דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבת יט ע"א - Steinsaltz

With regard to Babylonian kutaḥ, a spice that contains leavened bread crumbs, and all kinds of kutaḥ, it is prohibited to sell it to a gentile thirty days before Passover. Because kutaḥ is used exclusively as a spice, it lasts longer than other foods.

The Sages taught in a different baraita: One may, ab initio, put food before the dog in the courtyard on Shabbat, and we are not concerned that the dog may lift it and carry it out to the public domain. If the dog lifted it and exited the courtyard, one need not attend to him, as he is not required to ensure that the dog will eat it specifically in that courtyard.

On a similar note, the baraita continued: One may place food before the gentile in the courtyard on Shabbat. If the gentile lifted it and exited, one need not attend to him. The Gemara asks: Why do I need this as well? This case is the same as that case. The halakhot with regard to the dog and the gentile are identical, as Shabbat prohibitions do not apply to either of them. The Gemara answers: There is a distinction. Lest you say that in this case, the case of the dog, responsibility for its food is incumbent upon the owner of the courtyard who owns the dog. And in this case, the case of the gentile, responsibility for his food is not incumbent upon the owner of the courtyard. Therefore, in a situation where there is concern that Shabbat will be desecrated, there is room to say that one may not give the gentile his food. Therefore, the baraita teaches us that in that case, it is also permitted.

The Sages taught in a Tosefta: A person may not rent his utensils to a gentile on Shabbat eve, as it appears that the Jew is receiving payment for work performed on Shabbat. However, on the fourth and on the fifth days of the week it is permitted. On a similar note, one may not send letters in the hand of a gentile on Shabbat eve. However, on the fourth and on the fifth days of the week it is permitted. Nevertheless, they said about Rabbi Yosei the priest, and some say that they said this about Rabbi Yosei the Ḥasid, that a document in his handwriting was never found in the hand of a gentile, so that a gentile would not carry his letter on Shabbat.

The Sages taught in a baraita: One may not send a letter in the hand of a gentile on Shabbat eve unless he stipulates a set sum of money for him. In that case, anything the gentile does with this letter is not in service of the Jew, but rather on his own, since his payment is stipulated in advance. Beit Shammai say: One may only give a letter to a gentile on Shabbat eve if there is sufficient time for the gentile to reach his house before dark. And Beit Hillel say: If there is sufficient time for him to reach the house adjacent to the wall of the city to which he was sent.

The Gemara asks: Didn’t he stipulate a set price? What difference does it make whether he reaches the city on Shabbat eve or on Shabbat? Rav Sheshet said, the baraita is saying as follows: And if he did not stipulate a set price for the task, Beit Shammai say: One may only give a letter to a gentile on Shabbat eve if there is sufficient time for the gentile to reach his house before dark. And Beit Hillel say: If there is sufficient time for him to reach the house adjacent to the wall of the city to which he was sent.

The Gemara asks: Didn’t you say in the first clause of the baraita, that one may not send a letter unless he stipulated a set price? Without stipulating a set price, one may not send a letter at all. The Gemara answers: This is not difficult, as it is possible to explain that this, where we learned that one is permitted to give a letter to a gentile on Shabbat eve even if he did not stipulate a set price, is in a case where the house of the mail carrier [bei doar] is permanently located in the city. And this, where it is permitted to give a letter to a gentile only if he stipulated a set price, is in a case where the house of the mail carrier is not permanently located in the city.

The Sages taught: One may not set sail on a ship fewer than three days before Shabbat, to avoid appearances that the Jew is performing a prohibited labor on Shabbat. In what case is this statement said? In a case where he set sail for a voluntary matter; however, if he sailed for a matter involving a mitzva, he may well do so. And, even then, he must stipulate with the gentile ship captain that this is on the condition that he rests, i.e., stops the ship, and even if the gentile does not rest. Rabban Shimon ben Gamliel says: He need not stipulate. And sailing on a ship that is traveling from Tyre to Sidon, a short journey by sea, is permitted even on Shabbat eve.

The Sages taught in a Tosefta: One may not lay siege to cities of gentiles fewer than three days before Shabbat, to avoid the need to desecrate Shabbat in establishing the siege. And if they already began establishing the siege fewer than three days before Shabbat, they need not stop all war-related actions even on Shabbat. And so Shammai would say: From that which is written: “And you should build a siege against the city that is waging war with you until it falls” (Deuteronomy 20:20), it is derived that the siege should be sustained “until it falls.” Consequently, the siege must continue even on Shabbat.

We learned in the mishna that Rabban Shimon ben Gamliel said: The ancestral house of my father, the dynasty of Nesi’im from the house of Hillel, was accustomed to give its white clothes to a gentile launderer no fewer than three days before Shabbat. It was taught in the Tosefta that Rabbi Tzadok said: This was the custom of the house of Rabban Gamliel: They would give white clothes to the gentile launderer three days before Shabbat, and they would give him colored clothes even on Shabbat eve. The Gemara comments: And from their statement we learned that white garments are more difficult to launder than colored ones, as in white garments every stain is more conspicuous.

On a related note, the Gemara relates that Abaye gave this dyed garment to the launderer. Abaye said to the launderer: How much do you want as payment to wash it? The launderer said to Abaye: Same as for a white garment. Abaye said to him: You cannot deceive me in this matter, as the Sages already preceded you, as it was taught in the baraita which garment is more difficult to wash. On this topic, Abaye said: One who gives clothing to the launderer, he should give it to him by measure and he should take it back from him by measure. In that way, if it is longer, it is an indication that the launderer caused him a loss because he stretched the garment. And if it is shorter, he certainly caused him a loss because he shrunk it.

We learned in the mishna that these, Beit Shammai, and those, Beit Hillel, agree that one may load the beam of the olive press and the circular wine press. The Gemara asks: What is different about all of the cases in the mishna, where Beit Shammai issued a decree prohibiting them, and what is different about the beams of the olive press and the circular wine press that Beit Shammai did not issue a decree prohibiting them? The Gemara answers: Those cases, where if he performed them on Shabbat he is rendered liable to bring a sin-offering, Beit Shammai issued a decree prohibiting them on Shabbat eve at nightfall. However, in the cases of the beams of the olive press and the circular wine press, where even if he performed them on Shabbat he is not rendered liable to bring a sin-offering, Beit Shammai did not issue a decree.

The Gemara asks: Who is the tanna who holds that anything that comes on its own, and not as the result of an action, it may well be done on Shabbat? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: It is the opinion of Rabbi Yishmael, as we learned in a mishna: With regard to the garlic and the unripe grapes, and the stalks of wheat that he crushed while it was still day, Rabbi Yishmael says: He may continue tending to them and finish after it gets dark, as after the crushing is completed these items are placed beneath a weight, so that the liquids will continue to seep out. And Rabbi Akiva says:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

רבי יהודה אומר:  כותח הבבלי וכל מיני כותח, אסור למכור אותם ל' יום קודם הפסח. דסבר כבית שמאי, דמוזהר אדם שלא יהיה חמצו בעולם, אף לאחר שהוא ברשות הנכרי [1]. וכותח אין עשוי לאוכלו בפני עצמו אלא רק מטבלים בו. הילכך אינו כלה עד זמן מרובה. ושלשים יום קודם הפסח הוא הזמן שמתחילין לדרוש בהלכות הפסח, ואז חלה אזהרת מצוות חג הפסח. ומאז מוטל עליו למנוע מלהיות החמץ שלנו בעולם בחג הפסח.

תנו רבנן: נותנין בשבת מזונות לפני הכלב בחצר. ואם נטלו למזון ויצא לרשות הרבים - אין נזקקין לו לעכבו מלצאת.

כיוצא בו, נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר. ואם נטלו ויצא אין נזקקין לו. ודוקא מזונות, משום שרגיל לאוכלן מיד. אבל שאר חפצים אסור ליתן לו אף בערב שבת, אם יוציאם בשבת, לבית שמאי. וכל שכן בשבת עצמה, שאף לבית הלל אסור.

והוינן בה: הא תו - למה לי לאשמועינן בנכרי, אחר דכבר השמיענו בכלב? והא היינו הך הם.

ומשנינן: אי לא תני "נכרי", מהו דתימא דוקא האי [כלב] דמזונותיו רמי עליה דבעלים, מותר לטרוח בשבת במזונותיו. אבל האי [נכרי] דלא רמי מזונותיו עליה דישראל, אסור לטרוח בשבת במזונותיו [וכמו שמצינו דאסור לטרוח במזונותיה של חיה משום שאין מזונותיה מוטלים עליך]. קא משמע לן דמותר, משום דחשיב קצת "מזונותיו עליך". שהרי מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל, משום דרכי שלום [תוספות] [2].

תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת משום שנראה כי הוא משכיר לו לצורך השבת. ואף כשאינו משכירו במיוחד לשבת, אלא משכירו לשבוע או חודש, ושכירות השבת היא בהבלעה, אסור. משום דמיחזי כנוטל שכר על השימוש בשבת [תוספות].

אבל ביום ד' או ביום ה' מותר להשכיר לו. דלא מיחזי כמשכירו לצורך השבת וכנוטל שכר שבת, כיון שאינו סמוך לשבת, וגם אינו משכיר לו במיוחד לשבת אלא בהבלעה [תוספות]. [3]

כיוצא בו, אין משלחין איגרות ביד נכרי, בערב שבת. משום דהוי כמצוהו להוליך עבורו בשבת, ו"אמירה לנכרי - שבות".

וביום ד' וביום ה' מותר לשלוח עמו. [4]

אמרו עליו על רבי יוסי הכהן, ואמרי לה על רבי יוסי החסיד, שהחמיר על עצמו שלא לשלוח ביד נכרי אף בכל ימות השבוע, ולא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם. משום דחייש שמא יוליכנו בשבת.

תנו רבנן: אין משלחין איגרת ביד נכרי ערב שבת, אלא אם כן קוצץ לו הישראל לנכרי דמים לשכר שליחותו. שאז, אף אם יוליך הנכרי בשבת, אין נחשב שעושה כן בעבור הישראל, אלא בשביל להרויח שכרו, ובדנפשיה קא טרח.

בית שמאי אומרים: אין שולחין עם הנכרי איגרת, אלא אם כן יש שהות ביום בכדי שיגיע הנכרי לביתו של מי שנשתלחה אליו קודם השבת.

ובית הלל אומרים: שולחין אף כשיש שהות רק בכדי שיגיע הנכרי לבית הסמוך לחומת העיר שנשתלחה אליה האיגרת. ולא בעינן שתגיע לבית המקבל עצמו.

ותמהינן: והלא ברייתא איירי בקצץ לו דמים לשליחותו, ובזה הרי מתירים בית הלל בכל גוונא, אף בלא שיגיע לבית הסמוך לחומה, כדקתני רישא "אלא אם כן קוצץ" [וכן מוכח ממתניתין, דהתירו בית הלל למסור לגוי בקבלנות לעשות מלאכה בשבת, כגון "עורות לעבדן" וכלים לכובס, כשקוצץ לו דמים]!?

אמר רב ששת: הכי קאמר: אין משלחין אגרת ביד נכרי, אלא אם כן קוצץ לו דמים. ואם לא קצץ והרי הוא טורח בשביל הישראל -

בית שמאי אומרים: עד שיגיע לביתו.

ובית הלל אומרים: עד שיגיע לבית הסמוך לחומה.

[ודוקא לבית הלל נאמר החילוק בין קצץ ללא קצץ. אבל לבית שמאי, אף בקוצץ אין משלחין אלא בכדי שיגיע לביתו. דהא אינהו אסרי ליתן לנכרי אף בקבלנות, כדמוכח ממתניתין גבי "כלים לעבדן". תוספות].

ותו מקשינן: איך קתני שבלא קציצה מותר "בכדי שיגיע לביתו", והאמרת רישא "אין משלחין"? ומשמע דבכל גוונא אסור.

ומשנינן: לא קשיא.

הא דקתני "כדי שיגיע לביתו" לבית שמאי, או "לבית הסמוך לחומה" לבית הלל, איירי בדקביע בי דואר במתא שנשתלחה אליה האיגרת. ואין השליח צריך להביא אותה לבית המקבל, אלא לבית הדאר. והיינו "ביתו" דקאמרי בית שמאי. ולבית הלל אף אין צריך להגיע לבית הדאר, אלא סגי שיגיע לבית הסמוך לחומת אותה העיר, שהרי יכול להניחה שם.

והא דקתני "אין משלחין", איירי בדלא קביע בי דואר במתא. וצריך השליח להביא את האיגרת לבית המקבל. ואף אם יכול להגיע לביתו מבעוד יום, לא סמכינן על זה. דשמא לא ימצאנו בביתו, ויהיה צריך להוליך בשבת את האיגרת אחריו.

תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת אם עתידה להמשך הפלגתו אף בשבת. ואפילו בתוך התחום אסור, משום גזירת "שט". שאין שטין [5] על פני המים בשבת, גזירה שמא יעשה לו חבית של שייטין.

אבל קודם ג' ימים לפני השבת, דהיינו ביום ג', [6] מותר להפליג. [7] שמאחר והצריכוהו להפליג הרבה קודם השבת, אית ליה היכרא, ולא יבוא לעשות חבית של שייטין [בית יוסף].

במה דברים אמורים, במפליג לדבר הרשות. אבל במפליג לדבר מצוה שפיר דמי. [8] ומותר לו להפליג על ידי שפוסק עמו [עם הנכרי] על מנת לשבות בשבת. ואם הנכרי לא מקיים לבסוף את התנאי, אף הישראל אינו שובת, אלא ממשיך להפליג עמו, דברי רבי.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך להתנות עמו. אלא גם בלי שיפסוק עמו על שביתה בשבת מותר לו להפליג לדבר מצוה בערב שבת.

ומצור לצידון שאינו אלא מהלך יום אחד, אפילו בערב שבת מותר, כיון שיגיע למחוז חפצו קודם השבת.

תנו רבנן: אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם השבת, משום דעל ידי טירדא ופחדא דליבא מבטל מצות עונג שבת ולא מיתהנו ליה אכילה ושתיה [רמב"ם] [9].

ואם התחילו קודם לכן, אין מפסיקין בשבת. משום דלבתר שלשה ימים פורח הפחד, ומקיימי שפיר מצות עונג שבת.

וכן היה שמאי אומר: כתיב "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה". ומשמע שאין מפסיקין מלצור אפילו בשבת.

שנינו במתניתין: אמר רבי שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית אבא, שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם השבת.

תניא: אמר רבי צדוק: כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל, שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי ג' ימים קודם לשבת. וכלים צבועים נתנו אפילו בערב שבת. ומדבריהם למדנו, שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועים. לפי שנמשך כיבוסן של לבנים ג' ימים [10]. ולפי שהחמירו כבית שמאי, שאסרו ליתן לנכרי מלאכה שיעשנה בשבת אף כשקוצץ לו דמים, לא נתנו לבנים לכובס אלא ג' ימים קודם השבת, בשביל שיגמור את כיבוסם קודם השבת.

אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא [לכובס]. אמר ליה לכובס: כמה בעית עלויה לכבסו? אמר ליה: כדחיורא [כמו בגד לבן].

אמר ליה אביי: כבר קדמוך רבנן ולימדונו, שהלבנים קשים לכיבוס יותר מן הצבועין, ולא יתכן שיהיה שכר כיבוסן שוה.

אמר אביי: מאן דיהיב מנא לקצרא [לכובס] - במשחא [במדה] ניתיב ליה, ובמשחא נשקול מיניה. שימדדנו לבגד בנתינתו ובנטילתו, לבודקו שנשארה מדתו כמו שהיתה. דאי טפי [נתרחב], אפסדיה בכיבוס על ידי דמתחיה. ואי בציר [נתקטן] אפסדיה על ידי דכווציה בכיבוסו.

שנינו במתניתין: ושוין אלו ואלו [בית שמאי ובית הלל] שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת.

והוינן בה: מאי שנא כולהו מלאכות דרישא, דגזרו בהו שלא להתחילן מערב שבת בשביל שלא יבוא לעשותו בשבת, ומאי שנא קורות בית הבד ועיגולי הגת דלא גזרו בהם כן?

ומשנינן: הנך דרישא, דמלאכות דאורייתא הן, ואי עביד להו בשבת מיחייב עליהן חטאת - גזרו בהו בית שמאי, בערב שבת עם חשיכה. אבל קורות בית הבד ועיגולי הגת דאינן אסורות אלא מדרבנן, ואף אי עביד להו בשבת גופה לא מיחייב חטאת - לא גזרו בהם בערב שבת. וליכא בהם חיוב חטאת, משום דקודם שנותנים אותם תחת הקורה ועיגולי הגת טוחנים ודורכים אותם מעט, ובלאו הקורה נמי יוצאים המשקים מאליהם. ואין טוענין אותן אלא בכדי שיזובו יותר.

והוינן: מאן הוא התנא דאית ליה, דכל מידי דאתי, שיוצאים ממנו המשקין ממילא - שפיר דמי ולא גזרו בהם, דכוותיה אזלא מתניתין?

אמר רב יוסי ברבי חנינא: רבי ישמעאל היא.

דתנן: השום, והבוסר [ענבים לפני שהבשילו], והמלילות [שבלים שלא בשלו כל צרכן], שרסקן בערב שבת מבעוד יום, ואחר כך טוענן תחת אבנים בשביל שימשיך המשקה לזוב מהם -

רבי ישמעאל אומר: יגמור משתחשך, שמשאירם תחת האבנים וגומר המשקה לצאת מהם בשבת.

הערות

[1] רש"י. ותוספות שם פירשו, דאף לבית הלל הוא. ושאני כותח דשם בעליו עליו, והכל יודעים דשל הישראל הוא. ויאמרו שמכרו בפסח לנכרי, ועבר על איסור הנאה דחמץ. והוצרך רבינו תם לפרש כן, משום דלשיטתו אזיל, דאין עוברין ב"בל יראה" על כותח שהוא תערובת חמץ. אבל לשיטות דאף בתערובת איכא "בל יראה", מצינו לפרש דחיישינן שמא יאמרו שהפקידו אצלו על מנת ליטלו שוב לאחר הפסח. רבינו פרץ שם.

[2] ומהא דנותנין לפני נכרי ליכא למילף לכלב, משום דכלב שביתתו עליו כדין שביתת בהמתו. וסלקא דעתין דאם מוציא הכלב לרשות הרבים חייב למונעו. קא משמע לן דאם מוציא מעצמו ליתא בזה משום שביתת בהמתו. ולעולם ליתן לכתחלה על מנת שיוציא אסור כדמשמע מברייתא. ומותר דוקא משום שדרכו לאוכלו מיד. הגהות רא"מ הורוויץ.

[3] והרי"ף השמיט דין זה. ונראה דסבירא ליה דאליבא דבית שמאי היא, ומשום שביתת כלים. אלא דצריך ביאור לפי זה, למה בד' וה' שרי. ר"ן. והבעל המאור הסיק מזה, דאינו מצווה לדאוג על שביתת כליו בשבת קודם ערב שבת. וכן הוא לדידן בשביתת בהמתו. דמותר להשכירה לנכרי ביום ד' וה'. והרמב"ן במלחמת ה' כתב על דבריו "חס ושלום" מלומר כן. והרא"ש כתב בדעת הרי"ף, דאף דמשום שביתת כלים היא, אינה אלא מדרבנן. כיון דאין מלאכת הישראל נעשית בהם, אלא מלאכת העכו"ם. וכן כתב המגיד משנה בפרק ו' משבת הלכה ט"ז בדעת הרמב"ם. שכתב "מותר להשאיל כלים ולהשכירן לגוי, מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים". והקשה הקרבן נתנאל על זה מהא דקיימא לן דאסור להשכיר בהמתו לנכרי קודם השבת משום שביתת בהמתו. ואף דמלאכת הנכרי נעשית בה ולא מלאכת הישראל. ויעויין שם שכתב לפרש בדרך אחרת. והאור שמח בפרק כ"ה הלכה כ"ו כתב, דיש לחלק בין שביתת כלים, דגדרה הוא שיהיו כל ענייניו נפסקים ושובתים בשבת, הלכך לא שייכא אלא במלאכת הישראל, ובין שביתת בהמתו, דגדרה שכל נפש החי שברשות ישראל יהיה שרוי בעונג.

[4] ואף בשלא קצץ עמו מותר. משום דבזמן מופלג קודם השבת לא מיחזי כשלוחו לעשות בשבת. רא"ש. וכתב המגן אברהם בסימן רמ"ז, דאף בידוע שלא יוכל להגיע קודם השבת. מותר. אבל הריטב"א כתב, דבלא קצץ, אסור נמי ביום ה'. אלא מיירי בשקצץ עמו שכר, ומשום הכי בד' ובה' מותר. דכבית הלל אתיא, דכל שקצץ ליתא בזה משום אמירה לעכו"ם, דהא הגוי בדנפשיה קטרח. ומיירי נמי בשציוהו בפירוש שילך לאלתר. ומשום הכי בערב שבת אסור. אבל בלאו הכי אף בערב שבת מותר, כברייתא דבסמוך. וכבר נחלקו בזה המחבר והרמ"א שם.

[5] תוספות. ועוד חמש שיטות הוזכרו בראשונים בטעם האיסור. א. משום איסור תחומין. ולפי זה דוקא כשאין במים שתחת הספינה י' טפחים. אבל בדאיכא י' טפחים מותר, משום שאין תחומין למעלה מעשרה. רבינו חננאל. והקשה עליו הרי"ף, אם כן למה קודם ג' ימים שרי. וגם למה מותר לדבר מצוה. ב. משום ביטול עונג שבת. דשלשת ימים הראשונים להפלגה, הויא ליה שינוי וסת מנענוע הספינה. ולדבר מצוה מותר, משום דפטור ממצות עונג שבת, ד"העוסק במצוה פטור מן המצוה". רי"ף. ג. שמא יצטרך הישראל לעשות מלאכה בשבת, משום פיקוח נפש, ותדחה השבת. ודוקא תוך ג' ימים, דמיקרי "קמי שבתא" וכבר חלה עליו אזהרת השבת הבאה. משנה ברורה ריש סימן רמ"ח. ונראה כגורם לדחות את השבת בזה שמכניס עצמו למצב של פיקוח נפש. אבל קודם ג' ימים לא מוטל עליו למנוע דתידחה השבת משום פיקוח נפש. ויעויין בקהלות יעקב בביאור הדברים. בעל המאור. ד. משום שהנכרי יעשה בשבת מלאכה בשביל הישראל. ודוקא תוך ג' ימים. אבל קודם ג' ימים שרי, משום דעדיין לא מיקרי "קמי שבתא" וכעין מה דנתבאר בבעל המאור. ולפי זה אם רוב נוסעי הספינה הם נכרים, מותר. ר"ן בשם הרמב"ן. ה. כבית שמאי היא, שאסרו להתחיל מלאכה בערב שבת אף על פי שנגמרת מאליה בשבת. והכא נמי, הריהו גורם בערב שבת שתוליכנו הספינה מאליה חוץ לתחום. רשב"ם, הובא בתוספות בעירובין מג א.

[6] וג' ימים גמורים קודם השבת בעינן. כלומר, מיום ד' אסור להפליג. בית יוסף. אלא שהביא שם משם כמה מן הראשונים, שאף שבת עצמה מכלל ג' ימים ולפי זה מיום ה' בלבד אסור. עוד הביא משם רבינו ירוחם, דלדעת הרמב"ן אף בה' מותר. משום שיום השבת הוא כבר יום ג' להפלגתו. והקשה טובא לשיטה זו. ויעויין עוד בב"ח שם, שתלה מחלוקת זו בשיטות הראשונים [הובאו לעיל בהערה 5] בטעם האיסור.

[7] ואף אם התחילו איכא בתוך ג' ימים, נמי אין מפסיקין. כנסת הגדולה. ויעויין בשפת אמת.

[8] אבל בשבת גופה אסור אף לדבר מצוה. שהרי בזה לא שייך לפסוק עמו שישבות. מגן אברהם. אבל רוב האחרונים הסכימו, שאין הפסיקה אלא למצוה בעלמא, ואינה מעכבת. משנה ברורה וביאור הלכה סימן רמ"ח.

[9] ולשיטתו אזיל, דמפרש כן נמי באין מפליגין. ולבעל המאור נפרש הכא נמי, דהיינו משום שאסור להביא עצמו שיצטרך לחלל שבת משום פיקוח נפש.

[10] כן נראה מדברי רש"י במתניתין. ולפי זה אם היה נצרך ליותר זמן, היה אסור אף קודם ג' ימים. וכן כתבו הרמב"ם והשלחן ערוך גבי איגרת, דאי לא קביעי בי דאר במתא אסור לשלוח אף מיום א'. אבל לשיטת בעל המאור, דקודם ג' ימים לא חשיב "מקמי שבתא", ועדיין אינו מוזהר על ענייני השבת כלל, נראה דקודם ג' ימים שרי בכל גוונא. רש"ש.

כותח הבבלי (תבלין שיש בו פירורי לחם שהחמיצו) וכל מיני כותח אסור למכור לגוי שלשים יום קודם הפסח. שמאחר שהכותח משמש כתבלין בלבד, משאירים אותו זמן רב יותר מאשר מאכלים אחרים.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: מלכתחילה נותנין מזונות לפני הכלב בחצר בשבת, ואין חוששים שמא יטלם ויוציאם לרשות הרבים. ואם נטלו הכלב ויצא מחוץ לחצר — אין נזקקין לו, שאין צריך לדאוג שיאכלם הכלב דווקא באותה חצר.

וכיוצא בו אמרו: נותנין מזונות לפני הגוי בחצר בשבת. ואם נטלו הגוי ויצא — אין נזקקין לו. ושואלים: הא תו [זה עוד] למה לי, והלא היינו הך [זהו זה], כלומר, הרי משמעות ההלכה זהה גם בכלב וגם בגוי, כי איסורי שבת אינן חלים על שניהם. ומשיבים: יש להבדיל, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי האי [זה, הכלב] הרי החובה לדאוג למזונותיו רמי עליה [מוטלת עליו], על בעל החצר שהוא בעליו, והאי לא רמי עליה [וזה, הגוי מזונותיו אינם מוטלים עליו], על בעל החצר, ואם כן כאשר יש בדבר חשש של חילול שבת היה מקום לומר שלא יתן לו מזונו, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם בגוי מותר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: לא ישכיר אדם את כליו לגוי בערב שבת, שנראה כאילו היהודי מקבל שכר בעד עבודה הנעשית בשבת. ואולם ביום רביעי וביום חמישי — מותר. וכיוצא בו, אין משלחין איגרות ביד גוי בערב שבת, ואולם ברביעי ובחמישי — מותר. אף על פי כן אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה [ויש אומרים] שאמרו זאת על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד גוי מעולם, כדי שלא יזדמן שהגוי יטלטל את מכתבו בשבת.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין משלחין איגרת ביד גוי בערב שבת, אלא אם כן קוצץ לו דמים, כלומר, קובע לו שכר קצוב עבור העברת המכתב. שאז כל מה שעושה הגוי במכתב זה איננו בשליחותו של ישראל, כי אם לשם עצמו, שהרי שכרו קצוב מראש. בית שמאי אומרים: אין מוסרים איגרת בערב שבת לידי גוי אלא כשיש עדיין שיעור זמן כדי שיגיע הגוי לביתו לפני חשיכה. ובית הלל אומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה של העיר אליה נשלח.

ושואלים: והלא קצץ [קבע] מחיר, ומה משנה לנו אם יגיע בערב שבת או ביום השבת? אמר רב ששת, הכי קאמר [כך אמר]: ואם לא קצץ את מחיר השליחות — בית שמאי אומרים: אין מוסרים לו את האיגרת אלא אם כן נשאר עד כניסת השבת שיעור זמן כדי שיגיע הגוי לביתו. ובית הלל מגבילים את ההיתר למסור לגוי ואומרים: שיעור הזמן הוא עד שיגיע לבית הסמוך לחומה.

ושואלים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילה] שאין משלחין אלא אם כן קצץ? הרי שבלא קציצה אין לשלוח כלל! ומשיבים: לא קשיא אפשר להסביר כי הא [זה] ששנינו שמותר למסור לגוי איגרת בערב שבת אפילו בלא לקצוץ הרי זה באופן דקביע בי [כשקבוע בית] דואר במתא [בעיר], הא [זה] שמותר למסור אפילו בלי לקצוץ, הרי זה באופן שלא קביע בי דואר במתא [קבוע בית דואר בעיר].

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, שלא ייראה הדבר שעושה הישראלי מלאכה ביום השבת. במה דברים אמורים — כשהפליג לדבר הרשות, אבל אם הפליג לדבר מצוה — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר]. אבל גם אז צריך שיהא פוסק (קובע) עמו, עם הגוי המנהיג את הספינה, על מנת לשבות, ואולם אף על פי שפסק עמו — הגוי אינו שובת, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך לפסוק. ואולם להפליג בספינה הנוסעת מצור לצידן, שהנסיעה היא נסיעה קצרה בים — אפילו בערב שבת מותר.

ד תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין צרין על עיירות של גוים במלחמה פחות משלשה ימים קודם לשבת, כדי שלא יצטרכו להתחיל בחילול שבת בהקמת המצור. ואולם אם כבר התחילו במצור פחות משלושה ימים לפני שבת — אין מפסיקין מכל פעולות המלחמה אף בשבת. וכן היה שמאי אומר: ממה שנאמר "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה" (דברים כ, כ), למדים כי מאחר ויש לעשות את המצור "עד רדתה", יש אם כן להמשיך במצור אפילו בשבת.

ה שנינו במשנה שאמר רבן שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית רבן גמליאל שלא היו נותנים כלי לבן לכובס גוי אלא שלושה ימים לפני השבת. תניא [שנינו בתוספתא] שאמר ר' צדוק: כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל, שהיו נותנין כלי לבן לכובס גוי שלשה ימים קודם לשבת וכלים צבועים היו נותנים לו אפילו בערב שבת. ומעירים: ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועין, שבלבן ניכר כל כתם יותר.

ואגב הערה זו מספרים כי אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא [נתן בגד צבוע לכובס]. אמר ליה [לו] אביי לכובס: כמה בעית עילויה [אתה רוצה עבורו], כדי לכבסו. אמר ליה [לו] הכובס לאביי: כדחיורא [כמו בשל לבן]. אמר ליה [לו] אביי: לא תוכל להטעות אותי בנושא זה, וכבר קדמוך רבנן [חכמים], שמהברייתא למדנו מה קשה יותר לכביסה. ואמר אביי בענין זה: האי מאן דיהיב מנא לקצרא, במשחא ניתיב ליה ובמשחא נשקול מיניה [הנותן בגד לכובס, במידה יתן לו ובמידה יקח ממנו]. דאי טפי [שאם הוא ארוך יותר] — סימן הוא שאפסדיה [הפסידו] הכובס בכך דמתחיה [שמתחו]. ואי בציר [ואם הוא קצר יותר] — ודאי אפסדיה בכך שכווציה [כווצו].

ו שנינו במשנה כי שוין אלו ואלו, בית שמאי ובית הלל, שטוענין את קורות בית הבד ועיגולי הגת. ושואלים: מאי שנא כולהו [במה שונים כולם], כל הדברים הכתובים במשנה, שגזרו בהו [בהם] בית שמאי, ומאי שנא [ובמה שונים] קורות בית הבד ועיגולי הגת שלא גזרו בהם בית שמאי? ומשיבים: הנך דאי עביד להו [אותם שאם עושה אותם] בשבת הריהו מיחייב [מתחייב] בשל כך קרבן חטאת — גזרו בהו [בהם] בית שמאי שלא יעשו אותם בערב שבת עם חשכה. ואולם קורות בית הבד ועיגולי הגת שאפילו אי עביד להו [אם עושה אותם] בשבת הוא לא מיחייב [מתחייב] בכך קרבן חטאת — לא גזרו בית שמאי.

ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור שכל מידי דאתי [שבא] ממילא, מעצמו, ולא על ידי פעולה בידיים, שפיר דמי [יפה נחשב, מותר] בשבת? אמר ר' יוסי בר חנינא: דעת תנא זה, דעת ר' ישמעאל היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: השום והבוסר של ענבים, וכן המלילות של חטים שרסקן מבעוד יום, ר' ישמעאל אומר: יגמור ויטפל בהם משתחשך. שלאחר גמר הריסוק שמים את הדברים הללו תחת משקולת, כדי שהנוזלים ימשיכו לצאת. ור' עקיבא אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to Babylonian kutaḥ, a spice that contains leavened bread crumbs, and all kinds of kutaḥ, it is prohibited to sell it to a gentile thirty days before Passover. Because kutaḥ is used exclusively as a spice, it lasts longer than other foods.

The Sages taught in a different baraita: One may, ab initio, put food before the dog in the courtyard on Shabbat, and we are not concerned that the dog may lift it and carry it out to the public domain. If the dog lifted it and exited the courtyard, one need not attend to him, as he is not required to ensure that the dog will eat it specifically in that courtyard.

On a similar note, the baraita continued: One may place food before the gentile in the courtyard on Shabbat. If the gentile lifted it and exited, one need not attend to him. The Gemara asks: Why do I need this as well? This case is the same as that case. The halakhot with regard to the dog and the gentile are identical, as Shabbat prohibitions do not apply to either of them. The Gemara answers: There is a distinction. Lest you say that in this case, the case of the dog, responsibility for its food is incumbent upon the owner of the courtyard who owns the dog. And in this case, the case of the gentile, responsibility for his food is not incumbent upon the owner of the courtyard. Therefore, in a situation where there is concern that Shabbat will be desecrated, there is room to say that one may not give the gentile his food. Therefore, the baraita teaches us that in that case, it is also permitted.

The Sages taught in a Tosefta: A person may not rent his utensils to a gentile on Shabbat eve, as it appears that the Jew is receiving payment for work performed on Shabbat. However, on the fourth and on the fifth days of the week it is permitted. On a similar note, one may not send letters in the hand of a gentile on Shabbat eve. However, on the fourth and on the fifth days of the week it is permitted. Nevertheless, they said about Rabbi Yosei the priest, and some say that they said this about Rabbi Yosei the Ḥasid, that a document in his handwriting was never found in the hand of a gentile, so that a gentile would not carry his letter on Shabbat.

The Sages taught in a baraita: One may not send a letter in the hand of a gentile on Shabbat eve unless he stipulates a set sum of money for him. In that case, anything the gentile does with this letter is not in service of the Jew, but rather on his own, since his payment is stipulated in advance. Beit Shammai say: One may only give a letter to a gentile on Shabbat eve if there is sufficient time for the gentile to reach his house before dark. And Beit Hillel say: If there is sufficient time for him to reach the house adjacent to the wall of the city to which he was sent.

The Gemara asks: Didn’t he stipulate a set price? What difference does it make whether he reaches the city on Shabbat eve or on Shabbat? Rav Sheshet said, the baraita is saying as follows: And if he did not stipulate a set price for the task, Beit Shammai say: One may only give a letter to a gentile on Shabbat eve if there is sufficient time for the gentile to reach his house before dark. And Beit Hillel say: If there is sufficient time for him to reach the house adjacent to the wall of the city to which he was sent.

The Gemara asks: Didn’t you say in the first clause of the baraita, that one may not send a letter unless he stipulated a set price? Without stipulating a set price, one may not send a letter at all. The Gemara answers: This is not difficult, as it is possible to explain that this, where we learned that one is permitted to give a letter to a gentile on Shabbat eve even if he did not stipulate a set price, is in a case where the house of the mail carrier [bei doar] is permanently located in the city. And this, where it is permitted to give a letter to a gentile only if he stipulated a set price, is in a case where the house of the mail carrier is not permanently located in the city.

The Sages taught: One may not set sail on a ship fewer than three days before Shabbat, to avoid appearances that the Jew is performing a prohibited labor on Shabbat. In what case is this statement said? In a case where he set sail for a voluntary matter; however, if he sailed for a matter involving a mitzva, he may well do so. And, even then, he must stipulate with the gentile ship captain that this is on the condition that he rests, i.e., stops the ship, and even if the gentile does not rest. Rabban Shimon ben Gamliel says: He need not stipulate. And sailing on a ship that is traveling from Tyre to Sidon, a short journey by sea, is permitted even on Shabbat eve.

The Sages taught in a Tosefta: One may not lay siege to cities of gentiles fewer than three days before Shabbat, to avoid the need to desecrate Shabbat in establishing the siege. And if they already began establishing the siege fewer than three days before Shabbat, they need not stop all war-related actions even on Shabbat. And so Shammai would say: From that which is written: “And you should build a siege against the city that is waging war with you until it falls” (Deuteronomy 20:20), it is derived that the siege should be sustained “until it falls.” Consequently, the siege must continue even on Shabbat.

We learned in the mishna that Rabban Shimon ben Gamliel said: The ancestral house of my father, the dynasty of Nesi’im from the house of Hillel, was accustomed to give its white clothes to a gentile launderer no fewer than three days before Shabbat. It was taught in the Tosefta that Rabbi Tzadok said: This was the custom of the house of Rabban Gamliel: They would give white clothes to the gentile launderer three days before Shabbat, and they would give him colored clothes even on Shabbat eve. The Gemara comments: And from their statement we learned that white garments are more difficult to launder than colored ones, as in white garments every stain is more conspicuous.

On a related note, the Gemara relates that Abaye gave this dyed garment to the launderer. Abaye said to the launderer: How much do you want as payment to wash it? The launderer said to Abaye: Same as for a white garment. Abaye said to him: You cannot deceive me in this matter, as the Sages already preceded you, as it was taught in the baraita which garment is more difficult to wash. On this topic, Abaye said: One who gives clothing to the launderer, he should give it to him by measure and he should take it back from him by measure. In that way, if it is longer, it is an indication that the launderer caused him a loss because he stretched the garment. And if it is shorter, he certainly caused him a loss because he shrunk it.

We learned in the mishna that these, Beit Shammai, and those, Beit Hillel, agree that one may load the beam of the olive press and the circular wine press. The Gemara asks: What is different about all of the cases in the mishna, where Beit Shammai issued a decree prohibiting them, and what is different about the beams of the olive press and the circular wine press that Beit Shammai did not issue a decree prohibiting them? The Gemara answers: Those cases, where if he performed them on Shabbat he is rendered liable to bring a sin-offering, Beit Shammai issued a decree prohibiting them on Shabbat eve at nightfall. However, in the cases of the beams of the olive press and the circular wine press, where even if he performed them on Shabbat he is not rendered liable to bring a sin-offering, Beit Shammai did not issue a decree.

The Gemara asks: Who is the tanna who holds that anything that comes on its own, and not as the result of an action, it may well be done on Shabbat? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: It is the opinion of Rabbi Yishmael, as we learned in a mishna: With regard to the garlic and the unripe grapes, and the stalks of wheat that he crushed while it was still day, Rabbi Yishmael says: He may continue tending to them and finish after it gets dark, as after the crushing is completed these items are placed beneath a weight, so that the liquids will continue to seep out. And Rabbi Akiva says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כרבן גמליאל דאמר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש נתינת מזונות לפני נכרי בחצר או לפני כלב מותר ואם נטל ויצא אין נזקקין לו:

ת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש כו' ת"ר אין משלחין אגרת ביד נכרי בע"ש כו' אוקימנא כדברי בית הלל אי לא קביעא דואר במתא פי' איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא המשכיר ומשלח כל אגרת למי שנשתלחה לו אין משלחין אא"כ קצץ שכר לשליח או אם יכול השליח להגיע במקום שהוא שרוי (בין) מי שהאגרת שלוחה אליו מבעוד יום ואפילו בבית הסמוך לחומה ואי קבוע דואר במתא כעניין שפירשנו למעלה אע"פ שלא קצץ שרי דהא אגרת לבי דואר שדורה ובי דואר הוא במתא בהדיה ואם קצץ שכר המשלח לשליח בין יש בי דואר בין אין שם בי דואר בין מגיע אצל מי שנשתלחה לו בין אין מגיע מותר. אמרו על יוסף הכהן החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם. הא דתנן נתינת כלי לבן לכובס נכרי פשוטה היא. הא דתנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת יש מי שאומרים בזמן שגוששת ואין במים י' טפחים ומשום גזירת תחומין נגעו בה אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו ומשום הכי נהגו להפליג בים הגדול:

ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר. ופוסק עמו לשבות ואינו שובת דברי רבי רשב"ג אומר אינו צריך לפסוק. והלכתא כרשב"ג דכי קיי"ל הילכתא כר' מחבירו ולא מאביו וכבר פירשנוהו למעלה בספינה גוששת שאין במים י' טפחים ומשום תחומין גזרו אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו:
ושוין ב"ש וב"ה שטוענין בקורת בית הבד כו' ודייקינן ממתניתין דכל מידי דאי עביד הוא מעשה חייב עליו חטאת כגון שריית דיו ונתינת אונין של פשתן וכיוצא בהן בהני פליגי ב"ש אבל הכא דאי עביד לעצמו לא מחייב חטאת אפילו ב"ש מתירין וזהו שאמרו כל מידי דאתי ממילא שפיר דמי:

מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה קמ"ל. פירוש: קמ"ל דאפילו הכי שרי. ולאו למימרא דעכו"ם רמי עליה, דהא ודאי לא רמי עליה כדאמרינן במסכת ביצה (כא, ב) גבי לכם ולא לעכו"ם, מרבה אני את הכלבים שמזונותם עליך ומוציא אני את העכו"ם שאין מזונותם עליך. וא"ת א"כ היאך נותנין לפניהם מזונות אפילו בחצר, והא אמרינן בפרק מי שהחשיך (לקמן שבת קנה, ב) אין נותנין מזונות לפני החזיר בחצר לפי שאין מזונותיו עליך. יש לומר שאני עכו"ם דמשום דרכי שלום חשבינן ליה קצת כמזונותיו עליך, וכדאמר בגיטין (סא, א) מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.
ומיהו משמע מהכא דדוקא ליתן לו בחצר על דעת שיאכל בחצר, הא במפרש להוציא אסור. והדין נותן, דאפילו עם חשיכה לא התירו ב"ה להשאיל או ליתן לו כלי במתנה אלא כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום. ובהדיא גרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ח) אין נותנין לעכו"ם על מנת לצאת, נטל ויצא אין זקוק לו. והראב"ד ז"ל אסר אפילו בחצר כל היכא דיכול לאשתמוטי מיניה, ולא משום הוצאה אלא משום דלא טרחינן אלא לדברים שמזונותם עליך. והא דקיימא לן (ביצה כא, ב) מזמנין את הגוי בשבת, לאו דספי ליה אלא דמחוינן ליה ושקיל איהו לנפשיה, אי נמי דספינן לדידן ואכיל איהו בהדן.

הא דאמרינן: לא ישכיר אדם כליו לעכו"ם בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר. איכא מאן דמפרש, דבין לבית שמאי בין לבית הלל אתיא, ובכלים שאין עושין בהם מלאכה כגון מטה ושלחן וכסא או חלוק, וטעמא דמילתא משום דנראה כעומד ונוטל שכר שבת, אבל ברביעי ובחמישי מותר. ודוקא בהבלעה כגון שמשכיר לו לשנה או לחודש, הא שכירות יום אסור, וכדתניא במציעא בפרק הזהב (בבא מציעא נח, א) השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה לשמור את הזרעים אינו נוטל שכר שבת, הא שכיר חודש שכיר שנה נוטל ממנו שכר שבת. ואפילו הכי בערב שבת אסור, דנראה כמשכיר לו לצורך שבת, וכעומד ונוטל ממנו שכר שבת. ודוקא לעכו"ם אבל לישראל מותר אפילו בערב שבת, דלא חשיד למיתן ליה שכר שבת, וכיון שמשכיר לו לחודש או לשבת שרי. ואינו מחוור שאם אתה מתיר להשכיר לישראל משום דלא חשיד ליתן ליה שכר שבת, אפילו לעכו"ם שרי מהאי טעמא גופה דלא חשיד ישראל דשקיל מיניה שכר שבת.
ואיכא מאן דמפרש לה בכלים שעושין בהן מלאכה ומשום שביתת כלים נגעו בה ובית שמאי היא, וכן נראה מדברי רב אלפסי ז"ל שלא כתבה בהלכות. וזה אינו מחוור כלל, דאם כן הוה להו לבעלי הגמרא לפרושי בהדיא דבית שמאי הוא, ולא למיקבעה בגמ' סתם דמשמע דהלכתא היא, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ועוד דאם כן אפילו ברביעי ובחמישי ואפילו בראשון נמי אסור, וכדתניא לעיל (שבת יח, ב) לא ימכור אדם חפצו לעכו"ם, וסתמא קתני ואפילו ביום ראשון.
והמחוור שבכולן, דמיירי בכלים שעושין בהן מלאכה ובית הלל היא, ומשום דנראה כעומד ונוטל שכר שבת, ודוקא לעכו"ם, אבל לישראל דלא עביד בהו מלאכה ודאי שרי.
אי נמי טעמא דמילתא משום דנראה כשלוחו של ישראל במלאכה שהוא עושה בהן, ואף על גב דשרו בית הלל בעורות לעבדן בשנתנן לו עם השמש, התם היינו טעמא משום דקצץ [עם] עכו"ם, דכיון דקצץ עכו"ם בדנפשיה קא טרח ואין לישראל שום ריוח במה שהעכו"ם עושה בהן בשבת, אבל שכירות כלים יש לו ריוח לישראל בעשיית מלאכתו בשבת ואפילו בהבלעה, דהדבר ידוע שאילו לא היה רשאי העכו"ם לעשות בהן מלאכה בשבת לא היה נותן לו כל כך, והלכך מתהני ביה ישראל ואסיר דמחזי כשלוחו של ישראל, ואפילו הכי דוקא בערב שבת, אבל ברביעי ובחמישי מותר דכולי האי לא אחמור כיון דעכו"ם במלאכתו הוא עוסק, ומאן דחזי נמי סבר לצורך מחר בלחוד הוא דמוגר ליה, הלכך שרי.

אמר רב ששת ה"ק אם לא קצץ בית שמאי אומרים כדי שיגיע לביתו ובית הלל אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. קשיא לי, למה ליה לאדכורי הכא בית שמאי, דהא לבית שמאי ליכא מידי בין קצץ ללא קצץ. ויש לומר משום דבעי לפרושי דלבית הלל בשלא קצץ בכדי שיגיע לחומה שרי, נקט נמי בית שמאי.

אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. פירש ר"ח ז"ל: דוקא בספינה גוששת למטה מעשרה, ומשום איסור תחומין נגעו בה, אבל למעלה מעשרה דליכא משום תחומין שרי. והקשו עליו בתוס', דאם כן כי איבעיא להו בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מג, א) אם יש תחומין למעלה מעשרה או לא, הוה להו לאתויי הא דיש תחומין למעלה מעשרה, ולישני במהלכת ברקק.
והרב אלפסי ז"ל הקשה, דאם כן מאי איריא שלשה אפילו טפי נמי, ועוד לדבר מצוה אמאי שרי והא העמידו דבריהם במקום עשה, וכדתנן (פסחים צא, ב) אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים, ואמרינן עלה גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. ולדידי נמי קשיא, דבהדיא גרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ח) אין מפליגין בים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת, וים הגדול למעלה מעשרה הוא. ופירשה רב אלפסי ז"ל, משום עונג שבת, כדאיתא בהלכות. ור"י בעל התוס' ז"ל פירשה, משום שאסור לעבור במים במעבורת ואפילו בתוך התחום משום דהוי ליה כשט, ואסור לשוט גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. אי נמי אסור לעבור במעבורת שמא יסייע וקא עביד עובדין דחול. אי נמי דמחזי כמאן דממטי לה לספינה ארבע אמות בכרמלית. ותדע לך, מדגרסינן לקמן בפרק תולין (שבת קלט, ב) חזי מר האי צורבא [מרבנן] דאזיל ונאים במברא, ועבר בהאי גיסא ואמר למינם קא מכוונא ואזיל וסייר פירי, אמר ליה הערמה (מדרבנן) [בדרבנן] היא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה, אלמא לכתחילה שלא בהערמה אסור, ובהערמה דוקא לצורבא מרבנן הא לכולי עלמא אסור. ומיהו ברביעי שרי דכולי האי לא אחמור רבנן.
והא דגרסינן בירושלמי אין מפליגין בים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת בית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הלל מתירין, לאו למימרא שיהו בית הלל מתירין ואפילו בערב שבת, אלא ברביעי קא מיפלגי, דבית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הלל מתירין ברביעי דהיינו שלשה ימים קודם השבת.
והיכא דהפליגה ספינתו אפילו חוץ לאלפים אמה, מותר להלך בכל הספינה, הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום, כדאיתא בעירובין בריש פרק מי שהוציאוהו (עירובין מב, ב).
ואותן קרונות שמושכין אותן בהמות, אע"פ שנכנס שם קודם ג' ימים לשבת אפילו מתחילת יום ראשון אסור מן הטעם שאסרו לרכוב בשבת, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיג הבהמה.

הא דתנן: אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו של בית אבא לתת כלי לבן שלהם לכובס ג' לפני השבת. לא שהלכה כן, אלא להחמיר על עצמן כדברי בית שמאי.
והא דשרו בית הלל לתת עורות לעבדן וכלים לכובס עם השמש, דוקא בקצץ ובקבולת דעכו"ם בדנפשיה קא טרח, הא בשלא קצץ אסור דבמלאכת ישראל קא טרח והוי ליה כשלוחו של ישראל, וכדתניא אין משלחין אגרות ביד עכו"ם בערב שבת אלא אם כן קצץ, אבל בקצץ ודאי הוא דשרי. והא דגרסינן במסכת מועד קטן פרק מי שהפך (מועד קטן יב, א) אמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר תוך התחום אסור. הני מילי בקבולת מלאכת קרקע דיש לו קול וניכר שהוא של ישראל, אבל בשל כלים מותר.
ודוקא בביתו של עכו"ם, אבל בביתו של ישראל בין כך ובין כך אסור, כדגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ח): תניא אומנין שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהם מותר, במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכירות אפילו בתוך בתיהם אסור, במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור.

הא דתניא: רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך. לאו למימרא יגמור ממש בידים, דהא לא שרי בית הלל אלא טעינת קורה עם השמש אבל לטעון משחשיכה לא, וכל שכן שלא יסחוט בידים, דאע"ג דמלאכה דאורייתא ליכא כיון שריסקן מבערב מ"מ מדרבנן אסור. וכן פירש רש"י ז"ל, ובהדיא תניא לקמן בפרק תולין (שבת קמ, א) שום שרסקו מערב שבת למחר נותן לתוכו פול וגריסין, ולא ישחוק אלא מערב.

נותנין מזונות לכלב בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו וכן נותנין מזונות לגוי בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו ומ"מ אם שאלן בפירוש להוליכן לביתו אסור אלא נותנין לו סתם ושמא תאמר גוים מיהא ניחא שהרי יש צד מצוה בפרנסתן אלא כלב מה בינו לחזיר שאמרו בפ' אחרון שאין נותנים לפניו מזונות פירשו שם מפני שהכלב מזונותם עליך מה שאין כן בחזיר ויראה שאף בכלב שאינו שלנו מותר וכן ראיתי לגאון שפירש מזונותן עליך מדכתיב לכלב תשליכון ואי נמי בשכר לא יחרץ כלב לשונו:

כל מי שרוצה לשלוח אגרות ביד גוי אם קצץ לו דמים על הולכתו אין זה כמי שמתנה לילך בשבת אלא כמתנה להוליך ודומה לקבולת ומותר כל שיצא מפתח ביתו עם השמש ואם לא קצץ אסור ואם היה דואר קבוע בעיר ר"ל ממונה לכל השלוחים שכל הכתבים באים אליו והוא מריצן ביד שלוחיו אפי' לא קצץ מותר בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שאין כאן פרט להזכרת הולכה בשבת אלא הוא משלחה לרצונו ולמדת שאסור להתנות עמו לילך בשבת אפי' קצץ אלא שישכור בסתם:

יש שואלין בקצת דברים שהתרנו בסוגיא זו בהרבה דברים שהתרנו עם השמש אע"פ שהדבר ברור שהם נעשים בשבת ומטעם בדידיה קא טרח כגון כלים לכובס והלא מ"מ בשביל ישראל נעשה בשבת ובהדלקת נר ועשיית כבש אמרו שאם לעצמו משתמש בו ישראל ואם בשביל ישראל אסור ותירצו הגאונים שכל אלו שאנו אוסרים אם נעשו בשביל ישראל הם דברים שהגוי מכיר שאי אפשר לישראל בלא אותו ענין בו ביום או למוצאי שבת לאלתר כגון הדלקת הנר ולקוט עשבים לבהמתו וחפירת קבר ועשיית ארון שהוא חושש לנוול המת אבל כלים לכובס ועורות לעבדן הגוי יודע שאין צורך לישראל כל כך לשבת שאלו כן מערב שבת היה רוצה בהם שיכנס עמהן לשבת וכמו שאמרו מתעטף ואומר באי כלה והילכך מותר להשתמש בהם אף בשבת ואע"פ שמצד שכרו הוא צריך לעשותן בשבת אין זה אלא להנאת עצמו והרי יכול היה להניחן:

הרי שלא נמסרו כלים לנכרי מערב שבת ולקחם הוא משחשכה או עבד ישראל מסר לו וכבסם בשבת יש אומרי' שאסור ליהנות בהם לעולם וממה שאמרו בחפירת קבר וארון לא יקבור בו עולמית ולא יראה כן שהרי במרחץ אמרו אם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו ואע"פ שלדעת ישראל נתחמם דיו בכדי שיעשו ומכאן כתבו הגאונים שלא אמרו אסור לעולם אלא בדבר שהגוי יודע שהוא צריך לו בשבת או למוצאי שבת לאלתר כגון נר לשבת עצמה או קבר וארון למוצאי שבת לאלתר אבל מה שיודע בו שהוא צריך לו אבל לא לאלתר כגון מרחץ ובגדים דיו בכדי שיעשו:

אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ובלבד בשיפסוק ע"מ לשבות ומשפסק כן מותר אע"פ שאינו שובת ויש פוסקים שאינו צריך להתנות מפני שלדעתם הלכה כרשב"ג ואע"פ שאמרו הלכה כר' מחבירו לא נאמר כן במקום אביו ומצור לצידן הואיל ובו ביום יכולין לחזור מותר אף בערב שבת:

שמועה זו נתבלבלו המפרשים בענינה וכ"ש ממה שראו שלא נמנעו מעולם להפליג בים אף בערב שבת ולא נשמע להם מי שימחה בדבר ומתוך כך פירשוה גאוני הראשונים בספינה גוששת ושאין במים עשרה טפחים ומשום איסור תחומין ואע"פ שלשון הפלגה מורה לשון פלג מים עמוקים הם פירשוהו לשון הפרשה כמו המפרש והיוצא בשיירא הא כל שהוא למעלה מעשרה מותר וגדולי הפוסקים כתבוה בהלכותיהם אלא שחזרו בהם והקשו עליהם שא"כ אף לעולם אסור אא"כ על מנת לשבות וכן מה ענין להתיר למצוה ועוד שהרי סתם ספינה אמרו וגדולה מיהא אינה מהלכת ברקק ועוד שהרי בתלמוד המערב כתבו בשמועה זו בפירוש אין מפליגין בים הגדול וכן במדרש ר' תנחומא בפרשת שלח לך שאלו מהו לפרוש לים הגדול שלשה ימים קודם לשבת עד שמתוך כך פירשוה גדולי הפוסקים בחזרותיהם משום עונג שבת שכל שלשה ימים מתוך שהדבר חדש להם התנועה הסבובית מקפת פאת ראשם ומעוררת להם דברים המצערים ומשם ואילך כיון דדש דש ולדעת זה כל סמוך שלשה לדבר הרשות אסור ולדבר מצוה מותר מטעם עוסק במצוה אלא שיש ללמוד ממנה היתר למי שהורגל בכך או שמא בזמנים אלו לכל שהספנים בקיאים בה הרבה ואין כאן צער כל כך ומגדולי המגיהים על דבריהם פירשוה מפני שכמה פעמים באים בה לידי סכנה וצריכים לעשות מלאכה לפקוח נפש והרי זה כמתנה לדחות את השבת וכן אצלם הטעם למה שאסרו לצור על עיירות של גוים שכל אלו מקום סכנה הם וכן הדין אצלם להפריש במדברות ובשאר מקומות של סכנה וראשונם של גאונים היה בא עליה מטעם שט ואין חלוק אצלו בין שט בידו ובגופו בין על חבית של שייטין והוא הדין לספינה וחוץ מכבודם ישתקע הדבר שאם כן לעולם אסור וספינה ודאי אדם נח בתוכה ואין בה סרך שיטה כלל ובתוספות פירשוה מפני שאסור לעבור את המים במעבורת אף בתוך התחום שמא יסייע ועושה דרך חול וקצת ראיה לדבריהם בפרק תולין אלא שאין בה הכרח ומהם שפירשוה מפני שיוצא חוץ לתחום:

ובקצת תוספות מצאתי שברייתא זו לא נאמרה אלא לב"ש שאמרו אין שורין דיו וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וכן הרבה והלכה כב"ה שמתירים בכלם עם השמש והולכים ונעשים כל השבת כלה מאליהם ואף בזו הואיל ונכנס עם השמש הרי הספינה מאליה היא הולכת או על ידי הגוי:

וגדולי הדורות שלפנינו פירשוה בשהספינה של גוים ורוב ההולכים בה ישראל וכל שלשה ימים הם נקראים ערב שבת ושמו מונח עליהם וצריך ליתן לב עליו שלא יבאו לעשות מלאכה בשבת בשבילם הא קודם שלשה אין ליתן לבו על השבת ואחר שהם לשם הם מוכרחים למלאכה שאין הגוי מאמינם לשבות בים ולהמתין רוח רעה לרעתם וכן אין צריכים להכריחו על כך אפי' היה בידם כן שהרי הרוח מצויה בים לבלבל והרי הוא מקום סכנה ומותר הא ספינה של גוים ויחידים ישראלים נכנסים לתוכה מותר כיון שרובה גוים כל המלאכות נעשות על שמם ומותר אף בערב שבת ומגדולי אחרוניהם משיבים עליהם שהרי מ"מ עושה הוא אף על דעת המיעוט ולא נאמר אדעתא דרובא קא עבדי אלא בשאין הישראל שם ומ"מ אפשר שבטל הוא במיעוטו ואין משגיחין להוליך הספינה בשבילו כלל ואע"פ שבפרק תולין אסרו לעבור במעבורת הואיל וצריך לפרוע עכשיו בפרט הרי משגיח בו כאחד מן האחרים ומ"מ אף הם כתבו מטעם זה שמפליגין אף בשבת עצמו וכן המנהג אלא שכל שדעתו להפליג בשבת נכנס בו מערב שבת ומסדר שם שולחן ונר ומקדש שם לקנות שביתה ולא לאיסור הפלגה שמאחר שהמלאכות לשם הגוים הם עשויות מותר לכתחילה אלא הואיל והספינה עומדת לצאת חוץ לתחום אם לא קנה שם שביתה יהא אסור לו לזוז בתוך הספינה מתוך ארבע אמות שלו הואיל ולא שבת באויר מחיצות מבעוד יום ואע"פ שבעירובין התירו אף בדיר וסהר שלא שבת באויר מחיצות טעם הדבר מפני שהגוים נתנוהו והוא אנוס אבל זה שנכנס לדעת אסור וכשנכנס נעשה מערב ברגליו וקונה שביתה והרי כלה אצלו כד' אמות ויש חולקים בקצת דברים ובמסכת עירובין יתרחבו בה הדברים בע"ה:

במסכת סוכה התבאר שאסור להלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות ולא סוף דבר כשהולך למקום אחר שהדבר קרוב שלא למצוא שם הכנתו לשבת אלא אפי' חוזר לביתו שמא מתוך שאינו לשם אין משתדלין בהכנה כל כך והוא שאמרו שם אמר רב כהנא בדידי הוה עובדא ואפי' כסא דהרסנא לא אשכחי ומ"מ אם נודע לו שמכינים בהעדפה נראה שמותר ואין חוששים למקרה או לסיבה ויראה שעל זה נהגו להקל בה:

אין מתחילין לצור על עיירות של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת שאי אפשר בלא חלול שבת ובשיעור זה צריך ליתן לב על השבת ואם התחילו אין מפסיקין שנ' עד רדתה אפי' בשבת ואפי' במלחמת הרשות ואין צריך לומר לדבר מצוה ובמדרש אמרו לא כבש יהושע את יריחו אלא בשבת:

במסכת עירובין התבאר שהגוים שצרו על עיירות ישראל בשבת אין יוצאין עליהם בכלי זיין אלא שסוגרין בפניהם ומשתדלים בשמירה בכל מה שאפשר בד"א שהדבר ברור שבאו על עסקי ממון אבל אם באו על עסקי נפשות או שיש לפקפק בכך יוצאין ומחללין עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת:

במקום אחר התבאר שאף שאר עיירות מצוה לצאת לעזרם וכשיצילו את אחיהם מותר להם לחזור למקומם בכלי זינם שלא ימנעו לעתיד וכן בספינה המיטרפת או עיר שהקיפה נהר בים משתדלין להציל אף בעשיית כמה מלאכות ואפי' לתקן כלי זין ומה שהותר בעניינים אלו מכלל תפלה וזעקה בשבת כבר ביארנוהו במסכת תעניות:

הפירות לענין סחיטתן חלוקים לשלשה מינים יש מהם שרובם עומדות לסחיטה והם זתים וענבים ומהם שעומדות פעמים לסחיטה ופעמים לאוכל והמשקה שלהם מתבקש לפעמים והם תותים ורמונים ואע"פ שאין בהם כונת משקה כזתים וענבים מ"מ לחותם רב וסחיטתם מצויה ומהם שאין סחיטתם מצויה אלא דרך זרות והם תפוחים ופרישין ושאר הפירות ואיסור סחיטתם בשבת או היתרן או איסור כשיצא מהם משקה בשבת או היתרו יתבאר במסכתא זו וכבר ביארנוהו דרך קצרה בראשון של יום טוב אבל לענין מה שהותר להתחיל בו עכשיו מערב שבת להיתר מה שזב ממנו בשבת ביארנו במשנה שהזתים והענבים שנתרסקו טוען בהם קורה סמוך לחשיכה והמשקה זב מהם בשבת ומינין אלו ר"ל זתים וענבים אין צריך למלאכתן ר"ל להוצאת משקה שלהן צריכין שני מלאכות רסוק וסחיטה והותר בטעינת קורה לסחיטתן הואיל וכבר נתרסקו כמו שביארנו אבל השום והבוסר והמלילות דינם כתותים ורמונים לענין סחיטה ואע"פ שאין בהם לחות מ"מ משקה שלהם מתבקש הרבה לטבל בהם כמו שנהוג היום בבוסר לרוב העולם ובשום לקצתם וכן היה נהוג אצלם במלילות והם שבלים שלא בשלו כל צרכן ומרסקין אותן ומטבלים במשקה היוצא מהם ואחר שמשקה שלהם מתבקש דינן כתותים ורימונים ולא כשאר פירות ולהשלמת מלאכתם צריכים שלשה מלאכות אחר שאין בהם כונת משקה והם ריסוק ר"ל הכאה בעלי מעט מעט עד שיתפרדו ויעשו חתיכות ואח"כ דיכה והיא הכאה מדבקת ותמידה בכח עד שיעשה הכל אחד ואח"כ שחיקה והיא סבוב העלי עליהן לגמר מלאכה והיא כעין סחיטה לענבים וזתים ואע"פ שאדם נוהג לסחוט אחריה השחיקה סחיטה גמורה שהמשקה יוצא כולו בתוך המדוכה ואין צריך עוד אלא לברור הפסולת ויש מוציאין שחיקה וגורסין סחיטה מעתה השום והבוסר והמלילות אם נתרסקו ונידוכו מבעוד יום הואיל ואין מחוסרין אלא שחיקה או סחיטה מותר לטעון עליו אבן בסמוך לחשיכה לזוב אף משתחשך על הדרך שביארנו בענבים והוא שאמרו יגמור משתחשך ולא לגמור דוקא ר"ל לשחוק או לסחוט אלא להשתדל להיות נגמר מאליו בשבת ויש אומרים להריק המשקה לכלי אחר ומ"מ יש מפרשים לגמור דוקא אלא שקשה לפרש היאך אמרוה על מה שאמרו מאן תנא דכל דאתי ממילא שפיר דמי שהדבר מוכיח שלא נשנית אלא כדרך משנתינו ומ"מ הם מפרשים מאן תנא וכו' רבי ישמעאל שמתיר לגמור בידים ואלו היה אסור לעשות בידים לא היו ב"ש מודים בה שמ"מ הרי נעשית מלאכה בהם בשבת ועל הדרך שהיו חולקין במצודות חיה ועוף הואיל וזיבת המשקה כלה אפשר ליעשות בשבת כמו שביארנו במשנה במצודות אע"פ שלא היה בה חיוב חטאת והדברים נראין ואף גדולי המחברים פירשוה בפירושי המשנה בשני של עדויות שאם נתרצצו מערב שבת להוציא לחותם שמשלים מדוכתם בידיו בשבת ומ"מ למדנו דוקא במחוסרים שחיקה או סחיטה לבד כגון שנתרסקו ונדוכו ושמא תאמר והיאך אתה מפרשה לדעת זה בשנתרסקו ונדוכו והלא משנתינו בענבים וזתים בנתרסקו לבד והיה לך להתיר בנתרסקו לבד והראיה שהרי ר' אלעזר העמיד משנתינו כר' אליעזר שאמר בחלות דבש שריסקן מערב שבת ויצא הדבש מעצמו שמותר ושאלו לו מפני מה לא העמידה כר' ישמעאל שאמר בשום ובוסר יגמור על הדרך שהעמידה ר' יוסי בר חנינא והשיב מפני שכבר הודיע ר' יוחנן שר' ישמעאל לא התיר אלא במחוסר שחיקה או סחיטה הא במחוסר דיכה לא ומשנתנו התירו אף במחוסר סחיטה שהיא במקום דיכה וא"כ אחר שאתה פוסק כר' יוסי בר חנינא להעמיד משנתנו כר' ישמעאל היית צריך להתיר שום ובוסר אחר ריסוק לבד תדע שדבר זה בלבל הרבה מפרשים בשמועה זו ולא עוד אלא שתמהו על גדולי הפוסקים שהביאו דברי ר' יוסי בר חנינא ודברי ר' יוחנן ולדעתם הם סותרות זו את זו ומ"מ תדע שאף ר' יוסי בר חנינא מודה שלא התיר ר' ישמעאל בשום ובוסר אלא במחוסרים שחיקה או סחיטה ולא נחלקו אלא שר' אלעזר נמנע מלהעמידה כרבי ישמעאל שהיה אומר שהשום והבוסר לא הותרו אלא אחר ריסוק ודיכה ומשנתנו מתרת בזתים וענבים אחר ריסוק לבד ומתוך כך הביאה משמועת חלות שריסקן וסחיטתן באה אחר הריסוק כדרך משנתנו ומ"מ ר' יוסי בר חנינא סובר שהסחיטה שאחר ריסוק לענבים כסחיטה שאחר ריסוק ודיכה בשום ובוסר שזו מלאכה אחרונה לזה וזו מלאכה אחרונה לזה כמו שהקדמנו והיא היא שהביאה גדולי הפוסקים להביא את שתיהם והדברים ברורים ומ"מ בבוסר לתוך הקדרה מיהא מותר לסחטו כמו שיתבאר ומגדולי המגיהים היו מתירים בשום ובוסר אף במחוסרים דיכה כדעת שלהם בביאור דבריו של ר' יוסי בר חנינא שהלכה כרבי ישמעאל על כל פנים ממה שאמרו הורה ר' חנינא כר' ישמעאל והם מפרשים דבריו אף במחסרים דיכה כדמיון משנתנו ואין דבריהם נראין:

אא"כ קצץ לו שכרו נ"ל מה שמתירים ב"ה להיעשות מלאכתו בשכר בשבת לא שיהנה ממנו בשבת כגון אם תפר בגדיו בשבת שילבשם בו ביום דמשנה שלימה שנינו לקמ בפ' כל כתבי הקודש נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל אם בשביל ישראל אסור כו' אלמא כל מלאכה שעושה הגוי אסור לא ליהנות ממנו ולא מפליג התם בין בשכר בין בחנם אלא הכל אסור ולא התירו כאן אלא שתעשה מלאכתו בשבת ולא שיהנה ממנו ולא התירו נמי אלא בצנעה שלא יכירו אם מלאכת ישראל אבל כי מכירים כי הוא מלאכת ישראל אסור כדאמרי' בפ' מי שהפך אמר שמואל מקבלי קיבולות בתצוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואמר רב פפא ואפי' חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור אמר רב משרשי' וכי ליכא מתא דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות ויו"ט דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי ואתי מדוכתא לדוכתא אסור ומסתברא דלא מיירי התם אלא בדבר המפורסים לכל שהוא של ישראל כגון בנין וכיוצא בו עיין לקמן מה שכתבתי בפ' שואל אדם:

גמרא והלא קצץ אמר רב ששת ה"ק כו' ויש לדקדק מאי קושיא והלא קצץ דאימא דאתי כת"ק דפליג אדר"ע לעיל וסבר הכי לב"ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה גבי מכירה ושאלה דהוי כמו קצץ וי"ל דמשמע ליה מהא דקתני ברישא אא"כ קצץ לו דמים סתמא דשרי בכל גוונא לב"ה ומש"ה קשיא ליה והלא קצץ וקשה מסיפא דלא שרי ב"ה בקצץ אלא כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ארישא דקתני סתמא לב"ה דשרי בקצץ בכל גוונא וק"ל:

תוספות בד"ה רבי ישמעאל כו' ועוד תימה דרבי עקיבא דאמר לא יגמור כב"ש ולא כב"ה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דא"נ דמתני' דקתני ושוין כו' לא אתיא כרבי עקיבא וכל דאתי ממילא נמי חייב חטאת אי עביד בשבת מ"מ לבית הלל שרי מבעוד יום וא"כ רבי עקיבא דאמר לא יגמור ע"כ כבית שמאי ס"ל דכל מידי דכי עביד בשבת חייב חטאת גזרו ביה מבעוד יום וזהו התימה דנימא דר' עקיבא דלא כב"ה דהא קי"ל [הלכה] כר"ע מחבירו ואנן קי"ל הכא כבית הלל ועוד דרבי עקיבא לא שמותי מבית שמאי היה אלא מבית הלל כדמוכח מהך דצרת הבת בפ"ק דיבמות כמ"ש התוס' סוף פרק מי שמת ע"ש וזהו שדקדקו התוס' בשני התירוצים שכתבו דבהא שא"צ להסיר הקורה סבר רבי עקיבא כב"ה ולשון ספרים הישנים בתוס' שלפנינו שכתבו תימה דר"ע דאמר לא יגמור לא כב"ש ולא כב"ה כו' א"א לקיים דודאי שפיר סבר ר' עקיבא כב"ש דכל מידי דכי עביד בשבת חייב חטאת אסור מבעוד יום ומידי דאתי ממילא נמי חייב חטאת בשבת לר"ע ולא פליג ר"ע אלא אתנא דמתני' שהוא ר' ישמעאל דסבר דכל דאתי ממילא אינו חייב חטאת ודו"ק:

ברש"י ד"ה שכיח במתא וכו' דאין משלחין בלא קיצץ כלל דלא קביע וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה רבי ישמעאל אומר יגמור וכו' ור"ע דאמר לא יגמור לא שצריך להסיר הקורה דסבר כב"ה אבל לא יגמור כדי לאכול משקידש היום כצ"ל:

רש"י בד"ה והלא קיצץ צ"ל והלא קצן:

בד"ה שכיח כו' כלל דלא כו' הד"א:

[גמרא והלא קצץ אר"ש כו'. עי' רש"א ול"נ דבלא"ה לק"מ דא"כ אפילו בלא קצץ נמי] :

גמ' אבל לדבר מצוה "ש"ד" ונ"ב מותר (וכ״ה ברא״ש ובה"ג וספר התרומה ומלת ש"ד אינו לשון ברייתא אלא לשון גמ'):

רש"י ד"ה מפליגין. וזהו לשון. נ"ב הפלגת:

וּמִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁהַלְּבָנִים קָשִׁים לְכַבְּסָן. יש להקשות דהוה ליה למימר וּמִמִּנְהָגָם לָמַדְנוּ וכמה שכתב רבי צדוק כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל, והכי נמי אמר רבן שמעון בן גמליאל במתניתין נוהגין היו בית אבא? ונראה לי בס"ד מ"ש וּמִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ אינם דברי ר' צדוק אלא הם דברי הש"ס, דקאמר וּמִדִּבְרֵיהֶם של רבן שמעון בן גמליאל ורבי צדוק שבאו להודיע לנו מנהגן של בית רבן גמליאל בזה למדנו דבר שהוא נוגע לענין דינא בדיני ממונות, בדין ודברים שיפלו בין הכובס ובין בעלי הכלים דהדין הוא דשכר לבנים הוי טפי משכר צבעונין, ומשום האי דינא נחתו רבן שמעון בן גמליאל ורבי צדוק להודיע לנו מנהג הנזכר ואין כונתם ללמדנו על הלכות שבת שנהיה גם אנחנו צריכין לנהוג בחומרא זו, דבאמת חומרה תירה היא זו.

כַּמָּה בָּעִית עִלוּיֵהּ? אָמַר לֵיהּ: כִּדְחִיוְרָא. יש להקשות דאם היה ללבנים שומא ידועה ודאי גם לצבעונין היה שומא ידועה, ואין צריך לשאל כמה בעית דמשמע עתה רוצה לעשות עמו הפסק חדש בשומא? על כן ודאי מאחר דשאל הכי משמע דלא הוה שומא ידועה באותו מקום לכל מין שיהיה, ואם כן מה הועיל הכובס בתשובה זו שהשיב כִּדְחִיוְרָא ד'ערבך ערבא צריך' שאינו יודיע כמה יטול על חיורא כדי שיתן לו על זה? ונראה לי בס"ד עכשיו לא נחית הכובס לפרש לו הסך של השכר כמה הוא, אלא רצה בדברים אלו להודיעו ששכר צבעונין הוא יותר יקר מלבנים ורק בעבור כבודו הוא מתרצה ליקח על הצבעונין כדחוורא ושיקר בכך כדי שיחזיק לו טובה, והשיב לו אַבַּיֵּי כְּבָר קְדָמוּךְ רַבָּנָן להודיענו ששכר הלבנים יותר, ואם אתן כִּדְחִיוְרָא צריך שאתה תחזיק לי טובה ולא כמו שאמרת שצריך אני להחזיק לך טובה.

גמ' לפני הנכרי בחצר. עי' לעיל דף ג ע"א תוס' ד"ה בבא דרישא:

בתוס' בד"ה לא ישכיר אין לפרש משום שביתת כלים וכב"ש דא"כ אפילו בד' או ה' נמי כו' עכ"ל. נראה דהא דפשיטא להו לתוספות דמאן דאוסר בשביתת כלים אוסר אפילו בד' וה' היינו למאי דמשמע להו דהא דמסקינן לעיל לב"ש בין עביד מעשה ובין לא עביד מעשה היינו דתרוייהו אסורין מדאורייתא משום הכי פשיטא דאפילו בד' וה' אסור משא"כ לפי מ"ש לעיל דבלא עביד מעשה לב"ש אינו אלא מדרבנן שפיר מצינן למימר דלא גזרו רבנן אלא בערב שבת דוקא וכמו שאבאר עוד בסמוך גבי ושוין שטוענין ע"ש:

בפיסקא ושוין אלו ואלו שטוענין כו' מאי שנא כולהו דגזרו ב"ש כו' וכתבו התוס' לעיל דמהאי לישנא דגזרו משמע דהיינו אליבא דרבה דטעמא דב"ש משום גזירה כו' ע"ש. וכבר כתבתי דאין זה מוכרח דלענין שביתת כלים נמי שייך לשון גזרו כיון דבכל הנך דבמתניתין ובטעינת קורה הכלי לא עביד מעשה וא"כ י"ל דבכה"ג לא הוי אלא גזירה דרבנן ולא שייך שביתת כלים דאורייתא אלא במצודות דאזלי ויורה וברחיים דבהנך הכלי לבד עושה מלאכה בלי עשיית אדם וכמ"ש לעיל ובהכי א"ש נמי הא דקאמר הכא ע"ש עם חשיכה משום דבהנך שביתת כלים דלא הוו אלא מדרבנן נראה דלא גזרו אלא ע"ש עם חשיכה וכן מבואר להדיא בלשון הר"ן ז"ל כאן שמפרש כל הסוגיא דהכא אליבא דרב יוסף מטעמא דשביתת כלים ע"ש אלא שלא דיקדק לפרש לשון גזרו. ולענ"ד נראה להביא ראיה ברורה על פירוש זה דאי אליבא דרבה דטעמא משום גזירה א"כ לא א"ש הא דמשני הש"ס קורות בית הבד ועיגולי הגת דאי עביד לה בשבת לא מחייב חטאת לא גזרו והיינו כדמסיק הש"ס כיון שכבר נתרסקו מבע"י ולכאורה לטעמא דרבה לא שייך למימר הכי דהא עיקר טעמא דגזרה דרבה דב"ש בכולהו מתני' היינו שאסור להתחיל המלאכה מבע"י כדי שתגמור מאליה בשבת משום דגזרינן שמא יתחיל עיקר המלאכה בשבת וא"כ בקורת ב"ה נמי שייך הך גזירה גופא שהרי אם יטעון הקורה בשבת שייך ביה חיוב חטאת כיון דעדיין לא נתרסקו אבל לטעמא דשביתת כלים א"ש דכיון שטען הקורה מבעוד יום ונתרסקה ע"י כך שוב אין הכלי עושה מלאכה דאורייתא בשבת דהא אתי ממילא. ואין להקשות א"כ לרבה תקשה מתני מ"ש טעינת קורה דשרו ב"ש דאפשר דבטעינת קורה שהיא מלאכה מרובה והכל יודעין שאסורה בשבת תו ליכא למיגזר תדע דהא ודאי מודו ב"ש דמותר להדליק נר ולעשות מדורה בע"ש עם חשיכה ולא גזרינן שמא יעשה כן בשבת אע"כ כדפרישית. ועוד י"ל דרבה מפרש טעמא דב"ש דמודו בטעינת קורה כדאיתא בירושלמי לפי שכבר נעקרה כל טפה וטפה ממקומה כנ"ל ודו"ק:

שם מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא ש"ד אמר רבי יוסי ברבי חנינא ר"י היא דתנן השום והבוסר והמלילות כו'. ונראה לכאורה דר"י ב"ח סובר כרבי יוחנן לקמן דסחיטה אסור מדאורייתא בכל הפירות שסוחטין להוציא מימיהן אבל למאי דקי"ל כרב ושמואל לקמן בפרק חבית וכדמסייע להו ברייתא דתנא דבי מנשה דדבר תורה אינו חייב אלא אדריכת זיתים וענבים בלבד א"כ מאי מייתי ר"י ב"ח מדר"י הא ר"י גופא לא איירי אלא בשום ובוסר ומלילות דלא שייך בהו סחיטה דאורייתא אבל בזיתים וענבים דמתני' משמע אפילו ר"י נמי מודה. ולכאורה לשון המשנה דעדיות גופא משמע הכי שהרי לשון המשנה כך היא שלשה דברים אמר רבי ישמעאל ולא הודה לו ר"ע השום והבוסר והמלילות שריסקן מבע"י שר"י אומר יגמור כו' וא"כ מדחשיב לה שום ובוסר ומלילות לשלשה דברים אלמא דלא איירי ר"י אלא בהנך שלשה לחוד דאי לדוגמא בעלמא נקטינהו אמאי קחשיב להו שלשה דברים אלא דלפ"ז תקשה הך מתני' לר"י דס"ל דאין לחלק בין זיתים וענבים לשאר פירות וא"כ אמאי קחשיב להו לג' דברים. ועוד דא"כ מאי הוצרך הש"ס לקמן לומר דהא דר"א לא אמר כרבי יב"ח היינו משום דלאו מי אתמר עלה ותיפוק ליה דבלא"ה מצינו למימר בפשיטות דר"א סובר כרב ושמואל דהלכתא כוותייהו דסחיטה דאורייתא לא שייך אלא בזיתים וענבים ומשום הכי לא מצי לאוקמי כריב"ח כדפרישית כיון שיש לחלק בין שום ובוסר ומלילות לזיתים וענבים ואפשר דכיון דר"א בן פדת תלמידו דרבי יוחנן הוי וכל דבריו מפי ר"י אמורין כדאיתא בס"פ א"כ מסתמא בהאי דסחיטה נמי כר"י ס"ל. ומיהו לולי פירש"י ותוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות דאדרבה ריב"ח אליבא דהלכתא קאי דאינו חייב מדאורייתא אלא בזיתים וענבים בלבד וכן משמע מדמייתי סתמא דתלמודא לקמן הא דהורה ריב"ח כר"י אלמא דאליבא דהלכתא קאי ואפי' הכי קאמר ריב"ח שפיר דמתני' ושוין שטוענין הקורות אתי' כר"י דכיון דר"י מתיר בהנך תלת אפילו לכתחילה אלמא בזיתים וענבים נמי ליכא חיוב חטאת כלל כיון שנתרסקו מבע"י דאי ס"ד דבזיתים וענבים כה"ג חייב חטאת לא הו"ל לר"י להתיר לכתחלה אפילו בהנך תלת דכה"ג כתבו התוספות לפי שיטתם לענין אין מחוסר דיכה כך היה נ"ל אלא דמלשון רש"י ותוס' משמע דלא נחתו להך סברא לחלק בין שום ובוסר ומלילות לזיתים וענבים ולא ידעתי למה כיון דאליבא דהלכתא יש חילוק ביניהם וצ"ע ודוק היטב ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה רבי ישמעאל אומר יגמור פי' אין צריך לסלק כו' קשה לר"י היכא מוכח כו' דילמא ר"י סבר כב"ה ועוד תימא דר"ע דאמר לא יגמור לא כב"ש ולא כב"ה כו' עס"ה. ונראה לי דרש"י לא ניחא ליה לפרש כפי' התוספות דיגמור היינו יגמור ויאכל דא"כ העיקר חסר וכ"ש דלשון יגמור משתחשך לא משמע דאיירי לענין אכילה אלא לענין עיקר המלאכה שהתחיל מבע"י ונגמרת משתחשך ולא ניחא ליה נמי לפרש כפירוש השני של תוס' דיגמור היינו בידים והיינו בשאין מחוסר דיכה כיון דהשתא אכתי לא מסיק הש"ס אדעתיה הך מילתא דאין מחוסרין דיכה מלבד מה שנראה דוחק דריב"ח ור' אלעזר פליגי בהך סברא דלר"א אע"ג דמחוסר דיכה חייב חטאת אפ"ה באין מחוסר דיכה מותר לסחוט לכתחלה וכל כי הך מילתא לא הו"ל לתלמודא לסתום אלא לפרש ועוד דלגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרסינן לקמן אמר רבא ב"ח אר"י בחסרון דיכה כ"ע לא פליגי דאסור ואי כפירוש התוספות הו"ל למימר כ"ע ל"פ דחייב דהא עיקר שקלא וטריא בגמרא תליא בהכי לפירושם מש"ה הוכרח רש"י לפ' סוגיא דגמרא כפשטא דאהך מילתא גופא דקאמר הש"ס מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא ש"ד והיינו דמותר לטעון הקורה מבעוד יום לכתחילה והא קאמר ר"י ב"ח דמיתוקמא כר"י דאמר יגמור לכתחילה והיינו לענין הטעינה כמו שפירש"י ז"ל להדיא ולענין אכילה לא איירי ר"י כלל ואפשר דאסור באכילה כת"ק במתניתין וברייתא דר"פ חבית ומה שהקשו בתוספות על פי' זה דילמא ר"י ס"ל כב"ה ועוד ר"ע לא כב"ש ולא כב"ה נ"ל ליישב חדא מגו חדא דבלא"ה נראה דוחק לומר דכל השקלא וטריא דקאמר מאן תנא הוי אליבא דב"ש דאינו משנה לכך היה נ"ל לפרש דעיקר מלתא דמאן תנא אדב"ה נמי קאי והיינו כיון דאשכחן מתני' דעדיות דר"ע אמר לא יגמור והיינו לענין שאין צריך לסלק הטעינה א"כ ודאי דס"ל דב"ה נמי מודו בהא דאף ע"ג דבכל הנך דמתני' שרי ב"ה היינו לרבה משום דלא גזר ולר"י משום דלית ליה שביתת כלים היינו דוקא במידי דלאו בני אכילה נינהו משא"כ בזיתים וענבים מודו ב"ה דאסור משום דגזרינן שמא יסחוט ובנקל יבוא לידי סחיטה ולהכביד הטעינה כדאשכחן בדוכתי טובא גזרה שמא יסחוט שכיח טובא כמ"ש התוס' בריש ביצה דבעודו בכפו יבלענה וא"כ הוי דמי לגמרי לגזרה דאין צולין בשר ובצל וביצה דמודו ב"ה דאסור משום גזרה שמא יחתה וה"נ דכוותיה מש"ה מוקי לה ריב"ח כר"י דקאמר יגמור שאין צריך להסיר הטעינה ור"א בן פדת מוקי למתניתין כר"א ור"ש דזיתים וענבים שרסקן משקים היוצאים מהן מותר ומדלא גזרו לשמא יסחוט אלמא אפילו אם סחט ליכא איסורא דאורייתא כיון דאתי ממילא וא"כ ממילא דה"ה לענין טעינת קורה מבע"י דמותר לכ"ע מה"ט גופא דלא אתי לידי חיוב חטאת כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ולשון הגמרא על מכונו. והשתא א"ש טובא גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרסי לקמן במחוסר דיכה כ"ע לא פליגי דאסור ולא קאמר דכ"ע ל"פ דחייב אע"כ דלענין טעינת קורה מבעוד יום קאי דלא שייך ביה חיוב חטאת אלא איסורא גרידא. ובזה נתיישב' ג"כ כמה קושיות ודיקדוקים שהקשה הרב המגיד ז"ל בשמעתין בפ"ג מהלכו' שבת ע"ש ודוק היטיב:

תוס' ד"ה ר' ישמעאל וכו' פי' וכו'. וקשה לר"י היכי מוכח וכו' ודלמא סברי כב"ה. ונלע"ד לקיים פירש"י דריב"ח סבר דשביתת כלים לב"ה דאורייתא היכא דעבד מעשה וקורות בית הבד ועיגולי הגת מיקרי עביד מעשה שהם מכבידים למטה וסוחטים את הזיתים והענבים וא"כ אפי' לב"ה אסור משום שביתת כלים ואי לאו דמה דאתי ממילא שפיר דמי ואפילו אדם עצמו רשאי לעשותו מן התורה וק"ו הכלי אף שבאדם אסור מדרבנן בכלים לא גזור:

ור"ע סבר דבאדם איכא חיוב חטאת. ואסור גם בכלים מן התורה ושניהם כב"ה:

והא דלא משני כדמקשה ור"א מ"ט לא אמר כריב"ח היינו משום דלית ליה שביתת כלים דקשה דלר' יוחנן דמחוסרין דיכה לכ"א אסור א"כ בין לר"ע ובין לר"י אית להו שביתת כלים וקשי' משנתינו ושוים והרי אפי' לב"ה ראוי לאסור משום שביתת כלים: ועוד שאם משנתינו מיירי אפילו במחוסרין דיכה מנ"ל לר' יוחנן דר' ישמעאל אינו סובר כמשנתינו:

ונראה דהכל מתורץ בחדא מחתא דעדיפא משני מר"א. הוכיח לסתור דברי ריב"ח לגמרי דהא ר' יוחנן אמר במחוסרין דיכה דכ"ע ל"פ והני כמחוסרין דיכה ואיך התיר במשנתינו אלא ודאי דיגמור ולא יגמור דר"ע ודר"י אין הפירוש שיניחנו אלא כשאר פירושים והיינו בשבת כפי' התוס' וא"כ במחוסר דיכה] אין ראיה מדברי ר' ישמעאל דדוקא אתי ממילא ורש"י שפי' יגמור היינו לריב"ח. [ליקוט[:

סליק פרק ראשון

(יט א) והלא קצץ א"ר ששת וכו'.—כעין זה בב"מ עה א.

כותח הבבלי. נותנין בו חמץ כדאמרי' באלו עוברין ואינו עשוי לאכול יחד אלא לטבול בו ואינו כלה עד זמן מרובה: שלשים יום. משמתחילין לדרוש בהלכות הפסח חלה אזהרת פסח עליו: כלב. רמי עליה לזונו: לא ישכיר אדם כליו. לעשות בהן מלאכה בע''ש דנראה שמשכירו לו לצורך השבת: שלא נמצא כתב ידו. שלא יוליכנו בשבת: אלא אם כן קצץ לו דמים. דכיון דקוצץ לו דמים בדידיה טרח וב''ש לא מודו בקצץ דאפילו בקצץ פליגי דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה אלא מילתא דב''ה אשמעינן דבדלא קוצץ לא פליגי דאסור: לביתו. של מי שנשתלח לו: לבית הסמוך. לחומת העיר שנשתלח שם: והלא קצץ. ואמאי אסרי ב''ה הא אינהו שרו לעיל: והא אמרת רישא אין משלחין. אא''כ. קצץ: דואר. שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרות: שכיחא במתא. משלחין בלא קוצץ בכדי שיגיע השליח למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומה ורישא דאין משלחין בלא קוצץ כלל דלא קביע במתא ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת: מפליגין. מפרישין מן היבשה לים וזהו לשון [הפלגת] ספינה על שם שמפליג עצמו מן היישוב ומרבינו יעקב שמעתי בעירובין שאמצעיתו של ים נקרא פילגוס ואף בלשון לעז פילגס : ופוסק. עם הנכרי ע''מ לשבות ואין צריך לשבות: ומצור לצידן. אין אלא מהלך יום ובע''ש היה שם יום השוק כדאמרינן בפסחים במקום שנהגו [דף נ:]: ומדבריהם למדנו כו'. ונפקא מינה לשכר הכובס: לקצרא. כובס: כמה בעית עלויה. בשכר כיבוס: כבר קדמוך רבנן. שלמדונו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועים: לימשחיה. ימדדנו בנתינתו ובחזירתו: דכווצי. ברותחין: דאתי ממילא. כגון משקין הללו שנסחטים מאליהם ובלבד שיתחיל מבעוד יום: בוסר. ענבים בתחילתן כשהן דקים מוציא מהן משקין לטבל בו בשר לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ: מלילות. שבולין שלא בשלו כל צרכן מרסקן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו: יגמור. מאחר שרסקן וצברם בכובד יניחם בכלים ויצאו מעצמן ומותר לכתחילה:

נותנין מזונות לנכרי בחצר. בשבת אפילו לב''ש דרגיל לאוכלו מיד ודוקא מזונות אבל שאר חפצים אסורים אפילו לב''ה דלא שרי ב''ה אלא בע''ש אבל בשבת לא וא''ת ואמאי נותנין מזונות לנכרי בשבת הא כיון דאין מזונותיהן עליך כדאמרינן הכא ובפ''ב דביצה (דף כא:) דמוציא אני את הנכרי שאין מזונותיהן עליך ליתסר כדאמרינן בפרק בתרא (דף קנה:) . דאסור לטרוח בשבת לתת מזונות לפני חיה משום דאין מזונותי' עליך ה''נ ה''ל למיסר בנכרי ויש לומר כיון דמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום חשיב קצת מזונותיו עליך לענין איסור טורח שבות דרבנן אבל לענין עשיית מלאכה בי''ט דהוי איסור דאורייתא לא חשיב מזונותיו עליך: כתוב בא''ז שפ''א חלה נכרי ושלח ליהודי א' בי''ט שישלח לו מיינו ואם לא ישלח לו ימות והנכרי היה מוחזק בעיר והתיר לשלוח לו ע''י נכרי משום דרכי שלום ושלח אל רבינו שמחה והתיר לו אבל לא ע''י ישראל ולה''ר יצחק נראה דהוא הדין בשבת אם היה הענין כך שהיה דבר ששייך דרכי שלום כגון שהיה הנכרי אלם נראה שמותר לשלוח לו על ידי נכרי לדידן דלית לן השתא רשות הרבים דאורייתא [תוס' ישנים]: לא ישכיר. אין לפרש משום שביתת כלים וכב''ש דא''כ אפי' ברביעי ובחמישי נמי אלא כב''ה היא דלית להו שביתת כלים או בחלוק וטלית וכיוצא בהן איירי דלא שייך שביתת כלים ואסור לפי שנראה כנוטל שכר שבת אף על פי שמשכירו יחד חדש או שבוע דאם משכירו ליום אפילו ברביעי ובחמישי אסור כדמשמע בסוף הזהב (ב''מ דף נח.) גבי שוכר פועלים לשמור פרה או תינוק ודוקא לשוכרו דמיחזי כנוטל שכר שבת אבל שאלה שריא: אלא אם כן קוצץ לו דמים. מתני נמי דנותנים כלים לכובס ועורות לעבדן איירי נמי בקוצץ והא דפריך והלא קצץ לב''ה פריך: אין מפליגין בספינה. אפילו תוך התחום אסור משום שט כדמוכח בפ' תולין (לקמן קלט: ושם) גבי ההוא צורבא מדרבנן דאמר למינם בעינא ואזיל לאידך גיסא ושמר פירי משמע דתוך התחום היה ואפ''ה בלא הערמה אסור: השום והבוסר והמלילות. למאי דקאמר בריש חבית (לקמן קמג:) מודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות ומייתי מדתניא סוחטין בפגעין ועוזרדין אבל לא ברמונים צ''ל דשום ובוסר יותר עשוין למשקין מפגעין ועוזרדין ומיהו התם מסיק דתרדין אע''ג דלאו בני סחיטה נינהו הואיל ואחשבינהו ה''ל משקין ולפ''ז הא דקתני סוחטין בפגעים לאו סחיטה גמורה קאמר אלא מיתוק בעלמא: רבי ישמעאל אומר יגמור. פי' אינו צריך לסלק הטעינה סמוך לחשכה אלא מניחן כל השבת קשה לר''י היכי מוכח דסבר ר' ישמעאל כל דאתי ממילא אפי' עביד בשבת ליכא חיוב חטאת דילמא ר' ישמעאל סבר כב''ה דשרו אפי' בהנך דלא אתי ממילא והא דנקט ריסקן משום רבותא דר''ע ועוד תימה דר''ע דאמר לא יגמור לא כב''ש ולא כב''ה ונראה לר''י דיגמור היינו דיגמור ויאכל בשבת ולא דמי למשקין שזבו שאסורין דגזרינן שמא יסחוט דהכא אפילו יסחוט ליכא איסור דאורייתא משום דאתי ממילא והשתא מייתי שפיר דקסבר ר' ישמעאל כל דאתי ממילא ש''ד אפי' לב''ש כיון דאי עביד ליה בשבת לא מיחייב ור''ע דאמר לא יגמור לא שצריך להסיר הקורה דסבר כב''ה אלא שלא יגמור כדי לאכול משקדש היום דאסורין אפי' לב''ה כשאר משקין שזבו דאסורין דהך סחיטה נמי דאורייתא אע''ג דאתי ממילא ועי''ל דיגמור בידים משתחשך דלא דמי למתני' דלא שרו ב''ה אלא טעינת קורה אבל בידים לא דהכא כשאין מחוסרין דיכה כדאמר בסמוך והשתא מייתי שפיר דכיון דשרי ר' ישמעאל לסחוט בידים ולא גזר אטו מחוסרי דיכה א''כ במחוסרי דיכה נמי סבר דלא מיחייב ובתר הכי קאמר דלרבי ישמעאל במחוסרי דיכה מיחייב ואפ''ה כשאין מחוסרין שרי בידים ולא גזר אטו מחוסרין אבל כר''ע לא אתיא כיון דאסר בשאין מחוסרין דיכה אטו מחוסרין דיכה מכלל דמחוסרין דיכה מיחייב וא''כ אסור עם חשכה לב''ש:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד