לבנה היתה אחר חורבן דאמרי' בפ' אין עומדין (ברכות דף לא.) תבר קמייהו זכוכית חיורתא בחופת בנו: ותנא דידן צמר מכווץ כווץ ושער איחרוכי מחרך. ולא איצטריך תנא דמתני' למיתני וא''ת כיון דמתני' נמי סברה דצמר ושער פסולים להדלקה א''כ מאי הוסיפו וי''ל דהוסיפו היינו טעמא מפני שאין מושכין השמן יפה ותנא דמתניתין פסיל להו משום דצמר כוויץ ושער מחרך ולא איצטריך למתני: עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים. בני נרבונא אוסרין נר שעוה שלנו ומפרשי הכי מהו דתימא לפתילות נמי לא שאם שם נר שעוה בנר שמן יהא אסור קמ''ל מכאן ואילך פסול שמנים כיון שיש בו שמן כשר מותר אבל נר של שעוה בלא שמן אסור להדליק ולי נראה דאם אסור להדליק בלא שמן כי הניחה בשמן נמי אסור כדאמרינן לקמן כרך דבר שמדליקין על גבי דבר שאין מדליקין דאסור אלא ודאי כי לא הניח בשמן נמי שרי:

שבת כ ע"ב - Steinsaltz

דף כ - ב

הדרן עלך פרק יציאות השבת

פרק שני - במה מדליקין

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד