דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

שבת ט ע"ב - Steinsaltz

MISHNA: After having dealt with the limited and defined topic of the halakhot of carrying out on Shabbat, the mishna begins to deal with the halakhot of Shabbat chronologically, beginning with activities that one may not perform prior to the onset of Shabbat. With regard to one’s daily conduct, the mishna says: A person may not sit before the barber adjacent to the time of minḥa until he recites the afternoon prayer. And a person may not enter the bathhouse and may not enter to work in a tannery [burseki]. And he may neither begin to eat a meal nor to sit in judgment until he prays. And however, if they already began engaging in those activities, they need not stop and recite the Amida prayer. The tanna articulated a principle: One stops engaging in all of these activities to recite Shema and one does not stop to recite the Amida prayer.

GEMARA: First, the Gemara seeks to clarify: Which “adjacent to minḥa,” in other words, adjacent to which minḥa is the mishna referring? There is a difference between the time of greater minḥa [minḥa gedola], which begins approximately a half hour after noon, and the time of lesser minḥa [minḥa ketana], which begins approximately two and a half hours before sunset. The Gemara elaborates: If you say that it is prohibited to perform all of these activities adjacent to minḥa gedola, why not? Isn’t there still much time remaining in the day? Rather, the mishna means adjacent to minḥa ketana.

The Gemara asks: In that case, if they started, they need not stop. Let us say that this will be a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: Once the time of the afternoon prayer has arrived, it is prohibited for a person to taste anything before he recites the afternoon prayer. The implication is that even if one began to eat he must stop.

Rather, that explanation is rejected and the Gemara says: Actually the mishna is referring to adjacent to minḥa gedola, and the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi is dealing with adjacent to minḥa ketana. In response to the question: If the mishna means adjacent to minḥa gedola isn’t there significant time remaining in the day? The Gemara explains that each of the activities enumerated in the mishna is performed in an especially time-consuming manner. When the mishna said: A person may not sit before the barber, it was referring to a haircut of ben Elasa, whose haircut was very complicated and required several hours to complete. When the mishna said: A person may not go into the bathhouse adjacent to minḥa, it was referring to all matters involved in a visit to the bathhouse; not only washing, but also washing one’s hair, rinsing, and sweating. And he may not enter the tannery adjacent to minḥa, the reference is to a large tannery where there are many hides that require tanning and he must initiate the tanning process from the beginning. And he may not enter to eat, the reference is to a big meal, which lasts a long time. And he may not enter to sit in judgment, refers to a judge who enters at the beginning of the trial, and, generally, it will take a long time until a verdict is reached.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: Indeed the mishna can be explained as referring to minḥa gedola and actually, even our ordinary haircut is prohibited. Ab initio, why may he not sit before the barber adjacent to the time of minḥa? Due to a decree lest the scissors break, and considerable time pass until they repair the scissors or obtain others. When the mishna said: A person may not enter the bathhouse adjacent to minḥa, it is prohibited even if he is entering just to sweat. Ab initio, why may he not enter? Due to a decree issued by the Sages lest he faint in the bathhouse and considerable time elapse until he recovers. And he may not enter the tannery adjacent to minḥa, even if he intends just to examine the skins. Ab initio, why may he not enter? Due to the concern that perhaps he will notice damage to his merchandise and become anxious and come to restore what was ruined. And he may not enter to eat a meal adjacent to the time of minḥa is referring even to a small meal. Ab initio, why may he not enter? There is concern that perhaps he will come to extend his meal for a long time. And he may not enter to sit in judgment adjacent to the time of minḥa, the mishna is referring even at the conclusion of the trial. Ab initio, why may he not enter? Due to concern that perhaps he will find a reason, contrary to what he originally thought, and will overturn the verdict completely, necessitating the restart of the trial from the beginning.

We learned in the mishna that if he began one of the aforementioned activities, haircut, bath, tannery, meal, and judgment, he is not required to stop. The Gemara asked: From when is it considered the beginning of the haircut? Rav Avin said: From when he places the barber’s wrap over his knees. And from when is it considered the beginning of the bath? Rav Avin said: From when the one entering the bathhouse to bathe removes his outer wrap, his cloak. And from when is it considered the beginning of his visit to the tannery? From when he ties the leather apron between his shoulders (Me’iri). And from when is it considered the beginning of eating? Rav said: From when he ritually washes his hands for the meal. And Rabbi Ḥanina said: From when he loosens his belt.

The Gemara comments: And they do not disagree. Rather this, the statement of Rabbi Ḥanina, who said that the beginning of the meal is considered from when he loosens his belt, is for us, for the people of Babylonia, who are accustomed to close their belts tightly, and therefore the beginning of the meal is when one loosens his belt. And that, the statement of Rav, who said that the beginning of the meal is considered from when he ritually washes his hands, is for them, the people of Eretz Yisrael who did not close their belts tightly, and therefore only when one washes his hands does the meal begin.

Similarly, Abaye said: Those Babylonian Torah scholars, according to the opinion of the one who said: The evening prayer is voluntary, once one of them loosens his belt, we do not impose upon him to stop his meal and pray. And the Gemara wonders: And according to the opinion of the one who said that the evening prayer is obligatory, we do impose upon him? Doesn’t everyone agree that the afternoon prayer is obligatory? And we learned in our mishna that if they started eating, they need not stop. And with regard to that halakha, Rabbi Ḥanina said: The beginning of the meal is from when he loosens his belt.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

מתניתין:

משנתנו אינה עוסקת כלל בדיני שבת, אלא בדינים כלליים הנוהגים סמוך למנחה אף בימות החול. ונקט אותם התנא כאן משום הדינים הנוהגים בערב שבת סמוך לחשיכה, השנויים במשנה לקמן.

הצד השוה בטעמן של כל ההלכות אלו, שהן תקנות שגזרו חכמים לחשוש לשכחת האדם. [1]

א. לא ישב אדם לפני הספר להסתפר, סמוך לזמן המנחה [2] עד שיתפלל. שמא ישכח ולא יתפלל.

וכן לא יכנס אדם בתוך הזמן זה למרחץ, ולא יכנס לבורסקי [3] [מקום עיבוד העורות], ולא יכנס לדין. וטעמא דכולהו הוא משום שמא ימשך בהן עד שיעבור זמן התפלה.

ואם התחילו לעסוק באחת מכל פעולות אלו, אין מפסיקין אותן בשביל להתפלל [4] אלא גומרים את המעשה [5] ואחר כך מתפללים.

ב. מפסיקין [6] באמצע כל הפעולות האמורות לעיל כדי לקרות [7] קריאת שמע [8] ואפילו אם יש שהות ביום לקרותה לאחר שיגמור את הפעולה, [9] מאחר שחיובה מדאורייתא. [10]

אבל אין מפסיקין לתפלה לפי שחיובה של התפילה הוא רק מדרבנן. [11]

גמרא:

שנינו במתניתין: לא ישב אדם לפני הספר, ולא יכנס למרחץ סמוך למנחה.

והוינן בה: להי [לאיזה] סמוך למנחה כוונת המשנה? [12]

אילימא למנחה גדולה שזמנה משש שעות ומחצה, ו"סמוך" לה היינו משש שעות.

אמאי לא יעשה בזמן הזה את כל הפעולות האלו? והא איכא שהות ביום טובא [13] שהרי שש שעות איכא עד הלילה, וליכא למיחש שימשך אחריהן כולי האי.

אלא, בהכרח, שכונת המשנה היא לזמן הסמוך למנחה קטנה. שזמנה הוא מתשע שעות ומחצה, וסמוך לה היינו מתשע שעות, שאז אין שהות מרובה עד הלילה אלא שלש שעות בלבד.

ומקשינן: אי מוקמת לה במנחה קטנה, נמצא שעל זמן זה קתני "אם התחילו אין מפסיקין". ואם כן, נימא תיהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי?

דאמר רבי יהושע בן לוי: כיון שהגיע זמן תפלת המנחה [מנחה קטנה] אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה.

ומדקאמר אסור "לטעום כלום" [14] משמע דאף לאחר שהתחיל מיירי. והיינו שצריך להפסיק לאכול ולעמוד ולהתפלל. [15] וקשיא, דבמשנתנו מבואר שאף בזמן מנחה קטנה אינו מפסיק להתפלל.

ומשנינן: לא במנחה קטנה איירי מתניתין, אלא לעולם בסמוך סמוך למנחה גדולה קא מיירי. והא דקשיא לך אמאי לא ישב לפני הספר, והא איכא שהות טובא? - בתספורת בן אלעשה עסקינן. שהיה מספר כל ראשו ומניח מכל השערות קצת, כדי שיהא ראשה של שערה זו בצד עיקרה של זו. [16] כדוגמת תספורתו של כהן גדול, דכתיב ביה "כסום יכסמו את ראשיהם". ותספורת זו נמשכת זמן מרובה ויש לחוש בה שמא תמשך עד הלילה ויעבור זמן התפלה.

והא דקתני "ולא למרחץ", היינו לכולא מילתא דמרחץ. לחוף את ראשו, ולהשתטף בחמין, ובצונן, ולהזיע. וכיון דמימשיך טובא חיישינן שמא ימשך עד הלילה.

והא דקתני "ולא לבורסקי", היינו לבורסקי גדולה, לעיבוד הרבה עורות, ובתחילת מלאכת תיקונם, שאז נמשכת המלאכה זמן רב.

והא דקתני "ולא לאכול" איירי בסעודה גדולה כגון סעודת אירוסין ונישואין ומילה, שנמשכת זמן מרובה.

והא דקתני "ולא לדין", איירי בתחלת דין, שנמשך הרבה עד שיגמר הדין.

ומאחר דבמנחה גדולה עסקינן, אתי שפיר הא ד"אין מפסיקין". ותו לא קשיא מידי לרבי יהושע בן לוי דמשמע מיניה דמפסיקין, דהא איהו איירי במנחה קטנה.

רב אחא בר יעקב אמר: לעולם אף בתספורת דידן איירי מתניתין, ולאו בתספורת בן אלעשה בדוקא. והא דאקשינן דאי אמנחה גדולה קאי, לכתחלה אמאי לא ישב לפני הספר? - לא קשיא. דטעמא משום גזירה שמא ישבר הזוג [מספריים]! ויהיה צריך לחזר אחר זוג אחר [17] ובינתיים יעבור זמן מנחה.

והא דקתני "ולא למרחץ", לאו אכולא מילתא דמרחץ קאי, אלא אף להזיע בעלמא אסור. ולכתחלה אמאי לא יכנס? - משום גזירה שמא יתעלפה [יתעלף], ועד שיחזור לאיתנו יעבור זמן המנחה.

והא דקתני "ולא לבורסקי", היינו אף לעיוני בעלמא בעורות, ולא לתחלת תיקונם. ולכתחלה אמאי לא יכנס? - דלמא חזי ליה פסידא בזביניה, שנתקלקלו העורות, ומטריד, שתטרד דעתו מחמת צערו [18] ולא יתפלל.

והא דקתני "ולא לאכול", אף בסעודה קטנה עסקינן. ולכתחלה אמאי לא? - דלמא אתי לאמשוכי עד לאחר זמן המנחה.

והא דקתני "ולא לדין", איירי אף לאחר המשא ומתן בדבר ונכנסים רק לגמר דין. ולכתחלה אמאי לא יכנסו לזה, והא לא מימשיך טובא? - דחיישינן דלמא חזי הדיין טעמא דלא אסיק אדעתיה קודם, וסתר דינא שכבר נפסק, ויחזרו בהם, ויצטרכו לחזור ולהתחיל את הדין. ובינתיים יעבור זמן המנחה. [19]

והוינן בה: מאימתי התחלת תספורת ששנינו בה כיון שהתחיל אינו מפסיק?

אמר רב אבין: משיניח מעפורת [סודר] של ספרין על ברכיו כדי שלא יפול השיער על בגדיו.

ומאימתי התחלת מרחץ?

אמר רב אבין: משיערה [יפשוט] את מעפרתו הימנו! שהסודר הוא הראשון להפשטת בגדיו. [20]

ומאימתי התחלת בורסקי?

משיפשוט את שרווליו ויקשור אותם בין כתפיו. שכן דרך הבורסקי קודם שמתחיל במלאכתו.

ומאימתי התחלת אכילה?

רב אמר: משיטול ידיו לסעודה!

ורבי חנינא אמר: משיתיר את החגורה.

ומפרשינן: ולא פליגי רב ורבי חנינא. הא דאמר רב חנינא "משיתיר חגורה", לן [לבני בבל] קאמר הכי. שאנו נוהגים לחגור בחוזק ומתירים את החגורה קודם סעודה. והא דאמר רב "משיטול ידיו", להו [לבני ארץ ישראל] קאמר הכי. שהם אין דרכם לחגור את חגורתם בחוזק, ולכן לא הוצרכו להתירה קודם נטילת ידים. [21]

אמר אביי: הני חברין בבלאי - למאן דאמר "תפלת ערבית רשות", [22] כיון דשרא ליה המייניה [חגורתו] חשיב כבר כתחלת האכילה. הלכך לא מטרחינן ליה להפסיק כשמגיע זמן תפלת ערבית, אלא יגמור אכילתו ואחר כך יתפלל. [23] דמאחר שאינה חובה לא חיישינן כולי האי לשכחה.

ומקשינן: וכי למאן דאמר "תפלת ערבית חובה" אכן מטרחינן ליה להפסיק ולהתפלל, משום דחיישינן שמא ישכח!?

והא תפלת מנחה דלכולי עלמא חובה היא, ואפילו הכי תנן "אם התחילו אין מפסיקין". ואמר עלה רבי חנינא דהתחלה היינו "משיתיר חגורו", ומאי שנא ערבית דקאמר בה אביי דאי הויא חובה מפסיקין אף לאחר התרת חגורה?

הערות

[1] והא דנקיט לה לפני המשנה דלקמן, היינו משום שדיני משנתנו אינם מרובים, אבל מילי דשבת מרובים הם. ואם היה שונה קודם את המשנה דלקמן, היה צריך להפסיק באמצע דיני שבת בשביל לשנות את משנתנו. ר"ן. ועיין עוד בשפת אמת ופני יהושע בענין זה.

[2] חצי שעה קודם המנחה. רש"י.

[3] והוא הדין לכל מלאכה. מגן אברהם, סימן רל"ב סק"ו. וכתב שם בביאור הלכה דזהו דוקא במלאכות שאין רגילות לעשותן לחצאין. אבל שאר מלאכות מותרות לעשותן סמוך למנחה ואין לחוש בהן שמא ימשך וישכח. ומקורו מהמאירי בסוגיין בשם הרשב"א.

[4] אפילו אם התחילו באיסור, כלומר, לאחר תחלת זמן המנחה, לא יפסיקו. תוספות, על פי הבנת המהרש"א והפני יהושע.

[5] אך כל זה הוא דוקא אם יש לו שהות ביום להתפלל לאחר שיסיים את פעולתו. רש"י ותוספות. ואם לאו, יש לו להפסיק מיד, אף שעדיין יש שהות מרובה עד הלילה. מגן אברהם, סימן רל"ב סקי"ז. וכן הוכיח השפת אמת מלשון רש"י.

[6] ובגליון מצוין דבמשנה שברי"ף לא גריס "לקרות". וכן לא הובא ברש"י.

[7] וכתב הרשב"א בצד אחד דמפסיק רק לפסוק ראשון דהוא דאורייתא, והדר אכיל, והדר משלים את קריאת שמע. אלא דנחלקו הפוסקים בזה. יש אומרים דרק פסוק ראשון דאורייתא. ויש אומרים דכל הפרשה הראשונה בלבד דאורייתא. ויש אומרים דכולה דאורייתא.

[8] ואינו חייב להפסיק אלא אם כן התחיל לאחר תחלת זמן החיוב. אבל אם התחיל בהיתר אינו מפסיק. ר"ן

[9] וכן הדין לכל מצוות דאורייתא. רשב"א. ומקורו מסוכה ל"ח.

[10] וכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות תפלה הלכה א' דחובה מן התורה להתפלל לפחות פעם אחת ביום. אך הרמב"ן בספר המצוות מצוה ה' חולק בזה, ואית ליה דליכא כלל חיוב מן התורה בתפלה אלא בעת צרה. ומכל מקום, אם כבר התפלל שחרית או ערבית, לכולי עלמא אין חיוב להתפלל תפלת מנחה אלא מדרבנן.

[11] ואף על גב דמסיק בגמרא דהך בבא לא קאי ארישא אלא מילתא באנפי נפשא היא [וקאי על חברים העוסקים בדברי תורה], מכל מקום, משמע לרש"י דהך דמפסיקין לקריאת שמע קאי נמי אהנך דרישא. שפת אמת. אבל הרמב"ם בפרק ב' מהלכות תפלה הלכה ו' פסק דאף לקריאת שמע אין מפסיקין בכל אלו השנויים ברישא. ומשום דאית ליה דלמסקנת הגמרא לא קאי ארישא כלל. וכן פירש בשיטתו הלחם משנה. אבל הכסף משנה העמיד דברי הרמב"ם דוקא היכא דהתחיל בהיתר.

[12] שני זמנים יש לתפלת המנחה. שזמן המנחה היא כזמן הקרבת התמיד של בין הערביים, שזמנו מחצות היום ואילך עד הלילה. כמשמעות "בין הערביים", בין עריבת היום [שהחמה מתחילה לנטות מאמצע הרקיע לצד מערב] שהיא מחצות היום, לעריבת הלילה [שהחמה מגיעה לסוף מערב] שהיא בשקיעת החמה. אלא משום שעל פי הצל ניכר שכבר חצות היום, וכתלי בית המקדש היו משופעים ולא ניכר צילם עד חצי שעה לאחר חצות היום, היו מקריבים את התמיד רק משש שעות ומחצה. [אך מפשטות לשון רש"י נראה דזמן "בין הערביים" מתחיל מעיקר הדין משש שעות ומחצה. וביומא כח ב איתא להדיא כמבואר]. ומכאן נקבע זמן מנחה גדולה מחצי שעה לאחר חצות היום [ועיין במשנה ברורה סימן רל"ג סק"ב, ובשער הציון שם]. אלא דלמעשה, בדרך כלל, נהגו לשחוט את התמיד שעתיים ומחצה לאחר חצות היום, וגמרו להקריבו בשלש שעות ומחצה לאחר חצות, כמובא בפסחים נח ב. ומכאן נקבע זמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה של היום. ולדעת כמה מן הפוסקים לכתחלה יש להתפלל מנחה קטנה. אבל הרא"ש והטור הקילו להתפלל מנחה גדולה אף לכתחלה.

[13] כן פירשו בתוספות. ועיין בשפת אמת שביאר באופן אחר.

[14] עיין תוד"ה לימא ובהגהות הב"ח.

[15] וכתב הרא"ש דצריך להפסיק רק אם התחיל לאכול סמוך למנחה קטנה. אבל אם התחיל לאכול קודם לכן אין מפסיק אף לכשיגיע זמן מנחה קטנה. ואף דמשמע מרבי יהושע בן לוי דמפסיק אף בזה, בהא לא קיימא לן כוותיה.

[16] כדאיתא בסנהדרין כב: "רבי אומר: לא על חנם בזבז בן אלעשה את מעותיו, אלא כדי להראות בו תספורת של כהן גדול". שנתן הון רב בשביל ללמוד תספורת זו.

[17] והמגן אברהם בסימן רל"ב סק"ג כתב דלפום האי טעמא, אפשר דאם יש לספר ב' או ג' זוגים, שרי.

[18] כן כתב רש"י. והרמב"ם בפרק ו' מהלכות תפלה הלכה ה' כתב: שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה, ויתעכב מן התפלה.

[19] ולענין הלכה, פסקו הרי"ף והרמב"ם בפרק ה' מהלכות תפלה הלכה ו', והשלחן ערוך סימן רל"ב סעיף ב', כרב אחא בר יעקב. אבל תוספות והרא"ש והרמ"א בדיעה הראשונה פסקו כתירוצא קמא, דדוקא בסעודה גדולה ובתספורת בן אלעשה וכדומה אסור להתחיל סמוך למנחה גדולה. ועוד שיטה הביא הרמ"א בזה, והיא דעת בעל המאור והגהות מרדכי, דלא איירי מתניתין אלא סמוך למנחה קטנה. אבל סמוך למנחה גדולה שרי אפילו סעודה גדולה. וכל מה דדחיק הגמרא לאוקמא מתניתין במנחה גדולה היינו דוקא לרבי יהושע בן לוי. ומאחר דבין כך לא קיימא לן כוותיה, כדאיתא בברכות כח ב, שוב לא צריך לזה. אכן התוספות דחו טענה זו. דדוקא בהא דאסר אפילו טעימה אין הלכה כמותו, אבל בעיקר דיניה דמפסיקין סמוך למנחה קטנה קיימא לן כוותיה. והרמ"א שם הכריע דנהגו להקל. ועיין בערוך השלחן ובביאור הלכה שם.

[20] כן כתב רש"י. ובפירוש המשניות לרמב"ם כתב שהוא הבגד הסמוך לבשר.

[21] כן פירש רש"י. והר"ן פירש באופן אחר. וביארו התוספות דאף דרב היה בבבל, פסק כן לתלמידיו שבאו מארץ ישראל. וכן רבי חנינא שהיה בארץ ישראל פסק כן לתלמידיו שבאו מבבל.

[22] וכתבו התוספות דמיירי כגון שכבר קרא קריאת שמע. דאי לאו הכי, בין כך יש לו להפסיק, שהרי מפסיקין לקריאת שמע. והרשב"א והר"ן העמידו אף בלא קרא קריאת שמע עדיין. אלא שקריאת שמע אינה צריכה הפסק גמור, ויכול לקוראה על שולחנו. אבל לתפלה בעינן קביעות, וצריך לקום כדי להתפלל. ואי תפלת ערבית רשות לא מטרחינן ליה בהכי.

[23] ופלוגתא היא בברכות כז ב אי רשות היא או חובה. ובטעמא דמאן דאמר "רשות" כתב רש"י שתפלת ערבית נתקנה כנגד הקטרת חלבים ואימורים על גב המזבח, שנעשית בלילה. וכשם שאין הקטרה זו מעכבת את הכפרה ואינה אלא אלא למצוה, כן תפלת ערבית אינה חובה. [ועיין במרומי שדה]. וכתבו התוספות והר"ן, והרא"ש בברכות ד ב דאף שהיא רשות אין לבטלה בחנם שהרי מצוה היא. אלא רק לצורך מצוה אחרת מותר לבטלה, וכן אם כבר התחיל בסעודה מותר לעכבה עד שיגמור סעודתו ואחר כך יתפלל. אבל אם עדיין לא התחיל, יתפלל קודם. והרי"ף, והרמב"ם פרק א' מהלכות תפלה הלכה ו', כתבו דאף דהלכה כמאן דאמר "תפלת ערבית רשות", כבר נהגו בה כל ישראל מנהג חובה, ואף על גב דשרי המייניה יפסיק.

א משנה לאחר שעסקנו בנושא מצומצם ומוגדר של דיני הוצאות בשבת, עוברים לעסוק בדיני השבת על פי סדר קבלתה, ובראשונה מה הם הדברים שיש להמנע מהם לפני כניסת השבת. לגבי כל יום ויום אמרו: לא ישב אדם לפני הספר סמוך לזמן תפילת מנחה עד שיתפלל. וכן לא יכנס אדם למרחץ, ולא יכנס לעשות מלאכתו בבורסקי (עיבוד עורות). וכן לא יכנס לא לאכול סעודתו ולא לשבת בדין עד שיתפלל. ואולם אם התחילו כבר באותם הדברים — אין מפסיקין, אינם חייבים להפסיק. וכלל אמרו: מפסיקין בכל אלו הדברים לקרות קריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה.

ב גמרא מתחילה היה צורך לברר את עצם הדברים במשנה, ושאלו: הי [איזה] "סמוך למנחה", כלומר, סמוך לאיזו מנחה? שכן יש חלוקה בין זמן מנחה גדולה, שהוא כחצי שעה לאחר חצות היום ואילך, וזמן מנחה קטנה — שהוא כשעתיים וחצי לפני השקיעה. ומבררים: אילימא [אם תאמר] שאסור לעשות את כל אלה סמוך למנחה גדולה — אמאי [מדוע] לא? הא איכא [והרי יש] עדיין שהות ביום טובא [הרבה]! אלא יש לומר שהמדובר הוא סמוך למנחה קטנה,

ואם כן רק במקרה זה אם התחילו אין מפסיקין. ושואלים: נימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה] על דעת ר' יהושע בן לוי, שאמר כי כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה. ומשמע שאף אם כבר התחיל לאכול עליו להפסיק!

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם, ולומר כי לעולם במשנה מדובר בסמוך למנחה גדולה, ודברי ר' יהושע בן לוי עוסקים בסמוך לזמן מנחה קטנה. וכדי להשיב על התמיהה שאם מדובר בסמוך לזמן מנחה גדולה יש אם כן שהות ביום — יש לפרש שכל אחד מן הדברים המנויים נעשה באופן שהוא גוזל זמן מרובה. וכשאמרו "אל ישב אדם לפני הספר" היתה הכוונה להסתפר בתספורת בן אלעשה, שהיתה תספורתו מסובכת מאד והיה צורך בשעות אחדות כדי לעשותה. ומה שאמרו שאל יכנס לא למרחץ סמוך לזמן המנחה — הכוונה היא לכולא מילתא [לכל דבר] המרחץ, ולא לרחיצה בלבד. אלא אף לחפיפה ורחיצה וזיעה. ולא יכנס סמוך למנחה לבורסקי — הכוונה היא לבורסקי גדולה שיש צורך לעבד בה עורות מרובים, ולעשות כל מלאכת העיבוד מתחילתה. ולא יכנס לאכול — המדובר בסעודה גדולה הנמשכת זמן רב. ולא יכנס לדין — הרי זה בתחילת דין שיימשך זמן מרובה עד סיומו.

ואילו רב אחא בר יעקב אמר: לעולם אפשר לפרש את המשנה בזמן מנחה גדולה ואף בתספורת דידן [שלנו, רגילה], ולכתחילה אמאי [מדוע] לא ישב לפני הספר סמוך לזמן המנחה — גזירה שמא ישבר הזוג (המספריים), ועד שישיגו אחרים או יתקנו את המספריים יחלוף זמן מרובה. ומה ששנינו שלא יכנס סמוך למנחה למרחץ — אפילו להזיע בעלמא [בלבד]. ולכתחלה אמאי [מדוע] לא יכנס — גזירה היא שגזרו חכמים שמא יתעלפה [יתעלף] במרחץ זה ועד שיעמוד מעלפונו ימשך הדבר זמן רב. ולא יכנס סמוך למנחה לבורסקי — אפילו לעיוני בעלמא [להסתכל בלבד] בעורות. ולכתחלה אמאי [מדוע] לא יכנס — מתוך החשש דילמא חזי פסידא בזביניה ומטריד [שמא יראה הפסד בסחורתו וייטרד], ויבוא לתקן את מה שהתקלקל. ולא יכנס לאכול בסעודה סמוך לזמן המנחה — המדובר הוא בסעודה קטנה. ולכתחלה אמאי [מדוע] לא יכנס — מתוך החשש דילמא אתי לאמשוכי [שמא יבוא להימשך] באכילתו עד זמן מרובה. ולא יכנס לדין סמוך לזמן המנחה — מדובר אפילו בגמר דין. ולכתחלה אמאי [מדוע] לא יכנס — מתוך החשש דילמא חזי טעמא וסתר דינא [שמא יראה טעם, מנוגד למה שחשב מתחילה, ויסתור את הדין] כולו, ויהא צורך להתחיל הכל מתחילתו.

ב שנינו במשנה כי אם התחיל לעשות אחד מן הדברים האמורים, תספורת מרחץ בורסקי סעודה ודין, שוב אינו צריך להפסיק. על כך שאלו: מאימתי נחשבת התחלת תספורת? אמר רב אבין: משיניח מעפורת [עטיפה, סדין] של ספרין (ספרים) על ברכיו. ומאימתי נחשבת התחלת מרחץ? אמר רב אבין משיערה (יסיר) מעפרתו [עטיפתו, הבגד העליון] של הרוצה לרחוץ במרחץ ממנו, כלומר, שיסיר את הסודר המכסה אותו, שהוא בגדו העליון. ומאימתי התחלת בורסקי? — משיקשור בין כתיפיו את סינור העור שבו הוא מכסה עצמו מלפניו (מאירי). ומאימתי נחשבת התחלת אכילה? — רב אמר: משיטול ידיו לסעודה. ור' חנינא אמר: משיתיר חגורתו.

ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים], אלא הא [זו] שאמר ר' חנינא כי התחלת סעודה נחשבת משיתיר חגורתו, הרי זה לן [לנו], לבני בבל, שבבבל היו נוהגים כרגיל לחגור עצמם בחוזקה, והתחלת האכילה היא איפוא כשמתיר את חגורתו. והא [וזו] שאמר רב שהתחלת הסעודה נחשבת משיטול ידיו, הרי זה להו [להם], לבני ארץ ישראל שלא היו חוגרים בחוזקה ולכך התחלת הסעודה אצלם הריהי כשנוטל ידיו.

ומעין זה אמר אביי: הני חברין בבלאי, למאן דאמר [אותם חברים, תלמידי חכמים בבליים, לדעת מי שאומר] שתפלת ערבית רשות, כיון דשרא ליה המייניה [שהתיר לו את חגורתו] שוב לא מטרחינן ליה [מטריחים אנו אותו] להפסיק את סעודתו ולהתפלל. ותוהים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שתפילת ערבית חובה האם כן מטרחינן להו [מטריחים אנו אותו]?! והא [והרי] תפלת מנחה דלכולי עלמא [שלדעת הכל] חובה היא, ותנן [ובכל זאת שנינו במשנתנו] כי אם התחילו באכילה — אין מפסיקין. ועל כך הרי אמר ר' חנינא: זמן התחלת האכילה הוא משיתיר חגורו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: After having dealt with the limited and defined topic of the halakhot of carrying out on Shabbat, the mishna begins to deal with the halakhot of Shabbat chronologically, beginning with activities that one may not perform prior to the onset of Shabbat. With regard to one’s daily conduct, the mishna says: A person may not sit before the barber adjacent to the time of minḥa until he recites the afternoon prayer. And a person may not enter the bathhouse and may not enter to work in a tannery [burseki]. And he may neither begin to eat a meal nor to sit in judgment until he prays. And however, if they already began engaging in those activities, they need not stop and recite the Amida prayer. The tanna articulated a principle: One stops engaging in all of these activities to recite Shema and one does not stop to recite the Amida prayer.

GEMARA: First, the Gemara seeks to clarify: Which “adjacent to minḥa,” in other words, adjacent to which minḥa is the mishna referring? There is a difference between the time of greater minḥa [minḥa gedola], which begins approximately a half hour after noon, and the time of lesser minḥa [minḥa ketana], which begins approximately two and a half hours before sunset. The Gemara elaborates: If you say that it is prohibited to perform all of these activities adjacent to minḥa gedola, why not? Isn’t there still much time remaining in the day? Rather, the mishna means adjacent to minḥa ketana.

The Gemara asks: In that case, if they started, they need not stop. Let us say that this will be a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: Once the time of the afternoon prayer has arrived, it is prohibited for a person to taste anything before he recites the afternoon prayer. The implication is that even if one began to eat he must stop.

Rather, that explanation is rejected and the Gemara says: Actually the mishna is referring to adjacent to minḥa gedola, and the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi is dealing with adjacent to minḥa ketana. In response to the question: If the mishna means adjacent to minḥa gedola isn’t there significant time remaining in the day? The Gemara explains that each of the activities enumerated in the mishna is performed in an especially time-consuming manner. When the mishna said: A person may not sit before the barber, it was referring to a haircut of ben Elasa, whose haircut was very complicated and required several hours to complete. When the mishna said: A person may not go into the bathhouse adjacent to minḥa, it was referring to all matters involved in a visit to the bathhouse; not only washing, but also washing one’s hair, rinsing, and sweating. And he may not enter the tannery adjacent to minḥa, the reference is to a large tannery where there are many hides that require tanning and he must initiate the tanning process from the beginning. And he may not enter to eat, the reference is to a big meal, which lasts a long time. And he may not enter to sit in judgment, refers to a judge who enters at the beginning of the trial, and, generally, it will take a long time until a verdict is reached.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: Indeed the mishna can be explained as referring to minḥa gedola and actually, even our ordinary haircut is prohibited. Ab initio, why may he not sit before the barber adjacent to the time of minḥa? Due to a decree lest the scissors break, and considerable time pass until they repair the scissors or obtain others. When the mishna said: A person may not enter the bathhouse adjacent to minḥa, it is prohibited even if he is entering just to sweat. Ab initio, why may he not enter? Due to a decree issued by the Sages lest he faint in the bathhouse and considerable time elapse until he recovers. And he may not enter the tannery adjacent to minḥa, even if he intends just to examine the skins. Ab initio, why may he not enter? Due to the concern that perhaps he will notice damage to his merchandise and become anxious and come to restore what was ruined. And he may not enter to eat a meal adjacent to the time of minḥa is referring even to a small meal. Ab initio, why may he not enter? There is concern that perhaps he will come to extend his meal for a long time. And he may not enter to sit in judgment adjacent to the time of minḥa, the mishna is referring even at the conclusion of the trial. Ab initio, why may he not enter? Due to concern that perhaps he will find a reason, contrary to what he originally thought, and will overturn the verdict completely, necessitating the restart of the trial from the beginning.

We learned in the mishna that if he began one of the aforementioned activities, haircut, bath, tannery, meal, and judgment, he is not required to stop. The Gemara asked: From when is it considered the beginning of the haircut? Rav Avin said: From when he places the barber’s wrap over his knees. And from when is it considered the beginning of the bath? Rav Avin said: From when the one entering the bathhouse to bathe removes his outer wrap, his cloak. And from when is it considered the beginning of his visit to the tannery? From when he ties the leather apron between his shoulders (Me’iri). And from when is it considered the beginning of eating? Rav said: From when he ritually washes his hands for the meal. And Rabbi Ḥanina said: From when he loosens his belt.

The Gemara comments: And they do not disagree. Rather this, the statement of Rabbi Ḥanina, who said that the beginning of the meal is considered from when he loosens his belt, is for us, for the people of Babylonia, who are accustomed to close their belts tightly, and therefore the beginning of the meal is when one loosens his belt. And that, the statement of Rav, who said that the beginning of the meal is considered from when he ritually washes his hands, is for them, the people of Eretz Yisrael who did not close their belts tightly, and therefore only when one washes his hands does the meal begin.

Similarly, Abaye said: Those Babylonian Torah scholars, according to the opinion of the one who said: The evening prayer is voluntary, once one of them loosens his belt, we do not impose upon him to stop his meal and pray. And the Gemara wonders: And according to the opinion of the one who said that the evening prayer is obligatory, we do impose upon him? Doesn’t everyone agree that the afternoon prayer is obligatory? And we learned in our mishna that if they started eating, they need not stop. And with regard to that halakha, Rabbi Ḥanina said: The beginning of the meal is from when he loosens his belt.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב:

מנחה גדולה מו' שעות ומחצה ולמעלה ומנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה ופירושם במסכת ברכות בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו):

תספורת בן אלעשה מפורשת במס' סנהדרין בפרק כהן גדול (סנהדרין דף כב) מאי כסום יכסמו את ראשיהם תניא כמין תספורת לוליאנית מאי תספורת לוליאנית אמר רב יהודה אמר שמואל תספורתא יחידאה היכי דמי אמר רבה ראשו של זה בצד עיקרו של זה שאלו את רבי איזהו תספורת של כהן גדול אמר להן צאו וראו תספורת של בן אלעשה תנא ר' אומר לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו אלא כדי להראות תספורת של כהן גדול:
אמר זעירי חברין בבלאי למאן דאמר תפילת ערבית רשות רבי יהושע הוא דסבר כי תפלת ערבית רשות כמו שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז) תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ר' יהושע אומר רשות:

מתני' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. אתינן לאוקמה סמוך למנחה גדולה שהוא מו' שעות ומחצה ולמעלה.

ובתספורת בן אלעשה שצריך שהות הרבה. כדגרסי' בסנהדרין ס"פ כהן גדול כסום יכסמו את ראשיהם תנא כמין תספורת לוליאנית תספורת יחידתא היא כלומר שתהיה הראש מכוסה בשיער כזר ראש זה השיער נוגע בעיקר השיער שלמעלה הימנו תניא א"ר לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו אלא כדי להראות את התספורת כהן גדול.

ובא רב אחא בן יעקב ודחאה ואוקמה למתני' בתספורת דידן וגזירה שמא ישבר הזוג שצריך לתקנו. מאימתי התחלתה משיניח מעפורת של ספרין על ברכיו:
ולא יכנס למרחץ להזיע בעלמא. ולכתחילה אמאי לא גזירה שמא יתעלפה. ומאימתי התחלתו משיערה מפרתו. ולא לבורסקי. לעיוני בעלמא. ולכתחלה אמאי לא דילמא חזי בהן פסידא וצריך לתקונינהו ומאימתי התחלתו משיקשור בין כתיפיו. ולא לאכול בסעודה קטנה. ולכתחלה אמאי לא דילמא אתי לאמשוכי. מאימתי התחלת סעודה רב אמר משיטול ידיו ר' חנינא אמר משיתיר חגורו ולא פליגי בני א"י שמהלכין אזורי חלצים עד שיתירו חגורתם. ובני בבל משיטול ידיו. וי"א בני בבל מהלכין אזורי חלצים ועלייהו אמרו משיתיר חגורו ובני א"י נטילת ידים:
ולא לדין בגמר דין ולכתחלה אמאי לא דילמא מוספי טענתא וסתרי לדין ומאימתי התחלת דין.

רב אחא בר יעקב אמר. לעולם סמוך למנחה גדולה ובתספורת דידן גזירה שמא ישבר הזוג.
ולענין פסק הלכה: הרב אלפסי ז"ל פסק הלכה כהאי לישנא דרב אחא בר יעקב, וכן פסק מורי הרב ז"ל. אבל הר"ז הלוי כתב דעיקרא דמילתא כלישנא קמא דגמרא דהוו מוקי לה למתניתין במנחה קטנה ובסעודה קטנה, דעד כאן לא דייקינן עלה ולא נדינן מינה אלא מדר' יהושע בן לוי דאמר אסור לטעום כלום קודם שיתפלל, וההיא דרבי יהושע בן לוי הא אידחיא לה מהלכתא במסכת ברכות (כח, ב) בהדיא, דאמרינן התם בדוכתא ולית הלכתא כריב"ל, והלכך מתניתין כפשטה שמעינן לה, דסמוך למנחה גדולה הא איכא שהות טובא ואפילו סעודה גדולה שריא. ונראין דבריו. ואלא מיהו אפשר דסעודה גדולה דהיינו סעודת אירוסין ונשואין וכיוצא בה אפילו סמוך למנחה גדולה אסורה משום שכרות, וכטעמא דאמרינן לקמן גבי תפלת ערבית למאן דאמר חובה דאפילו שרי המייניה מטרחינן ליה ומשום דבלילה שכרות שכיחא ואע"ג דאיכא שהות טובא דהא מתפלל והולך כל הלילה, ואפילו התיר חגורו מפסיק.
ומיהו אם התחיל לאכול מסתברא שאינו מפסיק בין בסעודה גדולה בין בערבית אפילו למאן דאמר תפלת ערבית חובה, דלמיסר המייניה דליכא טירחא כולי האי הוא דאמרו דמטרחינן ליה אבל כשהתחיל באכילה לא אמרו. ותדע לך מדאקשינן עלה דההיא למ"ד חובה מטרחינן ליה, והא תנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר רב משיתיר חגורו, ולמה לן לאורוכיה כולי האי ולאתויי הא דאמר רב משיתיר חגורו, ממתניתין גופא איכא לאקשויי דקתני ואם התחילו אין מפסיקין, אלא דאי לאו הא דאמר רב משיתיר חגורו הוה אמינא דהתם דוקא בשהתחיל לאכול קאמר ובדין הוא שלא יפסיק אבל בהתרת חגורו מפסיק, ואנן מאן דשרי המייניה הוא דאמרינן אבל במתחיל לאכול לא. כך נראה לי.
עוד נראה לי דאפילו סמוך למנחה גדולה בסעודה גדולה ובתספורת בן אלעשה ובכולה מילתא דמרחץ ובבורסקי גדולה אסור, דהא אוקימנא לה במנחה גדולה ובהני דאמרן לא הוה קשה לן מידי, דאלמא בכל כי הני ליכא למימר הא איכא שהות טובא, דאינהו נמי ממשכי טובא ודילמא פשע, אבל אם התחילו אין מפסיקין, אלא דבסעודה גדולה מסתברא דאף על גב דהתחיל והתיר חגורו מפסיק, אבל כשהתחיל לאכול אינו מפסיק, והוא הדין לתפלת ערבית שאם התחיל לאכול אינו מפסיק שאינו מפסיק למילי דרבנן כל שיש שהות ביום או בלילה.
אבל לכל מה שהוא מחויב דאורייתא מפסיק כגון לולב ושופר וכיוצא בהן, וכמו ששנינו במסכת סוכה (לח, א) לא נטלו נוטלו על שולחנו ואוקימנא התם אפילו יש שהות ביום, וכיון שכן אפילו לקריאת שמע מפסיקין, ואפילו בשהתחיל לאכול ואפילו איכא שהות. והלכך מסתברא דקורא פסוק ראשון דאורייתא והדר אכיל, אי נמי קורא כל קריאת שמע, ולאחר שיגמור כל סעודתו חוזר וקורא קריאת שמע בברכותיה וסומך גאולה לתפלה, וכן כתב מורי הרב זכרונו לברכה.

מאחר שביארנו שאם התחיל אפי' בהתחלת המלאכה מעיקרא אינו מפסיק צריך אתה לידע במלאכות שהזכרנו איזוהי התחלה שלהן והוא שאמרו מאמתי התחלת תספורת משיניח מעפרת של ספרים על ברכיו והוא הסודר שהספר מעטף בה את המתגלח שלא יפול השער על בגדו ומאמתי התחלת מרחץ משיעביר מעפרתו מעליו והוא סודר שעל ראשו שמעבירו לכונת הפשטת בגדיו ומאמתי התחלת בורסקי משיקשור בין כתפיו עור רך שמעמיד בפני כל חיקו שעליו סומך המקל שבו חובט את העור ומאמתי התחלת אכילה אם דרכו לחגור עצמו בחוזק כבני בבל משיתיר את חגורו שהוא סמוך לנטילת ידים ואם אין דרכו לחגור אלא ברוחב כבני ארץ ישראל עד שאין צריך להתירו לצורך אכילה משיטול את ידיו ומאמתי התחלת דין אם זהו הדין הראשון שבא היום לפניהם ועליו הם מזמינים עצמם התחלתו משיתעטפו הדיינין שהיו רגילים להתעטף בטלית מיוחד לכך לעמוד בדרך יראת שמים ואם כבר הזמינו עצמם ונתעטפו לדין אחר התחלתו של זה משיפתח אחד מבעלי הדין בטענותיו:

אע"פ שביארנו שתפלת המנחה כל שיש שהות אינו מפסיק מאחר שהתחיל במכשירי המלאכה אע"פ שלא התחיל בגופה של מלאכה לתפלת ערבית מיהא ולענין אכילה הואיל ועכשיו קבעוה חובה מפסיק כדי שיתפלל קודם אכילה אע"פ שהתיר חגורו או נטל את ידיו הואיל ולא התחיל בגוף האכילה ושמא תאמר ומה בינה לתפלת המנחה שהיא חובה ואינו מפסיק מנחה אין השכרות מצוי ביום ולא עוד אלא מתוך ששעתו קרובה לבא מתיירא שלא להתחיל אא"כ בקי בעצמו שיתפלל אחר אכילה אבל ערבית שהשכרות מצוי בלילה ושהוא סומך על אריכותה של לילה שמא יבא לפשוע ואע"פ שבענין נשיאות כפים באחרון של תענית אמרו שבזמן המנחה שכיח שכרות כל לענין כהן אף השתוי קרוי שכור מה שאין כן לתפלה ויש מפרשים ענין זה שבערבית אפילו התחיל באכילה ואין הדברים נראין:

פירש"י בד"ה אין מפסיקין כו' ובגמרא מפרש בדאיכא שהות לגמור כו' עכ"ל אם ר"ל בדאיכא שהות וכמ"ש התוס' דהכי משמע מדקאמר בגמרא במנחה לא שכיח שכרות משמע כו' אין זה מקרי מפרש בגמ' ואפשר דר"ל בגמרא מפורש דאיירי בדאיכא שהות ביום טובא דהיינו מנחה גדולה ולא איירי במנחה קטנה דליכא שהות ביום טובא כדאמר בגמ' נימא תיהוי תיובתא דריב"ל כו' וק"ל:

שם פירש"י הא לן והא להו ובני א"י לא היו נוהגין כן בהתרת חגורה קודם נט"י עכ"ל דאחר נט"י קודם אכילה אף בני בבל לא היו נוהגין בהתרת חגורה משום הפסק בין נטילה לאכילה וק"ל:

תוס' שם בד"ה ואם התחילו כו' והכי נמי משמע בגמרא דקאמר כיון דשרא המייניה לא מטרחינן כו' עכ"ל דבריהם מפורשים במרדכי וז"ל ונראה לר"י דאפי' התחילו באיסור כו' דהכי משמע מדאמרינן מדשרא המייניה לא מטרחינן ליה והיינו כי התיר חגורה לאחר שבא זמן תפלת ערבית דאם לא בא הזמן למה יש לו לעמוד ומדפריך עלה והא תפלת מנחה כו' ש"מ מתני' בהגיע זמן קאמר עכ"ל וביאור לדבריו דלא מצינו דאסרו לישב לפני הספר כו' וכל הני דמתני' סמוך לערבית אלא כשבא הזמן של ערבית אסרו בו לאכול ולמ"ד ערבית חובה מטרחינן ליה נמי להפסיק וא"כ אם לא בא הזמן בערבית ודאי דאין לו לעמוד אבל הכא במנחה הוה איכא לפרושי הא דאם התחילו אין מפסיקין קאי דוקא אסמוך למנחה דקתני ברישא דאסרו בו לישב כו' לכתחלה אבל אחר שבא זמן מנחה דהיינו שהתחיל באיסור לא קאמר ביה דאין מפסיקין אבל מדפריך אדערבית מתפלת מנחה ע"כ דתפלת מנחה נמי בכה"ג מיירי דאין מפסיקין אפילו בהתחיל אחר שבא זמן תפלת מנחה דאם לא כן לא הוה פריך מידי ודו"ק:

בד"ה בתספורת של בן כו' וממאי דקאמר לקמן מאימתי כו' דאיכא למימר דקאי אאם התחילו כו' עכ"ל נראה דהא ודאי דכל הני מאימתי התחלת כו' קאי אאם התחילו כו' כפירש"י וכדמוכח בגמרא דקאמר ותנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר ר"ח משיתיר כו' אלא דמשמע להו דקאי נמי כל הני מאימתי התחלת כו' על לכתחלה דאסור לישב כו' ובכל הני מאימתי כו' איכא לפרושי הכי בין אאיסורא דלכתחלה ובין אהיתרא דאם התחילו כו' אבל לרב אחא ב"י קשיא להו גבי מאימתי התחלת דין כו' דא"א לפרושי אאיסורא דלכתחלה דהיינו גמר דין דלא שייך ביה משיפתחו בעלי דינים ולזה הוצרכו לומר דאיכא למימר גבי מאימתי התחלת דין כו' דלא קאי כלל אאיסורא דלכתחילה אלא אהיתרא דאם התחילו כו' ודו"ק:

שם בגמ' כיון דשרא המייניה לא מטרחינן כו' יש לדקדק דמאי טירחא איכא לחגור השתא דהא אם לא יחגור השתא ע"כ דצריך לטרוח אחר הסעודה לחגור עצמו קודם התפלה מיהו הכא בערבית ניחא דמשום טירחת חגורה השתא יכול לאכול עתה ולבטל התפלה בדליכא שהות כנראה מדברי התוס' שכתבו בשם ר"י דאפילו למ"ד תפלת ערבית רשות אין לבטלה בחנם אלא בשביל שום צורך כמו שרא המייני' כו' אבל מה שאמרו ולמ"ד חובה מטרחינן ליה כו' קשה כיון דלמ"ד חובה ודאי דאין לבטל התפלה בדליכא שהות וא"כ ע"כ בדאיכא שהות קמיירי כמ"ש התוס' לעיל גבי מנחה ומאי טרחא איכא דמה ירויח שיחגור עצמו אחר הסעודה לתפלה או קודם הסעודה לתפלה ומיהו גבי מנחה איכא למימר דהטירחא אינו דצריך לחגור שנית אלא שצריך להסיר שנית החגורה קודם אכילה משא"כ אם יתפלל אח"כ שלא יצטרך להסיר חגורה שנית אבל לגבי ערבית למ"ד חובה א"א לומר כן דבהסרת חגורה נמי לא ירויח כלום שהרי אם יתפלל אח"כ נמי יצטרך להסיר חגורה שנית קודם שינה שאין לך אדם ישן בבגדיו ומ"ל חוגר עצמו ומתפלל ומסיר החגורה קודם הסעודה או שיחגור עצמו אחר הסעודה ומתפלל ומסיר החגורה בשעת השינה וע"כ נראה דהא דקאמר דלא מטרחינן ליה לאו טירחא ממש היא אלא ר"ל טרחא דהשתא דכיון דכבר הסיר החגורה בשביל הסעודה לא מטרחינן ליה השתא בשביל התפלה אלא שיטרח עצמו לאחר הסעודה וכן נראה להוכיח מהתחלת דין דלקמן דמפרש משיתעטפו הדיינין דהא ודאי ליכא טרחא שיתפלל כך וידון אח"כ אלא דהיינו טירחא כיון שהתחיל בדבר השייך לדין לא מטרחינן ליה להתפלל השתא עד אח"כ ודו"ק:

בגמ' ולא למרחץ לכולה מלתא דמרחץ וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מנחה קטנה וכו' כדאמרינן בתמיד נשחט סמוך לה מתחלת עשירי כצ"ל:

ברש"י והיינו כסוס יכסמו את ראשיהם כצ"ל ופסוק הוא ביחזקאל מ"ד:

בתוס' ד"ה לא ישב אדם וכו' דהא דאמרי' בפרק ערבי פסחים ערבי שבתות ויו"ט וכו' פירוש דשם קתני בערבי שבתות ויו"ט לא יאכל סמוך למנחה עד שתחשך דמשמע הא בשאר ימים מותר לאכול סמוך למנחה וק"ל:

ד"ה ואם התחילו אין מפסיקין וכו' וה"נ משמע בגמ' דקאמר כיון דשרי המייניה לא מטרהינן ליה ויתיישב נמי הא דקשה בגמ' כצ"ל פירוש והכי משמע בגמ' דמתני' איירי אפי' אם התחילו באיסור דקאמר גבי תפלת ערבית כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה וכו' ופריך עלה ולמ"ד חובה מטרחינן ליה והא תפלת חמנחח דלכ"ע חובה הוא ותנן אם התחילו אין מפסיקין ומדפריך עלה ממתני' ע"כ צ"ל דס"ל לגמ' דמתני' איירי אפי' אם התחילו באיסור דהיינו לאחר שהגיע זמן תפלת המנחה דומיא דתפלת ערבית דפריך עלה דאיירי בשכבר הגיע זמן התפלה וכן הוא מבואר בדברי הרא"ש בהדיא והא דקאמר יתיישב נמי הא דקשה בגמ' וכו' רוצה לומר דקשה מאי פריך מדריב"ל הא ריב"ל איירי בהתחיל באיסור ומתני' לוקמיה דהתחיל בהיתר אלא ודאי משמע ליה לגמ' דמתני' איירי אפי' בהתחיל באיסור וכן מפרשים התוס' בסמוך בד"ה לימא תיהוי תיובתא וכו':

בא"ד ויתיישב נמי הא דקשח בגמ' גבי לימא תהוי תיובתא רריב"ל כצ"ל וכמו שפירשו חתוס' לקמן:

ד"ה בתספורת של בן אלעשה וכו' ושרי סעודה קטנה וכו' פי' שרי להתחיל סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפלת פירוש מנחה קטנה דאז לא מיבעיא דאסור להתחיל אפי' סעודה קטנה אלא אפי' אם חתחיל מפסיק כמו שמפרשין התוס' סוף דבור זה אבל אם התחיל סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה דקתני מתני' דאם חתחילו אין מפסיקין אינו מפורש בתוס' אם הוי פירושו אין מפסיקין כשמגיע מנחה גדולה אבל כשמגיע מנחה קטנה צריך להפסיק או נימא אפי' כשמגיע למנחה קטנה א"צ להפסיק כיון שהתחיל קודם מנחה גדולה וכן סעודה קטנה אע"ג שפסקו התוס' שמותר אפי' להתחיל סמוך למנחה גדולה אבל אינו מפורש בדבריהם אם צריך להפסיק כשמגיע זמן מנחה קטנה ובאשר"י כאן כתב דאפי' אם התחיל סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה אינו צריך להפסיק אפי' כשמגיע זמן מנחה קטנה ע"ש ובאשר"י דברכות פרק תפלת השחר כתב עוד שם בענין אחר דסעודה קטנה מותר להתחיל אפי' סמוך למנחה קטנה ע"ש:

בא"ד דאיכא למימר דקאי אאם התחילו אין מפסיקין ר"ל דהא דקאמר אימתי התחלת דין אין ר"ל התחלת תחלת הדין ולדקדק מזה דס"ל סתמא דגמ' דמתני' איירי בתחלת הדין דיכול להיות דהגמ' ס"ל שפיר דמתני' איירי בגמר דין כרב אחא והא דקאמר אימתי התחלת דין ר"ל גמר דין ואאם התחילו דמתני' קאי דקתני ואם התחילו דהוי פירושו גמר דין לרב אחא אין מפסיקין ועל זה קאמר אימתי נקראת התחלה אלא שלפי זה לא יתיישב דעת האומר משיפתחו בעלי דינים דזה אין שייך לומר אלא בהתחלת תחלת דין ולא בהתחלת גמר דין וצ"ל בדוחק דהא ע"כ איירי דלא חיה התחלת הדין וגמר הדין הכל במושב אחד אלא דאתמול שמעו טענות הבעלי דינים ונשאו ונתנו בדבר והיום באים לגמר הדין דאל"כ לא יתיישב נמי הא דקאמר הא דלא עסקו ואתו בדינא וא"כ י"ל דכיון דלא היה הכל ביום אחד כשבאים היום לגמור הדין חוזרים ושומעין הטענות מפי הבעלי דינים קודם שגומרים את הדין וק"ל:

ד"ה עד שיתפלל. והא דתני הכא משום דדמי כו'. וכ"כ הרמב"ם. ולענ"ד י"ל משום דמצוה להסתפר ולרחוץ בע"ש כמ"ש בש"ע סי' ר"ס:

שם במשנה מפסיקין לק"ש. ומוקי לה בגמ' דאתאן לד"ת. וכ' התוי"ט וכ"ש מכל הני דלעיל דמפסיקין לק"ש ואפי' כי איכא שהות ושכ"כ הר"ן. וקשה דהא הך בבא מוקי לה בדבור הסמוך בדליכא שהות (בשם הר"ן) וא"כ דיו לבא מ"ה להיות כנדון ובאמת בר"ן משמע דמפסיקין לק"ש קאי אדלעיל וגורס ומפסיקין ב"ו ובפרק לולב הגזול מוכח בדבריו בביאור שכן הוא רק ואין מפסיקין לתפלה מוקי הש"ס דקאי אחברים:

[גמרא משיערה מעפרתו ממנו. גירסת הרי"ף משיעביר:

שם כיון דשרא ליה המייניה לא מטרחינן ליה. מה שפירש מהרש"א כאן על הא דמשיתעטפו הדיינין ע"ש קשה לפירושו הא דאתקיף ר"ש לקמן טריחותא כו' ועוד ליקו הכי ולצלי] :

לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לְמִנְחָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. מקשים הוה ליה למימר לשון קצרה 'לֹא יִסְתַּפֵּר אָדָם'? ונראה לי בס"ד דקא משמע לן אפילו לפני הספר שהוא בעל אמנות זו דאין דרכו להשתמש בזוג אחד ומסתמא יש לו שלש וארבע עם כל זה לא פלוג רבנן! מיהו עיינתי בספרי הפוסקים וראיתי שיש פלוגתא בזה, דיש מתירים היכא דיש לו שנים או שלשה זוגים ויש אוסרים, ואם כן תירוץ שכתבתי לא יהיה אלא רק לפי סברת האוסרין. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאי הוה תני 'לֹא יִסְתַּפֵּר אָדָם סָמוּךְ לְמִנְחָה' הוה אמינא דאיירי במסתפר בביתו במספרים שיש לו בביתו, ובזו תמצא לפעמים שאינה מחוברת היטב במסמר ולכך חוששין שמא ישבר הזוג, אבל אם מסתפר לפני ספר שאומנתו בכך זה ודאי מספרים שלו מחזק אותה היטב במסמר, מפני שהוא עוסק בה תמיד ולא חיישנן שמא ישבר הזוג, לכך נקיט לִפְנֵי הַסַּפָּר לרבותא דגם בזה אסור משום דלא פלוג רבנן. אי נמי נראה לי בס"ד נקיט כן משום סיפא דקתני וְאִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין, ופרשו בגמרא מֵאֵימָתַי הַתְחָלַת תִּסְפֹּרֶת? אָמַר רַבִּי אַבִּין: מִשֶּׁיָּנִיחַ מַעֲפֹרֶת שֶׁל סַפָּרִים עַל כְּתֵפָיו, ולכן אי הוה תני 'לֹא יִסְתַּפֵּר אָדָם' הייתי מפרש דאיירי במסתפר בביתו ולהכי חשיב לה בסיפא להנחת מעפורת על ברכיו התחלה דאיכא טרחא בהזמנתה והכנתה. אך לפני הספר שהמעפורת מזומנת ותלויה בחנותו אין הנחתה על ברכיו חשיבה התחלה, לכך נקיט לִפְנֵי הַסַּפָּר דגם בזה אם התחיל להניח המעפורת על ברכיו חשיב התחלה וְאֵין מַפְסִיקִין.

וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מִשֶּׁיַּתִּיר חֲגוּרָהּ וְלָא פְּלִיגִי הָא לָן וְהָא לְהוּ. עיין רש"י ז"ל [בני בבל היו חוגרין את עצמן בחוזק וכשאוכלין צריכין להתירם ובני ארץ ישראל לא היו נוהגין כן בהתרת חגורה קודם נטילת ידים].
 ועוד נראה לי בס"ד, בני בבל שותין מי חדקל ומי פרת, שהמים קלים בטבען ועושין תאוה לאדם לאכול הרבה, וכיון דאוכלים הרבה מתמלא כריסם, ולכן מוכרחים להתיר האזור שלהם שלא ידחוק אותם בזמן האכילה שמרבים בה. אבל בארץ ישראל שותין מי מטר או מעיינות קטנים, שהמים כבדין, ואין עושין תאוה לאדם לאכול הרבה, ולכן לא ימלאו כריסם במאכל, וממילא אין נצרכים להתיר האזור שלהם.

רש"י ד"ה הא לן וכו' בני בבל היו חוגרין וכו'. מצינו כן ביחזקאל כג טז שאמר על בבל חגורי אזור במתניהם:

תוס' ד"ה הא לן וכו' וי"ל דקים ליה וכו'. וכעין זה לקמן צב ע"א תד"ה ורמי דאביי וכו' ולקמן קנו ע"ב תד"ה תרגמא זעירי. ובעירובין כט ע"א תד"ה מאי אולמא ובפסחים קא ע"ב ברשב"ם ד"ה לקבעו. ובחולין נד ע"א תד"ה וחזיא לדר"מ ובשבועות מז ע"א תד"ה הלכתא מאי ובמנחות ח ע"א תד"ה מ"ט דר"י. ובנדה מד ע"ב תד"ה שלשים יום וביבמות פ' ע"ב תד"ה כיון ובב"ק כט ע"ב תד"ה כי פליגי. ובב"ב קח ע"א תד"ה האב. ובנדרים כד ע"ב בר"ן ד"ה ת"ש. ושם כז ע"א בר"ן ד"ה ולר"ה. ובמרדכי פרק בתרא דיבמות במתני' דאין מעידין אלא עד ג' ימים:

בר"ן ד"ה ומיהו, ולא אמתני' דפ' לולב הגזול, לשון זה אינו מובן לי דהא מסקינן התם בסוכה דמתני' ביו"ט ב' דרבנן ובליכא שהות, א"כ לא נשמע משם הדין דבדאורייתא דאיכא שהות מפסיקין:

לא ישב אדם לפני הספר וכו' נדחק רש"י מאי שייכות לכאן וקצת י"ל למ"ד סמוך למנחה גדולה ובתספורת בן אלעשה שהוא תספורת של כה"ג וקיי"ל כהן גדול מסתפר מע"ש לע"ש שהמשמורת מתחדשת בו. ואין לגלח בע"ש מן מנחה קטנה ולמעלה עיין מג"א סי' רנ"א סוף סק"ה בשם האר"י ז"ל ועיין סי' ר"ס ס"א דכל אדם מצוה לגלח בע"ש אם שערות ראשו גדולים וא"כ שייך הך דינא לע"ש:

והנה מה שסיים עד שיתפלל הוא לכאורה משנה שאינה צריכה פשיטא דאם התפלל דשרי. וצ"ל דסד"א דאסור עד שתחשך שלא ימהר להתפלל כדי שיסתפר או יאכל אח"כ ולא תהיה תפלתו רצוי' ובכונה וסברא זו כ' תוס' בפ' ערבי פסחים ק"ז ע"ב ד"ה ואתי לאמנועי וכו' והר"ן פסק כן לדינא ה"א ה"נ אסור עד שתחשך קמ"ל נהי בפסח חיישינן להכי בתפלה דקילא לא מחמרינן כולי האי. והשתא לפ"ז שפיר אצטריך לאשמועי' הכא דבעלמא ה"א דוקא בשאר ימות החול דמותר להסתפר ולאכול כל אימת דבעי לא חיישי' שימהר תפלתו כדי להסתפר או לאכול דמה לו למהר הרי יש לו זמן להסתפר ולאכול כל אימת דבעי ואין זמנו בהול. משא"כ בע"ש דאין נכון להסתפר ממנחה קטנה ולמעלה כמ"ש לעיל וכן לאכול כמ"ש בש"ע סי' רמ"ט סוף סעיף א' ולר' יהודה מדינא אסור עיין ר"פ ע"פ. וא"כ שפיר איכא למיחש שימהר להתפלל בבהילו כדי להסתפר ולאכול קודם ט' שעות. ומשום האי חששא תיאסר עד שתחשך קמ"ל אפי' בע"ש אינו אסור אלא עד שיתפלל ושוב שרי משום דתפלה קילא וא"ש דתנן הכא בפירקן:

אין מפסיקין רש"י האריך וכ' אלא יגמור ואח"כ יתפלל ושוב כ' ובגמר' מפרש בדאיכא שהות וכו' וכבר נרמז זה במ"ש ואח"כ יתפלל. ונראה דרמז לן מ"ש מג"א בשמו סי' רל"ב סקי"א ע"ש וק"ל:

מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. בש"ס מוקי לי' בעוסקי תורה וכ' הרז"ה א"כ סיפא בדליכא שהות דבדאיכא שהות אפי' לדברי רשות דברישא אין מפסיקין. ובס' לחם משנה שעל המשניות כתב סיפא בתפלה של ערבית למ"ד חובה וקמ"ל אע"ג דמדברי רשות מפסיקין מדברי תורה אין מפסיקין ע"ש. ולדבריו אתי' מתני' על סדר נכון בתחלה נקט דיני תפלת מנחה ואח"כ ק"ש של ערבית דבשל שחרית בלא"ה אסור משום לא תאכלו על הדם כמ"ש פוסקים בזה ואח"כ נקט תפלה של ערבית. אבל לא נ"ל דבריו חדא דקיי"ל תפלת ערבית רשות ועוד פסק רשב"א הא דלמ"ד חובה מפסיקין היינו אי לא התחיל אלא בהתרת חגורה אבל התחיל לאכול ממש אין מפסיקין אע"ג דשכיחי שכרות מכ"ש מדברי תורה דלא יפסיק וא"כ סיפא למה לי:

ועפ"י דרכו יש לעין קצת מ"ט דחיק ש"ס ומוקי סיפא בחברת העוסקים בתורה נימא נמי מדבר רשות מיירי וקמ"ל סיפא דאפי' לתפלת ערבית אין מפסיקין אע"ג דשכיחי שכרות ואיכא למיחש נמי לפשיעותא אפ"ה אין מפסיקין והטעם משום דתפלת ערבית רשות ולא חובה. והא דלא משני הש"ס הכי נ"ל משום דא"כ מבואר ממשנתנו דתפלת ערבית רשות ומשנתנו קדמוניות היא מי"ח דברים שהיה הכל בקיאים בהם כמ"ש תוס' לקמן י"ד ע"א סוף ד"ה זימנין וכו' עיי"ש ואיך נחלקו בזה ר"ג ור"י ורשב"י היה אותו תלמיד ששאל בבהמ"ד אי תפלת ערבית רשות או חובה ולא פשטו ממתני' דתפלת ערבית רשות. אע"כ לא הוה ס"ל דמיירי בשל ערבית ומשו"ה מוקי בחברת העוסקים בתורה ותורתם אומנתם וליכא שהות:

ולפ"ז י"ל קו' תוס' לקמן י"א ע"א ד"ה כגון וכו' די"ל נהי ר' יוחנן אמר הכי לרשב"י וחבריו היינו רשב"י לשיטתו דלא ידע דתפלת ערבית רשות ע"כ מפרש משנתינו בחברת העוסקים בתורה וליכא שהות ואפ"ה אין מפסיקין לתפלה אבל למאי דאפסקא הילכתא ת"ע רשות י"ל משנתינו כנ"ל בדבר רשות ואיכא שהות ובק"ש דאורייתא מפסיקין ות"ע רשות לא מפסיקין אע"ג דאיכא שכרות ומעוסקי תורה לא מיירי מתני' כלל:

וי"ל בליכא שהות אפי' מי שתורתו אומנתו מפסיק או אפי' לק"ש אינו מפסיק כי אין הדין מבואר במשנתי' ובהא פליגי ר' ירמי' ור' זירא. וי"ל ר' יוחנן נמי דקאמר כגון אנו מפסיקין לא שלא היה תורתו אומנתו. אלא לא רצה לתלות גדולה בעצמו ואמר כגון אנו. אבל טעמו כגון אנו דפשיטא לנו ת"ע רשות וכמ"ש לעיל וכן מצאתי בירושלמי דפרקין דר"י לטעמי' דס"ל הלואי שיתפלל כל היום ורשב"י לטעמי' דס"ל תורה עדיפא ע"ש וצריך לומר נמי ר"י אמר כגון אנו מפסיקין מחמת ענוה אמר כן כאלו ח"ו אין תורתו אומנתו ועיין ט"ז א"ח סוף סי' קכ"ח שכ"כ על ענין אחר. מיהו עיין מס' תענית כ"א ע"א אילפא ור' יוחנן וכ' ובאותה שעה לא היתה תורתו אומנתו. לזה עוררני תלמידי המופלג מוה' משה קאנישא נ"י:

פסקי רמב"ם בזה יבואר לקמן במקומן אי"ה:

אין מפסיקין כ' תוס' אפי' התחיל באיסור ומייתי ראי' משמעתין שרי הימייני' עיין פירושו במהרש"א בשם המרדכי ויש מביאים ראיה ממ"ש התוס' לקמן ד"ה למ"ד וכו' שכבר קרא ק"ש עכ"ל א"כ כבר הגיע זמן תפלה והתחיל באיסור ונ"ל דזה תלי' במ"ש תוס' לקמן ד"ה טריחותא דלמחזור ויטרי דמשום לבו רואה ערוה הוא א"כ ק' קו' תוס' תיפוק לי' משום ק"ש וצ"ל שכבר קרא ק"ש אך המרדכי ס"ל כסתם תוס' שצריך לאזור חלציו לתפלה משום הכי אפי' אין לבו רואה את הערוה א"כ י"ל התחיל בהיתר ולא קרא ק"ש ומשום ק"ש אין צריך לאסור הימייני' רק שלא יהיה לבו רואה את הערוה לכן הוצרך המרדכי למ"ש עיין וק"ל ופשוט:

אסור לטעום כלום כ' תוס' אפי' התחיל פוסק והגאון מהרש"ק בס' תפארת שמואל נדחק וז"ל פי' ומאחר שאסור אפי' פירות ק"ו שצריך להפסיק הסעודה אפי' התחיל בהיתר דלא גרע מאכילת פירות עכ"ל. ולפע"ד ההפרש בין לשון אכילה ללשון טעימה כי אכילה היא סעודה ולשון טעימה הוא טעימה ולגימא בעלמא והנה המתחיל בסעודה דקיי"ל דאינו פוסק אם מ"מ הפסיק ובירך בהמ"ז היתכן שיכול לחזור ולהתחיל. ז"א אע"ג אי לא הוה פסיק היה יכול לאכול מ"מ כיון שפסק אסור להתחיל וא"כ למאן דנקט לשון אסור לטעום כל טעימה וטעימה היא התחלה בפ"ע וכיון שבלע טעימה הראשונה הטעימה שאחריה היא התחלה בפ"ע שאסור להתחיל ואין זה בגדר אין מפסיקין אלא בגדר מתחילין והבן זה:

בתספורת של בן אלעשה. יש כאן ד' שיטות. להרי"ף ז"ל אע"ג דאין הלכה כריב"ל ואין מפסיקין אפי' התחיל סמוך למנחה קטנה ודלא כחומרת תוס' דשמעתין ועיין תוס' ברכות כ"ח ע"ב. מ"מ לענין התחלה מחמיר כלישנא בתרא דס"ל לרווחא דמילתא מייתי דריב"ל דבלא"ה נמי קשי' לי' לש"ס האיכא שהות טובא וסתם מנחה היא מנחה גדולה ומוקי לי' ראב"י בחששו' דלא מהני להו שהות טובא והילכתא כוותי' לחומרא עיין רמב"ן. ולשיטת תוס' מדשקיל וטריא אליבא דריב"ל ש"מ הילכתא כוותי' בהא עכ"פ דמפסיקין אפי' בסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה אך פסקו קולא בהתחלה כלישנא קמא דש"ס דלא אסור סמוך למנחה גדולה אלא סעודה גדולה. והרז"ה ס"ל דאידחי כולה סוגי' ומתני' במנחה קטנה ואסור אפי' סעודה קטנה וסמוך למנחה גדולה מותר אפי' סעודה גדולה ועיין חי' רשב"א דשמעתין. ויש עוד שיטה דמייתי רא"ש ברכות בשם ר"ת והיא טעות כמ"ש מע"מ. אבל עכ"פ אותן הפוסקים מקילים ביותר דסעודה קטנה אפי' סמוך למנחה קטנה שרי ולא אסור אלא תרתי סעודה גדולה וסמוך למנחה קטנה:

ובירושלמי מייתי דר' חייא תני לא ישב לפני הספר סמוך לחשיכה ומסיק דלא פליגי רבי במתני' עם ר"ח בבריתא. דבמתני' דלקמן לא יצא החייט סמוך לחשיכה תנן וקמ"ל רבי ור"ח דזמן דהאי משנה ודחייט תרוויי' בחד זמן הוא וצ"ל דמוקי לי' בסמוך למנחה קטנה דהוה קצת סמוך לחשיכה ובמשנתינו דעיקור הטעם משום תפלת מנחה קורא לי' סמוך למנחה ובחייט משום שמא יצא בלילה קורא לי' סמוך לחשיכה ולעולם תרוויי' שוים סמוך למנחה קטנה:

תו איכא אוקימתא דמשנתנו בעמי הארץ צריכים הרחקה יתירה ור"ח בת"ח סגי' בסמוך לחשיכה וצריך לפ"ז משנתינו במנחה גדולה לעמי ארץ ור"ח סמוך לחשיכה היינו מ"ק לת"ח. תו משני מתני' כר' יהודה זמן מנחה עד פלג ע"כ אסור מסמוך למ"ג וברייתא כרבנן מנחה עד הלילה לכן סגי' עד סמוך למ"ק:

הא לן והא להו. עמ"ש תוס' דתלמידי א"י היו לומדים בבבל נראה דהיינו מרב ושמואל ואילך ולא קודם לכן בימי התנאים עיין גיטין וי"ו ע"א פירש"י ד"ה מכי אתא רב לבבל ועפי"ז יובן קו' תוס' בביצה ה' ע"א אדר' יוסי ועיין תוס' קידושין למ"ד ע"א:

במשנה לא ישב אדם לפני הספר כו' ופירש"י דהא דתניא הכא היינו משום דדמי להא דתני גבי לא יצא החייט במחטו כו'. ואף על גב דלפי זה הו"ל למיתני הך דלא יצא החייט ברישא אלא משום דלקמן תני נמי סמוך ללא יצא החייט הנך דאין פולין ואין קורין דשייכי לי"ח דבר מש"ה נקיט לכולא מתניתין בסוף:

מיהו לפי פי' ריב"ם ז"ל יתכן יותר שכתב דכולה פירקין דיציאות השבת נמי מי"ח דבר אחרים נינהו רק חשיב נמי כל הנך דמתני' דידן ע"ש:

בגמרא הי סמוך למנחה אילימא סמוך למנחה גדולה אמאי לא האיכא שהות ביום טובא. ויש לדקדק דאכתי כי איכא שהות ביום טובא מאי הוי הא קי"ל בכל התורה כולה זריזין מקדימין למצוות אף בדבר שזמנו כל היום או כל הלילה ועוד דבפסחים בפ"ק אמרינן נמי לענין בדיקת חמץ דלא ליפתח באורתא דתליסר דנגהי ארביסר אע"ג דאיכא שהות טובא כל הלילה. ולכאורה היה נ"ל דשאני הכא דנהי דזמן מנחה מתחיל ממנחה גדולה אפ"ה עיקר זמנה אינה אלא בשעת מנחה קטנה שהוא עיקר זמן הקרבת תמיד ברוב השנה כפירש"י בסמוך אם כן אפילו משום זריזין ליכא בשעת מנחה גדולה ואף ע"ג דביומא ר"פ אמר להם הממונה אמרינן דצלותא דאברהם אבינו הוי מכי משחרי כותלי נ"ל דהיינו משום דעיקר הקרבת התמיד מדאורייתא הוי מכי משחרי כותלי והיינו נמי משום דזריזין מקדימין משא"כ לאחר שתקנו חכמינו דהקרבת התמיד לאחר שמנה ומחצה וקרב בט' ומחצה משום נדרים ונדבות ולא חשו לטעמא דזריזין אם כן בתפלת מנחה נמי עיקר שעתא מהאי זימנא הוא ואפילו משום זריזין לא שייך ביה. ועוד דהא קי"ל בברכות דיש להתפלל בשעה שהציבור מתפללין וזמן תפילת ציבור במנחה הוי בהאי שעתא משא"כ באברהם דאכתי לא הוי שום תפילת ציבור מש"ה היה מקדים מכי משחרי כותלי משום זריזין ואם כן מקשה הכא שפיר סמוך למנחה גדולה אמאי לא הא איכא שהות טובא אפילו להתחלת עיקר זמן מצוותה כנ"ל:

ועוד יש לפרש עיקר קושיית הגמרא אהא דמחמרינן כולי האי דלא ישב לפני הספר אפילו קודם שהגיע זמנו ואהא מתמה שפיר דלא שייך לעשות גדר בקודם זמנו כיון דאיכא שהות מיהא בדיעבד כנ"ל:

בתוס' בד"ה ואם התחילו אין מפסיקין אפילו התחילו באיסור כדמוכח בסוכה כו' עד סוף הדיבור. לכאורה אכתי סוגיית הגמרא גופא קשה דמאי פריך בשמעתין אדריב"ל דלמא יש לחלק בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור וכ"ש דקשה יותר אסוגיא דסוכה מאי פריך בפשיטות כיון דקושטא דמלתא התם איירי בהדיא בהתחיל באיסור לפי שיטתם אלא דאיכא למימר דלשון המשנה דהכא משמע להו להדיא דאיירי בהתחילו באיסור דהא דקתני ואם התחילו אדלעיל קאי שהתחיל סמוך למנחה ואף על גב דאכתי מצי לאפלוגי בין התחיל באיסור דקודם זמן המצוה ובין התחיל באיסור לאחר שקבוע זמן המצוה ממש מ"מ לא משמע לתלמודא לפי סברת התוספות לחלק בכך כיון דאידי ואידי לא הוי אלא איסורא דרבנן לא שנא בהגיע זמנה ל"ש סמוך לזמנה ואף שכל זה פשוט הוא הוצרכתי לכתוב כן בכוונת התוספות כדי לברר היטב סוגיא דשמעתין לשיטתם כמו שאכתוב בסמוך:

בא"ד וה"נ משמע בגמרא דקאמר כיון דשרי המייניה כו' לכאורה נר' שסמכו על מה שכתבו בסמוך דע"כ הא דשרי המייניה איירי שכבר קרא ק"ש. ואם כן כבר הגיע זמן תפילת ערבית והרי שהתחיל באיסור למשרי המייניה ואפ"ה משמע דלא היה צריך להפסיק אף למ"ד חובה אי לאו דמסיק בגמ' דבתפלת ערבית יש לחוש יותר כך היה נ"ל לכאורה אלא דמהרש"א ז"ל כתב שמצא במרדכי בשם ר"י בעל התוספות בענין אחר. ולפ"ז צ"ל דהך מלתא דק"ש לא פסיקא ליה כ"כ אי צריך לאזור חלציו וא"כ לגבי ק"ש לא הוי התחלה כיון שיכול לקרות ק"ש ולחזור לאכילתו וכמו שאבאר עוד לקמן:

בד"ה בתספורת כו' נראה דהכי הלכתא כו' ומיהו סמוך למנחה קטנה אסור אפילו סעודה קטנה עד סוף הדיבור. ויש לתמוה על דבריהם בזה שהוא נגד מסקנת הש"ס בסוכה פרק לולב הגזול דמסקינן להדיא דכל מידי דרבנן לעולם אין מפסיקין אף בהתחיל באיסור אא"כ היכא דליכא שהות א"כ ה"נ אפילו סמוך למנחה קטנה ואף בהגיע זמן מנחה קטנה אמאי יפסיק הא איכא שהות ביום כדי להתפלל והיה נ"ל ליישב בזה דמשהגיע זמן תפילת מנחה קטנה כליכא שהות דמי והיינו לפי מה שפירשתי בסמוך דעיקר זמן תפילת המנחה היינו באותו שעה שהוא נגד זמן הקרבת התמיד ברוב השנה שלא היו רגילין לאחרה יותר כדפרש"י בשמעתין ולפ"ז מצינו לחלק שפיר דנהי דבכל מצות דרבנן אם התחילו אין מפסיקין אא"כ דליכא שהות כלל היינו משום דכל היום כשר ואין הכשר מצוה בזמן מוקדם טפי מבמאוחר אלא משום דזריזין מקדימין מש"ה לא אטרחוהו רבנן להפסיק במידי דרבנן משא"כ הכא בזמן מנחה קטנה דמלבד טעמא דזריזין איכא נמי הכשר מצוה טפי באותו זמן מטעם שפירשתי ומכ"ש אם נאמר שהוא זמן תפילת ציבור והוי שעה שהציבור מתפללין ומה שנהגו להתפלל בפלג המנחה היינו בדורות האחרונים להסמיך לתפילת ערבית שלא להטריח הציבור שני פעמים כמ"ש בפרק תפלת השחר וכמבואר קצת בפוסקים א"כ שפיר נוכל לומר מכל הנך טעמי דמשהגיע אותו הזמן אפילו סמוך לה מיקרי ליכא שהות כך היה נ"ל לכאורה בכוונת התוס' אמנם לפי' הרא"ש ז"ל בשיטת רבינו תם ז"ל בשמעתין ובפ' תפלת השחר דבהתחיל קודם מנחה גדולה או אפילו לאחר מנחה גדולה אין מפסיק אף בהגיע זמן מנחה קטנה אבל בהתחיל סמוך למנחה קטנה אף סעודה קטנה צריך להפסיק מיד כשהגיע זמן מנחה קטנה וכן הוא בטור א"ח סימן רל"ב ובש"ע שם ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דממ"נ אי חשבינן לזמן מנחה קטנה כליכא שהות אם כן אפי' בהתחיל סמוך למנחה גדולה ומכ"ש אחר מנחה גדולה אמאי לא יפסיק משהגיע זמן מנחה קטנה דהא בדליכא שהות אמרינן בפרק לולב הגזול דאף בדרבנן מפסיק ואי לאיכא שהות מדמינן לזמן מנחה קטנה אם כן בהתחיל סמוך למנחה קטנה אמאי יפסיק הא אכתי איכא שהות להתפלל דרך כלל שמלשון הרא"ש ז"ל נראה דמחלק בין התחיל באיסורא רבה ובין התחיל באיסורא זוטא וכבר כתבתי בסמוך בלשון תוספת דע"כ משמע להו דאין לחלק בכה"ג לענין הפסקה כדמוכח מסוגיא דלולב הגזול עצמה לכן כעת לא מצאתי מקום ליישב ועיין עוד בסמוך:

אמנם בעיקר שיטת התוספת וסייעתם נחלק עליהם בעל המאור ז"ל בשמעתין וכתב דכל הסוגיא דשמעתין היינו דוקא אליבא דריב"ל משא"כ למאי דקיי"ל דלית הלכתא כריב"ל אם כן מוקמינן למתניתין בפשיטות דאיירי סמוך למנחה קטנה ואפ"ה אם התחילו אין מפסיקין וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין שכן נראה לו עיקר ובסמוך אבאר דלכאורה סוגיא דשמעתין מסייעא להדין פירושא אלא דשיטת התוספת וסייעתם אינו כן דמשמע להו מדלא מייתינן בשמעתין שום אוקימתא בסמוך למנחה קטנה ממילא משמע דפשיטא לתלמודא דסמוך למנחה קטנה מפסיק אף מסעודה קטנה ומש"ה מפסקו למימרא דר"י ב"ל בתרתי לפסק הלכה:

אלא דאכתי בכל זה לא הונח לי דאף לפי סברתם בזה אפ"ה מצינו למימר איפכא דאדרבא מהאי טעמא דלא קי"ל כלל כדר"י ב"ל מש"ה לא מצי לאוקמי מתניתין סמוך למנחה קטנה דאי בסעודה קטנה אפילו לכתחילה מותר לגמרי וע"כ בסעודה גדולה מוקמת לה ואם כן ודאי כ"ש לתלמודא דלקושטא דמלתא סעודה גדולה מסברא יש לאסור אף סמוך למנחה גדולה ועוד דבסעודה גדולה סמוך למנחה קטנה פשיטא ליה לתלמודא טובא דאף אם התחיל צריך לפסוק אי משום דשכיח שכרות כמ"ש הפוסקים ושאר טעמי אחריני ואם כן הדרא הקושיא לדוכתא ומנ"ל לתוספת וסייעתם להחמיר כ"כ לאסור אף בסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואף לענין הפסקה שהוא כנגד משמעות הש"ס כיון שאין הכרח לזה כלל ולענ"ד צריך עיון גדול ליישב ועיין עוד בסמוך:

בד"ה למאן דאמר תפילת ערבית רשות לא מטרחינן ליה וא"ת ת"ל משום ק"ש עכ"ל. ואע"ג דלמסקנא דטעמא דצריך למיסר המייניה בשעת תפלה היינו משום הכון א"כ משמע דדוקא לתפלה צריך לחגור ולא לק"ש וכמבואר באמת בפוסקים מ"מ יש לומר דסברת התוספת דסוף סוף א"א לו לאכול מיד שהרי צריך להפסיק מאכילתו לק"ש א"כ אזלה לה התחלת אכילה אף משהתיר תגורו או שנאמר דקושיית התוספת היינו לפי סברת המקשה דלא אסיק אדעתיה טעמא דהכון ועיין מ"ש בסמוך:

בגמ' ולמ"ד חובה מטרחינן ליה והא תפלת מנחה דלכו"ע חובה כו' מכאן נמי קשיא לי על שיטת התוספ' דלעיל דלפי פירוש הרא"ש ז"ל דכשהתחיל סמוך למנחה קטנה אף בסעודה קטנה פוסק א"כ מאי מקשה הכא דהא ודאי אי הוי סבר לה דתפילת ערבית חובה היה צריך להפסיק דהוי מדמינן לה להתחיל סמוך למנחה קטנה כיון שכבר הגיע עיקר זמן תפילת ערבית כמ"ש לעיל באריכות דע"כ לדידהו צריך לחלק בכך וכה"ג גופא קשה אסוגיא דפרק לולב הגזול דמקשה מלולב אהתחיל סמוך למנחה גדולה ואדרבה לסייע מהתחיל סמוך למנחה קטנה כיון דעיקר מצות לולב כבר הגיע זמנה:

אמנם לשיטת בעל המאור והרשב"א ז"ל א"ש טובא דהשקלא וטריא דהכא ודפרק לולב הגזול היינו לדידן דלא קיי"ל כריב"ל ומפרשינן למתניתין כפשטא דאיירי סמוך למנחה קטנה ככל לשון סמוך למנחה דכולא תלמודא ואפ"ה קתני אין מפסיקין מיהו לשיטת הרי"ף ז"ל נמי מצינן למימר דלק"מ דעיקר סברת הרי"ף דנהי דלא קיי"ל כר"י ב"ל מ"מ כיון דרב אחא בר יעקב דחיק להחמיר כ"כ דאף סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אסור ע"כ לאו משום דריב"ל אסיק הכי דהו"מ למימר כשינויא קמא ולא לעשות פלוגתא רחוקה אע"כ דלקושטא דמלתא מסברא משמע לרבי אחא ב"י דאף סמוך למנחה גדולה אסור לכ"ע כיון שהגיע זמן מיהא בשום ענין וחיישינן דלמא אתי לאמשוכי וא"כ לענין הפסקה בסמוך למנחה קטנה דלא איירי ביה הרי"ף ז"ל שפיר מצינן למימר דא"צ להפסיק למאי דלא קיי"ל כריב"ל משא"כ לשיטת התוספות והרא"ש והטור והש"ע צריך עיון ודו"ק:

לא ישב אדם וכו' יכנס אדם וכו' דקדקו הלומדים דאמאי לא ערבינהו ותנינהו ולתני לא ישב אדם לפני הספר ולא יכנס למרחץ וכו' ולא לדין סמוך למנחה עד שיתפלל. והשבתי דרבינו הקדוש סוף התנאים סידר כל המשניות שהיו שגורות לפום רבנן וסילת וזיקק אמרות טהורות כנודע דהיו משניות קודם רבינו הקדוש וכדתנן א"ר יוסי אשריך כלים וכו' וזה גלוי וידוע ובכן אפשר דהני תרי בבי היו שגורות בפיהם דתנא אחד תני לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. ואח"ך בא רעהו תנא אחר וראה דהיה שגור חלוקה ראשונה והוסיף חלוקה שנית ורבינו הקדוש רוחו הוא קבצן לשתי חלוקות כמו שהיו שגורות. ודרך חידוד אמרתי דלהורות דחלוקת ואם התחילו אין מפסיקין מיירי גם שהתחילו בהגיע הזמן כמשז"ל להכי נקט סמוך למנחה בחלוקה ראשונה ובשניה לא תנייה וקתני ואם התחילו להורות דאם התחילו לא קאי דוקא אסמוך למנחה אלא אפילו הגיע זמן:
ומתוך זה אפשר דלכן רש"י הוכרח לפרש ואם התחילו אחת מכל אלה ולכאורה נראה דלא היה צריך לזה. אמנם אפשר דהיה מקום לטועה לפרש דמשום הכי פלגינהו דאם התחילו לא קאי אספר. ולאפוקי זה פירש אחת מכל אלה ובחלוקות ישית לטעם כמוס. ומ"ש עוד רש"י ד"ה אין מפסיקין וכו' ובגמ' מפרש וכו' מהרש"א נדחק בזה כאשר יראה המעיין. ויותר נראה לומר דה"ג בגמ' מפורש וכו' והוא מכח ראית התוס' מדקאמר במנחה לא שכיח שכרות דמוכח בהדיא דצריך להתפלל ומשנתנו בדאיכא שהות. והא קרי ליה מפורש. ועוד הארכתי בלמוד הישיבה בהערות ודקדוקים על דברי התוספות והמפרשים:

למרחץ ולא לבורסקי וכו' לאו דוקא מלאכות אלו אלא הוא הדין הדומות להן דיש לחוש דימשך זמנן הרבה וימנע מן התפלה וכן נראה מלשון הטור מהר"ם קזיס בחידושיו כ"י:

שמא ישבר הזוג וכו' עמ"ש אנכי עפר דל בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' רל"ב בס"ד:

מתני' לא ישב אדם לפני הספר. להסתפר: סמוך למנחה. קודם למנחה: עד שיתפלל. שמא ישכח ולא יתפלל והא אפילו בחול נמי והא דתני הכא משום דדמי להא דתני גבה לא יצא החייט במחטו ע''ש עם חשכה שמא ישכח ויצא משתחשך: ולא יכנס. סמוך למנחה: לא למרחץ כו'. וטעמא דכולהו משום שמא ימשך עד שיעבור זמן תפלה: ואם התחילו. אחת מכל אלו: אין מפסיקין. אלא יגמור ואח''כ מתפלל ובגמרא (דף י.) מפרש בדאיכא שהות לגמור קודם שיעבור הזמן: מפסיקין לק''ש. דאיתא מדאורייתא: ואין מפסיקין לתפלה. ובגמרא (דף יא.) פריך הא תנא ליה רישא: גמ' מנחה גדולה. התחלת זמן תמיד של בין הערבים מכי מתחיל להעריב דהיינו מחצי שבע ולמעלה דהא חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם וקודרת כנגדה למטה ואינה נוטה לשום צד ומחצי ז' ולמעלה נוטה ברקיע למערב סמוך למנחה מהתחלת שבע: מנחה קטנה. בט' ומחצה שהיו רגילין שלא לאחרו יותר מכן כדאמרי' בתמיד נשחט סמוך לה מתחילת י': אם התחילו אין מפסיקין. בתמיה ויעבור הזמן לימא תהוי תיובתא כו' דקתני הכא יגמרו סעודתם: בן אלעשה. חתנו של רבי היה ופזר מעות ללמוד תספורת של כ''ג [נדרי' נא.] שהיה מספר כל ראשו ולא לגמרי אלא מניח כל השערות קצת כדי שיהא ראשו של זה בצד עיקרו של זה והיינו כסום יכסמו [את ראשיהם] (יחזקאל מד) ומימשיך טובא: בורסקי גדולה. עורות הרבה ובתחלת תקונן: לכולא מילתא דמרחץ. לחוף ראשו ולהשתטף בחמין ובצונן ולהזיע: שמא ישבר הזוג. של מספרים ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר: למרחץ. נמי לא תימא לכולא מילתא דמרחץ אלא להזיע בעלמא: יתעלפה. פשמי''ר בלע''ז: לעיוני בעלמא. שאין זה תחלת עשייתה ואפ''ה לכתחלה לא יכנס לה סמוך למנחה גדולה: דילמא חזי פסידא בזביניה. שמא נתקלקלו בתוכה העורות: ומטריד. יצטער ויהא טרוד בצערו ולא יתפלל: וסתרו דינא. יסתרו מה שפסקו ויחזרו בהן וחוזר להיות תחלת הדין: מאימתי התחלת תספורת. דנימא שוב אין מפסיק כדתנן אם התחילו כו': מעפורת. סודר ונותנו על ברכיו שלא יפול השער על בגדיו: משיערה מעפרתו הימנו. סודרו הוא ראשון להפשטת בגדיו: משיקשור בין כתפיו. את בתי זרועותיו שקורין ברצייר''א: הא לן והא להו. בני בבל היו חוגרין את עצמן בחוזק וכשאוכלין צריכין להתירם ובני ארץ ישראל לא היו נוהגין כן בהתרת חגורה קודם נטילת ידים: למאן דאמר תפלת ערבית רשות. במסכת ברכות (דף כז:) מפני שהיא כנגד הקטר חלבים ואימורים שאין מעכבין כפרתן: לא מטרחינן ליה. להפסיק אלא יגמור ואחר כך יתפלל: ולמאן דאמר חובה כו'. בתמיה:

מתני' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. והא דאמר בערבי פסחים (דף צפ: ושם) ערבי שבתות וערבי ימים טובים לא יאכל עד שתחשך היינו אפילו התפלל לא יאכל כדמפרש התם כדי שיכנס לשבת כשהוא בתאוה אבל לא התפלל אפילו בשאר ימים נמי אסור כדאמר הכא: ואם התחילו אין מפסיקין. אפילו התחילו באיסור כדמוכח בסוכה (דף לח.) גבי מי שבא בדרך ואין בידו לולב נוטלו על שולחנו ופריך למימרא דמפסיקין והא תנן אם התחילו אין מפסיקין ולא משני דהכא בהתחילו בהיתר וגבי לולב התחילו באיסור דמצפרא זמניה הוא וה''נ משמע בגמ' דקאמר כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה ויתיישב נמי הא דקשה בגמרא גבי לימא תהוי תיובתא דריב''ל: אין מפסיקין. ודוקא בדאיכא שהות ביום להתפלל כדמשמע בגמרא דקאמר במנחה לא שכיח שכרות משמע דאין לו להפסיד תפלת מנחה ובסוכה (ג''' שם) בהדיא מוקי מתני' בדאיכא שהות דמשני אמה שהבאתי לעיל הא דאיכא שהות והא דליכא שהות: לימא תהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי. משמע ליה דאפילו התחיל מפסיק מדאמר אסור לטעום וא''ת לוקי מתניתין בהתחיל בהיתר דאשכחן גבי הבדלה (ע''פ דף ק'.) דקאמר נמי כי האי לישנא אסור לאדם לטעום כלום קודם שיבדיל ואפ''ה משמע אם התחילו בהיתר אין מפסיקין דקאמר התם הכי אמר רב הבדלה אינה קובעת וה''מ דקבעי ואכלי אבל אתחולי מעיקרא לא מתחלינן ויש לומר דאם התחילו אין מפסיקין משמע ליה אפילו התחילו באיסור כדפירש במתני': בתספורת של בן אלעשה כו'. נראה דהכי הלכתא ושרי סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפלה ודוקא סעודה גדולה כגון סעודת אירוסין ונשואין וסעודת מילה אסור ודלא כרב אחא בר יעקב דאסר אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה דהלכה כלישנא קמא דסתם לן הש''ס ורב אשי שהוא בתראה סידר את הש''ס והלכתא כותיה לגבי רב אחא בר יעקב ואמאי דאמר לקמן מאימתי התחלת דין אין להוכיח דמתניתין איירי בתחלת הדין דלא כרב אחא דאיכא למימר דקאי אאם התחילו אין מפסיקין ומיהו סמוך למנחה קטנה אסור אפילו סעודה קטנה ואם התחילו מפסיקין ואע''ג דהש''ס אי לאו דר' יהושע בן לוי הוה מוקי לה בסעודה קטנה וסמוך למנחה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין ולא קי''ל כר' יהושע בן לוי כדאמר בפרק תפלת השחר (ברכות כח:) מ''מ כיון דמסיק סתם הש''ס הכי משמע דבהא דאם התחילו מפסיקין קיימא לן כוותיה ודוקא בהא דאמר דאסור לטעום אפילו פירות לא קיימא לן כוותיה: הא לן והא לאו. פי' בקונטרס בני בבל היו חוגרים עצמם בחוזק וכ''מ בסמוך מדקאמר הני חברין בבלאי למ''ד תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה ורבי חנינא שהיה בא''י היה אומר לתלמידיו שהיו מבבל ורב שהיה מבבל אומר לתלמידיו שהיו מא''י לפי שדרכן היה להתרחק שלא היו יכולין לעסוק כל כך בביתם וקשה דבפרק כיצד מברכין (שם דף מד.) בסופו קאמר רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות ואמר התם לא פליגי הא לן והא להו מתקיף לה רב נחמן ארב חסדא אינהו אכלי ואנן מברכינן ומאי פריך לימא רב חסדא אומר לתלמידיו שהיו מארץ ישראל וי''ל דקים ליה שבאותה שעה לא היו לפניו תלמידים מארץ ישראל: למ''ד תפלת ערבית רשות לא מטרחינן ליה. וא''ת תיפוק ליה משום ק''ש וי''ל כגון שקרא ק''ש ונראה לר''י אפילו למאן דאמר תפלת ערבית רשות אין לבטלה בחנם אלא בשביל שום צורך כמו בשרא המייניה דהכא או אם יש שום מצוה שאינה עוברת יעשה המצוה ולא יתפלל אע''פ שהמצוה אינה עוברת אבל בחנם אין לבטלה תדע שהרי יעקב תקנה ולמה יש לבטלה בחנם ועוד דאמרינן בפרק תפלת השחר (שם כי: ושם) שהיא כנגד הקטרת אברים שהיא כל הלילה דלא מעכבי כפרה אלא מצוה ה''נ תפלת ערבית מצוה ואין להאריך:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד