שבת יג ע"ב

דף יג - ב

ושימש תלמידי חכמים הרבה - מפני מה מת בחצי ימיו ^[1]?!

ולא היה אדם מחזירה דבר.

ואמר אליהו: פעם אחת נתארחתי אצלה, והיתה מסיחה כל אותו מאורע.

ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך, שהם שבעת הימים מהראיה הראשונה של דם נדות - מה הוא אצלך [איך נהג עמך]? אמרה לי: חס ושלום - אפילו באצבע קטנה לא נגע בי!

והוספתי לשואלה: בימי ליבוניך, שהם שבעת הימים הנקיים מדם שצריכה הזבה [שהיא האשה שראתה דם במשך שלשה ימים רצופים בלא "עת נדתה"] למנות לאחר גמר הראיה האחרונה, וצריכה ללבוש בהם בגדים לבנים כדי לבדוק עצמה שלא נסתרה הספירה על ידי ראית דם - מהו אצלך באותם הימים?

אמרה לי: באותם ימים, אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר. אבל לא עלתה על דעתו לעשות בי דבר אחר [תשמיש].

ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו! משום שלא נשא בעלך פנים לתורה ^[2]. שהרי אמרה תורה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" [ואיסור זה כולל גם אשה הטמאה בטומאת זיבה], שאף קירוב בשר לבד אסור.

שהרי כל זמן שלא טבלה הרי היא עדיין בטומאתה, ואסורה לו מן התורה. ^[3] וכדדרשינן מ"תהיה בנדתה", בהוייתה תהא עד שתבוא במים [רש"י]. ולהכי קאמר עליו "שלא נשא פנים לתורה", לדרוש דרשה זו. [מהרש"א].

כי אתא רב דימי, אמר: הא דהקל אותו חסיד בזה, היינו משום דמטה חדא [רחבה] הואי. וכיון שלא היו בקירוב בשר, קסבר שמותר לעשות כן.

במערבא אמרי, אמר רבי יצחק בר יוסף: היה ישן עמה, כשסינר שהיא חגורה בו, היה מפסיק בינו לבינה. ומשום כך הקל בעצמו.

מתניתין:

ואלו הדינים האמורים בפירקין, הם מן ההלכות שאמרו חכמים בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשעלו לבקרו. ובגמרא יבואר על איזו משנה קאי.

ונמנו שם, שעמדו למנות מי הם המרובים ומי הם המועטים, ונמצא שרבו תלמידי בית שמאי על תלמידי בית הלל במנין. ולפיכך נפסקה הלכה כמותם בהלכות אלו.

וי"ח דברים גזרו בו ביום.

גמרא:

אמר ליה אביי לרב יוסף: כיצד שנינו במתניתין -

האם "אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון" תנן, בלא וי"ו.

או דלמא, "ואלו מן ההלכות" תנן.

ומבאר אביי את הספק:

האם "ואלו" תנן, בוי"ו החיבור, וקאי משנתנו על הני הלכות דאמרן במתניתין דלעיל. לומר, שהלכות אלו ש"לא יפלה את כליו" ו"לא יקרא לאור הנר" נאמרו בעלית חנניה.

או "אלו" תנן, בלא וי"ו החיבור. ולפי זה קאי מתניתין על הני הלכות דבעינן למימר במתניתין דלקמן. שרק הן נאמרו שם.

ופשטינן: תא שמע: אין פולין לאור הנר, ואין קורין לאור הנר - ואלו מן ההלכות שנאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון!

הרי שדיני המשנה דלעיל הם מי"ח דברים, ולא דיני המשנה דלקמן. ואם כן, שמע מינה ד"ואלו" תנן.

ומסקינן: שמע מינה!

עד ימי רבי לא היו כותבים את דברי התורה שבעל פה. שאסור היה לכתוב את כל המשניות והברייתות, משום "דברים שבעל פה אי אתה רשאי להעלותם על הכתב". עד שהתיר רבי לכותבם משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

יוצא מן הכלל היתה "מגילת תענית", שכתבו להם בכתב לזכרון על מגילת ספר את כל הימים שבהם נעשה להם נס ונגאלו מצרותיהם, כדי לדעת שימים אלו אסורים הם בתענית.

תנו רבנן: מי כתב את "מגילת תענית"?

אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו כתבום. לפי שהיו מחבבין את הצרות. ^[4] שהנס אשר נגאלו בו מהצרות, היה חביב עליהם להזכירו ולשבח בו את הקדוש ברוך הוא. וכתבום לימים אלו כדי לעשותם יום טוב, ושלא להתענות בהם.

אמר רבי שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות. אבל מה נעשה? שאם באנו לכתוב את כל הצרות והנסים - אין אנו מספיקין! שמתוך שתדירים הם, היה לנו לעשות יום טוב בכל יום.

דבר אחר: הא דלא כתבינן ימים אלו, היינו משום שאין שוטה נפגע. כלומר אין השוטה מרגיש בפגעים רעים הבאים עליו. וכך אנו אין מרגישים בצרות, וממילא אין אנו מכירין בנס ההצלה מהן.

דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל, הסכין, המחתך בו. ומשל הוא למי שמורגל בצרות, שכבר אינו מרגיש בהן.

ומקשינן: איני, וכי אין המת מרגיש?

והאמר רב יצחק: קשה רימה, התולעת, העוקצת למת - כמחט בבשר החי. ^[5] שנאמר "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל".

ומשנינן: אימא, אין בשר המת [בשר שיבש] שנמצא בגוף אדם חי, מרגיש באיזמל.

אמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא, היה נגנז ספר יחזקאל. משום שהיו דבריו של ספר יחזקאל סותרין את דברי תורה [כגון "כל נבילה וטרפה מן העוף ומן הבהמה, לא יאכלו הכהנים". דמשמע לכאורה שישראלים מותרים לאוכלם. וכגון חטאת האמורה שם בכהן שנטמא מת, שמביאה כשנטהר לאחר שבעת ימים שאין לה רמז בתורה]. ובקשו חכמים לגונזו משום כן.

מה עשה חנניה בן חזקיה?

העלו לו לעלייתו ג' מאות גרבי שמן, למאור ולמזונות לכל זמן ישיבתו שם.

וישב בעליה, ודרשן לכל הכתובים שנראים כסותרים דברי תורה, עד שיישב את הסתירות כולן [וכגון בנבילה וטריפה שודאי אסורים באכילה אף לישראל. אלא משום שהותרה מליקה לכהנים באכילה בחטאת העוף, הוצרך להזהירם על מליקת חולין, שנבילה היא].

שנינו במתניתין: ושמנה עשר דבר גזרו בו ביום.

מאי ניהו שמנה עשר דבר?

תשעה מהם, הם דברים שגזרו בהם שיפסלו את התרומה מדרבנן, לאוסרה באכילה כתרומה טמאה.

כדתנן: אלו פוסלין את התרומה במגעם: א. אדם האוכל שיעור כחצי פרס ^[6] מאוכל שהוא ראשון לטומאה.

מן התורה אין האדם נטמא באכילת דבר טמא אלא אם אכל נבלת עוף טהור, בעת אכילתה בלבד. וכל שכן שאדם האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה, שאינו נטמא על ידו. ורבנן גזרו על האדם האוכל אוכל ראשון לטומאה שיהיה שני לטומאה. ואף שאין השני לטומאה מטמא מאכל חולין, הרי הוא פוסל את התרומה.

ב. ואף האדם האוכל חצי פרס מאוכל שהוא שני לטומאה, גזרו בו להיות שני לטומאה, והרי הוא פוסל את התרומה במגעו ^[7].

ג. וכן השותה רביעית משקין טמאין - אף שמן התורה אינו נטמא, מדרבנן הוא נעשה שני לטומאה, ופוסל את התרומה.

ד. וכן טמא שטבל ונטהר מטומאתו, ובו ביום [ואפילו לאחר שהעריב השמש וכבר הותר בתרומה. תוס'] בא ראשו ורובו במים שאובין - גזרו בו שייעשה שוב על ידי המים השאובין שני לטומאה, ויפסול את התרומה.

ה. ואף מי שהיה טהור גמור קודם לכן, שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין ^[8] גזרו עליו טומאה, והרי הוא פוסל את התרומה.

ו. וכן גזרו כי הספר שהוא מכ"ד כתבי הקודש של תורה נביאים וכתובים - פוסל תרומה במגעו כדין שני לטומאה הנוגע בתרומה. [האם גזרו שהספר עצמו ייחשב כשני לטומאה או שרק גזרו על תרומה הנוגעת בו שתפסל - עיין תוס' ד"ה תנא. והר"ש במסכת ידים כתב: מהיכי תיתי לטמאות את הספר!?].

ז. וכן הידים, קודם נטילתם הרי הן שניות, ופוסלות את התרומה.

והטבול יום [שכבר טבל לטומאתו, אלא שעדיין לא העריב שמשו] פוסל את התרומה במגעו. אך אינו ממנין י"ח דבר, לפי שמדאורייתא הוא פוסל את התרומה, ולא משום גזירה.

ח. והאוכלים שנטמאו במשקין טמאין, הרי הם שניים לטומאה. ויבואר לקמן ^[9].

ט. והכלים שנטמאו במשקין טמאין, נעשים שניים לטומאה, ופוסלים את התרומה. ויבואר לקמן.

וקמפרש ואזיל לכל תשעת הדברים האלו.

יש שלשה חילוקים בסדר הטומאה.

א. בחולין מצינו שכל אחד מאבות הטומאה עושה את כל הנטמא ממנו לראשון לטומאה. ואותו ראשון לטומאה עושה את כל הנטמא ממנו לשני לטומאה. אבל אין השני עושה אחריו שלישי לטומאה.

ב. בתרומה נתחדש שאפילו שני לטומאה פוסל מאכילה את התרומה הנוגעת בו [ויליף לה מטבול יום, שדומה לשני לטומאה בכך שהוא אסור בתרומה, והרי הוא פוסל את התרומה].

ג. בקדשים נתחדש שאף השלישי לטומאה פוסל את הקדשים שנוגע בהם. [ויליף לה ממחוסר כפורים, שדומה לשלישי לטומאה בכך שהוא מותר בתרומה ואסור רק באכילת קדשים, ופוסל את הקדשים].

ועתה דנה הגמרא במה ששנינו "אלו פוסלין את התרומה [במגעם: אדם] האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני!

מדכתיב "פוסלין את התרומה", משמע שנעשית התרומה רק "פסולה" לאכילה במגעם בה אך אינה נעשית "טמאה" לענין שתפסול תרומה אחרת במגעה.

והוינן בה: מאן האי תנא דאית ליה שהאוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני - מפסל פסלי את התרומה, אבל טמויי  לא מטמו לתרומה, שתיעשה היא עצמה טמאה שיהיה בכוחה לפסול תרומה אחרת?

ואף על גב דפליגא דר' פדת ומהא עובדא נמי דההוא דקרא ושנה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו ושאל אליהו את אשתו בימי (נדותיך) [לבוניך] מהו אצלך. פירוש בז' ימי נקיים [והיא] (ואף) אמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלה על דעתו דבר אחר אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שנא' ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. במערבא אמרי כך אמרה לו מטה חדא הוה וסינר מפסיק ביניהם:
פשטנא ממתניתין דתני אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניא בן חזקיה בן גרון ש"מ אלו תנן שכבר הזכרנום ולא מה דבעו למימר לקמן:

ת"ר מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה בן חזקיה בן גרון וסייעתו שהיו מחבבין להזכיר ימי צרות בשמחה. ארשב"ג אף אנו כו' שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שדבריו סותרין דברי תורה פירוש יש בספר יחזקאל דברים שמראין כאילו סותרי ד"ת כגון קרבנות המועדים וחנוכות וכיוצא בהן. ובא חנניא בן חזקיה ודרשן כגון (הכתוב כת"י ונתברר שספר יחזקאל והתורה שוין:

פיס' שמונה עשר דברים גזרו בו ביום ואלו הן דתנן פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני כו' פי' אוכל ראשון הוא שנגע בו השרץ ואוכל שני הנוגע במשקין במה שנגע בו השרץ אבל אוכל לא שאין אוכל מטמא אוכל ושניהם אליבא דר' יהושע האוכל אותם שני הוא ופוסל את התרומה דתנן בטהרות פרק ב' ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני והשותה משקין טמאים שאלו כולן פוסלין גופו של אדם כדתנן במעילה פרק ד' כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה כבחצי פרס פירוש אוכלין טמאים. וכל המשקים פירוש הטמאין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית. [והבא ראשו ורובו במים שאובין] וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין פוסלו בתרומה פי' לולי שאמר כי בטהור טימאוהו לא עמדה בטמא שלא טיהרוהו. גזרו על הספר מפני שהיו מצניעין אוכלין של תרומה גבי הספרים והיו העכברים באין על האוכלין ומפסידין הספרים. ידים מפני שהן עסקניות חיישינן דילמא נגעו בטומאה הלכך גזרו בהו טומאה ומתחלה גזרו על הידים הנוגעות בספר להיות פוסלין התרומה כדי שלא יהו מצוין ליגע ס"ת אלא במפה וגזרו נמי על האוכלין שנטמאו מן המשקין שנטמאו מחמת ידים שיפסלו התרומה גזירה משום משקין שנטמאו מחמת שרץ. ועל הכלים שנטמאו במשקין הבאים מחמת שרץ גזירה משום זב. טבול יום אסיק' סמי מכאן טבול יום ואסיק' שלמה תיקן טומאה לידים לקדשים והלל ושמאי גזרו לתרומה נמי ולא קבילו מינייהו אתו תלמידיהן גזרו וקבילו מנהון אמר רב יהודה בי"ח דבר נחלקו ובי"ח גזרו ואסיק' בי"ח שנחלקו בו ביום למחר הושוו:

בימי לבונך מהו אצלך. פי' הי' יודע אבא אליהו שטעה אותו תלמיד בכך לפיכך שאל (לו) [לה] כן אבל לא מפני שיהא שום קולא בימי לבון מבימי נדות ונראה שזה הליבון הוא לאחר שתיקן רבי שאם ראתה יום א' או ב' וג' שיהא מונה ששה [נ"א - שבעה] והם, ומאחר שהשלימה שבעה ימים מתחלת ראיי' קורין אותן [המותר] ימי ליבון לומר שאינו ימי נדות שכבר יצאה מהן והן ימי לבון לפי שהם נקיים, והי' אותו התלמיד מיקל בדבר מפני שהיא חומרא מדבריהם. ואף על פי שלא טבלה הי' מיקל, לפי שלא הי' יודע לטבילת נדה עיקר מן התורה, ולא הי' יודע הא דתניא (סד:) תהא בנדתה עד שתבוא במים כדכ' כאן רש"י ז"ל, ולפיכך נענש. ואין זה מחוור שיטעה מי ששימש ת"ח הרבה בכך ולא היה יודע שטבילת נדה מן התורה, וכן קשיא לי שנלמוד טבילת נדה מכאן, תהא בנדתה עד שתבוא במים, דא"כ זקנים הראשונים דמוקמי לי' לא תכחול ולא תתקשט במיני צבעונין, טבילה לנדה מנ"ל. אבל נ"ל שטבילה לנדה ולזבה מפורשת הוא מן התורה, בזב כתוב (ויקרא טו:ב) איש כי יהי' זב כו' פרשה דטומאה, וכתיב וכי יטהר הזב ונו' וספר לו ורחץ בשרו במים חיים וטהר, וכשבא הכתוב לפרש בין נדה וזבה כתיב ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה כלומר טומאת הזב בלובן והזבה באודם וכתיב וספרה ואחר תטהר בטהרה האמורה לענין הזב למעלה וזהו נמי פשוטו של מקרא ומ"ש שאין הזבה צריכה מים חיים אפשר שראו ריבוי בכתוב מן ואחר תטהר או ממקום אתר אבל טבילה מפורשת היא ובהרבה מקומות בתורה כן שכתוב וטמא עד הערב וטהר ואין כתוב ורחץ במים ואנן לומדין מן המפורשין שכתוב שם ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב ואין טומאה פורחת דמ"מ א"א למי ששימש ת"ח שלא תהא לו נדה בהכרת עד שתטבול. ומ"ש ר"ע תהא בנדתה עד שתבוא במים, משמע לי' דהיינו אזהרה לאשה שתהא נזכרת לנדתה ותהי' מתרחקת עצמה ומתנדה מבעלה ומטהרת כל ימי נדותה והאי דקאמר עד שתבוא במים לישנא בעלמא כל ימי נדותה עד שתשיהר ובלשון הראשון של זקנים הראשונים תניא נמי לא תכחול ולא תפקוס עד שתבוא במים, וזו ראי' לדברינו. ויש לדחוק ולומר שטבילה שבפרשה שאמרנו, לטהרות היא, אבל לבעלה או מדר"ע או מדרשה התם אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן וגם זה אינו מתחוור ומ"מ א"א למשמש ת"ח הרבה שיקל מחמת שלא תהא צריכה טבילה. אלא נפרש דטובלת היתה אשתו לסוף ימי נדותה של תורה ולפי שהי' מיקל ופורץ גדר של חכמים נשכו נחש שכל דבריהם כגחלי אש, וכן מפורש בס' הישר (סי' קנד). וי"א דשומרת יום כנגד יום היא שנקרא ימי ליבון והי' מיקל לפי שהיא חששא בעלמא ושמא לא תראה ולא תבוא לידי זיבה, וסוף דבר שלא כהוגן נעשה וראה מה עלתה בו. אבל לשון הראשון יותר נכון, שאף בזה לא הי' ראוי לטעות שאינה חששא אלא ספירה היא שכשם שסופרת שבעה לזיבה כך סופרת אחד לאחד שהיא זיבה קטנה ואם טבלה אפי' בשמיני ושמשה אינו אלא תרבו' רעה. ואפשר דמשום חומרא דאתי' לידי קולא הוא דבטלוה לטבילתה בדורות האחרונים ומשום טהרות נהגו בה תחילה:

האוכל אוכל ראשון ואוכל שני. פיר"ת ז"ל שאין זה פסולי גויה דההוא בדורות ראשונים נתקנו. ובמס' יומא (פ:) מספקא להו נמי בפסול גוי' אי דאוריייתא וההוא אינו פוסל במגע תרומה אלא נפסל גופו מלאכול בתרומה וטעמא דההוא משום דמחזי כמאן דנגעי בהדדי ומטמו במעיו ולהכי בעו חצי פרס שנתמעט בעיכול מכביצה וחזרו ב"ש וב"ה ונזרו אוכל כביצה ושיפסול במגע תרומה ומפורש בס' הישר (סי' ר"ה,שי"ג):

והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין. פי' נ"ל דאף טהור קאמר וכ"ש טבל ועלה ונפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין ומכלל טהור לא נפיק. ועוד דעיקר גזירה בנפילה הוה שהיו נותנין עליהן ג' לוגין מים שאובין וכל עיקר לא גזרו ביאה אלא משום נתינה שהוקבעה להם ובדין הוא דהו"ל למיגזר תרווייהו בטמא שטבל ולא כלל בטהור, אלא דאי לא הא לא קיימא הא כדמפורש בגמ'. וא"ת ביאה נמי הא לא קיימא, כיון דטהור לא מיטמי (לב"ה) [בה], א"ל דאי ביאה לא קיימא כולה האי לא איכפת לן שעיקרה של גזירה נפילה הוא וא"ת לטהור נמי לגזור ביאה ומתקיימא כולה מילתא שפיר נוכל לומר דבהכי סגי להו א"נ שא"א ליגזר בטהור ביאה שא"כ אין לך אדם רוחץ במרחץ ולא בשום מקום במים שאובין וא"א לרוב ציבור לעמוד בגזירה זו לפיכך לא גזרו כן וזה הטעם מספיק לכל דמ"ה גזור ביאה מפני שא"א לעמוד בה ואי אתו לבטלה תיבטל שא"א לגזור עוד בה גזירה אחרת, כן נ"ל. וראי' לדבר מההוא דגרסי' במס' גיטין (טז.), חציו בנפילה וחציו בביאה מהו, ומשכחת לה בטמא שטבל, וש"מ שמטמא בכל אחת משתיהן שאלמלא לא היו מטמאין אלא זה בנפילה וזה בביאה פשיטא דחציו בנפילה וחציו בביאה טהור דהא כולו בנפילה [לזה] או כולו בביאה [לזה] נמי טהור וליכא דמטמא בשתיהן, והתם לא קמבעיא לי' אלא אי מצטרפות הואיל וכל אחת מטמא בפ"ע וכדמוכח שמעתא:

בימי לבוניך מהו אצלך אמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר אבל לא עלה על לבו לדבר אחר. יש מקשים ואותו תלמיד ששנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה במה היה טועה, וכי לא היה יודע שאינה טהורה עד שתטבול ותספור, והא כתיב (ויקרא טו, כח) וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, ומה הפרש היה לו בין ימי ראייתה לימי ספורים שלה. ויש מפרשים שלא בזבה דאורייתא קאמר, אלא בשראתה בימי נדה דדבר תורה אין צריך ספירת ימים נקיים שאפילו ראתה כל שבעה ולערב פסקה קודם שתשקע החמה טובלת וטהורה לביתה, אלא לאחר שנהגו בנות ישראל שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה ימים נקיים (נדה סו, א), ובאותן שבעה שהיו מתקנת בנות ישראל הוא שהיה מיקל בכך.
ועדיין קשה דכל שלא טבלה הרי היא בנדתה וכדאמרינן (לקמן שבת סד, ב) שבעת ימים תהיה בנדה בנדתה תהיה עד שתבא במים. ויש אומרים שזה מדרש חכמים הוא ולא היה יודעו. ואינו נכון, מי ששנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה שלא היה יודע מדרש חכמים. ועוד דהא משמע דטבילת נדה וזבה מפורשת היא מן הכתוב, דכתיב (במדבר לא, כג) אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהם (חגיגה כג, ב). ועוד דכתיב (ויקרא טו, יג) וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים ורחץ בשרו במים חיים וטהר, וכתיב בתריה בזבה (שם כח) ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, כלומר: אחר כך תטהר בטהרה שהזכיר למעלה בזב, ואף על פי שטבילת הזב במים חיים ושל זבה במי מקוה, שמא ממקום אחר מיעטו.
אלא המחוור, שבאותן הימים לאחר תקנת בנות ישראל כשהיו משלימות שבעת ימי נדה דאורייתא היו טובלות וטהורות דבר תורה, ואחר כך סופרות שבעה נקיים, והיו נוהגות כן מפני תקנת הטהרות שמא תגע בטהרות, ובאותן הימים היה אותו תלמיד מיקל הואיל וכבר טבלה וטהורה היא דבר תורה.

האוכל אוכל ראשון ואוכל שני. פירש רבנו תם ז"ל: שאין זה פסול הגויה, דההיא בדורות הראשונים נתקנה, ובמסכת יומא (פ, ב) נסתפקא להו בפסול הגויה אי דאורייתא, וההוא נמי אינו פוסל במגעו אלא באכילתו, וכדאמרינן נפסל גופו מלאכול בתרומה. וטעמא דההיא משום דנגעי בהדדי במעיו וגזרו משום מגע תרומה באוכלין טמאים, ולהכי בעי אכילת [חצי] פרס מפני שנתמעט בעיכול עד כביצה ואילו אכל פחות (מאכילת) [מכחצי] פרס היה מתמעט יותר מכביצה ואינו מטמא. ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו אף על כביצה ושיפסול תרומה אף במגעו.

והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין. פירש הרמב"ן ז"ל: דאף טהור קאמר וכל שכן בטבל ועלה דהיא היא עיקר הגזירה והכל בכלל טהור, אלא שבביאת מים לא גזרו אלא בטבל ועלה, לפי שאילו גזרו אף על טהור ממש אין רוב הצבור יכולין לעמוד, שא"כ אין לך רוחץ במים שאובים. וא"ת א"כ אי לא הא לא קיימא הא כדאמרינן בסמוך (לקמן שבת יד, א). לא היא, דעיקר גזירה משום מים שאובים היא ובההיא הוא דחיישינן שמא תבטל, אבל בביאת מים לא חיישינן בה כולי האי דאי קיימא קיימא ואי לא תבטל דלאו עיקר גזירה הוא.

המשנה הרביעית אלו הן מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו ונמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמנה עשר דבר גזרו בו ביום אמר הר"ם פי' חנניה בן חזקיה בן גרון ז"ל מבעלי החכמה וגדול בדורו ונסתפקו חכמי דורו בספר יחזקאל והוא נער חצנו לפירוש עניניו ונתיחד בעלייה לחבר הפירוש והיו החכמי' ע"ה מבקרים אותו תמיד והוא מתעסק באותו חבור ופעם אחת בקרו אותו ונתקבץ שם קבוץ גדול מתלמידי שמאי והלל ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה שלא היה באותו מעמד ונמנו והיו בית שמאי יותר והשם אמר אחרי רבים להטות כאשר נתננו העקר בפתיחת חבורנו זה ובית שמאי הסכימו על אלה הגזרות השמנה עשר באותו היום ויהי כן וגזרו על שמנה עשר דבר ועוד הסכימו לומר בית שמאי ובית הלל באותו היום כשמנה הלכות ולא נמנו עליהם לדעת הרבים ואולי נמנו ורבו בית הלל כי אולי יהיה מתלמידי שמאי סובר כדעת בית הלל או מתלמידי בית הלל סובר כדעת בית שמאי ואמרם אלו מן ההלכות שאמרו ר"ל שהם מן ההלכות שהסכימו עליהם ולא נפל בהם שום מחלקת וזה מספרם יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וכבר הקדמתי מחלקותם והט' לא ישב אדם לפני הספר והי' ולא למרחץ והי"א ולא לבורסקי והי"ב ולא לדון והי"ג ולא לאכל והי"ד לא יצא החייט במחטו והט"ו ולא הלבלר בקולמוסו והי"ו ולא יפלא את כליו והי"ז ולא יקרא לאור הנר והי"ח לא יאכל הזב עם הזבה אבל השמנה עשר דבר שגזרו בו ביום אני אמנה אותם לך בלתי מפורשות לפי שכלם יתבארו במקומם מן המשנה הראשונה האוכל אוכל ראשון השני האוכל אכל שני הג' השותה משקי' טמאי' ד' הבא ראשו ורובו במים שאובי' ה' שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובים ו' הנוגע בספר ז' הידים ח' האוכלין והכלים ט' המניח כלי תחת הצנור י' כל המטלטלי' מביאין את הטומאה בעובי המרדע י"א הבוצר לגת הוכשר י"ב גדולי תרומה י"ג מי שהחשיך לו בדרך י"ד פת גוים ט"ו שמנן י"ו יינם י"ז ייחוד בנותיהם י"ח שיהא תינוק גוי מטמא בזיבה והשמנה עשר הלכות שנחלקו בהם באותו היום יתבארו בזה הפרק הראשונה אין שורין דיו ב' סמנין ג' כרשינין ד' אונין של פשתן ה' צמר ליורה ו' מצודות חיה ז' מצודות עופות ח' מצודת דגים ט' אין מוכרין לנכרי י' אין טוענין עמו י"א אין מגביהי' עליו י"ב אין נותנין עורות י"ג ולא כלים לכובס נכרי י"ד לא ישאילנו ט"ו לא ימכור לו י"ו לא ילוהו י"ז לא יתן לו במתנה י"ח לא ישלח אגרות:

ונשוב להשלים פירוש זאת ההלכה ומה שאמר כיוצא בו כשאמ' לא יאכל הזב עם הזבה לפי שזה הדין יוצא מענין המסכתא וכשאמר לא ישב אדם לפני הספר והסמוך לו ולא אמ' ממה שאינו מענין השבת זהו מפני טעם והטעם הוא כי לא ישב האדם ושאר המאמר כלו בכלם אנו חוששין הכנסת שום עת כמו לא יצא החייט במחטו שאנו חוששין בו גם כן הכנסת עת אבל לא יאכל הזב עם הזבה אין לחוש בו הכנסת עת ולפיכך אמר כיוצא בו ענינו שזה דומה לזה דמיון בלתי חזק ופנים אחרים והוא כי לא ישב אדם לא קדמו דבר מן הענין שיאמר כיוצא בו אבל לא יאכל הזב עם הזבה קדמהו דבר מן הענין ולפיכך ראוי שיאמר בו ופי' לבקרו ידוע והיא מלה עברית בזה לא יבקר בין טוב לרע:

אמר המאירי המשנה הרביעית ואינה מכלל כונת הפרק אלא שנתגלגלה כאן ע"י מ"ש על קצת דברים שהוזכרו שהן מן ההלכות שנאמרו בעלייה ואמר אלו מן ההלכות שנאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון ששם עלו חכמים לבקרו בזמן שהעמידו ר' אלעזר בן עזריה נשיא והעבירו את רבן גמליאל והסכימו לצאת שם למנין לתקן הרבה דברים ומפרש בגמ' שלא על הבאות הוא אומר כן אלא על אותן שכבר הזכיר ויש מפרשים אותן על לא יפלא ולא יקרא לבד מצד שהוזכרו שתיהן לבד בסוגיית הגמ' ומ"מ יש מפרשים שעל כל הנזכרות אמר כן ממה שאמרו בגמ' שמנה עשר גזרו ובשמנה עשר נחלקו והקשה והתניא השוו ותירץ נחלקו ואח"כ השוו אלמא שמנה עשר גזרו בלא מחלקת והם שנרמז עליהם בכאן ואמר שמנה עשר דבר גזרו בו ביום ועל אותם שנחלקו ואח"כ השוו אמר אלו מן ההלכות וכו' שנמנו ורבו של ב"ש והשוו להם ב"ה ומתוך כך מפרשים שי"ח אלו הם כל אותם שהוזכרו במשנתנו והם שמנה יציאות של פטור אבל אסור ארבע בעקירה בלא הנחה וארבע בהנחה בלא עקירה וישיבה לפני הספר הרי ט' ולבית המרחץ הרי י' לבורסקי הרי י"א לאכול הרי י"ב לדין הרי י"ג חייט במחטו הרי י"ד לבלר בקולמוסו הרי ט"ו לא יפלה הרי י"ו לא יקרא הרי י"ז לא יאכל זב עם הזבה הרי י"ח ובכלם נחלקו באותו היום והושוו למחרתו לאיסור ושמנה עשר דבר שגזרו בלא מחלוקת היו ובגמ' יתבאר ענינם ולא הוזכרו כל אותם שהושוו בכל התלמוד אלא אותן שהיו במעמד אותו היום ויש מוסיפין שבשמנה עשר דבר נחלקו בו ביום והושוו למחרתו והם אותם שהוזכרו במשנה זו על הדרך שכתבנו ושמונה עשר גזרו בו ביום והם אותם שיתבארו בגמ' כמו שייעדנו ובשמנה עשר נחלקו בלא השואה והם אלו הבאות א' שריית דיו ב' סמנין ג' כרשינין ד' אונין של פשתן ה' צמר ליורה ו' מצודות חיה ז' עופות ח' דגים ט' אין מוכרין לנכרי י' אין טוענין עמו י"א אין מגביהין עליו י"ב אין נותנין עורות לעבדן י"ג ולא כלים לכובס וה' הוזכרו בסוגיית הגמ' הבאה על משניות אלו והם לא ימכור ולא ישאיל ולא ילוה ולא יתן אלא בכדי שיגיע לבית החיצונה כמו שיתבאר ושלוח אגרות ביד גוי ומ"מ לא יראה כן שהרי בסוגיית הגמ' נראה שבאותן שנחלקו הושוו ולא הוזכרו שמנה עשר אלא ב' פעמים אחת לגזרו ואחת לנחלקו והושוו:

ויש שמוסיפין ומונים שמונה עשר פעם רביעית מאותם שהוזכר עליהם בתלמוד מודים ב"ש וב"ה ומצאו להם שהם י"ח א' בשביעית מודים במחלק עד שיגרוס שנית בפרק זה ומודים שטוענין קורת בית הבד ג' בסמוך לה והוא עגול הגת ד' בעירובין מודים [בזמן] שמקצתם (שנויי' בקדרים) [ששרויים בחדרים] ה' ו' ז' ח' במסכת ביצה ומודים שאם שחט יחפור בדקר וכן שאפר כירה מוכן הוא וכן ושוים שמשיקין את המים וכן ומטבילין מגב לגב ט' בחגיגה ומודים שאם חל עצרת וכו' י' בכתובות שאם מכרה ונתנה קיים וכן י"א בכתובות מודים שמוכרת ונותנת וקיים וכן י"ב בכתובות שומרת יבם שנפלו לה נכסים י"ג בגיטין ומודים בנתגרשה מן האירוסין י"ד בבתרא אלו ואלו מודים שיחלוקו ט"ו באהלות ומודים בפותח לכתחילה שיפתח י"ו בנדה ומודים ברואה בתוך אחד עשר יום י"ז בזבים ומודים ברואה ברביעי י"ח בכאן בשוכח בחצר ויש מונים קורת בית הבד ועגולי הגת באחת ומביאים אחרת מצד אחר וכל זה אינו אלא תוספת וריבוי דברים ללא צורך ולא כוונו בענינים אלו אלא לאותן שגזרו ולאותם שנחלקו והושוו וכלן לאותן שבאותו היום שלא דברו במחלקת שאר הימים כלל לא למחלקת ולא להשואה:

זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמ' בביאור שמנה עשר דבר עם מה שנתגלגל עליהן כך הוא:

כבר ביארנו במקומו שבטלה מגלת תענית חוץ מחנוכה ופורים מעתה כל שכן שאין לנו לקבוע י"ט על נסים המתחדשים לנו בכל יום בחסד הרחמן ית' ואין זה נחשב לנו קשי עורף והתנכרות לחסדיו ית' והוא שאמרו כאן אף אנו מחבבים את הצרות ר"ל נסים הבאים לנו על ידם להזכיר בהם שבחיו ורחמיו עלינו אלא שאם באנו לכתוב אין אנו מפסיקין:

שמנה עשר דברים אמרו שגזרו עליהם בו ביום קצתם נאמרו לענין פסול תרומה והם א' האוכל אכל שהוא ראשון לטומאה שגזרו עליו להיותו טמא לפסול את התרומה ואע"פ שמן התורה אין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה חששו שמא כשיאכל אכל זה ישתה עמו משקה תרומה ויהא טמא באוכל שבפיו והרי אסור לאכל או לשתות תרומה טמאה והאוכל אוכל זה שהוא ראשון לטומאה נעשה מכח תקנתם שני כדינו:

ב' האוכל אוכל שני שאף זה שמא ישתה עמהם משקה תרומה שיהא נפסל באוכל שבפיו והרי אסור לאכול או לשתות תרומה טמאה ואף זה עשאוהו שני לפסול את התרומה ולטמא את הקדש ואע"פ שהיה ראוי לעשותו שלישי להיותו טהור אצל התרומה ולפסול את הקדש הואיל ומצינו לפעמים שאוכל שני עושה שני באמצעות משקה כגון ששני זה נגע במשקין שהמשקין תחלה שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה מגזירת משקה זב וזבה חוץ מטבול יום כמו שהתבאר בחגיגה ונמצא שאם נגע אוכל באותו משקה שנעשה שני הרי שאוכל זה גרם להיות חברו שני באמצעות המשקין גזרו על האוכלו להיות שני אבל אם אכל אוכל שלישי טהור לנגיעת תרומה מכל וכל אלא שאסור לאכלה עד שיטבול ומ"מ נעשה הוא שני לקדש לטמאו להיותו שלישי כמו שביארנו בשני של חולין:

בד"ה בימי ליבוניך כו' ור"ת פי' שהיו רגילין לטבול ב' טבילות כו' עכ"ל. נראה דלפי' ר"ת יש לקיים פרש"י ור"ח מילתא דשמואל היינו בימי ליבונה וכן הוא מפורש בתוס' פ' אע"פ אבל מדברי הרא"ש פ' אע"פ נראה דאף לפי' ר"ת אין נראה פירש"י ור"ח ואפשר דאף שיש לחלק בזמנם בין נדות לליבון כפי' ר"ת בהך מלתא דשמואל אין נראה לו לחלק ודו"ק:

בא"ד ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול כו' עכ"ל לכאורה שבאו לומר דאין מכאן ראייה לאסור הושטה מידו לידה דיכול להיות שלא נענש רק על השכיבה וא"א לפ' דבריהם כן דודאי ליכא להביא ראייה מאיסור אכילה עמה אהושטה מידו לידה דאל"כ אמאי לא הביאו ראייה לרש"י לאסור הושטה מידו לידה בימי נדותה ממתני' דקתני לא יאכל הזב עם הזבה אלא ע"כ דאכילה עמה הוי הרגל עבירה טפי מהושטה מיד ליד וע"כ נראה לפרש דבריהם דקאי אתחלת דבריהם שכתבו לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון כו' שבאו להוציא מלבן דעת המנהג שמחלקין גם בזמנינו בין ימי נדה לליבון ומתירין לאכול עמה בימי ליבון בקערה אחת כמ"ש האחרונים בשם ראבי"ה ודחו התוס' מנהג הזה מההיא דהרי היא בנדתה עד שתבא במים וכתבו גם ר"ח ורש"י דמחלקין בפרק אע"פ אין נראה אלא כמו שפי' ר"ת דהיינו דוקא בימיהם שהיו רגילים לטבול ב' פעמים וכתבו דמה שהכריח רש"י לפרש שם דאיירי בימי ליבונה היינו משום דרש"י היה נוהג איסור להושיט כו' וא"כ לא היה מיחלפא דביתהו דשמואל אפילו בידא דשמאלא מידה לידו כיון דהושטה אסור בימי נדותה אי לאו דבימי ליבונה היה וע"ז כתבו ונראה לר"י שיש סמך וכו' וכתבו שוב ומהכא דקאמר אכל כו' ר"ל דהשתא חזרו לדבריהם הראשונים דמהכא אין לדחות המנהג שנהגו לאכול עמה בימי ליבונה אפילו בזמן הזה והכא קאמר דהיה נענש על שאכל עמה בימי ליבונה אף בזמנם די"ל שלא הקפיד אלא על השכיבה בימי ליבונה אבל על שהיה אוכל עמה לא היה נענש בימי ליבונה ודו"ק:

בד"ה והשותה משקין כו' דמשקין לא שכיח כו' דוקא משקין דחמירי אבל כו' עכ"ל. ויש לדקדק דבהך סברא לחוד דבמשקין חמירי ליעביד כולה צריכותא דאי הוה תנא אוכלין ה"א משקין דחמירי טמויי נמי מטמא ול"ל לתלמודא למימר משקין לא שכיח וכה"ג כתבו לעיל גבי אוכל ראשון ושני דאי הוה תני אוכל שני ה"א דאוכל ראשון טמויי מטמא וי"ל דתלמודא ודאי דלא נחית למיעבד צריכותא על התנא ל"ל למיתני כולהו אלא על עיקר הגזירה קאמר דקחשיב י"ח והא הך דגזירת משקין היינו הך דגזירת אוכלין דכבר גזרו בו דמשום דמשקים חמירי ודאי דלא גרע מאוכלים וטמויי מטמא נמי ודאי דלא הוה במשקין אי לא גזרו בו כלל אע"ג דחמירי ואהא הוצרך שפיר לשנויי משום דלא שכיח ה"א דגרע מאוכלים שכבר גזרו בהם לפסול וברישא גבי אוכל ראשון ושני לא הוה קשיא להו לתלמודא כיון דכבר גזרו באוכל ראשון למה גזרו שוב באוכל שני דהא ודאי אי אוכל ראשון חמיר מאוכל שני לא הוה גזרינן באוכל שני אי לא הוו גזרי ביה אח"כ ועוד דקושטא הוא דאוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו כמ"ש התוספות לקמן בסוף הסוגיא ע"ש אבל התוספות הכא נחתי למיעבד צריכותא על התנא ל"ל למתני כולהו בודאי דהמ"ל נמי שפיר דאי הוה תני אוכלין ה"א משקין חמירי טפי וטמויי נמי מטמא כמ"ש התוס' גבי אוכל ראשון ושני אלא דניחא להו למימר בהא הך סברא דנקט תלמודא דמשקין לא שכיח ואי לא הוה תני ליה לא הוה גמרינן להו מאוכלין לפסול ודו"ק:

בתי בימי נדותך מה כו' התחיל לשואלה בעבירה התלויה בה שהיא מרגילתו בכך וע"כ מת קודם זמנו במיתת כרת כדין בועל נדה וכן בימי ליבוניך דהוי בכלל בנדת טומאתה מרבויא דקרא דתהיה בנדתה כפירש"י והיינו שלא נשא פנים לתורה לדרוש מריבויא איסורא דבימי ליבון ודו"ק:

שהיו מחבבין את הצרות כו. פירש"י שנגאלין מהם כו' ולשון את הצרות לא משמע כן אלא שמחבבין הצרות ממש כדאמרינן ביסורין חביבין עלין. יסורין ולכך עושין בו ביום שנגאלו י"ט דמתוך זה יזכור יום הצרה דחביבה לו וכמ"ש כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה ולזה נקרא ספר מגילת תענית דהיו"ט הנזכרים בו עיקרן לא נתייסדו אלא ע"ש התעניות שהיו להם בעת צרה והשתא ניחא דהמשלים שהביא הוו מן הדומה דאין שוטה נפגע ואין מרגיש בפגעיו לפי שהורגלו בהן כך הורגלו בצרות עד שאין מרגישין בהן לעשות ביום שנגאלו ממנו יו"ט וכן אין בשר המת שבחי כו' היינו מתוך שהוא בצרה ביותר אינו מרגיש בו בחיתוך איזמל כך מתוך שהורגלו בצרה אינו מרגיש בו לעשות יו"ט ביום שנגאלו מהצרה:

וקשה רמה למת כו' שנא' אך בשרו גו'. יפורש לקמן פרק שואל:

ג' מאות גרבי שמן. בהאי לשנא איתא נמי בפ' מקום שנהגו ושותה ג' מאות גרבי יין וכתב הערוך היאך יתכן לאדם שישתה ג' מאות חבית כו' והוא גוזמא כו' ע"ש:

רש"י ד"ה אין אנו מספיקין לפי שהן תדירות ל"א אין אנו מספיקין לעשות יו"ט בכל יום כצ"ל ולישנא קמא הוי פירושו אין מספיקין לכתוב מפני שהן תדירות וללישנא אחרינא הוי פירושו אין אנו מספיקין לעשות יו"ט בכל יום ויש מוחקין תיבת לישנא אחרינא והכל לשון א' ור"ל לפי שהן תדירות אין אנו מספיקין לעשות בכל יום יו"ט:

בתוס' ד"ה בימי ליבונך מהו אצלך וכו' ורש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח וכו' ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה מסידור רברי תוס' נראה דמהכא רצה להוכיח שאסור להושיט מפתח או ד"א מידו לידה וע"כ כתבו דאין ראיה מכאן דיכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה אבל א"א לי לישבו ע"ד זה כי מה ענין זה לזה כאשר מובן מעצמו ונראה דאלעיל קאי אמאי דכתבו התוס' לעיל ור"ח ורש"י דיש להקל קצת יותר בימי ליבונה ופירש ההיא דפרק אע"פ ההיא דשמואל מחלפא ליה דביתהו וכו' דאיירי בימי ליבונה וכתבו התוס' ע"ז ואין נראה כדפי' רש"י ועל זה קאי ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי וכו' בימי ליבונה ואמר לה אליהו ברוך המקום שהרגו א"כ ש"מ דגם בימי ליבונה צריך להתרחק שלא לאכול עמה וה"ה לשאר הרחקות שאין לחלק בין ימי נדה לימי ליבונה וע"ז קאמרו התוס' דאין מכאן ראיה דלעולם אימא לך דבימי ליבונה אין צריך להרחיק שלא לאכול עמה ואליהו לא הקפיד אלא על השכיבה ששכב עמה בקירוב בשר וע"ז הקפיד ואמר ברוך המקום שהרגו אבל אם לא היה שוכב עמה דלמא אין ה"נ שלא היה מקפיד ולא היה אומר ברוך המקום שהרגו:

ד"ה מטה חדא הואי ופלמי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה וכו' צריך לומר דהתוס' ס"ל דהא דנעץ חרב להפסיק בינו לבינה לא עדיף ממטה רחבה שהיה ג"כ הפסק ביניהם ואעפ"כ נענש ולכך הוקשה להם מפלטי בן ליש שלא נענש אע"פ ששכב עמה במטה אחת ע"י הפסקת חרב אע"ג שהיא היתה עליו באיסור אשת איש שהרי מיכל היתה מקודשת לדוד ועוד הוקשה להם שאפי' משום יחוד היה אסור דבשלמא בנדה אין איסור יחוד כדלעיל אבל באשת איש יש ג"כ איסור יחוד ותירצו שפלטי בן ליש רחוק היה ממנה ביותר ר"ל שבזולת החרב היה עוד הפסקה גדולה ביניהם וגם היה פתוח לרה"ד שלא היה משום יחוד:

ד"ה רש"י גריס וכו' בספר ח"ש גריס רש"י וכן ר"ת ואלו תנן וכו' וטעמא משום דהתוס' כתבו אח"כ ומביא ראיה וכו' וזה לא נמצא ברש"י וע"כ גריס וכן ר"ת והשתא קאי ומביא ראיה ארבינו תם שהוא הביא ראיה דיש לגרוס בגמ' ואלו תנן הני דאמרינן דכל מקום ואלו בוי"ו אלעיל קאי:

ד"ה ש"מ ואלו תנן דלא תנן בתר הכי וכו' קשה להם מאי פשט מהברייתא ומי אלימא ממתני' דהא במתני' נמי קתני לעיל מזה לא יפלה ולא יקרא ובתר הכי קתני ואלו מן ההלכות ואעפ"כ קא מבעיא ליה לאביי אי ואלו קתני או אלו ותירצו דברייתא ע"כ ואלו תנן וקאי אאין פולין ואין קורין לאור הנר דבברייתא לא שייך למיגרס אלו ולפרש דקאי אהנהו דקתני בתר הכי דהיינו אין צולין בשר ואין שורין דיו וכו' דהא בברייתא לא קתני מידי בתר הכי:

ד"ה והשותה משקין וכו' קשה להו למה לא תנא נמי גבי משקין ראשון ושני ותירץ דגבי משקין טמאים לא שייך וכו' ואע"ג דאכתי לא נגזר פי' שבעת שגזרו גזירה זו עדיין לא גזרו באותו זמן שיהו המשקין תחלה מ"מ דעתן היה אז לגזור שיהיו תחלה לכך לא נקט גבייהו ראשון ושני:

בא"ד כדאמר בסמוך דהך דמשקין לא שכיח וכו' והא דלא קאמרה גמ' דאי קתני אוכלין ולא קתני משקין ה"א דמשקין טמויי נמי מטמא משום דמשקין חמירי שמסיימים התוס' בסוף דבור זה וכמו שתידצו התוס' לעיל מזה גבי אוכל ראשון ואוכל שני משום דגמ' עדיפא מינה משני:

בא"ד ואי תנא משקין ה"א דוקא משקין דחמירי וכו' פי' מפני שהן עלולין לקבל טומאה וצריך לומר גמי ע"כ דנוכל לומר נמי איפכא דאוכל אוכל ראשון חמיר משותה משקין טמאים משום דמשקין טמאים ר"ל אפי' אינם ראשונים דאל"כ ליתני אוכל שני ומשקין מאי אמרת דה"א אוכל ראשון טמויי נמי מטמא הא השתא השותה משקין טמאים דחמירי לא גזרו שיטמא אלא פוסל האוכל אוכל ראשון מיבעיא:

רש"י בד"ה מחבבין כו' והנס תביב עליהן כו'. נ"ב ומ"מ קשה דהל"ל מחבבין את הנסים וצ"ל דהכי פירושו שמחבבין את הצרות ומקבלים עליהם יסורים באהבה ומצדיקין הדין עליהן שראוין לכך ומתוך זה כשהש"י עושה נס ומוותר להן חביב עליהן הנס לאפוקי מי שבועט ביסורים וק"ל:

תוס' בד"ה רש"י גרס וכן ר"ת ואלו כו" כצ"ל:

רש"י ד"ה אין אנו מספיקין. ל"א אין אנו מפסיקין. כנ"ל דצ"ל ובזה לא נצטרך למחוק ל"א כאשר נדפס בגליון והוא ממהר"ם:

תוס' ד"ה רש"י. דאמר במדרש כו'. המציין הראה לפ' משפטים ולא ידע שגם בפ' נח איתא בראשה:

תד"ה והשותה. ל"ש בהו ראשון ושני כו'. לכאורה לדעת הראב"ד בפ"א מהל' ט"א וכפי שבאר הצל"ח בסוגיא דר"ח סגה"כ אות פ"א דשאר משקין חוץ מז' שמנו חכמים מקבלין טומאה בתורת אוכל וא"נ תחלה. וכ' לפמש"כ הר"ש בפ"ק דטהרות מ"א ומ"ב מ"ל גם במשקין שנים וקשה מדוע ל"ק גם במשקין ראשונים ושנים. וא"ל כיון דמתורת אוכל אתינן עלייהו נכללו בגזירת אוכל ראשון ושני דא"כ לא א"ש לקמן המהו דתימא הא שכיח כו' ועמש"כ בטהרות שם ישוב קצת לדברי הר"ש:

תד"ה והבא. וא"ת כו'. לכאורה י"ל דנ"מ שיעשה משקין תחלה שהיה בדעתם לגזור:

תוס' ד"ה והשותה כו' ואי תני משקין ה"א דווקא משקין דחמירי.
תימא דהא קושית תוס' לא הוי דהאוכל אוכל ראשון הוא מיותר דנלמוד ממשקין, דזה אינו מתורץ בתירוצם, דהא נהי דממשקין לא גמירי, הא מ"מ נלמוד מאוכל אוכל שני, והא דקתני לה דהו"א דטמויי נמי מטמא לה, אלא ע"כ דקושיית תו' דאוכל אוכל שני הוא מיותר דנלמד ממשקין, והא גם זה לק"מ, דהא מה דאוכל שני שני משום דמצינו כיוצא בזה ע"י משקין, היינו דבלא"ה היה כחוכא וטלולא שיהיה שני עושה שני וכמ"ש הרע"ב והתי"ט (פ"ב דטהרות מ"ב) והא דשני עושה שני ע"י משקים היינו כיון דבדעתם היה לגזור דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחילה וכמ"ש תוס', וכיון שכן פשיטא דהוצרך למינקט אוכל שני שני, דהו"א דהוי כחוכא וטלולא דשני יעשה שני, ומשותה משקין טמאי' דסתמ' קתני אף משקין שני אין ראיה, דכיון דבדעתם לגזור דמשקין הוי תחילה א"כ הוי תמיד שותה ממשקין ראשון, מש"ה ראוי לומר דהשותה נעשה שני, מש"ה צריך למתני דאוכל אוכל שני הוי שני משום דמצינו כן ע"י משקים.
ומה דהקש' המהרש"א על תוס' דלתרצו דסד"א כיון דמשקין שכיח טמויי נמי מטמאי, לענ"ד לק"מ, כיון דסגי במה דפסול לסלק בזה החשש דדלמא שקיל אוכלין דתרומה לפומיה מהיכי תיתי לומר להחמיר לטמא דמה בכך דמשקין שכיח, הא מ"מ לסלק החששא מספיק לעשותו פסול, ושאני בהא דכתבו תוס' דסד"א דאוכל אוכל ראשון דטמויי נמי מטמא, היינו לאו משום דאוכל ראשון טומאתו חמורה יותר אלא דס"ד כיון דעשו מן שני שני ראוי להשוות מדותם, ממילא מה"ת לומר דמשקין דשכיחי טמויי יטמא, ונכון בעזה"י:

חנניה בן חזקי' שהיו מחבבים הצרות. וי"ל דכתיב על אילת השחר ואחז"ל במס' יומא מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף הנסים ופריך הא איכא חנוכה ומשני ניתן לכתוב קא אמינא משמע מזה דאין לכתוב נס שאחר אסתר וכבר הרגישו תוס' והקשו ממגילת תענית ותי' בדוחק. והנה לולי תי' הש"ס הייתי אומר דכל הצרות המה לטובת ישראל לחבר אהבת התורה בלבנו נתתי נס ליראיך להתנוסס מפני קושט סלה וכתיב בכל צרתם לו צר והיינו מחבבים הצרות בעצמם המה מחבבים כי הם צורך גדול אך כל זה אחר שקבלנו התורה ברצון בימי אחשורוש אבל מעיקרא כשהיתה באונס בודאי לא היו צרות חביבים עליהם לא הן ולא שכרן והיינו אסתר סוף כל הנסים כשחר שהוא סוף הלילה והולך ואור עד נכון היום ה"נ הולך ואור ואין כאן צרה אלא הכל בחבה ואהבה ואם נפרש כן אין ראוי' שתהי' אסתר סוף שניתן לכתוב אלא כותב והולך והיינו חנני' בן חזקי' וסיעתו שהי' מחבבים הצרות הוא התחיל לכתוב מג"ת כי אע"ג שכבר היה נס חנוכה קודם לו זמן רב מ"מ לא כתבוהו בספר משום דכתיב אילת השחר אבל הוא שחיבב הצרות פירש אילת השחר על חיבוב הצרות ע"כ מותר לכתוב מג"ת:

בגמרא אלו דברים פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ושני כו' וכתבו תוספת אי תנא אוכל ראשון לחוד לא הוי ידעינן אוכל שני כו' עד סוף הדיבור ולכאורה לענ"ד אכתי לא סגי בהכי דליתני האוכל אוכלין טמאים סתמא וממילא ידענא דראשון ושני כהדדי נינהו לפסול את התרומ' אלא דאיכא למימר דלא מצי למיתני סתמא לאפוקי מדר"א דאמר אף שלישי בכלל והיינו נמי לפסול את התרומה כדכתב התוי"ט בשם הרא"ש ז"ל בפ"ב דטהרות:

מיהו השתא דאתינן להכי תו אין אנו צריכין לדחוק במה שכתבו התוס' בד"ה והשותה משקין טמאין כו' מ"מ היה בדעתם לגזור אמשקין כו' וזה דוחק גדול ולמאי דפרישית אתי שפיר טובא בפשיטות כיון דבאוכלין גופא יותר שייך למיתני בקצרה האוכל אוכלין טמאין ממילא דראשון ושני בכלל אלא דאיצטריך לאפוקי שלישי ודבר ידוע דלא משכחת אוכל שלישי אלא בחולין שנעשו על טהרת קדש והך מילתא לא שייך אלא באוכלין משא"כ במשקין לא אשכחן דשייך שעושה חולין על טהרת קודש משום דליכא משקין ראויין לשתיה כמ"ש ר"ש והביאו מהרש"א בשמעתין כנ"ל ועדיין צריך עיון:

ברש"י בד"ה האוכל אוכל ראשון כו' ומצאתי בערוך משונה טומאה זו כו' דתניא בספרי אין האוכל אוכלין טמאין כו' טמא טומאת ערב ולכאורה יש לתמוה מהא דהביא ראיה מספרי והלא משנה היא במס' פרה דכל הטעון ביאת מים מד"ס לאחר ביאתו מותר בכולן והיינו לאשמעינן דלא בעי הערב שמש:

והנראה דמשום הא לא אריא דאפשר דהאי כללא לאו דווקא דקי"ל אין למידין מן הכללות כו'. ותדע דבלא"ה צ"ל כן שהרי התוס' בריש פרק חומר בקודש הביאו שם פלוגתא דאמוראי בכל הטומאות דרבנן אי בעי הערב שמש או לא והאריכו בזה הרבה ע"ש ומייתי נמי הך מתניתין דכל הטעון ביאת מים ואפ"ה הביאו פלוגתא דאמוראי בירושלמי ומדלא מותבינן תיובתא מהך משנה אמ"ד דצריך הערב שמש ע"כ היינו כדפרישית וכן מצאתי בכ"מ בפ"י מהלכות אבות הטומאה לכן מייתי ראיה מספרי דקתני בהדיא האוכל אוכלין טמאין כו' וע"כ דצריך לחלק דיש טומאה דרבנן דבעי הערב שמש ויש דברים דלא בעי וכבר בארתי מילתא בטעמא ויבואר קצת בסוגיא שלפנינו ומה שהקשו תוספת יבואר לקמן בלשון התוספת:

אמנם הא דמייתי רש"י הך מילתא דבעי הערב שמש אף ע"פ שאינו ענין לעיקר הלכה וידוע דרש"י פרשן הוא ולא פסקן אף בדברים הנוהגים מכ"ש בכה"ג. אלא דנראה דסוגיא דשמעתין הכריחו לפרש כן דאס"ד דטומאה דרבנן נמי בעי הערב שמש א"כ לא הוי מקשה מידי לקמן בשמעתין ט"י דאוריית' הוא דהא שפיר מצינן למימר בפשיטות דהאי ט"י אהנך גופיה קאי שהן מדרבנן אלא ע"כ דסוגיא דשמעתין סובר דהנך טומאות דמתני' לא בעי הערב שמש כנ"ל נכון:

ודע דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י והערוך דהאי אוכל ראשון ושני דהכא היינו פסול גוייה ואינו טמא אלא כשיעור חצי פרס וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות:

גמ' האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני. בתוס' ד"ה אוכל ראשון וכו' אי תנן אוכל ראשון לחוד וכו' עיין רש"א שדברי התוס' על המשנה דמס' זבים קאי ולא על גזירת י"ח דבר ובאמת כן מורה לשון תוס' אי תנן וכו' אבל צריכים אנו לתת לב על הגוזרים למה נמנה אוכל ראשון ושני בשנים. וע' בסוף השיטה דף י"ז.] בתוס' ד"ה הניחא שבאמת נסתפקו בזה. אבל לרש"י שם ודאי נמנו לשנים והוא גופא טעמא בעי שהרי חד טעמא לתרווייהו זימנין דאכיל אוכלים טמאים וכו'. בשלמא על משקים נתנו בגמ' טעם דלא שכיחא. אבל אוכל ראשון ושני שכיחי כי הדדי. הן אמת דאיכא למימר דמתחלה גזרו על אוכל ראשון ולא על אוכל שני משו' דדמי כחוכא וכו' וע' בתוס' (דף י"ד ע"א) ד"ה ר"י אומר וכו' ולבסוף גזרו גם על אוכל שני משום דמצינו כיוצא בזה ע"י משקין. ונוכל לומר שלא גזרו על אוכל שני עד שמתחלה גזרו על אוכלין שנטמאו במשקין דהיינו גזירת כל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה. ואז שוב שמצינו שני עושה שני ולא דמיא לחוכא גזרו על אוכל שני. ואף שבמשנה נאמר אוכל שני בריש המשנה קודם האוכלים שנטמאו במשקין י"ל דהתנא כבר רצה לשנותם בסדר הנאות וסמך אוכל שני אצל אוכל ראשון ששניהם טעם אחד להם. וכ"ז לר' יהושע אבל לר' אליעזר שגזרו על אוכל ראשון שיהי' ראשון מה שלא מצינו כיוצא בזה ואפי' טעם נכון לא מצינו לדידיה שהרי היה די לגזור עליו שיהיה שני וכבר יצאנו מכל החששות כמבואר בתוס' חולין (דף ל"ג ע"ב) בד"ה האוכל וכו' עד שהוצרכו לומר דר"א משוה מדותיו לעשות אוכל כמאכל לגמרי וא"כ ממילא אוכל ראשון ושני כחדא נגזרו ולמה נמנו בשתים. ולומר לפי שזה ראשון וזה שני וחלוקים בדינם לכך נמנו בשתים. הנה אוכל אוכל שלישי שהוא שלישי ג"כ יומנה בפ"ע ואיתוספו להו י"ח דבר בשלמא לר"י מה שאוכל שלישי שני לקודש זה לא נמנה מכלל גזירה שעל זה לא גזרו כלל אלא הוא מטעם ששמירתה טומאה היא אצל הקודש והוא עפ"י דין ולא עפ"י גזירה אלא לר"א קשה. ואם נימא דאוכל שלישי שלישי לא באותו פעם גזרו רק אח"כ היה ניחא. אבל כיון דלר"א אין טעם באוכל ראשון להיות ראשון רק משום שמשוה מדותיו וגם באוכל שלישי להיות שלישי אין שום טעם רק להשוות האוכל כמאכל וע' רש"א בשם הר"ש. וא"כ מסתמא כהדדי נגזרו. וממ"נ אי נימנינהו לתלת או כחד. ואולי דלר"א אוכל שלישי לא בו ביום גזרו. ובשלמא אוכל ראשון שעכ"פ יש טעם לגזור עליו אלא שהיה די לעשותו שני בזה אהני לעשות אוכל כמאכל להיות ראשון. אבל אוכל שלישי שאין שום טעם לגזור עליו כלל לא גזרו באותו יום כלל רק אח"כ גזרו גם בזה כדי להשוות אוכל כמאכל בכל גווני:

ואמנם גם לר"י אוכל שלישי נעשה שלישי לתרומה וכמבואר במס' חולין שם שדייק בגמ' שני לקודש ואין שני לתרומה שני הוא דלא הוי הא שלישי הוה נפקא מיני' שאסור לאכול תרומה וכו' וזו מעלה בעלמא מדרבנן כמבואר במס' זבחים [דף צ"ט] לאכילה עבוד מעלה ע"ש. אמנם י"ל דאין לכוללו בגזירת ח"י דבר דכולם גזרו דבר מפני דבר. וצא ועיין בכולם ותמצא שכולם משום גזירה ולהכי אמרו גזרו בו ביום. אבל מה שאוכל אוכל שלישי שנאסר מלאכול בתרומה אין בו שום טעם לגזור מפני דבר אבל הוא רק מעלה בעלמא בלי טעם ולכן אינו בכלל ח"י דבר שגזרו בו ביום. ואעפ"כ נלע"ד שלא עשו מעלה זו אז. דאם כן למה הוצרכו לעשות אוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני שני די היה שיוחשב שלישי וג"כ שוב לא שקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה וכן בשותה משקין טמאים. ולמימר שעשאוהו שני בשביל מעשר דדלמא שקיל משקין דמעשר וכו' וכמו"ש התוס' במס' חולין א"כ תינח לרבנן בפי"א מפרה שכל הטעון ביאת מים מד"ס אסור במעשר אבל לר"מ דמותר במעשר א"כ לא אהני כלום בתקנתן למעשר הן אמת שבאוכל אוכלין עשו פעולה דשוב לא שקיל משקין דמעשר שהרי אם הוא שני שוב מטמא משקין אפי' דחולין. אבל בשותה משקין שהחשש דלמא שקיל אוכלין לא עשו שום פעולה שיהיה שני ואם היו עושין אותו ראשון שפיר היו מוציאים אותו מחששא דשקיל אוכלין דמעשר [אבל[ לעשותו שני ליכא שום תיקון לר"מ ולהכי באמת קאמר בגמ' משום תרומה שזה שייך לכ"ע בין לר"מ ובין לרבנן. וא"כ הוא גופא קשיא בשביל תרומה די שיוחשב שלישי אלא ודאי שאז עדיין לא עשו מעלה זו שאם האדם נחשב שלישי לא נאסר בתרומה. ואז עשו הכל מלתא בטעמא ואם לא היו עושים אותו שני אין טעם לאסרו בתרומה לכך הוצרכו לעשותו שני וממילא פוסל גם בנגיעה:

ובמה שכתבנו יש לנו עוד טעם לומר דאי הוה נקט אוכל ראשון הוה אמינא דאוכל שני אינו פוסל כלל. ואף שהחשש שישנו באוכל ראשון ישנו גם באוכל שני משום דהוה אמינא דלאוכלי תרומה לא חששו כלל משום שכהנים זריזים הם ורק לאוכלי מעשר חששו וחשש זה שייך רק באוכל ראשון אבל באוכל אוכל שני אפי' אם שדי משקין דמעשר לפומי' אין שני עושה שלישי במעשר ואף ששני מטמא משקה אפי' דחולין דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה מ"מ זה אינו רק מדרבנן ולאיסור דרבנן לא חששו אבל באוכל ראשון ושקיל משקה דמעשר יש חשש איסור תורה וחששו להכי איצטריך לומר אוכל שני:

ועפ"י מ"ש הרש"א בחולין לחלק בין אוכל שלישי של חולין שנעשו עט"ת שנפסל גופו מלאכול בתרומה ובין אוכל שני של חולין גרידא אם הי' גופו נעשה שלישי לא היה אסור באוכלי תרומה ומחלק שם בין אוכל ראשון ושני דר"א ובין אוכל ראשון ושני דר' יהושע ע"ש בדבריו על דברי תוס' (דף ל"ג ע"ב) האוכל ובסוף ל"ד ע"א ד"ה שני וכו', ממילא ניחא דהוצרכו לעשותו שני בשמעתין דמיירי באוכל אוכל ראשון או שני של חולין גרידא:

ובאמת גוף דברי המהרש"א שם תמוהים. דר"י דאיירי שם בחולין שנעשו על טהרת תרומה. היינו בשלישי אבל בראשון ושני דר"י איך נרמז שם דאיירי בחולין שנעשו עט"ת ולא בחולין גרידא. ואם נימא דבר הלמד מענינו כיון דשלישי דר"י איירי בעט"ת מסתמא דומיא דזה מיירי ראשון ושני דידיה א"כ קשה ואטו שלישי דר"א בחולין גרידא איירי הרי ליכא שלישי בחולין גרידא. וא"כ על כרחין שלישי דר"א איירי בחולין שנעשו עט"ת וג"כ נימא דדומיא דהכי איירי ראשון ושני דיליה:

ואולי הכוונה דלר"א כיון דבחולין גרידא צריכין אנו לעשות האדם האוכל שני מטעם דלמא שדי משקין דתרומה לפיכך שוב אף בשלישי שנעשה עט"ת עשו כן אף שהיה די לעשותו שלישי לא ראו לחלק בין אוכל שני זה לאוכל שני זה אבל לר"י כבר מצינו לו חילוק בין שלישי זה לשלישי אחר שהרי חילק בין שלישי של חולין שנעשה עט"ת ובין חולין שנעשו עט"ק והיה לו לחלק גם בשני. ואם כן שני דחולין שנעשו עט"ת למה שני. ועל כן הוצרכו התוס' לפרש משום משקין דמעשר ואף דליכא לר"י שום שלישי רק בחולין עט"פ דעט"ק ס"ל דלאו כקודש דמי מ"מ הרי יש שלישי של קודש עצמו:

ועוד נלענ"ד דבשני של חולין גרידא לא היה צריך ר"י למימר דמצינו שני עושה שני שהרי כשם שסבר ר"י שמירת חולין שנעשו עט"ת טומאה היא אצל הקודש הכי נמי שמירת חולין גרידא טומאה היא אצל תרומה והרי רש"י פי' בחולין [ל"ד] הטעם ששמירתה טומאה היא אצל הקודש ממה ששנינו בפ' חומר בקודש בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש והכי נמי שנינו שם בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה ואם כן גם שמירת החולין טומאה היא אצל תרומה. וחיישינן בשני שלה דלמא ראשון הוא ולמה ליה לר"י למימר מצינו שני שעושה שני ע"י משקין. אלא ודאי דעיקר טעמי' דר"י על שני של חולין שנעשו עט"ת ובזה היה די לעשותו שלישי והוצרכו התוס' לומר שהוצרכו לעשותו שני משום משקין דמעשר:

שם בגמ' והכלים שנטמאו במשקין. הנה הא דכלים שנטמאו במשקין פוסלים התרומה מפורש בסוף שמעתין הטעם משום משקה זב וזבה. והרי כלים שנגעו במשקה הזה נעשו ראשונים וטמויי נמי מטמא א"כ קשה דהי' לנו לגזור משום משקה זב שכלים שנטמאו במשקין יטמאו תרומה. ולמה שנינו מאלו פוסלין התרומה כלים שנטמאו במשקין וע' בתוי"ט במשנה דשלהי זבים:

והנה יש מקום אתי דלהכי לא גזרו שיטמאו תרומה. משום דבלא"ה יש לדקדק כי היכי דגזרו כלים שנטמאו משום גזירה דמשקה זב. א"כ גם אדם יקבל טומאה ממשקים גזירה משום משקה דזב שהרי משקה דזב מטמא אדם כדכתיב כי ירוק הזב בטהור ולמימר שהדין באמת כן והא דלא חשבי' משום כיון שגזרו על כלים ממילא דהוא הדין אדם. והא במשקים טמאים הקשו היינו הך והוצרך לומר דלא שכיחא אבל אי הוה שכיחא לא הוה צריך למימרי' משום דממילא נשמע מאוכל אוכלין טמאין וא"כ אדם וכלים דכי הדדי נינהו דבשניהם שייך גזירה משום משקה דזב נקט כלים וה"ה אדם. זה אינו דא"כ שותה משקין טמאין למאי הלכתא תניא הא כבר נטמא האדם בנגעו בשפתיו במשקים ומאי איריא שותה. ולמימר דשותה משקין טמאים היינו בתחב לו חבירו בבית הבליעה זהו דוחק. וגם מלתא דלא אפשר במשקים. אלא ודאי דבאמת משקים טמאים אינם מטמאים אדם בנגיעה רק בשתיה והיא גופה טעמא בעי דלמה בכלים שנטמאו במשקים גזרו משום משקה דזב ולמה לא גזרו ג"כ באדם שנטמא במשקים משום משקה דזב. ובתחלת העיון רציתי לומר משום דבטומאה זו עבדו רבנן היכירא שאם נטמא גבו תוכו טהור דלא נשרוף עלה תרומה וקדשים וא"כ בשלמא בכלי שיש מקום לעשות בו היכירא גזרו אבל באדם דלא שייך בו תוך וגב ואין מקום לעשות בו היכר חששו פן ישרפו תרומה וקדשים ולהכי לא גזרו כלל:

אמנם לדעת הראב"ד [עד כאן מצאתי. וחבל על דאבדן] וע' עוד לקמן דף י"ד בדברי רש"י [ד"ה ר"י וכו' מש"ש]:

שם מאן תנא האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני מיפסל פסילי טמויי לא מטמא הנה העולם מקשים למה הזכיר אוכלין שני והלא בזה לא נחלקו ר"א ור"י כלל ולכ"ע מיפסל פסול וטמויי לא מטמא רק באוכל ראשון פליג וה"ל למימר מאן תנא דאוכל ראשון מיפסל פסיל וכו':

ונראה לתרץ עפ"י סברת הרא"ש בחולין שהבאתי לעיל לחלק בין האוכל חולין שנעשו עט"ת אז האדם הנעשה שלישי אסור בתרומה לאכול אבל בחולין גרידא אי אפשר לעשות האדם שלישי לאסרו באכילת תרומה וצריך לעשותו שני:

והנה בחולין גרידא לא סגי שלא נעשה אוכל אוכל שני שני מטעם שקיל משקין דתרומה וכו' דאי הוה משוינן לי' שלישי לא הועלנו מידי שהרי הוא מותר בתרומה וכסברת מהרש"א. וכיון שעשינו אוכל אוכל שני שני מוכרחין אנו לעשות אוכל אוכל ראשון ראשון להשוות המדה. אבל באוכל אוכל ראשון שנעשו עט"ת וכן באוכל אוכל שני סגי לעשותו שלישי שהרי ממילא אסור בתרומה עכ"פ באכילה ושתי' ואז באוכל ראשון משוינן לי' שני אף שסגי לעשותו שלישי מ"מ משוינן המדה. וכמו שבאוכל אוכל שני נחית רק חד דרגא ונעשה שלישי הכי נמי באוכל ראשון נחית חד דרגא וא"כ לא היה יכול להקשות מאן תנא דאוכל אוכל ראשון מיפסל פסיל וכו' דאיכא למימר לעולם ר"א ור"א מיירי בחולין גרידא וכאן מיירי בחולין על טהרת תרומה ולזה קאמר מאן תנא דאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני מיפסל פסיל וכו' א"כ ממ"נ דלא כר"א דאי אוכל אוכל ראשון אפי' מטמא או שאוכל שני אפי' מיפסל לא פסיל. שהרי אינו נעשה אלא שלישי ואינו אסור אלא לאכול אבל לא ליגע:

וזהו כונת רש"י שפי' לקמן (דף י"ד ע"א) ד"ה ופסיל להו והתורה הזהירה על שמירת התרומה וכו'. וברש"א הקשה דלמה אחז רש"י איסור זה ושביק איסור אכילת תרומה טמאה. ואף שבמה שפי' הרש"א שהוא במיתה טעות הוא שאין עונש מיתה אלא בטומאת הגוף אבל אכילת תרומה טמאה אינו אלא בעשה מ"מ עכ"פ היה יכול למימר איסור האכילה: ולפי מ"ש ניחא דהרי היה קשה לו למה הוצרך למימר מאן תנא אוכל ראשון ושני ודי באמרו אוכל ראשון דבהא הוא דפליגי. וצ"ל לחלק בין חולין שנעשו עט"ת ובין חולין גרידא כסברת מהרש"א דחולין וקשה אף בחולין שנעשו עט"ת לא סגי לעשותו שלישי דתינח לתקן מכשול דתרומ' אבל מכשול דמעשר לא תקנת ומאי אולמא דתרומה ממעשר אדרבא אכילת המעשר בטומאת המעשר חמיר יותר מאכילת תרומה טמאה שבמעשר לוקה ובתרומה אינו לוקה ולכן פירש"י שבתרומה יש עוד איסור דהיינו לטמא התרומה ובתרומה הוא דכתיב משמרת ולא במעשר:

מטה חדא הואי כתבו התוספות ופלטי ן' ליש שנעץ חרב בינו לבינה איכא למימר שרחוק ממנה היה ביותר והיה פתוח לר"ה שלא היה משום יחוד וכו'. וראיתי להרב מקראי קדש דף ס"ה שכתב דכפי דברי התוספות הללו מאי קשיא ליה להרשב"א בתשובה דאחר שנתיחדה עם פלטי איך החזירה דוד דהא לא נתיחדה עם פלטי וכ"כ בישרש יעקב דף קל"ז. ואפשר לומר דהרשב"א ימאן לומר כדברי התוס' כי רחוק הוא מאד שינהוג כן פלטי בן ליש לישן עמה תדיר בפתח פתוח לר"ה בימי שאול כי ירא פלטי משאול לעשות כן בפרסום תדיר ליזהר אפילו מיחוד. ועוד אפשר לומר דהרשב"א סבר כדעת הרמ"ה דאם גס בה אף כשפתח פתוח לר"ה איכא יחוד ועוד הארכתי בזה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סי' טו"ב וע"ש בסי' ז' אות ח':

ושימש תלמידי חכמים. להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד: נדותיך. כל שבעה של ראייה ראשונה: ליבוניך. כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירתה: בנדת טומאתה. ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא עד שתבא במים בתורת כהנים: מטה חדא הואי. רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי: סינר. פורציינ''ט שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה: מתני' ונמנו ורבו. באו למנין ונמצאו של ב''ש מרובין: גמ' ה''ג ואלו תנן הני דאמרן או דלמא אלו תנן הני דבעינן למימר קמן. ואלו קאי אדלעיל לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר ואלו מן ההלכות כו' או דילמא אלו תנן וקאי לקמן אאין שורין דיו: ת''ש. דאתרתי קמייתי קאי אבל אינך לאו משמונה עשר דבר נינהו ולקמן בגמרא מפרש להו: מגילת תענית. לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין דאסור לכתבם וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית לכך נקרא מגלה שכתוב במגלת ספר: מחבבין את הצרות. שנגאלין מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב''ה הוא וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב כגון אלין יומין דלא להתענאה בהון כו': אין אנו מספיקין. לפי שהן תדירות. ל''א אין אנו מספיקין מלעשות י''ט בכל יום: אין שוטה נפגע. אין פגע רע בא עליו כלומר אינו מכיר בפגעיו כך כמה נסים באים לנו ואין אנו מכירין בהן: בשר מת שבחי. הגדל באדם החי מחמת מכה או מחמת כויה אינו מרגיש באיזמל כשחותכין אותו: דברי תורה. כגון נבילה וטרפה וגו' לא יאכלו הכהנים הא ישראל אוכלים וכגון וכן תעשה בשבעה בחודש היכן נרמז קרבן זה בתורה: גרבי. למאור ולמזונות: דרשן. כדדרשינן להני קראי במנחות (דף מה.) דמשום דאשתרי מליקה בחטאת העוף גבייהו הוצרך להזהירם על מליקת חולין שהיא נבילה: האוכל אוכל ראשון. מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבלת עוף טהור אבל נבלת בהמה לא כדאמר במסכת נדה (פ''ה דמ''ב:) מי שאין לו טומאה אלא באכילתה יצתה זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה וכ''ש אוכל ראשון שאינו אב הטומאה אבל הן גזרו באותו היום כדמפרש טעמא לקמן בכולהו ושיעורן לפסול את הגויה בחצי פרס בפרק יום הכפורים (יומא ד' פ:) והתם נמי אמר הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא ומצאתי בספר ערוך משונה טומאה זו מטומאה דאורייתא דסגי לה בטבילה לתרומה דלא בעיא הערב שמש דתניא בספרי אין האוכל אוכלים טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב: והבא. לאחר שטבל מטומאתו במים שאובין בו ביום: וטהור. גמור שנפלו על ראשו כו': והספר. כל כתבי הקודש תורה נביאים וכתובים פוסלין תרומה במגען: והידים. סתמן קודם נטילתן: וטבול יום. ולקמן פריך טבול יום מדאורייתא הוא: והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין. לקמן בעי לה: מאן תנא. מי הוא האומר כן: פסלי. את התרומה ואותה תרומה לא תפסול אחרת שוב במגעה:

בימי לבוניך מהו אצלך. לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון דהא אמר ר''ע בפרק במה אשה יוצאה (לקמן דף סד:) הרי היא בנדתה עד שתבא במים אלא לפי שידע אליהו שכך היה המעשה (כתובות דף סא. ושם) גבי שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא היינו בימי ליבונה אין נראה כדפירשתי ור''ת פירש שהיו רגילים לטבול שתי טבילות אחת לסוף שבעה לראייתה שהיא טהורה מדאורייתא בהך טבילה ואחת לסוף ימי ליבון לכך היה מיקל אותו האיש ורש''י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידה בימי נדותה ונראה לר''י שיש סמך מסדר אליהו דקתני אמר לה שמא הבאת לו את השמן שמא הבאת לו את הפך ומיהו התם מסיים ונגע ביך באצבע הקטנה ומפרק אע''פ (שם) דאמר אביי מנח' ליה אפומיה דכובא ורבא מנח' ליה אבי סדיא אין ראיה כי שמא דוקא במזיגת הכוס שיש חיבה יותר כדאמר התם אבל שאר דברים לא ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה: מטה חדא הואי. ופלטי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה (סכהדרין פ''ב דף יט:) איכא למימר שרחוק ממנה היה ביותר והיה פתוח לרה''ר שלא היה משום יחוד או שמא סבר כשאול שלא היתה מקודשת לדוד ומחמיר על עצמו היה מלבא עליה: רש''י גריס [וכן ר''ת] ואלו תנן הני דאמרן ומביא ראיה דאומר במדרש (פ' משפטים) כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים אלה פסל את הראשונים ועל המדרש קשה לר''י דאלה דברי הברית (' ברים כח) קאי אמה שכתוב למעלה: ש''מ ואלו תנן. דלא קתני בתר הכי כדקתני במתניתין: אוכל ראשון ואוכל שני. אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעינן מיניה אוכל שני ואי תנא אוכל שני הוה אמינא דאוכל ראשון נמי טמויי מטמא: והשותה משקין טמאים. לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוו אע''ג דאכתי לא נגזר כמו שאפרש בסמוך מ''מ היה בדעתם לגזור מיד וצריכא לאשמעינן משקין ואוכלין כדאמר בסמוך דהך דמשקין לא שכיח ואי תנא משקין ה''א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל: והבא ראשו ורובו במים שאובין. וא''ת תיפוק ליה שהוא טבול יום וי''ל דנפקא מינה דאפילו העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול: וטהור שנפלו על ראשו כו': וא''ת מ''ש דבטהור לא גזרו כ''א בנפל ולא גזרו נמי בביאה כמו בטבול יום ונראה לר''י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה כמו שרגילים להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים כדאמר בסמוך והיו נותנים עליהם ג' לוגים מים שאובים [וע''ע תוס' גיטין מז. ד''ה רבא]: