שבת יב ע"ב

דף יב - ב

רבי יהודה אומר: אומרים לו לחולה: המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל!

רבי יוסי אומר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל! ^[1] שמתוך שכוללו עם האחרים, תפלתו נשמעת יותר בזכות הרבים.

שבנא איש ירושלים בבואו לבקר את החולה בשבת - בכניסתו היה אומר: שלום! וביציאתו היה אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ורחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין להביא לך רפואה אף בלי זעקתנו, ושבתו [נוחו בשבתכם] לשלום!

והוינן: כמאן מכל הני תנאי אזלא הא דאמר רבי חנינא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל כשמתפלל עליו, [בשביל שיתרפא בזכות הרבים]?! ומשנינן: כמאן, כרבי יוסי דאמר לעיל: "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל"!

ואמר רבי חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת! שהרי גורמים הם לצער.

אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיוליה בתפיחה [לבקר את החולה], זימנין אמר לחולה: המקום יפקדך לשלום! בלשון הקודש. וזימנין אמר לו: המקום ידכרינך לשלום! בלשון ארמית. [ולאו בשבת דוקא היה].

ומקשינן: היכי עבד רבי אלעזר הכי? והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי! ^[2]

וכן אמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקים לו להכניס את תפלתו לפני הקדוש ברוך הוא! ^[3] לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. ^[4]

ומשנינן: שאני חולה, דשכינה עמו! ^[5] ואין צריך למלאכי השרת שיכניסו את תפלתו לפנים מו הפרגוד, אלא באה בעצמה לפני הקדוש ברוך הוא.

כדאמר רב ענן אמר רב: מנין ששכינה סועד את החולה לסומכו בתשישות כוחו? שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי"! ^[6] תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא, כדי שלא ישב יותר גבוה מהחולה [אם החולה שוכב במקום נמוך. תוספות], אלא מתעטף בטליתו על ראשו מאימת השכינה ואינו פונה לצדדים, ^[7] ויושב לפניו של החולה על הקרקע. מפני ששכינה נמצאת למעלה מראשותיו של החולה. [ואם ישב מאחורי ראשו נמצא יושב במקום השכינה]. ^[8] שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי"!

ואמר רבא אמר רבין: מנין שהקדוש ברוך הוא זן את החולה? שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי"! שסעד הוא אף לשון מזון.

שנינו במתניתין: ולא יקרא לאור הנר!

אמר רבה: אפילו אם גבוה הנר שתי קומות אדם מעל הקורא, ואפילו אם גבוה שתי מרדעות מעליו, ואפילו אם הוא בגובה של עשרה בתים זו על גב זו, [דבכי האי גוונא ליכא למיחש שמא יטה] - לא יקרא לאורו! דלאחר שגזרו חכמים את גזירתם, בכל אופן נאסר. ואף היכא שלא שייך טעם הגזירה. דלא פלוג רבנן.

ודייקינן: מהא דקתני במתניתין "לא יקרא" בלשון יחיד, משמע דאדם חד הוא דלא ליקרי, הא בתרי אינשי שפיר דמי! ומותר להם לקרות לאור הנר, כיון שאם יבוא אחד מהם להטות, יזכירנו חבירו.

וקשיא: והתניא: לא יקראו לאור הנר, לא אחד ולא שנים!

אמר רב אלעזר: לא קשיא. כאן, במתניתין דשרי בשנים, מיירי כשקוראים שניהם בענין אחד! ^[9] שבזה, אם ישכח אחד ויבא להטות יזכירנו חבירו. ^[10] וכאן, בברייתא דאסרה אף בשנים, מיירי כשקוראים בשני ענינים! שכיון שכל אחד מעיין בפרשה נפרדת, אין האחד מרגיש במעשה חבירו.

אמר רב הונא: ובמדורה גדולה - אפילו אם הם עשרה בני אדם, אסור להם לקרוא לאורה! שמא יבואו לחתות בה ולתקנה. ולא סמכינן שיזכירו זה לזה, כיון שהם יושבים רחוקים זה מזה. ^[11] אמר רבא: אם אדם חשוב הוא - מותר לו לקרוא לאור הנר! ^[12] לפי שאף בחול אינו רגיל להטותו, מפני חשיבותו.

מיתיבי: לא יקרא אדם לאור הנר בשבת, שמא יטה. אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה! פעם אחת קרא בשבת לאור הנר, ושכח ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים: "לא יקרא לאור הנר"! ^[13]

רבי נתן אומר: לא בקש להטות בלבד, אלא קרא והטה בפועל. ^[14] וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי את הנר בשבת, ועברתי על איסור הבערה. לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה על שגגתי זו! והא רבי ישמעאל בן אלישע ודאי אדם חשוב היה, ומשמע דאף הוא היה בכלל הגזירה. וקשיא לרבא דאמר: אדם חשוב מותר.

אמר רבי אבא: שאני רבי ישמעאל בן אלישע, הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט! ואינו מקפיד על חשיבותו, ומטה את הנר לצורך העיון בתורה. הלכך, לקריאה בתורה אין דינו כאדם חשוב.

תני חדא ברייתא: שמש בודק כוסות וקערות לאור הנר בשבת! ואין חוששין בו שמא יטה.

ותני אידך ברייתא: לא יבדוק השמש כוסות וקערות לאור הנר! וסתרן ברייתות אהדדי.

ומשנינן: לא קשיא. כאן דאסור, בשמש קבוע הוא! שאימת רבו עליו, ולכן בודק את הכלים יפה, שמא ימצא בהם דבר מגונה. ובבדיקה כזו ודאי יש לחוש שמא יטה. וכאן דמותר, בשמש שאינו קבוע הוא, ואינו נזקק לבדיקה מדוקדקת כל כך, ^[15] ולכן אין לחוש בו להטיה.

ואי בעית אימא: הא והא בשמש קבוע. ^[16] ולא קשיא. הא דאסור איירי בנר דמשחא [של שמן], דחיישינן בו להטיה. והא דמותר איירי בנר דנפטא! ^[17] שמשום שהוא מסריח אין דרך להטותו.

איבעיא להו: לתירוץ השני האמור לעיל - שמש שאינו קבוע, בנר דמשחא מהו דינו? האם גזרו בו, או דלמא, כיון שאין אימת רבו עליו לא גזרו בו, ומותר לו לבדוק לאורו?

אמר רב: הלכה היא דמותר. ומיהו, אין מורין כן! בשביל שלא יבואו לזלזל בגזירת חכמים.

ורבי ירמיה בר אבא אמר: הלכה דמותר, ואף מורין כן!

רבי ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי. קם שמעיה [שמשו] של רבי ירמיה וקא בדיק את הכלים לנהורא דשרגא [לאור נר שמן] . אמרה ליה דביתהו של רב אסי לבעלה: והרי מר לא עביד הכי! אמר לה רב אסי: שבקיה לשמש זה, דהוא כרביה [רבי ירמיה שמורה להתיר בשמש שאינו קבוע] סבירא ליה! ובבית רב אסי נחשב לשמש שאינו קבוע.

באמת אמרו החזן כו': והאמרת רישא רואה מאי לאו לקרות לא לסדר ראשי פרשיותיו וכן אמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו וכולה פרשה לא

אמר רב הונא הלכך מולל וזורק וזהו כבודו ואפי' בחול. תניא ר' שמעון בן אלעזר אמר משום ר' שמעון בן גמליאל אין הורגין את המאכולת בשבת ואין משדכין על התינוקת לארסה ועל התינוק ללמדו ספר ואומנות ואין מנחמין אבלים ואין מבקרין את החולה דברי ב"ש וב"ה מתירין בכולן. ת"ר המבקר חולה בשבת אומרין שבת היא מלצעוק ורפואה קרובה לבוא:
רבי יהודה אומר יכולה היא שתרחם עליו ועל כל חולי ישראל. רבי יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל.

כמאן אמר רבי חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו יערבנו בתוך חולי ישראל כר' יוסי וכמאן (אמרי') [מצלי'] האידנא אקצירי ומריעי כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום ומפורש בר"ה פ"א. שכנא איש ירושל' בכניסתו אומר שלום ביציאתו היה אומר שבת היא מלצעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין אחינו שבתו לשלום א"ר חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת משום דחיישינן שמא יבקש עליו רחמים בצרה ובצעקה. רבי אלעזר כד הוה שאיל בתפיחה אמר ליה המקום יפקידך לשלום וזמנין אמר ליה רחמנא ידכרך לשלם. ואפילו בלשון ארמי שפיר דמי דשכינה עמו.

דתניא הנכנס לבקר חולה לא ישב ע"ג מטה ולא (בכפא) [בכסא] ולא בספסל אלא מתעטף ויושב לפניו מפני שהשכינה עליו שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי ואמר (רבי) [רבין] אמר רב מנין שהקב"ה זן את החולה שנא' ה' יסעדנו על ערש דוי:

ולא יקרא לאור הנר אמר (רבא) [רבה] ואפי' גבוה ב' קומות או ב' (מרועות) [מרדעות] או אפילו כמה בתים זה על גבי זה אסור וקיי"ל (כרבא) [כרבה] דאע"ג דבפרקין שואל אדם מחבירו אוקימנא להא דרבה כתנאי כיון דסתם לן תנא כוותיה דתנן מונה אדם את אורחיו ואת פרפריותיו מפיו אבל לא מן הכתב לא חיישינן להא מחלוקת דברייתא וכבר פירשנוה שם דהלכתא כרבה:

לא יקרא דייקינן ממתניתין דוקא חד אבל תרי שרי והני מילי בענין אחד אבל בתרי עניני אסור דחיישינן שמא יטה ואפילו אדם חשוב ממעשה דר' ישמעאל:
ירושלמי תני רבי חייא אבל מסתכל מה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש. לא יקרא אמר שמואל לא שנו אלא אחד אבל שנים מאחר שיכולין למחות זע"ז מותר:

תני חדא השמש בודק הקערות וכוסות לאור הנר ותניא אידך לא יבדוק וסוגיין דשמעתא בין שמש קבוע בין שמש שאינו קבוע בודק כוסות וקערות לאור הנר. ודווקא בנפטא דמאיס ונפיש נהוריה ולא אתי לאצלויי ביה אבל בדמשחא שמש שאינו קבוע ודאי אסור שמש קבוע פלוגתא והלכתא בודק ואין מורין כן:

פיס' באמת [אמרו] החזן רואה וכו'. ואסיק' אבל מסדר הוא לתינוקות ראשי פרשיות:

הא דאמרינן ל"ק כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע. ק"ל, דמי עדיף שמש קבוע מאדם עצמו שאסור לו להבחין בין בגדו לבגד אשתו שהוא עיון הגס יותר מבדיקת כוסות וקערות ושם לא חלקו נמי בין משחא לנפטא אלא הבל אסור ונ"ל שהטעם כמו שמפורש בירושלמי אית דבעי מימר מפני נקיות ומפני הסכנה מותר ואמרינן נמי התם לקנב חוזרין מפגי נקיות ומפני הסכנה מותר ואף על פי כן בשמש שאינו קבוע ובמשח' אסרו מפני שהוא עיון דק יותר מאלו מפני שאינו רגיל לשמש לאחד וקרוב להטות:

וכולה פרשה לא, מיתיבי. ק"ל, וכולה פרשה היכי סליק אדעתי' דשרי והא מתניתא קתני בהדיא אבל הוא לא יקרא וא"ל קרייה לחוד וסדור לחוד וכי קתני היכן התינוקת קורין לא לאור הנר אלא היכן קורין למחר והכי אקשי ובולה פרשה לא מסדר והארשב"ג מסדרין פרשיותיהן לאור הנר ומיהו למאי דאמרינן שאני תינוקת של ב"ר דאימת רבן עליהן מותר להן אפי' לקרות ודיקא נמי מדקתני מתני' אבל הוא לא יקרא משמע אבל הם קורין והא דקתני ברייתא מסדרין פרשיותיהן משום דאורחא דמילתא דאיגן אלא מסדרין בעלמא, ואינו מחוור. וא"ל, סדור כולה פרשה וקרייה כולה חד הוא, וכי אקשי' אדרבה בר שמואל וכולה פרשה לא, משום דס"ד דמתני' הכי קתני היכן התיניקות קורין בלילה וקורא עמהם מפני שהם שנים בענין א' ומותר לקרות אבל הוא לא יקרא בפ"ע ומ"ה אקשי' וכולה פרשה לא שריא בהדי תינוקת דודאי רבה בר שמואל כהדי תינוקות אמר דסידור משמע שהוא מסדר לתינוקות ואלו בפני עצמו אין זה מסדר ואיזה הוא מסדר זה המלמד סדר הפרשיות והם גומרין אותן והא דתניא מסדרין פרשיותיהן והיינו לפני רבן שמסדרין לפניו ללמוד סדר היום והפרשיות ופריק שאני תינוקות דאימת רבן עליהן והן מותרין והוא אסור שהם אין מונעין אותו מלתקן אם ירצה מפני אימתן, והן ודאי לא יתקנו, כן נ"ל:

וכולה פרשה לא והתניא התינוקות מסדרין פרשיותיהן, ופרקינן:

שאני תינוקות דאימת רבן עליהן. קשיא לי דקארי לה מאי קארי לה דפשיטא, דאי לא אדמהדר לאקשויי מברייתא דתינוקות ליקשי ליה ממתניתין דקתני אבל הוא לא יקרא עמהם, דאלמא הוא לא יקרא עמהם אבל הם קורין לעצמן ומשום דאימת רבן עליהם. ונראה לי דברייתא שמיעא ליה דהתינוקות מסדרין לעצמן אפילו כשאין רבן עומד עליהן, מדלא קתני התינוקות מסדרין פרשיותיהן בפני רבן, אלמא סדור כולה פרשה שרי, ומה לי הן בלא רבן ומה לי הן ורבן, ופריק שאני תינוקות דאע"ג דאין רבן מסדר עמהם ליכא למיחש משום דכל שעתא ושעתא אימת רבן עליהן. כך נראה לי.

לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכונה מצויה בדבריו עד שתהא תפלתו מקובלת ומ"מ כל לענין חולה מתוך שאדם מכוין בתפלתו ביותר אין בזה בית מיחוש וכן כתבו הגאונים בתפלת הציבור שהוא בכל לשון מטעם זה שהציבור שכינה עמהם ר"ל שכונתם מצויה הרבה:

הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא ע"ג מטה ולא ע"ג ספסל ולא ע"ג כסא ולא ע"ג מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו של חולה אלא מתעטף ויושב לפניו ועומד בכניעה ויראת שמים כאדם הנותן אל לבו להבין באחריתו עד שאף החולה ירגיש וישוב לה' בכל לבבו וגדולי המפרשים כתבו דוקא כשהיה החולה ישן ע"ג קרקע אבל אם היה חולה ישן ע"ג מטה מותר:

זה שביארנו במשנה שלא יקרא לאור הנר לא סוף דבר כשהנר נמוך כל כך שהטאתו מצויה אלא אפי' גבוה שתי קומות או שתי מרדעות או אפי' עשרה בתים זה על גב זה ומ"מ לא נאסר אלא אחד בענין אחד והוא הדין לשנים כל אחד בענינו אבל שנים בענין אחד מותרין שאם יבא האחד להטות חבירו מרגיש בו לאלתר ומזכירו ואע"פ שהרב לא יקרא עם התלמידים כמו שביארנו במשנה אינו אלא מפני שאימתו עליהם ולא יזכירוהו ובמדורה אפי' כמה בענין אחד אסור שזנבות האודים סמוכים להם ונוגעים בלא הרגש ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להטות מותר אף ביחיד ואם הוא חפץ כל כך עד שמשים עצמו כהדיוט לדברי תורה אסור מכאן כתבו קצת גאונים שביום הכפורים מותר לשליח ציבור לקרות לאור הנר ביחיד על הבימה בבית הכנסת שאותה שעה אדם חשוב הוא ולא עוד אלא שאימת הצבור עליו:

וגדולי הצרפתים כתבו שבליל ראשון של פסח שחל להיות בשבת אסור לקרות הגדה אלא באחר עמו ומ"מ יש אומרים הואיל ועיקר עניינים אלו אינן אלא לשאול כל בני השולחן עיניהם נשואות לקוראים או לקורא ומ"מ יש נוהגים לומר לנשים שיהו נותנות לב על כך ונסעדים בזו ויש נוטים להתיר לעיין בספר בלא הוצאה בפה והרי זה אצלם כחזן המסדר ראשי פרשיות ואין הדברים נראין שבזו אינו צריך עיון גדול שראשי הפרשיות מעיין הוא בהם על נקל ואינו צריך להרבות בעיון ובפלוי הכלים אפי' שנים בבגד אסור שהרי זה מסתכל בצד אחד וזה בצד אחר ואין הדבר מצוי להסתכל שניהם במקום אחד ויש מתירין ובלבד שיסכימו ביניהם כך או שיהא אחד עומד על גביו ממונה לשומרו:

אע"פ שאסרו לעיין באור הנר בשבת אמרו בירוש' אבל מסתכל הוא במה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש אלא שנחלקו שם על הטעם והוא שאמרו שם אית דבעי מימר שהיא לשעה כלומר שהוא נעשה מהר ובהבטה בעלמא ואית דבעי מימר מפני הנקיות מפני הסכנה מה נפיק מביניהון לקנב חזירין מאן דמר שהוא לשעה אסור מאן דמר מפני הנקיות מותר ויראה כדעת שניהם:

שמש קבוע בביתו של אדם בקי הוא בכלי הבית יותר משמש שאינו קבוע מעתה שמש שרצה לבדוק כוסות וקערות לאור הנר אם היה נר של נפט וכיוצא בו שאורה גדול והוא מאיס וריח רע מתעורר בהטאתו שאין היד מצויה ליגע בו בין קבוע בין אינו קבוע מותר לבדוק ואם היה של שמן את שאינו קבוע אסור והקבוע הלכה ואין מורין כן כך כתבו בשטה זו גדולי הפוסקים והם גורסים בכאן הא והא בשמש שאינו קבוע הא בדמשחא הא בדנפטא אבעיא להו קבוע ובדמשחא מאי ותירץ בה הלכה ואין מורין כן ומ"מ יש מפרשים שהקבוע מחמירין יותר שמצד אימת רבו משתדל בעיון יפה ומהפכין הענין שבשל שמן את הקבוע אסור ואת שאינו קבוע הלכה ואין מורין כן והם גורסים הא והא בקבוע ואיבעיא להו שאינו קבוע במשחא מאי והעלוה בהלכה ואין מורין כן וכן יראה משמועה הבאה אחריה משלוחו של רב ירמיה בר אבא:

בד"ה רבי יהודה כו' קשה לר"ת מה מועלת תפלה כו' משמע דלר"מ ולר"י לא מהני כו' עכ"ל בפשיטות טפי ה"ל לאקשויי מברכות י"ח ברכת רפאנו דמצלינן בכל יום דהא לא מתרצא במה שתירצו הכא דאיירי בשבת שבין ר"ה ויוה"כ וכן הקשו התוספות בפ"ק דר"ה ויש ליישב דהתוס' דהכא ניחא להו בתפלת רפאנו דתפלות דרבים שאני אבל המקום ירחם עליך כו' דהכא לא הוה תפלת רבים וע"ש בתוס':

בד"ה שמש שאינו כו' ור"ת גריס הא והא בשמש שאינו כו' דשמש שאינו קבוע בודק יפה שלא יעברוהו כו' עכ"ל והרי"ף גורס כגירסת ר"ת אבל הר"ן פי' בו טעמא אחרינא דשמש שאינו קבוע צריך עיון הרבה ע"ש וק"ל:

בגמ' באמת אמרו החזן וכו' והאמרת רישא רואה מאי לאו לקרות לא לסדר ראשי פרשיותיו כצ"ל:

בתוס' ד"ה ר' נתן אומר קרא והטה וכו' ובבראשית רבה אמרי' רבי ירמיה שלח ליה לרבי זירא וכו' ולא כחמורו של ר' פינחס בן יאיר כוונת התוס' לומר שהביא ראיה שיש חילוק בין דורות הראשונים ובין דורות האחרונים ור"ל ובזה מתורץ נמי ההיא דערבי פסחים דלא פריך עליה ומה בהמתן וכו' והוי זה כמו תירוץ אחר:

גמ' אמר רבה אפי' גבוה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שבנא איש ירושלים כו' כדאמר בסוטה נ"ב פ' היה נוטל:

בא"ד אלא כהלל ושבנא דהלל ושבנא אחים היו ונראה לר"י כו' כצ"ל:

בא"ד דשפיר גרסינן שבנאן נ"ב פי' אף התם וק"ל:

בסוף הדבור ושבנא הסופר היה אחר נ"ב ובתוס' פרק הממונה פירשו דהכל אחד הוא:

בד"ה ר' נתן כו' ומסיק בין דין כו'. נ"ב יש מגיהים האי מסיק עלה כו' וכאלו הוא שינויא לקושיא ובכל התוס' מדויקים אינו אלא כמו שכתוב כאן ומ"ש ובבראשית רבה אמרי' הוא כמו ועוד והוא שינוי אחר על הא דמסכת ר"ה וערבי פסחים ר"ל שאינו קשה מן האמוראים כי הדורות נתמעטו כו' ודו"ק:

[גמ' ושבתו בשלום. פשוט דהניקוד הוא השי"ן בחירק והב' בשו"א והת' במלאפו"ם כדרך הצווי בקל והק"נ שגה בזה:

שם אלא מתעטף ויושב לפניו. בנדרים הגירסא ע"ג קרקע וכן ברא"ש שם] :

שם ל"ק כו' כאן בשני ענינים כצ"ל. וכה"ג בב"מ (כט:):

[רש"י ד"ה בדנפטא. שהוא מסריח. עי' לקמן (כד:) רש"י ד"ה נפט] :

תוס' ד"ה שמש. ור"ת כו'. עמש"כ בס"ד בברכות נא:

כִּי הֲוָה אַזְלִינָן בַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְשִׁיּוּלֵי בִּתְפִיחָה, זִמְנִין אָמַר לֵיהּ: הַמָּקוֹם יִפְקָדְךָ לְשָׁלוֹם. נראה לי בס"ד הטעם שקורין לחולה תְפִיחָה על פי מה שרבותינו ז"ל בשער הפסוקים בפסוק (תהלים מא, ד) הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ, שהחכמה שהיא 'יו"ד' שבשם כשהוא מסתלק מן האדם נעשית לו 'דְּוָ"י' שהוא הפך יו"ד שהיתה מחיה אותו ועל כן נפל בחולי. גם יו"ד [10] מספרה 'עשר' נהפכה ונעשית 'עֶרֶ"שׂ' רמז על המטה ששוכב עליה בְחָלְיוֹ. ולכן כדי שיתרפא אז הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, שאז כָּל מִשְׁכָּבוֹ שהם הער"ש והדו"י הָפַכְתָּ לו בְחָלְיוֹ לטוב שנעשים עש"ר ויו"ד ועי"כ מתרפא עי"ש. וידוע שנקוד הפת"ח הוא בחכמה, ולכן החולה שהיה לו החולי מחמת שאור החכמה נסתלק ממנו ונהפך לו היו"ד שהיא חכמה לאותיות דו"י ועשר לערש, כן נהפך הפת"ח שה"ס [שהוא סוד] חכמה לאותיות תפח, לכן נקרא החולה תְפִיחָה ומוסיפין לו אותיות י"ה בתוך תפח לסימן טוב, מפני כי אותיות י"ה הם חכמה ובינה וידוע שהחכמה תמשך בהתלבשות הבינה, ולכן אין קורין אותו בשם 'תפח' שהוא הפך הפתח להדיה פן יבולע חס וחלילה בקריאת השם שקורין על עצמו ממש, ולכן מכניסין בזה השם אותיות 'יה' שהם חו"ב [חכמה ובינה] לסימן טוב, להורות שימשך לו אור החכמה בהתלבשות הבינה ויתרפא.

אָמַר לֵיהּ: הַמָּקוֹם יִפְקָדְךָ לְשָׁלוֹם. נראה לי בס"ד כיון בראשי תיבות אלו לשם קדוש שהוא שם מ"ד מן ע"ב שמות של וַיִּשַׁע וַיָּבֹא וַיֵּט ונקרא יל"ה ראשי תיבות הַמָּקוֹם יִפְקָדְךָ לְשָׁלוֹם, ומ"ש לפעמים רַחֲמָנָא יִדְכְּרִינָךְ לִשְׁלָם, כיון בזה ראשי תיבות רָחֵל יַעֲקֹב לֵאָה שמהם יצאו כל ישראל שיגין זכותם.

שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת מַכִּירִין בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי. הקשו התוספות דאפילו מחשבה שבלב האדם יודעין ואיך לָשׁוֹן אֲרַמִּי אין מכירין? והקשה הרב פתח עינים ז"ל דמוכח מהכתובים ומאמרי רבותינו ז"ל דאין יודע המחשבות אלא הקב"ה לבדו? ונראה לי בס"ד דמחשבה של אדם בדברים שהוא מוציא בפיו יודעים מלאכי השרת, כי כיון שהדברים אלו מוציאם בפיו יכולים להשיג על ידי קדושתם מה מחשב בלבו בדברים אלו, אך מחשבה גרידה שמחשב בלבו ואין מוציא הדברים בפיו לא יכיר בזה אלא הקב"ה לבדו והוא חילוק נכון וישר. ובזה יתורץ הקושיא גם על רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל בפסוק (בראשית לב, ג) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו, שפירש שלח מלאכים שהם מכירים אם דברים שידבר עשיו פיו ולבו שוים בהם או לאו, וגם על הרב ז"ל תגדל קושית הרב פתח עינים ז"ל ובזה החילוק יבא נכון.

הֵיכִי עָבִיד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי. והנה לפי החרדה הזאת שחרד הש"ס על רבי אליעזר הֵיכִי עָבִיד הָכִי הדבר יפלא על כמה תפילות ותחינות שיש בידינו בלשון תרגום, דלפי זה קשא למה תיקן ר' שמעון בר יוחאי תפלה בעת הוצאת ספר תורה בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָרֵא עָלְמָא בלשון תרגום? וכן יש להתפלאות בנוסח רַחֲמָנָא [רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימָא בְּדִיל וַיַּעֲבר וכו'] שתקנו אנשי כנסת הגדולה בסליחות על סדר אלפא ביתא בלשון תרגום, וזה הנוסח של רַחֲמָנָא וכו' הוא גדול מכל שאר הסליחות כי הוא בעתיק וכנזכר בסדור הרש"ש ז"ל, וכן מקומו יגיד על מעלתו כי נאמר ראשון לכולם, ועוד תיקנו בסוף הסליחות מָרַנָא דְבִשְׁמַיָּא וּמַחֵי וּמַסֵּי בלשון תרגום? והנה מלבד זה יש להקשות נמי על לשון זוהר הקדוש ותיקונים ואדרא למה דברו בם בלשון תרגום והלא כל דברי התנאים במשנה וברייתא בלשון הקודש אמורים? ועל זה נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות בענין הקדיש, הטעם שנאמר בלשון תרגום מפני שהקליפות מבינים בלשון תרגום, ובהיותנו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה בלשון שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים וכו' יעוין שם. ולפי זה לכך דבר רבי שמעון בר יוחאי כל הסודות ורזין עילאין בלשון תרגום שמבינים הקליפות כדי להכניע הקליפות, כי כח רזין עלאין הוא רב מאד ובשמעם דברים עליונים אלו שאומרים התחתונים הם נכנעים. ובזה מובן הטעם מה שייסד רבינו האר"י ז"ל פיוטין בשבת בלשון תרגום, מפני שמדבר בם ברזין עלאין ואז נכנעים הקליפות בשמעם רזין עלאין אלו ובפרט שהוא יום שבת. ולפי זה אמרתי בס"ד שגם קושיא הנזכר אשר נתקשיתי בנוסח רַחֲמָנָא שבסליחות נתרצה שפיר, שתיקנו אותה בלשון תרגום שיבינו הקליפות, מפני כי בנוסח זה אומרים תחילה אִידכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם וְיִצְחָק וכו' ובזה יועיל שלא יתקנאו הקליפות בעד שאר סליחות שאומרים בהם כמה בקשות, מפני כי תחילת הכל אנו אומרים שאין מכח מעשינו אנחנו באים לבקש ולהתחנן אלא רק בזכות אבותינו ושאר צדיקים כורתי ברית, ולכן בסוף הסליחות גם כן שאנחנו אומרים שאנחנו מתחננים כְּעַבְדָּא דְּמִתְחַנֵּן לְמָרֵיהּ וכו' וְלֹא בְּכֹחַ מַעֲשֵׂינוּ, גם זה נתקן בלשון תרגום לסתום פה המקטרגים על דרך האמור, וכן נוסח וִיהֵא רַעֲוָא שאומרים קודם סעודה [וִיהֵא רַעֲוָא מִן קֳדָם עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְכָל קַדִּישִׁין וכו'] נתקן בלשון תרגום, מפני שכל בקשה זו היא מיוסדת בעבור השתלשלות השפע למעלה במדות העליונות ודרך אגב אנחנו מבקשים לעצמינו בסוף הדברים, והנה הקליפות בשמעם שאנחנו מתפללים בעד מידות העליונות נכנעים ולא יתקנאו ולא יקטרגו עלינו, ועל נוסח בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָרֵא עָלְמָא יש ליישב.

שַׁאנִי חוֹלֶה דִּשְׁכִינָה עִמּוֹ. קשא ומה בכך אם היה אומר לשון הקודש כל שכן הוא דעדיף טפי ומה הכרח היה לו לדבר תרגום? ונראה לי בס"ד דאמר לשון תרגום כדי להודיע לחולה שהשכינה עמו ולכך הוא מתפלל בלשון תרגום, וכיון דיתברר לחולה דשכינה עמו יתחזק לבו שיבין שֶׁהֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי. או נראה לי בס"ד שהיה מדבר בלשון זה שמבינים אותו אשתו ובניו ובני ביתו ויהיה להם נחת רוח ושמחה בברכה זו ויענו אמן, יען כי נראה באותו זמן של האמוראים גם בארץ ישראל היו מדברים בלשון תרגום וכן תלמוד ירושלמי לשון תרגום מה שאין כן המשנה.

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: קָרָא וְהִטָּה, וְכָתַב עַל פִּנְקָסוֹ: אֲנִי, [יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע] קָרִיתִי וְהִטִּיתִי נֵר בְּשַׁבָּת, לִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָבִיא חַטָּאת שְׁמֵנָה. קשא אם כתב בשביל שלא ישתכח הדבר ממנו, כיון דכתב אֲנִי, יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע קָרִיתִי וְהִטִּיתִי נֵר בְּשַׁבָּת די בזה ולמאי נצרך לכתוב לִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָבִיא חַטָּאת שְׁמֵנָה? ועוד למה כתב 'שְׁמֵנָה' דהא ודאי חייב להביא מן המובחר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי מזבח? ונראה לי בס"ד שני תירוצים בזה כל תירוץ בנוי על יסוד אחד הפך השני, והוא דאמרו רבותינו ז"ל (מנחות דף קי.) כָּל הַקּוֹרֵא בַּפַּרְשַׁת עוֹלָה כְּאִלּוּ הִקְרִיב עוֹלָה, דִּכְתִיב (ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, ורבא אמר כָּל הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא צָרִיךְ לֹא עוֹלָה וְלֹא חַטָּאת! ודייק לה מדכתיב לָעֹלָה לַחַטָּאת וכו' שהטיל למ"ד בנקוד פת"ח בכל חד וחד דהוי במקום לֹא. ופרשתי בס"ד נפקא מינה בין שני ביאורים אלה, למאן דאמר כאלו הקריב אם עבר אדם על חטא בזמן הזה וקרא בפרשת החטא לא הוי קריאתו קרבן ממש, דהא 'כְּאִלּוּ' קאמר בכף הדמיון ואינו ממש, ולכן כשיבנה בית המקדש צריך להביא קרבן אף על פי שכבר קרא פרשת החטא. אבל מאן דאמר אין צריך לא עולה ולא חטאת סבירא ליה בזמן הזה דליכא קרבן תועיל קריאת התורה במקום קרבן ממש, ואם כן כשיבנה בית המקדש לא יביא קרבן דהוי חולין לעזרה, כיון שנפטר לגמרי בקריאתו בזמן הזה שאין ספק בידו להביא קרבן, על דרך שאמרו בבשר נחירה כין שהותרה הותרה, וכיוצא בזה אמרו ההולך ממקום למקום ושלמו מעותיו ולא נשאר בידו להתפרנס, הרי נוטל לקט שכחה ופאה וכשחזר לביתו פטור מלשלם, כי עני היה באותה שעה. וכן זה כיון שנפטר בזמן הזה בקריאה לגמרי לא יתחייב לעתיד. ונמצא דנפקא מינה בענין ב' דרשות אלו טובא! ושוב ראיתי לחקרי לב (א"ח סי' ב') שנתעורר אם יתחייב קרבן לעתיד, ופשיט לה מעובדא דרבי ישמעאל בן אלישע דיתחייב יעוין שם. נמצא על פי המונח הזה שעשינו בסברת רבא פטור מן הקרבן לעתיד לבא, לכך נתחכם רבי ישמעאל בן אלישע לחייב עצמו בפנקסו בפירוש לִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָבִיא חַטָּאת שְׁמֵנָה, כדי שיוכל להביא בבנין בית המקדש מחמת חיוב שלו שחייב עצמו בזה, ואף על גב דקיימא לן חטאת ואשם אין באין כנדר ונדבה וכמו שכתב הרמב"ם במעשה הקרבנות פרק י"ד, אפשר שהוא כתב זאת קודם שקרא בפרשה דאז עודנו חייב, ואף על גב דדעתו לקרות בודאי אחר כך, עם כל זה כיון שלא קרא עדיין וכתב זאת הרי הוא מגלה דעתו בזה שהקריאה לא תפטרנו לגמרי מכל וכל אלא יתחייב להביא בבנין בית המקדש, וכל זה התירוץ בנוי על פי סברת רבא אבל למאן דאמר כאלו וכו' הרי זה חייב בלאו הכי בבנין בית המקדש ולמאי אצטריך לכתוב? ולזה נראה לי בס"ד על פי מ"ש בבבא קמא (קט:) תנו רבנן מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה תלמוד לומר (דברים יח, ו) וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ וְשֵׁרֵת, ומנין שעבודתה ועורה שלו תלמוד לומר (במדבר ה, י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, ופירש רש"י מנין לכהן שנדר קרבן או שהיה מוטל עליו חטאת ואשם חובה מקריב אף במעמד שאינו שלו? ומנין שעבודתה ועובר הפירוש הבשר והעור? עיין שם. נמצא כהן שנתחייב חטאת הוא עצמו מקריב חטאתו ואינו נותן הבשר והעור לכהנים אנשי משמר אלא הכל שלו, נמצא לפי זה רבי ישמעאל בן אלישע שחייב להביא חטאת בבנין בית המקדש מכל מקום כיון שהוא עצמו כהן אינו חייב ליתן הקרבן לאנשי משמר להקריבו, אלא הוא בעצמו יכול להקריבו ויהיה הבשר והעור שלו, ולכך עתה נדבה רוחו לכתוב על פנקסו שהוא מתחייב 'להביא' קרבן חטאת דהיינו להביא לאנשי משמר, ולא כתב 'להקריב' חטאת דמשמע שהוא יקריב בידו אלא אמר אביא רצונו לומר לאנשי משמר כדי שהם יזכו בבשרה ועורה ואני לא נהנה ממנה, ולכך פירש שְׁמֵנָה דאף על גב כי בשרה מן הדין שלי וכיון דשלי אין אני מחוייב להביא שְׁמֵנָה, עם כל זה אני מתנדב להביא שְׁמֵנָה להרווחת אנשי משמר, גם אמר שְׁמֵנָה רצונו לומר מובחר מן המובחר.

גמ' שאין מלאכי השרת כו'. עי' בתמים דעים להראב"ד סימן קפ"ד:

שם ולא ע"ג כסא. גירסת הרי"ף והרא"ש ולא ע"ג שרשרף ולא ע"ג מקום גבוה:

שם מראשותיו של חולה שנאמר וכו'. עיין ברש"י בחומש פרשה ויחי בפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה:

שם אפילו גבוה ב' קומות. עי' ברא"ש פ"י דערובין סימן ג':

שם אביא חטאת שמינה וכו'. עי' יבמות דף ו ע"ב תוס' ד"ה או אינו:

תוס' ד"ה שבנא וכו'. ר"ת ל"ג כו'. עי' כתובות דף קיד ע"ב תוס' ד"ה ב' דייני וכו' ומגילה דף י ע"ב תוס' ד"ה רבה בר עופרן:

שם ד"ה שאין אפילו מחשבה. ועי' בס' משכיל לדוד להרב מהר"ם פאדווה על פירש"י בתורה פ' וירא ד"ה וירא בשם משנת חכמים למהר"ם חאגיז ז"ל:

שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמי. עיין תמים דעים סי' קפ"ד כ' ר' יהודה בר יקיר ז"ל אין נכון לפרש כמשמעו שאין מכירים כלל שהרי מכירים הם בשאר לשונות הרחוקים מלה"ק וכו' אלא כך י"ל לכך אמרו שאין מכירים כדי שלא יניחו המתפללים לה"ק אם יתירוהו להתפלל בו וגם ירבו עמי הארץ בישראל. ורוצה לומר שאין מלאכי השרת משגיחים בהמתפלל בלשון ארמי להביא תפלתו לפני הקב"ה ע"ש. ואני אומר על דברי הגאון ז"ל כמו שאמר הוא על ש"ס שאין נכון לפרש דבריו כפשוטן. ואני אפרש בעזה"י. בודאי המלאכים מבינים כל לשון אך יען שעיקר לשון שהקב"ה אוהב הוא לה"ק שבו ברא עולמו ודבר עם נביאיו ונתן בו תורתו כמ"ש והאריך הרמב"ן ר"פ כי תשא א"כ מי שמכיר באותו לשון אין נכון שיבא לפני הקב"ה בלשון אחר ואין כבודו של מלך בכך אפי' מלך בשר ודם נאמר ומדבר כלשון עמו. ומ"מ המדבר עם המלך עצמו פנים בפנים הוא שומע דברי כל עם ולשון אך השולח ע"י מליץ אדוואקאט ביטשריפט אין המליץ מביא לפני המלך אא"כ כתובה בצחות לשונו כי המלך רשאי ולא המליץ וכן נמי אין מלאכי השרת נזקקי' ללשון ארמי' אע"ג שהקב"ה בעצמו כגון בצבור או חולה שהשכינה שורה שומע בכל לשון ועונה תפלת כל פה ואמנם מ"מ כל שבעים אומות המתפללים בצחות לשונם הרי השר הממונה על אומה ההיא והוא בעל אותו הלשון מכניס תפלתם בצחות לשונם לפני הקב"ה אם יקראוהו והוא עונה ית"ש כי להם ניתן אותו הלשון למורשה. והה"נ אי הי' אנשי כה"ג מתקנים תפלת ישראל כלשון כל עם שישראל מפוזרים באופן שהי' לה"ק נשכח מאתנו לגמרי הי' תפלתנו נשמעת כתפלת כל עם ולשון אך מפני זה הטעם בעצמו לא תקנו תפלה בכל לשון כדי שלא תשתכח לה"ק וירבו עמי הארץ בישראל וממיל' כיון שלא תקנו תפלה אלא בלה"ק ולא נשתכחה לה"ק בעזה"י ממילא מחויב להתפלל לפני הקב"ה בצחות לשונו ואין מלאכי השרת המליצים נזקקים להכניס תפלתן של ישראל בלשון אחר כ"א בלה"ק. ומטעם זה אני אומר שאפי' בצבור שהשכינה שורה ושומע כל לשון מ"מ אין להעמיד שליח צבור ושיתפללו כל הצבור בכל לשון דא"כ כל צבור יעשו כן ותשתכח לה"ק מישראל דמשום תפלת יחיד שלא בצבור דלא שכיחא לא יהי' גדר שלא תשתכח לה"ק. אך מ"ש בצבור מותר להתפלל בכל לשון היינו יחיד העומד עם הצבור אותו היחיד המתפלל בכל לשון תפלתו נשמעת שקב"ה בעצמו מקבלה עם תפלת הצבור אבל הצבור בעצמם ע"כ יתפללו תפלה הקבועה בלה"ק וכן משמע מלשון תמים דעים שם שכ' וז"ל אבל בצבור ששם השכינה שורה יכולת הנשי' להתפלל בכל לשון כדמשני בסוטה כאן ביחיד כאן בצבור עכ"ל משמע נשים שבצבור ולא צבור עצמם ונ"ל דעל זה מייתי ראי' מש"ס סוטה דמשני כאן ביחיד כאן בצבור ולא קאמר כאן יחיד כאן צבור אלא כאן בצבור פי' יחיד בצבור וכן משמע לשון ש"ע או"ח סי' ק"א סעיף ד' יכול להתפלל בכל לשון ה"מ בצבור וכו' משמע דהיחיד יכול להתפלל בכל לשון אבל צבור לא דאל"ה ה"ל למימר יכולים הצבור להתפלל בכל לשון אע"כ כמ"ש וכבר רמזתי זה בקיצור בס' דברי הברית עמוד ל"ח ע"ש:

ע"ב פיסקא ולא יקרא לאור הנר אמר רבה אפילו גבוה שתי קומות כו' חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי והתניא כו' לכאורה יש לתמוה דמאי דיוק הוא זה למידק ממתני' דחד הוא דלא ליקרי כו' דהא בלא"ה כולה מתני' בלשון יחיד מתני לה ומה"ת ליתני לשון רבים ונ"ל ליישב דממילתא דרבה גופא דייק לה משום דלכאורה קשיא אמילתא דרבה דאמר אפי' גבוה ב' קומות ולפ"ז הוי מתני' דלא כר"מ דשמעינן ליה לקמן בפרק השואל דף קמ"ט דלית ליה דרבה ע"ש וא"כ מאי דוחקו דרבה לאוקמי סתם מתני' דהכא דלא כר"מ דהא קי"ל סתם מתני' ר"מ היא ומה שיש ליישב בזה היינו משום דמתני' גופא קשיתיה לרבה מ"ש ברישא דמתני' דמפרש טעמא שמא ישכח ויצא וכן בסיפא דמתני' דקתני לא יאכל הזב מפני הרגל עבירה וא"כ ה"נ במציעתא הו"ל לפרש טעמא דלא יקרא שמא ישכח ויטה אע"כ דכוונת התנא לאשמעינן הא מלתא גופא דאפילו היכא דלא שייך שמא יטה כגון בגבוה ב' קומות אפ"ה מלתא דפסיקא קאמר דלא יקרא לאור הנר כלל והיינו כדרבה ודלא כר"מ וא"כ לפ"ז שפיר מדייק הש"ס דרבה סבר דחד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי דאם לא כן אכתי הו"מ לאוקמי מתני' כר"מ דמתיר בגבוה טובא והא דלא קתני טעמא שמא יטה היינו דאתי לאשמעינן דאפילו איכא תרי דלא שייך חשש שמא יטה שאם ישכח אחד יזכירנו חבירו וסד"א דמותר כדאשכחן כה"ג בענין חששא דהרגל עביר' וכן לקמן לענין העלאת בשר עוף והלב בשני אכסנאין וכמו שיבואר קמ"ל אפ"ה לענין שבת דחמור אסור אע"כ דלקושטא דמלתא סבר רבה דאין לחלק בין איסור שבת לשאר איסורין לענין תרי כיון דמסתמא יזכירנו חבירו וא"כ מקשה שפיר והתניא לא אחד ולא שנים וא"כ שפיר מצינו לאוקמי מתני' כר"מ והא דלא קתני שמא יטה היינו דאפילו בתרי אסור וע"ז משני שפיר כאן בענין אחד כאן בב' ענינים וכיון דבב' ענינים אכתי שייך האי חששא גופא דשמא יטה א"כ שפיר הו"מ למיתני במתניתין דשמא יטה ואפ"ה הוי ידעינן דאסור אפי' בתרי כנ"ל ודו"ק :

רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך כתבו התוס' קשה לר"ת מה מועלת תפלה לר"מ ורבי יהודה דקאמר פ"ק דר"ה וכו' וי"ל דהכא בשבת שבין ר"ה ויה"כ איירי עכ"ל ובפ"ק דר"ה תירצו התוספות בשם ר"ת דלשלא יחלה לא מצלינן אלא לרבי יוסי אבל שיתרפא מצלינן לכ"ע דמתי יחלה נגזר מתי יתרפא לא נגזר. ותהי עלה הרב ישרש יעקב דבע"ז דף נ"ה א"ל זונין לר"ע וכו' וחזינן דאזלי כי מתברי ואתו מצמדי וכו' כך יסורין וכו' ולא תצאו אלא ביום פ' ועל ידי פ' וכו' הרי דגם מתי יתרפא נגזר הפך מ"ש ר"ת. ותירץ הרב הנז' דה"ק שלא יתאחרו יותר משנה ובתוך השנה יועיל התפלה ועוד תירץ דעל ידי פ' ר"ל שיתפלל ויצאו קודם הזמן ע"ש באורך. ועין רואה דהני שינויי דמשני הרב ז"ל דחיקי טובא דשינויא קמא לשון ואל תצאו אלא ביום פ' דקאמר הוא הפך דבריו. גם את השני הוא דוחק עצום. ויותר יקשה דהא דע"ז הם דברי ר' עקיבא לזונין ואלו התם פ"ק דר"ה דף ט"ז משמע דרבי עקיבא סבר כרבי יהודה דאמרינן התם תניא אמר רבי יהודה משום ר' עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה וכו' ומוכח דרבי עקיבא סבר סברת ר' יהודה מסתמא והלא רבי עקיבא קאמר דגוזרים על היסורין לא תצאו אלא ביום פ' ואיך ר"ת כתב דמתי יתרפא לא נגזר ורבי עקיבא דסבר כרבי יהודה קאמר שמשביעין היסורין ולא תצאו אלא ביום פ':
ואפשר לומר דסבר ר"ת דיש חילוק בין חולאים דאין רשומן ניכר כגון קדחת וכיוצא. ליסורין דרשומן ניכר וכאבם נעכר מעין דוגמא למה שחילקו התו' פ"ק דבתרא דף י"ו ע"ב דמאי דאמרו התם מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אע"ה דכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא היינו בחולי של מכה ע"ש ואף אנו נאמר דמ"ש ר"ת דמתי יתרפא לא נגזר מיירי בחולאים פשוטים מקדחת ומיחוש בעלמא. וההיא דע"ז הוא ביסורין דמפרש התם דאזלי כי מתברי וכיוצא בהן. ועל אלו קאמר ר"ע דמשביעין וכו' אבל חולאים דעלמא לא נגזר מתי יתרפא. ועוד אפשר לומר דר"ע לזונין מילתא בעלמא אמר ליה אף דלא סבר הכי. ואיהו סבר כמ"ש שם בע"ז אשר חלק שהחליקם לטורדם וכו':
ומה שהקשה על תירוץ התוס' דהכא אפשר לומר דר"מ ור"י כשדברו היה כונתם בשבת בינתים אך תנא דברייתא הוא ס"ל כרבי יוסי ונקט דברי ר"מ ורבי יהודה שיאמר המקום ירחם וכו' וקבעם בברייתא לדעתו דעסיק בכל שבת על דרך מאי דכתיבא בעניותין בקונטריסי שער יוסף דף ס"ג ע"ב ע"ש:

שאין מה"ש מכירין בלשון ארמי כתבו התוס' ותימה דאפילו מחשבה שבלב האדם יודעים ולשון ארמי אין יודעים עכ"ל ודבריהם קשים דמוכח מהכתובים ומאמרי רז"ל דאין יודע המחשבות אלא הוא יתברך דוקא וכבר העיר על דבריהם הרב מעדני מלך פרק היה קורא ובספר משנת חכמים למהר"ם חאגי"ז סי' צ"ב חילק דהשי"ת יודע המחשבה עד שהיא בכליות אבל בהיותה בלב יודעים אף המלאכים ע"ש וגם זה לא נתקררה בו דעתי ועמ"ש בשמחת הרגל פי' רות דף י"ט ע"א ובהשמטות אשר בסוף שם הגדולים ח"ב בס"ד: