שבת יא ע"ב

וכן בגת.

א לאור ההלכה הנשנית במשנה זו איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה: כרמלית מאי [מה] דינה לענין זה? האם מותר לעמוד ברשות אחת ולשתות בכרמלית, או לא? אמר אביי: היא היא, שכשם שאסרו מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך, כך אסרו בכרמלית ורשות אחרת. רבא אמר: אין הדבר אסור, כי היא גופא [עצמה] האיסור לשתות ברשות אחרת, אינו אלא גזירה שמא יבוא לידי טלטול, ואנן ניקום [נעמוד] ונגזור גזירה לגזירה? ואף שאסרו ברשות שמן התורה, אין להוסיף בדומה גזירה גם בכרמלית שהיא מדברי חכמים.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה הלכה] — ממה דקתני [ששנינו] בסופה של המשנה: "וכן בגת". ומעתה יש לברר מאי [מהי] הגת מבחינת רשויות השבת? אי [אם] תאמר שהיא רשות היחיד — הלא כבר תנינא [שנינו] אותה! אי [אם] היא רשות הרבים — הלא אף זה תנינא [שנינו]. אלא לאו [האם לא] שגת זו כרמלית היא, והרי שאף הכרמלית נאסרה במשנה.

ורבא אמר: מה שאמרו במשנה "וכן בגת" אינו שייך לדיני שבת, כי אם לענין דיני מעשר. וכן אמר רב ששת: מה ששנינו במשנה "וכן בגת" — לענין מעשר שנינו זאת. וכפי דתנן [ששנינו במשנה]: שותין לכתחילה את מיץ הענבים במישרין על (מן) הגת בלי לעשרו, בין על החמין, שמזגו במים חמים, אף כי בכגון זה שוב אינו יכול להחזיר את היין הנותר לגת, כיון שיכול הוא להחמיץ את כל היין שבגת, ובין על הצונן, שמזגו במים צוננים, שבכגון זה יכול להחזיר את היין הנותר, ופטור. כי שתיה כזו נחשבת לשתיית ארעי, וכל שאיננו אכילת קבע פטור מן המעשר, אלו דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר' צדוק מחייב הפרשת מעשר בכל מקרה. וחכמים אומרים: יש להבחין, ולומר כי על החמין, אם מזג את היין במים חמים, כיון שאינו יכול להחזיר את מותר היין לגת הריהו חייב במעשר, שהרי זו כשתיית קבע החייבת במעשר. ואולם על הצונן, אם מזג את היין במים צוננים — הריהו פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר לגת, והרי זו שתיית ארעי הפטורה מן המעשר. ומשנתנו האומרת "וכן בגת", משמעה שרק אם היה ראשו ורובו בגת מותר לו לשתות ללא הפרשת מעשר, ואינה עוסקת במשפט זה בענין שבת כלל (ר"ח).

כדי להביא ראיה לשיטת אביי מביאים, תנן [שנינו במשנה]: לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן באופן שהיתה המחט תחובה לו בבגדו? ובמקרה זה גם אם יצא במחט זאת לרשות הרבים לא יתחייב מן התורה, לפי שאין זו דרך הוצאה וטלטול, אלא רק גזירת חכמים היא (שבות) שלא יוציא אף בדרך זו. ולא זו בלבד שאסרו לצאת במחט זו, אלא אף הוסיפו גזירה לגזירה, ואסרו על החייט לצאת במחטו אפילו סמוך לחשיכה. הרי שבדיני הוצאה בשבת גוזרים חכמים גזירה לגזירה (תוספות). ואם כן, גם בדין כרמלית גזרו חכמים, והרי זו הוכחה לשיטת אביי. ודוחים: לא, מדובר כאן דנקיט ליה בידיה [שהוא מחזיק אותה, את המחט, בידו], וזו מלאכת הוצאה גמורה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא במפורש: לא יצא החייט במחטו התחובה בבגדו. מאי לאו [האם לא] המדובר כאן בשיוצא בערב שבת, והרי שגזרו גזירה לגזירה, וכדברי אביי. ודוחים: לא, כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא הרי זה רק על יציאה בשבת. והתניא [והרי שנינו] בברייתא מפורשת: לא יצא החייט במחטו התחובה בבגדו בערב שבת עם חשיכה, והרי שגזרו גזירה לגזירה, וכדברי אביי. ודוחים: הא מני [ברייתא זו של מי היא]? — של ר' יהודה היא, שהוא אמר שאומן המוציא חפץ דרך אומנתו, אף שכרגיל אין אחרים מוציאים כך, האומן עצמו חייב, שלגביו זו היא הדרך הרגילה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, שהיה הנגר שם מאחורי אזנו קיסם, כעין סרגל, לצורך המלאכה, ולא סורק צמר בחוט משיחה שבו הוא רגיל לקשור את חבילות הצמר והמונח כרגיל על אזנו, ולא יצא הגרדי (אורג) באירא [פקעת צמר] שבאזנו המשמשת לו לצורך המלאכה, ולא יצא צבע בדוגמא של צמר צבוע שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו. ובכל המקרים הללו אם יצא — פטור מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אומן המוציא בשבת חפץ בדרך שהיא דרך אומנתו — חייב מן התורה, ושאר כל אדם המוציא באותה דרך — פטור, אבל אסור.

ב כיון שהוזכרה מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בדין הנושא חפץ שלא כדרך הוצאתו, דנים בסתירה בין שתי ברייתות בנושא זה. תני חדא [שנינו בברייתא אחת]: לא יצא הזב בשבת בכיסו שהוא קושר לאברו כדי לקבל בו את הזוב, ואם יצא — פטור מדברי תורה אבל אסור מדברי סופרים. ותניא אידך [ושנינו בברייתא אחרת]: לא יצא הזב בשבת בכיסו, ואם יצא בשוגג — חייב חטאת.

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], אין סתירה בין הברייתות, שכן הא [זו, ברייתא אחת] שיטת ר' מאיר היא, ואילו הא [זו, הברייתא האחרת] שיטת ר' יהודה היא.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' מאיר שהוא פוטר — במידי דלאו אורחיה [בדבר שאין זו דרכו], להוציא כרגיל באופן זה, ואולם במידי דהיינו אורחיה מי שמעת ליה [בדבר שזו דרכו האם שמעת אותו] שיפטור? שהרי כרגיל אדם מוציא מחט בידו, ופטר ר' מאיר אפילו אומן המוציא אותה בבגדו. אולם כיס זה של זב, אף על פי שאינו מחזיקו בידו, הרי מוציאים אותו תמיד באופן זה, ואף לדעת ר' מאיר הרי זו הוצאה ממש. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שפרטי מלאכה מסויימת נעשים בצורות שונות, אלא מעתה לפי אותו רעיון הדיוט (מי שאיננו אומן) שחקק כלי של קב בבקעת (חתיכת עץ), האם תאמר שר' מאיר הכי נמי דלא [כך גם כן שאינו] מחייב בזה משום מלאכה בשבת מפני שאינו אומן ואינו עושה את הכלי כדרכו? אלא וודאי מכיון שהיא מלאכה גמורה, וההדיוט עשה אותה כמיטב יכולתו — הרי הוא חייב.

אלא אמר רב המנונא: לא קשיא [אין זו קושיה וסתירה], שמדובר בשני מקרים שונים. כאן כשאסרו וחייבו מן התורה, מדובר בזב בעל שתי ראיות, כלומר, שראה זיבה שתי פעמים, והחיוב להביא קרבן עם הטהרה הריהו רק כאשר ראה זוב שלש פעמים. ולכן זקוק זב זה לכיס כדי לדעת אם יראה זיבה פעם שלישית. ואילו כאן בברייתא הפוטרת מדובר בזב בעל שלש ראיות שלגביו אין חשיבות אם יראה פעם נוספת, ועל כן הכיס איננו חשוב בעיניו ואינו מעוניין בהוצאתו.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] זב בעל שתי ראיות שאמרת שהוא חייב — משום דמיבעי ליה [שצריך אותו] לצורך בדיקה, ואולם גם זב בעל שלש ראיות הלא מיבעי ליה [צריך אותו] לשם ספירה, שעל מנת להטהר צריך הוא לספור שבעה ימים נקיים בלא זיבה. ואם כן, גם זב שראה שלש ראיות זקוק לכיס, כדי לדעת אם ראה שוב זוב אם לא. על כך משיבים: לא נצרכא [נצרכה] ברייתא זו אלא לבו ביום, שראה כבר את זובו השלישי, ובאותו יום הריהו בכל אופן טמא.

ושואלים: והא מיבעי ליה [והרי, אף אותו זב, צריך אותו] כדי שלא יטנפו כליו (בגדיו) בזוב, ואף שאינו נזקק לכיס לקביעה שבהלכה, מכל מקום זקוק הוא לו למעשה! אמר ר' זירא: האי תנא [תנא זה] הוא שאמר כל אצולי [הצלה] מטינוף (לכלוך) לא קא חשיב [איננה חשובה] מטרה מיוחדת לעצמה שבשלה ייחשב חפץ מסויים לכלי ממש. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכופה קערה על הכותל בזמן שיורדים הגשמים, אם עשה כן בשביל שתודח הקערה במי הגשמים, הרי זה ב"כי יותן", שנחשבים המים הללו כמים ששאב מרצונו, ואם נשפכו המים על פירות וזרעים הריהם מכשירים לקבל טומאה, ככתוב "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לח). אך אם כפה את הקערה בשביל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - ב

וכן בגת [כלי שדורכים בו ענבים]! ולקמן מפרש לה.

איבעיא להו: כרמלית [כגון בקעה], שרק מדרבנן אסור להוציא ממנה לרשות אחרת, מאי דינה לענין זה? מי אסרינן בה נמי לעמוד ברשות הרבים או ברשות היחיד ולהושיט ראשו לכרמלית ולשתות ממנה? אמר אביי: היא היא! ^[1] וגם בה שייכת אותה גזירה, שמא יכניס את הכלי מרשות הרבים אליה.

רבא אמר: כרמלית, היא גופה כל איסור הוצאה והכנסה בה גזירה בעלמא היא, שמא יבוא להוציא מרשות לרשות [דמן התורה היא מקום פטור], ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, הושטת ראשו אטו הוצאת כלי?!

אמר אביי: מנא אמינא לה דאף בכרמלית גזרינן? דהא קתני "וכן בגת"!

ומפרש לה: מאי היא הגת השנויה במשנה? אי מגת שנמצאת ברשות היחיד [וכגון על תל הגבוה י' טפחים] מיירי, הא כבר תנינא לה ברישא "לא יעמוד אדם ברשות היחיד". ואי מגת שנמצאת ברשות הרבים [שאינה גבוהה ג' טפחים], הא נמי תנינא כבר ברישא, "ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד". אלא לאו, אגת הנמצאת בכרמלית קאי [שגבוהה למעלה מג' ופחות מי' טפחים]. וקא משמע לן דאף בכרמלית גזרינן.

רבא אמר: לעולם, לא גזרינן בכרמלית. והא דקתני "וכן בגת" לא מענין שבת מיירי כלל, אלא לענין מעשר!

שמותר לשתות את היין בגת כל זמן שלא הורידוהו לבור ^[2] [שהוא גמר מלאכתו] בלא מעשר. שכל זמן שלא הוציאו את היין מחוץ לגת נחשבת שתייתו לשתיית עראי. שהרי מחזיר לגת את מה שמשייר בכוסו וכל אכילה ושתיה של עראי מותרת בלא מעשר, קודם גמר מלאכה. אבל אם הוציאוהו מחוץ לגת, אף דעדיין לא נגמרה מלאכתו, חייב במעשר. לפי שאז הויא שתית קבע. שהרי אין בדעתו להחזיר את הנותר.

והיינו דתנן "וכן בגת". שאם עומד ליד הגת ומושיט ראשו מעליה ושותה חייב במעשר. ולא חשיב כשתיה על הגת אלא אם נמצא ראשו ורובו מעל הגת. ^[3] וכעין הדין שנאמר לענין שבת שהעומד ברשות היחיד, מותר לו לשתות מרשות הרבים רק אם ראשו ורובו נמצא בה.

וכן אמר רב ששת: "וכן בגת" נאמר לענין מעשר!

דתנן: שותין את היין כל זמן שהוא על הגת, בין שמזגוהו על החמין, ובין שמזגוהו על הצונן, ופטור ממעשר! משום שהיא שתיית עראי, המותרת קודם גמר מלאכה בלא מעשר - דברי רבי מאיר.

רבי אלעזר בן רבי צדוק מחייב במעשר! משום שמזיגת היין במים מחשיבתו לשתית קבע. [רש"י, עירובין צ"ט:].

וחכמים אומרים: אם מזגוהו על החמין, חייב לעשר! משום שאין בדעתו להחזיר את המותר לגת, שהרי עלול להחמיץ את כל היין שבגת. הלכך, שתית קבע היא ואסורה קודם מעשר. אבל אם מזגוהו על הצונן, פטור! דשתית עראי היא, שהרי בדעתו להחזיר את המותר. והמזיגה עצמה לא עושה את השתיה לקבע. ^[4]

ומקשינן לרבא דאמר "לא עבדינן גזירה לגזירה": תנן: לא יצא החייט במחטו בערב שבת סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא! והוינן בה: מאי לאו, במחט דתחובה לו בבגדו, שאף אם מוציאה כך לרשות הרבים בשבת גופא אינה אלא שבות בעלמא, שהרי אין דרך הוצאה בכך. ואסרוה רבנן משום גזירה שמא יבוא להוציא את המחט בידיו. ואפילו הכי גזרינן בה סמוך לחשיכה. אלמא עבדינן גזירה לגזירה, וקשיא לרבא.

ומשנין: לא בהכי מיירי מתניתין. אלא בדנקיט ליה למחט בידיה! שבשבת גופא מלאכה דאורייתא היא. והא דגזרינן סמוך לחשיכה, חד גזירה היא.

ותו מקשינן תא שמע: לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו! מאי לאו, בערב שבת איירי, ואף שבשבת גופה אסור רק משום גזירה, גזרינן נמי בערב שבת גזירה לגזירה, וקשיא לרבא.

ומשנינן: לא אערב שבת קאי. אלא כי תניא ההיא, בשבת גופא קאמר! דלא יצא בה משום שבות. שלא יבוא להוציאה בידיו.

ותו מקשינן: והתניא: לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו, בערב שבת עם חשיכה! ובכי האי גוונא ודאי גזירה לגזירה היא, ואפילו הכי גזרינן, וקשיא לרבא.

ומשנינן: הא ברייתא מני רבי יהודה היא, דאמר: אומן המוציא בשבת כלי מרשות לרשות, אף אי לא מוציאו בידיו אלא בבגדיו, כל שהיא דרך אומנותו - חייב!

ומאחר שדרך החייט להוציא את מחטו בחול כשהיא תחובה לו בבגדו, אם עשה כן בשבת חייב מדאורייתא. וסמוך לחשיכה לא הוי אלא חדא גזירה.

דתניא: לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו. ולא נגר בקיסם [ארוך ושוה כעין סרגל, שבו הוא מודד את הנסרים] שבאוזנו. ולא סורק בגדים במשיחה [חוט שבו הוא קושר את הקוצים שבהם הוא סורק את הבגד, וגם את הבגד עצמו למותחו על היתדות בשביל לחובטו] שבאזנו. וכן לא יצא גרדי [אורג] באירא [צמר או צמר גפן שסותם בו את פי הקנה לאחר שהניח בתוכו את סליל חוט הערב, בשביל שלא כולו יפול ממנו. ורק נקב קטן כמלא עובי חוט הערב משאיר בסתימה, ודרכו יוצא החוט ונארג בחוטי השתי] שנושא באזנו. וכן לא יצא צבע בדוגמא [של צבעים שונים] שנושא בצוארו. ולא שלחנו בדינר שבאזנו. שרגילים האומנין לשאת כלים אלו באופן זה, כדי להכריז על עצמם בשביל שיכירום וישכרום למלאכה.

ואם יצא בכל אלו - פטור, לפי שאין דרך הוצאה בכך, אבל אסור! מדרבנן, שמא יבוא להוציא בידיו - דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אומן המוציא באופן שהוא כדרך אומנתו, אף אם אינו מוציא בידיו חייב. אבל שאר כל אדם פטור! לפי שאין דרך שאר אדם בכך.

תני חדא: לא יצא הזב בכיסו ^[5] שקושר לו לפי האמה בשביל שתפול הזיבה בתוכו. ואם יצא פטור מחטאת, אבל אסור מדרבנן משום שבות! ותניא אידך ברייתא: לא יצא הזב בכיסו, ואם יצא חייב חטאת! שאיסורו מדאורייתא. וקשיין אהדדי.

אמר רבי יוסף: לא קשיא. הא דקתני "פטור אבל אסור", רבי מאיר היא, דאית ליה דאין חייב אלא במוציא בידיו. והא דקתני "חייב חטאת", רבי יהודה היא, דאית ליה דכל שדרכו בכך חייב אף שלא מוציא בידיו.

אמר ליה אביי: אימור, הא דשמעת ליה לרבי מאיר דפטור, אינו אלא במידי דלאו היינו אורחיה בכך, כגון כל כלי אומנות השנויין למעלה, שאין דרך להוציאם אלא ביד. ואף אומן לאו דרכו בכך, אלא רק בשעה שרוצה להכריז על עצמו שהוא אומן. אבל במידי דהיינו אורחיה, כגון כיס של זב. מי שמעת ליה דפטר?

ומוכח ליה: דאי לא תימא הכי, אלא תאמר דאף בדבר שדרכו של אדם מסוים זה בכך פטר רבי מאיר, כל שאינו דרך של כל העולם - אלא מעתה, הדיוט, שאין אומנתו בכך, שחקק נקב בשיעור קב בבקעת של עץ, לרבי מאיר הכי נמי דלא מיחייב, מאחר ואין ההדיוט עושה זאת כדרך שהאומנין עושים?! ^[6] ואם כן, לרבי מאיר לא יתחייבו בשבת אלא אומנין בלבד. והא ודאי אינו כן. אלא כיון דלהדיוט הוי אורחיה, חשיב כעשיית מלאכה כדרכה. ולא בעינן שיהיה כדרך לגבי כל העולם. והכי נמי, בכיס של זב, כיון דלגבי הזב הוי אורחיה - חייב.

אלא אמר רב המנונא: לא קשיין שתי הברייתות אהדדי. כאן, דקתני "ואם יצא חייב חטאת", איירי בזב בעל שתי ראיות! שאף שהוא טמא בזוב אינו מחויב בקרבן עד שיראה ראיה שלישית, שאז נעשה זב גמור ומתחייב קרבן. וכיון שהוא צריך את הכיס בכדי לבדוק את עצמו אם זב פעם שלישית והתחייב קרבן, דרכו לצאת עם כיס זה. ולכך חייב משום הוצאה.

וכאן, דקתני "פטור אבל אסור", איירי בזב בעל ג' ראיות! דאין דרכו לצאת בכיס. דהרי בין כך חייב קרבן ואין לו צורך לבדוק את עצמו אם ראה פעם נוספת.

ומקשינן: מאי שנא זב בעל שתי ראיות דחייב משום הוצאת הכיס, משום דמיבעיא ליה לבדיקה אם חייב קרבן או לא - זב בעל ג' ראיות נמי מיבעיא ליה לכיס לצורך ספירת ז' נקיים? שהרי אינו נטהר מזובו עד שיעברו עליו ז' ימים רצופים בלא ראיה. ואם ראה בתוך אותם ימים סותר את מניינו ומתחיל למנות מחדש. ולשם כך קושר לו כיס, שעל ידו יידע שלא ראה ולא נסתר מניינו. ואם כן, שוב הוי דרך הוצאה, ואמאי פטור?

ומשנינן: לא נצרכה להא דקתני "פטור אבל אסור, אלא לזב שיוצא בכיס בו ביום שראה בו. שאותו היום בין כך אינו עולה לו למנין ז' נקיים. ואין לו שום נפקא מינא אם יראה שוב באותו יום או לא. וכיון שאינו לצורך, לאו דרך הוצאה היא ופטור.

ושוב מקשינן: והא מיבעיא ליה לכיס כדי שלא יטנפו כליו בזוב, ומשום זה יחשב לדרך הוצאה ויתחייב?

אמר רב זירא: האי תנא דפטר, הוא דאמר: כל לאצולי מטינוף לא קא חשיב ליה לדרך הוצאה!

וכהא דתנן: [אין האוכלין מקבלים טומאה אלא כשהוכשרו לטומאה על ידי שיתנו עליהם משקין, כדכתיב "כי יתן מים על זרע וגו'". וכיון דכתיב "יתן" בכתיב חסר, דמשמע דבעינן שיתן הבעלים בעצמו את המים על האוכל, וקרינן "יותן", דמשמע אף כשניתנו המים מעצמם, דרשינן תרוויהו. דלעולם אף ב"כי יותן" מוכשרים, אלא דבעינן "כי יותן" דומיא ד"כי יתן". מה "כי יתן" ניחא ליה לנותן בנתינה, אף "כי יותן" מעצמו, מכשיר דוקא היכא דניחא ליה לבעלים במשקים אלו. ואין צריך שנפילת המים על האוכלין תהיה לרצונו, אלא סגי אם מתחלה הראה בדעתו שצריך למשקין אלו].

הכופה קערה על הכותל על פיה, וירדו עליה גשמים ונפלו ממנה על האוכלין - אם הניחה שם בשביל שתודח הקערה במי הגשמים, הרי זה ב"כי יותן"! ומכשירים הגשמים את האוכלין, שהרי משקין אלו לרצונו הם.

הערות

^[1] ואף דאביי נמי מודה דלא עבדינן גזירה לגזירה בשאר מילי, הוצאה שאני. תוספות. ובטעם הדבר כתב תוספות הרא"ש דהוא משום דהיא מלאכה שכיחה ולכך החמירו בה חכמים. והר"ן כתב דהחמירו בה משום שרגילים לזלזל בה. ועיין ברמב"ן וברשב"א שהביאו גירסא דכתיב בה. "ואביי אמר לך, כולא חדא גזירה היא". כלומר לאו תרי גזירות נינהו, אלא מעיקרא גזרו שלא ישתה מכרמלית שמא יבוא להוציא ברשות הרבים הוצאה גמורה. ועיין בפני יהושע.

^[2] כן כתב רש"י. והרמב"ם בפרק ג' מהלכות מעשר הלכה י"ד כתב דגמר מלאכתו הוא משיניחנו בחביות וישלה מעל פניהן את הזגין והחרצנים.

^[3] כן כתב רש"י בעירובין צ"ט: אבל המאירי שם והברטנורה במעשרות פרק ד' משנה ד', כתבו דמעיקר הדין סגי במה שפיו נמצא מעל הגת להחשיבו כשתית עראי, אלא דגזרינן בזה שמא יוציא את היין מחוץ לגת וישתה אותו שם, אבל היכא שראשו ורובו נמצאים מעל הגת לא גזרינן. והוא ממש כגדר הגזירה לענין הוצאה בשבת האמורה ברישא דמתניתין. אלא דהקשו לפירוש זה רבי עקיבא איגר (עירובין פרק י' משנה י') והשפת אמת והרש"ש, דהא הוי גזירה לגזירה. שהרי כל איסור שתית קבע קודם גמר מלאכה אינו אלא משום גזירה. ועיין עוד ברבינו חננאל שדרך אחרת לו בזה.

^[4] ומתניתין דקתני "וכן בגת" רבי מאיר היא דפטר בשותה מעל הגת. רש"י שם. ומחידושי הר"ן משמע דמתוקמא שפיר אף לחכמים היכא שמזגוהו בצונן. וכן כתב המהרש"א. ועיין ברש"ש.

^[5] ולא חשיב כמלבוש שאין בו משום איסור הוצאה, כי אינו לצורך הגוף אלא לצורך שמירת הבגדים כמבואר להלן. ריטב"א.

^[6] כן מבואר ברש"י, וביתר הרחבה בר"ן. ועיין בשפת אמת שפירש הקושיה באופן אחר וסמך דבריו על המאירי.

וכן בגת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the same is true in the wine press.

In light of the halakha that was taught in this mishna a dilemma was raised before the Sages: What is the legal status of a karmelit in this matter? Is it permissible to stand in one domain and drink from a karmelit or not? Abaye said: That case is equal to that case, i.e., the same way that the Sages prohibited drinking from the private domain to the public domain and vice versa, so too, they prohibited drinking from the karmelit to another domain. Rava said: It is not prohibited. It, the prohibition to carry between a karmelit and another domain, itself is merely a rabbinic decree. And will we arise and issue one decree to prevent violation of another decree? Although the Sages prohibited doing so in one of the domains by Torah law, i.e., the public and the private domains, a similar decree was not issued in a karmelit, which is a domain by rabbinic law.

Abaye said: From where do I say that halakha, i.e., that the decree applies to a karmelit? From that which we learned at the end of the mishna in tractate Eiruvin: And the same is true in the wine press. The question arises: What is the status of the wine press in terms of the domains of Shabbat? If you say that it is the private domain, we already learned that in the mishna. If it is the public domain, we already learned that as well. Rather, isn’t this press a karmelit? Apparently, a karmelit was also prohibited in the mishna.

Rava said: That which we learned in the mishna: And the same is true in the wine press, is not relevant to the halakhot of Shabbat. It refers to the matter of the halakhot of tithes. And Rav Sheshet also said: That which we learned in the mishna: And the same is true in the wine press, refers to the matter of tithes, as we learned in a mishna: One may ab initio drink grape juice directly on the press without tithing, whether the juice was diluted with hot water, even though he will then be unable to return the leftover wine to the press, as it would ruin all the wine in the press, or whether the juice was diluted with cold water, in which case he could return the leftover wine without ruining the rest, and he is exempt. Drinking that way is considered incidental drinking, and anything that is not a fixed meal is exempt from tithing. That is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, obligates one to separate the tithe in both cases. And the Rabbis say: There is a distinction between these two cases; when the wine was diluted with hot water, since he cannot return what is left of the wine to the press, he is obligated to tithe, as it is like fixed drinking for which one is obligated to tithe. However, when the wine was diluted with cold water, he is exempt, because he returns the leftover wine to the press, and it is incidental drinking, which is exempt from tithing. Our mishna, which says: And the same is true in the press, means that only if his head and most of his body was in the press is he permitted to drink without separating the tithe, and that halakha is not at all related to matters of Shabbat (Rabbeinu Ḥananel).

As proof for Abaye’s opinion, the Gemara states that which we learned in our mishna: The tailor may not go out with his needle adjacent to nightfall on Shabbat eve, lest he forget that he is carrying the needle and go out with it to the public domain even after Shabbat begins. Is it not speaking here in a case where the needle was stuck in his clothing? In that case, even if he was to go out into the public domain with the needle, he would not be liable by Torah law, since that is not the typical manner of carrying out; carrying out an object in that manner is prohibited only by rabbinic decree [shevut]. Nevertheless, not only did the Rabbis issue a decree to prohibit going out with the needle on Shabbat, they issued a decree to prevent violation of another decree and prohibited the tailor from going out with his needle adjacent to nightfall. Apparently, the Sages institute a decree to prevent violation of another decree with regard to the halakhot of carrying out on Shabbat (Tosafot). Consequently, with regard to the halakhot of karmelit, the Sages issued a decree as well, and this is proof for Abaye’s opinion. The Gemara rejects this: No, the mishna is referring to a case where he is holding the needle in his hand, which constitutes performance of the full-fledged prohibited labor of carrying out.

Come and hear another proof from that which was taught explicitly in the baraita: The tailor may not go out with his needle stuck in his clothing. Is it not speaking of a case where he goes out on Shabbat eve, and the Sages issued a decree to prevent violation of another decree, just as Abaye said? The Gemara rejects this: No, when that was taught in the baraita, it was only with regard to carrying out on Shabbat itself. The Gemara asks further: Wasn’t it taught explicitly in a baraita: The tailor may not go out with his needle stuck in his clothing on Shabbat eve at nightfall, and the Sages issued a decree to prevent violation of another decree, just as Abaye said? The Gemara rejects this: Whose opinion is cited in this baraita? It is the opinion of Rabbi Yehuda, who said: A craftsman who carries out an object in the manner common to his craft, even if others do not generally carry it out in that manner, the craftsman is liable, because he carried the object out in a manner standard for him.

As it was taught in a baraita: The tailor may not go out with his needle that is stuck in his clothing, and a carpenter may not go out with the wood chip that is behind his ear for use as a measuring stick, and a comber of wool may not go out with a cord with which he ties bundles of wool and which is usually placed that is on his ear, and a weaver [gardi] may not go out with a bit of wool [ira] that is on his ear which he uses for the purpose of his work, and the painter may not go out with the sample of dyed wool that is on his neck, and a money changer may not go out with the dinar that is in his ear. In all of these cases the halakha is that if he went out, he is exempt by Torah law, but it is prohibited for him to do so by rabbinic decree. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: A craftsman who carries out an object in the manner common to his craft on Shabbat is liable by Torah law; any other person who carries it out in that manner is exempt, but it is prohibited for him to do so.

Since the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda with regard to the legal status of one who carries out an object in an atypical manner was mentioned, the Gemara discusses a contradiction between two related baraitot. It was taught in one baraita: The zav may not go out on Shabbat with his pouch that he ties to his organ in order to absorb his emission. And if he went out, he is exempt by Torah law but it is prohibited for him to do so by rabbinic law. And it was taught in another baraita: The zav may not go out on Shabbat with his pouch. And if he went out unwittingly, he is liable to bring a sin-offering.

Rav Yosef said: This is not difficult. There is no contradiction between the baraitot, as this baraita, which deems him exempt, is in accordance with the opinion of Rabbi Meir; that, the other baraita, which deems him liable, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Abaye said to Rav Yosef: Say that you heard that Rabbi Meir deems him exempt with regard to an object that is not carried out in its typical manner. However, with regard to a matter that is carried out in its typical manner, did you hear that he deems him exempt? In general, one carries out a needle in his hand. Rabbi Meir exempts one who carries it out in his clothing, even if he is a craftsman. However, this pouch of a zav, even though it is not held in his hand, is always carried out in that manner, and, even according to Rabbi Meir, that constitutes a bona fide act of carrying out. As, if you do not say so, that the specifics of various prohibited labors can be performed in different manners, in the case of a layman [hedyot], who carved out a vessel the size of a kav in a piece of wood on Shabbat, would you say that Rabbi Meir also does not deem him liable for performing a prohibited labor on Shabbat because he is not a craftsman and he did not craft the vessel according to the standards of a craftsman? Certainly, the layman performed a full-fledged labor to the best of his ability and he is liable.

Rather, Rav Hamnuna said: This is not difficult, as the two baraitot are referring to two different cases. Here, in the baraita that deemed him liable by Torah law, it is referring to a zav who experienced two sightings of an emission. Liability to bring an offering as part of the purification process is only after he sees three emissions. Therefore, the zav requires the pouch in order to ascertain whether or not he experienced a third emission. However, there, in the baraita that deems him exempt, it is referring to a zav who already experienced three sightings. For him there is no significance whether or not he experiences an additional emission. Therefore, the pouch is insignificant and he has no interest in carrying it out.

The Gemara asks: What is different about a zav who had two sightings, who is liable, as he requires the pouch for the purpose of examination to ascertain whether or not he experienced a third sighting, and a zav who already experienced three sightings and requires the pouch for the purpose of counting clean days? In order to become ritually pure, he must count seven clean days without experiencing an emission. If so, even a zav who had three sightings requires the pouch, in order to ascertain whether or not he experienced another emission. The Gemara answers: That baraita was only needed for that day when he already saw his third emission. In any case, that day will not be a clean day.

The Gemara asks: Doesn’t even that zav need the pouch so that his clothes will not get soiled by the emission? Although he does not need the pouch for a halakhic determination, he needs it for practical considerations. Rabbi Zeira said: This tanna is the one who said that any usage intended to prevent filth is not considered a special purpose that will render a certain object an actual vessel. As we learned in a mishna: One who places a bowl on the wall while it is raining, if he did that so that the bowl would be rinsed with the rainwater, that is under the rubric of the verse: “If water be placed.” The water has the legal status of a liquid that he poured of his own volition on fruit and seeds. It renders them liable to become ritually impure, as it is written: “If water be placed upon seed and any of their carcass fell on it, it is impure to you” (Leviticus 11:38). However, if he placed the bowl so

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבא אמר גזירה היא וניקו לגזור גזירה לגזירה היא וגזירה הזכורה בפרק עושין פסין (עירובין כ) גזירה דילמא חזי ליה לאיבוס דמיקלקל ושקיל ליה לדוולא ומפיק ליה וחזאי ליה לאידך גיסא נמי דמיקלקל ומנח ליה ומפיק ליה מרה"י לרה"ר. ואיתא במס' יום טוב בפ' המביא כדי יין (ביצה דף לה) אמרו כל דבר שמותרו חוזר לא קבע וכן השותה על הצונן פטור מן המעשר מפני שמחזיר את המותר.

אלא אמר רב המנונא לא קשיא כאן בזב בעל ב' ראיות וכאן בזב בעל ג' ראיות ומה הפרש בין זב הרואה ב' ראיות ובין זב הרואה ג' ראיות זכור במשנה בפ' מגילה נקראת (מגילה דף ח) אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה ג' אלא קרבן ובתלמוד בררו הדבר ופירשו מן הכתוב מנה הכתוב שתים וקרא טמא דכתיב (ויקרא ט״ו:ב׳) איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא הזכיר הזיבה ב' פעמים וכן אמר טמא ודן עליו ליטמא בב' ראיות וחזר ואמר (שם) וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא מנה הכתוב ג' וקרא טמא הזכיר הזיבה ג' פעמים וכן אמר טמא ואם בב' ראיות דן עליו ליטמא ובג' ראיו' אינו דין שיהא טמא שעד שלא ראה ג' ראה ב' ומאי (כו) אהני לן האי קרא אחרינא וגמרי' מרבנן פירושא דיליה ב' ראיות לטומאה וג' לקרבן ובמשנת זבין בפ' ב' ראה ראייה ראשונה בודקין אותו וכו' ר' אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן. וכן עוד לדבריהן זב בעל שלש ראיות נמי מיבעי ליה לסתירה עיקר דיליה בקרא לפום מאי דגמרינן בפירושיה והוא שאמר הכתוב (ויקרא ט״ו:י״ג) וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים ואמרו בתורת כהנים שבעת ימים יכול בין סמוכין ובין מפוזרין ת"ל לטהרתו שתהא טהרתו אחת כלומר צריך שיהיו ימי הטהרה רצופין כדי שלא תפסיקם טומאה ואם יראה במקצתן זיבות הרי סתר כל מה שעברו עליו מימי הספירה וחייב לספור אחר שיטהר מטומאתו ז' ימי טהרה מתחלה עד שימלאו לו כולם בטהרה והוא טהור ובמשנת זבין בפרק א' אמרו אבל אם ראה זוב אפי' יום ז' סתר שלפניו ובמסכת נדה בפרק המפלת (נדה דף כב) אמר ליה גזירת הכתוב היא זיבה גמורה סתרה כל ז' צחצוחי זיבה לא סתרה כל ז' ובפ' בנות הכותים (נדה דף לג) בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה היא וכו' וליטעמיך זב גופיה היכי סתר אחרי טהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאה זיבה מפסקת ביניהן ובפ' כל הזבחי' (ד' כט) תנינא אמרו אמר לו ר' עקיבא מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו ובסוף הפרק הא' מן כריתות (דף ח) אמרו הא קמ"ל דווקא דראה בלילי ח' אבל ביממא דז' לא דקסבר כל ראייה שהיא סותרת אין מביאה לידי קרבן ובפסחים בפ' כיצד צולין את הפסח (ד' פא) ובנזירות בסוף פ' הריני נזיר (נזיר ד' טו) אמרו תאני ר' אושעיא אבל הרואה זב בשביעי סותר שלפניו ורבים כמו אלה ובנזיר אמרו עוד והימים הראשונים יפלו מי שיש לו אחרונים סותר כו' כי טמא גזרו הטומאה סותרת הכל ואין התגלחת סותרת הכל כו':

איבעיא להו מהו לעמוד בכרמלית וישתה ברה"י או ברה"ר אע"פ שאינו מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. אמר אביי היא היא כלומר אסור. רבא אמר היא גופה גזירה להכניס ראשו ורובו למקום ששותה משום חששא שמא יוציא מרשות לרשות ליקום וניגזור בכרמלית לחייבו להכניס ראשו ורובו העומד (ברה"י) [בכרמלית] ושותה (בכרמלית) [ברה"י] למקום ששותה אטו עומד ברשות [הרבים] ושותה ברה"י שהוא עצמו גזירה גזרינן עליה שמא יוציא מרשות לרשות אלא מותר בכרמלית ובקש להביא ראיה לדבריו מסיפא דקתני וכן בגת. כלומר הגת ככרמלית הוא ואסור. ודחה רבא ואמר האי דקתני וכן בגת לענין מעשר. והכי קאמר כשם שהעומד ברה"ר ושותה ברה"י אינו מותר לו לשתות אא"כ יכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. שאם ישאר לו מים מותר להחזירן למקומן כן בגת לענין מעשר אינו מותר לו לשתות מן היין שבגת קודם שיעשר אלא אם הן צונן שיתכן לו להחזיר המותר. אבל בחמין שמפסידין היין ואי אפשר לו להחזיר המותר אסור לו לשתות שכיון שמזגו בחמין נקבע למעשר ואסור ואקשי' עליה דרבא מהא דתנן לא יצא החייט במחטו שהוא גזירה לגזירה כי זו המחט היא תחובה לו בבגדו וגזרי' עליה שלא יצא בה בבין השמשות שמא יצא בה במחט התחובה בבגדו בשבת. וגזרינן בה בשבת שמא יצא במחטו בידו. ושני רבא הכי הא דתנן לא יצא החייט במחטו כשאוחז המחט בידו. וגזרינן עליה בין השמשות שמא יוציאה בשבת דחדא גזירה היא והא דתניא בהדיא במחט התחובה לו (והברייתא דתניא במחט התחובה לו) בבגדו העמידה בשבת עצמה וגזירה שמא יוציאנה בידו דחדא גזירה היא והא דתניא בהדיא במחט התחובה לו בבגדו ע"ש עם חשיכה אוקמא כר' יהודה דאמר אומן דרך אומנותו חייב כלומר החייט חייב במחט התחובה לו בבגדו כאחד המוציאה בידו דלאו גזירה לגזירה היא:

תני חדא לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אבל אסור ותניא אידך לא יצא ואם יצא חייב חטאת קשיין אהדדי ופריק רב יוסף לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה ונדחת זו גם פירק רב המנונא דהא דקתני פטור בזב בעל שלש ראיות והא דקתני חייב חטאת בזב בעל ב' ראיות דבעי ליה כיס שאם יראה אחרת חייב קרבן דחינן דגם בבעל ג' ראיות בעי כיס שאם יספור ימים טהורים וראה אח"כ סותר כל הימים הטהורים וחוזר לחשוב מאותו היום ולהבא ז' ימים טהורים ואח"כ יטהר. ושנינן כגון שראה זוב בו ביום בשבת ולא ספר ימים טהורים עדיין ואין צריך כיס לסתירה. ודחינן אם אין שם צורך הכיס לסתירה צריך לו כדי שלא יטנפו כליו.

ודחה רב זירא ואמר האי תנא כל אצולי מטינוף לא חשיב ליה מלאכת מחשבת וכי האי תנא דהכופה קערה על פי הכותל:

אמר אביי היא היא. פי' לאו למימרא דסבר אביי בכ"מ גזרי' גזרה לגזרה אלא בכיוצא בו לפי שעשו כרמלית כרה"ר לכל דבר וכן אסרו לצאת בה"ש בכל מה שאסור לצאת משחשיכה וה"נ אומר אביי בפ"ק דביצה דמקשי היא גופא גזירה וכו' וכולה שמעתין מהוצאות בלחוד מייתי ומצאתי במקצת הנוסחאות ואביי אמר לך כולה חדא גזירה הוא ולרבא נמי איכא דוכתי דגזור בכה"ג כדאמרי' בפ' במה אשה כל שאסור לצא' ברה"ר אסור לצאת לחצר ואפי' בדברים שאם יצא בהץ לרה"ר פטור שאינו אלא מדרבנן אלא התם בתכשיטין שאין אשה עשוי לפושטן כשיוצאה לחוץ:

והא דאמרי' וכן בגת לענין מעשר. י"מ שלא התירו אלא על הגת משום דמיחזי עראי אבל חוץ לגת אינו מוכיח ונראה קבע ולפיכך אסור ומאי וכן אראשו ורובו. ור"ח ז"ל כתב דה"ק: כשם שהעומד ברה"ר ושותה ברה"י אין מותר לו לשתות אא"כ יכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה שאם ישארו לו המים מותר להחזיר למקומן כן בנח לענין מעשר אין מותר לו לשתות מן היין שבגת קודם שיעשר אלא אם הם צונן שיתכן לו להחזיר המותר אבל בחמין שמפסידין היין וא"א לו להחזיר המותר אסור שכיון שמזגו בחמין נקבע למעשר ואסור. זה לשון ר"ח ז"ל:

אמר אביי היא היא. דקסבר אביי דכולא חדא גזירה היא, דכל כי הני אי לא הא לא קיימי הא. ואיכא נוסחאי דכתיב בהו הכין בהדיא. ולרבא נמי איכא דוכתא דגזר נמי בכי האי גוונא, דאמרינן בפרק במה אשה יוצאה (לקמן שבת סד, ב) כל שאסור לצאת לרשות הרבים אסור לצאת לחצר, ואפילו בדברים שאם יצא בהם לרשות הרבים פטור דאינו אלא מדרבנן, וטעמא התם מפני שהדבר קרוב הוא לבא לידי פשיעה, לפי שאין האשה עשויה לפשוט תכשיטיה כשיוצאה לחוץ וכן האיש להניח כליו שרגיל בהן. והיינו נמי טעמא דתפילין דאמרינן לקמן (שבת יב, א) דמותר לצאת בהן בערב שבת, וקא יהיב טעמא משום דאדם עשוי למשמש בהן בכל שעה, ואילו לרבא למאי איצטריכא להאי טעמא, דהא לדידיה כל שאילו יוצא בשבת ליכא אלא איסורא דרבנן לא גזרינן ביה בערב שבת, ומאי שנא ממחט התחובה בבגדו לר' מאיר, אלא דטעמא כדאמרן דקרוב הוא לבא לידי פשיעה לפי שהתפילין דרך מלבוש הוא ואין דרך אדם לפושטן כשיוצא לחוץ, והלכך אי לאו דמצוה למשמש בהן בכל שעה הוה אסרינן לצאת בהן בערב שבת.

הא דאמרינן: וכן בגת לענין מעשר. פירש רבנו חננאל ז"ל וז"ל: כשם שהעומד ברשות הרבים ושותה ברשות היחיד אינו מותר לו לשתות אלא אם כן יכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה שאם ישארו לו המים מותר להחזירן במקומן, וכן בגת לענין מעשר אינו מותר לו לשתות מן היין שבגת קודם שיעשר אלא אם הן צוננין שיתכן לו להחזיר המותר. אבל בחמין שמפסידין את היין דאי אפשר לו להחזיר המותר אסור, שמזגו לחמין וקבע למעשר אסור.

כבר ידעת שהפירות לא הוקבעו למעשר עד שתגמר מלאכתן וכבר התבאר במקומו בכל פרי ופרי איזהו גמר מלאכתו ומ"מ היין אין מלאכתו נגמרת להקרא יין ליאסר בשתיית עראי עד שישלה החרצנים והזגים מעל החביות אבל כל שהוא בבור אע"פ שקפה שם ושולהו להכניסו בחביות שותה ממנו עראי בלא מעשר ואין צ"ל שקולט מן הגת או מן הצנור ושותה ואפי' בקולט ומוזגו בחמין על הדרך שהיה מנהגם כמו שביארנו במסכת ע"ז שאין דרך להחזיר את המותר לשם שלא יחמיצו החמין את היין כל שכן במוזגו בצונן שדרכו להחזיר את המותר שלא הופקעה תורת עראי ממנו כלל ויש מפרשים חמין וצונן בסעודה ר"ל חמין שקולט ממנו לשתותו בסעודה של חמין שדרכו של אדם לשתות בו דרך קבע וצונן לסעודה של צונן שאין דרך לשתות בה דרך קבע:

לא יצא החייט במחט שתחובה לו בבגדו בשבת ולא הנגר בקיסם שבאזנו והוא קיסם ארוך שמביא עמו שבו משוה ומציין מה שהוא צריך למדוד או לנסר במסור ולא סורק במשיחה שבצוארו למדוד הבגדים שאדם מניח בידו לסרק כמה קנים הן ולא גרדי באירא שבאזנו והוא צמר גפן שמביא עמו לסתום פי קנה אחר שהונח בתוכו פקעית של ערב ומשייר בנקב מלא חוט לארוג וזורק את הקנה והפקעית מתגלגלת ואינה יוצאה אלא בכדי שיעור הצריך שסתימתה מונעתה ולא צבע בדוגמא שבאזנו והוא חתיכת בגד צבועה בהרבה מינים לשאול לבני אדם באיזה צבע הם רוצים ולא שולחני בדינר שבאזנו ואע"פ שכל אלו אין דרך הוצאה אעפ"כ לא יוציא ואם יצא מ"מ לדעת גדולי המחברים פטור אע"פ שהוא אומן ודרך אומנותו ולדעתנו כל אומן בדרך אומנותו חייב הא שאר בני אדם מיהא פטורים אף לשיטתנו:

אע"פ שביארנו שכל שהוציא שלא כדרך הוצאה פטור יש דברים שאע"פ שאינן דרך הוצאה הואיל וזו היא הוצאתן ואין שום אדם מוציאה בדרך אחרת חייב מעתה הזב שיצא בכיס שלו העשוי לו לקושרו במקום שפיכתו שלא לטנף את בגדיו חייב שהרי אין דרך הוצאתו אלא בכך שאם לא כן אף בשאר מלאכות יש לך לומר שלא לחייב בהן ההדיוט שאין דרך עשייתן אלא באומן אלא כל שדרך המלאכה בכך חייב ולא סוף דבר מי שהוא צריך לכיס לגופו בעל ב' ראיות שצריך לבדוק עצמו אם יראה את השלישית ליזקק לקרבן או בעל שלש ראיות שהתחיל לספור שבעה נקיים שצריך לבדוק עצמו אם יראה כדי שיסתור אלא אף לבו ביום ר"ל שראה את השלישית בשבת שחרית שהרי אינו צריך לה היום כלל אעפ"כ חייב ואע"פ שמלאכה שאין צריכה לגופה היא שהרי אינו צריך לה אלא להצלת טנוף בגדיו מ"מ הלכה מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה זו היא שיטת גדולי המחברים אלא שרוב פוסקי' כתבו שמלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה ולדעתם לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אחר שאינו צריך לה אלא להצלת טנוף על הדרך שביארנו הא מ"מ בעל שתי ראיות או של שלש ולבו ביום שהוא צריך לגופה לגמרי לדברי הכל חייב ויש מפרשים שאף באלו אינה צריכה לגופה היא הואיל ואינו צריך לה לתועלת גופו כגון רפואה ודומה לה אלא בבעל שתים להסיר מעליו חיוב קרבן ובבעל ג' להסיר מעליו עון הבאת קרבן קודם זמנו:

הכופה קערה על הכותל שהמים נופלים בה ונטבלו הפירות בהם אם בשביל שתודח הקערה הרי הן בכי יותן ואם בשביל שלא ילקה הכותל אינה בכי יותן ועל הדרך שביארנוה בראשון של חולין נתנה תחת ארובה לקבל את המים אע"פ שעיקרו שלא לטנף את הבית מים הנתזין והצפין ממנה לקרקע אינן מכשירין שהרי קשה הוא לו אבל אותם שבתוכם הואיל ומקבלם כבר החשיבם וצרף מחשבת קבלתם עם מחשבת הצלת הטינוף ושמועה זו האמורה כאן ר"ל נתנה תחת הארובה לא מצאנוה בסדר טהרות כלל אלא שמצינו כיוצא בה במסכת מכשירין והוא שאמרו שם עריבה שירדה דלף לתוכה הנתזין והצפין אינן בכי יותן נטלן לשפכן ב"ש אומרים הרי הם בכי יותן וב"ה אומרים אינן בכי יותן הניחה שירד הדלף לתוכה הנתזין והצפין בית שמאי אומ' בכי יותן ובית הלל אומ' אינן בכי יותן נטלן לשפכן כלם מודים שהיא בכי יותן והלכה כב"ה:

גמרא וכן בגת לענין מעשר דתנן שותין כו' וכרבי מאיר אתיא וכן בגת כ"כ התוספות פרק המוצא תפילין מיהו כחכמים נמי מצינן לאוקמא ובצונן וק"ל:

שם לא נצרכה אלא לבו ביום וכו' וה"ה דה"מ לאוקמא תרוייהו בבעל ג' ראיות חדא דראה בו ביום ואידך דלא ראה בו ביום אלא דניחא ליה לאוקמא תרוייהו לבו ביום וק"ל:

בתוס' ד"ה אמר אביי מנא אמינא לה וכו' דוקא בהוצאה גזר אביי וכו' וצריך ליתן טעם למה גזר אביי בהוצאה יותר מבשאר מקומות ויש לתרץ משום דגבי הוצאה מקרי חדא גזירה דאין פשוט כ"כ לרוב ההמון לחלק בין כרמלית לרה"ר ואי שרית בכרמלית בודאי אתי גם כן למשרי ברה"ר כנ"ל:

ד"ה ואם יצא פטור אבל אסור וכו' במחט נקובה חייבת חטאת וכו' פי' ושם מסיים דברי רבי מאיר ואע"ג דהתם נמי אין האשה נושאת המחט בידה כ"א בצעיפה וכיוצא:

תוס' בד"ה לא כו' בשעת בליעה כדפרישית כו'. ובפ"ד דעירובין פירשתי כו' כצ"ל:

גמרא [רבא אמר היא גופה גזירה כו'. קצת צ"ע מהמבואר בשו"ע סימן ש"ז ס"ה] :

רבא אמר היא גופה גזירה כו' וכן בגת לענין מעשר כו'. לכאורה תמוה דהא מה"ת מותר אפי' אכילת קבע קודם גמר מלאכה ע' רש"י (ברכות לא) ד"ה במוץ (ובפסחים ט) ד"ה ואב"א בסופו וא"כ אכתי הוי גזירה לגזירה דאפי' יוציא חוץ לגת לא יעבור רק על איסור דרבנן (ולולי פרש"י הנלענ"ד לפרש דחוץ לגת דאסור אינו משום דהוי קבע אלא כיון דמשם אין דרך להחזיר את המותר אלא לשתותו כולו הוי נגמר מלאכתו הואיל ואין דעתו לעשות בו עוד אלא לשתותו כמו שהוא והוא ע"ד שכ' בס"ד בפ"ג דמעשרות בסמ"א ובמ"ד) ונ"ל דע"י קושיא זאת יתישב יפה מה שגמגם המהרש"א כאן על התוס' דעירובין שכ' דהאי וכן בגת דמוקי רבא לענין מעשר אתיא כר"מ (וכ"כ רש"י שם בסוף הסוגיא ולפלא על המהרש"א שלא הביא רק בשם התוס') וכ' הוא ז"ל דאף כחכמים מצינו לאוקמי ובצונן. ובהנ"ל שפיר דקו לאוקמה כר"מ דוקא והוא דרבא לשיטתו (בעירובין ק"א) דלר"מ ל"י אדם אפילו בכרמלית ויפתח ברה"י והברייתא שם מסייע ליה אלא דהדר בי' ר"מ כדאיתא התם בסוף הסוגיא ומתני' דוכן בגת נשנית קודם חזרה כמו מתני' דל"י כו' וישתה כו' כדמוכח מהא דא"ל מעשר כו' וכוונת רבא הכא דהאי וכן בגת לענין מעשר שנויה דתנן כו' וע"כ הר"מ איתא כפרש"י ותוס' ור"מ קודם חזרה גוזר גזירה לגזירה:

שם מפני שמחזיר אה"מ. הוא תוס' מהגמ' לפרושי טעמא כ"כ הר"ש בפי' המשנה ויותר מבואר כן בהכ"מ פ"ו מהל' מעשר הי"ו וזה היה בהעלם עין מהגרי"פ בהגהותיו:

גמ' כל אצולי טינוף וכו'. עי' לקמן סד ע"ב תד"ה ובמוך:

תוס' ד"ה אמר אביי וכו' דוקא בהוצאה וכו'. עי' עירובין צח ע"א תד"ה אלא אמר אביי:

ד"ה אלא לאו וכו' דאין כרמלית בכלים. כמו שפירש"י לעיל ח ע"א ד"ה פחות:

גמרא, רבא אמר היא גופה גזירה וכו' [אם גם מוציא הכלי מכרמלית לרה"י מדרבנן בעלמא הוא ואנן נגזור שלא יעמוד ברה"י ויושיט ראשו לכרמלית לשתות משום שמא יוציא הכלי, גזירה לגזירה].
תימא הא גם ברה"ר ליכא דאורייתא דהא בתחילה כשנטל בפנים הכלי לשתות אין דעתו להוציאו, וא"כ לא היה עקירה ע"ד להוציאו ואח"כ כשרוצה למשוך הכלי לחוץ וכבר הוא בידו ליכא עקירה. כיון דידו לא נייח, כמו נתן בעה"ב לתוך ידו של עני והוציא העני ידו לחוץ:

שותין על הגת עיין עירובין צ"ט דפי' תוס' דמדר"מ מייתי ראי' ע"ש ורשב"א בשמעתין בשם ר"ח פי' דמדרבנן מייתי ראי' ואפרש כוונתו דחיישי' שמא יכניס פיו כשהוא מלא מים לאחר שבלע כל צרכו הנותרי' יכניס בפיו ויהיה חייב וחפצים הצריכי' לו לאו דוקא דהמים הללו היינו חפצו ואך כשמכניס ראשו ורובו לא חיישי' להא דמסתמא יפליטם במקומם ומייתי מרבנן דכל מקום דשרי להחזיר המותר מותר לשתות מיהו הא כדאיתא בשבת תליא בראשו ורובו ובמעשר תליא בחמין וצונן ע"ש בפנים ותבין כי כן כוונתו. והמעיין בלשון תוס' דשמעתין יראה כי כן ס"ל ג"כ דבד"ה לא וכו' כתבו איכא למיחש שמא יביאום עכ"ל יביאום לשון רבים קאי אמים שבפיו ולא אדלי ששואב בו מים ושיטה זו ע"כ לית להו דפיו הוה מקום פטור כשיטת רש"י דעירובין וע"ש תוס' ק' ע"א משו"ה הקשו תוס' בפשיטות ולא חשו לתי' רש"י דפיו הוה מקום פטור היינו משום דמפרשו כפר"ח הנ"ל ואין שום סברא שיהיה פיו מקום פטור:

ולכאורה יש קצת ראי' כר"ח דלא כהתוס' עירובין דכר"מ אתי' דאי ס"ד סיפא כר"מ א"כ אמאי נדחק רב יוסף בחפצים הצריכים לו וד"ה ומאי דוחקא הא סיפא וכן בגת ע"כ כר"מ וא"כ רישא נמי ר"מ. מיהו למ"ש הב"ח דהא דחייב אדם למשמש בבגדו ע"ש עם חשיכה אתי' כדאביי דגזרינן גזירה לגזירה בתחובה בבגדו עט"ז ססי' רנ"ב. ואמר עלה רב יוסף הלכתא רבתי לשבת א"כ גם רב יוסף ס"ל כאביי ולדידי' מוקמא וכן בגת כרמלית ולא כר"מ דמעשר א"ש דרב יוסף לשיטתו נדחק ומוקי לי' בחפצים הצריכים לו וד"ה. אלא למאי דלא קיי"ל כהב"ח ויבואר במקומו אי"ה א"כ דוחק לומר דר' יוסף ואוקמתא דש"ס דלא כהלכתא אלא משמע כר"ח. ואולי גם תוס' בעירובין לא כ' דוכן בגת אתי' כר"מ אלא להס"ד דמתניתין ר"מ ואותה ס"ד מפרשים וכן בגת למעשר כר"מ אבל לרב יוסף גם וכן בגת למעשר אתי' כרבנן:

והנה רש"י ס"ל פיו הוה מקום פטור ונ"ל דוקא פיו דלא הוה כד' על ד' אבל ידו של אדם דחשובה לו כד' על ד' בלא מחשבתו אין שום חילוק בין ברשות שהאדם שם בין ברשות אחר בין מלאה בין ריקנות ולא צריך למה שנדחקו תוס' בעירובין כ' ע"א בשיטת רש"י דלעיל מיירי בחור כל שהוא שזה דוחק ואין צורך:

תוספות בד"ה אמר אביי כו' דוקא בהוצאה גזר אביי כו' אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה כו' עכ"ל ואכתי יש לדקדק דבפ"ב דביצה דף י"ח בהא דאמר רבה דטעמא דטבילת כלים בשבת היינו משום שמא יעבירנו אקשי ליה אביי יש לו בור בחצירו מאי א"ל כו' ואקשי ליה נמי ואי איתא נגזור השקה אטו הטבלה ומשמע שם להדיא דאביי גופא הוא דמקשה ליה לרבה כל הנך תיובתא וכן לרב יוסף לענין טעמא דסחיטה אמרינן דאותביה אביי כל הנך תיובתא אלמא אפי' לענין העברת ד"א ברה"ר שהיא בכלל הוצאה אפ"ה סבר אביי דאין לגזור גזירה לגזירה מדמקשה נגזור השקה אטו הטבלה ואפשר דאביי לבתר דשמעה מרבה קיבלה מש"ה קאמר הכא מי גזרינן כל זה כתבתי לפי שיטת התוספת מיהו לולא דבריהם היה נ"ל שאין צורך לדחוק כ"כ לחלק בין הוצאה לשאר מלאכות דהא אדרבה הוצאה מלאכה גרועה היא אלא דעיקר טעמא דאביי בכרמלית היינו דכיון דחכמים החמירו בכרמלית ועשאוהו כרה"ר להחמיר אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי שרית ליה בכרמלית אתי ליה למשרי נמי ברה"ר וא"כ לפ"ז לק"מ מהאי דפירות הנושרין דהתם לא שייך לומר כן כנ"ל:

וכן בגת. לקמיה מפרש לה: כרמלית. כגון בקעה דמדרבנן הוא דאסור להכניס ולהוציא: מהו. לעמוד ברה''י או ברה''ר ויושיט ראשו לכתחלה לתוכו וישתה: היא היא. כשם שאסרנו זו במשנתנו כך זו אסורה: היא גופה. אפי' יוציא הכלי מתוכה לרשות היחיד או מתוכה לרה''ר מדרבנן בעלמא הוא: ואנן ניקום ונגזור. הושטת ראשו אטו הוצאת כלי: אי נימא רה''י. כגון גבוה י' וקאמר דלא יעמוד ברה''ר וישתה לתוכה תנינא: ואי רה''ר. כגון אינה גבוה ג': לענין מעשר. דשתיה על הגת ממש שלא עקרו משם להוציאו חוצה הויא שתיית עראי ופטור ממעשר כל זמן שלא ירד לבור שהוא גמר מלאכתו למעשר אבל להוציאו משם הוי קבע שאין בדעתו להחזיר המותר ואע''ג דלא נגמר מלאכתו למעשר אסור: בחמין. שמזגו בחמין שוב אינו ראוי להחזיר המותר שלא יחמיץ את היין מחמת החמין: מאי לאו דתחובה בבגדו. שאין דרך הוצאה בכך ואפי' הוציאה לרשות הרבים משחשכה שבות בעלמא הוא וקא גזור סמוך לחשכה אטו חשכה אלמא גזרינן לאיסור שבת גזירה לגזירה: כי תניא ההיא. בשבת עצמה דחדא גזירה איכא גזירה תחובה בבגדו אטו היכא דמפיק בידים: אומן. המוציא דרך אומנתו שהוא רגיל לצאת לפרקים כן בחול חייב דהשתא לדידיה ליכא אלא חדא גזירה דגזרינן סמוך לחשכה אטו חשכה: בקיסם שבאזנו. קיסם ארוך ושוה כעין סרגלא שמשרטטין בה ספרים שקורין ויר''א בלע''ז ובו משוין את הנסרים כדרך נגרים שלנו משוים בנטיית קו ולי נראה שכל השנויין כאן אינו אלא שנותנין אותו בני האומנות עליהן בצאתם לשוק כדי שיכירו מאיזו אומנות הוא וישכרוהו למלאכה: סורק. בגדים שקורין פיליר''ש: במשיכה. הוא קושר הקוצים שקורין קרדונ''ש וגם את הבגד תופר ומחבר בו ב' ראשין כשמותחו על יתדות האומנות לחובטו במקלות לזקוף את שערו: אירא. הוא צמר או צמר גפן שסותם בו פי הקנה לאחר שהניח בתוכו פקעויות הערב ומשייר בנקב מלא חוט לאריג וזורקו לקנה והפקיע מתגלגל לתוכו ולצאת אינה יכולה שנסתם הנקב: דוגמא. מעט צמר צבוע אדום ומעט צבוע שחור וכן בכל מיני צבע שמראה בהם דוגמא לאחר כזה תרצו או כזה תרצו: כיס. שעושין לזב וקושרו לפי האמה לקבל בו את הזוב: הא רבי יהודה. דזו דרך הוצאתו בחול: במידי דלאו היינו אורחיה. כגון כל אלו השנוין למעלה אין דרך הוצאתו אלא ביד אפילו לאומן אלא בשעה שהוא רוצה להכריז לעצמו שהוא אומן אבל כיס לזב אין דרך הוצאתו אלא בכך מי שמעת ליה דפטור: דאי לא תימא הכי. דמודה ר''מ במי שכל דרכו בכך: הדיוט שחקק קב בבקעת. הואיל ואינו אומן ואין דרך חקיקה בכך הכי נמי דפטור לרבי מאיר א''כ לא מחייב ר' מאיר בשבת אלא אומנין אלא על כרחיך הואיל וכל דרך חקיקתו של זה בכך מיחייב והכא נמי הואיל וכל דרך הוצאה זו לזה בכך חייב: זב בעל שתי ראיות. חייב לפי שהכיס צריך לו לבדוק עצמו אם יראה עוד שלישית ויהיה זב גמור לקרבן וכיון דצריכה לו הויא ליה לדידיה דרך הוצאתו בכך: מיבעי ליה לספירה. דכתיב (ויקרא טו) וכי יטהר הזב וספר לו שבעת ימים ז' נקיים וצריך הוא לכיס לברר לו היום בנקיות שאילו יראה באחד מהן יסתור את הכל דבעינן רצופין דכתיב לטהרתו טהרה אחת לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן: לבו ביום. באותו יום שבת ראה הראיה שלישית דשוב אינו צריך לכיס כל אותו היום שאין אותו יום ממנין הנקיים: לא חשיב. הלכך לאו דרך הוצאה היא לו: כפה קערה על הכותל. שיורדין גשמים עליו: הרי הוא בכי יותן. דאחשבינהו להנך משקין הראה בדעתו שצריך להן ואע''ג דלא ניחא ליה נפילה שנפלו על הפירות לאחר זמן הוי מוכשרין דתנן (מכשירין פ''א) כל משקה שתחלתו לרצון אע''פ שאין סופו לרצון מכשיר:

דמחייב בשעת בליעה אלא אהוצאה מחייב נמי בשעת בליעה כדפרישית ורש''י תירץ בענין אחר בהמוצא תפילין (עירובין דף צט:) ובפ''ב דעירובין (דף כ. ושם) פירשתי ונראה דאע''ג דהלכה כר''מ בגזרותיו בהא דאמר לא יעמוד ברה''ר ומטלטל ברה''י או איפכא לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דשרו כדמוכח בהמוצא תפילין (שם דף צח:) דאמר מתני ליה רבי חנינא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה דרב לא יעמוד כו' א''ל שבקת רבנן ועבדת כר''מ: אמר אביי מנא אמינא לה. דגזרינן גזירה לגזירה דוקא בהוצאה גזר אביי וכל הנהו דמייתי ראייה איירי בהוצאה אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה (דף ג.) פריך אביי למאן דגזר ביצה שנולדה בי''ט אטו פירות הנושרים היא גופה גזירה ואנן ניקום כו': אלא לאו כרמלית. ואע''ג דאין כרמלית בכלים האי גת כיון דמחובר לקרקע לא שמיה כלי: ואם יצא פטור אבל אסור דברי ר''מ. והא דתנן בפרק במה אשה (לקיון דף סב.) ואם יצאה אשה במחט הנקובה חייבת חטאת התם לגמרי דרך הוצאה בכך וכן גבי הא דאמר ר''מ אם שכח והוציאה בפיו חייב התם נמי דרך להוציא המאכל בפה: כל אצולי טינוף לא קא חשיב. אע''ג דהוי אורחי' בכך כיון דלא הוי אורחיה אלא משום אצולי טינוף לא חשבינן הוצאה כי אורחיה תדע דהא הכופה קערה בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן אע''ג דניחא ליה שנופלים המים ברחוק מן הכותל ע''י הקערה כיון דלא ניחא ליה אלא משום אצולי טינוף לא חשבינן ניחותא לגבי הכשר ה''נ לא חשיב הוצאה כי אורחיה ופריך התם לא ניחא ליה בהני משקין כלל הכא ניחא ליה בהאי כיס לקבולי בי' זיבה ובכה''ג שמקבל מים לאצולי טינוף חשוב משקה לרצון כדמוכח מסיפא וכי היכי דחשיב משקין המתקבלין אע''ג דלאצולי מטינוף משום דאחשבינהו קבלתן ה''נ חשיב כיס המקבל זיבה לאצולי מטינוף הוצאה כי אורחיה:

שבת יא ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף יא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד