שבת טו ע"א

דף טו - א

ומשנינן: אתא  שלמה וגזר על טומאת ידים לקדשים. שכל הנוגע בידים שאינן טבולות בקדשים, הרי הוא מטמאם. ואתו אינהו [בית שמאי ובית הלל] וגזור שיפסלו אף לתרומה.

גופא: אמר רבי יהודה אמר שמואל: י"ח דברים גזרו. ובאותם י"ח דברים נחלקו בית הלל ובית שמאי, ונפסקה הלכה כבית שמאי.

ומקשינן: והתניא: הושוו בית הלל ובית שמאי בי"ח דברים אלו.

ומשנינן: בו ביום נחלקו בית הלל על בית שמאי, ולמחר הושוו והודו להם.

גופא: אמר רב הונא: בג' מקומות נחלקו שמאי והלל עצמם.

ואלו הן: א. שיעור העיסה החייבת בחלה -

שמאי אומר: עיסה שיש בה שיעור מקב ואילך, חייבין להפריש חלה. משום דכתיב "ראשית עריסותיכם תרימו חלה". ומשערינן בכדי עיסת מדבר. והוא המן שירד עומר לגלגלת. ושם נאמר "והעומר - עשירית האיפה היא".

והאיפה היא שלש סאין. והסאה ששה קבין. נמצא שבאיפה יש שמונה עשר קבין.

ועשירית האיפה משערינן מלבר. כלומר, לאחר שתופרש העשירית, ישארו באיפה י"ח קבין. ולכך יש להוסיף שני קבין לחשבון האיפה, כך שבצירוף התוספת יש עשרים קבים. ומהם יש לחשב עשירית, דהיינו שני קבים.

וקסבר שהפרישו מאותו העומר פעמיים, שהרי עשו ממנו שתי אכילות, אחת לבקר ואחת לערב [והראב"ד בפירושו למסכת עדויות הוסיף, דמשמע כן מדכתיב "עריסותיכם", דמשמע שתי עיסות]. נמצא שלכל קב איכא חיוב הפרשת חלה. תוספות.

והלל אומר: רק עיסה בשיעור של מקביים ואילך חייבת בחלה. ואף הוא סובר שעשירית האיפה היא שני קבים. אלא דלא משמע ליה לומר שהפרישו מהעומר פעמיים, אלא חיוב אחד בלבד של הפרשת חלה היה בו. ^[1]

וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא קב ומחצה חייב בחלה. דסבירא להו כהלל, ששיעור של חיוב חלה אחד בלבד היה בעומר. אלא דלא משערינן עשירית מלבר, שהיא שני קבים מתוך עשרים קבים, אלא מלגו, שהיא עשירית מתוך שמונה עשרה קבים שבאיפה עצמה. ונמצא שבעשירית האיפה יש קב וארבעה חומשי קב, [לפי החשבון: 18/10=1.8] שהם מ"ג ביצים וחומש.

וכן היה השיעור במידות מדבריות. אבל כשנכנסו לארץ הוסיפו על המדות שתות. ונמצא שבקב וארבע חומשים במדה מדברית, נכנס קב ומחצה במדה ירושלמית, השוה לששה לוגים. והוא שיעור העיסה החייבת בחלה.

ובציפורי שוב הוסיפו על המדות שתות. שבששה לוגין ירושלמים נכנסו חמשה לוגין ציפוריים. לפיכך,

משהגדילו המדות, אמרו: חמשה רבעים של קב קמח [דהיינו, קב ורבע] חייבים בחלה.

ששוים הם לקב ומחצה ירושלמי, ולקב וארבעה חומשים מדברי.

רבי יוסי אומר: ה' רבעי הקב עדיין פטורים מחלה. ודוקא ה' רבעים ועוד משהו חייבין. דקסבר, ביצים של מדה מדברית היו גדולות מביצים שלנו, בשיעור של אחד מעשרים לכל ביצה ^[2].

ב. ואידך פלוגתא, היא בהא דקיימא לן: מקוה שאין בה ארבעים סאה, אם נפלו לתוכה מים שאובין, פסלוה. ואף אם יוסיפו עליה עד שיהיו בה מ' סאה מי גשמים, הרי היא פסולה [אבל אם יש בה מ' סאה מי גשמים, אפילו אם יפלו לתוכה אלף סאה מים שאובין, הרי היא כשירה].

ופליגי הלל ושמאי בשיעור מים שאובין הפוסלין את המקוה.

הלל אומר: מלא הין מים שאובין - פוסלים את המקוה, אם נפלו בה כשהיא חסירה ממ' סאה, והיינו י"ב לוגין. והא דנקט לשון "הין" שהוא לשון תורה, ולא נקט "י"ב לוגין" שהן לשון המשנה בכל מקום, היינו משום שכך שמעה משמעיה ואבטליון רבותיו ^[3]. שחייב אדם לומר את השמועה בלשון רבו. ^[4]

שמאי אומר: תשעה קבין מים שאובין [שהם ל"ו לוגים], פוסלים את המקוה.

וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, הוא השיעור.

עד שראו שני גרדיים [אורגים] משער האשפה ^[5] שבירושלים, והעידו משום שמעיה ואבטליון: ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה. וקיימו חכמים את דבריהם.

ג. ואידך פלוגתא היא, היינו דתנן:

יציאת דם נדות ממקור דמיה של האשה מטמא אותה בטומאת נדה עוד לפני שיצא הדם מגופה. שמשעה שיצא הדם מהרחם אל המעבר המוליך את הדם מהרחם אל מחוץ לגופה [והנקרא בלשון חז"ל "פרוזדור"] הרי היא טמאה.

ונחלקו שמאי והלל באשה שראתה דם שיצא מגופה אם צריך לחשוש שמא יצא הדם מקודם לכן אל הפרוזדור, וטימא אותה, ורק לאחר ששהה שם הוא יצא החוצה.

והשאלה היא ביחס לטהרות שנגעה בהם האשה לפני שעת הראיה, אם יש לחוש לטמאותן למפרע.

שמאי אומר: כל הנשים הרואות דם נדות ונטמאות בטומאת נדה, אינן חוששות שמא יצא הדם קודם לכן והשתהה בפרוזדור. אלא דיין שעתן! שדיינו לומר שהתחילה יציאת הדם בשעה שראתה אותו יוצא מגופה.

ומשום כך, כל זמן שלא נודע להן שהן טמאות, הרי כל הטהרות שנגעו בהן הן בחזקת טהורות. שכן הוא הכלל, שמספק אין מוציאין דבר מחזקתו, עד שיוודע לנו בבירור שנשתנה ממצבו הראשון.

והלל אומר: הרי הן טמאות למפרע, מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה. שאם בדקה פעם אחת ומצאה עצמה טהורה, ולאחר שבוע שוב בדקה ונמצאה טמאה, הרי היא טמאה מספק מעת בדיקתה הראשונה. וכל הטהרות שנגעה בהן במשך אותו שבוע שבין הבדיקה הראשונה לשניה, טמאות מספק. כי חיישינן שמא מיד לאחר הבדיקה הראשונה יצא ממנה הדם, והשתהה בפרוזדור. ואף שבכל מקום אזלינן בתר חזקה, גזרו כאן לטהרות משום סייג.

וחכמים אומרים: לא כדברי זה, שמאי, שהקל מדאי, ולא כדברי זה, הלל שהחמיר מדאי, אלא לעולם אינה טמאה למפרע יותר מעת לעת [כ"ד שעות] מראייתה.

וכך היא ההלכה לפי חכמים:

פרק הזמן של מעת לעת - ממעט על יד מפקידה לפקידה. שאם הזמן שעבר בין בדיקה לבדיקה הוא מרובה ממעת לעת, אינה טמאה אלא כ"ד שעות בלבד. שביותר מכך לא חיישינן לטומאה למפרע.

ואם הזמן שעבר מפקידה הראשונה [שנמצאת בה טהורה] לפקידה השניה [שנמצאת בה טמאה], מועט מעת לעת [כלומר, שבדקה עצמה בתוך היממה שקודם ראייתה - הרי זמן בדיקתה הראשונה ממעט על יד [מ] הזמן של מעת לעת! שאינה טמאה למפרע בכל כ"ד שעות אלו, אלא מזמן בדיקתה הראשונה בלבד. לפי שודאי לא נטמאה קודם לכן, שהרי בבדיקה הראשונה היא נמצאת טהורה.

נמצא, ששני זמנים קובעים בה לטמאותה למפרע. או זמן הפקידה הקודמת, או כ"ד שעות קודם ראיתה דהשתא. ולעולם אזלינן בתר הקל שבשניהם.

ומקשינן: וכי תו ליכא פלוגתא בין שמאי והלל, מלבד שלש אלו?

והאיכא הא דתנן: המביא שלמים ביום טוב - הלל אומר: צריך לסמוך על קרבנו, כדכתיב "וסמך ידו על ראש קרבנו".

ושמאי אומר: שלא לסמוך על קרבנו ביום טוב, משום שבות, שנשען על הבהמה, אלא סומך מערב יום טוב. לפי שאסור להשתמש בבעלי חיים בשבת וביום טוב. כדתנן "לא רוכבין על גבי בהמה". וסמיכה חשיבא נמי כהשתמשות בבעלי חיים, כיון שצריך לסמוך בכל כוחו ^[6].

[ובביצה כ א מבואר, שלהלל בעינן "תיכף לסמיכה שחיטה". הילכך אין לאסור סמיכה ביום טוב משום שבות. דהא אי אפשר לסמוך מערב. אבל לבית שמאי, לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. הלכך איכא למיגזר ביום טוב על הסמיכה, לפי שאפשר לקיימה מערב יום טוב].

ומשנינן: כי קאמר רב הונא דבג' מקומות בלבד נחלקו, היינו היכא דליכא פלוגתא דרבוותא אחרינא בהדייהו דהלל ושמאי, אלא הם בלבד נחלקו בכך. אבל בסמיכה ביום טוב, כבר נחלקו כל הזוגות שקדמו להלל ושמאי. והם, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, ויהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, ויהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, ושמעיה ואבטליון. שאחד מכל זוג אמר לסמוך, ואחד אמר שלא לסמוך.

ותו מקשינן: והא מלבד ג' מקומות אלו, האיכא עוד פלוגתא דשמאי והלל.

דהתניא: הבוצר ענבים כדי לדורכם בגת - שמאי אומר: הוכשרו ענבים אלו לקבל טומאה [דהא אין אוכלין מקבלין טומאה עד שיוכשרו במשקין] על ידי המשקה היוצא מהן בשעת הבצירה.

ואף על גב שאין המשקין מכשירין אלא אם כן ניחא ליה לבעלים בנתינתן על גבי האוכלין, ובאותו יין היוצא מהם בשעת בצירה לא ניחא ליה, דהא אזיל לאיבוד, מכל מקום גזרו בהם שיוכשרו בכך. גזירה שמא יבצרם בקופות מזופפות. שאז אין המשקה השותת מהם הולך לאיבוד אלא נשאר בקופה המזופתת, וניחא לו במשקה הנשאר.

והלל אומר: לא הוכשרו הענבים במשקה זה. כיון דלא ניחא ליה בהכי. ולית ליה לגזירת שמאי.

ומשנינן: הא דקאמר רב הונא דבג' מקומות נחלקו - בר [חוץ] מיניה דההיא פלוגתא קאמר. שאין למנותה בכלל מחלוקתן, דהא התם קא שתיק ליה הלל לשמאי, והודה לו.

שנינו לעיל: יוסי בן יועזר איש צרידה, ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, גזרו טומאה על ארץ העמים, ועל כלי זכוכית.

והוינן בה: וכי הם גזרו על ארץ העמים? והא רבנן דהוו שמונים שנה קודם החורבן גזור כן.

דהא אמר רב כהנא: כשחלה רבי ישמעאל בן רבי יוסי, שלחו לו: רבי, אמור לנו ב' וג' דברים שאמרת משום אביך רבי יוסי.

שלח להם: כך אמר אבא:

א. ק"פ שנה עד שלא [קודם ש] חרב הבית, פשטה מלכות רומי הרשעה על ישראל.

ב. פ' שנה עד שלא, קודם שחרב הבית - גזרו טומאה על ארץ העמים, ועל כלי זכוכית ^[7] שיקבלו טומאה.

ג. מ' שנה עד שלא חרב הבית, גלתה לה סנהדרין מלשכת הגזית, וישבה לה בחנויות [שם מקום שהיה בהר הבית].

והוינן בה: למאי הלכתא קאמר דגלתה סנהדרין, ומאי נפקא מינה?

אמר רב יצחק בר אבדימי: לומר, שלא דנו דיני קנסות באותן שנים שלא ישבה סנהדרין בלשכת הגזית.

ותמהינן: דיני קנסות סלקא דעתך דלא דנו? והא לקנסות לא בעינן סנהדרין, אלא די בכל בית דין של ג' מומחין.

ומשנינן: אלא אימא, שלא דנו דיני נפשות כשגלתה סנהדרין מלשכת הגזית. לפי שאין דנין דיני נפשות בסנהדרין קטנה של כ"ג שבכל עיר, אלא אם כן יושבת סנהדרין גדולה במקומה הקבוע שבלשכת הגזית. דהא כתיב "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא". מלמד שהמקום [לשכת הגזית, שבה יושב ^[8] בית דין הגדול] גורם לחייב את הנידון במיתה. והאי קרא בדיני נפשות דזקן ממרא מישתעי ^[9].

וטעמא דגלו הסנהדרין ממקומם, משום שראו כי התרבו הרוצחים, ולא יכלו לדונם. אמרו: מוטב ניגלה ממקום למקום, כי היכי דלא ליחייבו! עבודה זרה ח ב.

קתני מיהת, דחכמים שהיו פ' שנה קודם החורבן גזרו על ארץ העמים, ולא יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן.

וכי תימא דבפ' שנה קודם החורבן, נמי אינהו הוו מחכמים של אותו הדור.

ליכא למימר הכי.

דהתניא: הלל, ושמעון בנו, ורבן גמליאל הזקן בן שמעון, ורבן שמעון בן גמליאל הזקן - נהגו נשיאותן בפני הבית, במאה השנה האחרונות שלפני החורבן.

נמצא, דהלל שהוא ראש השושלת, התחיל לנהוג נשיאותו מאה שנים קודם החורבן. ואילו יוסי, בן יועזר איש צרידה, ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, הוו קדמי טובא, כמה דורות לפני הלל. שהרי הם היו ראשונים לזוגות, והלל ושמאי היו האחרונים שבזוגות.

מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שיעור ההין י"ב לוג והקב יש בו ד' לוגין הנה בט' קבין ל"ו לוג ופירושן מבואר במס' עדיות ובתלמוד בפרק ערבי פסחים וקרא מנלן דארבע לוגי הויא דתניא (עדיות פ"א) הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה וכמה הין י"ב לוג שמי אומר ט' קבין שהן ל"ו לוג אלמא קבא ארבעה לוגי הויא ולוגא מנלן דארבעה רביעתא הויא דתניא (מנחות דף פו) הין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין לוג וחצי לוג ורביעית אלמא לוג ארבעה רביעיתא הויא ובגמרא דשתי מדות אמרו (שם דף פט) והין תריסר לוגי הוי דכתיב יהיה זה זה בגימטריא י"ב לוגי הואי:

אמר רב יהודה אמר שמואל בג' מקומות נחלקו שמי והלל שמי אומר מקב חלה כו' וכולן מפורשים במשנתנו בתחלת עדיות והיא מסכת בחירתא:

ארץ העמים יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו על.

הא דאמרי' י"ח דבר גזרו וי"ח דבר נחלקו. נראה שרש"י מפרש שאינן אלא י"ח שגזרו ובהן נחלקו אלא שעמדו מנין ורבו ב"ש וגזרו בהן בכולן ולפי פי' למחר חזרו בהן ב"ה והודו למניינם. ולפי פשט הדבר בי"ח אחרים נחנקו ולמחר הושוו ובספר הישן מא"י מצאתי השיטה מוחלפת די"ח דבר גזרו ובי"ח דבר נחלקו ולמחר הושוו ובפי' ירושל' מצאתי השיטה בי"ח דבר נחלקו ובי"ח דבר הושוו וי"ח גזרו פי' י"ח דבר נחלקו וגזרו וי"ח דבר שהשוו שמנה מיציאות שבת והכנסות תשיעי ספר עשירי מרחץ י"א בורסקי י"ב לאכול י"ג לדין י"ד חייט ט"ו לבלר ט"ז מפלה כליו "'ז לא יקרא י"ח לא יאכל הזב עם זבה ושמנה עשר שנחלקו שבסוף המשנה דיו סממנין כרשינין אונין צמר חיות עופות דנים מוכרין טוענין מגביהין עורות כלים וחמשה מהן שהוזכרו בבריית' (יח:) לא ישאילנו ולא ילוונו ולא ימשכנו ולא יתן לו ואיגרות, הרי די"ח במחלוקת:

שמאי אומר מקב לחלה. שמעתי בשם ר"ת דכיון דכתיב (במדבר טו,כ) בחלה תרימו תרומה, פי' ותנתן לכהן, וקיי"ל (יומא פ.)שיעור אוכלין בכביצה פחות מכן אינה חלה ולא מקיימא בי' מצות נתינה ושמאי אזיל בתר דעתו של בע"ה שהוא מפריש א' מכ"ד נמצא שהוא מפריש מקב כביצה והלל אזיל בתר דעתו של נחתום שהוא מפריש א' ממ"ח נמצא מפריש מקביים חלה של כביצה. ואחרים מפרשים דבעריסותיכם דכתב רחמנא פליגי, מ"ס עריסותיכם תרתי והעומר הוא עשירית האיפה (מלגאו) [מלבר] שהן שני קבין, ומ"ס עריסותיכם דכל חד וחד משמע, וכ"פ הראב"ד ז"ל. ואינו נכון, דקב וקביים דשמאי והלל וקב ומחצה דרבנן תרוייהו ירושלמית ולא מדבריות, ועוד שאין זה עישור אלא תשיעי:

מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו. פי' הראב"ד ז"ל דטעמי' דהלל מפני שהוא המדה הגדושה שנאמרה בתורה כדכתיב ושמן זית הין ואע"פשנאמרה בתורה מדות קטנות כיון דמים שאובין לפסול את המקוה דרבנן אזלי' לקול' ולא מיפסל אלא בשיעור הין ולפיכך שנה זו רבו הין לגלות לי שמפני שנאמרה בתורה הוא פוסל את את המקוה ושמאי סבר ט' קבין לפי שהן ראוין לשטיפת כל הגוף ועזרא תיקן לבעלי קריין לפיכך חשיבי כמקוה פסול ופוסלין. וחכ"א ג' לוגין מפני שהן חשובין שנתנם תורה לקרבנות צבור והוא רביעית ההין ואזלי' בתר שיעורא זוטא ואע"ג דאשכחן לוג שמן בצבור מיהא לא אשכחן פחות מג' לוגין ולא אשכחן לוג אלא לשמן אבל יין אין פחות מרביעית ההין והוא ג' לוגין:

והא דתנן שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן אפרש במקומה (נדה ב' א' ד"ה ב"ש) בס"ד:

לא גרסי' בדר' ישמעאל בר' יוסי בשמונים שנה של כלי זכוכית, דא"ה קשי' דהא יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן גזור ואע"ג דאיכא למימר דגזור מעיקרא ולא קבילו מינייהו וגזור בשמונים שנה וקבילו מינייהו מדלא מקשי' ומפרקי' לה בגמ' כדמקשינן ומפרקינן לה מארץ העמים, ש"מ לא גרסינן לה:

הא דתנן: שמאי אומר מקב חלה. כתבו משמו של ר"ת ז"ל, דכיון דכתיב (במדבר טו, כ) חלה תרימו תרומה ותתנו לכהן, בעינן שיהא בה כדי נתינה, ואין נתינה פחותה מכביצה, וכדקיימא לן דשעור אוכלין בכביצה, ושמאי אזיל בתר דעתא דבעל הבית שהוא מפריש אחד מכ"ד, נמצא מפריש מקב כביצה, והלל אזיל בתר דעתו של נחתום שהוא מפריש אחד משמונה וארבעים, ונמצא מפריש מקביים כביצה.

מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו. פירש הראב"ד ז"ל: דטעמיה דהלל מפני שהיא המדה הגדולה הנאמרה בתורה, כדכתיב (שמות ל, כד) ושמן זית הין. ואף על פי שנאמרו בתורה מדות קטנות, כיון דמים שאובין לפסול את המקוה דרבנן אזלינן לקולא ולא מיפסל אלא בשיעורא רבה, ולפיכך שנה לו רבו הין, לגלות לו שמפני שנאמרה בתורה הוא פוסל את המקוה. ושמאי סבר תשעה קבין לפי שהן ראויין לשטיפת כל הגוף ועזרא תקנם לבעלי קריים, לפיכך חשיבו כמקוה פסול ופוסלין. וחכמים אומרים שלשת לוגין מפני שהן חשובין, שנתן הכתוב לקרבנות צבור מדה זו שהיא רביעית ההין ואזלינן בתר שיעורא זוטא. ואף על גב דאשכחן בה לוג שמן, בצבור מיהא לא אשכחן פחות משלשת לוגין, ולא אשכחן לוג אלא שמן, אבל יין אין פחות מרביעית [ההין] שהוא שלשת לוגין.

על ששה ספקות שורפין את התרומה מדבריהם על בית הפרס ר"ל שהכניסוה לבית הפרס ועל עפר ארץ העמים אם נגעה בה תרומה ועל בגדי עם הארץ שטמאום לפרושים מחשש שמא ישבה עליהם אשתו נדה ועל כלים הנמצאים בשוקים וברחובות שגזרו עליהם להיות בחזקת טומאה שמא בזב נטמאו ועל רוק הנמצא שיש לחוש על רוק זה שמא של זב הוא ועל מי רגליו של אדם טמא שנתערבו במי רגלי בהמה מחצה למחצה ואין ידוע אם בטלו מראיהן אם לאו כל אלו שורפים את התרומה בודאי מגע אע"פ שהוא ספק טומאה אבל בספק מגען של אלו תולין שהרי שני ספקות הן ותולין בהם בין ברה"י בין ברה"ר:

מן התורה אין טומאה בכלים אלא בשבעה מינים בגד ושק ועור ועצם ועץ ומתכת וחרס אבל כלי זכוכית אינם ממין אלו כלל ואין מקבלים טומאה מן התורה ומ"מ חכמים גזרו עליהם טומאה מדמיון כלי חרס הואיל ותחלת בריתן מן החול ומ"מ לא גזרו עליהם טומאת אויר אלא עד שתגע הטומאה בהם בין מתוכם בין מגבם וכן לא על פשוטיהן אלא על מקבליהן וכן לא לשרוף אלא לתלות ומ"מ אין להם טהרה במקוה ואחר שכן אינך צריך לידע איזה דבר חוצץ בהם ומה שאמרו אלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית לא כהלכה היא שנויה:

כלי זכוכית שנקב וטהר מטומאתו והתיך זה אבר או איזה מן המתכות וסתם אותו הנקב אין אומרים שיהא דינו ככלי מתכות עד שאם יחזיר ויטמא יהא הכלי מיטהר במקוה אלא הולכים אחר עקרו וכלי זכוכית הוא וכן בשאר כלים אלא שבכלי זכוכית היה דרכן בכך ואין צריך לומר שלא חזרו לטומאתן ישנה כדין כלי מתכות:

שמאי אומר חלה והלל אומר מקביים פירוש לית להו לשמאי והלל דרשה דעריסותיכם כדי עיסתכם אלא בסברא פליגי דכיון דשיעור חלה הוא א' מעשרים וארבעה כדתנן בחלה שמאי סבר מקב חלה שתבוא החלה ביצה אחת וחשיבא חלה בכביצה והלל סבר מקביים שתבוא החלה שני ביצים דבפחות מכן לא חשיבא וכי תימא שמ וסייע הלל וסייעת פי' האי דתני שמ הלל גזרו טומאה על הידים לא הם לבדם אלא שמאי עם תלמידיו והלל עם תלמידיו ובא התנא להודיעך שבגזירה זו השוו הרבנים עם התלמידים והאמר רב יהודא אמר שמואל י"ח דבר גזרו ובי"ח דבר נחלקו פי' אלו שמנה עשר דבר שגזרו בית שמאי וב"ה לא הסכימו כולם בדע אח כשגזרו עליהם אלא נחלקו עליהם ב"ש וב"ה אלא שעמדו על המנין ורבו ב"ש על ב"ה ונקבעה הלכה כמותם ואי אמרת שמאי וסייעתו הלל וסייעתו וא"כ משמע שחלוקה היתה בין שמאי והלל כל ימיהם עד שבאו לדיהם וחלקו במחלקותם ועמדו על המנין ורבו בית שמאי וקבעו הלכה כמותן ואלו שמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשת דברים בלבד א"כ בע"כ תלמידי שמאי והלל היו בחלוקת י"ח דבר ולא שמאי והלל ואכתי קשיא האי דתניא שמאי והלל גזרו טומאה על הידים ומסיק אלא גזור אינהו לא קבילו מנייהו אתי תלמידייהו גזור וקבילו מינייהו פי' שמאי והלל גזרו טומאה עליהם בהסכמה אחת ולא קיבלו מהם עד שבאו תלמידיהם וחלקו עוד בדבר זה ועמדו על המנין וגזרו עליהם וקיבלו ואע"פ שרבותיהם גזרו עליהם טומאה בהסכמה אחת בלי חלוקה הם חלקו אחריהם מידי דהוה אכל מחלקותיהם ששמאי והלל השוו בהם שהרי לא נחלקו כל ימיהם אלא בשלשה דברים והם באו אחריהם ונחלקו כדאמר מר משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן נעשית תורה כשתי תורות שאלו אומרין כך קבלנו ואילו אומרין כך קבלנו או חלקו בסברתם והבוצר לגת שחלקו שמאי והלל כיון שבו ביום הודה הלל ושמאי מפני שעמדו על המנין והסכימו הרוב כשמאי אינה מונה אותם עם שלשת דברים שחלקו ועמדו בחלוקתן ואע"פ שהודה הלל לשמאי על הבוצר ועמדו בהסכמה אחת באו תלמידיהם אחריהם וחלקו עליו מידי דהוה אכל חלוקותיםה שחלקו בהם אע"פ שרבותיהן הן שוין בהן ואין לומר על הבוצר גזור אינהו ולא קיבלו כדאמרי' בידים שא"צ שהרי בכל חלוקותיהם היו רבותיהם שוין והם באו אחריהם ונסתפקו בדעת רבותיהם וחלקו וכן נמי על הבוצר ובמדרש היתה חלוקת שמאי והלל ושם הודה הלל ושמאי ולא גזרו על הציבור שום דבר עד שבאו תלמידיהם וגזרו אבל הידים תניא בפירוש שגזרו בהם שמאי והלל טומאה על הציבור כמו שגזר יוסי בן יועזר איש צרידה טומאה על ארץ העמים ושמעון בן שטח על כלי מתכות כף גזרו שמאי והלל על הידים לפיכך אנו זקוקים לתרץ דגזור אינהו ולא קיבלו מנייהו ואת אינהו גזור וקיבלו מנייהו:

שמאי אומר כל הנשים דיי שעת תמיה לי אמאי מקדים שמאי להלל בשלמא בית שמאי לבית הלל דמיחדי טפי כדאמרי' בפ' קמא דיבמות דאע"ג דב"ה הוי רובא ב"ש מיחדדי טפי אלא שמאי אמאי מקדים ליה להלל והא תנן בפ' אין דורשין הלל אומר לסמוך שמאי אומר של לסמוך ותני הראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין וכיון דהוה הלל נשיא הו"ל לאקדומיה כדמקדים ליה התם ואין לומר דשמאי מיחדד טפי מהלל שהרי מרב תורתו מינוהו בני בתירא נשיא עליהם:

פרש"י בד"ה שני גרדיים כו' במסכת עדיות מפרש למה הוזכר שם כו' עכ"ל. לא מצאתיו שם במשנה ולא בגמרא ירושלמי אבל בתוספתא דעדיות איתא ע"ש:

אמור לנו ג' דברים שאמרת לנו כו'. אינו דומה שאמרן להו כבר והם שכחו אותן אלא דר"ל שאמרת לנו שיש בידך מאביך ולא אמרי להו עדיין וק"ל:

ק"פ שנה כו' דיני קנסות ס"ד כו' ושלא דנו ד"נ כו' הכל מפורש באורך בגמרא בפ"ק דע"ז ע"ש:

אלא שלא דנו ד"נ כו'. כתבו התוס' תימה דוקמת ועלית אל המקום דדרשי' מיניה מלמד שהמקום גורם לא כתיב אלא בזקן ממרא כו' ע"ש באורך אבל ב"ק דע"ז קמייתי תלמודא בהדיא מהאי קרא מלמד שמקום גורם אהך שלא דנו ד"נ ומה שהקשו התוס' הכא דהא לא כתיב אלא בזקן ממרא כבר תירצו בו שם בתוס' ע"ש:

בגמ' עד שלא חרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה קב ומחצה ירושלמית שהן ז' לוגין וביצה וחומש ביצה וכו' פי' קב ומחצה ירושלמית והן ו' לוגין ירושלמיות דהקב הוא ד' לוגין שהן ז' לוגין וביצה וחומש למדה מרברית ר"ל שהעשירית האיפה שהיה במדבר שהוא שיעור חלה למדת המדבר היה ז' לוגין וביצה וחומש שהן מ"ג ביצים וחומש ביצה כי כל לוג הוא ו' ביצים ואח"כ הוסיפו המדות בירושלים שתות נמצא ששה לוגין מדבריות נכנסו בחמשה לוגין ירושלמיות והלוג וביצה וחומש הנשארים מהז' לוגין מדבריות אינן רק לוג אחד למדה ירושלמית נמצא שהז' לוגין וביצה וחומש ביצה מדברית אינן כי אם ו' לוגין ירושלמיות שהוא קב ומחצה ירושלמית:

ד"ה שחייב אדם וכו' כלומר הין אינו לשון משנה כצ"ל:

ד"ה מלכות רומי פשטה וכו' כצ"ל:

ד"ה מאה שנה אחרונים וכו' ופרנסו אלו ארבעה ק' שנה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אלא שלמה גזר וכו' והשתא מאי קא פריך רבה והא ידים דקדש דמיירי התם שלמה גזר וכו' ר"ל והא ידים דקדש דמיירי מינה ר"ע אותן ידים שלמה גזר והידים דגזרו בי"ח דבר שבו ביום גזרו על הכלים אותן ידים לא איירי בקדש אלא לתרומה כדאמר בשמעתין וא"כ שפיר קאמר רב יהודה דמשני ידים קודם גזירת כלים נשנו ושפיר קאמר ג"כ ר"ע זכינו שאין טומאת ידים במקדש ר"ל דכשגזר שלמה על הידים לקדשים לא גזר אלא על ידים של סתם בני אדם שהם חוץ למקדש שיטמאו אם נגעו בקדשים אבל על ידים שבמקדש דהיינו על ידים של כהנים לא גזר ותירצו התוס' וי"ל ר"ע אי"ח דבר קאי ר"ל דאין לפרש דר"ע קאי אגזירת ידים דשלמה דמסתמא ר"ע אי"ח דבר קאי שהיה מחדש והכי קאמר כשעסקו בי"ח דבר בדיני ידים והוסיפו לגזור על גזירת שלמה וגזרו על הידים אף לתרומה לא רצו אז להוסיף לגזור לקדשים אף על הידים שבמקדש והשתא שפיר פריך רבה הא בי"ח דבר כשעסקו אז בטומאת ידים לתרומה בו ביום נמי גזרו על הכלים ורב יהודה דשני ידים קודם גזירת כלים נשנית דהיינו בימי שלמה ידע גם הוא שפיר דר"ע לא קאי כי אם על גזירת י"ח דבר אלא דשני אע"ג דר"ע קאי אי"ח דבר אעפ"כ נקט ידים משום דידים לקדשים היתה גזירה קדומה בימי שלמה וקאמר דמעולם מימי שלמה ואילך היה זכות זה במקדש שלעולם לא נגזר טומאה על ידים במקדש לא בימי שלמה ולא בי"ח דבר ואפ"ה חזר ומקשה לו רבה והא תרווייהו וכו' משום דלא משמע ליה הכי לישנא דר"ע דאמר זכינו וכו' לפרש כדשני רב יהודה אלא דמשמע כפשוטו כשעסקו בי"ח דבר לא רצו לגזור על הידים במקדש לקדשים ולהכי הדרא קושיא לדוכתא לימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש והארכתי בזה משום שדברי התוס' הללו אין מובנים קצת להתלמידים וק"ל:

ד"ה שמאי אומר מקב וכו' משום דאיפה י"ח קבין וכו' דאיפה היא שלש סאין וכל סאה הוא ששה קבין ממילא עשירית האיפה שהוא שיעור חלה הוא שני קבין לב"ה דס"ל דעשירית מלבר בעינן וב"ש נמי ס"ל דהעומר שהוא עשירית האיפה הוי קביים אבל ס"ל דמן העומר א' צריך ליטול שתי פעמים חלה משום דעומר היה שיעור שתי אכילות לכל אכילה קב אחד ומכל אכילה שהוא קב היו נוטלים חלה שקב אחר היה עיסת המדבר ועליו נאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו:

רש"י בד"ה קב ומחצה כו'. וביצה וחומש ביצה וכו' נ"ב להכי פירש"י משום דקשה לו מאחר ששיעור חלה קב ומחצה נמצא שהן ל"ו ביצים וכבר ידוע שהחלה היא מ"ג ביצים כמנין חלה וק"ל וזאת המדה היא לעולמית לשער במ"ג ביצים אע"פ שהמדות נתוספו מנין הביצים כדקאי קאי ומה שהוסיפו המדות היינו לפי חשבון הביצים הוסיפו ומשום ה"ק ר"י מאחר שהביצים שלנו קטנות מן הראשונות צריך להוסיף עליהן עיין בתוס' דפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ד:)

בד"ה ושמעון הוא שנקרא רשב"ג הנהרג כו' כצ"ל:

בד"ה ק' שנה כו' הלל ופרנסו אלו ארבעה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שמאי אומר כו' ועשירית מלבר כו'. נ"ב אבל חכמים סוברים דחשבי' העשירית מלגיו וי"ח קבין הן ע"ב לוגין שהן ד' מאות ביצים ול"ב ביצים דהיינו העשירית מ"ג ביצים וחומש מכוון וק"ל:

גמרא הלל אומר לסמוך ושמאי כו'. בתוס' דחגיגה מוכח להדיא דגירסתם היה שמאי קודם להלל וכהגי' שלפנינו שם במשנה והגרי"ף והגרע"א לא העירו בזה:

רש"י ד"ה פוסלין. ואפי' המשיך כו'. ל"י למה נקיט המשיך אפי' הטיל נמי דהמשכה קילא עיין (תמורה יב):

רד"ה לסמוך. פלוגתא כו' גבי מביאין נו"נ. הלא תנאי פליגי בזה ועולא וראב"א ס"ל דלכ"ע אין קריבין ביו"ט (ביצה יט) ואולי משום דסתמא דמתני' (חגיגה ז:) דשלמים דנו"נ קריבין ביו"ט וכדעת התוס' שם ד"ה עולות ועמש"כ בס"ד:

תוס' ד"ה שמאי. בירושלמי מפרש כו'. ק"ל טובא חדא דל"ד מדת שמאי והלל דהיא מדה מדברית למדת חכמים דהיא ירושלמית. ב' דליפלגי בעלמא בשיעור מנחה דהיא עשירית האיפה דלשמאי והלל עשירית מלבר. ג' ליפלגי נמי בנסכים בשלישית ההין וברביעית ההין דליהוי מלבר. ד' דא"כ חצי ההין תאמר נמי שהוא מלבר ויהא הין שלם וע"כ לא פסקינן (ב"מ נד) דחומשא מלבר אלא משום דכתיב חמישיתו עליו כדאיתא שם בברייתא אליבא דר' יאשיה ואנכי למיעוט בקיאותי לא מצאתי זה בירושלמי והראב"ד בפירושו בריש עדיות כ' זה מדנפשיה:

ק''פ שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרַב הַבַּיִת פָּשְׁטָה מַלְכוּת אֱדוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. פירוש יון שלטו ק"ף שנה בזמן בית שני ומפורש הדבר בגמרא דעבודה זרה (דף ח') יעוין שם. ונראה לי בס"ד הטעם שהיתה שליטת יון ק"ף [180] שנים דאמרו רבותינו ז"ל גלות יון היה בשביל מכירת יוסף הצדיק ע"ה, והם היו עשרה אך ראובן לא היה עמהם במכירה נשאר תשעה שמכרוהו בעשרים כסף [20], ותשעה פעמים עשרים הוא ק"פ [9×20=180] לכך שלטה ק"פ שנים, גם יוסף הצדיק ע"ה אחוז ביסוד שהוא אות צ' והוא כפול וב' פעמים צ' עולה ק"פ [2×90=180], לכן נפרעו בעבורו בזמן בית שני שהוא כנגד יצחק אבינו ע"ה, וידוע מה שכתב רבינו ז"ל (בשער הפסוקים פ' לך לך) שיש שייכות ליצחק ביוסף בסוד ק"ף ח"י אותיות יצחק יעוין שם. ולכך הפרעון היה בזמן בית שני וגם שלטה ק"ף שנים כמנין שנותיו של יצחק אבינו ע"ה.

דיין שעתן. מזה הלשון משמע דגם בשעתן לא הי' ראוי לטמאות והיינו בדלא ארגשה רק שמצא הדם ע"י עד דמהראוי שלא לטמאותה דבעינן עד שתרגיש בבשרה ומ"מ מטמאים משום שמא הרגשת עד הי' א"כ די' שעתה אבל לא יטמאנה למפרע ומשו"ה הוכרח רש"י [נדה ב' ע"א ד"ה שמאי] לפרש משנתינו בבדיקת עד עיין מהר"מ לובלין [שם] ועיין לקמן ג' ע"א תוס' ד"ה מרגשת בעצמה וכו' וק"ל:

והלל אומר מפקידה לפקידה. דבר מבואר הוא שאין מעת לעת שבנדה מטמא אלא לתלות ולא לשרוף והיות כן נוראות נפלאתי על דברי התוס' סוטה כ"ח ע"ב ד"ה ברשות הרבים ספיקו טהור וכו' שכתבו וז"ל אבל בהא איכא למתמה אמאי משוינן מטה כספק טומאה ברה"י וכו' והוא פלא הא באמת לא משוינן מעל"ע כספק טומאה ברה"י דודאי טמא אלא אמרינן תולין כמבואר וחזרתי על כל הצדדים ולא עלה בידי תירוץ מרווח:

ד"ה חמשה ועוד חייבין. דסבר ר' יוסי מדה מדברית היו גדולים משלנו וכו' [עיין שו"ת או"ח סי' קפ"א מד"ה והנה בעירובין]:

בתוס' בד"ה אלא שלמה גזר לקדשים תימא דבפ"ק דפסחים כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה תירוצם דוחק הוא מאד בפי' הסוגיא דפסחים ולענ"ד לולי דבריהם היה נ"ל לפרש בפשיטות ע"פ הדרך שכתבתי בסמוך דלמאי דגרסינן שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים משמע שגזר על כל דיני נטילת ידים בין לחולין ובין לתרומה ובין לקדשים ומה"ט גופא סבר המקשה דשלמה גזר על כל פרטי דיני נטילת ידים השנויין בחגיגה והיינו בחולין גזר איסורא בעלמא שאסור לאכול בלא נט"י ובתרומה גזר טומאה על הידים ולקדש גזר טומאה ממש דטעון טבילה כדקתני על הקדש מטבילין והיינו דמקשה אכתי שלמה גזר וכדפרישית משא"כ להמסקנא דמשני הש"ס השתא דשלמה גזר לקדשים וא"כ לפ"ז ע"כ דלשון נטילת ידים לאו כללא הוא לכל כללי דיני נט"י אלא פרטא בעלמא והשתא לפ"ז מצינן למימר שפיר דשלמה לא גזר אפילו לקדשים אלא נטילה בעלמא והיינו לאיסורא ולא לטומאה כדמשמע פשטא דלישנא שתיקן נט"י ולא קאמר שגזר טומאה על הידים וכל דיני טומאת ידים השנויים בחגיגה לא איירי מתקנות שלמה אלא מתקנות חכמי המשנה וא"כ לפ"ז א"ש טובא סוגיא דפסחי' דלענין טומאת ידים לא נתקן בימי שלמה אלא מ"ח דבר הוי והיינו דמקשה והא תרווייהו בו ביום גזרו כנ"ל נכון:

ובזה נתיישב הא דמשמע מלשון התוספת דגרסתם היתה אלא שלמה גזר לקדשים ולכאורה לשון אלא אין לו מקום ולמאי דפרישית א"ש דהשתא הדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא דשמאי והילל גזור ולא קיבלו מינייהו דהא מצינן למימר דכל התקנות קיימות דשלמה לא גזר אפילו בקדשים אלא איסורא בעלמא ואתו שמאי והילל וגזרו טומאה על הידים והיינו לקדשים ואתי תלמידייהו וגזרו אף על התרומה. אלא דלפ"ז לא הוי א"ש הא דמקשה בפסחים והא תרווייהו בו ביום גזרו ושם אבאר אי"ה ומתוך מ"ש יש ליישב ג"כ שיטת רש"י בפרק עושין פסין אף לפי גירסת הגמרא שלפנינו ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בד"ה אלא שלא דנו דיני נפשות תימא דוקמת ועלית כו' עד סוף הדיבור. ובהשקפה ראשונה היה נ"ל ליישב דמה שלא דנו דיני נפשות לאו מקרא דוקמת ועלית הוא אלא לפי שרבו הרצחנים לכך לא הי' ביכולתן לדון דיני נפשות וכדמשמע להדיא בסוטה שילהי פרק עגלה ערופה ע"ש אחר זה מצאתי בלשון רש"י ז"ל בר"ה ד' ו' בהא דאמרינן התם דגלת' סנהדרין וישבה בחנויות מפרש רש"י שבכוונה גלו מלשכת הגזית לחנויות כדי שלא ידונו דיני נפשות לפי שרבו הרצחנים וב"ה שכוונתי לדעת רש"י ז"ל. מיהו אפשר דהתוספת סברי דטעמא דרש"י נמי היינו מקרא דוקמת ועלית דאל"כ מה בין לשכת הגזית לחנויות. ולענ"ד משום הא נמי לא איריא דבלשכת הגזית שהי' עיקר מושב סנהדרין הוי זילא בהו מילתא אם לא דנו דיני נפשות משא"כ בחנויות כנ"ל ודוק:

הלל ושמעון גמליאל ושמעון כתב רש"י דגמליאל הוא ר"ג הזקן ושמעון הוא ר"ש הנהרג אביו של ר"ג דצעריה לר' יהושע ע"כ, ור"ג דצעריה לר"י הוא אביו של רשב"ג אביו של רבינו הקדוש כדמוכח בכמה דוכתי ותמהני על הרב יפה מראה פ"ד דתעניות סי' ה' שכתב דאפשר דרבי לא אתי מהלל אלא מהאם עכ"ל ועמו הסליחה דרבי מבני בניו של הלל מן דכריא והוא שביעי להלל. ובענין זה יש ערעורי דברים על הרב כפתור ופרח עמדנו על דבריו בקונטריס שם הגדולים ריש אות ב' ע"ש: