דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבת כ ע"א - Steinsaltz

And, however, in the outlying areas, meaning in all of Eretz Yisrael outside the Temple, it is prohibited to light a bonfire on Shabbat eve, unless there is sufficient time for the fire to take hold in most of the bonfire, while it is still day. Rabbi Yehuda says: With a bonfire of coals, even in the outlying areas one is permitted to light the fire on Shabbat eve at nightfall, even if the fire only spread to any amount of the bonfire. The coals, once they are kindled, will not be extinguished again, and there is no concern lest he come to tend to them on Shabbat.

GEMARA: We learned in the mishna that one may only roast meat and other food items if there remains sufficient time so that they could be roasted while it is still day. The Gemara asks: And how much do they need to be roasted in order to be considered sufficient, so that it will be permitted to complete their cooking afterward? Rabbi Elazar said that Rav said: So that they will be roasted while it is still day like the food of ben Drosai, which was partially roasted. Ben Drosai was a robber and pursued by all. He could not wait for his food to roast completely, so he sufficed with a partial roasting. It was also stated by another of the Sages, as Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said: Anything that is already cooked like the food of ben Drosai by a Jew, no longer has a problem of the cooking of gentiles. If a gentile completed cooking this food, it is, nevertheless, permitted to eat, even though, as a rule, it is prohibited to eat food cooked by gentiles. It was taught in a baraita, Ḥananya says: With regard to anything that is already cooked like the food of ben Drosai, it is permitted to keep it on the stove on Shabbat and even though this stove is not swept of coals and the burning coals are not covered with ashes. Since the food was already cooked to that extent, there is no concern that he will come to stoke the coals.

We learned in the mishna that one may only place bread in the oven on Shabbat eve at nightfall if there remains sufficient time for its surface to form a crust while it is still day. According to Rabbi Eliezer, it is permitted to place bread in the oven on Shabbat eve while it is still day if there remains enough time for a crust to form on its bottom side. A dilemma was raised before them: With regard to the bottom mentioned in the mishna, is it that side close to the oven, or perhaps is it the bottom that is close to the fire? Come and hear a resolution to this dilemma from what was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says explicitly: So that its surface that is stuck to the oven will form a crust.

We learned in the mishna that one may lower the Paschal lamb into the oven on Shabbat eve at nightfall. The Gemara explains: What is the reason that this was permitted? Because the people of the group who registered to be counted together for the offering and eating of the Paschal lamb are vigilant in the performance of mitzvot and they will not transgress the halakhot of Shabbat. The Gemara asks: And if that was not so, there would not be permission to do so? Didn’t the Master say: The meat of a kid, whether it is in an oven that is sealed or whether it is in one that is not sealed, everyone agrees that he may well place it in the oven at nightfall because taking it out of the oven harms it, and there is no room for concern that he will do so? If so, there is no room for concern with regard to the meat of the Paschal lamb, which must be either a goat or a lamb (Exodus 12:5). The Gemara answers: In any case, it is necessary to emphasize the vigilance of the members of the group, as there, where it was permitted, it was specifically in a case that the goat was cut into pieces. However, here, with regard to the Paschal lamb, the goat is not cut into pieces. It is roasted whole, in accordance with the halakhot of the Paschal lamb. Consequently, it does not roast quickly, and there is room for concern lest he stoke the coals in order to accelerate the roasting. However, since the members of the group are vigilant, the Sages permitted it.

We learned the following in the mishna: And one may light the fire in the bonfire of the Chamber of the Hearth in the Temple on Shabbat eve adjacent to nightfall and allow the fire to spread afterward throughout the entire bonfire. The Gemara asks: From where are these matters that doing so is permitted, derived? Rav Huna said, as it is stated: “You shall kindle no fire in all of your habitations on the day of Shabbat” (Exodus 35:3). The Gemara infers: “In all of your habitations,” the dwelling places of the Jewish people, you may not kindle fire, but you may kindle fire on Shabbat in the bonfire of the Chamber of the Hearth, which is in the Temple. Rav Ḥisda objects: If so, if that is the source for the fact that kindling the fire is permitted on Shabbat eve at nightfall, it should also be permitted to kindle it even on Shabbat itself. Why kindle the fire while it is still day? Rather, Rav Ḥisda said, it should be understood as follows: When the verse came, it came to permit burning the limbs and fats of the sacrifices on the altar, even on Shabbat. Lighting the bonfire of the Chamber of the Hearth was not permitted on Shabbat itself, since it is not part of the Temple service. It was kindled merely for the benefit of the priests. The fact that there was no concern about lighting the bonfire on Shabbat eve at nightfall is because the priests are vigilant with regard to mitzvot, and they will certainly not come to stoke the coals.

We also learned in the mishna that in the outlying areas one may not light a bonfire on Shabbat eve at nightfall unless there is sufficient time for the fire to take hold in most of the bonfire. The Gemara asks about this: What is meant by the measure of most of it? Rav said: Most of each and every one of the branches. And Shmuel said: It is sufficient if the branches are sufficiently lit so that they will not say to each other: Bring thinner branches, which are easier to kindle, and we will place them beneath the existing branches to accelerate their burning. Rav Ḥiyya taught a baraita to support Shmuel, from a halakha that was stated with regard to the Temple candelabrum. The baraita said that it must be lit to the point that the flame will ascend on its own and not that the flame will ascend due to something else. In a place where kindling is required, it is sufficient to ensure that the fire burns on its own (Tosafot).

To this point, the Gemara was discussing a bonfire. However, the Gemara asks: What is the halakha with regard to a single branch that one kindles on Shabbat eve? Rav said: Most of the thickness of the wood must ignite while it is still day, before Shabbat. Others say the same halakha in the name of Rav: Most of the circumference of the wood must ignite while it is still day, before Shabbat. Rav Pappa said: Since there is disagreement with regard to Rav’s halakha, and it is not clear exactly what he said, therefore, we require most of its thickness to ignite and we require most of its circumference to ignite; thereby, we avoid entering into a situation of uncertainty. The Gemara comments: This dispute is parallel to the dispute of the tanna’im, who disagreed with regard to a different matter. Rabbi Ḥiyya said: A fire is considered to be kindled when the wood will be ruined to the extent that it can no longer be used for the work of a craftsman. And Rabbi Yehuda ben Beteira says: So that the fire will take hold from both sides of the wood. And he added: And even though there is no proof for the matter, i.e., what constitutes burning as far as Shabbat is concerned, nevertheless there is an allusion to the matter that wood in this condition is considered burnt, as it is stated: “Behold, it is cast into the fire for fuel; the fire consumed both of its ends and the midst of it is burned. Is it fit for any work?” (Ezekiel 15:4).

Along the same lines, the Gemara cites a different verse that discusses burning fire, as it relates to King Jehoiakim: “And the hearth [aḥ] was burning before him” (Jeremiah 36:22). Amora’im disputed the question: What is the aḥ mentioned in the verse? Rav said that it means willow branch [aḥvana]. And Shmuel said: It is referring to wood that was lit with aḥvana, meaning with fraternity [aḥva], i.e., that each piece of wood is lit from another, even small ones from large ones. The meaning of the word aḥvana was forgotten; the Gemara relates that this man, who said to people in the marketplace: Who wants aḥvana? And he was found to be selling willow, and therefore, the meaning of the word was understood.

Rav Huna said: Reeds with which he lights a bonfire on Shabbat eve do not require that most of the reeds ignite prior to Shabbat, because they burn easily. However, if he tied them together into a bundle, the reeds assume the legal status of a wooden beam and most of the reeds need to catch fire before Shabbat. The same is true with regard to date seeds that he kindles. They do not require that most of them catch fire before Shabbat, because they burn easily. However, if he placed them in woven baskets [ḥotalot], most of the seeds need to ignite before Shabbat. Rav Ḥisda strongly objects to this: On the contrary, the opposite makes sense, as reeds are scattered and difficult to burn. When they are bundled, they are not scattered, and therefore burn more easily. Similarly, seeds are scattered. And if he placed them in woven baskets, they are not scattered. It was also stated

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

אבל בגבולין אסור לעשות כן. דחיישינן שמא יגמור הבערתה בשבת. אלא מאחיזין את האש בעצים רק אם יש די זמן בכדי שתאחוז האור ברובו של העץ קודם השבת.

רבי יהודה אומר: בפחמין די בכך שתאחז בהם האש בכל שהוא. ואף שאין זמן בכדי שתאחוז האש ברובן. כי מאחר ונאחזה בהם האש בכל שהוא, שוב אין צריך לחתות בהם. שאין דרכם להכבות.

גמרא:

שנינו במשנתנו: אין צולין בשר בצל וביצה, אלא כדי שיצולו מבעוד יום.

והוינן בה: וכמה הוא שיעור הצליה הנצרך להחשיבן כצלויים מבעוד יום?

אמר רבי אלעזר אמר רב: כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי.

בן דרוסאי היה לסטים, ובישל את מאכליו שליש בישול. ומאחר שנצלו בשיעור כזה קודם השבת, שוב מותר להשהותם בשבת כי שוב אין לחשוש שמא יחתה בגחלים [1].

ומוכחינן: איתמר נמי, אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: כל שהוא מבושל בידי ישראל כמאכל בן דורסאי - שוב אין בו בגמר בישולו על ידי נכרי משום איסור "בישולי נכרים". הרי שלאחר בישול בן דורסאי חשיב כבר כמבושל. והכא נמי, אין לגזור בו משום שמא יחתה.

תניא: חנניא אומר: כל שהוא מבושל קודם השבת כמאכל בן דרוסאי - מותר להשהותו בשבת על גבי כירה, כדי שיגמר בישולו בשבת. ואף על פי שאין הכירה גרופה מגחלים, ואף אינה קטומה [שלא פזר אפר על הגחלים להפיג חומם], לא חיישינן בה שמא יחתה בגחלים מאחר שנחשב כבר כמבושל. והיינו כרב, דקאמר "כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי".

שנינו במתניתין: אין נותנין פת. רבי אליעזר אומר: כדי שיקרום התחתון שלה.

איבעיא להו: דרך האפיה של ככרות לחם היא להדביק את העיסות לדפנות התנור סביב. ולכן יש להסתפק לאיזה צד של ככר הלחם קרי רבי אליעזר "תחתון".

האם הוא האיך צד של הככר דדבוק גבי דופן התנור, ולפי זה מחמיר רבי אליעזר יותר מתנא קמא. כי לתנא קמא די שיקרמו פני הככר הפונים לחלל התנור, שממהרים לקרום יותר מהצד הדבוק לדופן.

או דלמא קרי "תחתון" להאיך צד דפונה לגבי האור [לפנים חלל התנור]. ולפי זה בא רבי אליעזר להקל. כי לפי הצד הזה תנא קמא סובר דבעינן שיקרמו כל פניה מבעוד יום. ואף הצד הדבוק לתנור [תוספות בדעת רש"י].

ופשטינן: תא שמע: רבי אליעזר אומר: אין נותנין פת לתנור אלא כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור מבעוד יום. והם הקרויים במשנתנו "תחתון שלה".

שנינו במתניתין: משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה.

והוינן בה: מאי טעמא מותר לעשות כן? והא קתני ברישא אין צולין "אלא כדי שיצולו מבעוד יום".

ומשנינן: משום דבני חבורה של פסח זריזין הן. ולא חיישינן בהו שיבואו לחתות בגחלים [2].

ותמהינן: הא לאו הכי דזריזין הן, לא היו מתירין להם לעשות כן? והאמר מר: בישרא דגדיא - בין אם שריק [נטוח] פי התנור ובין אם לא שריק, שפיר דמי להשהותו בשבת, אף אם לא הגיע לבישול מאכל בן דורסאי. כי מאחר דהרוח מזיקה לו לא חיישינן שיגלה פי התנור ויחתה. והרי הפסח בא מכבש בן שנתו, ובין כך לית לן למיחש ביה למידי. ולמאי איצטריך לטעמא ד"זריזין הן"!? ומשנינן: התם, שהתרנו בגדי, איירי בבשר גדי דמינתח לנתחים, ולכן הרוח מזיקה לו.

אבל הכא, בקרבן פסח, הרי לא מינתח השה לנתחים, אלא נצלה כשהוא שלם. כדכתיב "על ראשו ועל קרבו". ואם יגלה את פי התנור לא תקלקלנו הרוח. הלכך חיישינן לחיתויי, אי לאו הא דזריזין הן.

שנינו במתניתין: ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד.

והוינן בה: מנא הני מילי דעבדינן הכי, ולא חיישינן שיבעירוה בשבת כדחיישינן בגבולין?

אמר רב הונא: כתיב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". וממעטינן: "בכל מושבותיכם" דוקא אי אתה מבעיר. אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד שהיא במקדש, ואינה נחשבת ב"מושבותיכם".

מתקיף לה רב אשי: אי הכי, שגם האש שבבית שבבית המוקד, שאינה מכלל עבודת הקרבנות, התמעטה מ"מושבותיכם" - אפילו בשבת עצמה נמי יהיה מותר להבעיר אש במדורת בית המוקד. ואילו במשנתנו לא קתני אלא שלגזירה דרבנן בערב שבת לא חיישינן במקדש.

אלא אמר רב חסדא: קרא ד"בכל מושבותיכם", לא לכך הוא בא. אלא כי אתא, למשרי אברים ופדרים של קרבנות ערב שבת, הוא דאתא [3] לומר שמקטירים אותם כל הלילה ואפילו בשבת. [4] אבל מדורת בית המוקד ודאי לא דחיא שבת. דהא לאו צורך גבוה היא, אלא צורך כהנים. והא דלא גזור בה בערב שבת עם חשיכה, היינו משום דכהנים זריזים הן, וכולם בני תורה וחרדים הם. וזכורים מאיסור הבערה בשבת, ולא אתו לחיתויי משתחשך.

שנינו במתניתין: ובגבולין אין מבעירין עם חשיכה, אלא כדי שתאחוז האור ברובו מבעוד יום.

והוינן בה: מאי "רובן" של עצים?

אמר רב: שתאחוז האש ברוב של כל אחד ואחד מהעצים ולא סגי שתאחז האש ברוב מנין העצים. אלא אם יש עץ אחד שלא אחזה האש ברובו, חיישינן שיבוא לגמור הבערתו משתחשך.

ושמואל אמר: אם אחזה האש בעצים, עד כדי ששוב לא יאמרו "הבא עצים דקים ונניח תחתיהן בשביל להבעירם", קרינן בהו "אחז אור ברובו". ומותר להבעירם אף אם לא אחזה האש בכל עץ ועץ.

תנא רב חייא לסיועיה לשמואל: כתיב גבי הדלקת נרות המנורה, "להעלות נר תמיד". ודרשינן, שמצות ההדלקה היא, עד כדי שתהא שלהבת עולה מאליה. ולא שתהא שלהבת המנורה עולה על ידי דבר אחר. אלמא, בכי האי גוונא הויא הדלקה. ובמקום שהקפיד הכתוב שלא תכבה, כגון במנורה, סגי שתהא שלהבת עולה מאליה, ואין צריך שתהא הפתילה שורפת ברובה. והוא הדין הכא לגבי מדורה [רש"י בפירוש אחד, ותוספות. עוד הביא רש"י דאיכא דתנו לה לגבי הבערת מדורה בערב שבת. והיינו ממש דינא דמתניתין, וכדשמואל].

והוינן בה: עץ יחידי, כיצד מותר להאחיז בו את האור בערב שבת?

רב אמר: משתכנס האש בתוך העץ, עד שישרף רוב עביו.

ואמרי לה: משיאחז האור ברוב היקפו של העץ מבחוץ. ואף שלא נאחזה בו מבפנים ברובו, מותר. ואיפכא נמי, אם אחזה האש ברובו מבפנים ולא ברוב היקפו, אסור.

אמר רב פפא: כיון דפלוגתא היא, הלכך אזלינן לחומרא, ותרוייהו בעינן. בעינן רוב עוביו, ובעינן נמי רוב היקפו.

ואמרינן: לימא האי פלוגתא - בפלוגתא דתנאי היא.

דתניא: רבי חייא אמר: מבעירין את העצים בערב שבת, אם יספיקו לבעור מבעוד יום, עד שישחת העץ מלהיות ראוי למלאכת אומן. והיינו, שישרף רוב עוביו.

רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי שתאחז האש משני הצדדין מבעוד יום. והיינו רוב היקפו. ואף על פי שאין ראיה לדבר, אבל יש זכר לדבר שלאחר שאחזה האש בשני צידיו, שוב הולך ודולק ואינו כבה, דכתיב "את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר - היצלח למלאכה!?". שכל שאחזה האש בשני צידיו, בידוע שהוא יבש מבפנים.

[והא דכתיב בסיפא דקרא "היצלח למלאכה"? בעץ גפן מישתעי התם. אבל בשאר עצים, אין נשחת ממלאכה באחיזת האור בשני קצותיו, כדמוכח בשמעתין. תוספות].

כתיב ביהויקים "והמלך יושב בית החרף בחדש התשיעי, ואת האח לפניו מבערת".

והוינן בה: מאי "אח"?

אמר רב: אחוונא [עץ ערבה].

ושמואל אמר: עצים גדולים שנדלקו באחוונא [באמצעות ערבה]. וקרי להו "אח" על שם שנדלקים באחוה, שהקטן מדליק את הגדול. ולפי פשוטו של מקרא, משמע שהוא הכלי שמבערין עליו את האש. רש"י שם].

ומוכיחה הגמרא מלשונם של אנשים כרב, ש"אחוונא" הוא עץ הערבה:

ההוא דאמר להו לאנשים שלידו: מאן בעי מי מעונין באחוונא? ולאחר מכן אשתכח נמצא שהציע להם ערבתא.

אמר רב הונא: מותר להבעיר קנים בערב שבת עם חשיכה, ואין צריכין שיאחז האור ברובן מבעוד יום, לפי שאינם כבים, אלא דולקים והולכים. הלכך ליכא למיחש בהו שמא יחתה בהם.

אבל אם אגדן לקנים יחד, צריכין הם אחיזת האש ברובן מבעוד יום, כדי שיותר להבעירן. שלפי שאין שלהבת יכולה ליכנס בינותם, עלולים הם להכבות ויבוא לחתותם.

גרעינין של תמרה - אם עשה מהם מדורה לכשיבשו, אין צריכין שתאחז אש ברובן משום שאין דרכם להכבות.

אבל אם נתנן בחותלות [כלים העשויים מלולבין] ונתן את החותלת בתוך המדורה כשהיא מלאה בגרעינין, צריכים הם אחיזת האור ברובן. דבלאו הכי, חיישינן שיכבו משתחשך ויבעירן. לפי שצבורין הם יחד, ואין השלהבת נכנסת ביניהם.

מתקיף לה רב חסדאי לרב הונא: אדרבה, איפכא מסתברא: קנים, שאינם מאוגדים, צריכים רוב, לפי שיותר יש לחוש בהם שיכבו. משום דמבדרן, שמפוזרים לכאן ולכאן, והקנה הבולט החוצה לא ימצא את חבירו להדלק ממנו. אבל כשאגדן אין לחוש כל כך שיכבו, שהרי לא מבדרן נינהו, וכל אחד ידלק מחבירו. הלכך אין צריך שתאחז האש ברובם.

וכן גרעינין שאינם צבורים צריכים רוב, משום דמבדרן, ואינם מדליקים אחד את חבירו. אבל כשנתנן בחותלות לא בעו רוב. משום דליכא למיחש בהו שיכבו, דהרי לא מבדרן.

הערות

[1] והעולה לכאורה משמעתין, דמתניתין כחנניה היא. אבל לחכמים, כל זמן שלא נתבשל כל צרכו אסור להשהותו. וכן איתא לקמן לז ב, דמסיפא דמתניתין מוכח כן. מדקתני, דפת שכבר קרמו פניה מותר להשהותה, ואף שעדיין לא נאפתה כל צרכה. ומכאן פסקו רש"י ורבינו חננאל שם, כחנניה. דהרי סתם מתניתין כוותיה. אבל הרמב"ם פסק כחכמים. ועם זה כתב בפרק ד הלכה טז: אין צולין בשר בצל וביצה על גב האש, אלא כדי שיצולו מבעוד יום, ויהיו ראויים לאכילה. והיינו כמאכל בן דרוסאי. [וכבר הקשה כן הרא"ש לקמן לח ב בסתירת דברי הרי"ף]. וגם פסק דין המשנה לגבי פת דסגי שיקרמו פניה, אף דלא הוי כל צרכה. ומבואר מדבריו דמתניתין איירי במונח הבשר ממש על הגחלים. דבהכי לא חיישינן לחיתוי לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי. ובהא אף חכמים דחנניה מודו, דמותר להשהותו. ולא פליגי אלא בבישול, או כשהצלי מונח בסמוך לאש ולא על הגחלים. ויעויין במשבצות זהב ריש סימן רנ"ד [הובא לעיל י"ח בהערה 10]. והרא"ש שם כתב בשם רבינו יונה, דמתניתין איירי בגרופה וקטומה. דמותר להשהות עליה אף לחכמים, לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. והעולה מדבריו דכל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אסור להשהותו אף בגרוף וקטום. והוא דבר שלא הוזכר בפוסקים. ועיין בחידושי רבי עקיבא איגר שם, שנתפלא על זה.

[2] ובעירובין קג א איתא דאביי לית ליה האי טעמא. והא דלא גזרו בפסח, היינו משום דאין שבות במקדש. רשב"א.

[3] ומיירי מאברים ופדרים דחול, שכבר משלה בהם האור מבעוד יום. דאי לאו הכי, קיימא לן דאין עולת חול קריבה בשבת. תוספות. עוד כתבו, דאין לפרש דקאי על איברי שבת שקרבין בשבת, ואין משהין את הקטרתם למוצאי שבת, משום דההיא לא ילפינן מ"מושבותיכם" אלא מ"עולת שבת בשבתו". וצריך עיון, דלכאורה האי קרא מישתעי בקרבנות המיוחדים לשבת, כגון מוסף השבת. ולא לתמיד שאינו קרבן של שבת בדוקא. וכן מוספי ראש חודש או של מועדות שחלים בשבת, אינם בכלל עולת שבת. ושפיר יש לומר דלהכי איצטריך קרא ד"מושבותיכם". שפת אמת.

[4] ונסתפק ריב"א, אי דוקא קרבנות תמיד דחול מותר להקטיר בליל שבת, משום דתמיד דוחה שבת. או בכל הקרבנות מיירי. ואף בקרבנות שאין הקרבתם דוחה שבת. דשמא לאחר שמשלה בהם האור נעשו כלחמו של מזבח להתירם בשבת. תוספות.

ואולם בגבולין, כלומר, בכל הארץ מחוץ לתחום המקדש, אין להדליק אש במדורה בערב שבת אלא כדי שתאחוז האור (אש) ברובו, ברוב המדורה, מבעוד יום. ר' יהודה אומר: אם היתה זו מדורה של פחמין — אף בגבולין מותר שתידלק האש בערב שבת עם חשיכה, ואפילו רק כל שהוא, שהפחמים כיון שנדלקו שוב לא יכבו, ואין לחשוש שיבוא לעסוק בהם בשבת.

א גמרא שנינו במשנה שאין צולים בשר וכו' אלא כדי שיצולו מבעוד יום. ושואלים: ועד כמה צריכים הם להיצלות כדי שייחשבו לצלויים דיים, ומותר יהיה להוסיף מעט להשלים את בישולם אחר כך? אמר ר' אלעזר אמר רב: כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי שהיה צלוי חלקית. שכיון שהיה בן דרוסאי שודד ונרדף בידי הכל, לא יכול לשהות ולצלות את מאכלו כל צרכו והסתפק בצלייה חלקית. איתמר נמי [נאמר גם כן] על ידי חכם אחר, שאמר רב אסי אמר ר' יוחנן: כל שהוא מבושל כבר כמאכל בן דרוסאי בידי ישראל, אין בו עוד משום בישולי גוים. שאם גמר גוי לבשל מאכל זה — מותר באכילה, אף שבדרך כלל אסור לאכול מבישולי גויים. תניא [שנויה ברייתא], חנניה אומר: כל שהוא מבושל כבר כמאכל בן דרוסאי — מותר להשהותו על גבי כירה בשבת ואף על פי שכירה זו אין גרופה מן הגחלים ואין קטומה (שלא שמו על הגחלים הלוחשות אפר, קיטמא בארמית,) שבמאכל מבושל במדה זו אין לחשוש שמא יבוא לחתות בגחלים.

ב שנינו במשנה: אין נותנין את הפת כו' שלר' אליעזר אפשר להניח פת בתנור בערב שבת מבעוד יום בכדי שיעור זמן שיספיק לקרום הצד התחתון שלה. ושואלים: תחתון זה שאמרנו האיך, האם דגבי [שאצל] התנור, כלומר, שהוא קרוב אליו יותר, או דילמא [שמא] תחתון שאמרנו הכוונה לזה דגבי [שאצל] האור (אש), שהוא קרוב יותר אליה? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא שר' אליעזר אומר במפורש: כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור.

ג שנינו במשנה כי משלשלין את קרבן הפסח בתנור ערב שבת עם חשיכה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הותר הדבר? — משום שבני חבורה העוסקים בפסח זריזין הן ומדקדקים במצוה ולא יבואו לעבור על דיני שבת. ושואלים: הא לאו הכי [הרי אם לא כך] לא היתה רשות בידם לעשות כן?! והאמר מר [והרי אמר החכם]: גדיא [בשר גדי] בין היתה שפת התנור שריק [סתומה בטיח] בין לא היתה שפת התנור שריק [סתומה בטיח] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר], כי הוצאתו מן התנור מזיקה לו ואין בו חשש. ואם כן, בבשר קרבן הפסח שהוא בהכרח גדי או טלה (שמות יב, ה) אין לחשוש בכל מקרה! ומשיבים: בכל זאת יש צורך להדגיש טעם זה, שכן התם [שם] שהותר, הרי זה דווקא באופן שהיה הגדי מינתח [מנותח], ואולם הכא [כאן] בקרבן פסח, הלא הגדי לא מינתח [מנותח] אלא ניצלה כדיני הפסח בשלמותו, ומכיון שכן גם אינו ניצלה מהר, ויש מקום לחשוש לחתיה בגחלים להחשת הצליה, אך משום שבני חבורה זריזים הם — התירו.

ד שנינו במשנה שמאחיזין את האור (אש) במדורת בית המוקד במקדש בערב שבת סמוך לחשיכה ומניחים לאש שתתתפשט אחר כך במדורה כולה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שמותר הדבר? אמר רב הונא: שכן נאמר: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה, ג), ולומדים מכאן: "בכל משבתיכם" שהם מגורי כל ישראל — אי [אין] אתה מבעיר אש, אבל אתה מבעיר אש בשבת במדורת בית המוקד השייכת למקדש. מתקיף [מקשה על כך] רב חסדא: אי הכי [אם כך] שמותרת הבערת אש זו בערב שבת עם חשיכה, אם כן אפילו בשבת עצמה נמי [גם כן] יהיה מותר להדליקה, ומדוע מאחיזים את האש מבעוד יום? אלא אמר רב חסדא, כך יש להבין את הדברים: קרא כי אתא [כאשר בא הפסוק] הרי למישרי [להתיר] את שריפת האברים ופדרים של הקרבנות על גבי המזבח אפילו בשבת הוא דאתא [שבא], ואילו מדורת בית המוקד לא הותר להדליקה בשבת עצמה, כיון שאינה חלק מעבודת הקודש, אלא רק לתועלת הכהנים. ומה שלא חששו בהדלקתה בערב שבת עם חשיכה — הרי זה משום שהכהנים זריזין הן וזהירים במצוות, ובוודאי לא יבואו לחתות בגחלים.

ה שנינו במשנה כי בגבולין אין מדליקים מדורה בערב שבת עם חשיכה אלא אם יש מספיק זמן לפני כניסת השבת כדי שתאחוז האש ברובן. ועל כך שואלים: מאי [מה הוא] בדיוק רובן? אמר רב: רוב כל אחד ואחד מן העצים. ושמואל אמר: די שיידלקו בשיעור כזה כדי שלא יאמרו "הבא עצים דקים יותר ונוחים יותר לבעירה ונניח תחתיהם" לסייע בהבערת העצים הקיימים. תנא [שנה] רב חייא ברייתא שיש בה כדי לסיועיה [לסייע לו] לשמואל, מדין שנאמר במנורת המקדש שאמרו שיש להדליקה כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה ולא שתהא שלהבת עולה על ידי דבר אחר. הרי שבמקום שדרושה הדלקה די בכך (תוספות).

עד כאן דובר במדורה, ואולם שואלים: מה דינו של עץ יחידי שמדליקים בערב שבת? רב אמר: צריך להדליק מבעוד יום השבת את רוב עביו של העץ. ואמרי לה [ויש אומרים אותה הלכה] בשם רב: צריך להדליק מבעוד יום השבת את רוב היקפו של העץ. אמר רב פפא: מאחר ויש חילוקי דעות בענין ההלכה שאמר רב, ואין אנו יודעים מה בדיוק אמר, הלכך בעינן [לכן צריכים אנו] להדליק את רוב עביו, ובעינן [וצריכים אנו] להדליק גם את רוב היקפו, שאז אנו יוצאים מידי ספק. ומעירים: בעיה זו היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בענין אחר. ששנינו שר' חייא אמר: הדלקת האש היא כדי שישחת העץ מכדי אפשרות שיעשו בו מלאכת האומן, ור' יהודה בן בתירא אומר: כדי שתאחז האש משני צדדין. והוסיף: ואף על פי שאין ראיה לדבר שזו נקראת בעירה לענין שבת, מכל מקום יש זכר לדבר שעץ כזה נקרא שרוף, שנאמר: "הנה לאש ניתן לאכלה את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה" (יחזקאל טו, ד).

מאחר שדובר בענין זה, מביאים פסוק אחר הדן בהבערת האש. שמסופר על המלך יהויקים "והאח לפניו מבערת" (ירמיה לו כב). ובשאלה מאי [מהי] אח זו נחלקו אמוראים. רב אמר שהכוונה היא לאחוונא [עץ ערבה]. ושמואל אמר: מדובר כאן בעצים שנדלקו באחוונא, כלומר, באחווה, שכל העצים נדלקים זה מזה, ואף הקטן מן הגדול. אף פירוש המלה "אחוונא" נשתכח, ומסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] לאנשים בשוק: מאן בעי [מי רוצה] אחוונא? אישתכח ערבתא [ונמצא שמכר ערבה], והובן פירושה של המלה.

אמר רב הונא: קנים שמדליק בהם מדורה בערב שבת אין צריכין שיידלקו רוב הקנים לפני כניסת השבת, לפי שהם נדלקים היטב. ואולם אם אגדן — נעשו הקנים כקורת עץ וצריך להדליק את הרוב. וכן גרעינין של תמר שמדליק בהם אין צריכין רוב, שהם בוערים בקלות. ואולם אם נתנן בחותלות (סלים קלועים) צריכין שיידלק הרוב. מתקיף לה [מקשה על כך] רב חסדא: אדרבא, איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר] לומר, שכן קנים — מבדרן [מפוזרים], ואילו כאשר אגדן — לא מבדרן [אינם מפוזרים], ולכן קנים אגודים בוערים טוב יותר מאשר קנים בודדים. וכן, גרעינין — מבדרן [מפוזרים], ואם נתנן בחותלות — לא מבדרן [אינם מפוזרים]. איתמר נמי [נאמר גם כן] מעין דברים אלה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And, however, in the outlying areas, meaning in all of Eretz Yisrael outside the Temple, it is prohibited to light a bonfire on Shabbat eve, unless there is sufficient time for the fire to take hold in most of the bonfire, while it is still day. Rabbi Yehuda says: With a bonfire of coals, even in the outlying areas one is permitted to light the fire on Shabbat eve at nightfall, even if the fire only spread to any amount of the bonfire. The coals, once they are kindled, will not be extinguished again, and there is no concern lest he come to tend to them on Shabbat.

GEMARA: We learned in the mishna that one may only roast meat and other food items if there remains sufficient time so that they could be roasted while it is still day. The Gemara asks: And how much do they need to be roasted in order to be considered sufficient, so that it will be permitted to complete their cooking afterward? Rabbi Elazar said that Rav said: So that they will be roasted while it is still day like the food of ben Drosai, which was partially roasted. Ben Drosai was a robber and pursued by all. He could not wait for his food to roast completely, so he sufficed with a partial roasting. It was also stated by another of the Sages, as Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said: Anything that is already cooked like the food of ben Drosai by a Jew, no longer has a problem of the cooking of gentiles. If a gentile completed cooking this food, it is, nevertheless, permitted to eat, even though, as a rule, it is prohibited to eat food cooked by gentiles. It was taught in a baraita, Ḥananya says: With regard to anything that is already cooked like the food of ben Drosai, it is permitted to keep it on the stove on Shabbat and even though this stove is not swept of coals and the burning coals are not covered with ashes. Since the food was already cooked to that extent, there is no concern that he will come to stoke the coals.

We learned in the mishna that one may only place bread in the oven on Shabbat eve at nightfall if there remains sufficient time for its surface to form a crust while it is still day. According to Rabbi Eliezer, it is permitted to place bread in the oven on Shabbat eve while it is still day if there remains enough time for a crust to form on its bottom side. A dilemma was raised before them: With regard to the bottom mentioned in the mishna, is it that side close to the oven, or perhaps is it the bottom that is close to the fire? Come and hear a resolution to this dilemma from what was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says explicitly: So that its surface that is stuck to the oven will form a crust.

We learned in the mishna that one may lower the Paschal lamb into the oven on Shabbat eve at nightfall. The Gemara explains: What is the reason that this was permitted? Because the people of the group who registered to be counted together for the offering and eating of the Paschal lamb are vigilant in the performance of mitzvot and they will not transgress the halakhot of Shabbat. The Gemara asks: And if that was not so, there would not be permission to do so? Didn’t the Master say: The meat of a kid, whether it is in an oven that is sealed or whether it is in one that is not sealed, everyone agrees that he may well place it in the oven at nightfall because taking it out of the oven harms it, and there is no room for concern that he will do so? If so, there is no room for concern with regard to the meat of the Paschal lamb, which must be either a goat or a lamb (Exodus 12:5). The Gemara answers: In any case, it is necessary to emphasize the vigilance of the members of the group, as there, where it was permitted, it was specifically in a case that the goat was cut into pieces. However, here, with regard to the Paschal lamb, the goat is not cut into pieces. It is roasted whole, in accordance with the halakhot of the Paschal lamb. Consequently, it does not roast quickly, and there is room for concern lest he stoke the coals in order to accelerate the roasting. However, since the members of the group are vigilant, the Sages permitted it.

We learned the following in the mishna: And one may light the fire in the bonfire of the Chamber of the Hearth in the Temple on Shabbat eve adjacent to nightfall and allow the fire to spread afterward throughout the entire bonfire. The Gemara asks: From where are these matters that doing so is permitted, derived? Rav Huna said, as it is stated: “You shall kindle no fire in all of your habitations on the day of Shabbat” (Exodus 35:3). The Gemara infers: “In all of your habitations,” the dwelling places of the Jewish people, you may not kindle fire, but you may kindle fire on Shabbat in the bonfire of the Chamber of the Hearth, which is in the Temple. Rav Ḥisda objects: If so, if that is the source for the fact that kindling the fire is permitted on Shabbat eve at nightfall, it should also be permitted to kindle it even on Shabbat itself. Why kindle the fire while it is still day? Rather, Rav Ḥisda said, it should be understood as follows: When the verse came, it came to permit burning the limbs and fats of the sacrifices on the altar, even on Shabbat. Lighting the bonfire of the Chamber of the Hearth was not permitted on Shabbat itself, since it is not part of the Temple service. It was kindled merely for the benefit of the priests. The fact that there was no concern about lighting the bonfire on Shabbat eve at nightfall is because the priests are vigilant with regard to mitzvot, and they will certainly not come to stoke the coals.

We also learned in the mishna that in the outlying areas one may not light a bonfire on Shabbat eve at nightfall unless there is sufficient time for the fire to take hold in most of the bonfire. The Gemara asks about this: What is meant by the measure of most of it? Rav said: Most of each and every one of the branches. And Shmuel said: It is sufficient if the branches are sufficiently lit so that they will not say to each other: Bring thinner branches, which are easier to kindle, and we will place them beneath the existing branches to accelerate their burning. Rav Ḥiyya taught a baraita to support Shmuel, from a halakha that was stated with regard to the Temple candelabrum. The baraita said that it must be lit to the point that the flame will ascend on its own and not that the flame will ascend due to something else. In a place where kindling is required, it is sufficient to ensure that the fire burns on its own (Tosafot).

To this point, the Gemara was discussing a bonfire. However, the Gemara asks: What is the halakha with regard to a single branch that one kindles on Shabbat eve? Rav said: Most of the thickness of the wood must ignite while it is still day, before Shabbat. Others say the same halakha in the name of Rav: Most of the circumference of the wood must ignite while it is still day, before Shabbat. Rav Pappa said: Since there is disagreement with regard to Rav’s halakha, and it is not clear exactly what he said, therefore, we require most of its thickness to ignite and we require most of its circumference to ignite; thereby, we avoid entering into a situation of uncertainty. The Gemara comments: This dispute is parallel to the dispute of the tanna’im, who disagreed with regard to a different matter. Rabbi Ḥiyya said: A fire is considered to be kindled when the wood will be ruined to the extent that it can no longer be used for the work of a craftsman. And Rabbi Yehuda ben Beteira says: So that the fire will take hold from both sides of the wood. And he added: And even though there is no proof for the matter, i.e., what constitutes burning as far as Shabbat is concerned, nevertheless there is an allusion to the matter that wood in this condition is considered burnt, as it is stated: “Behold, it is cast into the fire for fuel; the fire consumed both of its ends and the midst of it is burned. Is it fit for any work?” (Ezekiel 15:4).

Along the same lines, the Gemara cites a different verse that discusses burning fire, as it relates to King Jehoiakim: “And the hearth [aḥ] was burning before him” (Jeremiah 36:22). Amora’im disputed the question: What is the aḥ mentioned in the verse? Rav said that it means willow branch [aḥvana]. And Shmuel said: It is referring to wood that was lit with aḥvana, meaning with fraternity [aḥva], i.e., that each piece of wood is lit from another, even small ones from large ones. The meaning of the word aḥvana was forgotten; the Gemara relates that this man, who said to people in the marketplace: Who wants aḥvana? And he was found to be selling willow, and therefore, the meaning of the word was understood.

Rav Huna said: Reeds with which he lights a bonfire on Shabbat eve do not require that most of the reeds ignite prior to Shabbat, because they burn easily. However, if he tied them together into a bundle, the reeds assume the legal status of a wooden beam and most of the reeds need to catch fire before Shabbat. The same is true with regard to date seeds that he kindles. They do not require that most of them catch fire before Shabbat, because they burn easily. However, if he placed them in woven baskets [ḥotalot], most of the seeds need to ignite before Shabbat. Rav Ḥisda strongly objects to this: On the contrary, the opposite makes sense, as reeds are scattered and difficult to burn. When they are bundled, they are not scattered, and therefore burn more easily. Similarly, seeds are scattered. And if he placed them in woven baskets, they are not scattered. It was also stated

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנך תרי תלמידי מר מציל בחד מאנא ומר מציל בתרי תלתי מאני קמיפלגי בפלוגתא דר' אבא בר זבדא ורב הונא פליג ר' אבא בר זבדא ורב הונא בפ' כל כתבי הקודש (דף כ) דתנן מצילין סל מלא ככרות כו' ואמרינן אמר רב הונא לא קשיא כאן בבא להציל כאן בבא לקפל ר' אבא בר זבדא אמר רב כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת:

סליק פירקא קמא.

הנהו תרי תלמידי חד מציל סל מלא ככרות אפילו באותה חצר בחד מנא כרב הונא וחד מציל בד' ה' מאני כר' אבא בר זבדא וחלוקת רבי אבא בר זבדא ורב הונא בפ' כל כתבי הקודש:
צליית בשר וביצה אסיק' כמאכל בן דרוסאי וכל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע"ג כירה אע"פ שאינה גרופה ולא קטומה. קרומיו של פת אוקימ' קרומת פנים המדובקים בתנור וכיון שקרמו פנים מותר לשהותה והכין מפרשא בפ' דלקמן בכירה (שבת לז:):

משלשלין את הפסח לתנור עם חשכה אוקימ' משום דבני חבורה זריזין הן הא שאר בני אדם לא ואי גדיא הוא מינתה הוא כלומר אינו שלם אלא מנותח אברים כיון דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה הלכך לא אתי לחתויי בגחלים בין שריק התנור בין לא שריק התנור שרי. אברי דברחא שריק שרי לא שריק רב ירמיה מדפתי אסר ורב אשי שרי וקיי"ל כוותיה. בשרא אגומרי אסיר אלא א"כ נצלה כל צרכן. קרא חייא בתנור רבינא שרי.

ומחיזין את האור במדורת בית המוקד משום דכהנים זריזין הם. וקרא לאברים ופדרים הוא דאתא דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם בכל מושבותיכם אינכם מבערים אבל אתם מבערים לאברים ופדרים ובגבולין כדי שיצית האור ברובו רב אמר רוב כל עץ ועץ.

ושמואל אמר כדי שאין צריכין להביא אחרים תחתיהן כדי שידליקם והלכתא כשמואל דתני ר' חייא לסיועיה [לשמואל] שתהא שלהבת עולה מאיליה ולא על ידי דבר אחר.

עץ יחידי אסיק' בעינן רוב עביו ורוב היקפו ואת האח לפניו מבוערת רב אמר אחואנה.

קרא לאברים ופדרים הוא דאתא. פי' לאברים ופדרים של חול שהעלן בחול ע"ג המזבח והן נשרפין והולכין שהוא מותר לחתות ולהבעיר בהן ולהוסיף בהן אש באותה המערכה עצמה שלהן, אבל להעלות או לעשות מערכה אחרת בפ"ע לשל חול אסור ושל שבת ודאי מקטירן והולך, ובתוס' מאריכין בזה. (יי"נ ובנותיהן ופתן כולן אפרש אותן במקומם במס' ע"ז בס"ד.)

גמרא: קרא כי אתא לאיברים ופדרים הוא דאתא. כלומר, לאיברים דחול שמשלה בהן האש מאמש.
ולא לעשות להם מערכה בפני עצמן קאמר, דהא אמרינן לקמן (שבת כד, ב) עולת שבת בשבתו (במדבר כח, י) ולא עולת חול בשבת, אלא להוסיף בה אש ולחתות בהן ולהבעיר באותה מערכה עצמה שלהן.
והקשו בתוס' היכי נפקא לן כל הני דרשות ממושבותיכם, דהכא דרשינן ליה לאיברים ופדרים ובריש מסכת יבמות (ו, ב) דרשינן מיניה שאין מיתת בית דין דוחה את השבת, ובקדושין פרק קמא (לז, ב) דרשינן מיניה דלא תבעי קדוש בית דין כמועדות. ותירצו דתרי מושבותיכם כתיבא, דבפרשת אמור אל הכהנים כתיב (ויקרא כג, ג) שבת היא לה' בכל מושבותיכם, ומיניה דרשינן בפרק קמא דקדושין דשבת לא בעיא קדוש בי"ד כמועדות, ואף על גב דרש"י ז"ל לא פירש כן שם והכא דרשינן אברים ופדרים מיתורא, מדהוה ליה למכתב בכל מושבות וכתב בכל מושבותיכם.

כל תבשיל שהוא מבושל ביד ישראל כשיעור הראוי לבן דרוסאי אע"פ שנגמר אח"כ על ידי גוי מותר ואין בו משום בשולי גוים ושמא תאמר והלא דיו בחתוי גחלים ומה הוצרך ללמד בהגיע לשיעור בן דרוסאי ע"י ישראל פירשוה במסכת ע"ז כשנטלה תרומתו מן האש וגוי החזירה שאם לא הגיע לשליש לא נקרא זה בישול כלל והרי כל בשולה ביד גוי וצריך לחתות אח"כ ושם יתבאר עקר הענין בע"ה:

זה שביארנו במשנה שנותנים פת לתנור וחררה על גבי גחלים ובלבד שיקרמו פניה המדובקים בתנור יש שואלים בה ואם לשבת הוא רוצה בה היאך נוטלה והרי רדיית הפת שבות וכ"ש נטילת חררה שהוא נוגע בגחלים עד שיש מפרשים בחררה שממתין עד שיכבו הגחלים או שנוטלה בכוש או בסכין וברדיה שממתין עד למחר שיפול הפת מאליו ויש שואלים בה וא"כ אף בפחות משיעור זה יהא מותר שהרי זה כתבשיל חי שאיסור רדייתו מונעתו מליקרב שם ואין זה כלום שאיסור רדייה הואיל והותר מקצתו למי ששכח פת בתנור ובשינוי כמו שיתבאר במסכתא זו קל הוא בעיניו ויבא להקל בו ויש מפרשים מכח משנה זו שאף במזיד מדביק בשיעור זה ורודה על ידי שינוי שיעור שלש סעודות ולא נאמר שם שכח אלא לריבותא שאפילו בשכח אין מתירים לו רדייה אלא לשלש סעודות ובשינוי ולא עוד אלא שלדבריהם המזיד הוא קל יותר משכח שהמזיד שעות היום אנסוהו וחשב שעדיין שהות ביום ומה לו לעשות אבל זה שכבר הדביק מבעוד יום והיה לו שהות ביום לרדות היה לנו לקונסו ולומר שאף זה אסור בשלש סעודות ועיקר הדברים בשיטה זו בשאין לו מה יאכל ואף במזיד התירו לו בשיעור זה ליתן ולרדות בשבת מזון שלש סעודות:

אברים ופדרים של תמידין ומוספין הקרבים בשבת מקטירין אותן בשבת עצמו ואע"פ שזמנן כל הלילה אין ממתינין אותן מפני שמצוה בזמנה עדיף והוא שאמרו במסכת יומא בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי תמידין ומוספין זמנן כל הלילה ואעפ"כ קרבין בשבת ויש מי שפרשה באברים ופדרים של ערב שבת שנקטרים בשבת וכגון שיפקעו מבעוד יום וכמו שאמרו במסכת יומא שאם משלה בהן האור מותר ואיפשר שעל זו פירשו גדולי הצרפתים להתיר הקטרן כל הלילה:

כבר ביארנו במשנה שבגבולין כל שמבעיר מדורה צריך להבעירה מבעוד יום ברוב עביה של כל בקעת ובקעת וברוב הקיפה ויש פוסקים כל שהוצת כל כך עד שאין צריך לומר עוד הבא עצים דקים להדליק תחתיו כלומר שבמה שהוצת דולק כלו ועל הדרך שאמרו בתורת כהנים לענין מנורה להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה אלמא כל שהוא בדרך זה הדלקה הוא ומ"מ בעץ יחידי דוקא רוב עוביו ורוב הקיפו שבשיעור זה נשחת העץ ממלאכת אומן ר"ל שאינו ראוי עוד למלאכה:

למשרי אברים ופדרים הוא דאתא עיין מ"ש במה"ק לקמן בפ' במה מדליקין בה' ולא בשמן שריפה:

בד"ה איבעיא כו' מיהו בירושלמי משמע דלהקל בא כו' ריב"א עכ"ל מפסקי התוס' נראה דריב"א מפרש לה בהיפך דהך דגבי תנור ממהר לקרום ור"א להקל בא וצ"ל לפי זה הא דקאמר בירושלמי בלחם הפנים עד שיקרמו פניו בתנור לאו היינו פנים המדובקים בתנור קאמר דההיא קרימה כל דהו סגי בשבת הכא כדקאמר הכא לר"א אלא עד שיקרמו כל פניו של לחם הפנים שבתנור קאמר ודו"ק:

סליק יציאות השבת פרק ראשון

בגמרא כתנאי רבי חייא אומר כדי שישחת העץ ממלאכת האומן ר"י בן בתירא אומר כדי שתאחז האש משני צדדים אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה וכו' מתוך פירש"י והתוס' נראה דה"פ שמביא תנאים שרבי חייא ס"ל רוב עביו דמדאמר כדי שישחת וכו' ופשיט ליה לגמרא שאינו נשחת ממלאכת האומן אלא היכא שנאחז האור ברוב עביו ורבי יהודה בן בתירא שאמר כדי שתאחז האש משני צדדין פירוש משני צדדיו מבחוץ דהיינו רוב הקיפו ומביא רבי יהודה בן בתירא זכר לדבר דכשהאור נאחז בשני צדדיו אז הולך ודולק מעצמו מדכתיב ביחזקאל גכי עצי גפן את שני קצותיו אכלה האש וגו' ומפ' שני קצותיו היינו שני צדדיו מבחוץ דהיינו רוב היקפו ואע"ג דשם כתיב היצלח למלאכה דמשמע דמשתאחז האש בשני צדדיו נשחת ממלאכת האומן ובדברי ר"י בן בתירא משמע דכשנאחז האש משני צדדים אינו נשחת ממלאכה עצי גפן שאני דהן נשחתים במהרה משא"כ שאר העצים ומ"מ מביא קצת זכר לדבר גם לשאר עצים דמשנאחז האש משני צדדיו הוא הולך ודולק מעצמו דמנקט קרא את שני קצותיו אכלה האש ש"מ דדרך דליקת אש הוא בהכי גם בשאר עצים דכשמדליקין אותן משני קצותיו דהיינו משני צדדיו מבחוץ דהיינו רוב היקפו הוא הולך ודולק מעצמו ודו"ק:

ברש"י תני רבי חייא וכו' וקשה לי וכו' דרמי בר חמא קתני לה התם בפרק במה מדליקין והכא תני לה רבי חייא ועוד דלאו מתני' היא פי' האי לישנא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה אינו מדברי הברייתא דתני רמי בר חמא דהברייתא לא תני שם אלא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בהן במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד ומפרש רמי בר חמא הברייתא מדעתו דהכי משמע להגמרא מהאי קרא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה וכו' ועיין לקמן בגמרא בדף שאחר זה א"כ מבואר הוא שלשון זה אינו מדברי הברייתא ובברייתא דרבי חייא דהכא תנא בגוף הברייתא בהדיא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה א"כ ש"מ דלאו היינו הברייתא דלקמן בפ' במה מדליקון ושאר רבותינו פליגי אר"י הלוי וסבירא להו דברייתא זו לר' חייא לא מיתנייא לענין מנורה אלא לענין מדורה שמדליקין בע"ש אבל אני מצאתיה כו' לגבי מנורה פירוש שבספרי בפרשה אמור בפסוק להעלות נר תמיד גבי מנורה תגי האי לישנא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה ר"ל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כן הוא המשך דברי רש"י הגם שדברים פשוטים הם כתבתי שלא יצטרכו התלמידים להטריד שכלם בזה:

בתוס' ד"ה איבעיא להו וכו' ומיהו בירושלמי משמע דלהקל בא וכו' עד שיקרמו פניו בתנור פי' שצריך לחשהותו בתנור עד שיקרמו פניו לגמרי וא"כ משמע דהכי ס"ל לר"א דסגי בקרימה כל דהו וא"כ משמע דהכא רבי אליעזר להקל על דברי חכמים בא ומדקתני הכא בברייתא בדברי ר"א כדי שיקרמו פניו המדובקים בתנור ש"מ דפניו המדובקים בתנור ממחרים לקרום שהרי ר"א להקל בא והוי פי' הבעיא והפשיטותא בהפוך ממה שפירשו התוספות לפי פי' רש"י וק"ל:

ד"ה למשרי אברים ופדרים וכו' וקאמר דס"ד אמינא הואיל ובענין מועדות כתיבי תבעי קדוש ב"ד כמועדות קמ"ל לא מלא תבערו אש בכל מושבותיכם דריש וכו' כצ"ל:

גמ' מותר להשהותו ע"ג כירה כו' כצ"ל:

שם ואע"פ שאין ראיה לדבר כו'. נ"ב נ"ל שהוא דברי רבי חייא ומביא זכר לדבר שמצינו שהקפיד הכתוב גבי שריפת עצים שאינה ראויים למלאכה ה"ה לענין איסור חשבינן כאילו נשרף מבעוד יום כשאינם ראוים למלאכה אבל מפירש"י יראה שרבי יהודה מביא זכר לדבר ומביא קצת ראיה שמצינו שכשה ודלק משני קצותיו הוי שוב הולך ודולק אפי' בכל העצים ונהי שאינו דומה שאר עצים לעצי גפן במה שידוע שניחר מבפנים אבל (לב"ה) [לכה"פ] שמעי' ששוב הולך ודולק ודו"ק:

תוס' בד"ה איבעיא להו כו' תנור והא דקאמרי כצ"ל:

תד"ה איבעיא. והא דקאמרי רבנן כו' אחת מפניה כו' ומיהו בירושלמי משמע דלהקל בא כו'. ולי עוד ק"ק מדוע לא מיבעיא ליה להש"ס פירוש שיקרמו פניה שבדברי ת"ק או אחת מפניה או כל פניה ע"כ נלע"ד בדעת רש"י דר"א ודאי להקל בא דלת"ק בעינן כל פנים ואף הפנים שלמעלה דכלפי ראש התנור המתאחר להקרם מכולן ולר"א די בכדי שיקרום התחתון רק דהש"ס בעי הי תחתון קאמר ומ"מ ר"א לקולא והא דקרי רש"י חומרא אי אמרינן דר"א על פנים המדובקים קאמר לא נגד הת"ק אלא נגד צד הב' דהאיבעיא ואולי מש"כ הרע"ב המדובק כו' דהוא נאפה תחלה קודם כו' שכלפי אויר התנור ר"ל כלפי ראש התנור ובתור"ע הביא בשם ש"ל דהרע"ב מיירי בתנור גרוף ואינו נ"ל:

[ברש"י ד"ה תני ר"ח (בסופו). ואני מצאתי אותה בת"כ כו'. ותני ר"ח דקאמר היינו בת"כ לפי שהוא סידרו. עיין מש"כ ביומא (ד) ברש"י ד"ה דתני ר"ח] :

גמ' אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד. עי' יומא דף טו ע"ב תוס' ד"ה ואחת:

שם אמר ר' פפא הלכך בעינן רוב עביו. חולין דף עו ע"ב וכעין זה סוטה דף מ ע"א וחולין דף סה ע"א:

ר' יהודה אומר בפחמין כ"ש. הטור פסק כר' יהודה וצ"ל דס"ל למאי דמסקי' בכריתות ס"פ אמרו לו דהמחתה בגחלים להתחמם והובערו הוה מלאכה שא"צ לגופא ותליא בפלוגתא דר' יהודה וא"כ צ"ל דמשנתינו ס"ל שאצ"ל חייב ומשו"ה חיישינן שמא יחתו בגחלים ור' יהודה אע"ג דס"ל משאצ"ל חייב מ"מ בגחלים ליכא חששא שיחתו. אך הטור הא פסק בעלמא מלאכה שאצ"ל פטור א"כ בגחלים לחמם בהם ליכא חיוב חטאת בחיתוי וממילא ליכא למגזר בע"ש עם חשיכה:

תחתון האיך דגבי תנור כבר העתקתי לעיל מ"ש בגליון מ"א שלי בזה ע"ש:

בני חבורה זריזין הם עיין עירובין ק"ג ע"א ובירושלמי דפרקין פריך ממשנתינו אהא דתנן במס' פסחים בפסח שחל להיות בשבת לא הוציאו הפסח מהעזרה עד שחשיכה מוצאי שבת ומשני בני חבורה זריזים הם פי' שהי' ס"ל דמשלשלים משום דשבות במקדש אפי' במקדש התירו א"כ אמאי לא הוציאו הפסח גם בשבת מהר הבית לירושלים הא ירושלים כרמלית הוה כמבואר פ"ק דעירובין דלתותי' נעולות בלילה ומשני הכא טעמא אחריני איכא משום בני חבורה זריזים אבל שבות דמקדש במדינה לא התירו. ובירושלמי פ"ו דפסחים סוף הלכה א' הקשה כן אהבאתו חוץ לתחום אמאי לא ידחה שבת כמו משלשלים ומוקי ליה חוץ לירושלים אבל בירושלים אין שבות אבל בשמעתין מקשה ממה שהמתינו בשבת ולא הוציאוהו מהר הבית לירושלים דהוה ג"כ בירושלים הוצרך לתרץ משום בני חבורה זריזים כנלע"ד. ופירושו של ק"ע אין לו שחר. שוב מצאתי בשלום ירושלים פ"ו דפסחים קרוב למ"ש עיי"ש:

תהלה לאל ראשון. נצרני כאישון בחי' פרק ראשון הוא יתמוך ימיני בחי' פרק שני:

בגמרא פיסקא ומאחיזין את האור מה"מ אמר ר"ה לא תבערו כו' וקשיא לי טובא בזו הסוגיא דמעיקרא מאי ס"ד להקשות מה"מ דמשמע דבעי למימר דיש באחיזת האור איסור דאורייתא בגבולין וכדדריש ר"ה נמי להדיא מקרא דלא תבערו דבכל מושבותיכם אי אתה מבעיר ולא ידעתי מה צד מלאכה איסור דאורייתא שייך כאן כיון שהתחיל בה מבע"י המלאכה נגמרת מאליה בשבת ומה שנא מכל הנך דלעיל דפליגי בה ב"ש וב"ה בדיו וסמנין ואונין ומצודות דמשמע מכל הסוגיא דאפילו בית שמאי דאסרו היינו משום שביתת כלים או משום גזירה וב"ה שרו לגמרי ואף ע"ג דמודו ב"ה בהאי דאין צולין בשר כו' הא מסקינן לעיל דהיינו משום גזירה שמא יחתה בגחלים. ולפ"ז אינו אלא מדרבנן וכמו שפירש"י להדיא כאן במשנתינו מדורה גופא דמה שאסור בגבולין אינו אלא משום שמא יחתה. נקטינן מיהא דלכ"ע לא שייך צד מלאכה דאורייתא במה שמאחיזין האור מבע"י אפילו אם לא הצית ברובה. והנלע"ד בזה דהאי מה"מ לאו סתמא דתלמודא קאמר אלא ר"ה גופא מסיק לה בהאי לישנא כדאשכחן בדוכתי טובא. א"כ לפ"ז מצינו למימר דר"ה לקושטא דמילתא ס"ל דאפילו בשבת מותר לעשות מדורה בבית המוקד מן התורה אם נאנס לעשותה מבע"י והיינו לפירוש הרמב"ם שכתבתי בסמוך דהנך עצים גופייהו לצורך המערכה נינהו ולשיטת רש"י והמפרשים נמי שכתבו דמדורת בית המוקד היינו לצורך הכהנים שמתחממים שם אפ"ה י"ל דסבר רב הונא דשרי מדאורייתא כיון שאם לא יעשה המדורה להתחמם אפשר שהיו באים לידי סכנת חולי מעיים כדאיתא להדיא במשניות דשקלים שהיו צריכין להתרפאות תמיד מחולי מעיים ומש"ה אם ע"י אונס לא נעשה המדורה קודם השבת מותר מדאורייתא ומש"ה מותר אפילו מדרבנן להאחיז האור בית המוקד מבעוד יום ולא גזרינן שמא יחתה כיון דליכא חשש איסור דאורייתא בכך. ועוד יש לפרש בענין אחר דר"ה סובר דהא דלא חיישינן בבית המוקד לשמא יחתה היינו דאפילו יחתה או יבעיר לכתחלה אפ"ה מותר מדאורייתא מדאשכחן בברייתא בכריתות ס"פ אמרו לו דהחותה גחלים בשבת להתחמם אינו חייב משום מבעיר למאן דס"ל כר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ע"ש אע"ג דהתם משמע דדוקא להחתות גחלים פטור אפילו אם ע"י חתיית גחלים יובערו הגחלים מאיליהן אפ"ה הוי מלאכה שא"צ לגופה לפי שאינו רוצה בהבערתן אלא להתחמם בגחלים בלא הבערה אבל המבעיר בידים אפילו להתחמם חייב מ"מ אפשר דשאני הכא כיון שהכהנים לא היו צריכין להתחמם אם לא לצורך העבודה דלא סגיא בלא"ה א"כ הוי שפיר מלאכה שא"צ לגופה וא"כ לפ"ז מש"ה לא חייש ר"ה להא דאקשי ליה ר"ח א"ה אפילו בשבת נמי כיון דלקושטא דמלתא סבר ר"ה דאה"נ דמותר מדאורייתא אפ"ה אסור מדרבנן כמו כל מלאכות שא"צ לגופה דהוי פטור אבל אסור כנ"ל ועיין מ"ש בזה בקידושין דף ל"ז בלשון התוספות ודו"ק:

בתוס' בד"ה למישרי אברים ופדרים וא"ת אי אברים ופדרים דחול כדפי' הקונטרס כו' ואי אברים ופדרים דשבת כו' הא מעולת שבת נפקא כו' וי"ל דמיירי במשלה בהן האור כו' עכ"ל. ולולי תירוצם היה נ"ל ליישב הקושיא בענין אחר דרב חסדא דמוקי קרא למשרי אברים ופדרים היינו אליבא דר"ע דפרק אלו קשרים דהלכתא כוותיה דדריש התם דעולת שבת בשבתו היינו שחלבי שבת קריבין בי"ט יכול אף ביום הכיפורים ת"ל בשבתו. נמצא לפ"ז מצינו למימר דהא דדריש ר"ע בכה"ג היינו דוקא לבתר דכתיב בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים דשבת בשבת אע"ג דאפשר להקטירם בלילה. א"כ ע"כ דהאי עולת שבת בשבתו בא ללמד על חלבי שבת שקריבים ביום הכיפורים ומיתור דוי"ו יתירה בשבתו ממעטינן של יה"כ בשבת אבל אי לאו ילפותא דמושבותיכם דר' חסדא הוי דרשינן מקרא דעולת שבת בשבתו בחד ענינא דכולה למעוטי אתא דהיכא שחל יה"כ במ"ש או איפכא צריך להקריב עולת שבת בשבתו דוקא ולא בשבת אחרת וכיון דאין חלבי יה"כ קרבין בשבת ולא של שבת ביה"כ הלכך צריך להקטירו בשבת דוקא ביומו כיון דאי אפשר להקטירם בלילה ויפסלו בלינה אבל בשבת ויה"כ דעלמא לעולם דאין רשאי להקטיר באותו שבת כיון שיוכל להקטירם בלילה כמ"ש התוס' מש"ה שפיר איצטריכו תרי קראי. ומתוך כך נתיישב מה שהקשו התוספות בא"ד הא איצטריך מושבות כדדריש בקידושין ולמאי דפרישית א"ש דהתם ר"ע הוא דאמר לר"י לדבריך שאתה אומר דעולת שבת בשבתו לאו אחלבי שבת קריבין בי"ט קאי משום דסבירא לך נדרים ונדבות קריבין בי"ט אע"ג דאפשר לעשותן לאחר י"ט וא"כ מכ"ש דאברי שבת קריבין באותו שבת אע"ג דיוכל להקטירן בלילה דחביבה מצוה בשעתה. וא"כ תו לא איצטריך מושבות לר"י להך דרשא דאינו נוהג לאחר ירושה וישיבה או כדדריש ר"י לענין שריפת בת כהן ועיין מ"ש בזה בחידושי קידושין דף י"ז בלשון התוס' ד"ה והרי שבת. ולפ"ז א"ש נמי דר"ה ור"ח דשמעתין לטעמייהו ר"ח דוקא מוקי לה לאברים ופדרים דשבת שקריבין בשבת דס"ל בפרק טרף בקלפי דסופו דתמיד דהיינו הקטרתו נמי דוחה שבת ור"ה דשמעתין נמי לשיטתו דס"ל בפרק טרף בקלפי דסופו אינו דוחה שבת והיינו אפילו דשבת בשבת ואם כן אייתר ליה מושבותיכם להך דרשא דהכא להתיר במדורת בית המוקד בשבת כנ"ל ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס' כאן עיין ביומא בפרק טרף בקלפי באריכות. ולפמ"ש אין צורך לדחוק דבכשרים נמי בעינן משלה בהן האור כלישנא בתרא דהתם ודוק היטיב:

בגמרא תנא רבי חייא לסיועיה לשמואל כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה וכתב רש"י ז"ל שני פירושים בשם רבותיו. ולענ"ד נראה דדא ודא אחת היא דאע"ג דרש"י כתב שמצא בת"כ לגבי מנורה מ"מ נראה דממילא שייכא נמי הך דרשא גופיה גבי שבת והיינו למאי דאמר רמי בר חמא לקמן בר"פ במה מדליקין דמקרא להעלות נר תמיד ילפינן הך מלתא ומצאתי בספרי פרשת בהעלותך דמהאי קרא גופא להעלות נר תמיד ילפינן דהדלקת מנורה דוחה שבת אע"ג דלאו מלאכה גמורה הוא והיינו מדכתיב תמיד אפי' בשבת. א"כ לפ"ז מצינו למימר דלאחר שהדליק המנורה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה שוב אינו רשאי להדליק בשבת יותר מזה והשתא א"ש דמייתי הכא ברייתא דרבי חייא לענין שבת גופיה וא"ש נמי הא דאמרינן לקמן בדרמי בר חמא דהוא תני לה הוא אמר לה היינו משום דבברייתא דתני רמי ב"ח לקמן איירי לענין הדלקת מנורה בחול שאין להדליקה בפתילות ושמנים שאסורין בשבת משום שנאמר להעלות נר תמיד. אלא דאכתי לא משמע האי טעמא שפיר מהאי קרא כמ"ש רש"י לקמן מש"ה מסיק התם הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה והיינו כברייתא דרבי חייא דהכא דתנא לה לענין שבת כדדרשינן להעלות נר תמיד אפילו בשבת כדפרישית משום הכי אמר רמי ב"ח דהאי דרשא גופיה שייך נמי בברייתא דלקמן דממילא ילפינן נמי מהאי קרא דאין להדליק במקדש אפילו בחול בפתילות ושמנים הפסולים בשבת כי היכי דדרשינן מהאי קרא לענין שבת דבעינן כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ודו"ק:

סליק פרק קמא

כיון דכולא ליליא זמן ערבית לא מרתת ואתי למפשע מכאן מקשים על מ"ש הרב פרי חדש א"ח סי' תל"א דמשמע מדברי הרמב"ם דהא דאמרו דילמא אתי לאמנועי ממצוה לאו למימרא דילמא ישכח ולא יבדוק דכיון דאית ליה זמן כל הלילה לא חיישינן להכי אלא היינו לומר שימנע מעיקר המצוה לבדוק בתחילת הלילה וכו' ע"ש וזה נראה הפך מסוגיין דלשינויא בתרא טפי איכא למיחש אי איכא זמן כל הלילה עכ"ד ויש לחלק וק"ל:

טריחותא למיסר המייניה וכו' התו' הביאו משם מחזור ויטרי דבעי אזור שלא יהא לבו רואה את הערוה וכו' ומשמע דחוץ מתפלה שרי לבו רואה את הערוה. וידוע דמחזור ויטרי חיברו רבינו שמחה על פי רש"י כמ"ש המרדכי פרק החולץ. ואתיא כי הא דכתבו הפוסקים בשם רש"י דלבו רואה את הערוה מותר וכ"כ תוס' ישנים כ"י בשלהי מי שמתו משם רש"י אמנם בספר האורה כ"י המיוחס לרש"י שם מפורש דלבו רואה את הערוה אסור וכבר אנכי העירותיהו בקונט' אחרון לספר הקטן מחזיק ברכה סי' ע"ד:

רמי פוזמקי ומצלי עמ"ש בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' צ"א בס"ד:

רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא וכו' אפשר לפרש במה שחקר הרב באר שבע בתשובה סי' כ"א בהא דאמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט והיאך מצאנו ידינו ורגלינו שהרי אנו עושין כמה חומרות למאות ולאלפים ותירץ דהא דאמור רבנן דנקרא הדיוט היינו במילתא דלא מצי למיתי לידי איסורא דאז לא שייך ביה חומרא ופרישות והדר קשיתיה דהירושלמי בהא דאם התחילו אין מפסיקין משמע להפך עש"ב. והכא תורתם אומנותם הוה כמ"ש התוס' לקמן ודינא הוא דאין מפסיקין לתפלה כרשב"י אמור מעתה דרבי ירמיה סבר דהא דאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט הוא במילתא דלא אתי לידי איסורא אבל כגון זו דאפשר שיעבור הזמן ולא יתפללו אף דלדידהו אין מפסיקין מ"מ שפיר מצי להחמיר ולא מיקרי הדיוט ורבי זירא סבר כירושלמי דבכל גונא אתמר כל הפטור נקרא הדיוט ולכן אמר לו גם תפלתו תועבה מלבד דנקרא הדיוט גם לרבות שתפלתו תועבה דכל הפטור נקרא הדיוט בכל מילי שלא כמו שעלתה על דעת רבי ירמיה:

הוה קחליש לבייהו פירש"י דהתענו ותנא להו דאין צריך לישב כל היום. מקשים דאמאי לא פירש דתנא להו דגדול שכרם כדפירש ללשון ראשון. ואפשר לומר דבשלמא לאידך לישנא דהוו קמצערי רבנן על ביטול תורה יש לפרש שפיר דתנא להו שכר מצוה לכסא שופט צדק ולא יחושו על הלימוד. אמנם להך לישנא דחליש לבייהו מצד רעבון מאי תנא להו דגדול שכרן ואיך בזה יעלה ארוכה למלאת נפשם דהוו רעבים גם צמאים אמטו להכי פירש דתנא להו דאין צריך לישב כל היום בדין ופשוט ועמ"ש הרב עיון יעקב:

אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי, כתבו התוספות משמע דעדיף דין מת"ת והא דאמרינן פ"ג דמ"ק ההוא דטרקיה זיבורא עיילוה למערתא דחסידי ולא קבלוה למערתא דדייני וקבלוהו התם בדיינין שאינן מומחין שפעמים נוטים אחרי השחד עכ"ל ובהשקפה ראשונה ירגיש אדם מההיא דאמרינן פ"ק דברכות מהו דתימא דינא שלמא בעלמא. קמ"ל דדינא נמי היינו תורה והרי דלרבותא אמרו דדינא היינו תורה ומשמע דודאי לא עדיף מת"ת. והן אמת דמשמעותא דסוגיין כהתוס' דעדיף דין מת"ת מדרבי אמי ורבי אסי כל שעתא טפחי אעברא דדשא ומהדרי לדון והרי אמרו פרק אלו דברים דאסוותא לא לימרו בבית המדרש מפני ביטול בית המדרש. ואפילו תימא דרבי אמי ור' אסי אינהו בלחודייהו הוו גרסי מאי דהוא קצת רחוק וגם נאמר דליכא במתא מאן דדאין דינא אלא אינהו מ"מ מזריזות זה דטפחי כל שעתא מוכח דחביב להו דין מת"ת ומההיא דברכות משמע איפכא. וראיתי להרב מהרח"א בישרש יעקב שהקשה משם הרב רצוף אהבה מההיא דברכות וסלקא ליה בצ"ע וגם הרב לא יישב לזה. אך פירש דברי התוס' דמאי דקשיא להו מההיא דמ"ק היינו איך קבלוהו מערתא דדייני דעדיפי מת"ח ותירצו בדיינין שאינן מומחין ועל זה הקשה דבאומר' שאינם מומחים משמע דהם חסידים אלא דלא גמירי ובאומרם שהם נוטים אחרי השחד מוכח שהם רשעים גם הול"ל ופעמים נוטין בוי"ו ותירץ דרש"י פירש בבכורות דף כ"ט מומחה בחסידות וז"ש התוס' שאינן מומחים בחסידות ומ"ש שפעמים נוטים היינו בשודא דדייני והאריך בזה ע"ש באורך:
ולא נתקררה דעתי הקצרה בפירושיו בדברי התוס' דמאי דפירש דקושית התוס' היא ממאי דקבלוהו במערתא דדייני על זה יקשה דמאי מקשים התוספות לעולם דעדיף דין מת"ת אבל לענין קבורה אין לדקדק כל כך לקבור ת"ח אצל דיינים. תדע דהא אסיקו אדעתייהו לעייוליה במערתא דחסידי. ותו בתירוצם דמוקמי לה בדיינים שאינם מומחים יש להעיר דהני קבוראי אזלי מן הקצה אל הקצה דברישא סבור לעייוליה למערתא דחסידי דעדיפי מחכימי למעלה ממדרגתו ועד אחרן עיילוהו למערתא דדייני שאינם מומחים שנוטים אחרי השחד דפחיתי מחכימי. וגם למה שנדחק הרב הנז' בפירוש דברי התוס' יקשה דהו"ל לעייוליה למערתא דחכימי ואי תימא דחכימי נמי שם תהא קבורתם במערתא דדייני יקשה תרתי חדא דכיון דחכימי קבירי במערתא דדייני והכי הוו נהגי מאי סלקא דעתך לעייוליה להאי למערתא דחסידי היושבים ראשונה במלכות אטו משום דסנו שומעניה ליעייליניה דרגא משאר חכימי. ותו לימא למערתא דחכימי לשון שאין לטעות בו דהשתא דקאמר למערתא דדייני סתם נבא לטעות דהוו דייני מומחים:
וגם מה שפירש הרב הנז' דמ"ש שאינן מומחין היינו בחסידות ומייתי מפירש"י דבכורות דפירש במומחה דהיינו בחסידות לי ההדיוט אינו מחוור חדא דהרואה יראה דאין הכרע מפירש"י דהתם דפירושו מומחה שם הוי מומחה בחסידות אך כונתו דמ"ש שם פקיע ומומחה כאילא ביבנה הדמיון לאילא ביבנה היינו שהיה חסיד ולא נחשד אבל לעולם דפירוש מומחה שם כפירוש מומחה דבעלמא. ואפילו אי תימא דכונת רש"י שם לפרש מומחה בחסידות אין ללמוד מזה לדברי התוספות דהכא שכתבו שאינם מומחים דכונתם בחסידות וכל כי הא הו"ל לפרש ולא למנקט לשון זה על סמך דפעם אחת נקט הש"ס בחד דוכתא מומחה ופירושו מומחה בחסידות. וגם מה שפירש הרב דמ"ש התוס' שפעמים נוטים אחרי השחד דמיירו בשודא דדייני והאריך בזה ע"ש דחיק ואתי מרחיק. על כן נראה לפרש בפשיטות דכונת התוס' שאינם מומחים דלא גמירי וכיון דלא גמירי נמשך מזה שפעמים נוטים אחרי השחד בשוגג דסברי דלא אסיר וזה בא להם מחמת שאינם מומחים:
ומאי דקשיא להו מההיא דמ"ק אפשר לומר דהכי קשיא להו דמדחזינן דס"ד לעייוליה למערתא דחסידי שמעינן דזאת לפנים עיילי לכמה חכימי התם במערתא דחסידי ונתקבלו ברצון דאף דחסידי עדיפי ניחא להו דליהוו במחיצתם שאר חכימי. דאין סברא דעד האידנא לא נסו באלה לעייולי התם חכים ונהיר דאטו הנשכח כדין דחכימי צדיקי לא עיילי והא דסנו שומעניה ליעול ברישא אלא מוכרח דקבור התם כמה חכימי ומשו"ה סבור לעייולי האי נמי. ומאחר שכן קשה אמאי לא קבור דייני התם והלא דייני עדיפי מחכימי דדין עדיף מת"ת ואמאי עבדי מערתא לדייני בלחודייהו. ותירצו בדיינים שאינם מומחים וכו' אבל דייני מומחים קבור להו במערתא דחסידי. וההיא דפרק קמא דברכות דקאמר דינא היינו תורה ליכא לאותובי מינה דהתם דעסיק בעוסקי תורה חד ותרי קאמר דתלתא דיתבי בדינא לא תימא שלמא דדינא היינו נמי תורה. והשתא דידעינן דדינא תורה וכן בדין דדייני דפסקי דינא דעתייהו אגופי הלכות שמשם יצאה הוראה ומהרהרים תמיד בדיני התורה. א"כ ממילא דין עדיף מת"ת דדינא הוי תורה וגמילות חסדים בחדא מחתא ומדרש ומעשה כחדא שריין ומשו"ה רבי אמי ורבי אסי טפחי אעיברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול:
ורבינו חננאל פירש התם דמערתא דדייני היינו הנדונים שכבר קבלו דינם ונתמרקו עונם והביאוהו הריטב"א בחידושיו ובספר עין יעקב שם משם התוס' ולפי פירוש זה לק"מ אך התוס' הכא לא ניחא להו בזה דלשון מערתא דדייני לא מוכח הכי. ולרש"י שפירש התם מערתא דדייני ראשי בית דין י"ל דבתחילה עבוד מערתא דחסידי ומערתא דדייני לכבוד משום דניחא להו לחסידי דליהוו בהדי הדדי וניחא להו לדייני דליהוו בהדי הדדי ועיקרן חדא לחסידי וחדא לדייני וחכימי זימנין בהא וזימנין בהא ודוק כי עוד יש לצדד ואין להאריך:

רביעית מאכל כל אדם. קצת יש להרגיש על הטור א"ח סי' זק"ן דתלה זה ברב פפא והיא ברייתא שלימה ורב פפא לא אמרה למימרא בפני עצמה אלא דאצטריכא ליה לשינויא בעלמא. ומרן בב"י כתב שם ומ"ש ששית מאכל ת"ח איתא נמי פ"ק דשבת ע"ש והכא איתנהו לכל דברי הטור נמי:

ובגבולין. צריך להבעיר מדורתן מבעוד יום כדי שתאחוז האש ברובו: ר' יהודה אומר. אם היתה מדורת פחמין אין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא והיא דולקת והולכת דאין דרכה להיות כבה והולכת וא''צ לחתות בהן: גמ' בן דרוסאי. לסטים היה ומבשל בישולו שליש: איתמר נמי. דמאכל בן דרוסאי חשוב בישול: כל שהוא. מבושל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בגמרו משום בישולי נכרים: גרוף. מן הגחלים במגריפה שקורין וודילי: קטום. מפזרים אפר מלמעלה כדי להפיג חומו שלא יוסיף הבל בשבת וזה תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי לא חיישי' אם מתבשל והולך בשבת: דגבי תנור. שהככרות נדבקים בדופני התנור סביב הילכך מבעיא ליה הי קרי תחתון הנך פנים דגבי דופני התנור או פנים הפונים למטה לחלל התנור לצד האור: מדובקים בתנור. וחומרא היא דפנים שכלפי האור ממהרין לקרום: התם מנתח. ואם פותח פי התנור עייל ביה זיקא וקשי ליה: הכא לא מנתח. דכתיב (שמות יב) על ראשו ועל קרבו ואי מגלי ליה לא קשי ליה זיקא הלכך אי לא דזריזין הן אסור: אברים ופדרים הוא דאתא. להתיר את הקטירן כל הלילה אבל מדורת בית המוקד שאינה צורך גבוה אלא צורך כהנים לא הותרה וסמוך לחשיכה היינו טעמא דלא גזור משום דכהנים זריזין הם שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים ולא אתו לחתויי משתחשך: כל אחד ואחד. כל עץ ועץ ולא תימא כיון שאחזה ברוב מנין העצים: ושמואל אמר. כדי שלא צריך לומר הבא עצים דקים ונניח תחתיהן להבעיר את אלו: תני ר' חייא. בפ' במה מדליקין לגבי מנורה להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה אלמא בכי האי גוונא הויא הדלקה משום ר''י הלוי וקשה לי חדא דרמי בר חמא קתני לה התם ועוד דלאו מתניתא היא אלא הוא אמר לה בפירוש דמתני' אחריתי ושאר רבותינו תנו לה לענין מדורה ואני מצאתי אותה בת''כ לגבי מנורה: עץ יחידי. כעין צוק''ש שלנו: רוב עביו. שיכנס האור בתוך עביו עד רובו: רוב היקפו. מבחוץ: כתנאי. רוב עביו או רוב היקפו: שישחת. רוב עביו: ב' צדדיו. רוב היקפו: זכר לדבר. דשוב הולך ודולק: שני קצותיו אכלה האש. בידוע שתוכו נחר והלכה לחה שלו ונעשה יבש: נחר. פסק לחה שלה ויבש כמו נחר גרוני (תהלים סט) וכן חרה מני חורב (איוב ל): והאח. בשריפת יהויקים המגילה כתיב: אחוונא. ערבה: באחוה. כל העצים נדלקין זה מזה הקטן מדליק הגדול: אין צריכין רוב. להצית את האור ברובן מע''ש אלא מאחיז בהן אור מבעוד יום לפי שאין כבין והולכים אלא דולקים והולכים: צריכים רוב. לפי שאין שלהבת יכול ליכנס ביניהם: גרעינין. של תמרה אם עשה מהם מדורה לכשיבשו אין צריכין רוב: נתנן בחותלות. כלים שעושין מלולבין ונתן הכלי מלא במדורה צריכין רוב לפי שצבורין יחד ואין השלהבת יכולה להכנס בהן: קנים מבדרן. לכאן ולכאן ואחת מהן היוצאה לא תמצא את חברתה לבערה הלכך כי לא אגדן צריכי רוב אבל אגדן לא מבדרן ואין צריכין רוב וכן גרעינין:

איבעיא להו תחתון האיך דגבי תנור. ולפ''ה דפי' דלגבי האור ממהר לקרום ומיבעיא ליה אם תחתון דקאמר ר' אליעזר דגבי תנור והא דקאמרי רבנן עד שיקרמו פניה אחת מפניה ואפילו בעליון סגי ואם תחתון דקאמר ר''א היאך דגבי האור אם כן הא דקאמרי רבנן עד שיקרמו פניה היינו כל פניה תא שמע ר' אליעזר כו' ופושט דר''א לחומר' ומיהו בירושלמי משמע דלהקל בא דקאמר התם ומודה ר''א בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעינן קרימה מעליא. ריב''א: למשרי אברים ופדרים. וא''ת אי אברים ופדרים דחול כדפ''ה הא אמר בפרק [במה מדליקין] (דף כד:) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ואי אברים ופדרים דשבת ואשמועינן מבכל מושבותיכם דאע''ג דמצותן כל הליל' ואפשר להקטירן במוצאי שבת אפ''ה דחי שבת הא מעולת שבת נפק מדממעט. עולת חול דהיינו ע''כ אברים ופדרים דחול דשחיטה וזריק' עבר זמנו בשקיעת החמה א''כ אברים ופדרים דשבת קרבים בשבת וי''ל דאתי למשרי אברים ופדרים דחול כשמשלה בהן האור מבעוד יום והא דקאמר ולא עולת אברים ופדרי' דחול בשבת היינו דוקא בשלא משלה בהן האור וכן הא דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מו. ושם) אברי חול שנתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרן אפי' בשבת ואפי' לרב הונא דפליג התם היינו. דאמר דאין עושה להן מערכה בפני עצמן אבל ד''ה דסודרן על המערכה גדולה היינו כשמשלה בהן האור כדמוכח התם והא דקאמר התם לחד לישנא דדוקא בפסולין אי משלה בהן האור אין אי לא לא לאו משום דכשרים לא בעינן משלה בהן האור אלא ה''ק דדוקא בפסולים אצטריך לאשמעינן במשלה בהן האור אבל בכשרים לא איצטריך לאשמעי' וריב''א מסתפק בשאר קרבנות כשמשלה בהן האור אם נעשו כלחמו של מזבח למשרינהו בשבת אי לאו דדילמא דוקא בתמיד מהני האי טעמא משום דשם תמיד דוחה שבת וקשה דהתם מפיק ליה ביומא מבמועדו ואפי' בשבת והכא מפיק ליה מבמושבותיכם ונראה דעיקר דרשא מבמושבותיכם והתם נקט במועדו ואפי' בשבת אגב דבעי למנקט במועדו ואפי' בטומאה וע''ק והא במושבותיכם אצטריך לשריפת בת כהן דלא דחיא שבת כדדרשי' פ''ק דיבמות (דף ו: ושם) ופרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לה:) נאמר כאן במושבותיכם כו' אף מושבות האמור כאן כו' וי''ל דהכא מכם דריש מדכתי' מושבותיכם ולא כתיב מושבות והא דדרשי' בפ''ק דקדושין (דף לז. ושם) מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל''ל וקאמר דסד''א הואיל ובענין מועדות כתיב תבעי קדוש ב''ד כמועדות קמ''ל לא מלא תבערו אש בכל מושבותיכם דריש כדפירש הקונטרס דההוא לא כתיבא בענין דמועדות ואצטריך לה נמי כדדריש הכא אלא מושבותיכם דכתי' באמור (ויקרא כג) דההוא כתיב בענינא דמועדות: כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה. אלמא במקום שהקפיד הכתוב שלא יכבה סגי שתהא שלהבת עולה מאליה ואין צריך שתהא הפתילה שורפת ברובא: עד שישחת ממלאכת האומן. אבל למ''ד משתאחוז האור משני צדדין אינו נשחת בהכי ממלאכת האומן ואע''ג דכתיב את שני קצותיו אכלה האש היצלח למלאכה היינו גבי עץ הגפן אבל שאר עצים אין נשחתין כ''כ במהרה ממלאכת האומן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד