דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבת יח ע"א - Steinsaltz

the sun, i.e., as long as the sun is shining on Friday. Rabban Shimon ben Gamliel said: The ancestral house of my father, the dynasty of Nesi’im from the house of Hillel, was accustomed to give its white clothes to a gentile launderer no fewer than three days before Shabbat. And, however, these, Beit Shammai, and those, Beit Hillel, agree that, ab initio, one may load the beam of the olive press on the olives on Shabbat eve while it is still day, so that the oil will continue to be squeezed out of the olives on Shabbat. So too, one may load the circular wine press to accelerate the process of producing wine from the grapes.

GEMARA: Before clarifying the matters themselves, the Gemara seeks to determine: Who is the tanna who holds that merely adding water to ink without any additional action constitutes its soaking, and one is liable for doing so on Shabbat, as he performed an act of kneading, one of the primary categories of labor? Rav Yosef said: It is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it was taught in a baraita: In a case where one person adds the flour and another one adds the water into one vessel, the latter one is liable for kneading the dough, which is a prohibited labor on Shabbat, even though he did not actually knead the dough; that is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei says: He is not liable for the prohibited labor of kneading until he actually kneads the dough. According to Rabbi Yehuda HaNasi, merely soaking the dough in water is considered a prohibited labor.

Abaye said to Rav Yosef: And perhaps Rabbi Yosei only stated that actual kneading is required to be liable for performing the prohibited labor of kneading in the case of flour, which can be kneaded; however, ink, which cannot be kneaded, say that its soaking is considered a full-fledged prohibited labor, and he will therefore be liable, even according to the opinion of Rabbi Yosei. The Gemara rejects this: It should not enter your mind to say so, as it was taught in a baraita: In a case where one places the ashes and one adds the water, the latter one is liable, although he did not knead them. That is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: He is not liable until he actually kneads them. Apparently, according to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, he is only liable for committing the prohibited labor of kneading on Shabbat if he actually kneads the mixture, as he stated his halakha even with regard to ashes, which cannot be kneaded.

The Gemara asks: And perhaps, what is the meaning of ashes [efer] mentioned here? Perhaps it is soil [afar], which can be kneaded. In that case he is not liable until he actually kneads the mixture. However, with regard to ashes, which cannot be kneaded, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, also holds that even if he did not actually knead the mixture he is liable. The Gemara rejects this: Wasn’t the dispute taught in one baraita with regard to ashes, and wasn’t it taught in another baraita with regard to soil? In both cases, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, disagreed. The Gemara rejects this proof: Were they taught next to each other? Had both of these baraitot been taught together, it would have been truly possible to arrive at the conclusion that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, disagrees both in the case of ashes and in the case of soil. However, since the baraita that speaks about ashes was taught elsewhere by a different amora who cited it in the name of Rabbi Yosei, the difference in language does not prove that Rabbi Yosei disagrees in both cases.

The Sages taught in a Tosefta: One may open a canal that passes adjacent to a garden on Shabbat eve at nightfall, so that water will flow into a garden and the garden continuously fills with water all day long on Shabbat. Similarly, one may place incense, perfumed herbs placed on coals to produce a fragrance, on coals beneath the clothes on Shabbat eve and the clothes may be continuously perfumed all day long. And, similarly, one may place sulfur beneath the silver vessels on Shabbat eve at nightfall for the purpose of coloring the vessels, and they may be continuously exposed to sulfur all day long. And one may place an eye salve [kilor] on the eye and a bandage [ispelanit] smeared with cream on a wound on Shabbat eve at nightfall, and the wound may continuously heal all day long on Shabbat. However, one may not place wheat kernels into the water mill unless he does so in a way so that they will be ground while it is still day on Friday and not on Shabbat.

The Gemara asks: What is the reason that the baraita prohibited a mill and permitted other prohibited labor? Rabba said: Because it makes noise and the public will hear the mill grinding on Shabbat. Although no prohibited labor is being performed, doing so displays contempt for Shabbat. Therefore, the Sages prohibited it. Rav Yosef said to Rabba: And let the Master say a better reason, due to the obligation to ensure the resting of utensils. Even the utensils of a Jewish person may not be used for prohibited labor on Shabbat. As it was taught in halakhic midrash, the Mekhilta: That which is stated: “And in all that I said to you, take heed” (Exodus 23:13), is an allusion to matters mentioned in the Oral Torah. It comes to include the resting of utensils on Shabbat. Rather, Rav Yosef said: The reason for the prohibition of the mill on Shabbat is due to the resting of utensils.

Since the obligation of resting utensils on Shabbat was mentioned, the Gemara says: Now that you said that Beit Hillel also hold that resting utensils on Shabbat is required by Torah law, with regard to sulfur and incense on coals that are placed under silver vessels and clothes, respectively, what is the reason that the Sages permitted this on Shabbat? Isn’t that performed on Shabbat in utensils? The Gemara answers: Because the utensil itself does not perform an action when the incense or sulfur is burning. With regard to the bundles of flax, what is the reason that they permitted placing them in the oven on Shabbat eve at nightfall to dry, even though the oven is performing a prohibited labor on Shabbat? Because it does not perform an action; rather, on the contrary, it sits idle in its place and the prohibited labor occurs on its own. However, with regard to traps of an animal, and a bird, and a fish, which perform a bona fide action of trapping, what is the reason that they permitted spreading them on Shabbat eve at nightfall? The Gemara explains: There too, it is referring to a fish hook and nets [kokrei], which perform no action. They stand in place, and the fish comes to them and is trapped. Indeed, a trap that performs an action is prohibited.

And now that Rav Oshaya said that Rav Asi said: Who is the tanna who states that the obligation of resting utensils on Shabbat is by Torah law? The tanna is Beit Shammai and not Beit Hillel. Consequently, according to Beit Shammai, whether the utensil performs an action or whether it does not perform an action, it is prohibited. And according to Beit Hillel, even though it performs an action, it is nevertheless permitted. The Gemara asks: And now that you said that according to Beit Shammai even though the utensil does not perform an action it is prohibited, if so,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

ובכולן [בעורות ובכלים], בית הלל מתירין ליתנם לנכרי בערב שבת עם  השמש [בעוד החמה זורחת], עד הלילה. ואין בכך איסור משום אמירה לעכו"ם. שהרי אין עושה הנכרי לדעת הישראל, אלא אדעתיה דנפשיה קעביד [13].

אמר רבי שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי, שלשה ימים קודם לשבת. היות שבגדים לבנים קשים לכיבוס, וצריכים שלשה ימים לגמר כיבוסן, הקדימו ליתנם לנכרי בשיעור הזה שהוא "בכדי שיעשו" קודם השבת. משום שהחמירו על עצמם כבית שמאי.

ושוין אלו ואלו [בית שמאי ובית הלל], שטוענין בערב שבת את קורת בית הבד בזיתים, וכן טוענים את עיגולי הגת בענבים, אף שהם נסחטים והולכים במשך השבת.

ואף שסחיטה נמי מלאכה דאורייתא היא משום תולדת "דש", ובית שמאי סברי דאסור להביא בערב שבת לידי כך שתיעשה המלאכה בשבת - שאני טעינת קורת בית הבד, שאף בשבת עצמה אין בה חיוב חטאת, ולא הויא מלאכה דאורייתא. משום שקודם שנותנין את הזיתים תחת הקורה, טוחנים אותם תחלה בריחים. וכן ענבים, דורכים אותם תחלה ברגל קודם טעינתם בעיגולי הגת [1]. וגם בלא הטעינה היה המשקה יוצא מהם, אלא שלא היה יוצא שפיר. הלכך לא דמי למלאכת דש. ולא אסרו בית שמאי בערב שבת, אלא מלאכה שיש בה חיוב חטאת בשבת גופה.

גמרא:

שנינו במשנה: אין שורין דיו.

שמע מינה כי שרית דיו במים - מלאכה דאורייתא היא, והויא תולדה דלישה [2]. שהרי לא אסרו בית שמאי אלא מלאכה דאורייתא, כאמור בסיפא דמתניתין.

והוינן בה: מאן הוא האי תנא דאית ליה "נתינת מים לדיו - זוהי שרייתן", והרי הוא חייב עליה משום "לש" אף בלא גיבול?

אמר רב יוסף: מתניתין - רבי היא.

דתניא: אחד נותן את המים, ואחד נותן אחריו לתוכו של הקמח את המים, או אחד נותן את הקמח והשני את המים - הנותן האחרון חייב משום לש. שנתינת מים בקמח או איפכא נחשבת ללישה, ולא בעינן גיבול [3].

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אינו חייב משום לש, עד שיגבל את הקמח במים. [4]

והוא הדין נתינת דיו במים, לרבי - הויא לישה. ומתניתין אזלא כוותיה [5].

אמר ליה אביי לרב יוסף: ודלמא מתניתין ככולי עלמא אזלא?

כי עד כאן לא קאמר רבי יוסי דבעינן גיבול, אלא בקמח, ד"בר גיבול" הוא. וכיון שדרכו בכך, כל שלא גיבלו לא עביד דרך לישה [6]. אבל דיו, דלאו "בר גיבול" הוא, אימא ליחייב בנתינתו במים בלבד, ואף בלא גיבול, משום שכן היא דרך מלאכתו!? [7] אמר ליה רב יוסף לאביי: לא סלקא דעתך לחלק כן.

דהתניא: אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים - האחרון חייב, דברי רבי.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל.

והרי אפר לאו בר גיבול הוא. ואפילו הכי קאמר ביה רבי יוסי ברבי יהודה, דאינו חייב בלא גיבול. אלמא, פליגי אף בדבר שלאו "בר גיבול" הוא!

אמר ליה אביי: משם אין ראיה. כי דלמא מאי "אפר" - עפר, ד"בר גיבול" הוא;. ומשום כן פוטר בו רבי יוסי ברבי יהודה אם לא גיבלו. אבל דבר שהוא בר גיבול יש לומר שאינו חייב עד שיגבלו.

ודחי רב יוסף: אינך יכול לתרץ כי כונת הברייתא ב"אפר" הינה לעפר. שהרי שתי ברייתות נפרדות שנינו בענין זה.

א. והתניא בחד מינייהו "אפר".

ב. והתניא באידך "עפר".

שמע מינה ד"אפר" לאו היינו עפר, אלא בתרוייהו פליגי.

ומהדרינן: מידי, האם, גבי הדדי תניא הני תרי ברייתות? והאם חד גברא תנא להו? והא כל ברייתא קתני לה בפני עצמה. וחדא תני לה רבי חייא, וחדא תני לה רבי אושעיא.

ואם כן, שפיר מצינו למימר ששתי הברייתות מתייחסות לעפר. אלא דאחת מהן נקטה לעפר בלשון "אפר".

אבל באפר, שלאו בר גיבול הוא, מודה רבי יוסי דלא בעינן בו גיבול. והוא הדין לדיו.

ומתניתין אזלא שפיר אף כוותיה.

תנו רבנן: פותקין מים [פותחין את שפת המעיין] לגינה בערב שבת עם [עד] חשיכה, ואפילו שמתמלאת והולכת הגינה במים אלו כל היום כולו. וההשקיה תולדה דזריעה היא, ומלאכה דאורייתא הויא, אפילו הכי מותר לגרום בערב שבת שתיעשה מלאכה זו בשבת.

וכן מניחין מוגמר [מיני בשמים] על האש [8] תחת הכלים בערב שבת, בכדי שיעלה עשנו בתוך הכלים, ועל ידי כך יהיה ריחם נודף. ומתגמרין הכלים והולכים כל היום כולו.

ומניחין גפרית על האש תחת הכלים של כסף בערב שבת, כדי שיתעשנו ותוכר צורת החריטות שעליהם, ומתגפרין והולכין כל השבת כולה. ולא חיישינן לכך שממשיכה בשבת ההבערה מאליה.

ומניחין קילור [תחבושת] על גב העין לצורך רפואה בערב שבת, כדי שתשאר שם כל השבת. אבל בשבת עצמה אסור להניחה, לפי שאסור לעשות רפואה בשבת, גזירה משום שחיקת סממנים [9].

וכן מניחין איספלנית [רטיה] על גבי מכה בערב שבת, ומתרפאת והולכת כל היום כולו.

אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים בערב שבת, כדי שיטחנו בשבת [10]. אלא נותן רק בכדי שיטחנו מבעוד יום קודם השבת [וכל שכן שאין נותנין בריחים הטוחנות על ידי חמור. שהרי האדם מוזהר על שביתת בהמתו].

והוינן בה: מאי טעמא אסור ליתן בריחים של מים, ומאי שנא מכל הני דרישא דשרינן שתיעשה המלאכה מאליה בשבת?

אמר רבה: מפני שטחינת הריחים משמעת קול. וכיון ד"אוושא מילתא" שנעשית מלאכה בשבת, איכא בזה משום זילותא דשבת.

אמר ליה רב יוסף לרבה: ולימא מר דאסור מדאורייתא, משום שביתת כלים. שהאדם מוזהר שלא יעשו כליו מלאכה בשבת.

וכדתניא: כתיב "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר". וכתיב בתריה "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו". ואתי האי קרא לרבות "שביתת כלים".

אלא אמר רבי יוסף: הא דאסור ליתן חטים בריחים בשביל שיטחנו בשבת, משום שביתת כלים היא.

והוינן בה: והרי הך ברייתא, כבית הלל היא. דאילו לבית שמאי, יש לאסור גם במוגמר וגפרית. כשם שאסרו שרית דיו וכדומה בערב שבת. והשתא דאמרת דטעמא דברייתא הוא משום שביתת כלים, אם כן, לבית הלל נמי אית להו דשביתת כלים היא דאורייתא. שהרי ברייתא כוותייהו אזלא. ואם כן - גפרית ומוגמר מאי טעמא שרו? והרי נעשית בכליו מלאכת הבערה.

ומשנינן: ליתא בזה משום שביתת כלים, משום דלא קעביד הכלי שהגחלים בתוכו את מעשה ההבערה, אלא מאליהם הם בוערים. מה שאין כן ריחים, שעושים בגופם את מעשה הטחינה.

ונתינת אונין של פשתן בתנור בשביל שיתלבנו בשבת, מאי טעמא שרו בית הלל? - התם נמי משום דלא קעביד התנור מעשה. אלא הוא מינח נייחא, והבישול נעשה מעצמו.

ושוב הוינן בה: והרי מצודת חיה ועוף ודגים, דקא עביד המצודה את מעשה הצידה, שהרי כשנוגעין בה החיות ברגליהן, היא קופצת וסוגרת עליהן. ומאחר דעובר בזה על שביתת כליו, מאי טעמא שרו בית הלל לפורסן בערב שבת?

ומשנינן: התם נמי, לא במצודות שלוכדות על ידי מעשה עסקינן. אלא בלחי [חכה], שהדג מהדקו בפיו, ועל ידי כך הוא ניצוד. אבל החכה עצמה לא זזה ממקומה, ואינה עושה שום מעשה.

וכן בקוקרי [סל] שפתחו האחד רחב ופתחו השני צר מאד. ונכנס הדג דרך הפתח הרחב, ומוציא את ראשו בפתח הצר. ואינו יכול להוציא את גופו דרכו. וגם להחזיר את ראשו אינו יכול, מחמת הזימים שיש לו בלחייו. נמצא שהדג נלכד מעצמו, ולא קעביד הכלי שום מעשה.

וכן אית להו לבית הלל. אבל לבית שמאי, יש בכל אלו משום שביתת כלים. שמאחר והמוגמר והפשתן והדגים מונחים בתוך הכלי בשעה שנעשית בהם המלאכה, אף זה נחשב למעשה הכלי.

ומסקינן: לא כן הוא.

כי השתא דאמר רב אושעיא אמר רב אסי: מאן תנא להא ברייתא דדריש מקרא דשביתת כלים דאורייתא - בית שמאי היא ולא בית הלל, אין לחלק בין עבד הכלי המעשה לבין לא קעביד מעשה.

אלא, לבית שמאי - בין קעביד מעשה ובין דלא קעביד מעשה, אסור משום שביתת כלים.

ולבית הלל - אף על גב דקעביד הכלי מעשה שרי, דהא לית להו כלל שביתת כלים.

וברייתא דאסרה נתינת חטים בריחים בערב שבת, משום שביתת כלים היא, וכבית שמאי. אבל בית הלל שרו לעשות כן. ולא אסרינן מפני השמעת קול.

ושוב מקשינן: והשתא דאמרת דלבית שמאי אף על גב דלא עביד הכלי מעשה,

הערות

[13] ומכאן הוכיח רבינו תם דמותר ליתן לגוי מלאכה בקבלנות, אף שידוע לנו שיעשה בשבת. ודוקא כשמוסר לו בשכירות יום, הריהו כמצוהו לעשות בשבת. אבל התוספות הוכיחו מהירושלמי דאף בקבלנות לא הותר אלא בתלוש, ובבית העכו"ם. אבל במחובר אסור ליתן לו אף בקבלנות. דכיון דמפרסמא מילתא, הרואה יאמר דשכירי יום נינהו. וכן סתמו להלכה רוב הראשונים והאחרונים. עוד כתב הרמב"ם שם בהלכה י"ב, דאף השוכר את הנכרי לימים הרבה, עושה הנכרי במלאכה אף בשבת. מאחר ואינו מקפיד עמו על כל יום ויום. והראב"ד השיג, דאף בכהאי גוונא אסור. שהרי נהנה הישראל ממלאכת השבת. ולא דמי לקבלנות, שאין לישראל שום ריוח ממה שעושה הגוי בשבת. ויש לתלות מחלוקתם בשני הצדדים שהובאו בהערה הקודמת. דאי משום שליחות ליכא. דמאחר ואינו מדקדק עמו במיוחד על מלאכת השבת, לא חשיב כמצוהו על כך. אבל אי שורש האיסור הוא במה דנעשית מלאכת הישראל בשבת, יש לאסור נמי בהא. דכיון דסוף סוף מישתרשי ליה המלאכה לישראל, מיקרי מלאכת ישראל. קהלות יעקב.

[1] כן פירש רש"י. אבל הר"ן כתב דמתרסקים בטעינה דמבעוד יום עצמה. ואם כן, במה שמונחת עליהם הקורה בשבת, תו ליכא שם סחיטה מדאורייתא. ואף דלרבה טעמא דבית שמאי הוא משום שמא יעשה בשבת, והרי אם יניח את הקורה בשבת יתחייב חטאת, מכל מקום עתה כשטוען מבעוד יום ועל ידי זה נתרסק קודם השבת, שוב לא חשיב דנעשית שום מלאכה בשבת, ואין לגזור בזה. רבי עקיבא איגר. ומתוספות בד"ה ולימא מר, משמע דדוקא לרבה דאמר דטעמא משום גזירה, לא גזרו במלאכה שאינה דאורייתא. אבל לרב יוסף דאמר דטעמא משום שביתת כלים, מצווה מדרבנן על שביתת כליו אף במלאכה דרבנן. ולפי זה צריך לומר דבקורת בית הבד ליתא משום שביתת כלים, משום דאתי הסחיטה ממילא, ולא מיקרי דהכלי עושה מלאכה. אכן בר"ן הנ"ל איתא להדיא דאף דין שביתת כלים אין נוהג אלא במלאכה דאורייתא. ונראה דבזה תליא מה דכתב המגן אברהם בסימן ש"ה סק"ו, דאינו מצווה על שביתת בהמתו אלא במלאכה דאורייתא, אבל בכרמלית ליתא. דשביתת בהמתו לדידן הוי כשביתת כלים לבית שמאי. רבי עקיבא איגר.

[2] ואף דגם מלאכת צביעה איכא בזה [להרמב"ם דכתב דהעושה עין הצבע חייב משום צובע], אבל בערב שבת ליכא למיחש לזה. משום שהצביעה נגמרת מיד מבעוד יום. מה שאין כן השריה אינה נגמרת אלא לאחר זמן. שפת אמת. אלא דהמגיד משנה בפרק ט' משבת הלכה י"א כתב, דלדעת הרמב"ם משום צביעה אסרו. ולא נתבאר איך מתישבים הדברים עם סוגיין. והוא עצמו הניח הדברים בצריך עיון.

[3] ומרבינו ירוחם [הובאו דבריו בבית יוסף סימן שכ"א] נראה, דלרבי איכא חיוב לישה רק בנתינת מים. אבל גיבול אינו כלל ממלאכת לישה. אבל האחרונים הוכיחו, דאף לרבי, אגיבול לבד נמי מיחייב. ותרוויהו איתנייהו בלישה. ויעויין בביאור הלכה שם, ובאגלי טל במלאכת לש.

[4] ופליגי במהות מלאכת "לש". דלרבי גדר המלאכה הוא הרכבת המים בקמח. ולרבי יוסי ברבי יהודה, גדר לישה הוא, הפיכת חלקי הקמח הנפרדים, לגוש אחד. וזה נעשה רק על ידי הגיבול. אגלי טל, מלאכת לש, ס"ק י"ב.

[5] וצריך עיון, הרי רב יוסף אית ליה דטעמא דבית שמאי הוא משום שביתת כלים. ואם כן, אף במלאכה דרבנן שפיר שייך הך איסור. [וכדמוכח מדברי התוספות שהובאו לעיל בהערה 1]. ואיסור דרבנן איכא בנתינת מים אף לרבי יוסי ברבי יהודה, כדאיתא בפוסקים. ואם כן, כל מאי דאקשינן "מאן תנא דנתינת מים זו היא שרייתן", לא קשיא אלא לרבה], דאית ליה משום גזירה. ולא גזרו אלא באיסור דאורייתא. אבל לרב יוסף, קושיה מעיקרא ליתא. ואמאי קאמר רב יוסף "רבי היא". רבי עקיבא איגר.

[6] ולפי זה יש לומר, דאף לרבי יוסי ברבי יהודה עיקר הלישה היא נתינת המים. אלא דבעינן נמי גיבול, משום דבלאו הכי הוי שלא כדרך המלאכה. אבל אם יתן את המים קודם השבת ויגבל בשבת לא יתחייב. ואפשר דאף לרב יוסף בעינן תרוייהו לרבי יוסי ברבי יהודה. שפת אמת ואגלי טל.

[7] והעולה מדברי רבי, דבמידי דלאו בר גיבול יש יותר סברה לחייב. דהרי חייב אף בלא גיבול. וכן נקטו הרבה מן הראשונים לדינא. אבל הרמב"ם בפרק ח משבת הלכה טז, כתב איפכא. דבדבר דאינו בר גיבול, אף לכשיגבל אינו חייב מן התורה. ואין איסורו אלא מדברי סופרים. ומה דנקט רבי יוסי ברבי יהודה באפר, "אינו חייב עד שיגבל", לא אאפר קאי. אלא על דברים אחרים שהם בני גיבול. מגיד משנה. ולא קיימא לן כאביי, אלא כרב יוסף דמוקי למתניתין כרבי. וכן פירש רש"י בביצה לב ב, בהא ד"קיטמא שרי". ויעויין בביאור הלכה סימן שכ"ד, ובאגלי טל, בביאור שיטות הראשונים בענין זה. אלא דהחזון איש בסימן נ"ו כתב, דאף הראשונים דפליגי על הרמב"ם, אין מחייבים במידי דלאו בר גיבול אלא לכשיגבל. אבל לא בנתינת מים בלבד. עוד יעויין במאירי, שכתב דאיכא ג' חילוקים בזה. במידי דבר גיבול כקמח, אינו חייב עד שיגבל. אבל מדרבנן אסור אף בנתינת מים בלבד. ובמידי דלאו בר גיבול, חייב בנתינת מים לבד. ובדבר המחוסר גיבול אבל אינו בר גיבול כמורסן, אינו חייב בנתינת המים. ואף על פי כן חייב על הגיבול. אבל נתינת מים לבד מותרת אף לכתחלה.

[8] כן נראה בפשטות מסתימת דברי המפרשים. אבל המחצית השקל בסימן רנ"ב, כתב לפרש לשיטת המגן אברהם שם, דלא מיירי מהנחת המוגמר על הגחלים. אלא כבר מונח הוא שם קודם השבת. ובא עתה להניח המוגמר עם הגחלים תחת הכלים, שאף בשבת עצמה אין איסורו אלא מדרבנן.

[9] והא דתנן לקמן "שורין קילורין מערב שבת ומניחן תחת העין בשבת", התם מיירי באדם בריא שאינו מניחו לרפואה אלא לתענוג. תוספות. והרא"ש כתב, דאף בחולה מיירי התם. אלא דבקילור צלול מיירי. דאינו אלא כרוחץ עיניו, ואינו נראה כרפואה. אבל הכא איירי בקילור עב, דאסור משום חשש שחיקת סמנין, וגם משום שמא ימרח דהיינו תולדה דממחק. עוד חילק הריטב"א דהכא מיירי בתוך גב העין ממש. והתם איירי במניח על גביני עיניו, דעראי הוא.

[10] והוכיח המגן אברהם בסימן רנ"ב מדברי תוספות בסוגיין, דאף בשבת עצמה אין בו חיוב חטאת. דהא גרמא בעלמא הוא. ואין איסורו אלא משום שבות. אלא דפקפק בזה מדברי תוספות בסוגיין, שכתבו גבי צידה, דאם בשעת פריסת המצודה מיד ניצוד, איכא חיוב חטאת. והכא נמי מיד בשעת נתינת החטים הריהם נטחנים. ויעויין בביאור הלכה שם בשם הרבה מן האחרונים, שהוכיחו דלא כדבריו. אלא אף במלאכה דאתי ממילא, איכא חיוב חטאת. וגם עיקר ראייתו מדברי התוספות תמוהה. וכבר כתב על זה קרבן נתנאל ששגג בזה [אף דהסכים עמו לדינא].

השמש, כלומר, כל עוד השמש זורחת ביום הששי — מותר לתת את הדברים לגוי. אמר רבן שמעון בן גמליאל: נוהגים היו בית אבא, הנשיאים שמבית הלל, שהיו נותנים כלי לבן שלהם לכובס גוי רק שלשה ימים קודם לשבת. ואולם שוין (מסכימים) אלו ואלו, גם בית שמאי וגם בית הלל, שטוענין מלכתחילה את קורת בית הבד על הזיתים מערב שבת מבעוד יום כדי שייסחטו הזיתים במשך השבת, וכן שטוענים את עגולי הגת לסייע בדריכת הענבים.

א גמרא לפני בירור הדברים לגופם, מבררים: מאן [מי הוא] התנא הסובר כי נתינת מים לדיו בלי לעשות פעולה נוספת — זו היא בכלל שרייתן, וחייבים עליה בשבת משום אב מלאכה של לישה? אמר רב יוסף: שיטה זו — שיטת רבי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה אחד נותן את הקמח ואחד אחר נותן את המים לכלי אחד — האחרון חייב, משום לישת בצק, שהיא מלאכה האסורה בשבת, אף שלא לש את הבצק בפועל, אלו דברי רבי. ר' יוסי אומר: אינו חייב על מלאכת לישה עד שיגבל (ילוש) ממש את הבצק. הרי שלשיטת רבי השריה במים בלבד נחשבת למלאכה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: ודילמא [ושמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי כן אלא בקמח, דבר [שבן] גיבול הוא, שהוא עשוי להיגבל, ולכן אין לישה אלא כשמגבלים ממש את הקמח במים. אבל דיו דלאו בר [שלא בן] גיבול הוא, אימא [אמור] אולי כי שרייתו בכגון זה נחשבת לגביו כמלאכה שלמה ועל כן ליחייב [יהיה חייב] אף לדעת ר' יוסי! ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים — האחרון חייב, אף שלא לש אותם כאחד, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל אותם.

הרי שלדעת ר' יוסי בר' יהודה אינו חייב משום מלאכת לישה אלא אם לש את הדבר בפועל, וכפי שאמר לגבי אפר אף שאינו בר גיבול. ושואלים: ודילמא מאי [ושמא מה משמעו] של "אפר" האמור כאן — עפר הוא דבר [שבן] גיבול הוא, ולכן אמר שאינו חייב עד שיגבל, אבל באפר שאינו בר גיבול אף הוא סובר כי חייב אף אם לא גיבלו בפועל?! ודוחים: והתניא [והרי שנינו] בברייתא אחת לשון "אפר", והתניא [והרי שנינו] בברייתא אחרת לשון "עפר"! ונמצא שבשני המקרים השונים חלק ר' יוסי בר' יהודה. ואולם הוכחה זו נדחית: מידי גבי הדדי תניא [וכי שנויות הן זו אצל זו]? שאילו היו שתי ברייתות אלה שנויות יחד אפשר היה באמת ללמוד מכאן שר' יוסי בר' יהודה חולק גם באפר וגם בעפר. ואולם מאחר והברייתא המדברת באפר נשנתה במקום אחר על ידי אמורא אחר שמסרה בשם ר' יוסי, ואין אם כן להוכיח מהבדל הלשונות דבר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: פותקין (פותחים) את תעלת המים העוברת סמוך לגינה כדי שיבואו מים לגינה ערב שבת עם חשיכה ונותנים לה שתהיה מתמלאת והולכת כל היום, יום השבת, כולו. וכן מניחין מוגמר (בשמים המונחים על גבי גחלים) תחת הכלים (בגדים) בערב שבת והבגדים מתגמרין (מתבשמים) והולכין כל היום כולו. וכמו כן מניחין מלכתחילה גפרית תחת הכלים בערב שבת עם חשיכה, כדי שיקבלו גוון במשך השבת, ומתגפרין, מקבלים אותו גוון, והולכין כל היום, יום השבת, כולו. ומניחין קילור [תחבושת רטובה] על גבי העין וכן איספלנית [תחבושת שמשוחה עליה משחה] על גבי מכה בערב שבת עם חשיכה, ומתרפאת המכה והולכת כל היום, יום השבת, כולו. אבל אין נותנין חטין (חיטים) לתוך הריחים של מים אלא לפי מידה בכדי שיטחנו מבעוד יום ולא בשבת.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אסרו בריחיים והתירו בשאר המלאכות? אמר רבה: מפני שמשמעת קול, ונשמע הדבר ברבים שטוחנים בריחיים בשבת. ואף שאין בכך איסור מלאכה, מכל מקום יש בדבר זלזול בכבוד השבת, ומשום כך אסרו. אמר ליה [לו] רב יוסף לרבה: ולימא מר [ויאמר אדוני] נימוק טוב יותר, משום שביתת כלים, שאף כליו של אדם מישראל צריך שלא יעשו מלאכה ביום השבת! וכפי דתניא [ששנינו במכילתא]: מה שנאמר "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (שמות כג, יג), הרי זה רמז לדברים שנאמרו בתורה שבעל פה, ובאים לרבות שביתת כלים ביום השבת. אלא אמר רב יוסף: טעם האיסור בריחיים הוא משום שביתת כלים.

מאחר שהוזכרה חובת השבתת הכלים בשבת, אומרים: השתא [עכשיו] שאמרת כי גם לבית הלל אית להו [יש להם, הם סבורים] כי שביתת כלים בשבת חובה דאורייתא [שמן התורה] היא, אם כן גפרית ומוגמר שמניחים תחת הכלים מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] אותם? והלא הדבר נעשה בשבת באמצעות הכלים!ומשיבים: משום דלא קעביד [שאינו עושה] מעשה, שהכלי עצמו אינו עושה כל פעולה בשעה שהגחלים או הגפרית בוערות. וכן אונין של פשתן מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] להניח אותם בתנור ערב שבת עם חשיכה כדי ליבשם אף על פי שהמלאכה נמשכת ביום השבת — משום דלא עביד [שאינו עושה] בכך מעשה של ממש, שכן אין התנור עושה כל פעולה, אלא אדרבא הוא מינח נייחא [נח] במקומו ומלאכת הייבוש נעשית מאליה. ואולם לפי זה מצודות חיה ודגים דקא עביד [שהן עושות] מעשה של ממש בלכידה, מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] להניחם בערב שבת עם חשיכה? ומסבירים: התם נמי בלחי וקוקרי דלא קעביד [שם גם כן מדובר בחכה וברשת שאינן עושות] מעשה, אלא הן עומדות במקומן והדג בא אליהם ונלכד ממילא. ואכן מלכודת העושה פעולה מסויימת — אסורה.

והשתא [ואולם עכשיו] שאמר רב אושעיא אמר רב אסי: מאן [מי הוא] התנא שלדעתו חובת שביתת כלים בשבת דאורייתא [מן התורה] היא — דעת בית שמאי היא ולא דעת בית הלל, ואם כן יש לומר שלשיטת בית שמאי בין קעביד [שהוא עושה] מעשה, בין דלא קעביד [שאינו עושה] מעשה — אסור. ולדעת בית הלל, אף על גב דקעביד [אף על פי שהוא עושה] מעשה — מכל מקום שרי [מותר]. ושואלים: והשתא [ועכשיו] שאמרת כי לדעת בית שמאי אף על גב דלא עביד [אף על פי שאינו עושה] מעשה — אסור, אי הכי [אם כך],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the sun, i.e., as long as the sun is shining on Friday. Rabban Shimon ben Gamliel said: The ancestral house of my father, the dynasty of Nesi’im from the house of Hillel, was accustomed to give its white clothes to a gentile launderer no fewer than three days before Shabbat. And, however, these, Beit Shammai, and those, Beit Hillel, agree that, ab initio, one may load the beam of the olive press on the olives on Shabbat eve while it is still day, so that the oil will continue to be squeezed out of the olives on Shabbat. So too, one may load the circular wine press to accelerate the process of producing wine from the grapes.

GEMARA: Before clarifying the matters themselves, the Gemara seeks to determine: Who is the tanna who holds that merely adding water to ink without any additional action constitutes its soaking, and one is liable for doing so on Shabbat, as he performed an act of kneading, one of the primary categories of labor? Rav Yosef said: It is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it was taught in a baraita: In a case where one person adds the flour and another one adds the water into one vessel, the latter one is liable for kneading the dough, which is a prohibited labor on Shabbat, even though he did not actually knead the dough; that is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei says: He is not liable for the prohibited labor of kneading until he actually kneads the dough. According to Rabbi Yehuda HaNasi, merely soaking the dough in water is considered a prohibited labor.

Abaye said to Rav Yosef: And perhaps Rabbi Yosei only stated that actual kneading is required to be liable for performing the prohibited labor of kneading in the case of flour, which can be kneaded; however, ink, which cannot be kneaded, say that its soaking is considered a full-fledged prohibited labor, and he will therefore be liable, even according to the opinion of Rabbi Yosei. The Gemara rejects this: It should not enter your mind to say so, as it was taught in a baraita: In a case where one places the ashes and one adds the water, the latter one is liable, although he did not knead them. That is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: He is not liable until he actually kneads them. Apparently, according to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, he is only liable for committing the prohibited labor of kneading on Shabbat if he actually kneads the mixture, as he stated his halakha even with regard to ashes, which cannot be kneaded.

The Gemara asks: And perhaps, what is the meaning of ashes [efer] mentioned here? Perhaps it is soil [afar], which can be kneaded. In that case he is not liable until he actually kneads the mixture. However, with regard to ashes, which cannot be kneaded, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, also holds that even if he did not actually knead the mixture he is liable. The Gemara rejects this: Wasn’t the dispute taught in one baraita with regard to ashes, and wasn’t it taught in another baraita with regard to soil? In both cases, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, disagreed. The Gemara rejects this proof: Were they taught next to each other? Had both of these baraitot been taught together, it would have been truly possible to arrive at the conclusion that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, disagrees both in the case of ashes and in the case of soil. However, since the baraita that speaks about ashes was taught elsewhere by a different amora who cited it in the name of Rabbi Yosei, the difference in language does not prove that Rabbi Yosei disagrees in both cases.

The Sages taught in a Tosefta: One may open a canal that passes adjacent to a garden on Shabbat eve at nightfall, so that water will flow into a garden and the garden continuously fills with water all day long on Shabbat. Similarly, one may place incense, perfumed herbs placed on coals to produce a fragrance, on coals beneath the clothes on Shabbat eve and the clothes may be continuously perfumed all day long. And, similarly, one may place sulfur beneath the silver vessels on Shabbat eve at nightfall for the purpose of coloring the vessels, and they may be continuously exposed to sulfur all day long. And one may place an eye salve [kilor] on the eye and a bandage [ispelanit] smeared with cream on a wound on Shabbat eve at nightfall, and the wound may continuously heal all day long on Shabbat. However, one may not place wheat kernels into the water mill unless he does so in a way so that they will be ground while it is still day on Friday and not on Shabbat.

The Gemara asks: What is the reason that the baraita prohibited a mill and permitted other prohibited labor? Rabba said: Because it makes noise and the public will hear the mill grinding on Shabbat. Although no prohibited labor is being performed, doing so displays contempt for Shabbat. Therefore, the Sages prohibited it. Rav Yosef said to Rabba: And let the Master say a better reason, due to the obligation to ensure the resting of utensils. Even the utensils of a Jewish person may not be used for prohibited labor on Shabbat. As it was taught in halakhic midrash, the Mekhilta: That which is stated: “And in all that I said to you, take heed” (Exodus 23:13), is an allusion to matters mentioned in the Oral Torah. It comes to include the resting of utensils on Shabbat. Rather, Rav Yosef said: The reason for the prohibition of the mill on Shabbat is due to the resting of utensils.

Since the obligation of resting utensils on Shabbat was mentioned, the Gemara says: Now that you said that Beit Hillel also hold that resting utensils on Shabbat is required by Torah law, with regard to sulfur and incense on coals that are placed under silver vessels and clothes, respectively, what is the reason that the Sages permitted this on Shabbat? Isn’t that performed on Shabbat in utensils? The Gemara answers: Because the utensil itself does not perform an action when the incense or sulfur is burning. With regard to the bundles of flax, what is the reason that they permitted placing them in the oven on Shabbat eve at nightfall to dry, even though the oven is performing a prohibited labor on Shabbat? Because it does not perform an action; rather, on the contrary, it sits idle in its place and the prohibited labor occurs on its own. However, with regard to traps of an animal, and a bird, and a fish, which perform a bona fide action of trapping, what is the reason that they permitted spreading them on Shabbat eve at nightfall? The Gemara explains: There too, it is referring to a fish hook and nets [kokrei], which perform no action. They stand in place, and the fish comes to them and is trapped. Indeed, a trap that performs an action is prohibited.

And now that Rav Oshaya said that Rav Asi said: Who is the tanna who states that the obligation of resting utensils on Shabbat is by Torah law? The tanna is Beit Shammai and not Beit Hillel. Consequently, according to Beit Shammai, whether the utensil performs an action or whether it does not perform an action, it is prohibited. And according to Beit Hillel, even though it performs an action, it is nevertheless permitted. The Gemara asks: And now that you said that according to Beit Shammai even though the utensil does not perform an action it is prohibited, if so,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלו ששנינו בברייתא פתיחת מים לגינה בע"ש והנחת מוגמר תחת הכלים והנחת גפרית תחת הכלי' כולן מותרין וכן קילור על העין בע"ש ואיספלנית על המכ' ומתרפאת והולכת בשבת. ואע"ג דקיי"ל כב"ה וב"ה לית להו שביתת כלים נתינת חטים ברחיים של מים בע"ש להטחן בשבת אסור דלא אמרו משום.

גמ': אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים הוא דלחייב. מהכא משמע דדיו לאו בר גיבול הוא, ולקמן בפרק במה מדליקין (שבת כג, א) משמע דבר גיבול הוא, דאמרינן התם כל השמנים יפים לדיו ואיבעיא להו לעשן או לגבל. ויש לפרש דהתם לאו גיבול ממש קאמר, אלא עירוב. ואיכא למידק דהכא משמע דטפי איכא לחיובי היכא דלאו בר גיבול הוא, וקיטמא דלאו בר גיבול הוא לכולי עלמא מנתינת מים מיחייב, וביו"ט פרק המביא (ביצה לב, ב) משמע איפכא, דאמרינן התם קיטמא שרי, ופירשו התם רוב המפרשים קיטמא שרי ליתן בה מים הואיל ולאו בר גיבול הוא. על כן פירש ר"ת דהכי קאמר קיטמא בלא מים לשרוק פי התנור שרי, וקא משמע לן דלא גזרינן דילמא אתי למיגבל.

ואין נותנין חטים לתוך הרחים של מים אלא כדי שיטחנו. פירוש: אפילו לרחים של מים, וכל שכן ברחים שמוליכין בהמות דאדם מצווה על שביתת בהמתו לכו"ע.

והשתא דאמרת בית הלל אית להו שביתת כלים כו'. פירש רש"י ז"ל דהא על כרחיך הא ברייתא ב"ה היא מדשרי בהנך וקתני דריחים אסור משום שביתת כלים, מוגמר וגפרית מאי טעמא שרו. ולא ידעתי מה ראה רבנו ז"ל לפרש כן, דהא אפשר דברייתא לרב יוסף ב"ש היא, ופלוגתא דמתניתין בשביתת כלים היא דב"ש אית להו וב"ה לית להו וכדאיתא במסקנא. אלא מסתברא דמאי דאמרינן הכי בהדיא ב"ה אית להו שביתת כלים, היינו משום דקא סלקא דעתך דכיון דלאוקימתא דרבה אתיא ברייתא כב"ה, אם איתא דב"ה לית להו שביתת כלים לא הוה מפיק לה רב יוסף לברייתא לבר מהלכתא ולאוקומיה בשביתת כלים כב"ש, אלא מסתמא ס"ל לרב יוסף דב"ה אית להו שביתת כלים וברייתא ב"ה ולא ב"ש, ופלוגתא דמתני' באונין של פשתן וצמר ליורה לאו בשביתת כלים היא דהא אפילו ב"ה אית להו שביתת כלים, אלא פלוגתייהו משום גזירה היא במלאכות דאורייתא הנגמרות בשבת דב"ש אית להו וב"ה לית להו, וכיון שכן ברייתא דקתני פותקין מים לגנה ב"ה ולא ב"ש. ואפשר נמי דלרב יוסף ברייתא כולי עלמא היא וכולהו לית להו גזירה, אלא בשביתת כלים גופא פליגי, דב"ה לית להו שביתת כלים אלא היכא דקעביד הכלי מעשה וכדאמרינן נמי בגמ' בסמוך, וב"ש אית להו אפילו לא קא עביד מעשה כאונין של פשתן דמתניתין וכדאמרינן בגמרא למסקנא.
ויש לפרש עוד דעל כרחיך ברייתא ב"ה ולא ב"ש, דאי פלוגתא דמתניתין בגזירה ברייתא לאו ב"ש מדשריא כל הנך, ואי פלוגתא דמתניתין בשביתת כלים ברייתא לאו ב"ש מדשריא מוגמר וגפרית וקס"ד השתא דמנחי בכלים, ואילו במתניתין קא אסרי אפילו אונין דלא קא עביד כלי מעשה, אלא על כרחין ב"ה היא. ומיהו אכתי לא ניחא לי דאי מדיוקא דמתני' קא דחינן לברייתא מדב"ש לידוק מינה נמי דליתא אפילו כב"ה, מדקא שרי במתני' מצודות חיה ואף על גב דקא עביד מעשה, דהשתא לא ס"ד דמיירי דוקא בלחי וקוקרי, ואי מתרצת לב"ה בלחי וקוקרי תרצה נמי לב"ש במוגמר וגפרית דמנחי אארעא, ויותר הוא רחוק לדחות מתניתין דמצודות ולהעמידה דוקא בלחי וקוקרי ולאפוקי מפשיטותא דמצודות כל מצודות במשמע, אבל במוגמר וגפרית הא לא דחקינן כלל כי מוקמינן לה דמנחא אארעא, דהא לא קתני אלא מניח מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל השבת, דמשמע לכאורה דכל עיקרא דמילתא לאו משום טרידתא דכלים המתגמרין אתיא לה אלא משום האי דיהיב המוגמר בידיה, והלכך לאו דחויה היא כי מוקמת לה במנחי אארעא. כך נראה לי.

השתא דאמר רב הושעיא וכו'. וא"ת כיון דשביתת כלים ב"ש ולא ב"ה, מאי טעמא אפקה רב יוסף לברייתא מדב"ה ואוקמה כב"ש. תירצו בתוס' משום דלא ניחא ליה לדחוקי כולי האי לאוקומה בהשמעת קול. ולי נראה משום דברייתא קשיתיה דקתני כל הני ואי משום מלאכות הנגמרות בשבת ניתני חדא, ועוד קלור ואספלנית למאי תני פשיטא דאפילו בשבת ליכא חיוב חטאת, הלכך אוקמה רב יוסף בשביתת כלים, וברייתא מנקטא סירכיה ואזלא, וסידורא דברייתא הכין, דמעיקרא אשמעינן דפותקין מים לגנה ואף על גב דאתעבידא מלאכה בגופה של קרקע שרי דלא אסרה תורה אלא בכלים ולא בקרקעות, והדר אשמעינן דאפילו בכלים לא אסרה אלא כשהמלאכה נעשית בגופו של כלי אבל לא כשהכלי מתפעל כמוגמר וגפרית שהן מונחים בקרקע והן מתגמרין ומתגפרין, והדר אשמעינן שריותא דבגופו של אדם דהיינו קילור, ולא גזרינן משום שחיקת סממנין אף על פי שהן מרפאין והולכין בשבת ואף על גב דבהנחתם בשבת גזרינן. והדר אשמעינן מאי דאסרה תורה, דהיא נתינת חיטין לריחים ומשום שביתת כלים. כך נראה לי.
ולענין נתינת חטים לריחים, ר"ח ז"ל פסק הלכתא כרבה דאמר מפני שמשמעת את הקול, משום דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה. והלכך אף על גב דקיימא לן דשביתת כלים לאו דאורייתא, בנתינת חטים לריחים אסור משום השמעת הקול וברייתא כולה בית הלל, ופלוגתא דבית שמאי ובית הלל דמתניתין במלאכות שחייבין עליהן חטאת הנגמרות בשבת היא ובגזירה פליגי, בית שמאי סברי גזרינן ובית הלל סברי לא גזרינן.
ויש לי להביא ראיה לדברי ר"ח ז"ל, דהא תניא בתוספתא כדעתיה דרבה, דתניא התם בפרק קמא דמכלתין (ה"ט) אמרו להם ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה ערב שבת עם חשיכה אלא כדי שיצולו אף דיו וסממנין וכרשינין כיוצא בהן, אמרו להם ב"ה אי אתם מודים שטוענין בקורת בית הבד ותולין עגולי הגת ערב שבת עם חשיכה אף דיו וסממנין וכרשינין כיוצא בהן, אלו עמדו בתשובתן ואלו עמדו בתשובתן, אלא שב"ש אומרים ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ, ט) מלאכתך גמורה מע"ש, ובית הלל אומרים ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, ב) עשה אותה כל ששה, אלמא לאו בשביתת כלים פליגי כדברי רב יוסף אלא במלאכות הנגמרות בשבת כדברי רבה. ולקמן נמי בגמרא (יט, א) גבי טוענין בקורת בית הבד איכא ספרים דגרסי מאי שנא בכולהו דפליגי ומאי שנא הכא דלא פליגי ומשני התם אתי בהו לידי חיוב חטאת הכא לא אתי בהו לידי חיוב חטאת, וכן גירסת רש"י ז"ל, אלמא סוגיין בגמרא כרבה.
אבל רב אלפסי ז"ל ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פסקו הלכתא כרב יוסף דמוקי לה בשביתת כלים, ומדאמר רב הושעיא דבית הלל לית להו שביתת כלים אידחייא הא דאין נותנין מהלכתא דבית שמאי היא. ויש לסייע סברא זו מדאמרינן להדיא והשתא דאמר רב הושעיא מאן תנא שביתת כלים ב"ש היא מוגמר וגפרית מאי טעמא שרי ב"ש, אלמא לרב הושעיא לא מתוקמא ליה אלא בשביתת כלים וב"ש היא, דאי לא תימא הכי מאי קושיא דילמא ב"ש מוגמר וגפרית מיסר אסרי וברייתא ב"ה היא וטעמא דאין נותנין חטים לריחים משום השמעת קול כדרבה, אלא ודאי משמע לכאורה דרב הושעיא אברייתא קאי ועלה קאמר דמשום שביתת כלים היא וב"ש היא. אלא שיש לדחות דדילמא הכי קאמר, לטעמיה דרב יוסף דמוקי לה לברייתא משום שביתת כלים השתא דאמר רב הושעיא דשביתת כלים ב"ש היא ועל כרחיך ברייתא ב"ש היא, אם כן מוגמר וגפרית מאי טעמא שרו.

זה שביארנו במשנה שכלם סוברים שנתינת מים לדיו זו היא שרייתו כך יראה ממה ששאלו כאן מאן תנא נתינת מים וכו' כלומר שאלמלא כן לא היו ב"ש אוסרין ואלמלא שב"ה מודים בה לא הוצרכנו לבא בה מטעם שאין צווי לשביתת כלים ומ"מ יש מפרשים שלא נשאלה אלא לב"ש אבל לב"ה נתינת מים אינה שרייה לחייב חטאת אף בשבת והוא ג"כ טעם היתר לב"ה שאינה שרייה ושאין שביתה לכלים והוא שפסקו גדולי הפוסקים כר' יוסי בר יהודה שהועמדה משנתנו שלא כמותו ומ"מ אף לדעת זה נתינת המים אסורה אלא שאין חייבין עליה חטאת ויראה כדעת ראשון כמו שנבאר בסמוך בע"ה:

הקמח בר גיבול הוא ואע"פ שנתן מים לתוכו אינו חייב עד שיגבל אחד נתן קמח ואחד נתן מים שניהם פטורים שאף האחרון לא לש ולא גבל וכן הדין בעפר האפר אינו בר גיבול ומעתה פסקו גדולי הפוסקים שאפילו גבל פטור שאינו גיבול ויש מחמירים לומר שאינו מחסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב וכמסקנא האמורה כאן באחד נותן אפר וכו' שפירשוה בעפר הא באפר מנתינת מים חייב וכן פירשוה גדולי המפרשים ואע"פ שבפרק אחרון התירו נתינת מים למורסן עם אמרם שם שאינו בר גיבול ולדעת זה היה לנו לומר שמנתינת מים חייב יראה שהמורסן דומה לקמח ולא אמרו שאינו בר גיבול לומר שאינו מחסר גיבול אלא שאי אפשר לגבלו וא"כ אף זה נתינת מים שבו אינו כלום ואעפ"כ אם גבלו חייב אבל אפר נתינת מים לבד מחייבת ולדעת זה אף נתינת מים לדיו מחייבת וכמו שפרשנו במשנה וכבר מצאתי לחכמי הדורות סעד לשיטה זו שהם מפרשים בפרק אחרון במה שאמרו ונותנין מים למורסן ושאלו מתניתין מני ר' יוסי בר יהודה היא דתניא אחד נותן קמח וכו' ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל במורסן דלאו בר גבול הוא אף הוא מודה שנתינת מים היא גבולו ותירץ הא תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי אומר נותנים שבר גבול הוא ומ"מ מה שהתירו לכתחלה כן ובקמח לא התירו אלא שאמרו שאינו חייב מפני שאי אפשר לגבלו כקמח ונמצא מחסר גבול ואין גבולו גבול כ"כ או שמא לצורך תרנגולין התירו וזה שלא אמרו כאן לא ס"ד ממורסן והביאוה מאפר שאינו בר גיבול כלל כמים לדיו ונמצא לדעת זה שכל שהוא מחוסר גבול וגבולו גבול כקמח ועפר אינו חייב בנתינת מים ומ"מ לכתחילה אסור שמא יגבל ומה שאינו מחוסר גבול כלל חייב בנתינת המים כדיו ואפר שהדיו כשנתנו העפצים שחוקים לתוך המים עם שאר הסמנין הידועים אצלם הושחרו מיד ונעשית המלאכה לגמרי והאפר למה שאדם צריך לו כגון שריקת פי תנור וכיוצא בו משנתנו המים לתוכו הוא ראוי לכך ומה שהוא חסר גבול ואין גבולו גבול כל כך מותר לכתחילה בנתינת מים כגון מורסן וחול וכיוצא בהם והדברים נראים:

ומה שאמרו במסכת יום טוב וקיטמא שרי ומטעם שאינו בר גיבול אפשר לפרש שם מטעם שאינו מתגבל ומתייבש למחרתו ונמצא שזה מכשיר שאי אפשר לו מבערב ויש שפירש שם קיטמא שרי אע"פ שלא ציירו מאתמול:

פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה ר"ל עשיית נגר או אמה מן המעין לגינה והגנה מתמלאת והולכת כל היום כלו וכן מניחים מוגמר תחת הכלים ר"ל לבונה ובשמים על האש תחת הבגדים להקליטן ריח בשמים והם מתגמרין והולכין כל השבת וכן מניחין גפרית תחת הכלים ר"ל תחת כלי כסף על האש לעשנן בעשן הגפרית להשחירן לעשות בהם פרחים וצורות שמתוך שחרותן ניכר להם יפה וקורין לה הצורפים ניאילאר ואמר שמניח גפרית זה סמוך לחשיכה והן מתגפרין והולכים כל השבת מניחין קילור על העין ואספלנית על גבי מכה והם מתרפאים והולכים כל השבת כלה ויש שואלין בקילור שיראה מכאן שבשבת מיהא אסור ובפרק שרצים אמרו שורה אדם קילור מבערב שבת ונותן על גבי עיניו בשבת ואיפשר שבכאן התירו אפי' בעמיץ ופתח שהדבר ניכר שלרפואה הוא עושה אבל בלא כן מותר אף בשבת והוא שאמרו שם חזייה דהוה עמיץ ופתח אמר כולי האי לא שרי ואעפ"כ אין נותנין חטים לתוך רחים של מים אלא בכדי שיטחנו מפני שיש בה השמעת קול ופרסום גדול והוא זלזול שבת ויש מתירין אף בזו מדמיון האחרות ולא יראה כן:

בא"ד אין נותנין כו' בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כו' עכ"ל ברא"ש בפ"ק דע"ז אינו ובע"ז אלא בשבת ובאבל הלכה כו' אבל בירושלמי ראיתיו ולא ידענא מה היא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה לא קעביד כו' ולב"ש כיון דמונחין בגווה כו' עכ"ל ולפי דברי התו' שכתבו לרבה דטעמא דב"ש משום גזירה דאתי למיעבד בשבת ה"מ לפרושי ה"נ הכא לרב יוסף אליבא דב"ש דטעמא דב"ש משום גזירה והיינו למאי דס"ד השתא לרב יוסף דהך דרחיים כב"ה אתי ולא כב"ש דלב"ש איך שיהיה הטעם אמאי שרי מוגמר וגפרית דלא ניחא ליה למימר השתא דטעמו משום שביתת כלים ומוגמר שרי דדחיק ליה למימר כדמסיק דמנח אארעא אבל למאי דמסיק הא דרב אושעיא דע"כ רב יוסף הך דרחיים כב"ש מוקים לה וע"כ במתני' נמי טעמיה דב"ש משום שביתת כלים ואע"ג דלא קא עביד מעשה אסור דאי משום גזירה תקשי ליה מוגמר בברייתא דשרי לב"ש דנהי דמונח אארעא מ"מ נגזור משום דאתא למיעבד בשבת ודו"ק:

תוס' בד"ה ולימא כו' וא"ת לרבה הך ברייתא דשביתת כלים אמאן תרמייה וי"ל כו' עכ"ל דע"כ ב"ה לית להו שביתת כלים אפילו בעביד מעשה מדאוקי' רבה טעמיה דרחיים לב"ה משום השמעת קול ולב"ש נמי כיון דאליביה דרבה טעמיה דב"ש במתני' משום גזירה ולא משום שביתת כלים וא"כ אמאן תרמייה הך ברייתא דשביתת כלים ואהא תירצו דשביתת כלים לב"ש היינו בעביד מעשה דוקא ומתני' כולה איירי בלא עביד מעשה ולהכי איצטריך לטעמא דגזירה במתני' ודו"ק:

בתוס' ד"ה ולימא מר משום שביתת כלים וא"ת למאי דמסיק וכו' מאי פריך רב יוסף ולימא מר וכו' וכי אינו יותר טוב וכו' ע"כ צריך לומר שהתוס' סוברים דהא דמסיק והשתא דאמר רב אושעיא וכו' מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש כל זה הוא מדברי רב יוסף דאל"כ לא הוו מקשו התוס' מידי וק"ל:

ע"ב בגמ' ת"ר לא תמלא אשה וכו' גזירה שמא יחתה בגחלים יש לדקדק לפי טעם זה אין לאסור אלא לכתחלה דשמא יבא לידי חיתוי אבל אם עשה כן ולא חיתה אין כאין מקום לאסור ובברייתא קתני אם עשה כן למוצ"ש אסורים בכדי שיעשו ופירשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ומה מלאכת שבת איכא כאן הא לא נאסר אלא משום גזירה דשמא יחתה וצריך לומר דחיישינן שמא חיתה בגחלים ולאו אדעתיה והשתא איכא מלאכת שבת ולכך אסורין למוצ"ש בכדי שיעשו וק"ל:

בתוס' ד"ה התם בבישרא אגומרי וכו' והא בלאו הכי שרי כדמפרש לקמן נ"ל להגיה כדפריך לקמן ועיין לקמן בדף ק':

גמרא ב"ש היא ולא ב"ה הא מני ב"ש היא ולב"ש בין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שטוענין כו' בעיגולין ושוין כו' הד"א:

בד"ה מידי גבי הדדי תנינהו להו וחד תני לתרווייהו וכיון דלא גבי הדדי תנינהו חדא כו' כצ"ל:

בד"ה ברחיים כו' בהמתו שיטחנו הד"א:

תוס' בד"ה ומתרפאת והולכת כו' ומניחין תחת העין בשבת כו'. נ"ב בגמ' שם ע"ג העין וכן מביא הסמ"ג ומ"מ נראה שהיא היא וק"ל:

ד"ה כלי לבן. וצריך ג"י. משמע דאם היה נצרך זמן יותר היה אסור אף קודם ג"י הכל לפי הזמן וכן לשון הרי"ף והרא"ש לקמן (יט) גבי איגרות דאי לא קביע ב"ד במתא אין משלחין כלל וכן לשון הרמב"ם בפ"ו ה"כ אסור לשלוח לעולם ולשון השו"ע ר"ס רמ"ז אפי' מיום ראשון ונ"ל דלדברי הרז"ה שהביא הר"ן גבי הא דאין מפליגין בספינה פחות מג"י כו' שרי כל הני בג"י קודם השבת:

רד"ה שטוענין. א"נ קורה ע"ג זיתים עד שטוחנין כו'. לכאורה זה דלא כסתם משנה דמנחות (פ"י) דשמן שני לא טחנו מקודם אלא כת"ק דברייתא שם ואולי דטוחנין דנקיט רש"י לאו דוקא דה"ה כתישה והעיקר נראה דע"פ ל"א תנא דמתניתין שם ור"י בברייתא שם דלא היה טוחנו אלא כותשו אלא משום מנורה דכתיב בה כתית אבל להדיוט (ואפי' למנחות) הכל מודים דדרך לטחנם:

[תוס' ד"ה ומתרפאת. ומניח תחת העין בשבת. לפנינו שם הגירסא על גב] :

תד"ה ולימא. למאי דמסיק כו'. עיין מהר"ם שכתב דהתוס' סוברים דהא דמסיק כו' כ"ז מדברי ר"י כו' הן בדבור הסמוך לקמן כ' אלא דהש"ס כו' אליבא דר"י. אבל דבריהם מתפרשים יפה עפ"י דברי הרא"ש ע"ש:

[בא"ד וי"ל דרבה סבר כו' ב"ש היא בלחי וקוקרי. נראה דר"ל בכל גווני אפילו בלחי וקוקרי וב"ה מתירין אף בשאר מצודות ולכן מוכח דב"ה ל"ל שביתת כלים כלל ומיושב בזה תמיהת הגרע"א בחדושיו ע"ד] :

גמ' פותקין מים לגינה כו'. נ"ב ומשקה את הנזרע והנטוע בה ע"י הגרת המים עליהם. ומשקה מים לצמחים חייב משום חורש ומשום זורע (ע' ריש מ"ק):

שם ומניחין מוגמר כו' גפרית כו' נ"ב נראה דמוגמר נמי הוי דומיא דגפרית שהוא מארבע מדורות דלא צריכי רוב כדאיתא שלהי פרקין:

תוס' ד״ה ולימא. וא״ת כו'. נ"ב קושית התוס' כאן היא לפי מ״ש לקמן בד״ה והשתא דוק ותשכח וכך תמצא מבואר ברא״ש יפה ודמהר"מ בזה אינם מובנים:

גמרא, אמר רב יוסף רבי היא, [הא דתנן בש"א אין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבע"י וב"ה מתירין, וע"כ משום דנתינת מים לדיו זו היא שרייתן, ואע"פ שלא גיבל הדיו הוא לישה דידי' ומחייב משום לש, דהא במתני' ליכא גיבול ואפליגו בה מבע"י מכלל דבשבת חייב חטאת, רש"י] דתני' אחד נתן את הקמח ואחד נתן את המים האחרון חייב דברי רבי.
קשה לי הא לר"י לשיטתי' כדמסקינן דס"ל אליבא דב"ש משום שביתת כלים אף בלא עשה מעשה, ולרש"י גם לס"ד דר"י פליגי ב"ש וב"ה בהכי, וס"ל לב"ש דשביתת כלים גם בלא עשה מעשה, א"כ מאי ראיי' דנתינת מים הוי שרייתו, מדאסר ב"ש מבע"י, [דהא ודאי ממאי דאסר ב"ה ליתן בשבת עצמו אין ראיי' דדלמא באמת רק מדרבנן] הא י"ל דהטעם דאח"כ כשיעשה השריי' בשבת יהיה אסור משום שביתת כלים:

גמרא, והשתא דאמר ר' אושעי' אר"א מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ולא ב"ה, (דאהא דקתני בברייתא פותקין מים לגינה וכו', אבל אין נותנים חטים לתוך הרחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבע"י מוקי רבה הטעם מפני שמשמעת קול. ורב יוסף משני דהטעם משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם לרבות שביתת כלים, והי' סבור תחלה דר"י מוקי לה כב"ה דס"ל שביתת כלים דאורייתא רק בעביד הכלי מעשה אבל בלא עביד מעשה לא מש"ה מתיר ב"ה לתת אונין של פשתן לתנור במתני' וכן במוגמר בברייתא אבל השתא דאר"א דמאן תנא דשביתת כלים ב"ש היא, ע"כ מה דאר"י בפירוש הברייתא דרחיים דהוא משום שביתת כלים, היינו דמוקי לה כב"ש, ומוכח דס"ל לב"ש דאף בלא עביד מעשה אסור מדאסר ב"ש במתני' באונין של פשתן, דליכא למימר דטעמא דב"ש במתני' משום גזירה דלמא אתי למיעבד כן בשבת, דא"כ ברייתא דאתי' כב"ש אמאי מותר במוגמר, אע"כ דטעמא דב"ש במתני' משום שביתת כלים דאף בלא עביד מעשה אסור וברייתא דשרי במוגמר מיירי במנחי אארעא, נמצא ס"ל לר"י דלב"ש אית לי' שביתת כלים אף בלא עביד מעשה ולב"ה לית לי' שביתת כלים אף בעביד מעשה, ורבה דמוקי ההיא דרחיים משום משמעת קול ולא מוקי כב"ש ומשום שביתת כלים, דרבה ס"ל דב"ש ס"ל דשביתת כלים הוא רק בעביד מעשה, וע"כ הא דאסרי ב"ש באונין הוא מטעם גזירה דאתי למעבד בשבת, וא"כ ע"כ ברייתא דלא כב"ש מדשרי במוגמר, כך מבואר בתוס').
ותמוה לי מאוד, דלרבה דטעמא דב"ש במתני' משום גזירה היכן מצינו כלל לב"ש דאית לי' דשביתת כלים אסור, וגם אם לב"ש אסור שביתת כלים בעביד מעשה, מנ"ל דלב"ה לא ס"ל שביתת כלים בעביד מעשה והיכן מצינו רמז דין שביתת כלים בפלוגתא דב"ש וב"ה.
והנראה לענ"ד במה דהקשו תוס' במתני' בהא דאין פורסין מצודות הא אף אם יעשה כן בשבת לפרוש מצודות אינו חייב חטאת שא"י אם יצוד, ונדחקו דגזרו דלפעמים אתי לידי חיוב חטאת, כגון שבשעת פרישתו ילכוד עיי"ש, וכתבתי בגיליון המשניות דקושייתם רק לרבה דס"ל דטעמא דב"ש מטעם גזירה דלמא אתי למעבד בשבת אבל לר"י דס"ל דטעמא דב"ש משום שביתת כלים ליתא לקושייתם, דהא כשיוצד בשבת אחרי שעות הרבה אז המצודה עושה מעשה צידה ואית בי' משום שביתת כלים דהא בעבד מעשה ס"ל לב"ש איסור ש"כ.
ותוס' דכתבו ד"ה ולימא בסוה"ד דרבה סבר דברייתא דשביתת כלים ב"ש והיכא דעביד מעשה אבל בלא עביד מעשה כי הנך דמתני' טעמייהו משום גזירה ומצודות דמתני' בלחי וקוקרי, דבריהם נעלמו מקטן כמוני, דמאי בעו בזה דמתני' בלו"ק ולא בסתם מצודה.
ולפ"ז י"ל באמת דבמצודה אין טעמא דב"ש משום גזירה דכיון דאי פורש בשבת המצודה ג"כ ליכא חיוב חטאת דא"י אם יצוד וכקושיית תוס', אלא דטעמא דב"ש במצודה משום שביתת כלים דמיירי בסתם מצודה דעבד מעשה, ובאינך דמתני' באונין ע"כ הטעם משום גזירה, ומיירי בסתם מצודה ולא בלו"ק וכדס"ל לב"ה להתיר במצודה כזו, ע"כ דלא ס"ל כלל דין שביתת כלים אף בעביד מעשה, והסוגיא מרווחת.
ולהתוס' דמיאנו בזה וס"ל דגם במצודה משום גזירה, וגם דמתני' מיירי בלחי וקוקרי התמי' מתקיימת דלרבה היכן מצינו פלוגתא דב"ש וב"ה בשביתת כלים, וד' יפתח לבי להבין ולהשכיל:
ובדברי תוס' הנ"ל ד"ה ולימא שכתבו ולרב יוסף לא תקשי אמאי לא אסרי ב"ש טעינת קורה י"ל בפשוטו דאיסור שביתת כלים רק במלאכה היכא דאי איהו עביד כן הוי מלאכה דאורייתא אבל היכא דאי איהו עבד לא הוי מלאכה דאורייתא לית ביה דין שביתת כלים, וכמו דלדידן לענין שביתת בהמתו דאורייתא אמרינן בסוגיא דר"פ מי שהחשיך (דף קנג ע"ב) כל שחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה ה"נ י"ל לב"ש לענין שביתת כלים, אח"כ ראיתי שכ"כ הר"ן ומסברא, ולענ"ד יש בזה יסוד גדול מדין שביתת בהמתו לדידן:

מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן אמר ר' יוסף רבי היא לכאור' צ"ע דהא רב יוסף ס"ל טעמא דב"ש משום שביתת כלים א"כ מדרבנן אסור וכן דעת תוס' לקמן בשמעתין ד"ה ולימא מר וכו' שכ' ולר' יוסף לא תיקשי אמאי לא אסרו ב"ש טעינת קורה וכו' מבואר דאפילו ליכא חיוב מ"מ ה"ל לאסור טעינת קורה מדרבנן משום שביתת כלים ודלא כהר"ן דס"ל באיסור לאו דשביתת כלים לא גזרו מדרבנן וכעין מה דאמרינן ר"פ הנחנקין אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק ה"נ דכותי' זה הוא דעת הר"ן מ"מ תוס' לא ס"ל הכי אלא דלענין איסורי שבת לא חלקו כעין מ"ש תוס' ב"מ צ' ע"א ד"ה אבל וכו' ע"ש אע"ג דלא דמי כולי האי מ"מ צ"ל לשיטת תוס' כך ועיין מ"ש רש"י יבמות קי"ט ע"א ד"ה מה לי איסור לאו ע"ש ויש לחלק וא"כ תיקשי לרב יוסף דס"ל משום שביתת כלים מה הי' צ"ל רבי היא וסתרו סתם מתני' דהכא עם מתני' דלקמן קנ"ה ע"ב דאתי' כר"י בר"י ולמה לא נימא מדרבנן אסור אפי' לר"י בר"י ובכלים נמי אסרו מדרבנן וצ"ל פשיטא לר' יוסף דלר"י בר"י אפי' לכתחלה שרי כמו נתינת מים למורסין לכתחלה:

פותקין מים לגינה נ"ל אע"ג דהנותן מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע כמבואר ריש מס' מ"ק מ"מ המעיין בלשון רש"י שם יראה היינו דוקא הנותן מים לזרע אבל הפותק מים לגינה והמים עוברים בצינורות שעוברים דרך הגנה ומתלחלח הגינה אפי' עשו כן בשבת ליכא חיוב חטאת ודומיא דהכא מגמר כלים בשבת במוגמר וגפרית שכבר הונח על האש אין בנתינת כלים על גבם בשבת שום חיוב חטאת וכ"כ מחצית השקל ובשו"ע קטן הנדפס מחדש בדובנא. אלא שמפותקין מים לא תי' כלום. ולפע"ד כמ"ש וצדקו דברי מג"א סי' רנ"ב ס"ק כ' שתמהו עליו ולק"מ. ואני מצאתי דבריו מבוארי' בירושלמי דקאמר ב"ש מפיק לי' איסורא מששת ימים תעשה כל מלאכתך שתהי' כל מלאכתך עשוי' כבר מע"ש פי' ע"כ אין שורין אלא כדי שישורו וכו' וב"ה מפיק התירא מששת ימים תעבוד וביום השביעי פי' דקרי בי' דתעבוד גם ביום השביעי ומותר לשרות דיו וכו' סמוך לחשיכה ושורה והולך כל השבת וקאמר ב"ש האי קרא במאי מוקי לי' ומשני דפותקין מים לגינה ומוגמר וגפרית אבל לא רחיים של מים משום שמשמיע קול ע"ש מוכח מזה דברחיים ליכא חיוב שבת דאל"כ תיפוק לי' מששת ימים תעשה כל מלאכתך דאוסר ב"ש לשרות דיו ומה צורך להשמעת קול אע"כ ליכא ברחיים של מים חיוב חטאת וכמג"א הנ"ל:

ואיתא תו בירושלמי שלפני זה ב"ה מאי עביד בקרא דב"ש תעשה כל מלאכתך היכי דעביד לי' בידים. נ"ל לפרש דס"ל לירושלמי ברייתא דשביתת כלים דכ"ע היא ונהי היכי דהכלי עשה מלאכה מעצמו אפילו ע"י מעשה כגון רחיים מותר אבל היכי שאדם עושה מלאכה בידו ע"י כלי של ישראל כגון גוי החוצב בנרגן של ישראל וכדומה מצווה על שביתת כלי ואסור והן הנה דברי רוקח סי' מ"א וסי' ש"ד גבי ספינה דמייתי ב"י סי' רמ"ו ותמה עליו ודרישה ירד להציל וחזר בו. ולק"מ דמעיין בפנים ברוקח יראה שכ' להדיא הטעם מפני שעשה בידים עם כלי או ספינה של ישראל ויצא לו זה מירושלמי הנ"ל ולא מצינו ש"ס דילן חולק על זה והרי קמן דהרוקח סי' מ"א שם מייתי מתני' דמצודו' חי' ועוף כצורתה ולא מוקי ליה בלחי וקוקרי ומיד ע"ז מיירי איסור להשאיל כליו לגוי משום שביתת כלים ש"מ לחלק כנ"ל עפ"י הירושלמי וזה ברור בעזה"י ועי' מהרש"א ס"פ הפרה בב"ק:

ובגליון מג"א שלי סי' רנ"ב ס"ק כ' כתבתי וז"ל שם. בס' אבן עוזר לקמן סי' שכ"ח דוחה כל ראיות והעלה שיש בו חיוב חטאת וצ"ע לדינא. לכן כשיש דחק סמוך לפסח רגיל אני לצוות שימכרו להנכרי בעל הרחיים את החטים וכל הכלים ואומרים לו. כשמניח אותם לשמרם מחמוץ. אזי אפשר שיחזרו ויקחו ממנו הקמח אחר הפסח עיין לקמן סי' ש"ז סעיף ג' והישראל יושב ומשמר ועש"ך יו"ד סי' קט"ו סק"כ וק"ל. ומה שקשה על ראיות מג"א מתוס' כבר תי' יפה בתוס' שבת ע"ש. דהכי קאמר דהי' לי' לרבה לומר דבמלאכה דאתי' ממילא כעין רחיים מודה ב"ה לב"ש דאיכא למטעי טפי ולמגזר ע"ש אטו שבת שיאמרו שאין בו איסור אע"כ דאה"נ אין בו חטאת ע"ש. ויותר נראה מ"ש בגליון ש"ע קטן בשערי תשו' והוא קרוב לדברי מחצית השקל. ופותקין מים לגינה נמי מילוי מים כל היום אין בו חיוב חטאת דוקא משקה מים לזרעים ממש עיין לשון רש"י מ"ק ב' ע"ב. אבל למלאות ניגרי הגן מים ליכא לא חורש ולא זורע. וכדברי מג"א מוכח בירושלמי לפמ"ש רשב"א בחי' דמשמעותי' כרבה משום גזירה דילמא אתי למיעבד בשבת ומסיים התם בירושלמי דלב"ש פותקי' מים וכו' אבל לא יתן חטי' וכו' משום השמעת קול. א"כ ש"מ בחטים לתוך רחיים ליכא למגזר משום דבשבת עצמו נמי ליכא איסור דאורייתא. וצ"ל שאני פת בתנור דכך הי' במשכן דכל בישול ואפי' נעשה ממילא. אבל טחינה במשכן הי' ברחיים של יד וכן מצודה הי' צד ממש לא ע"י פרישת מצודה. לכן כל שיעשה ממילא פטור וכ"כ קרבן נתנאל. וא"כ אזדא ליה ראיה של אבן עוזר סי' שכ"ח מזורה ורוח מסייעו דהתם הכי הוה במשכן דכל זורה הוה ע"י רוח משא"כ רחיים של מים שטחנו בשל יד. ומ"ש מצד צבי לק"מ כיון דהצבי רץ מפני הכלב שרודפו. האדם העומד לפניו וגדר דרכו הוא הצד בידים. כצבי בבית ואדם יושב על הפתח דחייב משום צד. עכ"ל על הגליון מג"א שם:

בפירש"י בד"ה מוגמר וגפרית מ"ט שרי וה"ה לכל הנך דמתני'. ולכאורה שפת יתר הוא ונראה דלישנא דגמרא קשיתיה דקאמר והשתא דאמרת לב"ה ואי לקושיית מוגמר וגפרית לחוד הו"מ לאקשויי בפשיטות אברייתא גופא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומה שיאטא דב"ש הכא אע"כ דהוי ידע שפיר דיש לחלק בין עביד מעשה ולא קשיא ליה ברייתא לכ"ע אלא דבעי לאקשויי כיון דב"ה היא קשיא ממתניתין משום דקס"ד כיון דברייתא שני לה בשביתת כלים בין עביד מעשה או לא א"כ אם נאמר דבמתני' פליגי בטעמא דגזירה ולא בשביתת כלים ממילא דלב"ה נמי בעביד מעשה מודה דאסור ולא משמע ליה כלל לומר דשייך פלוגתא בהאי דשביתת כלים אי אסור אפילו בלא עביד מעשה או דוקא בדעביד מעשה דכיון דשביתת כלים דאורייתא לא שייך פלוגתא בכה"ג דאית לן לאוקמי קרא בדדמי או למימר דאיירי בכל ענין וא"כ תיקשה מתני' דמצודות דלא שייך ביה גזירה כדפרישית וע"כ היינו מטעמא דשביתת כלים ובדעביד מעשה וא"כ מ"ט דב"ה דשרי:

מיהו אי לאו דמייתי מעיקרא ממוגמר וגפרית הו"א דברייתא ב"ש היא דע"כ ב"ש וב"ה דמתניתין פליגי בתרתי דלב"ש אית ליה טעמא דגזירה מדאסר בדיו וסמנין דלא שייך שביתת כלים דהא לא עביד מעשה אלא ע"כ משום גזירה ומדאוסר במצודה דליכא גזירה ע"כ טעמא משום שביתת כלים דעביד מעשה וב"ה דשרי בתרווייהו דלית להו שביתת כלים אע"ג דעביד מעשה. משא"כ השתא דמקשה ממוגמר וגפרית א"כ ע"כ כב"ה אתי דאי לב"ש מוגמר וגפרית ליתסר ממ"נ משום גזירה אלא ע"כ כב"ה דאוסר מיהא בדעביד מעשה וא"כ כיון דע"כ מצודות בדעביד מעשה מדאסר לב"ש אע"ג דלא שייך גזירה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דב"ה דשרי במצודות כל זה לסברת המקשה דמאן דאית ליה דרשה דשביתת כלים אסר לגמרי בין עביד מעשה או לא עביד ומאן דשרי שרי לגמרי דליתא לדרשה דשביתת כלים. משא"כ לסברת התרצן דמוקי לה בלחי וקוקרי ע"כ דב"ש וב"ה בהא לחוד קמיפלגי בשביתת כלים דלב"ש נהי דמדאורייתא לא אסור אלא בעביד מעשה דמוקמינן קרא בדדמי אפ"ה מדרבנן אפילו בלא עביד מעשה אסור או שנאמר דלענין דרשה דקרא גופא פליגי דב"ש סברי כיון דמונחין בכלי היינו מעשה דיליה כמו שפירש"י להדיא ובזה נתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל דלפר"ת אדרבא בסברא זו נחלקו המקשה והתרצן כדפרישית:

בתוס' בד"ה ולימא מר כו' וא"ת למאי דמסיק כו' וכי אינו יותר טוב כמו שמפרש רבה שמשמעת הקול ואתיא כב"ה עכ"ל. ותירוצם דוחק וכמו שאבאר וכבר כתבתי בסמוך ליישב קושייתם לפי שיטת רש"י מיהו אף לפי שיטתם יש לי ליישב משום דבלא"ה משמע דכולא ברייתא דבבי דרישא היינו כב"ש דאי לב"ה מילתא דפשיטא היא דהנך שריין במכ"ש דהנך דמתני' ואף ע"ג דאשכחן בכמה דוכתי דקתני בברייתא מאי דקתני במתניתין אפ"ה טפי הוי ליה למיתני בברייתא הנך גופייהו דמתניתין דהוי רבותא טפי אע"כ ב"ש היא דאע"ג דאסרי במתני' אפ"ה שרי בהנך ולפ"ז נהי דסיפא דברייתא לענין רחיים משמע ליה לרבה דאפילו ב"ה מודו דאסור משום השמעת קול אפ"ה לא הו"ל למימר מאי טעמא כיון דטעמא דברייתא דאליבא דב"ש היא הוי מטעמא אחרינא כמו הנך דמתני' וכמ"ש נ"ל להביא ראיה מלשון הירושלמי למאי דמפרש טעמא דב"ש וב"ה מדרשא דקראי היא דב"ש דריש מדכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שיהא כל מלאכתו נגמרת מבע"י וב"ה דריש מדכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי ויום יתירה למידרש היכא שהתחיל מבע"י אף אם נגמרת מאליה בשבת מותר ומקשה התם מה מקיימין ב"ש קראי דב"ה ומשני כי הא דתניא פותקין מים לגנה ומייתי כל הברייתא דהכא ולפ"ז נהי דתלמודא דידן לית ליה הנך דרשה דקראי מ"מ מאי דמשמע דהך ברייתא אליבא דב"ש מיתנייה תלמודא דידן נמי מודה והיינו מטעמא דפרישית כנ"ל ודו"ק :

בא"ד וי"ל דלא ס"ל לר"י טעמא דהשמעת הקול כלל ומסתברא ליה טפי לאוקמה כב"ש משום שביתת כלים. והקשה בספר מגן אברהם דא"כ לפ"ז אפילו בלא טעמא דשביתת כלים הוי מצי רבה לאוקמי טעמא דרחיים אליבא דב"ש ומשום גזירה כדמסקי התוס' דרבה מפרש טעמא דב"ש במתני משום גזירה ומשום כך רוצה המ"א להוכיח דברחיים של מים אפילו אם נותן לתוכו בשבת ליכא חיוב חטאת ע"ש שזה סותר מה שכתבו התוספות לעיל במשנה גבי מצודות:

אמנם לענ"ד אין מכאן ראיה להקל ברחיים של מים דלעולם דברחיים נמי שייך גזירה והא דמשמע לן מלשון התוספות דמאן דלית ליה השמעת קול תו לא מתוקמא הך ברייתא אפילו כב"ש ומשום גזירה כקושיית המג"א נ"ל דלאו קושיא דאי ס"ד דטעמא דהך ברייתא משום גזירה דאם כן מוגמר וגפרית מ"ט שרי. ולפ"ז למאי דמפרש רבה טעמא דמתני' דב"ש משום גזירה ע"כ מוקי לברייתא דהכא כב"ה וטעמא דרחיים משום השמעת קול כנ"ל. ובעיקר הדין ברחיים של מים אבאר בק"א:

בא"ד דאי לרבה נמי טעמא דב"ש וכו' למה היה צריך ר"י להביא הברייתא והא מתני' כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל א"ש דאי מתניתין הו"א שביתת כלים אינו אלא מדרבנן ולפ"ז שפיר הוי ידע לחלק בין עביד מעשה או לא עביד מעשה אבל בברייתא פריך שפיר דכיון דמקרא יליף לה לא משמע ליה לחלק כדפרישית וק"ל:

בא"ד ועוד הא אמר לקמן כו' גזרו ב"ש עם חשיכה משמע דטעמא דב"ש משום גזירה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש לפקפק על ראיה זו דהא ודאי אפילו למאן דאוסר בשביתת כלים היינו דוקא מידי דהוי מלאכה גמורה ואסורה מדאורייתא באדם עצמו היכא דעביד לה בידים. ולפ"ז שפיר מצינו לפרש סוגיא דלקמן אפילו לטעמא דשביתת כלים והכי קאמר הנך דאי עביד לה בשבת אתי לידי חיוב חטאת גזרו בה ע"ש עם חשיכה אפילו היכא דהכלי לא עביד מעשה אטו היכא דעביד מעשה דבכה"ג הוי שביתת כלים דאורייתא וכדפרישית לעיל אבל היכא דאפילו אי עביד לה בשבת בידים לא אתי לידי חיוב חטאת לא שייך שביתת כלים כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכמ"ש נראה גם כן מדקדוק לשון הר"ן ז"ל ע"ש:

בד"ה והשתא דאמר רבי אושעיא אומר ר"ת דהלכתא כר"י ולפ"ז ריחיים מותרים כו' עד סוף הדיבור. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שיש לו להביא ראיה דהלכתא כרבה שמפרש טעמא דב"ש משום גזירה מדאיתא בתוספתא בפירקין דאמרו ב"ש לב"ה אי אתם מודין דאין צולין בשר בצל וביצה אלמא דטעמא דב"ש משום גזירה דאי משום שביתת כלים הא לא שייך כלל בהאי דצולין ע"ש בלשון הרשב"א ז"ל באריכות. ולענ"ד יש לתמוה טובא על הרשב"א ז"ל אטו רב יוסף לא הוי ידע הך ברייתא דתוספתא דהא ר"י סיני הוי מיהו לדברי הפוסקים היה נ"ל ליישב ע"פ שיטת בעל מג"א שהבאתי לעיל דברחיים של מים לא שייך גזירה. וא"כ לפ"ז מצינן למימר דודאי ב"ש אליבא דרב יוסף תרתי אית ליה טעמא דגזירה וטעמא דשביתת כלים כמו שהוכחתי מתחלת הסוגיא דע"כ אית ליה טעמא דגזירה מדאסר דיו וסמנים ואית ליה נמי טעמא דשביתת כלים מדאסר במצודות דלא שייך גזירה לפי שיטת בעל מג"א. נמצא לפ"ז תו לא הוי תיובתא לרב יוסף מהך ברייתא דכיון דלב"ש תרתי אית להו שפיר קאמרי לב"ה אי אתם מודים דאין צולין בשר בצל וביצה וע"כ היינו משום גזירה וא"כ אמאי פלגיתו עלי בכל הנך דמתניתין אודו לי מיהא בהנך דשייך גזירה. מיהו להנך פוסקים דלא ניחא להו למימר דר"י אליבא דב"ש תרתי אית ליה אלא טעמא דשביתת כלים לחוד ואפ"ה פסקו כר"י ולא קשיא להו מהך ברייתא דתוספתא זו וג"כ מן הירושלמי וצ"ל דמשמע להו דהך ברייתא לאו מתרצתא היא מדלא מייתי לה בתלמודא דידן לאותובי עליה דרב יוסף כנ"ל ודו"ק:

גמ'. והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים דאורייתא מוגמר וגפרית מ"ט שרי. לכאורה יפלא למה הוצרך להקדים דגם לב"ה שביתת כלים וכו' ה"נ להקשות בברייתא רישא אסיפא דרחיים אוסר משום שביתת כלים א"כ מוגמר וגפרית מ"ט שרי. ונלע"ד דבאמת בשביל קושית מוגמר עפרית לא היה צריך להקדים דלב"ה אית להו שביתת כלים דאף אי מוקמת זה כב"ש קשיא רישא אסיפא. אבל לפי שרצונו להקשות אח"כ ממשנתנו אונין וכו' וכן ממצודה וכל אלו לב"ה הוא דשרי ולכן הוצרך להקדים והשתא דאמרת לב"ה וכו' ואומר דרק בשביל מצודות הוצרך להקדים דהנה מה שהקשה מאונין של פשתן על כרחין אין כוונתו להקשות מאונין רק מצמר ליורה אבל שהתחיל באחרון שהוא רישא דהך בבא וכונתו על צמר הנזכר אחריו דמאונין ליכא לאותובי ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו דלא שייך שביתת כלים בתנור אלא בתנור המטלטל אבל במחובר לקרקע כקרקע דמי אינו מצווה על שביתת קרקע ולרב יוסף דמפרש טעם משנתנו משום שביתת כלים בתנור המטלטל מיירי עיין שם. ולפ' זה כי היכי דלא יקשה מדיו לפי שלא הוזכר כלי [וכמו"ש בתוס' בסוף ד"ה אונין וכו' ע"ש] א"כ איך מקרה מתנור והלא לא הוזכר המטלטל ודלמא בתנור המחובר איירי. אלא ודאי עיקר קושייתו יא ליורה וזה שכתבו התוס' דבאונין הוזכר תנור וכן מה שכתבו שהתנור עושה מעשה כשמחממו כל סברות הללו שייכי ג"כ בצמר ליורה שהוזכר כלי. וג"כ להכי כלי ראשון מבשל יותר מכלי שני לפי שחום הדפנות מחזיק החום ביותר. ועכ"פ עיקר הקושיא מצמר ליורה:

והנה לפי מ"ש לעיל במתני' דלרב יוסף הא דמותר לב"ש צמר ליורה כדי שיקלוט העין ע"כ צריך לומר דמשום דלא עביד מעשה הוא. דאל"כ נשאר קושיית הירושלמי מה מתהני דלתי' הראשון של הירושלמי משום דלא קפדי שייך רק אי הטעם משום גזירה ובמה דלא קפדי אינו בהול עליו ולא גזרינן אבל לרב יוסף אטו בשביל דלא קפדי לא שייך בו צביעה כל מה שהצבע תופס בה יותר בתמי'. וכן לתי' השני של הירושלמי [לפי מה שהגהתי לעיל דאילו עשה כן בשבת שמא אינו מתחייב לא יתורץ אלא אי הטעם משום גזירה וכמוש"ל אבל לרב יוסף קשה. וע"כ צ"ל דמשום דלא עביד מעשה הוא. וא"כ עיקר ההצעה של הגמ' דב"ה אית להו שביתת כלים היינו משום מצודות ולפי זה משמע דלב"ש הוה ניחא אף באוזלי ואוהרי וא"כ מצודו' הוא דאורייתא [דהא באוזלי ואוהרי ליכא משום גזירה אלא ש"כ וכמוש"ל במתני'] וצמר ודאי אינו משום שביתה דא"כ אינו מועיל יקלוט העין. וא"כ אינו רק מדרבנן ורש"י דפי' לב"ש מה שמונח בתוכו היינו מעש' פי' מדרבנן חשבוהו מעשה. וכיון דהוא מדרבנן שפיר הקילו בקליטת עין דשוב לא קפדי. וא"כ קשה דאין הקדים שריית דיו וצמר לאונין שהם דרבנן כמו מוכרין לעכו"ם ועורות לעבדן ונקט מצודות שהיא דאוריית' באמצע הבבות:

ומה שכתבתי דכוונת חו"י דמה שמונחים בתוכו מיחשב מעשה היינו מדרבנן על כרחין כן הוא. דאל"כ אלא דזה לב"ש מדאורייתא א"כ מדוע לא הקשה גם ללישנא קמא לב"ש מגיגית ושפוד ונר וקדרה. אלא ודאי שהוא רק מדרבנן. וגיגית ונר וקדרה הוא דבר שאי אפשר ולא גזרו ביה רבנן ושפוד אין שבות במקדש:

ולפי זה באוקימתא שני' דאמר לב"ש בין עביד מעשה ובין לא עביד מעשה אסור. היינו מן התורה מדהקשה משפוד שהיא במקדש ואולי כיון דצליית הפסח הוא בירושלים אינו כמקדש וגזרו משום שבות ותדע שהרי עיקר ההיתר משום בני חבורה זריזים הם הא לא"ה היו גוזרין שמא יחתה. אבל עכ"פ מדלא הקשה כן לפירש"י והקשה ללישנא בתרא. מכלל דללישנא בתרא גם בלא עביד מעשה הוא מן התורה א"כ לפי הגירסא שהגהתי בירושלמי הנ"ל קשה צמר ליורה מה יועיל שיקלוט העין. וצריך לומר דמשנתינו ג"כ באפקורי אפקר לה ובכל דבר מועיל הפקר. וא"כ למה אסרי ב"ש וצ"ל משום גזירה וגם ב"ש אית להו גזירה גם ללישנא בתרא ולפי זה קשה מוגמר וגפרית מ"ט שרי ותי' הגמ' דמנחי בארעא ומועיל לענין שביתת כלים. אבל לענין גזירה לא מהני:

ונעמוד ג"כ על דברי המג"א בסי' רנ"ב ס"ק כ' שרצה להוכיח דברחיים ליכא חיוב חטאת דאל"כ למה מוקי רבה משום השמעת קול הרי אף דסבר דטעמא דב"ש במשנה לאו משום שביתת כלים רק משום גזירה אכתי נימא דטעמא דרחיים ג"כ משום גזירה ועל זה תפסו עליו כל האחרונים אבן עוזר אלי' רבה פני יהושע תוספת שבת וגם אני זה שנים רבות כתבתי על מג"א שלי שדבריו נפלאו דאם יפרש ריחיים משום גזירה א"כ מוגמר וגפרית מ"ט שרי. ואמנם עתה נתתי לבי ליישב דבריו. והנה בודאי כמו דקשיא ממוגמר וגפרית כמו כן קשה לכאורה מפותקין מים לגינה דמאן דס"ל גזירה גם בהא נגזור ואומר אני לא כן הוא דהנה בפותקין מים יש כאן ב' מלאכות האחד גוף עשיית החריץ שיש בו משום בונה. והשני השקאת הגינה שהוא משום זורע. ומעתה על עשיית החריץ לא שייך גזירה דעד כאן לא גזרו אלא במלאכה הממחלת בע"ש ונגמרת בשבת שיאמר כשם שמותר הגמר בשבת כך מותר ההתחלה וכאן הרי החריץ נגמר כולו מע"ש ואין כאן גמר קנין בשבת כלל אמנם על השקאת הגינה יש לדון שהוא מתמלא כל השבת ואמנם אף אם יפתח מים לגינה בשבת עצמה אם אין המים באים בכח ראשון אין בו חיוב חטאת שכבר פסק כחו וכמבואר בחולין דף ע"י ע"א) ולפי זה נוכל לומר דפותקין מים היינו רחוק מהנהר ואפי' בשבת ליכא חיוב חטאת ולכך לא גזרינן מע"ז: ובמוגמר וגפרית יש ג"כ מה שהכלים העליונים מתגמרין ומתגפרין. ויש ג"כ מה שהאש בוערת בשבת בכלים התחתונים. והנה מה שמגמר כלים אפי' יעשהו בשבת אין כאן רק שבות של מוליד ריח אבל מה שהכלים מתגפרים אם הוא כפי' רש"י שהוא ציור בכלי כסף אם עושהו בשבת בכלים לאיזה צורך יש בו חיוב חטאת כי הצר צורה חייב משום כותב אבל אם נפרש שרוצה להביא בכלים ריח גפרית לאיזה צורך פשיטא שאפי' עושהו בשבת לית בי' חיוב חטאת ורש"י שפי' שעושה בכלי כסף המצוירים. היינו לרבה דמוקי כב"ה דלא גזרו אבל אם נוקי כב"ש באמת לא נפרש על כלי כסף המצויירים [והנה בזמננו מביאים ריח גפרית לחביות שרוצים להכניס בהם יין לקיום ובזה ודאי ליכא גם בשבת חיוב חטאת]. ואמנם מה שבוערים גחלים כל השבת או הבשמים על הגחלים בזה יש בו משום מבעיר ולפי זה איכא למימר דב"ש סברי כר' יוסי דהבערה ללאו יצאה ובדבר שאסור בע"ש רק משום גזירה שזה הוא הרחקה איכא למימר לאיסור כרת חששו ועבדו הרחקה ולאיסור לאו לא עבדו הרחקה וכן ברש"י במס' יבמות (דף קי"ט ע"א) בד"ה מה לי איסור לאו. וא"כ דברי המג"א נכונים

אלא דיש לדקדק לפי זה מנ"ל להגמ' באוקימתא שני' דלב"ש גם בלא עביד מעשה שייך שביתת כלים ומתוך כך צריך לדחוק בנר וגיגית וכו' דמפקיר ולאוקמי מוגמר וגפרית דמנחי אארעא. וכל הדוחק הזה נדחקו משום דמוקי ברייתא כב"ש. וא"כ ע"כ לית להו לב"ש גזירה מדשרי מוגמר וגפרית וא"כ מ"ט דב"ש בכל הנך דמתני' וצריך לומר דגם בלא עביד מעשה שייך שביתת כלים עיין ברש"א. אבל לדידי דפותקין מים ומוגמר וגפרית לא שייך בהו גזירה א"כ מנ"ל להגמ' דלב"ש גם בלא עביד מעשה ודלמא טעמי' דב"ש במשנתינו משום גזירה:

ונראה משום דר' אושעי' קאמר מאן תנא שביתת כלים ב"ש וקשה היכי רמיזא בדברי ב"ה דלית ליה שביתת כלים ולמה נוקי ברייתא דאתמר סתמא ובכל אשר אמרתי וכו' כב"ש. בשלמא התוס' בסוף ד"ה ונימא מר דרבה מוקי שביתת כלים כב"ש ובעביד מעשה ושם ג"כ קשה מנ"ל לרבה דב"ה לית ליה שביתת כלים בעביד מעשה ובפרט לפי מ"ש התוס' שם דגם רבה מוקי מצודות דמתני' בלחי וקוקרי וא"כ היכן אשכחן לב"ה דמתיר בעביד מעשה. אמנם אמרתי רבה לשיטתו דאיהו ס"ל דהשמעת קול סברא גדולה היא א"כ הא גופא קשיא למה נקטה ברייתא רחיים לאיסורא והוה ליה להתנא דברייתא למימר מצודות דאוזלי ואוהרי לאיסורא דהא ברחיים איכא למיטעי משום השמעת קול ולא נדע מצודה ואי הוה נקט מצודה שוב ממילא הוה ידעינן רחיים בק"ו אלא ודאי שהאמת דדוקא רחיים אסירי משום השמעת קול ומצודות בכל מיני מצודות מותרים אפי' אוזלי ואוהרי א"כ, שפיר מוכח דלב"ה לית להו שביתת כלים אבל רב יוסף באוקימתא שניה דמוקי ברייתא כב"ש וא"כ על כרחין אינו מדקדק מדוע נקט רחיים ולא מצודות א"כ מנ"ל לרב אושעי' דב"ה לית ליה שביתת כלים אלא על כרחין דסבר ר"א שאין שום סברא לחלק בשביתת כלים בין עביד מעשה או לא וא"כ על כרחין לית להו לב"ה שביתת כלים וממילא שפיר קאמר דב"ש בין דקא עביד מעשה או לא הכל אסור:

ונחזור לראשונות. למה שכ' לעיל דעיקר הצעת הגמ' דלב"ה אית להו שביתת כלים הוא משום מצודות: ומשמע דלב"ש הוה ניחא ליה מצודות באוזלי ואוהרי א"כ הוי מצודות דאורייתא ואיך הקדים שריית דיו וצמר ואונין שהם דרבנן כמו מוכרין לנכרי ועורות לעבדן ונקט מצודות שהוא דאורייתא ש באמצע הבבות:

ומתחלה רציתי לומר שזה כוונת רש"י בד"ה לא קעביד וכו' ולב"ש כיון דמנחי היינו מעשה. וכבר נדחק בזה מהרש"א מי הכריחו לזה והלא ללישנא קמא דרב יוסף נוכל לומר דב"ש אית להו גזירה. ורציתי לומר דרש"י רצה לפרש שיהיה כל ג' בבות דרישא לב"ש באוזלי ואוהרי. אבל לפי מ"ש לעיל להוכיח מן הירושלמי דכוונת רש"י דלב"ש כיון דמנחי מחשב מעשה היינו מדרבנן ליכא למימר הכי] וכוונת רש"י בזה לתרץ ע"פ הצריכותא דעביד הר"ן לכל הני בבי דמשנתנו עיין עליו. ומצודות לב"ה איצטריך להתיר אפי' בעביד מעשה קשה לאוקימתא קמייתא דמוקי בלחי וקוקרי למאן איצטריך ולהכי פירש"י דלב"ש כיון דמנחי מחשב מעשה וא"כ לחי שהוא חכה ואין הדג מונח בתוכו לא הוה ידעינן לב"ש [עד כאן מצאתי]:

רש"י ד"ה מוגמר וגפרית וכו' והה"ד לכל הני דמתני' וכו'. לכאורה הם כדברים שאין בהם צורך שהרי אנו רואים מפורש בגמ' שמקשה אחר כך מהני דמתני'. ומאי בעי רש"י בזה ונראה כוונת רש"י בזה על שלשה דרכים הא' שרש"י ראה שאמר והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים ופירש רש"י דע"כ הך מתני' היא כב"ה מדשרי בהנך. ועל זה היה קשה לרש"י כיון דעיקר הוכחתו דהוא כב"ה ממה דשרי מוגמר וגפרית וזה תינח אם לב"ה היה ניחא ליה שריותא דמוגמר וגפרית אבל המקשה הזה שהקשה גם לב"ה מוגמר וגפרית מ"ט שרי א"כ היא גופא מנ"ל דהך ברייתא ב"ה דלמא ב"ש הוא ואי משום שריותא דמוגמר וגפרית הרי גם לב"ה לא ניחא ולכן פירש"י והה"ד לכל הני דמתני' שזה עכ"פ ידע שאין שום מקום לחלק בשביתה בין מוגמר להני דמתניתין וא"כ על כרחין ב"ה הוא: הדרך הב' הוא עפ"י מ"ש התוס' בד"ה אונין וכו' הא דנקט אונין טפי מדיו כו' משום דהתם פשיטא דליכא מעשה אבל באונין וכו' ועוד בהנך לא הזכיר כלים. והנה דברי התוס' יספיקו בקושית אונין אבל בקושי' מוגמר שג"כ הכלי אינו עוש' שום מעש' כמו בדיו וכמו כן לא הוזכר שם כלי וא"כ המקשה הזה לא אסיק אדעתיה סברת של התוס' א"כ למה הקשה ממוגמר ולא הקשה מדיו אלא דהא ל"ק דרוצה מתחלה להקשות מברייתא גופא מרישא לסיפא אבל עכ"פ הי' דעתו להקשות אח"כ מדיו ג"כ אלא כאשר תירץ לו משום דלא עביד מעשה שוב הוה ניחא לי' דיו ודילג רישא דמשנתנו והקשה מאונין. וזה כוונת רש"י מוגמר וגפרית והה"ד לכל הנך דמתני' כל הנך דייקא אף שאח"כ לא הקשה רק מאונין ומצודות ולא הקשה מדיו היינו אחר ששמע התירוץ שעל מוגמר אבל לעת הזאת שהקשה ממוגמר הי' דעתו דקשה מכל הני דמתני' אפילו מדיו: הדרך השלישי ע"פ מה שכ' לעיל בגמ' דבשביל קושית מוגמר וגפרית לא הי' צריך להקדים דלב"ה אית להו שביתת כלים דאף אי מוקמת לה כב"ש קשיא רישא אסיפא וזה הי' ק"ל לרש"י ולכן פירש"י והה"ד לכל הני דמתני' הי' בדעתו להקשות תיכף ובשביל הני דמתני' הקדים דלב"ה אית להו שביתת כלים:

תוס' ד"ה ונימא מר וכו' דרבה סבר דברייתא דשביתת כלים ב"ש והיכא דעביד מעשה אבל וכו' ומצודות דמתני' בלתי וקוקרי. יש להקשות כיון דלרבה לב"ש לחוד הוא דאית להו שביתת כלים וב"ה לית להו וסברי שפלוגתא בין ב"ש וב"ה בשביתת כלים א"כ מי הכריחם לומר דדוקא בעביד מעשה אית לי' לב"ש שביתת כלים דבשלמא רב יוסף ללישנא קמא דמוקי שביתת כלים כב"ה על כרחין מוכרח לחלק בין עביד מעשה או לא דאל"כ מוגמר וגפרית ואונין ומצודות למה שרי לב"ה אבל רבה דמוקי ברייתא דמוגמר וגפרית כב"ה למה לו לחלק לב"ש בשביתת כלים בין עביד מעשה אי לא עביד מעשה ולא עוד אלא שעל ידי זה הוכרחו לחדש לב"ש טעם גזירה ופליגי בתרתי בגזירה מבע"י אטו משתחשך ובשביתת כלים. והלא טוב טוב לומר דב"ש אית להו כל גווני שביתת כלים אפי' בלא עביד מעשה וממילא פליגי רק בשביתת כלים ולא בדבר אחר:

גם מה דסיימי התוס' דלרבה מצודות דמתני' בלחי וקוקרי הדבר יפלא דלרבה נוכל לומר דמצודות דמתני' בכל מיני מצודות מיירי דלב"ש בודאי דבכולהו אסור ולב"ה בכולהו מותר שהרי כתבו התוס' דרבה מוקי שביתת כלים כב"ש ובעביד מעשה מכלל דלב"ה אפי' בעביד מעשה לית להו שביתת כלים גם מה ענין לזה במה דכתבו דרבה ס"ל דשביתת כלים ב"ש היא ובעביד מעשה:

ונלע"ד עפ"י מה שכתבתי לעיל במתני' דעיקר דברי התוס' דמוקי לה בחורשין היינו לרב יוסף אבל לרבה אין הכרח לאוקמי בחורשין וכפי מה שתירצתי לעיל קושית בני הבחור מ' ישראל. והנה רבה ס"ל דדוחק לאוקמי משנתינו בחורשין וא"כ אי ס"ד דס"ל לב"ש שביתת כלים אפי' בלא עביד מעשה וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא מה מועיל כדי שיצודו וכי יודע אימתי יצודו אלא ודאי דלית להו לב"ש שביתת כלים בלא עביד מעשה ואין האיסור רק משום גזירה וכיון שיש שהות שיצודו אבע"י לא שייך גזירה אלא דלפי זה קשה הא אכתי צריך לאוקמי בחורשין דאל"כ תינח בלחי וקוקרי שרי בכדי שיצודו מבע"י אבל באוזלי ואוהרי דודאי שייך לב"ש שביתת כלים [וכמו"ש לעיל במתני' מה מועיל בכדי שיצודו אם לא מיירי בחורשין ולכן סיימו דרבה באמת מוקי למצודות דמתני' בלחי וקוקרי ואין הכוונה משום ב"ה דהרי לב"ה כל גווני מצודות מותרים דלב"ה לית להו שביתת כלים אפילו בעביד מעשה אבל הכוונה דבאוזלי ואוהרי לא מועיל לב"ש כדי שיצודו:

עוד נלע"ד כוונת התוס' במה שכתבו דמוקי בלחי וקוקרי עפ"י מ"ש לעיל במתני' [לחלק בין אוזלי ואוהרי ובין לחי וקוקרי) דאם במצודות מיירי באוזלי ואוהרי לא שייך משום גזירה דהרי אף אם עביד משתחשך אין כאן חיוב חטאת שהרי אין המלאכה נעשית על ידו לבדו שהרי הכלי גומר המלאכה אבל בלחי וקוקרי נעשה הכל על ידו לבד וא"כ באוזלי ואוהרי שייך רק שביתת כלים ובלחי וקוקרי שייך גזירה.

ומעתה אם איתא דלרבה מצודות מיירי בכל גווני א"כ על כרחין אית להו לב"ש שביתת כלים מדאסרי אוזלי ואוהרי ולמה לי' לרב יוסף להביא הברייתא ואי משום דממשנתינו אין ראי' רק בעביד מעשה א"כ גם בברייתא איכא לשנויי דמיירי בעביד מעשה.

ועוד נלע"ד דעכשיו יש לנו חומר בלחי וקוקרי מאוזלי ואוהרי דבלחי וקוקרי הטעם משום גזירה א"כ אפי' מפקיר להמצודה אסור אבל באוזלי ואוהרי שאין שייך גזירה והאיסור רק משום שביתת כלים א"כ במפקיר להמצודות שרי גם לב"ש ואיך יכלול במשנה אין שורין וכו' ואונין דלרבה ודאי הטעם משום גזירה שהרי בלא עביד מעשה ליכא גם לב"ש שביתת כלים וכיון שהטעם משום גזירה לא מהני הפקר וא"כ איך נקט כולהו בחדא מחתא אלא ודאי דלרבה מצודות מיירי בלחי וקוקרי:

ובזה עמדתי על דברי רש"י בד"ה לא קא עביד וכו' ולב"ש כיון דמונחין בגוויה היינו מעשה די י' וכבר כתבתי לעיל דכבר נדחק בזה הרש"א דמי דחקו לרש"י בזה דהרי ללישנא קמא דרב יוסף הך ברייתא כב"ה וא"כ איכא למימר דב"ש אית להו גזירה ובאמת גם במוגמר וגפרית אסרי ב"ש וגם טעם אונין לב"ש משום גזירה ולדידי ניחא דא"כ קשה המקשה שהקשה ממצודות א"כ הי' סבור דמיירי באוזלי ואוהרי ואפ"ה לא הוי קשה לי' אלא עפ"י הקדמתו שהקדים והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים דאורייתא דמשמע אי ב"ה לית להו שביתת כלים הוה ניחא והרי אעפ"כ הי' קשה לב"ש דבאוזלי ואוהרי ליכא איסור במפקיר ובאונין איכא איסור אפי' במפקיר אלא על כרחין שהי' סבור דלרב יוסף לית לי' גזירה כלל לב"ש וגם אונין ליכא איסור במפקיר וא"כ למה באינו מפקיר אסור לב"ש אלא ודאי דלב"ש כיון דמנחי היינו מעשה דילי':

ובמה שכתבתי ניחא לי מה שכ' המג"א בסי' רנ"ב ס"ק כ' שהבאתי לעיל להוכיח מדברי התוס' דברחיים אפי' עביד בשבת ליכא חיוב חטאת דאל"כ למה לי' לרבה למימר השמעת קול נוקי משום גזירה שהרי רבה ס"ל טעמי' דב"ש משום גזירה ונדחק המג"א עצמו מדברי התוס' במשנתינו בד"ה אין פורסין שכתבו דבמצודה איכא חיוב חטאת אף דאתי ממילא עיין שם. ולדידי ניחא דמידי דאתי ממילא שאין הכלי עושה שום מעשה הוא דאיכא חיוב חטאת ובמצודה שכתבו התוס' דאתי לידי חיוב חטאת מיירי דוקא בלחי וקוקרי אבל ברחיים שהכלי עצמו עושה מעשה [אדרבה] ליכא חיוב חטאת על האדם:

אלא שדברי המג"א לכאורה עדיין חסרי הבנה. מלבד הקושיא שנתקשו בדבריו כל האחרונים האלי' רבא ואה"ע ופ"י ותוס' שבת כאשר הבאתי לעיל. ועיי"ש מה שתי' שם דבהנך דברייתא ליכא בהו גזירה אבל עדיין ק"ל דאפי' יהיבנא סברתו דתיתי ברייתא כב"ש אף דאית לי' גזירה מ"מ כיון שהוא מקשה על רבה דנוקי ברייתא זו כב"ש א"כ לא הועיל כלום בסברתו דברחיים ליכא גזירה מ"מ שביתת כלים ודאי דאיכא ברחיים שהכלי ודאי עושה מלאכה גמורה שטוחן החיטים וא"כ מה הועילו התוס' שכתבו בסוף הדבור דרבה מוקי שביתת כלים כב"ש ובעביד מעשה והרי אכתי קשה נוקי משום שביתת כלים וכב"ש שהרחיים עושים מעשה. ונראה כוונתו דודאי על רבה ליכא קושיא דנוקי כב"ש כיון דלדידי' ס"ל השמעת קול סברא נכונה א"כ יותר טוב דנוקי כב"ה אלא דברי המג"א הם כך דלרב יוסף דמוכח דהשמעת קול סברא גרועה היא ויותר טוב לאוקמי כב"ש קשה למה הביא הברייתא ומה חסר לו להביא מהמשנה דאסרי ב"ש ואין לדחות דמשנתינו משום גזירה דתיתי מהי תיתי אכתי נימא דאסרי ב"ש רחיים כשם שאסרו אונין ומצודה ודיו:

אלא כיון שעיקר דברי המג"א לרב יוסף א"כ מה הוקשה לו מדברי התוס' במצודה והרי דברי התוס' במצודה עיקר הקושיא לרבה אבל לרב יוסף דמוקי משום שביתת כלים אין אנו מוכרחים כלל לומר שיש במצודה חיוב חטאת וכמו"ש לעיל במשנתנו בתוס' שם] וא"כ לרב יוסף שפיר ליכא ברחיים חיוב חטאת. אמנם לפי מ"ש ניחא דאכתי לא היה צריך רב יוסף להקדים הברייתא רק להוכיח ממשנתינו דלב"ש רחיים אסור דממ"נ אי ס"ל לב"ש שביתת כלים א"כ יש איסור ברחיים ומשום שביתת כלים ואי ס"ל לב"ש במשנתינו משום גזירה א"כ על כרחך יש במצודה חיוב חטאת וממילא דגם ברחיים איכא חיוב חטאת:

עם השמש. בעוד החמה זורחת: כלי לבן. שהוא קשה לכבס וצריך ג' ימים ומחמירין על עצמן כב''ש: שטוענין. את הזיתים בקורות בית הבד ואת הענבים בעיגולי הגת שלא היו עוצרין אותן בגלגל כמו שלנו אלא טוענין אותן בקורות כבדין והני דגת קרי עיגולין שהיו דפין עבין עשוין כעיגולין ושוין שטוענין אותן מבעוד יום והמשקה הולך וזב כל השבת ובגמרא (דף יט.) פריך מאי שנא דלא פליגי ב''ש בהא ומפרש משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת דכי אמרי' סחיטת זיתים וענבים אב מלאכה בפ' חבית שנשברה (לקמן דף קמג:) הני מילי בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו והיא תולדה דדש אבל הכא אין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים וכן ענבים דורכין אותן תחלה ברגל ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא דמי לדש: גמ' מאי שנא בכולהו כו' ל''ג לה הכא אלא לקמן במשנה ושוין שטוענין: מאן תנא נתינת מים לדיו. ואע''פ שלא גיבל הדיו זו היא שרייתן והוי לישה דידיה בהכי ומיחייב משום לש דהא מתני' ליכא גבול ואפליגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת הוא: האחרון חייב. משום לש שהוא אב מלאכה: אפר. לאו בר גיבול הוא: עפר. בר גיבול הוא לטיט של בנין: והא תניא. תרתי מתניתא חדא דאפר וחדא דעפר: מידי גבי הדדי תנינהו. חדא תניא ר' חייא וחדא תניא רבי אושעיא וחדא מינייהו תניא לעפר בלשון אפר: פותקין. פותחין עושין נגר קטן משפת המעין לגנה: מוגמר. לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף: גפרית. תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנן בגפרית והן משחירות וניכרות וקורין נייל''ר: קילור. תחבושת שקורין לוז''א: ואספלנית. רטייה: ברחיים של מים. וכ''ש ברחיים של יד ושל חמור דאדם מצווה על שביתת בהמתו: שיטחנו מבעוד יום. מפני שמשמעת את הקול ואוושא מילתא בשבת ואיכא זילותא: לרבות שביתת כלים. דכתיב לעיל מינה למען ינוח שורך וחמורך וגו': והשתא דאמרת בית הלל אית להו שביתת כלים. דהא על כרחיך האי מתניתא בית הלל מדשרי בהנך וקתני דרחיים אסור משום שביתת כלים: מוגמר וגפרית אמאי שרו. וה''ה לכל הנך דמתני' הרי המוגמר מונח בערדסקאות ונמצא כלי עושה מלאכה: לא קא עביד הכלי שום מעשה. אלא מונח על הארץ והן בתוכו אבל הרחיים עבדי מעשה ולב''ש כיון דמונחין בגווה היינו מעשה דיליה: מצודות דקא עבדי מעשה. שהפח נקשר ותופס העוף וכן יקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגלים כשנוגעין בו קופץ ומתחבר מאליו ולוכד: בלחי. חכה שקורין איימ''א שהדג בולעו ומהדקו והכלי אינו זז ממקומו: וקוקרי. שעושין סלים פיה אחד רחב ופיה השני קצר מאד והדג (ס''א והחיה) נכנס שם ומוציא ראשו בפי הקצר ואין גופו יכול לצאת וכשבא להחזיר ראשו לפנים ראשי קרומות נכנסין לו תחת לחיו דהשתא לא עביד כלי מידי: והשתא דאמרת כו' ב''ש היא. והא דריחים ב''ש וב''ש לא שני להו בין היכא דעביד כלי מעשה בין היכא דלא עביד דהא אסרי באונין דמתני' וכיון דב''ש היא:

אבל בשכר אסור פירוש שכיר יום בד''א בתלוש אבל במחובר אסור ובעיר אחרת בין בתלוש בין במחובר מותר אמר ר''ש בר כהנא בשם רבי אחא בשבת ובאבל ובע''ז הלכה כר''ש בן אלעזר ורבינו תם נמי כשבנה את ביתו לא סמך על תשובתו ולא רצה להתיר: ומיהו בשדה מותר כרשב''ג דבשדה רגילות לעשות באריסות ולא. בשכירות יום וכשישראל אומר לנכרי לתקן מנעלים או לקנות אל יאמר תעשה למחר דא''כ הוי כשכיר יום אלא תעשה לכשתרצה ואם הביא לו נכרי כליו ויודע שכבסן בשבת אסור ללובשן בשבת דאמר לקמן (קכב.) נכרי שהדליק נר בשביל ישראל אסור להשתמש לאורה (תוספות ישנים): אבל דיו דלאו בר גיבול הוא. והא דאמר בבמה מדליקין (לקמן דף כג. ושם) כל השמנים יפים לדיו איבעיא להו לגבל או לעשן לאו דוקא גיבול אלא האי גיבול היינו עירוב בעלמא ואם תאמר והא מורסן דאמר בפרק בתרא (דף קנה: ושם) דלאו בר גיבול הוא וקאמר התם ר' יוסי ברבי יהודה אינו חייב עד שיגבל וי''ל דהתם לגבי קמח קאמר דאינו בר גיבול אבל בר גיבול הוא טפי מדיו ולהכי לא מייתי מיניה הכא אדיו ומכאן קשה על המפרש אהא דאמר בביצה בפרק המביא (דף לב: ושם) קיטמא שרי היינו כשנותנין מים לתוכו לשרוק התנור סביב הואיל ולאו בר גיבול הוא והכא משמע דאדרבה דמידי דלאו בר גיבול הוא חייב טפי אלא יש לפרש קיטמא שרי בלא . מים לשרוק התנור סביביו וקמ''ל דלא גזרינן שמא יגבל בי''ט: ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. ואם תאמר הא דאמר בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קח:) שורין קילורין מע''ש ומניח תחת העין בשבת וא''כ בשבת נמי שרי להניח ויש לומר דלקמן מיירי באדם בריא ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג וליכא למיחש לשחיקת סממנים והכא מניח בעין לרפואה ולא שריא אלא מערב שבת: אונין של פשתן מאי טעמא שרו. הא דנקיט אונין טפי מדיו וסממנין וכרשינין משום דהתם פשיטא דליכא מעשה כלל אבל באונין התנור עושה קצת מעשה כשמחממו ועוד דבהנך לא הזכיר כלי אבל גבי אונין הוזכר התנור: ולימא מר משום שביתת כלים. ואם תאמר למאי דמסיק מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב''ש מאי פריך רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים וכי אינו יותר טוב כמו שמפרש רבה שמשמעת הקול ואתי כב''ה וי''ל דלא סבירא ליה לרב יוסף טעמא דהשמעת הקול כלל ומסתברא ליה טפי לאוקמה כב''ש משום שביתת כלים ונראה דרבה סבר דטעמא דב''ש לאו משום שביתת כלים הוא אלא סבר דטעמא דב''ש דגזרינן דילמא אתי למעבד בשבת דאי לרבה נמי טעמא דב''ש משום שביתת כלים למה היה צריך רב יוסף להביא הברייתא והא מתני' היא דאסרי בית שמאי משום שביתת כלים ועוד דאמר לקמן (דף יט.) הני דאי עביד להו בשבת חייב חטאת גזרו בית שמאי עם חשכה משמע דטעמא דבית שמאי משום גזירה ולא משום שביתת כלים ולרב יוסף לא תקשה אמאי [לא] אסרי בית שמאי טעינת קורה משום שביתת כלים דהתם אתי ממילא טפי מכל הנך דמתניתין ואם תאמר לרבה הך ברייתא דשביתת כלים אמאן תרמייה ויש לומר דרבה סבר דברייתא דשביתת כלים בית שמאי היא והיכא דעביד מעשה אבל היכא דלא עביד מעשה כי הנך דמתני' טעמייהו משום גזירה ומצודות דמתני' בלחי וקוקרי: והשתא דאמר רב אושעיא הא מני ב''ש היא. אומר ר''ת דהלכתא כרב יוסף דמוקי ברייתא כב''ש דהא רב אושעיא קאי כוותיה ולפ''ז ריחים מותרים דלדידיה לב''ה שרי אפי' היכא דקעביד מעשה ולא חייש להשמעת קול ולי נראה דרב אושעיא לא מוקי

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד