שבת יא ע"א

during which they committed their sins was altogether twenty-six years, as it is written: “Twelve years they served Chedorlaomer and thirteen years they rebelled, and in the fourteenth year Chedorlaomer came” (Genesis 14:4–5). The twelve years plus the fourteen years during which they were enslaved were not years of tranquility, leaving only twenty-six tranquil years when they were sinful.

And Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: Any city whose roofs are higher than the synagogue will ultimately be destroyed because of the contempt shown the synagogue. Allusion to this is from that which is stated: “To uplift the house of our God and restore its ruins” (Ezra 9:9). The house that is devoted to God needs to be elevated above the other houses of the city. The Gemara adds: And this applies only to the height of the houses themselves. However, if the poles [kashkushei] and the towers [abrurei] that extend from the house are higher than the synagogue, we have no problem with it. Rav Ashi said: I caused the city of Mata Meḥasseya to not be destroyed by building the synagogue higher than the other houses. The Gemara asks: Wasn’t Mata Meḥasseya ultimately destroyed? The Gemara answers: It was not destroyed because of that sin; other sins caused its destruction.

And Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: It is preferable to be under the yoke of Ishmael and not under the yoke of a stranger, the Romans; under a stranger and not under a Ḥabar, a Persian Zoroastrian fire priest; under a Ḥabar and not under a Torah scholar, as if one offends a Torah scholar who is greater than he, the scholar will be exacting with him and he will be punished at the hand of Heaven; under a Torah scholar and not under an orphan or a widow, as they are easily insulted and God promised to hear their cries and punish those who offend them.

And Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: It is preferable to suffer from any extended illness and not from an intestinal illness. Similarly, it is preferable to suffer any pain, even if it is sharp and excruciating, and not heart pain; any slight ache and not a headache; any evil and not an evil wife.

And Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: Even if all the seas would be ink, and the reeds that grow near swamps would be quills, and the heavens would be parchment upon which the words would be written, and all the people would be scribes; all of these are insufficient to write the unquantifiable space of governmental authority, i.e., all the considerations with which a government must concern itself and deal. Rav Mesharshiya said: What is the verse that alludes to this? “The Heavens on High and the land to the depth and the heart of kings are unsearchable” (Proverbs 25:3).

And Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: A fast is effective to neutralize a bad dream like fire burns chaff. Rav Ḥisda said: And a fast is effective specifically on that day that he dreamed. And Rav Yosef said: One suffering from a bad dream that he dreamed is permitted to fast even on Shabbat.

The Gemara relates: Rav Yehoshua, son of Rav Idi, happened to come to the house of Rav Ashi. They prepared a third-born calf, whose meat is high quality, for him. They said to him: Let the Master taste something. He said to them: I am sitting in the midst of a fast. They said to him: And does the Master not hold in accordance with this halakha of Rav Yehuda, as Rav Yehuda said: A person can borrow his fast and not fast on the day that he originally designated, and repay it by fasting on another day? You can postpone your fast to another day. He said to them: It is a fast for a dream. And Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: A fast is effective to neutralize a bad dream like fire burns chaff. And Rav Ḥisda said that the fast is effective specifically on that day that he dreamed. And Rav Yosef said that a person suffering due to a bad dream is permitted to fast even on Shabbat.

We learned in the mishna that if they already began any one of the activities mentioned in the mishna they need not stop to recite the Amida prayer; however, they stop to recite Shema. The Gemara asks: Didn’t the first clause of the mishna already teach that they need not stop? Why does the mishna repeat it? The Gemara answers: In the latter clause of the mishna, we came to discuss matters of Torah. With regard to those engaged in Torah study, they need not stop for prayer, but they are required to stop to recite Shema. As it was taught in a baraita: Torah scholars, who were engaged in the study of Torah, stop their Torah study for Shema, and they do not stop for prayer. Rabbi Yoḥanan said a caveat to this statement: They only taught that they need not stop for prayer with regard to the likes of Rabbi Shimon ben Yoḥai and his colleagues, whose Torah is their vocation and they never interrupt their Torah study. However, for the likes of us, who also engage in other activities, we stop both for Shema and for prayer.

With regard to the essence of the statement the Gemara asks: Didn’t we learn in a different baraita: Just as they do not stop for prayer, they do not stop for Shema? The Gemara answers: When that baraita was taught, it was taught with regard to those engaged in the intercalation of the year. Since their activity is crucial and all the Festivals of the year are determined through that activity, the Sages allowed them to continue and not stop to recite Shema. As Rav Adda bar Ahava said, and the Elders of the city of Hagronya also taught that Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said: When we were engaged in the intercalation of the year in Yavne, we would stop neither for Shema nor for prayer.

MISHNA: This mishna deals with various decrees, especially with regard to the halakhot of Shabbat, which were issued in order to distance a person from transgressions that he is liable to commit through habit and routine. The mishna said: The tailor may not go out with his needle adjacent to nightfall on Shabbat eve, lest he forget that he is carrying the needle and go out with it to the public domain even after Shabbat begins. And, similarly, the scribe [lavlar] may not go out with his quill[kulmos] for the same reason. And one may not shake his clothes on Shabbat to rid them of lice; and one may not read a book by candlelight, so that he will not come to adjust the wick of the lamp. However, in truth they said an established halakha: The attendant sees where in the book the children under his supervision are reading in the Torah, even by candlelight on Shabbat. However, he himself may not read. Similarly, the Sages issued a similar decree with regard to other halakhot, as they said: The zav may not eat even with his wife the zava, despite the fact that they are both ritually impure, because, by eating together, they will come to excessive intimacy and become accustomed to sin.

GEMARA: Among the halakhot concerning decrees that were issued lest one come to commit a transgression, we learned in a mishna there: A person may not stand in the private domain and drink water located in the public domain, or vice versa, stand in the public domain and drink water located in the private domain, lest he transfer the vessel from which he is drinking the water to the place where he is standing and become liable to bring a sin-offering. However, if he introduced his head and most of his body into the place where the water that he is drinking is located, there is no longer room for concern, and it is permitted,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - א

ונמשכה שלותה של סדום ^[1] כ"ו שנים עד שחרבה, כדכתיב "שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו. ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר וגו'". ואותם שתים עשרה שנה שהיו משועבדים לכדרלעומר, ושלש עשרה שנות מרידתם, והשנה הכ"ו שנלחמו בה נגד ארבעת המלכים, לא היו בשלוה. ואז מת כדרלעומר, ומאז ואילך היתה בשלוה כ"ו שנים שנותרו מנ"ב שנותיה. [ועיין תוס' ד"ה ושל סדום].

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת שלה, לסוף חרבה! שנאמר "לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו, ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלם". שמחמת שרוממנו את בית המקדש מעל כל בתי העיר זכינו שינתן לנו גדר ביהודה. ^[2] דמשמע שלולא זאת היתה יהודה חרבה. ובכלל זה נמי בתי כנסיות שהם מקדש מעט.

והני מילי שאין להגביה הגגות מעל בית הכנסת - בגגות הבתים. אבל בגגות של קשקושי ואברורי [בירניות ומגדלים] לית לן בה! ^[3] ואין איסור להגביהם מעל בית הכנסת.

אמר רב אשי: אנא עבדי למתא מחסיא [שהיתה עירו, והיה ראש ישיבה בה] דלא חרבה! בזכות שמנעתי אנשיה מלהגביה בתיהם יותר מבית הכנסת. ^[4]

ומקשינן: והא לבסוף חרבה מתא מחסיא.

ומשנינן: לא מאותו עוון חרבה.

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: עדיף להיות תחת בן ישמעאל ולשמשו, ולא תחת נכרי מבני אדום! שהם יותר רשעים.

עדיף לשמש תחת נכרי, ולא תחת חבר [אומה מבני פרסיים]! ^[5] שהם רשעים ביותר.

עדיף לשמש תחת חבר, ולא תחת תלמיד חכם! שאם יקניט את התלמיד חכם יענש.

עדיף לשמש תחת תלמיד חכם, ולא תחת יתום ואלמנה! שאם יצערם עונשו חמור, מפני שדמעתן מצויה.

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: עדיף כל חולי [מחלה ארוכה המנוונת ומתישה את הכח] ובלבד שלא יהיה חולי מעיים, שהוא הקשה ביותר.

עדיף כל כאב [מחלה ההולכת ובאה ככאב השן וכאב המכה] ובלבד שלא יהיה כאב לב.

עדיף כל מיחוש [כאב קל שהוא חששא בעלמא] ולא מיחוש ראש.

עדיפה כל רעה ובלבד שלא תהיה אשה רעה.

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: אם יהיו כל הימים דיו, וכל קני האגמים קולמוסים, וכל השמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקין לכתוב חללה [עומק לבה] של רשות. שהרי צריכה הרשות לתת לבה ביום אחד לגבית המס הקצוב בכמה מדינות, ולכמה מלחמות, ולכמה משפטים. ^[6]

והוינן בה: מאי קראה, מהיכן דרש רב הכי?

אמר רב משרשיא: דכתיב "שמים לרום וארץ לעומק, ולמלכים אין חקר"! ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית להיטיב חלום רע, ^[8] כשם שיפה האש לנעורת של פשתן לשורפה. ^[7]

אמר רב חסדא: והא דמהני התענית, אינו אלא בו ביום שחלם בלבד!

ואמר רב יוסף: ומותרת תענית חלום אפילו בשבת! ^[9] ואף דאסור להתענות בשבת משום שמבטל מצות עונג שבת, שאני תענית חלום שעל ידה מבטל את צערו. ^[10] [רש"י, תענית יב ב והוסיף הטור בסימן רפ"ח שעונג היא לו התענית, שהרי על ידה מבטל את צערו].

רבי יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי. עבדי ליה עיגלא תילתא [עגל שנולד שלישי לאמו והוא המשובח ביותר, שהולד הראשון והשני אינם בריאים לפי שהאם עדיין בקטנותה ואינה בכוחה] ^[11] אמרו ליה: ליטעום מר מידי!

אמר להו: בתענית יתיבנא. ^[12]

אמרו ליה: ולא סבר ליה מר להא דרב יהודה?

דאמר רב יהודה: לוה אדם תעניתו ופורע! שאם קבל עליו תענית ^[13] ורוצה להפסיקה מותר לו לאכול ולפרוע את חוב תעניתו ביום אחר. ^[14]

אמר להו: תענית חלום הוא לי, ואיני רוצה להפסיד את הענין שבה! שהרי אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום ראש לנעורת: ואמר רב חסדא: ובו ביום בלבד ! ואמר רב יוסף: אפילו בשבת! ולפיכך, איני יכול לדחותה ליום אחר, דהא לא מהני אלא לבו ביום.

שנינו במתניתין: ואם התחילו [בכל המעשים דקתני ברישא] אין מפסיקין אפילו סמוך למנחה. מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה.

והוינן בה: לשם מה חזר התנא ואמר "אין מפסיקין לתפלה, והא כבר תנא ליה רישא: "ואם התחילו אין מפסיקין"?

ומשנינן: סיפא דקתני "אין מפסיקין לתפלה" לא קאי ארישא כלל, אלא אתאן להפסק באמצע דברי תורה לצורך קריאת שמע ותפלה.

וכדתניא: חברים שהיו עוסקין בתורה, מפסיקין לקריאת שמע! מאחר שמצות קריאתה בזמנה היא דאורייתא, כדכתיב "ובשכבך ובקומך". ^[15] אבל אין מפסיקין ^[16] לתפלה! ^[17]

אמר רבי יוחנן: לא שנו דאין מפסיקין, אלא ב"חברים" כגון רבי שמעון בר יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן, ואין להם אומנות אחרת. אבל כגון אנו, שאין תורתנו אומנותנו, ומפסיקין אנו את תורתנו לצורך אומנותנו, כל שכן שמפסיקין אנו את תורתנו לצורך קריאת שמע ותפלה!

ומקשינן: והתניא: כשם שאין מפסיקין החברים מדברי תורה לתפלה, כך אין מפסיקין לקריאת שמע. ואילו במתניתין קתני, דמפסיקין לקריאת שמע.

ומשנינן: ההיא ברייתא מיירי בבית דין שנושאים ונותנים בעיבור השנה, אם ראוי לעברה [על פי הסיבות התלויות באביב ובפירות האילן, ובתקופה, כמבואר בסנהדרין]. ודוחה קריאת שמע כיון שקביעת המועדות תלויה בעיבור. ואם לא יעברו כדין יתקלקלו המועדות. [תוספות]. אבל תלמוד תורה בעלמא לא דחי קריאת שמע. ^[18] וכדאמר רב אדא בר אהבה, וכן תנו סבי דהגרוניא, אמר רבי אלעזר בר צדוק: כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה, לא היינו מפסיקין לא לקריאת שמע ולא לתפלה!

מתניתין:

כל דיני משנתנו משום סייג הם, כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

א. לא יצא החייט במחטו בערב שבת סמוך לחשיכה ^[19] שמא ישכח להצניעה עד השבת, ולבסוף, כשיזכר במחט ישכח שעכשיו שבת [תוספות], ^[20] ויצא עמה מרשות לרשות ^[21] ויעבור על איסור מלאכת הוצאה.

וכן לא יצא מטעם זה הלבלר בקולמוסו ^[22] בערב שבת סמוך לחשכה.

ב. ולא יפלה [יבער] אדם את כליו [בגדיו] מן הכינים בשבת, שמא יעבור על איסור שבת בשגגה. ובגמרא מבואר טעמא.

ג. ולא יקרא בשבת לאור הנר שמא ישכח ויטה את הנר לקרב את השמן לפי הפתילה בשביל שתדלק יפה ויתחייב משום מבעיר.

באמת אמרו - החזן [הקורא לציבור בתורה בבית הכנסת ^[23] רואה לאור הנר היכן תינוקות של בית רבן קוראין בליל שבת, כדי לדעת מהי פרשת השבוע. שעל כך לא גזרו. אבל הוא עצמו לא יקרא לאור הנר.

ד. כיוצא בו, גזרו לעשות הרחקה לעבירה, ואמרו: לא יאכל הזב עם הזבה, ^[24] מפני הרגל עבירה. שמתוך שמתייחדים זה עם זו יבוא לבועלה, ויעברו על איסור כרת.

גמרא:

תנן התם: לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויושיט פיו וראשו ויאחז הכלי וישתה ברשות הרבים. וכן לא יעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד. ואף שאין בזה איסור הוצאה מדאורייתא, שהרי אינו מוציא כלום מרשות לרשות, ^[25] גזרינן שמא יוציא את הכלי לרשות שעומד בה ונמצא מתחייב חטאת.

אבל אם הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, מותר. שכאן אין לחשוש שמא יביא את הכלי לרשות שעומדות בה רגליו.

הערות

^[1] שהיו לה שנות שלוה, כדאיתא ביחזקאל: "הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון, שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה". רש"י.

^[2] כן פירש רש"י. אבל הרי"ף פירש דהדרשה היא מרישא דקרא בלבד. דמשמע הכי: אם יתקיים "לרומם בית אלהינו", אז יתקיים נמי "להעמיד את חרבותיו", ואם לאו, יחרב אף העומד. ועיין במה שכתב החתם סופר בזה.

^[3] דדוקא גגות שעשויים לדירה ולתשמיש אין להגביהם יותר מבית הכנסת. ולפי זה, גגות משופעים שאינם עשויים לתשמיש דינם כקשקושי ואברורי. תוספות ישנים, רא"ש, ר"ן, וריטב"א בסוגיין. וכן נפסק בשלחן ערוך סימן ק"נ סעיף ב'. ועיין במשנה ברורה ובביאור הלכה שם.

^[4] ורבינו חננאל פירש שהציל את בני העיר בכך שהגביה את בית הכנסת מעל כל בתיה. ועיין ברא"ש.

^[5] כן פירש רש"י הכא ובגיטין יז א אבל התוספות פירשו שהם אומה שישבה סמוך לפרסים. וכן פירש רש"י בקידושין עב א ולקמן מה א

^[6] וכוונת רב בזה לומר, שלעולם יתפלל אדם לשלום מלכות ולא יהרהר אחריה, אף שרואה בה לפעמים דברים שאינם כהוגן. מאירי. והר"ן פירש, דנפקא מינה להא דתנן באבות: "אל תתודע לרשות" ! והשפת אמת כתב בדרך צחות לדייק מלשון רש"י שכתב "שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות וכו' ", דמשמע שכן צריך להיות. אבל באמת אין להם עומק לב כזה. לכן לא יאתה המלוכה אלא למלך מלכי המלכים ולא למלך בשר ודם.

^[8] ואין תענית זו חובה. מגן אברהם שם, בשם הרשב"א.

^[7] וזהו בדוקא אם עושה תשובה עם התענית. כי התענית מועילה כמו קרבן לחטא. מה קרבן אינו מכפר ללא תשובה, כדכתיב "זבח רשעים תועבה", אף תענית חלום כן. משנה ברורה, סימן ר"כ סק"ו, בשם ספר חסידים.

^[9] אבל צריך להתענות יום אחר על מה שהתענה בשבת. תענית יב ב כדי לכפר על מה שביטל עיקר עונג שבת. טור סימן רפ"ח.

^[10] ובשלחן ערוך סימן רפ"ח סעיף ה' כתב דלא על כל חלום מתענים בשבת. ומפורט שם באיזה חלומות מתענים. אלא שהב"ח שם כתב לחלק בזה. ועיין במשנה ברורה שם סקט"ו.

^[11] כן פירש רש"י כאן. אבל בעירובין פירש דהוא עגל שהגיע לשליש גידולו. ועיין בתוספות, גיטין נו א

^[12] ואף דהמפרסם את תעניתו להשתבח בה נענש [כדאיתא בשלחן ערוך סימן תקס"ה סעיף ו', והוסיף שם המשנה ברורה שאף אם שואלים אותו, יאמר שלא מתענה], אבל כשמפצירים בו לאכול ואינו יכול להתחמק, כעובדא דהכא, מותר לומר שהוא מתענה. ט"ז, ומגן אברהם שם.

^[13] והרמב"ם בפרק ד' מהלכות נדרים הלכה ט"ז הביא דין זה באופן שנדר לצום ביום שאינו מסוים, וקבל עליו את התענית במנחה של היום הקודם, וכבר התחיל להתענות, דאז מותר להפסיק התענית ולפורעה ביום אחר. וכן פסק השלחן ערוך בסימן תקס"ח סעיף ב', דדוקא בהכי לווה ופורע. אבל אם נדר תענית ביום מסוים, אינו יכול לדחותה ליום אחר. אבל שאר הראשונים נחלקו עליו, וכתבו דאף אם נדר יום מסוים לווה ופורע. רשב"א, ריטב"א וראב"ד שהובא בבית יוסף שם. וכתב הרשב"א, דלדעת הרמב"ם צריך לפרש, דרב אשי אמר לרב יהושע: אם לא נדרת ביום מסוים, לוה ופרע!

^[14] וכתב הרמב"ם שם דמותר לעשות כן לצורך דבר מצוה, או לכבוד אדם גדול, כעובדא דהכא.

^[15] ומשמע מלשון רש"י שהוא משום שזמניה מדרבנן. ולהרמב"ן שהובא לעיל, כל עיקרה הוא מדרבנן. אבל הרמב"ם בפרק ו' מהלכות תפלה הלכה ד' כתב שהטעם הוא משום "שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה".

^[16] ואף אם יעבור זמן התפלה עד שיגמור את תלמודו ויבטלה לגמרי. [ולא כמשמעות "אין מפסיקין" דקתני ברישא לגבי מרחץ ואכילה וכדומה, דהתם מיירי דוקא ביש לו שהות ביום להתפלל לאחר שיגמור פעולתו]. בעל המאור.

^[17] ואף דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, שאני תלמוד תורה שתכליתו להביא לידי מעשה. לפיכך אינו דוחה כל מצוה שזמנה עובר ואינה יכולה להיעשות על ידי אחרים. מאירי.

^[18] ובירושלמי איתא, דאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחי: כגון אנן, שאנו עסוקין בתורה, אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקין ! ומסיק התם: טעמא דרבי שמעון בר יוחי - זה [תלמוד תורה] שינון, וזה [מקרא שמע] שינון, ששניהם מצותם על ידי שינון, ואין מפסיקין שינון מפני שינון ! ופליג אגמרא דידן.

^[19] ושיעור "סמוך לחשיכה" הוא חצי שעה קודם בין השמשות. פרי מגדים סימן רנ"ב סעיף ו'. אבל רבינו חננאל הביא כאן בשם הירושלמי דלאחר זמן מנחה קטנה מיקרי "סמוך לחשיכה". ועיין בביאור הלכה שם שכתב שנכון להחמיר כהפרי מגדים.

^[20] והוכרחו לפרש כן, משום דאי כפשוטו, שישכח מהמחט, הרי אף אם יצא כן בשבת אינו אסור מדאורייתא, ד"מלאכת מחשבת" בלבד אסרה תורה, אלא משום גזירה בלבד, וגזירה לגזירה לא עבדינן. וביאר המאירי דמה דחיישינן במחט וקולמוס שישכח שהיא שבת יותר מבשאר כלים, לפי שכלים אלו גורמים לו שיחשוב שעתה חול.

^[21] או יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. משנה ברורה שם סקנ"ז. ועיין בפני יהושע.

^[22] וקא משמע לן בזה, דלא מיבעיא מחט שהיא קטנה אלא אפילו קולמוס שהוא יותר גדול ולא שייך בו כל כך שכחה, נמי אסור. תוספות רבי עקיבא איגר.

^[23] ועוד פירש רש"י, דקאי על מלמד תינוקות.

^[24] אפילו דבזב ליכא כל כך למיחש לעבירה, מפני שהתשמיש קשה לו. וכל שכן בטהור עם הזבה שיש לחוש שמא יבוא לבועלה. רש"י. והקשו המפרשים דלקמן יג א תניא בהדיא דדוקא בזב עם הזבה אסרו, אבל בטהור עם הזבה לא הוצרכו לגזור, דבין כך לא אכלו יחד משום שאכלו חולין בטהרה. ותירץ המהרש"ל דרש"י פסק כן לזמן הזה. שאין רגילים לאכול חולין בטהרה. ועיין במהרש"א שפירש באופן אחר.

^[25] שהרי פיו שהוא מקום הנחת המים עומד באותה רשות שנעקרו המים ממנה. ומה שיורדים המים לתוך בטנו שנמצאת ברשות אחרת לא נחשב להנחה, אלא הבליעה היא ההנחה. תוספות.

של סדום שבה עשו את חטאיהם היתה בסך הכל עשרים ושש שנים, דכתיב [שכן נאמר]: "שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר ושלש עשרה שנה מרדו. ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר" (בראשית יד, ד–ה). ושתים עשרה שנה וארבע עשרה שנה יחד שבהן היו משועבדים אינן ימי שלוה, ורק עשרים ושש שנים אחרות היו להם לשלוה ולחטא.

א ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף היא חרבה, משום בזיון בית הכנסת. ורמז לדבר ממה שנאמר: "לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבתיו" (עזרא ט, ט), שהבית המיוחד לה' צריך להיות מרומם מן השאר. ומוסיפים: והני מילי בבתי [ודברים אלה נאמרו בגובה הבתים] עצמם, אבל בקשקושי ואברורי לית לן [בעמודים ובמגדלים, היוצאים מן הבית, אין לנו] בה איסור. אמר רב אשי: אנא עבדי [אני עשיתי] לעיר מתא מחסיא שלא חרבה [תחרב], שבנה את בית הכנסת והגביהו משאר הבתים. ושואלים: והא [והרי] חרבה מתא מחסיא לבסוף! ומשיבים: על כל פנים, מאותו עון לא חרבה , אלא עוונות אחרים גרמו לכך.

ב ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מוטב להיות תחת עולו של ישמעאל ולא תחת עולו של נכרי (רומאים). תחת נכרי ולא תחת חבר (כהני האש הפרסיים). תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם. שאם יחטא כנגד תלמיד חכם הממונה עליו יקפיד עליו ויענש בידי שמים. תחת תלמיד חכם ולא תחת יתום ואלמנה, לפי שהם נעלבים בקלות והבטיח ה' שישמע צעקתם ויעניש את הפוגעים בהם.

ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: עדיף להיות חולה בכל חולי ממושך, ולא בחולי מעים. וכן עדיף לסבול כל כאב ואפילו חד וקשה, ולא כאב לב. כל מיחוש קל, ולא מיחוש ראש. כל רעה, ולא אשה רעה.

ג ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: גם אם יהיו כל הימים דיו, והאגמים (קני הסוף הגדלים ליד המים) יהיו קולמוסים לכתיבה, והשמים יהיו יריעות עליהם ייכתבו הדברים, וכל בני אדם יהיו לבלרין (סופרים) — אין כל אלה מספיקים לכתוב חללה של רשות, כלומר, את כל הדברים שהממשלה צריכה לדאוג ולטפל בהם. אמר רב משרשיא: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? — "שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר" (משלי כה, ג).

ד ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לבטל חלום רע כאש השורפת את הנעורת. אמר רב חסדא: והתענית מועילה דווקא בו ביום שחלם. ואמר רב יוסף: אם אדם מצטער על חלום רע שחלם מותר לו להתענות אפילו בשבת.

ומסופר כי רב יהושע בריה [בנו] של רב אידי איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי. עבדי ליה עיגלא תילתא [עשו לו עגל מובחר]. אמרו ליה [לו]: לטעום מר מידי [יטעם אדוני משהו]. אמר להו [להם]: בתענית יתיבנא [יושב אני]. אמרו ליה [לו]: וכי לא סבר ליה מר להא [סבור אדוני הלכה זו] שאמר רב יהודה? שכן אמר רב יהודה: לוה אדם תעניתו ואינו מתענה ביום מסויים, ופורע ומתענה תענית זו ביום אחר, ואם כן יכול אף אתה לדחות תעניתך ליום אחר! אמר להו [להם]: תענית חלום הוא. ועליה אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לבטל חלום רע כאש השורפת את הנעורת. והוסיף ואמר על כך רב חסדא כי התענית מועילה דווקא בו ביום שחלם. ואמר על כך רב יוסף שאם אדם מצטער על חלום רע שחלם מותר לו להתענות אפילו בשבת.

ה שנינו במשנה כי אם התחילו כבר בכל אחד מן העיסוקים אין מפסיקין לתפלה, אבל מפסיקין לקריאת שמע. ושואלים: הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו כבר בראש המשנה] שאין מפסיקין, ומשום מה חוזר שוב לדבר זה? ומשיבים: סיפא אתאן [בסוף המשנה באנו] לדון בדברי תורה, שגם בהם יש לנהוג כך. וכפי דתניא [ששנינו בברייתא]: חברים (תלמידי חכמים) שהיו עוסקים בתורה — מפסיקין מתורתם לקרוא קריאת שמע, ואולם אין מפסיקין לתפלה. אמר ר' יוחנן: יש לסייג את הדברים ולא כי לא שנו שאין מפסיקים בתפילה אלא כגון ר' שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן (מקצועם) ואינם מפסיקין כלל מלימודה. אבל כגון אנו, העוסקים גם בדברים אחרים, מפסיקין בין קריאת שמע בין לתפלה.

על עיקר הדברים שואלים: והתניא [והרי שנינו] בברייתא אחרת: כשם שאין מפסיקין לתפלה, כך אין מפסיקין לקריאת שמע! ומשיבים: כי תני ההיא [כאשר שנויה ברייתא זו] — לגבי העוסקים בעיבור השנה היא שנויה. שכיון שעיסוקם חשוב ביותר, ועל פיו נקבעים כל מועדי השנה, התירו להם שלא לקרוא קריאת שמע. וכפי שאמר רב אדא בר אהבה, וכן תנו סבי [שנו זקני] העיר הגרוניא שכך אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה לא היינו מפסיקין לא לקריאת שמע ולא לתפלה.

ו משנה משנה זו עוסקת בהרחקות שונות, ובעיקר בדיני שבת, שנעשו כדי להרחיק אדם מעבירה שהיה עשוי לעשותה על ידי שיגרה והרגל. ואמרו: לא יצא החייט כשמחטו אצלו סמוך לחשכה של ערב שבת, שמא ישכח שהוא מטלטל את המחט ויצא עמה ברשות הרבים אף כשיגיע ליל השבת. וכן לא יצא הלבלר בקולמוסו מאותו טעם. וכמו כן לא יפלה את כליו (יבדוק אותם מן הכינים) בשבת, ולא יקרא אדם בספר לאור הנר, שלא יבוא לתקן את פתילת הנר. ואולם באמת אמרו הלכה קבועה, שהחזן יכול שיהא רואה היכן, באיזה מקום בספר התינוקות הנמצאים תחת השגחתו קוראין בתורה, ואף לאור הנר בשבת, אבל הוא עצמו לא יקרא. כיוצא בו קבעו גזירה דומה לכך גם בהלכות אחרות, שאמרו: לא יאכל הזב אף עם אשתו הזבה אף על פי ששניהם טמאים, מפני שעל ידי אכילתם יחד יבואו לקרבה יתירה ולידי הרגל עבירה.

ז גמרא מדיני הגזירות שנגזרו שמא יעבור אדם עבירה תנן התם [שנינו במשנה שם]: לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה מים המצויים ברשות הרבים, או להיפך, שיעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, שמא יעביר את הכלי שהוא שותה בו מים למקום שהוא עומד בו, ויתחייב חטאת. אבל אם הכניס את ראשו ורובו למקום שהוא שותה — אין לחשוש עוד, ומותר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכל עיר שגגותיה גבוהות מבהכ"נ סופה ליחרב שנאמר לרומם בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו. אמר רב אשי [אנא] עבדי למתא מחסיא שהגבהתי [את בית] הכנסת למעלה מכל גג דלא ליחרב מהאי עון לעולם:

אמר רב תחת נכרי ולא תחת ישמעאל. תחת ישמעאל ולא תחת חבר שהן רעים כדגרסי' ביבמות (סג:) תחת חבר ולא תחת ת"ח. כלומר אין בו כח להציל מיד הרשעים בזרוע רמה. וכ"ש יתום ואלמנה:

אמר רב כל חולי ולא חולי מעיים.

כל כאב ולא כאב לב. כל מחוש ולא מחוש ראש אמר רב יפה תענית לחלום כאש בנעורת.

אמר רב חסדא ובו ביום אמר רב יוסף ואפי' בשבת.

ואינו תענית חלום. זה שאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע אלא שקבל עליו מעצמו להתענות בו. ואפי' אם אירע בו אונס לוה ופורע. ודייקינן מהא דגרסי' בתעניות צערא קביל עליה כי הא שמעי' היכא דאירע בו [אונס]. אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע ותענית חלום בין כך ובין כך לא:

אם התחילו אין מפסיקין (בו) [כו']. ואוקימנא סיפא איצטריך לדברי תורה. דתניא חברים שהיו עסוקין בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין אפי' לתפלה והא דתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש ההיא בעיבור שנה תניא דא"ר אלעזר ב"ר צדוק כשהיינו עסוקים בעיבור שנה ביבנה לא היינו מפסיקין לא לק"ש ולא לתפלה:

מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה כו'. ירושל' [לעיל בהלכה ב'] ממה דתנינן מנחה ותני לה ר' חייא חשיכה. הדא אמר אפילו חשיכה דתנינן בתרה מנחה היא:

תנן התם בסוף עירובין לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ולא ברה"ר וישתה ברשות היחיד אא"כ הכניס ראשו ורובו למקום ששותה וכן בגת:

לוה אדם תעניתו ופורע. אפ' במקומו במס' תעני' בס"ד:

[לוה אדם תעניתו ופורע]. מהא דאמר רב אשי לוזיף מר וליפרע איכא למשמע דאפילו קבל עליו תענית ואמר יום זה לוה ופורע, דאי לא היכי אמר ליה להדיא לוזיף דמנא ליה דלא אמר יום זה. וכן כתב הראב"ד ז"ל במסכת תענית. אבל שמעתי שאין כן דעת רבותינו הצרפתים בעלי התוספות ז"ל, דכל שאמר יום זה אינו לוה. וסבור אני ששמעתי מפי מורי הרב זכרונו לברכה דהא דרב אשי מדת נדיבות ומוסר היה, שהיה מחזר שיאכל אצלו ואמר לו שמא לא יום זה אמרת ולוה ותפרע. והראשון נראה עיקר, דהא אפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת ליד גבאי לוה ופורע.

לעולם יהא אדם נזהר שלא יהיו גגות ביתו גבוהים מבית הכנסת כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה שנאמר לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חורבותינו ומ"מ דוקא בבית העשוי לדירה אבל בירניות ומגדלים העשויים לחזוק העיר או הבית ולבצור חומה והם הנקראים קושקי ואברורי אין בזה מניעה כלל וכן הדין בשסבת הגבהתו אינה דרך שררה אלא להרבות בדיורין ועליות ובחבורי צרפת ראיתי דוקא בגגות שלהם שהיו משתמשין בהם אבל בגגות שלנו אין לחוש:

לעולם יהא אדם נזהר שלא להקניט או להחליש דעתן של תלמידי חכמים מפני שגחלתן לוחשת ביותר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה וביתום ואלמנה יותר מהם מתוך שדמעתן מצויה עונש הבא בשבילם ממהר לבא דרך צחות אמרו תחת גוי ולא תחת ישמעאל תחת ישמעאל ולא תחת חבר ר"ל פרסי תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה:

אע"פ שהרבה דברים אדם צריך לבדוק בנשואי האשה מצד ייחוסה וקרוביה כמו שיתבאר במקומו מ"מ במדותיה ובטכסיסיה ראוי לבדוק ביותר שרעת אשה מכאבת לב בן זוגה להיות כל ימיו מכאובים עד שיתיאש לבו מכל טובה דרך צחות אמרו כל חולי ולא חולי מעים כל כאב ולא כאב לב כל מיחוש ולא מיחוש ראש כל רעה ולא רעת אשה:

לעולם יהא אדם מתפלל בשלומה של מלכות ולא יהרהר אחריהם אע"פ שראה לפעמים מצד פעולותיהם דברים שהם שלא כהוגן למראה עיניו אלא יהפך בזכותם ויכריעם לכף זכות כמה שאפשר לו שלא נתנה כונתם להיות נודעת לשעתה ודרך צחות אמרו אלו היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים ושמים יריעות ובני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב חללה של רשות ר"ל עומק עצתם וכונתם והוא שנאמ' ולב מלכים אין חקר:

אסור להתענות בשבת וימים טובים ובירושלמי אמרו אין מתענין בשבת עד שש שעות ואע"פ שארבע זמן סעודה לכל מ"מ לא חל שם תענית עד שש שעות ומ"מ תענית חלום מותר בו כמו שביארנו במקומו והצדדין שאדם רשאי להיות לוה תעניתו ופורע והצדדין שאי אפשר לו לעשות כן אלא שישלימהו ביומו על כל פנים כבר ביארנו את כלם במקומם במסכת תענית:

המשנה השלישית לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא ולא הלבלר בקולמוסו ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה מהיכן התינוקות קורין אבל הוא לא יקרא כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עברה אמר הר"ם פי' חייט שם ידוע לאומן מן התפירה ומחט שם כלי התפירה ולבלר הוא הסופר וקולמוס ידוע וזה גזרה שמא ישכח ולא יפלה את כליו ר"ל להסיר הכנים מבגדיו גזרה שמא יתקן הנר ואפי' היה הנר בתכלית הגובה וכן אסור לקרות לאור הנר אלא אם יש אדם אחר עמו לשמרו שלא יתקן הנר החזן רואה זהו שהתרנו למלמד תינוקות ליקח בידו ספר לראות לאור הנר תחלת הפרשה שהוא רוצה להתחיל לתלמידים שתי מלות או שלש כי בזה השיעור לא יטעה שיתקן הנר ואחר שיראה תחלת הפרשה יניח הספר ויתננו לתלמידים ויקראו בו לאור הנר לפי שהוא שומר אותם ואין ראוי למלמד שיקרא עם התלמידי' בספר לאור הנר וזהו ענין אמרו אבל הוא לא יקרא ומה שחייבנו להרשות לתלמידים לקרות לאור הנר והרב שישמרם ולא הרשינו לרב שיקרא וישמרוהו התלמידים לפי שהוא מושל עליהם והם אינם מושלים עליו ומוראו עליהם מפני הרגל עבירה כלומר שלא ירגילו עצמם באכילתם יחד שמא בתוך האכילה יחשוב ויסתכל בה ויבעול אותה והיא בכרת מלשון תורה ולפיכך אסרו אכילת הזב עם אכילת אשתו הזבה יחד אע"פ ששניהם טמאים:

אמר המאירי המשנה השלישית וענינה בביאור החלק השני והוא שאמר לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ואמרו עליה בירושלמי ממה דתנינן מנחה ותנינן סמוך לחשיכה הדא אמרה סמוך לחשכה מנחה היא ויראה דוקא מנחה קטנה ויש מפרשים בגדולה דבר הלמד מענינו שמא ישכח וכו' כלומר שמא יכנס שבת ומחטו בידו או בבגדו ומתוך דקותה לא ירגיש בה ויצא בה בשבת ויש שואלים לדעת זה והרי אף בשבת אין כאן חיוב שהרי אמרו בבבא קמא היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה או הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ר"ל שיהא מחשב לעשות מלאכה אלא ששוגג שסבור שהוא חול או סבור שאין איסור במלאכה זו אבל אם שגג שאינו סבור שעשה מלאכה פטור ומאחר שאף בשבת פטור היאך נגזור בה ערב שבת אטו שבת והיא גופה גזירה וכו' שכל אילו עשאו בשבת פטור ואתה אוסרו גזירה היא וכשאתה חוזר ואוסר מבערב הרי היא גזירה לגזירה עד שמתוך כך מפרשים שמא ישכח שהוא שבת ויצא בידיעתו שמחט בידו ומתחייב חטאת ושמא תאמר אם אתה חושש לשכחת שבת אף בכל דבר כן או אף הוא יוציא מביתו שאר כלים ומה ענין לחוש במחטו יותר משאר דברים הם מפרשים שלא אמרוה אלא דרך עצה שהמחט גורם לו שכחת שבת שמתוך שהוא רואה המחט בידו או בבגדו הוא סבור שהוא חול ושמא תאמר והיאך התירו לצאת בתפלין עד חשיכה ומצד מה שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה ומאחר שממשמש אף הוא זכור לשבת ואדרבא כשיראה עצמו דרך חול יהא סבור שהוא חול אין זה כלום שמשמוש תפליו גורמת ג"כ לזכור כל המוטל עליו שאין משמוש תפלין בלב הפונה לדברי חול ולא עוד אלא שאף אם יצא בהם בשבת פטור הואיל ודרך מלבוש הוא וכמו שיתבאר באחרון של עירובין בענין מכניסן זוג זוג ומ"מ יראה כפי' ראשון ר"ל שמא ישכח המחט ויצא בידיעת שבת ואע"פ שבשבת עצמו פטור בה בשוגג מ"מ במזיד חייב שדרך הוצאה היא וכל שאם עשאו במזיד בשבת חייב יש לגזור עליו מבערב שמא יעשהו בשוגג בשבת ויבא לידי איסור תורה ואין גזירה לגזירה אלא בדבר שאם עשאו בשבת במזיד פטור כמו שיתבאר בסוגיא זו בענין כרמלית ושמא תאמר א"כ נמצאת למד מכאן שיש מלאכה שאין שגגתה חטאת וזדונה סקילה ובאחרון של מסכתא זו אמרו דרך זרות יש לך דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת וחייבין על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר ולא מנה מוציא אבן בחיקו ושכחה טעם הדברים מפני שהמחמר אין בשגגתו מלאכה בשום צד אף בהעלם שבת למדת מ"מ שאין חלוק במזיד בין הוצאת ידו להוצאת חיקו שהכל דרך הוצאה וכמו שאמרו המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בחיקו ועל כתפו חייב וכן למדת שמשנתנו אף בתחובה בבגדו וכן פירשוה בגמ' ואע"פ שאין זו דרך הוצאה וא"כ אתה צריך לפרשה לדעת ר' יהודה שכל אומן שהוציא מחט בבגדו חייב שדרך הוצאה היא לאומן ומשנתינו כבר אמרו החייט במחטו שאלו היינו פוסקין אומן דרך אומנותו פטור הרי אף בשבת ואף במזיד פטור והרי היא גזרה לגזרה אלא שהלכה אומן דרך אומנותו חייב ומ"מ גדולי המחברים פסקו שאומן דרך אומנותו פטור ופסקו עם כל זה שלא יצא החייט במחטו ערב שבת ושמא פסקוה דרך עצה שלא לבא לידי סרך איסור ומפני שהוא דבר שאין אדם מרגיש בו או שמא דעתם לומר כן במחטו שבידו ובקצת ספריהם מצאתיה כן:

ולא הלבלר בקולמוסו לדעתנו אף בתחובה אחורי אזנו ולדעת הפוסקים אומן דרך אומנותו פטור אף בשבת ואף במזיד הואיל ואינה דרך הוצאה יש לפרשה בקולמוס בידו אלא שיש אומרים בקולמוס שדרך הוצאה היא:

ואחר שדבר בדברים שהוא אוסרן בערב שבת מגזרת שבת הוא מלמדנו בשאר דברים שהוא אוסרן בשבת אע"פ שאין שם סרך מלאכה מחשש שמא יבא לידי מלאכה והוא שאמר לא יפלא את כליו ר"ל לאור הנר ופירשו הטעם בגמ' שמא יטה את הנר שהוא חייב משום מבעיר וכן לא יקרא לאור הנר מטעם זה בעצמו ופירוש הדברים במי שאין אימת אחר עליו אבל תנוקות קורין לפני רבן שאימת רבן עליהם אבל הרב לא יקרא שאין אימתן עליו ועל זו אמרו החזן ר"ל מלמד תנוקות רואה התינוקות היכן קורין כלומר שיפשוט גלילת הספר עד מקום שהוא רוצה להקרותן ומניח הספר פתוח לפניהם וקורין לפניו שמאחר שאינו קורא אינו בא לידי הטייה וכן הם אינם באים לידי הטייה שאימת רבן עליהם ובירושלמי צרפו בה טעם אחר והוא שאמרו אינהו בעו דליטפי ר"ל הם רוצים שיכבה הנר שלא יטריחם בקריאה ויש מפרשים החזן שליח ציבור שעתיד להקרות שבעה העולים למחרתו יכול לעיין היכן יסיים לכל אחד מן הקורים אלא שלא יקרא ואין גורסין היכן התנוקות קורין אלא היכן קורין:

כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה כלומר אע"פ ששניהם טמאים ואין חשש ממה שיאכילו זה לזה בטומאה שהרי שניהם טמאים וכן ששניהם חולים שהרי הזיבה בין לאיש בין לאשה צד חולי הוא כמו שהתבאר במקומו והיה לנו לומר שמתוך דאגתם אין באים לידי הרגל עבירה אעפ"כ גזרו עליהם שמא יצרם תוקף יתר על דאגתם ובאין לידי עבירה ואין צריך לומר בטהור עם הזבה שיש לחוש שאין לב האיש דואג עליו ובא לידי הרגל עבירה אלא שלא הוצרכו לגזור בזו שנזהרים היו בכך מחמת שהיו אוכלין חוליהן בטהרה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י או ברה"י וישתה ברה"ר אא"כ מכניס ראשו ורובו במקום שהוא שותה ואע"פ שאמרו עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יעביר ד' אמות ברה"ר ומטלטל ברה"י ובלבד שלא יוציא תירצוה במסכת עירובין כאן בחפצים שאין צריכים לו כאן בשצריכים לו כלומר זו שאמרו עומד אדם וכו' בחפצים שאין צריכים לו ואין לחוש שמא ימשכם אצלו וזו שאמרו לא יעמוד וכו' בחפצים הצריכים לו כלומר שהמים הם חפצים הצריכים לו הואיל והוא צמא לשתייתן ושמא ימשכם אצלו ולא התירו טלטול מזה לזה אלא לדברים שאין לגופו צורך בהם וגדולי המחברים פירשו בחפצים הצריכים לו שהיה שותה בכלים נאים אבל בכלים שאינם נאים מכניס ראשו בלבד ושותה ויראה מדבריהם שאף במטלטל לבד בלא שתיה בחפצים הנאים אסור ואין הדברים נראין ומ"מ עומד אדם ברה"י או ברה"ר ושותה בכרמלית בהכנסת ראשו לבד ואין צרך להכנסת ראשו ורובו שהרי אפי' הוציא פטור ואין עושין גזירה לגזירה:

בפירש"י בד"ה כיוצא בו כו' לא יאכל הזב עם הזבה וכ"ש טהור וכו' עכ"ל כתב מהרש"ל מה שפסק רש"י כ"ש אינו כן בגמ' אלא רש"י לזמן הזה פסק דאין דין טהרה נוהג עיין לקמן וק"ל עכ"ל דבריו תמוהים כיון דבזמן הזה אין דין טהרה נוהג מאי כ"ש איכא בטהור עם הזבה דבין בזב עם הזבה ובין בטהור עם הזבה ליכא אלא משום הרגל עבירה אבל דברי רש"י דכ"ש טהור עם הזבה הוא ע"פ מה שאמר רשב"א בגמרא בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה אלא לא יאכל הזב כו' והיינו בזמנם שהיו אוכלים חוליהן בטהרה כפרש"י לקמן וזהו כ"ש הטהור עם הזבה שכתב רש"י דבלאו האי טעמא משום הרגל עבירה נמי לא היה אוכל הטהור עם הזבה וזהו ברור:

תוס' בד"ה ולא תחת כו' כדפרש"י בפרק שני דגיטין כו' ובד"ה כגון רשב"י כו' דאמר לקמן פרק ב"מ כי הוה כו' ובד"ה שמא ישכח כו' בפ' שני דב"ק הכיר כו' כצ"ל:

בד"ה לא יעמוד כו' פי' אפי' רבנן כו' דכיון דצריך לשתות איכא למיחש כו' עכ"ל ר"ל דכיון דצריך לשתות ה"ל כחפץ הצריך לו ולאפוקי ממאן דמפרש דה"נ איירי בשותה בכלי הצריך לו ועיין בר"ן וק"ל:

תחת ישמעאל ולא תחת כו'. עיין פירש"י ובערוך פירש ולא תחת סתם נכרי ולא תחת חבר שהיו פרסיים קורין לכומרים חברין והיו אותן חברין רעים מאוד ומצירין לישראל. ולא תחת ת"ח לפי שת"ח אין לו אימה וממשלה וכו' ויש לו אימה טפי מיתום ואלמנה כן פירש בערך חבר ובערך אסי והאריך ע"ש:

כאש לנעורת כו'. הדמיון כמו שהנעורת שהוא דבר הגרוע מן הפשתן נשרף בקל ע"י האש כן הרע מן החלום נתבטל מיד ע"י תענית בו ביום:

בגמ' שנאמר לרומם בית אלהינו ולהעמיד חרבותיה ולתת לנו גדר ביהודה כן סוף הפסוק וזה שמסיים רש"י וע"י כן זכינו לתת לנו גדר ביהודה:

ברש"י ד"ה ולא תחת עכו"ם אדומים שהיו כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ולא תחת חבר כו' והר"ר יעקב מפרש דחברים היו כומרים מפרסיים כו' והיינו דשקל הכומר שרגא כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כגון אנן מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה כו' וי"ל תורתו היתה אומנתו או עדיין לא היתה שעה עוברת לפי הנראה מדברי המפרשים והפוסקים דהא דקתני מתני' אם התחילו אין מפסיקים אפי' מסעודה לתפלה היינו היכא דאיכא עדיין שהות להתפלל כמו שכתבו התוס' לעיל והא דקתני סיפא מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה דמוקמינן לה בתורתו אומנתו היינו אפי' היכא דשעת התפלה עוברת דאי בשאין השעה עוברת פשיטא דהא קתני רישא דאפי' מסעודה אין מפסיקין והא דקאמר נמי בגמ' כגון אנו שאין תורתנו אומנתנו מפסיקין לק"ש ולתפלה היינו נמי דוקא שהשעה עוברת אבל היכא שאין השעה עוברת אין מפסיקין מתורה לתפלה אפי' אנו שאין תורתנו אומנתנו דלא גרע תורתנו מסעודה שאין מפסיקין ממנה לתפלה היכא שאין השעה עוברת והיינו דקא מתרצי או עדיין לא היתה השעה עוברת ר"ל ולכך אין תורתו אומנתו אין מפסיקין מדברי תורה לתפלה אבל יש להקשות מה הוא טעמו של ר' ירמיה שהיה ממהר לצאת ממנה וכל שכן לשינוייא קמא שהיתה תורתו אומנתו וכי לא ידע מתני' דקתני מפסיקים לק"ש ואין מפסיקים לתפלה ומוקמינן לה בתורתו אומנתו ויש לתרץ דר' ירמיה לא היה מחזיק עצמו לתורתו אומנתו כל כך אבל אין לתרץ דהא דקתני מתניתין אין מפסיקין לתפלה למי שתורתו אומנתו הוי פירושו שאין חייב להפסיק אבל אם רצה להפסיק מפסיק ולכן היה ר' ירמיה מסרהב לעמוד דאם כן לא יתיישב מה שכתכו התוס' בדבור שאחר זה כגון רבי שמעון וחביריו והא דקאמר לקמן כי הוה מטי זמן תפלה לביש ומכסי ומצלי דהוה מצלי היינו ק"ש ואי הוה פירושו דמתניתין אין מפסיקין אין חיוב להפסיק ואם רוצה להפסיק מפסיק לא היה קשה מידי דשמא מחמיר על עצמו היה והיה מפסיק ולביש ומכסי ומצלי וק"ל:

ד"ה שמא ישכח כו' אלא שמא ישכח את המחט וכי' ולבסוף וכו' ושכח שהוא שבת והא דלא פירשו בקונטרס שמא ישכח השבת ויצא דא"כ יקשה לך ולמה לא הצניע את המחט קודם השבת ולא שייך לומר ששכח שהוא שבת ולכך לא הצניע אותה זה לא שייך דא"כ כל דיני השבת שאמרו חכמים שיש לאדם לעשות בע"ש ניחוש שמא ישכח שהוא שבת אלא ודאי כל אדם הוא נזהר בע"ש לזכור יום השבת אלא בשעת יציאה לרה"ר פעמים שאדם יוצא פתאום עם מה שבידו ושוכח שהוא שבת ולכך אמרו שמא ישכח שהוא שבת ויצא עם המחט וק"ל:

ד"ה לא יעמוד וכו' בחפצים הצריכים לו וכו' דכיון דצריך לשתות וכו' ר"ל כי היכי דמודו דבנן דאם היה הדבר המטלטל חפצים הצריכים לכבודו שלא יעמוד ברה"ר ויטלטל ברה"י דמתוך שצריך חיישינן שמא יביאנו אליו ד"נ כשעומד ברה"ר ושותה ברה"י אפילו הוי המשקה בכלי שא"צ לו מ"מ היה צריך הוא לשתות ומתוך זה יביאנו אצלו כן משמע מפי' רש"י לקמן ועיין בהר"ן:

בא"ד דהכי אמרינן התם השתין מים ודק חייב חטאת פי' אם עומד ברה"ר ומשתין או רק לרה"י חייב חטאת אלמא דעקירת השתן או הרוק מתוך גופו חשיב עקירה וא"כ ה"ה נמי שהנחת המשקה ששותה ונח בבטנו חשיב הנחה:

בא"ד ורש"י תירץ בהמוצא תפילין בענין אחד ובפרק ב' דעירובין פרישית כצ"ל ור"ל דבפ"ב דעירובין דף כ' מביאים שם התוס' פירש"י דפ' המוצא תפילין וכותבין בשם רש"י איך שהוא מתרץ דהפה הוא מקום פטור וא"כ נחים המים ששותה בפיו במקום פטור קודם שנחים בבטנו ומקשים שם עליו ומסקנא דמלתא שם מפרשים בשם ר"ת דהבליעה חשיב הנחה וא"כ כשראשו מבחוץ ורוקו בפנים הוו העקירה וההנחה בחדא רשותא ע"ש אבל תימה לי דכד מעיינת בפי' בפרק המוצא תפילין נראה מדברי רש"י שהוא מתרץ ג"כ כתירוץ התוס' דהכא ולא בענין אחר ואולי שגירסא אחרת היה להתוס' בפירש"י דבהמוצא תפילין ודו"ק:

רש"י בד"ה כיוצא בו כו' וכ"ש טהור עם הזבה נ"ב מה שפסק רש"י כ"ש אינו כן בגמרא אלא רש"י לזמן הזה פסק דאין דין טהרה נוהג עיין לקמן וק"ל. (עיין במהרש"א):

גמרא [שנאמר כו' ולהעמיד חרבותיו. צ"ל וגומר] :

שם הא תני ליה רישא א"מ. והקשה הגרע"א ז"ל נימא דאשמעי' דאפי' לתפלת ערבית דשכיחא שכרות וזמנה כל הלילה לא חיישינן דילמא אתי למיפשע כו' ולי עוד קשה דילמא אשמעינן דאף דמפסיקין לק"ש משקראו חוזרין למלאכתן ואח"כ מתפללין וכמו שבאמת הדין כן כמ"ש הר"ן וכ"פ בשו"ע אשר ע"כ הנלע"ד דקושיית הש"ס הוא מלשון מפסיקין ויהיה פי' והתניא רישא כו' כיון דכבר עסיק ותני בה ברישא לא הל"ל מפסיקין כאלו הוא ענין חדש אלא הל"ל ומפסיקין לק"ש או אבל מפסיקין וזה דלא כגי' הר"ן שכתב בסמוך וזה מדוייק במה שציין הש"ס ואם התחילו א"מ מפסיקין לק"ש ולא ציין הא דוא"מ לתפלה דלפירש"י הא עיקר הקושיא מזה:

רש"י ד"ה חברים. לק"ש דזמנה דאורייתא כו' וא"מ לתפלה. והרע"ב הוסיף עליו שאין לה זמן קבוע דאורייתא משמע דאזיל כאן בשטת הרמב"ם בפ"א מהל' תפלה שהיא עצמה מה"ת רק שזמנה מדרבנן וע' ר"פ מי שמתו מה שפי' בשם רבותיו:

תוספות ד"ה שמא. אלא שמא ישכח את המחט כו'. הוצרכו לזה בכדי שלא יקשה הא דלקמן י"ב תדבר"י יוצא אדם בתפילין כו' מ"ט כו' הלכך מדכר דכיר להו ומהר"ם נדחק בדבריהם:

[תד"ה לא. כדאמר הוציא דיו כו'. תימה דהתם ישארו מונחים על הקלף לעולם אבל הכא המשקה עצמה מהלכת ויורדת לתוך מיעיו וגרע אפילו משפך לכלי אחר שכתבו התוס' לעיל (ה' ב') בד"ה אגוז ע"ש] :

גמ' אבל בקשקושי. נ"ב נ"ל היינו מגדלים העשוים לקשקש שתולין בהם זוג המקשקש לשעות או להשמיע עיירות לאסוף העם לעת הצורך כמו שנהוג באלה הארצות:

תוס' סד"ה ולא. דחברים היו כומרים כו'. נ״ב זהו האמת ונודע שהם עובדי האש. והמה כומרים ישנים הנמצאים באומת הפרסיים:

כָּל עִיר, שֶׁגַּגּוֹתֶיהָּ גְּבוֹהִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, לְסוֹף חֲרֵבָה שֶׁנֶּאֱמַר: (עזרא ט, ט) "לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו". מקשים דמשמע דוקא גבוהים הא שוין לית לן בה, ומן ראיה דפסוק לְרוֹמֵם משמע דלא סגי בשוין אלא צריך לְרוֹמֵם? ונראה לי בס"ד דבלאו הכי תיקשי איך מוכיח לבית הכנסת מקדושת בית המקדש דקדושתו גדולה וחמורה ביותר ששם השראת שכינה בגילוי יותר? אך תירוץ קושיא זו פשוט דבית הכנסת נקרא מִקְדָּשׁ מְעַט‎ ואם כן לפחות צריך להורידה במעלה מן בית המקדש מדרגה אחת, ולכן בבית המקדש דכתיב לְרוֹמֵם הנה כאן סגי בשוים, והא דלא מקשי על רב ממתא מחסייא שלא היו גגותיה גבוהים יחרבה די"ל דרב דאמר בגגותיה גבוהים תחרב העיר היינו מחמת עון זה בלבד אף על פי שאין בידם עונות אחרים שראוי שתחרב בעבורם, ומתא מחסייא היו בה עונות אחרים שראוי שתחרב בעבורם ולכן חרבה, אבל על רב אשי דאמר בפירוש לֹא חָרְבָה שפיר מקשי מן חוש הריאות דחזינן דחרבה, ומשני רב אשי נמי כונתו היתה כך.

תַּחַת יַד חָבֵר וְלֹא [תַּחַת] תַּלְמִיד חָכָם. פירוש תחת אפו וכעסו של 'חָבֵר' ולא תחת אפו וכעסו של 'תַּלְמִיד חָכָם' מפני שחבר עושה בפעולות גשמיות למטה ולזה יש גם כן למצוא תרופה כנגדו, אך אפו וכעסו של תַּלְמִיד חָכָם עושה רושם מלמעלה כי מן השמים נלחמים לו ומי יוכל לבטל מעשה שמים חס וחלילה! וכן מה שאמר תַּחַת תַּלְמִיד חָכָם וְלֹא [תַּחַת] יָתוֹם וְאַלְמָנָה, מפני שגם אלו מן השמים מענישין בעבורם שדמעתם מצויה ומוסרים דינם לשמים, אך תַּלְמִיד חָכָם אפשר שהאדם יפייסהו בדברים ויתרצה וימחול, אך אלו אין להם דעת להתפייס בתחנונים או בדברים שהאדם יצדק עצמו ולכך שלהם קשה יותר מן תַּלְמִיד חָכָם. ומה שאמר תַּחַת יַד יִשְׁמָעֵאל וְלֹא תַּחַת יַד עַכּוּ"ם, כי בעכו"ם יש שנאת הדת יותר, ועוד משום מעשה שהיה.

כָּל חֹלִי וְלֹא חֹלִי מֵעַיִם. נראה לי לאו בחולי השלשול איירי, אלא בכאב שיהיה בבטן שזה אינו ניכר מבחוץ והרואין אין מתפעלים כל כך למהר לו ברופא ועסק רפואות, ואפשר מה דביני וביני יצא נזק אל החולה מחמת התרשלות. ונראה לי בס"ד כי רבותינו ז"ל רמזו באלה הדברים מוסר לאדם על חולי הנפש, והיינו דְחֹלִי מֵעַיִם רמז על עונות הנמשכים מאכילה ושתיה בתענוגים ומותרות, אשר מאלה יהיה ליצר הרע חבלים חזקים למשוך את האדם לבור שחת לקלקל מעשיו, גם מֵיחוּשׁ רֹאשׁ רמז לבלול המוח במחשבות רעות ופגומות, ונכלל במיחוש הראש גם הגאוה שהיא בראש, לכך מצנפת כהן גדול מכפרת על גאוה, גם כְּאֵב לֵב רמז להרהורי עבירה דאמרו רבותינו ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה, גם אמרו רבותינו ז"ל עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה אינון, ולזה אמר (במדבר טו, לט) וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וכו', ואמרו אִשָּׁה רָעָה רמז לנפש רשע המתדבקת באדם טוב ומחטיאתו ומאבדתו מן העולם, כאשר קרה ליוחנן כהן גדול ששמש פ' שנה בכהונה ולסוף נעשה צדוקי, ועל זה מברכים כל יום שֶׁלֹּא עָשַׁנִי גּוֹי, שֶׁלֹּא עָשַׁנִי עֶבֶד דהיינו שלא דבקה בנו נפש גּוֹי ונפש עֶבֶד.

כָּל רָעָה וְלֹא אִשָּׁה רָעָה. קשא הוה ליה למימר ולא רָעַת אִשָּׁה כדנקיט באידך, ועוד קשא למה מפליג כל כך בְּאִשָּׁה רָעָה שקשה מכל רעות שבעולם? ונראה לי בס"ד על פי מה שנאמר ביבמות (ס"ג) הֵיכִי דָּמִי אִשָּׁה רָעָה? אָמַר אַבַּיֵּי: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא, ופירש רש"י פומא לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו, רָבָא אָמַר: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ, פירש רש"י ז"ל מהדרא ליה גבה שלא לאכול עמו ומצערתו עיין שם. ואיכא למידק בזה טובא חדא מה שאלה זו דשאל הֵיכִי דָּמִי אִשָּׁה רָעָה? והלא זה ידוע לכל אדם דאשה המצערת את בעלה בקללות או בקטטות ומריבות זו נקראת בפי העולם אִשָּׁה רָעָה! ועוד קשא למה זכרו אביי ורבא אופנים אלו והלא יש כמה אופנים עוד ברעות האשה, ועוד למה הזכיר מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא דהא בזה אין עושה רעה? ועוד לפירוש רש"י דפירש דברי רבא מהדרא ליה גבה שלא לאכול עמו מה רעה יש לבעלה בזה, ולמה יצטער הרבה אם לא תאכל עמו תתבטל במיעוטה? ונראה לי בס"ד דבאמת אם האשה עושה מריבה ומקללת זו נקראת אִשָּׁה קָשָׁה או אִשָּׁה מָרָה, כמו שנאמר (קהלת ז, כו) וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, וכמו דאיתא התם דא"ל כגון אמך, ומסיק בגמרא דהוות תקיפה מאד, אך תואר אִשָּׁה רָעָה זה ראוי להאמר על אשה הגורמת לבעלה רע בענין האישות, שגורמת לו עון שכבת זרע לבטלה אשר עון זה נקרא רַע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית לח, ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע וכו', ולכן הגורמת ראיית קרי לבעלה נקראת אִשָּׁה רָעָה על שם עון זה שנקרא עליו שם 'רַע'. ולכן שאל הֵיכִי דָּמִי אִשָּׁה רָעָה? מה גרמא עושה בדבר הנקרא רע. וְאָמַר אַבַּיֵּי: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא, פירוש יש מיני מאכלים ומיני משקין שהם מרבים הזרע ומחממים האדם ומעוררין בקרבו אש התאוה של המשגל, והאוכל ושותה מהם יתלהב בתאות התשמיש שאם לא ישמש מוכרח שיראה קרי, וזו האשה מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא במיני מאכלין ומשקין אלו כדי שתבער בקרבו אש התאוה, ואחר כך מְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא בחירופין ודברי ריבות כדי שלא ישמש עמה וישן חם בהבערת אש התאוה, ואז מוכרח שיצא ממנו שכבת זרע לבטלה שהוא עון הנקרא רע, ולכן היא הגורמת לזה נקראת אִשָּׁה רָעָה.
וְרָבָא אָמַר מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא כאשר פרשנו במיני מאכל ומשקה המבעירים אש תאות התשמיש, ואחר כך כשהם ישנים מְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ והוא לשון נקיה, כלומר תובעה לתשמיש והיא מורדת ומסרבת ולא תרצה לשמש עמו וזה בהכרח יראה שכבת זרע לבטלה. או נראה לי דברי רָבָא מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא רצונו לומר מקשטת גופה, כי האשה נקראת שלחן כמו שאמרו בגמרא שלחן ערכתי לו וכו', והיינו מקשטת עצמה בתכשיטין נאים כדי לעורר לבו בתאות תשמיש לבא עליה, ואחר כך כשבאין לישן מְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ שאינה רוצה לשמש ועל ידי כך מוכרח שיראה קרי. נמצא לפי זה אִשָּׁה רָעָה היינו אותה הגורמת לבעלה צער הנפשיי, שגורמת לו להוציא שכבת זרע לבטלה שהוא עון הנקרא רַע, ולזה אמר כָּל רָעָה וְלֹא אִשָּׁה רָעָה שכל צער רעה שתבא לגוף אינה נוגעת לנפש אלא הצער לגוף דוקא וזה יסבול האדם, ורק אִשָּׁה רָעָה כנזכר לעיל שצער שלה נוגע לנפש זו קשה מאד, יען כי בצער הגוף יוצא טובה לאדם שיועיל לו לכפרת עונות, מה שאין כן צער הנפש של אשה רעה הנזכר לעיל אדרבה מגדיל עונות. ולכן דקדק לומר 'וְלֹא אִשָּׁה רָעָה' שלא אמר ולא 'רָעַת אִשָּׁה' דאם הוה נקיט כן הוה משמע על צער הבא מן האשה מצד קטטות ומריבות וקללות שהוא צער גופניי, ועתה נקיט כן ללמדנו שהוא מדבר בצער נפשיי.

יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם, כְּאֵשׁ לִנְעֹרֶת. נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל אֵין חֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים, לכן תשליך חצי מן אותיות חֲלוֹם שהם אותיות וא"ו מ"ם האחרונים, ותקח חציו שהוא חל ותצרף זה עם אותיות צוֹם למפרע אז עולה בידך צירוף מוצלח, רמז בזה על ידי צום יהיה האדם מוצלח בחלום שיתהפך לטובה, לכך הרמז של מוצלח נעשה על ידי צירוף האותיות בזה ובזה למפרע! גם נראה לי בס"ד 'טוב ונאה התענית לחלום' [1128] עולה כמנין תיבות 'כמו האש לנעורת' [1128] בדקדוק. או הרמז כך 'טוב ונאה תענית לחלום' [1123] עולה במספר תיבות 'כמו אש לנעורת' [1123] בדקדוק. ואומרו כְּאֵשׁ לִנְעֹרֶת עיין מהרש"א ז"ל מה שכתב בטעם הדמיון הזה. ועוד נראה לי בס"ד כי הנעורת היא של פִּשְׁתָּן וידוע שהפשתן הוא גבורה והצמר חסד וכנזכר בזוהר (תזריע דף נ"א ועיין מקדש מלך יעוין שם) ולכן האש שהוא גבורה נאחז תכף בפשתן כי הוא מן במינו, אבל בצמר שהוא חסד אינו נאחז, וכן הענין גבי חלום שהוא בא ממוחין דקטנות שה"ס [שהוא סוד] שמות 'אלהים'. וידוע שביום התענית האדם ניזון ממוחין דקטנות שה"ס שמות אלהים. ולכן האדם בתענית צריך לכוין בשמות אלהים כמנין תעני"ת [930] כמו שאמרו רבותינו ז"ל בשער רוח הקודש (דף ח'). ולכן אמצע תענית יש 'עני' שאותו היום הוא עני ואינו עשיר להיות ניזון ממוחין דגדלות שה"ס (קהלת ז, יב) וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ כנזכר בזוהר בשלח. ונמצא כמו שהאש שה"ס גבורה מתאחז בנעורת שה"ס גבורה שהוא מין במינו כן התענית שה"ס הקטנות פועל בחלום שהוא בא מסוד הקטנות לתקנו ולהטיבו, ועל דרך זה אמרו אין הגבורות מתמתקין אלא בשרשם בסוד וסכסכתי מצרים במצרים, ודע דמ"ש נְעֹרֶת ולא אמרו פִּשְׁתָּן? מפני שדרך העולם לשרוף הנעורת שהיא פסולת הפשתן ולא ישרפו הפשתן.

אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתֹּב חֲלָלָהּ שֶׁל רָשׁוּת. נראה לי שזה נאמר על מלכים הראשונם אשר היו כל ענייני מלכותם מסורה בידם ובהנהגת דעתם שהכל נעשה ונגמר בבחירתם ובידיעתם, ולכן בשביל תיקון העולם היה נותן להם הקב"ה לב רחב עד אין חקר כדי לסבול ולהכיל בו כל ענייני הממשלה הצריכה לעולם, מה שאין כן עתה כל העניינים מבית ומחוץ מסורת ביד שרים פקידים איש איש על פקודתו וחלוקים לכמה מחלוקות, לכן אין ברוחב לבם חידוש נפלא מאד.

עָבְדוּ לֵיהּ עֶגְלָא תִּלְתָּא. פירש רש"י ז"ל שלישי לבטן. ונראה לי בס"ד הטעם שדקדקו לעשות לכבודו עגלא תלתא שהוא שלישי לבטן, מפני שהיה הוא חכם ואביו רַב אִידִי חכם וגם אביו של רַב אִידִי היה חכם ששמו רַב אַבִּין, כדאיתא לקמן (בפ"ב דף כג:) רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָא חָלִיף וְתָנִי אַפִּיתְחָא דְּרַבִּי אַבִּין נַגְּרָא. חָזָא דַּהֲוָא רָגִיל בִּשְׁרָגָא טוּבָא אָמַר: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי נַפְקֵי מֵהָכָא. נַפְקֵי מִינַיְהוּ רַב אִידִי בַּר אַבִּין, וְרַב חִיָּא בַּר אַבִּין נמצא גם אביו של רב אידי היה חכם, לכך רב יהודה שהיה שלישי עבדו ליה עגלא תליתאה. אי נמי נראה לי בס"ד דאיתא בפסחים דף מ"ט רַב אִידִי בַּר אַבִּין נָסִיב כָּהַנְתָּא, וַהֲווּ לֵיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכֵי רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, וְרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, ופירשו הראשונים ז"ל רצונו לומר ראויים לסמיכה אם היו בארץ ישראל. וידוע כי הנסמך בארץ ישראל נקרא 'רַבִּי' בשלשה אותיות, ולכך עשו לכבודו עגלא תילתא. אי נמי עשו כן להורות שעשו זה לכבוד התורה שבו שנקראת אורייתא תליתאי.

גמ' חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקין לק"ש. עי' מ"ק ט' ע"ב תוס' ד"ה כאן במצוה וכו' וצ"ע ועמד בזה הראנ"ח בתשובותיו:

מתני' שמא ישכח ויצא. עיין לעיל ג ע"א תוס' ד"ה עקירת גופו:

תוס' ד"ה כגון ר"ש וחבריו. מצלי היינו קריאת שמע. עיין ברכות טו ע"א תוס' ד"ה אמאן:

גמרא, הא תני לה רישא לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל וכו', ואם התחילו אין מפסיקין.
קשה לי, הא הוי חידוש, דאפילו בתפילת ערבית דכולה לילה זמנה מ"מ לא חיישינן דאתי למפשע, אי משום דתפילת ערבית רשות, אי דבהתחילו ממש אף למ"ד תפילת ערבית חובה אין מספיקין כמ"ש הר"ן, וא"כ לא נשמע זה מדין תפילת מנחה דרישא:

לרומם בית אלקינו ולהעמיד חורבנותיו. צ"ע דהכל קאי על בית המקדש גופי' ובאמת רש"י נזהר מזה וכ' דסמיך אסיפא דקרא ולתת גדר ביהודה דע"י שאנו מרוממים ומעמידים חורבת בית אל עי"ז אנו נותנים גדר ביהודה אבל ברי"ף מפורש להדיא דהכי קאמר אם מרומם בית אלקינו אז מעמיד חורב' הוא מכלל הן אתה שומע לאו וצ"ע הא לאו אחורבת בתי העיר קאי אלא אבית אל' גופא עיין בקרא. וראיתי בס' בכור שור אמאי דמסיק מתא מחסי' חרבה ומאותו עון לא חרבה דהיינו ע"פ מ"ש חז"ל פ' הרואה מיום שנחרב בהמ"ק נגזר על בתי' של צדיקים שיחרבו והקב"ה עתיד להחזירם ליישובן דכתיב כי ניחם ה' ציון ניחם כל חורבותי' עיי"ש. וה"נ מחסיא נחרבה ככל בתי צדיקים ועתיד הקב"ה לבנותה משא"כ אי היתה חריבה באותה עון היה חורבן עולם ודפח"ח. והיינו דקאמר הכא ולהעמיד חורבותיו לשון רבים רוצה לומר נחמי' אמר לרומם בית אל. בנין בית שני ולהעמיד חורבותיו הבתים של צדיקים שנחרבו עמו בחרבנו יעמדו עתה בבנינו וכל זה בהרמת בית אלקינו גבוה מכל הבתים הא לאו הכי לא יעמדו חורבותיו ח"ו כמ"ש בכור שור הנ"ל ויוצדק פי' הרי"ף הנ"ל:

ועיין שיטת הפוסקים בזה ברא"ש ומרדכי ואעתיק מ"ש בגליון שו"ע או"ח שלי סי' ק"כ סעיף ג' על מ"ש רמ"א בשם הגה' מיימ' דבנין גבוה בקרן א' מהני כתבתי וז"ל צ"ע שם מבואר דהי' גג הבית משופע ומעיקור הדין לא היה צריך תיקון כלל ולחומרא בעלמא אמר ר"ת להגבי' קרן א' מבה"כ אבל היכא שהעלי' גבוה מבה"כ אינו מועיל הגבה קרן א' ע"ש. ודע דלע"ד יש כאן ג' שיטות. לר"ח כופין להשפיל ביתו דוקא הואיל ונבנה באיסור ולא יועיל מה שהגביה בה"כ אח"כ ולהרא"ש בעי דוקא שיגביה בית הכנסת כדכתיב לרומם בית אלקינו ולא מועיל מה שמשפיל הבית שאינו עושה מעשה בגוף בה"כ ולרש"י זה וזה לא יתכן והוא מעוות שאינו יכול לתקן דאיסורא דעביד בשעת בנין עביד וקם לי' בעונש שסופו לחרב אלא צריך שלא יבנה בתחלה גבוה מבה"כ ואי עבר אינו מועיל בתיקון להנצל מעונש הנ"ל דוק ותשכח:

בתענית יתיבנא וכו' בת"ח יתיבנא וכו'. ואפי' בשבת נראה באורך שלא לצורך דהרי לא בשבת היה עיין בחי' רשב"א דפליג על בעלי תוס' וס"ל דאפי' קיבל יום זה נמי לוה ופורע דאפי' בסלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי לוה ופורע ע"ש. ולפע"ד מיני' נמי מוכח כיון שהיה רשאי לומר סתם בתענית יתיבנא מבלי להודיעו שהוא תענית חלום וכמ"ש מג"א סס"י תקס"ה וא"כ שוב כששאל לו ליזף מר לימא לי' תענית זה הוא ויומא קא גרים ומה לו לומר תענית חלום הוא אע"כ אפי' תענית זה לוה ופורע וצ"ע על התוס' לכאורה. וי"ל דס"ל כשיטת רבינו ברוך שבתוס' עירוכין וי"ו ע"ב ד"ה עד שלא באתה וכו' שעד לא באתה ליד גבאי נמי אינו לוה לדבר הרשות אלא לדבר מצוה וע"ש בדבור שלפני זה שכ' ההוא דב"ק איזל ואיברי נפשאי. צ"ל ההוא איברא נפשאי נמי דבר מצוה הוא וה"נ מודו תוס' דאפי' יום זה לוה ופורע לצורך סעודת מצוה אבל שלא לדבר מצוה לא. והשתא לפ"ז כשאמר לו לוזיף מר וליפרע לא הוה ס"ל תענית זה הוא. דמצוה לשמוע דברי רב אשי אפי' להתיר הנדר מעיקרא יכול הוא בהאי פתח חרטה אדעתא דגברא רבא כרב אשי לא נדרנא. וא"כ לוזיף עכ"פ ולפרוע. דלצורך מצוה מותר ע"כ הוכרח להאריך ולומר ת"ח הוא והוה כיום זה דאמר ר' יהודה ובו ביום ואין לומר לדבר מצוה מיהת שרי ז"א דהאמר ר' יוסף ואפי' בשבת. ורב אשי לא עדיף משבת דוגמא למ"ש בחולין קי"א ע"א מי עדיפת לן מינה וכו' ע"ש וק"ל:

סיפא אתאן לדברי תורה עיין רמב"ם פ"ב מק"ש ומ"ש עליו בכ"מ ולא העלה ארוכה ועיין דברים נחמדים בדברי ר' אלי' בן חיים בספרו אמרי שפר פ' שמיני וג"כ אינינו מספיק ואבוא כמוסיף על דבריהם דהש"ס הוי מצי לשנויי' רומי' דשני בריית' חדא קתני חברים העוסקים בתורה מפסיקין לק"ש וחדא קתני אין מפסיקין הומ"ל הא בשתורתו אומנתו והא בשאין תורתו אומנתו. וראיתי בירושלמי דפריך לרשב"י וכי לא הפסיק לשום דבר מצוה והא תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ותי' הא שנון והאי שנון ומייתי לי' רז"ה פי' לימוד תורה וק"ש הכל מצות ושננתם ואין מפסיקין מזה לזה. והשתא נ"ל זה הוא דוקא במי שתורתו אומנתו אינו מפסיק מתורה לק"ש אבל מי שאין תורתו אומנתו מפסיק לק"ש ולא לתפלה ומיירי מתני' באיכא שהות ומדבר רשות אין מפסקין לק"ש כמו לתפלה כיון דאיכא שהות ומד"ת לתפלה נמי אין מפסיקין כיון דאיכא שהות אבל לק"ש מפסיקין מד"ת למי שאין תורתו אומנתו כיון ששניהם ענין א' זה שנון וזה שנון ותורתו אינו אומנתו והרי מפסיק ממשנתו וצרכי הדיוט מפס"ק ג"כ לק"ש כיון שהכל ענין אחד וסברא זו איתא ג"כ בכ"מ ולא הוה ק' מידי אמתניתין ורישא וסיפא באיכא שהות רק בחברים העוסקים בתורה ואין תורתם אומנתם וברייתא כשם שאין מפסיקין מיירי במי שתורתו אומנתו. אך מה נעשה ור' יוחנן לא אמר כן אלא לא שנו אלא רשב"י וחביריו. ומזה נולד הקו' מברייתא כשם שאין מפסיקין לתפלה וכו' והוצרך לומר בעיבור שנה וכו'. אמנם ר' ירמי' ור"ז הוה ס"ל דלא כר' יוחנן אלא כנ"ל. ומיושב קו' תוס' ד"ה כגון וכו'. וכן פסק רמב"ם. ומה שסיים רמב"ם ואם החמיר ופסק ה"ז משובח הוא ע"פ מ"ש ירושלמי בשמעתן דהמחמיר ומחמיר ממרחץ לתפלה הוה הדיוט ומקשה מר"ג שהחמיר על עצמו וקרא ק"ש לילה ראשונה שנשא אשה ומשני קבלת מלכות שמים שאני ע"ש ומש"ה פסק רמב"ם הכא בק"ש אם מפסיק הוא משובח משום שהוא מלכות שמים ולא כ' כן בהל' תפלה עיין היטיב בכל זה כי הקצרתי מאד:

באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקת קוראים עיין רש"י החזן רואה היכן יתחילו למחר דאלו היום ה"ל ספו להו בידים דאסור אפי' בדרבנן עמ"ש תוס' ומהרש"א לקמן י"ג ע"א ד"ה מיתבו וכו' ועיין מ"ש רש"י לקמן ס"פ ר"ע ד"ה דילמא אכיל וכו' עיי"ש:

כיוצא בו לא יאכל הזב פי' רש"י כ"ש טהור עיין רש"ל ומהרש"א. ועיין רע"ב בזב רבותא קמ"ל דתשמיש קשה לו וליכא למיגזר מ"מ גזרו. ולפום רהיטא הוא נגד ש"ס לקמן י"ג ע"א בא וראה כמה פרצי טהרה עיי"ש. וצ"ל דלכאורה שקולים הם זב שקשה לו התשמיש וטהור שקשה לו לטמא עצמו. וה"ל למיתני תרווי' לא יאכל זב ולא יאכל טהור דחדא מאידך לא אתי' אע"כ פרצה טהרה ויותר נזהר טהור מלטמאת עצמו ממה שנזהר הזב על בריאת גופו לשמש ע"כ הוצרכו לגזור על הזב ולא על הטהור וא"כ בזה"ז דליכא טהרות הוה טהור ק"ו מזב וצדקו דברי רש"י ורע"ב ע"ד מהרש"ל:

ע"א במשנה לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא לכאורה לשון ויצא אינו מדוקדק שהרי כבר יצא מרה"י לרה"ר שמא יכניסנו הו"ל למיתני ואפשר דהאי ויצא היינו שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ומשום דהכא במתניתין דריש פירקין נקיט בלשון הוצאה משום דמעביר בכלל הוצאה הוא מש"ה נקיט נמי לשון ויצא ובהא דלא נקיט שמא יכניסנו יש לפרש כמו שכתבו התוספת בכמה דוכתי דליכא למיחש כ"כ להכי דמרה"ר לרה"י אית ליה הכירא משא"כ במעביר ליכא היכרא וק"ל:

בתוס' בד"ה שמא ישכח ויצא אליבא דרבא דאמר לא גזרו גזירה לגזירה כו' דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאמרינן בפ"ב דב"ק כו' עד סוף הדיבור. ואף שכתבו בתוספת בכמה דוכתי דאשכחן דגזרו חכמים גזירה לגזירה היכא דאי לא קיימי הא לא קיימי הא מ"מ הכא לא משמע להו לפרש כן דהא לא שייך למימר שהוצרכו לגזור אפילו בהכיר בה ושכחה אטו לא שכחה כלל הא וודאי ליתא דלא שייך לחוש שיצא במזיד משתחשך מרה"י לר"ה ואי הוי חיישינן להכי לא הוי צריך למיתני שמא ישכח ויצא אלא הו"ל למיתני שמא יצא משתחשך אע"כ כדפרישית ואם כן לפ"ז לשון גזירה לגזירה שכתבו התוס' באמת אינו מדוקדק דהא אפילו למאן דחייש לגזור גזירה לגזירה אפ"ה לא שייך לגזור בכה"ג אלא דנראה שסברת התוספת היא דלרבא דאמר לא גזרינן גזירה לגזירה לענין כרמלית היינו משום דסובר לענין גזירת חכמים לא שייך לומר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וא"כ לפ"ז כתבו שפיר דמה"ט לא שייך לגזור ג"כ שמא ישכח ויצא כיון דליכא אלא איסורא דרבנן כנ"ל בכוונתם אלא דאכתי הלשון גזירה לגזירה אינו מדוקדק ובר מן דין צ"ל דבחנם נדחקו התוספת משום קושיא זו לפרש לשון שמא ישכח בשני עניני שכחה שזה יותר דוחק ובפשיטות הו"מ לחלק דוקא בסמוך לגבי כרמלית סבר רבא דלא גזרינן כיון דבהנך מילתי גופא לא שייך חשש איסור דאורייתא כלל אלא משום דגזרינן כרמלית אטו רה"ר דאתי למיטעי בפעם אחרת וכה"ג הא דמקשה בסמוך דמאי דס"ד דמתניתין איירי בתחובה לו בבגדו כיון דבכה"ג א"א לבא לידי חשש איסור מלאכה דאורייתא בהוצאה כזו משא"כ למאי דמסקינן דאיירי בדנקיט ליה בידו אליבא דרבא א"כ אם ישכח ויצא אע"ג דפטור מחטאת בהכיר בה ושכחה מגזירת הכתוב מ"מ מתעביד מיהו ע"י איסור מלאכה גמורה דאורייתא שהוציא מרה"י לרה"ר כנ"ל לולא דשיטת התוספת לא כתבו כן:

תוס' ד"ה כגון רשב"י וחביריו והא דאמר לקמן כי הוה מטי זמן תפלה לביש ומצלי ההוא מצלי היינו ק"ש עכ"ל עמ"ש בעניותי לקמן שם דף ל"ג ע"ש ובמה שרמזתי שם:

עשרים ושש דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר. אין זו שלוה וי''ג מרדו אין זו שלום שהיו בהן מלחמות הרי כ''ה שנים ושנת כ''ו נהרג כדרלעומר והיתה בשלוה כ''ו הנותרים מנ''ב: לרומם בית אלהינו. ועל ידי כן זכינו לתת לנו גדר ביהודה: קשקושי ואברורי. בירניות ומגדלים: רב אשי ראש ישיבה היה במתא מחסיא ומנעם מלהגביה בתיהם יותר מבהכ''נ: תחת ישמעאל. לשמשו: ולא תחת נכרי. אדומים שהיו רשעי' יותר: חבר. אומה מבני פרסיים: תלמיד חכם. אם יקניטנו יענישנו וכן יתום ואלמנה מפני שדמעתן מצויה: חולי. הוא חולי ארוך המנוונה והולך ומתיש כח כגון אשתא וחולי הראש: כאב. הוא ההולך ובא כגון כאב שן כאב מכה: מיחוש. חששא בעלמא לפי שעה וקל: חללה של רשות. עומק לבם שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים והכל ביום אחד: עיגלא תילתא. שלישי לבטן שהוא משובח מפני שהבהמה בקטנותה אינה עדיין בכחה והולד ראשון ושני אינו בריא: והא תנא ליה רישא אם התחילו אין מפסיקין. וגבי תפלה קיימינן ולמה ליה למיהדר למיתני ואין מפסיקין לתפלה: אתאן לדברי תורה. ומילתא אחריתי נקט: חברים העוסקין בתורה מפסיקין. תורתן לקריאת שמע דזמנה דאוריי' ובשכבך ובקומך ואין מפסיקין לתפלה: אבל אנו. הואיל ומפסיקין תורתנו לאומנתנו כ''ש שנפסיק לתפלה: עיבור שנה. שהיו עולים שבעה לעלייה ונושאין ונותנין אם השנה ראויה וצריכה להתעבר כדאמר בסנהדרין (יא:) על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה: מתני' שמא ישכח ויצא. משתחשך: ולא יפלה את כליו. מבער כנים מבגדיו דמתרגמינן בערתי פליתי (דברים כו) ולקמן (יב.) מפרש טעמא: ולא יקרא לאור הנר. בספר שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה שידלק יפה ונמצא מבעיר בשבת: החזן. חזן הכנסת המקרא שבעה הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכין לקרות למחר ורואה היכן קורין תינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבית הכנסת ויודע שהיא פרשה של שבת זו ל''א חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכא יסיימו פרשיותיהן: כיוצא בו. לעשות הרחקה לעבירה אמרו: לא יאכל הזב עם הזבה. וכ''ש טהור עם הזבה: מפני הרגל עבירה. מפני שמתוך שמתיחדין יבא לבעול זבה שהיא בכרת: גמ' לא יעמוד אדם ברה''י ויושיט פיו וראשו לרה''ר לאחוז כלי ולשתות גזרה שמא יוציא הכלי אליו ונמצא מתחייב חטאת:

ולא תחת חבר. פירש בקונטרס חבר פרסיים ול''נ דפרסיים היו בבבל מימות כורש כדפירש''י בפ''ב דגיטין (דף יז.) וחברים בימי רבי יוחנן אתו לבבל כדאמר בהבא על יבמתו (יבמות סג:) ועוד דאמרינן בקדושין (עב.) הראני פרסיים דומין לחיילות בית דוד הראני חברין דומין למלאכי חבלה משמע דחברי אומה אחרת היא והא דאמר בפרק ב' דגיטין (דף ז.) אתא חברא שקל שרגא מקמייהו אמר רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו למימרא דבני אדומים מעלי מפרסיים והתניא אלהים הבין דרכה וגו' ידע הקב''ה שאין ישראל יכולים לקבל רוב גזרותיו של עשו הרשע עמד והגל' אותם לבבל לאו משום דחברים היו פרסאי אלא עיקר היו הפרסיים והחברים שביניהם היו כפופין להן ומשני הא מקמי דאתו חברי לבבל היו פרסאי מעלו מרומאי והא דקאמר או בטולך או בטולא דבר עשו בתר דאתו חברי לבבל בימי ר' יוחנן כדמוכח בהבא על יבמתו (יבמות סג:) והרשיעו את הפרסיים דרומיים מעלי מפרסאי ורש''י פירש שם דאתו חברי לבבל פרסיים בימי כורש ול''נ כדפרישי' דהא בימי רבי יוחנן אתו חברי ופרסיים בימי כורש וכדמוכח בקדושין (דף עב.) דלאו אומה אחת הן והר''ר יעקב מקורביל מפרש דחברים היו משרתים מפרסיים דומים למלאכי חבלה לפי שלובשים בגדים שחורים ורחבים והיינו דשקל הכומר שרגא להביא לע''ז שלהן: כגון אנו מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפלה. והא דאמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה מסיר אזנו משמוע תורה וגו' וי''ל תורתו היתה אומנתו או עדיין לא היתה שעה עוברת: כגון רבי שמעון בן יוחי וחבריו. והא דאמר לקמן (דף לנ:) כי הוה מטי (זמן תפלה) לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק''ש: בעיבור שנה. שלא יתקלקלו המועדות: שמא ישכח ויצא. אליבא דרבא דאמר לא גזרי גזירה לגזירה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאיתא בפ''ב דב''ק (דף כו:) הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא: לא יעמוד אדם ברה''ר וישתה ברה''י. בהמוצא תפילין (נ. ירובין דף צט.) מוקי לה בחפצים הצריכים לו ודברי הכל פי' אפי' רבנן דאמרי עומד אדם בר''ה ומטלטל ברה''י הכא מודו דכיון דצריך לשתות איכא למיחש שמא יביאם אצלו וא''ת השתא נמי כי יכניס ראשו ורובו אמאי שרי הא מפיק מרה''י לרה''ר שלוקח ברה''י ונחית בבטנו ברה''ר דהכי אמר התם השתין מים ורק חייב חטאת ויש לומר דבליעתו היינו הנחתו ואין לחוש במה ששוב נכנסים לתוך מעיו כדאמר (לקמן דף כ.) הוציא דיו לכתוב ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן ואתי שפיר הא דפרק אמרו לו (כריתות דף יג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד רבי מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והשתא היכי תני ר''מ הוצאה דלא מחייב עלה עד שתנוח במעיו בהדי הנהו

שבת יא ע"א - Steinsaltz

דף יא - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד