שבת ח ע"ב

One who intended to establish his Shabbat abode in the public domain at a specific site must place food sufficient for two meals for that site to be considered his legal residence. And if he placed the food used for his eiruv in a pit above ten handbreadths, i.e., less than ten handbreadths below ground level, his eiruv is an eiruv. If he placed the eiruv below ten handbreadths from ground level, his eiruv is not an eiruv. Because the pit is a private domain and he may not carry the eiruv from that private domain to a public domain, where he has established his residence, the eiruv is invalid.

The Gemara seeks to clarify the details of this case. What are the exact circumstances? If you say that the baraita is referring to a pit that has ten handbreadths in depth and the phrase: And he placed it above ten handbreadths, means that he raised the eiruv and placed it within ten handbreadths of ground level, and the phrase: Below ten handbreadths, means that he lowered the eiruv and placed it ten handbreadths or more below ground level, what difference does it make to me if the eiruv is above ten handbreadths and what difference does it make to me if it is below ten handbreadths? In any case, the pit is a private domain, and the principle states that the private domain extends from its lowest point to the sky. There is no difference whether the eiruv was placed higher or lower. In any case, he is in one place, in the public domain, and his eiruv is in another place, in the private domain. Since he cannot take the eiruv out of the pit, his eiruv is not an eiruv.

Rather, is the baraita not referring to a pit that does not have in it a depth of ten handbreadths? And the baraita should be understood as follows: If he placed his eiruv below ten handbreadths, refers to a pit whose lowest point is ten handbreadths or more below ground level. If he placed his eiruv above ten handbreadths, refers to a pit that is less than ten handbreadths deep and is not a private domain. And, with regard to that case, it was taught that his eiruv is an eiruv. Consequently, usage under duress in a pit that is less than ten handbreadths deep is considered usage, and a pit of that kind is a full-fledged part of the public domain.

Rava suggested various responses to this objection. At times he would answer him that it is referring to a case where both he and his eiruv are in a karmelit, i.e., that he intended to establish residence in a karmelit and placed his eiruv there. The pit is less than ten handbreadths deep, and consequently, both he and his eiruv are in the same domain. And why does the baraita call his place of residence the public domain? Because it is not the private domain.

And at times he would answer him that it is referring to a case where he was, indeed, in the public domain and his eiruv was in a karmelit, as a pit that is not ten handbreadths deep is not part of the public domain, rather it is a karmelit. With regard to the question, how can this be considered a legitimate eiruv as it is forbidden to carry from a karmelit to a public domain as well, this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: Anything that is prohibited on Shabbat and its prohibition is not by Torah law, rather it is due to a rabbinic decree [shevut], the Sages did not issue the decree to apply during twilight, which is neither definitive day nor definitive night. Consequently, at the time that the eiruv was placed in the karmelit it was permissible for him to carry it to the public domain. Since an eiruv takes effect even if it is fit for use just one moment during twilight on Shabbat eve, his eiruv is effective.

And Rava said to Rav Adda bar Mattana: Do not say that I am just putting you off with these answers. Rather, what I am saying to you is accurate. The opinion that usage under duress is not considered usage is a bona fide opinion and the suggested answers are appropriate explanations of that baraita. As we learned in a mishna: If there was a swamp and the public domain passes through it, one who throws an object into it at a distance of four cubits is liable just like anyone who carried four cubits in the public domain. And how deep is this swamp? It is less than ten handbreadths. The mishna adds: And with regard to a swamp that the public domain passes through it, one who throws four cubits into the swamp is liable.

The difficulty concerning the repetition of the same topic with virtually identical words is clear, and therefore: Granted, it is possible to explain, that swamp swamp was repeated twice; one case is referring to the summer, and one case is referring to the rainy season. And it is necessary to emphasize that this ruling is in effect both in the summer and in the winter. As, had the mishna told us this halakha only in the summer, we would have said that since people commonly pass through the swamp to cool themselves, it is considered part of the public domain. However, in the rainy season I would have said it is not part of the public domain. And conversely, had the mishna told us this halakha only in the rainy season, I would have said that since he is filthy anyway, it happens that he is not cautious and enters into the swamp. However, in the summer, when he is not dirty with mud, I would have said that it is not part of the public domain. Therefore, it was necessary for the mishna to repeat swamp twice, to teach us that this halakha applies at all times.

However, why do I need the mishna to state twice that the public domain passes through that swamp? Rather, shouldn’t one conclude from this that passage, even when it is under duress, and not free and easy, is considered passage, but usage under duress is not considered usage? It was necessary to emphasize that the public domain actually passes through it. If the multitudes do not pass through it and it was only used under duress, it would not have been considered a public domain. The Gemara concludes: Indeed conclude from this.

Somewhat related to the case of the barrel discussed earlier which was a case of moving an object without liability, the Gemara cites that Rav Yehuda said: That bundle of reeds that he stood upright and threw down, stood upright and threw down repeatedly, he is not liable for carrying it four cubits in the public domain until he lifts it off the ground. As long as he did not lift it from the ground, even though he moved it a long way, he did not perform the acts of lifting and placing which are prohibited by Torah law, as at least one part of the bundle always remained on the ground.

The Master said: A person standing on the threshold may take an object from the homeowner standing in the private domain and may give an object to him. Similarly, while standing there, he may take an object from a poor person standing in the public domain and may give an object to him because there is no element of prohibition or liability in carrying in and carrying out in an exempt domain on Shabbat. The Gemara asks: This threshold, what is it; to what type of threshold is it referring? Different thresholds have different halakhic status.

If you say that it is referring to a threshold that is the public domain, i.e., the threshold of an alleyway that is fewer than three handbreadths off the ground and is not covered, and the post that demarcates the parameters of the alleyway is situated between the public domain and the alleyway, how can the Tosefta say that he may take an object from the homeowner? Isn’t he carrying out from the private domain to the public domain?

Rather, say that the Tosefta is referring to a threshold that is the private domain, in a case where it is covered, or it is situated between the post that demarcates the parameters of the alleyway and the private domain, or it is ten handbreadths high and its area is at least four by four handbreadths. How then can the Tosefta say that he may take an object from a poor person? Isn’t he carrying in from the public domain to the private domain?

Rather, say that the Tosefta is referring to a threshold that is a karmelit, i.e., it is not ten handbreadths high and it is four by four handbreadths; how can the Tosefta say that he may take and give even ab initio? Ultimately, in this case, there is nevertheless a prohibition. Even though a karmelit does not engender liability by Torah law, carrying from it is prohibited by rabbinic law and is certainly not permitted ab initio.

Rather, say that the Tosefta is referring to a threshold that is merely an exempt domain, and therefore there is no prohibition at all. In what circumstances is it an exempt domain? In a case where it does not have an area of four by four handbreadths, and it is therefore not considered a domain with regard to liability on Shabbat. And that halakha is similar to that statement made when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia and he said that Rabbi Yoḥanan said: A place that does not have an area of four by four handbreadths and is set apart, it is permissible for both the people of the private domain and for the people of the public domain to adjust the burden on their shoulders upon it on Shabbat, as long as they do not exchange objects between them from one domain to the other domain.

The Master also said in the Tosefta: A person standing on the threshold may take an object from the homeowner and give an object to him, and he may take an object from the poor person or give an object to him, as long as he does not take the object from the homeowner and give it to a poor person or from a poor person and give it to the homeowner. And, however, if he took an object from one and gave it to the other, certainly no labor prohibited by Torah law was performed in that case, and all three of them are exempt. The Gemara asks: Say that this will be a conclusive refutation of Rava’s opinion, as Rava said: One who transfers an object from the beginning of four cubits to the end of four cubits in the public domain, even though he transferred it above the upper boundary of the public domain

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

אם נתכוון לשבות, לקנות שביתה ברשות הרבים, והניח עירובו בבור שברשות הרבים, כך הוא דינו:

אם היה הבור למעלה מעשרה טפחים [וכפי שיתבאר להלן], הרי ערובו עירוב. ואם למטה מעשרה טפחים [כפי שיתבאר להלן], אין עירובו עירוב.

ומדייק רב אדא בר מתנא: הרי היכי דמי, מה הוא "למעלה מעשרה", ומה הוא "למטה מעשרה"?

אילימא, אם נאמר כי בין ברישא ובין בסיפא מדובר בבור דאית ביה [יש בעומקו של הבור כולו] עשרה טפחים, והוא רשות היחיד, ו"למעלה מעשרה" היינו דדלאי ואותביה, שהגביה את עירובו והניחו בגובה הבור למעלה מעשרה טפחים מקרקעית הבור, ו"למטה מעשרה" היינו דתתאי ואותביה, השפיל והניח עירובו למטה בבור בעומק עשרה טפחים מגובה הבור, ומשום כך אין עירובו עירוב, כי "הוא במקום אחד [ברשות הרבים] ועירובו במקום אחר [רשות היחיד] ", ולכן אינו עירוב, שהרי אם יבוא ליטלנו ולהביאו למקום שביתתו, נמצא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

הרי כך אי אפשר לפרש. כי מה לי הניחו למעלה, בגובה הבור, שעירובו עירוב, ומה לי הניחו למטה, בתחתית הבור, שאין עירובו עירוב? והרי הבור כולו עד שפתו, ואף בגובה למעלה מעשרה מתחתית הבור, רשות היחיד הוא, ובין כך ובין כך אינו יכול להוציאו לרשות הרבים, ואינו יכול לקנות שביתה שם, שהרי "הוא במקום אחד, ועירובו במקום אחר", הוא!?

אלא לאו, בהכרח, מה שאמרה הברייתא "אם למעלה מעשרה עירובו עירוב" המדובר הוא בבור דלית ביה עשרה טפחים בעומקו [והיינו "למעלה מעשרה", שאין בו עומק עשרה], שאינו רשות היחיד, ונמצאו "הוא ועירובו במקום אחד". ^[1]

ומסיים רב אדא בר מתנא את קושייתו מברייתא זו לרבא, הסובר שגומא אינה נעשית רשות הרבים, ואפילו עמוקה תשעה וראויה לתשמיש הרבים, ומשום שתשמיש על ידי הדחק הוא, ולכן אינו אלא מקום פטור מן התורה, וכשרחב הבור ארבעה על ארבעה הרי הוא כרמלית:

והרי קתני בברייתא שאם מניח אדם הקונה את שביתתו ברשות הרבים את עירובו בבור שברשות הרבים שאינו עמוק עשרה, עירובו עירוב, משום שמקום הבור נחשב רשות הרבים ולא כרמלית, כי הרי אילו היה דינו ככרמלית ומדרבנן אינו יכול להביאו מן הבור לשפת הבור, מן הדין שלא יהא עירובו עירוב, ובהכרח שרשות הרבים הוא. ^[2]

אלמא, תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש! כלומר, אלא בהכרח, מדובר כאן בבור עמוק תשעה טפחים, ^[3] ומשום כך אינו כרמלית אלא רשות הרבים, משום שהרבים משתמשים בו תשמיש על ידי הדחק, שהוא תשמיש להחשיב את הבור לרשות הרבים. ותיקשי לרבא, הסובר תשמיש על ידי הדחק לאו שמיה תשמיש, ואין הבור נעשה לרשות הרבים!?

ומביאה הגמרא שני תירוצים שענה רבא:

זמנין משני ליה, לפעמים תירץ רבא לרב אדא בר מתנא על קושיא זו כך: הוא ועירובו בכרמלית.

כלומר, לעולם בור שאין בעומקו עשרה טפחים ["למטה מעשרה"] אינו רשות הרבים אלא כרמלית. ומיהו, אין הברייתא עוסקת בכגון שנתכוין לשבות ברשות הרבים שעל שפת הבור, אלא בכגון שנתכוין לשבות בכרמלית, ונמצא שכאשר הניחו בבור למטה מעשרה, הוא ועירובו בכרמלית, ויכול להוציאו ולהביאו, ולפיכך עירובו עירוב.

ואמאי קרי לה התנא של הברייתא "נתכוין לשבות ברשות הרבים? לפי שאינה רשות היחיד. כלומר, עיקר כוונת התנא היא ללמדנו שלא נתכוין לשבות ברשות היחיד כרשות של הבור, כי באופן זה היה עירובו עירוב כי "הוא ועירובו במקום אחד", ומיהו לאו דוקא רשות הרבים, אלא בכרמלית עסקינן. ^[4]

וזמנין משני ליה, ופעמים אחרות ענה רבא לרב אדא בר מתנה על הקושיא מן הברייתא לשיטתו: לעולם, הוא ברשות הרבים, כפשט הברייתא שנתכוין לשבות ברשות הרבים, ועירובו בכרמלית, כי אין הבור חשוב רשות הרבים אלא כרמלית. ודקשיא לך, אם כן אמאי עירובו עירוב, והרי אסרו חכמים להביא את העירוב אליו לרשות הרבים שהתכוון לקנות בה שביתה, שהרי אסור להוציא מכרמלית לרשות הרבים. אימא לך, ובשיטת רבי היא ברייתא זו, דאמר, כל דבר שהוא משום שבות, דהיינו, שהוא איסור חכמים בשבת, כגון להוציא מכרמלית לרשות הרבים, לא גזרו עליו לאוסרו בבין השמשות של כניסת השבת.

ולכן, אף שהעירוב הוא בכרמלית, הוא יכול בבין השמשות [שהוא זמן קניית העירוב] להביאו אצלו לרשות הרבים, ולכן עירובו עירוב.

והוסיף רבא, ואמר: ולא תימא דחויי קא מדחינא לך [אל תאמר דחיות בעלמא אני מדחה אותך] ולעולם האמת היא כפי שמשמע מפשטות הברייתא, שתשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש. אלא דוקא קאמינא לך! כלומר, הכרח יש לשיטתי שתשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש, ומשום כך צריכים אנו לדחוק בכוונת הברייתא כפי שדחיתי לך. והראיה דתשמיש על ידי הדחק לאו שמיה תשמיש, הוא מהא דתנן [לקמן ק ב]: אם היה רקק, שלולית מים ברשות הרבים, ורשות הרבים מהלכת בו, כלומר, שהיו הרבים מהלכים בו ברגליהם כשצריכים הם בכך לתשמישיהם, הרי הזורק לתוכה ממרחק ארבע אמות, חייב, כדין הזורק ארבע אמות ברשות הרבים. ואף שאין הוא כשאר רשות הרבים שהרבים מהלכים בו תדיר, מכל מקום, כיון שמשתמשים בו הרבים דרך הילוך, הרי הוא רשות הרבים.

וכמה הוא עומקו של רקק מים שדינו כרשות הרבים ולא ככרמלית? כאשר עומק המים פחות מעשרה טפחים.

חוזרת המשנה ואומרת: ורקק מים ברשות הרבים שרשות הרבים מהלכת בו, הזורק לתוכו ארבע אמות, חייב. וממשנה זו יש להוכיח ד"תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש". שהרי לכאורה חוזרת המשנה על אותה הלכה פעמיים:

בשלמא "רקק" "רקק" תרי זימני, כלומר, בשלמא זה ששנה התנא את דין הרקק שברשות הרבים פעמיים, יש לפרש, כי חדא "רקק" בא להשמיענו כי בימות החמה חשוב הרקק רשות הרבים, וחדא "רקק" שנה התנא כדי להשמיענו כי בימות הגשמים חשוב הרקק רשות הרבים.

וצריכא. יש צורך לתנא בברייתא להשמיענו הן את הדין שבימות החמה חשוב הרקק כרשות הרבים, והן בימות הגשמים:

דאי אשמעינן התנא רק בימות החמה, הייתי אומר, שלכך הוא רשות הרבים משום דעביד אינשי לקרורי נפשייהו [דרך הרבים ליכנס ברקק כדי לצנן את רגליהם]. אבל בימות הגשמים, אימא לא הוי הרקק רשות הרבים, משום שנמנעים אז מלעבור בו.

ואי אשמעינן התנא רק דבימות הגשמים הוי הרקק רשות הרבים, הוה אמינא לכך הוא רשות הרבים כי אגב דמטניף מקרי ונחית [מתוך שמיטנפים רגליהם בימות הגשמים, פעמים שיורדים הם לרקק כדי לנקותם]. אבל בימות החמה לא הוי הרקק רשות הרבים. לכך צריכא. הוצרך התנא להשמיענו שבכל אופן הרקק הוא רשות הרבים.

אלא, "הילוך" "הילוך" ^[5] תרי זימני, למה לי!? כלומר, למה הוצרכה המשנה להזכיר שרשות הרבים "מהלכת" בו, דמשמע שהרבים מהלכים בו ברגליהם, ובאופן זה משתמשים בו הרבים? והרי די היה לו לומר בבבא השניה "רקק מים שברשות הרבים", כי ממילא נשמע מן הרישא שהמשנה עוסקת באופן שהרבים מהלכים שם לצורכיהם.

אלא לאו, שמע מינה, כלומר, בהכרח, לכך שנה התנא "הילוך" בשתי הבבות, כדי ללמדנו כי רק משום שהרקק הוא צורך הרבים להילוך הוא רשות הרבים, כי אף שהילוך על ידי הדחק הוא, מכל מקום הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך.

אבל גומא, שאין משתמשים בה הרבים להילוך, אלא כל השימוש הוא רק להכניס שם חפציהם וכיוצא בזה, אין די בשימוש הזה להחשיבה כרשות הרבים, כי תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש. ^[6]

ומסקינן: אכן שמע מינה ממשנה זו, שתשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש, וגומא שברשות הרבים אינה חשובה רשות הרבים, אלא כרמלית.

אמר רב יהודה: האי זירזא דקני [חבילת קנים ארוכים] שהעביר אותה אדם ארבע אמות ברשות הרבים, אך לא עקרה כולה כאחת מן הקרקע, אלא רמא וזקפיה, רמא וזקפיה [זקף את ראשה האחד של החבילה שאשר קצות הקנים עומדים על הארץ, והשליכה לפניו, ושוב זקף את ראשה השני, והשליכה לפניו], ^[7] לא מיחייב משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים עד דעקר ליה, עד שיעקור את כל החבילה כאחת. ^[8]

כאן שבה הגמרא לפרש את המשך הברייתא ד"ארבע רשויות לשבת" שנזכרה לעיל ו א:

אמר מר בסיפא של אותה ברייתא: אדם עומד על האיסקופה [מפתן הפתח] שבין רשות היחיד לרשות הרבים, הרי הוא רשאי להיות נוטל חפץ מבעל הבית העומד ברשות היחיד שמצידו האחד, וכן נותן לו. וכן יכול גם להיות נוטל מעני הנמצא ברשות הרבים שמצידו האחר, וכן נותן לו.

וממשיכה הברייתא ואומרת: "ובלבד שלא יטול מבעל הבית" העומד ברשות הרבים "ונותן לעני" העומד ברשות היחיד. ולא יטול "מעני ונותן לבעל הבית". "ואם נטל" מזה, "ונתן" לזה, "שלשתן פטורין".

ומקשינן: האי איסקופה, מאי? איזו רשות היא נחשבת? ^[9]

אילימא איסקופת רשות הרבים, ^[10] כלומר, המדריגה שבין רשות הרבים למבוי, שאינה גבוהה שלשה טפחים מעל רשות הרבים, ואינה מקורה, ואינה נמצאת בתוך המבוי אלא מעבר ללחי המבוי ולכן נחשבת היא עצמה רשות הרבים, כך הרי אי אפשר לומר, כי האיך שנינו "נוטל אדם העומד על האיסקופה מבעל הבית העומד ברשות היחיד"!? הא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים, הרי מוציא הוא מרשות היחיד לרשות הרבים!?

ואלא שמא תאמר שהכוונה היא לאיסקופת רשות היחיד, ^[11] כגון שהיתה האיסקופה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, או שהיא מקורה, או שהיא בתוך מחיצת הלחי של המבוי. אף כך אי אפשר לומר, כי האיך שנינו "נוטל אדם העומד על האיסקופה מן העני"? הא קא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד. הרי מכניס הוא מרשות הרבים לרשות היחיד!?

אלא איסקופת כרמלית, כגון שהיתה גבוהה שלשה מרשות הרבים שלצידה ורחבה ארבעה על ארבעה. אף כך אי אפשר לומר, כי האיך שנינו "נוטל ונותן. לעני או לעשיר, לכתחילה"!? והרי סוף סוף, איסורא מיהא איתא! הרי אסור מתקנת חכמים להכניס ולהוציא מכרמלית הן לרשות הרבים והן לרשות היחיד.

אלא המדובר הוא באיסקופה שהיא מקום פטור בעלמא הוא. כגון, דלית ביה בשטח האיסקופה ארבעה על ארבעה, וגבוהה שלשה מרשות הרבים שלצידה, ועומדת בין רשות היחיד לרשות הרבים.

וכי הא דכי אתא רב דימי, כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, הוא אמר בשם רבי יוחנן: ^[12] מקום גבוה שלשה טפחים שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים העומד בין רשות היחיד לרשות הרבים, מותר בין לבני רשות היחיד ובין לבני רשות הרבים לכתף עליו, ^[13] ובלבד שלא יחליפו ביניהם את משאם. וכמו ששנינו אף בברייתא: ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני, מעני ונותן לבעל הבית.

אמר מר בהמשך הברייתא: ובלבד שלא יטול העומד על האיסקופה, וכפי שהעמדנו שהיא מקום פטור, מבעל הבית ונותן לעני, מעני ונותן לבעל הבית. ואם נטל ונתן, שלשתן פטורים:

וסבורה היתה הגמרא לפרש שלכן הם פטורים, על אף שהוציא האדם העומד על האיסקופה מרשות לרשות, משום שלא הוציא ישירות מרשות לרשות אלא העבירו דרך מקום פטור. ולא חייבה תורה בכי האי גוונא, ולפיכך מקשה הגמרא: לימא תיהוי ברייתא זו שאינה מחייבת על הוצאה או הכנסה מרשות לרשות דרך מקום פטור, תיובתא דרבא המחייב!? ^[14]

הערות

^[1] רש"י.

^[2] ראה ברשב"א שכתב להוכיח מכאן, שלכתחילה מותר להעביר פחות מארבע אמות ברשות הרבים, שהרי כשמוציא מן הבור מטלטל הוא פחות מארבע אמות ברשות הרבים. והאריך בענין זה.

^[3] כבר נתבאר בהערה בעמוד א, שאין אנו צריכים לידחק בזה אלא לדעת רש"י, אבל לדעת התוספות, כל שאין הבור עמוק עשרה טפחים, רשות הרבים הוא.

^[4] ראה כעין זה לעיל ו ב "לעולם כרמלית הויא, ואמרי קרי לה רשות היחיד, לפי שאינה רשות הרבים".

^[5] כך מסתבר להגיה, וכן הוא בגמרא לקמן ק ב.

^[6] בקהלות יעקב [סימן י אות ב ד"ה והנה], ביאר את החילוק שבין הילוך לתשמיש. שאין זה משום סוג התשמיש, אלא משום מיקומם של הגומא או הרקק. וכך ביאר, יש שני דרכים לעשות רשות הרבים: האחד, מקום שהוא תשמיש של בני רשות הרבים, כמו עמוד תשעה, שהוא רשות הרבים על אף שאינו שוה עם רשות הרבים, ובלבד שיהא תשמיש נוח, ולא על ידי הדחק, וכדאמרינן, תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש, ולכן בור תשעה אינו נעשה רשות הרבים מפאת תשמיש. והשני, מקום שעומד בשוה עם שאר רשות הרבים, ומשתמשים בו תשמיש על ידי הדחק. וזהו ענין שאמרו בגמרא "הילוך על ידי הדחק שמה הילוך", שהוא הילוך במקום שוה לרשות הרבים, שאינו חולק רשות לעצמו, וכמו שכתב "תוספות יום טוב" [פרק יא דשבת משנה ד] על משנה זו. וכיון שהוא קרקע שוה עם הרשות הרבים, ממילא הוא חלק מרשות הרבים, ורק משום שאין ברקק הילוך נוח אלא רק הילוך על ידי הדחק, שהיה מקום לדון ולומר שנתבטל שם רשות הרבים ממנו, שם אמרינן "הילוך על ידי הדחק שמה הילוך". פירוש, כיון שהוא שוה לרשות הרבים, והוא חלק מרשות הרבים, רק שבאנו לעקור אותו מתורת רשות הרבים מחמת חסרון תשמיש לרבים, בזה אמרינן, כיון שיש בו על כל פנים תשמיש דהילוך על ידי הדחק, לא מתבטל ממנו תורת רשות הרבים. אבל עמוד, שהוא בעצמותו חלוק מרשות הרבים, ורק באנו לעשותו רשות הרבים מפאת התשמיש שבו, בזה אמרינן שלא נעשה העמוד רשות הרבים אלא בתשמיש הנוח. וזהו החילוק שבין תשמיש על ידי הדחק לבין הילוך על ידי הדחק. כי כדי לא להפקיעו מדין רשות הרבים, די בתשמיש על ידי הדחק, ואילו להביאו לתורת רשות הרבים כאשר הוא חלוק מרשות הרבים, דהיינו, שגבוה שלשה טפחים מקרקע הרשות הרבים, כגון עמוד תשעה, אינו נעשה רשות הרבים אלא משום שהוא תשמיש נוח.

^[7] לשון "רמא וזקפיה", משמע השליך ואחר כך זקף, והיינו שהחבילה עומדת ברשות הרבים, ומתחלה משליך ואחר כך זוקף. אלא שרש"י פירש לא כן, אלא "זקפו והשליכו, וחזר וזקפו והשליכו", והיינו שהחבילה שוכבת ברשות הרבים, ומתחילה זוקף ואחר כך משליך. וכן הוא לשון הרמב"ם [שבת יג יא]: היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ, והגביה הקצה האחד, והיה הקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו, וחזר והגביה הקצה השני שהיה מונח בארץ והשליכו לפניו.

^[8] כתבו התוספות: ודוקא רמא וזקפיה, דכשהניח ראשו האחד חוץ לארבע אמות, עדיין ראשו השני מונח בתוך ארבעה, וכשחוזר ומשליך ראשו השני חוץ לארבע אמות, עדיין אינו מתחייב, דהוי כמגרר החפץ עד שמוציא ראש החפץ חוץ לארבע אמות, והניחו, דאף על פי שחוזר ומושכו לחוץ, פטור, שלא נעשית המלאכה בבת אחת. אבל אם מגרר זירזא דקני בבת אחת עד חוץ לארבע אמות, או מרשות היחיד לרשות הרבים, חייב, כדאמרינן [לקמן צא ב, ובכתובות לא א] היה מגרר ויוצא [ומוכח שם שהוצאה על ידי גרירה הוצאה היא]. ועוד כתבו: ואומר ר"י, דאם מגלגל חבית ארבע אמות ברשות הרבים או מרשות היחיד לרשות הרבים חייב, דהוי כמו מגרר דאינו נח כלל, אבל מגלגל תיבה שהיא מרובעת, פטור, דהוי כמו רמא וזקפיה דאי אפשר שלא תנוח קצת. ועוד כתבו בתחילת דבריהם, בביאור עיקר חידושו של רב יהודה: כי הייתי אומר, כשם שהעומד תוך ארבע אמות כדי לכתף, אין זו הנחה לפוטרו, ומשום שדרכו בכך [תוספות הרא"ש], כך מתחייב הוא בזירזא דקני, ומשום שכן הוא דרך לנושאו.

^[9] בתוספות ישנים נתקשה: כי לכאורה מפשטות הברייתא נראה, שבבבא זו היא באה לבאר את הרשות הרביעית הנזכרת בברייתא שהיא "מקום פטור", אחר שביארה הברייתא את שלשת הרשויות האחרות [וכאשר באמת מסיקה כאן הגמרא]. וראה מה שכתב בזה.

^[10] רש"י. וראה משנה לקמן צא ב: המוציא אוכלין ונתנן על האיסקופה. ובגמרא שם: האי איסקופה מאי, אילימא איסקופה רשות הרבים. ושם פירש רש"י: כגון גבוה תשעה ורחבה ארבעה, ורבים מכתפים עליה. וראה ב"פני יהושע" שתמה כאן על רש"י: מי הכריחו לפרש כן, והרי יש לפרש שהיה בית או חצר פתוח לרשות הרבים, והיתה האיסקופה גבוהה פחות משלשה טפחים, שדין רשות הרבים לה. ופשט זה הרי יותר משמע בפשט לשון הברייתא העוסקת בעני ובעל הבית, ובסתם, עומד בעל הבית בביתו או בחצירו. וראה מה שביאר שם על פי הסוגיא לקמן ט א. ובעיקר מה שכתב רש"י "שאין עליה תקרה" כוונתו היא, כי אם היא מקורה, אומרים "פי תקרה יורד וסותם", ונעשית רשות היחיד, וכמבואר בסוגיא לקמן ט א.

^[11] ביאר רש"י: כגון איסקופה העומדת תחת התקרה [כלומר, איסקופה מקורה, שהיא רשות היחיד מחמת "פי תקרה יורד וסותם], או לפנים מן הלחי, [כלומר, או מוקפת היא בשלש מחיצות כמבוי עצמו, שהיא רשות היחיד מן התורה, ואף כרמלית אינה כמבוי שאין לו תיקון, כי האיסקופה היא לפנים מן הלחי], או גבוהה עשרה ורחבה ארבעה.

^[12] בעירובין ט א, הובאו דברי רבי יוחנן.

^[13] כי מאחר שאין בו ארבעה על ארבעה "מקום פטור" הוא. ומבואר שאם היה זה מקום חיוב, כי אז היה אסור לכתף עליו, ולמדנו: אף שעמידה דרך כיתוף אינה עמידה לחייבו, מכל מקום הנחת חפץ דרך כיתוף הוי הנחה. ראה בענין זה ב"שפת אמת" כאן על תוספות ד"ה לא מיחייב, וב"חזון איש" סב ד.

^[14] נתבאר על פי רש"י. ותמהו התוספות: הרי שנינו בברייתא לעיל ה ב שהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו [שהיא כרמלית] חייב. [ואף בן עזאי לא נחלק שם אלא במהלך, ומשום דמהלך כעומד דמי, ומיהו התוספות לא הזכירו פרט זה]. ואם כן, היה לגמרא להקשות "ורמינהו" מאותה ברייתא. ועוד, מה קושיא היא על רבא, כיון שאותה ברייתא מסייעת לו. ולכן פירשו את הסוגיא ואת דברי רבא באופן אחר.

נתכוון לשבות ברשות הרבים במקום מסויים, הרי כדי שייחשב לו ששבת באותו מקום צריך הוא להניח בו מזון הראוי לשתי סעודות. ואם הניח אדם זה את עירובו (המזון המשמש לצורך העירוב) בבור למעלה מעשרה טפחים, כלומר, שאינו עמוק עשרה טפחים — עירובו עירוב. ואם הניח את העירוב למטה מעשרה טפחים, שהוא עמוק עשרה טפחים ויותר — אין עירובו עירוב. כי מקום זה נחשב כבר לרשות היחיד, ומאחר שאין הוא יכול להוציא את העירוב מרשות היחיד (הבור) לרשות הרבים, מקום שביתתו — אין זה נחשב לעירוב. ומעתה ניגשים לברר את פרטי הענין בנושא זה.

היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בבור דאית ביה [שיש בו] בעומקו עשרה טפחים, ונפרש "שהניחו למעלה מעשרה טפחים" — דדלאי ואותביה [שהרימו והניחו], כלומר, שהניח את העירוב בתוך עשרה טפחים מפני הקרקע, ונאמר כי "למטה מעשרה טפחים ", משמעו דתתאי ואותביה [שהורידו והניחו], שהניח את העירוב למטה מעשרה טפחים מפני הקרקע, ואולם במקרה זה מה לי למעלה ומה לי למטה, כלומר, מה ההבדל אם היה העירוב למעלה או למטה, והרי הבור הוא רשות היחיד, וכלל בידינו כי רשות היחיד תופסת מקרקעה עד לרקיע. ואין כל הבדל אם היה העירוב מונח גבוה יותר או נמוך יותר — שהרי בכל מקרה הוא במקום אחד, ברשות הרבים, ועירובו במקום אחר הוא, ברשות היחיד, ומאחר שאינו יכול להוציא את העירוב מן הבור — אין עירובו עירוב.

אלא לאו [האם לא] נצטרך לפרש שהמדובר הוא בבור דלית ביה [שאין בו] בעומקו עשרה טפחים, ונבין כך: "למטה מעשרה טפחים" הריהו בבור עמוק מעשרה, שתחתיתו למטה מעשרה מפני הקרקע. למעלה מעשרה — בבור פחות מעשרה ואינו רשות היחיד, וזהו "הניח עירובו למעלה מעשרה טפחים" לקרקע, וקתני עירובו עירוב. אלמא [מכאן] שתשמיש על ידי הדחק בגומא הפחותה מעשרה טפחים שמיה [שמו, נחשב] תשמיש, ובור כזה הוא רשות הרבים ממש.

על כך ענה רבא תשובות שונות, זמנין משני ליה [לפעמים היה מתרץ לו] שמדובר כאן באופן שהוא ועירובו בכרמלית, שהתכוון לשבות בכרמלית ומניח את העירוב שם, והבור היה פחות מעשרה טפחים ושניהם ברשות אחת. ואמאי קרי [ומדוע קורא] לה בברייתא למקום שביתתו "רשות הרבים" — לפי שאינה רשות היחיד.

וזמנין משני ליה [ולפעמים היה מתרץ לו] תירוץ אחר, שמדובר כאן באופן שהיה הוא אמנם ברשות הרבים ואולם עירובו נחשב כאילו היה בתוך כרמלית, שבור שאין עומקו עשרה טפחים אינו כרשות הרבים כי אם ככרמלית. ועל השאלה כיצד בכל זאת ייחשב זה לעירוב כשר בעוד שאסור לטלטל גם מכרמלית לרשות הרבים, יש להשיב כי ברייתא זו הרי בהתאם לשיטת רבי היא, שאמר רבי: כל דבר שאסור לעשותו בשבת ואין איסורו מדין תורה אלא הוא משום שבות (איסור מלאכה בשבת מדברי חכמים, כגון כרמלית) לא גזרו בו חכמים עליו בין השמשות, שהיא שעת הדמדומים שאינם לא ודאי יום ולא ודאי לילה. וכיון שבכדי שיחול העירוב די שיהיה ראוי לשימוש רגע אחד בין השמשות בערב שבת, הרי עירוב זה המונח בכרמלית מותר היה בשעתו.

ואמר לו רבא לרב אדא בר מתנא: ולא תימא דחויי קא מדחינא לך [ואל תאמר שאני רק דוחה אותך] בתירוצים, אלא דוקא קאמינא [במדוייק אני אומר] לך. שהשיטה שתשמיש על ידי הדחק אינו נחשב תשמיש הריהי שיטה מבוססת, והתירוצים הנם הסברים נאותים של אותה ברייתא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם היה רקק מים (ביצה) ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק לתוכה מרחק ארבע אמות — חייב ככל מטלטל ארבע אמות ברשות הרבים. וכמה הוא עומקו של רקק מים זה — פחות מעשרה טפחים. ועוד מוסיפה המשנה: רקק מים שרשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכו ארבע אמות — חייב.

התמיהה על החזרה כמעט באותן מלים על אותו נושא ברורה, ועל כן: בשלמא [נניח] למה נשנו המילים "רקק" "רקק" תרי זימני [שתי פעמים], אפשר להסביר זאת כי חד [במקרה אחד] מדובר בימות החמה, וחד [ובמקרה אחד] מדובר בימות הגשמים. וצריכא [וצריך] להודיע לנו כי דין זה קיים גם בקיץ וגם בחורף. וטעמו של דבר — דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בימות החמה, היינו אומרים שהטעם הוא משום דעבידי אינשי לקרורי נפשיהו [שעשויים אנשים לקרר את עצמם] ולכן עוברים דרך רקק המים. אבל בימות הגשמים אימא [הייתי אומר] שלא. ולהיפך, אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] בימות הגשמים בלבד הייתי אומר כי אגב דמטניף, מקרי ונחית [שהוא ממילא מטונף, מלוכלך, קורה שאינו מקפיד ונכנס] לתוך הרקק, אבל בימות החמה שאינו מלוכלך בבוץ, לא. ועל כן צריכא [הוצרכה] המשנה לחזור על ענין הרקק פעמיים, להודיענו כי הלכה זו שייכת בכל עת.

אלא הדגשת המשנה בענין הילוך רשות הרבים בתוך אותו רקק תרי זימני [שתי פעמים] למה לי? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד ממנה] כי הילוך אף על ידי הדחק ולא בדרך קלה — שמיה [שמו, נקרא] הילוך, אבל תשמיש [שימוש] כאשר הוא רק על ידי הדחק, בדוחק בלבד — לא שמיה תשמיש [אין שמו, אינו נקרא שימוש], ולכן היה צריך להדגיש שרקק זה רשות הרבים מהלכת בו בפועל, שאם לא כן לא היה נחשב לרשות הרבים. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

א בהקשר מסויים אל הכוורת שדובר באופן טלטול שאין בו חיוב, מביאים את מה שאמר רב יהודה: האי זירזא דקני [אותה חבילת קנים] רמא וזקפיה, רמא וזקפיה [שהשליכה והרימה, השליכה והרימה] — לא מיחייב [אינו מתחייב] משום טילטולה ברשות הרבים עד דעקר ליה [שיעקור אותה] מעל גבי הקרקע, וכל עוד לא עקרה מעל גבי הקרקע — אף על פי שהוא מטלטלה דרך ארוכה — אין זה נחשב לעקירה והנחה האסורות על פי התורה, שכן תמיד נשאר חלק מן הקנים מונח.

ב עוד אמר מר [החכם]: יכול שיהא אדם עומד על האסקופה [מפתן הדלת] ויהא נוטל מבעל הבית העומד ברשות היחיד וכן נותן לו. וכמו כן במקום זה נוטל מעני העומד ברשות הרבים ונותן לו, כי מקום פטור אין בו כל צד איסור וחיוב בטלטול והוצאה בשבת, ושואלים: האי זאת האסקופה מאי [מהי], באיזו איסקופה מדובר? שכן לאיסקופות שונות משמעות אחרת מבחינה הלכתית.

אילימא [אם תאמר] שהמדובר באסקופת רשות הרבים, וכגון באיסקופת מבוי שאינה גבוהה שלושה טפחים מעל פני הקרקע, ואינה מקורה, והלחי המציין את תחום המבוי לפנים ממנה — כיצד אפשר לומר שהוא נוטל מבעל הבית? הא מפיק [הרי הוא מוציא] מרשות היחיד לרשות הרבים!

ואלא תאמר שמדובר באסקופת רשות היחיד, וכגון שהיא מקורה, או שהיא נמצאת לפנים מן הלחי המציין את תחום המבוי, או שהיא גבוהה עשרה טפחים ושטחה לכל הפחות ארבעה על ארבעה טפחים — כיצד אפשר לומר שהוא נוטל מן העני? הא קא מעייל [הרי הוא מכניס] מרשות הרבים לרשות היחיד!

ואלא תאמר שהמדובר באסקופת כרמלית, וכגון שאינה גבוהה עשרה טפחים ואולם יש בשטחה ארבעה על ארבעה טפחים — איך אפשר לומר כי הוא נוטל ונותן, שמשמעו שמותר הדבר אפילו לכתחילה, והרי סוף סוף איסורא מיהא איתא [איסור בכל זאת יש בכך], שאף שאין בכרמלית חיוב מן התורה, מכל מקום אסור הטלטול ממנה מדברי חכמים, וודאי אינו מותר לכתחילה!

אלא יש לומר כי המדובר הוא באסקופה שמקום פטור בעלמא [בלבד] הוא, ולכן אין בה איסור כלל. וכיצד יכול להיות דבר כזה — כגון דלית ביה [שאין בה] ארבעה על ארבעה טפחים, שאז איננה נחשבת כמקום לענין חיוב שבת. וכי הא דכי אתא [וכמו הלכה זו שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: מקום שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים והוא מוגדר לעצמו — מותר גם לבני רשות היחיד וגם לבני רשות הרבים לכתף עליו בשבת, ובלבד שלא יחליפו חפצים מרשות זו לרשות זו.

ג עוד אמר מר [החכם] בתוספתא, שאף אדם העומד על האיסקופה יכול הוא ליטול חפץ מבעל הבית וכן ליתן לו, וכן ליטול מן העני וליתן לו, ובלבד שלא יחליפו ביניהם, שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני, או נוטל מעני ונותן לבעל הבית. ואולם אם נטל ונתן — שלשתן פטורין. ושואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על רבא, שכן אמר רבא : המעביר חפץ מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות ברשות הרבים — אף על פי שהעבירו למעלה מתחומה של רשות הרבים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זמנין משני ליה [הוא] ברה"ר ועירובו בכרמלית ור' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ועיקר דבריו של ר' בברייתא במס' עירובין בפרק בכל מערבין (עירובין דף לג) דתניא נתנו באילן.

תשמיש ע"י הדחק לאו שמיה תשמיש כרבא והא דאמר רב יהודה זירזא דקני פי' חבילת קנים רמא וזקפה כגון שהיתה מוטלת [ע"ג הקרקע] והגביה הקצה האחת והאחרת מונחת ע"ג קרקע. והעמידה והשליכה אפי' כל היום לא נתחייב שהרי לא הגביהה כלל ואינו חייב עד דעקר ומנח הנחה היא:

הא דא"ר יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' טפחים מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו מרשות זה לזה ועל זה הדרך העמדנו זו הברייתא דתניא אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו נוטל מן העני ונותן לו ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני ולא מן העני ויתן לבעל הבית כגון זה הוא שא"ר יוחנן שלא יחליפו.

ולא יטול מבעל הבית ויתן לעני כו' ואם נטל מבעה"ב ונתן לעני או מן העני ונתן לבעה"ב פטור.

האי זירזא דקני רמה וזקפה לא מחייב עד דעקר ליה. איכא למידק והתני' [דף צא:] הגונב כיס בשבת כו' היה מגררו ויוצא מגררו ויוצא (חייב) [פטור] שהרי איסור שבת ואיסור גניבה אין באין כא' אלמא אע"ג דלא עקר לי' מחייב. וראיתי מתרצין בשם הראב"ד ז"ל דשאני מוציא מרשות לרשות דעקירת הרשויות עקירה הוא לחייב עלה, ולפ"ד אינו כן שא"כ אף המפנה חפצים מזויות לזויות ונמלך עליהן כשהן ברה"י והוציאן למה הוא פטור נימא עקיר' גופו מרה"י לר"ה עקירה הוא ואע"פ שהגבהה הראשונה לא היתה לכך ואע"פ שלא עמד דעקירת הרשות עקירה הוא ועקירת גופו עקירה הוא דיהא המגרר עצמו כמגרר חפץ. אלא הך מימרא דזירזי דקני, א"ל דשאני רמה וזקפה ממגרר שהמגרר משעה שגירר הוציאה ממקומה הראשון ואפי' לא משכה במילואה אבל רמא וזקפה עדיין ראש אחד במקומה הראשון ומונחת היא שם וכי חזר והפך פעם אחרת לא עשה מלאכתו כאחת ועקירות הרבה הן והנחות הרבה הן לא עקר בבת א' כל הכלי אבל מגרר עקירה אחת הוא עקיר' בתחלת ד' והנחה בסוף ד' ולא הוי מונח בנתיים והיינו דלא אשמעינן רב יהודא מגרר ויוצא ולא בדברים המתגלגלי' אלא דוקא בדברים המרובעים שעוקר ומניח כגון זרזא דקני ורמא וזקפי'. ועי"ל דההוא כגון שהיתה רה"י גבוה מר"ה וכשהוא מוציאה משפת אסקופת הבית נעקרה ונפלה לר"ה או לצדי ר"ה והרי יש כאן עקיר' וכ"ש למאן דאוקמא בפ' אלו נערות כגון ששלשל יד למטה מג' וקבלה והא ודאי עקירה, וזה מחוור לכל. אבל מצאתי בחבור הרמב"ם ז"ל כתי' שכתבתי, והוא העיקר. וה"נ מוכח בפ' כיצד צולין (פסחים פה:) בנגררין, דעקירה והנחה הוא:

אלא לאו בבור דלית ביה עשרה וקתני עירובו עירוב. מכאן דקדק מורי הרב ז"ל וכן בתוס' דמותר לטלטל לכתחילה פחות מד' אמות ברשות הרבים, דהא למאן דאמר וכן בגומא דהויא רשות הרבים מטלטלין מתוכה לרשות הרבים לכתחילה דהא עירובו עירוב. והא דאמרינן לקמן בפרק מי שהחשיך (שבת קנג, ב) גבי נותן כיסו לנכרי אם אין שם נכרי וכו', אמר ר' יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מטלטלו פחות פחות מד' אמות ואמאי לא רצו לגלותה דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, דאלמא מדוחק התירו למי שהחשיך לו בדרך דוקא, הא בעלמא לא. התם במוציאו פחות פחות מד' אמות ואפילו מהלך רב, דגזרינן דילמא אתי לאתויי בזמנא חדא ארבע אמות, אבל בתוך ארבע אמות בלבד שרי. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' שבת, הט"ו).
ולכאורה הכין משמע כדבריהם, מהא דתנן במסכת עירובין בפרק המוצא תפילין (עירובין צח, ב) עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות, דאלמא פחות מד' אמות אפילו לכתחילה שרי.
ופחות מד' אמות דקאמרינן היינו ארבע ואלכסונן שהן ה' אמות ושלשה חומשין, דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, דכל שיעורי דשבת הן ואלכסונן הן, וכדילפינן (עירובין נא, א) ממגרשי הערים (במדבר לה, ה) שהן אלפים אמה מרובעות, וכדאמרינן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (שם) גמרא ויש לו אלפים אמה לכל רוח אמר רב אחא בר יעקב המעביר ד' אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעבור ד' אמות הן ואלכסונן. ויש בזה דעת אחרת למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל, ושם כתבתיה בארוכה בס"ד.
והראב"ד ז"ל כתב (וכ"ה בהשגותיו פי"ב משבת הט"ו) דלכתחילה אסור לטלטל ברשות הרבים פחות מד' אמות, דבין ד' אמות לפחות מד' אמות טעו אינשי וגזרינן דילמא אתי לאתויי ד' אמות, כפשטיה דההיא דפרק מי שהחשיך, ולא התירו לעולם אלא במקום הדחק, כגון בא בדרך וכיסו עמו, אי נמי במוצא תפילין, אי נמי מי שיצא חוץ לתחום בין לאונסו בין לרצונו, ואי נמי אם יש לו שם מקום קביעות כגון ששבת שם והיינו הא דעירוב שנתנו בבור.
וההיא דעומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים שבמסכת עירובין פירשה שם הראב"ד ז"ל במטלטל למעלה מעשרה, דאיכא תרתי לפטורא דהוא פחות מד' אמות ומטלטלו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור, ואפילו הכי חוץ לד' אמות חייב כדרבא דאמר המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע דרך עליו חייב.
ומכל מקום יש לי לומר, דלכולי עלמא לא גזרו בבין השמשות לטלטל ד' אמות ברשות אחרת.

האי זירזא דקני רמא וזקפה פטור. ולא דמיא למגרר דאמרינן במסכת כתובות (לא, א) הגונב כיס בשבת וכו' היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין לו כאחד, דמגרר שאני דכל שהוא מגרר הרי עקר את כולו ממקומו בבת אחת, מה שאין כן בזירזא דקני דבעידנא דזקיף רישא אכתי סופיה מונח בדוכתיה וכי הדר זקיף רישא אחרינא רישא קדמאה מינח נייח על גבי קרקע, ויש כאן עקירות הרבה בלא הנחות והנחות הרבה בלא עקירות. ועוד דבלאו הכי ההיא דמגרר לא קשיא, דהא אוקמוה התם בפרק אלו נערות (בעמוד ב) בשצירף ידו למטה מג' וקבלה דאיכא עקירה גמורה והנחה.

כבר ידעת במי שעירב עירובי תחומין שעירובו קונה לו שביתה לילך ממקומו ולהלן אלפים לכל רוח כאלו שבת שם ומ"מ צריך שיהא עירובו במקום שאלו היו הוא שם בין השמשות היה יכול ליטלו ולאכלו מעתה אם נתכוון לשבות ברה"ר צריך שלא יתן עירובו ברה"י ואם נתכוון לשבות ברה"י צריך שלא יתן עירובו ברה"ר שכל שהוא שובת ברשות א' ועירובו ברשות אחרת הואיל ולא היה יכול להביאו במקום שביתתו בין השמשות שהיא שעת קניה לא קנה לו ומ"מ כל שנתכוון לשבות ברה"י או ברה"ר ונתנו בכרמלית עירובו עירוב הואיל וטלטול כרמלית עם רה"ר או רה"י אינה אלא שבות במקום מצות עירוב לא גזרו שהרי סתם עירוב פת לדבר מצוה הוא שאין מערבין לדבר הרשות אלא ברגליו כמו שיתבאר במקומו:

מעתה נתכוון לשבות ברה"ר והניח עירובו בבור שגבוה עשרה ורחב ארבעה אינו כלום אפילו נתנו סמוך לשפתו שמ"מ רה"י הוא בכל מקום שבו והוא שתמהו בסוגיא זו אילימא דאית ביה עשרה מאי למעלה וכו' כלומר מה אתה צריך בו מעלה ומטה והרי כלו רה"י הוא והרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר לא היה שם גובה עשרה והוא שקרוי כאן למעלה מעשרה עירובו עירוב ולא מצד שנדונהו כרה"ר כדין עמוד גבוה תשעה שהרי אין גומא בכלל זה כמו שביארנו אלא שאע"פ שהוא כרמלית אין שבות במקום עירוב ואין צ"ל אם היה בור זה בבקעה והוא שובת בה שהכל כרמלית:

ממה שאמרו בסוגיא זו זמנין משני ליה הוא ועירובו בכרמלית הואיל ואינו עמוק עשרה אתה למד שהכרמלית כשם שאינה תופסת אוירה למעלה מעשרה כך אינה תופסת תחתיה למטה מעשרה וכל שיש בור בבקעה בעומק עשרה ורחב ארבעה רה"י הוא ואם אין רחב ארבעה מקום פטור הוא שהרי כשתירץ הוא ועירובו בכרמלית מודה הוא שהוא צריך לבור שאין בו עשרה הא אם יש בו עשרה רה"י הוא וכן יראה בפרק הדר במה שאמרו שם סלע שבים בזמן שגבוה עשרה ורחב ד' אין מטלטלין מתוכו לים שהסלע רה"י אע"פ שהוא בתוך הכרמלית וא"כ מה שאמרו בפרק הזורק שהזורק מן הים לאיסטריא או מאיסטריא לים פטור היא כנגד שמועות אלו ושמועות אלו מכוונות לדעת ר' שמעון שאמר שם אם יש במקום שזרק עומק עשרה ורוחב ארבעה חייב:

וגדולי המחברים כתבו בור בכרמלית אפי' עמוק מאה אמה ורוחב ארבעה הרי היא ככרמלית אלא שצוו לתקן אם אינו רחב ארבעה ואיני יודע מה הועילו בתקנתם ואם ברחב ארבעה מודים שהוא רה"י אף כשאין רחב ארבעה יודו שהוא מקום פטור וכבר הגיהו עליהם גדולי המגיהים ופירשו בזו שבפרק הזורק שלא אמרוה חכמים אלא בבורות שבים שמי הים צפין על פיהם ועושין הכל רשות אחת אבל בורות שביבשה שכרמלית בשפתו רה"י גמורה היא ומ"מ לגדולי הדור ראיתי שפירשו לדעת רבנן באיסרטיא אף ביבשה והביאוה מן התוספתא שבמסכת שבת סרטיא על גבי בקעה זרק מן האיסרטיא לבקעה פטור ר' שמעון אומר אם יש במקום שזרק עומק עשרה טפחים חייב אלמא לרבנן אף ביבשה פטור ומעתה כל שאמרו שהוא כרה"י אפשר שבאה לדעת ר' שמעון ומ"מ בסלע שבים הם מודים לאסור הואיל ומוחלק וניכר מן הים ואין היקף הים מונעתו שאף כל העולם אוקיינוס מקיפו כמו שאמרוה שם בפרק פסין והרי ספינה בזמן שגבוהה עשרה אסור לטלטל ממנה לים וכן חוככים לומר בכל תל ועמוד שבכרמלית בגובה עשרה ורוחב ארבעה ולא נחלקו אלא בבור שאין חילוק רשות שבו ניכר ולדעת זה חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה שדנוהו כרה"י צריך לפרשו ברה"ר והוא תמה:

כבר ביארנו שאגם מים שברה"ר עמוק עשרה ורחב ארבעה כרמלית הוא ורה"י אינו שכל שהוא מלא מים כקרקע עבה הוא ומ"מ כל שאין בו עשרה נקרא רקק וכל שרה"ר מהלכת בו רה"ר הוא והזורק לתוכו חייב הא אם אין שם הילוך אע"פ שהם משתמשין בו לתשמיש אחר אינו רה"ר שתשמיש ע"י הדחק אינו תשמיש:

אע"פ שביארנו באגם שאינו רה"י בבור שמחיצותיו ניכרות ברה"ר אפי' מלא מים רה"י הוא ואין המים מבטלים שם מחיצה ממנו וכמו שיתבאר בפ' הזורק שהאגם הוא כימים ונהרות שגופן כרמלית ומי הכרמלית צפין על כל עומק שבה אבל בור ברה"ר שהוא ביבשה אינו כן:

חבילה של קנים המוטלת על הארץ והוליכה הרבה בלא עקירה והנחה אלא שהגביה הקצה הא' והקצה השני מונח על הארץ ומשליכו וחזר והגביה קצה שני עד שהשלים מחשבתו פטור הואיל ולא עקר וכן הדין במגררה כל היום ולא אמרו במסכת כתובות במגרר ויוצא שיש בו חיוב שבת אלא בהוצאה מרשות לרשות שכל הוצאה מרשות לרשות עקירה היא ויש חולקין לומר שאף בהוצאה צריך עקירה ומפרש מגרר ויוצא שאי אפשר אלא בקצת עקירה ואין הדברים נראין ויש מכריעים לדעת אחרת לומר שאף המגרר ברה"ר חייב ולא פטרו בזו אלא שלא נעשית מחשבתו בפעם אחת שהרי כשעקר ראשו האחד הונח השני והפסיק בנתים:

אסקופה היא המפתן הנדרס ברגלי הנכנס וכן תרגם יונתן ידיו כרותות על המפתן על סקופתא ומשקוף הוא העליון והדלתות מתחבטות על פני המשקוף ועל פני המפתן הפנימיים ואסקופה שנעשית לפעמים לחבטת הדלת עליה אם שיש משקוף למעלה וכדי שיתחבטו משני צדדים על המשקוף מלמעלה ועל המפתן מלמטה אם שאין שם משקוף למעלה לפעמים כגון דלתות שבחצר שאין מלמעלה משקוף ולא תקרה אלא מזוזת הפתח הימנית מכאן והשמאלית מכאן וציריהן מצד ראשיהן והדלתות מתחבטות על המפתן לבד ופעמים עושין אותו להיות הגשמים נעצרים מליכנס לבית או עפר הדרכים ואיסקופה זו יש מהן שנדונת כרה"י ומהן כרה"ר ומהן ככרמלית ומהן כמקום פטור וכמו שאמרו בסוגיא זו עומד אדם על האיסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו מעני ונותן לו והקשו אסקופה מאי אי אסקופה רה"ר היאך נוטל מבעל הבית ואי אסקופא רה"י היאך נוטל מעני ואי אסקופה כרמלית היאך מותר לכתחילה והעמידוה באסקופת מקום פטור וכמו שאמרו מקום שאין שם ד' על ד' מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו ר"ל שלא יטול העומד שם מבני רה"י ויתן לבני רה"ר וכמו שאמרו שלא יטול מעני ונותן לבעל הבית או מבעל הבית ויתן לעני ולא סוף דבר ליטול מזה וליתן לזה קודם שיניחנו במקום פטור אלא אף נטל והניח במקום פטור ואח"כ נטלו משם ונתנו לזה ואפילו ברשות של סופרים לדעתנו כמו שנבאר בעירובין פ' חלון בע"ה:

ואף באלו אם נטל ונתן פטור ואע"פ שאמרו המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' אע"פ שהעבירו דרך עליו ר"ל למעלה מראשו שהוא למעלה מעשרה שאוירה מקום פטור חייב בזו שאני שהדבר נח ברשות האסקופה מה שאין כן במעביר ואסקופאות אלו יש מהם בבתים וחצרות ויש מהם במבואות שבני המבוי עושין אותה אם לכונת דלתות שיתחבטו עליה אם לשאר הסיבות:

מעתה צריך אתה לידע איסקופאות אלו על איזה צד שם רשותם משתנה איסקופה רה"י היא כל איסקופה שכנגדה למעלה תקרה ואינך צריך להיות רחב התקרה ארבעה כדי לומר עליה פי תקרה יורד וסותם שאינך צריך לזו אחר שכלה מוקפת במזוזות מצדדיה ותקרה מלמעלה וכן אתה יכול לפרשה בשאין עליה תקרה ובגבוהה עשרה ורחבה ארבעה אלא שאין דרך אסקופה בגובה עשרה שסתם אסקופה נמשכת היא על פני כל חלל הפתח מקרקעית מזוזת ימין לקרקעית מזוזת שמאל ואין דרך כניסה בגובה עשרה ובמבוי כל שהיא לפנים מן הלחיים ואסקופה רה"ר היא איסקופה שאין עליה לא משקוף ולא תקרה ואינה גבוהה שלשה שהיא רה"ר ובמבוי בדרך זה ושהלחי לפנים הימנה אסקופה כרמלית היא שאין עליה תקרה ג"כ ורחבה ארבעה וגבוהה שלשה ושל מקום פטור בדרך זה אלא שאינה רחבה ארבעה ואין בכל אלו חלוק בין פתח פתוח לנעול אלא בין נעול בין פתוח כלם באים כדינם:

בפרש"י בד"ה למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב קס"ד דיכול ליטלו בשבת עכ"ל בשנוייא קמא דמשני לה הוא ועירובו בכרמלית כו' קאי הך מילתא דיכול ליטלו בשבת אלא משום דבשנוייא בתרא דמשני לה הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית ורבי היא כו' לא קאי הא דיכול ליטלו בשבת גופיה אלא בבין השמשות יכול ליטלו משום הכי קאמר דקס"ד הכי וק"ל:

תוס' בד"ה לימא תיהוי כו' שהעבירו לפניו נגד גופו דה"א כיון שהגיע כו' עכ"ל כצ"ל דהשתא א"ש דהך דהכא ודרבא וההיא דעומד אדם ברשות היחיד כולהו בגוונא חדא קמיירי שהאדם עומד במקום א' ואינו זז ממקומו ומעביר החפץ מכאן לכאן דרך גופו וכמ"ש התוס' פרק המוצא תפילין ומיהו הך דהכא הוי טפי נח מההיא דרבא דכיון שהאדם נח על האסקופה שהוא מקום פטור והחפץ כשבא כנגדו במקום פטור מקרי שפיר נח מה שאין כן בההיא דרבא ובהך דעומד אדם ברשות היחיד כו' וק"ל:

ברש"י ד"ה ומאי למטה וכו' והניחו למטה מי' תחתונים אמאי עירובו וכו' הכל דבור אחד:

ד"ה אלא לאו וכו' דהוי הבור חללו י' וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה לא מחייב וכו' והוי כמו עומד לכתף דאמרינן לעיל וכו' כצ"ל:

ד"ה לימא תיהוי תיובתא וכו' לכך נראה כפירוש ר"ח וכו' שהעבירו לפניו נגר גופו דם"ר אמינא כיון שהגיע וכו' כצ"ל:

גמ' אגב דמטניף מקרי ונחית כצ"ל ונ"ב עי' לקמן בפ' הזורק (שבת דף ק':)

רש"י בד"ה ומאי למטה כו' תחתונים אמאי כו' הד"א:

בד"ה אלא לאו כו' דהוי בור חללו כו' כצ"ל:

בד"ה אסקופת כו' רחבה ד' היכא כו' הד"א:

תוס' בד"ה לימא כו' שהעבירו לפניו מימינו לשמאלו נגד גופו דסד"א כיון שהגיע כו' דאין זו הנחה דרך עצמו כצ"ל והס"ד:

[רש"י ד"ה אסקופת (רה"י) [רה"ר] . כגון אסקופת מבוי כו'. לכאורה משמע שהיא עומדת בין כותלי המבוי וא"כ הוי' כמו צדי ר"ה שנחלקו ר"א וחכמים ועיין לקמן תוס' ד"ה אע"ג] :

תד"ה א"ל וכן בגומא. משמע דכל פחות מי' מטלטלין כו'. וכ"מ ג"כ מהא דלמעלה מי' עירובו עירוב. אך לפי דיוקם משמע ג"כ דאפי' משהו פחות מי"ט והם עצמם לא כתבו רק גבוה ט' וכ"ש פחות אבל טפי מט' לא. [ואולי דעתם כהרא"ש דגם בעמוד ביתר מט' עד י' הוה רה"ר ודלא כהרמב"ם וכ"נ שהבין בדבריהם הגר"א בסי' שמ"ה ס"ק כ"ח] :

תד"ה ואי. כאלו תנא בברייתא כו'. היא משנה ערוכה לקמן (ק"ב) [ועיין מש"כ בנדרים כ"ו] :

תד"ה לא. דהוה כמגרר החפץ עד שהוציא ראשו חוץ לד' אמות והניחו כו'. ועיין לקמן (צט:) ובפירש"י ובתוס' ד"ה ואמאי. והנראה מדבריהם דחפץ ארוך כזה ב אינו חייב [עד] שיוציא קצה המסומן באות א' להלאה ממקום קצה ב' ד"א. אולם ראיתם שם ממוציא חצי קופה לר"ה (כוונתם למתניתין צא:) צ"ע דל"ד כלל דהתם קצה הב' עדיין ברה"י. אבל הכא כשמפליג ראשו שבסי' ב' ד"א להלאה אז כבר כל חלק שבו נד ממקומו ד"א [אבל מצינו לענין קניית משיכה בב"ב (עה:) דאמר שמואל דבספינה לא קנה עד שימשוך את כולה ולקמן שם (פ"ו ב) פי' רשב"ם דאף רב דאמר דבמשיכה כ"ש קנה הוא דווקא בספינה דיש מים תחתיה ומדניידא פורתא כו' אבל ע"ג קרקע מודה דעד שימשוך את כולה ומצינו דלקנות קולא מחיובא דשבת דבשבת (צ"א) אמר ואס"ד אג"כ שמיה אגד קדים ליה איסור גנבה כו' ע"ש] :

תד"ה לימא. לכ"נ כפיר"ח כו' שהעבירו לפניו מימין לשמאל כו'. כ"ה גי' רש"ל שמעתי מקשים מדר"ח שהביאו התוס' לעיל (ה' סע"א) דמימינו לשמאלו פטור. אבל ל"י בין ימינם לשמאלם דהכא ר"ל שלקח חפץ מהקרקע שמצד ימינו ונתנו ע"צ שמאלו. וכ"ה בתוס' (עירובין צ"ח) [אולם ק"ל לפיר"ח דלמאי דמשני הכא נח ומשמע במהרש"א דר"ל דהוא עומד במקום פטור א"כ מאי מקשה לקמן (צח) מהא דרבא על הא דהיה קורא על האסקופה לפי' התוס' שם ד"ה והאמר] :

בשלמא רקק רקק תרי זימני וכו'. עיין לקמן ג' ע"ב קאמרי אביי ור"א צריכותא אחריתי ארקק תרי זימני חדא ברחב יתר מד' אמות וחדא בקצר פחות מד' טפחים ע"ש. וא"כ תקשי לשיטת הראב"ד הנ"ל דס"ל דגם עמוד וגומא בעי' רוחב דע"ד. וצריך לומר הילוך שאני דמודה אביי לרבא דבענין זה יש לחלק בין הילוך לתשמיש אלא לפ"ז ק' מאי קאמר רבא מנא אמינא לה וכו' אלא הילוך וכו'. דלמא אתי למעוטי דבהילוך הא דסגי פחות מד' משא"כ בתשמיש אבל לעולם תשמיש ע"י הדחק שמי' תשמיש. וצריך לומר רבא לטעמי' דמפרש רקק רקק תרי זימני בענין אחר חדא בימות החמה וכו' ושיעור דארבעה טפחים לא הוזכרה במשנה וא"כ מהיכי תיתי לומר דדיוקא דהילוך אשיעורא דד' טפחים קאי. מסתמא קאי אכולי' מילתא דהילוך ע"י הדחק שמי' הילוך ולא תשמיש. ובזה א"ש דהקדי' רבא בשלמא רקק רקק תרי זימני וכו' משום דלכאורה ה"א רקק תרי זימני אשיעורא דד' טפחים קאי כרב אשי וא"כ ליכא לאוכוחי מהילוך תרי זימני. דאיכא למימר דיוקא אשיעורא דד' טפחים קאי בהא איכא לאיפלוגי בין הילוך לתשמיש אבל בע"י הדחק ליכא לאיפלוגי במשהו קמ"ל רבא דרקק רקק לאו אהכי קאי אלא קאי אימות החמה ואימות הגשמי'. דהשתא אפי' נימא דהכל אמת דנקיט רקק רקק תרי זימני. לומר כל מיני רקק בין ימות החמה בין בימות הגשמים בין שיהיה רחב יותר מד"א בין שיהיה קצר פחות מד' טפחים לעולם חייב. כדקי"ל באמת. מ"מ מה"ת לומר דהילוך תרי זימני לא אתי לדיוקי אלא אשיעורא דד' טפחים לחוד והיכי רמיזא ע"כ אתי לדיוקא על כל הענין דע"י הדחק. דשמי' הילוך ולא שמי' תשמיש ודלא כאביי וק"ל:

לימא תיהוי' תיובתא דרבא וכו' והעבירו דרך עליו וכו' מה שהקשו תוס' אפירש"י מעירובין צ"ח ע"ב לימא מסייעא לי' לרבא וכו' רש"י בעצמו יישב זה דפירש התם במתניתין עומד אדם ברה"י כגון למעלה בגג שהוא למעלה מיו"ד ושפיר הוה מסייעא לי' לרבא. אלא דקשי' היא גופי' מנ"ל לפרש כן וכן הקשו תוס' בעירובין צ"ח ע"א ד"ה אמר רבא ע"ש. אך פשוט דרש"י ס"ל כשיטת הראב"ד דמייתי רשב"א בשמעתין לעיל גבי נתן עירובו בבור דאסור לכתחלה לטלטל' פחות מד"א כמו כל חצי שיעור. וכשהוקשה לו ממתני' עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה תי' התם מיירי למעלה מיו"ד וכיון דהוה תרתי לטיבותא פחות מד' אמות וגם במקום פטור לא גזרו רבנן ע"ש. וא"כ ע"כ מתני' איירי בעומד על הגג ולק"מ ק' תוס' אפירש"י. ומ"מ הראב"ד אע"ג דגם בהשגותיו פי"ב הלכה ט"ו חולק בשיטה זו דאסור לטלטל לכתחלה פחות מד"א. מ"מ לעיל מזה בהשגה הלכה י"ד פי' כשיטת רבנו חננאל דרך עליו ע"ש והרמב"ם פי' דרך עליו כרש"י ומתיר לטלטל לכתחלה פחות מד"א וא"כ מתני' דעומד אדם ברה"י אין הכרח דמיירי על הגג ותיקשי ק' תוס' מאי מייתי מסייעא לרבא וצ"ע:

ועיין מ"ש תוס' לעיל ג' ע"א ד"ה פטורי וכו' שהקשו אפי' רש"י דעקירה הוה טלטול בעלמא הקשו כן לשיטתיהו דס"ל מותר לטלטל לכתחילה פחות מד"א. מיהו רש"י לטעמי' דס"ל כהראב"ד הנ"ל ולק"מ וכבר כתבתי מזה לעיל ריש מכילתין גבי שהן ד' בפנים ע"ש:

בגמרא אילימא אסקופת רה"ר כו' ופירש"י כגון אסקופת מבוי שאין עליה תקרה ואין גבוה ג' מן הקרקע ולחי של מבוי לפנים ממנו. ויש לדקדק מי הכריחו לפרש כן דהא בכה"ג גופא הו"מ לפרש דאסקופה דר"ה היינו שהרה"י גמור' כגון בית או חצר פתוח לרה"ר כפשטא דלישנא דבריית' דקאמר נוטל מן העני ונותן לבע"ה האי לישנא משמע דאורחא דמלתא הכי הוא שהעני עומד ברה"ר ובעה"ב עומד בביתו בחצירו ונותן לעני כדאיתא להדיא במכילתא שהעני עומד בחוץ וב"ה בפנים והיינו רה"י ורה"ר גמורות ואם כן האי דהכא נמי יש לפרש כן כגון שאין גבוה ג' מן הקרקע והו"ל רה"ר גמור ואי משום שכן היה דרכם שהבתים פתוחים לחצר והחצירות למבוי א"כ השתא נמי דמפרש לה באסקופת מבוי מפרש ולחי שלפנים הימנו אף על גב דסתם אסקופות הם מקורות כדמשמע לקמן אם לא שהאסקופות הם לגמרי חוץ למבוי דאפ"ה קרי לה שפיר אסקופה דהכי אורחא דמלתא לעשות אסקופה לפני הבתים מרה"ר לפני המבוי. דאם כן לפי זה לא היה צריך לפרש דהלחי לפנים הימנו דע"כ בהכי איירי לכך נראה דמה שפירש"י הכא לענין אסקופת מבוי היינו משום דלקושטא דמלתא בהכי איירי כנראה מפירושו בהא דמקשינן בסמוך אמלתא דאחרים ואע"ג דלית לה לחי וכמו שיבואר בסמוך:

בתוס' בד"ה לימא תיהוי תיובתא דרבא פירש"י כו' ולא נהירא דא"כ הו"ל למיפרך מרבנן דאמרי כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י בפשיטות דהא לעיל שם מקשינן בגמרא באמת אמילתא דרבנן נהי דקסברי מהלך לאו כעומד דמי היכי אשכחן כה"ג דמחייב ושקיל וטרי טובא בהא דמשמע דתליא במידי דאשכחן במשכן. ואם כן לפ"ז לא שייך לומר דרבא דאמר כרבנן דהא כה"ג דמעביר דרך רה"ר למעלה מעשרה לא אשכחן כה"ג במשכן אלא במוציא משא על כתפו דוקא וכמשא בני קהת ודרך הוצאות משאות בכך. וא"כ מקשה שפיר מברייתא דהכא דמשמע נמי דכיון שאין דרך המוציאין בכך פטור וכ"ש במעביר ובהכי א"ש נמי הא דמקשה ארבא טפי מדר"א דאמר לקמן בפרק המצניע המוציא משא למעלה מעשרה חייב והוא הלכה פסוקה ולמאי דפרישית א"ש. ומה שהקשו עוד מסוגיא דהמוצא תפילין כבר נזהר בזה רש"י בעצמו שם ופירש שם דמסתמא העומד ברה"י ומוציא לרה"ר עומד בגובה למעלה מעשרה ואדרבא על פירוש ר"ח יש לדקדק מסוגיא דהתם דאטו לא מצינו למימר דהא דקאמר ובלבד שלא יוציא חוץ לד"א היינו שלא כנגד גופו כנ"ל ודו"ק:

נתכוין לשבות ברה''ר. המערב עירובי תחומין עירובו קונה לו שביתתו שם שיוכל לילך משם לכל רוח אלפים כאילו שבת שם וצריך שיתכוון לקנות שביתתו במקום שיכול לאכול שם עירובו אם היה רוצה לאוכלו שמתוך כן מועיל לו עירובו לקנות שביתה דמקום פיתא גורם דהתם שייך איניש ואע''פ שהוא בתוך העיר כשקדש היום: למעלה מי' טפחים עירובו עירוב. קס''ד דיכול ליטלו בשבת: אי נימא בבור דאית ביה י'. עמוק: ומאי למעלה דדלאי ואותביה. שהגביהו והניחו למעלה מי' מקרקעיתו של בור: ומאי למטה דתתאי ואותביה. שהשפילו והניחו למטה מי' התחתונים אמאי עירובו עירוב הרי הבור רה''י הוא משפת אוגנו ולמטה וכל שמונח בו ברה''י הוא מונח וכיון דנתכוין שתהא שביתתו ברה''ר ולא הניח עירובו על שפת הבור נמצא הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ואינו יכול להוציאו מרה''י לרה''ר לאוכלו': אלא לאו. האי למעלה מי' דקתני בבור דלית ביה י' וה''ק אם קרקעיתו של בור למטה מי' דהוי הבור חללו י' והוי רה''י אין עירובו עירוב כל מקום שהונח שם ואם קרקעיתו של בור למעלה מי' דה''ל חללו פחות מעשרה עירובו עירוב ולא חשיב ליה כמונח בכרמלית אלמא תשמיש לרבים חשיב ליה: הוא ועירובו בכרמלית. כגון שהיה בור זה בבקעה ונתכוון לשבות על שפתו ובור נמי כיון דלא עמוק י' כרמלית הוא: ואמאי קרי ליה. נתכוון לשבות ברה''ר: לפי שאינה רה''י. דאילו הואי האי בור בחצר אפילו עמוק י' עירובו עירוב: וזמנין משני ליה. רה''ר דוקא קתני ובור שהוא פחות מי' כרמלית הואי כדאמרינן דלא שמיה . תשמיש ודקשיא לך היכי מצי מפיק ליה על כרחיך קניית עירוב בין השמשות איתא כשקדש היום והוא ספק יום ספק לילה: ור' היא דאמר. בעירובין (דף וד:) דשבות שגזרו חכמים באיסורי שבת לא גזרו עליה אלא בשבת ודאי ולא בין השמשות הלכך מכרמלית לרשות הרבים שבות בעלמא הוא ובין השמשות ראוי ליטלו משם ולאוכלו לפיכך קנה עירוב: ולא דחויי קא מדחינא לך אלא דוקא . קאמינא לך. דלא שמיה תשמיש לרבים: רקק. גרוויל''א ומים צפין עליו: ורשות הרבים מהלכת בו. שעוברין באותו רקק ברגליהם: פחות מי'. שאין המים עמוקים י': חייב. שהוא כרשות הרבים גמורה: אלא הילוך תרי זימני למה לי. ליתני בסיפא ורקק מים שברה''ר הזורק לתוכו חייב רה''ר מהלכת בו לאשמועינן דבעינן שיהא צורך לרבים למה לי הא מרישא שמעינן ליה אלא להכי הדר תנייה דוקא שיהא הילוך לרבים דאף על גב דע''י הדחק הוא שמיה הילוך אבל אם היה צורך רבים לתשמיש לא חשיב רשות לרבים: זירזא דקני. חבילה של קנים ארוכים: רמא וזקפיה רמא וזקפיה. הוליכו אמות הרבה ברשות הרבים כענין הזה שלא נטלו כולו מן הקרקע אלא זקפו והשליכו וחזר וזקפו והשליכו אין זו עקירה: אסקופת רשות הרבים. כגון אסקופת מבוי שאין עליה תקרה ואין גבוה ג' מן הקרקע ולחי של מבוי לפנים הימנה: רשות היחיד. כגון עומדת תחת התקרה או לפנים מן הלחי או גבוהה י' ורחבה ד': אסקופת כרמלית אינה גבוהה י' אלא רחבה ד' היכי קתני נוטל לכתחילה סוף סוף איסור דרבנן איכא: ומקום פטור. מקום שאין בו ארבע על ארבע הוא מקום מסויים שיש לו ראש רחב קצת וגבוה ג' ועומד סמוך לרשות היחיד ולרה''ר והכי מוקים לה בעירובין בגבוה ג': ובלבד שלא יחליפו. והכי נמי קתני לעיל ובלבד שלא יטול מן העני ויתן לבעל הבית: דרך

נוכל לומר דוכן בגומא היינו כלומר אפי' גבוה ט' הוי רה''ר דמכתפין בה ע''י הדחק וכ''ש פחות מתשעה דיותר נוח להשתמש בה וכן משמע בסמוך דקאמר אברייתא דמייתי מאי לאו וכן בגומא אסיפא משמע דכל פחות מי' מטלטלין כמו בקופה: ואי אשמועינן בימות הגשמים כו'. בצריכותא חדא סגיא דאי תנא חדא זימנא רקק הוה מוקמינא ליה בדדמי ליה להכי תנא תרי זימני רקק אלא כיון דמשכחת צריכותא עביד כאילו תנא בברייתא בהדיא רקק בימות החמה ורקק בימות הגשמים: לא מיחייב עד דעקר לי' ממקומו. תימה מאי קמ''ל פשיטא דלא מיחייב כיון דלא עקר ועוד מה שייך הכא הך מילתא וי''ל דקמ''ל דאע''ג דדרך להוליכם בענין זה שאינן קלין לנושאן והוי כמו עומד לכתף דאמרי' לעיל (דף ה:) דחייב אפ''ה פטור ומשום דלעיל איירי בכיתוף עמוד ט' ברה''ר ורבים מכתפים עליו נקט ליה הכא ודוקא רמא וזקפיה דכשהניח ראשו האחד חוץ לד' אמות עדיין ראשו השני מונח בתוך ד' וכשחזר ומשליך ראשו [הב'] חוץ לד' אמות עדיין אינו מתחייב דהוי כמגרר החפץ עד שהוציא ראש החפץ חוץ לד' אמות והניחו דאע''פ שחוזר ומושכו לחוץ פטור שלא נעשית המלאכה בבת אחת אבל אם מגרר זירזא דקני בבת אחת עד חוץ לד' אמות או מרה''י לרה''ר חייב כדאמרינן (לקמן המצניע דף צא:) בגונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור משום דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד ואומר ר''י דאם מגלגל חבית ד' אמות ברה''ר או מרה''י לרה''ר חייב דהוי כמו מגרר דאינו נח כלל אבל מגלגל תיבה שהיא מרובעת פטור דהוי כמו רמא וזקפיה דא''א שלא תהא נחה קצת: לימא תהוי תיובתא דרבא כו'. פרש''י אע''פ שהעבירו למעלה מי' דהוי מקום פטור ולא נהירא דא''כ ה''ל למיפרך מרבנן דאמרי (לעיל דף ה:) המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ומאי פריך נמי לימא תהוי תיובתא דרבא לימא הא רבנן קיימי כוותיה ועוד דבהמוצא תפילין (עירובין דף צח:) תנן עומד אדם ברה''י ומטלטל ברה''ר ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ודייק בגמרא הא הוציא חייב חטאת לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא המעביר כו' ולפי' הקו' מה ענין זה לזה לכך נראה כפי' ר''ח דמפ' שהעבירו דרך עליו שהעבירו לפניו נגד גופו דה''א כיון שהגיע כנגדו הוי כמונח ונמצא שלא העביר ד' אמות יחד ומשני התם לא נח דאין זה הנחה [דרך עצמו]:

שבת ח ע"ב - Steinsaltz

דף ח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד