דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבת יב ע"ב - Steinsaltz

Rabbi Yehuda says that it is appropriate to say: May the Omnipresent have compassion upon you and upon all the sick people of Israel. Rabbi Yosei says that it is appropriate to say: May the Omnipresent have compassion upon you among the sick people of Israel, thereby including this sick person within the community of Israel. When Shevna of Jerusalem would visit a sick person on Shabbat, upon entering, he would say shalom. And when he exited he would say: It is Shabbat when one is prohibited to cry out, and healing is soon to come, and His compassion is abundant, and rest on Shabbat in peace. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is the halakha that Rabbi Ḥanina said: One who has a sick person in his house must include him among the sick people of Israel in his prayer? In accordance with whose opinion? In accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

And Rabbi Ḥanina said: It was only with great difficulty that the Sages permitted to comfort the mourners and visit the sick on Shabbat, as both the visitor and the comforter experience suffering on Shabbat. They permitted it only due to the mitzva involved in these activities. Rabba bar bar Ḥana said: When we would follow Rabbi Elazar to inquire about the health of a sick person; sometimes he would say in Hebrew: May the Omnipresent remember you for peace, and sometimes he would say to him in Aramaic: May the all-Merciful remember you for peace. He would say it in Aramaic when the sick person did not understand Hebrew (Rav Elazar Moshe Horovitz). The Gemara asks: How did he do this, pray in Aramaic? Didn’t Rav Yehuda say: A person should never request that his needs be met in the Aramaic language? And, similarly, Rabbi Yoḥanan said: Anyone who requests that his needs be met in the Aramaic language, the ministering angels do not attend to him to bring his prayer before God, as the ministering angels are not familiar with the Aramaic language, but only with the sacred tongue, Hebrew, exclusively. The Gemara responds: A sick person is different. He does not need the angels to bring his prayer before God because the Divine Presence is with him.

As Rav Anan said that Rav said: From where is it derived that the Divine Presence cares for and aids the sick person? As it is stated: “God will support him on the bed of illness” (Psalms 41:4). The Gemara comments: That was also taught in a baraita: One who enters to visit the sick person should sit neither on the bed nor on a chair; rather, he should wrap himself in his prayer shawl with trepidation and awe, and sit before the sick person below him, as the Divine Presence is above the head of the sick person, as it is stated: “God will support him on the bed of illness,” and he must treat the Divine Presence with deference. On a similar note, Rava said that Ravin said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, feeds the sick person during his illness? As it is stated: “God will support him on the bed of illness.”

We learned in the mishna that one may not read a book by candlelight on Shabbat. Rabba said: Since a decree was issued, there is no distinction whether or not the lamp was near enough to him to enable him to adjust the wick. The prohibition applies even if the lamp was two statures of a person high, and even as high as two plow handles, and even if it was as high as ten houses one atop the other. We learned in the mishna that one may not read, and the Gemara infers: One may not read, but for two, apparently, he may well do so. They will not violate any prohibition, as two people together will certainly not forget the Shabbat prohibition. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that neither one nor two are permitted to read by the light of the lamp? Rabbi Elazar said: This is not difficult, as there is room to distinguish between them and say that here, where two were permitted to read by candlelight, it is referring to a case where they are both engaged in one matter and will remind each other to refrain from adjusting the wick. There, where two were prohibited to read by candlelight it is referring to a case where they are engaged in two different matters. Since each is preoccupied with a different text, they will not pay attention and remind each other. Rav Huna said: And with regard to a bonfire, where everyone is sitting around it and not adjacent to it, even if they were ten people, it is prohibited to read by its light. When sitting around a bonfire, everyone sits at a distance from the others, and therefore they do not notice each other, and each is liable to adjust the firebrands to provide himself with more light.

Rava said: Even though they prohibited reading by candlelight due to a decree lest they adjust the wick, if he is an important person, it is permitted, as even on weekdays he is not accustomed to adjust a lamp that is dirty with oil. The Gemara raises an objection from that which was taught in a Tosefta: One may not read a book on Shabbat by the light of the lamp, lest he adjust it. The Tosefta relates that Rabbi Yishmael ben Elisha said: I will read and will not adjust, as I will certainly not forget that it is Shabbat. However, once he read a book by candlelight and he sought to adjust the wick. He said: How great are the words of the Sages, who would say that one may not read by candlelight, as even a person like me sought to adjust the wick. Rabbi Natan says: That was not the way it happened. Rather, he read and actually adjusted the wick, and he wrote afterward in his notebook [pinkas]: I, Yishmael ben Elisha, read and adjusted a lamp on Shabbat. When the Temple will be rebuilt I will bring a fat sin-offering as atonement for this sin. This proves that even an important person like Rabbi Yishmael ben Elisha is liable to adjust the wick. Rabbi Abba said: Rabbi Yishmael ben Elisha is different, since with regard to the study of Torah, he comports himself like a simple man with no air of importance, but generally, an important person would not dirty his hands and adjust the wick.

On this subject, the Gemara cites two apparently contradictory baraitot. It was taught in one baraita that a servant may examine cups and bowls by candlelight to check if they are clean. And it was taught in another baraita that he may not examine them. The Gemara explains: This is not difficult. Rather, here, the baraita that prohibited examining the cups, is referring to a regularly employed servant who fears his master and examines the dishes meticulously. Therefore, there is concern lest he come to adjust the wick. While there, the baraita that permitted examining the cups, is referring to a servant who is not regularly employed, does not fear his master, and therefore will not check meticulously. There is no concern lest he come to adjust the wick. And if you wish, say instead that this baraita and that baraita are both referring to a regularly employed servant. And this is not difficult, as they are not referring to the same kind of lamp. This baraita, which prohibited examining the dishes, is referring to an oil lamp, where there is room for concern lest he adjust it. And that baraita, which permitted examining the dishes, is referring to a naphtha [nafta] lamp. Since the naphtha lamp is dirty, the servant certainly will not touch it while checking the cups and dishes.

A dilemma was raised before the Sages: What is the ruling with regard to a servant who is not regularly employed in terms of examining cups and dishes by the light of an oil lamp? Is he permitted to examine the cups by candlelight, or not? From the perspective of his being a servant not regularly employed, it should be permitted. On the other hand, because it is an oil lamp it should be prohibited. Rav said: The halakha is that it is permitted, and, however, ab initio a public ruling is not issued to that effect so that they will not come to sin. However, one who knows the halakha that it is permitted may practice accordingly. Rabbi Yirmeya bar Abba said: That halakha is that it is permitted and a public ruling is issued to that effect. The Gemara relates that Rabbi Yirmeya bar Abba happened to come to the house of Rav Asi on Shabbat. Rabbi Yirmeya’s servant stood and examined the cups by the light of a lamp [sheraga], as he was not a regularly employed servant in the house of Rav Asi. Rav Asi’s wife said to Rav Asi: But the Master, you, does not do so. You prohibit doing so. Why is the servant of Rabbi Yirmeya examining the cups? He said to her: Leave him, he holds in accordance with the opinion of his master.

We learned in the mishna that in truth they said that the attendant sees where in the book the children under his supervision are reading, but he himself should not read. The Gemara asked: Didn’t you say in the first clause of the mishna that the attendant sees? Doesn’t that mean that he sees in order to read? How can that part of the mishna conclude by saying that he may not read? The Gemara answers: No, it does not mean that the attendant is permitted to actually read; rather, he is only permitted to look and arrange the beginning of his sections of the Torah that he must read the next day. And so too, Rabba bar Shmuel said: However, he may arrange the beginning of his sections that he must read the next day. The Gemara asks: And may he not read the entire section?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

רבי יהודה אומר: אומרים לו לחולה: המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל!

רבי יוסי אומר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל! [1] שמתוך שכוללו עם האחרים, תפלתו נשמעת יותר בזכות הרבים.

שבנא איש ירושלים בבואו לבקר את החולה בשבת - בכניסתו היה אומר: שלום! וביציאתו היה אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ורחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין להביא לך רפואה אף בלי זעקתנו, ושבתו [נוחו בשבתכם] לשלום!

והוינן: כמאן מכל הני תנאי אזלא הא דאמר רבי חנינא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל כשמתפלל עליו, [בשביל שיתרפא בזכות הרבים]?! ומשנינן: כמאן, כרבי יוסי דאמר לעיל: "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל"!

ואמר רבי חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת! שהרי גורמים הם לצער.

אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיוליה בתפיחה [לבקר את החולה], זימנין אמר לחולה: המקום יפקדך לשלום! בלשון הקודש. וזימנין אמר לו: המקום ידכרינך לשלום! בלשון ארמית. [ולאו בשבת דוקא היה].

ומקשינן: היכי עבד רבי אלעזר הכי? והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי! [2]

וכן אמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקים לו להכניס את תפלתו לפני הקדוש ברוך הוא! [3] לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. [4]

ומשנינן: שאני חולה, דשכינה עמו! [5] ואין צריך למלאכי השרת שיכניסו את תפלתו לפנים מו הפרגוד, אלא באה בעצמה לפני הקדוש ברוך הוא.

כדאמר רב ענן אמר רב: מנין ששכינה סועד את החולה לסומכו בתשישות כוחו? שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי"! [6] תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא, כדי שלא ישב יותר גבוה מהחולה [אם החולה שוכב במקום נמוך. תוספות], אלא מתעטף בטליתו על ראשו מאימת השכינה ואינו פונה לצדדים, [7] ויושב לפניו של החולה על הקרקע. מפני ששכינה נמצאת למעלה מראשותיו של החולה. [ואם ישב מאחורי ראשו נמצא יושב במקום השכינה]. [8] שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי"!

ואמר רבא אמר רבין: מנין שהקדוש ברוך הוא זן את החולה? שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי"! שסעד הוא אף לשון מזון.

שנינו במתניתין: ולא יקרא לאור הנר!

אמר רבה: אפילו אם גבוה הנר שתי קומות אדם מעל הקורא, ואפילו אם גבוה שתי מרדעות מעליו, ואפילו אם הוא בגובה של עשרה בתים זו על גב זו, [דבכי האי גוונא ליכא למיחש שמא יטה] - לא יקרא לאורו! דלאחר שגזרו חכמים את גזירתם, בכל אופן נאסר. ואף היכא שלא שייך טעם הגזירה. דלא פלוג רבנן.

ודייקינן: מהא דקתני במתניתין "לא יקרא" בלשון יחיד, משמע דאדם חד הוא דלא ליקרי, הא בתרי אינשי שפיר דמי! ומותר להם לקרות לאור הנר, כיון שאם יבוא אחד מהם להטות, יזכירנו חבירו.

וקשיא: והתניא: לא יקראו לאור הנר, לא אחד ולא שנים!

אמר רב אלעזר: לא קשיא. כאן, במתניתין דשרי בשנים, מיירי כשקוראים שניהם בענין אחד! [9] שבזה, אם ישכח אחד ויבא להטות יזכירנו חבירו. [10] וכאן, בברייתא דאסרה אף בשנים, מיירי כשקוראים בשני ענינים! שכיון שכל אחד מעיין בפרשה נפרדת, אין האחד מרגיש במעשה חבירו.

אמר רב הונא: ובמדורה גדולה - אפילו אם הם עשרה בני אדם, אסור להם לקרוא לאורה! שמא יבואו לחתות בה ולתקנה. ולא סמכינן שיזכירו זה לזה, כיון שהם יושבים רחוקים זה מזה. [11] אמר רבא: אם אדם חשוב הוא - מותר לו לקרוא לאור הנר! [12] לפי שאף בחול אינו רגיל להטותו, מפני חשיבותו.

מיתיבי: לא יקרא אדם לאור הנר בשבת, שמא יטה. אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה! פעם אחת קרא בשבת לאור הנר, ושכח ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים: "לא יקרא לאור הנר"! [13]

רבי נתן אומר: לא בקש להטות בלבד, אלא קרא והטה בפועל. [14] וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי את הנר בשבת, ועברתי על איסור הבערה. לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה על שגגתי זו! והא רבי ישמעאל בן אלישע ודאי אדם חשוב היה, ומשמע דאף הוא היה בכלל הגזירה. וקשיא לרבא דאמר: אדם חשוב מותר.

אמר רבי אבא: שאני רבי ישמעאל בן אלישע, הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט! ואינו מקפיד על חשיבותו, ומטה את הנר לצורך העיון בתורה. הלכך, לקריאה בתורה אין דינו כאדם חשוב.

תני חדא ברייתא: שמש בודק כוסות וקערות לאור הנר בשבת! ואין חוששין בו שמא יטה.

ותני אידך ברייתא: לא יבדוק השמש כוסות וקערות לאור הנר! וסתרן ברייתות אהדדי.

ומשנינן: לא קשיא. כאן דאסור, בשמש קבוע הוא! שאימת רבו עליו, ולכן בודק את הכלים יפה, שמא ימצא בהם דבר מגונה. ובבדיקה כזו ודאי יש לחוש שמא יטה. וכאן דמותר, בשמש שאינו קבוע הוא, ואינו נזקק לבדיקה מדוקדקת כל כך, [15] ולכן אין לחוש בו להטיה.

ואי בעית אימא: הא והא בשמש קבוע. [16] ולא קשיא. הא דאסור איירי בנר דמשחא [של שמן], דחיישינן בו להטיה. והא דמותר איירי בנר דנפטא! [17] שמשום שהוא מסריח אין דרך להטותו.

איבעיא להו: לתירוץ השני האמור לעיל - שמש שאינו קבוע, בנר דמשחא מהו דינו? האם גזרו בו, או דלמא, כיון שאין אימת רבו עליו לא גזרו בו, ומותר לו לבדוק לאורו?

אמר רב: הלכה היא דמותר. ומיהו, אין מורין כן! בשביל שלא יבואו לזלזל בגזירת חכמים.

ורבי ירמיה בר אבא אמר: הלכה דמותר, ואף מורין כן!

רבי ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי. קם שמעיה [שמשו] של רבי ירמיה וקא בדיק את הכלים לנהורא דשרגא [לאור נר שמן] . אמרה ליה דביתהו של רב אסי לבעלה: והרי מר לא עביד הכי! אמר לה רב אסי: שבקיה לשמש זה, דהוא כרביה [רבי ירמיה שמורה להתיר בשמש שאינו קבוע] סבירא ליה! ובבית רב אסי נחשב לשמש שאינו קבוע.

באמת אמרו החזן כו': והאמרת רישא רואה מאי לאו לקרות לא לסדר ראשי פרשיותיו וכן אמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו וכולה פרשה לא

הערות

[1] ולא פליגי רבי יהודה ורבי יוסי על כל התנאים לעיל דאמרי שאסור לזעוק אל החולה בשבת, אלא דלשון זה לא משתמע כתפלה, משום שמדבר אל החולה ולא פונה אל הקדוש ברוך הוא. מהרש"א.

[2] אלא בלשון הקודש בלבד. אך עיין לקמן בהערה 4, והדבר תלוי בדיעות שהובאו שם.

[3] אבל תפלת ציבור שאני, ונאמרת בכל לשון. לפי שאינם צריכים סיוע ממלאכי השרת. שנאמר "הן א-ל כביר לא ימאס" בתפלת רבים. סוטה ל"ג. ורש"י שם. ועיין ברבינו יונה (ברכות ז.) שהביא בשם רבני צרפת שתפלה שאומרים אותה בציבור היחיד מתפלל אותה בביתו אף בלשון ארמית.

[4] שאין הם מבינים אלא לשון הקודש. כן משמע מתוספות. ולפי זה מתפללים דוקא בלשון הקודש. אבל הרא"ש (ברכות י"ג.) כתב דמבינים הם כל לשון, אלא שלשון ארמית מגונה בעיניהם, משום שהיא שיבוש של לשון הקודש [מעדני יום טוב, שם]. ולפי זה דוקא בארמית אין מתפללים, אבל בשאר לשונות מתפללים. והובאו שתי דעות אלו בשלחן ערוך סימן ק"א סעיף ד'. ועיין בחכמת שלמה שם. והראב"ד בתמים דעים סימן קפ"ד כתב, ד"אין מכירין" לא קאי על הלשון, אלא על המתפלל בלשון זו. כלומר, שאין מלאכי השרת משגיחים בו להעלות את תפלתו לפני הקדוש ברוך הוא. שלא התירו להתפלל בלשון זו, כדי שלא ינחו לשון הקודש וירבו עמי הארץ בישראל. והוסיף החתם סופר בטעם הדבר, שלשון הקודש חביבה לפני הקדוש ברוך הוא והיא הלשון העיקרית אצלו, שהרי בה ברא את העולם, ובה דיבר עם נביאיו, ונתן בה את התורה. ואין זה מכבודו של מלך לדבר לפניו בלשון שאינה חשובה אצלו.

[5] וביאר החתם סופר לדרכו (שהובאה בהערה הקודמת), על דרך משל. שאם שולח אדם בקשה אל המלך דרך המליץ הממונה על כך בבית המלך, אין ראוי שיביאה המליץ למלך אלא אם היא בלשון המלך. אבל כששוטח את בקשתו לפני המלך עצמו מניח לו המלך לדבר אליו בכל לשון.

[6] עוד הביא רש"י בשם רבינו יעקב דגרס "סוער", שהוא תרגומו של "פוקד". כלומר, מבקר. ופירש הערוך שהוא מלשון "סר" בהבלעת העי"ן, כמו "סר לראות". ולהך גירסה גרסינן לקמן, "אל תיקרי "יסעדנו", אלא "יסערנו".

[7] וכתב המאירי, שעל ידי שישב לפני החולה בכניעה ויראת שמים כאדם השם לבו להבין באחריתו, אף החולה ירגיש בכך וישוב אל ה' בכל לבו.

[8] אך מהגהות אשרי משמע דקאי אלעיל. והכי קאמר: לא ישב אדם למעלה מראשותיו של החולה על גבי מטה וכסא. אבל על הארץ מותר בכל צד. בשפת אמת. ועיין בבית הלל (יורה דעה סימן של"ה) במה שהביא מזהר פרשת פנחס על זה.

[9] יש מן הראשונים שסוברים דדוקא אם קוראים השנים בספר אחד, מותר. אבל אם קוראים בשני ספרים, אף בענין אחד אסור. סמ"ג, ריטב"א, ר"ן. ויש הסוברים דאף בשני ספרים מותר. טור בסימן רע"ה בשם הסמ"ק. ועיין בבית יוסף שם בביאור שתי השיטות.

[10] ודוקא לדבר מצוה התירו לקרות לאור הנר בשנים, אבל לא לדבר הרשות. מגן אברהם סימן רע"ה סק"ה. אך עיין במשנה ברורה שם סק"ו, שכתב דמהט"ז משמע דפליג עליו בזה.

[11] עוד פירש רש"י, שמשום שזנבות הגחלים סמוכים להם אין האחד מרגיש כשהשני בא לחתות ולהבעיר בגחל הסמוך לו. ועיין בב"ח סימן רע"ה, ובביאור הלכה שם סעיף ב', במה שכתבו בזה.

[12] ולא אמרינן בזה "לא פלוג" כדאמרינן לעיל בנר גבוה, דדוקא לגבי אותו אדם לא חילקו חכמים, אף דהנר נשתנה. אבל היכא דהשינוי הוא באדם, חילקו חכמים בגזירתם. ט"ז, סימן רע"ה סק"א.

[13] ועיין במהר"ץ חיות שהביא על זה פירוש בשם הגר"א.

[14] ואף דקיימא לן, "ומה בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמם על אחת כמה וכמה", לא אמרינן כן אלא לגבי אכילת איסור שהיא גנאי גדול לצדיק, ולא בשאר איסורין. תוספות. והר"ן תירץ, דכיון שעבר על דברי חכמים נכשל בזה.

[15] ואף דעיון בבגדים אסרינן כדאיתא לעיל, על אף שגם הם לא צריכים בדיקה מדוקדקת, בבדיקת כלים הקילו משום נקיות. רמב"ן.

[16] אבל רבינו תם גרס בתירוץ בתרא, הא והא בשמש שאינו קבוע, הא בדמשחא והא בדנפטא. ואיבעיא להו: שמש קבוע בנר דמשחא מהו? דדלמא דוקא שמש שאינו קבוע בודק יפה, לפי שירא שלא יפטרוהו. אבל שמש קבוע אינו חושש לזה, לפי שהוקבע כבר. תוספות. ועיין עוד ברי"ף וברמב"ם (פרק ה' מהלכות שבת הלכה ט"ז ומגיד משנה שם), ובשלחן ערוך סימן רע"ה סעיף י"ב (ובביאור הגר"א שם), שדרך אחרת להם בסוגיה.

[17] ולא שייך בזה לא פלוג, כיון דמצד עצם הנר לא שייכא ביה האי גזירה. מה שאין כן לעיל לגבי נר גבוה, אין השינוי בעצם הנר אלא במיקומו בלבד. ערוך השלחן, סימן רע"ה.

ר' יהודה אומר שראוי לומר: "המקום (ה') ירחם עליך ועל חולי ישראל". ור' יוסי אומר שראוי לומר: "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל", שכולל את החולה הזה בכלל ישראל. שבנא איש ירושלים כשהיה בא לבקר חולה, בכניסתו היה אומר "שלום", וביציאתו היה אומר: "שבת היא מלזעק ורפואה קרובה לבא, ורחמיו, של ה', מרובים, ושבתו בשלום ". ומעירים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] שאמר ר' חנינא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתפילתו בתוך חולי ישראל? כמאן [כשיטת מי]? — כשיטת ר' יוסי.

ואמר ר' חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. שהמבקר והמנחם מביא עצמו לידי צער ביום השבת, ורק משום המצוה שבדבר התירו. אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה [כאשר הייתי הולך אחריו] אחרי ר' אלעזר לשיולי בתפיחה [לשאול בשלומו של חולה], זימנין אמר [לפעמים היה אומר]: "המקום יפקדך לשלום". וזימנין אמר ליה [ולפעמים היה אומר לו]: "רחמנא ידכרינך לשלם "[ה' יזכרך לשלום], ואמר זאת בארמית כשלא הבין החולה עברית (רא"מ הורוביץ). ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשה כך] להתפלל בארמית? והאמר [והרי אמר] רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. וכן אמר ר' יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי — אין מלאכי השרת נזקקין לו (מטפלים בו) להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד, שאין מלאכי השרת מכירין (מבינים) בלשון ארמי, אלא לשון הקודש בלבד! ומשיבים: שאני [שונה] החולה כיון שהשכינה עמו, אינו נזקק למלאכים כדי להכניס תפלתו לפניו.

וכפי שאמר רב ענן אמר רב: מנין ששכינה סועד ומסייעת את החולה? — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי" (תהלים מא, ד). תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף בטליתו באימה ובכבוד, ויושב לפניו, לפני החולה ונמוך ממנו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של החולה. שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי", וצריך לנהוג כבוד בשכינה. ומעין זה אמר רבא שכך אמר רבין: מנין שהקדוש ברוך הוא זן את החולה בשעת חוליו? — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי".

א שנינו במשנה שלא יקרא אדם בספר לאור הנר בשבת. אמר רבה: כיון שנגזרה גזירה — אין מבחינים בה אם הנר קרוב אליו בכדי הטיה, ואותו איסור שייך אפילו היה הנר גבוה שתי קומות אדם, ואפילו גבוה כשתי מרדעות (מוטות ארוכים המשמשים לנהוג את הבהמה), ואפילו היה גבוה עשרה בתים זו על גב זו. שנינו במשנה ש"לא יקרא אדם", ומדייקים: חד [אחד] הוא שלא ליקרי [יקרא], הא תרי [הרי אם הם שנים] — שפיר דמי [יפה נחשב], אינו עושה בכך שום איסור, וזאת משום ששני אנשים יחד ודאי לא ישכחו את איסור השבת. והתניא [והרי שנינו בברייתא] שלא יקרא לאור הנר לא אחד ולא שנים! אמר ר' אלעזר: לא קשיא [אין זה קשה], שאפשר לחלק ולומר כי כאן שהתירו לשניים, הרי זה כשעוסקים בענין אחד ויזכירו זה לזה. וכאן, שאסרו בשניים, הרי זה כשעוסקים הם בשני ענינים. וכיון שכל אחד מעיין במקום אחר — אינם שמים לב להזכיר זה לזה. אמר רב הונא: ובמדורה שהכל יושבים מסביבה ולא בסמוך, אפילו היו עשרה בני אדם — אסור לקרוא לאורה, שדרך היושבים מסביב למדורה שכל אחד יושב במרחק מה מחבירו, ולכך אינם רואים זה את זה וכל אחד עלול להטות אליו את האודים להאיר לו.

אמר רבא: אף על פי שאסרו לקרוא לאור הנר גזירה שמא יטה, אם אדם חשוב הוא — מותר. משום שאף בימות החול אין הוא נוהג להטות אליו נר שהוא מלוכלך בשמן. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בתוספתא: לא יקרא אדם בספר בשבת לאור הנר, שמא יטה. וסיפרו שפעם אחת אמר ר' ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה, שבוודאי לא אשכח את השבת. ואולם פעם אחת קרא בספר לאור הנר ובקש להטות את הנר. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים שלא יקרא לאור הנר, שהרי אפילו אדם שכמוני ביקש להטות. ר' נתן אומר שלא כך היה המעשה, אלא קרא והטה ממש וכתב אחר כך על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע, קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה לכפרה על חטא זה. ומכאן שאפילו אדם חשוב כר' ישמעאל בן אלישע עשוי להטות את הנר! אמר ר' אבא: שאני [שונה] ר' ישמעאל בן אלישע, הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט (כאדם פשוט) ואינו מקפיד על כבודו, אבל אדם חשוב אחר מן הסתם לא יטה. ובנושא מביאים שתי ברייתות הסותרות לכאורה זו את זו.

שכן תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שהשמש בודק את הכוסות וקערות לאור הנר לראות אם נקיות הן. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] שלא יבדוק! ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה], אלא כאן שאסרו, מדובר בשמש קבוע, שהוא מתיירא מרבו ובודק היטב, ולכך יש לחשוש שמא יטה. ואילו כאן שהתירו, מדובר בשמש שאינו קבוע, שאינו מתיירא מפני הרב, ולכך אינו בודק יפה, ולכן אין לחשוש שמא יבוא להטות את הנר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי הא והא [זה וזה] בשני הברייתות מדובר בשמש קבוע, ולא קשיא [ואין זה קשה], אלא שאינן מדברות באותו סוג נר, הא [זה] שאסרו מדובר בדמשחא [בנר של שמן], שיש לחשוש שמא יטהו, והא [וזה] שהתירו מדובר בדנפטא [בנר של נפט], שכיון שהוא מלוכלך ודאי לא יגע בנר של נפט, בשעת בדיקת הכוסות.

איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: שמש שאינו קבוע בנר של שמן מהו דינו, האם מותר לו לבדוק את הכוסות לאור הנר, או שמא לא? שכן מצד היותו שמש בלתי קבוע — יש להתיר, אך בגלל נר השמן יש לאסור. אמר רב: הלכה היא שמותר ואולם אין מורין כן מלכתחילה ברבים, שלא להכשילם. אבל היודע הלכה זו — מותר לו לנהוג כך. ואילו ר' ירמיה בר אבא אמר : הלכה ומורין כן אפילו לרבים. ומסופר שר' ירמיה בר אבא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אסי בשבת. קם שמעיה קא בדיק לנהורא דשרגא [עמד שמשו של ר' ירמיה ובדק את הכוסות לאור הנר], שהרי הוא לא היה שמש קבוע בבית רב אסי. אמרה ליה דביתהו [אמרה לו אשתו] של רב אסי לרב אסי: ומר [והרי אדוני] לא עביד הכי [עושה כן], ומדוע עושה זאת שמשו של ר' ירמיה? אמר לה: שבקיה, כרביה סבירא ליה [עזבי אותו, כרבו סבור הוא].

ב שנינו במשנה כי באמת אמרו שהחזן יכול לראות היכן התינוקות אוחזים בקריאתם בספר ואפילו לאור הנר בשבת, אבל הוא עצמו לא יקרא. ושואלים: והאמרת רישא [והרי אמרת בראש המשפט] כי החזן "רואה", מאי לאו לקרות [האם הכוונה היא לא שרואה כדי לקרוא], וכיצד אומרים בסוף המשפט שלא יקרא?! ומשיבים: לא הכוונה אינה שמותר לחזן לקרוא ממש, אלא רק להסתכל ולסדר את ראשי פרשיותיו שצריך הוא לקרוא מחר. וכן אמר רבה בר שמואל: אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו, וכולה [ואולם את כל] הפרשה הוא לא יכול לקרוא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yehuda says that it is appropriate to say: May the Omnipresent have compassion upon you and upon all the sick people of Israel. Rabbi Yosei says that it is appropriate to say: May the Omnipresent have compassion upon you among the sick people of Israel, thereby including this sick person within the community of Israel. When Shevna of Jerusalem would visit a sick person on Shabbat, upon entering, he would say shalom. And when he exited he would say: It is Shabbat when one is prohibited to cry out, and healing is soon to come, and His compassion is abundant, and rest on Shabbat in peace. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is the halakha that Rabbi Ḥanina said: One who has a sick person in his house must include him among the sick people of Israel in his prayer? In accordance with whose opinion? In accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

And Rabbi Ḥanina said: It was only with great difficulty that the Sages permitted to comfort the mourners and visit the sick on Shabbat, as both the visitor and the comforter experience suffering on Shabbat. They permitted it only due to the mitzva involved in these activities. Rabba bar bar Ḥana said: When we would follow Rabbi Elazar to inquire about the health of a sick person; sometimes he would say in Hebrew: May the Omnipresent remember you for peace, and sometimes he would say to him in Aramaic: May the all-Merciful remember you for peace. He would say it in Aramaic when the sick person did not understand Hebrew (Rav Elazar Moshe Horovitz). The Gemara asks: How did he do this, pray in Aramaic? Didn’t Rav Yehuda say: A person should never request that his needs be met in the Aramaic language? And, similarly, Rabbi Yoḥanan said: Anyone who requests that his needs be met in the Aramaic language, the ministering angels do not attend to him to bring his prayer before God, as the ministering angels are not familiar with the Aramaic language, but only with the sacred tongue, Hebrew, exclusively. The Gemara responds: A sick person is different. He does not need the angels to bring his prayer before God because the Divine Presence is with him.

As Rav Anan said that Rav said: From where is it derived that the Divine Presence cares for and aids the sick person? As it is stated: “God will support him on the bed of illness” (Psalms 41:4). The Gemara comments: That was also taught in a baraita: One who enters to visit the sick person should sit neither on the bed nor on a chair; rather, he should wrap himself in his prayer shawl with trepidation and awe, and sit before the sick person below him, as the Divine Presence is above the head of the sick person, as it is stated: “God will support him on the bed of illness,” and he must treat the Divine Presence with deference. On a similar note, Rava said that Ravin said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, feeds the sick person during his illness? As it is stated: “God will support him on the bed of illness.”

We learned in the mishna that one may not read a book by candlelight on Shabbat. Rabba said: Since a decree was issued, there is no distinction whether or not the lamp was near enough to him to enable him to adjust the wick. The prohibition applies even if the lamp was two statures of a person high, and even as high as two plow handles, and even if it was as high as ten houses one atop the other. We learned in the mishna that one may not read, and the Gemara infers: One may not read, but for two, apparently, he may well do so. They will not violate any prohibition, as two people together will certainly not forget the Shabbat prohibition. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that neither one nor two are permitted to read by the light of the lamp? Rabbi Elazar said: This is not difficult, as there is room to distinguish between them and say that here, where two were permitted to read by candlelight, it is referring to a case where they are both engaged in one matter and will remind each other to refrain from adjusting the wick. There, where two were prohibited to read by candlelight it is referring to a case where they are engaged in two different matters. Since each is preoccupied with a different text, they will not pay attention and remind each other. Rav Huna said: And with regard to a bonfire, where everyone is sitting around it and not adjacent to it, even if they were ten people, it is prohibited to read by its light. When sitting around a bonfire, everyone sits at a distance from the others, and therefore they do not notice each other, and each is liable to adjust the firebrands to provide himself with more light.

Rava said: Even though they prohibited reading by candlelight due to a decree lest they adjust the wick, if he is an important person, it is permitted, as even on weekdays he is not accustomed to adjust a lamp that is dirty with oil. The Gemara raises an objection from that which was taught in a Tosefta: One may not read a book on Shabbat by the light of the lamp, lest he adjust it. The Tosefta relates that Rabbi Yishmael ben Elisha said: I will read and will not adjust, as I will certainly not forget that it is Shabbat. However, once he read a book by candlelight and he sought to adjust the wick. He said: How great are the words of the Sages, who would say that one may not read by candlelight, as even a person like me sought to adjust the wick. Rabbi Natan says: That was not the way it happened. Rather, he read and actually adjusted the wick, and he wrote afterward in his notebook [pinkas]: I, Yishmael ben Elisha, read and adjusted a lamp on Shabbat. When the Temple will be rebuilt I will bring a fat sin-offering as atonement for this sin. This proves that even an important person like Rabbi Yishmael ben Elisha is liable to adjust the wick. Rabbi Abba said: Rabbi Yishmael ben Elisha is different, since with regard to the study of Torah, he comports himself like a simple man with no air of importance, but generally, an important person would not dirty his hands and adjust the wick.

On this subject, the Gemara cites two apparently contradictory baraitot. It was taught in one baraita that a servant may examine cups and bowls by candlelight to check if they are clean. And it was taught in another baraita that he may not examine them. The Gemara explains: This is not difficult. Rather, here, the baraita that prohibited examining the cups, is referring to a regularly employed servant who fears his master and examines the dishes meticulously. Therefore, there is concern lest he come to adjust the wick. While there, the baraita that permitted examining the cups, is referring to a servant who is not regularly employed, does not fear his master, and therefore will not check meticulously. There is no concern lest he come to adjust the wick. And if you wish, say instead that this baraita and that baraita are both referring to a regularly employed servant. And this is not difficult, as they are not referring to the same kind of lamp. This baraita, which prohibited examining the dishes, is referring to an oil lamp, where there is room for concern lest he adjust it. And that baraita, which permitted examining the dishes, is referring to a naphtha [nafta] lamp. Since the naphtha lamp is dirty, the servant certainly will not touch it while checking the cups and dishes.

A dilemma was raised before the Sages: What is the ruling with regard to a servant who is not regularly employed in terms of examining cups and dishes by the light of an oil lamp? Is he permitted to examine the cups by candlelight, or not? From the perspective of his being a servant not regularly employed, it should be permitted. On the other hand, because it is an oil lamp it should be prohibited. Rav said: The halakha is that it is permitted, and, however, ab initio a public ruling is not issued to that effect so that they will not come to sin. However, one who knows the halakha that it is permitted may practice accordingly. Rabbi Yirmeya bar Abba said: That halakha is that it is permitted and a public ruling is issued to that effect. The Gemara relates that Rabbi Yirmeya bar Abba happened to come to the house of Rav Asi on Shabbat. Rabbi Yirmeya’s servant stood and examined the cups by the light of a lamp [sheraga], as he was not a regularly employed servant in the house of Rav Asi. Rav Asi’s wife said to Rav Asi: But the Master, you, does not do so. You prohibit doing so. Why is the servant of Rabbi Yirmeya examining the cups? He said to her: Leave him, he holds in accordance with the opinion of his master.

We learned in the mishna that in truth they said that the attendant sees where in the book the children under his supervision are reading, but he himself should not read. The Gemara asked: Didn’t you say in the first clause of the mishna that the attendant sees? Doesn’t that mean that he sees in order to read? How can that part of the mishna conclude by saying that he may not read? The Gemara answers: No, it does not mean that the attendant is permitted to actually read; rather, he is only permitted to look and arrange the beginning of his sections of the Torah that he must read the next day. And so too, Rabba bar Shmuel said: However, he may arrange the beginning of his sections that he must read the next day. The Gemara asks: And may he not read the entire section?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב הונא הלכך מולל וזורק וזהו כבודו ואפי' בחול. תניא ר' שמעון בן אלעזר אמר משום ר' שמעון בן גמליאל אין הורגין את המאכולת בשבת ואין משדכין על התינוקת לארסה ועל התינוק ללמדו ספר ואומנות ואין מנחמין אבלים ואין מבקרין את החולה דברי ב"ש וב"ה מתירין בכולן. ת"ר המבקר חולה בשבת אומרין שבת היא מלצעוק ורפואה קרובה לבוא:
רבי יהודה אומר יכולה היא שתרחם עליו ועל כל חולי ישראל. רבי יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל.

כמאן אמר רבי חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו יערבנו בתוך חולי ישראל כר' יוסי וכמאן (אמרי') [מצלי'] האידנא אקצירי ומריעי כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום ומפורש בר"ה פ"א. שכנא איש ירושל' בכניסתו אומר שלום ביציאתו היה אומר שבת היא מלצעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין אחינו שבתו לשלום א"ר חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת משום דחיישינן שמא יבקש עליו רחמים בצרה ובצעקה. רבי אלעזר כד הוה שאיל בתפיחה אמר ליה המקום יפקידך לשלום וזמנין אמר ליה רחמנא ידכרך לשלם. ואפילו בלשון ארמי שפיר דמי דשכינה עמו.

דתניא הנכנס לבקר חולה לא ישב ע"ג מטה ולא (בכפא) [בכסא] ולא בספסל אלא מתעטף ויושב לפניו מפני שהשכינה עליו שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי ואמר (רבי) [רבין] אמר רב מנין שהקב"ה זן את החולה שנא' ה' יסעדנו על ערש דוי:

ולא יקרא לאור הנר אמר (רבא) [רבה] ואפי' גבוה ב' קומות או ב' (מרועות) [מרדעות] או אפילו כמה בתים זה על גבי זה אסור וקיי"ל (כרבא) [כרבה] דאע"ג דבפרקין שואל אדם מחבירו אוקימנא להא דרבה כתנאי כיון דסתם לן תנא כוותיה דתנן מונה אדם את אורחיו ואת פרפריותיו מפיו אבל לא מן הכתב לא חיישינן להא מחלוקת דברייתא וכבר פירשנוה שם דהלכתא כרבה:

לא יקרא דייקינן ממתניתין דוקא חד אבל תרי שרי והני מילי בענין אחד אבל בתרי עניני אסור דחיישינן שמא יטה ואפילו אדם חשוב ממעשה דר' ישמעאל:
ירושלמי תני רבי חייא אבל מסתכל מה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש. לא יקרא אמר שמואל לא שנו אלא אחד אבל שנים מאחר שיכולין למחות זע"ז מותר:

תני חדא השמש בודק הקערות וכוסות לאור הנר ותניא אידך לא יבדוק וסוגיין דשמעתא בין שמש קבוע בין שמש שאינו קבוע בודק כוסות וקערות לאור הנר. ודווקא בנפטא דמאיס ונפיש נהוריה ולא אתי לאצלויי ביה אבל בדמשחא שמש שאינו קבוע ודאי אסור שמש קבוע פלוגתא והלכתא בודק ואין מורין כן:

פיס' באמת [אמרו] החזן רואה וכו'. ואסיק' אבל מסדר הוא לתינוקות ראשי פרשיות:

הא דאמרינן ל"ק כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע. ק"ל, דמי עדיף שמש קבוע מאדם עצמו שאסור לו להבחין בין בגדו לבגד אשתו שהוא עיון הגס יותר מבדיקת כוסות וקערות ושם לא חלקו נמי בין משחא לנפטא אלא הבל אסור ונ"ל שהטעם כמו שמפורש בירושלמי אית דבעי מימר מפני נקיות ומפני הסכנה מותר ואמרינן נמי התם לקנב חוזרין מפגי נקיות ומפני הסכנה מותר ואף על פי כן בשמש שאינו קבוע ובמשח' אסרו מפני שהוא עיון דק יותר מאלו מפני שאינו רגיל לשמש לאחד וקרוב להטות:

וכולה פרשה לא, מיתיבי. ק"ל, וכולה פרשה היכי סליק אדעתי' דשרי והא מתניתא קתני בהדיא אבל הוא לא יקרא וא"ל קרייה לחוד וסדור לחוד וכי קתני היכן התינוקת קורין לא לאור הנר אלא היכן קורין למחר והכי אקשי ובולה פרשה לא מסדר והארשב"ג מסדרין פרשיותיהן לאור הנר ומיהו למאי דאמרינן שאני תינוקת של ב"ר דאימת רבן עליהן מותר להן אפי' לקרות ודיקא נמי מדקתני מתני' אבל הוא לא יקרא משמע אבל הם קורין והא דקתני ברייתא מסדרין פרשיותיהן משום דאורחא דמילתא דאיגן אלא מסדרין בעלמא, ואינו מחוור. וא"ל, סדור כולה פרשה וקרייה כולה חד הוא, וכי אקשי' אדרבה בר שמואל וכולה פרשה לא, משום דס"ד דמתני' הכי קתני היכן התיניקות קורין בלילה וקורא עמהם מפני שהם שנים בענין א' ומותר לקרות אבל הוא לא יקרא בפ"ע ומ"ה אקשי' וכולה פרשה לא שריא בהדי תינוקת דודאי רבה בר שמואל כהדי תינוקות אמר דסידור משמע שהוא מסדר לתינוקות ואלו בפני עצמו אין זה מסדר ואיזה הוא מסדר זה המלמד סדר הפרשיות והם גומרין אותן והא דתניא מסדרין פרשיותיהן והיינו לפני רבן שמסדרין לפניו ללמוד סדר היום והפרשיות ופריק שאני תינוקות דאימת רבן עליהן והן מותרין והוא אסור שהם אין מונעין אותו מלתקן אם ירצה מפני אימתן, והן ודאי לא יתקנו, כן נ"ל:

וכולה פרשה לא והתניא התינוקות מסדרין פרשיותיהן, ופרקינן:

שאני תינוקות דאימת רבן עליהן. קשיא לי דקארי לה מאי קארי לה דפשיטא, דאי לא אדמהדר לאקשויי מברייתא דתינוקות ליקשי ליה ממתניתין דקתני אבל הוא לא יקרא עמהם, דאלמא הוא לא יקרא עמהם אבל הם קורין לעצמן ומשום דאימת רבן עליהם. ונראה לי דברייתא שמיעא ליה דהתינוקות מסדרין לעצמן אפילו כשאין רבן עומד עליהן, מדלא קתני התינוקות מסדרין פרשיותיהן בפני רבן, אלמא סדור כולה פרשה שרי, ומה לי הן בלא רבן ומה לי הן ורבן, ופריק שאני תינוקות דאע"ג דאין רבן מסדר עמהם ליכא למיחש משום דכל שעתא ושעתא אימת רבן עליהן. כך נראה לי.

לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכונה מצויה בדבריו עד שתהא תפלתו מקובלת ומ"מ כל לענין חולה מתוך שאדם מכוין בתפלתו ביותר אין בזה בית מיחוש וכן כתבו הגאונים בתפלת הציבור שהוא בכל לשון מטעם זה שהציבור שכינה עמהם ר"ל שכונתם מצויה הרבה:

הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא ע"ג מטה ולא ע"ג ספסל ולא ע"ג כסא ולא ע"ג מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו של חולה אלא מתעטף ויושב לפניו ועומד בכניעה ויראת שמים כאדם הנותן אל לבו להבין באחריתו עד שאף החולה ירגיש וישוב לה' בכל לבבו וגדולי המפרשים כתבו דוקא כשהיה החולה ישן ע"ג קרקע אבל אם היה חולה ישן ע"ג מטה מותר:

זה שביארנו במשנה שלא יקרא לאור הנר לא סוף דבר כשהנר נמוך כל כך שהטאתו מצויה אלא אפי' גבוה שתי קומות או שתי מרדעות או אפי' עשרה בתים זה על גב זה ומ"מ לא נאסר אלא אחד בענין אחד והוא הדין לשנים כל אחד בענינו אבל שנים בענין אחד מותרין שאם יבא האחד להטות חבירו מרגיש בו לאלתר ומזכירו ואע"פ שהרב לא יקרא עם התלמידים כמו שביארנו במשנה אינו אלא מפני שאימתו עליהם ולא יזכירוהו ובמדורה אפי' כמה בענין אחד אסור שזנבות האודים סמוכים להם ונוגעים בלא הרגש ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להטות מותר אף ביחיד ואם הוא חפץ כל כך עד שמשים עצמו כהדיוט לדברי תורה אסור מכאן כתבו קצת גאונים שביום הכפורים מותר לשליח ציבור לקרות לאור הנר ביחיד על הבימה בבית הכנסת שאותה שעה אדם חשוב הוא ולא עוד אלא שאימת הצבור עליו:

וגדולי הצרפתים כתבו שבליל ראשון של פסח שחל להיות בשבת אסור לקרות הגדה אלא באחר עמו ומ"מ יש אומרים הואיל ועיקר עניינים אלו אינן אלא לשאול כל בני השולחן עיניהם נשואות לקוראים או לקורא ומ"מ יש נוהגים לומר לנשים שיהו נותנות לב על כך ונסעדים בזו ויש נוטים להתיר לעיין בספר בלא הוצאה בפה והרי זה אצלם כחזן המסדר ראשי פרשיות ואין הדברים נראין שבזו אינו צריך עיון גדול שראשי הפרשיות מעיין הוא בהם על נקל ואינו צריך להרבות בעיון ובפלוי הכלים אפי' שנים בבגד אסור שהרי זה מסתכל בצד אחד וזה בצד אחר ואין הדבר מצוי להסתכל שניהם במקום אחד ויש מתירין ובלבד שיסכימו ביניהם כך או שיהא אחד עומד על גביו ממונה לשומרו:

אע"פ שאסרו לעיין באור הנר בשבת אמרו בירוש' אבל מסתכל הוא במה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש אלא שנחלקו שם על הטעם והוא שאמרו שם אית דבעי מימר שהיא לשעה כלומר שהוא נעשה מהר ובהבטה בעלמא ואית דבעי מימר מפני הנקיות מפני הסכנה מה נפיק מביניהון לקנב חזירין מאן דמר שהוא לשעה אסור מאן דמר מפני הנקיות מותר ויראה כדעת שניהם:

שמש קבוע בביתו של אדם בקי הוא בכלי הבית יותר משמש שאינו קבוע מעתה שמש שרצה לבדוק כוסות וקערות לאור הנר אם היה נר של נפט וכיוצא בו שאורה גדול והוא מאיס וריח רע מתעורר בהטאתו שאין היד מצויה ליגע בו בין קבוע בין אינו קבוע מותר לבדוק ואם היה של שמן את שאינו קבוע אסור והקבוע הלכה ואין מורין כן כך כתבו בשטה זו גדולי הפוסקים והם גורסים בכאן הא והא בשמש שאינו קבוע הא בדמשחא הא בדנפטא אבעיא להו קבוע ובדמשחא מאי ותירץ בה הלכה ואין מורין כן ומ"מ יש מפרשים שהקבוע מחמירין יותר שמצד אימת רבו משתדל בעיון יפה ומהפכין הענין שבשל שמן את הקבוע אסור ואת שאינו קבוע הלכה ואין מורין כן והם גורסים הא והא בקבוע ואיבעיא להו שאינו קבוע במשחא מאי והעלוה בהלכה ואין מורין כן וכן יראה משמועה הבאה אחריה משלוחו של רב ירמיה בר אבא:

בד"ה רבי יהודה כו' קשה לר"ת מה מועלת תפלה כו' משמע דלר"מ ולר"י לא מהני כו' עכ"ל בפשיטות טפי ה"ל לאקשויי מברכות י"ח ברכת רפאנו דמצלינן בכל יום דהא לא מתרצא במה שתירצו הכא דאיירי בשבת שבין ר"ה ויוה"כ וכן הקשו התוספות בפ"ק דר"ה ויש ליישב דהתוס' דהכא ניחא להו בתפלת רפאנו דתפלות דרבים שאני אבל המקום ירחם עליך כו' דהכא לא הוה תפלת רבים וע"ש בתוס':

בד"ה שמש שאינו כו' ור"ת גריס הא והא בשמש שאינו כו' דשמש שאינו קבוע בודק יפה שלא יעברוהו כו' עכ"ל והרי"ף גורס כגירסת ר"ת אבל הר"ן פי' בו טעמא אחרינא דשמש שאינו קבוע צריך עיון הרבה ע"ש וק"ל:

בגמ' באמת אמרו החזן וכו' והאמרת רישא רואה מאי לאו לקרות לא לסדר ראשי פרשיותיו כצ"ל:

בתוס' ד"ה ר' נתן אומר קרא והטה וכו' ובבראשית רבה אמרי' רבי ירמיה שלח ליה לרבי זירא וכו' ולא כחמורו של ר' פינחס בן יאיר כוונת התוס' לומר שהביא ראיה שיש חילוק בין דורות הראשונים ובין דורות האחרונים ור"ל ובזה מתורץ נמי ההיא דערבי פסחים דלא פריך עליה ומה בהמתן וכו' והוי זה כמו תירוץ אחר:

גמ' אמר רבה אפי' גבוה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שבנא איש ירושלים כו' כדאמר בסוטה נ"ב פ' היה נוטל:

בא"ד אלא כהלל ושבנא דהלל ושבנא אחים היו ונראה לר"י כו' כצ"ל:

בא"ד דשפיר גרסינן שבנאן נ"ב פי' אף התם וק"ל:

בסוף הדבור ושבנא הסופר היה אחר נ"ב ובתוס' פרק הממונה פירשו דהכל אחד הוא:

בד"ה ר' נתן כו' ומסיק בין דין כו'. נ"ב יש מגיהים האי מסיק עלה כו' וכאלו הוא שינויא לקושיא ובכל התוס' מדויקים אינו אלא כמו שכתוב כאן ומ"ש ובבראשית רבה אמרי' הוא כמו ועוד והוא שינוי אחר על הא דמסכת ר"ה וערבי פסחים ר"ל שאינו קשה מן האמוראים כי הדורות נתמעטו כו' ודו"ק:

[גמ' ושבתו בשלום. פשוט דהניקוד הוא השי"ן בחירק והב' בשו"א והת' במלאפו"ם כדרך הצווי בקל והק"נ שגה בזה:

שם אלא מתעטף ויושב לפניו. בנדרים הגירסא ע"ג קרקע וכן ברא"ש שם] :

שם ל"ק כו' כאן בשני ענינים כצ"ל. וכה"ג בב"מ (כט:):

[רש"י ד"ה בדנפטא. שהוא מסריח. עי' לקמן (כד:) רש"י ד"ה נפט] :

תוס' ד"ה שמש. ור"ת כו'. עמש"כ בס"ד בברכות נא:

כִּי הֲוָה אַזְלִינָן בַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְשִׁיּוּלֵי בִּתְפִיחָה, זִמְנִין אָמַר לֵיהּ: הַמָּקוֹם יִפְקָדְךָ לְשָׁלוֹם. נראה לי בס"ד הטעם שקורין לחולה תְפִיחָה על פי מה שרבותינו ז"ל בשער הפסוקים בפסוק (תהלים מא, ד) הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ, שהחכמה שהיא 'יו"ד' שבשם כשהוא מסתלק מן האדם נעשית לו 'דְּוָ"י' שהוא הפך יו"ד שהיתה מחיה אותו ועל כן נפל בחולי. גם יו"ד [10] מספרה 'עשר' נהפכה ונעשית 'עֶרֶ"שׂ' רמז על המטה ששוכב עליה בְחָלְיוֹ. ולכן כדי שיתרפא אז הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, שאז כָּל מִשְׁכָּבוֹ שהם הער"ש והדו"י הָפַכְתָּ לו בְחָלְיוֹ לטוב שנעשים עש"ר ויו"ד ועי"כ מתרפא עי"ש. וידוע שנקוד הפת"ח הוא בחכמה, ולכן החולה שהיה לו החולי מחמת שאור החכמה נסתלק ממנו ונהפך לו היו"ד שהיא חכמה לאותיות דו"י ועשר לערש, כן נהפך הפת"ח שה"ס [שהוא סוד] חכמה לאותיות תפח, לכן נקרא החולה תְפִיחָה ומוסיפין לו אותיות י"ה בתוך תפח לסימן טוב, מפני כי אותיות י"ה הם חכמה ובינה וידוע שהחכמה תמשך בהתלבשות הבינה, ולכן אין קורין אותו בשם 'תפח' שהוא הפך הפתח להדיה פן יבולע חס וחלילה בקריאת השם שקורין על עצמו ממש, ולכן מכניסין בזה השם אותיות 'יה' שהם חו"ב [חכמה ובינה] לסימן טוב, להורות שימשך לו אור החכמה בהתלבשות הבינה ויתרפא.

אָמַר לֵיהּ: הַמָּקוֹם יִפְקָדְךָ לְשָׁלוֹם. נראה לי בס"ד כיון בראשי תיבות אלו לשם קדוש שהוא שם מ"ד מן ע"ב שמות של וַיִּשַׁע וַיָּבֹא וַיֵּט ונקרא יל"ה ראשי תיבות הַמָּקוֹם יִפְקָדְךָ לְשָׁלוֹם, ומ"ש לפעמים רַחֲמָנָא יִדְכְּרִינָךְ לִשְׁלָם, כיון בזה ראשי תיבות רָחֵל יַעֲקֹב לֵאָה שמהם יצאו כל ישראל שיגין זכותם.

שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת מַכִּירִין בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי. הקשו התוספות דאפילו מחשבה שבלב האדם יודעין ואיך לָשׁוֹן אֲרַמִּי אין מכירין? והקשה הרב פתח עינים ז"ל דמוכח מהכתובים ומאמרי רבותינו ז"ל דאין יודע המחשבות אלא הקב"ה לבדו? ונראה לי בס"ד דמחשבה של אדם בדברים שהוא מוציא בפיו יודעים מלאכי השרת, כי כיון שהדברים אלו מוציאם בפיו יכולים להשיג על ידי קדושתם מה מחשב בלבו בדברים אלו, אך מחשבה גרידה שמחשב בלבו ואין מוציא הדברים בפיו לא יכיר בזה אלא הקב"ה לבדו והוא חילוק נכון וישר. ובזה יתורץ הקושיא גם על רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל בפסוק (בראשית לב, ג) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו, שפירש שלח מלאכים שהם מכירים אם דברים שידבר עשיו פיו ולבו שוים בהם או לאו, וגם על הרב ז"ל תגדל קושית הרב פתח עינים ז"ל ובזה החילוק יבא נכון.

הֵיכִי עָבִיד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי. והנה לפי החרדה הזאת שחרד הש"ס על רבי אליעזר הֵיכִי עָבִיד הָכִי הדבר יפלא על כמה תפילות ותחינות שיש בידינו בלשון תרגום, דלפי זה קשא למה תיקן ר' שמעון בר יוחאי תפלה בעת הוצאת ספר תורה בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָרֵא עָלְמָא בלשון תרגום? וכן יש להתפלאות בנוסח רַחֲמָנָא [רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימָא בְּדִיל וַיַּעֲבר וכו'] שתקנו אנשי כנסת הגדולה בסליחות על סדר אלפא ביתא בלשון תרגום, וזה הנוסח של רַחֲמָנָא וכו' הוא גדול מכל שאר הסליחות כי הוא בעתיק וכנזכר בסדור הרש"ש ז"ל, וכן מקומו יגיד על מעלתו כי נאמר ראשון לכולם, ועוד תיקנו בסוף הסליחות מָרַנָא דְבִשְׁמַיָּא וּמַחֵי וּמַסֵּי בלשון תרגום? והנה מלבד זה יש להקשות נמי על לשון זוהר הקדוש ותיקונים ואדרא למה דברו בם בלשון תרגום והלא כל דברי התנאים במשנה וברייתא בלשון הקודש אמורים? ועל זה נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות בענין הקדיש, הטעם שנאמר בלשון תרגום מפני שהקליפות מבינים בלשון תרגום, ובהיותנו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה בלשון שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים וכו' יעוין שם. ולפי זה לכך דבר רבי שמעון בר יוחאי כל הסודות ורזין עילאין בלשון תרגום שמבינים הקליפות כדי להכניע הקליפות, כי כח רזין עלאין הוא רב מאד ובשמעם דברים עליונים אלו שאומרים התחתונים הם נכנעים. ובזה מובן הטעם מה שייסד רבינו האר"י ז"ל פיוטין בשבת בלשון תרגום, מפני שמדבר בם ברזין עלאין ואז נכנעים הקליפות בשמעם רזין עלאין אלו ובפרט שהוא יום שבת. ולפי זה אמרתי בס"ד שגם קושיא הנזכר אשר נתקשיתי בנוסח רַחֲמָנָא שבסליחות נתרצה שפיר, שתיקנו אותה בלשון תרגום שיבינו הקליפות, מפני כי בנוסח זה אומרים תחילה אִידכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם וְיִצְחָק וכו' ובזה יועיל שלא יתקנאו הקליפות בעד שאר סליחות שאומרים בהם כמה בקשות, מפני כי תחילת הכל אנו אומרים שאין מכח מעשינו אנחנו באים לבקש ולהתחנן אלא רק בזכות אבותינו ושאר צדיקים כורתי ברית, ולכן בסוף הסליחות גם כן שאנחנו אומרים שאנחנו מתחננים כְּעַבְדָּא דְּמִתְחַנֵּן לְמָרֵיהּ וכו' וְלֹא בְּכֹחַ מַעֲשֵׂינוּ, גם זה נתקן בלשון תרגום לסתום פה המקטרגים על דרך האמור, וכן נוסח וִיהֵא רַעֲוָא שאומרים קודם סעודה [וִיהֵא רַעֲוָא מִן קֳדָם עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְכָל קַדִּישִׁין וכו'] נתקן בלשון תרגום, מפני שכל בקשה זו היא מיוסדת בעבור השתלשלות השפע למעלה במדות העליונות ודרך אגב אנחנו מבקשים לעצמינו בסוף הדברים, והנה הקליפות בשמעם שאנחנו מתפללים בעד מידות העליונות נכנעים ולא יתקנאו ולא יקטרגו עלינו, ועל נוסח בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָרֵא עָלְמָא יש ליישב.

שַׁאנִי חוֹלֶה דִּשְׁכִינָה עִמּוֹ. קשא ומה בכך אם היה אומר לשון הקודש כל שכן הוא דעדיף טפי ומה הכרח היה לו לדבר תרגום? ונראה לי בס"ד דאמר לשון תרגום כדי להודיע לחולה שהשכינה עמו ולכך הוא מתפלל בלשון תרגום, וכיון דיתברר לחולה דשכינה עמו יתחזק לבו שיבין שֶׁהֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי. או נראה לי בס"ד שהיה מדבר בלשון זה שמבינים אותו אשתו ובניו ובני ביתו ויהיה להם נחת רוח ושמחה בברכה זו ויענו אמן, יען כי נראה באותו זמן של האמוראים גם בארץ ישראל היו מדברים בלשון תרגום וכן תלמוד ירושלמי לשון תרגום מה שאין כן המשנה.

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: קָרָא וְהִטָּה, וְכָתַב עַל פִּנְקָסוֹ: אֲנִי, [יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע] קָרִיתִי וְהִטִּיתִי נֵר בְּשַׁבָּת, לִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָבִיא חַטָּאת שְׁמֵנָה. קשא אם כתב בשביל שלא ישתכח הדבר ממנו, כיון דכתב אֲנִי, יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע קָרִיתִי וְהִטִּיתִי נֵר בְּשַׁבָּת די בזה ולמאי נצרך לכתוב לִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָבִיא חַטָּאת שְׁמֵנָה? ועוד למה כתב 'שְׁמֵנָה' דהא ודאי חייב להביא מן המובחר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי מזבח? ונראה לי בס"ד שני תירוצים בזה כל תירוץ בנוי על יסוד אחד הפך השני, והוא דאמרו רבותינו ז"ל (מנחות דף קי.) כָּל הַקּוֹרֵא בַּפַּרְשַׁת עוֹלָה כְּאִלּוּ הִקְרִיב עוֹלָה, דִּכְתִיב (ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, ורבא אמר כָּל הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא צָרִיךְ לֹא עוֹלָה וְלֹא חַטָּאת! ודייק לה מדכתיב לָעֹלָה לַחַטָּאת וכו' שהטיל למ"ד בנקוד פת"ח בכל חד וחד דהוי במקום לֹא. ופרשתי בס"ד נפקא מינה בין שני ביאורים אלה, למאן דאמר כאלו הקריב אם עבר אדם על חטא בזמן הזה וקרא בפרשת החטא לא הוי קריאתו קרבן ממש, דהא 'כְּאִלּוּ' קאמר בכף הדמיון ואינו ממש, ולכן כשיבנה בית המקדש צריך להביא קרבן אף על פי שכבר קרא פרשת החטא. אבל מאן דאמר אין צריך לא עולה ולא חטאת סבירא ליה בזמן הזה דליכא קרבן תועיל קריאת התורה במקום קרבן ממש, ואם כן כשיבנה בית המקדש לא יביא קרבן דהוי חולין לעזרה, כיון שנפטר לגמרי בקריאתו בזמן הזה שאין ספק בידו להביא קרבן, על דרך שאמרו בבשר נחירה כין שהותרה הותרה, וכיוצא בזה אמרו ההולך ממקום למקום ושלמו מעותיו ולא נשאר בידו להתפרנס, הרי נוטל לקט שכחה ופאה וכשחזר לביתו פטור מלשלם, כי עני היה באותה שעה. וכן זה כיון שנפטר בזמן הזה בקריאה לגמרי לא יתחייב לעתיד. ונמצא דנפקא מינה בענין ב' דרשות אלו טובא! ושוב ראיתי לחקרי לב (א"ח סי' ב') שנתעורר אם יתחייב קרבן לעתיד, ופשיט לה מעובדא דרבי ישמעאל בן אלישע דיתחייב יעוין שם. נמצא על פי המונח הזה שעשינו בסברת רבא פטור מן הקרבן לעתיד לבא, לכך נתחכם רבי ישמעאל בן אלישע לחייב עצמו בפנקסו בפירוש לִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָבִיא חַטָּאת שְׁמֵנָה, כדי שיוכל להביא בבנין בית המקדש מחמת חיוב שלו שחייב עצמו בזה, ואף על גב דקיימא לן חטאת ואשם אין באין כנדר ונדבה וכמו שכתב הרמב"ם במעשה הקרבנות פרק י"ד, אפשר שהוא כתב זאת קודם שקרא בפרשה דאז עודנו חייב, ואף על גב דדעתו לקרות בודאי אחר כך, עם כל זה כיון שלא קרא עדיין וכתב זאת הרי הוא מגלה דעתו בזה שהקריאה לא תפטרנו לגמרי מכל וכל אלא יתחייב להביא בבנין בית המקדש, וכל זה התירוץ בנוי על פי סברת רבא אבל למאן דאמר כאלו וכו' הרי זה חייב בלאו הכי בבנין בית המקדש ולמאי אצטריך לכתוב? ולזה נראה לי בס"ד על פי מ"ש בבבא קמא (קט:) תנו רבנן מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה תלמוד לומר (דברים יח, ו) וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ וְשֵׁרֵת, ומנין שעבודתה ועורה שלו תלמוד לומר (במדבר ה, י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, ופירש רש"י מנין לכהן שנדר קרבן או שהיה מוטל עליו חטאת ואשם חובה מקריב אף במעמד שאינו שלו? ומנין שעבודתה ועובר הפירוש הבשר והעור? עיין שם. נמצא כהן שנתחייב חטאת הוא עצמו מקריב חטאתו ואינו נותן הבשר והעור לכהנים אנשי משמר אלא הכל שלו, נמצא לפי זה רבי ישמעאל בן אלישע שחייב להביא חטאת בבנין בית המקדש מכל מקום כיון שהוא עצמו כהן אינו חייב ליתן הקרבן לאנשי משמר להקריבו, אלא הוא בעצמו יכול להקריבו ויהיה הבשר והעור שלו, ולכך עתה נדבה רוחו לכתוב על פנקסו שהוא מתחייב 'להביא' קרבן חטאת דהיינו להביא לאנשי משמר, ולא כתב 'להקריב' חטאת דמשמע שהוא יקריב בידו אלא אמר אביא רצונו לומר לאנשי משמר כדי שהם יזכו בבשרה ועורה ואני לא נהנה ממנה, ולכך פירש שְׁמֵנָה דאף על גב כי בשרה מן הדין שלי וכיון דשלי אין אני מחוייב להביא שְׁמֵנָה, עם כל זה אני מתנדב להביא שְׁמֵנָה להרווחת אנשי משמר, גם אמר שְׁמֵנָה רצונו לומר מובחר מן המובחר.

גמ' שאין מלאכי השרת כו'. עי' בתמים דעים להראב"ד סימן קפ"ד:

שם ולא ע"ג כסא. גירסת הרי"ף והרא"ש ולא ע"ג שרשרף ולא ע"ג מקום גבוה:

שם מראשותיו של חולה שנאמר וכו'. עיין ברש"י בחומש פרשה ויחי בפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה:

שם אפילו גבוה ב' קומות. עי' ברא"ש פ"י דערובין סימן ג':

שם אביא חטאת שמינה וכו'. עי' יבמות דף ו ע"ב תוס' ד"ה או אינו:

תוס' ד"ה שבנא וכו'. ר"ת ל"ג כו'. עי' כתובות דף קיד ע"ב תוס' ד"ה ב' דייני וכו' ומגילה דף י ע"ב תוס' ד"ה רבה בר עופרן:

שם ד"ה שאין אפילו מחשבה. ועי' בס' משכיל לדוד להרב מהר"ם פאדווה על פירש"י בתורה פ' וירא ד"ה וירא בשם משנת חכמים למהר"ם חאגיז ז"ל:

שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמי. עיין תמים דעים סי' קפ"ד כ' ר' יהודה בר יקיר ז"ל אין נכון לפרש כמשמעו שאין מכירים כלל שהרי מכירים הם בשאר לשונות הרחוקים מלה"ק וכו' אלא כך י"ל לכך אמרו שאין מכירים כדי שלא יניחו המתפללים לה"ק אם יתירוהו להתפלל בו וגם ירבו עמי הארץ בישראל. ורוצה לומר שאין מלאכי השרת משגיחים בהמתפלל בלשון ארמי להביא תפלתו לפני הקב"ה ע"ש. ואני אומר על דברי הגאון ז"ל כמו שאמר הוא על ש"ס שאין נכון לפרש דבריו כפשוטן. ואני אפרש בעזה"י. בודאי המלאכים מבינים כל לשון אך יען שעיקר לשון שהקב"ה אוהב הוא לה"ק שבו ברא עולמו ודבר עם נביאיו ונתן בו תורתו כמ"ש והאריך הרמב"ן ר"פ כי תשא א"כ מי שמכיר באותו לשון אין נכון שיבא לפני הקב"ה בלשון אחר ואין כבודו של מלך בכך אפי' מלך בשר ודם נאמר ומדבר כלשון עמו. ומ"מ המדבר עם המלך עצמו פנים בפנים הוא שומע דברי כל עם ולשון אך השולח ע"י מליץ אדוואקאט ביטשריפט אין המליץ מביא לפני המלך אא"כ כתובה בצחות לשונו כי המלך רשאי ולא המליץ וכן נמי אין מלאכי השרת נזקקי' ללשון ארמי' אע"ג שהקב"ה בעצמו כגון בצבור או חולה שהשכינה שורה שומע בכל לשון ועונה תפלת כל פה ואמנם מ"מ כל שבעים אומות המתפללים בצחות לשונם הרי השר הממונה על אומה ההיא והוא בעל אותו הלשון מכניס תפלתם בצחות לשונם לפני הקב"ה אם יקראוהו והוא עונה ית"ש כי להם ניתן אותו הלשון למורשה. והה"נ אי הי' אנשי כה"ג מתקנים תפלת ישראל כלשון כל עם שישראל מפוזרים באופן שהי' לה"ק נשכח מאתנו לגמרי הי' תפלתנו נשמעת כתפלת כל עם ולשון אך מפני זה הטעם בעצמו לא תקנו תפלה בכל לשון כדי שלא תשתכח לה"ק וירבו עמי הארץ בישראל וממיל' כיון שלא תקנו תפלה אלא בלה"ק ולא נשתכחה לה"ק בעזה"י ממילא מחויב להתפלל לפני הקב"ה בצחות לשונו ואין מלאכי השרת המליצים נזקקים להכניס תפלתן של ישראל בלשון אחר כ"א בלה"ק. ומטעם זה אני אומר שאפי' בצבור שהשכינה שורה ושומע כל לשון מ"מ אין להעמיד שליח צבור ושיתפללו כל הצבור בכל לשון דא"כ כל צבור יעשו כן ותשתכח לה"ק מישראל דמשום תפלת יחיד שלא בצבור דלא שכיחא לא יהי' גדר שלא תשתכח לה"ק. אך מ"ש בצבור מותר להתפלל בכל לשון היינו יחיד העומד עם הצבור אותו היחיד המתפלל בכל לשון תפלתו נשמעת שקב"ה בעצמו מקבלה עם תפלת הצבור אבל הצבור בעצמם ע"כ יתפללו תפלה הקבועה בלה"ק וכן משמע מלשון תמים דעים שם שכ' וז"ל אבל בצבור ששם השכינה שורה יכולת הנשי' להתפלל בכל לשון כדמשני בסוטה כאן ביחיד כאן בצבור עכ"ל משמע נשים שבצבור ולא צבור עצמם ונ"ל דעל זה מייתי ראי' מש"ס סוטה דמשני כאן ביחיד כאן בצבור ולא קאמר כאן יחיד כאן צבור אלא כאן בצבור פי' יחיד בצבור וכן משמע לשון ש"ע או"ח סי' ק"א סעיף ד' יכול להתפלל בכל לשון ה"מ בצבור וכו' משמע דהיחיד יכול להתפלל בכל לשון אבל צבור לא דאל"ה ה"ל למימר יכולים הצבור להתפלל בכל לשון אע"כ כמ"ש וכבר רמזתי זה בקיצור בס' דברי הברית עמוד ל"ח ע"ש:

ע"ב פיסקא ולא יקרא לאור הנר אמר רבה אפילו גבוה שתי קומות כו' חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי והתניא כו' לכאורה יש לתמוה דמאי דיוק הוא זה למידק ממתני' דחד הוא דלא ליקרי כו' דהא בלא"ה כולה מתני' בלשון יחיד מתני לה ומה"ת ליתני לשון רבים ונ"ל ליישב דממילתא דרבה גופא דייק לה משום דלכאורה קשיא אמילתא דרבה דאמר אפי' גבוה ב' קומות ולפ"ז הוי מתני' דלא כר"מ דשמעינן ליה לקמן בפרק השואל דף קמ"ט דלית ליה דרבה ע"ש וא"כ מאי דוחקו דרבה לאוקמי סתם מתני' דהכא דלא כר"מ דהא קי"ל סתם מתני' ר"מ היא ומה שיש ליישב בזה היינו משום דמתני' גופא קשיתיה לרבה מ"ש ברישא דמתני' דמפרש טעמא שמא ישכח ויצא וכן בסיפא דמתני' דקתני לא יאכל הזב מפני הרגל עבירה וא"כ ה"נ במציעתא הו"ל לפרש טעמא דלא יקרא שמא ישכח ויטה אע"כ דכוונת התנא לאשמעינן הא מלתא גופא דאפילו היכא דלא שייך שמא יטה כגון בגבוה ב' קומות אפ"ה מלתא דפסיקא קאמר דלא יקרא לאור הנר כלל והיינו כדרבה ודלא כר"מ וא"כ לפ"ז שפיר מדייק הש"ס דרבה סבר דחד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי דאם לא כן אכתי הו"מ לאוקמי מתני' כר"מ דמתיר בגבוה טובא והא דלא קתני טעמא שמא יטה היינו דאתי לאשמעינן דאפילו איכא תרי דלא שייך חשש שמא יטה שאם ישכח אחד יזכירנו חבירו וסד"א דמותר כדאשכחן כה"ג בענין חששא דהרגל עביר' וכן לקמן לענין העלאת בשר עוף והלב בשני אכסנאין וכמו שיבואר קמ"ל אפ"ה לענין שבת דחמור אסור אע"כ דלקושטא דמלתא סבר רבה דאין לחלק בין איסור שבת לשאר איסורין לענין תרי כיון דמסתמא יזכירנו חבירו וא"כ מקשה שפיר והתניא לא אחד ולא שנים וא"כ שפיר מצינו לאוקמי מתני' כר"מ והא דלא קתני שמא יטה היינו דאפילו בתרי אסור וע"ז משני שפיר כאן בענין אחד כאן בב' ענינים וכיון דבב' ענינים אכתי שייך האי חששא גופא דשמא יטה א"כ שפיר הו"מ למיתני במתניתין דשמא יטה ואפ"ה הוי ידעינן דאסור אפי' בתרי כנ"ל ודו"ק :

רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך כתבו התוס' קשה לר"ת מה מועלת תפלה לר"מ ורבי יהודה דקאמר פ"ק דר"ה וכו' וי"ל דהכא בשבת שבין ר"ה ויה"כ איירי עכ"ל ובפ"ק דר"ה תירצו התוספות בשם ר"ת דלשלא יחלה לא מצלינן אלא לרבי יוסי אבל שיתרפא מצלינן לכ"ע דמתי יחלה נגזר מתי יתרפא לא נגזר. ותהי עלה הרב ישרש יעקב דבע"ז דף נ"ה א"ל זונין לר"ע וכו' וחזינן דאזלי כי מתברי ואתו מצמדי וכו' כך יסורין וכו' ולא תצאו אלא ביום פ' ועל ידי פ' וכו' הרי דגם מתי יתרפא נגזר הפך מ"ש ר"ת. ותירץ הרב הנז' דה"ק שלא יתאחרו יותר משנה ובתוך השנה יועיל התפלה ועוד תירץ דעל ידי פ' ר"ל שיתפלל ויצאו קודם הזמן ע"ש באורך. ועין רואה דהני שינויי דמשני הרב ז"ל דחיקי טובא דשינויא קמא לשון ואל תצאו אלא ביום פ' דקאמר הוא הפך דבריו. גם את השני הוא דוחק עצום. ויותר יקשה דהא דע"ז הם דברי ר' עקיבא לזונין ואלו התם פ"ק דר"ה דף ט"ז משמע דרבי עקיבא סבר כרבי יהודה דאמרינן התם תניא אמר רבי יהודה משום ר' עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה וכו' ומוכח דרבי עקיבא סבר סברת ר' יהודה מסתמא והלא רבי עקיבא קאמר דגוזרים על היסורין לא תצאו אלא ביום פ' ואיך ר"ת כתב דמתי יתרפא לא נגזר ורבי עקיבא דסבר כרבי יהודה קאמר שמשביעין היסורין ולא תצאו אלא ביום פ':
ואפשר לומר דסבר ר"ת דיש חילוק בין חולאים דאין רשומן ניכר כגון קדחת וכיוצא. ליסורין דרשומן ניכר וכאבם נעכר מעין דוגמא למה שחילקו התו' פ"ק דבתרא דף י"ו ע"ב דמאי דאמרו התם מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אע"ה דכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא היינו בחולי של מכה ע"ש ואף אנו נאמר דמ"ש ר"ת דמתי יתרפא לא נגזר מיירי בחולאים פשוטים מקדחת ומיחוש בעלמא. וההיא דע"ז הוא ביסורין דמפרש התם דאזלי כי מתברי וכיוצא בהן. ועל אלו קאמר ר"ע דמשביעין וכו' אבל חולאים דעלמא לא נגזר מתי יתרפא. ועוד אפשר לומר דר"ע לזונין מילתא בעלמא אמר ליה אף דלא סבר הכי. ואיהו סבר כמ"ש שם בע"ז אשר חלק שהחליקם לטורדם וכו':
ומה שהקשה על תירוץ התוס' דהכא אפשר לומר דר"מ ור"י כשדברו היה כונתם בשבת בינתים אך תנא דברייתא הוא ס"ל כרבי יוסי ונקט דברי ר"מ ורבי יהודה שיאמר המקום ירחם וכו' וקבעם בברייתא לדעתו דעסיק בכל שבת על דרך מאי דכתיבא בעניותין בקונטריסי שער יוסף דף ס"ג ע"ב ע"ש:

שאין מה"ש מכירין בלשון ארמי כתבו התוס' ותימה דאפילו מחשבה שבלב האדם יודעים ולשון ארמי אין יודעים עכ"ל ודבריהם קשים דמוכח מהכתובים ומאמרי רז"ל דאין יודע המחשבות אלא הוא יתברך דוקא וכבר העיר על דבריהם הרב מעדני מלך פרק היה קורא ובספר משנת חכמים למהר"ם חאגי"ז סי' צ"ב חילק דהשי"ת יודע המחשבה עד שהיא בכליות אבל בהיותה בלב יודעים אף המלאכים ע"ש וגם זה לא נתקררה בו דעתי ועמ"ש בשמחת הרגל פי' רות דף י"ט ע"א ובהשמטות אשר בסוף שם הגדולים ח"ב בס"ד:

בתוך חולי ישראל. שמתוך שכוללן עם האחרים תפלתו נשמעת בזכותן של רבים: שבנא איש ירושלים. אדם גדול היה בירושלים ושמו שבנא: רחמיו. של הקב''ה מרובים: שבתו בשלום. נוחו בשבתכם לשלום: בקושי התירו. מפני שמצטער: בתפיחה. בחולה: זימנין אמר לה. בלשון קדש וזימנין אמר לה בלשון ארמי והא לאו לענין שבת נקט: דשכינה עמו. ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד: סועד. סומך בתשות כחו ומשום רבינו יעקב סוער תרגומו של פוקד כלומר מבקר כמו ואת אחיך תפקוד לשלום (שמואל א' יז) ומתרגמי': ואת אחיך תסער לשלם ולהך לישנא גרסינן אל תקרי יסעדנו אלא יסערנו: מתעטף. מאימת שכינה כאדם היושב באימה ואין פונה לצדדין: ואפי' גבוה. דליכא למיחש להטייה דכיון דגזור לא פלוג למילתייהו: הא תרי שפיר דמי. שאם יבא להטות יזכירנו חברו: בשני ענינים. בשתי פרשיות הואיל וכל אחד מעיין לעצמו אין מכיר במעשה חבירו: במדורה. מדורת אש גדולה אסור דהואיל ויושבין רחוק זה מזה ועוד שזנבות האודים סמוכים להם אין זה מכיר בבא חבירו להבעיר ולחתות: מותר. לקרות לאור הנר שאינו רגיל להטות נר בחול מפני חשיבותו: שמש קבוע. לא יבדוק מפני שאימת רבו עליו אם ימצא בהן דבר מגונה ובודקן יפה וחיישינן להטיה: שאינו קבוע. לא רמיא עליה כולי האי: הא והא בשמש קבוע גרסי': בדנפטא. שהוא מסריח מותר לבדוק לאורו דלא אתי להטות: שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי. כיון שאינו קבוע אינו מטה אפילו בחול והלכך בשבת מותר או דילמא בדמשחא הואיל ולא מאיס דרכו להטות בחול הוא: הלכה. דמותר: ואין מורין כן. שלא יזלזלו: קם שמעי'. דר' ירמיה דהוא שמש שאינו קבוע בבית רב אסי: אמרה ליה דביתהו. דרב אסי לרב אסי מר לא עביד הכי: כרביה. ר' ירמיה דאמר הלכה ומורין כן: ראשי פרשיות. ומריצן בפיו שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמיה בלחש:
רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך כו'. ק' לר''ת מה מועלת תפלה לר' מאיר ור' יהודה דקאמר בפ''ק דר''ה (ד' טז. ושם) הכל נידונים בר''ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה''כ דברי ר''מ ר' יהודה אומר הכל נידונין בר''ה וגזר דין של כל אחד ואחד נחתם בזמנו בפסח על התבואה ואדם ביום הכפורים ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום ואמר התם אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כר' יוסי משמע דלר''מ ולר' יהודה לא מהניא צלותא וי''ל דהכא בשבת שבין ר''ה ובין יוה''כ איירי ולפי מאי דמשני התם איבעית אימא כדר' יצחק דאמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גז''ד כו' אתי הכא שפיר: שבנא איש ירושלים. ר''ת לא גריס שבנא דשבנא רשע הוה ולא מסקינן בשמיה דשם רשעים ירקב כדאמר בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לח:) אלא גרס שכנא דהוי נמי שם אדם כדאמר בסוטה (דף כא.) אלא כשכנא אחי הלל ונראה לר''י דשפיר גרס שבנא דאטו אם אחד רשע ושמו אברהם לא נקרא בשם זה אחר ואשכחן דתרי שבנא הוו כמו שמוכיח בישעיה (כב) דכתיב שבנא אשר על הבית וכתיב וקראתי לעבדי לאליקים וגו' וממשלתך אתן בידו וכתיב בתר הכי (שם לו) ויבא אליו אליקים אשר על הבית ושבנא הסופר משמע דשבנא אשר על הבית כבר מת והיה אליקים במקומו ושבנא הסופר היה אחר: שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. לבד מגבריאל כדאמר בסוטה בריש אלו נאמרין (דף לג.) דאמר מר בא גבריאל ולמדו שבעים לשונות ליוסף ותימה דאפי' מחשבה שבלב כל אדם יודעים ולשון ארמי אין יודעים: לא ישב על גבי מטה ולא על ספסל. נראה דדוקא כשחולה שוכב בנמוך שלא ישב גבוה ממראשותיו של חולה: רבי נתן אומר קרא והטה. הכא ובמכות (דף ר:) גבי יהודה בן טבאי שהרג עד זומם ובהאשה רבה (יבמות דף צו:) גבי הא שנקרע ס''ת בחמתן לא פריך ומה בהמתן של צדיקים אין הקב''ה מביא תקלה כו' אומר ר''ת דלא פריך בשום מקום אלא גבי אכילת איסור שגנאי הוא לצדיק ביותר וההוא דערבי פסחים (כסחים דף קג: ושם) דר' ירמיה אישתלי וטעים קודם הבדלה והנהו דמס' ר''ה (דף כא.) דקאמר בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבה דמערבא התם לא הוה מאכל איסור אלא השעה אסורה ובבראשית רבה אמרינן ר' ירמיה שלח לר' זירא חד טרסקל דתאנים ומסיק בין דין לדין מתאכל תאנתא בטבלא הא קאמר עלה ר' אבא בר זימנא בשם ר' אליעזר זעירא אם. הראשונים מלאכים אנו בני אינש ואם הם בני אינש אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר: שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי. ללישנא בתרא מבעי ליה ור''ת גריס הא והא בשמש שאינו קבוע איבעיא להו שמש קבוע בדמשחא מאי דשמש שאינו קבוע בודק יפה שלא יעבירוהו אבל קבוע לא מרתת שיעבירוהו בשביל כך כיון שהוקבע כבר:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד