שבת טז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

ותו מקשינן: ומאחר דשוינהו לכלי זכוכית ככלי חרס, אלא מעתה, לא ליטמו מטומאה הנוגעת בגבן [מצידם החיצוני]. כדין כלי חרס, שאין נטמאין אלא אם נכנסה הטומאה לתוכן.

אלמה, ומדוע לא קיימא לן הכי? דהתנן: כלי חרס וכלי נתר [שאופן עשייתן הוא ככלי חרס, אלא שנעשים ממין אדמה לבנה] - טומאתן שוה זה לזה.

שניהם מיטמאין [מקבלים טומאה], ושניהם מטמאין אחרים מאויריהן. שאף אם לא נגעה הטומאה, כגון השרץ, בדפנותיהם, אלא היא תלויה בתוך חלל אוירן, הרי הם טמאים.

וכן לאחר שנטמאו כלי החרס וכלי הנתר, אם תלוים אוכלין בתוך אוירם, נטמאים האוכלים מהם, אף על פי שלא נגעו בדפנותיהם. כדכתיב "אשר יפל מהם אל תוכו". ודין זה נתחדש בכלי חרס וכלי נתר בלבד. אבל שאר הכלים אינם נטמאים ואינם מטמאים אלא במגע דפנותיהם בלבד.

וכן שוים הם, במה שמיטמאין מאחוריהן. שאם נכנסה טומאה לתוך חלל אחוריהם [שחוקקים להם למטה, בבית מושבם], הרי הם נטמאים. שנחשבים אחורי הכלי כתוכו משום שיש להם בית קיבול ^[1]. וכל שכן, שמטמאין אחרים מאחוריהם ^[2] [תוספות] ^[3].

אבל, אין הם מיטמאין מגביהם! כדנפקא לן בחולין כה א, מכלי חרס המוקף צמיד פתיל, שאינו מיטמא באוהל המת. והיינו משום דאינו מיטמא אלא מתוכו. וכיון דהכיסוי חוצץ על תוכו מפני טומאת המת, אינו נטמא. ואף שגבו פתוח לטומאה.

ודוקא לענין קבלת הטומאה בעינן בכלי חרס שיקבל את הטומאה מתוכו. אבל לאחר שנטמא כלי החרס מתוכו, הרי הוא מטמא אחרים אף אם יגעו בגבו.

וכן שוים הם, שלשניהם אין טהרה במקוה, אלא שבירתן בלבד מטהרתן!

ואסיק לקושיין: משמע, דוקא כלי נתר וכלי חרס, הוא דטומאתן שוה במה שאין מיטמאין מגבן. אבל מידי אחרינא ככלי זכוכית, לא שוה לכלי חרס בזה. אלא מקבל טומאה אף מגבו. וקשיא לרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי "שוינהו רבנן ככלי חרס"!

ומשנינן: אמרי, כיון דדמו נמי לכלי מתכות, דהא כי נשתברו יש להם תקנה ככלי מתכת, להתיכן ולחזור ולעשותן כלים [מה שאין כן כלי חרס. שאי אפשר לחזור ולעשות מהם כלים] ^[4] - שוינהו רבנן נמי ככלי מתכות, ^[5] לטמאותם מגבן. ^[6]

ושוב מקשינן: אלא מעתה, שאף דין טומאת כלי מתכות איכא בהו - אם נטמאו ונשברו ופרחה טומאתן, ואחר כך חזר ותיקנם - יחזרו לטומאתן הישנה ככלי מתכות ^[7].

דתנן: כלי מתכות - פשוטיהם [שאין להם בית קיבול] ומקבליהם [שיש להם בית קיבול] טמאין.

ואם נשברו, טהרו מטומאתן מאחר שבטל מהם תורת כלי.

ואם לאחר שנטמאו ונשברו חזר ועשה מהן כלים - חזרו לטומאתן הישנה. ולקמן מפרש טעמא.

ואילו גבי כלי זכוכית, לא קיימא לן הכי.

דהא תנן: כלי עץ, וכלי עור, וכלי עצם, וכלי זכוכית - פשוטיהן טהורין, ומקבליהן טמאין. דאיתקש כלי עץ ועור לשק, כדכתיב "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק". מה שק מטלטל מלא וריקן [שיש לו בית קיבול], אף כל כלי מכל הכלים האלו אינו מקבל טומאה אלא כשהוא מטלטל מלא וריקן.

וכלי עצם איתקש לעץ ועור, כדכתיב "כל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ". ודרשינן מ"כל מעשה עזים", כל הבא מן העזים, לרבות כלים הנעשים מן הקרנים ומן העצמות ומן הטלפים. הילכך כולם אין מטמאין אלא כשיש להם בית קיבול. וטעמא דכלי זכוכית מפרש לקמן.

ואם נשברו טהרו משום שבטל מהם תורת כלי.

ואם חזר ועשה מהן כלים - הרי הם מקבלין טומאה, אם יגעו בטומאה מכאן ולהבא.

ואסיק לקושיין: משמע, דוקא מכאן ולהבא, אין, מקבלים הם טומאה. אבל למפרע, לא חוזרת עליהן טומאתן הישנה.

וקשיא, הא שוינהו ככלי מתכות, ומאי שנא כלי זכוכית מכלי מתכות?

ומשנינן: טומאת כלי זכוכית, כל עיקרה אינו אלא מדרבנן. וגם חזרת טומאה ישנה אינה אלא מדרבנן. ודוקא בכלי מתכות וכדומה, שנטמאו בטומאה דאורייתא קודם שנשברו, אחיתו בה הורידו בה רבנן שוב את הטומאה דאורייתא הישנה, לאחר שנשברו וחזר ועשאם כלי.

אבל כלי זכוכית, שמדאורייתא אין בהם שום קבלת טומאה, ואף מתחלה קודם שנשברו לא נטמאו אלא בטומאה דרבנן, ^[8] לא אחיתו לה רבנן שוב את הטומאה הישנה, לאחר שנשברו ושוב חזר ועשאן כלי.

ושוב מקשינן: פשוטיהן של כלי זכוכית, מיהא, ליטמא ככלי מתכות!?

ובזה לא מצית לשנויי כדשנינן לעיל גבי טומאה ישנה. דהא פשוטי כלי מתכות - מדאורייתא בני קבלת טומאה נינהו. ומאחר דשוינהו רבנן לכלי זכוכית ככלי מתכות, הרי כל דיני הטומאה דמדאורייתא דאיתא במתכות ליהוו בכלל הך גזירה!?

ומשנינן: מאחר וטומאת כלי זכוכית היא דרבנן ואין שורפין את התרומה והקדשים על טומאה דרבנן [מלבד ו' ספקות דשנינו לעיל] ^[9] - עבדי בהו רבנן היכרא, בינם לבין טומאה דאורייתא, בכך שאינם נטמאין בפשוטיהן. כי היכי דיבחינו בהם שאינם טמאים מדאורייתא, ולא יבואו לשרוף עלייהו תרומה וקדשים ^[10].

הערות

^[1] וכתב המהרש"א בדעת רש"י דאין הכלי נטמא מאחוריו אלא כשנוגעים דפנותיו בטומאה. אבל לא כשנכנסה הטומאה לאוירו. משום דלא חשיב כתוך ממש. וכן כתבו הר"ש והברטנורה בפרק ב מכלים משנה א. אכן המשנה למלך פרק א מכלים הלכה יז, הוכיח מלשון רש"י דנטמא אף מאויר אחוריו.

^[2] והא דלא קתני להדיא "מטמאין" מאחוריהם, משום דאין בזה שום חידוש. דהרי אף מגבן מטמאין אחרים. ומשום כן לא עריב להו ולא קתני, "מטמאין ומיטמאין מאוירן ומאחוריהם". משום דבאויר איכא חידוש במה דמטמא אף דאינו נוגע בכלי. אבל באחוריהם ליכא חידוש אלא ב"מיטמאין" ולא ב"מטמאין". תוספות. עוד כתבו, דלא עריב להו, משום דטומאת אויר היא דאורייתא, אבל טומאת אחוריהם אינה אלא מדרבנן. עוד כתבו, דאף אי הוי טומאת אחוריהם דאורייתא, אין נטמא על ידה כל הכלי אלא גבו בלבד. מה שאין כן באוירו. שאם נטמא מאוירו נטמא כולו, תוכו וגבו.

^[3] ור"י גרס "מטמאין מאחוריהן". שאם נטמאו מתוכם הריהם מטמאין אחרים באויר אחוריהם. והוא הדין דמטמאים אחרים מגבם. אבל אין הם מקבלים טומאה אפילו בנגיעת גבן, והוא הדין באחוריהם. וכל שכן שאין מקבלים טומאה באויר אחוריהם. ולפי זה אין שום נפקא מינה בין אחוריהם לגבן. אלא דבאחוריהם איכא נמי אויר, שמטמא אף בלא מגע. ויעויין במשנה למלך פרק א דכלים הלכה יג, שהאריך בביאור הך מתניתין, ובמרכבת המשנה, שמנה ח' פירושים בדברי המשנה על פי דברי התוספות בסוגיין.

^[4] ולא הדר בה מהא דקאמר לעיל "שוינהו רבנן ככלי חרס". דמשום הא ד"נשברו יש להן תקנה" גרידא, לא היינו מורידים להם טומאה. אלא לאחר דכבר הורידו להם טומאה משום דדמי לגמרי לכלי חרס, הוסיפו להם גם כן טומאת כלי מתכות משום דדמיא להו נמי. תוספות. אלא דכתב המהרש"א, דאף לדבריהם, אין להם דין טומאת כלי חרס אלא כשנגעה טומאה בתוכם. אבל באוירם אין מקבלים טומאה. דלהכי אהני מה דשוינהו ככלי מתכות שאין נטמאין מאוירן. ודבריו צריכים עיון, דלכאורה נראה מסוגיין, דרק להחמיר שוינהו ככלי מתכות. שהרי לענין דלא מהני להו טבילה, אכתי דמיא לכלי חרס. צל"ח. ועיין בראש יוסף שחלק על המהרש"א בזה.

^[5] וכתב הראש יוסף בשיטת הרמב"ם, דגריס "אלא כיון דכי נשתברו". והדרינן בן השתא מאוקימתא דלעיל במתניתין דמקואות [דמשמע מינה דמהני טבילה לכלי זכוכית] דאיירי בהטיף לתוכן אבר, ומשום מעמיד הוא. אלא דאחר דמדמינן להו לכלי מתכות, שוב איכא לאוקמא בכלי זכוכית חדשים הניקחים מעכו"ם, דהצריכום טבילה משום הך סברה. אבל טבילה לטומאה לעולם לא מהני בהו [ודלא כהתוספות שכתבו דליכא לאוקמא מתניתין בהכי. ויעויין במהרש"א על דברי תוספות אלו].

^[6] ולהאי שינויא יש לומר, דהיכא דנטמא מגבו, דאינו טמא אלא מדין כלי מתכת, יש לו טהרה במקוה [שהרי אי אפשר ליתן בו שני חומרות שסותרות זו את זו במקרה אחד. שפת אמת]. ולפי זה יתיישב מאי דאקשינן לעיל, הא דמשמע ממתניתין דמקואות דיש טבילה לכלי זכוכית. דשפיר יש לאוקמה בנטמאו מגבן. תוספות רבי עקיבא איגר, פרק ט דמקואות משנה ה. וכן יישב בתשובה סימן ר"י בסברה זו, מה דכתב הר"ש בסוף כלים, דכלי זכוכית יש להם טהרה במקוה. דלכאורה נסתר מסוגיין. ולהאמור אתי שפיר. דאיירי בנטמאו מגבן.

^[7] וכתב רש"י, שיחזרו לטומאתן "להטעינן טבילה". וצריך עיון, דהא מסקינן דלא מהני טבילה לכלי זכוכית. ומכאן ראיה לדברי רבי עקיבא איגר [הובא בהערה 6], דהיכא דאתינן עליה מדין כלי מתכות מהני ליה טבילה. שפת אמת. ואולי סבירא ליה לרש"י, דלפום הך שינויא דשוינהו ככלי מתכות הדרא בה הגמרא מהא דקאמר לעיל דאין להם טהרה. [ויעויין בהערה 4 דנראה שכן היא דעת המהרש"א]. וכבר נסתפק הצל"ח בשני פירושים אלו בדעת רש"י.

^[8] ודוקא טומאה ישנה דאין לה עיקר מן התורה, לא גזרו בכלי זכוכית. אבל שאר טומאות דרבנן, כגון טומאת אחורי הכלי, גזרו אף בכלי זכוכית. דכן מוכח מהוכחת הגמרא לעיל, דכלי זכוכית מטמא מגבן, מהא דלא קא עריב להו בהדי כלי חרס וכלי נתר. ואי אין כלי זכוכית מטמא מאחוריו, מאי מוכח? הא אפשר דמשום כן לא קא עריב להו עם כלי חרס. צל"ח בשם בנו.

^[9] רש"י. אבל תוספות כתבו דעל עיקר הגזירה [דנטמאים בטומאת כלי חרס מתוכן], אף שורפין את התרומה. ורק במה דמדמינן להו לכלי מתכות, דהיינו טומאת גבן, אין שורפין.

^[10] והקשו תוספות, אמאי לא סגי להיכרא במה דלא גזרו בהו טומאה ישנה. ותירצו דבעינן היכרא בדין דאורייתא. וטומאה ישנה הוא מדרבנן. ובהא ליכא היכרא [דדלמא היה לחכמים טעם שלא לגזור בכלי מתכת. ר"ן].

שלא ליטמו [ייטמאו] מגבן (מצידם החיצון), אלמה תנן [ומדוע שנינו במשנה] כי כלי חרס וכלי נתר (כלים העשויים מאדמה), דיני טומאתן שוה, שכלים אלה מיטמאין, שדבר טמא הנכנס בחללן מטמא אותן, וכן מטמאין אחרים מאויריהן, וכשהם טמאים אם נכנס דבר מאכל בחללם — הריהו נטמא. וכן מיטמאין הם מאחוריהן, שאם היה בתחתית הכלי חלל ובית קיבול — גם הוא מקבל טומאה. ואולם אין כלי חרס מיטמאין מגביהן, שאם נגעה טומאה בצדו החיצוני של הכלי — אין תוכו טמא. וכן, כלי חרס שבירתן מטהרתן. ומכאן נסיק שדווקא כלי נתר וכלי חרס הוא שטומאתן שוה ודינם כך, אבל מידי אחרינא [דבר אחר] — לא, ומדוע לא נמנו כלי הזכוכית עם סוגי כלים אלה? ומשיבים: כיון דכי [שאם] נשתברו כלי זכוכית יש להם תקנה, שאפשר להתיך את הזכוכית וליצור ממנה כלי מחדש, שוינהו [עשו אותם] חכמים ככלי מתכות שאף הם ניתנים להתכה ויציקה מחודשת. ושואלים:

אלא מעתה, אם אמנם הושוו כלי זכוכית לכלי מתכת, אם כן שיחזרו כלי זכוכית שבורים שיצרום מחדש על ידי התכה ויצירה מחדש לטומאתן הישנה ככלי מתכת? דתנן [שכן שנינו במשנה]: כלי מתכות בין פשוטיהן (כלים פשוטים, שטוחים, שאין בהם חלל) ובין מקבליהן (כלים שיש להם בית קיבול מסויים) כולם עשויים להיות טמאין. ואם נשברו כלים אלה — טהרו בכך. אך אם חזר ועשה מהן, מן הכלים השבורים, כלים חדשים — חזרו לטומאתן הישנה. ואילו גבי [אצל] כלי זכוכית תנן [שנינו במשנה]: כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית, פשוטיהן טהורין ורק מקבליהן טמאין. ואם נשברו — טהרו. ואולם אם חזר ועשה מהן כלים — הריהם מקבלין טומאה מכאן ולהבא, משעת עשייתם מחדש והלאה. ונדייק: מכאן ולהבא אין [כן, מטמאים], אבל למפרע — לא, והרי שאין דין טומאה ישנה בכלי זכוכית!

ומשיבים: טומאת כלי זכוכית הרי היא כולה דרבנן [מדברי סופרים], ואולם גם טומאה ישנה החוזרת וחלה על כלי מתכת שיצקום מחדש — היא דרבנן [מדברי סופרים], ובטומאה דאורייתא [שמן התורה] אחיתו בה רבנן [הורידו החשיבו לה חכמים] טומאה וגזרו על טומאה ישנה. ואולם בטומאה דרבנן [שמדברי סופרים] לא אחיתו לה רבנן [הורידו לה חכמים] טומאה. שלא רצו להוסיף ולגזור גזירת טומאה ישנה שמדברי סופרים על כלי זכוכית שעיקר טומאתם רק מדברי חכמים.

א ועוד שואלים: פשוטיהן של כלי זכוכית מיהא ליטמא [על כל פנים ייטמאו], דהא [שהרי] טומאת פשוטי כלי מתכות דאורייתא נינהו [מן התורה היא], וראוי איפוא לגזור טומאה זו בכלי זכוכית מדברי סופרים? ומשיבים: עבדי בהו רבנן הכירא כי היכי [עשו בהם חכמים היכר כדי] שלא לשרוף עלייהו [ישרפו עליהם] תרומה וקדשים, שעל ידי שינוי זה בין כלי זכוכית לכלי מתכת יבינו הכל שאין טומאת כלי זכוכית מן התורה, ולא יבואו לשרוף תרומה וקדשים שנגעו בכלי זכוכית טמאים אלא ישאירום תלויים בדינם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they should not become impure from their outer side. Why, then, did we learn this in a mishna? With regard to earthenware vessels and vessels made from natron [neter], the halakhot of their impurity are equal in that they become impure if a primary source of impurity enters their airspace, and, once impure, they render food that enters their airspace impure from their air space. And they become impure from behind, i.e., if a primary source of impurity enters into the bottom of the vessel, where there is an empty space and a receptacle, the vessel becomes impure. However, earthenware vessels do not become impure from their outer side, i.e., if a primary source of impurity came into contact with the outer side of the vessel, the inside of the vessel does not become impure. And the breaking of earthenware vessels renders them pure. By inference, specifically natron vessels and earthenware vessels are those whose halakhot of impurity are equal, as is their status. However, with regard to other matters that is not the case. Why, then, were glass vessels not listed together with those vessels? The Gemara answers: Since if the glass vessels broke they have the capacity to be repaired, as the glass can be liquefied and recast into a new vessel, the Sages equated them to metal vessels that can also be liquefied and recast.

The Gemara asks: But if so, if glass vessels were truly equated with metal vessels, then broken glass vessels that were liquefied and recast should reassume their previous impurity, like metal vessels. As we learned in a mishna: Metal vessels, both their flat vessels, which have no airspace, and their receptacles, which have airspace, are all impure if they came into contact with a primary source of ritual impurity. If they broke, they thereby became purified. However, if one remade the broken vessels into new vessels, they reassume their previous impurity. While, with regard to glass vessels, we learned in a mishna: Wooden vessels and leather vessels and bone vessels and glass vessels, their flat vessels are pure when they come into contact with impurity, and only their receptacles are impure. If they broke, they thereby became purified. However, if he remade the broken vessels into new vessels, they can become impure from that point, when they were recast, forward. By inference: From that point forward, yes, they become impure; retroactively, no, they do not reassume their previous impurity. Apparently, there is no halakha of previous impurity as far as glass vessels are concerned.

The Gemara answers: The entire impurity of glass vessels is by rabbinic decree, and previous impurity, which takes effect on recast metal vessels, is by rabbinic decree. With regard to impurity by Torah law, the Sages imposed a decree of previous impurity. With regard to impurity by rabbinic law, the Sages did not impose a decree of previous impurity. The Sages did not impose the decree of previous impurity, which is by rabbinic decree, on glass vessels whose fundamental impurity is itself only by rabbinic decree.

The Gemara asks further: Their flat vessels should in any case become impure. Since the impurity of flat metal vessels is by Torah law, isn’t it appropriate, therefore, to decree this impurity on flat glass vessels by rabbinic decree? The Gemara answers: The Sages made a distinction with regard to glass vessels, in order to prevent burning teruma and consecrated items for coming into contact with them. Through this distinction between glass vessels and metal vessels, everyone will understand that the impurity of glass vessels is not by Torah law. They will not come to burn teruma and consecrated items that came into contact with impure glass vessels; rather, their legal status will remain in abeyance.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור"מ הוא דאמר כיון שהטיפו לתוכן אבר ככלי מתכות דמי שהכל הולך אחר המעמיד ומטמאין ומטהרין דתניא כלי זכוכית שניקבו כו' ואקשינן אם ככלי מתכות הן יחזרו לטומאתן ישנה כו' ושנינן טומאה ישנה דרבנן וכי אחיתו להו רבנן טומאה בטומאה דאורייתא בטומאה דרבנן לא אחיתו להו טומאה ואקשינן והא פשוטיהן טומאה דאורייתא היא בכלי מתכות ובכלי זכוכית שנינו פשוטיהן טהורין ושנינן עבדו בהו רבנן היכירא ללמד כי אינן ככלי מתכות לכל מילי.

ה"ג וכן במשניות מדוקדקות: כלי חרס וכלי נתר טומאתו שוה מיטמאין ומטמאין. דהיינו גבן ואין מקבלין טומאה מגבן אלא מתוכן, וגבן ואחוריהן חדא מילתא הוא אלא דגב משמע כל חוץ שלהם ולפרושי מילתא נקט הכי לומר דאין להם טומאה כלל לא מאונגן ולא מאוזנן דכלהו גב נינהו. ומה שפירש"י ז"ל אחוריהן כגון חקק בית מושב שהוא תוך אינו ענין במשנה זו דאי דרך תשמישן הוא מיטמאין ואם לאו אינן מיטמאין וה"נ מוכח בכמה מקומות במס' כלים דאחוריים היינו גב דכלי, דוק ותשכח התם בפ' כ"ה [מ"ו]:

כלי נתר והם כלים העשויים מן האדמה שחופרין ממנה צריף שקורין אלום בלעז ומתגבלין ונאפין הרי הן כשאר כלי חרס וטומאתן שוה להטמא באויר לטמא אח"כ אוכלים הנתלים באוירן וכן מיטמאין מאחוריהן ר"ל בבית קיבול שאחוריהם שיש בו אויר ג"כ במקום חקק בית מושבן שאף זה עשוי לקבלה פעמים שכופין על פיהם ומשתמשים בבית קיבול שאחוריהם ומ"מ אינו אויר גמור מן התורה אלא מדברי סופרים ואין מיטמאין מגביהן ושבירתן זו היא טהרתן שאין להם טהרה במקוה וכלי זכוכית כבר ביארנו שאין מיטמאין מאוירן אלא מגבן ואע"פ שהם בדמיון כלי חרס הואיל ונראה תוכן כברן הרי גבן כתוכן:

כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהם טמאים נשברו טהרו חזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתן ישנה ודבר זה אינו אלא מדברי סופרים שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה בלא הערב השמש הואיל והשבירה מטהרת והטבילה מטהרת כשם שהשבירה מטהרת לשעתה עד שאם חזר וריתכה טהור לגמרי כך הטבילה ומתוך כך גזרו שאף בריתכה תחזור לטומאה ישנה עד שיטביל ויעריב ושאר הכלים כולם וכלי זכוכית בכללם מקבליהם מקבלין טומאה ולא פשוטיהן נשברו טהרו חזר ותקנן מקבלין טומאה מכאן ולהבא אבל לא למפרע וכבר ביארנו שכלי זכוכית אין שורפין עליהן אלא תולין:

זה שכתבנו בכלי מתכות שחזרו לטומאה ישנה לא סוף דבר בטומאת מת וכמעשה שהיה בשל ציון שעשתה משתה לבנה ונטמאו כליה במת והיתה צריכה להמתין הזאה שלישי ושביעי ושברתם ונתנתם לצורף וריתכן וגזרו עליהם שיחזרו לטומאתן ישנה ושתהא ענין גזרתם לגדר מי חטאת שלא יהא כל אדם שובר ומרתך כדי להשתמש בהם ביומו ולא יחוש לטהרת מי חטאת שאם כן לא היה להם לתקן אלא בטומאת מת אלא אף בכל הטמאות כן ומפני שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה כמו שכתבנו ולא סוף דבר בנקבו בכדי טהרתן אלא אף בשברם לגמרי והוא האמור כאן בלשון רצפינהו מירצף:

לענין טבילת הכלים אמרו במסכת ע"ז שכלי זכוכית ככלי מתכות להצריכם טבילה בארבעים סאה ואין להקשות ממנה בכאן שמדתן של חכמים כך היא זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא:

כבר ידעת שחכמים תקנו כתובה לאשה ר"ל לכתוב לה שכל נכסיו אחראין וכו' ולא שיהא מיחד לה כתובתה ותקנה זו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

שיעור חלה נחלקו בה חכמים בתלמוד לכמה דעות והוא שאמרו שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים קב ומחצה וביאור מחלקתם בדברים אלו הוא שזה שאמרו מקב חלה הוא שסוברים שאחר שהתורה אמרה ראשית עריסותכם תתנו אין נתינה בפת פחות מכביצה והם הולכים אחר בעלי בתים ששיעורם לענין חלה אחד מכ"ד והרי זה עולה לשיעור ביצה שהקב ד' לוגין והלוג ששה בצים וזה שאמר מקביים מפני שהולך אחר הנחתומין ששיעורן באחד ממ"ח ועולה לשיעור ביצה וכל שהוא פחות מכן אין בו שיעור לחלה ואין הלכה אלא כחכמים שאמרו קב ומחצה ופי' הדברים קב ומחצה ירושלמיים והענין הוא שהתורה אמרה ראשית עריסותיכם ופירשו בה עיסת מדבר והוא עומר ונאמר בו שהוא עשירית האיפה ואיפה שלש סאין וסאה ו' קבין וקב ארבע לוגין ולוג ששה בצים נמצאת עשירית האפה שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה וזו היא עיסת מדבר וכשבאו לירושלים הוסיפו המדה ונכנסו ששה לוגין בחמשה ולוג הנשאר עם הביצה וחומש ביצה ללוג מצומצם והם ששה לוגין שהם קב ומחצה ומ"מ כשנכנסו לצפורי הגדילו עוד שתות אחר ונכנסו בחמשה לוגין והוא ענין חמשת רבעים ר"ל רבעי קב שהלוג הוא רובע קב וכן הלכה אלא שר' יוסי אמר חמשה פטורים חמשה ועוד חייבין מפני שהיו לדעתו ביצי מדבר שוחקות והוא שאמרו שם אחד מעשרים בביצה בכל ביצה ושיעור התוספת בין הכל כשני בצים ועוד מעט וגדולי המפרשים כתבו הטעם לתוספת ועוד מפני שלדעתם הגדלת המדות שבצפורי לא היה אלא שתות מלבר ר"ל השבעה לששה והרי ששה לוגין ירושלמיות היו ל"ו בצים ירושלמיות ונכנסו הל"ה שהם ו' ששיות פחות ביצה לה' ששיות צפוריות שהל"ה הם ה' שביעיות ונכנסו בה' ששיות שהם חמשה לוגים צפוריות שהלוג ששה בצים כל אחד במקומו והרי נשארו מן הראשונים ביצה ירושלמית והוא תוספת ועוד ויש מפרשים לשיטה זו שאף של ירושלים היה בשתות מלבר ונמצא שיעור ועוד שני ביצים פחות מעט ואין הדברים נראין ויראה שחכמים שערו ועוד מפני שאי אפשר שלא ילך ממנה לאיבוד והוסיפו בה מעט להשאיר המדה בלא חסרון וכבר ביארנו בה דרך אחרת בערובין ובפסחים:

כבר ביארנו בהרבה מקומות על איזה צד מים שאובים פוסלין את המקוה אם בחסר אם בשלם כמו שכתבנו במסכת מכות ובהרבה מקומות ומ"מ שיעור המים שפוסלין נחלקו בו בתלמוד מהם שאמרו מלא הין שהוא שנים עשר לוג מפני שהולכין אחר שיעור הגדול שבתורה בנסכים שהוא דבר לח ומהם שאמרו תשעה קבין מפני שמצאנו בה הכשר טבילה במקום אחר לבעלי קריין ואין הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שלשת לוגין שהוא פחות שבשיעורין בנסכים ר"ל רביעית ההין ועל זה אמרו באו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשת לוגין פוסלין במסכת עדיות שאלו למה הוזכר שם אומנותם ושם מקומם והשיבו ללמדך שלא ימנע שום אדם עצמו מבית המדרש ואפי' פחות שבפחותים שאין אומנות פחותה מן הגרדי שאין מעמידין מהם לא מלך ולא כ"ג ואין לך שער בירושלים פחות משער האשפות והכריעו בעדותם כל חכמי ישראל:

כל הנשים הרואות דם אין אומרין לענין טהרות שתהא דיין שעתן שלא יטמאו אוכלין שנגעו בהן אלא מכאן ולהבא אלא הרי טמאו כל מה שנגעו בו למפרע וכמה שיעור מפרע זה שני זמנים יש בו להלך אחר הקל שבהן כיצד בדקה עצמה ומצאה טהור ולסוף שני ימים או שלש ראתה אין אומרים לטמא למפרע מאותה פקידה שמצאה טהור שמא עם סלוק ידיה ראתה אלא מטמאה מעת לעת ואם בדקה עצמה שחרית ולחצי היום או לאחר זמן מועט כמה ראתה אין אומרין לטמא מעת לעת שהרי בדקה היום ומצאה טהור והילכך אינה מטמאה אלא מפקידה ראשונה ואילך וזו לא הוצרכה והיאך תעלה על דעתנו לטמא מקודם פקידה וכבר מצאה טהור אלא נגררת אחר הראשונה וכמו שאמרו תמיד איידי דתנא וכו':

כל הקרבנות הקרבים ביום טוב כגון שלמי חגיגה ועולת ראיה סומכין עליהם ואע"פ שהסמיכה שבות מצד שהוא משתמש בב"ח שהרי הוא צריך לסמיכה בכל כחו והיא כעין רכיבה הואיל ומ"מ הסמיכה עשה ואי אפשר לעשותה מבערב שהרי תכף לסמיכה שחיטה הואיל והותרה הקרבתן הותרה סמיכתן וכבר ביארנוה במקומה בחגיגה:

המניח כלים תחת צינור פשוט או שחקקו ולבסוף קבעו שאין המקוה נפסל מצדו כמו שיתבאר במקומו אלא שהניח כלים תחתיו וקבלו מים שבצנור אחד כלים גדולים ואחד קטנים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה העשויים בלא גבול אלא שלקח צרור וחקק בו אע"פ שאין אלו כלים לענין קבלת טומאה מ"מ כלים הם לענין שאיבה ואם כפאן או שברן והלכו המים למקוה פסלוהו על הדרך שמים שאובים פוסלים הואיל וחזקת הצנור לקלח סתם הדברים כונתו היה לכך ואפי' לא הניחם הוא אלא שהיו שם במקרה ושכחם גזירה שוכח אטו מניח הניחם בחצר שלא תחת הצינור אם בשעת קשור עבים חזקתו שמכוין הוא לשאיבתם ואפילו שוכח בחצר כל שבשעת קשור עבים גזרו בו משום מניח הא אם הניחם בשעת פזור עבים ובאו עבים ונתקשרו וירדו גשמים ונתמלאו אין אלו שאובים ואם שברם או כפאם והלכו מאליהם למקוה לא פסלוהו ואין צריך לומר בשוכח הניחם בשעת קשור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו ונתמלאו אין פיזור עבים שבאמצע מבטל מחשבתו ופוסלין הא למדת שאין שאיבה פוסלת אלא כשיש בשאיבתן תפיסת ידי אדם או מחשבתו וכונתו ושמועה זו של צינור העלו בסוגיא זו שאינה מכלל שמונה עשר דבר:

צריך שתזכור ששמנה עשר דבר גזרו בו ביום ושכבר מנינו מהם תשעה האמורות לענין פסול תרומה ומעתה אנו מתחילין בחשבון התשעה שהנחנו כמו שייעדנו למעלה א' קטנה אפי' בת יום אחד מיטמאה בנדה אם ראתה ובת עשרה לזיבה וכן קטן בן יומו לזיבה והגוים אין זיבה ונדות מטמאים בהם דבר תורה אלא שחכמים גזרו עליהם בזכרים ונקבות והוא שאמרו בנות הכותיים נדות מעריסתם ר"ל אפי' סתמן ומ"מ אין הלכה כן ולא היתה גזירה זו אלא לזיבה ולזכר בן ט' ויום א' ולנקבה בת שלש שלא היתה הגזרה אלא לסרך ביאה לנקבה ולזכר שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור ואי אתה יכול לפרש שזו וזו גזירה אחת ותפרשה לענין זיבה ולא מעריסתן דוקא שהרי צריך אתה למנין שתיהם כמו שיתבאר לך מסוגיא זו ומתוך כך עיקר הדברים כדברי חכמי הראשונים שהעידו בחיבוריהם שלא נמצא בספרי הגאונים בסוגיא זו בנות הכותים נדות מעריסתן כלל והשלימו תחתיה לענין תשעה שאנו צריכים להשלימן זו של צנור שביארנו לפניה ולדעת ר' יוסי שאמר מחלקת של צינור במקומה עומדת יחשבו אוכלים וכלים בשתים:

ב' היא זו שאמרו באהלות כל המטלטלין מביאים את הטומאה בעובי המרדע ר"ל שאם אהל ראש המרדע על כזית מן המת הרי המרדע מביא טומאה מטעם אהל לכל מה שתחת ראשו האחר אע"פ שאין במרדע זה רוחב טפח ואע"פ שאין המאהל מביא טומאה לטמא דבר אחר אלא ברוחב טפח שלא אמרו לטמא בכל שהן אלא לטומאת עצמן אבל לטמא דבר אחר לא מ"מ מרדע זה יש בהקפו טפח וגזרו הקפו משום עביו ודוקא לאדם הנושאו ולטמא טומאת שבעה שמאחר שהוא טמא מן התורה טומאת ערב משום מגע שהרי מביא ראשו האחד בידו על כתפו וראשו האחר מאחוריו מתאהל על כזית מן המת יאמרו הרואים מחמת אהל נטמא וטבל ליומו אבל שאר אדם וכלים העוברים תחת קצת המרדע הואיל ומן התורה טהור לגמרי שהרי אין נוגעים בו לא גזרו בו כלום ומ"ש ר' טרפון שאף לנושאם לא גזרו ולא טמאוהו במעשה שהיה אלא משום נגיעת כלים המאהילים ולטומאת ערב אין הלכה כן:

יש שואלים במרדע זה או במטלטלין המביאין טומאה בשיעורו אם אין בה ברזל הרי פשוטי כלי עץ הם ואין מקבלים טומאה אף מדברי סופרים שהרי אינו אלא משמש את המשמשים ובשעת מלאכה לבד וכל כיוצא בזה אינו מקבל טומאה כלל כמו שביארנו בבתרא פרק הבית ואף לדעת האומר שמקבל טומאה מדברי סופרים היאך גזרו על טומאת סופרים להביא טומאה בעובי מרדע ואם יש בה ברזל בראשו הרי אמרו בכל כלי מתכות חרב הרי הוא כחלל לטמא הנוגע בו טומאת שבעה ואין צריך לרחב טפח וכבר פירשו בסדר טהרות שכל העץ נעשה בית יד לדרבן הברזל שבו והרי המרדע אבי אבות לטמא הנוגע בו טומאת שבעה ופי' חכמי התוספות שלא אמרו חרב הרי הוא כחלל אלא כשנוגע החרב בחלל אבל כל שלא נגע אלא שנתאהל אינו אלא כטמא מת דעלמא ומ"מ בפרק הזורק יראה שאף בטומאת אהל נאמר כן אלא שיש מתרצים שלא נאמר חרב כחלל אף בכל שהוא אלא לנוגע בחרב אבל המתאהל עמו אינו מיטמא בו טומאת שבעה אא"כ יש בו רוחב טפח כשאר אהילות ופירשו במרדע שטומאת אהל לבד היתה ולא מגע כגון שלא היה נוגע בידו ואם משום כתפו הרי הבגדים חוצצים בין המרדע לבשרו ואף שיטה זו יראה לסתרה מסוגית פרק כהן גדול ונזיר שהרי שנו שם ענין חרב כחלל עם המטמאים באהל המת ולא עם המטמאים במגע אלא שגדולי המפרשים כתבו בה שלא נמנעו מלשנותה עם המאהילים אלא שלא לטעות לומר שאין לחרב טהרה בעצם כשעורה וכזית מן המת שהם מן המאהילים ושמא תאמר היאך כהן יכול ליכנס בבית שיש שם כלי מתכות שנטמאו באהל המת או שנגע החרב במת לשטה ראשונה כבר ידעת שכל טומאה מן המת שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ויש מפרשים במרדע זה שהוא של עץ אלא שיש בראשו אחד בית קיבול שבו נכנס חרב המחרישה ולפיכך הוא מקבל טומאת אהל ואינו אלא אב הטומאה וכבר כתבנו מענין חרב כחלל בראשון של חולין ואני חוכך לומר שלא לומר דין חרב כחלל אלא בחרב שנתאהל עם המת או עליו דוקא אבל לא בקבר וכיוצא בו ושמועה זו בשנתאהל על הקבר אלא שאין הדבר ברור בידי:

ומטמאין מאחוריהן ואינן מטמאין מגביהן פי' אחרי שנטמא הכלי חרש מאוירו הוא מטמא מאחוריו כדתניא בסיפרא וכדתנן בפ"ה דכלים ומיתינן לה בנדה בפ' המפלת בה' המפלת סנדל האבן היוצאה מן התנור טפח ומן הכירה שלש אצבעות חיבור פי' שאם ניטמא התנור מאוירו מטמא מאחוריו וההיא אבן חשיבא יד להוציא טומאה הכי פירש גם המורה התם שאע"פ שאין כלי חרש מיטמא מאחוריו מטמא הוא מאחוריו כדתניא בסיפרא והיינו אחוריו היינ גבו והיא דהכא קרי לה אחוריו ותני ומטמאין מאחוריהן והכא קרו להו גב ותני ואינן מטמאין מגביהן נ"ל שכשהכלי ניטמא מאוירו קורא לגבו אחורים מפני שהטומאה עוברת ויוצאת משם לטמא אחרים ואינן רוצה לקרא לו גב דמשמע דהוי חציצה ולא יטמא הנוגע בגבו עד שיגע או יתלה בתוכו וכשהכלי טהור ונגעה טומאה בגבו קורא לו גב מפני שאין הטומאה נכנסת משם וחשיב גבו למיהוי חציצה ומש"ת קרי להו גב:

בד"ה אלא מעתה כו' וכי משני כו' מפני שנראה תוכן כברן כו' אכתי ליטמאו מאוירן כו' עכ"ל אבל להאי תירוצא דכיון דכי נשתברו כו' שוינהו ככלי מתכות ודאי דלא מיטמאין נמי מאויר ככלי מתכות כמו שכתבו התוס' לעיל ולקמן דמה שמטמאין מתורת כלי חרס שורפין היינו בנגיעת תוכן דהוה נמי מתורת כלי חרס אבל מאויר ודאי דלא מיטמאין כיון דשוינהו ככלי מתכות וק"ל:

בד"ה לא ליטמא כו' דתוספתא דכלים פ' מחט וטבעת שולי כלי כו' כצ"ל:

בד"ה ה"ג רש"י כו' בת"כ מרובה מדת לטמא כו' ואין מיטמא מאחוריו כו' א"נ אינו מיטמא מאחוריו מדאורייתא כו' א"נ אפילו כו' עכ"ל ק"ק להנך תירוצים דבפשיטות טפי המ"ל דמרובה מדת לטמא מליטמא שמטמא אחרים מגבן ואין מיטמא מגבן ודו"ק:

בא"ד לא אתי למעוטי אחוריו אלא גבו וחקק הוי בכלל אוירא כו' עכ"ל לכאורה מדבריהם אלו דאחוריו דמטמא ומיטמא לגירסת רש"י היינו אפילו אוירא וא"א לומר כן דא"כ מה כתבו לעיל דבמה שמטמא אחרים מאחוריו אין חידוש דאפי' מגבו נמי כו' דהא ודאי חידוש הוא שמטמא בלא נגיעה אלא מאויר אחוריו משא"כ בכל הכלים וע"כ הנראה ליישב דבריהם דהכא דאע"ג דמאחוריו אינו מטמא ומיטמא אלא בנגיעה מ"מ בכלל אוירא הוא דהא דמיטמא אחוריו מדרבנן טפי מבגבן היינו משום דדומה אחוריו לתוכו שיש לו אויר מיהו לא גזרו ביה טומאה אלא בנגיעת אחוריו דאשכחן טומאה לטמא אחרים בנגיעת אחוריו מדאורייתא אבל מאוירא לא אשכחן טומאה כלל באחוריו מדאורייתא וק"ל:

גמרא שוה מיטמאין ומטמאין מאויריהן ומיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן כו כצ"ל:

רש"י בד"ה מטמאין כו' צ"ל ומיטמאין מטמאין כו'. וכן תוס' בד"ה ה"ג כו' בד"ה יחזרו כו' צ"ל חזרו כו':

[גמרא כלי עץ וכלי עור כו'. בתו"י והא דלא חשיב כלי חרס בהדייהו כו'. לכאורה י"ל משום הא דקתני חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה כו' ובכ"ח לרבנן דר"מ כיון שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה וכמו שהביאו התוס' בד"ה וחכמים וע"ש במהרש"א:

ת"י ד"ה וע"כ. לא אתי למעוטי אלא גבו וכו'. נ"ל דקאי על מש"כ התוס' והא דתניא בתוספתא כו' לא אתי למעוטי אחוריו אלא גבו וע"ז כתבו וע"כ כו' דהא מקבל טומאה ג"כ על ידי ידות:

רש"י ד"ה עבדי רבנן היכרא. דלא שרפי תרומה משום טומאה דרבנן כו'. עי' תוס' לעיל ד"ה (עשו) [אתו] וד"ה על ששה:

תוס' ד"ה לא. וקשה כו' ואין מצילין בצמיד פתיל אלמא דמיטמאין מגבן. ק"ל דהא גם בכ"ח תני שם לעיל כה"ג שולי המחצין כו' (שהביאו התוס' לעיל) ע"ש וע"כ היינו מטעם דאינן כלי ואדרבה דוק מסיפא דההיא דשולי כלי עץ כו' דתני שפן ועשאן כלים כו' ומצילין בצ"פ אבל קשה דהא כלי עץ וכלי עצם ודאי מיטמאין מגבן ואיך יצילו בצ"פ. לכן נראה דט"ס בסיפא דתוספתא וצ"ל שפן כו' ואין מצילין בצ"פ ומזה היא ראיית התוס' וחסר בדבריהם תיבת וכו' וראיתי להר"ש פ"י דכלים מ"ד בהעתקתו להתוספתא הזו שהשמיט לגמרי סופה הא דשפן כו' ומצילין בצ"פ. שוב מצאתי להרב מי נפתוח פרפר ל"ז ג' ד' שכבר העירו מחברים ע"ד תוספות הללו] :

בא"ד דכלי נתר נ"ל בתורת כהנים דכתיב כלי חרס לרבות כלי נתר. כאן ט"ס וז"ל התו"כ על קרא דפ' שמיני כ"ח אין לי אלא כ"ח מנין לרבות כלי נתר ת"ל וכ"ח. והנה בכה"פ ל"נ וכ"ח ודוחק לומר שכוון על הא דכתיב בפ' מצורע גבי זב וכ"ח אשר יגע בו. ונ"ל דיכוין על הו' דוכל כ"ח ולהכי לא אמר ת"ל וכל דלא תטעה לומר דמרבוי דכל קדריש לכן השמיט כאן אותיות כל ורבוי דכל קדריש שם לקמן לרבות שברי כ"ח ועיין בהגר"א ז"ל עה"ת ותראה שגם הוא ז"ל הבין כן:

תד"ה ה"ג. א"נ מיטמאין מאויריהן היינו דאורייתא כצ"ל:

שם בתו"י ד"ה דעביד (בסופו). נ"ל למחוק תיבת מאחוריו:

שם ד"ה והא דאמר. והא דדריש בת"כ כו' ולא מאחוריו כצ"ל:

תוד"ה בטומאה. וקשה לר"י כו' טומאה ישנה קמב"ל כו' אלמא כו'. ע"ש בגמרא דקמב"ל משום חומרא דעכו"ם מי שויא רבנן כטומאה דאורייתא אבל כוונתם להא דקאמר שם חדא מגו חדא קמב"ל אבל לכאורה י"ל דהר"מ שם ס"ל כתירוצא דר"א כאן] :

גמ' דכי נשתברו יש להם תקנה. עיין סנהדרין דף צ"א ע"א ברש"י ד"ה יש להם תקנה:

שם עבדו בהו רבנן היכירא. לקמן דף מח ע"ב נדה דף ל ע"א:

יחזרו לטומאתן ישנה. פירש"י אם נטמאו וכו' להטעינן טבילה משמע דפשיטא לרש"י השתא דעשאוה ככלי מתכות טבילה עולה לי' וכ"כ להדיא ר"ש סוף מס' כלים דטבילה מהני לכלי זכוכית מיהו לא נ"ל דהר"ש פוסק כהך שינוי' דלא כרב אשי אלא נ"ל ס"ל להר"ש אפי' לרב אשי מ"מ במה שמטמא מגבו אעפ"י שהוא ככ"ח מ"מ טבילה עולה דלא מצינו טומאת גבו בלא טבילה וכעין שכ' ראב"ד בהשגות פ"א מכלים דמשו"ה לרב אשי לא מטמא מאוירא דלא מצינו ב' טומאת גב ואויר בכלי א' ה"נ דכוותי' ולפ"ז י"ל להך לישנא כלי זכוכית מטמא מדרס דכל שמטהר במקוה מטמא מדרס דאי ס"ד לא מטמא א"כ ה"ל הכירא שלא לשרוף תרומה כעין שהקשה תוס' ד"ה עבדו ותוספתא דמייתי ר"ש דטהור ממדרס לא מתני' בי' ר"ח ור"א ומ"מ ר"ש מיירי להך תוספתא אליבא דרב אשי אבל להך לישנא קמא לאו הילכתא היא עיין כי הקצרתי. ומ"מ מה שפירש"י דטומאה ישנה היינו להצריכה טבילה הוא מהטעם הזה בעצמו דאיך יתכן שיחזור לטומאה ישנה ולא יהיה לו טהרה מטומאה זו והלא כל חזרה לטומאה ישנה מדין כלי מתכות אתינן עלה ולא יהי' הטפל חמור מהעיקור אע"כ הקושי' דש"ס הי' רק שתחזור לטומאה ישנה כדי להצריכה טבילה. ומיהו בלא"ה צל"ע אי לא גרסינן אלא וכמ"ש תוס' ואין לכלי זכוכית טהרה במקוה א"כ מאי פריך שתחזור לטומאה ככלי מתכות הא כל עצמה דטומאה ישנה לא גזרו אלא שלא יאמרו טבילה ב"י עלתה לה והכא לאו בת טבילה היא כלל. מיהו למ"ד שמא לא תנקב בכדי טהרתה א"ש ולחד פירש"י לקמן כ"ע ס"ל הכי רק רבא מוסיף שלא יאמרו טבילה ב"י עלתה לו להחמיר גם בדרצפנהו מירצף וא"ש ועיין בכל זה כי הקצרתי מאד:

בגמרא אלא מעתה לא ליטמאו מגבן אלמה תנן וכו' כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא. לכאורה הלשון תמוה דכיון דעיקר הקושיא דלא ליטמאו מגבן א"כ ה"ל לאסוקי אבל מידי אחרינא מיטמאו מגבן ואם כוונת המקשה לומר דמידי אחרינא לא דמי לכלי חרס בשום דבר והיינו כלי זכוכית א"כ מעיקרא נמי הוה ליה להקשות מכולם. ועוד אדרבה לענין טומאת גבן לא שייך כל כך הך קושיא כמו שהקשו התוספות בשם הרשב"א ז"ל דמכיון דתנן אפילו כלי חרס ונתר שהן מדאורייתא אינן מיטמאין מגבן כ"ש כלי זכוכית שהוא מדרבנן משום גזירת כלי חרס בעלמא. ולפי מאי דפרישית בסמוך א"ש דודאי עיקר כוונת המקשה דהכא דקאמר אלא מעתה היינו שבא לסתור מילתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרו דעיקר גזירת כלי זכוכית הוי משום דגזרינן אטו כלי חרס. ולפ"ז לא דמי לטבילת כלי זכוכית חדשים דע"כ עיקר תקנתן משום דשוינהו ככלי מתכות מה"ט דכי נשברו יש להם תקנה ואהא מקשה שפיר דאי מדמה לכלי חרס לא ליטמאו מגבן וממתני' דכלי נתר וכלי תרס משמע דכלי זכוכית לא דמו בשום דבר לכלי חרס מש"ה לא מקשי מכל הנך דמתני' שהרי חומר הוא לגבי כלי חרס לענין אוירן ואחוריהן וא"כ בפשיטות מצינן למימר דלענין כלי זכוכית שהוא מדרבנן לא רצו להחמיר כל כך ואפשר ג"כ דעבדי רבנן היכרא כי היכא דלא לישרוף עלה תרומה וקדשים והיינו לפי מ"ש התוס' לעיל גבי ארץ העמים בד"ה אתו אינהו דגזירת כלי זכוכית היינו לתלות לחוד. מה שא"כ מטומאת גבן מקשה שפיר דאי ס"ד דגזרת כלי זכוכית היינו משום כלי חרס א"כ לא ליטמאו מגבן. דלא מצינו שיהא הטפל חמור מן העיקר. כל שכן בדאורייתא לדרבנן. ומדמשמע ממתני' דכלי נתר וכלי חרס דכלי זכוכית לא דמיא להו בשום דבר כדדייקינן כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא ומשמע דאפילו לענין דלא ליטמאו מגבן לא דמי להו אע"כ דליתא לטעמא דרבי יוחנן וריש לקיש כלל אלא דעיקר גזרת כלי זכוכית משום דשוינהו ככלי מתכות מה"ט דכי נשברו יש להם תקנה וכדאשכחן בטבילת כלים חדשים. וע"ז משני הש"ס שפיר דאה"נ דלכל מילי דמו לכלי מתכות מה"ט דנשברו אלא דאפ"ה איתא לדר"י ודר"ל דלענין עיקר גזרתן לטומאה לא סגי בהאי טעמא כמ"ש התוס' דל"ג אלא. ומתוך מ"ש יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהל' כלים דכלי זכוכית אינן מיטמאין מאוירן עד שתגע הטומאה בתוכן והשיגו הראב"ד דסוגיית הלכה לא משמע כן וכן כתב הכ"מ ולמאי דפרישית אדרבה סוגיית הגמרא מסייע טובא לשיטת הרמב"ם ז"ל דמדמסיק כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא ולא קאמר כלי נתר וחרס הוא דמיטמאו מגבן אבל מידי אחרינא לא אלמא מכולהו בבי דמתני' קשיא ליה וכדפרישית. ואם כן לפ"ז למאי דמסיק הש"ס דכיון דכי נשברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות אכולהו מילתא דמתני' קאי. ומ"ש הרמב"ם ז"ל דטעמא דכלי זכוכית אין מיטמאין משום דנראה תוכו כברו אע"ג דרב אשי לא קאמר הך טעמא אלא לענין טומאת גבן אפ"ה ע"כ אכולה קאי דהוי מה"ט אלא דלשון עיקר קושיית המקשה דלעיל נקט אלא מעתה לא ליטמאו מגבן וכדפרישית דעיקר קושייתו היינו משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר כנ"ל נכון ואין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אלא מעתה לא ליטמאו מגבן. וה"ה דהוי מצ"ל וליטמאו מאוירן משמע שרוצין לומר דלמאי דס"ד השתא לפי דין המשנה דכלים דכלי זכוכית אין מיטמאין מאוירן עד שתיגע הטומאה בתוכן וכבר כתבתי דהרמב"ם ז"ל פסק כן אף לפי האמת ובר מן דין אף לפי שיטתם כבר כתבתי שאין מקום לקושייתם דהוי מצי למיפרך אלא מעתה ליטמאו מאוירן ככלי חרס דבפשיטות מצינו למימר דיש להקל בכלי זכוכית יותר מכלי חרס כיון דהא מדאורייתא והא מדרבנן:

שם בגמרא אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישנה ככלי מתכות כו' ונראה דהך קושיא לא שייכא כלל אליבא דרבא דמסיק לקמן בסמוך דעיקר טעמא דכלי מתכות חוזר לטומאה ישנה היינו כדי שלא יאמרו טבילה בת יומה עולה לה ופירש"י שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן לאחר תקונם לאלתר בלא הערב שמש סבור דלא בעינן בטבילת כלים הערב שמש. וא"כ לפ"ז לא שייך הך טעמא בכלי זכוכית דהא מסקינן לעיל דכלי זכוכית אין להם טהרה במקוה ותו ליכא למיחש למידי אע"כ דקושיא דהכא אליבא דאביי דלקמן דמפרש טעמא אחרינא בטומאה ישנה אלא דאכתי נראה דוחק דהא מצינו למימר דאביי סבר כשינויא דרב אשי בסמוך וצ"ע:

גמ', כלי נתר וכ"ח הוא דטומאתן שוה אטו מידי אחרינא לא. הקשה הפ"י דהגמ' פתח אלא מעתה לא ליטמא מגבן ומסיים כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה הוה לי' לסיים במאי דפתח כלי נתר וכלי חרס הוא מגבן. ונראה ליישב עפ"י מ"ש התוס' בד"ה אלא מעתה וכו' והה"ד דהוה מצי למימר וליטמאי מאוירן וכי משני וכ' דאיכא למימר אין הכי נמי והא דלא תני להו בהדי נתר וכ"ח מאי דכלי זכוכית מטמאי מגבן והנה לכאורה דבריהם תמוהים דלפ"ז איך כתבו מתחלה דהוה מצי למימר וליטמאי מאוירן הא איכא למימר אין הכי נמי והא דלא חשבי בהדייהו היינו משום דכלי זכוכית מטמא מגבו. אלא כוונת התוס' הוא דא"כ הקשה לא לטמא מגבן הא איכא למימר דבאמת אינן מטמא מגבן והא דלא חשבי' בהדייהו היינו משום דנהפוך הוא דכלי זכוכית אינו מטמא אפי' מאוירו וצריך לומר דכוונת קושיית הגמ' הוא דעכ"פ חדא מוכח שמשונה מכלי חרס או בטומאת הגוף או בטהרת האויר ומה דנקט לא לטמאי מגבן הה"ד דהמ"ל וליטמא מאוירן וחד מינייהו נקט. וא"כ לכך לא מסיים הני הוא דלא מטמאי מגבן וכו' דהא איכא למימר דגם כלי זכוכית אינו מטמא מגבו אלא שגם מאויר אינו מטמא לכך סיים הני הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא פי' שאינו שוה להו ומשונה מינייהו עכ"פ או בגב או באויר:

שם אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישינה ככלי מתכות: הנה הפ"י נדחק בקושית הגמ' אלא מעתה וכו' וכתב שקושיית זו היא רק לאביי דמפרש לקמן הטעם שמא לא יקבנה בכדי טהרתו אבל לרבא דמפרש שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה ופירש"י שהרואה שמשתמשין בו לאחר תיקונה לאלתר בלא הערב שמש סובר דלא בעינן בטבילת כלים הערב שמש ולפי זה לא שייך האי טעמא בכלי זכוכית דהא מסקינן לעיל דכלי זכוכית אין לו טהרה במקוה. ונשאר הפ"י בקושיא דאולי אביי סובר כשנוייא דרב אשי ואני אומר במחילה מכבודו אם חיישינן בכלי המועיל טבילה שמא יאחר טבילה בת יומא עולה שהרואה לא ידע שנשבר וסובר שעל ידי טבילה משתמש בלא הערב שמש וכמבואר לקמן ברש"י שהרואה לא ידע שנשבר א"כ ק"ו בכלי זכוכית שאינו מועיל טבילה כלל שהי' לנו לברר שהרואה שמשתמשים בו אחר שנטמא לא ידע שנשבר ויסבור שעל ידי טבילה משתמש בו ויאמר שמועיל טבילה ואם הי' להגאון נ"י להקשות קושיא זו הי' לו להקשות לפי' הרמב"ם בפי' המשנה פי"א דכלים שפירש טעם חזרתן לטומאה ישינה לא כפי' רבנן שהרואה לא ידע שנשבר והרמב"ם מפרש ששפיר ידע שנשבר אלא שיאמר כיון ששבירה מטהרת וטבילה מטהרת כשם ששבירה מטהר ביומו עצמו. כך טבילה מטהר ביומו שידמה טהרת הטבילה לטהרת השבירה. ובזה שפיר קאמר הפ"י שבכלי זכוכית שאינה מועיל טבילה בטלה גזירה זו:

אלא שבכל זה אני תמה על סברת הפ"י דהרי אפי' סברתו שקושית הגמ' היא לאביי מ"מ קשה ממ"נ שייך בכלי זכוכית שלא יקבנו בכדי טהרתו א"כ אפי' אם אינו דומה לכלי מתכות אכתי יחזרו לטומאה ישינה מצד עצמם דשייך בהו שמא לא יקבנו בכדי טהרתו וכי היכי דגזרו בכלי מתכות משום חשש זה הי' להם לגזור בכל הכלים. אלא שכתב הר"ש שם בפי' המשנה דבשאר כלים לא שייך חשש זה מכמה טעמים שהאריך שם ואי בכלי זכוכית שייך אם כן מצד עצמם הי' להם לגזור שיחזרו לטומאה ישינה ואם גם בכלי זכוכית לא שייך בהו כדרך דלא שייך בשאר כלים אם כן למה יחזור לטומאה ישינה על כרחין צ"ל דקושית הגמ' היא שאף אם בכלי זכוכית לא חשש זה מ"מ כיון דכלי זכוכית דומה לכלי מתכות הי' להם לומר טומאה ישינה בכלי זכוכית משום כלי מתכות שהרואה שכלי זכוכית אינן חוזרים לטומאה ישינה יאמר שגם כלי מתכות אינם חוזרת לטומאה ישינה כי היכי דגזרו טומאת גב בכלי זכוכית משום דדומה לכלי מתכות והרואה כלי זכוכית שאינו מטמא שאם יראו שבה כלי מתכות טהור מגבו וממילא גם לרבא ניחא שאף שבכלי לא שייך טבילה מ"מ היה להם לגזור משום כלי מתכות ועל זה משני הגמ' כלי זכוכית דרבנן כו' בטומאה דאורייתא פירוש גב שהוא בכלי מתכות אחיתו בה רבנן טומאה הכלי זכוכית כי היכי דלא נטעי להקל גם בכלי מתכות ויהי' מכשול גם בטומאה דאורייתא בטומאה דרבנן דהיינו טומאה ישינה שהוא בכלי מתכות גופייהו דרבנן לא אחיתו בכלי זכוכית משום סירכא דכלי מתכות:

שם בטומאה דרבנן לא אחיתו בה רבנן טומאה הנה הא דבטומאת כלי זכוכית לא אחיתו בה רבנן טומאה דרבנן כי אם טומאה דאורייתא לכאורה היה נראה לומר דדוקא לענין טומאה ישינה שאין לה שום עיקר בשל תורה בשום מקום הוא שאמרו כן ולא בדברים אחרים ותדע דאל"כ קשה קושית בני מ' יעקבקא שי' דמה מקשה לעיל אלא מעתה לא ליטמא מגבן דלמא באמת כן והא דלא חשבינהו היינו משום דכלי נתר וכלי חרס מטמאין מאחוריהן וכלי זכוכית אינן מטמאים מאחוריהן לפום חד סברא שכתבו התוס' בד"ה ה"ג רש"י וכו' דמטמאין מאחוריהן הוא רק מדרבנן וא"כ בכלי זכוכית טומאה דרבנן לא אחיתו לה אלא ודאי דדוקא אטומאה ישינה הוא דאמרינן. אי נמי כמו"ש התוס' לעיל לענין שריפה דדוקא מה שהוא משום תורת כלי מתכות הוא דאין שורפין אבל מה שהוא מתורת כלי חרס שורפין כן אני [אומר] לענין טומאה דרבנן דדוקא מה שהוא מתורת כלי מתכות הוא דחילקו בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן אבל מה שהוא מתורת כלי חרס לא חלקו ואפי' טומאה דרבנן לא אחיתו לה:

ונראה דטומאה דרבנן לא אחיתו כלל אפי' מה שהוא מתורת כלי חרס ואעפ"כ יש לתרץ קושית בני הנ"ל ונקדים דברי התוס' בד"ה לא לטמא וכו' וקשה לרשב"א וכו' ועוד אהך דמייתי איכא למימר דלא חשיב אלא כלי נתר וכלי חרס דהוי דאורייתא ולכאורה מאי ענין זה לקושית הרשב"א קושית הרשב"א אינו סתירה רק קיצור וקושיא זו היא סתירה לסתור קושית הגמ' לגמרי ואמרתי שבאמת אין כאן סתירה שהרי איך אפשר לומר דלכך לא חשיב כלי זכוכית בהדי כלי חרס ונתר משום דלא רצה לערב דאורייתא עם דרבנן א"כ איך חשיב במשנה האחרת כלי זכוכית בהדי כלי עור וכלי עצם והרי כלי עור וכלי עצם הוא מה"ת וכלי זכוכית רק דרבנן ואמנם כוונת התוס' הוא ע"פ דבריהם שהקשו שהי' לו להקשות מתוספתא ולכאורה אדרבא אלימא לי' להקשות ממתניתין ועל זה הקדימו ב' הקדמות חדא דממתני' מקשה רק מדיוקא ומברייתא הוה מקשה מדין מפורש ועוד הקדימו דהרי בהך דמייתי איכא למידחי משום דלא רצה לערב טומאה דאורייתא עם דרבנן. אלא שזה אינו דהא באידך מתני' חשיב כלי זכוכית בהדי כלי עור ועצם. ולפי זה ממשנה א' לבדה אין כאן קושיא כי אם בהקדם ב' מתני' ויותר הוה לי' להקשות מתוספתא שמקשה ממנה לבדה

ועפ"ז יש לתרץ קושית התוס' שיש לומר שהמקשה ידע שיש לתרץ הואיל ונשברו וכו' שווינהו ככלי מתכות אלא שהי' כוונתו למאי דמסיק דא"כ יחזרו לטומאתן ישינה ואז על כרחין שצריך להקדים המשנה אחרת אפי' אם הי' מקשה מתוספתא ושוב אלים לי' להקשות ממתניתין:

ועפ"י מה שכתבתי לעיל בריש סוגיין לתרץ כלי זכוכית דיוסי ויוסי גזרו משום כלי חרס ורבנן דפ' שנים הוסיפו טומאת הגב משום כלי מתכות. א"כ לכאורה אין מקום לקושית התוס' דאי הוה מקשה מתוספתא ידע דשוינהו ככלי מתכות. ואם תאמר יחזרו לטומאתן ישינה איכא למימר אין הכי נמי והא דתנן שאין חוזרים לטומאה ישינה איכא למימר דהך מתני' נישנית קודם רבנן דפ' שנים וע"פ שכ' התוס' לעיל בד"ה ואאוירא לענין מתני' דאהלות דאלו מטמאין במגע ובמשא ולא באוהל כו' ולכך הוצרך להוכיח מהך מתני' דכלים גופי' דמטמא מגבו ואפ"ה תנן באותה משנה שאינו חוזר לטומאה ישינה:

ואומר אני דאכתי יש כאן סתירה. דמה מקשה הני הוא דטומאתן שוה וכו' דלמא גם כלי זכוכית שוה והא דלא חשבי' היינו משום שהוא רק מדרבנן והנך הם מן התורה וא"ת א"כ בבבא ראשונה למה עירב כלי זכוכית בהדי עור ועצם שהוא מן התורה. יש לומר דשם לא תנן טומאתם שוה לכך לא איכפת לי' לערב של תורה בשל דבריהם אבל כאן קאמר טומאתן שוה לכך לא עירבם: וביישוב הדבר אני אומר דא"כ היא גופא קשיא למה בבבא ראשונה לא תנן טומאתן שוה ובבבא זו תנן טומאתן שוה הוה לי' ברישא למיתני טומאתן שוה ולא לחשוב כלי זכוכית ובסיפא לא ליתני טומאתן שוה ולחשוב כלי זכוכית:

ובזו יתורץ נמי כוונת לשון הגמ' הני הוא דטומאתן שוה. וכבר כתבתי לעיל ליישב דהוה לי' לסיים הני הוא דמטמא מגבן. וע"ש ולפי דרכינו ניחא דה"פ הני הוא דטומאתן שוה בהך בבא תנן טומאתן שוה אבל מידי אחרינא פי' בבא דרישא כלי עצם וכלי זכוכית אין טומאתן שוה דזה מן התורה וזה מדברי סופרים ואפ"ה ערבינהו א"כ גם כאן לא ליתני טומאתן שוה ולערבינהו ומתורץ קושית פ"י:

ועל זה איכא למידחי דהיא גופא קמ"ל דכלי נתר הוא מן התורה שזה ודאי חידוש הוא שהרי אינו מפורש בתורת ולכך תנן טומאתן שוה משא"כ בכלי עצם ועור שכלם מפורשים בתורה ואין שם חידוש לא הוצרך למיתני טומאתן שוה ולכך לא תנן זכוכית בהדי חרס ונתר דא"כ לא הוה מצי למיתני טומאתן שוה והוה אמינא דגם כלי נתר הוא דרבנן:

וביישוב דבר זה נלענ"ד דהיא גופא קושיית הגמ' דעל כרחין כלי זכוכית מטמא מגבו דאל"כ למה לי' למיתני טומאתן שוה ואעפ"כ נדע דכלי נתר הוא דאורייתא דאל"כ שהוא דרבנן א"כ למה לא תני כלי זכוכית בהדייהו:

ומעתה גם קושיית בני מתורץ. דעל כרחין בטומאת גב משונה כלי זכוכית להחמיר דאל"כ אלא שמשונה רק להקל שאינו מטמא מאחוריו הואיל והוא מדרבנן. א"כ ממילא מוכח מהך מתני' דתרתי דרבנן לא אמרינן. וממילא מדטמא כלי נתר מאחוריו מכלל דכלי נתר הוא דאורייתא ולמה ליה למיתני טומאתן שוה ואין להקשות א"כ למסקנא דמקשה מטומאה ישינה ומוכרח לומר דטומאה דרבנן לא אחיתו. א"כ שוב ממילא מוכח דכלי נתר מן התורה דאל"כ למה מטמא מאחוריהן זה אינו. דהרי זה דטומאת אחוריהן דרבנן אינו מפורש במשנה והתוס' כתבו זה לתרץ הקושיא דלהכי ערבינהו והרי איכא למיטעי ולומר שאר תירוצין שתירצו התוס':

*בתוס' ד"ה וחכמים מטהרין וכו' אבל אין לפרש דרבנן וכו' דא"כ מנ"ל דר"מ אזיל וכו' וברש"א הקשה כיון דמצינן דפליגי בהכי ר"מ וחכמים א"כ נימא דבהכי פליגי וכו' ונראה דאי אמרינן דר"מ סבר דכלי חרס שטיהר יש לו טומאה וכו' א"כ ליפלגו בכ"ח עצמו וא"ל דסוף סוף תקשה ליפלגו בכלי חרס עצמו דר"מ מטמא מדאורייתא מדין כלי מתכות ורבנן מטהרין מדאורייתא אבל מטמאין מדרבנן דבכלי חרס לא שייכא טומאה דרבנן דאי טמא הוא דאורייתא טמא. ומאי איכא בין ר"מ לחכמים. גם א"ל דנ"מ אי יש לו טהרה במקוה דלר"מ דאזיל בתר המעמיד ודומה לכלי מתכות יש לו טהרה במקוה ולחכמים אין לו טהרה במקוה ג"כ אינו דהיכי אמרינן דאי אזיל ר"מ בתר המעמיד בין לקולא ובין לחומרא אזיל גבי כלי זכוכית דטומאה מדרבנן הוא אבל גבי כ"ח דטומאה דאורייתא הוא מה"ת לומר דר"מ אזיל בתר המעמיד אף לקולא לענין דיש לו טהרה במקוה:

שם (דף ט"ז ע"א) תוס' ד"ה אלא מעתה וכו' וכי משני הואיל ונראה וכו' דאיכא למימר אין הכי נמי וכו'. כבר כתבתי לעיל דלתירוץ הראשון סברי התוס' כסברת הראב"ד דלא רצו לגזור ג' טומאות אלא שלסברת רב אשי ס"ל דזה לא מיקרי ג' טומאות [וע"ש]. אלא דהיא גופא קשיא. ומי הכריחם לזה ולמה לא ניחא להו דגם לרב אשי כיון דעל כרחין גזרו על הגב לא רצו לגזור ג' טומאות וכדס"ל להרמב"ם והראב"ד [בפ"א מה' כלים] דגם לרב אשי אינו מטמא מאוירו. ונראה דהתוס' לשיטתייהו והרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו. דהנה בבבא דסיפא דכלי חרס ונתר תנן טומאתן שוה ובבבא דרישא דכלי עצם ועור לא תנן טומאתן שוה. וכתבתי לעיל משום דבבבא דרישא עירב דאורייתא עם דרבנן. אמנם אכתי דבר זה צריך תבלין דמה בכך ואם הם שוים בדינם אכתי ליתני טומאתן שוה ועל זה יש לומר דבאמת דאורייתא ורבנן אינם שוים דעל דאורייתא שורפין תרו"ק ועל דרבנן אין שורפין. והנה לדעת התוס' על כלי זכוכית מה שהיא מתורת כלי חרס שורפין ומה שהיא מתורת כלי מתכות אין שורפין אם כן הכל ניחא דלתירוץ הראשון של הגמ' טומאת גב דכלי זכוכית אין שורפין ובכלי עור ועצם דשורפין. ולכך לא תנן טומאתן שום אבל לעולם דגם כלי זכוכית אינו מטמא מאוירו כמו כלי עצם ועור. אבל לרב אשי דגם טומאת הגב היא מתורת כלי חרס ואם כן גם בכלי זכוכית שורפין על כל טומאותיו א"כ קשה למה לא תנן כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית טומאתן שוה. וצריך לומר דלרב אשי כלי זכוכית מטמא גם מאוירו וכלי עץ וכלי עצם ודאי דאינן מטמאין מאויר ולכך לא תנן טומאתן שוים. אבל הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו דהרמב"ם בפ"א מכלים ה' ה' פסק כרב אשי דכל טומאת כלי זכוכית היא מתורת כלי חרס ואפ"ה פסק דאין שורפין תרומה וקדשים והראב"ד שלא השיגו מסכים עמו. וא"כ גם לרב אשי הא דלא תנן טומאתן שוה הוא משום דעל כלי עץ ועצם ועור שורפין ועל כלי זכוכית אין שורפין אבל לעולם דגם כלי זכוכית אינו מטמא מאויר כמו כלי עץ ועצם ועור ולכך פסקו דאינו מטמא: תוס' ד"ה עבדו רבנן היכירא כו'. במאי דאין חוזרין לטומאה ישינה וכו' ולולא דברי התוס' נלענ"ד דבימי יוסי ויוסי שגזרו על כלי זכוכית אכתי גם כלי מתכות לא חזרו לטומאה ישינה דטומאה ישינה שמעון בן שטח גזר. ויוסי ויוסי קדמו בזמן ועבדו אז היכירא בפשוטיהן. ושוב בימי שמעון בן שטח שגזרו על טומאה ישינה בכלי מתכות ובכלי זכוכית לא אחיתו טומאה דרבנן ואז היה אפשר להם לגזור טומאה על פשוטי כלי זכוכית מ"מ כיון שכבר לא נגזר לא רצו לחדש גזירה חדשה בכלי זכוכית:

והנה אי לאו שנדחקו התוס' לעיל בד"ה אתו אינהו וכו' לתרץ בכלי זכוכית כמה תירוצים. והיו נשארים בתירוץ שלי שכתבתי לעיל דיוסי ויוסי גזרו טומאת גבן משום כלי מתכות ושמעון בן שטח קדים בזמן להלל הזקן וק"ו לרבנן דפ' שנים וא"כ בימי רבנן דפ' שנים כבר גזרו במתכות טומאה ישינה וא"כ שפיר הוצרכו התוס' לתרץ כאן מה שלא סמכו על היכירא דטומאה ישינה אבל לפי מה שתירצו לעיל תירוצים אחרים א"כ לא הוצרכו כאן לידחק כצ"ל דדברי התוס' כאן הוא לגירסא דאתו אינהו ולא קבלו מינייהו וא"כ עיקר הגזירה היתה בימי רבנן דפ' שנים ואז כבר היה היכר ע"י טומאה ישינה. אלא דהרי לגי' דאתו אינהו ולא קבלו מינייהו לסברת רש"א דגזרו משמע שריפה א"כ על כלי זכוכית תסוב קושיית אילפא וצ"ל דגם לתירוץ זה במסקנא נשאר תירוץ אינהו גזור לתלות וכמו"ש בקונטרס אחר. ועיקר הייתור שיהיה גם בתחלת הסוגיא תירץ על כלי זכוכית. וא"כ שוב איכא למימר דבימי יוסי הניחו פשוטיהן ושוב לא גזרו:

אמנם דעת התוס' נלע"ד דס"ל דכיון דאתו רבנן דפ' שנים וחידשו גזירת השריפה היה להם לחדש גם פשוטיהן. ועל כרחין שצריך לומר כן לדעת התוס' דאל"כ מעיקרא מאי קשיא להו אתו אינהו וכו' דאכלי זכוכית לא שורפין דלמא בימי יוסי הניחו פשוטיהן להיכירא אלא ודאי דקשיא להו שהיה לרבנן דפ' שנים לחדש גזירת פשוטיהן שהרי הם [נמחקו איזה תיבות]. אלא דאכתי למה נדחקו דלמא באמת כן הוא וטהרת פשוטיהן נשנית קודם רבנן דפ' שנים:

ולפי מ"ש ניחא ג"כ דאיחר להקשות פשוטיהן מיהא לטמא שהוא דבר מפורש שהוא טהור בכלי זכוכית והקשה מטומאה ישינה שהוא רק דיוקא מכאן ולהבא אין וכו' וגם פשוטיהן קדים במשנה. ונראה שהיה יודע דעבדי היכירא ולכך הקשה מטומאה ישינה שכבר יש היכר ע"י פשוטיהן אבל להיפוך שיהיה ההיכר ע"י טומאה ישינה היה סבור שכבר הניחו היכר פשוטיהן בימי יוסי יוסי ויוסי קודם גזירת טומאה ישינה:

ועכשיו דמשני דרבנן לא אחיתו הקשה מפשוטיהן ובאמת לא הקשה מתורת קושיא ברורה שהרי בלשון מיהא אמר פשוטיהן מיהו לטמא דהיינו אם בימי רבנן דשמונים שנה גזר בהו טומאת גבן ואז כבר היה היכר ע"י טומאה ישינה א"כ מיהו לטמא אבל אם בימי יוסי גזר באמת אין כאן קשיא:

נתר. מין אדמה לבנה : מיטמאין ומטמאין מאוירן. נתלית טומאה באוירן נטמא מן האויר חזר ותלה אוכלין באוירן מטמאין את האוכלים ואע''פ שלא נגעו טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא ואפי' מלא חרדל שאין נוגע בדפנותיו אלא הסמוך לדפנות: ומיטמאין מאחוריהן. אם נכנס טומאה לתוך אחוריהן מבחוץ במקום חקק בית מושבם כדרך שעושין לכלי עץ: ואין מיטמאין מגבן. דכתיב אל תוכו: יש להן תקנה. להתיכן ולחזור ולעשותן כלים: לטומאתן ישנה. אם נטמאו ונקבו וטהרו וחזר ועשה מהן כלים יחזרו לטומאתן להטעינן טבילה הואיל וככלי מתכות נינהו: טהרו. דאינה כלי: חזרו לטומאתן ישנה. לקמיה מפרש טעמא: פשוטיהן טהורים. דאיתקש עץ ועור לשק דיש לו בית קבול וכלי עצם איתקש לעץ ועור בפרשת מדין (במדבר לא) כל בגד וכל כלי עור וגו' ואמרי' בהכל שוחטין (חולין דף כה:) להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן העצמות ומן הטלפים וכלי זכוכית לקמן מפרש טעמא אמאי פשוטיהן טהורים מאחר דדמו למתכות: וטומאה ישנה. שיחזרו לה מאחר שטהרו ממנה דרבנן היא כדלקמן בהילכתא: בטומאת כלי מתכות דאורייתא. גזור טומאה ישנה אבל בכלי זכוכית דעיקר תחילת טומאתו ליתא אלא מדרבנן לא גזרו טומאה ישנה: פשוטיהן מיהא ליטמא. ככלי מתכות דהא פשוטי כלי מתכות דאוריי' וכיון דדכוותייהו שוינהו ליטמא דליכא לשנויי בהא כדשני' בטומא' ישנה: עבדי רבנן הכירא. בטומאת כלי זכוכית וחילקו בה מטומאה דאורייתא להודיע שהיא מדבריהם ולא ישרפו עליה תרומה וקדשים דלא שרפי תרומה משום טומאה דרבנן בר מן ו' ספיקות (לעיל דף טו:):

מטהרין לגמרי משום דחשיבי להו ככלי חרס דאמרי' בתוספתא כלי חרס שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם דא''כ מנלן דרבי מאיר אזיל בתר מעמיד דילמא לאו מדין כלי מתכות מטמא ליה אלא משום דאזיל לטעמיה דאית ליה בתוספתא דכלים דכלי חרס שטיהר שוב יש לו טומאה דתניא התם שולי המחצין ושולי הפחתים וקרקרות הכלים ודופנותיהן כו' שיפן ועשאן כלים ממלאין בהן כו' ומקבלים טומאה מכאן ולהבא דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל כלי חרס שטיהר שעה אחת שוב כו' ורבינו שמואל גריס ור''מ היא דחשיב סתימה מעלייתא ולא גריס דאמר הכל הולך אחר המעמיד ומפרש דפליגי ר''מ ורבנן בהכי דר''מ חשיב ליה סתימה מעלייתא ורבנן לא חשיבי להו סתימה מעלייתא הלכך מטהרים לגמרי ודכ''ע אי הוה סתימה מעלייתא הוה אזלינן בתר מעמיד הלכך לר''מ יש לו טהרה במקוה: אלא מעתה לא ליטמאו מגבן. וה''ה דה''מ למימר וליטמאו מאוירן וכי משני דהא דמיטמאו מגבן מפני שנראה תוכן כברן לא מצי למיפרך אכתי ליטמאו מאוירן דאיכא למימר. אה''נ והא דלא תני בהדי נתר וכלי חרס משום דכלי זכוכית מיטמי מגבן: לא ליטמאו מגבן אלמה תנן כלי נתר וכלי חרס כו'. וקשה לרשב''א דהוה ליה לאתויי ברייתא דתוספתא דכלים מחט וטבעת ושולי כלי עץ וכלי זכוכית וכלי עצם אין ממלאין בהן ואין מקדשין בהן ואין מצילין בצמיד פתיל אלמא דמיטמאין מגבן ואמאי מייתי הא דלא מצי לאוכוחי מינה אלא על ידי דיוק כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה כו' ועוד אהך דמייתי איכא למימר דלא חשיב אלא כלי נתר וכלי חרס דהוו דאורייתא דכלי נתר נפקא לן בת''כ דכתיב [וכל] כלי חרס לרבות כלי נתר: ה''ג רש''י מיטמאין ומטמאין מאויריהן ומיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן ופירש דמיטמאין מאחוריהן במקום חקק בית מושבן כל שכן דמטמאין אחרים כדמוכח בפ' העור והרוטב (חולין דף קיח.) מרובה מדת לטמא ממדת ליטמא דהשתא עיולי עיילא אפוקי מיבעיא והא דלא קתני מטמאין ומיטמאין מאחוריהן כדתנן גבי אויריהן משום דגבי אויריהן יש חידוש משניהם מה שאין כן בכלים אחרים שאינם מטמאין ולא מיטמאין מאויר אבל במה שמטמא אחרים מאחוריו אין זה חידוש דאפילו מגבן נמי מטמאין אחרים וכן כל הכלים וכ''ש אלו מאחוריהן דאיכא חקק אבל מיטמאין מאחוריהן תנא לאשמעינן דאע''ג דאין מיטמאין מגבן אפילו הכי מיטמאין מאחוריהן ולהכי לא עריב להו מטמאין ומיטמאין מאויריהם ומאחוריהן משום דבאויריהן הוי חידוש משניהם אבל באחוריהם אין חידוש אלא במיטמאין לחוד א''נ מטמאין מאויריהן היינו דאוריי' אבל מאחוריהן לא הוי אלא מדרבנן ועוד דמיטמאין מאויריהן היינו כל הכלי אבל מיטמאין מאחוריהן מצי למימר שאין מיטמא אלא גבו לבד והא דתניא בת''כ מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמא אחרים מאחוריו ואין מיטמא מאחוריו מצינו למימר דאחוריו דקאמר התם היינו גב ולא חקק בית מושב א''נ אינו מיטמא מאחוריו מדאוריי' אבל מדרבנן מיטמא א''נ אפי' מדאוריי' מיטמא מאחוריו והא דקאמר אינו מיטמא מאחוריו היינו כולו דאינו טמא כשקבל טומאה מאחוריו אלא גבו אבל תוכו לא והשתא אתי שפיר הא דאמרי' בפ' אלו מומין (בכורות דף לח. ושם) כלי חרס נטמא גבו לא נטמא תוכו משמע דגבו מיהא טמא והיינו כי נטמא מאחוריו במקום חקק וקרי ליה זימנין גבו וזמנין אחוריו ומה שכלי חרס מציל היינו אפילו ביש לו חקק שאם נטמא גבו תוכו טהור גמור והא דתניא בתוספתא דכלים כלי חרס אין לו טומאה אלא מאוירו והיסטו לא אתי למעוטי אחוריו אלא גבו וחקק הוי בכלל אוירא והקשה ה''ר אליעזר הזקן ז''ל לפ''ה דתניא בתוספתא דכלים זה הכלל כל המשמש כפוי בכלי חרס טהור ואחורים הן משתמשין כפויים ותירץ רבינו שמואל דהתם בכיסוי קדרה ואלפס דאיירי בהם התם לעיל כמו שמפורש הטעם בת''כ יכול שאני מרבה אף חפוי הכלי ת''ל אשר יעשה מלאכה בהם פרט לכיסוי הכלי שאין עושין בהן מלאכה אבל אחורים פעמים שכופין פניהם למטה ועושין בהן מלאכה בתוך אחורים ור''י מפרש דגרסי' הכי מטמאין מאחוריהם פירוש מאויר אחוריהן אם קבלו טומאה מתוכן ואין מיטמאין מגבן פירוש לא מקבלי טומאה אפילו בנגיעת גבן וכ''ש מאויר אחוריהן דאין מקבלין טומאה וה''ה בנגיעת אחוריו נמי לא מקבלי טומאה והא דלא נקט דאין מיטמאין מאחוריהם משום דלא נטעי לומר דהיינו אויר אחוריהן אבל בנגיעת אחוריהן טמא להכי נקטו ואין מיטמאין מגבן דאין כאן אלא נגיעה והא דלא עריב ותני להו מטמאין ואין מיטמאין מאחוריהן ומגביהן היינו משום שלא הוי מפרש רבותא בגביהן ורבותא באחוריהם אבל השתא תנן מטמאין מאחוריהן לרבותא דאפי' באויר אחוריהן מטמאין ואין מיטמא מגבן דאפי' בנגיעה לא מקבלין טומאה: אלא כיון דכי נשברו יש להם תקנה. ל''ג אלא דלא הדר ביה ממאי דאמר שוינהו רבנן ככלי חרס דמשום טעם דנשברו יש להם תקנה אין סברא להוריד להם טומאה אלא משום דלכלי חרס דמי לגמרי וכיון דכבר הורידו להם טומאה משום דדמו לכלי חרס משום כיון דנשברו יש להם תקנה שוינהו רבנן כמתכות לענין טומאת גבן: בטומאה דרבנן לא אחיתו לה רבנן טומאה. וקשה לר''י דאמר במס' ע''ז פ' ר' ישמעאל (דף נב. ושם) ריתך כלי לע''ז מהו אמר רב המנונא טומאה ישנה קמיבעיא להו דתנן חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן ישנה אלמא אפילו בטומאה דרבנן נמי איכא טומאה ישנה ויש לומר אע''פ דאמר התם בטומאה דרבנן היא מ''מ הכלי מקבל טומאה מדאורייתא אבל הכא כלי זכוכית דלא מקבל שום טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן פשיטא ליה דלא אחיתו להו רבנן טומאה: עבדי רבנן היכרא דלא לישרוף תרומה וקדשים. במאי דאין חוזרין לטומאה ישנה לא הוי היכרא דהא כלי מתכות נמי אין חוזרין לטומאה ישנה אלא מדרבנן וליכא היכרא דאורייתא וקשה לר''י דילמא לעולם לכלי חרס דמו דאין מטמאין מגבן והאי דלא תני ליה בהדי כלי נתר וכלי חרס משום דהנהו מיטמאין באויר אבל כלי זכוכית לא מיטמא מאויר דעבדו רבנן היכרא דלא נישרוף וכו' דכה''ג אמר בפרק במה טומנין (לקמן דף מח:) דבית הפך ובית התבלין ר' מאיר מטמא במגע אבל לא באויר דעביד רבנן היכרא ותי' ר''י הבחור דע''כ כלי זכוכית מטמו מגבן מתוספתא דכלים שהבאתי לעיל שאין מצילין בצמיד פתיל ולמאי דפרישית נמי לעיל דדווקא אטומאת גב לא שורפין שאין טמא אלא משום דדמי לכלי מתכות אבל ממה שמטמא מתורת כלי חרס שורפין אתי נמי שפיר:

דף טז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד