דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבת יח ע"ב - Steinsaltz

with regard to placing incense and sulfur beneath clothes and silver vessels, respectively, what is the reason Beit Shammai permitted this? The Gemara answers: The case under discussion was not one where the incense was placed in a vessel; rather, there, the incense was placed on the ground, and therefore there was no utensil that was obligated to rest. The Gemara asks further: A tub in which fruit or grains are placed to ferment into beer, and where they stay for an extended period; and a Shabbat lamp; and a pot in which food is being cooked, which they place on the fire while it is still day; and a spit [shapud] on which they placed food to roast while it is still day; what is the reason Beit Shammai permitted placing them on Shabbat eve while it is still day even though the prohibited labor continues over time, including on Shabbat? The Gemara answers: These are cases where he declares the utensils ownerless. According to Beit Shammai, the utensils must be declared ownerless while it is still day. Once the utensils are declared ownerless, they no longer belong to a Jew and, consequently, there is no obligation to let them rest.

The Gemara asks: Based on these conclusions, who is the tanna who taught this Tosefta that the Sages taught: A woman may not fill up a pot with pounded wheat and lupines, a type of legume, and place them in the oven to cook on Shabbat eve at nightfall. And if she placed them in the oven, not only may they not be eaten on Shabbat itself, but even at the conclusion of Shabbat they are forbidden for a period of time that would be sufficient for them to be prepared, i.e., the time it takes to cook the dish from the beginning, so that he will derive no benefit from a prohibited labor performed on Shabbat. Similarly, the Tosefta said: A baker may not fill a barrel of water and place it in the oven on Shabbat eve at nightfall to boil the water that is in the barrel, and if he did so, even at the conclusion of Shabbat it is forbidden for the period of time that would be sufficient for it to be prepared from the beginning. Let us say that this Tosefta is in accordance with the opinion of Beit Shammai and not in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara answers: Even if you say that it is in accordance with the opinion of Beit Hillel, in those cases the Sages issued a decree due to concern lest the one cooking stoke the coals on Shabbat in order to accelerate the cooking.

The Gemara asks: If so, with regard to incense and sulfur, the Sages should also issue a decree that prohibits placing them beneath clothes and silver vessels, respectively, on Shabbat eve at nightfall. The Gemara answers: There, in that case, he will not stoke them, as if he stokes them smoke will rise into the garments and the silver, and that is damaging for them. The smoke from the wood will ruin the fragrance and the coating of sulfur. The Gemara asks further: With regard to bundles of flax, the Sages should also issue a decree. The Gemara answers: There, since wind is damaging for them, he does not expose them, and he will not come to stoke the coals. The Gemara asks further: With regard to wool placed in the dyer’s kettle, the Sages should also issue a decree. Shmuel said: The mishna is referring to a pot that is removed from the fire, where there is no concern lest he stoke the coals. The Gemara still asks: Let us be concerned lest he stir that same pot, thereby accelerating the cooking, which is prohibited by Torah law. Rather, the mishna is referring to a pot that is removed from the fire and sealed with clay spread around its cover to prevent it from opening.

The Gemara comments: And now that the Master said that in these cases the prohibition of placing the pot on the fire is due to a decree issued by the Sages lest he stoke the coals; with regard to this pot of raw meat, it is permitted to place it in an oven on Shabbat eve at nightfall. What is the reason for this? Since it is not fit for consumption during the night, as it will not be cooked by then, he diverts his thoughts from it and will not come to stoke the coals. And the same is true of cooked meat; it is permitted to place it on the fire on Shabbat eve at nightfall. Since it is reasonably cooked, one will not come to stoke the coals to cook it more. Meat that is cooked and not sufficiently cooked is prohibited, as there is concern lest he come to stoke the coals. And if he threw a raw bone into this pot, he may well do so, as due to the bone he will not remove the meat to eat it in the evening.

And now that the Master said that anything for which wind is damaging one does not expose, one could say that with regard to meat of a kid and an oven whose opening is sealed with clay, he may well place it there on Shabbat eve at nightfall. Since the meat of the kid cooks quickly and the opening of the oven is sealed, there is no concern lest he come to stoke the coals. If it is the meat of a ram [barḥa] and the opening of the oven is not sealed with clay, it is prohibited to place it there on Shabbat eve at nightfall. The above are cases where the ruling is clear. However, with regard to the case of the meat of a kid and the opening of the oven is not sealed with clay, or the case of a ram and the opening of the oven is sealed, there is a dispute. Rav Ashi permitted placing it in the oven on Shabbat eve at nightfall, and Rav Yirmeya from Difti prohibited doing so. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who permitted placing it there on Shabbat eve at nightfall, wasn’t it taught in a baraita that one may not roast meat, an onion, and an egg on Shabbat eve unless there is sufficient time for them to be roasted while it is still day? Apparently, one may not place meat that is not sufficiently roasted in an oven on Shabbat eve. The Gemara answers: There, the baraita is referring to the meat of a ram and the opening of the oven is not sealed with clay. However, in other cases it is permitted.

Others say that with regard to the meat of a kid, whether it is in an oven that is sealed or whether it is in one that is not sealed, everyone agrees that he may well do so. With regard to the meat of a ram, when the opening of the oven is sealed, one may well do so too. Where they disagreed was in the case of the meat of a ram and the opening of the oven was not sealed. Rav Ashi permitted placing it in the oven on Shabbat eve at nightfall, and Rav Yirmeya from Difti prohibited doing so. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who permitted this, wasn’t it taught in a baraita that one may only roast meat, an onion, and an egg on Shabbat eve if there is sufficient time for them to be roasted while it is still day? Apparently, one may not place meat that is not sufficiently roasted in an oven on Shabbat eve. The Gemara answers: There, the baraita is referring to the case of meat roasted directly on the coals. In that case, there is greater concern that he will come to stoke the coals. Ravina said: With regard to that raw gourd, one may well place it in a pot on the fire on Shabbat eve at nightfall. The reason for this is that since the wind is damaging for it, it is considered like the meat of a kid.

The full text of the baraita is: Beit Shammai say: One may only sell an item to a gentile on Shabbat eve, and one may only load a burden onto his donkey with him, and one may only lift a burden onto him if the destination of the gentile is near enough that there remains sufficient time for the gentile to arrive at a place near there prior to Shabbat. The Sages taught in a baraita that elaborated upon this dispute between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to selling to a gentile on Shabbat eve: Beit Shammai say: A person may not sell his object to a gentile, and lend it to him, and loan him money, and give him an object as a gift on Shabbat eve, unless there is sufficient time for him, the gentile, to reach his house while it is still day. And Beit Hillel say: He is permitted to do this if there is sufficient time for him to reach a house adjacent to the wall of the place where he is going. Rabbi Akiva says: It is permitted to give an object to a gentile on Shabbat eve if there is sufficient time for him to exit the entrance of the Jewish person’s house. What the gentile does afterward is irrelevant. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said: That is the statement of Rabbi Akiva; that is the statement of Beit Hillel. Rabbi Akiva came only to explain the statement of Beit Hillel. The tanna whose version of Beit Hillel’s statement was: Until he reaches the house adjacent to the wall, held that Beit Hillel’s opinion was similar to Beit Shammai’s opinion. Rabbi Akiva came to elucidate the actual opinion of Beit Hillel.

The Sages taught a similar principle in a baraita with regard to another tannaitic dispute. Beit Shammai say: A person may not sell his leaven to a gentile on Passover eve unless he knows that the leaven will be finished before Passover. And Beit Hillel say: As long as it is permitted for the Jew to eat leaven, it is also permitted for him to sell it to a gentile. The Jew ceases to be responsible for the leaven sold to a gentile from the moment it is sold. And Rabbi Yehuda says:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

אסור שתיעשה מלאכה בתוכו - אי הכי,  מוגמר וגפרית, מאי טעמא שרו בית שמאי [דהא אוקמינא לההיא ברייתא כותייהו]?

ומשנינן: התם מנח הגפרית והמוגמר אארעא, ולא בתוך כלי.

ותו מקשינן: גיגית, שהשכר בתוכה [שהרי אי אפשר להניח את השכר בארץ], והשעורין שרויין בה זמן מרובה יותר משמונה ימים, ושבת בכלל, וכן נר הדולק בשבת, וכן קדרה שעל גבי הכירה ומתבשלת בשבת, וכן שפוד שעליו צלי המונח בתנור בשבת - ייאסרו נמי משום שביתת כלים. ומאי טעמא שרו בהו בית שמאי [1]? ומשנינן: הא דאין בהם משום שביתת כלים, איירי היכא דהבעלים [2] מפקר להו אפקורי לגיגית ולנר ולקדרה ולשפוד. [3] וכיון דלאו דידיה הם, שוב אינו מוזהר עליהם.

ותו הוינן בה: מאן תנא להא דתנו רבנן:

א. לא תמלא אשה בקדרה עססיות ותורמסין [מיני קטניות], ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה כדי שיתבשלו במשך השבת.

ב. כיוצא בו, לא ימלא נחתום חבית של מים, ויניח לתוך התנור בערב שבת עם חשכה.

ג. ואם עבר ועשה כן, אף למוצאי שבת הם אסורין באכילה, בכדי שיעשו. והיינו, הם מותרים באכילה רק כשעבר שיעור זמן לאחר השבת הדרוש לבישולם. כי לאחר זמן זה, כבר אין לו תועלת ממה שהקדימו להתבשל בשבת. אבל קודם לכן אסורים, בכדי שלא יהנה ממלאכת שבת שנעשתה באיסור [4].

וקא סלקא דעתין, דמשום שביתת כלים אסור לעשות כן [5].

והוינן: לימא מתניתין בית שמאי היא, ולא בית הלל דלית להו שביתת כלים?

ודחינן: אפילו תימא בית הלל היא, נמי אתי שפיר. כי טעמא שאסור להניח עססיות ומים בתנור, לאו משום שביתת כלים הוא אלא משום גזירה שמא יחתה בשבת בגחלים כדי למהר את בישולן של הקטניות, ונמצא מבעיר בשבת.

ומיירי בעססיות ותורמסין חיים, שעדיין לא התחיל בישולם קודם השבת. ודוקא בהני אסור, משום שצריכים בישול רב, ואין מספיק להם כל הלילה והיום. ולכך חיישינן דלמא אתי לחיתויי, כדי שיגמר בישולן למוצאי שבת. אבל שאר מיני תבשילים חיים שלא התחיל בישולן קודם השבת, מותר ליתנם בתנור עם חשיכה, כפי שיבואר להלן [6].

ובמים אתא לאשמועינן, שאף על פי שיש די שהות שכדי יתחממו אף בלא חיתוי הגחלים, בכל זאת חיישינן, כי שמא יצטננו ויבוא לחתות בגחלים, כדי שיתחממו שוב.

לפי שרגילים היו לחממם על אש רפה. [תוספות].

ומקשינן: אי הכי, מוגמר וגפרית נמי ליגזור שלא להניחם בשבת תחת הכלים, מחשש שמא יחתה בגחלים. והרי שנינו בברייתא לעיל דשרי!?

ומשנינן: התם - לא חיישינן דלמא מחתי להו. דהרי אי מחתי לגחלים, סליק בהו בכלים קוטרא [עשן העצים]. וקשי להו לכלים עשן זה, מפני שמשחירם.

ותו מקשינן: מאחר דחיישינן לשמא יחתה בגחלים - באונין של פשתן נמי ליגזור שלא להשהותם בתנור, משום הך חששא. ובמתניתין קתני "בית הלל מתירין".

ומשנינן: התם נמי ליכא למיחש לחיתוי. דכיון דקשי להו לאונין זיקא [רוח], לא מגלו ליה לתנור לפותחו כדי לחתות בגחלים.

ותו מקשינן: הרי שנינו: בית הלל מתירין ליתן צמר ליורה, ולהשהותו שם בשבת. ואמאי שרו? התם נמי ליגזור משום שמא יחתה.

אמר שמואל: הכא במאי עסקינן, ביורה שהיא עקורה מעל גבי האש.

ושוב מקשינן: ומכל מקום, ניחוש שמא יהיה מגיס בה ומערבבה. ותולדת מבשל הוא, שהרי ממהר בישולה [7]. ואפילו ביורה שהיא עקורה מהאש שייך בישול, משום שהיא עדיין רותחת. [8]

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, ביורה שהיא גם עקורה מהאש, וגם טוחה בטיט סביב כיסויה. וצריך לשבור את הטיט כדי לגלותה ולהגיס בה. ומאחר שצריך לטרוח בה כולי האי, יזכר תוך כדי כך שאסור להגיס.

[ואף שלחד מאן דאמר לקמן חיישינן אף בתנור דשריק בטיט שיפתחנו ויחתה בו - מגיס שאני. שאין דרך כל כך להגיס כמו לחתות. אי נמי, הכא מיירי בדמיהדק הכסוי טפי. תוספות].

והשתא דאמר מר שטעם האיסור בהנחת קדרה על האש בערב שבת, הוא משום גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת -

א. האי קדירה חייתא [שיש בה בשר חי], שלא התחילה להתבשל כלל קודם השבת, שרי לאנוחה בערב שבת עם חשיכה בתנורא. ולא חיישינן בה לשמא יחתה.

מאי טעמא? - כיון דלא חזי לאוכלה לאורתא [בליל שבת], אסוחי מסח דעתיה מיניה עד למחר, ולא אתי לחתויי גחלים. דלא חיישינן לחיתוי, אלא בתבשילים הראויים לאוכלם בלילה. אבל בתבשיל שאין ראוי עתה לאכילה אלא למחר, ליכא למיחש. משום שלצורך מחר לא יבוא לחתות, שהרי יש לה שהות גדולה במשך כל הלילה, ובין כך יתבשל יפה אף בלא חיתויו.

[ולא דמי לעססיות ותורמסין הטעונים בישול רב, ואף כשהן חיין חיישינן בהו שמא יחתה בשביל שיגמר בישולן למחר].

ב. וכן אם הקדרה כבר בשיל כל צרכה [9], שפיר דמי. כיון ששוב אינה צריכה חיתוי, וליכא למיחש בה שמא יחתה.

ג. אבל קדירה דבשיל קצת ולא בשיל כל צרכה, אסור להשהותה בתנור או על גבי כירה.

ד. ואף בקדירה דבשיל ולא בשיל - אי שדא ביה גרמא חייא [חתיכה שאינה מבושלת כלל] שאינה ראויה לאוכלה בלילה, שפיר דמי, ומותר להשהותה בתנור. שמחמת חתיכה זו, הרי הוא מסיח דעתו מכל הקדרה, עד למחר.

והשתא דאמר מר לעיל: כל מידי דקשי ליה זיקא לא חיישינן ביה לחיתוי משום דלא מגלו ליה לתנור -

א. האי בשרא דגדיא, וצולהו בתנור כשפי התנור סתום ושריק סביבותיו בטיט, ודאי שפיר דמי. דתרתי לטיבותא איכא. גם שריק פי התנור, וטורח גדול הוא לפותחו. וגם בלאו הכי לא יפתחנו. שהרי בשר הגדי קשי ליה זיקא [ודוקא צלי, אבל בקדרה לא שייך הך טעמא. רא"ש].

ב. ובשר דברחא [איל גדול] ולא שריק פי התנור, ודאי אסור. דתרתי לריעותא איכא. גם פי התנור לא שריק ובקל יכול לפותחו ולחתות בו. וגם לא קשי ליה זיקא [ואפילו בשר חי אסור. דכיון דבצלי איירי, הרי הוא נעשה ראוי לאכילה בלילה, ולא אסח דעתיה מיניה. תוספות].

ג. ואי איכא חד גורם להיתרא וחד גורם לאיסור, כגון בשר דגדיא דקשי ליה זיקא אבל לא שריק פי התנור, או בבשר דברחא דלא קשי ליה זיקא, אבל פי התנור שריק - פלוגתא היא:

רב אשי שרי דסבר בחד סיבה סגי להתיר.

ורב ירמיה מדיפתי אסיר, דסבר תרוייהו להיתרא בעינן.

ומקשינן: ולרב אשי, דשרי בדאיכא חדא להיתרא - והתנן: אין צולין בשר בצל וביצה, אלא כדי שיצולו מבעוד יום. ובשר סתם קתני. ולרב אשי בישרא דגדיא מותר אף בדלא שריק.

ומשנינן: התם, במתניתין, איירי בבישרא דברחא, ולא שריק פי התנור, דתרתי לריעותא איכא.

איכא דאמרי: מותר להניח בישרא דגדיא בתנור, כיון דקשי ליה זיקא. ובין בדשריק פי התנור ובין בדלא שריק, לכולי עלמא שפיר דמי.

וכן בישרא דברחא נמי, היכא דשריק פי התנור שפיר דמי, ואף דלא קשי ליה זיקא. משום דסגי בחד סיבה להתיר.

כי פליגי, בבישרא דברחא המונח בתנור מכוסה, אבל לא שריק כיסויו בטיט. דרב אשי שרי, כי סבר שלא חיישינן שיטול את כיסוי התנור ויחתה. ורב ירמיה מדיפתי אסיר. דכל דליכא אף חד להיתרא [קשי ליה זיקא או שריק], חיישינן שיגלה פי התנור ויחתה [10].

ומקשינן: ולרב אשי, דשרי אף בדליכא חדא להיתרא - והתנן: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום!?

ומשנינן: התם - בבשרא דמנח אגומרי [גחלים] בלא תנור כלל. שמאחר והגחלים גלויים לגמרי, ודאי חיישינן לחיתוי.

אמר רבינא: האי קרא חייא [דלעת שלא נתבשלה כלל] שפיר דמי ליתנה בתנור בערב שבת. דכיון דקשי ליה זיקא - כבשרא דגדיא דמי. ולא אתי לגלויי פי התנור ולחיתויי.

שנינו במתניתין: בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנכרי, אלא כדי שיגיע למקום קרוב!

תנו רבנן: בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חפצו לנכרי, ולא ישאילנו, ולא ילונו, ולא יתן לו במתנה, אלא בזמן שיש בו בכדי שיגיע הנכרי לביתו קודם השבת. אבל אם יצטרך הנכרי להוליכו בשבת אסור. משום דאתי למיחלף בשלוחו, ויתירו לשלוח עכו"ם לעשות לו מלאכה בשבת.

ובית הלל אומרים: מותר למכור לו, כל זמן שיש בו בכדי שיגיע הנכרי לבית הסמוך לחומת העיר שהנכרי הולך אליה. משום שיכול הנכרי להניח את החפץ בבית ההוא. ולא בעינן שיוכל להגיע לביתו ממש.

רבי עקיבא אומר: מותר למכור לו, אף אם לא יספיק להגיע לעירו כלל קודם השבת. ולא בעינן, אלא זמן שיש בו בכדי שיצא הנכרי מפתח ביתו של הישראל קודם השבת [11].

אמר רבי יוסי בן רבי יהודה: לא בא רבי עקיבא לחלוק על בית הלל. אלא הן הן דברי רבי עקיבא, הן הן דברי בית הלל.

ולא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל. ופליג אתנא קמא בפירוש דבריהם.

תנו רבנן: בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח. משום שהישראל מצווה עליו לבערו, שלא יהיה קיים בפסח בעולם [רש"י פסחים כא] [12].

ובית הלל אומרים: כל זמן שמותר לאוכלו, מותר למוכרו [ואתיא כרבי מאיר, שכל שעה חמישית מותר באכילה ובהנאה]. ולא חיישינן לכך שנמצא החמץ בפסח ביד הנכרי, שהרי כבר אינו ברשות הישראל.

הערות

[1] ולרבה דאית ליה דטעמא דבית שמאי הוא משום גזירה שמא יעשה מלאכה בשבת, לא קשיא. דבכל אלו לא גזרו משום שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. רשב"א.

[2] והרשב"א כתב, דמהני מדין הפקר בית דין הפקר. דלב בית דין מתנה עליהם להפקירם. ובחידושי הר"ן מבואר דכלל לאו מדין הפקר נגעו בה. אלא שנפסדים כלים אלו במלאכתן, ויוצאין מתורת כלים.

[3] ואף על גב דבעינן הפקר בפני ג', הכא לא בעינן. משום דמסתמא מפקיר להו. ודוקא בהני מועיל הפקר כזה. משום דאי אפשר בענין אחר. וגם אין הדבר מפורסם. אבל אין לסמוך על הפקר זה ולהשכיר סוס לנכרי ולהפקירו. תוספות. ובבבא מציעא לב הוסיפו, דמן התורה אין צריך בפני שלשה, אלא מדרבנן (ולדעת הרבה מן הראשונים, אף בינו לבין עצמו מהני מן התורה). והכא לא אצרכוהו, משום דאנן סהדא דמפקר להו בלבו, כדי שלא יבוא לידי איסור. ואף דבעלמא בעינן שיפקיר בפיו, הכא מהני אף בלב. משום דאומדנא דמוכח היא. וצריך עיון מהכא, לדברי הר"ן בריש פסחים, דהוכיח דביטול חמץ אינו מטעם הפקר, מהא דמהני ביטול בלב. שהרי הפקר בלב אינו הפקר. ותימא, דהא מוכח מסוגיין דכל שמפקיר בשביל להנצל מאיסור, אומדנא דמוכח הוי, ומהני אף בלב. אך לשיטת הרשב"א בסוגיין וגם הר"ן כתב כמותו בדרך השנית, ויעויין בהערה הבאה, אתי שפיר. ראש יוסף. ויעויין עוד בדבר אברהם סימן י"ד במה שיישב בזה.

[4] רש"י. וכן כתב בביצה, גבי נכרי שהביא לישראל מחוץ לתחום ביום טוב. אבל תוספות שם כתבו, דמטעם גזירה הוא, שלא ישלחנו לעשות לו מלאכה. והכי נמי יפרשו הכא, דאסורין למוצאי שבת עד בכדי שיעשו, בשביל שלא יבואו להשהותם בשבת. ברם, גזירה זו לא שייכא אלא בעובר על דברים האסורים משום סייג. אבל העושה בשבת מלאכה האסורה מן התורה, מותר ליהנות ממנה מיד במוצאי שבת, ולא בעינן בכדי שיעשו. דלא חיישינן שיבוא לעשות כן בשבת, כמבואר בראשונים. ואם כן, לשיטת תוספות צריך עיון, איך סליק אדעתין דמשום שביתת כלים אסור להניח את הקדירה בערב שבת, והא דאורייתא היא, ולמה בעינן בזה "בכדי שיעשו"? ראש יוסף.

[5] ואף דאמרינן לעיל, דליכא בקדירה אזהרה דשביתת כלים משום דאפקורי מפקר להו, הרי כבר נתבאר דאינו הפקר מעליא. ודוקא היכא דאי אפשר בענין אחר התירו לסמוך על זה. אבל הכא מיירי בעססיות וקטניות ומים שמעמידין אותם לצורך מוצאי שבת. כדמשמע מרש"י. פני יהושע. ולהרשב"א ודאי ניחא. דבכהאי גוונא ליכא לב בית דין מתנה עליהם. ומהכא נמי הוכיח הרשב"א כפירושו.

[6] רש"י. והרמב"ם והרמב"ן פירשו איפכא. דאלו אין צריכים בישול הרבה. הלכך אף כשהם חיים, חיישינן בהו לחיתוי. עוד הביא הרשב"א בשם רב האי גאון, דקדרה חייתא שרי דוקא כשהיא חמה. אבל בצוננת אסור. דחיישינן שמא יחתה בשביל לחממה. ועססיות ותורמוסין ומים דקתני בברייתא דאסור להניחם, איירי בצוננין. ויעויין בראש יוסף, שביאר על פי שיטה זו, אמאי נקט בדוקא הני תלתא.

[7] והא דבכל קדירה לא חיישינן אלא לשמא יחתה ולא לשמא יגיס, משום דאין דרך להגיס בה אלא בתחלת הבישול. מה שאין כן בצבע, הדרך להגיס משך כל זמן בישולו, בשביל שלא יחרך. וגם בצבע חיישינן טפי, משום שאם תקדיחנו היורה יפסיד הרבה. רמב"ן ורשב"א.

[8] רש"י. ואף דלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין איסור בהגסה, שהרי אין בישול אחר בישול, שאני סממנים משום שהם צריכים בישול לעולם. רא"ש פרק כירה, סימן י"א. [ומשיטת הכלבו נראה, דמגיס חייב אף במבושל כל צרכו, ודלא כהרא"ש. ויעויין בחזון איש סימן ל"ז בביאור שיטתו, ובמשנה ברורה סימן שי"ח ס"ק ק"ג, ובביאור הלכה שם, בביאור שיטת הפוסקים בזה]. ותוספות פירשו, דלאו מבישול איירי. אלא כשמגיס הרי הוא צובע את הצמר. והריטב"א כתב דליכא במגיס משום מבשל אלא כשהקדירה מונחת על גבי האש, ולא בעקורה. ומשום הכי הוצרכו לפרש דחיישינן לצובע.

[9] רש"י. ותוספות כתבו ד"בשיל" היינו כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש או חצי בישול. דתו לא חיישינן ביה לחיתוי. והיינו כחנניה דמתיר שהייה לאחר בישול בן דרוסאי. ורש"י אזיל בשיטת חכמים התם. וכבר נחלקו הפוסקים כמאן הלכתא. והובאו שתי הדיעות בשלחן ערוך, ריש סימן רנ"ג.

[10] כן פירש רש"י. וביאור הסוגיה להרמב"ם הוא, דרוח קשה נמי לברחא. אלא דדוקא בשריק גלי דעתיה דקפיד על כך, ומקפיד על ההבל שלא יצטנן על ידי הרוח. ולא כדכתב רש"י דעל ידי דשריק מידכר. אבל בלא שריק לא ימנע מחיתוי בשביל כך. אלא דבגדיא איכא סברה אחרת להתיר. שהחיתוי קשה לו, דעל ידו יתחרך. ואף בברחא, הא דאסרינן אף לאחר שנצלה כמאכל בן דרוסאי, היינו דוקא בצליה בסמוך לאש. אבל על גבי הגחלים ממש, לא חיישינן לחיתוי לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי. אבל מקודם שהגיע לכך חיישינן לחיתוי אף בבשר גדי. דכיון שמניחו על גחלים, גלי דלא מקפיד על החריכה. נמצא, דבבישרא אגומרי איכא קולא וחומרא. בנתבשל כמאכל בן דרוסאי, הריהו קל מבישול ומצלי שלא על גבי האש. וקודם שהגיע למאכל בן דרוסאי, הריהו חמור מהם, ואף בגדיא אסור. משבצות זהב. ריש סימן רנ"ד.

[11] ומלשון הרמב"ם שם נראה, דבעינן שיצא מביתו בפועל קודם השבת. וכן נראה מלשון הטור והמחבר בסימן רנ"ב סעיף א'. אכן מלשון הברייתא לא משמע הכי, אלא דהוא שיעור בזמן בלבד. ובעינן רק שיהיה ראוי לצאת. רש"ש. [אכן לטעם הרמב"ם שם, וכן לטעם התוספות דמיחלף בשלוחו, מסתבר דתליא ביציאה בפועל].

[12] רש"י בפסחים. ותמה רבינו פרץ שם על דבריו, הא קיימא לן "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה". ולכך פירש, דמשום חשד הוא. שלא יאמרו העולם שהוא מפקיד חמצו בבית הגוי, ולאחר פסח יטלנו.

מוגמר וגפרית תחת הכלים מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] בית שמאי לעשות כן? ומשיבים: לא דובר בכלי שמניחים בתוכו את המוגמר, כי אם התם מנח אארעא [שם מונח חומר הבעירה, על הארץ] ואין איפוא כל כלי החייב בשביתה. ועוד שואלים: גיגית שמניחים בה פירות או תבואה כדי להתסיסם ולעשות מהם שיכר, והם שוהים בה זמן רב, ונר השבת, וקדרה שמניחים על האש מבעוד יום, ושפוד שהניחו עליו צלי מבעוד יום מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] בית שמאי להניחם בערב שבת מבעוד יום אף שמלאכתם נמשכת ונעשית לאורך זמן ואף בתוך יום השבת? ומשיבים: מדובר באופן דמפקר להו אפקורי [שמפקיר אותם, את הכלים], שלדעת בית שמאי יש להפקיר מבעוד יום את הכלים הללו, וכיון שהפקירם — אינם עוד כלים של ישראל ואינם חייבים איפוא בשביתה.

א ושואלים: על פי סיכומים אלה מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא ששנה משנה זו ששנו חכמים]: לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין (מיני קטניות) ותניח לתוך התנור כדי לבשלם בערב שבת עם חשכה. ואם נתנן — לא רק שאסורים ביום השבת עצמו, אלא אף למוצאי שבת אסורין באכילה מיד עם צאת השבת, וצריך להמתין בכדי שיעשו, כלומר, שיעור זמן המספיק לבישול תבשיל זה מתחילה, כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשתה בשבת. וכיוצא בו אמרו: לא ימלא נחתום (אופה) חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת, עם חשכה כדי להרתיח את המים שבתוכה, ואם עשה כן — אף למוצאי שבת אסורין המים מיד עם צאת השבת עד כדי זמן בכדי שיעשו מתחילה. והאם לימא [נאמר] שתוספתא זו לדעת בית שמאי היא, ולא לדעת בית הלל? ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] כי היא לדעת בית הלל, ובמקרים אלה אף לדעתם גזירה גזרו חכמים מחשש שמא יחתה (ינער) המבשל את הגחלים כדי להחיש את הבישול.

ושואלים: אי הכי [אם כך] מוגמר וגפרית נמי לגזור [גם כן יגזרו] עליהם לאסור את הנחתם מתחת לכלים בערב שבת עם חשיכה! ומשיבים: התם לא מחתי להו [שם אינו חותה אותם], דאי מחתי סליק בהו קוטרא, וקשי להו [שכן אם יחתה יעלה בהם עשן, וקשה, מזיק, להם], שתוספת עשן עצים מקלקלת את ריח הבושם ואת ציפוי הגפרית. ועוד שואלים: באונין של פשתן נמי ליגזור [גם כן נגזור]! ומשיבים: התם [שם], כיון דקשי להו זיקא [שמזיקה להם הרוח], לפיכך לא מגלי להו [אינו מגלה אותם], ולא יבוא לחתות. ועוד שואלים: בצמר שמכניסים ליורה כדי לצובעו גם כן לגזור [יגזרו]! אמר שמואל: המדובר הוא ביורה עקורה מעל גבי האש, שאין חשש שיחתה בגחלים. ועדיין שואלים: וניחוש [ונחשוש] שמא מגיס [יבחוש] בה, באותה יורה, והריהו מסייע בכך לבישול, ואסור הדבר מן התורה! אלא יש לומר שמדובר ביורה שהיא עקורה מעל האש וטוחה (מכוסה בטיט), שמדביקים טיט סביב לכיסויה כדי שלא תיפתח.

ב ומעירים: והשתא [ועכשיו] שאמר מר [החכם] שבדברים אלה איסור העמדת הקדירה על גבי האש הוא מחמת גזירה שגזרו חכמים מחשש שמא יחתה בגחלים, אם כן האי קדרה חייתא שרי לאנוחה [קדירה זו של בשר חי מותר להניחה] בערב שבת עם חשיכה בתנורא [בתנור]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון דלא חזי לאורתא [שאינה ראויה לערב], שלא תספיק להתבשל עד אז, אסוחי מסח דעתיה מיניה [מסיח דעתו ממנה] ולא אתי לחתויי [יבוא לחתות] בגחלים. וכן בשיל [בשר מבושל] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר] להניחו על גבי האש בערב שבת עם חשיכה, שכיון שהוא מבושל למדי לא יבוא אדם לחתות בגחלים להוסיף בבישולו. בשיל ולא בשיל [מבושל ואינו מבושל] די צרכו — אסיר [אסור], שיש לחשוש שמא יבוא לחתות בגחלים. ואי שדא ביה גרמא חייא [ואם השליך בה, בקדירה זו, עצם חיה, לא מבושלת] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר], שבגלל העצם לא יוציא את הבשר בערב.

והשתא [ועכשיו] שאמר מר [החכם] כי כל מידי דקשי ליה זיקא [דבר שקשה, שמזיקה לו הרוח] לא מגלי ליה [אין מגלים אותו], אפשר לומר כי האי בשרא דגדיא ושריק [אותו בשר של גדי ששמים אותו בתנור ששפתו סתומה בטיח] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר], שבשר הגדי ממהר להתבשל וגם פי התנור סתום, ואין לחשוש שמא יבוא לחתות. דברחא ולא שריק [בשר של תיש ואין שפת התנור סתומה בטיח] — אסור [אסור]. עד כאן דובר במקרים שדינם ברור, ואולם דגדיא ולא שריק [בשר של גדי ואין שפת התנור סתומה טיח], או דברחא ושריק [של תיש ופת התנור סתומה] — בכך נחלקו, רב אשי שרי [התיר], ואילו רב ירמיה מדיפתי אסיר [אסר]. ושואלים: ולדעת רב אשי דשרי [שהתיר], והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאין צולין בשר, בצל, וביצה בערב שבת אלא אם כן יש זמן מספיק כדי שיצולו מבעוד יום. והרי שאין מניחים בערב שבת בתנור בשר שעדיין אינו צלוי דיו! ומשיבים: התם בברחא ולא שריק [שם, מדובר בבשר תיש שאין שפת התנור סתומה בטיח], אבל במקרים אחרים — מותר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] כי דגדיא [בשר של גדי] בין אם התנור שריק [סתום], בין לא שריק [שאינו סתום] לדעת הכל שפיר דמי [יפה נחשב, מותר]. דברחא נמי ושריק [של תיש גם כן כאשר שפת התנור סתומה] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר]. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בברחא ולא שריק [בבשר תיש ואין שפת התנור סתומה]. שרב אשי שרי [התיר], ואילו רב ירמיה מדיפתי אסיר [אסר]. ושואלים: ולדעת רב אשי דשרי [שהתיר], והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאין צולין בשר, בצל, וביצה בערב שבת אלא אם כן יש זמן מספיק כדי שיצולו מבעוד יום, והרי שאין מניחים בערב שבת בתנור בשר שעדיין אינו צלוי דיו! ומשיבים: התם [שם] מדובר בבישרא אגומרי [בשר העשוי על גחלים], וקיים אז חשש רב יותר שיבוא לחתות בגחלים. אמר רבינא: האי קרא חייא [אותה דלעת חיה, לא מבושלת] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר] להניחה בקדירה על גבי האש בערב שבת עם חשיכה. וטעם הדבר — כיון דקשי ליה זיקא, כבשרא דגדיא דמי [שקשה, מזיקה לה הרוח, הרי כבשר גדי היא נחשבת].

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא תוספת לדברי המשנה בענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל במכירה לגוי בערב שבת. שבית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חפצו לגוי, ולא ישאילנו, ולא ילונו, ולא יתן לו חפץ במתנה בערב שבת אלא תוך כדי הזמן שיגיע הגוי לביתו מבעוד יום. ובית הלל אומרים: מותר לעשות זאת כדי הזמן שיגיע הגוי לבית הסמוך לחומה של המקום אליו הוא הולך. ר' עקיבא אומר: מותר לתת לגוי בערב שבת תוך כדי הזמן שיצא הגוי מפתח ביתו של הישראלי, ומה שיעשה הגוי אחר כך — אינו חשוב. אמר ר' יוסי בר' יהודה: הן הן דברי ר' עקיבא, הן הן דברי בית הלל. אלא לא בא ר' עקיבא אלא לפרש את דברי בית הלל. שהתנא שגרס בדברי בית הלל עד שיגיע לבית הסמוך לחומה, היתה זו מעין שיטת בית שמאי, ובא ר' עקיבא להבהיר את שיטת בית הלל האמיתית.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא מעין עקרון זה במחלוקת אחרת. שבית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו בערב פסח לגוי, אלא אם כן יודע בו שיכלה החמץ קודם הפסח, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל זמן שמותר לאוכלו — מותר למוכרו, ואין עוד אחריות הישראלי על חמץ שנמכר לגוי משעה שנמכר. ור' יהודה אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with regard to placing incense and sulfur beneath clothes and silver vessels, respectively, what is the reason Beit Shammai permitted this? The Gemara answers: The case under discussion was not one where the incense was placed in a vessel; rather, there, the incense was placed on the ground, and therefore there was no utensil that was obligated to rest. The Gemara asks further: A tub in which fruit or grains are placed to ferment into beer, and where they stay for an extended period; and a Shabbat lamp; and a pot in which food is being cooked, which they place on the fire while it is still day; and a spit [shapud] on which they placed food to roast while it is still day; what is the reason Beit Shammai permitted placing them on Shabbat eve while it is still day even though the prohibited labor continues over time, including on Shabbat? The Gemara answers: These are cases where he declares the utensils ownerless. According to Beit Shammai, the utensils must be declared ownerless while it is still day. Once the utensils are declared ownerless, they no longer belong to a Jew and, consequently, there is no obligation to let them rest.

The Gemara asks: Based on these conclusions, who is the tanna who taught this Tosefta that the Sages taught: A woman may not fill up a pot with pounded wheat and lupines, a type of legume, and place them in the oven to cook on Shabbat eve at nightfall. And if she placed them in the oven, not only may they not be eaten on Shabbat itself, but even at the conclusion of Shabbat they are forbidden for a period of time that would be sufficient for them to be prepared, i.e., the time it takes to cook the dish from the beginning, so that he will derive no benefit from a prohibited labor performed on Shabbat. Similarly, the Tosefta said: A baker may not fill a barrel of water and place it in the oven on Shabbat eve at nightfall to boil the water that is in the barrel, and if he did so, even at the conclusion of Shabbat it is forbidden for the period of time that would be sufficient for it to be prepared from the beginning. Let us say that this Tosefta is in accordance with the opinion of Beit Shammai and not in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara answers: Even if you say that it is in accordance with the opinion of Beit Hillel, in those cases the Sages issued a decree due to concern lest the one cooking stoke the coals on Shabbat in order to accelerate the cooking.

The Gemara asks: If so, with regard to incense and sulfur, the Sages should also issue a decree that prohibits placing them beneath clothes and silver vessels, respectively, on Shabbat eve at nightfall. The Gemara answers: There, in that case, he will not stoke them, as if he stokes them smoke will rise into the garments and the silver, and that is damaging for them. The smoke from the wood will ruin the fragrance and the coating of sulfur. The Gemara asks further: With regard to bundles of flax, the Sages should also issue a decree. The Gemara answers: There, since wind is damaging for them, he does not expose them, and he will not come to stoke the coals. The Gemara asks further: With regard to wool placed in the dyer’s kettle, the Sages should also issue a decree. Shmuel said: The mishna is referring to a pot that is removed from the fire, where there is no concern lest he stoke the coals. The Gemara still asks: Let us be concerned lest he stir that same pot, thereby accelerating the cooking, which is prohibited by Torah law. Rather, the mishna is referring to a pot that is removed from the fire and sealed with clay spread around its cover to prevent it from opening.

The Gemara comments: And now that the Master said that in these cases the prohibition of placing the pot on the fire is due to a decree issued by the Sages lest he stoke the coals; with regard to this pot of raw meat, it is permitted to place it in an oven on Shabbat eve at nightfall. What is the reason for this? Since it is not fit for consumption during the night, as it will not be cooked by then, he diverts his thoughts from it and will not come to stoke the coals. And the same is true of cooked meat; it is permitted to place it on the fire on Shabbat eve at nightfall. Since it is reasonably cooked, one will not come to stoke the coals to cook it more. Meat that is cooked and not sufficiently cooked is prohibited, as there is concern lest he come to stoke the coals. And if he threw a raw bone into this pot, he may well do so, as due to the bone he will not remove the meat to eat it in the evening.

And now that the Master said that anything for which wind is damaging one does not expose, one could say that with regard to meat of a kid and an oven whose opening is sealed with clay, he may well place it there on Shabbat eve at nightfall. Since the meat of the kid cooks quickly and the opening of the oven is sealed, there is no concern lest he come to stoke the coals. If it is the meat of a ram [barḥa] and the opening of the oven is not sealed with clay, it is prohibited to place it there on Shabbat eve at nightfall. The above are cases where the ruling is clear. However, with regard to the case of the meat of a kid and the opening of the oven is not sealed with clay, or the case of a ram and the opening of the oven is sealed, there is a dispute. Rav Ashi permitted placing it in the oven on Shabbat eve at nightfall, and Rav Yirmeya from Difti prohibited doing so. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who permitted placing it there on Shabbat eve at nightfall, wasn’t it taught in a baraita that one may not roast meat, an onion, and an egg on Shabbat eve unless there is sufficient time for them to be roasted while it is still day? Apparently, one may not place meat that is not sufficiently roasted in an oven on Shabbat eve. The Gemara answers: There, the baraita is referring to the meat of a ram and the opening of the oven is not sealed with clay. However, in other cases it is permitted.

Others say that with regard to the meat of a kid, whether it is in an oven that is sealed or whether it is in one that is not sealed, everyone agrees that he may well do so. With regard to the meat of a ram, when the opening of the oven is sealed, one may well do so too. Where they disagreed was in the case of the meat of a ram and the opening of the oven was not sealed. Rav Ashi permitted placing it in the oven on Shabbat eve at nightfall, and Rav Yirmeya from Difti prohibited doing so. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who permitted this, wasn’t it taught in a baraita that one may only roast meat, an onion, and an egg on Shabbat eve if there is sufficient time for them to be roasted while it is still day? Apparently, one may not place meat that is not sufficiently roasted in an oven on Shabbat eve. The Gemara answers: There, the baraita is referring to the case of meat roasted directly on the coals. In that case, there is greater concern that he will come to stoke the coals. Ravina said: With regard to that raw gourd, one may well place it in a pot on the fire on Shabbat eve at nightfall. The reason for this is that since the wind is damaging for it, it is considered like the meat of a kid.

The full text of the baraita is: Beit Shammai say: One may only sell an item to a gentile on Shabbat eve, and one may only load a burden onto his donkey with him, and one may only lift a burden onto him if the destination of the gentile is near enough that there remains sufficient time for the gentile to arrive at a place near there prior to Shabbat. The Sages taught in a baraita that elaborated upon this dispute between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to selling to a gentile on Shabbat eve: Beit Shammai say: A person may not sell his object to a gentile, and lend it to him, and loan him money, and give him an object as a gift on Shabbat eve, unless there is sufficient time for him, the gentile, to reach his house while it is still day. And Beit Hillel say: He is permitted to do this if there is sufficient time for him to reach a house adjacent to the wall of the place where he is going. Rabbi Akiva says: It is permitted to give an object to a gentile on Shabbat eve if there is sufficient time for him to exit the entrance of the Jewish person’s house. What the gentile does afterward is irrelevant. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said: That is the statement of Rabbi Akiva; that is the statement of Beit Hillel. Rabbi Akiva came only to explain the statement of Beit Hillel. The tanna whose version of Beit Hillel’s statement was: Until he reaches the house adjacent to the wall, held that Beit Hillel’s opinion was similar to Beit Shammai’s opinion. Rabbi Akiva came to elucidate the actual opinion of Beit Hillel.

The Sages taught a similar principle in a baraita with regard to another tannaitic dispute. Beit Shammai say: A person may not sell his leaven to a gentile on Passover eve unless he knows that the leaven will be finished before Passover. And Beit Hillel say: As long as it is permitted for the Jew to eat leaven, it is also permitted for him to sell it to a gentile. The Jew ceases to be responsible for the leaven sold to a gentile from the moment it is sold. And Rabbi Yehuda says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שביתת כלי אלא רב יוסף אבל רבה אמר מפני שמשמעת את הקול וכוותיה מסתברא וכל היכא דאיכא למיחש שמא יחתה בגחלים כגון הנחת קדרה בתנור או חבית של מים וכיוצא אפילו ב"ה אסרי והא דתניא לא ימכור אדם חפץ לנכרי ולא ילונו ולא ישאילנו כו' קיי"ל כר' עקיבא דאמר כדי שיצא מפתח ביתו כר' יוסי דאמר הן הן דברי ר"ע הן הן דברי בית הלל וכן גבי חמץ אוקימנא בפסחים (כא.) כל שעה שמותר לאכול כהן תרומה מותר למכור ישראל חמץ לנכרי והיא שעה חמישית.

והלא מגיס. והוא צובע שכן דרך הצובעין להגיס בבגדים. ומיהו גבי בישול נמי המגיס חייב משום מבשל כדתני' בתוספ' ומייתי לה בגמ' בפ' המביא כדי יין א' נותן את האור וא' נותן את העצים וא' נותן את הקדירה וא' מגיס כולן חייבין ומיהו לא גזרינן דילמא מגיס כדגזרי' בצובע שאין דרך כ"ב להגיס בה אלא משעה ראשונה כדי שיתערב הכל ויתבשל. ונראה דלא מחייב אלא בהגסה ראשונה שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו שנמצא אף הוא מבשל <הג"ה - פי' שכבר הגיס פ"א מע"ש> ובההוא ליכא למיחש כדאמרי' קדרה חיתה שרי אבל משהגיס דבלא מגיס מתבשל אף המגיס פטור דמאי עביד הלכך ליכא למיגזר בשבת משום מגיס דלאו קרובי בישולא איכא דבלא"ה מתבשל א"נ א"ל דמש"ה לא אדכרו מגיס משום שחתוי הגחלים כוללת יותר שיש לחוש אפר במבושל כמאכל ב"ד ובצלי ופת ואלו משום מגיס ליכא לפיכך הזכיר חיתוי גחלים בכ"מ ובקדרה חיתה ליכא משום מגיס כי היכי דלית בה משום חיתוי גתלים דהא מסח לי' לדעתי' מיני', ולא נגע בו כלל. וי"ל עוד דגבי צבע יש לחוש לפי שהוא קרוב להיורה והוא' מפסיד הרבה, וכ"נ בירושלמי (א,ו).

בשיל ולא בשיל אסור. פי' משהגיע למקצת בישול שהוא קודם למאכל ב"ד עד שיתבשל לגמרי כמאכל כל אדם ואפי' מצטמק ויפה לו נמי בכלל זה שהכל אסור ואפשר דלא איירי הכא במצטמק, ולאו משום דשרי אלא דלא פי' רבינא הכא, וכך אמר בעל הלכות גדולות ז"ל מאכל ב"ד בשיל ולא בשיל, ודינין הללו יתבררו לקמן (שבת לז:) בס"ד:

גיגית נר וקדרה לב"ש אפקורי מפקר להו. ואף על גב דבעלמא בעי הפקר בפני שלשה, הכא דלאפרושי מאיסור הוא לא בעי דמסתמא מפקר להו בגמר דעת. ולי נראה דמשום הפקר בית דין נגעו בה דלב בית דין מתנה עליהם להפריש העם מאיסור, דאי לא תימא הכי ודאי כולי עלמא לאו דב"ש ידעי וכל שכן במקום ב"ה.
קשיא לי בשלמא אליבא דרב יוסף ניחא דאיכא לתרוצי משום הפקר, אלא לרבה דמפרש טעמא דב"ש משום גזירה במלאכות הנגמרות בשבת, אי הכי גיגית וקדרה לב"ש מאי טעמא שרו. ויש לומר דאף לרבה הוי טעמא משום הפקר, כלומר: שהן מפקירין התבשיל עצמו ובדבר המופקר לא גזרו. ודחוק הוא. ואלא יש לומר דלרבה ניחא דכיון שאין האיסור אלא מדבריהם ומשום גזירה בנר וגיגית דלא אפשר לא גזרו, ובקדרה נמי לא החמירו לבשל לגמרי מבערב מפני שהיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ושפוד שאמרו במתניתין היינו משום דגזירתו קרובה ומצויה דשמא יחתה בגחלים, אבל לרב יוסף דמוקי לה בשביתת כלים ודאורייתא הוא לדידיה הוא דקשיא להו גיגית נר וקדרה היכי שרו לה ב"ש. כך נראה לי.

מאן תנא הא דת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין וכו' ערב שבת עם חשיכה וכו' לימא ב"ש היא. פירש הרמב"ן: שהתורמסין והעססיות אין צריכין בישול הרבה, ולפיכך העמידוה במסקנא ככולי עלמא ומשום גזירת חתוי, שאף על פי שלא בשלו כל עיקר הרי הן כתבשיל שלא בשל כל צרכו ודעתו עליהן לאכלן לאלתר. וכמדומה שהזקיקו לומר כן, משום דתנא כיוצא בו לא ימלא נחתום קיתון של מים, והמים ודאי אין צריכין אלא בשול מועט. אבל קשה לי, שאם כן היכי הוה מצי לאוקומה אפילו כבית שמאי מעיקרא, דמאי שנא מגיגית נר וקדרה, הכא נמי לישתרי דאף הני אפקורי מפקרי להו.
אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל, שהן צריכין בשול הרבה, לפיכך אף על פי שהן חיין גזרינן שמא יחתה בגחלים לאכלן למחר לפי שאין כל היום וכל הלילה די להם, וקיתון של מים כיון שהוא מניחן כדי ללוש בהן למוצאי שבת גזרינן שמא יחתה בהן בשבת כדי שיהיו לו חמין מוכנים ללוש בהן למוצאי שבת מיד. ולפירושו נראה לי שהיה סבור מתחילה דאתיא כב"ש דוקא דאית להן שביתת כלים, וקא סלקא דעתך דטעמא משום דכיון שהן קשין להתבשל והוא מניחן ערב שבת עם חשיכה אינו רוצה לאכלן בשבת אלא למוצאי שבת, ודומיא דקיתון של מים דבעי ליה למוצאי שבת, והלכך לא מפקרי להו, כלומר אין לב ב"ד מתנה להפקיר כלים כדי להתיר לבשל לצורך חול אלא כדי להתיר בשול הצריך לשבת, כך נראה לי. וגם זה ראיה למה שפירשתי (לעיל ד"ה גיגית) דאפקורי מפקרי להו ב"ד קאמר ולא בעל הנר והקדרה, שאם כן אף כאן נאמר שהוא מפקירן ולישרי ולא אתי לא כב"ש ולא כב"ה.

ואסיקנא: גזירה שמא יחתה בגחלים. ועססיות ותורמסין דוקא, ולא דמי לקדרה חייתא כמו שפירש"י ז"ל לפי שאין כל היום וכל הלילה די להם. אבל לרבנו האי גאון ז"ל מצאתי שכתב בפרק כירה דקדרה חייתא דשריא לאו חייתא ממש קאמר, שאילו צונן אסור להניחן בין השמשות והיינו טעמא דעססיות ותורמסין, אלא קדרה חייתא זו היא שחמה דלא התחילה לבשל, עד כאן. ואינו עולה יפה לפי דעתי.

אי הכי מוגמר וגפרית ליגזור. ואם תאמר לדידיה דלא מסיק אדעתיה האי טעמא דגזירת חתוי, היכי ניחא ליה מתניתין (לקמן שבת יט, ב) דקתני אין צולין בשר בצל וביצה ופת וחררה. יש לפרש דהוה סלקא דעתך דטעמא דהנך משום דלא מפסיק מידי בינם לבין הגחלים איכא למיגזר טפי דלמא אתי לחתויי.

צמר ליורה ליגזור אמר שמואל ביורה עקורה. ואפילו הכי בין לרבה בין לרב יוסף קא אסרי ב"ש, משום דכלי ראשון מבשל, וכדתנן (לקמן שבת מב, א) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, והלכך איכא למיגזר משום שמא יבשל בשבת אליבא דרבה, ואיכא נמי משום שביתת כלים אליבא דרב יוסף.

ואקשינן: ודילמא מגיס. ואוקימנא:

ביורה עקורה וטוחה. ומיהו בשקלט את העין איכא למימר דמותר אפילו בשאינה עקורה וטוחה דומיא דקדרה היכא דבשיל דשרי ולא גזרינן משום חתוי דגחלים, ומשום מגיס נמי ליכא דמשקלט את העין ליכא משום מגיס. ואיכא למימר דדוקא טוחה הא לאו הכי לעולם אסור גזירה משום מגיס, ולא דמי לקדרה דדרכן של סממנין להגיס תדיר כדי שלא יחרכו. וצריך עיון.
ומהא דקא אמרינן ביורה עקורה וטוחה משמע דאפילו בעקורה איכא משום מגיס, דהגסה בכלי ראשון כבישול. וקשיא לי אם כן האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין היאך מוציאין מהן בכף והלא מגיס. ויש לומר דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדרה מפני שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בשולא אבל בשאר הגסות לא, דמראשונה ואילך ליכא בקדרה משום מבשל, והיינו דמפרשינן טעמא דעססיות ותורמסין משום מחתה בגחלים ולא אמרינן משום מגיס, והיינו נמי דמשהין על גבי כירה קטומה ולא חיישינן דילמא מגיס, אבל יורה של סממנין הוא דאיכא משום מגיס דדרכן בכך להגיס תדיר כדי שלא יחרכו כדכתיבנא. וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב דמסתבר ליה דליכא משום מבשל מהגסה ראשונה ואילך. ועוד יש לי לומר דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל, וכענין שאמרו בפרק כירה (לקמן שבת מ, ב) שמן אין בו משום בשול, שמותר לתת אותו אפילו במקום שהיד סולדת בו.

האי קדרה חייתא אי בשיל שפיר דמי. פירוש: בשיל כמאכל בן דרוסאי, בשיל ולא בשיל כלומר: שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכדאמרינן נמי לקמן (שבת כ, א) חנניה אומר כל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה, כן פירש רבנו האי ז"ל בפרק כירה, וכן פירשו בתוס'. אבל דעת הרב אלפסי והרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' שבת ה"ד) בשיל ולא בשיל היינו משהתחיל לבשל ועד שנתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כל צרכו אם הוא מצטמק ויפה לו אסור. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.
ומה שאמרו לקמן (שבת כ, א) גבי אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, וכמה, א"ר אלעא אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, התם דוקא בשהם עצמן מונחין על גוף האש, וכן החררה פניה כנגד פני האש, דכיון שהגיעו למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרך אותן, וכ"כ בפירוש הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות שבת הט"ז). וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל לאותה דרב, אע"פ שפסק בפרק כירה שאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה ודלא כחנניה.

דברחא ולא שריק אסור. פירוש: ואפילו חי, ובצלי מיירי דלא מסיח דעתיה מיניה משום דמתבשל מהרה ואתי לחתויי. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל דמכאן ואילך מיירי בצלי, והיינו דמייתינן עלה אין צולין בשר וביצה דמיירי בצלי.

דגדיא ולא שריק דברחא ושריק רב אשי שרי ורב ירמיה מדיפתי אסר. וקשיא לי, לרב ירמיה קשיא אונין של פשתן, דהתם לא שריק ומשום דקשו ליה זיקא שרו ב"ה. ושמא נאמר דאונין של פשתן קשי ליה זיקא טפי. ואי נמי מוקי לה איהו בשטח פי התנור.

ולרב אשי הא תנן אין צולין וכו'. פירוש: דסתמא קתני בשר דמשמע כל בשר, ולר' ירמיה ניחא דאפשר לאוקומה בין בגדיא בין בברחא, אלא לרב אשי ליכא לאוקמה אלא בברחא דוקא, ותירץ הכי נמי דמוקי לה בברחא ולא שריק.

כי פליגי דברחא ולא שריק רב אשי שרי ורב ירמיה אסר. ואם תאמר לרב אשי קשיא מתניתין (לקמן שבת יט, ב), דקתני אין נותנין את הפת בתנור ולא חררה על גבי גחלים. וליכא למימר דמתניתין דוקא בתנור מגולה לגמרי, דאם כן כי אקשינן לקמן (שבת כ, א) גבי משלשלין את הפסח, אלא טעמא דבני חבורה זריזין הן הא לאו הכי אסור והא אמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי, מאי קושיא, לישני ליה התם במכוסה והכא במגולה, אלא ודאי סתמא תנור מכוסה הוא. ותירצו בתוס' דגבי פת שייך חתוי גחלים יותר מבשאר דברים. ואינו מחוור לי.
ומסתברא לי דרב אשי גופיה לא שרי בברחא אלא משום דקשי ליה זיקא קצת, אלא דרב ירמיה אסר משום דלא קשי ליה טובא, דאי לא תימא הכי תקשי לן מתני' לרב אשי, מאי שנא משלשלין את הפסח דנקט דמשמע טעמא משום דבני חבורה זריזין הן, צלי בעלמא נמי שרי, אלא היינו טעמא, דפסח כיון דלא מינתח לא קשי ליה זיקא כלל אבל ברחא קשה ליה קצת. וסעד לדבר דהא אמרינן והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה וכו', אלא ודאי דקשה ליה קצת כדאמרן. כך נראה לי.

אמר רבינא האי קרא חייא שפיר דמי כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. כתב רב אלפסי זכרונו לברכה: מדקאמר כבשרא דגדיא דמי, שמע מינה דהלכתא כרב ירמיה דאסר בברחא משום דקאי רבינא כוותיה. אבל הרז"ה ז"ל כתב דהכא לרווחא דמילתא קאמר, לומר דקרא לכולי עלמא שריא, ומיהו בברחא נמי דילמא רבינא כרב אשי סבירא ליה, והלכך נקטינן כרב אשי דהוא בתראי. ומצאתי לרבנו האי גאון ז"ל, וזה לשונו: ולענין מאי דקשי ליה זיקא, מסקנא כלישנא בתרא וכרב אשי דבין גדיא ובין דבר אחר בין שריק בין לא שריק שרי, עד כאן.

לא תמלא אשה את הקדרה עססיות ותרמוסין והם מיני קטניות שצריכין להתבשל ביותר ותניח לתוך התנור עם חשיכה לכונת מוצאי שבת ואם עשתה אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו וכן לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ואם עשה אסורים בכדי שיעשו וכל אלו גזירה שמא יחתה אחר שצריכים בישול גדול כל כך ויש מפרשים באלו שאין צריכים בישול גדול ואע"פ שלא בשלן כלל הרי הן כתבשיל שלא בשל כל צרכו ודעתו עליהן לאלתר ויבא לידי חיתוי:

הואיל וכל מה שאסרנו בזה אינו מפני שהוא נעשה בשבת אלא מצד גזירה שמא יחתה כל שאין בו גזרת חתוי מותר הילכך תבשיל חי ר"ל שלא נתבשל כלל מותר להניחה על הכירה סמוך לחשיכה שמאחר שהוא חי אין דעתו עליה עד למחר ולא יבא לחתות שאינו צריך למהירות בשולו וכן הדין במבושלת לגמרי ושאין צמוקו יפה לו אבל אם לא נתבשל כל צרכו אסור שמא יבא לחתות להשלים בשולו במהרה וכן הדין במבושל לגמרי אם היה צמוקו יפה לו שמא יחתה כדי לצמקו ובגרוף וקטום מיהא מותר על צדדין ידועים כמו שיתבאר ואם נתן בו חתיכה חיה מותר הרי הוא כאלו היה התבשיל כלו חי:

זה שביארנו בנתבשל קצת ולא כל צרכו והוא שקראו כאן בשיל ולא בשיל יש מפרשים שלא הגיע למאכל בן דרוסאי שכל שהגיע למאכל בן דרוסאי מבשל הוא לגמרי ומותר הוא לשהותו בין בתנור בין בכירה וכן כתבוה גאוני הראשונים ויש מפרשים בשיל ולא בשיל אף כשהגיע למאכל בן דרוסאי עד שיתבשל כל צרכו ואפי' נתבשל כל צרכו אם היה הצמוק יפה לו כמו שכתבנו ואע"פ שאמרו כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה אין הלכה כן וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומ"מ יש פוסקים אותה ודוקא בכירה הא בתנור אסור עד שיתבשל כל צרכו שהתנור חמור אצלם יותר מן הכירה כמו שיתבאר ואע"פ שבצלי אמרו לדברי הכל שכל כדי שיצולו עם השמש כמאכל בן דרוסאי דיו ומותר לשהותו דוקא צלי אבל קדרה בתנור לא וא"ת מה בינה לצלי צלי הואיל ואין מחיצה בינו לבין האור כל שהגיע למאכל בן דרוסאי חתויו קשה לו וכן בחררה מה שאין בתבשיל:

כבר ביארנו במשנה שלא התרנו נתינת צמר ליורה אלא בעקורה וטוחה למדת שאף בעקורה מעל האש יש לחוש בו להגסה ויראה הטעם מפני שהגסה בכלי ראשון כבישול ויש כאן מקום עיון א"כ הקדרה שהעבירה מרתחת היאך מוציאין ממנה בכף והלא מגיס יש מפרשים שלא נאמר אלא בצמר ליורה שדרך הגסתה בכך וצריך להגיס בה תמיד שלא יחרך או שאפשר שהצמר מצטבע בהגסה וכן שהוא מתכוין לכך ר"ל להצטבע יותר בחוזק בהגסתה אבל קדרה אין הגסתה בשול אלא הגסה ראשונה שמערב הכל ומקרב הבישול וקרובי בישולא בישולא הוא אבל שאר הגסות אין בהם משום בישול וזהו שלא חששו בעססיות ותורמוסין אלא משום חתוי ולא משום הגסה וכן שמשהין על כירה קטומה ואין חוששין להגסה ולא עוד אלא שנוהגין בסעודות גדולות להגיס אף על הכירה הואיל ומ"מ הכירה קטומה ולא ראינו מוחה ואין צריך לומר בהגסה אחר שהוסרה מן הכירה שמותרת וכן כתבו שבמבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו דין הגסה כלל שלא נאסר מגיס אלא משום מבשל ומשהגיע לכך אין בו משום מבשל וכמו שאמרו בשמן בפ' כירה שלדעת האומר שאין בו משום בישול מותר לתתו במקום שהיד סולדת בו:

כבר ביארנו במשנה שכל שהרוח קשה לו אינו עשוי לגלותו ואין בו חשש חיתוי מעתה גדי שנתנו לתוך התנור אע"פ שלא טח פי התנור מותר אבל של עז ותיש שאין הרוח קשה להם אם טח מותר לשהותו ואם לא טח אסור ודלעת דינה כגדי ואלמלא כן היינו אוסרין אע"פ שהיא חיה לגמרי מפני שבשולה קל והרי היא כתבשיל שנתבשל אלא שלא נתבשל כל צרכו:

זה שביארנו שהגדי אע"פ שלא טח מותר לשהותו דוקא במנותח אבל בשלם אסור שאין הרוח קשה לו וכן היא מתבארת למטה בסוגית משלשלין את הפסח ודברים אלו כלם בשפוד העומד באויר התנור שאין דרך לחתות עד שיוציאו את הצלי שלא לעפרו וכל שהוצאתו קשה מפני הרוח אין ההוצאה מצויה אבל בשרא אגומרי ודאי אסור שהרי מגולה ועומד הוא וכן שכבר הוא מתעפר לשם אא"כ נצלה כל צורכו או שהגיעה למאכל בן דרוסאי על דעת השיטה שכתבנו וא"ת בשרא אגומרי מ"מ כשנוטלה מבעיר הגחלי' ומחתה בהן על כרחו אפשר שממתין עד שיכבו ויש מפרשים בה שלא על הגחלים ממש אלא סמוך להן והמקום מוכן לחתות אחר שאין שם תנור ולא כירה ויש מתירים אפי' באיל ובלא טיחה שכלם הרוח קשה להם ואין הדברים נראין וכבר הכריעו גדולי הפוסקים כדברינו והן הן הדברים:

ויש מפרשים בסוגיא זו שהגדי אף בלא טיחה מותר מצד שאינו צריך טיחה ואדרבא מתוך רכותו יתחרך בחיתויו אבל עז ושור וכיוצא בהם אסור שהחיתוי צריך להם ואם טח מותר שאם יגלהו יכנס הרוח ויתקשה הבשר ויצטנן התנור:

מוכר ישראל חפצו לגוי או משאילו או מלוה לו מעות או נותן לו מתנה אפי' בכלים הראוים למלאכה כל שיצא הגוי עם הכלי או המעות מפתח ביתו של ישראל עם השמש וכן משכיר אדם כליו מערב שבת לגוי ומה שאמרו למטה לא ישכיר אדם כליו לגוי (לא) יראה שלדעת ב"ש היא אמורה וכן נראה דעת גדולי הפוסקים והמחברים ומ"מ יש מפרשים שלא הותר במכירה ושאלה בכדי שיצא מפתח ביתו אלא בחפץ שאין אדם עושה בו מלאכה והוא שאמרו בבריתא זו חפצו שהחפץ הוא מונח על כלי שאין עושין בו מלאכה אבל כלי שעושין בו מלאכה אסור אלא בכדי שיגיע לביתו ובשכירות כל ערב שבת אסור וכמו שאמרו בסמוך לא ישכיר אדם כליו לגוי בערב שבת ובד' ובחמשי מותר ומפרשים שהיא אמורה אף לב"ה שאלו לב"ש אף בשאלה היה ראוי לאסור כל ערב שבת שהרי שאלה ושכירות אינן קונין ונמצאו כליו עושין בשבת ולא עוד אלא אף בד' ובה' יאסר אלא ב"ה היא ושאלה שאין כאן הנאה מותר בכדי שיגיע לביתו שאינו נראה כמסייעו למלאכת שבת ובשכירות אסור כל ערב שבת שמא יראוהו נוטל שכרו לערב ויראה כמסייע ויש מפרשים שאף בכלים של מלאכה משאיל בכדי שיצא מפתח ביתו ושכירות הוא שאסור שסתם שוכר ערב שבת למחרתו הוא שוכר והרי נוטל שכר שבת אפילו השכיר לשבוע או לחדש הואיל ובשבת מתחיל אין זו הבלעה הא בחמשי מותר שהרי הבלעה היא ושכר שבת מותר ליטלו בהבלעה ובשכירות בהמה ודאי אסור כמו שכתבנו בראשון של ע"ז ויש מתירין להשכירה ברביעי מפני שהם סוברים ששמועה זו ר"ל לא ישכיר אדם כליו לדעת ב"ש אמורה שיש לו איסור בשביתת כלים ואעפ"כ הוא מתירה ברביעי וחמשי ובהמה לב"ה ככלים לב"ש ומשכירה ברביעי ונוטל שכר שבת בהבלעה ואין מחלקין בין לשון חפצו לכליו ולימד בשמועה ראשונה שאף שאלה אסורה אלא בכדי שיגיע לביתו ולימד בשניה שברביעי מותר אף בשכירות ולא יראה כן שהבהמה מ"מ החמירו בה אף במכירה משום שאלה ושכירות מה שלא החמירו כן בכלים ומ"מ יש מתירים בשיתנה עמו על מנת לשבות ואם אינו שובת הרי הוא אונס ומעביר על דעתו ומתירין בזו אף בערב שבת כל שיצא מן העיר בכדי שיגיע למקום קרוב ויש מתירים בשיפקירנה ואין הדבר נראה שאם אמרו במקום שאי אפשר יאמרו בזו שאפשר לו שלא להשכירה ועוד שמתוך שדמיה יקרים אינו גומר הפקרה ואף בתנאי שביתה יש אומרים שאם עבר הגוי על תנאו השכר אסור ולאחר מיהא מותר כמעשה שבת ויש נוהגי' ליטלו ולהפרישו לצדקה:

לענין חמץ קודם זמנו התבאר במקומו שכל שעה שאוכל מוכרו לגוים הן חמץ בעין הן על ידי תערובת ומ"מ דוקא כשהוא או תערובתו ניכרין אבל כל שאין חמוץ ניכר בו אסור כמו שהתבאר במקומו במעשה ההיא ארבא דטבעא בחישתא:

בד"ה גזירה שמא כו' תקשי ליה מתני' דבשר בצל וביצה וחררה כו' עכ"ל ק"ק אמאי שבקו פת דתני ליה מקמיה דחררה דהך דאין נותנין פת בתנור נמי טעמא משום חיתוי וכמו שהקשו התוס' לקמן לרב אשי מהך דפת ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד שאין דבר מפסיק בינו לגחלים עכ"ל אין ר"ל שאין דבר מפסיק בינו לגחלים שהוא מונח על הגחלים דהא אכתי לא אסיק אדעתיה דהך מתני' בשר בצל וביצה איירי בבשרא אגומרי עד לבסוף לרב אשי אלא דר"ל בשר בצל וביצה דא"נ דלא מנחי אגומרי מ"מ אין דבר מפסיק בין דבר המתבשל לגחלים משא"כ בהך ברייתא דאיירי בדבר המונח בכלי בקדירה או בחבית שהוא מפסיק בין דבר המתבשל בו לגחלים וק"ל:

בד"ה דילמא מגיס בה והוי צובע עכ"ל ר"ל כיון דמיירי בעקורה נראה להו דלא שייך בה משום מבשל אלא משום צובע ומהרש"ל כתב דגם כוונת רש"י שפי' מגיס מהפך בה וכמבשל כו' ג"כ כוונתו כך הוא ואין נראה כן מדברי הרא"ש אלא משום מבשל ממש קאמר לפי' רש"י ע"ש:

בד"ה ביורה עקורה וטוחה ואין לחוש שמא יגלה ויגיס שאין דרך כו' עכ"ל הוצרכו לזה ללישנא קמא דאסר רב ירמיה מדפתי נמי דברחא ושריק ודו"ק:

בד"ה התם בשרא כו' והא בלאו הכי נמי שרי כדמפרש לקמן וי"ל דמיירי שהתנור פתוח כו' עכ"ל והך ברייתא דלעיל לא תמלא אשה קדירה כו' נמי רב אשי מוקי לה הכי בתנור פתוח ועוד י"ל דמוקי לה כב"ש משום שביתת כלים כדס"ד לעיל משא"כ מתני' דבשר בצל וביצה דלא ניחא להו לאוקמא כב"ש כיון דהלכתא כב"ה ויש לדקדק לפי דבריהם שכתבו דאיירי התם בתנור פתוח א"כ מאי פריך לקמן אהך דמשלשלין את הפסח הא לאו הכי לא והא אמר מר גדיא בין שריק כו' והא הך דגדיא לא איירי בפתוח והך דמשלשלין כו' איירי בפתוח די"ל דההיא סוגיא אתיא כרב ירמיה מדפתי דלא איצטריך ליה לדחוקי לאוקמיה דאיירי מתני' בפתוח וכ"כ התוס' לקמן דתירוצא דלקמן התם מינתח כו' נמי אינו אלא לרב ירמיה מדפתי דאסר וק"ל:

רש"י בד"ה מגיס מהפך בה וכמבשל כו'. נ"ב פי' וא"כ הכא הוי צובע ודו"ק בפי' התוס':

בד"ה האי קדרא חייתא כו' ול"ד לעססיות ותורמסין שאין כל הלילה והיום די להן כצ"ל. ונ"ב נ"ל לפרש מקצת יום אבל אי הוה בעי למוצאי שבת ממש פשיטא דשרי וכן מצאתי אף שברא"ש לא משמע הכי אכן בטור איתא להדיא כדברי נ"ל:

תוס' בד"ה והשתא דאמר ר' אושעיא כו' וקי"ל כר' אושעיא כו'. נ"ב והמרדכי והסמ"ג כתבו מאחר דלרבה לית ליה שביתת כלים לב"ה אפי' היכא דעביד מעשה כו' משום הכי מותר להשאיל כו':

גמרא ת"ר בש"א לא ימכור אדם חמצו כו' קוה"פ ובה"א כ"ז כו' כצ"ל. ותיבות דברי ב"ש צריך למחקם וכן בפסחים ליתנייהו:

[תוס' ד"ה גזירה. שאין דבר מפסיק כו'. מש"כ המהרש"א דהא אכתי לא אסיק כו' אינו מוכרח די"ל דס"ד דמיירי בצולה בתנור מכוסה ע"ש בפירש"י] :

גמ' האי קדירה חיית' וכו' עם חשיכה בתנור. עיין לקמן דף לח ע"א תוס' ד"ה שכח:

תוס' ד"ה גזירה שאין דבר מפסיק. ק"ל הא מ"מ תיקשי ליה מתני' דר"פ כירה בחמין ותבשיל דקדירה מפסיק ואף לפי הצד איבעיא דשם דלהחזיר תנן הא מבואר שם דצ"ל חסורי מחסרא וכו' ומה הן משהין כו' חמין ולא תבשיל דהטעם ע"כ משום חיתוי דאילו משום בישול אף אם יסבור דיש בישול אחר בישול ומשום שביתת כלי מה מהני בזה גירוף וגם אמאי חמין מותר. וכיון דמצינו לב"ש דבקדירה מפסיק חיישינן לחיתוי י"ל דגם ב"ה ס"ל הכי גם בהא דפרכינן מוגמר וגפרית נמי ליגזר הא בלא"ה כיון דאינו מפסיק כלי ניחוש לחיתוי כמו באין צולין בשר:

גמרא מאן תנא להא דת"ר לא תמלא [אשה קדירה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה לימא ב"ש היא ולא ב"ה דהא ב"ה מתיר במתני' ליתן דיו וכו', אף אם לא נישורו מבע"י], אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה בגחלים, אי הכי מוגמר וגפרית נמי לגזור.
וא"ת מעיקרא דלא ידע האי טעמא דגזירה, תקשה לי' מתני' דבשר בצל ביצה וחררה, וי"ל דוודאי שפיר הוי ידע המקשן האי טעמא דגזירה, אלא דהי' סבור דמשום גזירת חיתוי אין ראוי לאסור במ"ש בכדי שיעשו כיון דלא עבר בדאורייתא ולזה מוקי כב"ש דהוי דאורייתא משום שביתת כלים.
ובהכי מתיישב דאיך מוקי כב"ש דמ"מ מ"ש מגיגית נר וקדירה דמותר לב"ש משום דב"ד אפקורי מפקר להו והרשב"א הקשה כן, ולדידי ניחא, דדוקא היכא דעושה בדרך היתר בזה אפקורי אפקרי אבל בעססיות דלא ניחא להו לב"ד למעבד כן מחששא דחיתוי למה להו לאפקורי וממילא נשאר באיסורו משום שביתת כלים והוי דאורייתא ואסור בכדי שיעשו, ול"ק ולא מידי קושי' הרשב"א. מיהו הא קשי' עדיין דאיך אמרינן א"ה מוגמר וגפרית נמי הא בלא"ה נמי קשה דאיך שרינן מוגמר וגפרית לעשות כן לכתחילה הא ודאי אסור משום חיתוי.
ובתוס' הקשו מבשר בצל וביצה, ותירצו דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה, שאין דבר מפסיק בינו לגחלים, וקשה לי לדבריהם הא עדיין תקשה מתני' דריש כירה דמיירי בתבשיל דיש דבר מפסיק.
גם ק"ל במאי דמקשה אי הכי מוגמר וגפרית, הא בזה דאין דבר מפסיק [למה דאוקי לעיל במונח אארעא וכן אפילו בכלי, הא גם האש בכלי] בלא"ה יוקשה דמ"ש מוגמר וגפרית ממתני' דאין צולין בשר וביצה.
וכ"ת דהמקשן היה סבר דלהחזיר תנן, וא"כ י"ל דבשהיי' ל"ח לחתוי הא מ"מ דאם להחזיר תנן צ"ל דחסורי מחסרי אבל לשהות משהין ומה הן משהין, חמין ולא תבשיל, והתם ע"כ אין הטעם משום שביתת כלים דא"כ גם בגרוף ליתסר וכן בחמין, אע"כ דהתם במבושל כל צרכו דליכא בישול וע"כ הטעם משום חיתוי, וא"כ מהיכן פסיקא להמקשן דב"ה לית לי' חיתוי בשהיי' בפחות כמאב"ד כמו דאסור בצלי דהא חזינן דגם בקדירה מפסקת שייך חיתוי לב"ש.
ובאמת מה"ט ק"ל בהא דאמר נר וקדירה, היכן מצינו דב"ש מתיר בקדירה, דממתני' דר"פ כירה בש"א חמין ולא תבשיל, הא ע"כ בחמין שהוחמו כ"צ דהא מב"ה דמתיר להחזיר מוכח דמיירי בגוונא דליכא איסור בישול, ובכה"ג מתיר ב"ש לשהות מע"ש, וזה יש ליישב אבל הראשונה קשה:

עססיות ותורמסין רש"י ד"ה האי קדרא חייתא וכו' פי' שאין הלילה והיום כדאי להם ומהרש"ל כ' שמסחא ישנה לילה ומקצת היום ושכן משמע בטור ומיהו טעמא לא ידענא ונ"ל דמזה ראי' להטור או"ח וב"י סי' תר"ט דפליגו אהגאונים הרבים האוסרים להטמין עיה"כ לצורך סעודת מוצאי יה"כ ועיין מג"א שם והרי קמן אי לאו משום שמא יחתה הי' שרי עססיות ותורמסין ומיהו מנחתום אין ראיה משום דחבי' של מים חזי גם לשבת עצמו לשתות ולהדיח כלים אלא שמרבה בכלי גדול שיהיה לו לצורך מוצאי שבת בזה אין איסור כיון דאפשר ליה להנות ממנו בשבת א"כ שבת לעצמו הכין וע' מג"א סי' רנ"ד סק"כ. והה"נ המטמין בעי"כ לצורך חולה וקטן מותר להרבות לצורך מוצאי י"כ אבל להטמין למוצאי יו"כ לחוד אסור ולק"מ מחביות של מים אבל מעססיות ותורמסין קשיא להו בודאי אע"כ ס"ל להגאונים כהרמב"ן דמייתי רשב"א דאדרבה עססיות ותורמסי' סגיא להו בחיתוי מועט ומיהו חזי' ביומן וכגי' מהרש"ל ברש"י והוה הטמנה לצורך שבת ואמנם הטור דמפרש עססיות ותורמסי' כמהרש"ל דסגי' להו במקצת היום ופליג אהגאונים גבי הטמנה עיה"כ עקבותיו לא נודעו ומיושב קו' תוס' לקמן י"ט ע"א ד"ה ר"י אומר יגמור אפיר' רש"י ושם ע"ב ד"ה שמן וכו' והא"ש דכל שאסור באכילה בשבת אסור ממילא בשבת לצורך מוצאי שבת ומדיגמור בשבת ש"מ מותר בשבת ולית ביה איסור נולד:

האי קדרא חייא וכו' הרי"ף מוכיח מכאן דהלכה כר' יוסי מדיפתא וצ"ל דלא סגי' לי בהוכחת התוס' ד"ה התם בשרי אגומרי משום די"ל כפי' הרז"ה דלכ"ע היכי דקשי' לי' זיקא דוקא מותר אלא דפליגי אי דברחא קשיא זיקא או לא אבל היכי דקשיא זיקא לכ"ע שפיר דמי ואי לא לכ"ע אסור ולק"מ מבני חבורה זריזי' ע"כ מייתי ראי' מדאמר רבינא כבשרא דגדי' דמי ולא אמר בקיצור האי קרא חיי קשיא לי' זיקא ושפיר דמי דהרי היכא דקשי' זיקא לכ"ע שפיר דמי אע"כ רמיז לן דברחא אסור דהלכה כר' ירמי' לאפוקי מדרב אשי ולזה נתכוון מלחמות ה' ומיהו התוס' דלא מפרשי כהרז"ה אלא ס"ל דלרב אפילו לא קשי' זיקא שפיר דמי אין להביא ראי' מרבינא די"ל לרווחא דמילתא נקיט כבשרא דגדי' דמי דאפי' ר' ירמי' מודה בו כמ"ש הרז"ה אמנם לזה הפי' הוה ראי' מבני חבורה זריזי' כמ"ש תוס' נמצא מוכח ממ"נ דהלכה כר"י מדיפתא ללישנא בתרא:

ובגליון מג"א בסי' רנ"ד סק"ה בהגה"ה כתבתי וז"ל וכל שפורסה וכו' פשטידא או פלאדן צריך שיקרום פניו למעלה ולמטה וכו' עכ"ל נ"ב דברי אבן עזר בכאן תמוהים נעלמו ממנו דברי ש"ס מנחות ר"פ שתי הלחם דהדפוס הי' מחובר בתנור וניסק עמו גם דקדקו מדקאמר בפ"ת בנוסחאות סמ"ק ותרומות וגם סמ"ג שבב"י לא מצאתי תיבה זו כלל וגם כל דבריו בזה אינו אלא המצאה של חידוד. והאמת דבפלאדן שנתמלא ונחלקו שני הלחמי' עליון מתחתון ה"ל כשני ככרות נפרדים וצריך לשער התחתון בפניו התחתונים ועליון בפניו העליון כי פניו התחתונים אינם נאפות מחום האש אלא מחום המילוי שבתוכו. ואפילו עוגה סתמות יש בתוכו שקדים או שומשמין ומפסיק בין עליון לתחתון כמ"ש לקמן סי' ת"ס. וכ"כ חמד משה כאן ומ"מ בנאפה בדפוס יש לעיין כי מ"ש מג"א סקי"ו מיירי שהקדירה עומד על האש ממש. אבל בנאפה בתנור גרוף יש לעיין:

בגמרא מאן תנא להא דת"ר כו' לימא ב"ש היא ולא ב"ה. לכאורה נראה דכל השקלא וטריא דהכא אדסליק מיניה קאי במאי דמסיק וקאמר השתא דאמר רבי אושעיא אמר רב אסי כו' הוי טעמא דב"ש משום שביתת כלים אפילו בלא עביד מעשה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר לימא ב"ש היא ומש"ה אוסר בתורמוסין ובחבית של מים של נחתום והיינו נמי משום שביתת כלים דאע"ג דמסקינן לעיל דקדרה אפקורי מפקיר להו היינו דוקא כשעושה לצורך שבת ובכה"ג מהני הפקר בינו לבין עצמו כמ"ש התוספות כיון דאי אפשר בענין אחר וכ"ש לפמ"ש הרשב"א ז"ל דמשום עונג שבת לב ב"ד מתנה עליהן ונראה דהיינו לפמ"ש לעיל דהיכא דלא עביד מעשה לא שייך שביתת כלים אפילו לב"ש אלא מדרבנן. נמצא דלפ"ז בעססיות ותורמוסין ובחבית מים של נחתום שעושה כן לצורך מו"ש תו לא שייך האי טעמא דאפקורי אפקר להו ומשום הכי אסור לב"ש משום שביתת כלים כנ"ל. אבל אליבא דרבה דטעמא דבית שמאי משום גזירה לא שייך לומר לימא ב"ש היא דלכאורה נראה ברור דרבה גופא מודה דבחמין לא שייך כלל לגזור שמא יבשל בשבת אפילו לב"ש כדמוכח בר"פ כירה בכל הסוגיות דהתם דאפילו בחמין שלא הוחמו כל צורכן מתירין ב"ש וכל החילוקים שנזכרו שם בין תנור לכירה ובין גרוף לאינו גרוף היינו מטעמא דגזירה שמא יחתה ולא משום גזירה דרבה כמו שהארכתי בזה בר"פ כירה וכאן אין להאריך בזה וכ"ש הכא דאיירי שעושה כן לצורך מו"ש א"כ פשיטא דלא שיך לגזור שמא יבשל בשבת לצורך מוצאי שבת ואפ"ה אין להכריע מכאן דאין הלכה כרבה כיון דמסקינן דטעמא דברייתא משום שמא יחתה ואתיא הך ברייתא ככ"ע. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב ג"כ הא דלא מסיק הש"ס אדעתיה טעמא דשמא יחתה אע"ג דכולהו סוגיא דפרק כירה ודפרק במה טומנין הוי טעמא משום שמא יחתה כדמסיק רבא להדיא ס"פ במה מדליקין דף ל"ד ובזה אין מספיק בתירוץ התוספות אבל למאי דפרישית א"ש דמעיקרא הוי משמע ליה דהך ברייתא הוי טעמא משום שביתת כלים דוקא דמש"ה נקיט דוקא בהנך גווני שעושה לצורך מ"ש דתו לא שייך טעמא אפקורי מפקר להו משא"כ אם נאמר דטעמא הוי משום שמא יחתה מ"ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דקתני וטפי הו"ל למינקט בכל עניני תבשיל שעושה לצורך שבת אע"כ דברייתא אתי לאשמעינן דאפילו היכא דלא שייך טעמא שמא יחתה כגון שפי התנור מכוסה ושריק אפילו הכי אסור בהנך שעושה אותן לצורך מוצאי שבת משום שביתת כלים וכדפרישית. וע"ז משני הש"ס דאפ"ה הוי טעמא משום שמא יחתה ולא תקשה מ"ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דנקט דבזה י"ל כמ"ש התוס' בד"ה לא ימלא דאשמעינן לרבותא אע"ג דיש שהות הרבה כנ"ל נכון בעזה"י ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

שם והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה האי קדירה חייתא שרי כו' ולכאורה הלשון תמוה דהא כ"ש אי לא גזרינן שמא יחתה פשיטא דקדרה חייתא שרי. ועוד מאי השתא דקאמר מר דקאמר הא הך גזירה דשמא יחתה בגחלים אשכחן בכמה דוכתי כדפרישית אבל לפמ"ש בסמוך א"ש דנראה דהא דשרינן בקדרה חייתא מה"ט כיון דלא חזי לאורתא כו' לאו מסברא פשיטא לן אלא דמוכח לה מהך ברייתא דלעיל מדנקיט עססיות ותורמוסין שעושה לצורך מו"ש ולא אשמעינן הך מילתא גופא בקדרה חייתא שעושה לצורך שבת וממילא אשמעינן דאע"ג דיש שהות רב אפילו הכי חיישינן לשמא יחתה אע"כ דלקושטא דמילתא דבקדרה חייתא כיון שיש שהות רב לא חיישינן לשמא יחתה. והא דחיישינן בעססיות ותורמוסין היינו משום דשמא יצטנן כיון שרגילין לעשות אש רפה כמ"ש התוס'. נמצא דכל זה היינו דוקא השתא דאמר מר טעמא דברייתא שמא יחתה משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דברייתא משום שביתת כלים כב"ש תו לא שייך למידק בקדרה חייתא דשרי ואפשר דאסור משום דלא פלוג רבנן כנ"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה התם בבישרא אגומרי וא"ת לרב אשי דשרי כו' תקשה ליה מתניתין דאין אופין פת בתוך התנור ועוד משלשלין כו'. ולכאורה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו מאין אופין פת בתוך התנור דהא מסוגיא דשמעתין משמע דלא שרי רב אשי אלא דוקא במיני בשר לפי שסובר דבכל מיני בשר צלי קשיא ליה זיקא כדמשמע להדיא לישנא דגמרא דקאמר והשתא דקאמר מר כל מידי דקשיא ליה זיקא כו' ועליה קאי כל השקלא וטריא. ועוד דהא אהא דמקשה ממתני' דאין צולין בשר בצל וביצה ומשני התם בישרא אגומרי ולא קאמר התם דמנחי אגומרי דהוי קאי נמי אבצל וביצה אלא ע"כ דמעיקרא נמי לא מקשה הש"ס מבצל וביצה אלא מבשר לחוד כדפרישית. ומה שהקשה עוד מסוגיין דמשלשלין את הפסח דמסקינן טעמא משום דבני חבורה זריזין הא בלא"ה נמי שרי לא ידענא מאי קשיא להו דהא מצינן למימר דהיינו קושית הגמרא בעצמו לקמן במאי דקאמר טעמא דבני חבורה זריזין הן הא בלא"ה לא האמר מר והיינו נמי למאי דפרישית דרב אשי נמי מודה היכא דלא קשיא ליה זיקא דאסור. אחר זה ראיתי בהגה"ת אשר"י שכתב בשם ר"י דבפת כ"ע מודו דאסור והיינו כדפרישית ועדיין צ"ע:

תוס' ד"ה ולב"ש אע"ג דלא קא עביד מעשה וכו' השתא דטעמא דב"ש משום שביתת כלים הנך ג' בבות קמייתא וכו' ולכאורה דבריהם תמוהים. דהרי גם אי הטעם משום גזירה דהיינו לרבה גם כן חלוקים ג' בבות קמייתא דבהם הטעם משום גזירה משני בבות אחרונות דבהו לא שייך גזירה דהרי אפי' בשבת אין כאן רק שבות וכמו"ש התוס' במשנתינו אלא הטעם משום דמיחזי כשלוחו. ואפשר לומר דכוונת התוס' לא מיבעי' לרבה ודאי חלוקים ג' בבות ראשונות בטעמם משני בבות בתרייתא אבל לרב יוסף שהטעם משום שביתת כלים א"כ אפשר דאינן חלוקים דאולי מה שהעורות מתעבדין ג"כ יש בו משום שביתת כלים ואי הוה אמרי' כן קשה ממוגמר וגפרית דמה מועיל מה דמנחי בארעא וכמו"ש התוס' לכן כתבו דגם לרב יוסף חלוקים ג' בבות ראשונות משני בבות אחרונות:

ועוד נ"ל כוונתם דלרבה דמוקי משום גזירה אף דחלוקים בטעמם אבל שווים הם במדרגה דכולהו הני חמש בבות דאסרי ב"ש היא רק מדרבנן אבל לרב יוסף חלוקים אפי' במדרגה דג' בבות ראשונות אסרי ב"ש דבר תורה אבל ב' בבות אחרונות הוא רק דרבנן:

ובמ"ש נלע"ד ליישב נמי מה דכ' התוס' לעיל ע"א סוד"ה ונימא וכו' דרבה מוקי מצודות דמתני' בלחי וקוקרי וכבר כתבתי לעיל דמי הכריחם לזה והלא לרבה נוכל לומר דמצודות דמתני' בכל מיני מצודות איירי ע"ש. ונראה דהנה כבר כתבתי לעיל בריש סוגיין דלרבה דהטעם הוא משום גזירה הא דהתירו ב"ש בצמר ליורה כדי שיקלוט העין משום דכאן ליכא גזירה שמא יעשה כן בשבת וכמו"ש לעיל בשם הירושלמי אלו עשה כן בשבת וכו' ולשיטת רב יוסף שהטעם היא משום ש"כ ע"כ צמר ליורה אינו משום ש"כ דא"כ אינו מועיל יקלוט העין ועל כרחין צריך לאוקמי גם לב"ש צמר ליורה משום דלא עביד מעשה ורש"י דפי' לב"ש מה שמונח בתוכו מחשב מעשה היינו מדרבנן חשבוהו מעשה ולכן הקילו בקליטת עין משום דשוב לא קפדי והא דהקדים הש"ס לומר והשתא דאמרת לב"ה אית להו ש"כ וכו' משום דלא עביד מעשה היינו משום מצודות אבל לב"ש הוה ניחא אף באוזלי ואוהרי וא"כ הוי מצודות דאורייתא וצמר ודאי אינו אלא מדרבנן וכנ"ל:

ומעתה אם הי' רבה מפרש מצודות דמשנתינו באוזלי ואוהרי א"כ הרי אסירי מן התורה ודיו ואונין ודאי מדרבנן משום גזירה דהרי לרבה היכא דלא עביד מעשה לא ס"ל לב"ש ש"כ ולפי זה קשה סדר שעירב איסור תורה בין איסור דדבריהם דתרי בבי קמייתא הם מדבריהם וכן תרי בבי בתרייתא ובבא מציעתא הוא דבר תורה והיה לו להתחיל במצודות ואח"כ דיו ואח"כ אונין ואח"כ מוכרין לעכומ"ז ואח"כ עורות דאז היה מסדר כל הני שהם דרבנן יחד ולכן כתבו התוס' דרבה מוקי מצודות דמתני' בלחי וקוקרי שהם ג"כ רק דרבנן משום גזירה:

מוגמר וגפרית מ''ט שרו. הא מנחי בכלים: כגון דמנחי מוגמר וגפרית בארעא. ולא בכלי: גיגית. שהשכר בתוכו ואי אפשר לשופכו לארץ והשעורין נשורין כל השבת יותר מח' ימים והשבת בכלל וכן נר הדולק בשבת וכן קדרה שעל גבי כירה שאי אפשר שלא תצטמק בשבת וכן שפוד המונח בתנור כדתנן (דף יט:) משלשלין את הפסח ולא פליגי ב''ש: בדמפקר להו. לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן: עססיות ותורמסין. מיני קטניות וצריכין בישול יותר: בכדי שיעשו. כדי שלא יהנה ממלאכת שבת: יחתה בגחלים. למהר בישולן: סליק בהו קוטרא. של עצים ומשחיר הבגדים ועשן העצים קשה להם וכן בגפרית: לא מגלי. משטח פי תנור וליכא למגזר שמא יחתה בגחלים: לגזור. שמא יחתה בגחלים: עקורה. מעל האור: מגיס. מהפך בה ובמבושל הוי בישול: וטוחה. מכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב דכולי האי לא טרח ומידכר: והשתא דאמר מר. דהנחת קדרה לא אסירא אלא משום חתייה: האי קדר' חייתא שפיר דמי. להשהותה לכתחלה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא אנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי שהרי יש לה שהות גדול ולא דמי לעססיות ותורמסין שאין כל הלילה והיום די להן: ובשיל שפיר דמי. מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה דלא בעי חיתוי: שדא ביה גרמא חייא. דלאו דעתיה למיכליה לאורתא: גדיא. קשי ליה זיקא: שריק. פי התנור בטיט סביב כיסוי אינו מוכן לחתות: ברחא. איל גדול לא קשיא ליה זיקא ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסויו לחתות: דגדיא ולא שריק. איכא חדא לאיסורא וחדא להיתרא: בבשרא אגומרי. שאינו בתנור דאפילו כיסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות: לא ישאלנו. שאלה דבר החוזר בעין הלואה בדבר הניתן להוצאה: אלא כדי שיגיע. הנכרי לביתו מבעוד יום ואע''ג דבדידיה קטרח מחמירין ב''ש דמיחלף בשלוחו: בית הסמוך לחומה. של עיר אחרת שהנכרי דר שם שהרי יכול להניחו שם: מפתח ביתו. של ישראל: הן הן דברי כו'. לא בא ר''ע לחלוק על ב''ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב''ה לבית הסמוך לחומה ובא ר''ע לומר לא אמרו ב''ה כן אלא כו':

לה כב''ש אלא הש''ס הוא דקאמר הכי הא מני ב''ש היא אליבא דרב יוסף דמוקי לה משום שביתת כלים אבל לרב אושעיא מצינן למימר דמוקי לה כב''ה ואית ליה השמעת קול כרבה וכן פסק ר''ח דטעמא דריחים משום השמעת קול ואתי כב''ה ועוד דסוגיא דלקמן לא מיתוקמא אלא כרבה. כדפי' וקי''ל כרב אושעיא דמאן תנא שביתת כלים בית שמאי היא ומותר להשאיל כלים לנכרי ואין לחוש במה שיעשה בו הנכרי מלאכה אבל בהמתו אסור להשאיל דשביתת בהמתו עליו דאורייתא: ולבית שמאי אף על גב דלא קעביד מעשה וכו'. השתא דטעמא דב''ש משום שביתת כלים הנך ג' בבות קמייתא אין שורין דיו וסממנים ואונין ומצודות הוו משום שביתת כלים שהמלאכה נעשית בתוך הכלי ונמצא שהכלי עושה המלאכה אבל מוכרין לנכרי ועורות לעבדן וכלים לכובס לא הוי משום שביתת כלים דבמה שהעורות מתעבדין אין העור עושה המלאכה אלא האדם המעבד עושה המלאכה וכן בגד המתלבן האדם המלבנו עושה המלאכה אלא טעמא דאסרי בית שמאי משום דמיחלף בשלוחו ולהכי נמי מוגמר וגפרית דמוקי בסמוך דמנחי אארעא אף על גב שהכלים העליונים מתגפרים ונצבעים לא שייך שביתת כלים כדפרישי' שהכלי שאין המלאכה נעשית בו אין בהן משום שביתת כלים: דמפקרא להו אפקורי. אע''ג דאמר בנדרים (דף מה.) דבעינן הפקר בפני ג' הכא לא בעינן דמסתמא מפקיר להו ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקיר דהכא שאני משום דלא אפשר בענין אחר ועוד שאין הדבר מפורסם: לא ימלא נחתום כו'. כדמסיק גזירה שמא יחתה אף ע''פ שיש שהות הרבה להתחמם חיישינן שמא יצטנן לפי שרגילים לחמם על אש רפה ויהא צריך לחתות: גזירה שמא יחתה. ואם תאמר מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר בצל וביצה וחררה ויש לומר דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה שאין דבר מפסיק בינו לגחלים: דילמא מגיס בה. והוי צובע: ביורה עקור' וטוחה. ואין לחוש שמא יגלה ויגיס שאין דרך להגיס כמו לחתות ועוד דשמא מיהדק טפי: בשיל ולא בשיל אסור. צ''ל דלא הוי כמאכל בן דרוסאי דאי הוה כמאכל בן דרוסאי שרי להשהותו על גבי כירה אע''פ שאינה גרופה וקטומה: האי בישרא דגדיא ושריק. מפרש בה''ג דמכאן ואילך איירי בצלי וכן משמע מדמייתי עלה אין צולין בשר בצל וביצה ולקמן בפרקין נמי מייתי לה אמשלשלים את הפסח ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפי' בחייא כיון דמיירי בצלי ראוי לאוכלה בלילה ואתי לחתויי: התם בבשרא אגומרי. וא''ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני' דאין נותנין הפת בתוך התנור (דף יט.) ועוד משלשלין את הפסח אמרי' מאי טעמא משום דבני חבורה זריזין הן. כדמפרש לקמן (דף כ:) והא בלאו הכי נמי שרי ויש לומר דמיירי שהתנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי ונראה דאין הלכה כרב אשי בהאי לישנא דשרי ברחא ולא שריק דסוגיא דלעיל דקאמר כיון דקשי ליה זיקא לא מגלה לה לא אתיה כוותיה וכן סוגיא דלקמן גבי בני חבורה דזריזין הם דמשני האי מנתח פי' וקשי ליה זיקא והאי לא מנתח ולרב אשי אפי' היכא דלא קשי ליה זיקא שרי: ולא ישאילנו כו' אלא כדי שיגיע לביתו. לא מיירי בכלים דאסור לב''ש משום שביתת כלים דאפילו ברביעי או בחמישי נמי אלא כגון חלוק ושאר דברים וטעמא משום הוצאה ונראה כשלוחו כדפ''ה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד