שבת יד ע"א

דף יד - א

אמר רבה בר בר חנה: רבי יהושע היא.

דתנן: רבי אליעזר אומר: אדם האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה, נעשה בכך אף הוא ראשון לטומאה כמותו, ומטמא את התרומה להיות שניה. ואותה תרומה הטמאה כדין שני לטומאה פוסלת במגעה תרומה אחרת לאכילה.

ואדם האוכל אוכל שהוא שני לטומאה, נעשה אף הוא שני כמוהו, ופוסל את התרומה מאכילה במגעו. אבל אינו מטמאה בטומאת שני שתוכל לפסול תרומה אחרת.

ואדם האוכל אוכל שהוא שלישי לטומאה, נעשה שלישי בלבד, ואינו פוסל את התרומה במגעו. אבל פוסל הוא את הקדשים. שהשלישי פוסל את הרביעי בקדשים.

והכל משום גזירת חכמים הוא.

רבי יהושע אומר: בין אדם האוכל אוכל ראשון, ובין אדם האוכל אוכל שני, אינו נעשה אלא שני לטומאה בלבד. שהוא רק פוסל את התרומה אך אינו מטמאה לענין שהיא תפסול תרומה אחרת במגעה.

ואילו אדם האוכל אוכל שהוא שלישי לטומאה, הרי הוא נעשה שני רק לענין שפוסל קודש בלבד!

ואין האדם האוכל אוכל שלישי נעשה שני לפסול את התרומה.

ואין אדם האוכל אוכלין שהם שלישי לטומאה נטמא, אלא באוכל חולין שנעשו על טהרת תרומה, ונטמאו.

מעיקר הדין אין חיוב לאכול את מאכלי החולין בטהרה, אלא הם נאכלים אף בטומאה [לדעת רוב הראשונים]. ומכל מקום היו חסידים הראשונים מקפידים לאכול את חוליהן בטהרה.

והיו מהם שהיו שומרים את החולין ב"טהרת תרומה", שלא יטמא האוכל החולין מכל הטומאות הפוסלות את התרומה, ואפילו מטומאה שאינה נתפסת כלל בחולין כגון "שלישי לטומאה" שנתפסת רק בתרומה ובקדשים.

ונהגו כך כדי שאם יארע שתתחלף להם תרומה בחולין, ויאכלוה בחזקת חולין, לא יכשלו באכילת תרומה טמאה.

ויש שהיו שומרים את חוליהן ב"טהרת הקודש". שהחמירו על עצמם שלא יטמאו אף מכל הטומאות הפוסלות את הקדשים.

נהגו בשמירת טהרה זו אנשים שהיו רגילים באכילת קדשים, שרצו להיות רגילים תדיר בשמירת טהרתם.

הנהגה זאת של חולין שנעשו "על טהרת הקודש" או "על טהרת תרומה" אינה רק הנהגה פרטית שנהגו בה אנשים מסויימים אלא היא מעלה של טהרה שנקבעה על ידי חכמים, עם כללים שקבעו לה חכמים, והנוהג שלא לפי הכללים האלה בטלה דעתו.

אותן חולין שנעשו על טהרת תרומה, נתפס בהן דין מעלת טהרה דתרומה, ואם הם נעשו שלישיים לטומאה, הרי הם מטמאים את הקדשים ^[1].

אלא, שיש חידוש בטומאה זו.

שאותם חולין, שנטמאו משני לטומאה וקיבלו דין שלישי לטומאה מכח היותם "חולין שנעשו על טהרת תרומה" אין הם פוסלים את הקדשים לעשותם רביעי בלבד.

אלא, ביחס לקדשים יש לאותם חולין דין שני לטומאה, והם עושים את הקדשים הנוגעים בהם שלישיים [ואם יחזרו אותם קדשים ויגעו בקדשים אחרים, יעשו אותם לרביעיים, ויפסלום].

וטעמו של דבר, לפי שאין שמירת התרומה מטומאה המטמאת תרומה נחשבת כשמירה לקדשים. כי אף שלענין תרומה מוחזקים החולין האלו שנטמאו במגע של שני לטומאה כ"שלישי לטומאה" בלבד, חיישינן לענין קדשים, שכמו שלא נזהר לשומרם לחולין אלו מליגע בשני, שמא לא שמרם כלל ונגעו אף באב הטומאה, ונעשו ראשונים לטומאה. ולכן מטמאים הם את הקדשים שנוגעים בהם כדין "שני לטומאה".

ונמצא, שהאדם האוכלם לחולין "שלישיים" אלו, שיש להם דין שני לטומאה לקדשים, הרי ביחס לקדשים - הוא נעשה שני לטומאה.

הילכך, הוא עושה את הקודש במגעו לשלישי, ומטמאו לענין שיפסול הלאה את הרביעי ^[2].

אבל חולין סתם, שלא נעשו על טהרת תרומה, אין בהם כלל דין שלישי לטומאה, כיון שלא נכללו במעלת תרומה. וממילא אינם מטמאים את האדם האוכלם, אף לא לענין קדשים. שלא מצינו בחולין אלא שני לטומאה בלבד.

והדרינן לפרש טעם י"ח הגזירות:

האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני - מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה, לפסול את התרומה?

ומפרשינן: משום דחיישינן, ^[3] דזימנין דאכיל אוכלין טמאין חולין, ובעוד האוכל הטמא בפיו שקיל משקין ^[4] דתרומה ושדי לפומיה, ואז נוגע האוכל הטמא במשקין דתרומה ^[5] ופסיל להו. ^[6] והתורה הזהירה על התרומה לשומרה בטהרה, כדכתיב "את משמרת תרומתי" ^[7].

לפיכך, גזרו על האדם האוכל אוכלין טמאין, שיפסול את התרומה. ועל ידי כך לא יהיה רגיל אצל התרומה, בזמן שאוכל אוכל טמא ^[8].

ושותה משקין טמאין - מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה, לפסול את התרומה? -

משום דזימנין דשתה משקין טמאין, ובעוד המשקין בפיו שקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה, ונוגע המשקה הטמא באוכל התרומה ופסיל להו.

ותמהינן: והא הני תרי גזירות, היינו הך הן, ואמאי חשיב להו כתרי?

ומשנינן: אי הוי גזרינן באוכלין טמאין, אכתי לא הוי ידעינן מינה אף למשקין טמאין. דמהו דתימא, דוקא הא [אצל האדם שאוכל אוכלין טמאים], מילתא דשכיחי הוא שיכניס משקין דתרומה בעוד האוכל בפיו. שכן דרך האדם לשתות עם אכילתו. ומשום הכי גזרו בהו.

אבל שישתה משקין טמאין ואחר כך יכניס אוכל תרומה לפיו, הא מילתא דלא שכיחי הוא. שאין הדרך לאכול לאחר השתיה ^[9]. ולפיכך אין לגזור בזה. קא משמע לן דאף בזה גזרו.

[ואי קאמר במשקין, הוי אמינא דדוקא משקין מטמאין את השותה, משום דהם חמירי טובא. שהרי גזרו בהם, שכשהם נטמאין הם נעשין לעולם ראשון לטומאה. הילכך הוצרכו למיגזר בתרוייהו. תוספות].

והבא ראשו ורובו במים שאובין - מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה, לפסול את התרומה?

אמר רבי ביבי אמר רב אסי: לפי שבתחלה היו טובלין לטומאתן במי מערות מכונסין וסרוחין, שהם כשרים לטבילה. ולאחר טבילתם, היו נותנין עליהן מים שאובין, להעביר את סרחון מי המקוה. וכיון שהתחילו ועשאום למים שאובין קבע, גזרו עליהם טומאה.

והוינן בה: מאי קבע?

אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מי המקוה מטהרין לבדם, אלא אלו ואלו, מי המקוה בצירוף עם השאובין, מטהרין! ולא היו יודעין שבשביל להעביר הזוהמה נתנו את השאובין. אלא סבורין היו שלצורך הטהרה עשו כן. וכדי למנוע טעות זו, גזרו טומאה על השאובין.

אמר ליה רבא לאביי: ומאי נפקא מינה אי יאמרו כך? והא סוף סוף קא טבלי בהנך מי מקוה נמי, והרי הם טהורים.

אלא אמר רבא: לא כך היה. אלא לפי שהיו אומרים: לא אלו מי המקוה מטהרין, אלא אלו השאובין בלבד מטהרין! וחיישינן דלמא אתי לבטולי תורת מקוה, ויטבלו רק בשאובין ^[10]. והתורה אמרה "אך מעין ובור מקוה מים".

וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין - מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה? והא טעמא דלעיל, לא שייכא אלא בטמא שטבל במקוה.

ומשנינן: משום דאי לא נגזור בהא, שאף טהור גמור יטמא על ידי שאובין - לא קיימא הא גזירה בטמא לאחר שטבל. משום דיאמרו, מאי שנא טמא מטהור, וכשם שהטהור שהטהור אינו נטמא, אף הטמא שטבל במקוה אינו נטמא שוב בשאובין ^[11].

וספר - מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה, לפסול את התרומה?

אמר רב משרשיא: משום שבתחלה היו מצניעין את האוכלין דתרומה אצל ספר תורה. משום שאמרו, האי ספר תורה קודש הוא, והאי תרומה קודש היא, ואין בכך גנאי לספר תורה.

כיון דקחזו חכמים דקאתו לידי פסידא דספר תורה, שהיו העכברים באין לשם מחמת האוכלין ומפסידים את הספר, גזרו ביה רבנן בספר טומאה. ומעתה לא יניחו אצלו תרומה, שהרי תטמא מחמתו [אבל בחולין לא הוצרכו לגזור טומאה משום כן. משום שלא היו רגילין להניח חול אצל הקודש].

והידים שאינן נטולות - מאי טעמא גזרו בהו רבנן טומאה?

מפני שהידים עסקניות הן, ונוגעות בבשרו ובמקום הטינופת, וגנאי הוא לתרומה שיגע בה בידים מסואבות. וגם כשנוגע בה בידים מסואבות היא נמאסת לאכילה בכך ^[12].

תנא: אף ידים הבאות מחמת ספר, כלומר, ידים שנגעו בספר תורה, פוסלות את התרומה. ^[13] וטעמא, משום דרבי פרנך ^[14].

דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: האוחז ספר תורה, כשהספר ערום בלא מטפחתו - נקבר ערום. ^[15]

ותמהינן: ערום סלקא דעתך?

ומפרשינן: אלא אימא: נקבר ערום - בלא מצוות, לפי שהפסיד כל שכר מצוותיו.

ואכתי תמהינן: בלא מצוות סלקא דעתך? וכי עד כדי כך חמור מעשה זה?

ומשנינן: אלא אימא, נקבר ערום, בלא אותה מצוה. שאם אוחז את הספר תורה בקלף בשביל ללמוד בו, מפסיד שכר של אותו לימוד. ואם בשביל לגוללו, אינו מקבל שכר על הגלילה.

והוינן: הי מינייהו גזירות גזור ברישא? האם גזירת ידים עצמן שיהיו שניות לטומאה, גזרו קודם. או גזירת ידים הנוגעות בספר גזרו קודם.

אילימא, הא דסתם ידים גזור ברישא, הא ליכא למימר הכי.

ושדי לפומיה ופסיל ליה. פי' משום שגזרו במשקין [של] (כגון ש)טבול יום, נקט פסיל להו, אבל אוכלין טמאין טמויי נמי מטמא להו דמשקין בתרומה וי"א דמשקין שבפיו מאוסין הן ואי שדי להו לא מטמו אחרינא, אלא מפסיל פסול להו מלאכול:

והא דאמרינן מ"ד הא שכיחא והא לא שכיחא. ק"ל, הא נמי שכיחא, משום דילמא אכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדו לפומי' ופסול ואמאי לא אמר טעמא מהא ותרוייהו שכיחי. ומפרקי אוכל תרומה לדעת מזהיר זהיר מאוכלין טמאין אבל אוכל אוכלין חולין טמאין שמא יתן תרומה לתוך פיו שלא לדעת, ואינו מחוור. וי"ל שאין חוששין שמא יאכל תרומה ויטמא אותו בפיו במשקין טמאין הבאין עלי' לאחר מכאן לפי שכבר נמאסה משלעסה ועמד בפיו ואין חכמים חוששין כ"כ לטומאתה שיגזרו עלי' שאינה ראוי' אבל עיקר החששא לשמא יאכל אוכלי חולין טמאין או משקין ויביא תרומה ויתננה לתוך פיו שנמצא שהוא מטמאה עם כניסתה לפיו וראוי' היא שעדיין לא נפסלה מלאכול ויש בידו שתים א' שהוא אוכל תרומה טמאה שעדיין במקום שיכול להחזירה הוא וא' שהוא מטמא תרומה טהורה הראוי'. ולדידי לאו קושי' הוא כלל, לפי שגזרו על מי שכבר אכל אוכלין טמאין שיפסול תרומה משום מי שהי' הדברים טמאין בפיו שמטמאה ודאי, אבל לגזור משום מי שבפיו אוכלין טהורין אינו [השם], ודבר ברור הוא:

אילימא הך גזור ברישא הא תו ל"ל. פירש"י ז"ל הלא גזרו סמוך לנטילתן מגע תרומה ואכתי ק' לי הא נ"מ שאפי' נטל ידיו ע"מ לאכול ושמר ידיו ולא הסיח דעתו מהן אלא במגע הספר שיטמאו מחמת הספר ואין בכלל גזרה ראשונה אלא מסיח דעתו דהיינו סתם ידים וא"ל דהא ודאי לא גזור דהא טעמא משו דר' פרנך וטעמי' דר' פרנך משום דהידים עסקניות הן אבל מי שנטל ידיו תיכף ושמרן מותר לו לאחוז ס"ת ערום הלכך אין הספר מטמא אותן אלא כשהסיח דעתו מהן. ואין תי' זה נכון בעיני, לפי שרבותינו שהיו בתר ב"ש וב"ה כגון ר"מ ור"י וחבריו נחלקו אתה ספר מטמא הידים ומחלוקות אחרות בענין זה במס' ידים ומנ"מ להו מאחר דגזור בכל הידים. לפי' נראה דה"ק הא תו ל"ל למגזר אי בשהסיח דעתו ודאי בלא מגע ספר טמאות ואי בשלא הסיח לא היו צריכין לגזור עליהן שאין טעמא של גזירה אלא משום דרבי פרנך ודר' פרנך ליכא אלא משום היסח הדעת ומפני שהידים עסקניות הן וכבר הי' זה בכלל הגזירה הראשונה ולא היו צריכין לגזור עלי' גזירה אחרת בפ"ע ומפרקי' אלא הא גזור ברישא וגזרו סתם על הספר שיטמא את הידים ולא חילקו בין מי שהסיח דעתו למי שלא הסיח ופשטה תקנה זו בישראל ואח"כ גזרו על כל הידים שהסיח דעתו מהן וגזירה ראשונה לא זזה ממקומה שהי' צריך מנין אחר להתיר נמצא שהספר פוסל כל הידים עכשיו דגזירה ראשונה כך היתה ובמקומה עומדת לפיכך נחלקו חכמי ישראל והאחרונים איזה ספר מטמא והיאך מטמא:

הא דאמרינן: ושדי לפומיה ופסיל להו. איכא למידק אם כן טמויי נמי ליטמו. איכא למימר דמשקין שבפיו מאוסין הן ואי שדו לא מטמו אחרים, אלא מיפסל פסיל להו מלאכול.

הא דאמרינן: מהו דתימא האי שכיח והא לא שכיח. איכא למידק ולימא משום דזימנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומיה, דהא ודאי שכיחא. יש לומר דבכי הא ליכא למיחש, דלמאן דאכיל אוכלין טמאין איכא למיחש דילמא לא רמי אדעתיה ושדי לפומיה תרומה טהורה דלאו מיזהר זהיר, אבל לאוכל אוכלין טהורים דתרומה ליכא למיחש דההוא מזהר זהיר ולאוכל טהרות לא גזרו שמא ישכח ויטמאם. ועוד יש לומר דבהנהו לא גזרו משום דכבר נמאסו אוכלין שבפיו משלעסן ואין חוששין לטומאתן כל כך שיגזרו עליהם, אבל לאוכל אוכלין טמאין חששו משום שמא יביא תרומה טהורה ויתננה לתוך פיו, וההיא שעתא ראויה היא דעדיין לא נפסלה מאכילת אדם והרי הוא מטמא תרומה טהורה הראויה.

אילימא הך גזור ברישא הא תו למה לי. פרש"י ז"ל (בד"ה אלא) והלא גזרו סמוך לנטילתן מגע תרומה. וא"ת אכתי איצטריך משום נוטל ידיו לאכילה ומשמרן דנפקי להו מסתם ידים, ואפילו הכי כשבאות מחמת ספר מטמו. יש לומר דבכי הא אפילו נגעו בספר לא מטמו, דלא אמר רבי פרנך אלא מחמת נוגע בספר בסתם ידיו שמא מסואבות הן.
והרמב"ן ז"ל (בד"ה אילימא) הקשה ע"ז דא"כ למה נחלקו התנאים האחרונים כר"מ ור' יהודה (למה נחלקו) במסכת ידים (פ"ג מ"ה) איזה ספר מטמא את הידים ומאי נפקא להו מינה, דמכל מקום כל סתם ידים מטמו את התרומה מתקנת הראשונים מתלמידי שמאי והלל דקדימי להו טובא. ופירש הוא ז"ל דהכי קאמר: אילימא הא דסתם ידים גזרו תחילה הא תו למה לי למיגזר במגע ספר, אי בסתם ידיו הא תקנו ואפילו בלא מגע ספר, ואי אפילו במשמר ידיו למה להו למיגזר בכי הא גזירה בפני עצמה, דההיא דרבי פרנך ליתא אלא משום היסח הדעת ושהידים עסקניות הם. ופריק אלא הך דספר גזרו תחילה וגזרו סתם ולא חלקו בין סתם ידים למי ששמר ידיו, ואחר כך הוצרכו לגזור משום תרומה אפילו בסתם ידים שלא באו מחמת ספר, ותקנה ראשונה כבר פשטה בישראל ולא זזה ממקומה, ולפיכך הוצרכו האחרונים לגלות איזה ספר מטמא את הידים, שאפילו ידים משומרות הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה.

ג' השותה משקין טמאים שהם תחלה על כל פנים ונעשה הוא מתקנת חכמים שני על ידיהם לפסול את התרומה כדינו במדרגות הטומאה שהראשון עושה שני ואף אלו טעם גזרתם שמא יאכל עמהן אכל תרומה ויטמא אוכל התרומה על יד המשקין ונמצא אוכל תרומה טמאה ושיעור טמאות אלו באוכלין בחצי פרס ובמשקין ברביעית:

ד' הבא ראשו ורובו במים שאובים שגזרו עליו טומאה שניה לפסול את התרומה וטעם גזרתם מפני שלא היה להם הכנה לטבול אלא במערות שמקוותיהם סרוחים ועכורים והיו רוחצין אח"כ במים שאובים יפים דרך נקיות עד שפשט מנהגם לומר שאלו השאובים הם הם המטהרים והיו מזלזלין הרבה בטבילת המקוה ומתוך כך תקנו שהעושה כן יחזור ויטמא ויזקק טבילה אחרת במקוה וכן הדין בטהור הגמור שבא ראשו ורובו במים שאובים ויש חולקים בזו בטהור כמו שכתבנו בשני של גיטין:

ה' טהור שנפלו עליו ר"ל על ראשו ורובו במקרה שלשת לוגין מים שאובים ביחד ומטעם הנזכר בשלפניה ובכל אלו שהזכרנו בשחזר וטבל אינו צריך הערב השמש הואיל וטומאתן אינה עקרית:

ו' הספר והוא שגזרו שיהו ספרי הקדש פוסלין את התרומה וטעם גזירתם מפני שהיה דרכם להצניע אוכלין של תרומה אצל ספר תורה שהיו אומרים זה קדש וזה קדש והיו אוכלין אלו סבה שהיו העכברים באים ומפסידים את הספרים וגזרו שיהו הספרים שניים להיות פוסלין את התרומה במגען:

ז' הידים והוא שיתבאר למטה שבימי שלמה גזרו עליהן להיותן שניות מן הסתם כל שהסיח דעתו מהם אע"פ שלא ידע בטומאתן מצד שמועדות הם שלא ליזהר אלא מן הטומאות הגדולות והמפורסמות אלא ששלמה לא גזר בהם אלא לקדש ובזמן שהזכרנו גזרו עליהם טומאה זו לתרומה ומתחלתן לא גזרו אלא על הבאות מחמת ספר ר"ל שאם נגעו בספר יהו טמאות ומתועלת הספר שלא לאחוז בו ערום ואח"כ גזרו על כל הידים לתרומה ומטעם שהם עסקניות ומ"מ יש מקום לגזור על הבאות מחמת הספר אף במקום גזירה שניה שגזירה שניה אם שמרן ונתכוון להן אינן פוסלות את התרומה וכשנוגע בספר נטמאו על כל פנים וא"כ מה שהקשו בכאן כיון דהא גזור הא תו למה לי עד שהוצרך לומר שעל הבאות מחמת הספר גזרו תחלה פירושו מצד שכל נגיעת ספר הסח הדעת הוא לשמירת ידים וכל הסח הדעת בכלל הגזירה השניה הוא:

והטבול יום אע"פ שנמנה כאן יתבאר למטה שאינו בכלל שמונה עשר דבר שהרי אף מן התורה הוא פסול לתרומה וכמו שיתבאר מכח המקראות ביבמות ושמא תאמר דוקא לאכילה הא לנגיעה לא הרי אף בכלים נאמר כל כלי אשר יעשה למלאכה וכו' יובא במים וכו' עד הערב וטהר אלמא שכל שלא העריב שמשו אף בנגיעה פוסל את התרומה שאם לא כן מה ענין לומר עליו וטהר:

ח' ואוכלין שנטמאו במשקין ולא במשקין שנטמאו בשרץ שהרי אלו אף מן התורה ראשונים הם ואוכלין מקבלים טומאה מהם אלא אף במשקין שנטמאו מחמת הידים או משאר טומאות של סופרים שהמשקין תחלה מ"מ כמו שביארנו ומה שאמרו גזירה משום משקים דשרץ כלומר שבאו בגזירה זו משום טומאה של תורה:

ט' כלים שנטמאו במשקין ולא סוף דבר במשקין של זב ר"ל רוקו ומי רגליו שהרי הם אב הטומאה ומטמאים כלים מן התורה אלא אף משקין הטמאים מחמת השרץ שהם ראשונים ולא היה להם לטמא כלים שהם גזרו על משקין טמאים שיטמאו אוכלים ומשקין וכלים הנוגעים בהם אבל אוכל טמא אינו מטמא כלי לעולם אפי' מדבריהם אבל אוכל מטמא אוכל ומשקה מדברי סופרים על הדרך שביארנו וזה שגזרו בטומאת משקין להיות תחלה ולא גזרו כן באוכלין מחשש טומאת אוכלין הבאים מחמת השרץ טעם הדבר מפני שהמשקין עלולים הואיל ואין צריכין הכשר שהרי הכשרן בעצמן:

הרי ביארנו תשעה גזירות כלן לפסול את התרומה ויש מהם לישרף על ידיהם לא לתליה לבד וכמו שאמרו למטה ידים תחלת גזרתן לשרפה ושאר הגזירות לתליה ממה שאמרו שמנה ידים אין אחריני לא ויש חולקים בקצתן ולא יראה כן ומ"מ ט' הנשארות מגזירת שמונה עשר הם בענינים אחרים שלא בתרומה ויתבאר ענין כלם למטה אחר שנבאר שאר הדברים שהפסיקו ביניהם בסוגיא זו על ידי גלגול ענינים אלו:

יש סוגיות במקצת מקומות שיראה לך מהם בקצת דברים אלו שהם באים מכח מקראות ואל תתמה עליהם שאף הם כשגזרו הביאו מקראות דרך סמך בעלמא ומ"מ משמונה עשר דבר הם וכן יראה לך בקצת מקומות שעיקר גזירות אלו לא לנגיעה נאמרו אלא לאכילה ואף בזו תדע שעיקרן לאכילה נאמרו אלא שעל ידו גזרו אף על מגעה וכן מה שנאמר בסוגיא זו במשקין הבאים מחמת שרץ דאורייתא היא ובפסחים אמרו שהוא בא מקל וחומר ומה כלי הבא מחמת השרץ מטמא משקין שרץ עצמו לא כ"ש אין כאן בית מיחוש שכל כיוצא בזה מן התורה הוא קרוי:

אוכלין טמאין מ"ט גזרו בהו רבנן כו' פירוש אע"פ שהאוכל מטמא משקין בכביצה ומשקה טמא נמי מטמא אוכל בכל שהוא כמו שסוכחתי בפ"ק דפסחים ובקונטרס התשובות ומכמה ראיות אפ"ה כיוי דטמאה הגוי' אינה אלא מדרבנן אע"פ שטעם הגזרה היא משום דילמא לטומאה דאורייתא אפ"ה לא רצו חכמים להחמיר בשיעורן כשיעור תורה אלא נתנו שיעור לדבריהם יותר גדול משיעור תורה שאע"פ שהאוכל טמא הטמא משקין בכביצת הגוף אינו מטמא אלא בשני ביצים ואע"פ שהמשחה טמא מטמא את האוכל בטפח כל שהוא הגוף אינו מטמא אלא ברביעית וה"נ אמרו בג' לוגין הפוסלין את המקום חסר אע"פ שאח"כ הושלם בכשרין שגזרתו הוא דילמא אחי לאשלומי בשאובי ואע"ג דהשלים בשאובי מדאורייתא אפילו בקורטב א' אסור כדפרישית בהלכות מקוה באר היטב לא רצו חכמים להשוות שיעורן לשיעור תורה אלא שיעורו בג' לוגין דחשיבי אבל בפחות מיכן לא חשיבי למיפסל ואע"ג דאיכא נמי למגיזר בהו כיון דלית בהו שיעורא דרבנן לא גזרו בהו וכך הם רגילים חכמים ליתן שיעור לכל דבריהן ככגון דאמרי' וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין ובעל קרי נמי שהוא נטהר בהתשעת קבין וראיתי שריב"א זצוק"ל הקשה קושיא זו למה לא גזרו בכביצה ותירץ דאין אדם רגיל לשתות בפחות משתי ביצים ורבי' תם זצוק"ל הרבה בזה דברים רבים ועשו טומאה הגויה גזירה אחרת מזו והאי די"ח דבר הוא בכביצה ושתי גזרות הוו ולא נראין לי דבריו כלל שהטעם הוא כמ"ש ואין כאן שום דוחק ומפני רוב דבריו לא כתבתים ומה יש להשיב עליהם הנם כתובים בספר הישר כאן ובפ' כיצד משתתפין בעירובין:

פירש"י בד"ה האוכל אוכל ראשון נעשה גופו ראשון ומטמא כו' עכ"ל. ולפי טעמא דקאמר תלמודא דזמנין דאכל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה כו' בשני נמי הוה סגי אלא דר"א משווה מדותיו כו' כ"כ התוס' פ"ב דחולין וכה"ג כתב הר"ש פ"ב דטהרות גבי שלישי לקודש אע"ג דלא שייכא בהו גזירה כו' לא חלקו חכמים כו' עכ"ל והיינו דלא שייך טעמא דאוכל אוכל שלישי ושתה משקה דקודש משום דליכא שום דבר שתייה של קודש ודו"ק:

בד"ה שלישי שני כו' וחיישינן באוכל שלישי דידיה דילמא ראשון הוא כו' עכ"ל. לא ידענא מי הכריח אותו דטהרתה של תרומה טומאה היא וכ"ש לגבי קודש דחיישינן בשלישי דילמא ראשון הוא דאימא דלא חיישינן ביה אלא דשלישי דילמא שני הוא והאוכלו שני וכן פירש"י בפ"ב דחולין וי"ל דלישנא דטהרתה טומאה כו' משמע טומאה מדאורייתא ושני אין לו טומאה מדאורייתא אלא פסול ודו"ק:

בד"ה ופסול להו והתורה הזהירה על התרומה לשומרה בטהרה כו' עכ"ל לא הוה צריך לפרש כן אלא דעדיפא מיניה דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה ודו"ק:

תוס' בד"ה ושקיל משקין וכו' ופסיל להו משום דאכתי קודם י"ח דבר לא גזרו וכו' עכ"ל ואע"ג דבדעתם היה לגזור כמ"ש התוס' לעיל מ"מ שפיר קאמר ופסיל להו כיון דאכתי לא גזרו שיהיו תחלה וק"ל:

בד"ה האוחז ס"ת כו' קצת משמע דלאו דוקא ס"ת דהא כל כתבי הקודש תנן וכו' עכ"ל. ואפילו למאי שכתבו התוספות לעיל דהך דכל כתבי הקודש מטמאין את הידים איירי לקודש מ"מ משמע דבקודש נמי ליכא טעמא אחרינא אלא משום איסורא לאחוז כל כתבי קודש ערום מיהו קשה דמאי איריא ידים הבאים מכתבי קודש משום דרבי פרנך ולקודש הא אפילו כל הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות לקודש כמ"ש התוס' לעיל וי"ל דהא גזור ברישא בידים הבאים מכתבי קודש לטמא בקודש ומטעם דרבי פרנך ובתר הכי גזרו בכל פוסל תרומה דמטמא ידים לקודש מטעמא אחרינא אך קשה דקאמר לקמן דשלמה גזר על סתם ידים לקודש והא תו ל"ל למגזר ידים הבאים מכתבי קודש לקודש ודוחק לומר דהא גזור ברישא קודם שגזר שלמה על סתם ידים וי"ל דנפקא מיניה לנגע בכתבי קודש אחר נטילה דפסול לקודש ואע"ג דמילתא דלא שכיחא היא גזור לקודש דחמור טפי מתרומה דלא גזור ביה מילתא דלא שכיח כמ"ש התוס' לקמן ועי"ל דלפי האמת ודאי דהך דכל כתבי קודש מטמא הידים בתרומה איירי אלא משום דלכאורה מצינו לאוקמא בקודש ניחא ליה לאתויי ברייתא דקתני בהדיא תרומה וק"ל:

ברש"י ד"ה בחולין שנעשו וכו' כלומר באיזה חולין אתה וכו' כצ"ל:

ד"ה אי לאו דגזור וכו' לא קיימא גזרה וכו' כצ"ל:

ד"ה עסקניות הן כו' שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא וכו' כצ"ל:

ד"ה אי נימא הא וכו' דסתם ידים לא גזרו לנטילתן וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה זימנין דאכל וכו' וחצי חצייה וכו' אככר של עירוב תחומין קאי שהוא שמנח ביצים וחצייה הוא ד' ביצים הוא נקרא כדי אכילת פרס שהוא חצי ככר וחצי חצייה דהיינו שני ביצים הוא נקרא חצי פרס ועיין בעירובין בפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ב) במתני' שם ברש"י:

בא"ד ולכך גזרו דהאוכל אוכלים טמאים כחצי פרס שגופו נפסל מלאכול תרומה אבל למגע לא גזרו ודוקא כחצי פרס וכו' כצ"ל ור"ל דהגזירה הקדמונית לא היתה אלא האוכל אוכלין טמאים יהיה גופו פסול לאכול תרומה אבל לא גזרו שהאוכל אוכלין טמאים יפסול תרומה במגעו וגם לא גזרו אז כ"א דוקא כשאוכל חצי פרס דהיינו שני ביצים דנשאר לכל הפחות כשיגיע לתוך המעיים כביצה דהוא שיעור אוכל המקבל טומאה דפחות מכביצה לא נקרא אוכל כ"א דוקא כביצה דאז שייך לומר שיטעו לומר כמו שמותר לאכול תרומה אע"פ שנוגע במעיו באוכלים טמאים וכו' אבל כשאוכל כביצה אז נחסר משיעור ביצה קודם שיגיע למעיו וליכא למטעי ולומר שמותר להגיע תרומה לאוכלים טמאים דהכל יודעים דפחות מכביצה לא מקרי אוכל והשתא גזרו דאפי' האוכל אוכלין טמאים כביצה יפסול את התרומה במגעו משום גזירה משום דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושקיל משקים דתרומה ושרי לפומיה ופסיל להו דבשעה שהאוכל טמא בפיו עדיין לא נחסר משיעור ביצה וק"ל:

ד"ה אף הידים וכו' וא"כ הוי טפי מי"ח דבר ר"ל דלקמן בסוף הסוגיא מפרש הגמ' מנין הי"ח ומנו אלו הפוסלין את התרומה בתשעה ועוד מונה שאר דברים שגזרו בו ביום עד תשלום י"ח ולכך מקשין התוס' כיון דבו ביום גזרו ג"כ על הידים הבאות מחמת ספר א"כ הוה להו טפי מי"ח דבר:

רש"י בד"ה ג' אינו כו' טעמא דתרווייהו. נ"ב פי' ר"א ור' יהושע:

בד"ה עסקניות כו' ורבותי מפרשי כו' שנגעו ידיו בטומאה ונטמא כו' כצ"ל:

בד"ה אי נימא הא כו' מכלל סתם ידים וכו'. נ"ב ס"א הא גזרו סמוך לנטילתה מגע התרומה:

גמרא א"ל רבא מאי נ"מ כו'. ק"ל דמ"מ איכא תקלה אי טבל ולא אשכח שאובין ליתנן עליו יסבור שהוא עדיין טמא וישרפו עליו תרומה וקדשים:

רש"י ד"ה ר' יהושע. דמשקין אפי' הם שנים כו' ועושין מגען שני. משמע דיליף מהא דמשקה שני עושה שני. וא"כ מאי פריך תו ר"א לר"י שם ועוד שלישי שני למה הא משקה אפי' שלישי (דהיינו שנגעה בשני) נעשית תחלה ועושה שני (ולחולין) [ובחולין (לד. ד"ה ע"י משקין)] פירש דהראי' הוא (מהא כל) [מהאוכל] השני (שנגעה המשקה בו) שע"י נעשה האוכל שנגע במשקה שני:

רד"ה שלישי. וחיישינן כו' דילמא ראשון הוא. מש"כ המהרש"א דשני אין לו טומאה מדאורייתא כו'. תמוה דהרי כתוב הדר הוא בכלי חרס מכל האוכל כו' יטמא ואינו אלא שני כדלקמן (קלח:) ובעצמו לקמן בסמוך כ' דקאכל ת"ט שהוא במיתה אף דלא נגע אלא באוכל ב':

רד"ה ופסיל. עיין מהרש"א וכבר תמהו עליו דביבמות (עג:) מבואר דאינה אלא בעשה ועי' בתור"ע שהביא רש"י בבכורות (יב:) ותוס' ע"ז (סו:) שכ' ג"כ שהיא במיתה ושכח לציין ג"כ תוס' (פסחים רד"י) ועמש"כ בחדושי הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין בס"ד אבל מ"מ פירוש רש"י צריך ישוב מדוע לא פי' טעם דאיסור עשה הנ"ל. ונ"ל דהוכרח לפרש כן אליבא דר"א דא"ל בפ"ח דתרומות מ"ב דאם נטמאה התרומה אחר שנתנה לתוך פיו יבלע וע"ש במפרשים. איברא דאפשר לומר דכאן כיון שהיה כבר אוכלין טמאים בפיו בשעה שנתן המשקין דתרומה לפיו הוה כמו שנטמאו קודם וכעין זה הוא בגיטין (ע"ט) ל"ש אלא שקדם גט כו' ע"ש:

תוספות ד"ה זמנין. אר"ת כו'. לכאורה קשה דלפ"ז אחר גזירה דהכא גזירה דפסול גויה נפלה בבירא וא"כ למאי נ"מ שנאה לנו רבי בכ"מ במשנה (עיין לקמן ע"ב בתד"ה כיון ובמהרש"א) וכה"ג פיר"ת לקמן (ט"ו ב') ובנזיר (נ"ד) דמתני' דפ"ב דאהלות נשנית קודם גזירה אחרונה דשבת ונ"ל דנ"מ באוכל כח"פ פחות פחות מכביצה בכדי אכ"פ דטעמא דהכא ליכא ולכאורה לשיטתו לא תהני ליה טבילה באכל ח"פ עד שישהה בכדי עיכול או שיפסל מאכילת כלב ולא מצינו זה בשום מקום ואדרבה נ"ל ראיה דמהני טבילה בתוך הזמן הנזכר מכריתות (יג) לא התירו לאוכל פחות מכשיעור לירד ולטבול וע"ש הטעם וע"כ היינו קודם עיכול וקודם שנפסל מא"כ דלאח"כ לא שייך טעם הגזירה (ונ"ל עוד דהיינו דוקא בתוך זמן דכדי אכ"פ וכ"מ ברמב"ם בפ"ח מהל' אה"ט הי"א) דתו לא מצטרף ומשמע דדוקא פחות מכשיעור אבל כשיעור מצי למיטבלי וצ"ל שלא רצו להחמיר בגזירתם כ"כ עיין (חולין ע"א) מי ל"ע דאכיל סמוך לשקיעת כו':

ודע שראיתי בס' מי נפתוח פרפר ד' ב' שכתב דבאוכלין טמאין האסורים באכילה ל"נ פסול גויה ואישתמיטתיה משנה ערוכה פ"א דטהרות מ"ג נבלת עוף טמא כו' וכח"פ לפסול הגויה. וכן ש"ס ערוך בכריתות (שם) אר"ב א"ש בחלבים כו' שקצים ורמשים כו' ותוספות שם (סוף די"ב) והעיקר הנלע"ד דבנבלה וח' שרצים דמטמאין אדם בנגיעה ל"ג פס"ג דשם ליכא הטעם שמא ישקול משקין דתרומה כיון דבל"ז נטמא מעת נגעו בהן ובתחב לו חבירו הוא מילתא דלא שכיחא (וזה דלא כתוס' הנ"ל) והראיה דנקיט רמשים והם תולעים הנולדים מאשפות (תוי"ט פ"ג דמכות מ"ב) והם אינם מטמאים ודומיא דידהו הוי שקצים ג"כ אותן שאינם מטמאין:

רד"ה ושקיל. ואע"ג דמשקין תחלה כו'. לכאורה היה צריך הש"ס לומר איסור דאורייתא דאיתא בזה בכדי שיהא שייך לגזור עבורו דלא ליהוי כמו גזירה לגזירה:

תד"ה אף. ועוד דלא יתכן שגזרו עה"י ועדיין כו'. עמש"כ ע"ד בחדושי למסכת ידים פ"ג מ"ב:

הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם, נִקְבָּר עָרֹם. עיין בתוספות מה שכתב בזה [קצת משמע דלאו דווקא ספר תורה דהא כל כתבי הקדש תנן במסכת ידים שמטמאין את הידים], ועדיין צריך לומר למה אמר נקבר הוה ליה למימר נשאר ערום או הרי הוא ערום וקבורה מאן דכר שמה? ונראה לי בס"ד דידוע הטעם שכר מצות בהאי עלמא ליכא, מפני שהמצוה נצחית ואין כבוד למצוה שיהיה שכרה פוסק ואינו נצחי לכך יקבלנו בעולם הבא ששם השכר נצחי, נמצא לפי זה נמנע השכר מעולם הזה בשביל 'כבוד המצוה' על כן זה הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם שאינו מכבד המצוה יתנו לו שכר מצוה ההיא בעולם הזה שאינו נצחי, דמאחר שאינו נזהר בכבוד המצוה לא יתנו לו השכר לפי כבודה אבל לא יקופח שכרו לגמרי כי אין הקב"ה מקפח שכר בריה, ואם כן שכר מצותו ההיא יקחנו בעולם הזה עד זמן קבורתו באופן שבעת שנקבר לא נשאר בידו מן השכר כלום שכבר אכלו בעולם הזה ולא ישאר לעולם הנצחי כלום. ומה שֶׁאָמַר רַבִּי זֵירָא: עָרֹם בְּלֹא מִצְווֹת לשון רבים כונתו על מצות השייכים לספר תורה שיש בהם ענין אחיזה, דהיינו אוחז ללמוד בו או אוחזו להראותו לציבור או אוחזו לגללו.

הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם, נִקְבָּר עָרֹם. נראה לי בס"ד, טעם למה שצריך לאחוז הספר תורה במטפחת שתהיה לו כבגד ומלבוש, להורות: שהתורה הנראית לנו יש בה פשט שהוא כמו לבוש, ויש בה סוד גנוז בתוכה.

תוס' ד"ה תנא אף הידים וכו' וי"ל היינו דוקא לקדש וכו'. עי' פסחים יט ע"א תוס' ד"ה שאין טומאת ידים:

תוס' ד"ה האוחז ס"ת וכו' שמטמאין את הידים. עי' מגילה ז ע"א ברש"י ד"ה אינה מטמאה. ועי' תוס' סוטה יז ע"א ד"ה לא על הלוח בסוה"ד:

תנא אף ידים הבאות מחמת ספר וכו' הרמב"ם פסק דידים הבאות מחמת ספר בכל ספרי קדש ולא משום דר' פרנך אלא משום דאי לא הא לא קיימי הא ולקטתי מדברי הגאון שב יעקב ז"ל דגזירת מצניעים אצל תרומה שייך בכל כתבי קדש וגזרו על כל הספרים שיפסלו תרומה ודר' פרנך לא שייך אלא בס"ת וראוי' לגזור על ידים הבאות מס"ת לחוד שיפסלו תרומה ולא משאר ספרים אך אי לא הא לא קיימי הא שיאמרו אילו שארי ספרים פסלי תרומה היה מטמאים ידים כמו ס"ת ע"כ לא פליג רבנן וכשם שכל הספרים פוסלים תרומה משום מצניעים ה"נ ידים הבאים מחמת כל הספרים פוסלים משום ר' פרנך דס"ת. וצע"ג במשנה ספט"ו דכלים ובהרע"ב שם משמע דידים דס"ת נמי משום תרומה גזרו ולא מדר' פרנך דאל"כ מ"ש ספר עזרא משאר ספרים. ולדברי' דשב יעקב י"ל הא דבמס' ידים כשאמר ר"י יד מטמא חברתה והביא ראיה מידים הבאים מחמת ספר ולא השיב כן לר"א במס' חולין דמייתי תוס'. וי"ל דלרבנן שרצו לומר שיהיה חוכא וטלולא אם יד מטמא חברתה והשיב מידים שמחמת ספר אע"ג התם משום חומרא דר' פרנך עכ"פ חזינן שגזרו גם על שארי ספרים משום אי לא הא לא קיימי הא ואי לאו דפשיטא להו לאינשי דראוי לגזור שני יעשה שני לא היה מפקפקי' משום שלא גזרו על ידים שמחמת ספר אע"כ אין זה תימא. אבל בחולין לר"א אי הי' מייתי ראיה לר"א הנ"ל ע"ד הנ"ל שאין תימא אצל העולם אם טומאה עושה כיוצא א"כ פשיטא שיהי' ראשון עושה ראשון וכר"א ולא כר' יהושע. ועיין בתשו' שב יעקב דברי הגאון מו"ה יואל עוקרש זצ"ל פי' הגון על דברי תוס' דחגיגה. ומיהו פ' חלק ק' ע"א משמע דגם בכל הספרים אסור ליגע ערום:

האוחז ס"ת ערום מדלא אמר הנוגע ערום למד מהרי"ט סי' קל"ו דאוחז בעמודים כשהם ערום דגזרינן שיגע בהס"ת עצמו וכן מורה לשון הרמב"ם ע"ש אבל כשאין הס"ת ערום מותר ליגע בהעמודים:

ס"ת ערום עיין רמב"ן בחי' רשב"א דהטעם נמי משום ידים עסקני' ואפ"ה אינו מועיל נטילה דסתם גזרו ולא תקנו נטילה ע"ש. א"כ למהרי"ט הנ"ל כשס"ת ערום לא מהני נטילה ליגע בהעמודים:

בתוס' בד"ה ר"י אומר האוכל אוכל ראשון כו' וא"ת מאי צריך התם להאי טעמא כו' וי"ל משום דדמי לחוכא ואיטלולא עכ"ל נראה בכוונתן דדוקא בהך גזירה דאוכל אוכל שני סבר ר"א דדמי לחוכא ואיטלולא שאוכל ראשון ואוכל ב' יהיה לשניהם דין אחד לעשות ב' משא"כ בהאי דשני עושה שני ע"י משקין לא דמי לחוכא ואיטלולא כיון שא"א ליגזור בענין אחר שהרי עיקר גזירה זו משמע לקמן משום דגזרינן במשקין הבאים מחמת ידים אטו משקין הבאים מחמת שרץ וא"כ ממילא דהמשקין נעשים תחילה והוי הך גזירה כמו כל גזירות דאשכחן בש"ס דגזרינן הא אטו הא שדין אחד להם כך נ"ל בכוונת התוס'. ועוד נ"ל דבשביל הך גזירה דזימנין דאכיל אוכלים טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה לא היו צריכין לגזור שהאדם יפסול תרומה במגעו והוי סגי לגזור שיפסול גוף האדם מלאכול תרומה כמ"ש ר"ת ז"ל בפסול גוייה דגזירה קדמונית היתה כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה זימנין דאכיל כו' אומר ר"ת דפסול גוייה הנזכרת בכל מקום כו' גזירה קדמונית היתה כו' דמהך טעמא דהכא אפילו כביצה פסול כו'. עד סוף הדיבור וכ"ז דלא כפי' רש"י דלעיל בסמוך וכבר כתבתי שהרמב"ם ז"ל סובר כשיטת רש"י דהאוכל אוכל ראשון שגזרו בי"ח דבר היינו פסול גוייה ששיעורו כחצי פרס ומאי דקשיא לר"ת מסוגיא דיומא נראה לי ליישב לשיטת רש"י והרמב"ם דבלא"ה ע"כ דמאי דבעי למימר התם מעיקרא דטומאת גוייה הוה מדאורייתא מקרא דאל תטמאו ונטמאתם ע"כ לאו אטומאת אוכלין טמאין דעלמא קאי דהא האי קרא דאל תטמאו בכל אלה ונטמאתם לא איירי אלא באכילת שרצים ונבילות דכתיב לעיל מיניה אלא מדאפקיה רחמנא בלשון טומאה אע"ג דבלא"ה שרצים ונבילות מטמאין אדם בנגיעה אפ"ה קס"ד מעיקרא דאיצטריך קרא דנטמא האדם אע"ג דלא נגע בהם כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה דומיא דנבילת עוף טהור דמטמא בבית הסתרים דלפי סברת המקשה דהתם לית ליה להאי תנא דהתם הך דרשה דלא יאכל לטמאה בה שהביא רש"י ז"ל לעיל בד"ה אוכל אוכל ראשון ואפ"ה מקשה התם שפיר דרב פפא אדרב פפא דהא אמאי דמקשה רבא התם ככותבת בכדי אכילת פרס וחצי פרס בכדי אכילת פרס הך קושיא שייכי נמי אפילו אי הוה אמרינן דשרצים ונבלות פוסלין את הגוייה ושיעורן בכדי חצי פרס דהא שיעורין הל"מ הם כדאמרינן התם שמזה היו עיקר הקושיות בכל השקלא וטריא דהתם ואקושיא דרבא משני ר"פ הנח לטומאת גוייה דלאו דאורייתא וא"כ מקשה הש"ס שפיר דר"פ אדרב פפא דהא אמר ר"פ דאשכחן מיהו לטומאת גוייה עיקר מן התורה בשרצים ונבילות דא"כ אכתי הדרא קושיא דרבא לדוכתא אמאי בעיא בהנך כחצי פרס ובככותבת נקט כדי אכילת פרס נמצא דכ"ז למאי דהוה ס"ד מעיקרא משא"כ למאי דמסיק הש"ס התם דהאי דרשא דר"פ מקרא דאל תטמאו ונטמאתם לא הוה אלא אסמכתא בעלמא היינו דאפילו בשרצים ונבילות גופייהו נמי טומאת גוייה דידהו לא הוה אלא מדרבנן והיינו מהך דרשא שהביא רש"י ז"ל לעיל ד"ה אוכל אוכל ראשון דכתיב בנבילת עוף טהור לא יאכל לטמאה בה והיינו דוקא מי שאין לו טומאה אלא באכילתה יצתה זו כו' והיינו משום דטומאת בית הסתרים חידוש הוא ולא מטמאה אלא בנבילת עוף טהור בלבד נמצא דלפ"ז אין מקום להוכחת ר"ת ז"ל ונתיישב' היטב שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל ובר מן דין יש לדקדק על שיטת ר"ת ז"ל דלפי פירושו צריך לומר דהא דאמרינן בעירובין וביומא בברייתא בחצי חציה לפסול את הגוויה היינו אחר תקנה קדמונית וקודם י"ח דבר ואילך הוה אפילו פסול גוייה כביצה אפילו לטמא תרומה בנגיעות האדם וכ"ש דבפסול גופו מלאכול בתרומה דהוי כביצה וזה דוחק:

ועוד דאכתי קושיית ר"ת גופה במקומה עומדת דאטו למאי דהוה ס"ד מעיקרא דפסול גוייה הוה דאורייתא לא הוה ידע הך תקנה קדמונית ואף שאיני כדאי להשיג על שיטת ר"ת ז"ל מ"מ הנראה לענ"ד כתבתי ליישב שיטת רש"י ורמב"ם ז"ל על מכונם היטב:

בפירש"י בד"ה ופסיל להו והתורה הזהירה כו' וכתב מהרש"א ז"ל דעדיפא מיניה הו"מ לפ' דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה ובמחילת כבודו דברי שגגה הם דלא אשכחן חיוב מיתה אלא באוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף משא"כ בטהור שאוכל תרומה טמאה ליכא חיוב מיתה אלא לאו גרידא ולשיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו אפילו לאו נמי ליכא ע"ש ודו"ק :

בגמ' האוכל אוכל ראשון מ"ט כו' דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה. לכאורה טפי הוה ליה למימר דשקיל אוכלין תרומה ושדי לפומיה דהא שכיח טפי אלא משום דאיכא למ"ד בפסחים דף ט"ז בשיטת רבי חנינא סגן הכהנים דאין אוכל מטמא אוכל אפילו בתרומה וקדשים אלא מדרבנן מש"ה נקיט משקין דמקבלין טומאה מן האוכל אפילו מדאורייתא:

ובזה נתיישב לי גם כן הא דהוה קשיא לי דלפי האי טעמא דשקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה לא שייך לגזור אלא בכהנים דאוכלים תרומה ואכתי אמאי גזרו סתם אפילו בישראל שלא יאכל אוכלין טמאים וליכא למיחש נמי בישראל זימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דקודש ושדי לפומיה דהא ליכא משקה קודש כלל כמ"ש מהרש"א ז"ל וכדפרישית לעיל אבל למאי דפרישית א"ש דבישראל נמי איכא למיחש זימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל אוכלי קודש ושדי לפומיה דהאוכל מטמא אוכל מיהא מדרבנן וכ"ש למ"ד בפסחים דבקדשים אוכל מטמא אוכל אפילו מדאורייתא ומש"ה השוו חכמים מדותיהם לגזור בין בכהנים בין בישראל אף ע"ג דעיקר התקנה הוה משום כהנים ומטעם דפרישי' כן נ"ל ודו"ק:

שם שותה משקין טמאים מ"ט כו' מה"ד הא שכיחא והא לא שכיחא. והא דלא חיישי' במשקין למילתא דשכיחא והיינו דזימנין דאכיל אוכלי תרומה ושקיל משקין טמאים ושדי לפומיה ויפסול התרומה שבפיו כבר תרצה הרשב"א ז"ל בחידושיו דבכה"ג לא שייך לגזור דעיקר הגזיר' היתה שהאוכל אוכל ראשון אסור ליגע בתרומה היינו שמתוך כך יזהר כל האדם שלא יאכל אוכלין טמאין מה"ט גופא דשמא ישכח ושקיל משקין דתרומה אבל ודאי לא שייך למיגזר איפכא שלא יאכל אדם תרומה טהורה דא"כ בטלי מצות אכילת תרומה ולאחר שכבר אכיל תרומה טהורה בהיתר תו ליכא למיחש לגזור שלא ישתה משקין טמאים דממ"נ אי יהיה זכור בתרומה טהורה שבפיו ודאי לא ישתה משקין טמאים במזיד לפסול את התרומה ואם ישכח מאכילת תרומה תו לא מהני הך תקנה דגזירת משקין טמאים כלל וכתב עוד שם תי' אחר ע"ש ותיתי לי דקיימתי לכל מ"ש הרשב"א ז"ל מסברא דנפשאי בילדותי טרם שנדפסו חידושי הרשב"א ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול:

בגמרא והבא ראשו ורובו במים שאובין מ"ט גזרו כו' שהיו אומרים לא אלו מטהרין כו'. ולכאורה יש לתמוה דהאיך אפשר לטעות ולומר שאלו השאובים הם היו מטהרין דא"כ למה היו טובלים מעיקרא במים סרוחים בוודאי שאין שום אדם עושה לכנוס תוך מים סרוחים כ"א לטהר מטומאתו ונראה דוחק לומר שעיקר החשש אינו אלא מפני הרואים דאיכא דחזי במים שאובים ולא חזו הך טבילה דסרוחים זה דוחק. ועוד דא"כ לא א"ש לישנא שהיו אומרים לא אלו מטהרין:

ויותר קשיא לי דא"כ מאי תקנתא איכא בהא דפסלי תרומה להך חששא תינח כהנים דאכלי תרומה אבל שאר טמאים ישראלים אכתי הך חששא גופה במקומה עומדת שיטבלו בשאובין שיאמרו שהשאובים מטהרין ויאכלו קדשים ויכנסו למקדש. ועוד נשים נדות לבעליהן מא"ל דשייך בהו הך חששא:

אמנם כן ראיתי בלשון הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות שארי אבות הטומאה שהעתיק לשון הגמרא והוסיף בלשונו שהיו טובלים בזלזול בלא כונה וכ"כ בפי' המשניות סוף מסכת זבים בהרחבת ביאור קצת ולכאורה דבריו תמוהי' מאד ומתוך דבריו נ"ל ברור דהיינו משום דקשיא ליה הך קושיא גופא שהקשיתי. לכך בא לתרץ דודאי לא אתי למיטעי שטבילתן במקוה היה שלא לצורך אלא דתרווייהו בעי דשניהם מעכבין ועיקר הטבילה שמטהרת מטומאתו בכלל פרטי טומאתם הם השניים מתוך כך יטבלו ראשונה שלא בכוונה לכך תקנו שפוסלין את התרומה כנ"ל ברור בכוונת הרמב"ם:

בתוס' בד"ה תנא אף הידים כו' משום דמצינו למימר דה"מ לקדש כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דהיאך אפשר לומר דה"מ לקדש דא"כ תיקשה ליתנייהו גבי מעלות דחומר בקדש מבתרומה בחגיגה דכה"ג מקשי הש"ס בכמה דוכתי ואפשר דכיון דלא הוי מצי לאתויי ממתניתין דמסכת ידים לחוד והוי צריך לאתויי נמי האי דיוקא דחומר בקדש מבתרומה מש"ה ניחא ליה לאתויי הך ברייתא דמפרש להדיא דפסלי את התרומה וכיוצא בזה כתב מהרש"א ז"ל בהא דלא תיקשי הא שלמה גזר לקדשים אפילו בסתם ידים ע"ש:

מיהו לולא דברי התוספת היה נראה לי דהא דמייתי הך ברייתא דאף ידים הבאים מחמת ספר היינו לאשמעינן דידים מחמת ספר נמי מי"ח דבר נינהו ולפ"ז נתיישב נמי לשון אף ממה שדקדקת' דברי התוספת בסמוך ודו"ק :

בא"ד דקאמר מצינו שני עושה שני ע"י משקין דהומ"ל דמצינו דע"י ספר כו' עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דמאי אלימא ידים הבאות מחמת ספר דשני עושה שני מהך דאוכל אוכל שני שכתבו התוספת לעיל דאי לאו דמצינו ששני עושה שני ע"י משקין הוי דמיא לחוכא וטלולא א"כ לפ"ז מצינו למימר דמה שידים הבאות מחמת ספר שני עושה שני הוי דמיא נמי לחוכא וטלולא אי לאו דאשכחן כה"ג ע"י משקין. מיהו למאי דפרישית לעיל בכוונת התוספת דדווקא באוכל אוכל שני הוי דמיא לחוכא וטלולא במה שאנו מדמין אותו לגמרי לאוכל אוכל ראשון וא"כ לא שייך הך מילתא בידים הבאות מחמת ספר וכן לפי' השני שכתבתי לעיל דהיכא שאי אפשר לגזור בענין אחר לא דמי לחוכא וטלולא וא"כ לפ"ז ידים הבאים מחמת ספר ג"כ לא היה אפשר לגזור בענין אחר דלא הוי סגי' במה שיגזרו על ידים הבאות מחמת ספר שיטמאו האדם לאכול בתרומה דאפ"ה לא היה נמנעין בשביל כך מליגע בספר כיון דאפשר בנטילת ידים אם ירצה לאכול תרומה דבלא"ה אפילו באכילת חולין צריך נ"י לכתחילה ועוד דפסול דאכילת תרומה לא שייך אלא בכהנים ולא בישראל מש"ה הוצרכו לגזור על ידים הבאים מחמת ספר שיפסלו התרומה בנגיעתן דהשתא אפי' ישראל נזהרים מליגע בספר שמא ישכח ויגע בתרומה שהפריש בתוך ביתו ויטמא אותה וא"כ תו לא דמיא לחוכא וטלולא כיון דאי אפשר בענין אחר כנ"ל ודו"ק:

גמ' שלישי שני לקודש ואין שני וכו'. דע דהא דאוכל שלישי של חולין שנעשו עט"ת שני לקודש משום ששמירת' טומאה היא אצל הקודש קשיא לי. למה המציא ר' יהושע חומרא זו באדם האוכלו ולמה לא אמר חומרא זו לענין השלישי עצמו שלענין קודש השלישי הזה מיחשב ראשון ואם נגע שלישי במאכל של קודש עושהו שני מטעם דחיישינן לענין קודש שמא שלישי זה ראשון הוא ועושהו שני וכמבואר באמת במשנה ו' פ"ב דטהרות [ואם נימא] דר"י סבר כר"א במשנה ז' שם דלית לי' הך סברא שמירתה טומאה היא אצל הקודש א"כ למה לענין האדם האוכלו ס"ל דשמירתה טומאה היא אצל הקודש. ואם אמנם דעל ר' יהושע אין התמי' גדולה כ"כ דנוכל לדחות ולומר דבאמת גם לענין האוכל השלישי עצמו ס"ל כן דאם נוגע בקודש מחשבינן ליה כראשון אלא דכאן איירי באוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני לענין האדם נקיט נמי בשלישי לענין האדם:

אמנם לרבינו הגדול הרמב"ם בפי"א מאה"ט ה' ט' ראיתי שכתב חולין שנעשו עט"ת השלישי שבהם פסול ואם נגע בקודש אינו עושהו רביעי. וטעמי' של הרמב"ם הוא לפי שאין שלישי עושה רביעי בקודש אלא קודש מקודש בלבד. ובה' י"ג כתב האוכל שלישי שבתרומה עצמה או שבחולין שנעשו על טהרת תרומה אעפ"י שטהור לנגיעת תרומה הרי הוא כשני לענין הקודש שטהרת תרומה טומאה היא אצל הקודש הרי שלענין האדם האוכלו אמרינן שמירת תרומה טומאה היא אצל הקודש ולענין השלישי עצמו לא אמרינן כן. והדבר צריך תלמוד וע' בסוף ספר ברכת הזבח:

והשותה משקים טמאים וכו' היינו הך. יש לדקדק דמאי קושיא דלמה לי' למיתניי'. והרי צריך למימרא להורות דדוקא שותה לאפוקי נוגע דלא נימא דבכלל כלים שנטמאו במשקין נכלל גם אדם וכמו שרצינו לומר כן בריש סוגיא קמ"ל השותה משקים טמאים דוקא שותה. ועפ"י זה רציתי להביא ראי' לדעת הרמב"ם [פ"ז מאה"ט ה' ב'] שפסק דמשקה ידים אינם מטמאים כלי. ולדידי' גם השתא דנקט השותה משקים טמאים לא פלטינן מטעות הזה דמשקים מטמאים אדם כדרך שמטמאים כלים ושותה משקים טמאים דנקט מיירי במשקה ידים שאינם מטמאים גם כלים בנגיעה לחוד ומטמאים אדם בשתיה ושפיר מקשה היינו הך:

ודעת התוס' לקמן ע"ב בד"ה אלא במשקים הבאים מחמת שרץ שמבואר בהדיא דס"ל שמשקה ידים ג"כ מטמא כלי והוא דעת הראב"ד א"כ קשה מאי מקשה הגמ' היינו הך ודלמא אתי לאפוקי דאדם אינו מקבל טומאה במגע משקים טמאים ואינו בכלל כלים. נלע"ד משום דבגוף הדין של כל הני ט' דחשיב דפסלי תרומה מגזירת ח"י דבר לא מצינו מפורש אם גזרו לתלות או לשרוף הן אמת דבחדא מינייהו מצינו מפורש שתחילת גזירתן לשריפה והיינו ידים. ובחדא מינייהו מצינו מפורש להיפוך דהיינו כלים שנטמאו במשקים דמפורש בבכורות (דף ל"ח) דעבדו רבנן היכירא דלא לשרוף וכו'. אבל השאר הפוסלים שבכלל ח"י דבר לא מצאתי מפורש ודעת התוס' בפסחים (דף ט"ו ע"א) דרק בכלים שנטמאו במשקים הוא דאין שורפין ע"ש בד"ה ולד טומאה דרבנן שאפי' באוכלים שנטמאו במשקים שנכללו בדבור אחד עם כלים אפ"ה כתבו התוס' שם דוקא על כלים אין שורפין אבל על אוכלים שורפים. ומעתה התוס' לשיטתייהו שפיר פסקו דכלים שנטמאו במשקים היינו אפי' משקה ידים ואעפ"כ לדידהו שפיר מקשה בשותה משקים היינו הך דלדידהו בלאו הכי ליכא למימר לאפוקי נוגע דהא לא שמענו כלל לאפוקי נוגע. ולעולם דאדם נכלל בכלים שנטמאו במשקים אלא שעל זה אין שורפים ובשותה משקים טמאים שורפים:

רש"י ד"ה שלישי וכו' ובפ"ב דשחיטת חולין מפרש טעמא דתרווייהו. הנה אין כוונת רש"י טעמא דתרווייהו ר"א ור"י [וכמו"ש רש"ל] שהרי אח"כ הוא דמרשים רש"י ר"י אומר וכו' אלא כוונת רש"י טעמא דתרווייהו היינו מה שאוכל אוכל ראשון נעשה ראשון [לר"א ואוכל אוכל שלישי נעשה] שלישי. אבל מה שאוכל אוכל שני נעשה שני הטעם מפורש בשמעתין דלמא אכל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומי' אבל באוכל ראשון שיוחשב ראשון אין צורך לזה דדי היה שיוחשב שני וכמו שהקשו התוס' בחולין. וכן באוכל שלישי שלישי אין שום טעם וכמו שפי' הרש"א בשמעתין בשם הר"ש. ואמנם באלו תרווייהו טעמא דר"א כדמפרש איהו בעצמו בחולין מצינו בנבלת העוף שהאוכל חמור מן המאכל ואנן לא נעביד אוכל כמאכל זהו כונת רש"י מ"ש ושם מפורש טעמא דתרווייהו:

אלא דעדיין יש להבין מה בעי רש"י בזה וזה אינו שייך לפירושא דשמעתין ומה גם דשמעתין הוא בזה דלא כר"א. והנה גם בדברי ר' יהושע פירש"י והתם מפרש טעמא דשני עושה שני ע"י משקין. וג"כ קשה מאי בעי רש"י בזה. ואמנם נראה כוונת רש"י עפ"י מה שאבאר. דבאמת עוד דבר א' הוא בשמעתין דה"ל להגמ' למימר דהוא דלא כר"א. דהנה בכלים שנטמאו במשקין מפורש בסוף שמעתין הטעם משום גזירה דמשקה זב וזבה. והרי כלים שנגעו במשקה הזב נעשו ראשונים וטמויי נמי מטמו. והיה לנו לגזור משום משקה זב שכלים שנטמאו במשקין יטמאו תרומה ולמה שנה ואלו פוסלין התרומה כלים שנטמאו במשקין וע' לעיל בריש סוגיין מ"ש בזה ונראה משום דהמשקה אינו רק ראשון דאוכל ומשקה אינן נעשין אב הטומאה וכיון שהמשקה רק ראשונים איך יוחשב הכלי ראשון ואין ראשון עושה ראשון ואף שיש לנו טעם משום משקה זב מ"מ דמי לחוכא אי לאו שמצינו כיוצא. ולא מצינו כיוצא בזה. אלא דתינח לר"י אבל לר"א דסובר אוכל אוכל ראשון ראשון א"כ מצינו ראשון עושה ראשון. וא"כ גם כלים שנטמאו במשקין יוחשבו ראשון וטמויי נמי מטמאי. ולמימר דלר"א באמת כלים שנטמאו במשקין טמויי נמי מטמאי ומה ששנינו אלו פוסלין כו' והכלים שנטמאו במשקין היינו לר"י א"כ קשה כשם שאמר מאן תנא אוכל אוכל ראשון וכו' הוה ליה למימר נמי מאן תנא אוכל ראשון וכלים שנטמאו במשקין מיפסל פסלי דלא כר"א. אלא דבאמת זה אתי גם כר"א דבשלמא באוכל יליף ר"א ק"ו מנבלת עוף שמצינו אוכל חמור מן המאכל ק"ו דנעביד אוכל כמאכל אבל בנגיעה כמו כלים שנגעו במשקים לא מצינו דבר הנוגע שיהיה חמור ממה שנגע דניליף מיניה דנעביד נוגע כדבר שנגע בו. ואף שמצינו משקים שנעשו ראשונים משני. זה חומרא דמשקים אבל בדבר שאינו משקה לא מצינו. ואם כן כלים שנטמאו במשקים אתו גם כר"א. וזהו כונת רש"י שפירש בדברי ר"א ובחולין מפרש טעמא דתרווייהו: ולפי זה היה קשה תינח לר"א אבל ר"י לא יליף מנבלת עוף כמבואר בחולין ואעפ"כ סובר שני עושה שני והיינו משום דאזיל בתר טעמא דזימנין דאכיל אוכלים כו' אבל ראשון לא הוצרך לעשותו ראשון דכבר נפק מחשש משקים דתרומה במה שנעשה שני א"כ בכלים דשפיר איכא למיזל בתר חששא גזירה משום משקה דזב והי' להמשקים לעשות הכלים ראשון. וראשון יעשה ראשון כשם ששני עושה שני. וא"כ איך אתי מתני' דאלו פוסלין כר' יהושע ולכן הוכרח רש"י לפרש כאן דבשחיטת חולין מפרש טעמא דמצינו שני עושה שני וא"כ בראשון דלא מצינו כיוצא בזה אין ראשון עושה ראשון ולא משגחינן בחששא דמשקה דזב:

תוס' בד"ה ר"י אומר וכו' בפ"ב דחולין וכו' וא"ת מאי צריך התם להאי טעמא וכו' ושתי משקין דתרומה וכו' והנה לכאורה דבריהם תמוהים שבחולין (דף ל"ד ע"א) בתוס' ד"ה שני שני למה הקשו התוס' ואע"ג דאיכא למיגזר דבהדי דאכיל אוכלים טמאים שדי לפיו משקין דמעשר וכו' הרי שהוכרחו להקשות ממעשר ולא מתרומה וא"כ איך הקשו כאן במס' שבת מתרומה. ונראה דהנה כבר כתבתי לעיל בכונת הרש"א בחולין שכ' דלהכי נקטו התוס' בד"ה שני וכו' משום דשקיל אוכלין דמעשר דלר"י קיימינן שם דאיירי דוקא בחולין שנעשו עט"ת דג' דידי' נמי נפסל מלאכול בתרומה וכו' וכונתו דר"א הקשה לר"י ממה שלא חילק בין חולין גרידא לחולין שנעשו עט"ת דבנעשו עט"ת היה די למיעבדי' שלישי וג"כ שוב לא שקיל משקין דתרומה לפומי'. ומעתה ניחא דבחולין רשמו על הקושיא. דהיינו קושית ר"א שהקשה לר"י שני שני למה פי' דבחולין שנעשו עט"ת היה די למיעבדי' שלישי ולמה לך לעשותו שני ולכן הוכרחו התוס' להקשות ממעשר. אבל כאן בשבת הקשו על המסקנא על תשובת ר"י שמצינו שני עושה שני ע"י משקין. על זה הקשו מאי צריך להאי טעמא פי' להביא ראיה דשני עושה שני ע"י משקין אשר בזה באמת דחה ר"א דהאי חומרא דמשקין היא וכמו"ש התוס' בחולין והרי תיפוק ליה דלהכי שני עושה שני כדמפרש בסמוך דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה וכו' ובחולין גרידא על כרחין צריך למיעבדי' שני משום תרומה [והסברת רש"א הנ"ל] וא"כ שוב מצינו שני עושה שני אפי' באוכלין. ולהכי גם בחולין שנעשו עט"ת שני עושה שני ולא הוצרכו התוס' להקדים משום מעשר. וע"ז תירצו דדמי לחוכא וא"כ אפי' בחולין גרידא לא שייך למיעבדי' שני אי לאו דילפי' ממשקין:

אמנם לפי מ"ש לעיל בריש סוגיין דכי היכי דשמירת תרומה לר"י טומאה היא אצל הקודש הכי נמי שמירת חולין גרידא טומאה אצל תרומה א"כ נסתר סברא זו. דממה דשני דחולין גרידא עושה את האוכל שני אין ראי' דשני עושה שני דלגבי תרומה חשבי' לשני שהוא ראשון וראשון עושה שני. אבל שנקח מזו ראיה לחולין עט"ת ששני עושה שני ליכא ראיה ולכך הוצרך להביא ראיה ששני עושה שני ע"י משקין אפילו בחולין עצמם:

ונלע"ד דהתוס' לא ס"ל כפי' רש"י כאן דחיישינן לשלישי שהוא ראשון. ולפי זה ק"ו דחיישינן בשני שמא ראשון. אבל התוס' ס"ל כפירש"י בחולין דחיישינן שמא שני הוא וס"ל דנגיעת שרץ לא שכיח וחיישינן רק שמא שני וא"כ השני שעושה שני אין הטעם דחיישינן שמא ראשון הוא דראשון לא שכיח:

ובזה נלע"ד ג"כ לתרץ כוונת רש"י שפי' דמוזהר על שמירת התרומה מדכתיב משמרת תרומותי. משום דרש"י פירש כאן דחיישינן לשלישי שמא ראשון ובאמת היה די לפרש דחיישינן שמא שני הוא אמנם כוונת רש"י לתרץ קושיית התוס' דלמה לו לר"י דמצינו שני עושה שני ע"י משקין הא בלא"ה עושה שני כדמפרש דלמא שדי משקין דתרומה וכו' וצ"ל דזה לא מיחשב שני עושה שני משום דחיישינן לשני דחולין גרידא שמא ראשון וא"כ אכתי למה בחולין עט"ת שני עושה שני. ומשום חשש דשדי משקין דמעשר לא חשש רש"י לפי שחשש זה אינו נוהג רק בירושלים דבגבולין בלא"ה לא שדי מעשר לפומיה אלא דקשה אכתי באוכל שני דמעשר מוכרח לעשותו שני משום דלמא שדי משקין דתרומה ובשני דמעשר לא שייך למימר שמירתו טומאה היא אצל התרומה. דלמה יזהר בשמירת תרומה משמירת מעשר שגם במעשר אם יטמא ויאכלנו לקי יחמיר אפי' יותר מתרומה לכך פירש"י דבתרומה זהיר יותר משום משמרת תרומותי:

אלא דלפ"ז ס"ל לרש"י דהיכא דאיכא טעם למיעבדי' שני לא הוי חוכא ולא צריכין למשכח ממקום אחר שני עושה שני דאי לא תימא הכי א"כ בלא"ה הוצרך ר"י להביא ראיה ממשקין דאל"כ אפי' שני דחולין עצמו לא שייך למיעבדי' שני אי לאו דאשכחן במשקין וכתירוץ התוס'. ולפ"ז קשה דברי רש"י שפירש בדברי ר' יהושע והתם מפרש טעמא ששני עושה שני ע"י משקין וכו'. וכבר כתבתי לעיל דכונתו בזה ליישב דהא לר"י דלא יליף מנבלת עוף כמבואר בחולין ואעפ"כ סובר שני עושה שני. והיינו משום דאזיל בתר טעמא דזימנין דאכל אוכלים וכו' אבל ראשון לא הוצרך לעשות ראשון דכבר נפיק מחשש משקים, דתרומה במה שנעשה שני א"כ בכלים שנטמאו במשקין דשפיר איכא למיזל בתר חששא משום משקה דזב כמפורש בסוף שמעתין והיה להמשקים לעשות הכלים ראשון וראשון יעשה ראשון כשם ששני עושה שני וא"כ איך אתי מתני' דאלו פוסלין כר"י. ולכן הוכרח רש"י לפרש כאן דבשחיטת חולין מפרש טעמא דמצינו שני עושה שני וא"כ בראשון דלא מצינו כיוצא בזה אין ראשון עושה ראשון ולא משגחינן בחששא דמשקה דזב:

אמנם לפי מ"ש כאן דלרש"י לא משגחינן בחוכא היכא דאיכא טעמא א"כ היא גופא קשה כלים שנטמאו במשקין אמאי מיפסל פסלי טמויי לא מטמא. וע' לעיל בריש סוגיין מש"ש:

(יד א) האוחז ס"ת ערום וכו'.—נראה טעם הדבר, שאסרו לאחוז ס"ת ערום עוד קודם שגזרו טומאה על הספרים, הוא משום דסתם ידים מלוכלכות בזיעה, וכשיאחז ס"ת בידיו פעמים שילכלך את הגויל וגם את האותיות, לפיכך אסרו זה, וזה שלא כתוס' ד"ה האוחז.

לא מטמו. את התרומה להיות שניה והיא תחזור ותפסול אחרים: האוכל אוכל ראשון. נעשה גופו ראשון ומטמא את התרומה להיות שנייה והיא תחזור ותפסול שלישי: שני. פוסל ואינו מטמא: שלישי. אינו פוסל תרומה במגעו אבל הקדשים פוסל ובפ''ב דשחיטת חולין מפרש טעמא דתרוייהו: ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון. הוי שני וכן האוכל אוכל שני הוי שני. והתם מפרש טעמא מצינו שהשני עושה שני ע''י משקין דמשקין אפי' הן שניים נעשין תחלה ועושין מגען שני ואף כאן החמירו בשני לעשות האוכלו כיוצא בו: שלישי שני לקדש. האוכל אוכל שלישי עושה גופו שני לקדש והתם מפרש טעמא דהאי אוכל שלישי חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא וטהרתן טומאה היא אצל הקדש הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קודש וחיישינן באוכל שלישי דידיה דילמא ראשון הוא והאוכלו שני: בחולין שנעשו על טהרת תרומה. כלומר באיזו חולין אתה מוצא אוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה דאילו חולין גרידא לא משכחת בהו שלישי: מאי טעמא גזור. באדם האוכל שיהא טמא: ופסיל להו. והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומתי לפיכך גזרו באוכל אוכלין טמאין שלא יהא רגיל אצל תרומה: הא שכיחא. שאדם שותה עם אכילתו: והא לא שכיחא. שיהא אוכל עם שתייתו: ה''ג היו טובלין במי מערה סרוחים מכונסין. שיש בה מ' סאה מי גשמים שהם כשרים לכל טמא חוץ מזב לבדו דכתיב ביה מים חיים: והיו נותנין עליהן. על גופן מים שאובין להעביר סרחון המקוה: התחילו. הטובלין ועשו השאובין קבע לפיכך גזרו על השאובין טומאה לטמא אדם אחר טבילתו אבל אין מטמא שום אוכל ומשקה אלא אם כן נטמאו בשרץ: לא אלו. דמקוה לבדה מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין דמתוך שהורגלו הכל בכך לא היו יודעין שלהעביר הזוהמא היו השאובין באין אלא לטהר: מאי נפקא לן מינה. כיון שכולן טובלין תחלה במקוה מאי איכפת לרבנן אם עשאוה הטובלין קבע אחר טבילה: אלא אלו מטהרין. וחיישינן דילמא אתי לבטולי תורת מקוה וטובלין בשאובין והתורה אמרה אך מעין ובור מקוה מים וגו' (ויקרא יא): מ''ט. הא לאו לאחר טבילה הוה: אי לאו. דגזור אף על הטהור לא קיימא גזירה הבא אחר טבילה דאמרי מ''ש האי מהאי: לידי פסידא. עכברים מצויין אצל אוכלין ומפסידים את הספר אבל בחולין לא הוצרכו לגזור דבלאו הכי נמי לא היו נותנין חול אצל קדש: עסקניות הן. ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות ורבותינו מפרשים חיישינן שמא נגעו [ידיו] בטומאה [ונטמא] וקשיא לי אם כן ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מאי שנא ידים לחודייהו בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה: ספר תורה ערום. אלא על ידי מטפחת: אילימא הא. דסתם ידים גזור ברישא: הא תו למה לי. הך מי נפקא מכלל סתם ידים: אלא הא גזור ברישא. דסתם ידים לא גזרו (סמוך) לנטילתן מגע לתרומה:

רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ושני שני. בפ''ב דחולין (דף לד. ושם) מפרש טעמא משום דמצינו שני עושה שני על ידי משקין וא''ת מאי צריך התם להאי טעמא נימא דלהכי שני. עושה שני כדמפרש בסמוך בגמרא משום דזימנין דאכל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה כו' וי''ל משום גזירה דתרומה אין לנו לעשות אוכל שני שני אם לא שמצינו כזה משום דדמי לחוכא ואיטלולא: זמנין דאכיל אוכלין טמאין כו'. אומר ר''ת דפסול גוייה הנזכרת בכל מקום דאמרי' (עירובין פ''ח #דףפב: ושם) וחצי חציה לפסול את הגויה דהיינו שיעור שני ביצים ולמ''ד ביצה ומחצה לאו היינו גזירה דהכא דמהך טעמא דהכא אפילו כביצה פסול אלא פסול גויה גזירה קדמוניות היתה וגזרו שלא יהיו באים לטעות ולומר כמו שמותר לאכול תרומה אחר אוכלים טמאין אע''פ שנוגע התרומה באוכלין טמאין שבמעיו כך מותר להגיע תרומה לאוכלין טמאין מבחוץ ולכך גזרו דהאוכל אוכלין טמאים כחצי פרס שיהא גופו נפסל מלאכול בתרומה אבל ע''י מגע לא גזרו ודוקא כחצי פרס אבל כביצה ליכא למטעי שנשאר בין השינים ונחסר קודם שיגיע למעיו וכיון דאפקי מכביצה אוקמי אחצי פרס אבל גזירה דהכא גזרו שיפסול אף למגע ואף בכביצה משום טעמא דמפרש תדע דגזירה קדמוניות היתה דביומא בפ' בתרא (דף פ: ושם) ס''ד למימר דפסול גויה דאורייתא ובי''ח דבר היו כולם בקיאים ואיך היו טועים לומר דהיא דאורייתא דא''כ חסר להו: ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו. ואע''ג דמשקים תחלה הוו כדאמר (כרה פ''ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הכא דקאמר ופסיל להו משום דאכתי קודם י''ח דבר לא גזרו להיות משקין תחלה כמו שאפרש: תנא אף הידים הבאות מחמת ספר. והא דלא מייתי מתני' דמסכת ידים (פ''ג מ''ה) כל כתבי הקדש מטמאין את הידים משום דמצינו למימר דה''מ לקדש להכי מייתי ברייתא דקתני בהדיא תרומה וא''ת ומאי אריא ידים הבאות מחמת ספר משום דר' פרנך אפילו מחמת כל פסולי תרומה נמי כדתנן במסכת ידים (פ''ג משנה ב) כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות וי''ל דהיינו דווקא לקדש דומיא דיד דמטמא את חברתה שאינו אלא לקדש כדמוכח בחגיגה (דף כד:) ופ''ב דחולין (דף לד: ושם) דקאמר מצינו שני עושה שני על ידי משקין הוי מצי נמי למימר דמצינו דע''י ספר שני עושה שני ושמא כשראה שלא קבל רבי אליעזר תשובתו במשקין חזר והשיב לו מכתבי הקדש: תנא אף הידים כו'. וא''ת הא דתנן (ידים פ''ג מ''ב) היד מטמא חבירתה ד''ר יהושע אמרו לו כו' א''ל מצינו כתבי קודש כו' א''ל אין דנין דברי סופרים מד''ת ולא מד''ס ע''ש והשתא היכי מייתי ראיה מכתבי קודש שהן שני ומטמאות ידים אף לתרומה ליד דלא מטמא חבירתה רק לקודש וי''ל דאינו חושש רק להשיב על סברתם שאמרו דאין שני עושה שני ועוד נראה לפרש דההיא דכתבי קודש היינו דוקא לקודש ולאו היינו גזירה דהכא דידים הבאות מחמת ספר דר' פרנך ומה שמקשה וכי לית להו לרבנן האוכל אוכל שני שני כיון דאין דנין דברי סופרים מד''ת ולא מד''ס נראה היכא דאיכא טעמא אית להו לרבנן שני עושה שני כגזירה הבאות מחמת ספר משום דר' פרנך והאוכל אוכל שני כדמפרש כאן זימנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה לפומיה (ת''י): אף הידים הבאות מחמת ספר. מדקתני אף משמע דעל הספר גזרו תחלה ואח''כ על הידים הבאות מחמת ספר וכיון דסתם ידים לבסוף גזרו כדאמר לקמן א''כ ידים הבאות מחמת ספר בו ביום גזרו דהא בין גזירה דספר לגזירה דסתם ידים גזרו עליהם וא''כ הוה טפי מי''ח דבר ואם נאמר דעל הידים הבאות מחמת ספר לא באותו פרק גזרו אלא מקודם לכן הוה אתי שפיר אך לשון אף לא משמע כן ועוד לא יתכן שגזרו על הידים ועדיין ספר עצמו לא היה. פוסל את התרומה: האוחז ספר תורה ערום. קצת משמע דלאו דווקא ספר תורה דהא כל כתבי הקדש תנן במסכת ידים שמטמאין את הידים: בלא אותה מצוה. אם אוחזו ללמוד בו אין לו שכר של אותו לימוד ואם בשביל לגוללו אינו מקבל שכר על הגלילה: