שבת יז ע"ב

דף יז - ב

אמר  טבי [שם איש] רישבא [פורס נשבין לצידת חיה ועוף] אמר שמואל: אף על גידולי תרומה, בו ביום גזרו. שאם זרע את התרומה, והיא ממין שזרעו כלה [כגון תבואה וקטניות], אין דין תרומה בגידולין מן התורה. ובגזירת י"ח דבר אמרו, שאף הגידולין דינם כתרומה, ואסורין לזרים, ולאוכלן בטומאה.

והוינן בה: ומאי טעמא גזרו בהם?

אמר רבי חנינא: גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל, ועינו צרה ליתנה לכהן. ויבוא לזורעה בשביל לבטלה מתורת תרומה. והרי הוא מבטל בכך את מצות נתינה, וגוזל את הכהן. ולכך תיקנו שלא תועיל הזריעה להפקיע מדין תרומה.

אמר רבא: לא משום כן גזרו. שהרי אי חיישינן לגברי דחשידי להכי [לבטל דין תרומה], מה הועילו חכמים בתקנתם. הרי מעיקרא, אפרושי תרומה נמי לא ליפרשו, ולא תהיה בידם תרומה כלל. ואף דלא חשידי על אכילת טבל, אכתי ניחוש שלא יפרישו כשיעור, כיון דאפשר למעבד תרומה חטה אחת, ובהכי נפק מידי טבל. כדאמר שמואל: חטה אחת פוטרת את כל הכרי! ^[1]

ומדלא קעבידו הכי, אלא הפרישו תרומה כשיעור שנתנו בה חכמים [אחד מחמישים לעין בינונית], בהכרח הימוני מהימני הם במצות תרומה. ואם כן, ליכא למיחש שיבטלוה על ידי זריעה.

אלא אמר רבא: טעמא דגידולי תרומה כתרומה, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן. שאם תועיל לה הזריעה לבטלה מתורת תרומה, חיישינן דלמא משהי לה גביה עד שעת הזריעה ולא ישרפנה, ואתי לידי תקלה, לאוכלה בטומאה ^[2]. אבל השתא דלא מהני הזריעה להתירה לזרים לא יבואו להשהותה. [ואף שיועילו לבטל את טומאתה ולהתירה לכהנים, לא ישהו אותה משום ריוח פורתא זה, ולא יפסידו את הקרקע בזריעתה. אלא יעדיפו לזורעה חולין, שדמיהם מרובין משל תרומה. תוספות, על פי הברטנורא].

ואידך גזירה די"ח דבר, מאי היא?

אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: אף [הא דתנן לקמן]: מי שהחשיך לו היום בערב שבת כשהוא בדרך, וקרבה השבת לבוא, נותן את כיסו לנכרי, כדי שלא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. ואף שמן התורה יכול לטלטלו פחות מד' אמות בכל פעם, גזרו שלא יעשה כן. ואף זו מגזירת י"ח דבר היא. ובו ביום שעלו לעליית חנניה בן גרון גזרו אף גזירה זו.

ועד השתא מנינו י"ז דברים, והם: אין קורין לאור הנר, ואין פולין ^[3], ותשעה דברים הפוסלים תרומה. הרי י"א. ועוד ששה: שוכח בחצר, ומרדע, ובנות כותים, ובוצר, וגידולי תרומה, ונותן כיסו ^[4].

ואידך [הגזירה הי"ח] מאי היא? אמר באלי אמר אבימי סנוותאה: פתן של נכרים, ושמנן, ויינן, ובנותיהן, כולן מי"ח דבר הן. וכולהו חדא גזירה היא. שהרי כל אחד נגזר מחמת חבירו, כדלקמן. והיא הגזירה הי"ח.

ובגזירת "בנותיהן", פליגי אמוראי בעבודה זרה. חד אמר, דהיינו יחוד עם בנותיהן. ולחד מאן דאמר, גזרו שיהיה בהן טומאת נדה מעריסותיהן [כמו דגזרו בבנות כותים. ואיצטריך למיגזר בתרוייהו, משום דליכא למילף כותים מעכו"ם, וכן איפכא. כמבואר בתוספות לעיל טז ב].

ותו הוינן בה: הניחא לרבי מאיר, שגזר אף בשוכח כלים בחצר, שפיר הוו י"ח דבר.

אלא לרבי יוסי, דלא גזר בו, הא בצר ליה חדא, ושיבסרי בלבד הויין. [והוא הדין דהוי מצי למיפרך לרבי טרפון, דלית ליה מרדע. תוספות].

ומשנינן: איכא עוד, הא דרב אחא בר אדא.

דאמר רב אחא בר אדא: גזרו על פתן של נכרים משום שמנן. שאם לא נאסור פתן, לא יזהרו בגזירת שמנן. ועל שמנן גזרו משום שלא יבואו להתיר יינן.

ומפסיקה הגמרא באמצע דברי רב אחא, וקא פריך:

וכי מאי אולמיה דשמן מפת? ולמאי איצטריך למימר דפתן משום שמנן? תיפוק ליה דכשם ששמנן אסור משום יינן, הוא הדין נמי פתן.

ומשנינן: אלא הכי קאמר רב יצחק: גזרו על פתן ושמנן משום יינן. ^[5]

ועל יינן משום בנותיהן. שאם ישתה מיינם יבוא להתייחד עמן.

ועל בנותיהן גזרו משום שלא יכשילום בדבר אחר [עבודה זרה].

[למאן דאמר ד"בנותיהם" היינו דטמאות כנדות, על ידי שגזרו בהן טומאה, יפרשו מהם ולא ימשכו אחריהם לעבודה זרה. תוספות].

ועל דבר אחר שלא נתפרש כאן, גזרו משום דבר אחר.

והוינן בה: מאי "דבר אחר"?

אמר רב נחמן בר יצחק: "דבר אחר", הוא גזירה שגזרו על תינוק נכרי, שאפילו אם אינו זב, דינו כזב ^[6], והרי הוא מטמא בזיבה. וגזרו כן, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו, ב"דבר אחר", כלומר, במשכב זכור. וגזרו כן על תינוק נכרי מבן ט' שנים ויום אחד, שמאז הוא ראוי לביאה [עבודה זרה לו ב].

ואף גזירת תינוק נכרי, בו ביום גזרו.

ובהכי נשלם מנין י"ח דבר.

ושוב מקשינן: אי הכי, דכל אלו ממנין י"ח דבר הם, לרבי מאיר, נמי תשסרי [תשע עשר] הויין! דהרי איהו קחשיב נמי לשוכח כלים בחצר. ואנן, "י"ח דבר" תנן.

ומשנינן: הא דאוכלין וכלים שנטמאו במשקין, שנעשים שניים ופוסלין את התרומה, בחדא גזירה חשיב להו רבי מאיר. ^[7] אבל רבי יוסי קא חשיב לאוכלין וכלים כשתי גזירות נפרדות.

מתניתין:

א. בית שמאי אומרים: אין שורין קודם השבת דיו במים, ולא סמנים לצבע, ולא כרשינין למאכל בהמה, בכדי שתגמר מאליה מלאכת שרייתן בשבת עצמה. אלא מותר לשרותם רק אם נותר די זמן בכדי שישורו [שתגמר שרייתן של] הדיו והסימנים והכרשינין מבעוד יום, קודם כניסת השבת.

ובית הלל מתירין, אף אם תגמר שרייתן בשבת.

בית שמאי אומרים: אין נותנין קודם השבת אונין [אגודות] של פשתן מנופץ לתוך התנור, בכדי שיתחממו ויתלבנו בשבת, אלא בזמן שיש בו בכדי שיהבילו [יתחממו] מבעוד יום.

ולא נותנים את הצמר ליורה בשביל לצובעו, אלא בכדי שיקלוט את העין [הצבע] שביורה מבעוד יום.

ובית הלל מתירין ליתנן קודם השבת, אף שימשיכו להתלבן או לקלוט את הצבע בשבת עצמה.

בית שמאי אומרים: אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים ^[8] אלא כדי שיצודו מבעוד יום. ^[9] ובית הלל מתירין אף אם יצודו בשבת.

ושני טעמים נאמרו בגמרא בשיטת בית שמאי בכל ההלכות האלו. או שהן גזירה, מחשש שמא יבואו לעשותן בשבת. או שאיסור דאורייתא הוא. שצותה תורה על שביתת כליו של אדם בשבת, שלא תיעשה בהם מלאכה.

ב. ועוד נחלקו:

בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנכרי קודם השבת,

ואין טוענין עמו על החמור,

ואין מגביהין עליו משא על כתפו, אם יצטרך הנכרי להוליך משא זה ברשות הרבים בשבת. משום שנראה כמסייע לנכרי במלאכת הוצאה להוליך בשבת.

[כן פירש רש"י כאן. ולקמן הוסיף, שאסור משום שמתחלף בשלוחו ^[10]. והשליחות אסורה מדין "אמירה לעכו"ם].

ולא התירו זאת, אלא אם כן המקום שאליו אמור להגיע הנכרי קרוב דיו, בכדי שהוא יגיע למקום קרוב, קודם השבת.

ובית הלל מתירין אף אם יגיע הנכרי למקומו בשבת.

ג. ועוד נחלקו:

בית שמאי אומרים: אין נותנין קודם השבת עורות לעבדן נכרי, ולא כלים לכובס נכרי, אלא רק בזמן שיש בו בכדי שיעשו מלאכתן מבעוד יום. אבל באופן שאי אפשר שיעשה מבעוד יום, הרי זה נראה כאילו אומר לו שיעשה בשבת, ^[11] ואסור משום "אמירה לעכו"ם - שבות" ^[12] [מגיד משנה, פרק ו מהלכות שבת הלכה יב].

אלא אמר רבה ישראל כיון דאפשר למיעבד כשמואל ולא קא עבדי דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ותמצא במס' קידושין (דף נח) בסוף האיש מקדש ובמסכת בכורות בפרק יש בכור לנחלה ובשחיטת חולין בפ' ראשית הגז (חולין דף קלז).

ואידך אמר באלי גיותאה משמיה דרב פיתן ושמנן ויינם ובנותיהם כולן אסורין משמונה עשר דבר תמצא בפ' אין מעמידין בהמה (ע"ז דף לו) כבר הודו ואמרו בנותיהן דאורייתא היא דכתיב (דברים ז׳:ג׳) לא תתחתן בם והזכירו בזה הענין הרבה פנים ולא נתקיימו וביררו בסוף הדברים דאורייתא יחוד דאשת איש אתא דור גזר אפילו דפנויה אתו אינהו גזור אפילו יחוד דנכרית ונתבאר עוד בזה הפרק כי תינוק נכרי מטמא בזיבה בן ט' שנים ויום אחד לדבריהם אימתי ראוי לביאה בן ט' שנים ויום אחד אימתי מטמא בזיבה בן ט' שנים ויום אחד:

גידולי תרומה תרומה. אסיק' משום תרומה טמאה ביד כהן אבל משום טהורה ביד ישראל לא פי' דאפשר למעבד כדשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי ומפורשת הא דשמואל בסוף ע"ז. הא דאמר עולא והא דאמר באלי פשוטות הן:
י"ח דברים שגזרו בו ביום אלו הן שפוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון או אוכל שני אע"ג דסוגיין הכא כר' יהושע דאמר זה וזה שני הוא הא מיפרש בשחיטת חולין פרק השוחט (חולין דף לד ע"א) מימרא דרבה בר בר חנה (דילג) האוכל אוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני כי שנים הם והשותה משקין טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו עליו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין והספר והידים אבל טבול יום לא דאמרינן (פוסל האוכלין) סמי מיכן טבול יום כלומר טבול יום אינה גזירה אלא מן התורה פוסל.

האוכלין והכלים לר' מאיר דמחשב להו בחדא הרי ח' דברים הללו שפוסלין את התרומה גזרו בו ביום ועוד גזרו עשרה אחרים ואלו הן המניח כלים תחת הצינור וכל המטלטלין מביאין הטומאה והבוצר לגת וגדולי תרומה ומי שהחשיך ופיתן ושמנן ויינן ובנותיהן ודבר אחר הרי י"ח דברים אליבא דר' מאיר ולר' יוסי דאמר כי המניח כלים תחת הצינור לא גזרו בו אלא עדיין הוא מחלוקת פיחת זה ומחשב זה אוכלין והכלים שנטמא במשקין שניים הרי גם לר' יוסי י"ח דבר שגזרו ובנות כותים נדות מעריסתן ותינוק נכרי שיהא מטמא בזיבה כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו בעבירה:
ירושלמי ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה לחבית מלאה אגוזים כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין מחזקת פי' הוסיפו גזירות לגזור גזירות ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה לא הוסיפו ולא גרעו אלא התירו המותר ואסרו האיסור לחבית מלאה שמן אם יתן לתוכה מים מקיא השמן. תני רשב"י בו ביום גזרו פיתן ויינן וגבינתן וחמצן וצירן ומורייסן וכבושיהון ושלוקיהן ומלוחיהן ועל החליקה ושחיקה טיסני ועל לשונם ועל עדותן ומתנתן ובכוריהן ובניהן שנטמאו בזיבה מבן ט' שנים ויום אחד כדי שלא יהא תינוק ישראל מצוי אצלו במשכב זכור ובנותיהן מבת ג' שנים ויום א'. פת עימעמו עליה והתירוה במקום שאין פת ישראל מצויה מפני חיי נפש. שמן רבי ובית דינו התירוה מפני שלא פשט איסורו ברוב ישראל ופירושן במס' ע"ז [ל"ו ע"א]. רבי חייא רבה מפקד לרב אין את יכול מיכל כל שתא בטהרה אכול. ואין לא תהא אכול ז' יומין בשתא. מיכן היה ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה [לידי נקיות נקיות מביאה] לידי טהרה טהרה מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי רוח הקודש רוה"ק לידי חסידות חסידות לידי תחיית המתים תחיית המתים לידי אליהו ז"ל זריזות לידי נקיות שנאמר וכלה מכפר נקיות לידי טהרה שנאמר וכפר וטהר וגו'. תני בשם ר"מ כל הקבוע בא"י ואוכל חולין בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבקר ובערב מובטח לו שהוא בן העולם הבא:
אלו כולן ששנינו במשנתינו כגון שריית דיו ונתינת אונין של פשתן לתנור וכיוצא בהן:
הלכתא כב"ה דמתירין עם השמש.

מתני': אין פורשין מצודות חיה ועוף. פירוש: אף על פי שאינו צד בידים אפילו הכי גזרו דדילמא אתי ביה לידי חיוב חטאת, דפעמים שבשעת פרישתו ילכד חיה או עוף וחייב, כדתניא בתוספתא (פי"ג, ה"ה) הפורש מצודה לבהמה או עוף אם נכנסו לתוכה חייב, כך כתבו בתוס'. ואין אנו צריכין לכך אלא לרבה דקא מפרש טעמא דבית שמאי משום דכל מלאכה שהוא חייב עליה חטאת גזרו עליה מערב שבת, אבל לרב יוסף דמוקי פלוגתייהו בשביתת כלים אי דאורייתא אי לא, לא צריכי להך, דכל שמצודתו פרושה ולוכדת בשבת אסור משום שביתת כלים.

ואונין של פשתן. לרב יוסף דוקא בתנור מטלטל, הא בקרקע מותר שאין מוזהר על שביתת קרקעו.

בכדי שיצודו. ואם תאמר והיאך ידע מתי תבא החיה או העוף. ויש לומר דפורש במקום גדודי חיות דמסתמא יכנסו שם לזמן מועט. והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"ז) דמוקי [לה] בפורש בחורשין.

ד' גידולי תרומה ר"ל שזרע זרעונים של תרומה בדבר שזרען כלה כגון גרעיני חטה ושעורה ושאר התבואות והקטניות מן הדין פרחה תורת תרומה ממנה ומותרת אף לזרים ומ"מ יראה מסוגיא זו שהן מכח גזרות אלו כתרומה עצמה ולא מגזרת תרומה טהורה ביד ישראל שיחשד לזרעה כדי להפקיע תורת תרומה ממנה שהרי מ"מ בשעת זריעה הוא נעשה גזלן ואם על הגזל אתה חושדו יש לך לחושדו שלא יפריש כלל אלא משום תרומה טמאה ביד כהן שעומדת לשריפה שאינה ראויה לו אף לימי טומאתו ושמא יזרענה להפקיע טומאתה ולעשותה חולין שהכל מופקע מן הדין ממנה ר"ל הן שם טומאה הן שם תרומה ומתוך כך גזרו שתהא בחזקתה לתרומה ולטומאה וכן יראה בשני של פסחים לפי המסקנא שעשו מעלה לתרומה לענין זה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהן כחולין ופקעה מהן שם תרומה ושם טומאה אף לאחר גזרה ולא נשארה הגזרה אלא לאסרן לזרים הא ליאסר אכילתה בטומאה לכהן לא וכן היא בשני של פסחים בתחלת הסוגיא ולא אמרו גדולי תרומה כתרומה אלא לזרים ופירשו גזרת תרומה טמאה ביד כהן שלא ישהנה אצלו לזורעה כדי שתצא לחולין ולדעתם מותר לכהן לאכלם אפי' בטומאה אבל בזורע תרומה טמאה כתבו שאסורה הואיל ואסור' היתה כבר נדחית:

ה' המוציא בפיו וברגליו ובמרפקו ובאזנו בשערו ובאפונדתו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין וא"כ מי שהחשיך לו בדרך וכיסו עמו היה מן הדין להתירו לכתחלה בהולכתה הואיל ובכל מקום פטור במקום פסידא גדולה מותר שהרי זה באפונדתו הוא ואע"פ שמ"מ כך דרכו בחול אפשר לשנות ומ"מ חכמים גזרו ליתנה לנכרי ושלא יביאנה בעצמו בשינוי הוצאה ואם אין שם נכרי התירו לו מצד אחר בפרק אחרון להוליכה הוא פחות פחות מארבע אמות ולמדת שהבאה ע"י נכרי קודמת להולכה פחות פחות מד' אמות וכן יראה בפ' אחרון ומגדולי המחברים הקלו בהולכה פחות פחות מד' אמות יתר על הבאה שביד נכרי והוא תימה ושם יתבאר בע"ה:

ו' פתן ז' שמנן ח' יינן וכלם משום חתנות וענין יינם ר"ל סתם יינם ט' בנותיהם פי' אפי' ייחוד שלהם כמו שביארנו במסכת ע"ז זהו מנין שמונה עשר דבר ויש מונין בנות כותיים וצינור אלא שמונים פת ושמנם כאחת ויש מונין אין קורין ואין פולין בשמנה עשר דבר וכן בנות כותיים וצינור ומונין פת ושמן ויין ובנות כאחת הואיל וכלם מטעם א':

המשנה החמשית בית שמאי אומרי' אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' שורין ידוע ודיו שם לדבר שכותבי' בו ואמרו בכאן שורין דיו ענינו שלא ישרו עירוב סממני הדיו וסם הוא שם העקר אי זה עקר שיהיה ממיני העקרים ובלשון רבים סממנים וכרשינים הכוסמת לפי שבתחלה שורין אותה ואחר כך מאכילין אותה לשורים:

אמר המאירי המשנה החמשית וענינה בביאור החלק השלישי ר"ל בדברים שהותרה התחלת עשייתן בערב שבת אע"פ שהמלאכה נגמרת בשבת ומתוך שמשניות אלו נקשרות זו בזו נבאר את כלם ביחד והוא שאמר ב"ש אומרים אין שורין דיו וכו' ר"ל שריית העפצים במים להשחירן לכתוב בהן וכן סמנין וכן שריית סמנין ידועים בכל צבע וצבע לצבוע באותן המים וכן כרשינין ר"ל כרשינין קלופים ששורין אותם במים כשהם רכים ונימוחים שם קצת והמים מתעבים בסבתם ונעשים כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכו ומאכילין לבהמה להשמינה ויש מפרשים שמתוך שהם קשים מתרככים על ידי שרייה זו ומפרשים הכרשנים קטנית הנקרא ויצא"ש ובכל אלו אוסרים ב"ש לעשותן סמוך לחשיכה ופירשו הטעם בגמ' מפני שהמלאכה נגמרת בשבת ע"י כליו והם סוברים שאדם מצווה על שביתת כליו כשביתת בהמתו והילכך לא יעשה כן אלא אם יש שהות שיגמר הענין מבעוד יום ולמדת שיש לדעת זה שביתת כלים אף במה שאין בו מעשה ובית הלל מתירין שאין להם אזהרה לשביתת כלים ומ"מ לענין שריית דיו יש מפרשים ששניהם סוברים שנתינת מים לדיו היא שרייתו ואין צרך לגבול אחר ואלו שרה בשבת אע"פ שלא גבל ר"ל הגסה בכף חייב חטאת ואם נשרה שיעור שרייתו מבעוד יום מותר אף לב"ש אע"פ שלא נתגבל ואם גבלו אחר שרייתו בשבת אינו חייב חטאת שכבר נעשה הכל ומאחר שהשרייה לבד מחייבת חטאת בשבת נאסר אף סמוך לחשיכה הואיל ושרייה נאסרה בשבת ואלו היה צריך לגבול לא היתה השרייה מחייבת חטאת והיה מותר לשרות אף לב"ש סמוך לחשיכה שלא גזרו אלא במלאכה שאלו עושה בשבת חייב חטאת ואף בזו ב"ה מתירין הואיל וע"י כליו נעשית והלכה כב"ה ומ"מ לב"ש שאלו בגמ' נר וקדרה וגיגית כלומר היאך מדליקין את הנר סמוך לחשיכה והיא דולקת בשבת או מניחין קדרה שאינה מבושלת כל צרכה ומתבשלת כל הלילה וכן שכר בגיגית שהמים עומדים על החטים או השעורים או איזה מין מן המינים שהשכר נעשה מהם והמים צריכין לשהות שם ונמצא כשמשליכן קודם שבת שהמלאכה נגמרת בשבת ומתרץ אפקורי מפקר להו ופירשו רבים שהוא צריך להפקירן עד שלא יהו קרויים כליו ומפני הצורך התירו לו בכך על ידי הפקר ויש מפרשים שסתמן של אלו הוא שמפקיר מפני שבימים מועטים נפסדים במלאכה זו ואין נקראים כלים:

המשנה הששית בש"א אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבלו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' אונין ערב המטוה שיהבלו בכדי שיעלה מהם הבל ושם האד בלשון חכמי' הבל וכן מנהג מבשלי המטוה להריק התנורים ולהשליך בהם מטוה הפשתים אחר שרייתו במים ואפר ויכסוהו בבגדים עד שיתלבן ויורה קדרת הצבע ואין מודים בזה בית הלל אלא בשני תנאים האחד שתהיה יורה עקורה ולא תהיה תחתיה אש שמא יחתה בגחלים והשני שתהיה היורה טוחה כלומר פיה סתום גזרה שמא יצניע הצבע בשבת פי' לקלוט את העין משיקבל הגוון והענין שיתחיל להצטבע:

אמר המאירי ובאה המשנה הששית אחריה לומר שלדעת ב"ש אין נותנין אונין לתוך תנור וכו' ונתינת אונין ר"ל אגודות של פשתן שמשימין אותם בקדרה ומניחין אותה קדרה מלאה מהם לתוך התנור והפשתן מתלבן וכן צמר ליורה לצבוע אא"כ יש שהות ביום באונין לקבל החום הצריך לכך והוא מה שאמר עד שיהבלו מלשון הבלא ובצמר שיקלוט את העין ר"ל את הצבע וב"ה מתירין הואיל ועל ידי כליו הוא נגמר ומשנה זו לא הוצרכה לדעת ב"ש ולמדה היתה מן הראשונה אלא שבא להשמיענו לב"ה שאין חוששין לחיתוי גחלים והטעם באונין מפני שהרוח קשה להם ונזהר הוא מלגלות ובצמר מפני שפירשוה בעקורה מעל האש ואם מחשש שמא יגיס בה להפך הצמר פירשוה בטוחה ר"ל שפניה טוחות בבצק או בטיט הא אם אינה עקורה וטוחה אף לב"ה אסור כשאינה עקורה שמא יחתה ובעקורה שאינה טוחה שמא יגיס בה והלכה כבית הלל:

המשנה השביעית אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' זה הפירוש מובן בעצמו:

אמר המאירי ובאה המשנה השביעית אחריה להשמיענו לדעת ב"ש שאין פורסין מצודות לחיה ועופות ודגים אלא בכדי שיעור שיצודו מבעוד יום ואף זו לב"ש לא הוצרכה אלא שבא להשמיענו לב"ה שאע"פ שיש כאן מעשה שעל ידי שהמצודה נדה ומתנועעת הפח נקשר והעוף נאחז אין אזהרה לשביתת כלים אף במעשה וכל שפרסן עם השמש מותר ולעולם מה שנצוד בהם אסור כל השבת לחולה או לכל אדם ביום טוב מטעם ספק מוכן וכ"ש בפירס סמוך לחשיכה שהוא ודאי שאינו מוכן ולא באנו בכאן אלא להיתר המלאכה ואע"פ שמ"מ הלכה כב"ה לענין פירוש מיהא צריך לחקור לדעת בית שמאי מה תועלת בפריסה מבעוד יום ושמא לא יבאו עד השבת ופירשוה במקום שהצידה מצויה שאין הדבר מצוי שלא ליכנס בקרוב וכן יש מפרשים מאחר שיש כאן שני ספקות לקולא והם שמא יבאו לשעתן ואם תמצא לומר באיחורן שמא יתאחרו עד למוצאי שבת הקלו בה אלא שיש כאן עוד מקום עיון והרי אפי' פירס בשבת אין כאן חיוב חטאת הואיל ומאליהן הן באות וכבר ביארנו שאין ב"ש גוזרין אלא בדבר שיש בו בשבת חיוב חטאת יראה שמאחר שאפשר שלא תוחל המלאכה מבערב שבת כלל ותעשה כלה בשבת כגון שלא תכנס עד השבת גוזרין בה:

המשנה השמינית בש"א אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ולא מגביהין עליו אלא כדי שיגע למקום קרוב ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' טוענין עמו הגבהת המשא עמו על גבי הבהמה ומגביהין עליו הגבהת המשא על גבו וענין מקום קרוב שיגיע הגוי לביתו ומקום ישיבתו קודם הכנסת השבת ובית הלל אומרי' כדי שיצא מפתח ביתו בלבד:

אמר המאירי ובאה המשנה הח' אחריה ללמד לדעת ב"ש שאין מוכרין חפץ לנכרי ולא טוענין עמו על החמור ולא מגביהין משא על כתיפו בביתו של ישראל עד שיגיע למקום קרוב ר"ל שיהא המקום שרוצה להוליכו שם קרוב עד שיגיע שם מבעוד יום וזו הוצרכה ללמד לדעת ב"ש שהרי גוי בדידיה קא נגע ואין שם כלי של ישראל אלא שהוא אוסר מפני שנראה כמסייעו למלאכת שבת וכל שאסור לעשותו בידים מן התורה אסור לו לגרום שיעשה ואע"פ שסיועו מבעוד יום היה שמא יחשוב הרואה ששלוחו הוא ובשליחותו עושה וב"ה מתירין עם השמש ר"ל שיצא הגוי מן הבית סמוך לשקיעת החמה:

המשנה התשיעית בש"א אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובית הלל מתירין עם השמש רשב"ג אומר נוהגין היינו בית אבא שהיינו נותנין כלים ללבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת ושוין אלו ואלו שטוענין בקורות בית הבד ובעגולי הגת אמר הר"ם פי' עבדן מעבד העורות וכובס הוא מכבס יריעות בגדי פשתן ונקרא בלשון חכמים קצר וגם כן בלשון ערב קצאר פי' הבגדים הלבנים הם צריכין כבוס יותר מן הבגדים הצבועים אבל הבגדים הצבועי' מותר לתתם לכובס ואפי' בערב שבת ואפי' לרשב"ג ואין הלכה כמותו אלא כבית הלל שהתירו לתת אי זה בגד שיהיה לכובס עם השמש ובלבד שיפסוק עמו השכר וקורת בית הבד הוא קורת הבד והענין כי אבן הגת יוריד אותו על הזיתים והן נשחטין ומתמצין כל השבת וגם כן יסבבו החבלים על הענבים הדרוכים כדי שיתמצו ויזובו כל השבת ועגול שם כל דבר עגול אצלם ומותר לעשות כל זה עם חשכה:

אמר המאירי שנאה המשנה התשיעית אחריה ללמד לדעת ב"ש שאין נותני' עורות שלנו לעבדן ולא כלים לכובס ר"ל בגדים אלא כדי שיעשו מבעוד יום מפני שנראה כמסייעו וגורם לו לעשות מלאכה בשבת והוצרכה זו ללמד לדעת ב"ש להודיע שהם מותרים אחר שנתנם מבעוד יום בכדי שיעשו ואם היו מרבים כל כך שהיה צרך להם יום או יומים שיתנם להם כשיעור זה ואע"פ שלא עשה הרי מ"מ לא יראה כשלוחו ואם מפני הכלים לא נאמרה שביתת הכלים אלא בכלים שהמלאכה נעשית בהם אבל אלו הם הם הנפעלים ר"ל שהמלאכה נעשית בגופן של כלים ואין כאן שביתה שהם הם המתכבסים וכן בכלים המתגמרים או המתגפרים ומה שאמר רשב"ג נוהגים היינו ליתן כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת כב"ש היא ומפני שכלי לבן כבוסם קשה להם וצריך להם שלשה ימים וב"ה מתירים אף באלו אחר שהשמש בעולם ואפילו סמוך לשקיעתו שהרי בדידיה קא טרח ופירשו בגמ' דוקא בקצץ והלכה כב"ה ושוין שטוענין בקורת בית הבד ובעגולי הגת בסמוך לחשיכה אע"פ שהיין או השמן זב בשבת מפני שאלו עשאן בשבת אין בה חיוב חטאת ואע"פ שהסחיטה אב מלאכה לא נאמר כן אלא בשלא נתרסקו מבעוד יום שהוא מפרק ומוציא דבר מתוך מה שהוא גדל בו והוא תולדת דש אבל אלו דרכן לרסקם תחלה זתים בריחים וענבים בדריכה ואח"כ נותנים את הקורה ואת העגול עליהן:

המשנה העשירית אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום אין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה ר' אליעזר בן יעקב אומר כדי שיקרום התחתון שלה אמר הר"ם פי' חררה חלה פי' קרמו פניה כלומר שקרמו וקפאו פני החררה שהם כלפי אויר התנור ור' אליעזר סבר כי אפי' לא נשאר מן היום אלא כדי שיקרמו פניה הדבקים בחרס התנור שהם קופאים קודם מן הפנים שהם כלפי אויר התנור ואין הלכה כר' אליעזר ואמרו כדי שיצולו בכדי שיהיו ראויים לאכילה ואע"פ שלא נשלם בישולם:

אמר המאירי ובאה המשנה העשירית לדברי הכל לומר שאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ומפרש בגמ' כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי והוא עד שליש הבישול שאין לגזור לחיתוי גחלים אחר שהגיע לצליה בשיעור זה שבלא חיתוי ימהר להגמר צלייתו וראוי לאכלה בלילה הא פחות מכאן אסור מחשש חיתוי ובבישול הואיל ואין הבישול ממהר כל כך אין שוהין על כירה שאין גרופה וקטומה אלא חמין שהוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו הואיל ובישולו מתאחר יבא לידי חיתוי וכן הלכה אין נותנין את הפת בתנור וחררה על הגחלים אלא שיהא שהות ביום בכדי שיקרמו פניה ר"ל העליונים ובשיעור זה מיהא מותר אע"פ שלא יקרם התחתון שהוא מתאחר בקירומו מפני שהלחות מצנן את דופן התנור שהפת רדוי בה שמאחר שהרבה אוכלין כמותה אין כאן חשש חיתוי ור' אליעזר מחמיר אא"כ בכדי שיקרום התחתון ויש מפרשים שקרימת התחתון הוא קולא והביאוה מן הירושלמי ולא יראה כן ומ"מ הלכה כר' אליעזר ובגמרא יתבארו בה קצת דברים בע"ה:

המשנה האחת עשרה משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין צריך שתצית את האור ברובן ר' יהודה אומר אף בפחמין כל שהן אמר הר"ם פי' משלשלין תולין עם חשכה כשיחול ארבעה עשר בניסן ערב שבת ולא נגזור שמא יחתה בגחלים כדי למהר הבשול כי בני חבורה זריזים הם ופי' מאחיזין את האור מדליקין או מבערין והעקר מאחיזין את האור ומדורה כמו מוקדה או יקד ובית המוקד מפורש במסכת תמיד והיא לשכה שהיו קורין אותה בית המוקד והיתה שם מדורת אש בוערת תמיד ולפיכך נקראת אותה לשכה בית המוקד והצורך אליה כי ידוע בקבלה שאי אפשר בלי הבערת אש על המזבח בכל יום ואע"פ שהיה שם אש מן השמים והוא אמרם מצוה להביא אש מן ההדיוט והתירו להדליק האש בראשי העצי' באותה מדורה עם חשכה ולא נחוש שישלח ידו לדחות את העצים לגבי האש כדי שתגמר הבערתן כיון שנכנסה שבת ולא נגמרה הבערתן לפי שהכהני' זריזין הם אבל בשאר מקומות אין עושין מדורה אלא בכדי שיצת האור ברובן וכן אמרו כדי שיוצת האור ברובן ויודע זה כשתהא שלהבת עולה מאליה מבלי סיוע ונפיחה והבאת עצי' דקים תחתיה ואין הלכה כר' יהודה שאמר שיאחז האש בראשי הפחמין עם חשיכה ואינו צריך לרובן:

אמר המאירי ובאה המשנה הי"א לדברי הכל לומר שמשלשלין את הפסח לתנור ר"ל תחוב בשפוד ותלוי באמצע אויר התנור שגחלין מפה ומפה בסמוך לשקיעת החמה שלא יגיע לשליש הבישול עד שקדש היום שמאחר שאין פסחים אלא בחבורה בני חבורה זריזים הם ומאחיזין את האור ר"ל מאחיזין את האור במדורת בית המוקד והוא לשכה שבמקדש שבה הכהנים מתחממין במדורת אש הניסקת לשם מצד שהולכין יחפים על הרצפה שהרצפה כלי שרת ואין דבר ראוי להיות חוצץ בינה לבין הרגלים כדין כלי שרת בינו ובין היד ואמר שמאחיזין האור מעט בעצים ומתבערת משתחשך ואין חוששין אחר שלא נעשו העצים גחלים שיבאו לידי חיתוי שהכהנים זריזין הם אבל בגבולין צריך שיאחוז האור ברובן ר"ל ברוב כל בקעת ובקעת בעביה מתוכה ובהקיפה מבחוץ ור' יהודה מיקל בגבולין באש של פחם שיאחיזו בה האור מעט עם השמש ויתבער משתחשך שאין חיתוי צריך בה וכן הלכה:

זהו ביאור משניות אלו ופסק שבהם ודברים שנכנסו תחתיהן בגמ' להשלמת ביאור ענינים אלו עם שאר דברים שנתגלגלו בה אלו הן:

בפי' רש"י בד"ה אי חשידי כו' לא ליפרשו אלא חטה אחת מן הכרי כו' עכ"ל הד"א ור"ל הא דפריך אפרושי נמי ליפרשו סמיך אדלקמן כשמואל דחטה אחת פוטרת וא"כ לא ליפרשו אלא חטה אחת כדי לתקן טבלה אלא ע"כ דלא חשידי להכי משום גזילת כהן אבל דלא ליפרשו כלל ודאי דלא פריך ליה דמשום איסור טבל ודאי כ"ע חוששין וק"ל:

בד"ה אוכלין וכלים מטמאין משקין חדא כו' עכ"ל כ"ה בכל ספרים ישנים שבפרש"י ומהרש"ל הגיה בפרש"י אוכלין וכלים שנטמאו במשקין כו' ולפי הגהתו זו מחק בגמ' שנטמאו במשקין שזה הוא שהוסיף רש"י בפירושו לפי דעתו וא"א ומי הוא שישגיח במחקים כאלו אבל כל ספרים הישנים נכונים הם בגמרא אוכלים וכלים שנטמאו במשקין כו' שהוא לשון המשנה בעצמו שהביא לעיל גם כל פירש"י שלפנינו ישרים הם ור"ל אוכלים וכלים ודאי ב' דברים הם אלא דמטמאין של שניהם חד הוא דהיינו משקין מש"ה חשיב להו כחדא וק"ל:

תוספות בד"ה דילמא משהי כו' אלמא לכהנים שרי וי"ל כיון דאין כו' עכ"ל נקטו הכי למאי דס"ד מעיקרא התם דשרי לאכול לכהנים ולא אסור אלא לזרים אבל למסקנא אסור לאכול אף לכהנים ולאו משום טעמא דהיסח הדעת כמ"ש מהרש"ל דהאי טעמא נמי לא קאי התם אלא משום מעלה עבוד רבנן דלא תיהני זריעה להיתר אכילה אפילו לכהנים כדמסיק התם אבל לטהר מידי טומאה ודאי דמהני זריעה וזה שדקדקו בתירוצם משום ריוח (פורתא) שמטהרין לא כו' דהיינו למסקנא שאין כאן ריוח אלא לטהר דלאכילה לכהנים נמי אסור גם מה שנדחק מהרש"ל לומר שר"ל דרש"י ג"כ נתכוין כדברי התוס' אין צורך דגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה עכ"ל מרש"י ודאי לא משמע כן ודו"ק:

בד"ה הניחא כו' אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו א"נ הבא ראשו כו' עכ"ל ק"ק מאי קשיא להו לעיל גבי ידים הבאות מחמת ספר נמי בו ביום גזרו והוי טפי מי"ח דבר אימא דאוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו והבא ראשו ורובו כו' וטהור שנפלו כו' נמי חדא חשיב להו דהשתא א"נ ידים מחמת ספר בו ביום גזרו לא הוי טפי מי"ח דבר ודו"ק:

ודע שבעל המאור לא חשיב אין פולין ואין קורין בכלל י"ח דבר שנחלקו בו וצ"ל שהוא מפרש בי"ח גזרו ובי"ח נחלקו דאמר שמואל היינו בי"ח דבר גזרו בלא מחלוקת ובי"ח אחריני נחלקו ודקאמרי' לעיל אין פולין ואין קורין כו' ואלו מן הלכות היינו מן י"ח הלכות שגזרו בו ביום ולא הוו מי"ח שנחלקו בו וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בי"ח גזרו ובי"ח אחריני נחלקו מיהו מה שהוסיף בפי' הרמב"ם לומר עוד י"ח אחריני שהושוו בהן אינו ע"פ תלמוד שלנו דמסיק אהא דתני הושוו דהיינו באותן שנחלקו בו ביום למחר הושוו בהם והוא ע"פ הירושלמי כמ"ש בספר הראב"ן ע"ש ודו"ק:

בד"ה אין נותנין כו' אבל קבלנות דמחובר דהוי ברשות ישראל כו' עכ"ל לאו דוקא ברשות ישראל דצורך מחובר אף ברשות נכרי מפרסמא מילתא ואסור והכי מוכח בירושלמי שהביאו דאמר בד"א בתלוש אבל במחובר אסור דהיינו ע"כ אפילו ברשות נכרי צורך מחובר כמו לסתת אבנים הוא דאסור דבבית ישראל תלוש נמי אסור וכ"ה בתוס' סוף פ"ק דע"ז וברא"ש ע"ש וק"ל:

בגמ' אמר רבא אי חשידי אפרושי נמי לא ליפרשו אלא כיון דאפשר למיעבד חטה אחת כדשמואל וכו' מהימני אלא נזירה משום תרומה מטאה וכו' כך נראה שהיתה הגירסא לפירוש התוס' ומפירש"י נראה שגורס אי חשידי להכי לא לפרשו אלא חטה אחת מן הכרי כדשמואל אלא גזירה משום תרומה טמאה וכו':

ברש"י ד"ה שמטמא בזיבה ואפילו אינו זב כצ"ל:

ד"ה אוכלין וכלים שנטמאים במשקין וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כיון דאפשר למיעבד כדשמואל מהימני הקשה ריב"א תרומת מעשר דלא אפשר למיעבד כשמואל ליגזר ר"ל למה הוצרך למיהדר משינויא קמא וקאמר אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן נימא דהא דגזרי גידולי תרומה שיהיו כתרומה היינו בתרומת מעשר שמפריש הלוי שלא יהיה עינו צרה לתתו לכהן ויזרענה לבטלה מתורת תרומת מעשר דהתם ליכא להוכיח דמהימני דהא התם לא אפשר למיעבד כשמואל להפריש חטה אחת דזה אינו כ"א גבי תרומה גדולה דלא נתנה בה התורה שיעור ותירץ ר"י דמ"מ אמת הוא וכו' ורוצה לפרש טעם אחד בכולן ר"ל לכך קאמר משום תרומה טמאה ביד כהן כזה דזה הטעם שייך גם בתרומה גדולה:

ד"ה דלמא משהי להו וכו' וקשה לר"י דאמר בהדיא פרק כל שעה טהורות מלטמא ואסורים מלאכול וכו' אלמא לכהנים שרי יש לתמוה על דברי התוספות הללו דהא התם בפרק כל שעה לא קאי הכי במסקנא אלא מסיק שם דמעלה עשו בתרומה דאין זריעה מועלת בה לטהרה מתורת תרומה טמאה להתידה באכילה לכהנים והא דקתני טהורה מלטמא היינו שאינה מטמאה לאחרים בנגיעתה אבל לענין אכילה נשארת בטומאתה ואסורה באכילה אף לכהנים כמו שפירש"י כאן וצ"ל על כרחך דלא מקשה ר"י קושיא זו אלא לפי מה דהוה סלקא אדעתא דהתם מעיקרא דהוה מפרש דהא דקתני ואסורים באכילה היינו לזרים אבל לכהנים שרי לפי אותו ס"ד מקשה ר"י והיאך היה ס"ד לפרש הכי הא מסיק הכא דהא דגזרו על גידולי תרומה שיהיו כתרומה היינו גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהה לה ואי אמרת דלאחר זריעה נטהרה מטומאתה ומותרת לכהנים באכילה א"כ השתא נמי משהה לה כדי לטהרה שתהא מותרת באכילה לכהנים ותירץ דמשום האי רווחא פורתא לא ישהה אותה וכו' וכן משמע שם בתוספות ד"ה טהורות מלטמא כן נ"ל ליישב בדוחק אבל אין לשון התוספות דהכא משמע כן דמדהקשו קושיא זו על פירוש הקונטרס דפירש דגזרו דאפילו יזרענה דהויא טמאה משמע מלשונם דלפי האמת מקשו דאל"כ למה תלי קושיא זו בפירוש רש"י ודו"ק:

ד"ה על פתן וכו' שלא בפני ע"ז פי' כל מקום שמוצא הנכרי יין הוא מנסכו לע"ז אע"פ שאין אז הע"ז בפניו:

ר"ה הניחא לר"מ וכו' מדקתני בברייתא אלו מן ההלכות וכו' פירוש לשון רבים ולא קתני כי אם הני תרתי ש"מ דבתרי קא חשיב להו:

בא"ד ומיהו קשה דלא מני רש"י הך דלא יאכל הזב וכו' ולפי זה אוכל ראשון ואוכל שני וכו' פירוש ולפי זה דאנו צריכין למנות הך דלא יאכל הזב עם הזבה צריך לומר דאוכל ראשון ואוכל שני הדא חשיב להו וכו':

ד"ה אין מוכרין לנכרי כו' אע"ג דאי עביד להו בשבת לא מחייב חטאת וכו' פירוש ולקמן בגמרא מפרש דלא גזרי ב"ש אלא בהנך דאי עביד להו בשבת הוה חייב חטאת מ"מ בהנך גזור כיון שנעשית בידים על ידי נכרי ואהנך לא קאמר בגמרא דבעי חיוב חטאת אבל בהנך דברים דרישא דאינו עושה איסור בידים וכו' פירוש כגון אין שורין ואין נותנין ואין פורשין דאין עושה המלאכה בידים אלא שנעשית מאליה ולכך לא גזרו עליהם בע"ש סמוך לחשיכה אלא היכא שהוא באותו ענין שאם עשה אותה בשבת הוי אתי לידי חיוב חטאת כגון בפורשין מצורות לא גזרו עליהם אלא היכא שהוא בענין שלפעמים שבשעת פרישתו ילכוד ואם עשה כן בשבת הוי אתי לידי חיוב חטאת אז גזרו עליהם בע"ש וכמו שמשמע מדברי התוס' לעיל בד"ה אין פורשין אבל אם הוא בענין שא"א שבשעת פרישתו ילכוד דאז אפילו אם היה פורש בשבת עצמו לא אתי לידי חיוב חטאת לא גזרו עליו בע"ש וכן תנן בסוף מתניתין ושוין אלו ואלו שטוענין קורות בית הבד וכו' ומפרש בגמרא דטעמא דלא גזרו ביה ב"ש משום דאפילו אי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת וכפירוש רש"י שם משום דנעשית מאליהן:

בא"ד והיינו טעמא דאין נותנין עורות לעבדן ר"ל דאע"ג דאף אם היה נותנן לעבדן נכרי בשבת אין בזה חיוב חטאת דאין בנתינה חיוב חטאת מ"מ כיון שהנכרי עושה בשבת בידים דבר שישראל אסור מן התורה גזרו ביה רבנן עם חשיכה:

בגמ' מאי טעמא אמר רבא מפני כו' כצ"ל:

גמ' אלא אמר רבא ישראל נמחק:

שם אלא אמר רבא גזירה משום כו' כצ"ל. ונ"ב אף שלא מצאתי נ"ל להגיה כן כי כך משמע מפירש"י ואף מדברי התוס' למעיין בהם ודו"ק:

תוס' בד"ה דילמא כו' וי"ל כיון כו'. נ"ב נראה בעיני מדלא כתבו התוס' אלא צריך לפרש כו' וכתבו וי"ל כו' משמע שאינם סותרים פירש"י כי מה שפירש"י הוא לפי המסקנא דהתם דאוסר אף לכהנים וכן פסק בסמ"ג בהלכות תרומה אלא שהתוס' הקשו מתחלת הסוגיא דהתם דאינו אוסר אלא לזרים איך מבינים הך גזירה כו' וק"ל. ומה שפירש"י דאפי' יזרענה דהוי טמאה לאו דוקא קאמר שהרי בהדיא שנינו שם שטהורין אלא כלומר שנשארו באיסורן כאילו הן טמאין לענין זה שאסורים לכהנים והטעם שנפסלו בהיסח הדעת כדאיתא התם להדיא ולא מהני האי גזירה אלא שדין תרומה עליהן ופסולין בהיסח הדעת לאפוקי אם היו חולין גמורים הוי שרי וק"ל (עיין במהרש"א):

גמרא א"ר אי דחשידי כו'. קשה דא"ל דלעולם לא חשידי אלא דגזרין משום ישראל שנפלה לו תרומה מבית אבי אמו כהן דחס עליה למוכרה בזול ויזרענה ואתי לידי תקלה שיאכלנה וי"ל:

גמרא על פתן משום שמנן מאי אולמיה כו' אלא גזרו על פתן ושמנן כו'. והרע"ב ל"ד במש"כ על פתן משום שמנן כו':

ת"י בתד"ה כיון. וריב"א כו' לא היו מפרישין כלל כו'. קשה ממ"ב פ"ח דפאה ובן לוי נאמן לעולם ע"ש בפי' הרע"ב:

תוס' ד"ה הניחא. מיהו קשה דלא מני רש"י הך דל"י הזב כו' דקתני לה במתניתין. ול"נ דדעת רש"י מדקתני כיוצא בו כו' משמע דדין זה אין עיקר מקומו פה אלא דתני ליה הכא משום דדמי לדיני דלעיל לכן ס"ל דודאי לא קאי ואלו כו' עליו וע' תוי"ט מ"ג שהעיר מעין זה:

[תד"ה אין מוכרין כו'. כדפי' בקונטרס. הוא לקמן (יח:) בד"ה אלא כדי שיגיע] :

במשנה וכרשינין. פי' הרמב"ם כוסמת וכתב התוי"ט שהוא סובר שכוסמת אינה כוסמין שנחשבת בה' מינין ובירושלמי ריש חלה הביאו הר"ש שם יליף הא דה' דברים חייבים בחלה מקרא דושם חטה שורה כו' וכוסמת זו הכוסמין ומשמע דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא מדפריך עלה ולמדין מן הקבלה אך מצינו במו"ק פ"ג ה"ה דקאמר שם מנין לאבל מה"ת שבעה שנא' ויעש לאביו אבל ז"י וז' ימי אבילות אינן אלא מדרבנן ואפ"ה פריך עלה ולמדין דבר קודם למ"ת:

שם אלא כדי שיגיע למקום קרוב. פרש"י כלומר וכו' וכן בפירוש הרמב"ם שיגיע לביתו כו' ואין לשון למקום קרוב סובל פירושם דהל"ל כדי שיגיע לביתו כלישנייהו וזהו לקמן (יח ב ויט) בברייתות יהיה המקום קרוב או רחוק לכן הנלע"ד דדעת תנא דמתניתין אליבייהו דלא בעינן לביתו ממש אלא כדי שיגיע לבית שבעירו היותר קרוב וכדעת ב"ה בברייתא לקמן (יח:) לת"ק דר"ע וקרוב בעיני לומר דגם דעת ר"ע אליבא דב"ש כן בכדי שלא להפליג מחלקותן אלא שלא חש כ"כ לפרש דברי ב"ש ומסתמא ממילא ומתניתין כוותיה ועמ"א רמ"ז:

שם וב"ה מתירין. מלשון הרמב"ם בחבורו פ"ו הי"ט וכ' וביותר מלשון הטוש"ע רנ"ב סס"א משמע דבעינן שיצא ממש מביתו מבעו"י אבל לשון כדי כו' שבדברי ר"ע בברייתא לא משמע הכי וכן לקמן (יט) נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר (כדי לאכלן רמב"ם ושו"ע) נטלן ויצא אין נזקקין לו וצ"ע:

שם ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. ופירש"י בעוד שהחמה זורחת. לכאורה סתירה מכאן לפיר"ת לקמן (לה) בתד"ה תרי דמתחלת שקיעה בכדי הלוך ג' מילין ועוד 3/1 או 4/1 מיל ודאי יום הוא דא"כ אמאי מצרכי בעוד שהחמה זורחת וסייעתא להגר"א ז"ל וסיעתו באו"ח רס"א סקי"א וכן הביא גם הוא ז"ל בהמשך דבריו ראיה זו ואולי י"ל דהכוונה כאן לאינם בקיאין וכדא"ל רבא לשמעיה אתון דלא קי"ל כו' אדשימשא אריש דיקלי כו' לקמן (לה:):

תוס' ד"ה על כו' לאסור בהנאה כו'. נ״ב הטעם פשוט משום דמשכר ומרגיל לדבר עבירה וכדאי' במ״ר גבי בנות מואב שע"י השקאת יין הכשילום לזנות עמהן ויצמד ישראל לב"פ. ותו משום דמחלף ביי"נ גמור:

רש"י ד"ה שמטמא בזיבה ואפי' אינו זב. עיין מהרש"א לקמן דף כא ע"ב בתוד"ה שהיה מונח:

משום תרומה ביד כהן. עיין מהרש"ל ועיין יד דוד ולפע"ד דעת רש"י במתק לשונו לפי המסקנא דפסחים דאין זריעה עולה לקדשים כשם שאין השקה עולה למי חג ע"ש. משו"ה נשארה בטומאה. אמנם כל זה אי נשאר עליו שם קודש כמו מי חג שעכ"פ אין ההשקה מבטל ממנו הקדושה וממילא לא נטהרו ע"י השקה משא"כ הכא בתרומה אי הזריעה מבטלת שם תרומה וממילא הן חולין ובחולין מהני זריעה לטהרה ויהיה עתה חולין טהורים ע"כ תחלת גזרתם הי' שלא לבטל שם תרומה ממנו ושוב ממילא אין לו טהרה בזריעה כמו מי חג דוק בלשון רש"י ותבין כי כן הוא. והנה מאן דס"ל תרומה טמאה בשרפה מן התורה וכל הנשרפים לא יקברו וכמ"ש תוס' לקמן כ"ו ע"א ד"ה כך וכו' צ"ל היינו דרך ביעור לא יקברו אבל דרך זריעה לטהרה הוה כמו טבילה מותר מן התורה ורבנן אסרו משום תקלה וק"ל ועיין היטב ע"ז מ"ח ע"ב תוס' ד"ה ואין וכו':

לר' יוסי שבסרי הווין הקשו תוס' דהמ"ל לר"ט י"ז הוו לכאורה בפשיטות י"ל דודאי לר"א דס"ל אוכל ראשון ראשון ושני שני פשיטא לי' דחשבי' לי' בתרתי אלא ר"א שמותי היא וקיימ"ל כר' יהושע דאוכל ראשון ושני הוה שני זה לא נ"ל למיחשב בתרתי לתוס' וע"כ פריך י"ז הוו וזה יוצדק לר' יוסי שהי' מתלמידי תלמידהון של ר"א ור"י. ור"א שמותי וע"כ כר' יהושע ס"ל אבל ר' טרפון שהי' מחבריהם מצי סביר כר"א ולק"מ ומיושב נמי מ"ש תוס' לעיל ד"ה אף הידים וכו' שהקשה המהרש"א דלמא חשיב אוכל ראשון ושני בחדא וגם מים שאובין בחדא והא"ש דעכ"פ לר"א תיקשה דלדידי' אוכל ראשון ושני בודאי תרתי הוו וא"כ טפי לי'. מיהו לזה י"ל דלמא ר"א ס"ל כר"ט או כר' יוסי דצינור ואמנם לרש"י דגם לר' יהושע חשבי' בתרתי אוכל ראשון ושני תיקשה לימא לר"ט י"ז הוו. וי"ל ע"פ מ"ש פני יהושע דהכרח דלא יאכל הזב לא הוה מי"ח דבר שהרי אפי' עוף עולה עם הגבינה ה"ל מקולי ב"ש כ"ש זב עם הזבה דאיכא שינוי ידיעות ע"ש. ואמנם בחולין פ' כל הבשר ק"ד ע"ב מבואר דר' יוסי הא דס"ל דעוף עם הגבינה הו"ל מקולי ב"ש ומשו"ה פריך בשמעתין ר' יוסי לשיטתי' אבל ר"ט מצי סבר כת"ק דעדיות דעוף עם גבינה לא הוה מקולי ב"ש וחשיב לא יאכל הזב מי"ח דבר:

בתוספות בד"ה הניחא לר"מ רש"י חשיב כו' מיהו קשה דלא מני רש"י הך דלא יאכל הזב עם הזבה כו' עכ"ל. ולענ"ד דרש"י סבר דלא יאכל הזב עם הזבה לאו מי"ח דבר הוי אלא משום דדמי בטעמיה דמפני הרגל עבירה לטעמיה דאין פולין ואין קורין מש"ה נקט לה הך מתני' כדמשמע לשון כיוצא בו בכמה דוכתי ונראה לי שזה מוכרח דהא לעיל דף י"ג בעי רבי יוסף למיפשט דנדה אסורה לבעלה היא בבגדה כו' מדב"ה דאסרו להעלות בשר עוף עם גבינה על השלחן ודחינן שאני התם דליכא דיעות ובתר הכי בעי למפשט ממתניתין דלא יאכל הזב עם הזבה וכו' ולפ"ז משמע דלב"ש דמתיר להעלות עוף עם גבינה אף דליכא דיעות מכ"ש זב עם הזבה דאיכא דיעות וכדפרישית לעיל דהרגל עבירה היינו חיבוק ונישוק דמדרבנן היא וא"כ אי ס"ד דמדי"ח דבר הוי הא איפכא שמעינן לה דהא עיקר גזירת י"ח דבר מב"ש הוי שנמנו ורבו על ב"ה כנ"ל ודו"ק :

במשנה ב"ש אומרים אין פורסין מצודות כו' וכתבו בתוס' אע"ג דאי עביד לה בשבת לא אתי לידי חיוב חטאת אפ"ה גזרינן דזימנין דאתי לידי חיוב אם בשעת פריסתו ילכוד כו' עכ"ל. ולכאורה הוא דוחק ונראה שלא הוצרכו לפרש כן אלא לשיטתם דלקמן דלרבה אליבא דב"ה לא הוי טעמא דמתניתין משום שביתת כלים דמוקי לה בלחי וקוקרי דלא עביד מעשה ואפילו לב"ש שרי אע"כ דטעם דמצודות משום גזירה משא"כ לפירש"י לקמן בין לרבה ובין לרב יוסף הוי טעמא דב"ש משום שביתת כלים ולא משום גזירה וכמו שאבאר בסמוך. מיהו אף לשיטת התוס' גופא נמי לא ידענא מי הכריחם לפרש לקמן דמצודות דמתני' בלחי וקוקרי הא מצינן לאוקמי לרבה במצודות ממש אלא דהתוספות לקמן לשיטתם דהכא דשייך במצודות נמי גזירה וא"כ קושטא דמילתא אתי לאשמעינן דלרבה אפילו בלחי וקוקרי אסור והר"ן ז"ל כתב להדיא דטעמא דמצודות היינו משום שביתת כלים ומש"ה תני כולהו בבי דמתניתין דמיצרך צריכי ע"ש. ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' בד"ה ולימא מר:

מתני' אין שורין דיו וסממנים וכרשינין. הנם איסור שריית דיו היא או משום לש כפשטיה דסוגיא ראינו כאן או משום צובע כפי' של הרב המגיד בפ"ט מה' שבת ה' י"ד: ולדבריו פירוש הסוגיא שאם היה בדיו גיבול אז לא היה חייב בדיו משום צובע עד שיגבל. אמנם שריית סממנין הוא דומה לדיו על מר כדאית לי'. לרש"י משום לש ולהרב המגיד משום צובע אבל כרשינין לא שייך בהו לישה וצביעה לפי מאי דמוכח בזבחים דף צ"ד **הגה"ת נכד המחבר ודעח הרמב"ם שגם בזרע שומשמין שייך לישה כמבואר בדבריו סוף פ"ח ואולי הוא דומה ממש לזרע פשתן והגמ' לא מיעט אלא מין דגן:** דלא שייך לישה רק בזרע פשתן ולא בחיטי ושערי ומאי שנא כרשינין מחיטי ושערי. והרי הרמב"ם בפי' המשנה פירש כרשינין כוסמת וצ"ל שהחיוב הוא משום זורע כמו שפסק הרמב"ם בשורה חיטין ושעורין עיין בדבריו פ"ח מה"ש ה' ב'. ואף שהמג"א בסי' של"ו נתקשה בדבריו מ"מ עיין בספר תוס' שבת יישוב לדבריו ולדעתי ממשנ' זו שבכאן לקח הרמב"ם דבריו ולפי זה מאי למשנתנו כר' היינו משום דיו אבל משום כרשינין בודאי חייב לכ"ע משום זורע. ובזה אתיא לי שפיר דברי התוס' בגמ' בד"ה אונין של פשתן שהקשו אמאי נקט אונין טפי מדיו וכו' ולכאורה בחנם נדחקו בזה דמדיו הוה מצי למידחי דבפיו הטעם דב"ה שסוברים כר' יוסי שאינו חייב עד שיגבל וא"כ אין כאן בשרי' מלאכה כלל שיהא שייך בו שביתת כלים ואף שעדיין יש להקשות א"כ רבי דאמר כב"ש אך י"ל דרבי יאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אבל לפמ"ש שפיר הקשו דע"כ לא נחלקו רבי ור"י אלא בדיו אבל לא בכרשינין:

ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין. בירושלמי בשמעתין אמרי' כדי שיקלוט העין מה מתהני אמר ר' אבוה כגון אילין קראי דלא מקפידין רבי יהודה בשם שמואל והוא שתהא יורה עקורה וכו' ר' שמואל בשם ר' אבוה ב"ה ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותה עשה כן מבעו"י מותר. וע' פירוש הדברים בספר קרבן העדה. ולדידי יפלא טעמייהו דב"ה היה לו לפרש לעיל על משנת דאין שורין ובאמת כבר פירש שם טעמי' דב"ש וטעמי' דב"ה כל א' ממקרא מיוחד ובין אם הקרא הוא אסמכתא או לא אלא דרשה ממש מ"מ שם בפיסקא ההיא דעסיק בטעמייהו דכל א' היה לו לפרש טעם זה. ולכן נלע"ד דטעות נפל בדפוס וכך צריך להיות ר"ש בשם ר"א ב"ש ילפי מלאכת היתר וכו' ולתרץ הקושיא דלעיל שהקשה מה מתהני. פי' ועדיין גמר הצבע נגמר משחשיכה והרי המלאכה נעשית משחשיכה ובא לתרץ דילפי מלאכת היתר וכיון שאם עשה כן בשבת היה חייב ממילא גם בע"ש כבר נעשית המלאכה ולא איכפת לן מה שגם משחשיכה מוסיף צבע אף שגם בזה יש חיוב [והטעם יבא] ולפי זה קשיא לן מדברי הירושלמי הזה על דברי רב יוסף בתלמודא דידן דמוקי משנתנו כר' דסובר נתינת מים היא שרייתו. א"כ תי כשנתן המים בשבת חייב וממילא היה להתיר מבעו"י רק שיתן המים מבעו"י וכדברי ב"ה ולמה בעי ב"ש כדי שישורו מבעו"י ואמנם נלע"ד שרב יוסף לשיטתו לקמן שאין הטעם משום גזירה רק איסור דאורייתא משום שביתת כלים. וא"כ מה בכך שכבר נעשה מלאכה מבעו"י כיון שגם אח"כ שורה ובלש לא אמרינן אין לש אחר לש. וכל מה שניתוסף לשרות מיחשב לישה מחדש ותדע דאטו לרבי דאמר האחרון חייב אם בא אדם אח"ז וגיבל ממש אטו אין האחרון שוב חייב משום מגבל הא ודאי ליתא. ואם כן גם הכלי עושה מלאכת. הלישה ואמנם מה ששכיח רב יוסף דאתיא כר' היינו משום דלר' יוסי אין כאן לש כלל לא בתחלה ולא בסוף דסוף סוף אין כאן רק שריה ולא גיבול והירושלמי קאי בשיטת רבה דסובר משום גזירה ועיקר הגזירה משום שאם יראה שאנו מתירין להתחיל בע"ש והגמר הוא בשבת יסבור שבגמרו לא יחשב מעשיו דממילא נגמר וההתחלה לחוד בודאי לאו כלום הוא ויתחיל בשבת. אבל כשיראה שאין אנו מתירין להתחיל בע"ש רק דבר שכבר נגמר בו מלאכה אם כן ההתחלה לחוד לא יעשה בשבת שהרי גם בע"ש אסרינן עליו וק"ו בשבת. ודבר שיש בגמרו מלאכה אף שנתוסף אח"כ מלאכה יותר מ"מ לא יעשנו בשבת שכבר יש במעשיו מלאכה בתחלה והתחלת הגמר יודע שנקרא מעשיו מדאסרנו להתחילו בע"ש אם יהי' התחלת הגמר בשבת. והרווחנו בזה דגם במצודות אין אנו צריכים לדברי התוס' [ד"ה אלא] דמיירי שלא יוכל ללכוד רק א' או ב'.] ומעתה לרב יוסף נשאר קושית הירושלמי בצמר ליורה מה מתהני וגם תירוץ הראשון של הירושלמי דלא קפדי שייך רק אי הטעם משום גזירה ובמה דלא קפדי אינו בהול עליו ולא גזרינן אבל לרב יוסף אטו בשביל דלא קפדי לא שייך בו צביעה כל מה שהצבע תופס בו יותר בתמי' וצריך לומר דלר"י גם צמר ליורה משום דלא עביד מעשה. [ולאוקימתא שני' דרב יוסף לקמן בגמ' יבואר שם בסוגיין וע"ש]:

תוס' ד"ה אין פורסין אע"ג דבשבת נמי אם פירש וכו' שאינו יודע אם יצוד וכו'. הקשה בני מוה' ישראל והרי בדבור שאח"ז כתבו התוס' דמיירי בפירש בחורשין דמצויים שם ויודע שתבוא שם וא"כ ממילא בשבת בכה"ג חייב. ונראה שקושית התוס' דב"ש קאמרי אין פורסין אלא כדי שיצודו דמשמע מיניה דאם אינו יודע אסור ועל זה הקשו דאדרבא כשאינו יודע יותר מותר ודוחק:

אי נמי נ"ל שאם הטעם משום גזירה לא גזרו אלא היכא בשעה שעושה בע"ש יודע בודאי שלא יוגמר עד שבת א"כ יבא לעשות התחלה בשבת. אבל אם בשעה שעושה בע"ש יש שהות שיוכל הדבר להגמר מבעו"י אף שיש אפשרות שלא יוגמר מבעו"י ע"י איזה עיכוב מ"מ לא גזרו בזה. וא"כ במצודה אם אפשר שיצודו מבעו"י שוב לא גזרו אף אם באמת לא באה החיה עד שחשיכה ועיקר קושית התוס' בד"ה אלא בכדי שיצודו הוא לרב יוסף שהטעם הוא משום שביתת כלים שאז אם ניצוד בשבת יש איסור תורה והוצרכו להעמיד בפורש בחורשין. ועיקר קושית התוס' בד"ה אין פורשין הוא רק לרבה ולא לרב יוסף כדאיתא בחידושי הרשב"א ולרבה דמוקי משום גזירה לא מוקמינן לה בחורשין וכמו"ש לקמן בתוס' ד"ה ונימא מר וכו' ע"ש ושפיר הקשו הרי גם בעביד בשבת ליכא חיוב חטאת ומתורץ קושית בני שי':

ונלע"ד דאם במצודות מיירי באוזלי ואוהרי אז לא שייך משום גזירה שהרי אף אם עביד משתחשך אין כאן חיוב חטאת שהרי אין המלאכ' נעשי' על ידו לבדו שהרי הכלי גומר המלאכ' ואפילו בבהמתו כשהוא מניח על בהמתו כשעקרה תו ליכא חיוב חטאת דאיהו עביד עקירה והבהמה הנחה כדלקמן (דף קנ"ג ע"ב) ואפי' מותר לכתחלה אבל בלחי וקוקרי נעשה הכל על ידו לבד וא"כ באוזלי ואוהרי שייך רק שביתת כלים ובלחי וקוקרי שייך גזירה:

ובהכי מדוייק מ"ש התוס' דפעמים אתו לידי חיוב חטאת שבשעת וכו' דהשתא דבשיטת רבה קיימינן ולדידיה איירי מתני' בלחי וקוקרי וכמו"ש התוס' לקמן ד"ה ונימא וכו' וע"ש בדבריהם) שאין הכלי עושה שום מעשה ובדידי' איכא חיוב חטאת על האדם אם ילכוד בשעת פריסתו. וגזרינן דלמא יבוא לידי חיוב חטאת אם יעשה כן בשבת דלרב יוסף דמשום ש"כ הוא דאסור והיינו באוזלי ואוהרי ליכא חיוב חטאת אם יעשה כן בשבת]:

טבי. שם האיש: רישבא. פורס נשבין לצוד חיה ועוף: גידולי תרומה. אם זרעה ואפי' דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית: תרומה טהורה ביד ישראל. ועינו צרה ליתנה לכהן וזורעה לבטלה מתורת תרומה: אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו. אלא חטה אחת מן הכרי כדשמואל ומדאפרשו ש''מ לא חשידי: משום תרומה טמאה ביד כהן. שאסורה באכילה ובא לזורעה וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה דחיישינן דילמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכל בטומאתה: נותן כיסו לנכרי. ולא יטלטלנו פחות פחות מד' אמות: סנוותאה. שם מקום: ובנותיהן. במס' ע''ז פרכינן בנותיהן דאורייתא נינהו: כולן מי''ח דברים הן. והא כולהו חדא היא דגזרו על פיתן משום שמנן ועל שמנן כו' כדלקמן: הניחא לר''מ. דמנו להו להא דמניח כלים תחת הצינור הוו להו י''ח ט' דפסלי תרומה ואין קורין ואין פולין הא חדסר פשו להו ז' צינור ומרדע ובנות כותים ובוצר וגידולי תרומה ונותן כיסו ופיתן ושמנן חדא: איכא הא. דמוסיף רב יצחק אדאבימי על דבר אחר משום ד''א: ועל בנותיהן משום ד''א. ע''ז ועוד גזרו על ד''א שלא הוזכר כאן: שמטמא בזיבה. ואפילו אינו זב: אוכלין וכלים שנטמאו במשקין חדא חשיב להו: מתני' סמנין. לצבע: כרשינין. למאכל בהמה בינ''א בלע''ז: וב''ה מתירין. משנתן את המים מבעוד יום: אונין. ארישב''א והן אגודות של פשתן מנופץ ונותנין אותו בקדרה לתנור ומתלבן: שיהבילו. שיתחממו: העין. הצבע שיקלוט מבעוד יום: מתירין. לתתה מבעו''י והיא קולטת כל הלילה: ולא טוענין עמו. על החמור: ולא מגביהין עליו. משאוי על כתיפו דנראה כמסייעו להוליך בשבת: אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום קרוב שיוליכנו שם מבעו''י:

כיון דאפשר למיעבד כשמואל מהימני. הקשה ריב''א תרומת מעשר דלא אפשר להו למיעבד כשמואל ליגזור ותירץ ר''י דמ''מ אמת הוא שגזרו אף על גידולי תרומה גדולה ורוצה לפרש טעם בכולן: ומהר''ם אמר דתרומת מעשר מהימני הלוים דאין נותנין מעשר אלא לחברים וריב''א תירץ דאותן שהיו חשודים לא היו מפרישין כלל כדאמ' בסוטה וחברים שהיו מפרישים מהימני [תוס ישנים]: דילמא משהי ליה גביה ואתי ביה לידי תקלה. פי' בקונטרס ולכך גזרו דאפי' יזרענה דהוי טמאה וקשה לר''י דאמר בהדיא בפרק כל שעה (פסח. ם דף לד. ושם) שתילי תרומה טמאה טהורים מלטמא ואסורין מלאכול פי' לזרים כדמפרש התם אלמא לכהנים שרי וי''ל כיון דאין נאכלין לזרים משום ריוח פורתא שמטהרין לא משהי גביה והא דהכא חיישינן לתקלה ובספ''ק דפסחים (דף כ:) אמרי ב''ה תעשה זילוף איכא למימר דהכא מודו ב''ה דפעמים שצריך להשהות שנה שלימה עד זמן זריעה: על פתן ושמנן משום יינן. הקשה ריב''א מ''ש שהחמירו טפי ביין לאסור בהנאה מפת ושמן ותירץ מפני שהיין משמח אלהים ואנשים והיו רגילין לנסכו אפי' שלא בפני ע''ז הואיל והוצרכו לאוסרו משום בנותיהם נתנו בו חכמים דין וחומר יין נסך ממש כיון דפעמים היו מנסכין אותו אפי' שלא בפני ע''ז: הניחא לר' מאיר אלא לרבי יוסי שבסרי הויין. ה''מ נמי למימר אלא לר' טרפון מאי איכא למימ' רש''י חשיב אין פולין ואין קורין בתרתי וכן משמע מדקתני בברייתא אלו מן ההלכות ולא קתני בברייתא אלא הנהו תרתי והא דלא חשיב מבחין בין בגדו לבגדי אשתו ושמש הבודק כוסות וקערות לאור הנר הנך. נפקו מכלל הני תרתי שהן עיקר מיהו קשה דלא מני רש''י הך דלא יאכל הזב עם הזבה דודאי מי''ח דבר הוה דקתני לה במתניתין בהדיא ולפי זה אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו א''נ הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו כו' חשיב חדא משום דאי לא הא לא קיימא הא כי היכי דפתן ושמנן ויינן ובנותיהן חשיב גזירה אחת וההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ דקתני עלה בתוספתא אלו מן ההלכות איכא למימר דהוי בכלל לא יאכל הזב עם הזבה: ועל בנותיהם משום דבר אחר. ואם תאמר הניחא למ''ד דמפרש בפרק ב' דמסכתא ע''ז (דף לו:) דעל בנותיהם גזרו יחוד דשייך למיגזר משום ע''ז אלא למ''ד דעל בנותיהם גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע''ז וי''ל דע''י שגזרו עליהם נדות יפרשו ממגען ולא יטמעו בהם כ''כ: אונין. פי' בקונ' נותנים בתנור ומתלבן וכן משמע בפ''ב (דף כז:) דאמרי' האונין של פשתן משיתלבנו: אין פורסין מצודות כו'. אע''ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מ''מ גזרו לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד דהכי. קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב: אלא בכדי שיצודו. וא''ת מנא ידע מתי יבא החיה וי''ל דבירושלמי מוקי לה בפורש בחורשין דמצוין שם חיותא ומיירי בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא א' או ב' דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשכה: אין מוכרים לנכרי. אף על גב דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת מ''מ מאחר שהנכרי מחמר או עושה בשבת בידים דבר שישראל אסור מן התורה גזרו רבנן עם חשכה כדפירש בקונטרס משום דמיחלף בשלוחו אבל בהנך דברים דרישא שאינו עושה בשבת איסור בידים לא גזרו אי לאו דמיחייב חטאת והיינו טעמא דאין נותנין עורות לעבדן: אין נותנין עורות לעבדן וב''ה מתירין. מכאן היה נראה לר''ת להתיר על ידי קבלנות נכרי לבנות בשבת ועוד מביא ראיה מריחים דשרי ב''ה אליבא דרב יוסף בגמ' דמתירין להניח שם חיטין מבעוד יום ויניחנו כל השבת כל שכן קבלנות על ידי נכרים דשרי ואינו ראיה דידעי כ''ע שהריחים טוחנות מעצמם וידעי נמי שהחטין הושמו שם. מע''ש אבל קבלנות יאמרו שצוה להם בשבת לעשות ועוד מביא ראיה מסוף פ''ק דע''ז (דף כא: ושם) דאמר רשב''ג משכיר אדם שדהו לנכרי מ''ט אריס אריסותיה קעביד וה''נ קבלנותיה קעביד ואף על גב דר''ש בן אלעזר פליג עליה קיימא לן כרשב''ג דסתם מתני' כוותיה והא דאמרינן במ''ק (דף יב. ושם) מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר מוקי ר''ת התם כולה שמעתיה באבל ולכך החמיר ול''נ דהתם איכא דמחמרי בחול המועד טפי מבאבל ואפילו למאן דמחמרי טפי באבל מבחול המועד מודה בשבת דחמיר טפי ונראה לר''י דהא דשרי בשמעתין עורות לעבדן היינו בתלוש דלא מפרסמא מילתא שהנכרי עושה מלאכה בביתו ולא ידעי שהוא של ישראל וכן נמי אמר במ''ק (דף יא: ושם) גבי אבל מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו אבל קבלנות דמחובר דהוי ברשות ישראל דמפרסמא מלתא אסור בתוך התחום דהרואה יאמר שכירי יום נינהו והכי משמע בירושלמי דפירקין דקאמר התם אומני נכרים שהן עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך ביתם מותר אמר ר' שמעון בן אלעזר בד''א בקבולת