שבת יד ע"ב

כיון דהך גזור ברישא, הא תו [שאת זו גזרו בתחילה, אלה עוד] למה לי? שאם גזרו טומאה על סתם ידיים, שוב אין צורך עוד לגזור טומאה על ידיים שנגעו בספר תורה, שהרי בכל מקרה הן טמאות! אלא ודאי על הך גזור ברישא [זו גזרו בתחילה], והדר גזור בכולהו [וחזרו אחר כך וגזרו על כל] הידים.

א בין הגזירות שנמנו נמצאת גם ההלכה שטבול יום פוסל את התרומה. ותמהים: והרי טבול יום דאורייתא [מן התורה] הוא מטמא, דכתיב [שכן נאמר]: "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא" (ויקרא כב, ו–ז), הרי שעד שעת השקיעה אסור הוא לנגוע בקדשים, והוא הדין לתרומה! ומשיבים: סמי [מחק] מכאן, מרשימת הגזירות, את טבול יום.

בין הגזירות שנמנו הוזכרה גם טומאת האוכלין שנטמאו במשקין. ושואלים: במשקין דמאי [של מה], שנטמאו ממה? אילימא [אם תאמר] כי מדובר במשקין הבאין (שטומאתם באה) מחמת מגע בשרץ — והלא אלה דאורייתא נינהו [מן התורה הם] טמאים, דכתיב [שכן נאמר] בטומאת השרצים: "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא, לד)! אלא מדובר במשקין הבאין, שטומאתם באה, מחמת ידים טמאות, שהם מדברי סופרים, וטומאה זו גזירה היא שגזרו בהם משום משקין הבאין מחמת שרץ.

בין הגזירות שנמנו, נמנתה הגזירה של הכלים שנטמאו במשקין. ושואלים: כלים דאיטמאו [שנטמאו] במשקין דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר] כי נטמאו במשקין של זב, כלומר, אחת מן ההפרשות הנוזליות הבאות מן הזב (רוק, מי רגלים וכו') — והלא דאורייתא נינהו [מן התורה הם] טמאים! דכתיב [שכן נאמר]: "וכי ירק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ח). ודרשו: מה שביד טהור טמאתי לך. שלא רק האדם שנגעו בו נוזלי הזב נטמא, אלא גם חפצים המצויים בידו! אלא כאן במשקין הבאין, שנטמאו מחמת שרץ, שלפי דין התורה אין הם מטמאים כלים, וגזירה היא שגזרו חכמים משום דמיונם למשקין של הזב.

ב בין הדברים שנמנו במשנה כאלה שגזרו עליהם תלמידי שמאי והלל, היו גם הידים של כל אדם שלא נטהר לשם טהרת תרומה, ונגע בה שטמאוה. ושואלים: ועל הידים האם תלמידי שמאי והלל גזור [גזרו] עליהם טומאה? הלא גזירה זו שמאי והלל עצמם גזור [גזרו] עליהם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים, שאדמת חוץ לארץ מטמאה, וכן גזרו טומאה על כלי זכוכית אף שאינם כלולים בתורה בין הדברים המקבלים טומאה. שמעון בן שטח תיקן את סגנון הכתובה לאשה, וכן גזר טומאה מיוחדת על כלי מתכות. שמאי והלל גזרו טומאה על הידים!

וכי תימא [ואם תאמר] שהכוונה בברייתא זו הינה שמאי וסיעתו והלל וסיעתו, והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: על שמנה עשר דבר גזרו בו ביום, ובשמנה עשר דבר נחלקו קודם, ושמונה עשרה מחלוקות היו רק בין תלמידי הלל ושמאי, ואילו הלל ושמאי עצמם לא נחלקו אלא בשלשה מקומות. שאמר רב הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל ותו לא [ולא עוד]. וכי תימא [ואם תאמר] כי אתו אינהו גזור [באו הם, הלל ושמאי, וגזרו] על הידיים לתלות, שהדברים שנטמאו בידיים יהיו טמאים, אבל לא לענין שיצטרכו לשרוף אותם כאלה שנטמאו בטומאה ודאית, אלא להשאירם תלויים ועומדים עד שייטמאו או יתקלקלו מעצמם. ואתו תלמידייהו [ובאו תלמידיהם] וגזרו לשרוף. והאמר [והרי אמר] החכם אילפא: ידים תחלת גזירתן היתה לשריפה בלא פקפוק! אלא יש להסביר כי אתו אינהו גזור [באו הם וגזרו] ולא קבלו מינייהו [מהם] העם גזירה זו, ואתו תלמידייהו [ובאו תלמידיהם] וגזרו וקבלו מינייהו [מהם].

ועוד שואלים: ואכתי [ועדיין] לא ברור הדבר, שהרי גזירת ידיים שלמה המלך גזר! שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה תקנת העירובין ותקנת נטילת ידים לטהר את הידיים מטומאתן, יצתה בת קול ואמרה בשבחו: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" (משלי כג, טו), וכן: "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר" (משלי כז, יא)! ומתרצים: אתא [בא]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

כיון דהך גזור ברישא - הא תו, גזירה דידים הבאות מחמת ספר, למה לי? והא בין כך הן פוסלות את התרומה ^[1].

אלא ודאי, הך דידים הבאות מחמת ספר גזור ברישא ^[2]. והדר גזור בכולהו ידים שאינן נטולות, שיפסלו את התרומה.

עוד שנינו במתניתין: וטבול יום פוסל את התרומה.

ומקשינן: והא טבול יום, מדאורייתא הוא אסור בתרומה ופוסל אותה, ולאו מגזירת י"ח דבר הוא. דהא כתיב "נפש אשר תגע בו [באחד מן הטומאות], וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים, כי לחמו הוא" ^[3]. ומוקמינן להאי קרא בתרומה. הרי להדיא שאינו נטהר לתרומה לאחר שטבל, אלא עד שיעריב שמשו. ואמאי קתני ליה בכלל דברים הפוסלים משום גזירה.

ומשנינן: סמי [הסר] מכאן טבול יום, ולא תמנה אותו במנין י"ח דבר.

עוד שנינו: והאוכלין שנטמאו במשקין פוסלים את התרומה.

והוינן בה: במשקין טמאין - דמאי, מה היתה טומאת המשקין שמהם נטמאו האוכלין? אילימא במשקין הבאין [שנטמאו] מחמת שרץ, שהם ראשונים לטומאה, הרי טמאים מדאורייתא נינהו! ^[4]

דהא כתיב גבי מגע שרץ "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי - יטמא". וכיון שהמשקין ראשונים לטומאה, הרי הם עושים את האוכלין לשניים. וכיון שכן, מדאורייתא פוסלים אוכלים אלו את התרומה. שהרי שני עושה שלישי בתרומה.

[ואף על גב שהפסוק הזה עוסק במשקין שנטמאו מאויר כלי חרס, לאחר שנטמא הכלי בשרץ, ולא במשקין שנטמאו משרץ עצמו. ואם כן, המשקין הללו אינם אלא שניים, והאוכל הנוגע בהם הוא שלישי, ושלישי הרי אינו פוסל את התרומה - מכל מקום, ניתן ללמוד מטומאה זו בקל וחומר למשקין שנגעו בשרץ עצמו, את עצם טומאתן. וכיון שנטמאו באב הטומאה, הרי הם ראשונים לטומאה, ופוסלים את התרומה מן התורה]. ^[5]

ומסקינן: אלא, משנתנו מדברת במשקין הבאין מחמת ידים. שנגעו בהם בידים שאינן נטולות. ומדאורייתא הרי הם טהורים. ועשאום חכמים כראשונים לטומאה - גזירה משום משקין הבאים מחמת נגיעה בשרץ, שהם ראשונים מדאורייתא.

והוא הדין אם נגעו המשקין בכל הדברים הפוסלים את התרומה מגזירת י"ח דבר, שנעשים המשקים "תחלה" לטומאה, כדין ראשונים לטומאה ^[6].

[ודוקא במשקין גזרו כן, משום שהם מסוגלים בקלות לקבל טומאה, שהרי אינן צריכים שום תיקון והכשר לקבלת טומאה. אבל אוכלין שצריכים הכשר מים לפני שיקבלו טומאה - לא גזרו בהם].

עוד שנינו: והכלים שנטמאו במשקין, פוסלים את התרומה.

והוינן בה: כלים דאיטמאו במשקין טמאין - דמאי, איירי?

אילימא שנטמאו הכלים בנגיעה במשקין דזב, כגון זובו ומי רגליו - הרי משקין אלו אב הטומאה מדאורייתא נינהו. דהא כתיב "וכי ירוק הזב בטהור, וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב".

והכי קאמר רחמנא: אפילו אם לא נגע הטהור ברוק, אלא ירק הזב על מה שביד הטהור, והטהור נושא את הרוק - טימאתי לך אותו ואת בגדיו מחמת טומאת משא.

וכיון דאשכחן דמטמאין משקין דזב אדם וכלים [דהיינו "בגדיו"], אלמא משקין דזב - אב הטומאה הם. שהרי אין אדם וכלים נטמאים אלא מאב הטומאה בלבד.

ואם כן, אם נגעו המשקים של הזב, שהם, כאמור, אב הטומאה, בכלים, נעשו הכלים ראשון לטומאה. והאוכלין הנוגעין בהם נעשים שניים. ופוסלים במגען את התרומה מדאורייתא. ואמאי תני להו בכלל י"ח דבר!?

ומסקינן: אלא, מיירי מתניתין בכלים שנגעו במשקין הבאים [שנטמאו] מחמת שרץ. ^[7] שאז המשקין הם ראשונים לטומאה, ואין ראשון מטמא מדאורייתא אדם וכלים. וגזרו חכמים על כלים אלו טומאה - גזירה משום כלים שנטמאו במשקין דזב, שהם מטמאין את הכלים מדאורייתא. ^[8]

ומקשינן: וכי גזירת ידים - תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור, כדאיתא במתניתין ד"רבו שם בית שמאי על בית הלל"? והלא שמאי והלל עצמם גזור כן.

דתניא: יוסי בן יועזר איש צרידה, ויוסי בן יועזר איש ירושלים, גזרו טומאה על ארץ העמים שתטמא כטומאת מת, משום ספק קברות שבה. כי אף קבר נכרי מטמא בטומאת מת [לחכמים אף באוהל, ולרבי שמעון רק במגע ובמשא].

וכן, הם גזרו על כלי זכוכית שיקבלו טומאה, אף שלא נמנו בתורה עם הכלים המקבלים טומאה.

שמעון בן שטח תיקן שיכתוב בכתובה לאשה, "כל נכסי אחראין לכתובתה". כי בתחלה היה מייחד לה נכסים מסוימים לכתובתה. וכשהיה כועס עליה, היה אומר לה: טלי כתובתך וצאי! לכך תיקן שלא ייחד לה נכסים, אלא ישעבד כל נכסיו לכך.

וכן גזר שמעון בן שטח, טומאה על כלי מתכות. ולקמן מפרש לה.

שמאי והלל גזרו טומאה על הידים.

קתני מיהת, דשמאי והלל עצמם גזרו כן, ולא תלמידיהם.

וכי תימא לתרץ, דהא דקתני בברייתא שמאי והלל, הכוונה היא לשמאי וסיעתו והלל וסיעתו, והם עצמם היו עם תלמידיהם במחלוקת של י"ח דבר, ומשום כן קתני במתניתין "בית שמאי ובית הלל".

הא ליכא למימר הכי.

דהאמר רב יהודה אמר שמואל: י"ח דבר גזרו באותו יום. ובאותם י"ח דברים נחלקו בית שמאי ובית הלל. אלא שרבו בית שמאי על בית הלל ונפסקה הלכה כמותם. ואם כן, ליכא למימר דהלל ושמאי היו שם. דאילו הלל ושמאי לא נחלקו אלא בג' מקומות בלבד.

דהאמר רב הונא: בג' מקומות נחלקו הלל ושמאי, ותו לא.

וכי תימא לתרץ, דאתו אינהו [שמאי והלל] וגזור על הידים שאינן נטולות, שיש לתלות את התרומה שנגעו בה. כלומר, שנפסלת לאכילה, אבל אין שורפין אותה כדין תרומה טמאה מדאורייתא. ואחר כך אתו תלמידייהו ותקנו שיטמאוה הידים לגמרי כעין טומאה דאורייתא, וגזרו לשרוף אותה ^[9]

הא ליכא למימר הכי.

דהאמר אילפא: ידים - תחלת גזירתן לשריפה! שמעיקרא כבר תקנו שהתרומה הנוגעת בהם, שיהיה דינה כדין תרומה טמאה לגמרי.

ומשנינן: אלא, אתו אינהו [שמאי והלל] וגזור על הידים, ולא קבלו מינייהו [שלא נתקבלה הגזירה בציבור]. והדר אתו תלמידייהו וגזרו כן, וקבלו מינייהו.

ותו מקשינן: ואכתי, לא בית שמאי ובית הלל גזרו על הידים, אלא שלמה המלך גזר כן. כדכתיב "ואזן וחקר". ודרשינן, שעשה אזנים לתורה. ככלי שנוטלים אותו באזניו ואין נוגעין בו. כלומר, שעשה סייג והרחקה לעבירה.

ועירובין הם סייג להוצאת שבת. שלא יוציא מרשות היחיד לרשות היחיד בלא עירוב, כדי שלא יבוא להוציא לרשות הרבים. ונטילת ידים היא סייג לטומאה.

דהא אמר רבי יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה, עירובין ונטילת ^[10] ידים, יצתה בת קול ואמרה: [משלי כג] "בני, אם חכם לבך - ישמח לבי גם אני". ^[11]

ולפי שיש המזלזלין בנטילת ידים, אמרה בת קול: "חכם בני ושמח לבי, ואשיבה חורפי דבר" [מהרש"א].

הערות

^[1] ואם תאמר, ואכתי איכא נפקא מינה מאידך גזירה, דאף אם נגע בספר לאחר נטילה ולא הסיח דעתו, אפילו הכי ידיו טמאות משום רבי פרנך. ויש לומר, דמשום הא לא היו גוזרים. דלא שכיחא שיגע בספר מיד אחר נטילה. אבל למאי דמסיק, דידים מחמת ספר גזור ברישא, גזרו בכל גוונא. ואף אי נגע בהם לאחר נטילה. תוספות. ומדבריהם נראה דדין רבי פרנך שייך אף בידים נטולות. אבל הרמב"ן כתב, דבידים נטולות לא הוי גזרינן. משום דמותר ליגע בהם בספר תורה. וכל דין רבי פרנך הוא רק בידים מסואבות. אך הקשה לפי זה, דאם כן לאחר גזירת ידים, תו ליכא שום נפקא מינה מהא דספרים מטמאים את הידים, דהרי בין כך טמאות. ואם כן, לענין מה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במסכת ידים, איזה ספר מטמא את הידים. ותירץ, דמשום נטולות בלבד שנגעו בספר לא הוי גזרינן. אבל מאחר דגזרו תחלה בידיים הבאות מחמת ספר, כבר גזרו בכל הידים ולא חילקו בזה.

^[2] ויעויין בביאור הלכה סימן קס"ה, שדן בנוגע בתוך הסעודה בספר תורה, אם צריך ליטול שוב ידיו. והביא שם דעת החיי אדם שהצריך נטילה, שהרי הספר מטמא את הידים. וכתב, דאין דבריו מוכרחים. דאפשר דרק בתרומה גזרו. אבל לא גזרו בזה אף בחולין משום סרך תרומה, כמו דגזרו בסתם ידים. ואף בתרומה עצמה, הא תליא בפלוגתת הראשונים שהובאה לעיל [בהערה 1], אי אף בידים נטולות איכא לגזירת רבי פרנך. ויעויין בחזון איש, ידים סימן ז', שדן בזה.

^[3] פסוק זה עוסק באיסור אכילת תרומה לטבול יום, ולא לענין שפוסל את התרומה. אלא שביבמות עה א מייתי קרא אף להא דפוסל. דכתיב לגבי כלי שנטמא: "במים יובא וטמא עד הערב וטהר". והיינו דכל שלא העריב שמשו, פוסל הכלי את התרומה, אף לאחר שהוטבל. רש "י.

^[4] ולרבי עקיבא פריך, דאית ליה דטומאת משקין לטמא אחרים היא מדאורייתא. תוספות. והרשב"א כתב, דאף למאן דאמר דטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן היא, פריך שפיר. דטומאה זו אינה מי"ח דבר, אלא מתקנת נביאים היא. כדכתיב בחגי ב יב. וקרי לה הכא דאורייתא, משום דכעין דאורייתא היא.

^[5] וקשיא, נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ולא יהיו אלא שניים, ולא יטמאו אוכלין דחולין לפסול את התרומה. ויש לומר, דאין דבר הנוגע בשרץ שלא יהיה ראשון. תוספות. ורש"י כתב דמוכרח כן, מהא דקיימא לן דשלישי עושה רביעי בקדש מדאורייתא. ולא משכחת לה אלא במשקין שנטמאו משרץ, ועושין את האוכל הנוגע בהם לשני, והוא עושה אחרים לשלישיים, ושוב חוזר המשקה השלישי ועושה את בשר הקודש רביעי. דמזה מוכרח דהמשקה שנגע בשרץ נעשה ראשון. דהא ליכא לאוקמא באוכל שנגע בשרץ שמטמא אוכל אחר, דהרי אין אוכל מטמא אוכל או משקה מטמא משקה. דאין טומאה עושה כיוצא בו. אלא או אוכל מטמא משקה, או משקה מטמא אוכל. והפני יהושע תמה על דבריו. דהא אין מקרא מפורש דרביעי פסול בקודש. אלא מקל וחומר ילפינן לה. ואפשר דאין הכי נמי, דלא משכחת רביעי בקודש. ויעויין שם במה שתירץ בזה.

^[6] תוספות. ועוד מצינו למימר דהך גזירה דכל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה, גזירה קדמונית היא ולא מי"ח דבר. אבל זה נאמר רק בפוסלין את התרומה מדאורייתא. ובגזירת י"ח דבר נתחדש דאף פוסלין דרבנן עושין את המשקין לראשון לטומאה. פני יהושע.

^[7] והוא הדין דהוי מצי למימר שנטמאו הכלים ממשקין הבאים מחמת ידים. אלא לרבותא נקט "הבאים מחמת שרץ". לאשמועינן, דאף אלו אין מטמאין כלי אלא מדרבנן. תוספות. וכבר נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בפרק ז' מאבות הטומאות הלכה ב'. דהרמב"ם כתב: אין לך ולד טומאה שמטמא כלים אלא משקין טמאין בלבד. וטומאה זו מדבריהם. והוא שיהיו אותן המשקין טמאין מחמת אב מאבות הטומאות, בין של תורה ובין של דבריהם ! והראב"ד השיג עליו: אפילו במשקין הבאין מחמת ידים גזרו שיטמאו את הכלים ! ואף להרמב"ם לא בעינן שיטמאו המשקין דוקא מאב הטומאה, בשביל שיטמאו כלים. שהרי להדיא כתב שם בהלכה ה', שאף אם נטמאו מראשון או משני לטומאה הרי הם מטמאין כלים. אלא דביסוד הדין דמשקין נעשין תחלה נאמר, דלא יעכב במשקין סדר קבלת טומאה דראשון ושני. אלא לעולם יחשב כאילו קבלו המשקין את הטומאה מאב הטומאה עצמו. ולכך, כל ששורש הטומאה בא מאב הטומאה, מטמאין המשקין כלים, אף אם נטמאו משני. אבל היכא שנטמאו מידים וכדומה, הרי אין כאן אב הטומאה שנוכל לומר שממנו נמשכת הטומאה למשקין. ולכך, אף דנעשים תחילה, אינם מטמאים כלים. חידושי רבי אריה לייב מלין.

^[8] וצריך עיון, דבאוכלין שנטמאו ממשקין, נמי לגזור מהאי טעמא. ולמה איצטריך למיגזר בהו משום משקין הבאין מחמת שרץ. תוספות יום טוב. וגם קשה, דלפי הטעם הכא, למה לא יהיו האוכלין הנוגעים בהם ראשונים לטומאה, כמו אוכלין הנוגעין במשקין דזב? ויטמאו את התרומה לעשותה שניה שתטמא תרומה שלישית. ואמאי קתני ד"פוסלין" את התרומה בלבד. צל"ח.

^[9] ודין תרומה טמאה בשריפה הוא מדרבנן, כי היכי דלא ליתי בה לידי תקלה. רש"י, לקמן כה א. ותוספות שם כתבו, דמדרבנן הריהי בשריפה מן התורה. אי נמי, מדאורייתא היא בשריפה, משום דאף תרומה איקרי "קדש". אכן צריך עיון, לרש"י דכתב לקמן טז א, דאין תרומה נשרפת על טומאה דרבנן, מלבד היכא דגזרו בה משום ספק טומאה דאורייתא דאית בה. וכן הקשה המקדש דוד לשיטתו, מהא דמוכח מדבריו בפסחים יד ב דתרומה שנטמאה בכלים שנטמאו במשקין, דטומאתן מדרבנן, ונשרפת. ותירץ, דטעמא דאינה נשרפת בטומאה דרבנן, היינו משום הפסד תרומה. ואף דבין כך אינה עומדת לאכילה חיישינן דלמא יבוא אליהו ויבטל הגזירה, ותחזור התרומה להיתרה. שהרי בית דין מבטל דברי בית דין חבירו אם גדול הוא הימנו בחכמה ובמנין. אבל בגזירות י"ח דבר, איתא בעבודה זרה לו א, שאפילו יבוא אליהו ובית דינו ויבטלון, אין שומעין להם. וכיון דלעולם לא תחזור התרומה להיתרה, שפיר נשרפת, ואין בזה הפסד תרומה.

^[10] ובעירובין לא גריס "נטילת" ידים. אלא "גזר על הידים". וכן מוכרח מגופא דסוגיין. דהרי מבואר לקמן, דשלמה גזר טומאת ידים לקודש ולא לתרומה. ובקודש לא סגי בנטילה אלא טעון טבילת ידים. מהרש"א.

^[11] והקשו תוספות בעירובין כד ב, למה נקט הני תרי בדוקא. והא גזר נמי על השניות. ויש ליישב, דודאי הרבה גזירות הוו קודם שלמה המלך. אלא דהחידוש באלו הוא, דלא אסר בלבד אלא עשה בהם תיקון. שאסר הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד, ותיקן לשם כך עירוב להתירה. וכן גזר טומאה על הידים, ותיקן להם נטילה להוציאן מטומאתן. חתם סופר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

once they decreed that first, why do I need that decree of impurity on hands that touch a sacred scroll as well? Once the Sages decreed impurity on hands in general, there is no longer a necessity to decree impurity on hands that touched a Torah scroll, as hands are impure in any case. Rather, certainly the Sages decreed impurity on this, hands that touched a Torah scroll, first. And then they decreed impurity on all hands.

Among the decrees listed in the mishna, there is the decree that contact with one who immersed himself during the day disqualifies teruma. The Gemara asks: One who immersed himself during the day transmits impurity by Torah law, as it is written: “One who touches it remains impure until evening. He should not eat of the consecrated items and he must wash his flesh with water. And the sun sets and it is purified. Afterward, he may eat from the teruma, for it is his bread” (Leviticus 22:6–7). Consequently, until sunset he is prohibited by Torah law from touching consecrated items, and the same is true for teruma. The Gemara answers: Delete from here, from the list of decrees in the mishna, one who immersed himself during the day.

And among the decrees that were listed, there is also the decree concerning the impurity of the foods that became impure through contact with liquids. The Gemara asks: With liquids that became impure due to contact with what source of impurity? If you say that the mishna is referring to liquids that come to be impure due to contact with a creeping animal, they are impure by Torah law, as it is written with regard to the impurity of creeping animals: “And every liquid that is drunk in any vessel, will be impure” (Leviticus 11:34). Rather, the mishna is referring to liquids that come to be impure due to contact with impure hands. The Sages issued this decree due to liquids that come to be impure through contact with a creeping animal.

And among the decrees that were listed, there is also the decree concerning the vessels that became impure through contact with liquids. The Gemara asks: Vessels that became impure due to contact with liquids that became impure due to contact with what source of impurity? If you say that they become impure due to contact with liquids secreted by a zav, e.g., spittle, urine, etc., they are impure by Torah law, as it is written: “And if a zav spits on a pure person and he should wash his clothes and wash in water and he is impure until the evening” (Leviticus 15:8). The Sages interpreted homiletically: Whatever is in the hand of the pure person I made impure for you. Not only did the person who came into contact with the liquids of the zav become impure, but the objects in his hand did as well. Rather, here it is referring to liquids that come to be impure due to contact with a creeping animal, which by Torah law do not transmit impurity to vessels. And the Sages issued a decree with regard to those liquids due to their similarity to the liquids of a zav.

Among the list of items in the mishna with regard to which the disciples of Shammai and Hillel instituted decrees, were the hands of any person who did not purify himself for the sake of purity of teruma. If he came into contact with teruma, the Sages decreed it impure. The Gemara asks: And with regard to hands, was it the disciples of Shammai and Hillel who issued the decree of impurity? Shammai and Hillel themselves issued the decree. As it was taught in a baraita: Yosei ben Yo’ezer of Tzereida and Yosei ben Yoḥanan of Jerusalem decreed impurity on the land of the nations, that the land outside Eretz Yisrael transmits impurity; and they decreed impurity on glass vessels, even though glass is not listed in the Torah among the vessels that can become impure. Shimon ben Shataḥ instituted the formula of a woman’s marriage contract and also decreed special impurity on metal vessels. Shammai and Hillel decreed impurity on the hands.

And if you say that the baraita is referring to Shammai and his faction and Hillel and his faction, didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: With regard to eighteen matters they issued decrees that day, and with regard to those eighteen matters they disagreed prior to that? The eighteen disputes were only between the disciples of Shammai and Hillel, whereas Hillel and Shammai themselves argued only in three places. Clearly, they were neither party to the disputes nor the decrees. As Rav Huna said: Shammai and Hillel disagreed in only three places and no more. And if you say that Hillel and Shammai came and decreed that teruma that came into contact with hands would be in abeyance, and their students came and decreed to burn teruma that came into contact with hands, then the following difficulty arises. Didn’t Ilfa, one of the Sages, say: With regard to hands, from the beginning their decree was that teruma that comes into contact with them is to be burned? According to Ilfa, there is no uncertainty. Teruma that came into contact with definite impurity is burned. Teruma that is in abeyance may not be destroyed. One must wait until it becomes definitely impure or decomposes on its own. Rather, the explanation is that they came and issued a decree and the people did not accept the decree from them, and their disciples came and issued a decree and they accepted it from them.

The Gemara asks further: Still, the matter is not clear, as the decree of hands was issued by King Solomon. As Rav Yehuda said that Shmuel said: At the time that Solomon instituted the ordinances of eiruv and of washing hands to purify them from their impurity, a Divine Voice emerged and said in his praise: “My son, if your heart is wise my heart will be glad, even mine” (Proverbs 23:15), and so too: “My son, be wise and make my heart glad, that I may respond to those who taunt me” (Proverbs 27: 11). The Gemara responds: Came

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן אילימא במשקין הבאין מחמת שרץ מן התורה הוא. ק"ל והא טומאת אוכלין ומשקין לטמא אחרים לאו דאוריית' כדאי' בפסחים וי"ל ההוא [לאו] מי"ח דבר הוא אלא מימות נביאים אחרונים הוא דכתיב הן ישא איש בשר קודש ונגע בכנפו אל הנזיד ואל היין ואל השמן היקדש ומעלות דרביעי בקודש ושלישי בתרומה דהוו מימות הראשונים לא משכחת להו אלא בהדי משקין טמאין והא דקאמר' דאוריי' הוא אליבא דמ"ד אפי' לטמא אחרים דאורייתא א"נ ה"ק עיקר טומאה דאורייתא שהרי שניים הן וכשמטמאין אחרים כבר נגזר שאם אין אתה אומר כן אף האוכלין עצמן מי"ח דבר הן:

אלימא במשקן הזב דאורייתא הוא. בדין הוא דהו"ל לאקשויי א"ה טמויי' נמי ליטמי, דמשקה דזב אב הטומאה הוא והכלים ראשון ומטמא את התרומה אלא איידי דאקשה לעיל דאוריי' הוא אקשי נמי הכי:

אלא במשקין הבאין מחמת שרץ. פי' אפי' במשקין הבאין מחמת שרץ מי"ח דבר אבל משקין הבאים מחמת ידים מטמאין כלים כדאמרי' פ' שלשה שאכלו שמא יטמאו משקין שבידו ויחזרו ויטמאו את הכוס. תדע דהא שנטמאו במשקין בחד גונא קתני , לאוכלין וכלים, כן נ"ל:

אילימא במשקין הבאין מחמת שרץ דאורייתא היא. אף על גב דפלוגתא היא בפסחים (טו, ב) טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא או דרבנן. איכא למימר דהכא נקט לה אליבא דמאן דאמר התם דאורייתא, ונקיט לה בדרך הניחא למאן דאמר דרבנן אלא למאן דאמר דאורייתא מאי איכא למימר, כנהוג בהרבה מקומות בתלמוד. עוד יש לפרש דההיא אפילו למ"ד לאו דאורייתא תקנת הנביאים היתה דכתיב (חגי ב, יב) הן ישא איש בשר קדש וגו', ולא משכחת לה מעלות דרביעי בקדש ושלישי בתרומה אלא על ידי משקין טמאין כדאיתא התם (יז, א), ולפיכך קרי ליה הכא דאורייתא כאילו היא דאורייתא ולא מגזירת שמונה עשר דבר.

אילימא במשקה הזב דאורייתא הוא. איידי דאקשינן לעיל דאורייתא היא נקט לה נמי הכא, ואפשר היה לאקשויי ההיא טמויי נמי מיטמו.

הא דאמרינן: שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשר נחלקו. מדברי רש"י ז"ל נראה שבאותן שגזרו בהן הוא שנחלקו תחילה, אלא שרבו בית שמאי על בית הלל וגזרו בהם ולמחר חזרו בהם בית הלל והושוו להן והודו למנינן. ויש מפרשים שבשמונה עשר גזרו ובשמונה עשר אחרות נחלקו בו ביום ולמחר הושוו. ולפי דבריהם לא גרסינן הכא והתניא הושוו בו ביום נחלקו ולמחר הושוו, דלפי גירסא זו לא היו אלא שמונה עשר דבר בלבד ובהם נחלקו ובהם הושוו, אלא הכי גרסינן שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשר נחלקו ובשמונה עשר הושוו. ושמונה עשר שגזרו הם שמפורשים והולכים בשמועתנו, ושמונה עשר שהושוו הרי שמונה יציאות והכנסות דריש פירקא דעני ודבעל הבית, תשעה ספר, עשרה מרחץ, י"א בורסקי, י"ב לאכול, י"ג לדין, י"ד חייט, ט"ו לבלר, ט"ז מפלה כליו, י"ז קורא, י"ח לא יאכל הזב, ושמונה עשר נחלקו אלו שבסוף המשנה והם, דיו, סממנין, כרשינין, אונין, צמר, חיה, עופות, דגים, מוכרין, טוענין, מגביהין, עורות, כלים, הרי י"ג, והחמשה הנשארים הם המוזכרים בברייתא לא ימכרנו, לא ישאילנו, לא ילונו, לא ימשכננו, ולא יתן לו אגרות, הרי חמשה.

חכמים גזרו טומאה על ארץ העמים מחשש קברות שבהם ר"ל מחשש מגע ודין טומאתה על גושה לשרוף אם נגע בה ועל אוירה כגון שהכניס בה ראשו ורובו לתלות וכבר ביארנוה בחגיגה ובע"ז:

יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית נ"ל דל"ג הכא כלי זכוכית דהא אמרי' לקמן שמנים שנת עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית ואם איתא כדמקשה תלמודא על העמים ומתרץ ליקש' נמי על כלי זכוכית אלא ודאי ל"ג כלי זכוכית בתרווייהו

בד"ה כיון דהך כו' ומיהו השתא דגזור ידים מחמת כו' שלא חלקו עכ"ל הוצרכו לזה דאל"כ הך ברייתא דמתני' בתר דתקנו י"ח דברים דבכללן גזרו על סתם ידים לא אשמעינן מידי אי לאו דגזירת ידים דמחמת ספר לא חלקו בו דאפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליה ודו"ק:

בד"ה ואילו שמאי וכו' אבל הכא דכל היום נחלקו ולא הושוו עד למחר כו' עכ"ל והא דקאמר תלמודא דנחלקו ולא הושוו עד למחר אימא דנחלקו ואח"כ הושוו באותו יום כמו בבוצר לגת כו' ולהכי לא מנו להו בהדי ג' דברים די"ל דנחלקו בי"ח דקאמר שמואל לא משמע ליה דהושוו באותו יום אלא עד למחר ואין להקשות דאכתי בבוצר לגת דמסיק לקמן נמי כי הכא דאתו אינהו וגזור ולא קבלו מינייהו אתו תלמידייהו כו' אמאי לא קאמר ביה הלל וסיעתו ושמאי וסיעתו דהתם ליכא למפרך דהא לא נחלקו אלא בג' מקומות דאיכא למימר כדמשני לקמן הא קא שתיק ליה הלל לשמאי די"ל כיון דבוצר לגת מכלל י"ח דברים הוא ע"כ דלא היה שמאי והלל עצמן בו ביום שגזרו נמי תלמידייהו בבוצר לגת כו' וק"ל:

בא"ד ואע"ג דקצת משמע שהיו שמאי כו' דהא כי היכי כו' אותו היום היה הלל כפוף כו' ה"נ קתני בתוספתא דשבת גבי י"ח דברים כו' עכ"ל לכאורה דר"ל כי היכי דקתני בבוצר כו' היה הלל כפוף כו' כך קתני גבי י"ח דברים הלל היה כפוף כו' וא"א לומר כן דא"כ לא ה"ל למתלי י"ח דבר בבוצר לגת ועוד מה תירצו בזה דצ"ל ב' מעשים היו מ"מ ע"כ היו שמאי והלל בי"ח דבר שהרי קתני בתוספתא גבי י"ח דבר שהיה הלל כפוף כו' ועוד שראיתי שם בתוספתא ולא קתני שם גבי י"ח דבר שהיה הלל כפוף כו' אלא דהך מלתא קתני שם כמו בבוצר לגת והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו את העגל וכן נ"ל להגיה הכא בתוס' דכצ"ל כי היכי דקתני גבי בוצר כו' הלל היה כפוף ויושב לפני שמאי והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו את העגל ה"נ קתני בתוספתא כו' כצ"ל ור"ל דהיה קשה לישראל כיום כו' קתני נמי בתוספתא גבי י"ח דבר כדקתני לקמן גבי בוצר לגת כו' ומשמע דמעשה א' היה וא"כ ע"כ דהיו שמאי והלל עצמן גבי י"ח דבר שהיה הלל כפוף כו' דלכך היה קשה לישראל כפירש"י לקמן וע"ז תירצו דצ"ל דב' מעשים היו ובב' הימים האלו היה קשה לישראל כו' וגבי י"ח דבר לא היה קשה לישראל משום שהיה הלל כפוף כו' כפירש"י לקמן גבי בוצר לגת כו' שהרי לא היו שמאי והלל עצמן שם אלא שהיה קשה לישראל כו' משום מחלוקת תלמידיהם בו ביום בי"ח דבר עד שהושוו למחר וק"ל:

גמרא שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים כו' בפ' עושין פסין ל"ג נטילה אלא עירובין וידים כו' והוא יותר נכון למאי דמסיק שלמה גזר לקדשים כו' ולא סגי בנטילת ידים לקדשים אלא טבילה כדתנן פרק אין דורשין נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקודש מטבילין כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה דכתיב וכל משקה כו' והני שניים נינהו שהכלי היה ראשון והם שניים כו' עכ"ל ולמאי דמוקי במשקין הבאים מחמת ידים וגזירה כו' ה"ה דה"מ לאוקמא בהכי משקין הבאים מחמת אויר כלי חרס וגזירה משום הבאים מחמת שרץ והוי ניחא טפי דגזרו בהו דמשקין הבאין מחמת שרץ ממשקין הבאין מחמת אויר כלי חרס קאתי מק"ו אלא דקושטא קאמר ולרבותא דאף במשקין הבאים מחמת ידים גזרו ביה כמ"ש התוס' דהיינו הך גזירה דכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה ודו"ק:

בד"ה אלא בבאין מחמת שרץ כו' משום משקה זב וזבה שהן אב כו' עכ"ל ואע"ג דכלי שנגע במשקה דזב וזבה הוי ראשון סגי להו למגזר בכלי שנגע במשקה הבא מחמת שרץ דליהוי מיהת שני ודו"ק:

יצתה בת קול ואמרה חכם בני וגו'. ובריש פ"ק דברכות מייתי נמי הני קראי על כלאב בן דוד שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה ושם פירשנו דדוד אמר כן ע"ש אבל הכא ליכא לפרושי הכי אלא ב"ק אמרה בשם הקב"ה על שלמה על שתקן עירובין דהיינו בני אם חכם לבך לעשות גדר לאיסור הוצאה בשבת ישמח לבי גם אני שיתקיים מצות שבת באיסור הוצאה דאורייתא ובענין נעילת ידים אמר חכם בני ישמח לבי על תיקון נט"י שהוא גדר לסרך תרומה ולפי שיש המזלזלין בנט"י במ"ש בכמה דוכתי ע"כ אמר ואשיבה חורפי דבר:

האוחז ספר תורה ערום. מפורש במס' מגילה ספ"ד ע"ש:

בגמ' והדר גזוד בכולהו ידים וטבול יום וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ובא השמש וטהר וכו' ואפי' לנגיעה אשכחן קרא התם כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר והאי נגיעה היא ובעינן הערב שמש וכו' דהאי כלי לאו בר אכילה הוא ומיהו טמויי לא מטמאינן וכו' כצ"ל ופסוק זה הוא בפ' שמיני וע"כ לענין נגיעת תרומה איירי דהא בכלי לא שייך אכילה ומדכתיב לאחר הערב שמש וטהר מכלל דקודם הערב שמש אינו טהור גמור ולמאי נפקא מינה אלא לענין שאם נוגעת הכלי בתרומה נפסלה התרומה אבל מקרא דובא השמש וטהר אינו מוכרח דאיירי בפסול תרומה בנגיעתו דדילמא הא דקאמר קרא וטהר דמשמע דעד השתא אינו טהור לגמרי היינו שאדם אוכל בתרומה קודם הערב שמש דההוא קרא באדם שהוא טבול יום ומיהו טמויי לא מטמאינן פי' והא דטבול יום פוסל את התרומה בנגיעתו ולא מטמאה לגמרי משום דהא לאו טמא אקרי טבול יום אלא מדכתיב ובא השמש וטהר משמע דעד השתא לא הוי טהור גמור אבל מ"מ לא אקרי טמא ואע"ג דגבי כלי כתיב וטמא עד הערב וטהר וא"כ קראו הכתוב טמא כיון דגבי אדם שהוא טבול יום לא כתיב טמא לא עדיפי כלים מאדם והאי טמא דכתיב גבי כלי ודאי אתי לשום דרשה ודו"ק:

ד"ה אלא בבאין וכו' דלאו אב הטומאה הן והכלי אינו מקבל וכו' כצ"ל:

ד"ה ובי"ח דבר וכו' כלומר אותם י"ח שגזרו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ואילו שמאי והלל לא נחלקו וכו' ואע"ג דקצת משמע וכו' דהא כי היכי דקתני גבי בוצר לגת וכו' ה"נ קתני וכו' גבי י"ח דברים מ"מ צ"ל דשני מעשים הוו כצ"ל ור"ל דלמה אמרי' רבוצר לגת הוי נמי מי"ח וגבי בוצר קתני שהיה הלל יושב כפוף לפני שמאי והאי לישנא קתני נמי בתוספתא גבי הי"ח דבר בכלל וא"כ מסתמא חדא מעשה היה והכפיפה דקתני גבי בוצר וקתני גבי י"ח בכלל היה הכל כפיפה אחת וא"כ דלא חשבינן ההיא דהבוצר בכלל הדברים שנחלקו הלל ושמאי עצמן משום דהלל שתק והיה יושב כפוף לפני שמאי ה"נ הי"ח דבר אע"ג שהלל ושמאי עצמן היו שם ונחלקו בהן כיון דשתיק הלל והיה יושב כפוף לפני שמאי להכי לא חשבי בהדי הנך דברים שנחלקו בהן הלל ושמאי עצמם מ"מ צריך לומר דב' מעשים היו וגבי ההוא דבוצר שתיק ליה הלל מיד ובו ביום שהוסיפו לגזור כל הי"ח לא היו שם הלל ושמאי עצמם כ"א ב"ה וב"ש ונחלקו בו ביום ולמחר הושוו א"נ יש לפרש דר"ל שני מעשים היו ר"ל ההוא מעשה דתוספתא וההוא מעשה דהכא דקאמר עלה רב יהודה אמר שמואל י"ח דבר גזרו ובי"ח נחלקו שני מעשים היו ובההוא מעשה גזר שמאי י"ח דבר והיה הלל כפוף לפניו אבל לא קבלו ממנו ובמעשה דהכא לא היו שמאי והלל עצמן אלא תלמידי בית שמאי ובית הלל ובו ביום נחלקו ולמחר הושוו ודו"ק:

רש"י בד"ה ובא השמש וטהר ומקמי הכי לא כו' ומיהו מטמויי לא מטמינן כו' כצ"ל. ונ"ב מה שפירש"י יותר ומיהו לא מיקרי טמא ר"ל הנוגע בו לא איקרי טמא ועוד שמעתי ליישב דקאי אפילו אטבול יום גופא וה"פ ומיהו לא איקרי טמא לבד אלא וטהר כתיב ביה משמע שאינו טמא אלא לפסול דאי לטומאה לגמרי מאי אהני וטהר כן שמעתי שמדרש הוא בת"כ. גליון:

בד"ה אלא בבאין וכו' הטומאה הן וכלי אינו כו' כצ"ל:

בד"ה דכתיב וכל וכו' את התרומה הא גמרינן כו' וכיון דמקבלי טומאה כו' כצ"ל:

גמרא [והאמר אילפא ידים תחלת גזירתן לשריפה. דברי הת"י בכאן תמוהים באין פתרון ונ"ל דמקומן לקמן (ט"ו ריש ע"ב) דפריך ג"כ והאמר אילפא כו' ידים הוא כו' הא מידי אחרינא לא ובס"ד צ"ל דעדיפא מיניה משני:

שם וכ"ת שמאי וסיעתו כו'. קשה דאם גם שמאי והלל עצמן היו בי"ח דבר א"כ מדוע לא קאמר אלא גזירת ידים הלא י"ח גזירות הוו וי"ל:

שם אלא אתי אינהו גזרו ולא קבלו מינייהו כו'. ק"ק דכיון דרבותיהם כבר גזרו עלייהו איך נחלקו אח"כ תלמידיהן אחריהם עליהם בזה] :

רש"י ד"ה ובא. וטהר השתא מכלל כו'. עיין מהרש"ל ומהר"ם ועי' (זבחים יז) תד"ה טבו"י:

[שם רד"ה על ארץ העמים. ולר"ש נמי כו' מטמאין הן במגע כו'. עמש"כ בפסחים ט' בדבריו בס"ד] :

בְּשָׁעָה שֶׁתִּיקֵן שְׁלֹמֹה עֵרוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה (משלי כג, טו) בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי (משלי כז, יא) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר. יש להקשות למה אמרה עליו פסוק זה אחר שתיקן גם נטילת ידים ולא אמרה כשתיקן ערובין בלבד? ונראה לי בס"ד כי בשעה שתיקן ערובין היה פתחון פה לאיש שוגה ופתי לחשוב שתיקן זאת להנאתו להקל מעליו משא הכבד הזה של איסור הוצאה והלכה מרשות לרשות ואין כונתו לשם שמים וגם אין רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בּוֹ בזה, אך אחר שתיקן נטילת ידים שהיא טרחה גדולה ועול כבד שיאסור לאדם לאכול בלא נטילת ידים ולפעמים קור גדול וקשה הרחיצה, גם לפעמים לא יזדמן לפניו מים ליטול, ומה לו להוסיף טרחה זו ומשא כבד עליו ועל העולם אלא ודאי רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בּוֹ וכל מעשיו לשם שמים, ואם כן ממילא ידעינן גם ענין עירובין רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בּוֹ ולא נתכון לשם פניה חס וחלילה! ולכך כיון שתיקן עירובין ונטילת ידים אז אמרה עליו פסוק זה אִם חָכַם לִבֶּךָ להשיג האמת מה שהוא רצון שמים יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי, כי הנה עתה חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי בתיקון נטילת ידים, וְאָשִׁיבָה רוֹדְפִי דָבָר בתיקון עירובין שלא יאמרו מלבך בדית תיקון זה להנאתך, ואמרה 'חֹרְפִי' כי כל המחרף בדברי חכמים כאלו מהרהר אחר השכינה.

גמ' דאמר רב הונא בג' מקומות נחלקו וכו'. עיין חגיגה דף טז ע"א תוס' ד"ה יוסי בן יועזר:

שם ונטילת ידים וכו'. רש"א מוחק ונטילת:

תוס' ד"ה ואילו וכו'. ובשאר י"ח דברים נחלקו ולמחר הושוו וכו' וכדאיתא כה"ג חולין דנ"ה ע"ב לא נחלקו לא עמד ר"מ במחלוקת:

גמרא שמאי והלל גזרו.
קשה דלמא שלמה גזר לסתם ידים לקודש, ושמאי והלל גזרו אף לידים הבאים מחמת ספר לקודש (וכמ"ש המהרש"א בתוס' ד"ה האוחז), ותלמידי שמאי והלל גזרו על שניהם לתרומה:

ובתו' כתבו דלא הו"מ לשנויי דשמאי והלל גזרו בידים הבאים מחמת ספר ולא בסתם ידים, (וזהו רק לפי הצד שצדדו לעיל ד"ה תנא אף דע"כ מקודם גזרו כן על ידים מחמת ספר, דאל"כ טפי להו טפי, דלאידך צד דמלשון אף משמע דבו ביום גזרו אף לידים מחמת ספר לא הקשו כלום דגזרו טומאה על הידים סתמא קתני דמשמע כל סתם ידים, אבל זהו אינו מספיק על קושיתינו כיון דסתם ידים לקודש כבר גזר שלמה במה שהוסיפו שמאי והלל לגזור אף בידים מחמת ספר ממילא כל ידים פסולים לקודש, ושפיר נקטו סתם על ידים, כיון דבאמת הכל פסולים:

שמאי והלל גזור וכו' הק' תוס' דלמא ר'ש וב"ה גזור בסתם ידים ושמאי והלל במחמת ספר. לכאורה דבריהם צ"ע ממ"ש לעיל ד"ה אף ידים הבאים וכו' וי"ל דהקשו אמאי דפריך והאמר אילפא תחלת גזירתן לשריפה לימא היינו סתם ידים אבל בבאים מחמת ספר תרי גזירות הוה גזרו שמאי והלל על הספר ועל הידים מחמתו לתלות ותלמידים גזרו אתרווי' לשרוף וע"ז משני תוס' דידים משמע סתם ידים ולא הבאים מחמת ספר:

בני אם חכם לבך ישמח לבי. עיין תוס' עירובין שהקשו הא תיקן גם שניות לעריות ואיזן ותקן משלים הרבה. ואני אומר להוסיף איסורים וגדרים כבר הי' לעולמים ואדה"ר הוסיף איסור נגיעה אעפ"י שחטא בזה היינו משום שלא אמר שהוא מגזירה דילי' ונעשה כמוסיף על דברי ה' אבל יפה עשה שגזר. עיין באבות דר"נ. ומרע"ה גזר על הזאה בשבת כמ"ש סמ"ג אך שהע"ה עשה תקנה לבל יכשלו הוא גזר שלא יאכל קדש בידים ותקן לזה נטילה נמצא לא תצא מכשול מת"י. וכן אסר להוציא מחצר למבוי ומבתים לחצר ועשה לזה תקנה עירובי חצירות לבל יכשלו בתוספת איסורו. עיין ביצה ט"ז ע"ב כיון דמקלקלי בי' רבים היינו קלקולא:

בגמרא טבול יום דאורייתא הוא. כבר כתבתי לעיל בתחל' הסוגי' בלשון רש"י דהא דלא מוקי לה בטבול יום מטומאה דרבנן מהנך דפסלי את התרומה כדקתני לעיל מיניה היינו משום דכבר נזהר רש"י ז"ל מזה והביא לשון הספרי דאוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאים אין צריך הערב שמש ואף דאכתי הוי מצי לאוקמי בשאר טומאות דרבנן דטעונין הערב שמש כמ"ש הכסף משנה בשיטת הרמב"ם ז"ל. וכה"ג אשכחן נמי בירושלמי דפסחים בשיטת רבי חנינא סגן הכהנים דמפרש דשמן שנפסל בטבול יום דהתם היינו בטבול יום דבית הפרס שהוא מדרבנן כמו שהובא בתוספות בפסחים דף י"ד וא"כ כה"ג הוי מצי לאוקמי סתם טבול יום דהכא נמי לענין טומאה מדרבנן אלא משום דבהך מתני' גופא קתני לעיל מיניה אוכל אוכל ראשון ואוכל שני אין צריך הערב שמש תו לא מצינן לפרש סתם לשון טבול יום בטומאה דרבנן אלא בדאורייתא ודו"ק:

שם והאוכלין שנטמאו במשקין במשקין דמאי אילימא במשקין הבאין מחמת שרץ דאוריית' נינהו כו' כאן לא שייך לפרש דאע"ג דהוי דאורייתא אפ"ה חשיב לה שפיר בהך מתני' בהדי הנך דפסלי את התרומה וכמ"ש התוספת לענין טבול יום בד"ה סמי מכאן אלא שכבר כתבו התוס' דהוי בקיאי טובא בי"ח דבר וא"כ הוי קים להו דאוכלין שנטמאו במשקין הוי מי"ח דבר וא"כ מקשה שפיר אלא דאכתי למאי דמסיק לקמן (דף י"ז ע"ב) בסוף הסוגיא דאוכלין וכלים שנטמאו במשקין כחדא חשיב ליה א"כ לא הוי מקשי הכא מידי לכך נראה דכיון דלקושטא דמילתא אפילו משקין הבאין מחמת ידים פוסלין את התרומה כיון דמשקין לעולם נעשין תחילה וכמ"ש התוספת דהך גזירה דמשקין נעשין תחילה מי"ח דבר הוא מש"ה מוקי לה תלמודא בהכי ועיין בסמוך ובחידושי פסחים שלי בשיטת ר"ח סגן הכהנים:

בפרש"י בד"ה דאורייתא הוא כו' דלא אשכחן רביעי בקדש אלא בהכי דהא אין טומאה עושה כיוצא בו כו' עכ"ל וקשיא לי טובא הא לא אשכחן רביעי בקדש גופא דטמא מן התורה משום קרא אלא מתורת ק"ו למדנו בסוטה בפ' כשם ממחוסר כפורים שמותר בתרומה ופסול בקדש שלישי שפוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש וא"כ לפ"ז איכא למימר דאה"נ דלמ"ד דאין טומא' עושה כיוצא בו אפילו בקדשים לא משכחת רביעי בקדש וממילא בטל הק"ו דאין דנין אי אפשר מאפשר. תו קשיא לי דלפירש"י למ"ד טומאה עושה כיוצא בו בקדשים דלפ"ז שפיר משכחת רביעי בקדש ע"י אוכלין זה מזה א"כ מנ"ל דמשקין שנגעו בשרץ עושין שני מדאורייתא דילמא שלישי הוי ואמרינן דיו ונראה דוחק לומר דבאמת סובר דלא הוי דאורייתא והנלע"ד בזה דרש"י נמי סובר כשיטת התוספות דאין סברא לומר דמה שנגע בשרץ יהא שני אלא דאפ"ה לא סגי ליה בהכי כדי שנאמר דהמקשה דהכא פשיטא ליה דהוי דאורייתא מהך סברא דבאמת אין סברא זו מוכרחת כל כך דהא טבול יום שהוא אב הטומאה נמי הוי שני לגבי תרומה דלאו דווקא שני ממש אמרינן אלא דין שני וא"כ ה"נ דכוותיה. ועוד אדרבה פשטא דלישנא דמתני' דקתני אוכלין והכלים שנטמאו במשקין משמע אפילו במשקין הבאים מחמת שרץ כדמוקמינן להדיא בסמוך לענין כלים אפ"ה לא הוי אלא מדרבנן ואם כן באוכלין נמי בהכי איירי דהא הנך תרתי כחדא חשבינהו לקמן בסוף הסוגיא לכך הוכרח רש"י לפרש דאפ"ה פשיטא ליה להמקשה דהוי דאורייתא מהך סברא דאל"כ למ"ד דאין טומאה עושה כיוצא בו תו לא משכחת רביעי בקדש דתנינן להדיא בברייתא דסוטה דרביעי בקדש טמא מדאורייתא וכדמשמע נמי בפסחים בשיטה דר"ח סה"כ ואם כן ע"כ דסברא זו מוכרחת כל מה שנגע בשרץ הוי ראשון:

ועוד מצינן למימר דרש"י גופא אקרא דחגי סמך דכתיב הן ישא איש בשר קודש וגו' דדרשי בפסחים דאיירי לענין רביעי בקדש אלא אפ"ה איצטריך רש"י לאתויי האי ק"ו דמקרא דחגי לחוד לא הוי אלא דברי קבלה והכא אמרינן דהוי דאורייתא אלא ע"כ דחגי נמי מתורת ק"ו יליף לה וא"כ הוי מדאורייתא ממש וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל ע"ש בחידושיו כנ"ל לפי שיטת רש"י מיהו התוספת שלא כתבו אלא מסברא לחוד ולא מייתי הך מילתא דרביעי בקדש היינו משום דאזלי לשיטתם שכתבו בפסחים דבלא"ה משכחת רביעי בקדש ע"י עצים ולבונה דמטמאו מדאורייתא כמ"ש התוספת עוד בכמה דוכתי ודו"ק :

בתוס' בד"ה אלא במשקין הבאים מחמת ידים וא"ת מה הוצרכו לגזרה זו כו' וי"ל דכל הפוסל את התרומה היינו הך גזרה גופא דמשקין נעשין תחילה. ולכאורה תירוצם נראה דוחק דא"כ לא הו"ל למיתני במשקין סתמא אלא הו"ל לפרושי בהדיא בהאי לישנא דתנינן לה במסכת פרה כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ולולא פירושם היה ונראה לי דהך גזרה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה גזירה קדמונית היתה ולא מי"ח דבר אלא דגזרה קדמונית לא היתה אלא בכל הפוסל את התרומה מדאוריי' דוקא אבל מי"ח דבר ואילך גזרו אף על האוכלין שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים אע"ג דלא הוי אלא מדרבנן וה"ה מחמת כל פסולי טומאה מדרבנן ועיין מ"ש בזה בפסחים בשיטת ר"ח סגה"כ:

בגמרא וידים תלמידי שמאי והלל גזור כו' ואכתי שלמה גזר. לכאורה הך קושיא הו"ל לאתויי מעיקרא ועוד דאדרבה לפום האי שקלא וטריא דמעיקרא דאיצטריך לדחוקי ולשנויי דשמאי והלל גזרו ולא קיבלו מינייהו כו' ולא משני בפשיטות דשמאי והילל גזרו לקדשים ותלמידייהו גזרו לתרומה משמע דהיינו משום דאסיק אדעתיה דלקדשים שלמה גזר וא"כ לפ"ז לא מקשה מידי ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי לא מצי לאקשויי מעיקרא דשלמה גזר משום דהוי מסיק אדעתיה דיש לחלק בין קדשים לתרומה לענין טומאת ידים כדאשכחן קושטא דמילתא דלתרומה סגיא בנטילה ולקדשים מטבילין כדאית' בפרק חומר בקדש ועוד הוי מצי לשנויי דשלמה גזר לתלות ותלמידי שמאי והלל גזרו לשרוף דאפילו אי הוי אסיק אדעתיה הך דאילפא אפ"ה אפשר לומר דאילפא לא קאי אתקנת שלמה כלל אלא אתקנת דידים שנתקנה בימי המשנה ואדרבה מצינו למימר דעיקר מימרא דאילפא דפשיטא ליה דידים תחילת תקנתן לשריפה משא"כ בשאר תקנות טומאה היינו משום דבידים לא שייך כל כך לומר תחילת גזרתן כיון דכבר היתה תחלת תקנתן בימי שלמה מש"ה מקשה מעיקרא והא שמאי והלל גזרו טומאה על הידים ומדנקיט סתמא על הידים משמע דאיירי בין לקדשים ובין לתרומה דומיא דארץ העמים וטומאת כלי זכוכית וכלי מתכות דתנא להו בהך ברייתא גופא דאיירי בין לקדשים ובין לתרומה כדמוכחת הסוגיא דלקמן דאפילו על ספק עפר הבא מארץ העמים שורפין התרומה ואהא מסיק הש"ס דשמאי והילל גזרו ולא קבלו מינייהו והנראה מזה שאין הכוונה לומר דלא קיבלו מינייהו כלל דמה טעם יש בדבר ועוד דמדקתני שמאי והילל גזרו משמע דקיבלו מינייהו לכך נראה דהכוונה לומר דאינהו גזרו על שריפה ומש"ה לא קיבלו מינייהו דהוי כחוכא וטלולא דאתמול הוי שרי לגמרי והשתא גזרו לשרוף. ונ"ל דמה"ט גופא לא גזרו בשום טומאה לכתחילה לשרוף וא"כ לפ"ז מקשה שפיר ואכתי שלמה גזר ואפי' אם תמצא לומר דשלמה לא גזר אלא לקדשים אפ"ה תו לא הוי חוכא וטלולא לגזור אף בתרומה דהא ברוב תקנות טומאה דתרומה וקדשים שוין וכ"ש בטומאת ידים דטעם גזירתן מפני דידים עסקניות הן והאי טעם שייך בין בקדשים ובין בתרומה וא"כ לפ"ז אין טעם לומר דשמאי והילל גזרו ולא קיבלו מינייהו וע"ז משני הש"ס שלמה גזר לקדשים והיינו שגזר טומאה ממש בטומאת ידים שיהא כטמא גמור וצריך טבילה כדקתני בחגיגה דלקודש מטבילין משא"כ שמאי והילל שגזרו על התרומה שיטמאו הידים לבד וסגיא להו בנטילה מש"ה לא קיבלו מינייהו לשרוף אלא לתלות כדפרישית ואתו תלמידייהו וגזרו לשרוף וקיבלו מינייהו כנ"ל נכון ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים כו' כתב מהרש"א ז"ל דבפרק עושין פסין גרסינן עירובין וידים וכבר בדקתי בנוסחאות הגמרות שלפנינו דבפרק עושין פסין נמי גרסינן בלשון הגמרא ובלשון התוספת ונטילת ידים אלא דמלשון פירש"י שם משמע כנוסחת מהרש"א מיהו מה שהביא מהרש"א ז"ל ראיה לדבריו דלמסקנא דשמעתין שלמה לא גזר אלא לקדשים א"כ ע"כ לא גרסי' ונט"י דהא תנן בקדש מטבילין ולענ"ד דמשום הא לא איריא דהאי בקדש מטבילין לאו מתקנות שלמה היא אלא לאח"כ נתקנה דומיא דשאר מעלות דקתני התם בחגיגה אדרבה נ"ל להביא ראיה דבפ' עושין פסין גרסינן ונטילת ידים דומיא דנטילת ידים בחולין דאיירי התם לעיל מיני' במעשה דר"ע כשהיה חבוש בבית האסורין כנ"ל ועיין בסמוך:

גמ' טב"י דאורייתא וכו' סמי מכאן טב"י. הנה מה דקאמר סמי וכו' היינו מי"ח דבר אבל לא מהמשנה וכמבואר בתוס' בד"ה סמי וכו' וא"כ ק' דלמה נקטה המשנה ט"י באמצע הני דהם דרבנן וטב"י דאורייתא. וממ"נ או שהיה לו להתחיל בט"י או לסיים בה אבל לערב טב"י באמצע הני שהם מח"י דבר הוא תמוה. ואמרתי דעל טב"י ודאי שורפין שהרי הוא דאורייתא ונתחכם התנא וקבע מקום לטבול יום לומר עד כאן שורפין לאפוקי כלים שנטמאו במשקים דקבע לו מקום אחר טבו"י שעל זה אין שורפין. והוא כדעת התוס' בפסחים (דף ט"ו ע"א) ד"ה ולד טומאה דרבנן דעל כל פסולי תרומה שבח"י דבר שורפין ע"ש ואף שגם אוכלין שנטמאו במשקין הוא אחר טבו"י ועל זה לדעת התוס' שורפין. יש לומר שלא היה יכול להפריד בין אוכלים לכלים דכחדא חשיב להו בסוף הסוגיא לר"מ. ואולי מזה מוכח שסתם כר"מ ולכך פסק הרמב"ם בצנור כר"מ ומתורץ קושית הכ"מ בפ"ב מה' מקואות עיין שם:

ודעת רש"י לקמן דף ט"ז ע"א בד"ה עבדו רבנן היכירא וכו' דלא שרפי תרומה משום טומאה דרבנן בר מן ששה. ספיקות ע"כ. הרי רש"י כללא כייל דבשום טומאה דרבנן אין שורפין. ואף דלכאורה דברי רש"י תמוהים שהרי ידים ודאי שורפין ואיך כתב רש"י כלל ונקט חוץ מששה ספיקות ולא נקט ידים. נראה דרש"י נשמר בלשונו ובכללא דכייל דלא שרפי משום טומאה אבל ידים לאו משום סרך טומאה גזרו אלא משום מקום טינופת. ועכ"פ לרש"י באוכל אוכלים טמאים ושתה משקים טמאים וכדומה אין שורפין. א"כ יפלא למה קבע טבו"י באמצע הח"י דבר שהמה מדרבנן והטבו"י דאורייתא. ואמרתי שזה כוונת רש"י במה דאמרינן סמי מכאן ט"י ופירש"י סמי מכאן הסר מכאן. ועפ"י פשוטן של דברים כונת רש"י דלא תימא סמי מחוק. ובאמת אין אנו צריכים למחוק טבו"י מהמשנה דהמשנה אלו פוסלין קתני וגם טבו"י פסיל. ולכן פירש"י סמי הסר כלומר הסר מן המנין שלא יבא במנין הח"י דבר. ואמנם אכתי מלת מכאן הוא מיותר ברש"י והיה לרש"י רק לרשום סמי הסר. אבל על פי מ"ש ניחא שקושית הגמ' הוא גם על המשנה טבול יום דאורייתא ולמה קבע באמצע פסולי דרבנן ומשני סמי מכאן ומכאן דייקא והוא עצמו פירש"י סמי מכאן הסר מכאן טבול יום כלומר מכאן ממקום זה ובאמת מקומו או בתחלת המשנה או בתוכה:

תוס' ד"ה שמאי והלל וכו' לא בעי לשנויי וכו' בידים הבאים מחמת ספר ולא בסתם ידים וכו'. ויש להקשות דמה ירויחו בזה שהרי אם שמאי והלל גזרו בידים הבאים מחמת ספר ממילא גזרו גם על ספר כמבואר [לעיל ע"א] בתוס' ד"ה אף הידים דלא שייך למיגזר בידים הבאות מחמת ספר אם לא גזרו עדיין על ספר עצמו. אם כן דשמאי והלל גזרו על ספר תשוב קושית הגמ' על ספר דחשיב הי"ש דבר למימרא דתלמידי שמאי והלל גזרו והא שמאי והלל גזור ואמרתי ליישב. דקושית התוס' הוא דעל ספר שפיר יש לתרץ שמאי והלל גזרו לתלות ותלמידייהו גזרו גזרו לשרוף [אלא[ דלפ"ז קשה אם זאת היא כוונתם ואכתי צריך לומר לתלות ולשרוף א"כ לפי קושייתם למימר דסתם ידים היינו הבאות מחמת ספר א"כ היה להם להקשות בסגנון אחר ולמימר דאילפא דאמר ידים תחילתן לשריפה היינו ידים מחמת ספר אבל סתם ידים לא היה תחילת גזירתן לשריפה וגזרו שמאי והלל לתלות ותלמידייהו לשרוף:

ונראה עפ"י מ"ש לעיל בריש סוגיין על הא דמקשה הש"ס והשותה משקים טמאים היינו הך. והרי צריך למימרא להורות דדוקא שותה ולאפוקי נוגע במשקים אינו מקבל טומאה דלא נימא דבכלל כלים שנטמאו במשקים נכלל גם אדם דכי היכי דגזרו כלים שנטמאו במשקים משום גזירה דמשקה זב א"כ גם אדם יקבל טומאה ממשקים גזירה משום משקה דזב דמשקה זב מטמא אדם, וכתבתי שם לתרץ דלדעת התוס' בפסחים (דף ט"ו) ד"ה ולד טומאה כו' דרק בכלים שנטמאו במשקים הוא דאין שורפין אבל על שאר פוסלי תרומה שבח"י דבר שורפין שפיר מקשה היינו הך דלדידהו ליכא למימר לאפוקי נוגע דלא שמענו כלל לאפוקי נוגע דלעולם דאדם נכלל בכלים שנטמאו במשקים אלא שעל זה אין שורפין ובשותה משקים טמאים שורפים:

והנה לדעת תוס' דעל שארי פוסלי תרומה שבי"ח דבר שורפין וכיון דלא מצינו בהם שנגזרו ב' פעמים רק בי"ח דבר נגזרו א"כ קשה קושית הגמ' בדף ט"ו ע"ב למימרא דתחילת גזירתם לשריפה והאמר אילפא ידים תחלת גזירתן לשריפה מידי אחרינ' לא ונלע"ד דלא אמר אילפא אלא בדבר שגזרו מחמת ספק כגון ידים שמא נגעו במקום הטינופת ובאמת אם שמר ידיו אחר הנטילה אינן פוסלים. וא"כ פסול דידהו הוא מחמת ספק. ועל זה אמר ידים הוא דתחלת גזירתן לשריפה וא"כ שם בדף ט"ו ע"ב לענין ארץ העמים דג"כ הוא מחמת ספק שמא קברו שם העכו"ם מקשה שפיר מאילפא אבל שאר ח"י דבר שפוסלי' תרומה מחמת גזירה לא מחמת ספק גזרו תחילת גזירתן לשריפה:

ומעתה נשוב לדברי התוס' דידן. דלא היו יכולים התוס' להקשות בסגנון אחר ולמימר דאילפא דאמר ידים תחילתן לשריפה היינו ידים מחמת ספר אבל סתם ידים לא היה תחילת גזירתן לשריפה וגזרו שמאי והלל לתלות ותלמידייהו לשרוף דהא אם אילפא קאי על ידים מחמת ספר וא"כ הני לא מחמת ספק הוא רק מטעם דר' פרנך וא"כ על כל דבר כייל אילפא דמידי אחרינא אין תחלתן לשריפה ואם שותה משקים טמאים היינו לתלות רלשרוף אי אפשר שהרי לא מצינו בהו שני גזירות רק פעם א' בי"ח דבר א"כ קשה מאי מקשה היינו הך דלמא אתי לאפוקי נוגע וכנ"ל ודוק:

אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתקן שלמה ערובין ונט"י יצאת בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר. התוספות כתבו בעירובין דף כ"א וביבמות דף כ"א דאחר בת קול תקן שניות ע"ש, ואפשר דלכן ב"ק אחר שאמר אם חכם לבך. עוד הוסיף לומר חכם בני וכו' לעוררו שיתקן יותר ולכן תקן שניות. ואפשר בשעה ר"ת בת שבע עזר ה' שנתפרסם עוד יותר ענין בת שבע ע"י שלמה:

ובא השמש וטהר. ומקמי הכא לא ואוקמינן להאי קרא בתרומה ביבמות בפרק הערל (ד' עד:) ואפילו לנגיעה אשכחן קרא התם כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים וגו' והאי נגיעה היא ובעינן הערב שמש אלמא פסיל בנגיעה דאי לא פסיל למאי קרי ליה וטהר השתא מכלל דמעיקרא לא הוי טהור גמור והאי כלי לאו בר אכילה הוא ומיהו טמויי לא מטמינן דהא לאו טמא איקרי: סמי מכאן. הסר מכאן: מחמת שרץ. שנטמאו בשרץ: דאורייתא היא. שהמשקין ראשון והאוכל שני ופוסל תרומה להיות שלישי: דכתיב וכל משקה וגו'. ואע''ג דהאי במשקין הבאין מחמת אויר כלי חרס כתיב דהא כתיב לעיל מיניה כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל כלומר אם יש בתוכו אוכלין או משקין והני שניים נינהו שהכלי היה ראשון והם שניים ואוכל הנוגע בהן אינו פוסל את התרומה (א''ה) הא גמרינן משקין הבאין מחמת שרץ מנייהו בק''ו ובפ''ק דפסחים (דף יח:) וכיון דמקבלי טומאה מדאורייתא ממילא עבדי לאוכל שני דהכי גמרינן סדר טומאה התם דמשקה מטמא אוכל ואוכל משקה דלא משכחת רביעי בקדש אלא בהכי דהא אין טומאה עושה כיוצא בה לא להיות אוכל מטמא אוכל ולא משקה מטמא משקה ולא אוכל ומשקה מטמאין כלים דאין כלי מיטמא אלא באב הטומאה: מחמת ידים. לפני נטילה דגזרו רבנן בידים וכן בשאר כל פוסלי תרומה השנויין לטמא משקין להיות תחלה: גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ. דאשכחן בהן שהן ראשונים דאורייתא והא דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום אוכל הבא מחמת שרץ היינו טעמא דאחמיר רבנן במשקין משום דעלולין לקבל טומאה שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי טומאה אבל אוכלין צריכין תיקון נתינת מים להכשירן לקבלת טומאה כל הכשר שבש''ס לשון תיקון: משקה הזב. היוצא ממנו רוקו וזוב ומימי רגליו: וכי ירוק הזב וגו'. וכבס בגדיו אלמא אב הטומאה הוא לטמא אדם ובגדים דהיינו כלים ושאר משקין היוצאין ממנו גמרינן מרוק מה רוק מתאסף תחלה ואח''כ יוצא אף כל מתעגל ויוצא כגון מימי רגליו: מה שביד טהור טמאתי לך. אינו צריך כאן דטומאת משא ילפינן מיניה לרוק במסכת נדה (פ''ז דף נה:): אלא בבאין מחמת שרץ. דלאו אב הטומאה הן והכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כדתניא בפסחים (דף כ.) יכול יהו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס ת''ל מכל האוכל וגו' אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס כו' אלמא לא אתי כלי טמא ומטמא ליה וכ''ש אוכל ומשקה וגזור רבנן דליטמא לענין תרומה משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה: על ארץ העמים. ומשום ספק קברות שלהן דנכרי מטמא במגע ובמשא ואהל לרבנן ולרבי שמעון נמי דאמר אין מטמאין באהל מטמאין הן במגע ובמשא ורקב: ועל כלי זכוכית. דלא כתיב באורייתא טומאה: תיקן כתובה. שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובה לפי שהיה מייחד לה כתובתה וכשהיה כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי בכתובות בסוף האשה שנפלו (דף פב:): וגזרו טומאה על כלי מתכות. לקמן מפרש: שמאי וסיעתו כו'. והם עצמן היו עם תלמידיהם במחלוקת של י''ח דבר: ובי''ח דבר נחלקו. כלומר אותם י''ח שגזרו במחלוקת היו אלא שנמנו ונמצאו ב''ש רבים: שלשה מקומות. לקמן מפרש: לתלות. תרומה על מגען לא אוכלין ולא שורפין: לשריפה. שיהיו שורפין תרומה עליהן: שלמה גזר. דכתיב (קהלת יב) ואיזן וחקר שעשה אזנים לתורה כלומר סייג והרחקה ככפיפה זו שנוטלין אותה באזנים ואין נוגעין בה: עירובין. אזנים להוצאת שבת שאסור להוציא מרשותו לרשות חבירו ואע''פ ששניהם רה''י:

כיון דהך גזור ברישא הא תו למה לי. ואם תאמר והא נפקא מינה לנוגע בספר מיד אחר נטילה ולא הסיח דעתו ואפילו הכי ידיו טמאות משום דרבי פרנך ויש לומר דמשום הא לא היו גוזרין דמילתא דלא שכיחא היא שיגע בספר מיד אחר נטילה ומיהו השתא דגזור ידים מחמת ספר ברישא אפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליה שלא חלקו: סמי מכאן טבול יום. לא מן המשנה אלא דלא הוי ממנין י''ח דבר: משקין הבאים מחמת שרץ. דאורייתא נינהו לרבי עקיבא פריך דאית ליה בפרק קמא דפסחים (ד' י':) משקין לטמא אחרים דאורייתא: דכתיב וכל משקה אשר ישתה. האי קרא במשקין הבאין מחמת כלי איירי ומשקין הבאין מחמת שרץ אתיא בק''ו מינה ואם תאמר ומאי פריך דאורייתא נינהו נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא ליהוי אלא שני כמשקין הבאין מחמת כלי ואוכלין הנוגעין בהן לא פסלי תרומה וי''ל דאין דבר הנוגע בשרץ שלא יהא ראשון ובפ''ק דפסחים (ג''ז שם) הארכתי יותר: אלא במשקין הבאין מחמת ידים. וא''ת ומה הוצרכו לגזירה זו דכיון דגזרו דידים פוסלות את התרומה א''כ משקין שנגעו בהן הוי תחלה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וי''ל דהאוכלים שנטמאו במשקין היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה והא דקאמר במשקין הבאים מחמת ידים ה''ה מחמת כל פוסלי תרומה והא דקמהדר ר' יהושע לרבי אליעזר (חולין פ''ב דף לד.) מצינו שהשני עושה שני ע''י משקין ואע''ג דאכתי לא נגזרה מ''מ היה דעתן לגזור מיד: אלא במשקין הבאים מחמת שרץ. אומר ר''י דה''ה דהוה מצי למנקט משקין הבאים מחמת ידים שגם הם מטמאים כלי לפסול תרומה כדאמר בברכות בפרק אלו דברים (דף נב.) ב''ש אומרים נוטלים לידים ואחר כך מוזגים את הכוס שאם מוזגים תחלה יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס אלא נקט משקים הבאים מחמת שרץ לאשמעינן דאפילו הנך לא הוי אלא מדרבנן: שמאי והלל גזור. לא בעי לשנויי דשמאי והלל גזור בידים הבאות מחמת ספר ולא בסתם ידים דגזרו טומאה על הידים סתמא קתני דמשמע כל סתם ידים: ואילו שמאי והלל לא נחלקו אלא בג' דברים בלבד. ואם תאמר לימא דבג' דברים נחלקו ועמדו במחלוקתם ובשאר י''ח דברים נחלקו ולמחר הושוו כדמשני לקמן כי פריך והא. איכא בוצר לגת כו' הא שתיק ליה הלל לשמאי להכי לא מני לה בהדי ג' דברים וי''ל דלא דמי להתם דבהבוצר לגת שתיק ליה הלל לשמאי והודה לו מיד באותו מעמד להכי לא חשיב אבל הכא דכל היום נחלקו ולא הושוו עד למחר לא הוה ליה למימר לא נחלקו ואע''ג דקצת משמע שהיו שמאי והלל עצמן ביום שגזרו י''ח דבר (דהא) כי היכי דקתני (דף יז.) גבי בוצר לגת אותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כו' וה''נ קתני בתוספתא דשבת גבי י''ח דברים מ''מ צריך לומר דשני מעשים הוו:

שבת יד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף יד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד