דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבת יז ע"א - Steinsaltz

I will bury my sons if this is not a truncated halakha, i.e., that the one who heard it, heard a halakhic ruling concerning a different situation and erred. He thought this halakha was established with regard to the following: Movable objects with the thickness of an ox goad transmit impurity to another vessel when the movable object is over both the source of impurity and the vessel at the same time. However, the original halakha is as follows: If the farmer was passing and his ox goad was on his shoulder and one side of the ox goad covered the grave, the Sages deemed the ox goad itself impure due to the impurity of vessels that cover a corpse. Any object located over a grave becomes impure. However, just because the ox goad itself became impure, this does not necessarily mean that it transmits impurity to other objects.

Rabbi Akiva said: I will correct and explain the halakha so that the statements of the Sages will be upheld as they were originally said, and this halakha will be explained as follows: All movable objects transmit impurity to the person carrying them if the objects are at least as thick as an ox goad. As will be explained below, there is room to decree that a round object with the circumference of an ox goad should have the legal status of a tent over a corpse. Something that serves as a covering over a corpse not only becomes impure itself, but also transmits impurity, as it is written: “Anything that is in the tent will become impure for seven days” (Numbers 19:14). Therefore, even the person carrying the ox goad becomes impure due to the ox goad. And, however, movable objects that covered the corpse bring impurity upon themselves by means of this makeshift tent at any size, and there is no minimum measure. And, however, those objects that cover the corpse do not transmit impurity to other people who are not carrying them. And the same is true with regard to vessels, unless the width of these vessels is at least one handbreadth.

And Rabbi Yannai said: And the ox goad that they mentioned is specifically one in which its width is not a handbreadth and, however, its circumference is a handbreadth, and they, the Sages, issued a decree on its circumference due to its width. If its width was a handbreadth it would transmit impurity as a tent by Torah law. Therefore, they issued a rabbinic decree with regard to an object whose circumference is a handbreadth. This is another of the eighteen decrees.

The Gemara asks: And according to Rabbi Tarfon, who said: I will bury my son if this is not a truncated halakha, the tally of the decrees is lacking, and there are not eighteen. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The decree that the daughters of the Samaritans are considered to already have the status of menstruating women from their cradle, they issued on that day. And in the other matter of drawn water, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and thereby the tally of the decrees is complete.

And another of those decrees is the matter of one who harvests grapes in order to take them to the press. Shammai says: It has become susceptible, and Hillel says: It has not become susceptible. Hillel said to Shammai: If so, for what purpose do they harvest grapes in purity, i.e., utilizing pure vessels, as in your opinion, since the grapes are susceptible to impurity by means of the juice that seeps from them, care must be taken to avoid impurity while gathering; and, however, they do not harvest olives in purity? According to your opinion that liquid that seeps out renders the fruit susceptible to impurity, why is there not a similar concern with regard to the liquid that seeps out of olives?

Shammai said to him: If you provoke me and insist that there is no difference between gathering olives and grapes, then, in order not to contradict this, I will decree impurity on the gathering of olives as well. They related that since the dispute was so intense, they stuck a sword in the study hall, and they said: One who seeks to enter the study hall, let him enter, and one who seeks to leave may not leave, so that all of the Sages will be assembled to determine the halakha. That day Hillel was bowed and was sitting before Shammai like one of the students. The Gemara said: And that day was as difficult for Israel as the day the Golden Calf was made, as Hillel, who was the Nasi, was forced to sit in submission before Shammai, and the opinion of Beit Shammai prevailed in the vote conducted that day. And Shammai and Hillel issued the decree, and the people did not accept it from them. And their students came and issued the decree, and the people accepted it from them.

As to the essence of the matter, the Gemara asks: What is the reason they decreed that liquids that seeped from the grapes unintentionally render the grapes susceptible to impurity? Rabbi Ze’iri said that Rabbi Ḥanina said: The Sages issued a decree due to concern lest he gather the grapes in impure baskets. The impurity of the vessel would accord the liquid in it the status of a liquid that renders food items susceptible to impurity.

The Gemara asks: This works out well, according to the one who said that an impure vessel accords liquids in it the halakhic status as if they were placed there willfully, and they render foods susceptible to impurity even if he did not want the liquids in the vessel. However, according to the one who said that an impure vessel does not accord liquids that status, what can be said in explanation of the decree? Rather, Rabbi Ze’iri said that Rabbi Ḥanina said the following: The reason is not as we suggested; rather, this is a decree instituted by the Sages lest he gather them in pitched baskets, which are sealed. Since liquids that seep out of the grapes do not spill out of the baskets, it is opportune for him to have the liquids seep out of the grapes as he thereby accelerates the production of wine in the press. Because the seeping of the liquid is opportune, it renders the grapes susceptible to impurity.

Rava said: The reason for the decree is due to the case of liquid that squirted out when one separated clusters of grapes that were stuck together. Since he did so by his own hand, consciously and willfully, the liquid that seeps out renders the grapes susceptible to impurity. Just as Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Sometimes a person goes to his vineyard in order to ascertain whether or not the grapes have reached the time for gathering, and he takes a cluster of grapes to squeeze it, and he sprays the juice onto the grapes. Based on the quality of the juice, he determines whether or not the grapes are sufficiently ripe. If so, this grape juice was squeezed by his own hand willfully and it renders the grapes susceptible to impurity, as even at the time of gathering it is conceivable that the liquid is still moist upon the grapes.

Since all eighteen decrees decreed that day have not yet been enumerated, the Gemara asks: And what is the other? Said

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

אמר רבי טרפון:  אקפח [אקבור, לשון קיצור וחיתוך] את בני - שזו הלכה מקופחת [מחוסרת ומחותכת], שאינה נכונה.

והיינו, קילל את עצמו מתוך צער על כך שהתורה משתכחת, כפי שמשתקף מהשמעת הלכה שכזאת. [1]

ומקור הטעות הוא במעשה ששמע השומע שאלה שנשאלה בבית המדרש, ושמע שטימאו חכמים. וטעה, ולא הבין משום מה טימאו.

וכך היה המעשה:

נשאלו חכמים על האיכר שהיה עובר לצד הקבר, ומרדעו [מקל שמכים בו את השוורים] על כתפו. ואיהל צידו האחת של המרדע על הקבר.

וטימאו חכמים אותו, את האכר עצמו.

והשומע סבר שטימאוהו לפי שהמרדע שהאהיל על הקבר חשוב כ"אוהל" המת. וכיון שהאהיל הן על המת והן על האדם הנושא את המרדע, טמא האיכר שעומד תחתיו של המרדע משום אוהל המת. ונעשה האיכר לאב הטומאה, ונטמא שבעת ימים.

אבל באמת לא משום כן טימאוהו.

אלא רק המרדע עצמו טמא משום טומאת כלים המאהילים בעצמם על המת.

דלא בעינן שיהיה באוהל בעצמו טפח על טפח, אלא כדי לטמא כלים אחרים הנמצאים תחתיו יחד עם המת. אבל הכלי המאהיל עצמו - נעשה אב הטומאה, אפילו אם יש בו רק רוחב כל שהו.

ומאחר שנטמא המרדע כשהאהיל על המת בעצמו, טימא את האיכר במגע, ועשאו ראשון לטומאה. ולא נטמא האיכר טומאת שבעה כאב הטומאה. אלא נטמא טומאת ערב בלבד, כדין ראשון לטומאה. ולעולם אין הכלי נחשב כאוהל המת לטמא כלים אחרים בטומאת אוהל, אלא כשיש בו טפח על טפח. [2]

אמר רבי עקיבא: אני אתקן, שיהו דברי חכמים, האומרים "בעובי מרדע" - קיימין. ואפרש דבריהם:

כי מה שאמרו "שיהו כל המטלטלים [3] מביאין את הטומאה בעובי מרדע", לא אמרו כן אלא על האדם שנושא אותן. שרק לגביו גזרו שיהיו כל הכלים המאהילים על המת חשובים כאוהל להביא את טומאת המת אל האדם אפילו היו אותם כלים רק בעובי מרדע, שהוא רק שליש טפח.

ועשאוהו כאב הטומאה למטמא טומאת שבעה, ולהצריכו הזאה בשלישי ובשביעי.

כי מאחר שהאדם הנושא את הכלים המאהילים טמא בטומאת ערב מדאורייתא, על ידי שנוגע בכלים המאהילים [שהמאהיל עצמו טמא מדאורייתא בכל שהוא, כאמור לעיל], גזרו עליו גם כן ליטמא כאב הטומאה בטומאת אוהל, [4] משום דאתי למיטעי ולמימר, דלאו משום מגע הוא טמא, אלא משום אוהל. ואם לא נטמאנו בטומאת שבעה כאב הטומאה אלא טומאת ערב בלבד, יאמרו שאף הנטמא באוהל גמור אינו טמא אלא טומאת ערב. [5]

וכן אמרו על הכלים המאהילים עצמן, שמן התורה הם נטמאים בטומאת אוהל, בכל שהן, ולא בעינן בהו שיעור כלל.

אבל על שאר אדם הנמצא תחת הכלים המאהילים על המת, ואינו נוגע בהם, וכן על כלים אחרים הנמצאים תחת הכלים הללו, לא גזרו כלל. ואין הם נטמאים מחמת אוהל, אלא כשיש בכלי המאהיל שיעור פותח טפח! כלומר, עובי של טפח. אבל בפחות מזה אינם חשובים אוהל.

ואמר רבי ינאי: ושיעור מרדע שאמרו בו חכמים שהוא מטמא באוהל, הרי הוא מרדע שאין בעוביו טפח.

שאילו יש בו טפח הרי הוא אוהל מדאורייתא. אלא יש בהיקפו טפח, שאז עוביו הוא שליש טפח. וגזרו על היקפו משום עוביו! כיון שיש בהיקפו טפח, יבואו לטעות ולומר שיש בו דין אוהל. ואם נטמאו טומאת ערב בלבד, יאמרו שכן הוא דין כל אוהל. אבל אם אין בהיקפו טפח, הדבר ידוע שאין בו דין אוהל, ולא יטעו בכך.

ואף גזירה זו, היא מי"ח דבר.

ומקשינן: ולרבי טרפון, דאמר "אקפח את בני שהלכה זו מקופחת", ולית ליה לגזירת "היקפו משום עוביו", אם כן בצרו להו, יש פחות מי"ח דבר.

אמר רב נחמן בר יצחק: בגזירת בנות כותים אית ליה לרבי טרפון כרבי יוסי, שאף את הגזירה שבנות כותים נחשבות נדות מעריסתן - בו ביום גזרו.

ובאידך פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי [בשוכח כלים בחצר], סבירא ליה לרבי טרפון כרבי מאיר, דגזרו בו דליהוי כלא בטלה מחשבתו. וחשיב כנפלו המים לדעתו ונעשים שאובין, ולא כרבי יוסי שלא החשיב את הגזירה הזאת אלא מנה במקומה את גזירת בנות כותים.

והדרינן למנין י"ח דבר: ואידך גזירה, היינו כדתנן: אין אוכלים מוכשרים לקבל טומאה, אלא אם ניתנו עליהם משקים. ובעינן שיהיה הכשר המשקין לרצון הבעלים.

והבוצר בשביל לדורכם בגת - שמאי אומר: הוכשרו הענבים לקבל טומאה, על ידי המשקה היוצא מהם בשעת הבצירה. ואף דלא ניחא ליה ביציאת היין, שהרי הוא הולך לאיבוד, הוכשרו משום גזירה. ומי"ח דבר היא.

הלל אומר: לא הוכשרו, ולית ליה להך גזירה.

אמר לו הלל לשמאי: לדבריך, מפני מה גזרת שיחשב יין הענבים להכשר, ומתוך כך יהיו חייבים להיות בוצרין בטהרה, ולא גזרת כך בזיתים שיכשירם המשקה היוצא מהם בשעת מסיקה, ויהיו חייבים להיות מוסקין בטהרה!? אמר לו שמאי: אם תקניטני, גוזרני טומאה אף על המסיקה. שאף הזיתים יוכשרו על ידי המשקה היוצא מהם בשעת המסיק [6].

נעצו חרב בבית המדרש, ואמרו: הנכנס לבית המדרש, יכנס. והיוצא, אל יצא! לפי שרצו לעמוד על מנין המטמאין ומטהרין, ולהכריע על פי הרוב. והיתה דעת הרוב כשמאי, וגזרו כדבריו.

ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים. והיה קשה יום זה לישראל, כיום שנעשה בו העגל! כיון שהלל היה הנשיא. ועם זה הכניע עצמו לשמאי מתוך ענוותנותו.

וגזור שמאי והלל על הבוצר לגת, ולא קבלו מינייהו.

ולאחר מכן אתו תלמידייהו בעלית חנניה וגזור כן בי"ח דבר, וקבלו מינייהו.

והוינן בה: ומאי טעמא גזרו בענבים שיוכשרו, והרי לא ניחא ליה ביציאת היין מהענבים?

אמר זעירי אמר רבי חנינא: גזירה שמא יבצרנו, ויכניס את הענבים בקופות טמאות. שהכלי הטמא שהענבים בתוכו, חושב [גורם להחשיב] את המשקין למכשירין. משום שמיד ביציאת היין נטמאין הענבים. וכיון שההכשר והטומאה באים בבת אחת, אף משקין שאינן לרצון, מכשירין. דדוקא כשבשעת ההכשר עדיין ליכא לטומאה, והמשקין מכשירים את האוכלין לקבל טומאה שתבוא לאחר זמן, בעינן שינתנו המשקין לרצון.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר: כלי טמא "חושב" משקין [כלומר, המצאות האוכלין בכלי טמא מחשיבה, גורמת, שיוכשרו אף ממשקין שנפלו עליהם שלא לרצון, כיון שההכשר והטומאה באין כאחת], שפיר. דמשום בצירה בקופות טמאות, גזרינן בכל בצירה, שיוכשרו הענבים, אף דהוי שלא לרצון.

אלא למאן דאמר: אין כלי טמא "חושב" משקין, אלא אף כשההכשר והטומאה באין כאחת בעינן נתינת משקין לרצון - מאי איכא למימר? והא אף בבוצר לקופות טמאות, לא הוכשרו הענבים [ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי היא בתוספתא דמכשירין פרק ב'. תוספות. ורש"י כתב "לא ידענא היכא"].

אלא, אמר זעירי אמר רבי חנינא: גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות [אטומות בזפת]. דבכהאי גוונא ניחא ליה ביציאת היין, מפני שאינו הולך לאיבוד. וכיון שהיין הוא לרצונו, הרי הוא מכשיר את הענבים.

רבא אמר: הא דהוכשרו הענבים, גזירה היא משום אשכולות הענבים הנושכות [המסובכות] זו בזו. וכשמפרידין זו מזו, נסחט המשקה עליהן. ואף דלא ניחא ליה בכך, חשיב המשקה לרצונו, ומכשיר דכיון דאי אפשר שלא יסחט המשקה בזמן ההפרדה, והוא מפרידן בידים, הרי זה כמו שנותן עליהם את המשקה בידיו.

ומאחר דבכהאי גוונא הוכשרו הענבים מדאורייתא, גזרו בכל גוונא שיוכשרו, ואף בדליכא נושכות.

רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה: טעמא דגזירה הוא, משום שפעמים שאדם הולך לכרמו, לידע האם הגיעו ענבים לגמר בישולם וכבר ראויים הם לבצירה, או עדיין לא בשלו. ובודקן על ידי שנוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף את היין הנסחט על גבי הענבים. ובשעת הבצירה, עדיין המשקה הנסחט טופח עליהם. ובכהאי גוונא ודאי הוכשרו, דהרי קא עביד להכשר בידים. ומשום כן גזרו בכל גוונא שיקבלו הענבים טומאה.

והדרינן למנין י"ח דבר: ואידך גזירה מאי היא?

הערות

[1] רש"י. ותוספות פירשו, דלשון שבועה הוא. שאמר, אם אין הלכה זו מקופחת, אקפח את בני. ולפירוש רש"י צריך עיון, הא אסור לאדם לקלל אפילו את עצמו, וכדמרבינן בשבועות לו א מ"אך השמר לך". ואף דבלא הזכרת שם אינו לוקה, איסורא מיהא איכא. שפת אמת.

[2] רש"י. והקשו עליו התוספות, למה טעה השומע בכך, והלא דבר פשוט הוא שאדם הנוגע בטמא מת נטמא טומאת ערב. לכך פירשו, דטימאו את האיכר טומאת שבעה, משום דהוי טומאה בחיבורין. שכל הנוגע בדבר המחובר למת או בדבר המאהיל על המת, הריהו כנוגע במת עצמו, ונעשה אב הטומאה. ומאחר שאין דין טומאה בחיבורין פשוט כל כך, טעה השומע וסבר דמשום אוהל טימאו את האיכר. עי' חברותא לאהלות ט"ז א'.

[3] ואף דודאי דאוהל דעלמא ישנו אף במחובר, נקט מטלטלין משום דטעמא דרבי עקיבא אין שייך אלא בהם. דהא אף היכא דאין בהם טפח, מכל מקום נטמאים מן התורה טומאת ערב. מה שאין כן מחובר, שאין שייך בו טומאת מגע כלל.

[4] ולדרך התוספות, אם המרדע נוגע בבשרו, בין כך הוא טמא טומאת שבעה משום דהוי טומאה בחיבורים. אלא גזרו אף היכא דלא שייך טומאה בחיבורים. וכגון שהיה סודר מפסיק בין המרדע לבשרו. דלא חשיב כנוגע במת עצמו, אלא השני הנוגע בנוגע במת. אבל לא הנוגע השלישי. ומן הדין אינו טמא אלא טומאת ערב, כיון דנוגע במרדע שהוא אב הטומאה [על ידי חיבורין] ונעשה ראשון לטומאה. וגזרו שיהיה האדם נמי אב הטומאה, בשביל שלא יטעו אותם שאין יודעים מדין טומאה בחיבורין, ויסברו שהאדם טמא משום אוהל ולא משום מגע. שהרי לולא דין חיבורין אין הסודר אלא ראשון בלבד. ואין ראשון מטמא אדם. ולפי טעותם בהכרח דרק משום אוהל הוא טמא. ויבואו לומר שכל טומאת אוהל אינה אלא טומאת ערב בלבד.

[5] והראשונים הלכו בדרך שלישית [וכנראה דכן היא שיטת הרמב"ם. ראש יוסף]. דמעיקר הדין היה טמא האדם הנושא טומאת שבעה אף בלא חיבורין. משום דהמרדע נעשה אבי אבות הטומאה כמת עצמו. ועושה את האדם אב הטומאה מדין "חרב הרי הוא כחלל". [ודלא כהשיטה דדוקא בכלי מתכת אית לן הכי]. אלא דשאני טומאת המרדע מטומאת המת עצמו, לענין שאין נזיר מגלח עליה. וכדכתב הרמב"ם בפרק ז' מנזירות. ולפי שהרואה יסבור דמשום אוהל טימאוהו ולא משום משא, יטעה לומר דאין נזיר מגלח על טומאת אוהל. לפיכך גזרו שיטמא טומאת אוהל ויגלח הנזיר עליה.

[6] והא דאליבא דאמת לא גזרו נמי על המסיקה, היינו משום דלא יוצא מהם שמנן בשעת מסיקה אלא מוהל בלבד, ולא חשיב משקה. וכן טעמייהו דרבי חנינא ורב נחמן דלקמן בגזירת בצירה, לא שייך במסיקה. תוספות. והלל טען לשמאי, דאף שאין שייך טעם הגזירה במסיקה, מכל מקום יש לך לגזור בה. משום דאי לא תגזור, לא תתקיים הגזירה אף בבצירה. תוספות ישנים. והתוספות בחגיגה כה א הביאו משם רבינו תם, דבאמת קבל שמאי דברי הלל, וגזר אף על המסיקה.

אקפח (אאבד) את בני אם אין זו הלכה מקופחת (מקוטעת, פגומה), ששמע השומע פסק הלכה בענין מציאות אחרת, וטעה וחשב כי הלכה זו נקבעה ביחס לכך שהמטלטלים מביאים את הטומאה (כשיש בהיקפן כעובי המרדע) על דבר אחר כשהם מאהילים על שניהם כאחת. ואולם ההלכה המקורית כך היא: אם היה האיכר עובר ומרדעו על כתפו ואיהל המרדע בצדו האחת על הקבר — טימאו אותו, את המרדע עצמו, משום כלים המאהילים על המת. כי כל חפץ המצוי למעלה מקבר המת (מאהיל) נטמא על ידי כך. ואולם מזה שהמרדע נטמא כשלעצמו, מכל מקום אין בכך כדי ללמד שהוא מביא את הטומאה על חפצים אחרים.

אמר ר' עקיבא: אני אתקן ואסביר את ההלכה שיהו דברי חכמים קיימים כלשונם, וכך תתפרש הלכה זו: שיהו כל המטלטלים מביאין את הטומאה על האדם שנושא אותן אם היו מטלטלים אלה עבים לפחות בעובי המרדע, כי, כפי שיבואר אחר כך, חפץ עגול כהיקפו של המרדע יש לגזור בו כאילו היה ממש אהל על המת. ודבר המשמש אהל (כיסוי) על המת, לא זו בלבד שהוא עצמו נטמא אלא אף "כל אשר באהל יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, יד), ולכן אף האדם הנושא את המרדע נטמא בשל המרדע. ואולם אותם מטלטלים שהאהילו על המת הם עצמם מביאים את הטומאה על עצמם באהל זה בכל שהן, ואין צורך בשיעור מסויים. ואולם אותם חפצים המאהילים על המת לגבי שאר אדם (שאינו נושא אותם) וכן לגבי כלים — אינם מטמאים אלא בפותח טפח, שיש ברחבם של הכלים הללו לפחות טפח.

ואמר ר' ינאי: ומרדע זה שאמרו, דווקא שאין בעביו טפח ואולם יש בהיקפו טפח, וגזרו חכמים על היקפו משום עביו. שאילו היה עוביו טפח היה מטמא באהל מדברי תורה, על כן החמירו בהיקפו טפח מגזירת חכמים והוא עוד אחד משמונה עשר דבר.

ושואלים: ולדעת ר' טרפון שאמר אקפח את בני לפי שזו הלכה מקופחת, הלא בצרי להו [חסרו להן] הגזירות ואין שמונה עשר! אמר רב נחמן בר יצחק: אף הגזירה שבנות כותים נחשבות כנדות מעריסתן, בו ביום גזרו. ובאידך [ובאחרת] סבור הוא כר' מאיר, לענין מים שאובים, ועל ידי כך הושלם מנין הגזירות.

א ואידך [והאחרת] עוד גזירה מאותן גזירות — ענין הבוצר לגת. שנחלקו שמאי והלל אם הנוזלים שנסחטו בלא כוונה מן הענבים שנבצרו על מנת לדרכם ולעשותם יין מכשירים לקבל טומאה או לא. ששמאי אומר: הוכשר המשקה הזה לקבל טומאה, הלל אומר: לא הוכשר. אמר לו הלל לשמאי: אם כן, מפני מה בוצרין ענבים בטהרה (בכלים טהורים), שצריך לדעתך להזהר מטומאה בשעת בצירה, כי הענבים מוכשרים לטומאה על ידי המיץ הנוזל מהם, ואולם אין מוסקין זיתים בטהרה, והרי לדעתך שהוכשר המשקה היוצא לקבל טומאה אם כן מדוע אין חוששים למוהל הזב מן הזיתים?

אמר לו שמאי: אם תקניטני (תרגיז אותי) ותעמוד על כך שאין למצוא הבדל בין מסיקה ובצירה, הרי כדי שלא לסתור את הדבר — גוזרני טומאה אף על המסיקה. וסיפרו, שכיון שהיתה המחלוקת חריפה ביותר נעצו חרב בבית המדרש, ואמרו: הנכנס לבית המדרש — יכנס, והיוצא — אל יצא, כדי שיתאספו כל החכמים ויגיעו לקביעת הלכה. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים. ואמרו: והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, כי הלל שהיה נשיא הוכרח לשבת בהכנעה לפני שמאי, ושיטת בית שמאי גברה בהצבעה שנערכה באותו יום. וגזור [וגזרו] שמאי והלל ולא קבלו מינייהו [מהם], ואתו תלמידייהו גזור [ובאו תלמידיהם וגזרו] וקבלו מינייהו [מהם].

לעיקר הדבר שואלים: מאי טעמא [מה טעם] גזרו שהמשקים שנסחטו בלא כוונה על הענבים נחשבים לטמאים? אמר ר' זעירי אמר ר' חנינא: גזירה גזרו חכמים מתוך החשש שמא יבצרנו את הענבים בקופות (סלים) טמאות, ומשום טומאת הכלי ממילא נחשב המשקה שבו כמכשיר לטומאה.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שכלי טמא חושב משקים, כלומר, משקים הנמצאים בכלי טמא הרי הם כאילו היו שם מרצונו, ומכשירים לקבל טומאה אף אם לא נתכוון למשקים שבכלי. ואולם למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאין כלי טמא חושב משקין, מאי איכא למימר [מה יש לומר] בהסבר הגזירה? אלא אמר זעירי אמר ר' חנינא: הטעם אינו כפי שאמרנו, אלא גזירה זו גזרו שמא יבצרנו בקופות מזופפות (משוחות בזפת ואטומות), שכיון שאין המשקים היוצאים מן הענבים הולכים לאיבוד מתוך הקופות הללו, נוח לו שייצאו המשקים מן הענבים שעל ידי כך הוא מזרז את דריכת הענבים בגת. וכיון שנוח לו במשקים הריהם מכשירים לטומאה.

רבא אמר: טעם הגזירה הוא משום הנושכות, שהם אשכולות ענבים הדבוקים זה בזה, וכשמפרידים אותם ניתז המיץ, וכיון שהדבר נעשה בידיו מדעת ומרצון, מכשיר המשקה היוצא. וכפי שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בדומה: פעמים שאדם הולך לכרמו כדי לידע (לדעת) אם כבר הגיעו ענבים לזמן בצירה או לא, ונוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף (מתיז, שופך) את המיץ על גבי הענבים, ועל פי טיב המיץ יודע אם בשלו הענבים כל צרכם. ואם כן, מיץ ענבים זה בידיו ולרצונו נעשה, ולכך הוא מכשיר לקבל טומאה, שאפילו בשעת בצירה יתכן שעדיין משקה זה טופח (רטוב) עליהם.

ב מאחר ועדיין לא נמנו כל שמונה עשרה הגזירות שגזרו בו ביום, שואלים: ואידך [והאחרת] מה היא? אמר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I will bury my sons if this is not a truncated halakha, i.e., that the one who heard it, heard a halakhic ruling concerning a different situation and erred. He thought this halakha was established with regard to the following: Movable objects with the thickness of an ox goad transmit impurity to another vessel when the movable object is over both the source of impurity and the vessel at the same time. However, the original halakha is as follows: If the farmer was passing and his ox goad was on his shoulder and one side of the ox goad covered the grave, the Sages deemed the ox goad itself impure due to the impurity of vessels that cover a corpse. Any object located over a grave becomes impure. However, just because the ox goad itself became impure, this does not necessarily mean that it transmits impurity to other objects.

Rabbi Akiva said: I will correct and explain the halakha so that the statements of the Sages will be upheld as they were originally said, and this halakha will be explained as follows: All movable objects transmit impurity to the person carrying them if the objects are at least as thick as an ox goad. As will be explained below, there is room to decree that a round object with the circumference of an ox goad should have the legal status of a tent over a corpse. Something that serves as a covering over a corpse not only becomes impure itself, but also transmits impurity, as it is written: “Anything that is in the tent will become impure for seven days” (Numbers 19:14). Therefore, even the person carrying the ox goad becomes impure due to the ox goad. And, however, movable objects that covered the corpse bring impurity upon themselves by means of this makeshift tent at any size, and there is no minimum measure. And, however, those objects that cover the corpse do not transmit impurity to other people who are not carrying them. And the same is true with regard to vessels, unless the width of these vessels is at least one handbreadth.

And Rabbi Yannai said: And the ox goad that they mentioned is specifically one in which its width is not a handbreadth and, however, its circumference is a handbreadth, and they, the Sages, issued a decree on its circumference due to its width. If its width was a handbreadth it would transmit impurity as a tent by Torah law. Therefore, they issued a rabbinic decree with regard to an object whose circumference is a handbreadth. This is another of the eighteen decrees.

The Gemara asks: And according to Rabbi Tarfon, who said: I will bury my son if this is not a truncated halakha, the tally of the decrees is lacking, and there are not eighteen. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The decree that the daughters of the Samaritans are considered to already have the status of menstruating women from their cradle, they issued on that day. And in the other matter of drawn water, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and thereby the tally of the decrees is complete.

And another of those decrees is the matter of one who harvests grapes in order to take them to the press. Shammai says: It has become susceptible, and Hillel says: It has not become susceptible. Hillel said to Shammai: If so, for what purpose do they harvest grapes in purity, i.e., utilizing pure vessels, as in your opinion, since the grapes are susceptible to impurity by means of the juice that seeps from them, care must be taken to avoid impurity while gathering; and, however, they do not harvest olives in purity? According to your opinion that liquid that seeps out renders the fruit susceptible to impurity, why is there not a similar concern with regard to the liquid that seeps out of olives?

Shammai said to him: If you provoke me and insist that there is no difference between gathering olives and grapes, then, in order not to contradict this, I will decree impurity on the gathering of olives as well. They related that since the dispute was so intense, they stuck a sword in the study hall, and they said: One who seeks to enter the study hall, let him enter, and one who seeks to leave may not leave, so that all of the Sages will be assembled to determine the halakha. That day Hillel was bowed and was sitting before Shammai like one of the students. The Gemara said: And that day was as difficult for Israel as the day the Golden Calf was made, as Hillel, who was the Nasi, was forced to sit in submission before Shammai, and the opinion of Beit Shammai prevailed in the vote conducted that day. And Shammai and Hillel issued the decree, and the people did not accept it from them. And their students came and issued the decree, and the people accepted it from them.

As to the essence of the matter, the Gemara asks: What is the reason they decreed that liquids that seeped from the grapes unintentionally render the grapes susceptible to impurity? Rabbi Ze’iri said that Rabbi Ḥanina said: The Sages issued a decree due to concern lest he gather the grapes in impure baskets. The impurity of the vessel would accord the liquid in it the status of a liquid that renders food items susceptible to impurity.

The Gemara asks: This works out well, according to the one who said that an impure vessel accords liquids in it the halakhic status as if they were placed there willfully, and they render foods susceptible to impurity even if he did not want the liquids in the vessel. However, according to the one who said that an impure vessel does not accord liquids that status, what can be said in explanation of the decree? Rather, Rabbi Ze’iri said that Rabbi Ḥanina said the following: The reason is not as we suggested; rather, this is a decree instituted by the Sages lest he gather them in pitched baskets, which are sealed. Since liquids that seep out of the grapes do not spill out of the baskets, it is opportune for him to have the liquids seep out of the grapes as he thereby accelerates the production of wine in the press. Because the seeping of the liquid is opportune, it renders the grapes susceptible to impurity.

Rava said: The reason for the decree is due to the case of liquid that squirted out when one separated clusters of grapes that were stuck together. Since he did so by his own hand, consciously and willfully, the liquid that seeps out renders the grapes susceptible to impurity. Just as Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Sometimes a person goes to his vineyard in order to ascertain whether or not the grapes have reached the time for gathering, and he takes a cluster of grapes to squeeze it, and he sprays the juice onto the grapes. Based on the quality of the juice, he determines whether or not the grapes are sufficiently ripe. If so, this grape juice was squeezed by his own hand willfully and it renders the grapes susceptible to impurity, as even at the time of gathering it is conceivable that the liquid is still moist upon the grapes.

Since all eighteen decrees decreed that day have not yet been enumerated, the Gemara asks: And what is the other? Said

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הניחא למאן דאמר לא כל הטמאות אמרו תיובתא לרבן שמעון בן גמליאל דאמר לא לכל טמאות אלא לטומאת מת אלא למאן דאמר אף לכל הטמאו' אמרו מאי איכא למימר מחלוקת התנא קמא דפליג עליה רשב"ג והמשנה שחלקו בה התנאים היא שהזכירה כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין כו' ודבריה בראש פר' י"א מן מסכת כלים:
אמר ר' ינאי ומרדע שאמרו אין בעביו טפח כו' תמצא בתוספתא כלים פר' י"ד עובי המרדע ב' אצבעות והיקפו טפח:
הניחא למאן דאמר כלי טמא חושב את המשקין אלא למאן דאמר אין כלי טמא חושב את המשקין מאי איכא למימר דע כי זו החלוקה נלאו למצוא אותה הרבה מהחכמים ולא תמצא אחד מן הקדמונים שפירשה וביררה ואנא ברחמי שמיא כבר יגעתי ומצאתי בתוס' מכשירין (פ"ב) עריבה שירד דלף לתוכה המים הניתזין והצפין אינן בכי יותן נטלה לשפכה בית שמאי אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינן בכי יותן במה דברים אמורים בטהורה אבל בטמאה הכל מודים שהן בכי יותן דברי ר"מ ר' יוסי אומר אחת טהורה ואחת טמאה בית שמאי אומרים הרי זה בכי יותן וב"ה אומרים אינם בכי יותן סבר ר"מ כי בעריבה טמאה מודים ב"ש וב"ה שהן בכי יותן וכלי טמא חושב את המשקה ור' יוסי סבר כי לא (פרש) [כי לא יש הפרש] אצל בית הלל בין הטמאה לטהורה שאינו בכי יותן ואין כלי טמא חושב את המשקה והזהר לך בזה הפירוש כי נסתר הוא מאד וכבר סייעני המקום לגלותו ולבררו:

מרדע שאמרו אין בעביו טפח ויש בהיקפו טפח והוא לא חשיב ליה אוהל עד דהוי בעביו טפח וגזרו על מי שיש בהיקפו טפח להחשב אהל אטו עוביו:

הבוצר לגת כו' אוקימנא לעילא שתיק ליה הלל לשמי פי' מי שבצר ענבים שכוונתו להוצאת יין מהן ואמרו בזה כמה טעמים אחד גזירה שמא יבצרנו בקופות טמאות [שחושב] (שהשיבת) משקין גזרו אפילו על הטהורות:

שני שמא יבצרנו בקופות מזופפות שאינן פולטות משקין וכאילו מתכוין באותן משקין ודעתו עליהן:

שלישי גזירה משום הנושכות פי' יש מי שאומר כגון שיש לקופו' הללו אוגנין ונושכות בהן הענבים ופולטין משקין ויש מי שאומר שנושך אדם מאשכול ונוטפין ממנו משקין ורב נחמן אמר גזירה שמא יש עליהן בשעת בצירה משקין ממה שזולף עליה' בעודם מחוברין והמשקה ההוא עדיין טופח פירוש טופח שאם תטפח ידך עליו מתלחלחת היד:

טמאוהו משום כלים המאהילין על המת. פירש"י ז"ל טמאוהו טומאת ערב ומאן דאזא סבר שטמאוהו טומאת שבעה מדין אוהל. ואית דמקשו הכא ה"ד, אי בפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומא' אי איכא חרב חרב הרי הוא כחלל וניחא להו הב"ע שיש במרדע בית קבול לחרב המרדע וטמא משום מקבלי כלי עץ ואע"פ שהיא עשוי' למלאות שמי' קבול כדאמרי' בסוכה בנקבות פסול וכו' ואינו טמא משום כלי מתכת בדליתי' לחרב המרדע יש בו חרב המרדע בטול הוא אגב גופא של מרדע כדתנן (כלים יג,ו) מתכת המשמש את העץ טהור ולפיכך אין אומרים בה חרב הרי היא כחלל. ולדידי לא ניחא לי בהאי תירוצא, דכי אמרי' חרב ה"ה כחלל לאו דוקא חרב אלא ה"ה לכלי שטף הנוגעין באב הטומאה של מת דתנן בריש מס' אהלות ד' טמאין במת ג' טמאין טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב כו' עד כיצד כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת ז' הרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב אר"ע יש לי חמישי השפוד התחוב באוהל האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת ז' אמרו לו אין האהל מתחשב מדקתני כלים סתם ש"מ שכל כלי הנוגע באב הטומאה הבא מן המת או אהל על המת הוא נעשה אב הטומאה ויש ראיות אחרות ובמקום אחר אכתוב מה ששמעתי מהן בעז"ה ולפ"ז קשה איך אר"ע משום כלים המאהילין טומאת ערב משום חרב הוא טמא טומאת ז'. ואני אומר דה"נ קאמר ר"ט שהראשונים שאמרו האיכרעובר ומרדע על כתפו אהל צדו האחת על הקבר טמאוהו טומאת ז' משום כלים הנוגעים במת אמרו ודוקא במרדע שמקבל טומאה וה"ה לכלי כל שמקבל טומאה ור"ע תיקן שמשום אהל טמאוהו ואפי' אין המרדע מקבל טומאה נמי ודוקא בעובי המרדע ואפשר דנ"מ שהנזיר מגלח על אותו טומאה ומזה שלישי ושביעי ואלו משום מגע כלים הנוגעין במת אמרי' בהדיא במסכת נזיר אטו מאן דנגע בכלים בר הזאה הוא, בתמי'. והוי יודע דר"ט קיבל מר"ע שהוא שמע וטעה והוא דרש והסכים לשמועה וכמו שאמרו לו בהרבה מקומות כיוצא בזה כל הפורש ממך כפורש מחיים והיינו דלא אמרי' בגמ' א"ה לר"ט בצרי לה וכדאקשי' לר"י ואע"ג דאיכא למימר דר"ט מני אוכלין וכלים בתרתי כיון דלא אמרי' הכי בהדי' בגמ' לא ניחא להו למימר הכי:

גזירה משום הנושכות. פירש"י ז"ל אשכולות נושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהם וכיון דעבד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר ואינו מחוור. ור"ח ז"ל פי' משום הנושכות יש מי שאומר שנושך אדם מאשכול ונוטפין ממנו משקין. ובשם גאון ז"ל מצאתי כשאדם בוצר כרמו יש מהן שהגרגרים שלהם מדובקין זה עם זה ונושכין זה את זה מפני דבוקן ואע"פ שהמשקה יוצא מהן אינו הולך לאיבוד והמשקה עומד ונשמר בדבוק אותן גרגרים ואינו נופל בקרקע ומ"ה הוכשר, זה פי' גאון ז"ל, ויותר מחוור מן הראשונים:

טמאוהו משום כלים המאהילים על המת. פירש רש"י ז"ל: טמאוהו טומאת ערב, ומאן דחזא טעה וסבר דמשום טומאת אהל טמאוהו טומאת שבעה מדין אהל, ור' טרפון אמר דלא טמאוהו אלא טומאת ערב משום דנגע במרדע בעצמו ולא משום אהל. ויש מקשים והלא המרדע פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה, ואי בשל מתכת מן הדין טמא טומאת שבעה דחרב הרי הוא כחלל. וניחא להו דמשום נקבות שבו נכנס חרב המרדע נעשה בית קבול לחרב, ובית קבול העשוי למלאת בית קבול הוא, כדאמר בסוכה (יב, ב) גבי מסככין בזכרים ואין מסככין בנקבות. ואי נמי יש בו חרב המרדע, בטל הוא לגבי המרדע, שהמרדע עיקר וחרב שבו משמש המרדע, וכדתנן (כלים פי"ג, מ"ו) מתכת המשמשת את העץ טהור, ולפיכך אין אומרין בה חרב הרי הוא כחלל.
והרמב"ן ז"ל הקשה דאפילו בכלי עץ כל שהוא מטמא באהל המת או בנגיעתו באב הטומאה שבמת אומר בו חרב הרי הוא כחלל ומטמא טומאת שבעה, כדמוכח במסכת אהלות (פ"ג מ"ג). אלא טמאוהו טומאת שבעה קאמר, אלא שטעה השומע וסבור שמחמת אהל טמאוהו, ולא טמאוהו מחמת שהאהיל עליו המרדע אלא מחמת שהמרדע נטמא מחמת שהאהיל על המת וטימא את האיכר בנגיעתו, ורבי עקיבא פירש דאפשר דמשום אהל טמאוהו כיון שהוא נושא אותו, אבל לאדם אחר וכלים לא. ואם תאמר אם כן מאי נפקא לן מינה כיון שהוא מטמא טומאת שבעה בין כך ובין כך. תירץ הוא ז"ל דדילמא נפקא מינה לנזיר, שאילו משום אהל הנזיר מגלח עליו ומזה שלישי ושביעי, ואילו משום מגע אמרינן במסכת נזיר (נד, ב) בהדיא אטו מאן דנגע בכלים בר הזאה הוא, בתמיהא. ורבי טרפון הודה לו לר' עקיבא, וכמו שאמר לו בכמה מקומות (קדושין סו, ב) עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחייו אני שמעתי ושכחתי ואתה יושב ודורש ומסכים להלכה. והיינו דלא בצרי ליה לר' טרפון.
ואיכא נסחאי דמקשו לר' טרפון בצרי להו, ופריק אמר רב נחמן בר יצחק בנות הכותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו. ולפירושו זה סבירא ליה לר' טרפון בכלים שתחת הצנור כר"מ דאמר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל.

גזירה משום הנושכות. פירש רש"י ז"ל: אשכולות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהן, וכיון דעביד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר. ור"ח ז"ל גורס: הנשוכות, ופירש: כשנושך האדם מן האשכול נוטפין ממנו משקה. והרמב"ן ז"ל פירש משמו של הגאון ז"ל: כשאדם בוצר כרמו יש מהם שהגרגרים שלהם מדובקים זה לזה ונושכין זו את זו מפני דיבוקן, ואף על פי שמשקה יוצא מהן אינו הולך לאבוד שהמשקה עומד נשמר בדיבוק אותן הגרגרים ואינו נופל בקרקע, ומשום הכי הוכשר.

ג' הבוצר ענבים לאכילה או למכור בשוק או לעשותם צמוקים אע"פ שיצא משקה מהן לא הוכשרו שהרי אין לו נחת רוח בכך ואפי' היה הכלי טמא שכל שאינו מוכשר מחמת שאין המשקה חשוב להכשיר אין כלי טמא מחשבו והוא שאמרו בתוספתא מכשירין עריבה שירד דלף לתוכה מים הנתזין והצפין בית שמאי אומרי' בכי יותן ובית הלל אומרי' אינם בכי יותן בד"א בטהורה אבל בטמאה דברי הכל בכי יותן דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אחד טהורה ואחד טמאה לב"ה אינו בכי יותן והלכה כר' יוסי ולדעת ב"ה:

היה בוצר לגת ר"ל לדרכן הואיל ומן הסתם נוח לו באותו משקה היוצא מהם שהרי לכך הוא עומד הוכשר ואפי' היה אותו משקה הולך לאיבוד מ"מ רוב בוצרים בקופות מזופפות בוצרים וגזרו על כלם בכלל שמנה עשר שהזכרנו משום גזרה שמא יבצרנו בקופות מזופפות ופירשו בה עוד טעם אחר גזירה משום הנושבות ר"ל אשכולות הנושבות זו בזו וכשבא להפרידן נסחט המשקה בסבת הפרדתו עליהם והואיל והוא עושה בידים מכשיר ויש שפירש בו שאף בקפות שאין מזופפות אע"פ שהמשקה הולך לאיבוד מצד שהענבים מתדבקים זה בזה המשקה נשאר עליהם טופח ומכשירן וכן פירשו בה טעם אחר מפני שפעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור וסוחט אשכול של ענבים לבדוק ומזלפו על הענבים ובוצר לאלתר בעוד שהמשקה טופח עליהם ומ"מ במסיקה ר"ל זתים לא גזרו ולא הוכשרו אפי' במוסקן לבית הבד מפני שאינו משקה אלא מיחל בעלמא ואין כאן ניחא ליה כלל:

ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהן מה שהקשתי במהדורא תנינא מ גשמים נראה לי דל"ק ולא מידי דמי גשמים לעולם לא נחשבו להיות משקה דאע"ג דניחא לי' שירדו על זרעי' מחוברים רצון דמחובר לא הוי רצון ואפי' אם שטפו הגשמים משדהו ונפלו על זרעים תלושים לא הוכשרו אבל האי מכי שחט להכשיר ואלו הי' נופל על זרעין תלושין היה מכשירין עכשיו שנפל על ענבים רים שאי מקבלין הכשר אם נתלשו ומשקה טופח עליהן הוה הכשר חשוב אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן עיין בפ' כל שעה במהדורא תליתאה:

הן הן דברי ר"ע כו' פי' המורה לא בא ר"ע לחלוק על דברי בית הלל אלא על תנא קמא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה אלא כך ואינו נ"ל פתר' זה דאטו הוה ס"ד למימר דר"ע פליג אב"ה א"ו אי פליג אלא את"ק ולמימר דלא אמרי הכי ב"ה ולעולם מאי אתא ר' יוסי לאשמעי' מש"ת נ"ל לפרש דלא אתי ר"ע לפלוגי את"ק אלא אתא לפרושי מיהו דבי הלל דהאי דקאמרי לבית הסמוך לחומה לאו לחומת העיר דבעי למיזל בה הוא דהא ב"ה מחירין עם חשיכה אלא לחומת הבית שעומד בו הוא דהיינו שיצא מפתח ביתו והאי איצטריך לאשמעי' ר"י בר' יהודא

תוס' בד"ה ששמע השומע כו' לכך נראה שטמאוהו לאיכר טומאת ז' משום טומאה בחיבורים כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לפרושי ולקיים פירש"י שטמאו לאיכר טומאת ערב וכמו שפירשו לר' עקיבא שהיה סודר מפסיק בין המרדע לבשרו שהסודר טמא טומאת שבעה והאדם טמא טומאת ערב מדאורייתא וכיון שאין טומאת חיבורין פשוט השומע טעה לומר שטמאוהו ז' משום אהל שמביא הטומאה בעובי המרדע אלא דניחא להו לפרש הכי בפשיטות טפי לר' טרפון כיון שאין טומאת חיבורים פשוט בלאו סודר המפסיק בין מרדע לבשרו איכא טעות כשטמאוהו ז' היה סבור דמשום אהל כו' ודו"ק:

בד"ה אמר ר"ע כו' דהיינו חבורי אהל במת והאדם כו' עכ"ל כצ"ל ומהרש"ל דחק לקיים דברי התוספות שלפנינו ואין להאריך ודו"ק:

בד"ה ועל שאר כו' וא"ת למה טמאוהו ז' משום חיבורין לרבי טרפון כו' עכ"ל ר"ל לר"ט דהאי עובדא היה במרדעת למה טמאוהו ז' כפי שיטת התוס' דלעיל וכן לפרש"י יש להקשות למה טמאוהו טומאת ערב לר"ט אבל לר"ע ניחא דלא הוה עובדא כלל אלא משום כלי אחר שיש בו בית קבול ויש בו עובי כמרדע גזרו במרדע ובכל מטלטלין אפילו פשוטי כלי עץ כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה גוזרני כו' מוהל השמן כשמן י"ל דהיינו במוהל היוצא לאחר אציצתא לאחר כו' שאדם יוצא לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור נמי לא שייך בהן ואתא שפיר דתניא לקמן כו' לידע אם הגיעו זיתיו למסוק כו' כצ"ל:

בגמ' רבא אמר גזירה משום הנושכות רב נחמן אמר רבה בר אבוה פעמים שאדם הולך לכרמו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ששמע השומע וכו' אמר ר"ע אני אתקן וכו' שני דבורים הללו וכן הדבור הג' המתחיל ועל שאר אדם וכו' הכל דבור אחר:

בא"ד דהיינו חיבורי אדם במת והאדם אינו טמא וכו' הלשון מגומגם ור"ל דכה"ג שהסודר טמא טומאת שבעה משום טומאת חיבורים דכתיב בתורה דהיינו היכא שהכלי מחובר במת והאדם מחובר בכלי אז האדם הוא טמא טומאת ז' ה"ה כגון הכא שהכלי שהוא המרדע הוא מחובר או מאהיל על המת והסודר מחובר בכלי שהוא המרדע אז הסודר טמא טומאת ז' אבל האדם אינו טמא טומאת ז' כיון שהסודר מפסיק בינו ובין המרדע הלכך אינו טמא מדאורייתא כ"א טומאת ערב וק"ל:

בא"ד שאם יש דרבן בתוכו היה מטמא אפי' בכל שהוא וכו' חרב הרי הוא כחלל אפי' ע"י אהל וכו' פי' אפי' אין החרב והברזל נוגעין במת אלא שמאהילים על המת הרי הן כמת עצמו והא דקאמר שאם יש דרבן שהוא הברזל בתוך המרדע היה מטמא אפי' בכ"ש כל מה שתחתיו פי' משום אהל לכאורה משמע שאפי' כל מה שתחת המרדע שהוא העץ מטמא משום אהל דכיון שהברזל קבוע בו והוא הקתא של הברזל כמו חקתא של חרב גם הקתא של החרב הוי כחלל ומטמא כל מה שתחתיו בכ"ש אע"ג שאינו רוחב טפח אלא שלפי זה יש לדקדק לקמן בסמוך בדבור זה שכתבו התוס' מלמד שבלע דרבן פי' שהדרבן שהוא הברזל הוא נבלע בתוך המלמד שהוא המרדע שהוא העץ ונכנסו לאהל המת שהדרבן טמא והמלמד טהור וכתבו התוס' שאיירי בכגון שאי אפשר להוציא הדרבן מתוך העץ אא"כ ישבר בית קיבולו ולכך לא חשיב בית קבול ואינו מקבל טומאה עכ"ל והשתא לפי סברא זו דאמרי' דכיון דהיכא שהמרדע מחובר בהברזל והוא בית שלו חשוב ג"כ כחלל א"כ אע"ג דאין לו בית קיבול לטמא מטעם דחרב הרי הוא כחלל צ"ל דשם איירי שאין הברזל יוצא ממנו כלום חוץ מן העץ רק כולו נבלע בתוך העץ ולכך היכא שנכנסו באהל המת אפי' הברזל עצמו אינו טמא מטעם חרב הרי הוא כחלל כיון שאינו יוצא כלל לחוץ ואינו נטמא אלא מדין כלי הנכנס לאהל המת ואע"ג שכולו נבלע בתוך המרדע שהוא העץ מ"מ אין העץ מצילו מטומאת אהל שאין מציל מטומאת אהל אלא כלי שיש לו תוך המוקף צמיד פתיל וע"ש באהלות בפי' ר"ש ולכך נמי העץ שהוא המרדע אינו נטמא מטעם שנוגע בברזל שנטמא באהל משום דכיון שאין לו בית קבול כיון שא"א להוציא הברזל אא"כ ישבר בית קיבולו לא הוי אלא כפשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה ודו"ק:

בד"ה גוזרני טומאה וכו' מוהל השמן כשמן יש לומר דהיינו במוהל היוצא לאחר אציצה וכו' ופעמים שאדם יוצא לכרמו נמי לא שייך בהן והשתא אתי שפיר הא דתני לקמן בריש חבית וכו' אם הגיעו זיתיו למסוק אם לאו לא הוכשר כן צריך להגיה דבור תוספות זה והכל דבור אחד הוא:

גמ' משום הנושכות רב נחמן אמר רבה בר אבוה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אקפח את בני כו' מצטער היה על תורה כו'. ונ"ב ותימה גדולה בניו מה חטאו ורש"י עצמו חזר מזה בפ' השוכר את הפועלים ופי' לשון שבועה גבי יש בן לאותו צדיק שקפח את בניו כו':

בד"ה ששמע כו' בכל שהוא וטמאוה כו' הד"א:

בד"ה אני אתקן כו' מדבריהם גזרו היקפו כו' דכיון דמטמאות ליה ע"כ טומאה כו' כצ"ל:

בא"ד והוא לא נגע במת כו'. נ"ב פי' עם המרדע לא נגע במת ודו"ק:

תוס' בד"ה ששמע כו' המרדע אר"ע כו' הד"א:

בא"ד דהיינו חיבורי אדם במת כו'. נ"ב פי' חיבורין הכתוב בקרא דהיינו יקרב בדיקרב איירי בחיבורי אדם במת ועתה נטמא הסודר באותה טומאה של חיבורי אדם במת והאדם אינו נטמא בחיבורין אלא בטומאת מגע דהיינו טומאת ערב וק"ל(עיין במהרש"א):

בא"ד הטעם ועל שאר הד"א:

תד"ה ועל. שאם יש דרבן בתוכו היה מטמא כו'. פי' משום יד כפירוש מהר"ם. משא"כ במלמד שבלע דרבן דטהור המלמד דכיון דנבלע הדרבן נבטל ממלאכתו לכן בטל גם שם יד מן המלמד ודברי מהר"ם בזה תמוהים והעיקר נ"ל דכוונת התוס' דהדרבן גופי' היה בוקע לטמא כל מה שתחתיו אבל ק"ל ע"ד דילמא באמת קאמר ר"ט דמש"ה טמאוהו להאכר מפני שהאהיל הדרבן עליו ולא נצטרך לומר דכתפו היה ערום ומטעם חבורין:

[בא"ד מקום שנותנין דרבן במרדע כצ"ל. וכן בסמוך דתנן המרדע כו'] :

שם בא"ד וכ"מ במס' כלים כו' דתנן המרדעת כו'. הוא בפכ"ה מ"ב. ולכאורה מאי ראיה דילמא מיירי שם שהדרבן בתוכו ומטעם יד אבל ז"א דע"ש מ"ו דאם נפלו משקין טמאים על ידות הכלים מנגבן והן טהורים וע"ע שם פכ"ט מ"ז ובהרע"ב:

גמרא דאר"נ כו' פעמים כו'. מהרש"ל ומהר"ם מחקו מלת דאמר אולם קשה דמקדים רבא לר"נ רבו עיין לקמן (כג:) תד"ה גזירה:

רש"י ד"ה הנושכות. וכיון כו'. וצ"ע מפ"א דמכשירין מ"ז ועמש"כ שם:

[תו"י ד"ה והשתא. נראה דהוא שייך על תירוצא קמא דשמא יבצרנו בקופות טמאות. וכ"נ דצ"ל כן גם לתירוצא דרבא אבל צ"ע ממ"ד פ"י דטהרות הנותן מן הסלים כו' דמוכח דאם בצרן מתחלה לאכילה לכ"ע לא הוכשר ופי' הא"ר שם לכאורה תמוה דהא הושוו אח"כ לדעת ב"ש] :

אָמַר לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי: מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה, וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה? אָמַר לֵיהּ: אִם תַּקְנִיטֵנִי, גּוֹזְרַנִי טֻמְאָה אַף עַל הַמְּסִיקָה. קשא ממה נפשך אם רואה לפי שורת הדין שצריך לגזור גם על מְּסִיקָה למה לא גזר, ואם לא נראה לו כן לפי שורת הדין היתכן שיחדש דין וגזרה בשביל שמקניטו, וכי חס וחלילה דברי תורה הם כמילי דעלמא שיתחדש בהם דבר שאינו ראוי מחמת כעס והקפדה? ונראה לי בס"ד דודאי לא היה נראה לו לגזור על מְּסִיקָה משום דענבים לחוד וזתים לחוד ולכך לא גזר מעיקרא, אך אם הלל עומד כנגדו ומחליט הדבר הזה לומר לא שנא זתים מענבים ואין לחלק ביניהם, אז אף על פי ששמאי לא נראין לו דברי הלל אלו ולדידיה שניא הא מהא, מכל מקום כיון דהלל כך הוא דעתו ודאי ימצא עוד כמה וכמה שדעתם כהלל, ולפי זה עתה צריך לגזור על המסיקה גם כן כדי שלא יטעו להתיר גם בענבים שיאמרו אין לחלק ביניהם וכדסבר הלל. ולכן אָמַר לֵיהּ: אִם תַּקְנִיטֵנִי רצונו לומר שתעמוד בדבורך זה אז צריך אני לחוש שלא יטעו גם אחרים בכך ולכן צריך אני לגזור על מְּסִיקָה גם כן! ובזה ניחא נמי דהא מצינו כשעמדו אחרי זה למנין לא גזרו אלא על בצירה.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה הִלֵּל כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי שַׁמַּאי כְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים, וְהָיָה קָשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, כַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הָעֵגֶל. נראה לי בס"ד הטעם כי בעגל הגבירו מדת הגבורה בעשותם תַבְנִית שׁוֹר, וידוע מ"ש בזוהר הקדוש הלל חסד ושמאי גבורה. ונראה לי מחמת שהיה הִלֵּל כָּפוּף לא אסתייעא מלתא שתהיה גזרתם קיימת כדמסיק אינהו גזור ולא קבול מנייהו. ועוד נראה לי מ"ש כַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הָעֵגֶל דאיתא בליקוטי תורה לרבינו האר"י ז"ל שהלל היה מבחינת רחל ושמאי היה מבחינת לאה, גם ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בע"ח ושה"פ) שבעון העגל פגמו בבחינת רחל בסוד ואמחה את שמם עיין שם. ולכן אותו היום שהיה הִלֵּל שהוא בחינת רחל כָּפוּף היה קָשֶׁה עליהם כַּיּוֹם הָעֵגֶל.

גמ' גוזרני טומאה אף על המסיקה. עי' חגיגה דף כה ע"א תוס' ד"ה יתננה:

שם הניחא למ"ד כלי טמא חושב. עי' טורי אבן חגיגה דף יט ע"א ד"ה ידיו טהורות:

רש"י ד"ה הניחא. ל"י היכא. עי' ברכות דף כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה כו' וש"נ:

תוס' ד"ה אמר ר"ע וכו' אפי' היכא דלא שייך טומאה בחיבורין. עי' בב"מ דף קה ע"ב תוס' ד"ה על אדם:

תוס' ד"ה גוזרני טומאה וכו' לא שייך בזיתים דמוהל וכו'. עי' רפ"ט דטהרות ברע"ב ובתוי"ט שם:

אמר ר"ט אקפח וכו'. כ' תוס' שהוא לשון שבועה כמו חי פרעה אם תצאו מזה מ"מ נ"ל שהוא לישנא דמשתמע לתרי אפי דגם יש לפרש בהיפוך שנשבע בחי פרעה שיצאו מזה וכן יתפרש חי אני נאום ה' וימלא כבודי את כל הארץ כמ"ש רמב"ן שם פ' שלח והענין מתפרש לפי המקום. והעומדים לפני יוסף חשבו שנשבע בחי פרעה שלא יצאו ובאמת היה כוונתו בהיפוך שאם יצאו חי פרעה ואם לאו ימות והרי הוציאם אחר ג' ימים ואפי' שמעון לא אסר אלא לעיניהם כדפי' רש"י ואח"כ הוציאו מהמאסר גם הוא כי קשה בעיני לומר שיוסף נשבע בחי המלך ומעל בשבועתו חלילה ליוסף מעול. ומה שנשבע חי פרעה כי מרגלים אתם נמי אמת הוא שהרי השביעם על תנאי שאם לא יביאו אחיהם הקטן אזי הם מרגלים בחיי פרעה ואם יביאו הקטן הנה אינם מרגלים וכבר ידע יוסף שסופם להביא בנימין עמהם כמו שהתבונן מחלומותיו אשר חלם וכמ"ש רמב"ן פ' מקץ א"כ נשבע באמת ולא שיקר כלל:

ומ"ש רש"י בחומש כשהיה נשבע על שקר הי' נשבע בחי פרעה חלילה להבין דברי רש"י כפשוטן הרי בארתי שאין כאן שקר כלל ועוד רש"י דקדק בלשונו כשרצה לשבע על שקר ולא כ' כשנשבע לשקר אלא על שקר רוצה לומר כשהי' מגזם דבר שהי' נראה בעיני הבריות כשקר וכיזוב כמו הכא שהתעולל עלילות על בעלי צורה ואנשים נכבדים לומר מרגלים אתם והיה נראה בעיני השרים הסובבים אותו כמגזם ומשקר וכדי לאמת דבריו שיאמינו בו בלי ספק הי' נשבע בחי פרעה כי אז ידעו שהוא אמת נכון הדבר כי ידעו כי נאמן הוא לאדונו ולא ישבע לשקר בחי פרעה והיינו דפי' רש"י כשהי' נשבע על שקר פי' על דבר שהיה נראה כשקר הי' מתחזק והחזיק דבריו בשבועה חמורה הלזה חי פרעה. הארכתי בזה כי מצוה להוציא מלב המלעיגים וק"ל:

אם תקניטני גוזרני אף על המסיקה פי' שמאי אמר אני אינו חושש שאם ימסקו יבאו גם לבצור דמסיקה בבצירה לא מיחלף מטעם שכ' הרב פורת בתוס' ד"ה גוזרני וכו' אך אם תקניטני להקשות ממסיקה לבצירה ש"מ דאתי למחלף א"כ גוזרני אף על המסיקה דאי לא הא לא קיימא הא דבצירה:

ואותו היום הי' הלל כפוף ויושב לפני שמאי וכו' והי' קשה לישראל פי' רש"י לפי שהלל נשיא וענוותן עכ"ל פי' והוה כיום שנעשה בו העגל שאהרן גדול ישראל לא עצור כח ושמע לקולם מרוב ענוותנותו וקשי ערפם של העומדים נגדו שלא נשאו פנים לאהרן וחור לבטל דעתם מפני דעתו. והא דנעצו חרב איתא בירושלמי תלמידי ב"ש עמדו להם מלמטה והי' הורגים בתלמידי הלל. תנו ששה מהם עלו והשאר עמדו עליהם בחרבות וברמחים. וי"ל דנהי דתלמידים ששמשו בתורה לפני הלל היו מרובים מתלמידי שמאי מ"מ בדבר שנחלקו בגזירה ודין והיה נראה לקצת מתלמידי הלל כדעת ב"ש הי' נקראים גם אלו ב"ש בזה הדין והשתא כשנזדמנו כל תלמידיהם בעליית חנני' ויען הי' קשה להם שיתבטל דעת הלל וסיעתו מפני דעתם של ב"ש רצו תלמידי הלל להשמט א' א' ועמדו תלמידי שמאי למטה אצל השער בחרבות וברמחים שלא יצאו תלמידי הלל וששה מתלמידי שמאי החכמים הגדולים שבהם עלו להעלי' מקום ועד תלמידי הלל להציע סברותיהם לפניהם ולהחזירם לדעתם בסברא והשכל עד שכמה וכמה מתלמידי הלל נתפסו בדעתם על תלמידי שמאי ומעתה רבו היום ב"ש על ב"ה ונקבע הלכה כב"ש זה נ"ל פי' הירושלמי ומסכים הולך עם מ"ש רמב"ם בפי' המשנה ודברי קרבן עדה לא נ"ל:

בתוס' בד"ה ששמע השומע וטעה כו' פי' בקונטרס טמאוהו לאיכר טומאת ערב כו' וקשה למה טעה השומע כו' עס"ה. וכתב מהרש"א ז"ל דה"ה דהוי מצי התוספות לפרש בשיטת רש"י דמה שכתב שטמאוהו לאיכר זה טומאת ערב היינו לפי שהסודר מפסיק כמ"ש בסמוך בד"ה אמר ר"ע ולפי שאין דין חיבורין פשוט טעה השומע לומר שטמא משום אהל עכ"ל מהרש"א ז"ל ע"ש. ובעיני דבריו מגומגמים דנהי דאין טומאת חיבורים פשוט כ"כ מ"מ היכא שהסודר מפסיק דהיינו שלא בחיבורין דבר פשוט הוא ואם כוונתו לומר דאפשר דאפילו שלא בחיבורין טמא ז' כדבעי למימר מעיקרא בפרק אין מעמידין דמקמי יוסי בן יועזר הוי גזרו אפי' שלא בחבורין טומאת ז' אטו חיבורים ויוסי בן יועזר הוא דאמר דטמא טומאת ערב א"כ מאי ענין טומאת אהל לכאן ואכתי במאי טעה השומע:

אמנם הנראה בעיני לקיים שיטת רש"י ז"ל דאיכר טמא טומאת ערב היינו משום דסודר היה מפסיק אלא שהשומע סבור דמרדע הוי פשוטי כלי עץ לא שייך ביה טומאת כלים לכך סובר דע"כ מה שטימאו האדם היינו משום דמרדע הוי אהל דשייך אפילו בפשוטי כלי עץ אבל לפי האמת לא טמאוהו אלא טומאת ערב ולא משום אהל אלא משום כלים משום דחשוב בית קיבול כמ"ש התוס' בשם ר"ת כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד לכך נראה שטמאוהו לאיכר טומאת ז' משום טומאה בחיבורין כו' עכ"ל. ולכאורה לפי פירושם העיקר חסר מדברי רבי טרפון דהו"ל למימר בהדיא שטימאו את האדם משום טומאה בחיבורין משא"כ לפירש"י א"ש דלאפוקי ממה שטעה השומע וסבר דלאו כלי הוא אלא משום אהל טמאוהו מש"ה מסיים ר"ט דבאמת טימאו אותו משום כלים ושפיר מיקרי כלי דחשיב בית קיבול:

מיהו בעיקר דבריהם שכתבו כאן בפשיטות דטומאה בחיבורי אדם שנגע בכלים המאהילים הוי מדאורייתא לכאורה מסוגיא דנזיר דף מ"ב לא משמע הכי דהא מסיק התם דחיבורי אדם באדם לאו דאורייתא מדאמרי' דלא אמרו חיבורין אלא לענין תרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח ואם כן משמע דה"ה חיבורי אדם וכלים נמי לאו דאורייתא ואף שהרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות טומאת מת כתב דדוקא חיבורי אדם באדם הוי מדרבנן אבל אדם בכלים טמא ז' מדאורייתא היינו משום דאזיל לשיטתו דחרב הרי הוא כחלל שייך בכל הכלים אפילו בפשוטי כלי עץ משא"כ לשיטת התוספות בסמוך ד"ה ועל שאר אדם דדוקא בכלי מתכות אמרינן דחרב הרי הוא כחלל וכן כתבו בנזיר ובכמה דוכתי וא"כ לא שייך לחלק כלל בין חיבורי אדם באדם ובין חיבורי אדם בכלים אלא דבאמת שהתוס' כאן כתבו כן לשיטתם בנזיר דף מ"ב דהא דאמרינן התם דחיבורי אדם באדם הוי מדרבנן היינו באדם שלישי שנגע באדם שנגע גם הוא באדם שנטמא במת משא"כ אדם באדם גרידא הוי מדאורייתא כדאמרינן בפרק אין מעמידין וכמ"ש שם התוס' דאף למסקנא דאמר רבא לא תיתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן אפ"ה לא הדר ביה ממאי דאמרינן מעיקרא בעיקר דין טומאה בחיבורין ממילא לפ"ז משמע להו כאן דה"ה בחיבורי אדם בכלים. נמצא דכל זה היינו דהתוס' לשיטתם משא"כ לפירש"י שכתב להדיא שם בנזיר דחיבורי אדם באדם דהוי מדרבנן היינו אפילו אדם באדם גרידא ולפירושו צ"ל דהא דמסקינן בפרק אין מעמידין דקאמר רבא לא תיתלו בוקי סריקי בר"נ הדר ביה ממאי דאמרינן מעיקרא דיקרב בדיקרב דטמא טומאת ז' מדאורייתא אלא דמדאורייתא אינו טמא אלא טומאת ערב כמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקו"ס שם בפ"ה ע"ש. וא"כ לפ"ז שפיר מצינו למימר דרש"י כאן הוכרח לפרש כן לפי שיטתו דטומאה בחיבורין מדאורייתא אינו טמא אלא טומאת ערב ולענין חיבורי אדם וכלים סבר רש"י כשיטת התוס' דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות וא"כ יפה כתב דלפי האמת לא טמא האיכר אליבא דר"ט אלא טומאת ערב ומכ"ש למאי דפרישית דלפירש"י היה סודר מפסיק וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

בגמרא ולרבי טרפון דאמר כו' בצרי להו. ויש לדקדק דלפי שיטת התוספות דלר"ע היה סודר מפסיק א"כ מצינו למימר דלר"ט נמי היה סודר מפסיק ואפ"ה טמאוהו טומאת ז' ולאו משום אהל אלא מגזרת חכמים שגזרו בשלא חיבורין טומאת ז' אטו בחיבורין וכסוגיא דפרק אין מעמידין דהכי הוי סברי רבנן דמקמי דיוסי בן יועזר וסובר ר"ט דמגזרת י"ח דבר נמי הכי הוא ובהכי הוי א"ש טובא דבלא"ה ע"כ לר"ט נמי נשאלה אותה השאלה של האיכר באותו יום שנמנו ורבו ב"ש על ב"ה וגזרו י"ח דבר דאל"כ אף לפי טעות השומע שגזרו משום אהל למה תלה הדבר בי"ח דבר מיהו לפירש"י שכתבתי לעיל שלא טימאו להאיכר אלא טומאת ערב לפי האמת והיינו משום דחשיב בית קיבול שעל דבר זה נשאל לחכמים א"כ תו לא שייך לומר דהוי מי"ח דבר כיון דלא אשכחן פלוגתא בהך מילתא כנ"ל ודו"ק:

אקפח את בני. מצער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו: אקפח. אקברם לשון חיתוך וקיצור: ששמע השומע. כשנשאלה השאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו וטעה ולא ידע משום מה טמאוהו הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת שהכלי עצמו המאהיל טמא בכל שהו דלא בעינן פותח טפח אלא לשוויה אהל להביא טומאה תחת ראשו השני להביא טומאה על אחרים אבל לגבי דידיה בכל שהו וטמאוהו לאיכר טומאת ערב משום שנגע באותו כלי שהוא אב הטומאה וזה שנגע בו ראשון והשומע טעה לומר שעשאוהו לאיכר אב הטומאה לטמא ז' ולטעון הזייה: אני אתקן שיהו דברי חכמים. שאומרים עובי המרדע מביא טומאה קיימין יש דבר שמביאין עליו טומאה ממש לטעון הזייה מדבריהם כגון על האדם הנושאן שטמא בו טומאת מגע מן התורה גזרו עליו בעובי המרדע ליטמא טומאת אהל מדבריהם גזירה הקיפו משום עביו דכיון דמטמאת ליה על כרחך טומאה דאורייתא לאצרוכיה הערב שמש והוא לא נגע במת כסבור שמשום אהל אתה מטמאו ומשום שיש בהיקפו טפח וכיון דלא מטמאת ליה טומאת ז' אתי למימר באהל גמור נמי טומאת ערב אבל שאר אדם וכלים שאין נוגעין בו ואין עליך לטמאן כלל אין מביאין שום טומאה אלא בפותח טפח ר''ע מילתייהו דרבנן פריש: וא''ר ינאי גרסינן: מרדע שאמרו. דמביא את הטומאה על נושאו לטמאו שבעה מדבריהם: אין בעביו טפח. דאם כן הוי אהל דאורייתא: ולר' טרפון. דאמר לא גזרו שום גזירה אלא בדין תורה דלא טמאוהו אלא טומאת ערב משום מגע בצרי להו י''ח: בנות כותים כו': ובאידך. דמניח כלים: סבר לה. ר' טרפון כר' מאיר דחשיב ליה בי''ח דבר ואפיק הא ועייל הך דבנות כותים: מפני מה בוצרין בטהרה. מפני מה אתה מצריך לבצור בכלים טהורים דקאמרת הוכשר ואין אתה מצריך למסוק זיתים בכלים טהורים: יכנס. לבית המדרש: והיוצא אל יצא. לפי שהיו רוצין לעמוד במנין: קשה. לפי שהלל נשיא וענוותן: וגזור שמאי והלל. ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו וגזור וקבלו מינייהו: מ''ט. הוכשר הא לא ניחא ליה בההיא משקה דנפיק וקאזיל לאיבוד: בקופות טמאות. דאתיא טומאת הכלי ומחשבה ליה למשקה להכשיר הואיל וטומאתו והכשרו כאחת: הניחא למאן דאמר. לא ידענא היכא: חושב משקה. להכשיר אוכל שבתוכו ואף על גב דלא אחשביה הוא: מזופפות. כיון דלא אזיל לאיבוד. ניחא ליה ליציאתו: הנושכות. אשכולות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהן וכיון דעבד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר:

ששמע השומע וטעה כו' טמאוהו משום כלים המאהילים על המת. פי' בקונטרס טמאוהו לאיכר טומאת ערב משום דנגע בכלים המאהילים שהן טמאין טומאת ז' כדין הנוגע בטמא מת דטמא טומאת ערב מדאורייתא וקשה למה טעה השומע והיה סבור שטמאוהו טומאת ז' כיון דדבר פשוט הוא שאדם הנוגע בטמא מת דטמא טומאת ערב ועוד דמן התורה האיכר טמא טומאת ז' משום טומאה בחבורים דיקרב בדיקרב בחבורים טמא ז' מדאוריי' כדאמר בפ''ב דע''ז (דף ל': ושם) ואפילו בחבורים על ידי אהל טמא טומאת ז' כדמוכח בריש אהלות (פ''א מ''ג) לכך נראה שטמאוהו לאיכר טומאת ז' משום טומאה בחבורים והשומע טעה לפי שאינו פשוט כ''כ דין טומאה בחבורים והיה סבור דמשום אהל טמאוהו כיון שיש בהקיפו טפח לכך שנה כל המטלטלין מביאין טומאה לטמא כל אשר תחתיו משום אהל בעובי המרדע: אמר רבי עקיבא אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין שיהו כל המטלטלין מביאין טומאה על האדם הנושאן בעובי המרדע. משום אהל לטמאו טומאת שבעה אפי' היכא דלא שייך טומאה בחבורים כגון שיש סודר מפסיק בין המרדע לבשרו שהסודר טמא טומאת שבעה משום חבורים דהיינו חבורי אדם במת והאדם אינו טמא אפי' מדרבנן אלא טומאת ערב דטמא מדאורייתא כדמוכח בפ' ג' מינין (נזיר דף מב: ושם) גזרו שיהא אדם טמא טומאת ז' משום אהל שלא יטעו אותם שאין יודעים דין טומאה בחבורים ויאמרו שטמא טומאת ערב משום אהל כיון שיש בהיקפו טפח א''כ אתי למימר שאין באהל אלא טומאת ערב לכך גזרו שיהא טמא ז' כאדם המיטמא באהל שלא חלקו אפילו יהא מפסיק בינו לבין המרדע שלשה סודרים או ד' ויהא אדם רביעי או חמישי או יותר ואפי' אם המטלטלין פשוטי כלי עץ שאינן בני קבולי טומאה דלא שייכא בהם טומאה בחבורים ודוקא בעובי המרדע שיש בהיקפו טפח אבל בפחות מכן ליכא למטעי כלל שהיא משום אהל ואף על פי שלא ידעו טומאה בחבורים לא יטעו אלא ישאלו הטעם: ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח. כיון דליכא בהן שום טומאה בחבורין בעי אהל חשוב כבשאר דברים וא''ת למה טמאוהו ז' משום חבורים לר' טרפון והא מרדע פשוטי כלי עץ הוא ולא מקבל טומאה דהא ע''כ איירי שאין הדרבן בתוך המרדע שאם יש דרבן בתוכו היה מטמא אפילו בכל שהוא כל מה שתחתיו דחרב הרי הוא כחלל אפי' ע''י אהל כדמוכח בריש אהלות וכל הפסוק דבחלל חרב דרשינן ליה בטומאת אהל בנזיר פ' כ''ג (דף נג:) ואור''ת דחשיב בית קבול מקום שנותנין דרבן במרדעת ולא הוי בית קיבול העשוי למלאות שאין קובעין אותו שם אלא פעמים מניחין ופעמים מסירין וכן מוכח במסכת כלים דחשיב בית קבול דתנן המרדע יש לו אחורים ותוך והא דתנן בפ''ט דכלים (משנה ו) כוש שבלע צינורא ומלמד שבלע דרבן כו' היו טהורים ונכנסו לאהל נטמא פי' הדרבן לבדו נגע בהן ככר של תרומה טהור משמע דמלמד חשוב פשוטי כלי עץ לכך טהור ככר של תרומה שנגע במלמד שהמלמד לא קיבל טומאה מן הדרבן ומלמד ומרדע מסתמא הכל אחד ואור''י דאיכא לאוקמי בכה''ג שא''א להוציא הדרבן אא''כ ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול: גוזרני טומאה אף על המסיקה. פי' הר''ר פורת דלהכי לא גזרו על המסיקה דגזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות לא שייך בזיתים דמוהל היוצא מהם לא חשיב משקה והא דתנן במס' מכשירין (פ''ו מ''ה) מוהל השמן כשמן י''ל דהיינו במוהל היוצא לאחר אציצה לאחר שעמדו בכומר ב' ימים או ג' ואתיא כר' יעקב דריש חבית (לקמן קמד:) אבל מוהל היוצא ע''י מסיקה אפי' רבי יעקב מודה דטהור וכן גזירה דנושכות ופעמים שאדם יוצא לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור נמי לא שייך בהן והשתא אתי שפיר דתניא לקמן בריש חבית (דף קמה. ושם) המפצע בזיתים לידע אם הגיעו זיתיו למסוק אם לאו לא הוכשר: הניחא למ''ד כלי טמא חושב משקה. [בתוספתא] דמכשירין (פ''ד מ''ה) גבי עריבה שירד דלף לתוכה ב''ש אומר הרי זה בכי יותן כו' בד''א בטהורה אבל בטמאה הכל מודים הרי זה בכי יותן דברי רבי מאיר ר' יוסי אומר אחת טמאה ואחת טהורה ב''ש אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינו בכי יותן:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד