דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבת יג ע"א - Steinsaltz

The Gemara raises an objection from that which was taught in a Tosefta: Rabban Shimon ben Gamliel says: The schoolchildren would organize the sections and read the book by candlelight. Apparently, it is permitted to read by candlelight on Shabbat. The Gemara answers: If you wish, say that the Tosefta is only referring to the beginning of the sections. And if you wish, say instead that children are different in this regard. Since the fear of their teacher is upon them, they will not come to adjust the wick. Even on a weekday, fear of their teacher will prevent them from tending to the lamp during their study.

We learned in the mishna: Similar to this decree of Shabbat, the Sages issued a decree that the zav may not eat with his wife, the zava, even though they are both ritually impure, because by eating together they will come to excessive intimacy and become accustomed to sin. It was taught in a Tosefta that Rabbi Shimon ben Elazar says: Come and see to what extent ritual purity was widespread in Israel, as we did not learn: The ritually pure may not eat with the ritually impure woman; but rather, the zav may not eat with the zava, although they are both ritually impure, lest he become accustomed to sin. Needless to say, a pure and an impure person certainly would not eat together, as everyone was careful with regard to ritual purity. On a similar note, the Sages said: A zav who generally distances himself from ritual impurity, eats ritually pure food, and is careful about separating tithes, may not eat with a zav who is an am ha’aretz, who does not distance himself from ritual impurity and is not careful about separating tithes, due to the concern lest the am ha’aretz accustom him to frequently spend time with him, by means of a shared meal.

The Gemara wonders: And if he accustoms him to be with him, what of it, what is the problem? Rather, say: Lest he feed him impure items. The Gemara asks: Is that to say that the zav who generally distances himself from ritual impurity does not eat impure things? In his impure state, everything he touches automatically becomes impure, so why would he be concerned with regard to impure items? Abaye said: This prohibition is due to a decree issued by the Sages lest the am ha’aretz feed him food items that are not tithed. Rava said: He needn’t worry about items that are not tithed. Even if his friend was an am ha’aretz, there is a general principle in effect that most amei ha’aretz tithe their fruits. Rather, the Sages were concerned lest he become accustomed to spending time with the am ha’aretz even after the period of his impurity and he feed him impure items even during the days of his purity.

An additional dilemma was raised before the Sages with regard to the requirement to distance oneself from prohibition and impurity: What is the halakha with regard to a menstruating woman? May she sleep with her husband in one bed while she is in her clothes and he is in his clothes? Rav Yosef said: Come and hear a resolution to this dilemma from what we learned in a mishna: The fowl is permitted to be placed together with the cheese on the table, although it may not be eaten with cheese. This is the statement of Beit Shammai. Beit Hillel say: The fowl is neither permitted to be placed together with the cheese on the table, nor may it be eaten with it. According to the opinion of Beit Hillel, which is the halakha, not only must one distance himself from the sin itself, but one must also make certain that items that are prohibited together are not placed together. The Gemara rejects this: There it is different as there are not several consciousnesses. When the fowl and the cheese are on one person’s table, he is liable to err and eat them both, as there is only one consciousness there, his. That is not the case when there are two people in one bed. In that case, there are two consciousnesses and there is no concern that they will both forget the prohibition.

The Gemara adds: So too, it is reasonable to say that where there are two or more consciousnesses it is different, as it was taught in the latter clause of that mishna, Rabban Shimon ben Gamliel says: Two guests in one house may eat on one table this one eating meat and this one eating cheese, and they need not be concerned. The Gemara rejects this: That is not a proof. Was it not said with regard to this halakha that Rabbi Ḥanin bar Ami said that Shmuel said: They only taught that the two of them may eat on one table when they are not familiar with each other; however, if they are familiar with each other it is prohibited for them to eat on one table, as there is room for concern that due to their familiarity they will share their food and come to sin. And, if so, these too, the husband and his wife, are familiar with each other. There is room for concern that they will not keep appropriate distance, and therefore they may not sleep together in one bed even if he is wearing his clothes and she is wearing her clothes. The Gemara rejects this: How can you compare these two cases? There, in the case of meat and milk, there are two consciousnesses; however, there is no noticeable change from the norm, as the meat and the cheese are on the table without any obvious indication to remind them not to mix the food items. While, here, in the case of the menstruating woman, there are two consciousnesses and there is also a noticeable change from the norm, as it is unusual for people to sleep in their clothes. The fact that they are both dressed constitutes a change.

Others cite the previous passage as proof for Rav Yosef’s opinion and then reject it and say: Come and hear, Rabban Shimon ben Gamliel says: Two guests may eat on one table, this one eating meat and this one eating cheese. And it was stated with regard to this halakha that Rabbi Ḥanin bar Ami said that Shmuel said: They only taught that the two of them may eat on one table when they are not familiar with each other; however, if they are familiar with each other it is prohibited for them to eat on one table, as there is room for concern that due to their familiarity they will share their food and come to sin. And, if so, these too, the husband and his wife are familiar with each other. There is room for concern that they will not act with the appropriate separation, and therefore they cannot sleep together in one bed, even if he is wearing his clothes and she is wearing her clothes. The Gemara distinguishes between the cases: There, in the case of meat and cheese, although there are two consciousnesses, there is no noticeable change. The meat and the cheese are on the table with no obvious indication to remind them not to mix the food items. While here, in the case of the menstruating woman, there are two consciousnesses and there is also a noticeable change.

Come and hear a resolution to the dilemma from what we learned in our mishna: The zav may not eat with the zava due to concern that excessive intimacy will lead them to become accustomed to sin. Even eating together is prohibited. The Gemara answers: Here, too, although there are two consciousnesses, there is no noticeable change.

Come and hear a different resolution from that which was taught in a baraita: It is stated: “And he has not eaten upon the mountains, neither has he lifted up his eyes to the idols of the house of Israel, neither has he defiled his neighbor’s wife, neither has he come near to a woman in her impurity” (Ezekiel 18:6). This verse juxtaposes a menstruating woman to his neighbor’s wife. Just as lying together with his neighbor’s wife, even when he is in his clothes and she is in her clothes, is prohibited, so too, lying with his wife when she is menstruating, even when he is in his clothes and she is in her clothes, is prohibited.

The Gemara comments: And this conclusion disagrees with the opinion of Rabbi Pedat, as Rabbi Pedat said: The Torah only prohibited intimacy that involves engaging in prohibited sexual relations, as it is stated: “None of you shall approach to any that is near of kin to him, to uncover their nakedness” (Leviticus 18:6). The prohibition of intimacy in the Torah applies exclusively to relations, and all other kinds of intimacy that do not include actual relations are not included in the prohibition. When there is separation, they did not issue a decree.

The Gemara relates that Ulla, when he would come from the house of his teacher, would kiss his sisters on their chests. And some say: On their hands. Ulla was not concerned about violating the prohibition of displaying affection toward a relative forbidden to him, as his intention was not to have relations with them. The Gemara adds that his action was in contradiction to a saying of his, as Ulla said: Even any intimacy is prohibited with a woman with whom he is forbidden to engage in sexual relations due to the reason formulated as an adage: Go around, go around, and do not approach the vineyard, they say to the nazirite. They advise the nazirite, who is forbidden to consume any product of a vine, that he should not even approach the vineyard. The same is true with regard to the prohibition of forbidden relations. According to Ulla, one must distance himself from them to whatever degree possible.

The Sage in the school of Eliyahu taught a baraita that deals with this halakha: There was an incident involving one student who studied much Mishna and read much Bible, and served Torah scholars extensively, studying Torah from them, and, nevertheless, died at half his days, half his life expectancy. His wife in her bitterness would take his phylacteries and go around with them to synagogues and study halls, and she said to the Sages: It is written in the Torah: “For it is your life and the length of your days” (Deuteronomy 30:20). If so, my husband who studied much Mishna, and read much Bible,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

מיתיבי: [1] רבי שמעון בן גמליאל אומר: התינוקות של בית רבן היו מסדרין פרשיות וקורין לאור הנר בשבת.

ומוכח להדיא שהתירו להם לקרות את כל הפרשה [2].

ומשנינן: איבעית אימא: הא דקתני "מסדרין פרשיות", קאי אראשי פרשיותיו בלבד.

ואיבעית אימא: שאני תינוקות, הואיל ואימת רבן עליהן, לא אתי לאצלויי [להטות] את הנר. [3] שהרי אין פושטין את ידם לשום דבר אפילו בחול, אלא על פי רבן. [4]

שנינו במתניתין: כיוצא בו, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה.

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה [גברה] טהרה בישראל, שהיו אוכלין חולין בטהרה:

שהרי לא שנינו במתניתין "לא יאכל הטהור עם הטמאה" אלא שנינו "לא יאכל הזב עם הזבה", מפני הרגל עבירה, שמא יבוא לבועלה.

ואף שמהטעם הזה יש לאסור אף לאדם טהור לאכול עם זבה, לא הוצרכו לאוסרו לפי שמאליהם, ללא גזירה, לא היו האנשים הטהורים אוכלין עם נשותיהם בשעה שהיו טמאות, כיון שהיו אוכלין חוליהן בטהרה וחוששים שמא יטמא האוכל.

וכיוצא בו שנינו: לא יאכל זב פרוש [המקפיד על דיני טהרה] עם זב עם הארץ - שמא ירגילנו אצלו.

וגם כאן, רק לרבותא נקט התנא מקרה ששניהם טמאים. כי אם היו שניהם טהורים, פשיטא דלא יאכל עמו. שהרי גזרו חכמים טומאה על עם הארץ.

והוינן בה: וכי מרגילו אצלו - מאי הוי?

ומשנינן: אלא אימא: שמא יאכילנו דברים טמאים.

ותמהינן: ואטו זב פרוש - לאו דברים טמאים אכול? והלא כל מגעו טמא.

אמר אביי: גזירה שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין, שלא הופרשו מהם מעשרות.

ורבא אמר: להא לא חיישינן, כי רוב עמי הארץ מעשרין הן. ומן התורה, פירות עם הארץ הרי הם בחזקת מעושרים ומותרין באכילה, ורק רבנן גזרו בהם שיהיו אסורים באיסור "דמאי".

הילכך, אין לגזור על חבר, המעשר פירותיו, להמנע מלאכול מאכלי עצמו ביחד עם עם הארץ. כי האיסור לאכול פירות עם הארץ הוא גזירה בעלמא, וגזירה לגזירה לא עבדינן.

אלא טעמא דלא יאכל הפרוש עמו בימי טומאתו, הוא משום דחיישינן שמא יהא רגיל אצלו אף בזמן שיהיה טהור, ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו של הפרוש.

איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה במטה, כשהיא בבגדה והוא בבגדו? מי חיישינן להרגל עבירה, או דלמא כיון דעבדו היכרא [שישנים כשהוא בבגדו והיא בבגדה], יזכרו את האיסור ולא יבואו לידי עבירה [ובגוונא דליכא למיחש לטומאה מיירי. כגון שאף הוא טמא. או בזמן הזה, דלא קפדינן אטומאה וטהרה. רש"י].

אמר רב יוסף: תא שמע: העוף עולה עם הגבינה על השלחן, ואינו נאכל עם גבינה. והיינו, שאיסור אכילת בשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן, ולפיכך לא גזרו לאסור את העלאתם יחד לשלחן שמא יבוא לאוכלם יחד, משום דהוי גזירה לגזירה, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים: העוף לא עולה על השלחן עם הגבינה, ולא נאכל [5] עמה, דגזרינן העלאה אטו אכילה. [6]

ויש להוכיח מדברי בית הלל לעניננו, שאסור לו לישן עם הנדה, שמא יבוא לידי עבירה.

[אלא הוי מצי לחלק, דשאני הכא דאיכא היכרא, שהוא בבגדו והיא בבגדה. רש"י]. [7]

ודחינן: שאני התם, בעוף וגבינה, דליכא שתי דיעות של שני אנשים, אלא דעת אדם אחד בלבד. ולכן התם חיישינן שמא ישכח ויאכלם יחד. אבל הכא, איכא שתי דיעות, של האיש ושל האשה, ויזכירו זה לזה את האיסור - ליכא למיחש.

ומוכחינן: הכי נמי מסתברא דהיכא דאיכא שתי דיעות שאני.

דהא קתני התם בסיפא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים [אורחים] אוכלין על שלחן אחד - זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה, ואין חוששין שמא יבואו לאכול בשר עם גבינה. הרי דהיכא דאיכא שני אנשים, סמכינן על כך שיזכירו זה לזה.

ופרכינן: וכי לאו אתמר עלה דהא מתניתין: אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו דשנים מותרין, אלא כשאין מכירין זה את זה, שרק אז לא חיישינן שמא יבוא אחד מהם לקחת ממאכל חבירו ולאוכלו. אבל כשהן מכירין זה את זה, אסורים לאכול יחד על אותו שלחן בשר וגבינה, דחיישינן שמא יטול אחד מחבירו ויאכל יחד עם שלו. הרי שלא מהני שתי דיעות של שני אנשים להתיר. ושוב איכא למיפשט מהא, לאסור לישן עם הנדה.

ודחינן: הכי השתא!?

התם, באכילת בשר וחלב על אותו שלחן, אמנם שתי דעות איכא, אבל שינוי ליכא. שהרי הם אוכלים על שלחן אחד בלא היכרא.

אבל הכא, בנדה, איכא גם שתי דיעות של האיש והאשה, וגם איכא שינוי, [8] בכך שהוא ישן בבגדו והיא בבגדה [9]. ובצירוף שתי הסיבות, לא חיישינן שמא יבואו לידי עבירה.

איכא דאמרי להא שמעתתא הכי:

תא שמע: רבי שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה.

ואתמר עלה, אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה. אבל אם מכירין זה את זה, אסור.

ותיפשוט מינה להכא. דהא הני איש ואשה נמי - מכירין זה את זה נינהו, ואיכא למיחש בהו שיבואו לידי עבירה, אף דאיכא שתי דיעות.

ודחינן: התם אמנם שתי דיעות איכא, אבל שינוי ליכא. ואילו הכא - איכא גם שתי דיעות, ואיכא אף שינוי, שהוא ישן בבגדו והיא בבגדה.

ושוב פשטינן: תא שמע: לא יאכל הזב עם הזבה, משום הרגל עבירה. ומשום כך יש לאסור גם שינה ביחד. ואף דהוו שתי דיעות.

ודחינן: הכא, באכילה, נמי, רק שתי דיעות הוא דאיכא, אבל שינוי ליכא. ואילו בשינה, שהוא ישן בבגדו והיא בבגדה, איכא גם שתי דיעות וגם היכרא.

תא שמע: כתיב "אל ההרים לא אכל [שלא נתפרנס בזכות האבות אלא בזכות שהוא צדיק בעצמו], ועיניו לא נשא אל גלולי בת ישראל. ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב". מקיש הכתוב איסור אשה נדה לאשת רעהו:

מה אשת רעהו, אף כשהוא בבגדו והיא בבגדה אסור לישן עמה, דהא אפילו ביחוד גרידא הם אסורים [10] - אף אשתו נדה, לישן עמה כשהוא בבגדו והיא בבגדה, אסור.

שמע מינה, דאף בכהאי גוונא אסור לישן עמה, ואיפשיטא בעייתנו.

ומסקינן: שמע מינה! [11]

ופליגא רב יוסף, דפשט מהך דרשה לאסור, אדרבי פדת.

דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה, אלא קורבה של גילוי עריות בלבד. כלומר, ביאת העבירה עצמה. שנאמר "איש איש אל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערוה". אבל קירוב בשר בעלמא אינו אסור מן התורה, אלא מדרבנן [12]. ולדידיה, כיון שאינו אסור אלא מדרבנן, היכא שישנים כשהוא בבגדו והיא בבגדה, דליכא קירוב בשר, אף מדרבנן מותר. [13] עולא, כי הוי אתי מבי רב, הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה: אבי ידייהו [14]. שכן דרך בני אדם, שכשיוצאין מבית הכנסת, מיד נושקים לאביהם ולאמם או לגדול מהם, בארכובה או בפס היד. וזהו דרך כבוד [רש"י. עבודה זרה יז א].

ופליגא עולא בהך עובדה דידיה, אמימרא דידיה.

דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור בעריות, משום הרחקה מעבירה. וכדאמרינן "לך לך אמרינן לנזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" כלומר: התרחק, אתה הנזיר, ואל תלך דרך הכרם, אלא הקף אותו מסביב כדי שלא תכשל באיסור אכילת ענבים.

ולשיטתו, לא היה לו לנשק את אחיותיו, משום הרחקה. ואף שלא היה חס ושלום בדרך עבירה.

[אכן, עולא עביד כן, משום שידע בעצמו שלא יבוא לידי הרהור. לפי שצדיק גמור היה. וכעין רב אחא שהיה מרכיב את הכלה על כתפיו ומרקד עמה, משום דדמיא ליה כקורת עץ בעלמא. תוספות].

תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד, ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה [שהסבירוהו סתימות המשנה וטעמיה, והיינו "תלמוד"]. ומת בחצי ימיו.

והיתה אשתו נוטלת את תפיליו [שנאמר בהם אריכות ימים, כדכתיב "ה' עליהם - יחיו". תוספות הרא"ש], ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

ואמרה להם ליושבי בית המדרש: כתיב בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך". בעלי ששנה הרבה, וקרא הרבה,

הערות

[1] ואם תאמר, היכי סלקא דעתך שמותר לקרות את כל הפרשה, והא להדיא קתני במתניתין "לא יקרא"? ויש לומר, דסבירא ליה למקשן, חלוק "סידור" הפרשה מקריאה. וממתניתין לא שמעינן אלא שלא יקרא. אבל לסדר הוה אמינא שמותר אף את הפרשה כולה. והילכך קא פריך מברייתא, דוקא לרבה בר שמואל. שאף בסידור לא התיר אלא את ראש הפרשה בלבד. רמב"ן וריטב" א. [ולא נתבאר בדבריהם, מהו "סידור" הפרשה. ואולי כוונתם דמותר רק להרהר בלבו, ולא להוציא בפיו. וכן איתא בהגהות אשרי להלכתא. אכן בשלחן ערוך סימן ער"ה סעיף י' כתב, שאף להוציא בפיו שרי. וכן הוכיח שם הבית יוסף מרש"י בסוגיין]. עוד פירש הרמב"ן שבמתניתין מצינו לפרש, שהוא קורא עם התינוקות מפני דהוי כ"שנים בענין אחד", דקתני בהו לעיל שמותרים לקרות. אבל לא יקרא בפני עצמו. ועל כך מקשינן, שהרי לדברי רבה בר שמואל אף עימם לא יקרא אלא בראשי פרשיות, ולא בפרשה כולה. ואילו בברייתא קתני "התינוקות מסדרים פרשיות", והיינו יחד עם רבן. הרי שאף בפרשה כולה מותר בכהאי גוונא. ופריק, שאני תינוקות דאימת רבן עליהן. ולכך הם מותרים. אבל הוא אסור, אף דהוי בשניים. כיון שאימתו עליהם, לא ימנעו אותו מלהטות.

[2] אבל מגופא דמתניתין דקתני "היכן התינוקות קוראין", דמשמע מהא דמותר להם לקרות [לפי מה שפירש רש"י, ש"קוראין" מתייחס לאור הנר], לא קשיא. דאיכא למימר דבאמת קורין באיסור, ואין מוחין בידם. אבל מברייתא משמע שמותרין לעשות כן. תוספות.

[3] וכתב הרשב"א שגם המקשן ידע מהאי סברה. אלא הוי משמע ליה, דברייתא איירי אף שלא בפני רבם. ובהכי אית לן למיחש שמא יטו. ומשנינן, דאף שלא בפני רבם, אימת רבם עליהם. ומסתימת דברי השלחן ערוך שם סעיף ז' משמע נמי, דאף שלא בפני רבן שרי. ט"ז ומגן אברהם ומשנה ברורה שם. ויעויין באליה רבה שהביא הרבה פוסקים שחולקים בזה.

[4] וכתב רב נסים גאון: ובתלמוד ארץ ישראל פירקו פירוק אחר חביב. וכך אמרו "אילין בעו דיטפי בוצנא, ואלין לא בעו דיטפי בוצינא". והיינו, שיש לסמוך על כך כי התינוקות יתרחקו מן הקריאה ויאהבו שיכבה הנר. ואנו בטוחים כי הם לא יטו את הנר, ולפיכך הותר להם לקרות לאורו.

[5] ותמה הפני יהושע, הא עיקר הספק היה משום היכרא. ומאי סלקא דעתך להוכיח מעוף וגבינה, דליכא בהו היכרא? ועיין בתירוצו.

[6] ואף שלא בדרך בישול. ואפילו דבלא בישול, אף בשר בהמה בחלב אינו אסור אלא מטעם גזירה, אטו דרך בישול, מכל מקום לא חשיב גזירה לגזירה, אלא חדא גזירה היא. שפת אמת.

[7] ומסקנת הגמרא בחולין קד א היא, שאף בית הלל מודו דבשר עוף הוא מדרבנן. ולא חשיב כגזירה לגזירה. משום שאם נתיר להעלות עוף עם גבינה, יבואו להעלות בשר בהמה עם גבינה ולאוכלו, וכחדא גזירה היא.

[8] עיין בפני יהושע שביאר על פי דרכו.

[9] ומלשון הגמרא נראה דבהכרא לבד לא סגי, אלא בעינן אף דיעות. ולפי זה צריך לומר, דאף להפוסקים שהתירו להעלות על השלחן בשר וחלב על ידי היכר [בהפסק מפה וכדומה], היינו דוקא בשני בני אדם האוכלים, ולא באדם אחד. שפת אמת.

[10] כן פירש רש"י. ומשמע דמהך היקשא אסרינן יחוד אף בנדה. והקשו תוספות לפירושו, הא ילפינן בסנהדרין לז א דיחוד מותר בנדה, מקרא ד"סוגה בשושנים". לכך פירשו, דמסברה אסורה שינה יחד באשת איש, אף כשהוא בבגדו והיא בבגדה. לפי שיצרו תוקפו, ומתגבר עליו ביותר. ומינה ילפינן לנדה. והקרבן נתנאל כתב לבאר בדעת רש"י, דלהכי אהני ההיקש דכשם שאסור יחוד באשת איש, כן אסור בנדה יחוד עם שינה, אף כשהוא בבגדו והיא בבגדה. אבל יחוד לבד מותר בנדה, מקרא ד"סוגה בשושנים". ולפי זה אף שכיבה בלא יחוד, וכגון שפתח פתוח לרשות הרבים, מותרת. ודלא כתוספות שכתבו דאף בכהאי גוונא אסור.

[11] ולמסקנת הגמרא דאף בשינוי ודיעות אסרינן, הוא הדין נמי לבשר וחלב. ואפילו שנים אסורים לאכול על שלחן אחד, אם מכירים זה את זה, ואפילו על ידי שינוי. הגהות מרדכי. אבל הר"ן כתב, דנהוג עלמא, דאי אוכל כל אחד על מפה נפרדת, דאית בזה היכרא להרחקה, מותרים לאכול בשר וגבינה על שלחן אחד. וכן כתבו התוספות בחולין קז א בחד פירושא. וכן הדין באכילת זב וזבה, דעל ידי היכרא מותרין בשלחן אחד. וצריך לומר בשיטתו, דלא דמי אכילה לשכיבה. דהשכיבה אסורה מן התורה משום "לא תקרב", ולכך אסרינן בה אף בשינוי. ביאור הגר"א, יורה דעה, פ"ח. והרא"ש כתב, שדוקא בימיהם, שהיו רגילין לאכול כל אחד לבדו על שלחן קטן, הרי כשאשתו עמו על אותו שלחן, נראה דרך חבה. אבל האידנא שכל בני הבית אוכלין על שלחן אחד, אינו דרך חיבה.

[12] כן פירש רש"י. וכתבו תוספות דלא נהירא. שלא מסתבר דיחלוק רבי פדת אמתניתין ד"לא יאכל הזב עם הזבה". לכך פירשו, דכיון דלרבי פדת אין איסור מן התורה אלא בגילוי עריות ממש, אין לנו לאסור מדרבנן, אלא קריבה דהוי דומיא דגילוי עריות, דהיינו בלא שינוי. אבל אי איכא דיעות ושינוי לא גזרינן. והרמב"ן פירש, דפליג על רב פדת, משום שרב יוסף בא להוכיח השתא, שאיסור שכיבה אינו משום חשש ביאה כדבעי למימר בתחלה, אלא דעצם השכיבה אסורה מן הדין, משום קירוב בשר. ולרבי פדת אין לאסור מטעם זה. שהרי לשיטתו אין איסור מדאורייתא בקריבה בכל העריות [מלבד מאשת איש]. ומאחר דאינו אלא משום חשש ביאה, במקום היכרא ליכא למיחש להכי.

[13] אבל תנא דברייתא סבר, דקירוב בשר אסור מן התורה. והרמב"ם בפרק כ"א מאיסורי ביאה פסק כוותיה, וכתב דלוקה מן התורה. ודריש הכי לקרא: "לא תקרבו לגלות ערוה", כלומר, לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה. והוא סייג מן התורה ! כדאיתא באבות דרבי נתן בהא מילתא, "עשה סייג לדבריך, כשם שעשה הקדוש ברוך הוא סייג לדבריו". ובספר המצוות מצוה שנ"ג, הביא בזה דרשת התורת כהנים: אין לי אלא שלא יגלה. מנין שלא יקרב? תלמוד לומר "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב". אין לי אלא נדה. מנין לכל העריות? תלמוד לומר "לא תקרבו לגלות ערוה". אבל הרמב"ן שם נחלק עליו, וכתב דאין דרשה זו אלא אסמכתא בעלמא. ואין בזה מלקות מן התורה.

[14] ומכאן הוכיח הרמב"ן שם, נגד הרמב"ם שכתב דחיבוק ונישוק אסור מן התורה. והש"ך, סימן קנ"ז סק"י דחה ראייתו, על פי מה שכתב המגלת אסתר בדעת הרמב"ם, שאין איסור מן התורה אלא רק בנישוק וחיבוק שהוא דרך חיבת ביאה. וכן הוא לשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה שם, שכתב "המחבק ומנשק דרך תאוה".

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בתוספתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: התינוקות של בית רבן היו מסדרין פרשיות וקורין בספר לאור הנר. והרי שמותר לקרוא לאור הנר בשבת! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהכוונה רק לראשי פרשיותיו. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כי שאני [שונים] התינוקות לענין זה הואיל ואימת רבם עליהן ולכן לא אתי לאצלויי [יבואו להטות], שאפילו ביום חול אימת רבם עליהם ולא יטפלו בנר.

א שנינו במשנה: כיוצא בו בגזירה זו של שבת גזרו שלא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. תניא [שנויה תוספתא]: היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה (נפוצה) טהרה בישראל, שהרי לא שנינו "לא יאכל הטהור עם הטמאה", אלא לא יאכל הזב עם הזבה, אף ששניהם טמאים, מפני הרגל עבירה. והרי שהיה מובן מאליו שטהור וטמא ודאי לא יאכלו יחד, כי הכל נשמרו בטהרה. וכיוצא בו אמרו: לא יאכל זב פרוש, שכרגיל הוא מאוכלי טהרות ומן הנזהרים בהפרשת מעשרות, עם זב עם הארץ, וזאת משום החשש שמא ירגילנו אצלו, על ידי סעודה משותפת.

ותוהים: וכי [וכאשר] מרגילו אצלו מאי הוי [מה נהיה], ומה פגם בדבר? אלא אימא [אמור]: שמא יאכילנו דברים טמאין. ושואלים: אטו [וכי] הזב הפרוש לאו [לא] דברים טמאין אכיל [הוא אוכל]? שהרי בטומאתו, כל דבר שהוא נוגע בו ממילא נעשה טמא, ומה לו לחשוש מדברים טמאים? אלא אמר אביי: איסור זה הוא משום גזירה שגזרו שמא יאכילנו עם הארץ זה דברים שאינן מתוקנין (שאינם מעושרים). ורבא אמר: לדברים שאינם מעושרים אין לחשוש, אפילו היה חבירו עם הארץ, שכן כלל הוא בידינו שרוב עמי הארץ מעשרין הן את פירותיהם, אלא חששו שמא יהא רגיל אצלו גם לאחר זמן טומאתו ויבוא ויאכילנו לאותו פרוש דברים טמאין אף בימי טהרתו.

ב איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה אחרת בענין הרחקה מאיסור וטומאה: נדה מהו הדין לענין שתישן עם בעלה במיטה אחת, באופן שהיא בבגדה והוא בבגדו? אמר רב יוסף, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנה: העוף מותר שיהא עולה יחד עם הגבינה על השלחן, אף שאסור לאוכלו עם גבינה, אלו דברי בית שמאי. בית הלל אומר: לא עולה העוף ביחד עם הגבינה על השלחן, וודאי שלא נאכל עמו. הרי שלשיטת בית הלל, שהיא כהלכה, לא זו בלבד שאנו מקפידים בהרחקה גופה של עבירה אלא גם שומרים שלא יהיו דברים האסורים בצירוף מצויים במקום אחד. ודוחים: שאני התם דליכא [שונה שם שאין] שם כמה דיעות. כי כשמעלים את העוף עם הגבינה לשולחנו של אדם אחד, עשוי הוא לטעות ולאכול את שניהם, שכן יש שם רק דעת אחת — שלו. מה שאין כן כשנמצאים שני אנשים במיטה אחת שאז יש שתי דעות, אין לחשוש שמא ישכחו את האיסור.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא דהיכא דאיכא [כך גם כן מסתבר לומר שהיכן שיש] שתי דיעות ויותר שאני [שונה]. וראיה לדבר ממה דקתני סיפא [ששנינו בסופה] של המשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים (אורחים) הנמצאים בבית אחד אוכלין על שלחן אחד, ואף אם זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה, ואין חוששין. ודוחים: אין זו ראיה, שכן ולאו אתמר עלה [והאם לא נאמר עליה, על הלכה זו] שאמר ר' חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו שמותר לשניהם לאכול על שלחן אחד אלא כשאין מכירין זה את זה, אבל כאשר מכירין הם זה את זה — אסורים. שאנו חוששים שמתוך ההכרות שביניהם ישתתפו יחד במזונם, ויבואו לידי עבירה. ואם כן, הני נמי [אלה גם כן], הבעל ואשתו מכירין הם זה את זה נינהו [הם], ויש לחשוש שלא ינהגו בהרחקה הראויה ולכן לא יוכלו לישון במיטה אחת ביחד אף שהוא בבגדו והיא בבגדה. ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה מדמה]?! התם [שם] בבשר וחלב שתי דיעות איכא [יש], ואולם שינוי ליכא [אין], שהבשר והגבינה נמצאים על השלחן בלא סימן היכר המזכיר שלא לערבם. ואילו הכא איכא [כאן בענין נדה יש] גם שתי דיעות ואיכא [ויש] גם שינוי, כי אין דרך בני אדם לישון בבגדיהם, וכאשר שניהם לבושים — הרי יש בכך שינוי.

איכא דאמרי [יש אומרים] שקטע אחרון זה בסגנון שונה נאמר, שמתחילה הובא כסיוע לדברי רב יוסף ונדחה, ועל כן תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד, ואפילו היה אוכל זה בשר וזה גבינה. ואתמר עלה [ושנינו עליה] שאמר רב חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו כן אלא כשאין מכירין הם זה את זה, אבל כאשר מכירין הם זה את זה — אסור להם לאכול בשלחן אחד אם זה אוכל בשר וזה גבינה. ואם כן, הני נמי [אלה גם כן], הבעל ואשתו מכירין זה את זה נינהו [הם], ולא יוכלו לישון במיטה אחת ביחד אף שהוא בבגדו והיא בבגדה. ודוחים: התם [שם] בבשר וחלב שתי דיעות איכא [יש], ואולם שינוי ליכא [אין], שהבשר והגבינה נמצאים על השלחן בלא סימן היכר המזכיר שלא לערבם. ואילו הכא איכא [כאן בענין נדה יש] גם שתי דיעות ואיכא [ויש] גם שינוי, שהלא ישנים הם לבושים בבגדיהם.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו במשנתנו: לא יאכל הזב עם הזבה משום החשש להרגל עבירה. והרי שאפילו אכילה משותפת נאסרה! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן], שתי דיעות איכא [יש], ואולם שינוי ליכא [אין].

תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו בברייתא: נאמר "אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב" (יחזקאל יח, ו), ובפסוק זה מקיש (משווה) אשה נדה לאשת רעהו — מה לגבי אשת רעהו לשכב יחדיו ואפילו כאשר הוא בבגדו והיא בבגדה — אסור, אף באשתו נדה גם כאשר הוא בבגדו והיא בבגדה — אסור.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] מסקנה זו על שיטת ר' פדת. שאמר ר' פדת: לא אסרה התורה אלא קורבה של (שיש בה) גלוי עריות ממש בלבד, וכפי שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו).

הרי שאיסור הקריבה בתורה הוא בבעילה בלבד, וכל שאר מיני התקרבות שאין בהם גלוי ערוה אינם אסורים אלא מדברי סופרים. וכאשר יש הרחקה — אף הם לא גזרו. ומסופר שכך נהג עולא, כי הוה אתי מבי רב הוה [כאשר היה בא מבית רבו היה] מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו [להן לאחיותיו על בית חזיהן], ואמרי לה [ויש אומרים]: אבי ידייהו [על ידיהן]. הרי שעולא לא חשש לאיסור של מעשה חיבה בקרובה האסורה עליו כשאין כוונתו לגילוי ערוה. ומוסיפים כי פליגא דידיה אדידיה [חלוק, המעשה שלו על אימרה שלו], שאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור באשה האסורה משום ערוה, משום הטעם שנמסר בדרך פתגם: "לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא [אומרים לנזיר, מסביב, ולכרם] לא תקרב. כלומר, הנזיר שאסור לו כל הבא מן הגפן, מייעצים לו שאף לא יתקרב אל הכרם, וכן הוא לגבי איסור ערוה, שלדעת עולא ראוי שיתרחק ממנו ככל האפשר.

ג תני דבי [שנו בבית מדרשו] של אליהו ברייתא העוסקת בפסק הלכה זה: מעשה בתלמיד חכם אחד ששנה הרבה במשנה, וקרא הרבה מקרא, ושימש תלמידי חכמים הרבה בלימוד גמרא, ובכל זאת מת בחצי ימיו. והיתה אשתו במרירותה נוטלת תפיליו ומחזרתם (מסתובבת עמם) בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם לחכמים: והרי כתיב [נאמר] בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל, כ), ואם כן בעלי ששנה כל כך הרבה וקרא הרבה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises an objection from that which was taught in a Tosefta: Rabban Shimon ben Gamliel says: The schoolchildren would organize the sections and read the book by candlelight. Apparently, it is permitted to read by candlelight on Shabbat. The Gemara answers: If you wish, say that the Tosefta is only referring to the beginning of the sections. And if you wish, say instead that children are different in this regard. Since the fear of their teacher is upon them, they will not come to adjust the wick. Even on a weekday, fear of their teacher will prevent them from tending to the lamp during their study.

We learned in the mishna: Similar to this decree of Shabbat, the Sages issued a decree that the zav may not eat with his wife, the zava, even though they are both ritually impure, because by eating together they will come to excessive intimacy and become accustomed to sin. It was taught in a Tosefta that Rabbi Shimon ben Elazar says: Come and see to what extent ritual purity was widespread in Israel, as we did not learn: The ritually pure may not eat with the ritually impure woman; but rather, the zav may not eat with the zava, although they are both ritually impure, lest he become accustomed to sin. Needless to say, a pure and an impure person certainly would not eat together, as everyone was careful with regard to ritual purity. On a similar note, the Sages said: A zav who generally distances himself from ritual impurity, eats ritually pure food, and is careful about separating tithes, may not eat with a zav who is an am ha’aretz, who does not distance himself from ritual impurity and is not careful about separating tithes, due to the concern lest the am ha’aretz accustom him to frequently spend time with him, by means of a shared meal.

The Gemara wonders: And if he accustoms him to be with him, what of it, what is the problem? Rather, say: Lest he feed him impure items. The Gemara asks: Is that to say that the zav who generally distances himself from ritual impurity does not eat impure things? In his impure state, everything he touches automatically becomes impure, so why would he be concerned with regard to impure items? Abaye said: This prohibition is due to a decree issued by the Sages lest the am ha’aretz feed him food items that are not tithed. Rava said: He needn’t worry about items that are not tithed. Even if his friend was an am ha’aretz, there is a general principle in effect that most amei ha’aretz tithe their fruits. Rather, the Sages were concerned lest he become accustomed to spending time with the am ha’aretz even after the period of his impurity and he feed him impure items even during the days of his purity.

An additional dilemma was raised before the Sages with regard to the requirement to distance oneself from prohibition and impurity: What is the halakha with regard to a menstruating woman? May she sleep with her husband in one bed while she is in her clothes and he is in his clothes? Rav Yosef said: Come and hear a resolution to this dilemma from what we learned in a mishna: The fowl is permitted to be placed together with the cheese on the table, although it may not be eaten with cheese. This is the statement of Beit Shammai. Beit Hillel say: The fowl is neither permitted to be placed together with the cheese on the table, nor may it be eaten with it. According to the opinion of Beit Hillel, which is the halakha, not only must one distance himself from the sin itself, but one must also make certain that items that are prohibited together are not placed together. The Gemara rejects this: There it is different as there are not several consciousnesses. When the fowl and the cheese are on one person’s table, he is liable to err and eat them both, as there is only one consciousness there, his. That is not the case when there are two people in one bed. In that case, there are two consciousnesses and there is no concern that they will both forget the prohibition.

The Gemara adds: So too, it is reasonable to say that where there are two or more consciousnesses it is different, as it was taught in the latter clause of that mishna, Rabban Shimon ben Gamliel says: Two guests in one house may eat on one table this one eating meat and this one eating cheese, and they need not be concerned. The Gemara rejects this: That is not a proof. Was it not said with regard to this halakha that Rabbi Ḥanin bar Ami said that Shmuel said: They only taught that the two of them may eat on one table when they are not familiar with each other; however, if they are familiar with each other it is prohibited for them to eat on one table, as there is room for concern that due to their familiarity they will share their food and come to sin. And, if so, these too, the husband and his wife, are familiar with each other. There is room for concern that they will not keep appropriate distance, and therefore they may not sleep together in one bed even if he is wearing his clothes and she is wearing her clothes. The Gemara rejects this: How can you compare these two cases? There, in the case of meat and milk, there are two consciousnesses; however, there is no noticeable change from the norm, as the meat and the cheese are on the table without any obvious indication to remind them not to mix the food items. While, here, in the case of the menstruating woman, there are two consciousnesses and there is also a noticeable change from the norm, as it is unusual for people to sleep in their clothes. The fact that they are both dressed constitutes a change.

Others cite the previous passage as proof for Rav Yosef’s opinion and then reject it and say: Come and hear, Rabban Shimon ben Gamliel says: Two guests may eat on one table, this one eating meat and this one eating cheese. And it was stated with regard to this halakha that Rabbi Ḥanin bar Ami said that Shmuel said: They only taught that the two of them may eat on one table when they are not familiar with each other; however, if they are familiar with each other it is prohibited for them to eat on one table, as there is room for concern that due to their familiarity they will share their food and come to sin. And, if so, these too, the husband and his wife are familiar with each other. There is room for concern that they will not act with the appropriate separation, and therefore they cannot sleep together in one bed, even if he is wearing his clothes and she is wearing her clothes. The Gemara distinguishes between the cases: There, in the case of meat and cheese, although there are two consciousnesses, there is no noticeable change. The meat and the cheese are on the table with no obvious indication to remind them not to mix the food items. While here, in the case of the menstruating woman, there are two consciousnesses and there is also a noticeable change.

Come and hear a resolution to the dilemma from what we learned in our mishna: The zav may not eat with the zava due to concern that excessive intimacy will lead them to become accustomed to sin. Even eating together is prohibited. The Gemara answers: Here, too, although there are two consciousnesses, there is no noticeable change.

Come and hear a different resolution from that which was taught in a baraita: It is stated: “And he has not eaten upon the mountains, neither has he lifted up his eyes to the idols of the house of Israel, neither has he defiled his neighbor’s wife, neither has he come near to a woman in her impurity” (Ezekiel 18:6). This verse juxtaposes a menstruating woman to his neighbor’s wife. Just as lying together with his neighbor’s wife, even when he is in his clothes and she is in her clothes, is prohibited, so too, lying with his wife when she is menstruating, even when he is in his clothes and she is in her clothes, is prohibited.

The Gemara comments: And this conclusion disagrees with the opinion of Rabbi Pedat, as Rabbi Pedat said: The Torah only prohibited intimacy that involves engaging in prohibited sexual relations, as it is stated: “None of you shall approach to any that is near of kin to him, to uncover their nakedness” (Leviticus 18:6). The prohibition of intimacy in the Torah applies exclusively to relations, and all other kinds of intimacy that do not include actual relations are not included in the prohibition. When there is separation, they did not issue a decree.

The Gemara relates that Ulla, when he would come from the house of his teacher, would kiss his sisters on their chests. And some say: On their hands. Ulla was not concerned about violating the prohibition of displaying affection toward a relative forbidden to him, as his intention was not to have relations with them. The Gemara adds that his action was in contradiction to a saying of his, as Ulla said: Even any intimacy is prohibited with a woman with whom he is forbidden to engage in sexual relations due to the reason formulated as an adage: Go around, go around, and do not approach the vineyard, they say to the nazirite. They advise the nazirite, who is forbidden to consume any product of a vine, that he should not even approach the vineyard. The same is true with regard to the prohibition of forbidden relations. According to Ulla, one must distance himself from them to whatever degree possible.

The Sage in the school of Eliyahu taught a baraita that deals with this halakha: There was an incident involving one student who studied much Mishna and read much Bible, and served Torah scholars extensively, studying Torah from them, and, nevertheless, died at half his days, half his life expectancy. His wife in her bitterness would take his phylacteries and go around with them to synagogues and study halls, and she said to the Sages: It is written in the Torah: “For it is your life and the length of your days” (Deuteronomy 30:20). If so, my husband who studied much Mishna, and read much Bible,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מיתיבי רבן שמעון בן גמליאל אומר תינוקות מסדירין פרשיותיהן לאור הנר זאת התיובתא פירקו עליה ב' פירוקין בתלמודנו ובתלמוד ארץ ישראל פירקו פרוק אחר חביב רציתי לכתבו בכאן וכך אמרו אילין בעו דיטפי בוצינא ואילין לא בעי דיטפי בוצינא ופי' דבריהם כי התינוקות יתרחקו מן הקריאה ויאהבו שיכבה הנר ואנו בטוחים בהן כי הם לא יטו את הנר ולפיכך הותר להם לקרות לאור הנר דליכא למיחש שמא יטו אבל החזן לא יקרא דחיישינן שמא יטה לפי שלא ירצה שיכבה הנר לפיכך מבטלין התינוקות מן הקריאה:

בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל פירשו בגמ' דבני מערבא כי זו המלה למדנוה ממה שאמר הכתוב (בראשית ל׳:ל׳) כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרוב כלומר מרוב שמשמרין ישראל הטהרות ורוב שמזדהרין מליגע ומליקרב לדבר שגורם לטומאה:

כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה. בוא וראה עד היכן פרצה [טהרה] בישראל כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יהי רגיל אצלו ויאכילנו בימי טהרתו דברים טמאים אבל לדברים שאינם מתוקנים לא חיישינן דאמר רבא רוב עמי הארץ מעשרין הן.

איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו ובעי רב יוסף למפשטא מהא דתנן בשחיטת חולין פרק כל הבשר העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל כו' ונדחה זו ופשטנ' מהא דכתב ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב.

מקיש אשתו נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה כיוצא בהן.

הא דאמרי' ופליגא דר' פדת. פירש"י ז"ל הא דרב יוסף דפשט בעיין מדרשא דהך קרא פליגא דר"פ דאמר לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות והיינו תשמיש ממש ושאר קורבה אפי' קרוב בשר מדרבנן הוא והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למיגזר. ולא מחוור, דמסקנא דעוף וגבינה לא עולה ולא נאכל אפי' למאן דאמר בשר עוף מדרבנן ואע"ג דרב יוסף לא הי' סבר הכי מעיקרא בפרק כל הבשר ועוד ק' לי אטו היא בבגדה לידי שאר קורבה דרבנן אתי לידי גילוי ערוה לא אתי ולא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה דתשמיש קאמר וכל עיקר בעיין משום שנוי ודיעות הוא דאתיא עלה ולא משום קולא דקריבה ותו קשי' בהקישא גופה מה ענין אשת איש לאשתו נדה בהיא בבגדה והוא בבגדו גבי אשתו כיון דלא רגילי בהכי איכא שינוי, גבי א"א ליכא אלא חוצפה ופריצותא. אלא נראה דה"פ דסוגיא: דבעיא דמעיקרא היא בבגדה והוא בבגדו אי שרי ואע"ג דאיכא קריבה דסתם ישנים במטה אחת נגעו אהדדי כדאמרי' בברכות והא איכא עגבות ומיתהנו מהדדו כדכתיב אם ישכבו שנים וחם להם ואיכא נמי חבוק וחשש דביאה ואתא רב יוסף למיפשט בה איסורא משום חששא דביאה ואפי' כשת"ל דקריבה שריא ואידחי משום שינוי ודיעות והדר פשטינן דאיסורא דקריבה גופא אסורא מהקישא דא"א דהתם ודאי כל קריבה אסורה ואפי' [בלא] יחוד דלא אתי השתא לידי ביאה, דהא אפי' להסתכל בה אסור בערוה, אף אשתו נדה בכל ענין אסור. וקאמרינן דהך הקישא פליגי אדר"פ דאמר לא אסרה תורה בשאר בשר אלא גלוי ערוה בלבד ואלו בא"א דבר ברור הוא שנאסרה כל קריבה שבעולם והכתוב אומר הרחק מעלי' אל תקרב אל פתח ביתה ולאו דמיפשטה בעיין לר"פ להתירא והתם איכא חששא דביאה ור"פ לא איירי בשינוי ודיעות כלל אלא דר"פ לית לי' הך הקישא ושרי קריבה בעריות דשאר ופירושו לא אסרה תורה לומר שהוא מותר כדאמרי' בעלמא לא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים ולא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי דהיינו לומר דשרי והכי איתמר התם כל כי האי ריבותא ליכול לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואי קשיא, והא תנן (קדושין פ:) לענין בנים קטנים, וישן עמהם בקרוב בשר, הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו. התם ביחוד וקירוב בשר חששא דביאה איכא ור"פ היכי דליכא יחוד וחששא דביאה הוא דשרי קריבה ואי שינוי ודיעות סגי להיכר באשתו נדה לא מתסר משום קריבה וכן עולא דמנשק לאחוותי' אבי ידייהו בשינוי הוא שלא כדרך הנושקין ובלא יחוד ור"פ בשינוי ודיעות לא איירי כלל:

תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל. תוספתא (פ"א, ה"ז): אמר רבי שמעון בן אלעזר בא וראה עד היכן פרצה טהרה שלא גזרו הראשונים לומר לא יאכל הטהור עם הנדה, שהראשונים לא היו אוכלים עם הנדות, אלא אמרו לא יאכל הזב עם הזבה.

זה שביארנו במשנה שלא יאכל הזב עם הזבה יראה לחכמי הדורות שלפנינו דוקא בקערה אחת אבל בשתי קערות אע"פ שהם בשולחן אחד ומפה אחת מותר וכן נוהגין בנדה עם בעלה ואע"פ שהנדה אסורה לישן עמו במטה אחת אף הוא בבגדו והיא בבגדה ואין צריך לומר בשאר עריות אינו אלא מפני שהמטה מועדת להרגל עבירה ביותר ואע"פ שלענין בשר בחלב אמרו שאף בשר עוף אינו עולה עם הגבינה בשלחן אחד ואין צריך לומר שאינו נאכל עמו בשלחן א' כמו שיתבאר במקומו אף בזו כל שלענין אכילה שולחן מועדת להרגל אכילה שאינה ראויה ומ"מ זה שאמרו שלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים שאין מתוקנין או שמא מתוך שיהא רגיל אצלו יאכילנו דברים טמאים אף בימי טהרתו יראה שהיא אמורה אף בשתי קערות כל שהם בשולחן אחד ואע"פ שאמרו עליה כיוצא בו לא היה הדמיון אלא להרחקת כל הרגל עבירה ויש אומרים שאף בזו דוקא בקערה אחת:

לענין בשר בחלב שני אכסניים אוכל זה בשר מכאן וזה חלב מכאן הואיל ואין מכירין זה את זה ובמכירין אסור ויש מתירין בקצת שינוי דרך היכר כמו שביארנו במקומו:

כל שנאסר בענין הנדה בימי נדתה הן מעיקר איסור הן מתורת גדר כך הוא נאסר בימי ליבונה עד שתטבול ותטהר כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבח כו' ראיתי כ' בהלכות נדה שתיקן המורה אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין עמה בקערה אחת כו' ואינו נ"ל דכל סוגיא דשמעתין משמע דאפילו בשלחן אחד הוא אסור מדקאמרינן שהרי לא שנינו לא יאכל הטהור עם הנדה וטהור עם הנדה בע"כ לא מתפריש אלא בשלחן אחד דאי בקערה אחת תיפוק ליה דמטהר טהר אלא ודאי בשלחן אחד ומדהא בשלחן אחד מתני' נמי בשלחן א' ואפ"ה אסור וגם מזב פרוש מוכיח כן כדכתבית במהדורא תנינא עיין בה"ל כ"ד דספר הלקט ששיבשתי זב אצל עם הארץ ולא גרסי' אלא עם הארץ בלחוד.

איבעיא להו נדה מהו שתישן אצל בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה פי' משום דאמרי' סוגה בשושנים שאיש ואשתו מתיחדין בבית אחד בעודה נדה ולא חשו חכמים בדבר הוא שואל אם התירו לו גם זה.

בד"ה מיתיבי כו' אבל הכא דקתני מסדרין משמע שמותרין כו' עכ"ל ומה שהוצרך רש"י לפרש לפי' שני במתניתין ל"א חזן כו' ורואה היכן יתחילו למחר כו' ולא קאמר היכי יתחילו בלילה לאור הנר היינו משום אוקימתא קמייתא דהכא דבתינוקות של בית רבן נמי מסדרין ראשי פרשיות קאמר ודו"ק:

בד"ה ופליגי דר' פדת וכו' ועוד וכי לית ליה דאשת רעהו הוא בבגדו כו' עכ"ל. היינו לפי שיטת רש"י דהכא ולפי שטתו דלעיל דפסיקא ליה באשת רעהו דהוא בבגדו כו' דאסור כיון דאפילו ייחוד אסור מדאורייתא מכ"ש הך דהוא בבגדו כו' דהוי טפי קרוב לקירוב בשר קשה להו וכי לית ליה לר' פדת דאשת רעהו כו' דהא ודאי ליכא למאן דפליג בייחוד דמדאורייתא הוא דאסור באשת רעהו אבל לשיטת התוספות דלעיל דלא פסיקא ליה לאסור הוא בבגדו כו' באשת רעהו אלא משום סברא בעלמא ודאי דאיכא למימר הכא דר' פדת פליג ולית ליה האי סברא ובאשת רעהו נמי הוא בבגדו כו' נמי שרי כיון דמדאורייתא לא אסר אלא תשמיש ממש לית לן למיסר מדרבנן אלא קירוב בשר וכמ"ש התוס' לפי' ר"ת דר' פדת פליג ולית ליה הך סברא דלעיל אלא הוא בבגדו כו' באשת רעהו נמי שרי כיון דאיכא דיעות ושינוי ומהרש"ל כתב בזה דרך אחרת והוא דחוק ואין להאריך בזה כי דברינו אלה ברורים למבין ודו"ק:

בא"ד לא יקרב היינו תשמיש ממש שוב כו' לאפוקי לשון קריבה ממשמעותיה כו' עכ"ל. היינו לענין לאסור הוא בבגדו כו' דמפיק ליה מהאי קרא דלא יקרב אבל לענין לא יאכל הזב כו' דלא מפיק מהאי קרא ניחא לאסור בו וק"ל:

בא"ד ודוחק הוא דהא אשת רעהו לא טמא משמע תשמיש ממש כו' עכ"ל. ק"ק דאימא לפר"י דקושטא הוא דלא מפקינן טמא ממשמעו ולא אסרי' הוא בבגדו כו' אפילו באשת רעהו אליבא דר' פדת וכמ"ש לפי' ר"ת ויש ליישב דה"ק כיון דתלמודא סבר דאין להוציא קריבה ממשמעות לרבי פדת תקשה לר"ע לשון טמא דודאי תשמיש ממש משמע ואפ"ה איכא מאן דאסר ביה הוא בבגדו כו' אבל לפ"ז תקשי להו האי ודוחק כו' גם לפירוש ר"ת ודו"ק:

נוטלת תפיליו נטלה תפיליו לעגמת נפש להראות בב"ה ובבה"מ שותעוררו על מיתתו ודו"ק:

ברש"י ד"ה גילוי עריות תשמיש ממש ושאר קורבה ואפילו קירוב בשר מדרבנן וכו' וליכא למגזר ר"ל כיון דאפילו קירוב בשר אינו אסור אלא מדרבנן אם כן הוא בבגדו והיא בבגדה ואפילו מדרבנן ליכא למיגזר משום דליבא למיגזר ולאסור מדרבנן כי אם קירוב בשר:

תוס' ד"ה מה אשת רעהו וכו' ואין נראה דמשמע דרוצה לאסור יחוד בנדה כך הגירסא במקצת ספרים ורצה לומר דלפירוש רש"י דתלי איסור הוא בבגדו והיא בבגדה באשת איש ואיסור יחוד ומטעם יחוד קא אסיר ליה מכלל זה משמע דנדה נמי דיליף לה מאשת איש לאסור הוא בבגדו והיא בבגדה איתא נמי באיסור יחוד דהא הא בהא תליא וזה אינו דזה פשוט הוא דלכ"ע אין איסור יחוד בנדה כדילפינן מפסוק סוגה בשושנים אבל לפי' התוס' דאיסור הוא בבגדו וכו' באשת איש אינו מטעם יחוד אלא לפי דיצרו תקפו אתי שפיר:

בא"ד תימה דיחוד דאסור מן התורה וכו' קושיא בפני עצמה היא ולפי' התוס' דמפרשי טעמא דאיסור הוא בבגדו והיא בבגדה באשת איש אינו אלא מסברא דיצרו תקפו קא מקשה והא דקאמר הוא בבגדו והיא בבגדה דלא הוי אפי' באשת איש אלא מדרבנן ר"ל מסברא דיצרו תקפו:

בא"ד ולמשרי הוא בבגדו והיא בבגדה בלא יחוד כגון שפתח פתוח וכו' כצ"ל:

ד"ה ופליגא דרבי פדת וכו' ורש"י דפי' כאן כיון דמדאורייתא לא אסר אלא תשמיש ממש מדרבנן לא אסור אלא קירוב בשר וכו' כצ"ל:

בא"ד דמסתמא לא פליג אמתני' דלא יאכל הזב עם הזבה פי' א"כ ש"מ דגזרו מדרבנן אפי' היכא דליכא קירוב בשר ועוד וכי לית ליה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור ר"ל והא סברא הוא לפי שיצרו תקפו:

בא"ד ומפרש ר"ת וכו' וסבר ר' פדת דאפי' באשת איש הוא בבגדו והיא בבגדה שרי ר"ל ולא אזלינן בתר סברא דאדרבה סברא הוא דלא לאסור היכא דאיכא דעות ושיניי ונ"ל דר"ל דוקא היכא דליכא יחוד כגון בפתח פתוח:

בא"ד ודוחק הוא דהא אשת רעהו לא טימא משמע תשמיש ממש ואפ"ה אסרינן הוא בבגדו וכו' ר"ל דהא לא טמא כ"ע מודו ופשוט הוא דמשמע תשמיש ממש ואפ"ה יליף מיניה רב יוסף מהקישא ואמר מה אשת איש הוא בבגדו והיא בבגדה אסור וכו' וא"כ דלמא ה"נ לר' פדת אע"ג דלשון קריבה משמע תשמיש ממש אפ"ה מצי יליף מיניה מהקישא דהוא בבגדו אסור ומנלן דפליג:

רש"י בד"ה אל ההרים כו' בפ' ואלו הן הנשרפין בסנהדרין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מה אשת כו' ואין נראה דמשמע דרוצה לאסור יחוד בנדה כו' כצ"ל ונ"ב פי' וזה ליכא לכ"ע ודו"ק:

בד"ה ופליגא כו' הוא בבגדו והיא בבגדה אסור כו'. נ"ב פי' מאחר דסברא הוא לאסור משום דיצרו תקפו עליו כדפירשו התוס' לעיל אם כן משמע דליכא לאיפלוגי עליה ואם כן מאחר שמצינו שאסרו חכמים גזירה על גזירה כמו בא"א ש"מ אף בנדה ס"ל לרבי פדת הכי ומנלן דפליגי אר' פדת אבל לפי' ר"ת לקמן דפי' הא דר' פדת כיון דלא אסרה תורה אלא קריבה של גלוי עריות אין לנו לאסור אלא כעין של תורה א"כ אין תלוי מידי בסברא ואפילו יש שם סברא לאסור גבי אשת איש אין לנו לאסור אלא כעין של תורה ובע"כ פליגי עליה ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא אטו זב פרוש לאו דברים טמאים אוכל. מכאן ראיה להמ"א בסי' ר"פ בתירוץ ראשון דבימי טומאתו ל"ח לאכול חולין בטהרה ודלא כשל"ה שהביא בסי' תר"ז וכ"מ ברש"י (פסחים טו) על מתני' דחבית שנשברה:

[שם ת"ש העוף עולה כו'. ק"ק מדוע לא הביא מר"פ דשם כל הבשר כו' ואסור לעלות עם הגבינה לכ"ע וי"ל:

רש"י ד"ה מעשרין הן. ול"ג גזירה לגזירה. גם דברים טמאין אינן אלא מדת פרישות וקיל טפי מאיסור דמאי אלא דר"ל דגזירת דמאי קילה בזה דרובן מעשרין כדלקמן (כג) ובדברים טמאין רובן אינן נזהרין זולת הפרושין או י"ל דהיא הנותנת דכיון דאין בד"ט חששא דאיסורא אלא מצות פרוש נצרך הרחקה טפי] :

מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה, וְקָרָא הַרְבֵּה, וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַרְבֵּה, וּמֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת תְּפִלָּיו. הקושיא ידועה הלא כל טענתה היתה מעסק התורה ולמה נטלה התפילין עמה? ועוד יש להקשות אומרה שָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה ואין זה סדר הלימוד, דהוה ליה למימר קָרָא הַרְבֵּה וְשָּׁנָה הַרְבֵּה? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל במנחות המניח תפילין מאריך ימים שנאמר (ישעיהו לח, טז) הֳ' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ, וכתבנו בחדושינו דאיירי במניח כל היום שעושה טפי מחיוב, גם ידוע מ"ש רבותינו ז"ל על פסוק (משלי ג, טז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, למיימינים בה אֹרֶךְ יָמִים איכא וכל שכן עֹשֶׁר וְכָבוֹד, ולמשמאילים עֹשֶׁר וְכָבוֹד איכא אֹרֶךְ יָמִים ליכא. ופירשו הראשונים ז"ל מיימינים שלומדים תורה לשמה, משמאילים שלא לשמה. ובזה מובן הטעם שהייתה נוטלת תפיליו, דבלאו הכי יש להשיב על טענת דהיה לומד שלא לשמה דהיינו בשביל אֹרֶךְ יָמִים, משום דכתיב בה (דברים ל, כ) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ, וכיון שהוא מתכוין לכך הוה ליה שלא לשמה ולכך לא היה לו אֹרֶךְ יָמִים, לכך היתה נוטלת תפיליו שהיה מניחם כל היום שיספיק זה לזכות לְאוֹרֶךָ יָמִים מחמת כן, וזהו הוכחה שלא היה לומד תורה אלא לשמה, דאי משום אֹרֶךְ יָמִים הא יש לו זה מחמת תפיליו ולא אצטריך ללמוד תורה בשביל זה. והנה ראתה בדעתה שעדיין יש להשיב על דבריה ולומר אולי היה לומד תורה בשביל עֹשֶׁר וְכָבוֹד, דהיינו שיקראוהו רבי ויעטרוהו בזהובים בשביל רוב חכמתו והו"ל תורה שלא לשמה, ולכך לא זכה לְאוֹרֶךָ יָמִים מכוחה, לכן נתחכמה לומר בטענתה בַּעֲלִי שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה שהקדימה לימוד המשנה שהוא תורה שבעל פה ללמוד המקרא לומר אף על פי ששנה הרבה ונעשה תלמיד חכם מארי דתלמודא עם כל זאת לא עזב לימוד המקרא, שהיה דרכו ללמוד מקרא גם כן ואם הוא כל כונתו בעסק לימודו כדי להתחכם שיקראוהו רבי ויעטרוהו בזהובים למה ילמוד מקרא שאין מוסיף חכמה וחריפות מן גרסת המקרא? והיה לו ללמוד תורה שבעל פה דוקא כדי שעל ידי רוב לימודו בה יוסיף חכמה ודעת, ואז ממילא יוסיף כבוד וממון שיכבדוהו ויעטרוהו בזהובים כפי ערך רוב חכמתו, אלא ודאי הוא כל לימודו לשם שמים ולכן גם אחר ששנה הרבה בתורה שבעל פה עודנו מרבה בלימוד המקרא גם כן! ועוד הוסיפה לומר שמש תלמיד חכם הרבה דגם כן זו הוכחה דאינו רודף אחר הכבוד. ועוד נראה לי בס"ד שלקחה תפיליו כדי שלא יאמרו לה אף על פי שעסק בתורה הרבה לא היתה מחשבתו וכונתו רצויה, שלא היה לו יראת שמים בקרבו ולכן לא הגין עליו זכות התורה, לכך לקחה תפיליו שהיה לובשם כל היום כולו והם הוכחה על יראת שמים, כמו שכתבו הראשונים ז"ל טעם תפילין של ראש כנגד המוח ושל יד כנגד הלב, כדי שנשעבד המחשבה שבמוח והכונה שבלב לעבודת הבורא יתברך, ואם כן תפילין אלו שהיה מניחם כל היום מוכח שלא היתה מצוה זו אצלו כמו מצות אנשים מלומדה, ומעשיו יעידון שהיה לו יראת שמים, וממילא משמע דמחשבתו וכונתו בעסק התורה היה לשם שמים וראוי שיגין עליו זכות התורה להאריך ימים.

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ, שֶׁלֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה. נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה ולא אמר שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה? והוא כי ידוע דתורה שבעל פה שהיא המסורת שקבלו רבותינו ז"ל נקראת פָּנִים לַתּוֹרָה שבכתב, ולכן אמרו על תורה שבעל פה שבעים פנים לתורה. ופרשתי בס"ד במקום אחר, לכך מי שהוא עניו ושפל זוכה לכוין לפנים של תורה, כי שפל ראשי תיבות שבעים פנים לתורה, והנה כפי הקראים דאזלי בתר פשט המקרא (ויקרא יח, יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמָאָתָהּ לֹא תִקְרַב, דמשמע דוקא בְּנִדַּת טֻמָאָתָהּ הא בימי לבונה מותר, אך רבותינו ז"ל קבלו בתורה שבעל פה שהיא הפנים דמשום הכי תהיה בנדתה קא משמע לן בהווויית נדתה תהא עד שתבא במים. ולזה אומר שֶׁלֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה שלא לקח קבלת הפנים היא תורה שבעל פה לתורה שבכתב שהוא המקרא. אי נמי נראה לי בס"ד אומרו פָּנִים לַתּוֹרָה על המסורת של רבותינו ז"ל, והוא דידוע תורה שבכתב שהיא בסוד חסד נקראת מים, ותורה שבעל פה שה"ס [שהוא סוד] גבורה נקראת אש, והנה אותיות תּוֹרָה במילואם כזה ת"ו ו"ו רי"ש ה"א אותיות המילוי שהם פנימיות הפשוט המה אותיות 'וי"ו אש' רמז לתורה שבעל פה שנקראת 'אש' ויש בה 'ששה' סדרים כמנין וי"ו, ונרמז אות וי"ו במלוי יו"ד כדי שיהא מספרו כ"ב כמנין כ"ב אותיות התורה, נמצא המסורת שהיא בעל פה הנקראת אש נרמזה בפנימיות אותיות התורה, וז"ש לֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה 'פָּנִים' דייקא 'לַתּוֹרָה' דייקא.

מִטָּה חֲדָא הַוְיָא. מקשים אפילו הכי איך טעה אותו התלמיד בכך? ולפי דברי הרשב"א הטעם נכון כי דרכם היה לטבול הנשים קודם שבעה נקיים בשביל טומאה וטהרה של מגע אוכלין, ובזה טעה שחשב נהי דלא מהניא טבילה זו לענין ביאה תהני לענין מגע.

אַף אָנוּ מְחַבְּבִין אֶת הַצָּרוֹת, אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה, שֶׁאִם בָּאנוּ לִכְתֹּב, אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִין. פירש רש"י ז"ל לפי שהם תדירות. נראה לי כונתו מפני שיזדמן לפעמים נעשה נס בהצלתם ביום י"ג אדר, ואחר כך עוד בא צרה אחרת ונעשה הנס גם כן בי"ג אדר, ואחר כך עוד בא צרה ונעשה גם כן הנס בי"ג אדר, אם כן עתה באיזה נס מאותם הנסים יתלו השמחה של אותו היום?! אי נמי לפי שהם תדירות כשבאים צרות אחרונות נשכחות הראשונות, דלא נחשבים הראשונות צרה לגבי אחרונות ואיך נקבע עליהם זכרון הנס מעיקרא, ומ"ש דָּבָר אַחֵר: אֵין שׁוֹטֶה נִפְגָּע זה קאי על חסרונות המגיעים לנפש, ואומרו אֵין בְּשַׂר הַמֵּת מַרְגִּישׁ בְּאִזְמֵל קאי על חסרונות הגוף בלבד.

בְּרַם, זָכוּר הָאִישׁ הַהוּא לְטוֹב, וַחֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה שְׁמוֹ. נראה לי בס"ד הכונה לומר שמו נאה לו על חכמתו ובינתו שהיתה עליונה על אנשי דורו, כי שפע חכמה ובינה בא מן אותיות י"ה שם, ולכך נקרא חֲנַנְיָה אותיות 'חנן י"ה' וכן בא חִלְקִיָּה 'חלק י"ה'. ועוד נראה לי בס"ד לרמוז חֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה עם הכולל עולה [329] שב"ט כמנין נִזְכַּר לְטוֹבָה [329], ולזה אמר זָכוּר הָאִישׁ הַהוּא לְטוֹב, וַחֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה שְׁמוֹ רצונו לומר שמו מורה שיהיה נִזְכַּר לְטוֹבָה.

שֶׁאִלְמָלֵא הוּא, נִגְנַז סֵפֶר יְחֶזְקֵאל, שֶׁהָיוּ דְּבָרָיו סוֹתְרִין דִּבְרֵי תּוֹרָה. נראה לי בס"ד כי בודאי גם קודם שדרשו חֲנַנְיָה היו כל חכמי ישראל מודים שאין בדבריו שום טעות, כי הוא נביא אמת ורק דבריו לא היו מובנים להם מקוצר המשיג, אך היו מוכרחים לגנוז מפני המינים שהיו יראים פן ירגישו בקושיות אלו ויקשו להם ואין יודעים להשיב ובזה יסתכנו, שכן היה דרכם שהמנוצח בויכוחים יסתכן ביד המנצחים אך אחר שדרשו שנמצא בידם תשובה אז לא נשאר להם פחד מן המינים. ונראה לי בס"ד לומר דאפשר היה לְחֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה איזה ניצוץ מן יחזקאל הנביא ע"ה או איזה שייכות עמו, ולכך מכל חכמי ישראל לא נמצא מי שיתעורר לדרוש דבריו אלא הוא, דהא נראה שאין דברי הדרשה עמוקים מאד ובנקל היה לחכמי הדור לכוין ולהשיג דברים אלו, ורק מן השמים היה הדבר הזה דחנניה לבדו ישיג זה. ונראה לי בס"ד דנרמז זה בריש יחזקאל דכתיב (יחזקאל א, ג) הָיֹה הָיָה דְבַר הֳ' אֶל יְחֶזְקֵאל וכו', כפל הלשון היה היה מורה על שני הוויות שנתהוה הספר, אחת בימי יחזקאל ואחת בימי חֲנַנְיָה שֶׁאִלְמָלֵא הוּא היה נִגְנַז ועתה נתחדש. והנה מספר יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן עם האותיות עולה [329] שכ"ח כמנין חֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה [328], רמז שהוא עתיד לפרש דבריו, ובזה יובן רמז הכתוב (יחזקאל כט, כא) בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם, והיינו קֶרֶן [350] עולה מספר חֲנַנְיָה יְרֵא ה' [360], ועל ידי קֶרֶן הזה אֶתֵּן לְךָ פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם כי הוא יפרש דבריך הסתומים. ומה שֶׁהֶעֱלוּ לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי שֶׁמֶן לא היה צריך כל כך ואפילו לחד ממאה, ורק הם חרדו חרדה גדולה לעשות הכנה כזאת לכבוד דברי הנבואה, והעלו שמן זית לאכול כדי שיתפקח ויתחכם, והוא לא הוצרך לכל זה אלא תיכף כשישב בעליה דרשן.

שֶׁאִלְמָלֵא הוּא נִגְנַז סֵפֶר יְחֶזְקֵאל. נראה לי בס"ד, לכן אות א' של שם יְחֶזְקֵאל אינו יוצא בקריאה במבטא כמו שם יִשְׂרָאֵל וכיוצא, לרמוז: כי יגיע זמן שיהיו דבריו נעלמת כונתם מן החכמים, ויהיו מוכרחים להסכים לגנוז ולהעלימו מפני המינין. אבל לעתיד נקרא יחזקאל בגילוי אות א' במבטא כמו שתמצא בשם ישראל וכיוצא, ולכך א"ל השם יתברך: וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם (יחזקאל כט, כא), פִּתְחוֹן דייקא.

גמרא, נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו, [ת"ש ואת אשת רעהו לא טימא, ואל אשה נדה לא קרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו] מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגד' אסור אף אשתו נדה וכו'.
וכתבו בתוס' תימא דיחוד דאסור מה"ת לא ילפינן מא"א ושרי בנדה, והוא בבגדו וכו' דלא הוי אפילו בא"א אלא מדרבנן אסור בנדה מהיקשא, ותירץ הר"ן דבאמת גם בנדה כל שלא בעל דומי' דאשת רעהו אסור ביחוד.
ולא ידעתי מה הועיל בזה, דמ"מ יקשה דגם בהוא בבגדו נימא דההיקש רק כ"ז דלא בעל דומי' דאשת רעהו דיצרו תקפו, וכיון דילפינן כל נדה נילף גם לענין איסור יחוד כל נדה, גם אטו באשת רעהו מותר ביחוד בבעל כגון שגירש אשתו ונשאת לאחר:

בר"ן ד"ה איבעי' להו, דכל זמן שלא בעל, כבר כתבתי בחידושי מה דקשה לי בזה:

אל ההרים לא אכל פירש"י שלא נתפרנס בזכות אבות וכו' כוונת רש"י להודיעני דכולי קרא משל הוא אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנתו של חבירו דאומנתו היינו אשתו כדדרשינן ראה חיים עם אשה אשר אהבת ולא טמא היינו שלא אסר האשה על בעלה וה"נ שלא הפסיד חבירו מאומנתו ובזה י"ל מה שהק' תוס' סוף ד"ה ופליגא וכו' לא טמא משמע תשמיש וכו' וליתא דלא טמא משמע שלא אסרה על בעלה והוא בבגדו והיא בבגדה נמי מצוה לגרשה. ושוב דרשינן ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה נראה דאין המשל באשתו נדה דמה דמיון יש לזה עם קופה של צדקה אלא פנויה דעלמא שהיא הפקר והיא פוסלה בעיני הבחורים ובשגם היא נדה ומגונה ה"ז דומה לנהנה מצדקה שהיא אינו מיוחד לאדם מיוחד מ"מ מפסיד עניים וגם הוא מגונה. ולפ"ז לק"מ קו' תוס' ד"ה מה וכו' דסוגה בשושנים קאי על אשתו אבל לא על נדה בעלמא ע"ש תוס' סנהדרין ל"ז ע"א:

לא תקרבו לגלות ערוה בגמ' שבת דף י"ג ע"א איתא עולא כי הוה אתי מבי רב הוה מנשק לאחוותי' וכו' פי' כי אתי מבהמ"ד וקרא ושנה הרבה ונתכבד בעשר נכסים וכבוד הי' מנשק החכמה שנקראת אחותו כמ"ש חז"ל פרק הרואה הבא על אחותו בחלום יצפה לחכמה דכתיב אמר לחכמה אחותי את ה"נ הי' מפאר החכמה לפני התלמידים בשני דברים אבי חדייהו. ר"ל שדים שהיא כדד היונק כל זמן שהוא מוצץ מוצא בו טעם מתוק כמ"ש חז"ל בעירובין על פסוק שני שדיך ואמרי לה אבי ידייהו שהיא פותחת ידי' ומעניקה לעוסקים בה עושר וכבוד ואע"ג דהכל רק משל בעלמא מ"מ פליגא דידי' אדידי' דאי איסורא הוא לא הי' ממשיל משלים בדבר איסור:

תנא דבי אלי' מעשה בתלמיד אחד שקרא הרבה וכו' י"ל ע"ד מוסר כי במות הצדיק נשמתו מחזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להיות רוח ה' בפי כל מספידיו להגיד ישרו ע"ד דאחז"ל אחיה הספידא דהתם קאמינא והנה להיות כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אמרו נא המספידים אם בארזים כאלו נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר כמ"ש בר' אבין סוף מס' מ"ק והרי הוא כאלו נניח שמתו הצדיקים בחטא עצמן והנותרים יקחו מוסר אם לא יצא פנים לבני פלטון שלו מה נעשה אנחנו ולא ידעו ולא יבינו כי לא בחטאו מת כ"א חטא בדבר מעט מזעיר ואינו נוגע לפגום נשמתו ח"ו ואח"כ תשובתו גדולה כ"כ הרבה עד שמחזיר לזכיות יותר הרבה מאשר הי' חטאו ותכלית תשובתו לא לאהבת ויראת עוה"ז ועוה"ב כ"א לאהבה את ה' עד שמיחד כל מעשיו לשמו הגדול באכילתו ושתיתו ושינה ושיחה וכל דבריו באופן שע"י עבירה קלה שלו בא למעלה גדולה כמו שפירשנו במקום אחר פסוק טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך וא"כ לא יצויר שמת כ"א בחטא אנשי מקומו ואולי חטא שלא הסיע עצמו משכונתם והן הנה דברי המאמר בת"ח הלזה שמת בחצי ימיו והיתה נשמתו שוכבת חקו היא המכונה אשתו נוטלת בפי' מעשיו הטובים שמו הטוב המכונה תפליו כמ"ש אחז"ל המניח תפלין בחלום שם טוב יוצא לו שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא וכו'. וה"נ נטלה תפליו פי' שמו הטוב וחזרה בבתי כנסיות ומדרשות והיתה לרוח ה' בפי כל מספידיו לאמר כתיב כי היא חייך ואורך ימיך והנה בעלי מת בחצי ימיו ולא הי' אדם נותן אל לבו לאמר בחטאנו מת רק תלו בחטאו אמנם אלי' חקר על הדבר והוציא משפטו לאורו ואמר בימי נדותך מהו אצלך פי' כשאירע לו החטא שאז הנשמה מנודה מהגוף אמרה ח"ו לא נגע באצבע קטנה מעולם לא חטא חטא שיגע בי לפגום אותי חזר ושאל לבוניך כשיגיעו ימי תשובה וליבון על חטאים קטנים הנזכרים אמרה אכל עמי ושתה עמי כ"כ נתקדש שאפי' אכילתו ושתיתו הי' עמי וישן עמי ולא עלה על דעתו דבר אחר כ"א כל מעשיו מיוחדים לכבוד ה' א"כ מבואר מאליו כי צדיק כזה לא מת אלא בעון מקומו ושכניו הרעים ע"כ אמר ברוך המקום שהרגו ברוך לשון קללה וחרפה כמו ברוך נבות קללה וחרפה על אותו המקום שהרג לצדיק כזה ואמר כי לא נשא פנים לתורה כי התורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ומזה יושפט שלא יתקרב אדם עם אנשי עיר הרחוקים מה' כי הם בבחי' אשה בנדת טומאתה והוא לא הסיע עצמו מהם ע"כ עליכם לתת לב מיתת הצדיק הזה ולשוב אל ה' בכל לבבכם:

בגמרא איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו יש לדקדק טובא בזו הסוגיא דהא לכאורה משמע דעיקר מלתא דהיא בבגדה והוא בבגדו דקמיבעיא ליה היינו משום דבכה"ג הוי שינוי וא"כ מאי קפשיט ליה רב יוסף ממתני' דעוף וגבינה ת"ל דהתם ליכא שינוי ומאי איצטריך נמי לשנויי שאני התם דאיכא דיעות דטפי הו"ל לשנויי שאני הכא דאיכא שינוי שהרי מזה היה עיקר האיבעיא ועוד דאדפשיט ליה רב יוסף מעוף וגבינה אמאי לא פשט מעיקרא ממתני' דלא יאכל הזב עם הזבה דהיא מוקדמת במשנה ואיירי בהאי ענינא גופא דנדה דאיבעיא לן בה ואף דבהא איכא למימר דהך פשיטותא דלא יאכל הזב עם הזבה אפשר דלאו ר"י הוא דקאמר לה אלא סתמא דתלמודא אלא דמלשון רש"י ותוספת משמע דכל הני פשיטותא רב יוסף גופא הוא דקאמר להו. ועוד קשה דבמסקנא דעוף וגבינה דמסיק הש"ס התם דיעות איכא שינוי ליכא הכא איכא דיעות ואיכא שינוי אמאי הזכיר דיעות כלל דהא עיקר התירוץ הוא משום שינוי מלבד שאר דקדוקים. והנראה לענ"ד בזה דאדרבה עיקר האיבעיא דנדה היינו משום דמספקא ליה בטעמא דמתני' גופא דקתני לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה לפי שהלשון הזה סובל שני פירושים דלכאורה פשטא דטעמא דמתני' משמע דעיקר חשש שמא ישכח שהיא זבה ויבא לבעול זבה שהיא בכרת והיינו דומיא דטעמא שמא ישכח ויצא ושמא יטה דאיירי בהו מתני' או אפשר דלהכי לא חיישינן שהרי התירו לו לייחד עמה ולא חיישינן שמא יבא עליה שהרי התורה העידה סוגה בשושנים ומה"ט התירו לייחד אלא דעיקר הטעם דלא יאכל היינו דכיון שאוכל עמה ואיכא קירוב הדעת טובא יבא לידי חיבוק ונישוק שאסור מן התורה להרמב"ם ז"ל ולשאר פוסקים מדרבנן ולפ"ז לאו דוקא באשתו זבה אלא אפי' זבה דעלמא א"כ בהא גופא מספקא ליה לבעל האיבעיא אי אמרינן דטעמא הוי שמא יבא עליה לחוד בהא וודאי מהני היא בבגדה והוא בבגדו דהוי שינוי טובא לענין ביאה כמו שפירש"י ותו לא אתי לידי שכחה משא"כ אם נאמר דטעמא דמתני' הוי משום חיבוק ונישוק א"כ היא בבגדה לא הוי שינוי כלל להך מלתא ומש"ה פשיט ליה רב יוסף מעוף וגבינה דאע"ג דלא הוי אלא מדרבנן כדמסקינן התם אפ"ה אסרי ב"ה א"כ ה"ה וכ"ש לענין נדה דחיישינן לחיבוק ונישוק אפי' אי הוי מדרבנן וכ"ש למאן דסובר דהוי דאורייתא בלאו וא"כ לפ"ז לא מצי למידחי שאני התם דליכא שינוי דהא הכא לענין חיבוק ונישוק נמי לא הוי שינוי כדפרישית ומשני שאני התם דאיכא דיעות ומייתי ה"נ מסתברא וכיון דהדר ומקשה לאו איתמר עלה כו' א"ש הא דמסיק הכא איכא דיעות ואיכא שינוי דכיון דאיכא דיעות לא חיישינן לחיבוק ונישוק שהיא לא תתרצה לזה וכיון דאיכא שינוי בזה לא חיישינן לשכחה דביאה והשתא א"ש הא דהדר מייתי ופשיט מהך מתני' דלא יאכל היינו כיון דהשתא אתינא להכי שיש לחלק בין מכירין לאין מכירין משום טעמא דדיעות וא"כ תו לא מצינו לפרש דמתני' דלא יאכל הזב עם הזבה באשה דעלמא שאינה אשתו איירי אם כן מ"ט דאסור דהא איכא דיעות אע"כ דבאיש ואשתו מיירי דאע"ג דלא חיישינן לביאה דהא לא חמיר מיחוד שהתורה העידה סוגה בשושנים והיינו כיון שיש היתר לאיסורה לא תקיף יצרו כ"כ אפ"ה אסור לאכול עמה דחיישינן לחיבוק ונישוק א"כ שפיר איפשוט האיבעיא דכ"ש דאסור לישן במטה אחת דחיישינן לחיבוק ונישוק דלהך מלתא ליכא שינוי וליכא דיעות:

ובזה נתיישב היטיב ג"כ הא דמסקינן מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור ונדחקו רש"י ותוספת מה פשיטותא דאסור ולמאי דפרישית א"ש דהא לענין אשת רעהו לא שייך שמא ישכח וא"כ מאי מהני הוא בבגדו שהרי עיקר החששא שמא יתקוף יצרו ויבא עליה וא"כ אפילו באשתו נדה דהוי שינוי דהיא בבגדה אפ"ה ע"כ הקישן הכתוב לאשת רעהו ואשתו נדה כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה מה אשת רעהו כו' ורש"י פירש כו' טפי הוי לן למיסר יחוד מהקישא כו' עד סוף הדיבור נראה דסברת התוספות דהיא בבגדה והוא בבגדו דשמעתין היינו בלא יחוד אלא דסברת רש"י אינו כן דסתמא הוי ביחוד דאיש ואשתו ישינים במטה אחת והיינו ביחוד דהא קיי"ל דאסור לישן בכילה שאיש ואשתו ישינים אפילו באשתו נדה כדאיתא בעירובין ועוד אפילו בלא יאכל הזב עם הזבה במתני' פירש"י מתוך שמתייחדין וא"כ לפ"ז וודאי הוא בבגדו דשמעתין חמיר טפי מיחוד גרידא ובר מן דין יש ליישב שיטת רש"י לפי מאי דפרישית בסמוך דנהי דלענין יחוד א"א לאוקמי הקישא דקרא כיון שהתורה העידה סוגה בשושנים והיינו כיון דיש היתר לאיסורה לא תקיף יצרו כ"כ לבא עליה באיסור כרת משא"כ דהוא בבגדו דשמעתין דעיקר חשש הוא משום חיבוק ונישוק כיון שישנים במטה אחת א"כ שפיר מהני הקישא להך מלתא וכדפרישי' ודו"ק:

תנא דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד וכו' הנה במאמר הזה יש להרגיש כמה הרגשות ונזכיר קצתם חדא אמאי זאת האשה הוצרכה ליטול התפלה בידיה וכן כפל דבריה באומרה שקרא הרבה שנה הרבה שמש ת"ח הרבה והיתה מגזמת הכל ברבוי. ועוד לשון מפני מה אינו מכוון דרגילי בעלי הפרשי"ם לפרש דכשנאמר לשון מפני מה מורה ובא דיש לאומר תרי טעמי רק לא ידע להכריע דאי לא הול"ל למה. והכא ניחזי אנן מאי דעתה. ותו למה דייק לומר בחצי ימיו לימא בקוצר שנים. ותו להבין אמרי קדוש אליהו זכור לטוב הדק היטב. ואפשר לפרש במאי דאמרינן פ"ק דקידושין דף ל"ד ע"א דהני נשי מחייבי במזוזה דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי. והקשו התוס' דא"כ אשה תתחייב בתלמוד תורה דכתיב כי היא חייך ואטו גברי בעו חיי נשי לא בעי חיי. ותירצו דקרא דכי היא חייך לא קאי את"ת אלא על קיום המצות ועוד תירצו דהך דגברי בעו חיי אהני לאפוקי מהקשא אמנם שאני ת"ת דאיכא מיעוטא דבניכם ולא בנותכם עכ"ד:
והקשה לי הרב מהר"ר שמשון מק"ק פראיישדורף דנשי לחייבו בתפילין דאמרינן פרק התכלת כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו ואימא דנשים חייבות דאטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי. ואני בעוניי השבתי לו דשאני מזוזה דליכא אלא חד הקשא ותברא בצדה למען ירבו ואתיא סברא ומפקא מהקשא והוי קול ושוברו עמו משא"כ תפילין דאיכא תרתי הקשא בפרשה ראשונה ושניה וחד לגופיה וחד לאפוקי מסברא דגברי בעו חיי. ועוד תירצתי תירוצים אחרים וכמ"ש לקמן בסוף דף ל"ב מהש"ס בס"ד. אך עתה נלכה נא בתירוץ זה לדרכנו דרך דרש ונאמר דמהא דתפילין נכריע דהעיקר כתירוץ שני דהתוספות דאף דכי היא חייך קאי אתורה לא תברא מסברא דגברי בעו חיי משום דאיכא מיעוטא וכן תפילין אף דהמניחן מאריך ימים איכא הקשא אחרינא לאפוקי מסברא ואהני כמיעוטא דתלמוד תורה ואין צריך לדחוק דכי היא חייך קאי אמצות דאי נמי אמרי' הכי אכתי קשה מתפילין ומוכרח לתרץ משום הקשא אחרינא וכי מטית להכא א"כ גם ת"ת ל"ק דאיכא מיעוטא ואף דכי היא חייך קאי אתורה מיעוטא מפיק מסברא דומה לתפילין דהקשא אחרינא אפקיה לסברא. ועוד נקדים דאמרו פ"ק דע"ז דלגירסא מחד רבה עדיף כי היכי דלא לפגום לישני אבל בסברא מכמה רבוואתא עדיף. ולחד פירושא דפירש"י בשבת דף ס' במ"ש למימינים בה אורך ימים איכא היינו שיגעים להבין טעם הדבר בסב"ר אשר הם סוברי"ם ונמצא דכי גמיר וסביר תלמודיה אורך ימים איכא. גם אריב"ל לבניה קדימו וחשיכו לבי כנשתא כי היכי דתורכו חיי. וכתבו גורי האר"י ז"ל כי הן האדם אשר נפשו אוותה ללמוד בחלק מחלקי הלימוד כגון דאתיא מדרשא חביבא ליה או מקבלה ואילך עלה בכב"ש בהדי כבשי דרחמנא ואם לדין גופי הלכות וכיוצא מורה כי לאותו לימוד אשר בו חשק לאהבה הנה זה בא בגלגול זה כי בגלגולים שעברו חסורי מחסרא והכי קתני בגלגול זה להשלים חקו. הנה כי כן אפשר דאשתו זאת פיה פתחה בחכמה זאת אומרת כתוב בתורה כי היא חייך וכי היכי דלא תימא דהאי קרא כי היא חייך קאי אקיום מצות דאי קאי לתורה נשי ליחייבו מטעמא דנשים בעו חיי אלא דקאי קרא אמצות וכמ"ש התוספות בתירוץ ראשון הנז' לכן היתה נוטלת תפיליו ומחוה במחוג דמכח התפילין ישגיחו ויתבוננו דצריך לחלק דשאני תפילין דאיכא הקשא אחרינא וא"כ העיקר דבת"ת איכא מיעוטא וא"כ קרא דכי היא חייך בתורה ומשו"ה היתה נוטלת תפילין לאמת דבריה דכי היא חייך בתורה קמשתעי וזה בפרטות ליודעי דעת. אך בכללות נוטלת תפיליו דמניח תפילין מאריך ימים ובעלה רגיל בתפילין וכך היא המדה להאריך ימים והיתה מחזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהיה רגיל להשכים ולהעריב בהן והוא סגולה לאריכות ימים כדריב"ל. ומשום דאיכא למימר שכבר השלים חקו בלימוד לז"א בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה כלומר במיני למודים מתחלפים דזה מורה דאכתי חסריה ולא בא להשלים חלק לימוד אחד דהא קחזינן דידו בכל. ומשום דיש לטעון דהא דכתיב כי היא חייך היינו כשיגע להבין הדברים וסבר להו כדפירש"י גבי למימינים בה לז"א ושמש ת"ח הרבה דזה יורה דהוה סבר תלמודיה ומשו"ה שמש ת"ח הרבה כדי להתלמד בסברא מכמה רבוואתא ונמצא דהיה יגע להבין ולמסבר קרא"י מרבוואתא טובא. וקרינן ביה כי היא חייך ואורך ימים בימינה. ומשום דאכתי יאמר נא ישראל דדילמא מהרהר בע"ז הוה כדאמרינן פרק קמא דקדושין או מהן בקדושיו הוה וכדקשיא להו לתוספות פ"ק דחגיגה דף ה'. לז"א מפני מה מת בחצי ימיו דמדחיי מיהא פלגא דשני לא אפשר דהוי מהן בקדושיו דהו"ל למות והוא נער וגם לא אפשר דהוה מהרהר בע"ז דלא הו"ל להגיע לחצי ימיו דאנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם כתיב. ומ"ש מפני מה היינו משום דשתי תשובות בדבר או שמת בחצי ימיו על אשר חטא על הנפש בגלגולים שעברו. או כי מפני הרעה נאסף הצדיק בעון הדור ויכפר על בני ישראל. עלה בידינו דשאלה אשר שאל"ה בבעלי"ם העמק שאלה והכל היה מונח עד שיבא אליהו זכור לטוב ומשרא קטרין כי אם גלה סודו פתח בברוך המקום שהרגו לא מסיבת גלגולים הקודמים ולא בעון הדור כי בחטאו מת שלא נשא פנים לתורה ולא לבד שלא יגע בתורה כמיימינים בה אלא דלא החשיב התורה וצדיק הוא וצדיק דינו:

בימי נדותיך מהו אצליך. מקשים דישאל בתחילה בימי לבוניך ואם תשיב היה אוכל ושותה עמי יאמר ברוך המקום וכו' ואם תשיב שהיה נזהר כ"ש שהיה נזהר בימי נדתה. והרב בני חיי בליקוטים תירץ דאם היה שואל בימי לבוניך תחילה אף דהיתה משיבה כי השתא לא היה יכול לומר ברוך המקום וכו' דדילמא סבר כר' פדת וכך היה נוהג גם בימי נדתה ע"ש באורך. ואכתי לא איפרק מחולשא דודאי כי שאיל בימי לבוניך מהו אצליך ודאי שמובן שכונתו אם היה שומרם כנדתה אי לא וא"כ אם תשיב שהיה אוכל ושותה כי השתא ודאי דלא היה נוהג כן בימי נדתה דאי כך היה נוהג בימי נדתה לא הול"ל רק דנוהג בימי לבון כימי נדה ותשיב בקצרה כימי נדתי ותו לא ושפיר הוה מצי למימר ברוך המקום ותו דהו"ל לשאול לה לכל הפחות בימי לבוניך היה אצליך כימי נדתיך ומהתשובה אז מוכח אי סבר כר' פדת אי לא:
אמנם אפשר לומר דכיון דזאת האשה היתה מרעשת העולם בזה אם היה אומר לה ברישא בימי לבוניך אפשר דהיתה מרגשת דמה שהיה אוכל וכו' לאו שפיר עבד דמדלא שאל רק בימי לבוניך ש"מ דלא חשדיה רק אשאר קריבות ואפשר דהיתה מכחשת שלא לתת דופי בבעלה אבל עתה דשאל בימי נדותיך א"כ מורה דחשדיה באיסורא רבא וכי שאל בתר הכי בימי לבוניך ס"ד דאשכיבה שאל והגידה האמת היה אוכל וכו'. ואחר זמן רב אנה ה' לידי תשובות רש"י כ"י ויש אומרים שהוא ספר הפרדס לרש"י זצ"ל וכתב שם וז"ל אליהו שמע בישיבה של מעלה דלכך נענש אותו תלמיד ולפי' שאל לה איסור נדה טפי משאר איסורים ומה ששאל על הנדות תחילה ואח"ך על הלבון לפי שהיה רוצה שתתודה וכך אמר לה אמרי בימי נדותיך מהו אצליך דשמא נכרת בכך ונכשל בהם א"ל ח"ו וכו' והשתא אמר אמרי לי בימי לבוניך מהו אצליך עכ"ל ודברי בכלל דברי רבינו זצ"ל עלץ לבי:
ויתכן שטעתה האשה שבזה יגדל שבח בעלה שהיה עושה חסידות גדול ע"ד שאמרו פ"ק דע"ז נכפייה ליצרין שהיה ישן עמה בקירוב ולא עלתה על לב על דבר אחר וזה כפיית יצר וחסידות הרבה להביא לעצמו לידי נסיון. על כן בא דבר אליהו זכור לטוב ברוך המקום וכו' שלא נשא פנים לתורה שהתורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. וההיא דניזיל אפתחא דבי זונות לא עשו איסור בהליכתם דסמכי אזכות תורה כדכתיב מזימה תשמור עליך אבל זה אין לומר שסמך על זכות תורה שהרי לא נשא פנים לתורה שהתורה אמרה לא תקרב והוא סומך על התורה בעשותו הפך דבריה וכשעובר על התורה אינה שומרתו ובודאי חטא בקרי והרהורים על אחת כמה וכמה ובראותו שהוא חוטא היה לו לפרוש והיה מזיד ועל כן ברוך המקום וכו' ועמ"ש הרמב"ן בספר המצות של הרמב"ם לאוין שנ"ג:

ואימת רבן עליהן. אין פושטין יד לשום דבר ואפי' בחול אלא על פי רבן: פרצה. גברה כמו ופרצת ימה וקדמה (בראשית כח): שלא שנינו לא יאכל טהור עם הטמאה. מפני הערוה לפי שלא הוצרכו לכך שכולן אוכלין חוליהן בטהרה היו ולא היו אוכלין עם נשותיהן טמאות: אטו זב פרוש לאו דברים טמאים קאכיל. והלא כל מגעו טמא: מעשרין הן. ולא גזרי' גזירה לגזירה: שתישן עם בעלה. במטה כגון שהוא טמא דליכא למיחש משום טהרה או בזמן הזה שאין בו טהרה מי חיישי' להרגל עבירה או דילמא כיון דאיכא היכרא מדכר דכירי: על השולחן. שאוכל עליו מותר להניח בשר העוף אצל הגבינה דקסברי בית שמאי בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא גזרי' העלאה אטו אכילה: ואינו נאכל. עמו: וב''ה אומרים כו'. ש''מ דאסור: דליכא דיעות. שני בני אדם שיזכירו זה לזה וה''ה נמי דמצי לשנויי דליכא שינוי להיכרא ומיהו דעדיפא נקט דאפי' דיעות ליכא: שאין מכירין. דלא אתי חד למשקל מדחבריה ומיכל: אבל מכירין. אסור ואשה ובעלה [נמי] מכירין זה את זה וש''מ דאסור: שינוי ליכא. שאוכלין בדרך אכילה: איכא שינוי. שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר כדכתיב שארה כסותה ועונתה ואמר מר שאר זה קירוב בשר שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה במס' כתובות (פ''ד דף מח.): אל ההרים לא אכל. בפרק אלו הן הנשרפין בסנהדרין (דף פא.) מפרש ליה שלא נתפרנס בזכות אבות שלא הוצרך לכך לפי שהוא צדיק: מה אשת רעהו כו'. דאסור לן יחוד מן התורה בקדושין (פ''ד דף פ.) מאחיך בן אמך: ופליגא. דרב יוסף דפשט מדרשה דהאי קרא לאיסור אדרבי פדת: גילוי עריות. תשמיש ממש ושאר קורבה ואפי' קירוב בשר מדרבנן והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למגזר:

מיתיבי התינוקות של בית רבן מסדרין פרשיותיהן כו'. אומר הר''ם לפי' הקונטרס שפי' במתני' החזן רואה היכן התינוקות קורין לאור הנר הא דלא פריך ליה ממתני' משום דאיכא למימר דקורין באיסור ואין מוחין בידם אבל הכא דקתני מסדרין משמע שמותרין לעשות כן: רבא אמר רוב עם הארץ מעשרין הן. וא''ת האמרי' בפרק בתרא דסוטה (דף מח.) שיוחנן כהן גדול גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד וי''ל דה''ק שלא היו מפרישין כולם אלא תרומה גדולה אבל רובן היו מעשרים והא דחשו הכא טפי למיעוט מבמקום אחר משום דהויא מיעוט דשכיח טובא והיו הרבה נכשלים ומה שקשה דאביי אדאביי ודרבא אדרבא מפורש בפ''ב דכתובות (דף כד. ושם) גבי חיישינן לגומלים: מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. והתם סברא הוא לאסור לפי שיצרו תוקפו ומתגבר עליו ביותר ורש''י פי' אפי' ביחוד נמי אסור מדאורייתא ואין נראה דמשמע דרוצה לאסור יחוד בנדה תימה דיחוד דאסור מן התורה לא ילפי' מאשת איש ושרי בנדה כדכתיב סוגה בשושנים (סנהד' פ''ד לז.) והוא בבגדו והיא בבגדה דלא הוי אפי' באשת איש אלא מדרבנן אסור בנדה מהיקשא טפי הוה לן למיסר יחוד מהיקשא ולמישרי הוא בבגדו והיא בבגדה בלא יחוד כגון שפתח פתוח לרה''ר מסוגה בשושנים: ופליגא דר' פדת דא''ר פדת לא אסרה תורה אלא כו'. תימה מנא ליה דפליגי דילמא מדרבנן אסור אפי' הוא בבגדו ורש''י דפירש כאן כיון דמדאורייתא לא אסור אלא תשמיש ממש מדרבנן לא אסור אלא קירוב בשר לא נהירא דמסתמא לא פליגי אמתני' דלא יאכל הזב עם הזבה ועוד וכי לית ליה דאשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור ומפרש ר''ת דפליגא דר' פדת דכיון דלא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד א''כ אין לנו לאסור ולגזור אלא כעין שאסר הכתוב דהיינו דיעות בלא שינוי כגון לא יאכל הזב עם הזבה אבל הוא בבגדו והיא בבגדה דאיכא דיעות ושינוי לא יסבור ר' פדת דאפי' באשת איש הוא בבגדו והיא בבגדה שרי ור''י פי' ופליגא דר' פדת כיון דאית ליה דלא שייך לשון קריבה אלא בגילוי עריות ממש וא''כ ואל אשה נדה לא יקרב היינו תשמיש ממש שוב אין ללמוד בהיקש מאשת איש לאסור הוא בבגדו כו' לאפוקי לשון קריבה ממשמעותו ודוחק הוא דהא אשת רעהו לא טמא משמע תשמיש ממש ואפילו הכי אסרי' הוא בבגדו והיא בבגדה: ופליגא דידיה אדידיה. והוא היה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור שצדיק גמור היה כדאמרינן בפרק ב' דכתובות (דף יז.) דרב אדא בר אהבה מרכיב לה אכתפיה ומרקד א''ל רבנן אנן מהו למעבד הכי א''ל אי דמיא לכון כי כשורא לחיי ואי לא לא והספר לא חש לפרש ולהאריך כאן למה היה עושה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד