שבת י ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

ומשנינן: לא דמי מרחץ לבית הכסא. דדלמא שאני בית הכסא דמאיס, ושם מגונה עליו. ומשום כן נסתפק רבינא בהזמנתו. אבל מרחץ שאינו מאיס כל כך פשיטא שאין נאסר בהזמנה בלבד.

שנינו בבריתא דלעיל: מקום שבני אדם עומדים שם ערומים אין שם שאילת שלום!

וקאמרינן: מסייע ליה הך ברייתא לרב המנונא משמיה דעולא דאמר: אסור לאדם שיתן [יאמר] שלום לחבירו בבית המרחץ ^[1], משום שנאמר "ויקרא לו [גדעון להקדוש ברוך הוא] ה' שלום"! הרי שזהו אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא. ^[2] הלכך אסור להזכירו בבית המרחץ. ^[3]

ומקשינן: אלא מעתה, מה שרגילים בני אדם לומר "הימנותא" [אמונה] בשביל לאמת את דבריהם, נמי אסור למימר בבית הכסא, דהרי כתיב "האל הנאמן"? וכי משום זה יחשב לשמו של הקדוש ברוך הוא?

וכי תימא, הכי נמי דאסור, והאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: שרי למימר "הימנותא" בבית הכסא. הרי על אף שהקדוש ברוך הוא מכונה כך בכל זאת אינו חשוב כשם. ומאי שנא "שלום" דחשיב כשם?

ומשנינן: התם ב"הימנותא", שם הקדוש ברוך הוא גופיה לא איקרי הכי, אלא שם תואר הוא בלבד, דהא מתרגמינן [בתרגום אונקלוס] "אלהא מהימנא", כלומר הא - שהוא נאמן, ולא "אלהא הימנותא".

אבל הכא, עצם השם גופא איקרי "שלום", דהא כתיב "ויקרא לו ה' שלום". ^[4] כלומר, ה' ששמו שלום.

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו קודם, ולומר לו, מתנה פלונית אתן לך! בשביל שיהיה בדרך כבוד. דשמא יתבייש הלה לקבלה, ומתוך שמודיעו, מתרצים ביניהם בדברים ושוב אינו בוש בדבר. וכן אם כבר נתנה לו בביתו שלא מידיעת המקבל, צריך להודיעו שנתנה לו, שמתוך כך יאהבו. ^[5]

ומקור דין זה הוא ממה שנאמר: "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר, אך את שבתותי תשמרו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם". שצוהו הקדוש ברוך הוא למשה שיודיעם לישראל שרוצה לקדשם על ידי השבת.

תניא נמי הכי: כתיב "לדעת כי אני ה' מקדשכם". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיעם! שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו.

מכאן אמר רבי שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו שממנו באה הפת ליד בנה.

והוינן בה: מאי עביד ליה לתינוק בכדי שתדע אמו בכך?

אמר אביי: שאיף [משפשף] ליה לתינוק משחא [שמן] בין עיניו, ומלי ליה כוחלא [נותן בו כחול] סביב עיניו. וכשתראהו אמו בכך תשאלנו מי עשה לו כן, ויאמר לה התינוק, פלוני עשה כן וגם נתן לי פת.

ותו הוינן בה: והאידנא, דחיישינן לכשפים, ואם יעשה כן תחשדנו האם בכשפים, מאי איכא למיעבד בכדי שתדע האם?

אמר רב פפא: שאיף [משפשף] ליה מאותו המין של המאכל שנתן לו, ומתוך כך תדע האם.

ומקשינן אמילתא דרב: איני, והאמר רב חמא ברבי חנינא: הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו. שנאמר: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו"! שהקדוש ברוך הוא לא הודיעו על מתנה זו של קרני הוד שזכה בה.

ומשנינן: לא קשיא. הא ד"אין צריך להודיעו", היינו במילתא דעבידא לאגלויי שנתנה לו אף אי לא יודיעו, ^[6] כקרני הוד של משה. והא ד"צריך להודיעו", היינו במילתא דלא עבידא לאגלויי אם לא יודיעו.

ומקשינן: והא שבת דנתינתה עבידא לאגלויי, ואפילו הכי אמר הקדוש ברוך הוא למשה שיודיעה לישראל.

ומשנינן: הא דצוהו הקדוש ברוך הוא להודיעם, לא על עצם השבת היה, אלא על מתן שכרה. ^[7] והוא לא עביד לגלויי.

רב חסדא [שהיה כהן] ^[9] הוה נקיט בידיה תרתי זוגות של מתנתא דזרוע לחיים וקבה דתורא. ^[8] אמר: כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב שעדיין לא שמעתיה, יהיבנא ליה ניהליה מתנות אלו! [שמתנות זרוע לחיים וקבה חולין הם, ומותר להאכילן לזרים].

אמר ליה רבא בר מחסיא לרב חסדא: הכי אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. שנאמר "לדעת כי אני ה' מק דשכם".

יהבה ניהליה את הזרוע והלחיים והקבה, כהבטחתו.

אמר ליה רבא בר מחסיא לרב חסדא: חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי, שאתה נותן מתנות בעבורה?

אמר ליה: אין!

אמר ליה רבא בר מחסיא: היינו דאמר רב: מילתא, אלבישייהו - יקירא! שהמעיל יקר לזה שרגיל ללובשו. כן אתה, שתלמידו של רב אתה ורגיל בשמועותיו, לפיכך אתה מחזר עליהן כל כך.

אמר ליה רב חסדא: וכי אכן אמר רב הכי? שהרי שמועה בתרייתא דרב שאמרת עכשיו עדיפא לי עוד יותר מקמייתא שאמרת משמו ^[10] [שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו]. ואי הוה נקיטנא בידי עוד מתנות אחריתי, הוה יהיבנא לך בעבור שמועה זו.

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם את בנו בין שאר הבנים להעדיפו עליהם. שבשביל משקל ב' סלעים ^[11] מילת [צמר נקי שנגזז מכבשים שעטפום בבגד מיומם הראשון בשביל שלא יטנף צמרם. רש"י לקמן נד א] שנתן יעקב ליוסף יותר מלשאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וגרם שירדו אבותינו למצרים. ^[12]

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה. כלומר, עיר חדשה שנתיישבו בה זה מקרוב. שמתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטים. שעדיין לא הספיקו יושביה לחטוא בה הרבה. ואין הקדוש ברוך מענישה עד שתתמלא סאת עוונותיה. כמו שנאמר בלוט שאמר למלאכים שהפכו את סדום: הנה נא העיר הזו קרובה לנוס שמה והיא מצער".

ומפרשינן: מאי "קרובה"? אילימא פירושה דקרובה - דמיקרבא לנוס אליה, ופירושא ד"מצער" דהיא זוטא ואין צריכים אתם להקפיד על קיומה, והא קא חזו לה המלאכים בעצמם שהיא כן, ולמה הוצרך לוט לומר להם כן?

אלא בהכרח ד"קרובה" היינו שנתיישבה מקרוב, והכי קאמר להו: מתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מוצערין [מועטים], ואין דינה ליחרב.

אמר רב אבין: מאי קרא דשמעינן מיניה שצוער נתיישבה לאחר ישיבת סדום [שמשום זה לא חרבה] ? דכתיב "אמלטה נא שמה". "נא" בגימטריא נ' וחד הוי. ומכאן שהיתה בת חמישים ואחת שנים להקמתה. ואילו שנות ישיבתה של סדום היו בעת ההיא נ' וב' שנים. ^[13] נמצא שקדמה ישיבת סדום לישיבת צוער שנה אחת.

הערות

^[1] ועיין בכסף משנה, פרק ג' מהלכות תפלה הלכה ה', שתמה למה השמיט הרמב"ם דין זה.

^[2] וכתב הר"ן שכמו כן אסור לכתוב "שלום" באגרת ידידות, לפי שרגילות לזורקה לאשפה, אלא יכתבו שלא בשלמות. וכן פסק הרמ"א ביורה דעה סימן רע"ו סעיף י"ג. אבל הריטב"א (הוצאת הרב קוק) כתב בשם תוספות, וכן שו"ת הרא"ש בכלל ג' אות ט"ו, דאין לשלום דין שם אלא הוא כינוי בלבד. הלכך מותר למוחקו או לזורקו. ורק להזכירו בבית מרחץ אסור. ועיין בש"ך ובנקודות הכסף שם.

^[3] ואין בו קדושה אלא כשמשתמש בה לברך את חבירו. אבל בשימושים אחריסאין בו קדושת שם ומותר להזכירו בבית המרחץ. וכן אדם שקרוי בשם "שלום" מותר להזכיר את שמו בבית המרחץ. ט"ז סימן פ"ד סק"ג. אבל הב"ח והמגן אברהם שם אסרו אף בזה.

^[4] ואף דגם בזה תרגם יונתן "ה' דעבד ליה שלם", אין כוונתו לתרגם לשון הכתוב אלא ליתן טעם למה נקרא הקדוש ברוך הוא כן. דאי תרגום הפסוק עצמו שה' עושה שלום לגדעון, היה לו לכתוב "ה' שלומו (של גדעון) ". תוספות, על פי המהדורא בתרא. ועיין במהרש"א ובמהר"ם שפירשו באופן אחר.

^[5] וכל זה הוא דוקא במתנת שניתנת לשם רעות. אבל בצדקה, שהמקבל מתבייש בה, עדיף שלא ידע המקבל מהנותן. כדכתיב "מתן בסתר יכפה אף". תוספות.

^[6] ובכהאי גוונא עדיף שלא להודיעו, כדי שלא יתפאר בנדיבות לבו. מאירי.

^[7] ולא מפורש שכרה בתורה, אלא בעל פה הודיעם הקדוש ברוך הוא על ידי משה. רש"י. ועיין לקמן קי"ח. בגודל שכר השבת, ובמהרש"א שם.

^[9] ואף שהיה בבבל קיבל מתנות כהונה, כדמצינו בחולין קל"ב. בעוד אמוראים בבבל. ופליגי בזה חכמים ורבי אלעאי בחולין קל"ו. אי נוהגת מצות זרוע לחיים וקבה בחוץ לארץ. ואין להוכיח מהכא דהלכה כחכמים דנוהגת אף בחוץ לארץ, משום דרק בימי רב חסדא נהגו להחמיר בכך. אבל האידנא נהוג להקל בזה כרבי אלעאי. רש"י. ועיין מהרש"א.

^[8] ועיין במהרש"א שפירש עוד, דאחז בידו שניים מתוך שלשת המתנות של זרוע לחיים וקבה.

^[10] ואף על גב דשמועה קמייתא דריש מקרא, ואילו בתרייתא אינה אלא מאמר העולם, חביבה עליו טפי משום שנוגעת במיוחד אליו. מהרש"א.

^[11] לאו דוקא נקט משקל זה. שהרי ודאי לא היה כל הבגד עשוי ממילת, שאם כן היה משקלו יותר מב' סלעים. ובהכרח דרק סביב פס היד ממילת, וכדדיקא לישנא ד"כתנת פסים". ואם כן, לא מסתבר דבזה בלבד היה משקל ה' סלעים. רש"י, על פי המהרש"א.

^[12] ואף על גב דבלאו הכי נגזרה עליהם גלות, כדכתיב "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", שמא לא היה נגזר עליהם להתענות כל כך לולא המעשה דיוסף והאחים. שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם הירידה מצרימה, כבר מעת לידת יצחק, ואותם מאה ותשעים שנה עברו בלא עינוי. תוספות. ועיין עוד בריטב"א ובשפת אמת.

^[13] שבזמן דור הפלגה לא היה ישוב בעולם מלבד בבקעה שבארץ שנער, שבה ישבו כל בני העולם. ורק לאחר בנין המגדל נפוצו על פני כל הארץ. ומשנתפלגו עד שחרבה סדום אין אלא נ"ב שנים. שהרי בסוף ימי פלג נתפלגו הארצות. כדתניא בסדר עולם: אמר רבי יוסי: נביא גדול היה עבר, שקרא לבנו "פלג". כי בימיו נפלגה הארץ. ואם תאמר בתחלת ימיו של פלג, אינו כן. שהרי יקטן אחיו קטן ממנו, והוליד משפחות שנמנו בכלל העמים שנתפלגו. ואם תאמר באמצע ימיו של פלג נתפלגה הארץ, אף זה אינו. שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. וכיון דכתיב "בימיו", או אתחילת ימיו קאי או אסוף ימיו. ומאחר דאי אפשר לפרשו על תחילת ימיו, בהכרח שכוונת הכתוב לסוף ימיו. צא וחשוב שנותיו של פלג ותמצא ששנה שמת בה היא שנת מ"ח לאברהם. וכשחרבה סדום היה אברהם בן צ"ט שנה. שהרי באותו יום נתבשר שיוולד יצחק לשנה הבאה. ובהולדת יצחק היה אברהם בן מאה שנה. וכיון שישיבת צוער נ"א שנים, וישיבת סדום קדמה לה, בהכרח דנ"ב שנים עמדה סדום. דביותר מזה ליכא לאוקמה.

שאני [שונה] בית הכסא דמאיס [שהוא מאוס], וכשקוראים למקום 'בית הכסא' הרי יש בכך משום גנאי ושוב אינו ראוי לתפילה, אבל בית המרחץ — עד שירחץ בו ממש.

שנינו בתוספתא שאין שם בבית המרחץ שאילת שלום. ומעירים כי דבר זה מסייע ליה [לו] לרב המנונא שאמר משמיה [משמו] של עולא שאמר : אסור לאדם שיתן (ישאל) שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שהמלה "שלום" היא כינויו של ה', וכפי שנאמר: "ויבן שם גדעון מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו', כד), ולכן אסור להזכירה במקום מבוזה.

ושואלים: אלא מעתה לפי זה לשון "הימנותא" נמי ["נאמנות" גם כן] אסור יהיה למימר [לומר] בבית הכסא, דכתיב [שהרי נאמר]: "האל הנאמן שומר הברית והחסד" (דברים ז, ט). וכי תימא [ואם תאמר] כי הכי נמי [כך הוא גם כן], שאכן אסור לומר לשון נאמנות בבית הכסא, והאמר [והרי אמר] רבא בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב כי שרי למימר "הימנותא" [מותר לומר לשון "נאמנות"] בבית הכסא! ומשיבים: יש הבדל בין הכינויים, התם [שם] שם ה' גופיה [עצמו] לא איקרי הכי [נקרא כך], דמתרגמינן "אלהא מהימנא" [שכן אנו מתרגמים "האל הנאמן"], ואולם הכא שם ה' גופיה [עצמו] איקרי [נקרא] "שלום ",דכתיב [שנאמר] "ויקרא לו ה' שלום", ואין זה כינוי, אלא שם מקודש לעצמו.

א אגב הזכרת דבר הלכה משמו, מביאים עוד מה שאמר רבא בר מחסיא שכך אמר רב חמא בר גוריא שכך אמר רב: הנותן מתנה לחבירו, צריך להודיעו שהוא נותן לו. וכפי שנאמר: "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג). הרי שכאשר נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את השבת, אמר למשה להודיע להם על כך. תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: נאמר "כי אני ה' מקדשכם", וכוונת הכתוב: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ו"שבת " שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם על כך. ומכאן — אמר רבן שמעון בן גמליאל — למדנו כי הנותן מתנה פת לתינוק, צריך להודיע לאמו שנתן לו. ושואלים: מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו, לתינוק] כדי שבכך יודיע לאמו שנתן לו מתנה? אמר אביי: שאיף ליה משחא, ומלי ליה כוחלא [ימשחנו בשמן, או ישים כחול סביב לעינו], כדי שיהא ניכר בו שינוי, וכשתראה אמו של הילד ותשאל אותו על כך, יספר לה שפלוני נתן לו פת לחם. והאידנא דחיישינן [ועכשיו שחוששים אנו] לכשפים על ידי שמן או כחול, מאי [מה] יעשה הנותן? אמר רב פפא: שאיף ליה [ימשח לו] מאותו המין שנתן לו לאכול.

על עצם הענין שואלים: והאמר [והרי אמר] רב חמא בר חנינא: הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו, וכפי שמצאנו שאף שהקדוש ברוך עשה שקרן עור פני משה, בכל אופן נאמר על משה: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" (שמות לד, כט)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שאינו צריך להודיעו הרי זה במילתא דעבידא לאגלויי [בדבר שעשוי להתגלות]. ואילו הא [זה] שאמרנו שצריך להודיעו הרי זה במילתא דלא עבידא לאגלויי [שאינו עשוי להגלות]. ושואלים: אם כן, והא [והרי] שבת דעבידא לגלויי [שעשוייה להיגלות], שהרי יצטרכו להודיעה בתוך המצוות, ומדוע נתבקש משה להודיע על כך במיוחד? ומשיבים: מתן שכרה לא עביד לגלויי [אינו עשוי להגלות], ומתנה טובה מעין זו היה צורך להודיע.

ומסופר כי רב חסדא הוה נקיט בידיה תרי מתנתא דתורא [אחז בידו שתי מתנות כהונה שבשור], ואמר: כל מאן דאתי ואמר [מי שיבוא ויאמר] לי שמעתתא חדתא משמיה [הלכה חדשה משמו] של רב יהיבנא ליה ניהליה [אתן אותן לו]. אמר ליה [לו] רבא בר מחסיא, הכי [כך] אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. וכפי שנאמר: "לדעת כי אני ה' מקדשכם". יהבה ניהליה [נתן אותה, את המתנה, לו] לרבא בר מחסיא. אמר רבא בר מחסיא לרב חסדא: וכי חביבין עלך שמעתתא [חביבות עליך ההלכות] של רב כולי האי [כל כך]? אמר ליה [לו] רב חסדא: אין [כן]. אמר ליה [לו] רבא בר מחסיא: היינו [זהו] שאמר רב: מילתא אלבישייהו יקירא [המילת יקר ללובשיו] (יעב"ץ), כלומר, רק אדם הרגיל בדברים מעודנים יודע להעריך את טיבם. אמר ליה [לו]: רב חסדא בהתפעלות: וכי אמר רב הכי [כך]?! בתרייתא עדיפא [האחרונה עדיפה] לי מקמייתא [מן הראשונה], ואי הוה נקיטנא אחריתי, יהיבנא [ואילו הייתי מחזיק מתנה אחרת, הייתי נותן אותה] לך.

ב ועוד אמר רבא בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו האחד בין שאר הבנים, שלא יפלה אותו לטובה. שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף כשעשה לו כתונת פסים יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

ועוד אמר רבא בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: לעולם יחזר אדם ויחפש וישב בעיר שישיבתה קרובה, כלומר, שנוסדה לא מכבר, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שלא הספיקו עדיין לחטוא בה כל כך. וכפי שנאמר שאמר לוט למלאך: "הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער" (בראשית יט, כ), מאי [מה משמעות] המלה "קרובה"? אילימא [אם תאמר]: דמיקרבא וזוטא [שקרובה, במרחק, וקטנה ממש], — לשם מה לו לומר זאת למלאך? והא קא חזו לה [והרי הם רואים אותה]! אלא יש לומר כי משמעות "קרובה" — מתוך שישיבתה קרובה, שנתיישבה מקרוב, לכן עונותיה מוצערין (מעטים). אמר רב אבין: מאי קרא [מה הכתוב] המלמד שצוער היתה צעירה יותר משאר הערים? — דכתיב [שכן נאמר]: "אמלטה נא שמה" (בראשית יט, כ). "נא" בגימטריא — חמשין ואחת הוא, ואילו הגימטריא של סדום היא חמישים ושתים. ושלותה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the bathroom is different, as it is disgusting. Once a place is called a bathroom it is disgusting and no longer fit for prayer. However, until he actually bathes in a bathhouse it remains fit for prayer.

It was taught in the Tosefta: There is no greeting [shalom] others permitted in the bathhouse. The Gemara comments that this statement supports the opinion of Rav Hamnuna in the name of Ulla, who said: It is forbidden for a person to greet [shalom] his friend in the bathhouse because Shalom is one of the names of God, as it is stated: “And Gideon built there an altar for God and he called Him Lord Shalom” (Judges 6:24). Therefore, it is prohibited to utter the word shalom in a dishonorable place.

The Gemara asks: But if so, words connoting faithfulness are also forbidden to say in the bathroom, as it is written “The faithful God who keeps the covenant and the kindness” (Deuteronomy 7:9). And if you say that it is indeed so, that it is forbidden to use the language of faithfulness in the bathroom, didn’t Rava bar Meḥasseya say that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: It is permitted to say faithfulness in the bathroom? The Gemara answers: There is a difference between the terms: There, the name of God itself is not called in that way, as we translate it as “the faithful God.” However, here, the name of God Himself is called Shalom, as it is written: “And he called Him Lord Shalom.” It is not an adjective, but a holy name in and of itself.

Incidental to the halakhic statement in his name, the Gemara also cites another statement that Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: One who gives a gift to another must inform him that he is giving it to him. As it is stated: “Only keep My Shabbatot for it is a sign between Me and you for your generations to know that I am God Who sanctifies you” (Exodus 31:13). When the Holy One, Blessed be He, gave Shabbat to Israel, He told Moses to inform them about it. That was also taught in a baraita: The verse states: “For I am God Who sanctifies you,” meaning that the Holy One, Blessed be He, said to Moses: I have a good gift in My treasure house and Shabbat is its name, and I seek to give it to Israel. Go inform them about it. From here Rabban Shimon ben Gamliel said: One who gives a gift of bread to a child needs to inform his mother that he gave it to him. The Gemara asks: What does he do to the child, so that his mother will know that he gave him a gift? Abaye said: He should smear him with oil or place blue shadow around his eye in an obvious manner. When the mother of the child notices and asks him about it, he will tell her that so-and-so gave him a piece of bread. The Gemara asks: And now that we are concerned about witchcraft involving oil or eye shadow, what should one who gives a gift do? Rav Pappa said: He should smear him with food of the same type that he gave him to eat.

With regard to the halakha itself, the Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Ḥama bar Ḥanina say: One who gives a gift to his friend need not inform him, as God made Moses’ face glow, and nevertheless it is stated with regard to Moses: “And Moses did not know that the skin of his face shone when He spoke with him” (Exodus 34:29)? The Gemara answers: This is not difficult. When Rav Ḥama bar Ḥanina said that he need not inform him, he was referring to a matter that is likely to be revealed. When Rabban Shimon ben Gamliel said that he needs to inform him, he was referring to a matter that is not likely to be revealed. The Gemara asked: If so, isn’t Shabbat likely to be revealed, as it will be necessary to inform them of Shabbat together with the other mitzvot? Why was Moses asked to inform them about Shabbat separately? The Gemara answers: The giving of its reward is not likely to be revealed, and it was necessary to inform them about so extraordinary a gift.

The Gemara relates that Rav Ḥisda would take in his hand two gifts of the priesthood separated from an ox. He said: Anyone who comes and tells me a new halakha in the name of Rav, I will give these gifts to him. Rava bar Meḥasseya said to him, Rav said as follows: One who gives a gift to his friend needs to inform him, as it stated: “To know that I am God Who sanctifies you.” He gave the gift to Rava bar Meḥasseya. Rava bar Meḥasseya said to Rav Ḥisda: Are the halakhot of Rav so beloved to you? Rav Ḥisda said to him: Yes. Rava bar Meḥasseya said to him, this is what Rav said: Fine wool is precious to those who wear it (Rav Ya’akov Emden), meaning only a person who is used to delicate items can appreciate their quality. Rav Ḥisda said to him excitedly: Did Rav say that? The latter statement is preferable to me more than the first. And if I were holding another gift I would give it to you.

And Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: A person should never distinguish one of his sons from among the other sons by giving him preferential treatment. As, due to the weight of two sela of fine wool [meilat] that Jacob gave to Joseph, beyond what he gave the rest of his sons, in making him the striped coat, his brothers became jealous of him and the matter unfolded and our forefathers descended to Egypt.

And Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said Rav said: A person should always seek and dwell in a city whose settling took place in the recent past, meaning that it was recently established, as due to the fact that its settling is recent its sins are few, as its residents have not yet had the opportunity to commit many sins there. As it is stated that Lot said to the angel: “Behold, here is this city that is close to run away to and it is small” (Genesis 19:20). What is the meaning of the word close? If you say: That it is close in distance and truly small, why did he need to say that to the angel? Didn’t they see it? Rather, the meaning of the word close must be because its settling was close, that it had been recently settled, and therefore its sins were few. Rabbi Avin said: What is the verse that teaches us that Zoar was newer than the other cities? As it is written: “I will escape there please [na]” (Genesis 19:20); the numerological value of nun alef, the letters of the word na, is fifty-one, while Sodom was fifty-two years old. And Sodom’s tranquil period

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב חסדא הוה נקט מתנתא דתורא בידיה. רב חסדא כהן הוה ותמצא במסכת ברכות בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מד) אמר ר' יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל וגופנא שמה והיו בה שמונים זוגים אחים כהנים לשמנים זוגות אחיות כהנות ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו אלא תרתי בנתיה דרב חסדא כו' ואע"ג דאינהי כהנתא אינהו לא כהני:

אמר רב המנונא אסור ליתן שלום לחבירו בביהכ"ס שהשם גופיה איקרי שלום שנאמר ויקרא לו ה' שלום אבל לומר נאמן בבית הכסא מותר שאינו שם שנא' האל הנאמן ומתרגמי' אלהא מהימנא:

אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם. והני מילי במילתא דלא עבידא לאיתגלויי. אבל במילתא דעבידא לאיתגלויי לא.

שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו:

אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו אחד משאר בניו. שהרי בשביל ב' סלעים מילת שהוסיף יעקב אבינו ליוסף נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:

אמר רב לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה [שמתוך שישיבתה קרובה] עונותיה מועטין א"ר חנן מאי קרא שנאמר הלא מצער היא ותחי נפשי כלומר מצער עתה בקרוב נתיישבה. א"ר יצחק ישיבת צוער נ"א שנה היתה שנאמר אמלטה נא שמה נא בגימטריא הכי הוו.

ישיבתה של סדום נ"ב שנה הוה שהיתה מוקדמת לצוער שנה ושלותה כ"ו דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו הרי כ"ה שנה ובארבע עשרה למרידה בא כדרלעומר והחריבה נמצאת שלותה כ"ו שנים ותשולם נ"ב לישיבתה:

יש בני אדם שרגילים בדבריהם דרך שבועה לומר הימנותא וביאור ענינה כלומר באמונה או במי שהוא נאמן ומלה זו הואיל ואין גופה מיוחד לאחד משמותיו של הקב"ה מותר לאמרה אף בבית הכסא ואע"פ שהוא נגזר ממלת האל הנאמן אין מלת נאמן אמורה אלא דרך תואר מושאל אצלו ית' כמו שנודע למבינים ואע"פ שרוב שמות בדרך זה מ"מ יש מהן שנתייחדו בפי ההמון יותר ונאסרו על פי יחודם:

הנותן מתנה לחבירו ראוי לו להודיעו קודם שיתננה לו שמא אם יתננה לו בפתע יתבייש לקבלה ומתוך הודעתו מתרצה לו ואינו בוש לקבלה דרך צחות אמרו לדעת כי אני יי' מקדשכם אמר הקב"ה למשה משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיע אותם וקראה מתנה מצד שהיה ענינה דבר מקובל לא תשיגהו החקירה ולא יכילהו המופת כמו שידוע למבינים ואם נתנה שלא בהודעה דרך מקרה אין כאן יוהרא ודרך התחסדות אם הוא משתדל שידע המקבל שהוא נתנה לו או לבני ביתו שמתוך כך אהבה מתוספת בין בני אדם והוא שאמרו הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו ר"ל שישתדל שתהא אמו יודעת שממנו בא הפת ליד התינוק והוא שאמרו עליה דשייף ליה מאותו המין כלומר שנותן מן הלחם פירורין בין שערות ראשו עד שתרגיש בהן האם ותשאלנו ומ"מ בדבר שעשוי ליגלות אין ראוי לו להשתדל שהרי מאליו הוא נודע ואם ימהר בהודעה דומה כמי שמכריז על מה שהוא עושה:

לעולם יהא אדם זריז לשמוע דבריהם של תלמידי חכמים ויהיו כל דבריהם נערכים בעיניו שאין אדם מכיר במעלת החכם אא"כ רוח חכמה לובשתו דרך צחות אמרו מילתא ללבשוהי יקירא ודרך הערה אמרו רב חסדא הוה נקיט מתנתא דתורא ר"ל זרוע לחיים וקיבה שכהן היה ונתנו לו מתנות אמר כל דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב יהיבנא ליה וכבר ביארנו במקומו שהמתנות מותרות לזרים:

לעולם יהא אדם נזהר שלא להטיל קנאה בין בניו ואל ישנה לאחד מהם בין האחרים שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:

לעולם יהא אדם מחזר שתהא ישיבתו במקום שיושביו הולכים בדרך חיים ואין עיניהם משוטטות להיות רגליהם רצים לרע ולא בשאר מקומות כדי שלא ילמד ממעשיהם ואם רואה כל העולם שרוי בצער עד שלא ימצא מקום ליי' ומשכנות לאביר יעקב יהא מחזר לדור בעיר שישיבתה קרובה שלא הושקעו כל כך שלא תהא תשובתם קרובה דרך צחות אמרו מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערים:

פרש"י בד"ה הוה נקיט כו' ובימי רב נחמן ב"י נהוג כוותיה בראשית הגז ולא במתנות כו' עכ"ל הוצרך לזה דמשמע ליה דרב נחמן ב"י היה בזמן רב חסדא והרי נהוג היו במתנות דלא כרבי אלעאי וכן מוכח בפרק הזרוע דכולהו אמוראי נהוג היו במתנות גם רב נחמן ב"י גופיה קניס גלימא אבל רש"י בפ' ראשית הגז פי' הא דקאמר רב נחמן בר יצחק נהוג כוותיה בראשית הגז וה"ה במתנות עכ"ל גם התוס' שם קיימו פירושו וכתבו ליישב לפירושו הך דפרק הזרוע ע"ש:

תוס' בד"ה ומתרגמינן אלהא כו' דהתם קראו שלום ע"ש שהוא עושה שלום כו' עכ"ל. ר"ל שלא ע"ש אותו המעשה שיעשה שלום לו אלא סתמא קאמר עושה שלום לכל עולם וע"כ נקרא שמו שלום אבל בהאל הנאמן מפורש בו לאוהביו וגו' ואינו נקרא שמו כן דלאו סתמא נאמן נקרא ודו"ק:

בד"ה ה"ג נתגלגל כו' שהרי ד' מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק כו' עכ"ל כתב מהרש"ל בתוס' מדוייקים אינו כו' אבל הגלות של ד' מאות שנה אינו מתחיל אלא משנולד יצחק כו' עכ"ל ע"ש באורך והנראה לקיים כל נוסחות התוס' שלפנינו כפי מה שאמרו חז"ל דקרא דומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות וגו' התחיל מגזירת בין הבתרים וכתבו המפרשים כי ארבע מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק שנאמר כי גר יהיה זרעך וגו' והשלשים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו ויהיה פי' הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד מלאת ת"ל שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם עכ"ל הרמב"ן והשתא אותן שלשים שנה קודם שנולד יצחק נמי הוו בכלל הגזירה שאז היתה גזירת בין הבתרים להתחיל מיד באברהם וזרעו להיותם גרים בארץ לא להם והשתא שפיר כתבו התוס' שהרי גזירת ארבע מאות שנה שנגזר על יצחק שיגור בארץ לא להם כבר נגזר ל' שנה קודם שנולד יצחק דהיינו בגזירת בין הבתרים על אברהם ודו"ק:

בד"ה ושל סדום כו' ובסדר עולם משמע שהיה בן ע"ה שנה כשהכה את המלכים כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בכל זה עיין בתוספות פרק קמא דברכות:

שם גופיה אקרי שלום כו'. יש לעיין בזה דגם לפי דברי התוס' שיש לחלק דהכא גבי שלום מוכח דקראו לשם שלום (וכמ"ש פירוש לדבריהם בת"ה)ע"ש מ"מ טעמא איכא בזה כיון דשניהם עושה ה' למה אקרי שמו שלום טפי מנאמן ועוד בכל הכינויים כגון רחום וחנון אמאי לא קאמרינן הכי דהכי נמי כתיב אל רחום וחנון וגו' וי"ל בזה ע"פ מה שאמרו חסד אומר יברא שהוא ג"ח אמת אומר אל יברא שהוא כולו שקר צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא שהוא כולו קטטה והשתא בכל כנויין הנמחקין כגון רחום ותנון ורב חסד וארך אפים כדאמרינן במסכת שבועות כיון שהאדם משותף בו לעשות חסד ורחמנות וחנינות אין שמו של הקב"ה נקרא כן אלא אל רחום וחנון וחסד הוי כמו אלהא המרחם וחונן וכמ"ש באל הנאמן הכא ושרי לאומרה בבהכ"ס כמ"ש הרמב"ם מש"כ שלום שאין מדה זו באדם כלל ושמו יתברך ב"ה מקרי שפיר שלום ע"ש שהוא עושה שלום וכן למדת אמת כיון שאינה באדם חותם של הקב"ה נקרא שמו אמת כמ"ש בכמה דוכתין ע"ש ובתוס' פ"ק דסוטה מוכח דשלום אינו נמחק ומיהו לא הוזכר גבי אמת שיהא אסור לומר בבהכ"ס ושלא נמחק כמו גבי שלום כיון דשמו ית' ב"ה גופיה לא אקרי אמת רק חותמו וק"ל:

בבית גנזי כו' למסקנא דמוקי לה במתן שכרה דלא עבידא לאגלויי ניחא דמתנה טובה היא שבת דעוה"ב שכולו טוב ושבת והיינו בבית גנזי ע"ש שהוא רב טוב הצפון לצדיקים לעוה"ב שנאמר בו עין לא ראתה אלהים וגו' אבל השתא דס"ד דאשבת דעוה"ז גופיה קאמר הכי דהיינו דעבידא לאגלויי נראה לפרש דהיינו מתנה טובה שניתן למנוחה דמלאכת ו' ימים הוא מכלל קללות אדה"ר דכתיב בעצבון תאכלנה וגו' בזעת אפיך תאכל וגו' וע"כ בן נח אסור בו דאמרינן בפרק ד' מיתות בן נח ששבת חייב כו' והיינו בבית גנזי כמו קודם שחטא אדם שהיה לו מנוחה בכל הימים ועיין עוד בזה במס' ביצה:

תרתי מתנתא כו'. פירש"י זוג של זרוע לחיים וקיבה כו' ע"ש ועי"ל תרתי מהנהו ג' מתנות שהיו בידיה קאמר ואי הוה נקיטנא אחריתי כו' דקאמר היינו השלישית וק"ל:

הכי אמר רב הנותן מתנה. כו'. מכל הנך מימרות דבשמעתין ידוע רבא בר מחסיא משמיה דרב לא קא"ל אלא הך ואפשר משום דהך היא קצת מענינו שהודיע לחבירו מקודם שנותן מתנה וק"ל:

בתרייתא עדיפא לי מקמייתא. אע"ג דקמייתא מייתי ליה מקרא ובתרייתא אינה אלא מדאמרי אינשי י"ל דה"ק דבתרייתא לי עדיפא שהוא דבר הנוגע בי וחביב עלי שמעתתא דרב משא"כ קמייתא שהוא דבר הראוי לכל אדם לעשות כן ודו"ק:

משקל ב' סלעים כו'. עי' פירש"י ר"ל דכולה מילת ודאי דהוה משקלו טפי מב' סלעים אבל אין לפרש דר"ל דמסתמא לא ידע רב דכך היה משקלו בצמצום ב' סלעים דא"כ לא תיקן כלום בפי' ר"י הלוי וק"ל. ועוד דאין סברא דכל הבגד לא היה רק משקל ב' סלעים אע"ג שיש בגדים דקים מאד כדאיתא בהניזקין מ"מ סתם כתונת לא הוי כך וק"ל:

ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו וכתבו התוס' ואע"ג דבלאו הכי כו'. ע"ש ועוי"ל דה"ק דאי לא משקל ב' סלעים כו' לא היה נתגלגל ירידתם בעבירה זו במכירת אחיהם אלא בדרך אחר שלא בעבירה ומה שיש לדקדק עוד בדבריהם עיין במהרש"ל ובחדושי הלכות:

דמקרבא וזוטא כו'. מתחלת דבריו משמע דל"ק ליה רק אמלת קרובה ובסוף הקושיא נקט גם וזוטא שהוא פירושו של מצער והיינו משום דמצער מתפרש שפיר כפירש"י הכא ובחומש לפי שהיא זוטא ואנשים בה מעט אין לך להקפיד עליה אבל כיון דכתיב קרובה דהיינו דמקרבא קשיא לי' נמי וזוטא הא קחזי לה אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערים דעדיין לא נתמלא סאתה כפירש"י בחומש:

ושל סדום נ"ב שנה כו'. לפי דברי התוס' הפיכת סדום שנה אחת קודם ללידת יצחק ומזה הוצרכו התוס' הכא לדחוק דצ"ל שהיתה סדום ב' בשלוה מתחלה עכ"ל אבל לפי שיטת התוס' בפ"ק דר"ה דבתשרי באו המלאכים ובפסח נולד יצחק נמצא שהפיכת סדום ולידת יצחק היה בשנה אחת דהיינו בשנת ק' לאברהם יש לפרש דשנת מ"ח לאברהם שבה מת פלג אינו ממנין נ"ב שנה שאחר שמת נפלגה הארץ והיא שנת מ"ט ומשנת מ"ט עד שנת ע"ד הרי כ"ה שנים שאין בהן שלוה ובשנת ע"ה שאז הכה המלכים מתחילין שנות שלוה עד שנת ק' לאברהם והויין כ"ו ודו"ק:

ברש"י ד"ה ומלי ליה כוחלא וכו' וכן לשונו בגמ' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ומתרגמינן אלהא דמהימנא וכו' וי"ל דהתם קראו שלום וכו' ר"ל שקרא שם הקב"ה שלום ע"ש שהוא עושה שלום בעולם דבקריאת שם לא שייך לקרותו ע"ש שעושה לו לבדו שלום אלא ע"ש שהוא עושה בכל העולם שלום ולכך כתיב שלום שהוא שם הכולל בלשון רבים אבל אי לא קראו שלום ושלום אינו שמו של הקב"ה אלא ר"ל ה' שעושה לו שלום לא הוי ליה לומר שלום שהוא שם הכלל אלא ה' שלומו שפירושו לו לשון יחיד לבדו:

ד"ה ה"ג נתגלגל חדבר וכו' ר"ל אבל לא גרסי' נגזר דהא לא בשביל זה נגזר אלא כבר נגזר בברית בין הבתרים כמו שדרשו רז"ל בשביל שאמר אברהם במה אדע וכו' אלא נתגלגל גרסי' ור"ל שע"י הכתונת פסים נתגלגל שירדו למצרים עתה תיכף בימי יוסף והתחיל בהן השעבוד של הגלות שאלו לא היתה הסיבה של הכתונת פסים לא היה יוסף נמכר למצרים והיה הגלות מתאחר עדיין להתחיל אז בהם כ"א בדורות שאחריהם ואעפ"כ היה מונה הקב"ה מנין הארבע מאות שנה משנולד יצחק שהיה לאברהם זרע ושייך לומר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם כי מאז היו בארץ לא להם כי גרות נגזר עליהם ארבע מאות שנה אבל מה שאמר ועבדום וענו אותם לא נגזר עליהם כמה שנים יהיה הענוי והשעבוד דהא גם עתה שירדו למצרים בימי יוסף לא היו ימי השעבוד והענוי ד' מאות שנה כי מנין הד' מאות שנה כבר התחיל הקב"ה למנות משנולד יצחק וא"כ אלו לא היתה הסבה שנתגלגל שע"י הכתונת פסים נתקנאו האחים ביוסף ומכרוהו למצרים היה השעבוד מתאחר להתחיל עוד יותר וחיו ימי השעבוד מועטים ביותר זאת היא כוונת התוס' בדבור זה וכך צריך לגרוס שהרי ד' מאות שנה התחילו משנולד יצחק והמגיה שהגיה קודם שנולד יצחק ל' שנה לא דק וע"ש ברש"י בפרשת בא אל פרעה פסוק ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים וגו':

ד"ה ושל סדום וכו' וצ"ל שהיתה בשלוה ב' שנים בתחלה פירוש קודם שהתחילו לעבוד את כדרלעומר ואחר שנהרג כדרלעומר היו בשלוה כ"ד שנה ובין הכל הם כ"ו שנה:

[גמ' יהיבנא להו ניהליה. כ"ה גי' הע"י:

רש"י ד"ה הוה נקיטי. בימי ר"ח אכתי ל"נ כר"א כו'. ל"י למה הוכרח לזה וביותר לפמש"כ המהרש"א דהיה בזמן רנב"י] :

גמ' היינו דאמר רב מילתא. נ"ב הך מילתא פירושו כלי מילת. וכן בפ' במה בהמה (נ"ד) שמכבנין אותו למילת. ובסמוך ב"ס מילת:

דִּמְתַרְגְּמִינָן: אֱלָהָא מְהֵימְנָא. נראה לי בס"ד קושית התוספות כיון דכתיב וַיִּקְרָא משמע דלקריאת שם נתכוון, מה שאין כן מה שאמר הָאֵל הַנֶּאֱמָן משמע שבח קאמר.

הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. לפי מה שכתב רש"י ז"ל שיאמר לו תחלה מתן פלוני אתן לך מדוקדק לשון 'הַנּוֹתֵן' שלא אמר 'אִם נָתַן' גם ניחא לפרש דברי רב בהכי דאם לא כן מאי מוסיף על רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, ולכך בחר רש"י בדרך זה בתחלה.

אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי, וְ'שַׁבָּת' שְׁמָהּ. יש להקשות למאי הוצרך לפרש 'טוֹבָה' הא ודאי דמתנת הקב"ה טובה היא? ונראה לי בס"ד רמז לו על אורות המוחין הנמשכים ביום שבת שהם אורות חו"ב [חכמה ובינה] שהם י"ה שמספרם ט"ו, וחלק תיבת 'טוֹבָה' לשתים ותקראנה 'ט"ו בה' ולכן א"ל בְּבֵית גְּנָזַי כי חו"ב נסתרים בסוד (דברים כט, כח) הַנִּסְתָּרֹת לַהֳ' אֱלֹהֵינוּ. ועוד נראה לי בס"ד אומרו בְּבֵית גְּנָזַי על דרך מה שכתוב בספר הכונות (דף ס"ג ע"ב וע"ג) ענין השבת יש בו ב' בחינות, אחת בחינת ז' שכל העולמות נעשים ז' ז' עד רישא עילא דלא אתידע הנקרא עתיק יומין, ובחינת הב' של י"ג שכל העולמות נעשים ביום שבת י"ג י"ג, וז"ס [וזה סוד] אַתָּה אֶחָד [13] וְשִׁמְךָ אֶחָד [13] י"ג י"ג עיין שם. גם כתב רבינו ז"ל בשבת מתגלה נועם מסוד הבינה שיש בה נו"ן [50] שערים כנזכר בספר הכונות יעוין שם. ועל זה רמז באומרו יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי תיבת גְּנָזַי היא ז' י"ג נו"ן. גם נראה לי בס"ד גְּנָזַי אותיות ג' זי"ן רמז לשם 'אהיה' [21] שמספרו ג' פעמים ז' [3×7=21] והוא סוד הבריאה המתגלית ביום השבת, וכמו שכתוב בספר הכונות בסוד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נִתְעַלֶּה וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ.

וְאוֹמְרוֹ שַׁבָּת שְׁמָהּ. משמע דרמז לו בזה חידוש אחר בקריאת השם ומחוי ליה למידק בשמה, ונראה לי בס"ד שרמז לו למידק בשם הַמַתָּנָה ומזה יבין מעלתה, כי עוצם מעלתה רמוז בשמה שנקראת 'שַׁבָּת' ואותיות אלו במילואם כזה שי"ן בי"ת ת"ו המה אותיות 'שנ"י תיבו"ת' ונרמז בזה מעלת השבת דכתיב ביה זָכוֹר וכתיב ביה שָׁמוֹר, ואמרו רבותינו ז"ל זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, ושני תיבות אלו של זָכוֹר וְשָׁמוֹר שנאמרו כדרך פלא הם זָכוֹר על קדושתו וְשָׁמוֹר על שמירת מצותיו, ולכן מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה וזהו לפי פשוטן, אבל לסודן זָכוֹר לדכורא שָׁמוֹר לנוקבה כנזכר בזוהר הקדוש. נמצא מעלות המתנה הזאת בנגלה ובנסתר רמוזים בשני תיבות של זָכוֹר וְשָׁמוֹר שנאמרו בדיבור אחד, והמה רמוזים בשמה שהוא תיבה אחת שאותיות 'שַׁבָּת' במילואם הם אותיות 'שנ"י תיבו"ת'. אי נמי נ"ל בס"ד הא דא"ל וְ'שַׁבָּת' שְׁמָהּ מחוי ליה במחוג על הטוב שלה שרמוז בשמה, כי טוב של השבת הוא תוספות נר"ן [נפש, רוח, נשמה] שהם רמוזים באות שי"ן שיש לה ג' קוין כנודע, ולכן נקראת שב"ת ב'ת ש'. אי נמי נראה לי בס"ד דרמוז בשמה ענין גדול שיהיה לישראל לעתיד לבא, שכל אחד מישראל משמשין לו שני אלפים ושמונה מאות [2800] עבדים וכנזכר לקמן (דף ל"ב), וזה נרמז בשם שַׁבָּת שהוא 'שב ת' והיינו שב רצונו לומר שבעה כמו 'שֵׁב שְׁמַעְתְּתָא' ושבעה פעמים ת' עולה שני אלפים ושמונה מאות [7×400=2800].

אָמַר לֵיהּ: אָמַר רַב הָכִי? בַּתְרַיְתָא עֲדִיפָא לִי מִקָּמַיְתָא. יש להקשות מה שאמר 'אָמַר רַב הָכִי' נראה לשון יתר, ועוד מאי קא מתמה 'אָמַר רַב הָכִי' הלא בודאי אמר כן כיון דהכי קאמר רבא בר מחסייא משמו! ועוד קשא תיבת 'לִי' נראה ללא צורך? ועוד קשא איך בַּתְרַיְתָא עֲדִיפָא לֵיהּ והלא קמייתא היא מדברי תורה דיליף לה מן הפסוק ובתרייתא נראית מלתא בעלמא מכלל מילי דעלמא דאמרי אינשי? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מ"ה דעות) אמרו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שלא שיח שיחה בטלה כל ימיו וזו היא שיחת רוב כל אדם עיין שם. ומרן ז"ל בכסף משנה כתב שלא ידע היכן כתוב דבר זה בתלמוד על רב, כי בתלמוד נזכר דבר זה על רבי יוחנן בן זכאי ועיין מרכבת המשנה ז"ל מה שכתב בזה עיין שם. וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שמביא הוכחה מקור דבר זה בתלמוד על רב ממה שנאמר בחולין (קי"א) אתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח [מאכל העשוי מחָלָב] דנותן טעם הוא ושמואל אמר מותר דנותן טעם בר נותן טעם הוא, והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דרב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה חש בעיניה, עבדו ליה 'שייפה בצעא' פירוש עשו לו סם בשביל רפואת עיניו בקערה, בתר הכי רמו ליה תבשיל באותה קערה וטעם ליה טעם של אותו הסם, אמר יהיב טעמא כולי האי, ופירש רש"י ז"ל יהיב הסם טעם בקערה כולי האי שחוזר ונותן טעם בתבשיל, ומאן דשמע ממנו דברים אלו סבר דאית ליה לרב נתינת טעם בר נתינת טעם בעלמא לאסור עיין שם. ומכאן מוכח דלא שח רב שיחת חולין, דאם לא כן מנא ליה למידק שבא רב ללמדנו דין בענין נותן טעם בר נותן טעם בדיני איסורין, ודלמא שיחה בעלמא שח על אותו הסם לומר שהיה חזק הרבה, אלא ודאי לא שח שיחה בטילה של חולין ולא אמר דבר זה אלא כדי ללמדנו דין באסורין שיש לאסור נותן טעם בר נותן טעם ע"כ שמעתי או ראיתי. אך שיהיה מצינו דרב לא שח שיחה בטלה ודייקי לה מדברים הנזכר, ועל כן ודאי גם זה הדבר שאמר רבי מילתא אלבישייהו יקירא, אין דברים אלו כפשוטן שהם מילי דעלמא, כי רב לא שח שיחה כזאת ובודאי שאמר בזה דבר סוד עמוק ורמז אותו בדברים אלו. ולכן כששמע רַב חִסְדָּא דבר זה משמיה דְּרַב אמר רַב חִסְדָּא 'אָמַר רַב הָכִי?' פירוש אם היה אומר דבר זה חכם אחר היינו אומרים דברים אלו כפשוטן שהם ממילי דעלמא, אך כיון דאמר רַב הָכִי שהוא לא שח שיחת חולין דאמרי אינשי, ודאי דברים אלו יש בהם סוד נעלם ויקר מאד שהם מדברי חכמים וחידותם אשר ירמזון בדברים פשוטים סודות עמוקים. ולכן דאי בַּתְרַיְתָא עֲדִיפָא לִי מִקָּמַיְתָא 'לִי' דייקא, כי שאר בני אדם ששומעין זה חושבין זה ממילי דעלמא אך 'לִי' שאני יודע דרכו של רב דלא שח שיחה ממילי דעלמא עֲדִיפָא האי בַּתְרַיְתָא, כי אצלי ברור הדבר שהדברים אלו יש בהם סוד עמוק והם מדברי חכמים וחידותם.

וְאִי הֲוָה נָקִיטְנָא אַחֲרִיתָא, יָהִיבְנָא לָךְ. מקשים כיון דְעֲדִיפָא לִי מִקָּמַיְתָא לא די לו באחת כי צריך שיתן יותר ממה שנתן על קמייתא? ויש בזה תירוץ פשוט דהכי קאמר אִי הֲוָה נָקִיטְנָא אַחַת עוֹד עם השניים שהיו בידי הייתי נותן את שלשתם לך על זאת השמועה. ועוד נראה לי בס"ד לעולם כונתו כפשוטה אי נקיטנא אחת עתה בידי הוה יהיבנא לך על שמועה זו האחרונה. ואף על גב דבאמת האחרונה עדיפה ליה מכל מקום הראשונה התנה עליה בפירוש בתחילה, ואם כן הוא היה מוכרח ליתן תרתי מתנתא דהוה בידיה כי כן התנה ואמר מעיקרא, אך האחרונה אמר לו רבה מאיליו ולא התנה שיתן לו כלום על דבר אחר שיאמר לו משמיה דרב, ואם כן אין לו חיוב בזה המתנה ולזה אמר הֲוָה יָהִיבְנָא לָךְ ואף על פי שאין אני חייב בזה שלא התניתי, ואתה אמרת גם כן לי בחנם מאליך שלא נתכוונת ליקח כלום.

שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מֵילָת. פירש רש"י ז"ל שְׁנֵי סְלָעִים לאו דוקא עיין שם. ונראה לי בס"ד נקיט שְׁנֵי סְלָעִים רמז בזה לפי דרכו הסיבה שירדו למצרים ולא למקום אחר, והוא מפני שמצרים היו יונקים משני אותיות מ"י דשם אלהים, שהם ב' גבורות הגדולים ביותר מן ג' גבורות של אותיות אלה, ולכן מצרים נקראו בְּנֵי חַיִּים כי בכל אות מהנזכר יש בו כ"ד צירופים ובין הכל הם ק"ך צרופים. וידוע כי הגבורה מכונית בשם סֶלַע ואמרתי בזה טעם, דלכן תמצא סֶלַע [160] עולה קַיִן [160] שהוא שורש הגבורות, ולזה אומר בִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים רמזו לפי דרכם על שני גבורות 'מי' דשם 'אלהים' לכך ירדו למצרים ולא למקום אחר, כי שם נמצאו השני סלעים הגבוהים שהם של אותיות 'מי'.

וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר, וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם. יש להקשות מהו לשון 'נִתְגַּלְגֵּל'? ונראה לי בס"ד כי גזרת גלות מצרים היה ת' שנה ולא נתפרש שם המקום, אלא נאמר (בראשית טו, יג) בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם בסתם, וכבר התחילה הגירות בארץ כנען, כי אמרו רבותינו ז"ל שהסך של הגלות נחשב מלידת יצחק, ואם כן בדין הוא שיהיה נשלם בארץ כנען, אך נִתְגַּלְגֵּל הדבר של הגזרה מארץ כנען למצרים בשביל ענין המכירה. או יובן בס"ד על דרך מה שאמר הכתוב (תהלים קיט, פט) לְעוֹלָם הֳ' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם, כלומר דבר היא הגזרה שהיא דבור קשה ישאר בשמים ולא ירד לארץ, וכנזכר בספרי המקובלים ז"ל, וכן הגזרה של ברית בין הבתרים בתחלה היתה נצבת בשמים ולא ירדה למטה, אך כיון שנעשה ענין קנאת השבטים עם אחיהם נִתְגַּלְגֵּל הדבר, אותו הדיבור של הגזרה נתגלגל מן השמים וירד לארץ ועל ידי כך יָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם. או יובן נִתְגַּלְגֵּל הדבר קאי על הקנאה, שאותיות קִנְאָה נתגלגלה ונעשית נַאֲקָהּ בצורת הגלות, דכתיב (שמות ב, כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם.

לְעוֹלָם יְחַזֵּר אָדָם, וְיֵשֵׁב בְּעִיר שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה, עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִים...וְשַׁלְוָתָהּ עֶשְׁרִים וְשֵׁשׁ. קשא הכא קושיא עצומה הלא כאן לא בא לבאר הפסוק ורק הביא זה ללמוד מִּתּוֹךְ שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה, עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִים, וזה נלמד מפסוק (בראשית יט, כ) אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה, ומה לו להודיענו עתה שֶׁשַׁלְוָתָהּ עֶשְׁרִים וְשֵׁשׁ דאין דבר זה שייך לענין דהכא? וכבר מהראנ"ח ז"ל (בדרשותיו פ' חיי שרה) נתעורר בקושיא זו ונדחק לתרץ יעוין שם. ונראה לי בס"ד דשפיר הוצרך לפרש דבר זה הכא והוא כי באמת העונות שגרמו החרבן לסדום הם מה שעשו בשנים של השלוה, שהיה להם באותם השנים מנהגים רעים וקשים מאד שעשו אותם מכח שלותם, וכמו שכתב רש"י ז"ל וְשַׁלְוָתָהּ האמורה גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה וכו', וזו העיר שהיתה קרובה לסדום גם כן הי' לה אותם הרעות של סדום כי מלכות אחת היא. ולכך רצה המלאך להפכה כסדום ורק בעבור לוט עזב אותה כמפורש במקרא. ואם כן קשא קושיא גדולה מאחר שהשנים של השלוה הם גרמו החרבן לסדום איך בא לוט להציל את העיר הקרובה ההיא בטענה זו שהיתה בת נ"א שנה וסדום בת נ"ב, דמה לנו משנים הראשונים הלא המה לא נעשה מצידם חרבן, דכל חרבן סדום היה מצד שנים של השלוה שהיו באחרונה, וכאלו שוה העיר עם סדום שגם היא היתה בשלוה כ"ו שנים? על כן מחמת קושיא זו מוכרח לפרש הכתוב קרובה ומצער כפשוטו [הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה], אף על פי שצריך לסבול בזה דוחק קושיא דהא קא חזו לה. ואם כן לפי זה ליכא למשמע מהאי קרא אותו למוד שלמד רב לומר מִּתּוֹךְ שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה וכו', על כן הוצרך עתה לפרש בדבריו דבר זה דשלותה של סדום היתה כ"ו שנים ועל ידי כך נתבררה ההוכחה הנזכר, והוא דהתוספות ז"ל כתבו שבסדר עולם משמע דאברהם אבינו ע"ה היה בן ע"ה [75] שנה כשהכה המלכים, ולפי זה לא היתה שלותה של סדום אלא כ"ד [24] ואיך קאמר הכא שלותה כ"ו [26]? וכתבו שצריך לומר שהיתה שלוה שתי שנים בתחלה, כלומר בתחלת בניינה ואלו השנים של עבדו ושל מרדו היו אחר אותם שתי שנים דשלוה, ואחר הריגת המלכים היו בשלוה כ"ד [24] שנים עד כאן דבריו התוספות. והשתא בז המובן שפיר שהוצרך לבאר לנו שהשלוה היתה כ"ו [26] שנים, ותקשי איך אפשר להיות זה על פי חשבון שהביא בסדר עולם? ומוכרח אתה לומר כי שתי שנים משני השלוה היו בתחלת בניינה. ולפי זה רק אצל סדום יש שלוה כ"ו [26] שנה שהם כ"ד [24] באחרונה ושתים בראשונה, אבל לאותה העיר לא היה אלא כ"ה [25] שהם כ"ד [24] באחרונה ואחת [1] בראשנה, ונמצא עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִין משל סדום שנה אחת, ושפיר למדנו מזה יְחַזֵּר אָדָם, וְיֵשֵׁב בְּעִיר שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה, עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִין.

שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מֵילָת, שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאָר בָּנָיו, נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו, וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר, וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם. נראה, רמזו לפי דרכם בתיבת מֵילָת טעם אחר שירדו למצרים ולא לאומה אחרת, והיינו כדי להוציא ממצרים יניקה גדולה שהיה להם מן אותיות 'מי' דשם אֱלֹהִים, שהוא סוד ת"ל גבורות [ה' פעמים אֱלֹהִים [86] עולים ת"ל 430], ויניקה גדולה זו היתה אצל מצרים דוקא, וזה נרמז בתיבת מֵילָת שהוא 'מי לת' רוצה לומר 'מי' של אֱלֹהִים שהוא סוד 'תל' גבורות.

הכא שם גופי' איקרא שלום כ' תוס' מדלא כתיב ה' שלומו פי' אבל בהאל הנאמן דכתיב ה' נאמן בה"י הידיעה מבואר שאינו אלא תואר לשם ולא שם גופא ולחנם נתלבט מהרש"א בזה ע"ש:

ואמר רבא בר מחסי' אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. עיין מ"ש בזה בחי' רפ"ב דביצה ושם פי' רש"י משום דרכי שלום כיון שנותן לו דורן יודיעהו להרבות אהבה ואחוה ושלום ביניהם ונ"ל דר"ח דנקט תרי מתנתא וכו' ואמר מאן דאמר לי שמעתתא חדתא הוה ס"ל לר"ח בר גוריא דודאי לא בעי למיהב אגרא ושכר לימוד דכתיב אמת קנה ואל תמכור אלא רוצה ליתן דורן ולתלות הדורן מן הצד במילי אחריתי וא"כ ע"כ לא שמיעא לי' הא דרב דמצוה להודיעו שנותן לו לשם דורן להרבות שלום וכיון דלא שמיעא לי' א"ל הכי אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו:

תרתי מתנתא דתורא פי' רש"י בימי ר"ח לא נהיג כר' אילעא. והנה בפ' הזרוע איתא כמה אמוראי דקנסו אטמא ולא פירש"י כן עיין מהרש"א. ולפע"ד דהתם מצינו למימר אותן החכמים ס"ל אע"ג דנהוג עלמא מ"מ אין מנהג עוקר הלכה כמ"ש פלוגתא בזה בפר"ח במנהגי איסור שלו. ומייתי לי' מדרב דאמר פ' הקומץ אי אמר אלי' חולצין במנעל אין שומעין לי' שכבר נהגו העם בסנדל. ומשו"ה הכא דר"ח דחביבי' עליו שמעתתא דרב ע"כ ס"ל כרב מנהג עוקר הלכה ולא הוה מקבל מתנות לולי דאז עדיין לא נהיג:

ולולי דברי רש"י היה נ"ל דלעולם נהיג ור"ח לא שמיעא לי' הא דרב דמנהג עוקר הלכה ואם בא אלי' אין שומעים לו שכבר נהגו העם כל זה לא שמע ר"ח דלפע"ד מה דאמר ר"ח ב"ג משמי' דרב מילתא אלבשייהו יקירא בודאי לא בדברים בטלים אוקמי' אלא היינו הך מילתא גופי' מנהג הרגיל וחשוב בעיני ישראל קשה לבטלם כי יקר בעיניהם מנהגם ומשו"ה א"ש הא מילתא בתריתא. וא"ל ר"ח בתריתא עדיפא לי' מקמיתא דר"ח לא ברצונו נטל מתנות דהרי הצנועים מושכים ידיהם אלא מטעם לאחזוקי נפשי' בכהנא כמבואר פ' הזרוע והשתא דשמע דאינו צריך ליטול עוד דנהגי עלמא כתלת סבי הא עדיפא לי' וע"כ אמר אי הוה לי אחרינא יהיבנא לך ולא אמר לכשיהיה לי עוד אתן לך אבל מאז לא קיבל עוד שוב מתנות כהונה ולא יהי' לו עוד:

ארמי אבד אבי אמר רבא בר מחסי' אמר רב חמא ב"ג אמר רב לעולם אל ישנה אדם בן בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים מדקדוק לשון זה משמע דוקא כששניהם שוים ממש והיינו בן בין הבנים אבל כשיש לו יתרון עליהם בתורה וחכמה וכולם חייבים בכבודו לא שייך קנאה והיינו טעמי' דיעקב אבינו ע"ה שעשה לו כתנת פסים כי בן זקונים הוא לו שמסר לו כל דרכי חכמה וכולם חייבים בכבודו ואין כאן קנאה אך הפסוק מדויק בן זקונים הוא לו דייקא לו ולא להם כי בעיניהם לא היה חשוב לחכם וסופר אך והוא נער את בני בלהה וכו' שחשבוהו לנער ולא לבן זקונים:

ונתגלגל הדבר וכו' עיין מ"ש ונדחקו תוס' ועיין מהרש"ל ושל"ה ולולי דבריהם הייתי אומר דעכ"פ למצרים לא הי' יורדים שהרי נגזר סתם בארץ לא להם ואפשר בארץ כנען גופא היו יושבים כגרים ומתגוררים עד שתתמלא סאה של כנענים ואמורי ואז ישמידם ד' וישכן ישראל תחתם וע"י ב' סלעים מילת ירד למצרים ערות הארץ וי"ל היינו וישב יעקב ואחז"ל ביקש לישב בשלוה רוצה לומר כי הוא דאג מאד מפריעת שטר חוב של כי גר יהיה זרעך ע"כ לא קנה שם אחוזה ולא נחלה במאה קשיטה רק התגורר בארץ מגורי אביו דייקא ומסיים בארץ כנען שלא יקרא ארץ העברים רק יקרא ארץ כנען כדי שיהי' מתגורר בארץ לא להם וזה הגירות הוא בשלוה שביקש לישב בה שיהיה שלו ושקט מדאגת גלות ח"ל ומכ"ש גלות מצרים וע"י קנאת איש מרעהו נתגלגל וקפץ עליו רוגזו של יוסף וירדו למצרים ושוב הי' ארץ מגוריהם נקרא ארץ העברים ולא ארץ כנען כמ"ש יוסף גונב גנבתי מארץ העברים ועיין לקמן אי"ה:

א"נ י"ל נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים כי האבות נצטערו בגלות מצרים כדפי' רש"י בפסוק וירעו המצרים לנו ולאבותינו ובשעת יציאתם נגאלו עמנו כדאמרו חז"ל על פסוק נגד אבותינו עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען. ובזוהר וירא ישראל את היד היינו ישראל סבא יעקב אבינו ע"ה (וכן הוא במדרש ילקוט שיר השירים) נמצא גם האבות סבלו צער על שבגרמו של יעאע"ה היתה סבה והיינו ירדו אבותינו דייקא למצרים ואולי הואיל וצער זה הוא כעין גלגול נשמה במלבוש הידוע ליודעים ונאחזת בעה"ז והיתה מצטערת עמהם ע"כ דקדקו נתגלגל הדבר רמז לגלגול הנ"ל:

איתא עוד שם ואמר רבא בר מחסיא א"ר חמא ב"ג אמר רב לעולם יחזור אדם לישב בעיר שישיבתה קרובה שמתוך שישיבתה קרובה עונתי' מועטים שנאמר הנה וכו'. אפשר משו"ה רצה יעקב להתגורר בארץ כנען ולא במצרים אעפ"י שמעשי מצרים וכנען שוים בתיעוב מ"מ כנען ישיבתה קרובה ממצרים כפירש"י בפסוק וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים שהי' בהיפוך מצרים נבנה לפני אותו כנען ומשו"ה נתמלא סאה של מצרים מ' שנה קודם מילוי ושלם עון האמורי עיין רמב"ם בשמנה פרקים. ועד"ז יש להמשיך המאמרים אחר שאמר ר"ח בר גוריא שמו של הקב"ה שלום סמך לזה שמשום דרכי שלום הנותן מתנה לחבירו צריך להודיע משום ריבוי אהבה ושלום ועי"ז מייתי הא דמלתא אלבשייהו יקירא דכלי מילת יקרים על הרגיל ללובשם סמך לו כשם שהם חשובים למי שראוי ללובשם הה"נ בהיפוך גנאי הוא למי שאינו ראוי ללובשם דלדעת האחים לא הי' יוסף ראוי לאותו אצטלא ובשביל משקל סלעים מילת נתגלגל וכו' ומדאמר ירדו אבותינו למצרים ופירשתי שהי' ראוי להיות גרים בארץ מגוריהם בארץ כנען סמך לו דעיר שישיבתה קרובה עונתי' מועטים והי' נוח להם להתגורר בארץ כנען שישיבתה מרובה מישיבת ארץ מצרים:

אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' מה רב טוב לשבת דהקב"ה קרי ליה מתנה טובה. ואתיא מכללא דיש זיווג עליון ומשך חכמ"ה כי קד"ש היא וז"ש לדעת כי אני ה' יחוד קבה"ו מקדשכם יושפע עליכם מבחינת קדש. וכתב הרב עיר וקדיש כמהר"ר יעקב צמח ז"ל בספר נגיד ומצוה כי בא"ב אותיות הקודמות לאותיות שבת הם אותיות ראש כי בשבת עולה המלכות הנקראת שבת במקום הראש עכ"ד. והוא רמז נכון כי שומר שבת נקרא ראש דהוי כשומר כל התורה. ובזכות שבת יבא ראש שהוא המשיח כמשז"ל. ואפשר לרמוז בפסוק כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם דאמרו רז"ל באגדתא דבראשית אמר הקב"ה לישראל אתם עברתם עשרת הדברות שמרו השבת ואני מוחל לכם וז"ש כי תשא אם תרצה שיהא מחילה לישראל הוא בשמירת שבת וזהו תשא לשון מחילה ותשא הוא שבת עם הכולל רמז דבשמירת שבת תהיה מחילה. ויעלה את ראש את רומז למ' עולה ראש כי אותיות הקודמות לשבת הם ראש. והטעם לפקודיהם כי השבת הוא חשוב ככל התורה וזה רמז לפקודיהם. גם רמז ראש הוא אשר רומז לאימא ואבא נעלם. וזה רמז פסוק אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת דבשמירת שבת ימשך מאימא שבה רומז אשר ויו"ד דרומז לאבא נעלם ולכן אשרי אנוש יעשה זאת כביכול יתקן מ' זאת כי היא העולה לראש כרמז האותיות הקודמות לאותיות שבת ולכן כתיב אשר"י אנוש ודוק היטב כי קצרתי:

שאני בית הכסא דמאיס. ושם מגונה עליו מש''ה מספקא לן בהזמנתו: ויקרא לו. גדעון להקב''ה ה' שלום: הימנותא. להזכיר אמונה בבית הכסא: צריך להודיעו. מתן פלוני אתן לך וזהו דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה ומתוך כך מתרצין בדברים ואינו בוש בדבר וכן אם נתנה בביתו שלא מידיעתו צריך להודיעו שמידו באה לו שמתוך כך יהא אוהבו: לדעת כי אני ה' וגו'. להודיעם אני בא שאני רוצה לקדשם: שייף ליה משחא. ישפשפנו בשמן בין עיניו דבר הנראה שתשאלנו אמו מי עשה כן ויאמר לה התינוק פלוני עשה וגם פת נתן לי: ומלי ליה כוחלא. נותן כחול סביב עינו וכן לשונו בתלמוד: לכשפים. שתחשדנו שכשפו: לאגלויי. מי נתנו לו: מתן שכרה כו'. והוא הודיעם [ע''י משה] בעל פה מה שכרה: רב חסדא. כהן הוה כדאמרינן (ברכות פ''ו דף מד.) גבי עיר אחת היתה בא''י ובה שמונים זוגות אחים כהנים הנשואים שמונים זוגות אחיות כהנות ובדקו מסורא עד נהרדעא ולא אשכחו אלא תרתי בנתיה דרב חסדא דהוו נסיבי לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא: הוה נקיט תרתי מתנתא דתורא. זוג של זרוע לחיים וקיבה שנתנה לו ורשאי להאכילן לישראל ואע''ג דרב חסדא בח''ל הוה לא ילפינן מהכא דמתנות נוהגות בזמן הזה דהאידנא נהוג עלמא כתלתא סבי (ברכות דף כב.) כרבי יאשיה בכלאים וכרבי יהודה בטבילת בעלי קריין לת''ת וכרבי אלעאי בראשית הגז שהיה אומר אינו נוהג אלא בארץ וכן מתנות בימי רב חסדא אכתי לא נהוג כר' אלעאי ובימי ר''נ בר יצחק נהוג כוותיה בראשית הגז ולא במתנות והשתא קא חזינא דנהוג אף במתנות וכי היכי דאחזו במנהג בראשית הגז בימי ר''נ ולא מחינא בהו ונהגנא כולא כוותיה השתא דנהוג אף במתנות לא משנינן מנהגא: חדתא. חדשה שלא שמעתיה: מילתא אלבישי' יקירא. מעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו כלומר לפי שאתה תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו אתה מחזר אחריהם: משקל ב' סלעים. לאו דוקא נקט בתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי כתונת פסים סביב פס ידו נתן מילת ולא כל הכתונת: שישיבתה קרובה . שנתיישבו בה מקרוב כלומר עיר חדשה: דמקרבא. לנוס שם: וזוטא. ולא צריכין אתם להקפיד על קיומה: הא קא חזו לה. למה ליה למימר להו: שישיבתה קרובה. שנה אחת קדמה לה סדום כדמפרש של סדום חמשים ושתים דע''כ בוני מגדל בארץ שנער היו ולא היה ישוב בעולם אלא באותה בקעה כדכתיב (בראשית יא) ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' ויהי בנסעם מקדם ומשם נפוצו למקומות אחרים כשנתפלגו ובנו להם עיירות ומשנתפלגו עד שחרבה סדום אינו אלא חמשים ושתים שנה שהרי בסוף ימי פלג נתפלגו הארצות כדתניא בסדר עולם אמר רבי יוסי נביא גדול היה עבר שקרא בנו פלג כי בימיו נפלגה הארץ ואם תאמר בתחלת ימיו והלא יקטן אחיו קטן ממנו והוליד משפחות ונתפלגו ואם תאמר באמצע ימיו לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש נתן לך סימן ולא תדע באיזו משנותיו אלא בסוף ימיו צא וחשוב שנותיו של פלג ונמצא שנה שמת בה היא שנת מ''ח לאברהם וכשחרב סדום שנת צ''ט לאברהם שהרי בו ביום נתבשרה שרה ולשנה אחרת ילדה ואברהם בן מאת שנה וגו' (שם כא): ושלותה. האמורה בה גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה וגו' (יחזקאל טז) וכתיב נתיב לא ידעו עיט לא הדריכוהו וגו' (איוב כח):

שאני בית הכסא. דנפיש זוהמא. תימה בסוף פ''ק דנדרים (דף י'.) גרס בעי רבינא הזמינו לבית הכסא והזמינו לבית המרחץ מהו אלמא במרחץ נמי מיבעי ליה ויש שמוחקין אותו שם מן הספרים משום הך דהכא ומיהו יש לקיים שם הגיר' והכא ה''פ מאי לאו כי היכי דלא איפשיטא ליה מבית הכסא ה''נ לא איפשיטא ליה מבית המרחץ ומשני שאני בית הכסא דנפיש זוהמיה להכי לא איפשיטא ליה אבל מרחץ בתר דבעיא הדר פשטא א''נ הזמינו לבית המרחץ אינו מדברי רבינא אלא הש''ס הוא דמסיק שאינו רוצה לחלק וכן יש בכמה מקומות: דמתרגמינן אלהא מהימנא. תימה דשלום נמי מתרגמינן דעבד ליה שלום וי''ל דהתם קראו שלום על שם שהוא עושה שלום דאי לא קראו שלום אלא בעי למימר ה' שלום ה' העושה לו שלום א''כ ה''ל למימר ה' שלומו: הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. ודוקא במתנה שנותן לו ע''י אהבה שאין המקבל מתבייש אבל הנותן צדקה שהמקבל מתבייש מתן בסתר יכפה אף (משלי כא): יהבה ניהליה. דמותרת לזרים כפירוש הקונטרס והכי מוכח בפרק הזרוע (חולין קלב.) והא דאמר בפ''ב דכתובות (דף כה.) חזקה לכהונה חילוק מתנות כגון שמעיד לו דבתורת כהונה יהבה ניהליה: ה''ג נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ואע''ג דבלאו הכי נגזר דכתיב (בראשית טו) ועבדום וענו אותם שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ''כ אלא ע''י זה שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנים: ושל סדום נ''ב שנה. כמו שמוכיח בקונ' שהיה אברהם בן מ''ח שנה כשנבנית סדום ושלותה כ''ו שנים משמע שהיה אברהם בן ע''ג כשהרג את המלכים ובסדר עולם משמע שהיה בן ע''ה שנה כשהכה את המלכים דקאמר התם אברהם אבינו כשנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה היה שנאמר ויהי מקץ שלשים שנה וגו' וחזר לחרן ושהה שם ה' שנים שנאמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן וגו' ואותה שנה שיצא מחרן שנת רעב היתה ירד למצרים ושהה שם ג' חדשים בא וישב לו באלוני ממרא היא שנה שכבש את המלכים ולפ''ז לא היתה שלותה אלא כ''ד וצריך לומר שהיתה בשלוה ב' שנים בתחלה:

דף י - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד