דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבת טו ע"ב - Steinsaltz

Rather, this decree was issued in stages. First, Yosei ben Yo’ezer and Yosei ben Yoḥanan came and issued a decree that teruma that comes into contact with a clump of earth of the land of the nations is to be burned, and they decreed nothing with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations. The Sages of the final eighty years prior to the destruction of the Temple came and issued a decree with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations that its legal status is in abeyance, and it is not burned.

The Gemara asks: Is that to say that there was one decree issued immediately to subject teruma to burning? Didn’t Ilfa say: With regard to hands, from the beginning their decree was that teruma that comes into contact with them is to be burned? The Gemara infers from this that, with regard to hands alone, the beginning of their decree was to render teruma that came into contact with them impure to the point of burning; however, with regard to other matters, they did not immediately issue so severe a decree.

Rather, the stages of the decree were as follows: Yosei ben Yo’ezer and Yosei ben Yoḥanan came and decreed that any item that came into contact with a clump of earth is to be in abeyance, and they decreed nothing with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations. The Sages of the last eighty years came and were stringent by one more level; they decreed that teruma that came into contact with a clump of earth of the land of the nations is to be burned, and, with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations, its legal status is in abeyance.

The Gemara asked further: And still is the matter clear? Didn’t the Sages issue this decree in Usha, many years after the destruction of the Temple? As we learned in a mishna: For six cases of uncertain impurity one burns the teruma which came into contact with them:
For the uncertain case of beit haperas, meaning teruma that entered a field where a grave was plowed and the location of the bones of the corpse is unknown, and it is uncertain whether or not the teruma became impure;
And for the uncertain case of earth that comes from the land of the nations, whose impurity itself has the status of uncertain impurity. Therefore, teruma that came into contact with it also has the status of uncertain impurity;
And for the uncertain case of the clothes of an am ha’aretz. Since an am ha’aretz is not careful with regard to purity, we are concerned lest a menstruating woman touch his clothes. Due to that uncertainty, his clothes are considered impure with a severe degree of impurity. If teruma came into contact with them there is uncertainty with regard to whether or not they became impure;
And for the uncertain case of vessels that are not his that are found. Since he does not know whether or not those vessels are impure, if teruma came into contact with them, there is uncertainty whether or not they are impure;
And for the uncertain case of spittle, as perhaps it is the spittle of a zav and transmits impurity by Torah law. If teruma came into contact with it there is uncertainty whether or not it is impure;
And for the uncertain case of a person’s urine, even though it was adjacent to the urine of an animal, there is room for concern that perhaps it is the urine of a zav, and impure by Torah law. If teruma came into contact with it, there is uncertainty whether or not it is impure.
In all of these cases, the Sages established that for their definite contact, when it is clear that these came into contact with teruma, and although there is uncertainty with regard to their essential impurity, i.e., it is uncertain whether or not these items are impure, one burns the teruma that came into contact with them.

Rabbi Yosei says: Even in a case of uncertain contact; if it was in the private domain one burns teruma that came into contact with it, as with regard to impurity by Torah law an uncertainty that developed in a private domain is also ruled impure. According to Rabbi Yosei, these decrees, even though they are fundamentally cases of uncertainty, are sufficiently stringent that the Sages applied Torah law to them. And the Rabbis say: Since these cases are only impure by rabbinic decree, in a case of uncertain contact in the private domain, one does not burn the teruma but rather places it in abeyance. While in the public domain, they are ritually pure.

And Ulla said with regard to these six uncertain cases: In Usha they instituted how one must act in terms of practical halakha. If so, a clump of earth from the land of the nations transmits impurity from the time of the Usha ordinances and not from eighty years prior to the destruction of the Temple. Rather, Yosei ben Yo’ezer and Yosei ben Yoḥanan came and decreed that if teruma came into contact with a clump of earth from the land of the nations, its legal status is in abeyance and one does not burn it, and upon teruma that entered the air space of the land of the nations they decreed nothing. And the Sages of the last eighty years of the Temple came along and issued a decree upon this, earth, and upon that, air, that in both cases the teruma is in abeyance. And the Sages of the city of Usha came along and decreed that teruma that came into contact with a clump of earth from the land of the nations is burned. And teruma that entered the air space of the land of the nations, as it stood, it continues to stand in abeyance. They did not impose any greater stringency in this matter.

One of the matters mentioned above was the decree of impurity on glass vessels. With regard to glass vessels, what is the reason that the Sages decreed impurity upon them? Rabbi Yoḥanan said that Reish Lakish said: Since the beginning of the manufacture of glass vessels is from sand, the Sages equated them to earthenware vessels. The Gemara asks: But if what you say is so, if the Sages truly equated the impurity of glass vessels to the impurity of earthenware vessels, there should not be purification in the ritual bath for glass vessels, just as there is no purification for earthenware vessels. Why, then, did we learn in a mishna with regard to the halakhot of immersing vessels: And these materials interpose in vessels, i.e., if they were stuck to the vessel when it was immersed the vessel is not purified: The pitch and the myrrh that were stuck on glass vessels obstruct their immersion. Apparently, glass vessels are purified in a ritual bath.

The Gemara answers that glass cannot usually be purified in a ritual bath. However, with what are we dealing here? With a special case where the glass vessels were perforated and he dripped molten lead into them to seal the hole. This halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: Everything follows the nature of the facilitator, i.e., if an object that is not fit for use on its own is reinforced with a different material that facilitates its use, the entire object assumes the legal status of that material. Therefore, since the substance that sealed the holes in these glass vessels is lead, which can be purified through immersion like other metals, these glass vessels can also be purified in a ritual bath. As it was taught in a baraita: Glass vessels that were perforated and one dripped lead into them; Rabban Shimon ben Gamliel said that Rabbi Meir deems them ritually impure and the Rabbis deem them ritually pure.

The Gemara asks further: But if that is so, and glass vessels are equated with earthenware vessels,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

ומשנינן: אלא, אתו אינהו [יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן], וגזור טומאה אגושא [גוש עפר] של ארץ העמים, לשרוף את התרומה הנוגעת בו, משום ספק קברות שבה.

ואף שבדרך כלל, אין שורפין את התרומה על טומאה דרבנן, שאני עפר ארץ העמים שטומאתו מפני ספק קבר שבו. ונתנו בו חכמים דין ודאי קבר שטומאתו מדאורייתא.

ואאוירא דארץ העמים, לא גזרו ולא כלום. שאם התרומה נמצאת באויר ארץ העמים ואינה נוגעת בעפרה, הרי היא טהורה. ואף שאין שום דבר מפסיק בינה לבין הארץ, והרי היא מאהילה על ארץ העמים, לא גזרו בארץ העמים טומאת אוהל.

ואתו רבנן דפ' שנה, וגזור אאוירא דארץ העמים, [1] שהוא מטמא אף בלא מגע גושה [2]. אך לא גזרו בו טומאה גמורה לשרוף את התרומה עליו [3], אלא גזרו לתלות עליו בלבד את התרומה, ולפוסלה לאכילה [4].

דכיון שאין היא טמאה אלא מדרבנן, ומדאורייתא הרי היא טהורה, אסור לשורפה, משום הפסד תרומה.

ושוב מקשינן: למימרא, דמתחלה, חדא גזירתא הוה בגוש עפר ארץ העמים, להצריך את התרומה הנוגעת בו שריפה?

והא ליכא למימר הכי.

דהאמר אילפא: טומאת ידים - תחלת גזירתן היתה, להצריך את התרומה הנוגעת בהן שריפה!

ומשמע, דוקא טומאת ידים הוא דהוי תחלת גזירתן לשריפה.

הא מידי אחרינא שנגזרה עליהם טומאה מדבריהם - לא נגזר עליהם מתחלה לשרוף עליהם תרומה, אלא לתלותה בלבד.

ומשנינן אלא, אתו אינהו [יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן] וגזור אמגע גושא, לתלות עליו את התרומה. ואאוירא לא גזרו ולא כלום. ואתו רבנן דפ' שנה, וגזור, אגושא של ארץ העמים, לשרוף את התרומה במגעו. ואילו אתרומה הנכנסת באוירא של ארץ העמים, גזרו לתלותה.

ושוב מקשינן: ואכתי, לא רבנן דפ' שנה גזרו לשרוף את התרומה על מגע גושה, אלא באושא גזור כן.

דתנן: על ו' ספקות הטומאה שורפין את התרומה. [5]

א. על ספק הטומאה שיש בבית הפרס. ששדה שיש בה קבר, ואבד מקומו ואין ידוע היכן הוא, טמא כולו מספק [6]. והתרומה שנכנסת לתוכו, נשרפת כדין תרומה טמאה.

ב. וכן נשרפת התרומה, על ספק טומאת מת שגזרו בעפר הבא מארץ העמים.

ג. ועל ספק טומאה על גזרו בבגדי עם הארץ. [7] דמספקא לן שמא ישבה עליהם אשתו בהיותה נדה, וטימאתם בטומאת מדרס. וכדתנן "בגדי עם הארץ - מדרס לפרושים".

ד. ועל ספק כלים הנמצאים, ולא ידעינן אם הם טמאים או טהורים.

ה. ועל ספק הרוקין הנמצאים. [8] דמספקא לן, דלמא רוק הזב הם.

ו. ועל ספק מי רגלי אדם. ושני צדדים יש כדי להקל: דלמא מי רגלי בהמה הם. ואם תימצי לומר דשל אדם הם, דלמא דאדם טהור נינהו. ואפילו הכי חיישינן לספק ספיקא, דלמא של אדם זב הם. ואף שנמצאים כנגד מי רגלי בהמה, לא תלינן להקל ולומר, כשם שאלו מי רגלים של בהמה הם אף אלו של בהמה הם. אלא טמאין הם. ושורפין את התרומה על מגעם [9].

וכל אלו, על ודאי מגען [אם נגעה בהם התרומה בודאי], שהוא מגע בספק טומאה, שהרי כל גזירת טומאתן היא משום ספק טומאה דאורייתא - שורפין את התרומה.

רבי יוסי אומר: אף על ספק מגען בתרומה, אם נולד הספק ברשות היחיד - שורפין את התרומה עליו. שספק טומאה ברשות היחיד, הרי הוא כודאי טמא, ואף בספק ספיקא, כדילפינן מסוטה.

ואף דטומאת כל אלו היא מדרבנן, דינה כטומאה דאורייתא, דברשות היחיד ספיקה טמא.

וחכמים אומרים: כשהתעורר הספק ברשות היחיד - תולין על ספק מגען. משום דהוי ספק ספיקא: דלמא לא נגע. ואם תמצא לומר דנגע, דלמא טהורים הם. ואין שורפים את התרומה על ספק ספיקא דטומאה ברשות היחיד. [10]

וברשות הרבים - כל הטהרות שספק נגעו באלו ו' דברים, טהורין! שכל ספק מגע ברשות הרבים, ספיקו טהור.

ואסיק לקושיין: ואמר עולא: אלו ו' ספקות השנויים במשנה זו - באושא התקינו שיהיו שורפין עליהם תרומה. ואחד מהם הוא עפר ארץ העמים. ואיך אמרת דרבנן דפ' שנה גזרו בו!?

ומשנינן: אלא, אתו אינהו, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, וגזור אמגע גושא דארץ העמים, לתלות עליו את התרומה. ואאוירא לא גזרו ולא כלום.

ואתו רבנן דשמונים שנה, וגזור על אידי אידי [גושא ואוירא], לתלות.

ואתו חכמים באושא, וגזור אגושא לשרוף את התרומה, ואאוירא כדקאי קאי! שהניחוהו כמו שגזרו בו רבנן דפ' שנה, לתלות עליו את התרומה.

שנינו לעיל: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו טומאה וכו' ועל כלי זכוכית.

והוינן בה: כלי זכוכית, שאינם מקבלים טומאה מן התורה - מאי טעמא גזור בהו רבנן טומאה? אמר רבי יוחנן אמר ריש לקיש: הואיל ותחלת ברייתן מן החול, ודומים הם בכך לכלי חרס - שוינהו רבנן ככלי חרס.

ומקשינן: אלא מעתה, ישוו לגמרי לכלי חרס, ולא תהא להן טהרה במקוה, כשם שאין טבילה מועילה לכלי חרס. כדקיימא לן "שבירתן - זו היא טהרתן"! שאין עולין מידי טומאתן אלא לכשישברו, כדכתיב "ואותו תשברו".

אלמה, ומדוע לא קיימא לן הכי?

דהתנן: כל כלי הטעון טבילה, ונדבק בו דבר שהבעלים מקפיד בו, הרי הוא חוצץ בין הכלי למי המקוה, ולא עלתה לו טבילה.

ואלו חוצצין בכלים לגבי טבילה - הזפת והמור חוצצין בכלי זכוכית. שכלי זכוכית הרי הם חלקים, וכל דבר הנדבק בהם נופל מאליו. לפיכך אין הבעלים מקפיד עליו. וכל דבר שאינו מקפיד בו, אינו חוצץ לטבילה. ורק על זפת ומור, שהם דברים הנדבקים היטב, הרי הוא מקפיד עליהם. הילכך, הרי הם חוצצין. [11]

שמעת מינה מיהת, דמהני טבילה לכלי זכוכית, ואין דינם ככלי חרס. וקשיא לרבי יוחנן וריש לקיש דמדמו להו לכלי חרס.

ומשנינן: לעולם לא מהני טבילה לכלי זכוכית, משום דככלי חרס הם [12]. והא דקתני טבילה בכלי זכוכית, הכא במאי עסקינן, כגון שניקבו כלי הזכוכית שנטמאו, ובטלה מהם תורת כלי זכוכית, ופרחה טומאתן. כדקיימא לן "שבירתן זו היא טהרתן". ואחר כך הטיף לתוכן אבר [עופרת], וסתם בו את הנקב, והחזירו לתורת כלי. וכיון ששוב נעשה כלי, חוזרת לו טומאתו הישנה, כדין כלי מתכת [13]. דקיימא לן בהו: נשברו, טהרו מטומאתן. חזר ועשה מהם כלים - חזרו לטומאתן הישנה!

והא דקחשיב להו ככלי מתכות, היינו משום דמתניתין רבי מאיר היא. דאמר: "הכל הולך אחר המעמיד"! וכיון שהעופרת העמידתן והחזירתן לתורת כלי, דינם ככלי מתכות.

כדתניא: כלי זכוכית הטמאים שניקבו, והטיף לתוכן אבר [עופרת] -

אמר רבי שמעון בן גמליאל: רבי מאיר מטמא, משום שהכל הולך אחר המעמיד. ומאחר שהאבר הוא המעמיד את הכלי, חשיב ככלי מתכת שהוא חוזר לטומאתו הישנה.

וחכמים מטהרין משום שלא אזלינן אחר המעמיד, אלא אחר עיקר הכלי [14]. הילכך דין כלי זכוכית להם. שאם נשברו ותיקנם, אינם חוזרין לטומאתן הישנה. [15]

ולרבי מאיר, מצינו שפיר בכהאי גוונא טבילה בכלי זכוכית. ואף שבעלמא לא מהני להם טבילה, הכא שאני. שכיון דניקבו בטלה מהם טומאת כלי זכוכית. וכל טומאתם היא רק מחמת האבר המעמידם. והוא אינו מחזירם לטומאה ישנה דכלי זכוכית, אלא לטומאת כלי מתכות. לפיכך, מועילה להם טבילה ככלי מתכות.

הערות

[1] והא דתנן באהלות "ארץ העמים מטמאה במגע ובמשא, ולא באוהל", התם מיירי כגון שהביא עפר מארץ העמים לארץ ישראל. דבהא ליכא למיחש לרוב מנין ובנין של המת, אלא לעצם כשעורה בלבד. ואין המת מטמא באוהל בשיעור כזה, אלא במגע ובמשא. [כן פירש המשנה למלך בפרק י"א מטומאת מת, בתירוץ זה. אבל מדברי התוספות בנזיר נ"ד ב, משמע דכתבו תירוץ זה דוקא לצד דאין אויר ארץ העמים מטמא משום אוהל, אלא טומאה בפני עצמה היא]. ועוד יש לומר, דההיא מתניתין אתיא כרבי שמעון דאית ליה, דאין קברי עכו"ם מטמאין באוהל אלא במגע ובמשא. ולא החמירו בארץ העמים יותר מבקבריהם. תוספות. ויעויין עוד בדבריהם כאן ובנזיר, שכתבו עוד תירוצים בזה.

[2] והא דמיבעיא לן בנזיר נד ב, משום מה גזרו בארץ העמים, משום אוירא או משום גושא, לא דמספקא לן אי הנכנס באויר ארץ העמים טמא. דהא ודאי טמא הוא, כדמסיק הכא. אלא מיבעיא לן משום מאי טמא. אי משום דמאהיל על גושה, וחשיב כמאהיל על המת [ומשמע מתוספות שם דאף לרבי שמעון דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל, חיישינן לרוב מתי ישראל שנהרגו שם]. או דגזרו על אוירה לאו משום טומאת מת, אלא בשביל שלא יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ. ונפקא מינה בנכנס בשידה תיבה ומגדל שאין נטמא משום שמאהיל על המת, שהרי הם חוצצים מפני הטומאה [אי אהל זרוק שמיה אהל]. תוספות כאן ושם.

[3] וצריך ביאור, דלצד שאוירה מטמא משום אוהל, למה חילקו בין גושה לאוירה בזה. והא כולהו חדא טומאת מת נינהו. וצריך לומר, דבטומאת מגע החמירו יותר, משום שהיא טומאה הכוללת לכל הטומאות. מה שאין כן טומאת אוהל, שאינה נוהגת אלא במת בלבד. ומהאי טעמא נמי, בגזירה הקדמונית גזרו דוקא על גושה ולא באוירה. משנה למלך שם. ויעויין בצל"ח שהוכיח דלא כדבריו. וכתב, דדוקא בגושה גזרו, משום דמשכחת לה שיטמא תרומה וקדשים בגוש עפר הבא מחוץ לארץ לארץ. אבל אוירו דליתא אלא בחוץ לארץ עצמה, לא שכיחא שתהיה שם תרומה. וקדשים ליתא התם כלל.

[4] וכן הוא בכלי זכוכית. דיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, גזרו לתלות את התרומה שנטמאה מהם. ורבנן דפ' שנה, גזרו לשורפה. ואף דאיתא לקמן, דכלי זכוכית מטמאים רק לתלות ולא לשרוף, זהו בדוקא שטימאו מגבן. אבל כשטימאו את התרומה מתוכן, שורפין. תוספות. אבל ברש"י לקמן טז א, איתא דבשום גוונא אין שורפין את התרומה על טומאה דרבנן, מלבד ו' הספיקות השנויות לקמן. ובהכרח יגרוס כאחת משתי הגירסאות המובאות בר"ן [הובאו לעיל, טו א בהערה 7].

[5] ואף דאין שורפין את התרומה שספק נגעה בטומאה דאורייתא, כדקתני בסיפא, שאני ודאי מגע בספק טומאה דאורייתא, דהחמירו חכמים בספק זה ועשאוהו כודאי. משנה אחרונה בשם הר" ש. והרמב"ם כתב בפרק י"ג מאבות הטומאות הלכה י"ג, "אם נטמאת תרומה מחמת אחד מששה אלו, אף על פי שעיקר טומאתן בספק, הרי זו תשרף. הואיל וודאי ספיקות אלו טמא מן התורה. שהמת והזב טמאין מן התורה".

[6] כן פירש רש"י. אבל תוספות דחו זאת. דהרי שדה שאבד בה קבר, טמאה מדאורייתא מספק. ומהא דאמרי חכמים שאף על ספק מגע ברשות היחיד תלינן את התרומה ולא שורפין, משמע דבחשש דרבנן מיירי. דאילו ספק ספיקא דאורייתא ברשות היחיד, הרי הוא טמא כודאי, ואמאי אין שורפין. לכך פירשו דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דאין טומאתו אלא מדרבנן. דמדאורייתא לא חיישינן לעצם כשעורה. ורש"י אית ליה, דכיון דהוי ספק מגע בספק טומאה דאורייתא, הוי ספק ספיקא. ואף דברשות היחיד ספק ספיקא טמא, מכל מקום אין שורפין עליו תרומה. ראש יוסף.

[7] רש"י. ותוספות פירשו דטמאין משום דגזרו על עמי הארץ שיהיו כזבין לכל דבר, ונטמאים בגדיהם במגע זב.

[8] רש"י. ולתוספות מיירי נמי ברוקין, שהן ודאי של עם הארץ. וקרי להו ספק רוקין, משום דמספק עשאום כזב, שרוקו טמא מן התורה. והוי דומיא דספק בית הפרס, דמיירי מודאי בית הפרס, שטמא משום ספק קבר. [על פי המהרש" א].

[9] רש"י. והקשו תוספות לפירושו, דבנדה לג ב מבואר דעל ספק ספיקא דרבנן, אין שורפין תרומה. לכך פירשו, דנקט כנגד מי רגלי בהמה, משום דבהכי מינכר שהם מי רגלי אדם. וחד ספיקא איכא. ודוקא בכהאי גוונא שורפין. ויעויין עוד במה שכתבו בזה, בנדה שם. והרמב"ם בפירוש המשניות לטהרות פירש, במי רגלי אדם טמא שנתערבו במי רגלי בהמה, בשיעור שוה. שספק הוא אם בטל ממנו מראה מי רגלי אדם, וטהור, או לא בטל מראהו, וטמא. דאף על ספק זה שורפין.

[10] כן מבואר בפירוש המשניות לרמב"ם. וכן צריך לומר בדעת רש"י [יעויין בהערה 6]. אבל לתוספות, אין שורפין, משום דהוי טומאה דרבנן בלבד. ולא החמירו בה בשני ספיקות ברשות היחיד, כבטומאה דאורייתא. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק יג מאבות הטומאות, הלכה יד. ויעויין בשערי יושר שכתב בטעמא דרש"י והרמב"ם, דלא נאמר דין ספק טומאה ברשות היחיד לטמאותו כודאי, אלא דוקא לעצם הדין טומאה. אבל בדין שריפת תרומה, שהוא דין צדדי השייך להלכות תרומה, לא נאמרה הנהגה זו. ולענין זה אוקימנא לתרומה אדינה, דבספק ספיקא אזלינן לקולא. והוסיף, דאף בחד ספיקא אין דין שריפה מדאורייתא, אלא מדרבנן ולא תקנו כן אלא בחד ספיקא. וכן כתב המהרש"א, דמשיטת רש"י מוכרח דהא דשורפין בספק דאורייתא היינו מדרבנן. ויעויין ברש"ש שהוכיח מריש נדה שלא כדבריו. אולם האבי עזרי, שהלך גם כן על דרך זו, כתב דבחד ספיקא שורפין מן הדין. משום הכלל ד"ודאי מכריע את הספק". וכיון דאיכא הכרעה על הטומאה, מהני הכרעה זו גם לדין שריפה. ואף דאיכא חזקת טהרה, הרי נתחדש ברשות היחיד דלא אזלינן בתר חזקה. ואף דרק לעצם הדין טומאה נתחדש כן ולא לדין השריפה, מכל מקום הרי החזקה היא רק על דין הטומאה וטהרה, ולא על דין השריפה.

[11] רש"י. והריטב"א פירש איפכא. דלרבותא נקט זפת ומור. דאף דבכלים דעלמא אינם חוצצים משום שהדרך להדביקן ולבטלן לכלי, אבל בכלי זכוכית הריהם חוצצים. וכן הוא בסמ"ג שהובא בבית יוסף יורה דעה סימן ר"ב.

[12] אבל לענין טבילת כלים חדשים הניקחים מעכו"ם, שפיר חשיבי ככלי מתכות, להצריכם טבילה. ואף דדומים הם לכלי חרס, מכל מקום, כיון דכי נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות דמו [וכסברה המובאת לקמן לענין טומאת גבן]. וצריך לומר, דלא מהני הך סברה אלא התם. דלחומרא שוינהו ככלי מתכות. אבל אין להקל בהם שתועיל להם טבילה, משום סברה זו. דהרי כל עיקר גזירת טומאתן היא משום דסברי אינשי דככלי חרס הם, כיון שתחלת ברייתן מן החול. ואם תועיל להם טבילה, יבואו לטהר אף כלי חרס בטבילה. פני יהושע.

[13] כן משמע מדברי רש"י כאן, וכן כתב להדיא בראש השנה יט א בפירוש הא', בפלוגתא דרבי מאיר וחכמים המובאת בסמוך. ונראה, דהוכרח לפרש דמיירי מטומאה ישנה, משום דאי מיירי בשחזר הכלי זכוכית ונטמא לאחר שנסתם באבר, הרי יש לו ליטמאות נמי מדין כלי זכוכית. שלא נאמר "הכל הולך אחר המעמיד" אלא להחמיר, ולא להקל. ואם כן, שוב תיקשי דלא תהני לו טבילה, מצד הדין כלי זכוכית שבו. שפת אמת. אולם תוספות שם הקשו לפירושו, דלא שייך בכלי מתכות דין "חזרו לטומאתן הראשונה", אלא היכא דכבר נחשבו לכלי מתכות בזמן הטומאה הראשונה. אבל הכא, הרי בתחלת טומאתן היו כלי זכוכית, ואיך שייך לומר דכשנעשו לכלי מתכות תחזור טומאת הכלי זכוכית? לכך פירשו כפירוש הב' בדברי רש"י שם. דפליגי רבי מאיר וחכמים בכלי זכוכית טהורין שניקבו, וסתמם באבר, ואחר כך נטמאו. וכפי הנראה כן יפרשו הכא, לגבי טבילה. ומוכרח לכאורה משיטתם, דסברת "הכל הולך אחר המעמיד" נאמרה אף לקולא. ודוקא טומאת כלי מתכות אית ליה ולא טומאת כלי חרס או לי זכוכית. [ומשום דטומאת כלי זכוכית דרבנן היא, אזלינן בה בתר מעמיד אף לקולא. צל" ח.

[14] כן הוא לפירוש הראשון ברש"י בראש השנה יט א. אבל לפירושו השני [וכן היא שיטת תוספות כאן ושם], דמיירי בנטמאו לאחר שסתמם באבר, אף לחכמים הם טמאים מדרבנן, כדין כלי זכוכית. אכן מדעת הרמב"ם בפרק י"ט מכלים, נראה בהכרח דאית ליה דטהורים לגמרי. ונראה בביאור שיטתו, דאינו מטמא מצד הזכוכית שבו, משום דמחמתה לבד אינו חשוב ככלי. שהרי אין לו בית קיבול בלא האבר. ואין האבר מצטרף להשלים את הזכוכית לכלי. שהרי חלוקים הם בדיני טומאתם. וכל שאין טומאתו ושיעורו שוה, אין מצטרפין. ובזה יבואר נמי איך אזלינן לרבי מאיר בתר מעמיד אף לקולא, שתועיל לו הטבילה ככלי מתכת ולא נחשב כלל לכלי זכוכית. ויעויין בהערה 13. קהלות יעקב סימן יב.

[15] ורשב"ם פירש, דלכולי עלמא "הכל הולך אחר המעמיד". אלא דפליגי אי הטפת אבר חשיבא כסתימה מעלייתא או לא. דלרבי מאיר הוי סתימה מעלייתא וחוזר בכך להיות כלי. ולרבנן אין חוזר ונעשה כלי בכך, ולכך אינו מקבל טומאה. ולא גרס "הכל הולך אחר המעמיד". אלא גרס "רבי מאיר היא, דחשיב סתימה מעלייתא".

אלא יש לומר שגזירה זו נעשתה בשלבים שונים, ראשית אתו אינהו [באו הם] יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן וגזור אגושא [וגזרו על גוש עפר] של ארץ העמים שתרומה הנוגעת בו יש לשרוף אותה, ואאוירא [ועל אויר] ארץ העמים לא גזרו ולא כלום. ואתו רבנן [ובאו החכמים] שהיו בשמנים השנה האחרונים עד לחורבן הבית גזור אאוירא [גזרו על האויר] שתרומה שנכנסה לארץ העמים יש לתלות את דינה ולא לשורפה.

ושואלים: למימרא דחדא גזירתא הוה [האם לומר, מכאן, שגזירה אחת מיד היתה] לדון את התרומה בדין החמור של שריפה? והאמר [והרי אמר] אילפא כי ידים תחלת גזירתן לשריפה! ומכאן אפשר להסיק בדרך הדיוק כי ידים בלבד הוא שמ תחלת גזירתן כבר גזרו עליהן שיטמאו טומאה גמורה עד לשריפה של תרומה הנוגעת בהן, הא מידי אחרינא [הרי דבר אחר] — לא גזרו בו מיד בחומרה יתירה זו.

אלא כך יש לתאר את שלבי הגזירה: אתו אינהו גזור אגושא לתלות [באו הם, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן וגזרו על הדבר שנגע בגוש] העפר לתלות, ואאוירא [ועל האויר] לא גזרו ולא כלום. ואתו רבנן [ובאו חכמים] של שמנים השנה האחרונות והחמירו דרגה אחת, שגזור אגושא [גזרו על תרומה הנוגעת בגוש עפר] ארץ העמים שיש לשרוף אותו, ואאוירא [ועל האויר] שהנכנס לאויר ארץ העמים שיש לתלות את דינו.

ועוד שואלים: ואכתי [ועדיין] האם ברור הדבר? והרי גזירה זו באושא, שנים רבות לאחר החורבן, גזור [גזרו חכמים]! דתנן [שכן שנינו במשנה]: על ששה ספקות של טומאה שורפין את התרומה שנגעה בהם: על ספק בית הפרס, כלומר, תרומה שנכנסה למקום שנחרש בו קבר ואין ידוע היכן מצויות עצמות המת, וספק אם נטמאה התרומה. וכן על ספק עפר הבא מארץ העמים, שכל טומאתו הנה בבחינת ספק טומאה, ונגעה בו תרומה, וספק אם כן אם נטמאה. וכן על ספק בגדי עם הארץ, שמאחר שאינו נזהר לאכול בטהרה חוששים אנו שמא נגעה בבגדיו אשה נדה, ומחשיבים אותם כטמאים טומאה חמורה, ונגעה בהם תרומה, וספק הוא אם כן אם נטמאה. וכן על ספק כלים הנמצאין, שאינם שלו ומצאם, ומאחר שכן אינו יודע אם טמאים הם, ואם נגעה בהם תרומה הרי זה ספק אם נטמאה. וכן על ספק הרוקין, שמא רוק זה מרוקו של זב הוא ומטמא מן התורה. ואם נגעה בו תרומה, הריהי ספק טמאה. וספק מי רגלי אדם אף על פי שהיו כנגד מי רגלי בהמה, שאנו חוששים שמא הם של זב, וטמאים מן התורה, ואם נגעה בו תרומה, ספק הוא אם נטמאה. ובכל אלה קבעו חכמים כי על ודאי מגען, כאשר ברור שנגעו דברים אלה בתרומה, ועל אף שהוא ספק טומאתן, כלומר, שבכל אלה איננו יודעים טומאה ודאית, בכל זאת שורפין את התרומה שנגעה בהם.

ר' יוסי אומר: אף על ספק מגען אם היה זה ברשות היחיד — שורפין את התרומה שנגעה בהם. שכן בטומאה האסורה מן התורה, ספיקה הנמצא ברשות היחיד אף הוא מטמא, ולדעת ר' יוסי חמורות גזירות אלה, אף שהן מספק, עד שהחמירו בהן כבדין תורה. וחכמים אומרים: מאחר שדברים אלה הינם טמאים רק מדברי סופרים, לכך ספק מגען ברשות היחיד אין שורפים אלא תולין, ואילו ברשות הרבים — טהורין לגמרי.

ואמר עולא: אלו הששה ספיקות באושא התקינו איך צריך לנהוג בהם הלכה למעשה. ואם כן, הרי שגוש עפר ארץ העמים מטמא מזמן תקנת אושא ולא שמונים שנה לפני חורבן הבית! אלא יש להסביר כי אתו אינהו [באו הם] יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, גזור אגושא [גזרו על גוש] עפר חוץ לארץ שבתרומה שנגעה בו יש לתלות את דינה ולא לשורפה, ואאוירא [ועל אויר] ארץ העמים לא גזרו ולא כלום. ואתו רבנן [ובאו החכמים] של שמנים שנה האחרונות של הבית גזור אידי ואידי [וגזרו על זה ועל זה] לתלות. ואתו [ובאו] חכמי העיר אושא גזור אגושא [וגזרו על גוש עפר] ארץ העמים שתרומה הנוגעת בו יש לשרוף אותה. ואאוירא [ועל האויר] — כדקאי קאי [כמו שהוא עומד יעמוד] שלא החמירו יותר בדבר זה.

א אחד מן הדברים שהוזכרו קודם היתה גזירת הטומאה על כלי זכוכית. ושואלים: כלי זכוכית מאי טעמא [מה טעם] גזור בהו רבנן [גזרו בהם חכמים] טומאה? אמר ר' יוחנן אמר ריש לקיש: הואיל ותחלת ברייתן (עשייתם) של כלי זכוכית מן החול, לכך שוינהו רבנן [עשו אותם חכמים] ככלי חרס, שאף הם מיוצרים מאדמה. ושואלים: אלא אם אמנם השוו חכמים טומאת זכוכית לטומאת כלי חרס, אם כן מעתה לא תהא להן לכלי זכוכית טהרה במקוה כדרך שאין טהרה לכלי חרס. ואלמה תנן [מדוע שנינו] בדיני טבילת כלים: ואלו החומרים חוצצין בכלים, שאם היו דבוקים בכלי וטבלו אותו אינו נטהר: הזפת והמור שדבקו בכלי זכוכית מעכבים את הטבילה. ומכאן שלכלי זכוכית טהרה במקווה!

ומשיבים שכרגיל אין לזכוכית טהרה בטבילה אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — במקרה המיוחד כגון שניקבו כלי הזכוכית והטיף לתוכן אבר (עופרת) מותכת לסתום את החור. והלכה זו כשיטת ר' מאיר היא, שאמר : הכל הולך אחר המעמיד, כלומר, חפץ שהוא כשלעצמו אינו מסוגל או ראוי לשימוש, וחיזקו אותו בדבר אחר או בחומר אחר ("מעמיד") — דנים את החפץ כולו על פי המעמיד. ולכן, כלי זכוכית אלה כיון שמעמידם הוא עופרת שהיא נטהרת בטבילה כשאר מתכות, אף כלי הזכוכית הללו יש להם טהרה במקווה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר, אמר רבן שמעון בן גמליאל כי ר' מאיר מטמא וחכמים מטהרין.

ועוד שואלים: אלא מעתה, אם מדמים כלי זכוכית לכלי חרס, אם כן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, this decree was issued in stages. First, Yosei ben Yo’ezer and Yosei ben Yoḥanan came and issued a decree that teruma that comes into contact with a clump of earth of the land of the nations is to be burned, and they decreed nothing with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations. The Sages of the final eighty years prior to the destruction of the Temple came and issued a decree with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations that its legal status is in abeyance, and it is not burned.

The Gemara asks: Is that to say that there was one decree issued immediately to subject teruma to burning? Didn’t Ilfa say: With regard to hands, from the beginning their decree was that teruma that comes into contact with them is to be burned? The Gemara infers from this that, with regard to hands alone, the beginning of their decree was to render teruma that came into contact with them impure to the point of burning; however, with regard to other matters, they did not immediately issue so severe a decree.

Rather, the stages of the decree were as follows: Yosei ben Yo’ezer and Yosei ben Yoḥanan came and decreed that any item that came into contact with a clump of earth is to be in abeyance, and they decreed nothing with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations. The Sages of the last eighty years came and were stringent by one more level; they decreed that teruma that came into contact with a clump of earth of the land of the nations is to be burned, and, with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations, its legal status is in abeyance.

The Gemara asked further: And still is the matter clear? Didn’t the Sages issue this decree in Usha, many years after the destruction of the Temple? As we learned in a mishna: For six cases of uncertain impurity one burns the teruma which came into contact with them:
For the uncertain case of beit haperas, meaning teruma that entered a field where a grave was plowed and the location of the bones of the corpse is unknown, and it is uncertain whether or not the teruma became impure;
And for the uncertain case of earth that comes from the land of the nations, whose impurity itself has the status of uncertain impurity. Therefore, teruma that came into contact with it also has the status of uncertain impurity;
And for the uncertain case of the clothes of an am ha’aretz. Since an am ha’aretz is not careful with regard to purity, we are concerned lest a menstruating woman touch his clothes. Due to that uncertainty, his clothes are considered impure with a severe degree of impurity. If teruma came into contact with them there is uncertainty with regard to whether or not they became impure;
And for the uncertain case of vessels that are not his that are found. Since he does not know whether or not those vessels are impure, if teruma came into contact with them, there is uncertainty whether or not they are impure;
And for the uncertain case of spittle, as perhaps it is the spittle of a zav and transmits impurity by Torah law. If teruma came into contact with it there is uncertainty whether or not it is impure;
And for the uncertain case of a person’s urine, even though it was adjacent to the urine of an animal, there is room for concern that perhaps it is the urine of a zav, and impure by Torah law. If teruma came into contact with it, there is uncertainty whether or not it is impure.
In all of these cases, the Sages established that for their definite contact, when it is clear that these came into contact with teruma, and although there is uncertainty with regard to their essential impurity, i.e., it is uncertain whether or not these items are impure, one burns the teruma that came into contact with them.

Rabbi Yosei says: Even in a case of uncertain contact; if it was in the private domain one burns teruma that came into contact with it, as with regard to impurity by Torah law an uncertainty that developed in a private domain is also ruled impure. According to Rabbi Yosei, these decrees, even though they are fundamentally cases of uncertainty, are sufficiently stringent that the Sages applied Torah law to them. And the Rabbis say: Since these cases are only impure by rabbinic decree, in a case of uncertain contact in the private domain, one does not burn the teruma but rather places it in abeyance. While in the public domain, they are ritually pure.

And Ulla said with regard to these six uncertain cases: In Usha they instituted how one must act in terms of practical halakha. If so, a clump of earth from the land of the nations transmits impurity from the time of the Usha ordinances and not from eighty years prior to the destruction of the Temple. Rather, Yosei ben Yo’ezer and Yosei ben Yoḥanan came and decreed that if teruma came into contact with a clump of earth from the land of the nations, its legal status is in abeyance and one does not burn it, and upon teruma that entered the air space of the land of the nations they decreed nothing. And the Sages of the last eighty years of the Temple came along and issued a decree upon this, earth, and upon that, air, that in both cases the teruma is in abeyance. And the Sages of the city of Usha came along and decreed that teruma that came into contact with a clump of earth from the land of the nations is burned. And teruma that entered the air space of the land of the nations, as it stood, it continues to stand in abeyance. They did not impose any greater stringency in this matter.

One of the matters mentioned above was the decree of impurity on glass vessels. With regard to glass vessels, what is the reason that the Sages decreed impurity upon them? Rabbi Yoḥanan said that Reish Lakish said: Since the beginning of the manufacture of glass vessels is from sand, the Sages equated them to earthenware vessels. The Gemara asks: But if what you say is so, if the Sages truly equated the impurity of glass vessels to the impurity of earthenware vessels, there should not be purification in the ritual bath for glass vessels, just as there is no purification for earthenware vessels. Why, then, did we learn in a mishna with regard to the halakhot of immersing vessels: And these materials interpose in vessels, i.e., if they were stuck to the vessel when it was immersed the vessel is not purified: The pitch and the myrrh that were stuck on glass vessels obstruct their immersion. Apparently, glass vessels are purified in a ritual bath.

The Gemara answers that glass cannot usually be purified in a ritual bath. However, with what are we dealing here? With a special case where the glass vessels were perforated and he dripped molten lead into them to seal the hole. This halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: Everything follows the nature of the facilitator, i.e., if an object that is not fit for use on its own is reinforced with a different material that facilitates its use, the entire object assumes the legal status of that material. Therefore, since the substance that sealed the holes in these glass vessels is lead, which can be purified through immersion like other metals, these glass vessels can also be purified in a ritual bath. As it was taught in a baraita: Glass vessels that were perforated and one dripped lead into them; Rabban Shimon ben Gamliel said that Rabbi Meir deems them ritually impure and the Rabbis deem them ritually pure.

The Gemara asks further: But if that is so, and glass vessels are equated with earthenware vessels,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גושה שהוא קרקע עצמו כדכתיב (איוב ז) וגוש עפר לתלות כלומר טומאתה בספק לפיכך קדשים הנוגעים בה תולין לא אוכלין ולא שורפין ועל אוירן ולא כלום כלומר אם נכנסה התרומה בשידה תיבה ומגדל ולא נחה בקרקע חוצה לארץ אלא באוירה ולא כלום ורבנן דשמוני' שנה גזרו על אוירה נמי לתלות ואתו רבנן דבאושא גזרו תרומה שנגעה בגוש חוצה לארץ לשרפה ועל אוירה כדקאי [קאי] לתלות.

על כלי זכוכית מ"ט גזרו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן טומאה בהן א"ר שמעון בן לקיש הואיל ותחלת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס ואקשינן אם ככלי חרס הן לא יטהרו במקוה אלמה תנן ואלו חוצצין בכלים הזפת וחמר בכלי זכוכית (ושביק) מכלל שאם אין עליה דבר חוצץ עלתה להן טבילה ונטהרו ושנינן האי בכלי זכוכית שניקבו והטיפו לתוכן אבר וסתם הנקב והעמיד המשקין מלצאת.

תוס' בד"ה אתו אינהו כו' דמכלי זכוכית לא תירץ כלום כו' עכ"ל. ולולי דבריהם אפשר לומר דמכלי זכוכית לא הוה קשיא ליה משום דאיכא למימר דמעיקרא גזור למקדש ואתו אינהו וגזור אף לתרומה כדמשני לעיל גבי ידים אבל לענין ארץ עמים ליכא למימר הכי דמילתא דלא שכיחא הוא כלל להביא גוש עפר ארץ עמים למקדש ובודאי משום מקדש לחוד לא הוו גזרי וק"ל:

בא"ד מעיקרא גזור ולא קבלו מנייהו ואתו רבנן כו' עכ"ל מפרש מהרש"ל דהמקשן ידע ששורפין אגושא מכח משנה דו' ספיקות כו' עכ"ל ע"ש הוצרך לזה משום דאימא דמעיקרא גזור לתלות אגושא ולא קבלו ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו לתלות אגושא וקבלו ולזה פי' דידע המקשה דדין ידים הוא לשריפה מכח משנה דששה ספיקות אבל אין זה מספיק דכיון דהמקשה ידע דהך דו' ספיקות באושא גזור אכתי אימא דמעיקרא גזור לתלות אגושא ולא קבלו ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו לתלות אגושא וקבלו ואתו באושא וגזרו אף לשרוף אלא דאית לן למימר כיון דסתמא אמר דמעיקרא גזור כו' ואתו רבנן דפ' שנים וגזור כו' משמע ליה דגזור לשריפה מיהו למאי דמפרש ומסיק דאתו אינהו וגזור אגושא לתלות אאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנים גזרו אידי ואידי לתלות כו' מי הכריחו למתרץ להזכיר גזירת אוירא כלל לימא כדבעי למימר מעיקרא דאינהו גזור אגושא לתלות ולא קבלו ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו לתלות אגושא וקבלו אבל אאוירא לא גזור כלל ובאושא גזור לשרוף ונ"ל דפסיקא להו משום דוכתא או ממנהגא דתולין אאוירא והיינו מרבנן דפ' שנים דרבנן קדמאי לא גזרו אאוירא כדמוכח הך מתניתין דאהלות דארץ עמים אינו מטמא באוהל כמ"ש התוס' ובזה יתישב במה שתירצו התוס' בשנוייא מציעא אמאי קאמר ועל אוירא ולא כלום לימא דמעיקרא גזור על תרווייהו כו' ותירצו בו דמוכח ממתני' דאהלות דלא גזרו מתחלה אאוירא דאכתי קשה דמי הכריח להמתרץ להזכיר גזירת אוירא כלל לימא דמעיקרא גזור לתלות אגושא ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנים גזור לשרוף אגושא ואאוירא כדקאי קאי ולא כלום אלא ע"כ דקים ליה לתלמודא בשום דוכתא או ממנהגא דתולין אאוירא וע"כ מרבנן דפ' שנים דרבנן קדמאי לא גזרו אאוירא כלל כדמוכח מהך מתני' דאהלות כמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה על ספק כו' וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברה"י תולין כו' עכ"ל לפי מ"ש הר"ש בפי' המשנה לפי הגירסא שלפנינו דגרסינן וחכ"א כו' דאיכא תלתא תנאי ה"מ לדקדק כן את"ק דקאמר על ודאי מגען כו' שורפין ואי הוה ספק דאורייתא אפילו על ספק מגען נמי שורפין אלא דניחא להו לדקדק אדברי חכמים בפשיטות ולא אדיוקא דת"ק ועוד דאפשר לפרש דאין כאן דעת שלישית אלא דמעיקרא תני דעל ודאי מגען לכ"ע שורפין אבל בספק מגען פליגי ר"י וחכמים והא דלא קשיא להו בפשיטות למאי דקאמר דגזרו על הו' ספיקות ואי הוה איירי בשדה שאבד בו קבר דהוי ספיקא דאורייתא למה להו למגזר כן דהא מדאורייתא נמי טמא מספק די"ל דאע"ג דמדאורייתא טמא מספק מכל מקום לא היו שורפין מספק דאסור לשרוף תרומה וקדשים ולכך הוצרכו למגזר בהו אף לשרוף על ספיקות אלו והא דלא תקשי להו אספק רוקין כפרש"י דדילמא דזב נינהו וכן ספק כלים הנמצאים דהוי ספיקא דאורייתא אמאי קאמרי חכמים דתולין אספק מגען ברה"י די"ל דהיכא דלא אתחזק לן טומאה כמו בספק רוק וספק כלים לא הוי ספיקא דאורייתא אפי' ליטמא דאית לן למיזל בתר רובא דעלמא דאינן זבין וכלים טהורים משא"כ בשדה שנאבד בה קבר דאתחזק שם טומאה דהוי ספיקא דאורייתא ודו"ק:

בד"ה ועל בגדי ע"ה דגזרו עליהן שיהיו כזבין כו' ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של ע"ה הן כו' עכ"ל נראה מדבריהם דודאי בגדים של ע"ה נמי ספק הוא דגזרו ביה לשרוף משום דעשאום כזבים ודומיא דספק בית הפרס וספק ארץ עמים דוודאן נמי ספק הוא וא"כ מה שכתבו ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של ע"ה כו' אין רצונם ברוק הנמצא דחיישינן דמספקא לן שמא של ע"ה הן דהא בודאי רוק של ע"ה נמי לא הוי רק ספק לשרוף כמו בבגדי ע"ה דמדינא לא הוו כזבים אלא דגזור בהו שיהיו כזבים לכל דבריהם וודאן נמי ספק הוא אבל שיעור דבריהם כן הוא ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן לשרוף שמא דפירושו נמי בודאי רוק של ע"ה דהוי ספק רוק כמו בגדי ע"ה דמתפרש הכי דודאי נמי ספק הוא אלא הכא כיון דנקט סתם ספק רוקין איכא לפרושי בה נמי בספק ממש דדילמא דזב נינהו כפירש"י ודו"ק:

בד"ה אלמה תנן אלו כו' וליכא למימר דההיא טבילה לכלים חדשים כו' עכ"ל ויש לדקדק ומאי קושיא דלפום הך סברא דשוינהו ככלי חרס קושטא הוא דלא נצריך טבילה בכלי זכוכית חדשים כמו בכלי חרס חדשים דהא דקאמר התם דבעי טבילה בכלי זכוכית היינו מטעמא דכי נשתברו יש להם תקנה בכלי זכוכית שוינהו ככלי מתכות והכא אכתי לא אסיק אדעתיה הך טעמא אלא דלגמרי ככלי חרס דמי וא"כ לא בעי בהו טבילה בחדשים וי"ל דלענין להצריכן טבילה בכלים חדשים אסיק המקשה אדעתיה האי טעמא וכה"ג כתבו התוס' לקמן לרב אשי ע"ש ודו"ק:

בד"ה וחכמים מטהרין כו' אבל אין לפרש דרבנן מטהרין לגמרי כו' כלי חרס שטיהר שעה א' כו' דא"כ מנליה דר"מ אזיל כו' עכ"ל ויש להקשות כיון דמצינו דפליגי בהכי ר"מ וחכמים בתוספתא א"כ אימא דבהכי פליגי הכא ר"מ ורבנן דר"מ מטמא מתורת כלי חרס משום דמקבלים טומאה מכאן ולהבא ורבנן מטהרין לגמרי משום דכלי חרס שטיהר שעה א' כו' ומנליה לתלמודא למימר דר"מ אזיל בתר המעמיד וי"ל דאית ליה לתלמודא דלא אמרי רבנן בתוספתא הך סברא כיון שטיהר שעה א' כו' אלא בחתיכת חרס שפירש מן החבית ויש בה כשיעור ונקבה וסתמה אבל לא בכלי שלם שניקב וסתמו כמ"ש התוס' פ"ק דר"ה והר"ש בפ"ב דכלים ע"ש שכתבו ראיות בזה והכא בכלי שלם שניקבה וסתמה איירי ומדרבנן מיהת טמא מכאן ולהבא אפי' לחכמים מתורת כלי זכוכית ולר"מ מטמא מדאורייתא דאזיל בתר המעמיד ומשום שיש לבעל דין לחלוק ולומר דאין לחלק בין כלי שלם לשבר כלי ולכך רבנן מטהרין לגמרי כתבו דע"כ אין לפרש כן דע"כ תלמודא מחלק בין כלי שלם לשבר כלי דא"כ מנליה דר"מ כו' וק"ל:

בגמ' אמר עולא אלו ששה ספיקות כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אתי אינהו כו' ולספרים דגרסי הכא וכו' למימרא דחדא גזירה היא והאמר אילפא כו' יש לדקדק לגירסא זו מאי פריך למימרא וכו' ומי בקש זאת לומר שארץ העמים גזרו עליהם מתחלה לשריפה דפריך עלה מהא דאילפא וראיתי בספר ח"ש שתירץ וז"ל שהמקשה ידע ששורפין אגושא בודאי מכח המשנה דששה ספקות ואם כן מאחד דשני ליה התרצן דאתו אינהו ולא קבלוה עד דאתו הלל ושמאי וא"כ ע"כ גזירה קדומה היתה לשרוף כמו לבסוף ועל זה פריך למימרא כו' הא ע"כ גזירה קדמונית לא היתה לשרוף עכ"ל אבל בעיני פירושו דחוק דלפי פירושו קשה מאי תלי קושיא זו של המקשה במה שמשנה התרצן אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה ואתו רבנן דשמנים שנה וגזור וקבלוה תקשה ליה להמקשה המימרא דאילפא על מתניתין דתנן על ששה ספקות שורפים את התרומה ועוד מה תלי קושיא זו של המקשה במה ששתי גזרות היו שיוסף בן יועזר גזר עליה וגם רבנן דשמנים שנה גזרו על זה לא יהא אלא חדא גזירה וע"כ צריך אתה לומר דלשריפה היתה דהא תנן על ששה ספקות שורפין כו' וא"כ תקשה עלה מהמימרא דאילפא ועוד קשה בסוגיא דשמעתא לפי מאי דמקשה המקשן למימרא דחדא גזירה הוה לשריפה משמע שהוא רוצה לומר תחלת הגזירה לא היתה לשריפה כי אם לתלות אם כן מה הקשה הא רבנן דפ' שנים הא איהו גופיה ידע דמתחלה לא גזור אלא לתלות וק"ל ונ"ל דלגירסא זו המקשה זה שהקשה למימרא דחדא גזירה הואי לשריפה אינו המקשה הראשון אלא מקשן אחר ומקשה על התרצן זה מדדחיק לשנויי אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה וכו' ולא שני דמעיקרא גזור לתלות ואתו אינהו וגזור לשרוף מכלל דס"ל דחדא גזירה הואי לשרפה והאמר אילפא וכו' ואע"ג דיש לדחוק ולומר דמשום הכי דחיק לשנויי מעיקרא גזור ולא קבלוה משום זכוכית מ"מ ארץ העמים שהיה יכול לשנויי בשנויא דעדיפא מיניה לא ה"ל לשנויי בדוחק דגזרו ולא קבלוה ולפי מאי דמסיק אתי שפיר דאין ה"נ דקושיא דארץ העמים מתרץ לה דמתחלה לא גזור אלא לתלות וכו' וקושיא דכלי זכוכית דלא שייך לשנויי בשנויא דלתלות ולשרוף תירץ בשינויא קמא דמעיקרא גזרו ולא קבלו מינייהו ואתו אינהו גזור וקבלו מינייהו ודו"ק:

ד"ה על ששה ספקות וכו' כגון סככות ופרעות פירוש סככות הוא ענף היוצא מן האילן וטומן תחתיו ופרעות הוא אבן היוצא מן הכותל ועי' במס' אהלות פ"ח ובמס' נדה פ' בתרא:

ד"ה על ספק בית הפרס וכו' ואם כן לחכמים אמאי קאמר וכו' פירוש אלא ודאי לא איירי הכא בשדה שאבד בה קבר אלא בשדה שנחרש בה קבר:

ד"ה ועל בגדי ע"ה וכו' ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא וכו' רצה להוכיח מזה דאין הטעם משום מגע נדה כפירוש רש"י אלא משום דעשאום כזבים דאי משום מגע נדה הא אפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא הטעם הוא שעשאום כזבים כו':

ד"ה אלמה תניא כו' דהא קתני סיפא כו' על השולחן ועל הדרגש כו' וא"כ אין לפרש דאיירי בטבילת כלים חדשים דההיא טבילה ליתא אלא בכלי אכילה:

ד"ה וחכמים מטהרים וכו' אבל אין לפרש דרבנן מטהרים לגמרי וכו' דא"כ מנלן דר"מ אזל בתר מעמיד וכו' אלא משום דאזיל לטעמיה וכו' ויש לדקדק ואימא ה"נ דר"מ דמטמא לא משום כלי מתכות מטמא אלא משום דאזיל לטעמיה דס"ל דכלי חרס אע"ג דטיהר שוב יש לו טומאה וחכמים דמטהרין סבירא להו אע"ג דהוי סתימה מעלייתא מ"מ כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה ולכ"ע לא אזלינן בתר המעמיד ויש לומר דסבירא להו לגמ' דלא אמרו חכמים דכלי חרס דטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אלא היכא שנשבר לגמרי ולא נשאר אלא קרקעיתו או דפנותיו ושיפן ועשאו כלי חדש בזה אמרו הכמים כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אבל היכא שלא נשבר לגמרי אלא שניקב כיון שראוי לסותמו באבר סתימה מעלייתא לא מיקרי כלל טיהר שעה אחת ויש לו טומאה לאחר שסתמו אפי' לרבנן וא"כ על כרחך הא דמטהרי רבנן לא לגמרי מטהרין ליה דהא חוזר שפיר לטומאתו הראשונה אלא ודאי מטומאה דאורייתא היא דמטהרי ליה דהיינו מטומאת כלי מתכות משום דלא אזלי בתר המעמיד אבל מדרבנן מיהא מטמא משום כלי זכוכית כמו שהיה מטמא מתחלה וממילא צ"ל על כרחך דהא דמטמא ר"מ היינו טומאה דאורייתא מדין כלי מתכות משום דאזיל בתר המעמיד דאל"כ במאי פליג אחכמים דהא אינהו נמי מטמאין ליה טומאה דרבנן וק"ל:

תוס' בד"ה אתו אינהו כו' והאמר אילפא כו'. נ"ב פי' שהמקשן ידע ששורפין אגושא בודאי מכח המשנה דששה ספיקות וא"כ מאחר דשני ליה התרצן דאתו אינהו ולא קבלוה עד דאתו הלל ושמאי וא"כ בע"כ גזירה קדמאי הוה לשרוף כמו לבסוף ועל זה פריך למימרא דחדא גזירה הוא הא בע"כ גזירה קדמונית לא הוה לשרוף עד דמשני אלא תחלה לתלות ולבסוף לשרוף ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה על ששה ספיקות כו' כגון סככות ופרעות כו'. נ"ב הוא ענף היוצא מן האילן והטומאה תחתיו ופרעות הוא אבן הבולט מן הכותל כו' כצ"ל:

[תוד"ה אתו כו'. דאכלי זכוכית לא שורפין כדאמרינן לקמן כו'. לכאורה יש לדחות דהתם ר"ל דיוסי ויוסי שהם לא גזרו תחלה על כלי זכוכית רק לתלות לא גזרו על פשוטיהן כי היכי דליהוי היכרא דלא לישרף ואח"כ רבנן דפ' שנה אף דגזרו גם לשרוף מ"מ לא רצו להוסיף טומאה על פשוטיהן אלא כדקאי קאי:

מש"כ הרש"א דלא שייך גבי ארץ העמים לגזור במקדש דלא שכיחא להביא גושא למקדש כו'. הן גם ידים לא גזרו במקדש אבל לקדש גזרו וה"נ שייך גבי גוש ארץ העמים להביאו לירושלים ושייך למגזר שיטמא לקודש. ומש"כ בא"ד כיון דסתמא אמר כו' משמע ליה דגזור לשריפה תמוה דאדרבה דהא כלי זכוכית אינה אלא לתלות ולכן דברי מהרש"ל מוכרחין:

תד"ה על ספק. מש"כ המהרש"א דעל ספק טומאה ברה"י לא היו שורפין תרומה וקדשים. בסוגיא דריש נדה ובתוס' שם מבורר דכודאי טומאה היא ושורפין עליה] :

גמ' אמר ר' יוחנן אמר ר״ל. נ"ב ראה זה דבר חדש. ואף בתנאים בסמוך קצת כיוצא בה. רשב"ג דהוה נשיא קאמר משום ר״מ דהוא חכם עיין שלהי הוריות:

גמ' ועל ספק בגדי ע"ה. עי' נדה דף לד ע"א תוד"ה וזובו:

שם דתני' כלי זכוכית. עיין פרק בתרא דכלים מ"ג:

תוס' ד"ה ואאוירא וכו' וי"ל דהתם מיירי כגון שהביא עפר. עי' סנהדרין די"ב ע"א תוס' ד"ה חוששין:

גמרא, ואכתי באושא גזור על ספק עפר הבא מארץ העמים.
ברש"י לא ציין עפ"ר הב"א, אבל במשניות שלפנינו הגירסא הבא, והרע"ב פירש דמספקינן שמא הוא רקב המת, היינו דעפר הבא משמע שלקחו עפר מארץ העמים דבזה ליכא חשש רק שמא העפר הוא רקב המת.
לפ"ז קשה לי' דמאי פרכינן דלמא מעיקרא גזור רק על קרקע ארץ העמים ועל אוירה דשמא זה מקום קבר ממש אבל בנטלו העפר למקום אחר דליכא האי חשש לא גזרו, ובאושא הוסיפו דמ"מ טמא מחשש שהוא רקב המת, וצ"ע.
ובגליון המשניות כתבתי לתמוה עוד על הרע"ב, דהא קתני על ודאי מגען, והא רקב אינו מטמא במגע רק במשא כמ"ש הרע"ב פ"ב מ"ב דכלים ובהרע"ב דמתני' דאהלות:

תד"ה ועל בגדי ע"ה, ועל ספק רוקין נמי דחיישינן שמא של ע"ה הן.
רצונם שמא מיירי ברוק שידוע שמע"ה הן, וקרי ליה ספק רוקין משום דרוקין דע"ה דעשאום חז"ל כזבים בגדר ספק הן וכ"פ מוהר"ש איידלש ז"ל.
וקשה לי בתוס' נדה (דף לד ע"א ד"ה וזובו טמא], שהקשו ואמאי לא שרפינן, הא שורפין על ספק רוקין של ע"ה דמנ"ל לעשות קושי' מזה והיכן מצינו כן, ודלמא באמת ספק הרוקין היינו דשמא של זב, אבל ברוק ע"ה י"ל דאין שורפין, ומבגדי ע"ה אין ראיה דדלמא הטעם דשמא ישבה עליהן אשתו נדה, דהא מה"ט לא הביאו ראי' מבגדי ע"ה:

אתו אינהו גזור אגושא לשרוף וכו'. [עי' חי' גיטין ח' ע"ב ד"ה והרוצה]:

והטיף לתוכן אבר. עיין במס' ר"ה פירש"י שחוזרים לטומאתן ישנה וא"ש וחכמים מטהרים לגמרי שלא לטמאות טומאה ישנה. והכא לא מצי לפרש כן דאכתי לא ידעינן דכלי זכוכית אינו חוזר לטומאתן ישנה עד דמייתי לי' לקמן אבל למסקנא אה"נ איכא לפרש כפירש"י בר"ה ועיין משנה א' פ"ה דכלים לענין תנור של מתכת שניקב וסתמו בטיט ע"ש:

בגמרא אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום ואתו אינהו גזור אאוירא לתלות. ולכאורה יש לתמוה דמה דאמר אגושא לשרוף הוא מיותר ובקצרה הו"ל לתרץ מעיקרא גזור אגושא ובתר הכי גזרו אאוירא וכיוצא בזה קשה בסוף הסוגיא מעיקרא גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום והו"ל למימר אגושא לתלות. ע"ש בתוס' דאכלי זכוכית לא תירצו כלום ומחקו לספרים דגרסי מעיקרא גזור ולא קיבלו מינייהו והקשו כל המפרשים דא"כ מאי מקשה מדאילפא וכתב מהרש"ל בח"ש והמקשה הוי ידע דגזרו אגושא לשרוף בסוף ועיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל ובהשקפה ראשונה היה נ"ל דמהרש"ל נמי מפרש כמהר"ם דמקשה והאמר אילפא אשקלא וטריא כיון דבלא"ה צ"ל דשתי גזירות הן חדא לשרוף וחדא לתלות תו לא צריך לשנויי דמעיקרא גזור ולא קיבלו מינייהו אלא דקשיא למהרש"ל דאכתי לא הוי מקשה מידי דשמא ניחא לי' לשנויי דגזור ולא קיבלו מינייהו כמו בידים ותו לא נצטרך לומר דגזרו כלל אגושא לשרוף ויותר מסתבר ליה לומר דלא גזרו כלל אלא לתלות לכך הוכרח מהרש"ל לפרש ג"כ דהמקשה הוי ידע דלקושטא דמילתא ע"כ בסוף גזרו לשרוף אלא דלא אסיק אדעתיה דאגושא גזרו ודלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל וא"כ לפירוש מהרש"ל מקשה שפיר אשקלא וטריא ותו לא איצטריך לשנויי גזור ולא קיבלו מינייהו כיון דמוכח מדאילפא בלא"ה דשני גזירות היו כן נ"ל לכאורה בכוונת מהרש"ל ז"ל. אלא דאכתי קשיא לי דאשקלא וטריא נמי לא מקשה מידי דלמא אדרבא בכל השקלא וטריא הוי ידע דאילפא ולא הוי קשיא לי' כלל מידים אלא מכלי זכוכית לחוד דלא גזרו כלל לשרוף כדמוכחי התוספת מדלא מטמאין בפשוטי כלי זכוכית ואהא משני שפיר דלא קיבלו מינייהו:

לכך נלע"ד לעשות כל נוסחאות שהביא התוספת אחד דהמקשה שהקשה הא רבנן דפ' שנה גזור מקשה ממ"נ משום דמשמע ליה כיון דבשני הגזירות גזרו כא' על כלי זכוכית ועל ארץ העמים משמע דכי הדדי נינהו או אידי ואידי לתלות או תרווייהו לשרוף ובאמת הוי ידע דלפי האמת דכלי זכוכית לתלות ובארץ העמים ע"כ לשרוף כדאמר במשנה דששה ספיקות וס"ד דלא הוי אלא שתי תקנות וא"כ מאי שנא דהאי לתלות והאי לשרוף ע"ז משני שפיר מעיקרא גזור אגושא לשרוף ממילא דאכלי זכוכית נמי לשרוף אלא דלא קיבלו מינייהו אכלי זכוכית כלל ובתר הכי גזרו אאוירא לתלות וכן בכלי זכוכית לתלות דהוי נמי תרווייהו כהדדי וע"ז מקשה שפיר והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה מידי אחרינא לא וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דממ"נ גזירה שניה לא הוי תרווייהו כהדדי דאגושא לשרוף וכלי זכוכית לתלות ואהא מסיק שהי' חדא דמעיקרא גזור אגושא לתלות וה"ה לכלי זכוכית אלא דבזכוכית לא קיבלו מינייהו ובתר הכי נמנו אאוירא א"כ גבי אגושא דהוי גזירה שנייה ממילא הוי לשרוף דבתחילה נמי היה ראוי לומר שריפה אלא דלא גזרו בשום דבר תחילתן לשריפה. וא"כ השתא מיהא לענין גושא בשניי' בשריפה משא"כ לענין אוירא דהוי ראשונה וכן בזכוכית כיון דלא קיבלו ה"ל ראשונה גזרו בשניהם לתלות. וכן הוא ג"כ לפי המסקנא דשלשה גזירות היו דבשני הראשונות הו"ל כלי זכוכית וארץ העמים כהדדי אלא דלא קיבלו זכוכית בראשונה ודוק היטב:

שם כלי זכוכית מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה. ולא משמע לתלמודא למימר דגזרו אכלי זכוכית אטו שאר כלים דמ"ש מכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מד"ת ולא מדברי סופרים כדאיתא בס"פ המצניע אלמא דלא שייך לגזור מדרבנן אטו שאר כלים וא"כ מ"ש כלי זכוכי' מהנך וע"ז משני הש"ס דשאני כלי זכוכי' כיון דתחלת ברייתן מן החול סברי אינשי דבכלל כלי חרס נינהו מש"ה גזרו רבנן טומאה דלא ליתי למטעי בכלי חרס ממש והשתא א"ש הא דמקשה הש"ס אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה ומאי קשיא הא בפשיטות מצינן למימר דכיון דטומאה זו אינה אלא מדרבנן לא החמירו בה כל כך שלא תהא לה טהרה במקוה אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דעיקר התקנה לא הוי אלא משום דסברי אינשי דכלי זכוכית בכלל כלי חרס הן א"כ מה"ט גופא כ"ש שיש לגזור שלא תהא להם טהרה במקוה כי היכי דלא ליתי למיטעי ולומר כלי חרס גמור ג"כ יש להם טהרה במקוה כמו שאר כל הכלים כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה אלמה תנן ואלו חוצצין וליכא למימר דאיירי בכלים חדשים כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא קשיא להו באמת על כלים חדשים גופא היינו משום דבהא הוי מסיק אדעתיה דיש לדמותו לכלי מתכות וכו' ע"ש. והביא ראיה מלשון התוספות לקמן בשינויא דרב אשי ובאמת לא כתבו טעם לדבר מה טעם יש לחלק בין כלים חדשים ובין טומאה דהכא אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש טובא דכיון דעיקר קושיית הגמרא לא תהא להם טהרה במקוה היינו משום דכי היכי דעיקר גזרת טומאה הוי משום דסברי אינשי דכלי זכוכית ככלי חרס הן א"כ מה"ט כ"ש דשייך לגזור שלא תהא להן טהרה במקווה כי היכי דלא ליתי למיטעי בכ"ח גמור דמהני בהו טהרה במקוה ובאמ' נשאר' טומאתן מדאורייתא. וא"כ לפ"ז לא שייך הך חששא כלל בכלים חדשים שאף אם יטבלו כלי חרס חדשים במקוה לית לן בה כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה וחכמים מטהרין וא"ת היכי מוכח מהכא וכו' וי"ל דמסתבר ליה דלכ"ע הוי סתימה מעלייתא ופליגי ר"מ מטמא כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לפרש הכא כמו שפירש"י ז"ל בפ"ק דר"ה דף י"ט דהא דר"מ מטמא היינו אפילו לא נגעו בטומאה אלא שחזרו לטומאה ישנה שהיה עליהן משום דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרים לגמרי משום דלא ס"ל דהכל הולך אחר המעמיד ובכה"ג גופא הוי מצינן למימר נמי דטעמא דרבנן משום דלא חשיב סתימה מעלייתא והיינו משום דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דר"ה והקשו על פירש"י דכיון דקדמה טומאה לסתימה מאי מהני סתימה לבסוף ע"ש או משום דלישנא דברייתא דקתני כלי זכוכית שנקבו ולא קתני כלי זכוכית טמאים שנקבו משמע להו דבכלים טהורים איירי וק"ל. כל דברי התוס' בזה הדיבור מבוארים יותר בפ"ק דר"ה ע"ש:

סוגיא דארץ העכו"ם וכלי"ז

גמ' אלא אינהו גזרו אגושא לשרוף וכו' עד סוף הסוגיא:

הנה בעיקר החילוק בארץ העכו"ם בין גושא לאוירא. הדבר קשה להבין לרבנן דסברי דקברי עכו"ם מטמאים באהל א"כ כיון שחשו למקום קבר מה חילוק בין גושא לאוירא. וכבר נתקשה בזה המ"ל בפי"א מטומאת מת הל' א' ונדחק כיון שטומאת אהל אינה נוהגת בשאר טומאות כי אם בטומאת נפש הקילו בה והוא דוחק גדול:

והנלע"ד משום שגושא שייך גם בגוש הבא מח"ל לארץ אבל אוירא לא שייך בגוש הבא לארץ לפי שבחתיכה כזו אין להסתפק לקבר רק לעצם כשעורה וכמבואר במ"ל. ומעתה יש לומר שבגושא חששו א"י שהיא חמורה ביותר וגם חששו לקדשים שיזדמן שיובא גוש לירושלים ואף שכתב הרש"א שזה לא שכיח היינו שבשביל זה לא היו קובעים עיקר הגזירה אבל כיון שכבר גזרו שוב חששו גם לזה והחמירו בגזירתן לשרוף אבל אוירא דלא שייך רק בחו"ל עצמו ושם לא שכיח תרומת א"י וקדשים ליתניהו שם כלל לא החמירו בגזירתן ואמרו תולין:

וכל זה אנו מוכרחים בתחילת הסוגיא אבל לבסוף דמסיק דמתחילה גזרו אגושא לתלות ואוירא לא כלום איכא למימר דמתחילה לא רצו לגזור אוירא דעבדו היכרא דלא לשרוף תרו"ק. אלא שאם זה ה"ה טעמם א"כ זה מחשב כמו שגזרו שלא לטמא אוירא כי היכי דלא נישרוף. והרי זה מעין מה שכתב הבעה"מ במנין שמונה עשר דבר דחד מינייהו מי שהחשיך נותן כיסו לנכרי דזה היתר הוא שהתירו ליתן לנכרי ואיך שייך למיחשב זה לגזירה וכתב הבעה"מ שזה היתר הבא מכלל איסור שגזרו שיהא מותר ליתן כדי שלא יבא לידי איסור שיטלטל בעצמו ד' אמות ברה"ר הכי נמי מה שלא גזרו על אוירא הוא הבא מטעם איסור. וא"כ איך אתו רבנן דפ' שנים וגזרו על אוירא ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקודם. בשלמא באמצע הסוגיא דמוקי דהם גזרו על גושא לתלות ועל אוירא לא כלום ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו על גושא לשרוף ועל אוירא לתלות שפיר כיון שכבר גזרו אגושא לשרוף ולהחמיר שוב יכולין לגזור על אוירא שהרי בטל טעם הראשון שהרי כעת באמת שורפין אבל למסקנא דגם רבנן דפ' שנים לא גזרו לשרוף א"כ איך גזרו על אוירא ולא חשו דלמא אתי לשרוף כמו שחשו יוסי ויוסי ולכן למסקנא צריך ג"כ לומר שמה שלא גזרו יוסי ויוסי על אוירא הוא מטעם דלא שייך רק בתרומת ח"ל ולא משום שחשו דלמא אתי לשרוף:

והנה סברת המשנה למלך שחילק לפי שטומאת אויר אינו נוהג בשאר טומאות לא חשו לו כתבתי שהוא דוחק שהרי במת אויר ונוגע שוים. ואומר אני שגם מדברי התוס' מוכח דלא כסברת המ"ל:

דהתוס' בד"ה אתו אינהו וקשה דמכלי זכוכית לא תירץ כלום אפי' לפי המסקנא ולכאורה דבריהם צ"ע דלמה לא ניחא במסקנא שהרי לפי מה דאמרי' לקמן (דף ט"ז ע"א) כיון דכי נשתברו וכו' שוינהו ככלי מתכות וכו' וכ' התוס' שם דלא גרסינן אלא דלא הדר בי' ממאי דאמר שוינהו ככלי חרש דמשום נשברו וכו' אין טעם להוריד להם טומאה בתחלה כו' ע"ש א"כ שני מיני טומאה גזרו בכלי זכוכית טומאת תוכו משום דמיון כלי חרס והוא היותר מסתבר אלא כיון שכבר הורידו טומאה טמאו גם מגבן משום דמיון כלי מתכות וא"כ איכא למימר יוסי ויוסי חששו רק לדמיון כלי חרס וגזרו על תוכו ורבנן דפ' שנים גזרו גם על גבן מטעם דנשברו יש להם תקנה

והנלע"ד בזה עפ"י דברי הרש"א בתוס' בד"ה אלא מעתה וכו' וכי משני דהא דמטמאי מגבן משום שנראה תוכן כברן לא מצי למיפרך וכו' וכתב הרש"א אבל להאי תירוצא כיון שנשברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות ודאי דלא מטמאי נמי מאויר ככלי מתכות ומעתה אם יוסי ויוסי לא שוינהו ככלי מתכות ולא טמאו גבן א"כ על כרחין טמאו אוירן ככלי חרס דמהי תיתי לחלק בין תוכו לאוירו וא"כ איך יכלו אח"כ רבנן דפ' שנים לגזור על גבן משום כלי מתכות וע"י זה עקרו טומאת אוירן ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקדום להקל מה שהחמירו הם.

אמנם בגוף דברי הרש"א הללו הקשיתי לשאול לפי סברת הרש"א כיון שכבר שוינהו ככלי מתכות הוכרח להשוותן לגמרי אפי' לקולא דהיינו טומאת אויר שלא יקבל טומאה מאוירו. והרי קולא גדולה היא לבטל ממנו טומאת כל' חרס ק"ו לענין טומאת גב גופי' טומאה זו אינה שייכה לו מצד כ"ח רק מצד כלי מתכות פשיטא שאנו צריכין ליתן לו עכ"פ בטומאה זו קולא של כלי מתכות להיות לו טהרה במקוה שהרי אם תחמיר בטומאה זו שלא תטהר במקוה הוה תרתי דסתרי אהדדי. ולפי זה קשה למה הוצרכו התוס' לומר דלא גרסינן אלא הרי שפיר גרס אלא דחזר בו ממאי דמוקי מתני' דאלו חוצצין כר"מ דוקא ומתוקמא גם כרבנן וכגון שנטמא מגבו דאז יש לו טהרה במקוה וזה באמת דעת רש"י דסובר דלחומר שבא לו מצד כלי מתכות עכ"פ מהני לו טבילה כדפירש"י [לקמן דף ט"ז] בד"ה לטומאתן ישינה שפירש להטעינן טבילה דמשמע דעכ"פ טבילה מועלת בהו, ואם אמנם מסופק אני בכוונת רש"י אם כיון לדברי הרש"א שאחרי שדמוהו לכלי מתכות ממילא מועלת בהו טבילה או אם כוונת רש"י לפי מה שאני סובר דעכ"פ לטומאה ישינה שחומרא זו אין לו רק מצד כלי מתכות [עכ"פ] מועלת טבילה אבל לטומאת תוכו שיש לו מצד כלי חרס אינו מועיל טבילה קודם שבירתו:

ונחזור לסברתנו שהתוס' ודאי דלא ס"ל כדברי המהרש"א וחומרא דכלי מתכות אחיתו ליה בשביל שיש לו תקנה אחר שנשברו אבל לא הקולא ואם כן הדרא קושיא לדוכתי' דלפי זה גם לתירוץ הראשון כלי זכוכית מטמא מאוירו ואם כן למה כתבו התוס' דכי משני הואיל ונראה תוכו וכו' לא מצי למיפרך וכו' והרי גם לתי' הראשון ג"כ צריך לומר כן:

ונראה שהתוס' ס"ל כסברת הראב"ד בה' כלים פ"א ה' ה' הי' אפשר לגזור שלש טומאות לפי שלא מצינו שלש טומאות הללו בשום כלי דהיינו תוך וגב ואויר לכך מיעטו את האויר שהוא חידוש וכל זה לתי' ראשון דשייך בו גב אבל לרב אשי ודאי דמטמא מאוירו ולא מיקרי שלש טומאות דלרב אשי גם הגב מיקרי תוך הואיל ונראה מתוכו כברו:

ודע שאף שכתב הראב"ד שמיעטו את האויר מפני שהוא חידוש אין מדבריו סיוע לדברי המ"ל שנתן טעם בארץ העמים לחלק בין גוש לאויר משום שהאויר חידוש הוא בטומאת מת דמה בכך כיון שכבר חששו בארץ העכו"ם שמא קברו שם מת צריכין לגזור כל טומאת מת. אבל כוונת הראב"ד בכלי זכוכית שיש בו לגזור שלש טומאות דכולהו שייכי בו אלא שאי אפשר לגזור שלשתן שהוא דבר שלא מצינו בשום כלי שמקבל טומאה מן התורה והוצרכו למעט אחד. ולכך מיעטו האויר שהוא חידוש:

ומעתה אי הוה ס"ל להתוס' כסברת המשנה למלך שדבר שהוא חידוש רק בדבר א' אף שגזרו לא גזרו על החידוש אם כן מאי קשיא להו להתוס' מכלי זכוכית הא גם בכלי זכוכית עצמו שייך תירוץ הגמ' יוסי גזר אגושא דהיינו נגיעת תוכו ורבנן דפ' שנים גזרו על אוירא:

וגם לדברי התוס' דבכלי זכוכית שורפים ושייך גם בכלי זכוכית אינהו גזור לתלות ורבנן דפ' שנים גזרו לשרוף ואם כן איכא למימר דעל אויר כלי זכוכית לא גזרו כלל משום שהיא חידוש כסברת המשנה למלך. אם כן איכא למימר דבאמת אינו מטמא מגבו והא דלא חשבי' במשנה היינו משום דכלי חרס ונתר מטמא מאויר וכלי זכוכית אינו מטמא מאויר. אלא ודאי שסברת המשנה למלך ליתי' וחילוק בין גושא לאויר בארץ ישמעאלים והוא ע"פ סברתנו דבגוש החמירו יותר משום דשייך בתרומת א"י שהיא של תורה:

ובגוף הדבר שנסתפקו התוס' בכלי זכוכית. לכאורה יש לומר דמעיקרא גזור בטומאה דאורייתא ולבסוף גזור אף על טומאה דרבנן ואמנם התוס' הוכיחו דא"כ גם בארץ כנענים יש לחלק כך. אמנם בשלמא לענין כלי זכוכית שיקבל טומאה דרבנן יש כמה טומאות דרבנן כגון טומאת עו"ג וטומאת משקין לטמא כלים ובית הפרס וכדומה. אבל בארץ כנענים שיטמא אחרים אפי' בדבר שאינו מקבל טומאה רק מדרבנן ליכא רק משקים וא"כ תינח למ"ד טומאת משקין דרבנן אבל למ"ד דאורייתא מאי איכא למימר וכולהו תנאי לא יחלקו על דבר שנגזר במנין ואעפ"י שכתבו התוס' בשמעתין בד"ה ועל אוירא דלרשב"י לא גזרו על ארץ כנענים יתר מקבריהם כבר כתב המשנה למלך דאפ"ה גזרו כדי שלא יצא מא"י לח"ל. וכוונת התוס' ג"כ על דרך התירוץ הראשון כגון שהביא עפר מארץ כנענים לא"י אלא שלתי' הראשון אפי' לרבנן אינו מטמא באויר ולתירוץ השני דוקא לרשב"י ועכ"פ כולהו תנאי צריכין ליישב גזירת יוסי וגזירת רבנן דפ' שנים:

ואמנם מצינו למימר לענין ארץ כנענים שיטמא כלי זכוכית וא"כ דלמא רבנן דפ' שנים שגזרו על ארץ כנענים ועל כלי זכוכית היינו חדא גזירה שארץ כנענים יטמא אפילו כלי זכוכית ונסתר קושיית הגמ' וצריך לומר דקושיית הגמ' וכל הפלפול הוא ע"פ תירוץ הראשון דשוינהו ככלי מתכות וקשיא מטומאה ישינה ונ"ל דטומאה דרבנן לא אחיתו בה בכלי זכוכית:

אלא דלפי מה שאבאר לקמן בסוף סוגיין דדוקא לענין טומאה ישינה שאין לה עיקר בשל תורה בשום מקום הוא שאמרו כן ולא בדברים אחרים א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הגמ' והא רבנן דפ' שנים גזור דלמא רבנן דפ' שנים גזרו על טומאה דרבנן דהיינו שארץ כנענים יטמא כלי זכוכית ולקמן יבואר זה:

אתו אינהו. יוסי ויוסי: גזור אגושא לשרוף. תרומה הנוגעת בגוש העפר: ואאוירא לתלות. תרומה הנכנסת באוירא ואין דבר מפסיק בינתים כגון שידה פרוצה מתחתיה: ואכתי. אגושא לשרוף באושא גזור: על ספק בית הפרס. כלומר על ספקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסת לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר היינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו: ועל ספיקו של עפר ארץ העמים. דכל עפר ארץ העמים מספקא לן בקבר של מת: ועל ספיקו של בגדי עם הארץ. דכולהו מספקא לן שמא ישבה עליהם אשתו נדה כדתנן (חגיגה דף יח:) בגדי ע''ה מדרס לפרושים: ועל ספק כלים הנמצאים. דלא ידעינן אם טמאים הן: ספק רוקין. כל רוקין מספקא לן דדילמא דזב נינהו: ועל ספק מי רגלי אדם. הך ספק לא דמי להנך דלעיל אלא אפי' מספקא לן אם מי רגלי אדם הן אם מי רגלי בהמה הן דאיכא תרי ספיקי לקולא דאם תמצי לומר דאדם שמא טהור: שכנגד מי רגלי בהמה. רבותא אשמעינן דלא תימא מדהני דבהמה הני נמי דבהמה: ודאי מגען וספק טומאתן. יודע ודאי שנגע בהן תרומה אבל אינו יודע אם הם טמאים אם לאו כדמפרש בכולהו: שורפים. והיינו אגושא: באושא התקינו. כמה שנים אחר חורבן כדאמרינן בר''ה (פ''ד דף לא.) גבי י' מסעות נסעה שכינה: ואלו חוצצין. לגבי טבילה: הזפת והמור גרסינן: בכלי זכוכית. שהן חלקין ואין אדם מקפיד על טיט ודבר אחר הנדבק בהן לפי שנופל מאיליו והני הוא דמדבקי טובא וקפיד עלייהו ואין חוצץ אלא דבר המקפיד עליו: כגון שנקבו. וטהרו מתורת כלי חרס דכלי חרס שבירתו מטהרתו: והטיף לתוכו אבר. דחשיב ליה ככלי מתכות דכל קבלת טומאתו משום אבר המעמידו הלכך אית ליה טהרה במקוה: מטמא. ולא אמרינן בטיל ליה מתורת כלי כשאר כלי חרס הנשבר דקסבר הלך אחר המעמיד ותורת כלי מתכות עליו: אלא מעתה. הואיל ושוינהו ככלי חרס:

אתו אינהו גזור אגושא לשרוף כו'. וקשה דמכלי זכוכית לא תירץ כלום אפי' לפי המסקנא דהא ליכא למימר דמעיקרא גזור אזכוכית לתלות ולבסוף גזור לשרוף כדמסקינן אגושא דאכלי זכוכית לא שורפים כדאמרינן לקמן דעבוד רבנן היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים וי''ל דדוקא בטומאת גבן אמר לקמן דאין שורפין תרומה וקדשים דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות אבל שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפים תרומה וקדשים דהא דמו לגמרי לכלי חרס וכן בלאו הכי צריך לפרש כן לקמן ולספרים דגרסי הכא אלא מעיקרא גזור ולא קבלו מינייהו ואתו רבנן דשמונים שנה וגזרו וקבלו מינייהו למימרא דחדא גזרה הואי לשרוף והאמר אילפא כו' אתי שפיר דכלי זכוכית נמי בשינויא קמא תירץ: ואאוירא לתלות. תימה דתנן במסכת אהלות (כ''ב מ''ג) אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל עצם כשעורה וארץ העמים וי''ל דהתם מיירי כגון שהביא עפר מארץ העמים לארץ ישראל אי נמי כר' שמעון דאמר קברי עכו''ם אין מטמאין באהל דלא החמירו בארץ העמים יותר מקבריהם ועוד תירץ דההיא משנה נשנית קודם גזירה שגזרו על אוירה אלא על גושא בלבד וכן משמע מדקאמר על גושא לתלות ועל אוירה ולא כלום ואמאי קאמר ועל אוירה ולא כלום לימא דמעיקרא גזרו על תרוייהו לתלות ולבסוף גזרו על גושא לשרוף ועל אוירה כדקאי קאי אלא משום דמוכח ממתניתין דאהלות דמתחלה כשגזרו על גושא לא גזרו על אוירה והא דבעי בנזיר בפרק כהן גדול (דף נד: ושם) ארץ העמים משום אוירה גזרו עליה או משום גושא גזרו עליה הא פשיטא דאאוירה נמי גזרו כדקאמר הכא אלא התם ה''פ משום אוירה גזרו עליה שלא יכנס באויר ארץ העמים בשום ענין אפי' ע''י שידה תיבה ומגדל או משום גושא שהוא מאהיל על הגוש אבל כשאינו מאהיל על הגוש כגון ע''י שידה תיבה ומגדל טהור: על ששה ספקות שורפין. אומר ר''י דאפי' איכא ספקות יותר ששורפין את התרומה עליהן כגון סככות ופרעות וכיוצא באלו הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא: על ספק בית הפרס. נראה לר''י דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספיקא דאורייתא כדמוכח במ''ק (ד' ה:) וא''כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברשות היחיד תולין והתנן בפ' ו' דטהרות דכל ספקות ברשות היחיד טמא: ועל בגדי עם הארץ. דגזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם ואפילו רוק שלו טמא דאמר בפ' בתרא דחגיגה (ד' כג.) גזירה משום צינורא דעם הארץ ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא שעשאוהו כזב לבד מהיסט ומדרס שלא גזרו עליו כדתנן במסכת טהרות (פ''ז משנה ו) דקתני התם בגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלים ומשקין אבל כלי חרס המוקף צמיד פתיל ומשכבות ומושבות טהור ואם יש עמהן נכרי או אשה הכל טמא ובהניזקין (גמין דף סא. ושש) משמע נמי הכי דפריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה משמע דהוא אינו מטמא בהיסט ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של עם הארץ הן שרוקו טמא היינו כדפרישית ולא כפ''ה דפירש דבגד ע''ה טמא דחיישינן שמא ישבה עליו אשתו נדה: ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה. פ''ה דספק ספיקא הוא וקשה דבפרק בנות כותים (נדה דן לג: ושם) תנן דאין שורפין עליהן תרומה מפני שטומאתן בספק ורמינהו על ו' ספקות שורפין כו' ומשני דמתני' דהתם מיירי דאיכא ספק ספיקא ומש''ה אין שורפין ולפירוש הקונטרס הא על ספק מי רגלי אדם שורפין אע''ג דהוי ספק ספיקא ונראה לר''י דנקט מי רגלי בהמה משום דכשהן זה אצל זה הן ניכרות טפי שהן של אדם וליכא אלא ספק אחד: אלמה תנן אלו חוצצין בכלים. וליכא למימר דההיא טבילה בכלים חדשים מיירי כשקונים מן הנכרים כדאמר בסוף מסכת ע''ז (דף עה:) דצריכי טבילה דהא קתני סיפא בפ''ט דמסכת מקוואות (משנה ה) על השלחן ועל הטבלא ועל הדרגש (ועל הדולבקי) חוצצין: ורבי מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד. ובפרק במה אשה (לקמן דף נט:) דקתני שהיה רבי נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה בעול הלך אחר סמלוניו בסולם הלך אחר שליבותיו כו' וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד לא מייתי הכא דהכא קרי מעמיד זה מה שנותנין לתוכם והתם קרי מעמיד דבר המעמיד כלי עצמו כגון עמודי סולם שמחברים את השליבות: וחכמים מטהרין. ואם תאמר והיכי מוכח מהכא דרבי מאיר סבר הכל הולך כו' דילמא הא דמטמא ר' מאיר משום דחשיב סתימה מעלייתא ומטמא מדין כלי זכוכית ולא מדין כלי מתכות וחכמים לא חשבו ליה סתימה מעלייתא ולכך מטהרים לגמרי ויש לומר דמסתבר ליה דלכולי עלמא הוי סתימה מעלייתא ופליגי דר' מאיר מטמא טומאה דאורייתא מדין כלי מתכות דסבר הכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרין מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא טמא לפי שגזרו על כלי זכוכית דסתימה מעלייתא היא אבל אין לפרש דרבנן

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד