דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

שבת י ע"א - Steinsaltz

The Gemara responds that there is a difference between the cases. There, at the time of the afternoon prayer, drunkenness is uncommon, as it is unusual to drink excessively during the day. However, here, in the case of the evening prayer, drunkenness is common, and therefore there was room to issue a decree requiring one to interrupt his meal to recite the evening prayer. Alternatively, it is possible to explain that with regard to the afternoon prayer, since its time is fixed, he is anxious, and he won’t come to be negligent and forget to pray. However, with regard to the evening prayer, since all night is the time for the evening prayer, he is not anxious, and he will come to be negligent. Rav Sheshet strongly objects to this: Is it a burden to tie his belt? In addition, if it is a burden, let him stand that way, without a belt, and pray. The Gemara answers: It is necessary to wear a belt while praying, since it is stated: “Prepare to greet your God, Israel” (Amos 4:12). One must prepare and adorn himself when standing before God.

Since the verse: “Prepare to greet your God, Israel,” was cited with regard to the obligation to prepare and adorn oneself before prayer, the Gemara cites that indeed Rava bar Rav Huna would don expensive socks and pray and he said he would do this as it is written: “Prepare to greet your God, Israel.” On the other hand, Rava would not do so; rather, in his prayer he would remove his cloak and clasp his hands and pray. He said that he would do so as a slave before his master, who appears before him with extreme submission. Rav Ashi said: I saw that Rav Kahana, when there is suffering in the world, would remove his cloak and clasp his hands and pray. And he said that he did so as a slave before his master. When there is peace in the world, he would dress, and cover himself, and wrap himself in a significant garment, and pray, and he said that he did so in fulfillment of the verse: “Prepare to greet your God, Israel.”

Speaking of prayer, the Gemara relates that Rava saw Rav Hamnuna, who was prolonging his prayer. He said about him: They abandon eternal life, the study of Torah, and engage in temporal life, prayer, which includes requests for mundane needs. The Gemara explains: And Rav Hamnuna held that the time for prayer is distinct and the time for Torah is distinct. The time that one devotes to prayer is not at the expense of the time devoted to Torah study. Similarly, the Gemara relates that Rabbi Yirmeya was sitting before Rabbi Zeira and they were engaged in the study of halakha. The time for prayer was approaching and it was getting late and Rabbi Yirmeya was hurrying to conclude the subject that they were studying in order to pray. Rabbi Zeira read this verse as applying to Rabbi Yirmeya: “One who turns his ear from hearing Torah, his prayer is also an abomination” (Proverbs 28:9).

We learned that if one enters to sit in judgment adjacent to minḥa, he need not interrupt the trial and pray. The Gemara clarifies: From when is it considered the beginning of a trial? Rabbi Yirmeya and Rabbi Yona disagreed. One said that it begins from when the judges wrap themselves in their prayer shawls, as judges were accustomed to do before sitting in judgment. And one of them said that the beginning of judgment is from when the litigants begin articulating their claims. The Gemara comments: And they do not disagree. Rather, this amora, who says that it is from when the litigants begin, refers to a case where they were already engaged in a previous trial, and the judges were already wrapped in their prayer shawls. And that amora, who says that it is from when the judges wrap themselves in their prayer shawls, refers to a case where they were not engaged in a previous trial, and, as a result, the trial begins when they wrap themselves in the prayer shawls.

Speaking of judgment, the Gemara relates that Rav Ami and Rav Asi would sit and study between the pillars beneath the study hall. And each and every hour they would knock on the bolt of the door and say: If there is someone who has a case that requires judgment, let him enter and come before us. The Gemara also relates that Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna would sit in judgment all day and their hearts would grow weak from hunger. Therefore, Rav Ḥiyya bar Rav from Difti taught them a baraita with regard to the verse: “And it was the next day and Moses sat to judge the people and the people stood over Moses from the morning until the evening” (Exodus 18:13). Does it enter your mind that Moses would sit and judge all day long? If so, when was his Torah study accomplished? Rather, surely the verse is coming to tell you: Any judge who judges a true judgment truthfully, even if he sits in judgment only one hour, the verse ascribes to him as if he became a partner to the Holy One, Blessed be He, in the act of Creation, as by means of a true judgment he upholds the world (Me’iri). This conclusion is derived by means of a verbal analogy [gezera shava]: It is written here: “And the people stood over Moses from the morning until the evening.” And it is written there, in the act of Creation: “And it was evening and it was morning, one day” (Genesis 1:5). The evening and part of the morning are considered a whole day. With regard to this issue as well, it is sufficient for the judges to sit in judgment for only part of the day and there is no need for them to starve themselves by sitting in judgment all day.

The Gemara questions further: Until when do they sit in judgment? What is the usual time that court adjourns? Rav Sheshet said: Until mealtime, noon. Rav Ḥama said: What is the verse that alludes to this? As it is written: “Woe to you, land that your king is a lad and your ministers eat in the morning. Happy are you, land that your king is free and your ministers eat on time in strength and not in drunkenness” (Ecclesiastes 10:16–17). He interprets the verse: The ministers in a proper country sit to eat only after they engaged in the strength of Torah and in judgment and not in the drunkenness of wine.

The Sages taught in a baraita: Eating in the first hour of the morning is the time of eating for Ludim, who are members of a nation of cannibals, and they are ravenous and hurry to eat. The second hour is the time of the eating of robbers. Since they spend the night stealing, they eat early in the morning. The third hour is the time of eating for heirs, i.e., people who inherited a lot of money and do not work for their sustenance. Their only preoccupation in the early hours of the morning is eating. The fourth hour is the time of eating for workers. The fifth hour is the time of eating for all people.

The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Pappa say that the fourth hour is mealtime for all people? Rather, emend the statement and say: The fourth hour is the time of eating for all people. The fifth hour is the time of eating for workers who do not have time to eat beforehand. The sixth hour is the time of eating for Torah scholars as, until then, court is in session. The Gemara adds: One who eats from then on is as if he is throwing a stone into a barrel, meaning that by then it does not contribute to the body’s health. Abaye said: We only said that eating from the sixth hour on is not beneficial, when he did not taste anything in the morning; however, if he tasted something in the morning, we have no problem with it.

Rav Adda bar Ahava said: A person may, ab initio, recite his prayer in the bathhouse. The Gemara raises an objection from what was taught in the Tosefta: One who enters the bathhouse, in the first room, a place where all people stand dressed, it is like any other place and reading the Torah and prayer are permitted there, and, needless to say, in that room greeting [shalom] others is permitted. And he may don phylacteries there, and, needless to say, if he was already donning phylacteries that he need not remove them.

In the next room, a place where people dress and undress and they stand both naked and dressed, greeting others is permitted there. However, reading the Torah and prayer are not permitted there. And if one was already donning phylacteries there, he need not remove the phylacteries. However, he may not don phylacteries there ab initio.

In the innermost room, which is a place where people stand naked, greeting others is not permitted there, and, needless to say, reading the Torah and prayer are prohibited there. And if he is donning phylacteries there, he must remove the phylacteries, and, needless to say, he may not don them there ab initio. Apparently, the Tosefta contradicts the statement of Rav Adda bar Ahava as he was, no doubt, referring to the innermost room in the bathhouse, which alone is referred to simply as a bathhouse, and, according to him, one may pray there ab initio.

The Gemara answers: When Rav Adda bar Ahava said his halakha, he was referring to an empty bathhouse in which there are no people. The Gemara asks: Didn’t Rabbi Yosei bar Ḥanina say: With regard to the bathhouse in which they said that it is prohibited to pray, the prohibition exists even though there are no people in it? With regard to the bathroom in which they said that it is prohibited to pray, the prohibition exists even though there are no feces in it. Certainly, since the place serves a repugnant purpose, it is inappropriate to pray there at any time.

The Gemara answers: Rather, when Rav Adda made his statement, he was referring to a new bathhouse that had not yet been used for bathing. The Gemara asks: Didn’t Ravina raise a dilemma before Rav Adda with regard to this matter: A place that one designated as a bathroom, what is its legal status as far as praying there is concerned? Is there designation as a significant and determining factor in this case? Or, is designation not a halakhically significant matter? And the dilemma was not resolved for him. Is the same not true with regard to the bathhouse? Doesn’t the same dilemma exist there? The Gemara answers: No, perhaps

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

ומשנינן: התם, בשעת מנחה לא שכיחא שכרות, שאין דרך להשתכר במשך שעות היום, לפיכך אם התחיל בסעודה אינו מפסיק. אבל הכא, בשעת ערבית שהיא בלילה שכיחא שכרות, ועשוי להשתכר בסעודתו, הלכך אי הוי חובה מטרחינן ליה להפסיק ולהתפלל.

אי נמי: במנחה אינו מפסיק כיון דקביעא ליה זימנא עד הלילה, הלכך מירתת ונזהר שלא יאחר את הזמן, ולא אתי למפשע. אבל לערבית, אי הוי חובה מפסיק, כיון דכולא ליליא זמן ערבית. הלכך לא מירתת שמא יעבור הזמן ואתי למפשע ולהפסיד התפלה.

מתקיף לה רב ששת לאביי: ואמאי אי שרי המייניה לא יפסיק? והא אף אי תפלת ערבית רשות, וכי טריחותא היא לחזור ולמיסר המייניה?!

ועוד אקשיה: למה ליה לחגור שוב? ליקו הכי וליצלי [ויתפלל].

ומשנינן: צריך הוא לחגור קודם שיתפלל, משום שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל"! [1] שצריך להתנאות כשעומדים לפני הקדוש ברוך הוא בתפלה. וחגור הוא ענין של נוי. [2]

רבא בר רב הונא רמי פוזמקיה [אנפילאות חשובות ברגליו] [3] והדר מצלי. לפי שאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל"!

רבא שדי [השליך] גלימיה מעליו קודם התפלה, שלא יראה כאדם חשוב, ופכר [חיבק] ידיה [4] באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו ומצלי. לפי שאמר: יש לעמוד בתפלה כעבדא קמיה מריה. והיינו, שנהג להיפך ממנהג רבה בר רב הונא שהיה מתנאה בתפלה.

אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא שהיה מקיים מנהג שניהם. וכך היה נוהג:

כי איכא צערא בעלמא - שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי. ואמר להסביר את התנהגותו: בשעת צער יש להתפלל כעבדא קמיה מריה.

אבל כי איכא שלמא בעולם, לביש בגדיו ומתכסי בגלימיה ומתעטף בטלית, דהיינו דרך נוי, והדר מצלי. שאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל!".

רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה. אמר עליו: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! שהתורה מביאתו לחיי העולם הבא שהם נצחיים, ואילו התפלה היא צורך חיי שעה, כגון רפואה ושלום ומזונות.

והוא [רב המנונא] סבר: זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד! ואין לקצר מהזמן הראוי לתפלה בשביל תלמוד תורה.

רבי ירמיה הוי יתיב קמיה דרב זירא, והוו עסקי בשמעתתא. נגה [נתאחר] היום והגיע הזמן לצלויי, והוה קא מסרהב [ממהר] רבי ירמיה להפסיק הלימוד ולהתפלל. קרי עליה רבי זירא את הפסוק: גם "מסיר אזנו משמוע תורה תפלתו תועבה"! [5]

והדרינן למילתא קמייתא: מאימתי התחלת הדין ששנינו בה שאם התחיל בדין אין מפסיק לתפלת המנחה? והשיבו על זה רב ירמיה ורב יונה.

חד אמר: משיתעטפו הדיינין! שמאימת השכינה היו מתעטפים בטליתם ומכסים עיניהם שלא יפנו ראשם לכאן ולכאן. עשו כך כדי שתהא דעתם פנויה עליהם.

וחד אמר: משיפתחו בעלי דינים בטע נותיהם!

ומפרשינן: ולא פליגי. הא דאמר "משיפתחו בעלי דינים", מיירי בכגון דעסקי ואתו בדינא אחרינא קודם לכן, וכבר גמרוהו, ועתה באים לדון דין חדש. דבהא ליכא למימר "משיתעטפו", שהרי הם כבר מעוטפים. והא דאמר "משיתעטפו", מיירי בדלא עסקי ואתו בדינא קודם לכן. דבכי האי גוונא תחלת הדין היא העיטוף.

רבי אמי ורבי אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי בית המדרש שהעליה נשענת עליהם. וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא [מכים על בריח הדלת] ואמרי: אי איכא מאן דאית ליה דינא ליעול וליתי להכא, ונדון את דינו! שהדין עדיף על תלמוד תורה. [תוספות].

רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא, ומתוך שהתענו כל היום עד שגמרו לדון משום שסברו שאין ראוי לו לדיין להפסיק בשעה שהוא יושב לדון, הוה קא חליש לבייהו [6]

תני להו רב חייא בר רב מדיפתי, בשביל למונעם מהתענית את הא דתניא:

"ויעמוד כל העם על משה מן הבקר עד הערב". וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו? אם כן, תורתו מתי נעשית?

אלא מקרא יוצא מידי פשוטו. ולא נקט הכתוב לשון "בקר עד ערב" אלא לומר לך: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו [7] אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דכתיב הכא "ויעמוד כל העם על משה מן הבקר עד הערב", וכתיב התם, במעשה בראשית "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" [8]

והוינן בה: מאחר ואין הדיין מחויב לישב כל היום בדין, עד מתי יושבין בדין?

ומשנינן: עד זמן סעודה. דהיינו שעה ששית, שהיא זמן סעודת תלמידי חכמים, כמובא להלן. [רי"ף ורמב"ם פרק ג' מהלכות סנהדרין הלכה א'].

אמר רב חמא: מאי קרא דדרשינן מיניה הכי?

דכתיב "אי לך ארץ שמלכך נער, ושריך בבקר [9] יאכלו. אשריך ארץ שמלכך בן חורים, ושריך לעת יאכלו, בגבורה ולא בש תי".

והכתוב הזה עוסק בדיינים, שהדיין קרוי מלך. כדכתיב "מלך במשפט יעמיד ארץ". והכי פירושו: אשריך ארץ שדייניך עוסקין בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין. כלומר, שמאחרים סעודתם לפי שעוסקים קודם לכן בדין תורה.

תנו רבנן: שעה ראשונה של היום - מאכל לודים! שהם אומה רעבתנית של אוכלי אדם. שעה שניה - מאכל לסטים! שאף הם רעבתנים. אלא מתוך שניעורים בלילה, עדיין ישנים הם בשעה ראשונה ואוכלים בשניה. [רש"י, פסחים יב ב]. שעה שלישית - מאכל יורשין! שמקדימים סעודתם מכל אדם. שלפי שירשו הון רב אינם עסוקים לדאוג ולשוט אחר מזונותיהם. שעה רביעית - מאכל פועלים. שעה חמישית - מאכל כל אדם.

ומקשינן: איני, והאמר רב פפא: שעה רביעית זמן סעודה לכל אדם!

ומשנינן: אלא איפוך ותני: רביעית מאכל כל אדם וחמישית מאכל פועלים.

והדרינן להמשך הברייתא: שעה ששית - מאכל תלמידי חכמים.

מכאן ואילך, הויא אכילתו כזורק אבן לחמת! שאינה מועילה לגוף כלום. [10]

אמר אביי: ולא אמרן דלא מהני, אלא היכא דלא טעים מידי מצפרא. אבל אי טעים מידי מצפרא לית לן בה! שאז אפילו אם מאחר אכילתו עד אחר חצות היום, עדיין היא מועילה לגוף. [11]

אמר רב אדא בר אהבה: מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ!

מיתיבי: ג' חדרים היו במרחצאות שלהם. החדר הפנימי שבו היו מזיעים ורוחצים, והאמצעי שאליו נכנסו לאחר הרחיצה ושם לבשו את חלוקם, ואחר כך יצאו לחדר החיצון לגמר הלבישה ולנוח מיגיעת המרחץ.

ותניא: הנכנס לבית המרחץ - מקום שבני אדם עומדים שם לבושים, שהוא החדר החיצוני, יש שם מקרא ותפלה! כלומר, מותר לקרות שם קריאת שמע ולהתפלל. ואין צריך לומר שמותר שם בשאילת שלום.

וכן מניח שם תפילין, ואין צריך לומר שאם כבר הניחן בחוץ שאינו חולץ אותם לפי שאין על החדר החיצון תורת מרחץ כלל.

מקום שבני אדם עומדים שם ערומים ולבושים, שהוא החדר האמצעי שבמרחץ, יש בו מקצת תורת מרחץ. הלכך יש שם שאילת שלום [אף ששלום הוא משמותיו של הקדוש ברוך הוא], אבל אין שם מקרא קריאת שמע ותפלה. ואינו חולץ את התפילין אם כבר הניחם. אבל אינו מניח אותם לכתחלה.

מקום שבני אדם עומדים שם ערומים, והוא החדר הפנימי שבמרחץ, אין שם שאילת שלום, לפי שזה אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, ואין צריך לומר שאסור במקרא ובתפלה. וחולץ את התפילין אף אם כבר הניחם, [12] ואין צריך לומר שאם אוחזן בידו שאינו מניחן לכתחלה [13].

וקשיא לרב אדא בר אהבה, דמדסתם ואמר "מתפלל אדם בבית המרחץ" משמע דבכל החדרים מתיר. [ר"ן].

ומשנינן: כי קאמר רב אדא בר אהבה שמותר להתפלל שם, במרחץ שאין בו אדם קאמר. ואין איסור מקרא ותפלה אלא כשיש שם בני אדם ערומים, משום שאסור לומר דבר שבקדושה כנגד ערוה.

ודחינן: והא אמר רבי יוסי בר חנינא: מרחץ שאמרו בו שאסור בדבר שבקדושה - אסור אף על פי שאין בו אדם ערום. שכיון שהדרך לעמוד שם ערומים כבר הוחלט כמקום מכוער [14].

וכן בית הכסא שאמרו בו שאסור בדבר שבקדושה - אסור אף על פי שאין בו צואה! שכבר פינוה משם) [15].

ומשנינן: אלא כי קאמר רב אדא בר אהבה שמותר להתפלל במרחץ - בחדתי קאמר. שעדיין לא רחץ בו אדם מעולם, ורק הזמינוהו לשם מרחץ. הלכך עדיין אין בו תורת מרחץ.

ותו מקשינן: והא אף בזה מבעיא בעי ליה רבינא: הזמינו לבית הכסא ועדיין לא נשתמשו בו בפועל, מהו? מי אמרינן "יש זימון" וכבר חל בו דין בית הכסא שאסור בדבר שבקדושה, או דלמא "אין זימון", ואין נאסר משום הזמנה בלבד עד שלא ישתמשו בו. ולא איפשיטא ליה לרבינא הך איבעיא.

ומסקינן לקושיין: לאו הוא הדין למרחץ, דאף בו יש להסתפק שמא אסור אף בחדתי? ואם כן, היה לו לרבינא לפשוט את ספיקו מהא דאמר רב אדא [שהיה לפניו] "מתפלל אדם בבית המרחץ", ד"אין זימון", מאחר ומיירי בחדתי.

הערות

[1] אבל לקושיא קמייתא דרב ששת [דהא לאו טירחא היא] לא חייש כלל. תוספות. אבל הריטב"א כתב דבהכי משני נמי קושיא קמייתא. דמקרא ד"הכון" ילפינן נמי דמחויב להתנאות בכל מלבושיו, ובזה ודאי איכא טירחא.

[2] ומזה נפסק להלכתא בשלחן ערוך סימן צ"א סעיף ב' שחייב אדם לחגור לתפלה. אלא דהמגן אברהם שם סק"א כתב בשם הבית יוסף דרק מי שחוגר כל היום מחויב בזה. עוד טעם הובא בתוספות בשם מחזור ויטרי בחיוב חגורה, כדי שלא יהיה לבו רואה את הערוה. אבל אין טעם זה שייך במי שיש לו אבנט של מכנסיים.

[3] והוכיחו התוספות מכאן שאין להתפלל יחף. אך בשלחן ערוך שם סעיף ה' פסק כן רק היכא דדרך אנשי המקום שלא לעמוד יחף לפני אדם חשוב.

[4] והרמב"ם פירש בפרק ה' מהלכות תפלה הלכה ד' שמניח ידיו על לבו, זו על זו. והר"ח שהובא בר"ן פירש שנותן ידיו לאחוריו כעבד דנפיק בקולר. וכתב הבית יוסף בסימן צ"ה בשם מהר"י אבוהב שהכל הוא לפי דרך אנשי המקום כשעומדים לפני מלך.

[5] והכי משמע ליה קרא: " [מי שהוא] מסיר אזנו משמוע תורה, [הרי אף אם הפסיק מללמוד לצורך] תפלתו - תועבה היא תפלתו. מהרש"א. ונאמר כן רק על מי שתורתו אומנותו. תוספות, לקמן י"א. ד"ה כגון.

[6] עוד פירש רש"י, שנצטערו בשביל שביטלו תלמודם. ותני להו רב אחא ההיא ברייתא בכדי לנחמם. אך דחה זאת משום דאין זה משמעות "חלש לבייהו", אלא הוה ליה למינקט "חלש דעתייהו".

[7] ונקט לישנא ד"אמת לאמיתו", לאשמועינן שבדין "מרומה" [כשנראה לדיין שהעדים שקרנים], אסור לו לדיין לפסוק את הדין על פי ה"אמת" של עדות העדים, על אף שעתה הוא אינו יכול להוכיח שעדותם היא שקר, אלא צריך לחקור את העדים היטב עד שתתברר האמת, ואז ידונו את הדין לאמיתו. תוספות, מגילה ט"ו:. ועיין תוס בבא בתרא ח ב. ובביאור הגרא למשלי כב יב.

[8] וכתב הטור בחושן משפט סימן א' בטעמא דנעשה שותף במעשה בראשית, משום שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשביל שיתקיים. והגזלנים מחריבים אותו במעשיהם. והדיין שמוציא את הגזלה מידם ומחזירה לבעליה, מקיים את העולם.

[9] ועד סוף שעה רביעית של היום קרוי "בקר", שאז הוא סוף זמן הקרבת תמיד של שחר. וקאי על דיינים שאוכלים בתוך זמן זה. שפת אמת.

[10] ודמי לחמת יין שאינה מלאה, ועל ידי שזורק בה אבן נראית כמלאה, אף דבאמת לא נשתנה בה מידי. דכן היא הפת לגוף לאחר חצות היום. מגן אברהם, סימן קנ"ז סק"ג. עוד פירש רש"י, שלא רק שאינו מועיל אלא אף מזיק לגוף.

[11] וכתב המשנה ברורה שם סק"ה דלכתחלה נכון הדבר שלא יאחר סעודתו לאחר שש שעות, אף אי טעים מידי מצפרא.

[12] ונקט לה איידי דתני בבבא הקודמת "אינו חולץ ואינו מניח". רש"י.

[13] וכן בית הכסא אסור בכל אלו. רבינו חננאל.

[14] מאירי, וכסף משנה פרק ג' מהלכות תפלה הלכה ג' (בשם רבינו מנוח). ועוד טעם כתבו לאיסור, משום שיש בו זוהמה, ונפקא מינה איכא בין שני הטעמים, במרחץ של צוננין. דלטעם הא' גם בזה אסור, ולטעם הב' אין איסור אחא במרחץ חם.

[15] ואף הרהור בדברי תורה אסור, שנאמר "והיה מחניך קדוש". לקמן ק"נ. וכן בבית המרחץ. אבל החדר האמצעי של המרחץ מותר בהרהור. ר"ן, עבודה זרה מ"ד:, ורמ"א סימן פ"ד.

התם [שם] בזמן המנחה לא שכיחא [מצויה] שכרות, שאין דרך לשתות הרבה באמצע היום, ואולם הכא [כאן] בערבית שכיחא [מצויה] שכרות, ולכן היה מקום לגזור בזמן תפילת ערבית. אי נמי [או גם כן] אפשר להסביר כי במנחה, כיון דקביעא לה זימנא [שקבוע לה זמן] מירתת ולא אתי למפשע [חושש הוא ואינו בא לפשוע] ולשכוח להתפלל. ואולם ערבית כיון דכולא ליליא [שכל הלילה] הוא זמן ערבית, לכך הוא לא מירתת, ואתי למפשע [אינו חושש, ויבוא להתרשל]. על עצם הדבר מתקיף לה [שואל עליה] רב ששת: וכי טריחותא למיסר המייניה [טרחה היא לאזור את חגורתו]?! ועוד, אם טרחה היא, ליקו הכי וליצלי [יקום כך, בלי חגורה, ויתפלל]! ומשיבים: יש צורך לחגור חגורה בתפילה, משום שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל" (עמוס ד, יב), שצריך אדם להיות מוכן ומהודר בעמידתו לפני ה'.

א מאחר והובא הפסוק "הכון לקראת אלהיך ישראל" מענין החיוב להכין עצמו באופן מהודר לתפילה, מביאים כי אכן רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי [היה לובש גרבים יקרים ומתפלל] ואמר שהוא עושה זאת ככתוב "הכון לקראת אלהיך ישראל ". ואילו רבא לא כך היה עושה, אלא בתפילתו שדי גלימיה, ופכר ידיה, ומצלי [היה משליך, מסיר את גלימתו, וחובק את ידיו, ומתפלל], ואמר שעושה כן "כעבדא קמיה מריה" [כעבד לפני אדוניו], שמופיע בהכנעה יתירה. אמר רב אשי: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב כהנא כי איכא צערא בעלמא [כאשר יש צער בעולם], שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי [היה משליך, מסיר את גלימתו, וחובק את ידיו, ומתפלל], ואמר שעושה כן "כעבדא קמיה מריה" [כעבד לפני אדונו]. כי איכא שלמא [כאשר יש שלום] בעולם לביש ומתכסי [היה לובש ומתכסה] ומתעטף בגלימה חשובה, ומצלי [ומתפלל] ואמר שעושה כן מכיון צריך לקיים "הכון לקראת אלהיך ישראל".

מאחר שדובר בתפילה, מסופר כי רבא חזייה [ראהו] את רב המנונא דקא [שהוא] מאריך בצלותיה [בתפילתו]. אמר עליו: מניחין חיי עולם, את העיסוק בלימוד התורה, ועוסקים בחיי שעה, בתפילה שיש בה בקשה על צרכי יום יום. ומסבירים: והוא, רב המנונא, סבר [סבור היה] כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד, וכשאדם מתפלל אינו נחשב כמחסיר בזמן התורה. מעין זה מסופר כי ר' ירמיה הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] ר' זירא והוו עסקי בשמעתא [והיו עוסקים בהלכה]. נגה לצלויי והוה קא מסרהב [נתאחר הזמן לתפילה והיה ממהר] ר' ירמיה לסיים את הנושא שעסקו בו כדי להתפלל. קרי עליה [קרא עליו] ר' זירא פסוק זה: "מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי כח, ט).

ב שנינו כי אם נכנס לדין סמוך לזמן תפילה, שוב אינו צריך להפסיק ולהתפלל. ומבררים: מאימתי נחשבת התחלת דין? — נחלקו בכך ר' ירמיה ור' יונה. חד [אחד מהם] אמר שתחילתו משיתעטפו הדיינים, שהיו הדיינים מתעטפים בטליתם לפני שהיו מתחילים בדין. וחד [ואחד מהם] אמר שתחילת דין הרי היא משיפתחו בעלי דינים בטענותיהם. ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים] אלא, הא [זה] שאומר משיפתחו בעלי דין, הרי זה באופן דעסקי ואתו בדינא [שכבר היו עוסקים ובאים בדין], והיו הדיינים עטופים כבר. והא [וזה] שאומר משיתעטפו הדיינים, הרי זה באופן שעדיין לא עסקי ואתו בדינא [היו עוסקים ובאים בדין], ומשיתעטפו הרי זו התחלה.

ואגב הזכרת ענין הדין מסופר כי רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי [היו יושבים ולומדים בין העמודים] מתחת לבית המדרש. וכל שעתא ושעתא [שעה ושעה] הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי [היו טופחים על בריח הדלת והיו אומרים]: אי איכא דאית ליה דינא, ליעול וליתי [אם יש מישהו שיש לו דין, שיכנס ויבוא]. עוד מסופר כי רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא, הוה קא חליש לבייהו [היו יושבים בדין כל היום ונחלש ליבם] מחמת אי אכילה. על כן תנא להו [שנה להם] רב חייא בר רב מדפתי ברייתא על הנאמר "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" (שמות יח, יג): וכי תעלה על דעתך שמשה היה יושב ודן כל היום כלו? שאם כן תורתו מתי נעשית? מתי עסק בה? אלא ודאי בא הכתוב לומר לך כי כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו היה דן רק שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שכן על ידי דין אמת הוא מעמיד את העולם (המאירי). והדבר נלמד בדרך גזירה שווה: שכן כתיב הכא [נאמר כאן] "ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב", וכתיב התם [ונאמר שם] במעשה בראשית "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה), ומשמע כי הערב ומעט מן הבוקר נחשבים כיום שלם. ואף לענייננו די שישבו הדיינים בדין רק מקצת היום.

ועוד שואלים: עד מתי יושבין בדין? מה הוא הזמן הרגיל לסיום מושב בית הדין? אמר רב ששת: עד זמן סעודה, שהוא שעת הצהריים. אמר רב חמא: מאי קרא [מהו הכתוב המרמז על כך]? — דכתיב [שכן נאמר]: "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי" (קהלת י, טז–יז). והוא מפרשו: השרים במדינה מתוקנת יושבים לסעוד רק אחרי שעסקו בגבורה של תורה ובדין, ולא בשתייה של יין.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אכילה בשעה ראשונה בבוקר — הרי זה מאכל לודים, שהם בני אומה של אוכלי אדם, והם רעבתנים וממהרים לאכול. בשעה שניה — הוא מאכל לסטים (גנבים), שמאחר שעסקו בלילה בגניבה, הריהם מקדימים לאכול בבוקר. בשעה שלישית — הוא זמן מאכל יורשים, כלומר, של אנשים שירשו כסף רב ואינם עובדים לפרנסתם ולכך כל עיסקם בשעה מוקדמת של הבוקר באכילה. בשעה רביעית — היא מאכל פועלים. בשעה חמישית — הוא מאכל כל אדם.

ושואלים: איני [כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב פפא ששעה רביעית היא זמן סעודה לכל אדם! אלא יש לתקן ולומר כי שעה רביעית היא מאכל כל אדם. בשעה חמישית — הוא מאכל פועלים שאינם מתפנים עד אז. ובשעה ששית — הוא זמן מאכל תלמידי חכמים, ועד אז זמן מושב בית הדין. ומוסיפים: האוכל מכאן ואילך — הרי זה כזורק אבן לחמת (לנאד), כלומר, שכבר אין זה מועיל לבריאות הגוף. אמר אביי: לא אמרן [אמרנו] שאכילה משעה ששית אינה מועילה, אלא כשלא טעים מידי בצפרא [טעם דבר בבוקר], אבל אם טעים מידי בצפרא [טעם דבר בבוקר] — לית לן [אין לנו] בה דברים אלה.

ד אמר רב אדא בר אהבה: מתפלל אדם אף מלכתחילה תפלתו בבית המרחץ. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בתוספתא: הנכנס לבית המרחץ, בחדר הראשון, מקום שכל בני אדם עומדים לבושין — הרי זה ככל מקום אחר ויש שם מקרא בתורה ותפלה. ואין צריך לומר שמותרת בחדר זה שאילת שלום. ויכול שיהא מניח שם תפילין, ואין צריך לומר שאינו חייב להיות חולץ אותם.

ואילו בחדר הפנימי יותר, מקום שבו בני אדם עומדים ערומים ולבושין, ששם הם מתלבשים ומתפשטים יש שם שאילת שלום, ואולם אין שם מקרא בתורה ותפלה. ואם הניח שם תפילין — אינו חולץ את התפילין, ואולם אינו מניח שם תפילין לכתחלה.

ובחדר הפנימי שהוא מקום שבני אדם עומדין שם רק כשהם ערומים — אין שם שאילת שלום, ואין צריך לומר שאין שם מקרא בתורה ותפלה. ואם נמצא שם כשהתפילין עליו — חולץ את התפילין. ואין צריך לומר שאינו מניחן שם מלכתחילה. ולכאורה דברי התוספתא סותרים למה שאמר רב אדא בר אהבה שהוא ודאי התכוון לחדר הפנימי שבמרחץ (שהוא לבדו קרוי מרחץ סתם) ולדעתו אפשר להתפלל שם לכתחילה!

ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב אדא בר אהבה דבריו היה זה במרחץ ריק שאין בו אדם. ושואלים: והא [והרי] אמר ר' יוסי בר חנינא שכל מרחץ שאמרו שאסור בתפילה הרי זה אף על פי שאין בו אדם, ובית הכסא שאמרו לענין איסור תפילה בו הרי זה אף על פי שאין בו צואה, אלא ודאי כיון שהמקום משמש לדבר של גנאי אין ראוי להתפלל בו.

ומתרצים: כי קאמר [כאשר אמר] רב אדא את דבריו, היה זה בחדתי [במרחץ חדש] שעדיין לא השתמשו בו לרחיצה. ושואלים: והא מבעיא בעא ליה [והרי, דבר זה, שאל אותו] רבינא את רב אדא באופן זה: מקום שהזמינו (הכינו) לצורך בית הכסא מהו הדין לענין תפילה בתוכו, האם לענין זה יש תוקף לזימון, שהוא הקובע לענין זה? או אין תוקף הלכתי לזימון? והרי לא איפשיטא ליה [נפתרה לו] בעיה זו. וכי לאו [לא] הוא הדין למרחץ שאף בו אותה בעיה? ומשיבים: לא, דילמא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara responds that there is a difference between the cases. There, at the time of the afternoon prayer, drunkenness is uncommon, as it is unusual to drink excessively during the day. However, here, in the case of the evening prayer, drunkenness is common, and therefore there was room to issue a decree requiring one to interrupt his meal to recite the evening prayer. Alternatively, it is possible to explain that with regard to the afternoon prayer, since its time is fixed, he is anxious, and he won’t come to be negligent and forget to pray. However, with regard to the evening prayer, since all night is the time for the evening prayer, he is not anxious, and he will come to be negligent. Rav Sheshet strongly objects to this: Is it a burden to tie his belt? In addition, if it is a burden, let him stand that way, without a belt, and pray. The Gemara answers: It is necessary to wear a belt while praying, since it is stated: “Prepare to greet your God, Israel” (Amos 4:12). One must prepare and adorn himself when standing before God.

Since the verse: “Prepare to greet your God, Israel,” was cited with regard to the obligation to prepare and adorn oneself before prayer, the Gemara cites that indeed Rava bar Rav Huna would don expensive socks and pray and he said he would do this as it is written: “Prepare to greet your God, Israel.” On the other hand, Rava would not do so; rather, in his prayer he would remove his cloak and clasp his hands and pray. He said that he would do so as a slave before his master, who appears before him with extreme submission. Rav Ashi said: I saw that Rav Kahana, when there is suffering in the world, would remove his cloak and clasp his hands and pray. And he said that he did so as a slave before his master. When there is peace in the world, he would dress, and cover himself, and wrap himself in a significant garment, and pray, and he said that he did so in fulfillment of the verse: “Prepare to greet your God, Israel.”

Speaking of prayer, the Gemara relates that Rava saw Rav Hamnuna, who was prolonging his prayer. He said about him: They abandon eternal life, the study of Torah, and engage in temporal life, prayer, which includes requests for mundane needs. The Gemara explains: And Rav Hamnuna held that the time for prayer is distinct and the time for Torah is distinct. The time that one devotes to prayer is not at the expense of the time devoted to Torah study. Similarly, the Gemara relates that Rabbi Yirmeya was sitting before Rabbi Zeira and they were engaged in the study of halakha. The time for prayer was approaching and it was getting late and Rabbi Yirmeya was hurrying to conclude the subject that they were studying in order to pray. Rabbi Zeira read this verse as applying to Rabbi Yirmeya: “One who turns his ear from hearing Torah, his prayer is also an abomination” (Proverbs 28:9).

We learned that if one enters to sit in judgment adjacent to minḥa, he need not interrupt the trial and pray. The Gemara clarifies: From when is it considered the beginning of a trial? Rabbi Yirmeya and Rabbi Yona disagreed. One said that it begins from when the judges wrap themselves in their prayer shawls, as judges were accustomed to do before sitting in judgment. And one of them said that the beginning of judgment is from when the litigants begin articulating their claims. The Gemara comments: And they do not disagree. Rather, this amora, who says that it is from when the litigants begin, refers to a case where they were already engaged in a previous trial, and the judges were already wrapped in their prayer shawls. And that amora, who says that it is from when the judges wrap themselves in their prayer shawls, refers to a case where they were not engaged in a previous trial, and, as a result, the trial begins when they wrap themselves in the prayer shawls.

Speaking of judgment, the Gemara relates that Rav Ami and Rav Asi would sit and study between the pillars beneath the study hall. And each and every hour they would knock on the bolt of the door and say: If there is someone who has a case that requires judgment, let him enter and come before us. The Gemara also relates that Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna would sit in judgment all day and their hearts would grow weak from hunger. Therefore, Rav Ḥiyya bar Rav from Difti taught them a baraita with regard to the verse: “And it was the next day and Moses sat to judge the people and the people stood over Moses from the morning until the evening” (Exodus 18:13). Does it enter your mind that Moses would sit and judge all day long? If so, when was his Torah study accomplished? Rather, surely the verse is coming to tell you: Any judge who judges a true judgment truthfully, even if he sits in judgment only one hour, the verse ascribes to him as if he became a partner to the Holy One, Blessed be He, in the act of Creation, as by means of a true judgment he upholds the world (Me’iri). This conclusion is derived by means of a verbal analogy [gezera shava]: It is written here: “And the people stood over Moses from the morning until the evening.” And it is written there, in the act of Creation: “And it was evening and it was morning, one day” (Genesis 1:5). The evening and part of the morning are considered a whole day. With regard to this issue as well, it is sufficient for the judges to sit in judgment for only part of the day and there is no need for them to starve themselves by sitting in judgment all day.

The Gemara questions further: Until when do they sit in judgment? What is the usual time that court adjourns? Rav Sheshet said: Until mealtime, noon. Rav Ḥama said: What is the verse that alludes to this? As it is written: “Woe to you, land that your king is a lad and your ministers eat in the morning. Happy are you, land that your king is free and your ministers eat on time in strength and not in drunkenness” (Ecclesiastes 10:16–17). He interprets the verse: The ministers in a proper country sit to eat only after they engaged in the strength of Torah and in judgment and not in the drunkenness of wine.

The Sages taught in a baraita: Eating in the first hour of the morning is the time of eating for Ludim, who are members of a nation of cannibals, and they are ravenous and hurry to eat. The second hour is the time of the eating of robbers. Since they spend the night stealing, they eat early in the morning. The third hour is the time of eating for heirs, i.e., people who inherited a lot of money and do not work for their sustenance. Their only preoccupation in the early hours of the morning is eating. The fourth hour is the time of eating for workers. The fifth hour is the time of eating for all people.

The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Pappa say that the fourth hour is mealtime for all people? Rather, emend the statement and say: The fourth hour is the time of eating for all people. The fifth hour is the time of eating for workers who do not have time to eat beforehand. The sixth hour is the time of eating for Torah scholars as, until then, court is in session. The Gemara adds: One who eats from then on is as if he is throwing a stone into a barrel, meaning that by then it does not contribute to the body’s health. Abaye said: We only said that eating from the sixth hour on is not beneficial, when he did not taste anything in the morning; however, if he tasted something in the morning, we have no problem with it.

Rav Adda bar Ahava said: A person may, ab initio, recite his prayer in the bathhouse. The Gemara raises an objection from what was taught in the Tosefta: One who enters the bathhouse, in the first room, a place where all people stand dressed, it is like any other place and reading the Torah and prayer are permitted there, and, needless to say, in that room greeting [shalom] others is permitted. And he may don phylacteries there, and, needless to say, if he was already donning phylacteries that he need not remove them.

In the next room, a place where people dress and undress and they stand both naked and dressed, greeting others is permitted there. However, reading the Torah and prayer are not permitted there. And if one was already donning phylacteries there, he need not remove the phylacteries. However, he may not don phylacteries there ab initio.

In the innermost room, which is a place where people stand naked, greeting others is not permitted there, and, needless to say, reading the Torah and prayer are prohibited there. And if he is donning phylacteries there, he must remove the phylacteries, and, needless to say, he may not don them there ab initio. Apparently, the Tosefta contradicts the statement of Rav Adda bar Ahava as he was, no doubt, referring to the innermost room in the bathhouse, which alone is referred to simply as a bathhouse, and, according to him, one may pray there ab initio.

The Gemara answers: When Rav Adda bar Ahava said his halakha, he was referring to an empty bathhouse in which there are no people. The Gemara asks: Didn’t Rabbi Yosei bar Ḥanina say: With regard to the bathhouse in which they said that it is prohibited to pray, the prohibition exists even though there are no people in it? With regard to the bathroom in which they said that it is prohibited to pray, the prohibition exists even though there are no feces in it. Certainly, since the place serves a repugnant purpose, it is inappropriate to pray there at any time.

The Gemara answers: Rather, when Rav Adda made his statement, he was referring to a new bathhouse that had not yet been used for bathing. The Gemara asks: Didn’t Ravina raise a dilemma before Rav Adda with regard to this matter: A place that one designated as a bathroom, what is its legal status as far as praying there is concerned? Is there designation as a significant and determining factor in this case? Or, is designation not a halakhically significant matter? And the dilemma was not resolved for him. Is the same not true with regard to the bathhouse? Doesn’t the same dilemma exist there? The Gemara answers: No, perhaps

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי הוו עסקי בדינא אחרינא משיפתחו בעלי הדין טענותיהן ואי לא משיתעטפו הדיינין:
עד מתי יושבין בדין עד זמן סעודה. ואסיקנא ארבע זמן סעודה לכל היא:
כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו סייע במעשה בראשית מ"ט במעשה בראשית כתיב ויהי ערב ויהי בוקר והכא כתיב ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב:
פיסקא עד שיתפלל. אריב"ל כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום קודם שיתפלל תפלת המנחה אין הלכה כי הא דריב"ל וכבר פירשנוה בברכות בפ' תפלת השחר:

אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דכי איכא צערא [בעלמא] שדי גלימיה וכסי ידיה ומינח כרעיה כעבדא לקמיה מריה ומצלי. וכד איכא שלמא לביש ומכסי ומעטף ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. וכן ראוי לעשות:

אמר רב אדא בר אהבה מתפלל אדם במרחץ. ואותיבנא עליה מהא הנכנס למרחץ. מקום שבני אדם עומדים לבושים יש שם מקרא קריית שמע ותפלה ואין צריך לומר שאילת שלום ומניח שם תפלין ואין צ"ל שאינו חולץ.

מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים יש שם שאילת שלום ואין שם קרית שמע ולא תפלה ולא תפלין ואם היה לבוש אותם חולצן מקום שב"א כולן ערומין אין שם שאילת שלום ואין צ"ל ק"ש ותפלה וחולץ תפלין אחד מרחץ ואחד ביהכ"ס.

ושנינן כי קאמר רב אדא במרחץ חדש ואשמעי' דהזמנה במרחץ לאו מילתא היא אבל הזמנה בביהכ"ס לא איפשיטא ונקטינן לה לאיסורא:

המתפלל ראוי לעמוד באימה וביראה ובהכנעת לב ועם כל זה ראוי לו לציין עצמו בבגדים נאים ובטלית נאה שנ' הכון לקראת אלהיך ישראל ובשעת הצרות מ"מ ראוי לו להפליג בהכנעה הרבה כמי שמכיר בעצמו שהוא נזוף:

אע"פ שביארנו שמפסיקין ד"ת לתפלה מ"מ כל שמשנתו ערוכה לפניו ומניחה כדי להתפלל אין ראוי לו להאריך בתפלה כל כך וכן ראוי לו להמתין עד נקדת השעה שאי אפשר לדחות עוד את התפלה ולהעיר על ענינים אלו אמרו כאן רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה וכן אמרו ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא וקא עסקי בשמעתא נגה לצלויי הוה ר' ירמיה מסרהב קרי עליה ר' זירא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ונראה לי בפירושה שהיה רוצה להקדים לתפלה אע"פ שלא היתה שעתה עוברת עדיין ושאר מפרשים פירשוה לאחר שעברה השעה ובמי שתורתו אומנותו על הדרך שביארנו:

כבר ידעת שהדין הוא אחד מן הדברים שעליהם העולם עומד לפי' מצותו גדולה ביותר ואע"פ שבני אדם באים תמיד אצל הדיין ואין הדיין יכול לעמוד לדין כל היום מפני רוב הטורח והלאות עם צער התענית ראוי לדיין לקבוע שעות ידועות לכך והוא שאמרו ויעמוד העם על משה וגו' וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום תורתו אימתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר וזה אמת מצד שהמקיים את היישוב והעמידו הוא משלים כונת ממציאו:

כבר ביארנו בתלמוד סנהדרין שישיבת הדיינין הקבועים לב"ד של שלשה שבכל מקום ולסנהדרי קטנה היא עד זמן סעודת תלמיד חכם שהוא שעה ששית של ב"ד הגדול מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים:

מרחץ חדש שעדיין לא רחצו בו בני אדם אע"פ שהוכן לכך מתפלל אדם בו אבל כל שרחצו בו בני אדם אע"פ שאין שם אדם עכשיו אסור להתפלל בו הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים לבושים יש שם ק"ש ותפלה וכל שכן שאלת שלום ומניחין בו תפלין וכ"ש שאין צריך לחלוץ נכנס למקום שבני אדם עומדים בו מקצתם ערומים ומקצתם לבושים הואיל ואין שם עכשיו אדם ערום הרי אין המקום מוחלט במקום מכוער ויש שם שאלת שלום אבל לא ק"ש ותפלה ואינו חולץ תפליו ולכתחילה אינו מניחן מקום שבני אדם עומדים שם ערומים אין שם שאלת שלום ואין צ"ל ק"ש ותפלה וחולץ תפליו ואין צ"ל שאינו מניח ושאלת שלום זה אף בלא הזכרת השם אסור שהשלום בעצמו משמותיו של הקב"ה הוא שנ' ויקרא לו יי' שלום מכאן למדו קצת חכמים שאין לברך ברכת הטבילה לנדות במקום שעומדות שם ערומות אע"פ שאינה ערומה עכשיו בשעת הברכה וי"א שלא נאמר אלא במרחץ חם שיש שם זוהמא וכן כתבנוה במסכת ברכות:

בית הכסא אע"פ שאין שם עכשיו דברים הנמאסים אסור להתפלל בתוכו ומ"מ אם הוזמן לבית הכסא ולא נפנה שם אדם עדיין אסור להתפלל בתוכו לכתחילה כמו שכתבנו במסכת ברכות וכנגדו מיהא מותר:

תוספות בד"ה דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה עכ"ל מ"ש מהר"י קארו בזה בח"מ עיין בחידושינו פ"ק דב"ב בזה לקיים פי' התוס' וק"ל:

מניחין חיי עולם כו' שהתורה היא חיי עולם דהיינו לעולם כמ"ש בה כי הוא חייך ואורך ימיך חייך בעוה"ז ואורך ימיך בעוה"ב שכולו ארוך אבל התפלה אינו רק חיי שעה כפרש"י דהיינו לחיי עוה"ז דנותן לו זמן ושעה:

קרי עליה מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו וגו'. והכי משמע לו גם אם מסיר אזנו משמוע תורה משום שרוצה להתפלל כמו שעשית אף על פי כן תועבה היא תפלתך:

תורתו מתי נעשית אלא כו'. ובמכילתא אמרו וכי מן הבקר עד הערב היה משה דן והלא אין הדיינין דנין אלא עד זמן הסעודה כו' ויש לדקדק כיון דלא היה דן משה מבקר עד ערב אלא עד זמן סעודה ולאכתיב קרא מבקר עד ערב אלא לומר כו' כאלו נעשה שותף כו' א"כ היאך קאמר יתרו וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב דדוחק לומר דיתרו אמר כן על כוונה זו דכאלו נעשה שותף כו' דהא לא הקפיד אלא על עמידתם לפניו כל היום וכפירוש רש"י בחומש ובמ"ש הרא"ם על דברי ראב"ע וכצ"ל ודאי דעמידת בעלי דינים ילפינן במסכת שבועות מהאי קרא אלא דקפיד יתרו אכל היום וי"ל דודאי משה היה יושב כל היום כמשמעות הכתובאלא שלא היה דן רק עד זמן סעודה ושוב אחר כן היה עוסק בתורתו כדקאמרינן דאל"כ תורתו מתי נעשית אלא שיתרו חשב שבאו כולם לעמוד לפניו כל היום למשפט ולזה אמר מדוע אתה יושב לבדך לדון כל העם הזה הנצבים לפניך היה לך להושיב דיונים אחרים ולא היה לך לדון בעצמך כל היום אלא שאתה עושה זאת לעמוד לפניך דרך שררה שיעמדו לפניך כל היום וכמ"ש הרא"ם והשיב משה כי לא באו כלם לדון לפניו אלא יש בא ושפטתי בין איש וגו' והיינו עד זמן סעודה ואח"כ יש בא ללמוד תורה דהיינו והודעתי להם את וגו' וכמ"ש במכילתא שהם ב' דברים וע"ז השיב לו יתרו דאעפ"כ לא טוב הדבר כי כבד ממך השני דברים לא תוכל עשוהו לבדך אלא חדא מהם תעשה היה אתה לעם וגו' והזהרת אתהם את החוקים וגו' אבל דבר הב' שהוא לדון את העם ואתה תחזה וגו' ולא תדון אתה אותם כלל וכן מפורש בת"י ע"ש ולפי שמשמעות הכתוב וישב משה לשפוט את העם וגו' מן הבקר עד הערב משמע דהיה דן כל היום מש"ה קאמר תורתו מתי כו' שהרי מוכח מתוך תשובתו שלא היה דן כל היום אלא עד זמן סעודה ואח"כ נעשית תורתו וקאמר דודאי כן הוא דתורתו נעשית אחר זמן סעודה אלא שתלה ישיבתו לשפוט מבקר עד ערב לומר לך כאלו נעשה שותף כו' וענין שנעשה שותף כו' מפורש בטור ח"מ סי' א' ולישנא דאמת לאמתו מפורש בתוס' ועיין ע"ז בב"י בח"מ סי' א' ובחדושינו פ"ק דסנהדרין כתבנו לדחות פירושם ע"ש:

ושריך בעת יאכלו וגו' היינו זמן סעודה לכל אדם שהיא ברביעית כדלקמן וכ"ה בת"י ורבוניך בתר דמקריבין תמידא אכלין לחמא בזמן ד' שעין כו' ובהפך גבי שריך בבקר יאכלו ת"י עד דלא יקרבון תמידא כו' והיינו בבקר שהוא זמן קרבן תמיד של שחר דכתיב ביה את הכבש האחד תעשה בבקר וגו' והוא קרב עד ארבע שעות ביום כדאמרי' בפ' ת"ה וק"ל:

כזורק אבן לחמת. פירושו שאין בו תועלת כלל אלא למלאות החמת אם הוא חסר:

בגמ' אי נמי במנחה כיון דקביע ליה זימנא מרתת וכו' וכה"ג הוי מצי לשנויי שם בסוכה דף ל"ח גבי מי שבא בדרך ואין בידו לולב וכו' ופריך למימרא דמפסיקים וע"ש בתוס':

יש שם מקרא ותפלה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מרחצאות וכו' היו לו פנימי להקיז וכו' ס"א להזיע וכו':

בתוס' ד"ה אי איכא וכו' התם בדיינים שאינן מומחים וכו' כצ"ל:

ד"ה דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה עיין במה שכתבתי בביאורי על הטורים בטור ח"ה סי' א':

תוס' בד"ה טריחותא כו' שלא יהא לבו רואה את הערוה כו' נ"ב וז"ל הר"ן ומהא דהכון שמעינן אפילו מי שלובש מכנסים שאין לבו רואה את הערוה אסור להתפלל בלא חגורה משום הכון ודוקא תפלה אבל שאר ברכות שריין בלא חגורה דהא חברין דבבלאי שרי המייניהו והוי מברכין המוציא וברכת המזון ע"כ:

ע"ב גמ' אמר רבי אבין מאי קרא נ"ב ס"א א"ר יצחק ישיבתה של צוער נ"א שנה דכתיב אמלטה נא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ה"ג כו' ת' שנה התחילו משנולד יצחק כצ"ל והס"ד והשאר נמחק ונ"ב זה הדבור בתוס' מדוייקים אינו אלא גליון הוא וע"כ אינו מתוקן שהרי הד' מאות שנה מתחילין משנולד יצחק ודוקא קרא דומושב בני ישראל וגו' מתחיל מגזירת בין הבתרים אבל הגלות של ארבע מאה שנה אינו מתחיל אלא משנולד יצחק ואם נאמר דאיירי אליבא דבני אפרים שטעו וחשבו הקץ וסברו שאף הגלות של ד' מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנה כמו שמוגה במקצת גמרות תימה אמאי מייתי ראיה מן הטעות של בני אפרים לייתי ראיה מן האמת שהגלות התחיל משנולד יצחק אף שלא ירד שם כן היה אפשר נמי ביעקב ע"כ נראה עיקר כמו שהגהתי (עיין במהרש"א):

תוס' ד"ה אי. דחסידי כו'. נ״ב משמע להו דאין חסידות יותר מת"ת שהיא כנגד כל המצות. מ"מ אינו מוכרח שי"ל חסידים הם כרשב"י וחבריו דוקא דמקרו (לקמן יא.) תורתן אומנתן א״נ כר"י בן בבא ור"י בן אלעאי (כמ"ש בב״ק קג: תמורה טו:) וסתם ת"ח לא מיקרי חסיד:

אָמַר רַב אַשִׁי: חֲזִינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא, כִּי אִיכָּא צַעֲרָא בְּעָלְמָא, שָׁדִי גְּלִימֵיהּ וּפָכַר יָדֵיהּ וּמַצְלִי. נראה לי בס"ד דבעת צרה מראה עצמו כעבד, מפני דרך העבד כשיבא לבקש דבר מן המלך ידבר בקשתו בדברים מצומצמים ויצא תיכף, וכן הענין בעת צרה אין להאריך בתפלה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על הים היה עומד משה רבינו ע"ה ומאריך בתפלה, אמר לו הקב"ה ישראל עומדין בצרה ואתה מאריך בתפלה?! ולכן בצרת מרים התפלל תפלה קצרה, [במדבר יב, יג] אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ, אבל בעת שלום מראה עצמו כְּשַׂר שדרכו כשיבא לפני המלך לבקש דבר מאריך ואינו מדבר כמו העבד. אי נמי נראה לי בס"ד בעת צרה חושש מהמקטרגים שרואין מתכבד בלבושיו ועומד בתפלה, יאמרו זה מראה עצמו מהחשובים ונראה מה מעשיו, לכן בעת צרה כיון שיש להם תגבורת חושש מקטרוגם וקנאתם, מה שאין כן בעת שלום הם יהיו מוכנעים מאליהם ואינו חושש כל כך מהם. ומה שאמר על זה הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, נראה לי בס"ד 'הִכּוֹן' בהפוך אתוון 'כַּוָּנָה' רמז קישוט הפנימיות של האדם הוא כַּוָּנָה, וקשוט חציניותו הוא במלבושים חשובים, דכמו שצריך ליזהר בקשוט זה לכן הִכּוֹן הוא כַּוָּנָה, שעל ידי זה מתעורר בזה. והא דְּרַב הוּנָא רָמִי פּוּזְמְקֵי נראה לי בס"ד מפני שמתפלל בהרכנת הראש ורוצה שצלם פניו לא יראה כפות רגליו. אי נמי כדי להדמות למלאכים שאין להם חילוק אצבעות.

קָרִי עֲלֵיהּ רַבִּי זֵירָא: (משלי כח, ט) "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה". יש להקשות אמאי לא אמר לו נמי וְעוֹד מַנִּיחִין חַיֵּי הָעוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה? כי בשלמא רָבָא לא אמר האי קרא על רַב הַמְנוּנָא מסני, כי רַב הַמְנוּנָא לא פסק לפניו מדברי תורה וקם להתפלל, אלא כבר עמד להתפלל תפלה בזמנה ורק חזיה דהוה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ? ונראה לי בס"ד דרש"י פירש צוֹרֵךְ חַיֵּי שָׁעָה 'לרפואה לשלום למזונות' ולפי זה רובה דתפלת י"ח הא חיי עולם, כי שלשה ראשונות הם שבחו של מקום, וְאַתָּה חוֹנֵן וְהֲשִׁיבֵנוּ וּסְלַח לָנוּ אינם חיי שעה אלא נחשבים חיי עולם, וכיון שהוא רוצה להתפלל תחלה בברכות אלו שהם חיי עולם איך יאמר מַנִּיחִין חַיֵּי הָעוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה?! אבל רבא אמר כן על רב המנונא משום דחזיה דהוה מאריך בתחנונים שאחר העמידה, יען כי ראה שכרע כריעה שלישית גם כן, ואם כן שם האריכות היא בשאלת צרכיו שהם חיי שעה, ולכן דקדק הש"ס לומר דְּקָא מַאֲרִיךְ בִּצְלוּתֵיהּ ולא אמר 'בִּצְלוֹתָא' והיינו 'בִּצְלוּתֵיהּ' רצונו לומר בתפלה שמחדש לעצמו ולגופו ולא בעיקר התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה. ובזה יתורץ בס"ד דקדוק הרי"ף ז"ל דהקשה על מה שאמר גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה מאי 'גַּם'? שהרי אין דבר אחר נתעב עם התפלה! עיין שם. ובזה ניחא כי בתפילת העמידה איכא חיי עולם בְּאַתָּה חוֹנֵן וְהֲשִׁיבֵנוּ וּסְלַח לָנוּ, ואיכא חיי שעה בִּרְפָאֵינוּ וּבָּרְכֵינוּ וכיוצא, ואם מֵסִיר אָזְנוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אז גַּם תְּפִלָּה שאינו חיי שעה היא תּוֹעֵבָה שלא תעלה לרצון. מיהו הדבר יפלא כי שם תועבה על עבודה זרה ועל משכב זכור, ואיך משום שפסיק מדברי תורה קורא על תפלתו שם 'תּוֹעֵבָה'? ונראה לי בס"ד כי בגמרא אמרו דדרש בר קפרא על מלת 'תּוֹעֵבָה' האמור במשכב זכור נטרקון 'תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ' וכן נמי כאן קרי לה תּוֹעֵבָה לפי משמעות הנטרקון של זה, שרוצה לומר תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ, דהיינו התפלה זו שאתה פוסק מדברי תורה ומתפלל מוכרח שיהיה לבך תּוֹעֶה ולא תוכל לכוין בה היטב, מפני שלבך טרוד בדבר ההלכה שהיית צריך לומר. ולכן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת, מפני שהיו עוסקים בתורה בלילה וחוששין אם יתפללו תיכף תתבלבל כונתם מחמת עסק התורה, ולכן ישהו שעה עד שיסורו הרהורי תורה מלבם. ולכן תמצא בירושלמי דברכות (פרק ב, הלכה ד) א"ר חייא רובא [אמר רבי חייא הגדול] אנא מימייא לא כונית [אני מימי לא כיוונתי בתפילה], אלא חד זמן רציתי לכוין [אלא פעם אחת רציתי לכוון] והרהרתי בלבי [והרהרתי בלבי ואמרתי] מי יכנס לפני המלך קודם וכו', וכן אמר שמואל וכן אמר רבי בון יעוין שם. והדבר יפלא גדולי חכמי ישראל איך לא יכונו בתפלה?! ובזה ניחא שהם היתה תורתם אומנותם, שהיו אדוקים בעסק התורה ימים ולילות ולכן לבם טרוד הרבה בהרהורי תורה גם בעת התפלה, ואמר פעם אחת נתגברתי לדחות מלבי הרהורי תורה בעת תפלה, ובא בלבי מחשבה זרה שחשבתי 'מי נכנס תחלה' וכן שאר חכמים, ולזה אמר הכתוב מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה רצונו לומר שקם ופוסק באמצע ההלכה אז גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה, פירוש תועה בה כמו שאמר בר קפרא שהוא תועה בה בבלבול הכונה מחמת דברי תורה שהיה לומד בהם קודם שהתפלל, שלא גמר לימודו בהם ולא נחה דעתו עדיין.

רַב אַמִי וְרַב אַסִי הֲווּ יַתְבֵי וְגַּרְסֵי בֵּינִי עַמּוּדֵי, וְכָל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא הֲווּ טַפְחֵי אַעִיבְּרָא דְּדָשָׁא וְאַמְרֵי: אִי אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ דִּינָא, לֵיעוֹל וְלֵיתִי. פירוש היה מקישין על בריח הדלת. ויש להקשות למה לא מקישין על הדלת עצמו שכן הדרך להקיש על הדלת ולא על הבריח? ועוד למאי אצריכי להא דודאי מי שיש לו צורך לדין יבא מאיליו כי בית דין ידועים הם? ועוד מה שנאמר לֵיעוֹל נראה יתור לשון וסגי לומר לֵיתִי בלבד? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב קה"י [קהילת יעקב] ז"ל סוד הדין של בית דין כלול משבעה מידות, שהדיינים שלשה כנגד חג"ת [חסד, גבורה, תפארת], והעדים שנים כנגד נצח והוד, והבעלי דינים הם יסוד ומלכות, שהתובע יסוד והנתבע מלכות, ולכן העולם שנבנה בשבעת ימי בראשית שהם כנגד חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] מתקיים על ידי הדין, ולזה אמר כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית' דייקא, ובעת שהדיינים יושבים ומתבוננים בדין לידע היכן הדין נוטה אז בזה מעלים חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] לחב"ד [חכמה, בינה, דעת] עד כאן דבריו ז"ל עיין שם. נמצא הנתבע שעליו יושבים בדין הוא כנגד מלכות שנקראת שער, בסוד שם אֲדֹנָי אשר במילואו [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] תַּרְעָ"א [671] שהוא לשון שַׁעַר, וזהו (זכריה ח, טז) שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם דהיינו בנתבע שהוא בחינת 'שַׁעַר' אך התובע כנגד היסוד הנקרא בריח הדלת, והוא עִיבְּרָא דְּדָשָׁא יען כי הוא בקו האמצעי, וידוע שהתפארת נקרא בריח התיכון כנזכר בזוהר הקדוש (פ' בלק דף קפ"ו), ולכן היסוד שהוא גם כן בקו האמצעי שעומד בין נצח והוד גם כן נקרא בריח מן הקצה אל הקצה, אך נקרא בְּרִיחַ הַדֶּלֶת מפני שהמלכות שהיא סוד דלת סומכת עליו, יען שהיא עומדת אחר גה"י כידוע, וכן היסוד נקרא עִיבְּרָא דְּדָשָׁא שהוא רוצה לומר בְּרִיחַ הַדֶּלֶת. גם אמרתי יצדק על יסוד שם בְּרִיחַ שהוא בַּר חַי, וגם הוא רַב, חי בסוד 'רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי' (בראשית מה, כח), וזהו צירוף 'בְּרִיחַ' ולכך מקישים על עִיבְּרָא דְּדָשָׁא הרומז לתובע דאית ליה דינא על הנתבע לֵיעוֹל וְלֵיתִי, כי התובע נכנס תחלה לתבוע הדין וממנו מתחיל יחוד הספירות הנזכר הנעשה על ידי הדין שדנין הדיינים, וז"ש לֵיעוֹל בבחינה הרומזת כנגדו שהוא בחינת היסוד, וְלֵיתִי לפנינו אנן בית דין בחינת חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] כדי לתבוע.

אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. קשא נהי דהאי דאמר קרא מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב אינו כפשוטו אלא כונתו לומר דנעשה שותף מכח הגזרה שוה של וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, אך מה שאמר 'אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת' מהיכא מפיק לה, דמנא לן שהיה יושב משה רבינו ע"ה שָׁעָה אַחַת ודילמא ארבע או שש? ונראה לי בס"ד דמפיק לה מתיבת מֹשֶׁה דנראה יתיר, דהא כתיב (שמות יח, יג) וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם והוה ליה למימר וְיַעַמְדוּ הָעָם עָלָיו מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב מאחר דהזכיר כבר שמו בזה הפסוק? לכך דריש שם מֹשֶׁה נכתב לדרשה על שָׁעָה, כי מֹשֶׁה [345] עם נקוד החולם [10] מספרו שָׁנָה [355] ועם נקוד צר"י [30] מספרו שָׁעָה [375] וכאלו אמר וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה שָׁעָה, ואמר נמי מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב ללמדינו ענין השותף בגזרה שוה, ואין הדבר כפשוטו שהיה יושב מן הבקר עד ערב, ואף על גבי כי נקוד מֹשֶׁה הוא סגו"ל ולא צר"י לא אפכת בזה לענין הדרשה, מפני שבמבטא יוצא צר"י וסגו"ל שוין, וכזאת מצאתי דרשה במקום אחר. אי נמי נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ב"ד (בא"ח דף קל"ו) בשם תוספתא דברכות שהשעה מתחלקת לנ"ד [54] עונות יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שכתבו המקובלים ז"ל 'שָׁעָה' רומזת למלכות, והיינו כי המלכות היא בחינת שם אֲדֹנָי שיש בו כ"ד צירופים לכך נקראת שָׁעָה שהיא כ"ד עונות, אך התפארת נקרא יוֹם כי הוא בחינת שם הוי"ה שיש בו י"ב צירופים והיום הוא י"ב שעות, והנה 'בֹּקֶר' [302] מספר שב [302], ועם נקודות חול"ם וסגו"ל שהם מ' [40] הרי שמ"ב [342], וְ'עָרֶב' [272] עם נקודות קמץ וסגול [46] עולה שיח [318], וההפרש שיש בין מספר שמ"ב [342] למספר שי"ח [318] הוא מספר כ"ד [24], שהוא שיעור שעה שהיא כ"ד עונות! וזה נרמז בכתוב, (שמות י"ח י"ג) וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב, דהיינו כ"ד עונות, שהוא שיעור שעה הנרמזים במספר שיש בין מספר 'בֹּקֶר' לבין מספר 'עָרֶב'.

עַד מָתַי יוֹשְׁבִין בַּדִּין? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד זְמַן סְעוּדָה. אָמַר רַב חָמָא: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: (קהלת י, טז) "אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר, וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי" בִּגְבוּרָה שֶׁל תּוֹרָה, וְלֹא בִּשְׁתִיָּה שֶׁל יַיִן. נראה לי בס"ד דהתורה נמשלה לאכילה ושתיה דכתיב, (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, והיינו לימוד תורה שבכתב נמשלה לאכילה, ולימוד תורה שבעל פה נמשלה לשתיה. גם ידוע תורה שבכתב בחינת חסד ותורה שבעל פה בחינת גבורה. והנה טבע העולם הניעור כל הלילה אינו תאב לאכול בבוקר, ועסק התורה אשר יהיה האדם ניעור בו כל הלילה הוא עסק תורה שבעל פה שהוא בחינת גבורה, ולזה אמר (קהלת י, יז) שָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, כמו שנאמר מהרש"א ז"ל שהוא רצונו לומר בשעה רביעית ולא בבוקר, והסיבה בשביל שכל הלילה היו נעורים בעסק הַגְּבוּרָה שבעל פה ולכך לא היו יכולים לאכול בבוקר אלא רק בעת הידוע שהוא שעה רביעית, אבל לא היתה הסיבה בשביל שהיו שותין כל הלילה יין ולכך אינם יכולים לאכול בַּבֹּקֶר, מפני שגם הנעור כל הלילה כשתיית היין אינו יכול לאכול בבוקר השכם, זה לא היה.

שִׁשִּׁית מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְחֵמֶת. נראה לפי זה אותם הַלוּדִים הרשעים שאכלו בשעה ראשונה אז כשאוכלים הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים מתעכל מאכלם ותחסר בטנם, ובזה יובן בס"ד (משלי יג, כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר, ולפי זה אותם דיינים שאוכלים בבוקר דכתיב בהו (קהלת י, יז) וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, דומין ללודים שגונבים בני אדם ואוכלים אותם, זה שאמר (ישעיהו א, כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים. ומה שאמר מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְחֵמֶת, נראה לי בס"ד כי לכן בי"ד עתים שמנה בקוהלת בעת השביעי אמר (קהלת ג, ה) עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, כי אחר שישית היא שביעית.

רַב אַמִי וְרַב אַסִי הֲווּ יַתְבֵי וְגַּרְסֵי בֵּינִי עַמּוּדֵי. נראה הענין הוא כך, כי בית המדרש ששם לומדים החכמים היתה קרקעיתו בנויה על גבי עמודים, ונמצא קרקע שהעמודים עומדים עליה היא היתה דירה תחתונה, והקרוי שלה המקורה על גבי העמודים היתה דירה עליונה, ששם היה בית המדרש של החכמים. ורבי אמי ורבי אסי היו יושבים ודנים בדירה התחתונה, ואין דנים בדירה העליונה כדי שלא יהיה בלבול לחכמים ולתלמידים שלומדים בדירה העליונה מכח שיחת בעלי דינים וריבם בין איש לרעהו.
אך רבי אמי ורבי אסי מחמת שהיו דנים בדירה התחתונה, גם לימודם וגרסתם היתה בדירה התחתונה במקום שהם דנים בין איש לרעהו, והיו יושבים בין העמודים, להורות כי העולם קיים על שלשה עמודים, שהם 'דִּין וְאֱמֶת וְשָּׁלוֹם' וכמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות א, יח) בסוף פרק ראשון דאבות, ובשעה שהם גורסין, לא היו דנים ולא היו רשאין בעלי דינין להגיש דינם לפניהם, ולכך היו נועלין הפתח של דירה התחתונה, כדי שלא יכנסו בעלי דינין שם בעת שהם גורסין. וכל בעלי דינין היו עומדין בחצר שלפני הדירה התחתונה, וממתינים שם עד שיגמרו הגרסא והלימוד שלהם ויתנו להם רשות להכנס אצלם.
ועל כן הם אחר שגומרין הלימוד שלהם, הֲווּ טַפְחֵי אַעִיבְּרָא דְּדָשָׁא של דירה התחתונה שהיו יושבים בה, וְאַמְרֵי: אִי אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ דִּינָא, לֵיעוֹל וְלֵיתִי, כי בזה נותנים רשות לבעלי דינין העומדים בחצר שיכנסו אצלם.
ומה שאמר: כָל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא, רוצה לומר: כל שעה שגמרו הגרסא שלהם, נותנין רשות לבעלי דינין העומדים בחוץ בחצר שיכנסו ויבואו לפניהם, והטפוח אעברא דדשא זה הוא נתינת הרשות.
ומה שאומרים: לֵיעוֹל וְלֵיתִי, הכונה לֵיעוֹל התובע וְלֵיתִי הנתבע עמו, דאין רשאין ליכנס התובע לבדו אם לא היה הנתבע עמו.

גמ' לביש ומתכסי. עי' ברכות ל ע"ב:

תוס' ד"ה טריחותא וכו' ול"ח לשנויי קושיא קמייתא וכו'. וכעין זה פסחים עח ע"א וכמו שכתב המהרש"א שם ובכתובות צה ע"א תד"ה התם איהו דאפסיד ובזבחים ז ע"א תד"ה דלמא. וברמב"ן פ"ב דב"ב במלחמות ד"ה ועוד כו' אלא אמר רבינא:

ד"ה דין אמת וכו' לאפוקי דין מרומה. עי' מגילה ט"ו ע"ב תוד"ה הדן וב"ב ח' ע"ב:

רמי פוזמק כ' תוס' אין להתפלל יחף וכו'. דממתני' דמגילה כ"ד ע"ב אין משמעות אלא מי שמקפיד בכך לא יתפלל אפי' במנעלים אבל מי שאינו מקפיד דווקא יחף מותר אפילו יחף כמו צבועים ולבנים דמתני' קמ"ל תוס' דאין להתפלל יחף כלל והמקפיד אפי' במנעלים לא יעבור לפני התיבה:

והוא סבר זמן תפלה לחוד וכו' י"ל דפליגי בפלוגת' רמב"ם ורמב"ן דמייתי כ"מ ריש הל' תפלה דלרמב"ם מ"ע מן התורה להתפלל בכל יום ויום וא"כ זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד ולרמב"ן דוקא בעת צרה ואם אדם חושב נפשו בכל יום שהוא צריך למזונות ורפואה וכדומה ובעינו עת צרה ותפלתו מ"ע היינו מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה כי בת"ח אין נחשב להם צער העה"ז לכלום:

הוה טפחי אעיברא דדשא וכו' כ' תוס' משמע דעדיף דין מת"ת וכו' אין הוכחתם מדדנו דין ונתבטלו מת"ת דז"א דפשיטא דמחוייב לשפוט בין איש לרעהו ולהציל עשוק מיד עשקו וזהו תכלית הלמוד יורו משפטיך ליעקב אך הוכחתם מדטפחו אעיברא דדשא מאן דאית לי' דינא ליעול דדי להם אם יבואו בעלי דינין לפניהם אבל מה להם לבקש אחריהם אי לאו דדין עדיף מת"ת. ומ"מ לולא דבריהם הייתי אומר שהם חששו אולי עומדים אנשים בחוץ וחושבים שאינם רשאים לכנס לבטלם מלימודם ומצטערים האנשים שבחוץ ע"כ טפחו אעיברא דדשא דכל מאן דאית לי' דינא ליעול ולא לצטער וכן איתא במס' שמחות שעל דבר זה נתפס ר"ג הזקן על שנצטערו אנשים שעומדים בחוץ ולא נכנסו לפניו בכל עת:

ומ"ש תוס' דיינים שאינם מומחים שפעמים נוטים אחר השוחד עכ"ל אין כוונה שלוקחים שוחד אטו ברשיעי מיירי אלא בשודא דדיני דפי' התו' עפ"י ירושלמי שוחדא דדיינא כמ"ש תוס' פ' חזקת ואך מומחה יודע להסביר מסברא איך האמת ונותנו למי שראוי ליתן:

תורתו מתי נעשית אין נ"ל בפשוטו דאין אנו אחראי' וערבאין לתורתו של מרע"ה ועוד אטו בכל יום ויום היה יושב בדין כל היום באותו היום שירד מההר שנשתהה שם ק"כ יום. והנה עיין רמב"ן פ' יתרו כי מרע"ה השיב ליתרו כי יהיה להם דבר בא אלי לשפוט בין איש לרעהו ועוד והורתי אתהם חוקי אל' ותורתו ללמוד עמהם תורת ד' והודה לו יתרו על זה שהוא בעצמו ילמוד עמהם כדכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה אבל בדבר המשפט לא הודה לו אלא ואתה תחזה. והא"ש דקפריך ש"ס אהא דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מבוקר עד ערב משמע שעמדו לפניו לשפוט מבקר עד ערב וקשה הא בתשובת מרע"ה ליתרו נשמע שלמד עמהם כאמור והוריתי להם חוקי אל' ותורתו ואי ס"ד שעמדו לשפוט מבקר עד ערב א"כ תורתו מתי נעשית באותו היום שהרי אמר והוריתי' להם חקי אל. אע"כ לא דן אלא שעה א' ואח"כ הורה להם חקי אל. ואפ"ה יחס בקר וערב למשפט משום שמעלה עליו הכ' כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית:

דין אמת לאמתו עיין תוס' ב"ב ח' ע"ב ומהרש"א בשמעתין חשב דזה סותר לפי' של ב"י בח"מ סי' א' ולפע"ד אלו ואלו דברי א"ח דאעפ"י שהוא צדיק ות"ח מ"מ אם יצורף לזה אהבת בעל הדבר או שנאתו אינו רואה לו חובה או זכות כי לבו ודעתו נוטה אחריו ועי"ז בא להטות הדין שלא לרצונו. ועיין בזה לקמן קי"ט ע"א צורבא מרבנן פסילנא לי' לדינא וכו' עי"ש ותראה כי נכון:

ע"א בתוספת בד"ה טריחותא למיסר המייניה כו' ולא חייש לשנויי קושיא קמייתא עכ"ל ולולא דבריהם היה נ"ל דשפיר מתרצא נמי קושיא קמייתא דדוקא למאי דלא אסיק אדעתיה טעמא דהכון וקס"ד דמה שצריך חגורה בשעת תפלה היינו משום הפסקה וכיסוי בעלמא כמו לענין ק"ש וא"כ בזה לא הוי טרחא כלל משא"כ למסקנא דחגורה היינו משום הכון א"כ אפשר דאיכא טרחא דבלא"ה הא פירש"י דבני בבל היו רגילין לאזור בחוזק וא"כ כ"ש לענין תפלה שצריך לחגור היטב ולציין בגדיו כעומד לפני המלך וכדאיתא בזבחים דף י"ט בעובדא דר"ה בר נתן ואזגדר מלכא ע"ש כנ"ל. וכל זה דלא כמחזור ויטרי שכתב דהא נמי הוי טעמא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה ובלא"ה קשיא לי לדברי המחזור ויטרי א"כ מאי מקשה מעיקרא ליקו הכי וליצלי אטו מי לא הוי ידע דאסור להתפלל אם לבו רואה את הערוה ובפי' רש"י בברכות פרק מי שמתו מבואר להדיא כמו שכתבתי והובא ג"כ בב"י א"ח סימן צ"א ע"ש:

לא שכיחא שכרות. אין דרך להשתכר מבע''י לפיכך גומר ויתפלל אבל בלילה עשוי להשתכר בסעודתן: הכון לקראת אלהיך. התנאה לפניו: רמי פוזמקי. נותן אנפילאות חשובים ברגליו ובלע''ז קאלצו''ס: שדי גלימא. משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב: ופכר ידיה. חובק ידיו באצבעותיו מרצי''ר בלע''ז כאדם המצטער מאימת רבו: חיי עולם. תורה תפלה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות: נגה. איחר: מסרהב. ממהר לעמוד: דיינין מתעטפין בטליתן. כשפותחין בדין מאימת שכינה ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושבת עליהם: עסיקי ואתו. בדין אחר וכבר מעוטפים הן וכשנגמר אותו דין בא לפניהם דין אחר סמוך למנחה הויא התחלתן משיפתחו בעלי הדין בטענות דהכא ליכא למימר משיתעטפו: עמודי. שעליית בית המדרש נשען עליהם: חליש לבייהו. מצטערין שלא עסקו אותו יום בתורה: תנא להו חייא בר רב. שגדול שכר הדיינים ולא יצטערו ול''נ דאין זה [משמעות] לשון לבייהו אלא לשון חלש דעתייהו ולשון חלש לבייהו לשון תענית הוא שלא סעדו כל היום תנא להו חייא בר רב שאין צריכין לישב ולידון כל היום אלא מקצת היום ומה שאמר מן הבקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו ערב ובוקר: שמלכך. דיינך שהדיין קרוי מלך שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט): לודים. אומה שקורין קנלינש ואוכלי אדם הן והם רעבתנין: מאכל יורשים. יורשי הון רב שלא טרחו בו ואין עסוקים ודואגין לשוט אחרי מזונות ולעסוק במלאכה: כזורק אבן לחמת. קשה לגוף ולי נראה לא קשה ולא יפה: מרחצאות שלהן ג' חדרים היו לו פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיורד לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם שעה מיגיעת המרחץ: עומדים ערומים. פנימי: מקרא. ק''ש: ערומים ולבושים. אמצעי שיוצא בו ערום וממהר לכסות את עצמו ויוצא לחיצון: וחולץ תפילין. מראשו ואין צ''ל שאם אוחזן בידו בתיק שלהן שאינו מניח והא דתני ואין צ''ל כו' איידי דבעי למיתני מציעתא ואינו מניח ואינו חולץ שאמצעי לא כמרחץ גמור הוא ומקצת תורת מרחץ עליו הלכך היו בראשו אין צריך לחלוץ היה אוחזן אסור להניחן שם בראשו אלא יוצא לחיצון ומניחן: אף על פי שאין בו צואה. שפינוה משם: בחדתי. שלא רחץ בו אדם מעולם אלא שהזמינו לכך:

התם לא שכיחא שכרות וא''ת דבריש פ' בתרא דתענית (דף כו: ושם) אמרינן שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיח שכרות לא גזרינן מנחה ונעילה דשכיח שכרות חיישינן אלמא גם במנחה שכיח שכרות וי''ל דהתם לענין נשיאת כפים שאני דאפילו לא שתה אלא רביעית אסור לישא את כפיו: טריחותא למיסר המייניה ועוד ליקו הכי וליצלי ומשני משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. ולא חייש לשנויי קושיא קמייתא מכאן שצריך לאזור חלציו כשמתפלל ובמחזור ויטרי מפרש דטעם דבעינן אזור שלא יהא לבו רואה את הערוה ודוקא להן שלא היה להם מכנסים לכך היו צריכים לאזור בשעת תפלה אבל לדידן שיש לנו אבנט של מכנסים אין אנו צריכין לאזור: רמי פוזמקי. מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בט' באב ויו''כ: אי איכא דאית ליה דינא ליעול. משמע דעדיף דין מתלמוד תורה והא דאמרי' בפ' בתרא דמ''ק (דף יז.) גבי ההוא דטרקיה זיבורא ושכיב עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערתא דדייני וקבלוהו התם בדיינין שאינן מומחין שפעמים נוטין אחר השוחד: דין אמת לאמיתו. לאפוקי דין מרומה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד