דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

שבת ח ע"א - פירוש שטיינזלץ

אמר אביי: ברשות היחיד דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהלכה כשיטת רב חסדא, שרשות היחיד נחשבת לחטיבה אחת מלאה עד לרקיע. אלא הכא [כאן, בברייתא זו] מדובר במקרה מיוחד — באילן העומד ברשות היחיד ואילו נופו [ענפיו] נוטה לרשות הרבים, וזרק אדם חפץ מרשות הרבים ונח החפץ על נופו. שרבי סבר [סבור] כי אמרינן [אומרים אנו] "שדי [זרוק] את נופו בתר [אחר] עיקרו", וחשוב את הצמרת כולה כאילו היתה בתחום רשות היחיד. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] "שדי [זרוק] את נופו בתר [אחר] עיקרו", ומשום כך הצמרת נמצאת שלא ברשות היחיד אלא במקום פטור, ולכן אינו חייב.

א אמר אביי: זרק כוורת, שהיא כחבית עגולה, עשויה קנים לתוך רשות הרבים, והיתה הכוורת גבוהה עשרה טפחים ואינה רחבה (בקוטר) ששה טפחים — חייב. כי מאחר שאין קוטרה מגיע לששה טפחים, אין בשטחה לפי חשבון ריבוע של ארבעה על ארבעה טפחים. ולכן, כוורת זו נחשבת חפץ, ואם זרקה מרשות היחיד לרשות הרבים — חייב. ואולם אם היתה הכוורת רחבה בקוטרה ששה טפחים — פטור, שכיון שיש בשטח הכוורת ריבוע של ארבעה על ארבעה טפחים הריהי כבר נחשבת כרשות היחיד לעצמה, ואין בה משום זריקה מרשות לרשות.

ורבא אמר: אפילו אינה רחבה ששה טפחים — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן אי אפשר לקרומיות של קנה (החלקים הבולטים ויוצאים מאריגת הקנים של הכוורת) שלא יעלו למעלה מעשרה טפחים. ואם כן, נמצא שהכוורת כולה לא הגיעה כלל אל רשות הרבים — שהרי חלק ממנה נמצא עדיין במקום פטור (עשרה טפחים מעל לרשות הרבים).

ואם כפאה לכוורת זו שאין ברוחבה ששה טפחים על פיה, שזרקה כשפיה למטה, במקרה זה אם היתה הכוורת גבוהה רק שבעה טפחים ומשהו — עדיין חייב, שכוורת זו הריהי כשאר חפצים שנפלו לשם. ואולם אם היה גובהה של כוורת זו גדול מזה והגיע לכדי שבעה טפחים ומחצה — פטור, שכן בתוך שלושה טפחים לקרקע אנו מסתמכים על הכלל של "לבוד" שלפיו דבר סמוך בתוך שלושה טפחים נחשב כמחובר, ואנו ממשיכים את מחיצות הכוורת עד לקרקע, ואז נחשב כאילו נגעה כבר הכוורת בקרקע רשות הרבים (כשהוא עדיין במרחק שלשה טפחים) בעוד חלקה העליון עדיין במקום פטור. וכאילו היתה זו כוורת הגבוהה מעשרה טפחים.

ואילו רב אשי אמר: אפילו היה גובה הכוורת שבעה טפחים ומחצה — חייב. שכן אין אנו יכולים להחשיב את מחיצות הכוורת כגבוהות יותר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום שהמחיצות לתוכן עשויות, שמחיצותיה של הכוורת אין להן כל תפקיד מעבר לתחומה הממשי, ועל כן, אין מקום להאריך את המחיצות מדין לבוד. ומשום כך, אם אין הכוורת גבוהה מעשרה טפחים הרי היא כחפץ בלבד.

ב אמר עולא: עמוד שגובהו תשעה טפחים שהיה עומד ברשות הרבים והיו רבים מכתפין עליו, כלומר, נעזרים בו כדי להקל על עצמם להרים משא על כתפיהם, וזרק חפץ מרשות היחיד ונח על גביו, על גבי העמוד — חייב. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — על פי כלל זה: כל דבר הבולט מרשות הרבים פחות משלשה טפחים מדרס דרסי ליה [דורסים אותו, דורכים עליו] הרבים, והוא נחשב כחלק מן הקרקע. משלשה ועד תשעה טפחים — לא מדרס דרסי ליה [דורסים עליו] הרבים ולא כתופי מכתפי [מכתפים] עליו. ואולם דבר שגובהו תשעה טפחים ודאי מכתפי עילויה [מכתפים עליו], וכיון שרבים משתמשים בו הריהו רשות הרבים, למרות גובהו.

בהסתמך על דברי עולא אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: גומא העמוקה טפחים אחדים מקרקע רשות הרבים מאי [מה] דינה? האם אף היא תיחשב, בהתאם לכלל של עולא, כחלק מרשות הרבים? שכן בדרך כלל בהלכות שבת אין מבחינים בין דבר המוגבה מעל שטח, לבין הנמוך מן השטח הזה. אמר ליה [לו] רב יוסף: וכן בגומא, שייכות אותן הלכות. ואילו רבא אמר: בגומא לא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון שתשמיש על ידי הדחק לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] כתשמיש, וגומא, אף אם עומקה תשעה טפחים אינה מקום נוח לשימוש ואין להשוותה לעמוד בגובה זה.

איתיביה [הקשה לו] רב אדא בר מתנא לרבא מממה ששנינו בברייתא: היתה קופתו [סלו] מונחת ברשות הרבים והיא גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה — אין מטלטלין חפץ לא מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה, לפי שקופה זו דינה כרשות היחיד. ואם היה גובהה פחות מכן — מטלטלין מתוכה לרשות הרבים, ולהיפך. ומוסיפה הברייתא: וכן בגומא. מאי לאו אסיפא [האם לא נאמר דבר זה על הסוף] של הברייתא, כלומר, שגומא הפחותה מעשרה טפחים מטלטלים מתוכה לרשות הרבים. והרי זה כדעת רב יוסף, שגומא בטלה לרשות הרבים: ודחה רבא: לא, ארישא [לא נאמר דבר זה אלא על ראשה של הברייתא], שאם היתה הגומא עמוקה עשרה טפחים אין מטלטלים ממנה, כי היא רשות היחיד גמורה, אבל אין להסיק מכאן לגבי גומא שעומקה פחות מעשרה טפחים.

עוד איתיביה [שאל אותו] רב אדא בר מתנא את רבא ממה ששנינו בברייתא אחרת העוסקת בדיני עירובי תחומים:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

אמר תירץ אביי: [1] כל שהניח על זיז כל שהוא ברשות היחיד, דכולי עלמא, בין חכמים ובין רבי, לא פליגי כדרב חסדא.

אלא הכא, מחלוקת רבי וחכמים, שלא חייבו חכמים כיון שהוא זיז כל שהוא, במאי עסקינן, באילן העומד ברשות היחיד, ונופו נוטה לרשות הרבים, וזרק חפץ מרשות הרבים, ממרחק ארבע אמות, ונח החפץ אנופו, על נוף האילן הנוטה לרשות הרבים, והענף שנח עליו החפץ לא היה בו ארבעה על ארבעה. ומן הדין היה, שאף רבי מודה שאינו חייב, כיון שכדי לחייב על הנחה ברשות הרבים ודאי צריך מקום ארבעה על ארבעה. אלא שבכך נחלקו רבי וחכמים: דרבי סבר, בכל זאת יש לחייב אותו על ההנחה על הנוף, על אף שאינו אלא מקום כל שהוא, כי אמרינן, שדי נופו בתר עיקרו. והיות ובעיקרו יש ארבע אמות, נחשבת הנחה על נופו כהנחה חשובה גם כשאינה על מקום ארבעה. ולכן, גם המניח על הנוף שברשות הרבים, נחשבת הנחתו כהנחה במקום חשוב, על אף שאין בו מקום ארבעה, וזאת, על אף שברשות הרבים גרידא יש צורך בהנחה על מקום ארבעה.

ורבנן סברי, היות והנוף אינו אלא כזיז כל שהוא ברשות הרבים, אין לחייבו אפילו אם זרק ממרחק מארבע אמות, כי לא אמרינן שדי נופו שברשות הרבים בתר עיקרו שיש בו ארבעה, ואין כאן הנחה חשובה ברשות הרבים. [2] א. איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים או העברת ארבע אמות ברשות הרבים, נאמר רק לגבי חפצים ולא לגבי הוצאת דבר הנחשב "רשות" בפני עצמה. כגון, המוציא או המעביר כלי גדול שגבהו עשרה טפחים ורחבו ארבעה טפחים על ארבעה, המהווה "רשות בפני עצמה" אינו חייב, משום שלא חייבה תורה על "הוצאת רשויות". [3]

ב. שיעור כלי הנחשב רשות היחיד בפני עצמה, הוא ריבוע של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. ואם היה הכלי עגול, צריך שיהא אפשר להוציא מתוך העיגול ריבוע של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ["ריבועא דנפיק מגו עיגולא"].

ג. ריבוע שהקיפוהו בעיגול, שוה הקוטר של העיגול לאלכסון הריבוע. אלכסונו של הריבוע הוא כאורכו של הצלע ועוד שני חומשים ["כל אמתא בריבועא, אמתא ותרי חומשי באלכסונא"]. ולפי החישוב הזה, אם היתה רשות היחיד בצורת מקום עגול, צריך שיהא קוטרו של העיגול חמש טפחים ושלש חומשי טפח, לכל הפחות, כדי שיחשב ל"רשות היחיד". כי בקוטר כזה יכול אתה להוציא מהעיגול ריבוע שוה של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. ולכן אם היה כלי עגול שגובהו עשרה טפחים, וקוטר עיגולו חמשה טפחים ושלשה חומשי הטפח, הרי הוא פטור על זריקתו, כי בשיעור זה נעשה הכלי עצמו ל"רשות היחיד".

ד. רשות הרבים אינה תופסת אלא עד עשרה טפחים, ואוירה למעלה מעשרה "מקום פטור" הוא, והמוציא לשם אינו חייב. ולא עוד, אלא אפילו היה רק חלק מן הכלי באויר רשות הרבים שלמעלה מעשרה טפחים ["אגודו של הכלי במקום פטור"], אינו חייב עליו.

אמר אביי: אם זרק אדם בשבת כוורת, שהיא כלי עגול העשוי ממחצלת קנים עגולה, וזרקה מרשות היחיד לרשות הרבים, הרי אפילו אם היתה הכוורת גבוהה עשרה טפחים כדי שיעור רשות בגובה, ואולם, אם אינה רחבה, שלא היה ברוחב קוטרה ששה טפחים, נמצא שאין בה ריבוע של ארבעה על ארבעה טפחים, ואין היא רשות בפני עצמה אלא היא כלי ככל הכלים, ולכן חייב על הוצאתה.

אבל אם היתה גבוהה עשרה טפחים כדי שיעור רשות בגובה, וגם רחבה [רוחב קוטרה] ששה טפחים, כדי שיעור רשות ברוחב, שהרי יש בה ריבוע של ארבעה על ארבעה טפחים, [4] ורשות בפני עצמה היא, הרי זה פטור [5]. רבא אמר: אפילו אם אינה רחבה ששה טפחים, כיון שגבוהה היא עשרה טפחים הרי זה פטור. מאי טעמא פטור עליה? כי אי אפשר ל"קרומיות של קנה" [המחצלת שממנה עשויה הכוורת, נארגת מקנים, שתי וערב. ל"קני השתי" יש "קרומיות", שהן קצות הקנים, הנקראות גם "זנבות", שאינן מחוברות למעלה באמצעות "קני הערב"] [6] שלא יעלו למעלה מעשרה טפחים של אויר רשות הרבים, כאשר יש בגובהה של הכוורת עשרה טפחים. וכיון שאותן קרומיות הבולטות מלמעלה הן חלק מן הכוורת, נמצא שחלק מן הכוורת בולט ל"מקום פטור", וכל כי האי גוונא אינו חייב על הנחת הכלי כולו ברשות הרבים. [7]

א. קיימא לן במחיצות או בדפנות שאומרים בהם דין "לבוד". משמעות דין לבוד היא, שיש להאריך אותן או לקרבן לדבר הרחוק מהם, עד שלשה טפחים פחות משהו.

ב. ולפיכך, הזורק כלי שמחיצותיו כלפי מטה, הרי מדין "לבוד" ניתן להחשיבן כאילו התארכו מחיצות הכלי כלפי מטה. ולכן, משעה שהגיע הכלי [עוד בהיותו באויר] לגובה של שלשה טפחים פחות משהו מעל הקרקע, הוא כבר נחשב כאילו הונח על גבי הקרקע, לפי שכאמור, מדין "לבוד" נחשב הדבר כאילו נתארכו המחיצות והגיעו עד הקרקע, ונמצא שמבחינה דינית נחשב הכלי כמונח הקרקע עוד בהיותו באויר. [8]

ומוסיף רבא ואומר: אף שהזורק כוורת שאינה רחבה ששה טפחים אינו נפטר מהטעם ש"אגודו במקום פטור" אלא אם כן היתה הכוורת גבוהה עשרה טפחים, ורק משום ש"קרומיות הקנה" בולטות למעלה מעשרה. כל זה הוא דוקא כשזרק את הכורת כמות שהיא עשויה לשמש, שתחתיתה כלפי מטה ומחיצותיה כלפי מעלה. אבל, אם כפאה לכוורת שאינה רחבה ששה טפחים [9] על פיה, שהפכה באופן שהיה פתחה למטה, ותחתיתה למעלה, וזרקה כך לרשות הרבים, אין צריך אפילו שיהא גובהה של כוורת עשרה טפחים כדי לפוטרו, אלא אף בפחות משיעור זה יש לפוטרו משום "אגודו במקום פטור", ואף ללא קרומיות הקנה. וכך אמר רבא: אם היה גובה הכוורת ההפוכה אפילו שבעה טפחים ומשהו אחד בלבד, עדיין הוא חייב על הנחתה ברשות הרבים. שהרי בשיעור כזה, בשעה שהגיעו דפנות הכוורת ההפוכה לאויר בגובה פחות משלשה לקרקע, ויש כאן דין לבוד, נמצאת הכורת כולה באויר רשות הרבים, הגבוה עשרה.

אבל, אם היה גובה הכוורת ההפוכה שבעה טפחים ומחצה [או אפילו "שני משהויין"], הרי זה פטור. כי בהגיע מחיצות הכלי עד לגובה של שלשה טפחים פחות משהו מן הקרקע, כבר נחשבת הכוורת כאילו הונחה על הקרקע מדין "לבוד". ועל אותה שעה בלבד, שהיא שעת ההנחה הדינית אפשר לחייבו [אף על פי שהמשיכה הכורת לרדת כלפי מטה]. ובאותה שעה, הרי היתה תחתית הכוורת ההפוכה "אגודה למעלה מעשרה טפחים", שהרי בשעת ההנחה [מדין לבוד] יש בגובהה של הכוורת למעלה, יותר משבעה טפחים ומשהו. וכיון ש"אגודו במקום פטור", הרי הוא פטור. אבל לעומת זאת, אם יש בגובה הכוורת שבעה טפחים ומשהו בלבד, הרי בשעת ההנחה הדינית, דהיינו, בהגיע הכוורת לגובה שלשה טפחים פחות משהו מעל הקרקע, כבר יצאה תחתית הכוורת מן האויר שלמעלה מעשרה טפחים, ונכנסה באויר עשרה טפחים של רשות הרבים, ולכן הוא חייב. [10] רב אשי אמר: אפילו אם היתה רחבה שבעה ומחצה, הרי זה חייב. מאי טעמא? משום שלא יתכן לומר לבוד במחיצות הכוורת אלא כאשר הן עומדות בצורה הרגילה, ולא בצורה הפוכה כלפי מטה, כי מחיצות הכוורת לתוכן עשויות. כלומר, להשתמש בהן כשראשן כלפי מעלה, ולא כשראשן כלפי מטה, כי באופן הזה אין "שם מחיצות" עליהן, ולא אמרינן בהם דין "לבוד".

אמר עולא: עמוד גבוה תשעה טפחים, לא פחות ולא יותר, [11] שהיה עומד ברשות הרבים, אפילו לא היה העמוד רחב ארבעה טפחים, [12] ורבים מכתפין עליו [מתקנים עליו את משא כתפיהם], [13] וזרק חפץ ברשות הרבים ממרחק ארבע אמות, [14] ונח על גביו של העמוד, אין פוטרין אותו כזורק על מקום פטור, ואף שגבוה העמוד שלשה מרשות הרבים ואין בו מקום ארבעה על ארבעה, שבכל מקום אנו דנים אותו כ"מקום פטור" מן התורה, אלא הרי זה חייב כזורק ברשות הרבים עצמה. [15]

מאי טעמא?

ומבארת הגמרא את גדרי הדין: כי [16] אם היה העמוד פחות מגובה שלשה טפחים, מדרס דרסי ליה רבים, וכארץ הוא חשוב, ולפיכך הזורק ונח על גביו, חייב. [17]

ואילו מגובה שלשה טפחים ועד גובה תשעה טפחים אין זה רשות הרבים, כי לא מדרס דרסי ליה רבים, כי הוא גבוה יותר מכדי הרחק רגליו של אדם בפסיעות, ולא כתופי מכתפי הרבים עליו, משום שאינו גבוה עד הכתף. [18] לפיכך אינו תשמיש הרבים כלל, ואינו כרשות הרבים, אלא "מקום פטור" הוא מן התורה. [19]

אבל כשהוא גבוה תשעה טפחים, ודאי מכתפין הרבים עלויה, וכיון שצריך הוא לרבים, רשות הרבים הוא. [20] אמר שאל ליה אביי לרב יוסף: גומא עמוקה תשעה טפחים [21] ברשות הרבים, מאי? האם נאמר, כיון שמניחים שם בני רשות הרבים את חפציהם שבידם עד שילכו ויחזרו, נמצא שצריכים הרבים להשתמש בה ולכן רשות הרבים היא. או שמא "מקום פטור" היא אם אינה רחבה ארבעה, או כרמלית היא, אם רחבה ארבעה? [22]

אמר ענה ליה רב יוסף לאביי: וכן הוא הדין בגומא.

רבא אמר: בגומא, לא! אלא אם היתה עמוקה עד שלשה טפחים דין רשות הרבים לה, ומשלשה ועד עשרה הרי היא "מקום פטור" אם לא היתה רחבה ארבעה על ארבעה. ו"כרמלית" היא, אם היתה רחבה ארבעה על ארבעה. [23]

מאי טעמא? כי תשמיש על ידי הדחק כתשמיש שמשתמשים בני רשות הרבים בגומא, לא שמיה תשמיש. איתיביה רב אדא בר מתנא לרבא, מברייתא ששנינו בה: אם היתה קופתו מונחת ברשות הרבים, הרי אם היתה גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה טפחים, היא רשות היחיד לעצמה, ואין מטלטלין לא מתוכה לרשות הרבים, ולא מרשות הרבים לתוכה.

ואם היתה מדתה פחות מכן בגובה או ברוחב, וכגון שהיתה גבוהה פחות מעשרה טפחים, או אף אם היתה גבוהה עשרה טפחים אלא שלא היתה רחבה ארבעה טפחים, מטלטלין אליה וממנה לרשות הרבים, שהרי אינה רשות היחיד בפחות מגובה זה או מרוחב זה. [24]

וכן בגומא, מפרש לה ואזיל.

ומוכיח רב אדא בר מתנא מהברייתא: מאי לאו, האם אין דברי הברייתא "וכן בגומא" קאי אסיפא. והיינו, שאם היתה קופה פחותה מכאן, מטלטלין. והוא הדין גומא שהיא פחותה מיכן, והיינו שאינה גבוהה עשרה, או שאינה רחבה ארבעה, מטלטלין מרשות הרבים לתוכה. ומשמע שגומא עמוקה פחות מעשרה אף על פי שרחבה ארבעה, אינה כרמלית לאסור לטלטל לתוכה מרשות הרבים. ובהכרח, הטעם הוא משום שבגומא תשעה [25] אנו עוסקים, ודין רשות הרבים לה, ולא דין כרמלית כמו שאמר רבא. ותיקשי לרבא שאמר "בגומא, לא"!?

ודחינן: לא כאשר פירשת ד"וכן בגומא" הוא המשך לדין הסיפא ד"פחות מיכן", אלא ארישא קאי, והכי קאמר: קופה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ברשות הרבים דין רשות היחיד לה, וכן גומא ברשות הרבים דין רשות היחיד לה כשהיא עמוקה עשרה ורחבה ארבעה.

תו איתיביה רב אדא בר מתנא לרבא [26] מהא דתניא:

א. הרוצה לצאת בשבת מחוץ לתחום, יכול להניח בערב שבת עירוב תחומין בסוף התחום, ונחשב הדבר כאילו שם הוא מקום שביתתו, ויכול להלך מאותו מקום לכל רוח אלפיים אמה, כשיעור תחום שבת.

ב. אחד התנאים להנחת העירוב הוא, שיוכל האדם לאוכלו בשעת קניית שביתתו, שהיא שעת בין השמשות של כניסת השבת, כי בכך נקבע שמקום אכילתו הוא מקום שביתתו. אבל אם נתכוין לקנות את שביתתו במקום אחד, והניח את פיתו במקום שאינו יכול ליטלו משם בבין השמשות ולהביאו למקום שנתכוין לקנות שם את שביתתו, אין עירובו מועיל לו, והוא נקרא "הוא ועירובו במקום אחר".

הערות

[1] לתוספות לעיל ד ב ד"ה באילן, ולשיטת לישנא בתרא ברש"י כאן [כפי שפירשה המהרש"א], יש ביאור אחר בסוגיה, אך ביאורנו הוא כפי לישנא קמא ברש"י, והוא גם שיטת רש"י לעיל ד ב.

[2] דברי אביי מתבארים כאן, כאמור, על פי שיטת רש"י בלישנא קמא [כפי שפירשה המהרש"א], והיא שיטת רש"י לעיל ד ב בביאור דברי אביי, שאף לדעת הסובר "שדי נופו בתר עיקרו" אין מועיל מה שהעיקר עומד ברשות היחיד כדי לחייב על הנוף שברשות הרבים משום הכנסה לרשות היחיד, וכל ענין "שדי נופו בתר עיקרו" הוא רק לענין מקום ארבעה בלבד, וכגון שבעיקר יש ארבעה על ארבעה ובנוף אין שיעור זה, ובא הכלל של "שדי נופו בתר עיקרו" וקובע כי העיקר שיש בו ארבעה על ארבעה מחשיב אף את מקום הנוף כאילו יש בו ארבעה, והרי הוא מתחייב עליו רק באופן שזרק ממרחק ארבע אמות, ומשום "זורק ארבע אמות ברשות הרבים". וכתב רש"י שלפי לשון זו, אביי מפרש שדעת רבי וחכמים היא שלא כרב חסדא. וביאר המהרש"א את ההכרח לזה, כי אם סבירא לן כרב חסדא שברשות היחיד אין צריך מקום ארבעה, לא יועיל מה שנאמר "שדי נופו בתר עיקרו" אפילו כשיש בעיקרו ארבעה, כי מאחר שברשות היחיד אין מעלה למקום ארבעה, אי אפשר שהעיקר יחשיב את הנוף שברשות הרבים כמקום ארבעה. וראה עוד מה שהאריך רבי עקיבא איגר לעיל ז א בדברי מהרש"א אלו.

[3] א. כך היא שיטת רש"י בביאור הסוגיא. וכתב בטעם הדין "ואנן ממשכן גמרינן, שהיו זורקין מחטיהן במלאכתן זה לזה, ולא היו זורקין רשויות". וב"תוספות ישנים" תמה: ולא נהירא, דאשכחן מיהא שהיו מוציאין רשויות, כגון ארון ומזבחות. וראה בזה ב"חידושי חת"ם סופר", בהגהות הרש"ש, וב"תוצאות חיים" סימן טו, אם הפטור הוא דוקא בזורק, או אף במוציא, כפי שהבין ה"תוספות ישנים". ובתוספות הרא"ש תמה: ולא נהירא, דבפרק הזורק אסיקנא, דזורק ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמיר לה, ולא ממשכן ילפינן. וראה גם בגליון הש"ס לרבי עקיבא איגר, שתמה: עיין לקמן צו ב, דלמסקנא אמרינן דלא מצינו שהיו זורקין מחטין, וצ"ע. וראה חידושי חת"ם סופר. ב. שיטת התוספות ועוד ראשונים שהזורק רשות לרשות הרבים, פטור, משום דנעשה כאילו זרק לרשות היחיד, כיון שהכלי הנזרק רשות היחיד הוא. וראה בהערות שב"חברותא" על התוספות, כיצד יהא הדין בזורק מרשות הרבים לרשות היחיד לפי שיטתם, ובמעביר ארבע אמות ברשות הרבים.

[4] א. כבר נתבאר בהקדמה, שעיגול אשר קוטרו חמשה טפחים ושלשת חומשי הטפח, יש בו שיעור רשות היחיד. ואם כן צריך ביאור למה אמר אביי "ששה טפחים" ! ? וכתב רש"י: אביי לא דק, ולחומרא הוא דלא דק, ולהפרישו מאיסור שבת, אף על גב דיש כאן אלכסון באינה רחבה ששה, מחייב ליה מדרבנן עד דאיכא ששה. אבל ודאי לענין קרבן, לא מייתי, אי הויא חמשה טפחים ושלשה חומשין, דהוי כזורק רשות. והרשב"א תמה עליו: דהא אמר "אינה רחבה ששה, חייב", ו"חייב" משמע: בשוגג - חטאת, ובמזיד והתראה - סקילה. ועוד, דאנן לאו לכתחילה שרינן ליה אפילו רחבה ששה, ד"פטור אבל אסור" הוא, ואם כן כי קאמרינן "פטור" לפוטרו מיתה וקרבן קאמרינן, ובשאינה רחבה ששה, חייב מיתה וקרבן. ב. שיטת רבינו חננאל בתוספות היא, שאביי דק בלשונו, ומשום שאם כי השיעור הוא חמשה טפחים ושלשה חומשי טפח, מכל מקום צריך שיהיה שיעור זה בתוך הכוורת לבד מדופנותיה, ושיעור ששה טפחים שאמר אביי הוא עם עובי דפנותיה, שדרכן להיות שני חומשי טפח. והתוספות חולקים עליו, וסוברים ששיעור חמשה טפחים ושלשה חומשי טפח הוא עם הדפנות, כי אף הם מצטרפים להשלמת שיעור רשות היחיד, ולכן הסכימו עם רש"י. ומכל מקום, לא נחלקו אלא בדפנות, אבל בשוליים, אף רבינו חננאל מודה ששיעור עשרה טפחים לגובה רשות היחיד כולל אף את השוליים. ומשזרק כלי הגבוה עשרה טפחים עם שוליו הרי הוא פטור, כמבואר בדברי התוספות משמו. ובתוספות הרא"ש הוכיח כן מן הסוגיא, יובאו דבריו בהערות להלן.

[5] כתב רש"י בד"ה גבוהה עשרה: כלומר אפילו גבוהה עשרה, אם אינה רחבה ששה באמצעיתה חייב, דאכתי חפץ בעלמא הוא, ואינה רשות לעצמה [שייפטר עליה משום זריקת רשות], דלא הוי רשות דאורייתא, אלא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה על ארבעה. ועוד כתב רש"י בד"ה רחבה ששה, פטור: ואם תאמר בדלא גבוהה עשרה, נמי רשות לעצמה היא [כיון שיש ברחבה ארבעה על ארבעה טפחים], דהא שמה כרמלית, ההיא לאו מדאורייתא הוה רשות, אלא מדרבנן, ולא להקל על דברי תורה בא, כגון זו שייפטר מחטאת. ומבואר מדברי רש"י שמקום פטור [גבוה שלשה ואינה רחבה ארבעה] וכרמלית [גבוהה שלשה ורחבה ארבעה] אין עליהם שם רשות מן התורה כלל. אך ראה ברש"י לעיל ז ב ד"ה כזורק בארץ - על המבואר שם, שהזורק ונח באויר רשות הרבים ואפילו למעלה משלשה טפחים, הרי הוא חייב - שכתב "ולא דמי [הזורק ונח באויר רשות הרבים למעלה משלשה] לנח על דבר המסויים [בגובה שלשה טפחים] למטה מעשרה [שהוא פטור], דההוא חשוב למיהוי רשות חשוב לעצמו או כרמלית או מקום פטור, ולא הויא הנחה ברשות הרבים". הרי מפורש, שאף מדאורייתא רשויות הם, ורק משום ששם רשות עליהם הוא המפקיע מן המונח עליהם תורת הנחה ברשות הרבים. ב. כתב המהרש"א - בדבריו על התוספות - בביאור טעמם שלא פירשו את הפטור משום "זריקת רשות" שלא היתה במשכן: "אם כן, כפירוש רש"י, מהאי טעמא, כרמלית ומקום פטור אף על גב דלא הוו רשות לעצמם, מכל מקום רשויות אחרות מיקרו אף מדאורייתא, ובאלו רשויות נמי לא היו זורקין אלא מחטיהן". ג. כתב המהרש"א על דברי רש"י בד"ה רחבה ששה: אבל לעיל בגבוה עשרה ואינו רחב ששה, ודאי דלא קשיא ליה הכי: דהא "מקום פטור" הוא [והיינו משום] דמכל מקום "אינו רשות לעצמה" מיקרי, כיון דשרי להוציא ממנו לרשות הרבים ומרשות הרבים למקום פטור. ויש לדקדק, דמאי קשיא ליה הכא בכוורת, "דהא שמה כרמלית", כיון דכלי הוא ולא גזור ביה רבנן לבטולי מתורת כלי, כמו שפירש רש"י לקמן [עמוד זה ד"ה פחות] גבי קופה, וכן כתבו התוספות לעיל [ה א ד"ה כאן] ! ? ויש לומר, דלא קאמר התם דלא גזרו ביה רבנן לבטולי מתורת כלי, אלא שלא להחמיר בכלי כשאר כרמלית שאין מטלטלין מתוכו, אבל הכא להקל ביה דהוה "רשות לעצמה" קאמר. ולהכי הוצרך הכא [רש"י] לומר, דלא הוה רשות אלא מדרבנן, ואין כח ביד חכמים להקל. וראה חידושי רבי עקיבא איגר שתמה על דבריו, כי מהתוספות לעיל ה א מוכח, שכלי, אף מן התורה אינו מקום פטור אלא רשות הרבים היא, ואם כן אין לכלי תורת רשות כלל.

[6] נתבאר על פי רש"י, שכתב: אי אפשר: הואיל וגבוהה עשרה, שלא יהא בה קרומיות מן השתי שגבוהים מחבריהם של ערב, ועולין למעלה מעשרה שהוא אויר מקום פטור". ביאור דבריו: קני השתי נמשכים מתחתיתה של כוורת כלפי ראשה, ואילו קני הערב ארוגים בין קני השתי לרחבה של כוורת. ובשפת הכוורת אין קני הערב מכסים את כל גובהם של קני השתי, כי אי אפשר לצמצם בזה, וקצה ראשיהם של קני השתי בולט קצת מקני הערב ומן הכוורת עצמה, ואלו הן "קרומיות של קנה".

[7] א. אבל אביי סובר שאין הקרומיות חשובות להחשיב "אגודו במקום פטור", תוספות. ב. פשטות כוונת רבא בדבריו היא: מאחר שהפטור של "זריקת רשות" הרי הוא דוקא כשגבוהה הכוורת עשרה טפחים, וכשהיא גבוהה עשרה טפחים הרי קרומיות הקנה הבולטים בראשה פוטרין אותה משום "אגודו במקום פטור", אם כן לא משכחת לה כלל לדינו של אביי על כל פנים בכוורת. אך לדעת חידושי הר"ן פטור "זריקת רשות" הוא אפילו כשזרקה דרך שכיבה, ואם כן הרי אף לפי סברת רבא, משכחת לה לדינו של אביי כשזרק את הכוורת דרך שכיבה. ג. מכאן מוכח, שהזורק כוורת גבוהה עשרה טפחים כולל שוליה, הרי הוא פטור ואין צריך שיהיה בתוך הכוורת גובה עשרה טפחים [ושלא כלענין רוחב ארבעה טפחים שנחלקו בו הראשונים אם השיעור כולל את הדפנות או לא]. שאם לא כן, ולא פטר אביי אלא כשהכוורת עצמה עם שוליה גבוהה באמת יותר מעשרה טפחים, הרי היה לו ליפטר אפילו כשאינה רחבה ששה טפחים, כיון שבולטת הכוורת חוץ לעשרה טפחים, משום "אגודו במקום פטור". וגם רבא לא פטר - מטעם "אגודו במקום פטור" - אלא משום קרומיות הקנה, ולא משום שיעור עובי השוליים. על פי תוספות הרא"ש.

[8] א. חידוש יש כאן, כי מאחר שאין אומרים לבוד אלא במחיצות, אם כן היה נראה בסברא, שאין שייך לדון "לבוד" אלא כשאנו באים לדון דין "מחיצה", אבל כשאנו דנים לעשותו כמונח על גבי קרקע, שאינו שייך כלל ל"מחיצות", מה מעלה יש בזה שאנו אומרים לבוד על מחיצות הכלי ולא על קרקעיתו.

[9] כן כתב רש"י. ולכן פירש כן, משום שאם היא רחבה ששה טפחים, דהיינו שיש בה ארבעה על ארבעה, אפילו אם היתה גבוהה שבעה ומשהו בלבד, הרי זה פטור, כי הכוורת נעשית רשות על ידי לבוד, ופטור משום זריקת רשות, רשב"א ותוספות הרא"ש.

[10] א. ביאור מה שאמרו "אין לבוד אלא במחיצות": הנה לקמן פ א איתא: אמר רבא: הוציא חצי גרוגרת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה [מעליה], חייב. ואמאי, הא לא נח ! ? כגון שהעבירה תוך שלשה [לחצי הגרוגרת שמתחתיה]. והאמר רבא: תוך שלשה [באויר סמוך לקרקע] לרבנן, צריך הנחה על גבי משהו! ? לא קשיא: כאן בזורק [צריך הנחה על גבי משהו], כאן במעביר, [לא צריך הנחה, דהא מנחה בידו, דידו סמוכה לקרקע]. ולקמן ק א איתא: זרק חוץ לארבע אמות, ונתגלגל לתוך ארבע אמות, חייב. והא לא נח ! ? אמר רבי יוחנן: והוא שנח על גבי משהו. תניא נמי הכי: זורק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח, והכניסתו פטור, אחזתו הרוח משהו [עמד החפץ באויר מתנועתו על ידי הרוח]. והקשה החזון איש [סב יא]: לפירוש רש"י, דהא דפטור בכפאה על פיה יותר מהיכי דלא כפאה, הוא משום דבמחיצות אמרינן לבוד, יש לעיין: הלא גם בכל זורק תוך שלשה חשיב לבוד, וכדאמר לקמן פ א: העבירו דרך עליו! ? והא דזורק תוך שלשה צריך הנחה, [כדאמר: כאן בזורק כאן במעביר], היינו משום, דכל שהולך לא חשיב הנחה, אבל מכל מקום לבוד הוא אף בשולים ! ? תדע, דמהני "אחזתו הרוח" תוך שלשה, לחייב, ולא למעלה משלשה ! ? אלא הכא שאני, דאף על גב דחשיב לבוד גם בשוליים, אבל לא חשיב האויר שבין שוליים לארץ כעובי השולים [כלומר, לא נתארכו השוליים], אלא [חשוב] כאין כאן אויר, ואם אנו באין לדון כלבוד, יש לנו לומר כאילו הקרקע גבוה, ונהי דלא מחייבינן ליה בהכי, למחשב כהגיע קרקע לשוליים, מכל מקום גם לבוד להקל לא אמרינן כי האי גוונא. אבל במחיצות, אמרינן דהאויר כסתום, וכהאריך המחיצות עד לארץ, ומועיל אף למפטר [משום "אגודה במקום פטור"]. ודבריו הם על פי היסוד שכתבו עוד אחרונים, שיש שני מיני לבוד. האחד, כאילו אין הפסק ביניהם, וזה אומרים בכל מקום. השני, כאילו נתארך עד לדבר שכנגדו, וזה הוא דין במחיצות. ובקהלות יעקב סימן ט נראה שמבין, שלא אמרו "אין לבוד אלא במחיצות" אלא בכלים דוקא. ובאמת כשמגיע תוך שלשה לארץ יש לנו לומר שהוא חשוב כמונח אפילו כששוליה למטה, משום שהקרקע הגבהה עד לשוליים. אלא שבסוגייתנו אין שייך לדון שכאילו הגבהה הקרקע, כי אם תאמר דכאילו הגבהה הקרקע, אם כן ממילא אף אויר רשות הרבים הוגבה באותו שיעור, ושוב ממילא אין כאן "אגודו במקום פטור", וכמו שהביא סברא זו בשם הרמב"ן במלחמות כאן. ברם יש לתמוה על זה מלשון התוספות סוף ד"ה שבעה, שכתבו: דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות, ומחיצות לא חשיבי. אבל כשאינו רחב ארבעה הרי הוא כשאר חפצים דעלמא, ולא אמרינן לבוד. הרי מבואר שבחפצים אין אומרים לבוד, ואין זה דין מסויים בכלים. וראה עוד ב"פני יהושע" שציין כאן לדבריו לקמן ט א בד"ה בפירש"י. ב. ראה מהרש"א שתמה על רש"י המפרש ד"כפאה על פיה" היינו כשאינה רחבה ששה, מדבריו לקמן ט א בד"ה פתח נעול, ומדבריו שם בד"ה איסקופת בית, כי מדבריו שם נראה שאין אומרים לבוד אלא במחיצה שעשה בחלל המחיצות ארבעה על ארבעה. וראה "פני יהושע" בזה. ג. שיטת התוספות וסיכום מחלוקת רש"י ותוספות: התוספות, מלבד שהם חלוקים על רש"י בפירוש הסוגיא חלוקים הם בדין: א. לדעת רש"י: בגבוהה כל הכוורת עם השוליים ורחבה ששה, הוי "זריקת רשות", [וכמבואר בהערה לעיל בשם הראשונים בהבנת רש"י]. ואילו לדעת התוספות: אי אפשר לצרף את השוליים, דלענין לבוד צריך שיהיה - על כל פנים אחר שנאמר לבוד - מחיצה הרואה אויר עשרה. ב. לדעת רש"י: בגבוהה כל הכוורת עם השוליים שבעה ומשהו, חשוב כמונח על גבי הארץ לפוטרו משום "אגודו במקום פטור". ואילו לדעת התוספות: אי אפשר לצרף השוליים, כי לענין לבוד צריך שיהיה - על כל פנים אחר שנאמר לבוד - מחיצה הרואה אויר עשרה. ג. לדעת רש"י: אפילו כשאינה רחבה ששה, אומרים לבוד להחשיבה כמונחת על הארץ, ולפוטרה משום "אגודה במקום פטור". לדעת התוספות: כל שאינה רחבה ששה, אין אומרים לבוד למחיצותיה, הן לענין לפוטרו משום זריקת רשות, והן לענין לפוטרו משום "אגודה במקום פטור". ויש להסתפק בביאור שיטת רש"י, אם הוא סובר שאין צריך כלל מחיצות של רשות, ולכן אין צריך לא רוחב ארבעה ולא גובה עשרה. או שמא, אם כי חלוק הוא לענין רוחב ארבעה, כי שיעור זה יסוד דינו ברוחב הרשות ולא בעצם המחיצה, מכל מקום לענין גובה אף רש"י מודה דבעינן שיעור מחיצה עשרה, שאם לא כן אין אלו "מחיצות" אלא קירות כלי, ואין אומרים בהם לבוד, אלא שרש"י חלוק על התוספות שאינם מצרפים את מחיצות השוליים, ואילו לרש"י מצרפים אף אותם.

[11] נתבאר על פי רש"י, שכתב, עמוד תשעה: דוקא נקט, דחזי לכתופי, דאינו לא גבוה ולא נמוך. ומשמע ששיטתו היא ששיעור עמוד תשעה הוא בדוקא, כשם שלא פחות כמבואר בהמשך הגמרא, כך לא יותר. והטעם מבואר ברש"י דהוא משום שבשיעור זה "חזי לכתופי". וכן הוא ברש"י עירובין פד ב ד"ה בכומתא: "כדאמר ביציאות השבת, תשעה חזו לכיתוף, אבל עשרה, לא". ובשולחן ערוך סימן שמ"ה י הביא מחלוקת בזה: ואם הוא גבוה תשעה טפחים מצומצמים ורבים מכתפים עליו, הוי רשות הרבים. ויש מי שאומר, דהוא הדין לגבוה מתשעה ועד עשרה ורבים מכתפים עליו, הוי רשות הרבים". וב"משנה ברורה" שם כתב, שהיא דעת הטור, דהא דאמרינן בגמרא "עמוד תשעה" הוא בא רק לאפוקי פחות מתשעה, אבל יותר מתשעה אין הכי נמי דהויא רשות הרבים, כשרבים מכתפים עליו. וכשיטה זו מוכח מדברי התוספות לעיל ה ב ד"ה בכותל משופע, ראה היטב בהערות לעיל על הסוגיא שם. ומכל מקום, אף לשיטה זו "ומעשרה ולמעלה, אם הוא רחב ארבעה הוי רשות היחיד, ואי לא הוי מקום פטור". ואילו ב"תוספות רי"ד" מבואר, שבאינו רחב ארבעה כי אז אפילו גבוה יותר מעשרה הוי רשות הרבים, ורק אם הוא רחב ארבעה שהוא רשות היחיד אינו רשות הרבים, ראה שם, וב"קהלות יעקב" סימן י שהביאו.

[12] א. על פי רש"י שכתב "בין רחב בין קצר". ורבי עקיבא איגר בגליון הש"ס הקשה סתירת דברי רש"י, כי לקמן צא ב ד"ה אי נימא איסקופת רשות הרבים, כתב: כגון גבוהה תשעה ורחבה ארבעה, ורבים מכתפין עליו. הרי משמע שאין לעמוד דין רשות הרבים אלא ברחב ארבעה על ארבעה. וכבר הקשה כן בהגהות הב"ח על דברי רש"י שם. וראה ישוב לזה באות ב בשם ה"שפת אמת". ב. יש לפרש את הנידון אם להצריך בעמוד ארבעה על ארבעה בכמה אופנים: האחד: כשם שמצינו שיעור רשות לרשות היחיד ולכרמלית, שהוא ארבעה על ארבעה, אם כן יש לומר שאף רשות הרבים צריכה שיעור של ארבעה על ארבעה. [ויש להעיר מלשון הגמרא לעיל ז ב גבי כרמלית: הקילו בו "מקולי רשות היחיד, דאי איכא מקום ארבעה הוא דהויא כרמלית, אי לא לא הויא כרמלית", ומשמע, שרשות הרבים אין לה שיעור זה], וקצת משמע מסדר ההלכות ברמב"ם [יד ח] שכתב כרש"י, שהחידוש הוא מטעם זה, ראה שם. וראה במשנה ברורה [שמ"ה לד]: אפילו אינו רחב ארבעה: דאף על גב דבעלמא לא הוי מקום חשוב בפחות מארבעה, כאן, דדרך רבים לכתף עליו, אף בפחות מארבעה משוי ליה רשות הרבים. השני: משום דבעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה. וראה ברשב"א שכתב: פירש רש"י: ואף על גב דאינה רחבה ארבעה, וכן כתב הרמב"ם. ותמיהא לי, דהא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, וליכא ! ? ויש לומר, כיון דמשום דמכתפי ביה משויא לה רשות הרבים, ודרך המכתפין לכתף אף על פי שאין בה ארבעה, לפי שאין מניחים שם משאם אלא נסמכין בו, הרי הוא מקום חשוב וראוי לתשמישו, והרי זה כידו של אדם החשובה לו כארבעה על ארבעה, לפי שדרכם של בני אדם להעמיד כליהם בידיהם. [ואף שאינו דומה לגמרי, כי ביד אנו עוסקים כשמשתמש בו שימוש של יד, אבל כאן "זרק" שנינו ולא כיתוף, ולענין זריקה זו אינו חשוב העמוד יותר משאר מקום]. ועוד, כיון דדרכן לכתף עליו, מחשבת הרבים משויא ליה מקום, ולא גרע מזרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן [עירובין צט א, והובא בתוספות לעיל ד ב ד"ה אלא ובראשונים שם, והיינו משום ד"אחשביה"]. כן נראה לי, [ואף שאינו דומה לגמרי, כי "זרק" שנינו ולא כיתוף]. וראה ב"שפת אמת" לעיל ד ב [על תוספות ד"ה באילן], שכתב ליישב דברי רש"י שלא הצריך "מקום ארבעה": אמנם כן, אין עמוד זה שונה מכל מקום שאין עקירה והנחה ממנו מחייבים כשאין בו ארבעה על ארבעה, ומכל מקום רשות הרבים היא אף כשאין בה שיעור זה, ונפקא מינה באופן שהניח בדרך שאין צריך ארבעה על ארבעה וכגון ד"אחשביה", [ולדעת הסוברים שצריך כיתוף בפועל, יש נפקא מינה בכגון שהניח עליו דף ארבעה על ארבעה, שאין הרבים מכתפים על אותו דף]. ובזה יישב קושיית רבי עקיבא איגר [באות א] מהא דרש"י לקמן, כי שם הוצרך רש"י לפרש שהיה בו ארבעה, ומשום דבאותה הנחה באמת צריך מקום ארבעה, וכאן בעיקר הדין כתב, שאין צריך ארבעה, והיינו דאף בלי רוחב זה יש לו דין רשות הרבים. ועל דברי הרשב"א כתב שהם צע"ג. השלישי: משום דלא ניחא תשמישתיה לכיתוף, אלא ברחבה ארבעה על ארבעה. וראה בתוספות רי"ד שכתב על רש"י: ואינו נראה לי כלל. דאי בעמוד קצר [צר] מיירי, מאי איריא תשעה ותו לא, אפילו עשרה נמי, דהא חזינן דכתפיו של אדם למעלה מעשרה הן, וכל שכן דאי הוי עשרה טפי ניחא לכיתופי עילויה, ואמאי נקט תשעה דוקא, אלא ודאי שמע מינה, דוקא בעינן שיהא רחב ארבעה על ארבעה, דניחא תשמישיה, אבל אי לא הוה רחב ארבעה על ארבעה דלא ניחא תשמישיה, ואין ראוי לסמוך משוי עליו שמא יפול, לא הוי רשות הרבים אלא מקום פטור, ומשום דבעינן שיהא רחב ארבעה על ארבעה משום הכי נקט "תשעה" דוקא ולא עשרה, דאי גבוה עשרה כין דרחב ארבעה הוי רשות היחיד גמורה, ואף על גב דמכתפי עליה רבים, אין כח לכיתוף הרבים לבטל מחיצות רשות היחיד.

[13] הלשון משמע שאינו רשות הרבים אלא אם כן הרבים מכתפין עליו. ומיהו מחלוקת ראשונים היא, אם לא די בראוי לכיתוף, ראה "שער הציון" סימן שמ"ה אות לו.

[14] רש"י. או שזרק מרשות היחיד עליו. ר"ח.

[15] והוא הדין שלקולא הוא רשות הרבים, שאם היה רחב ארבעה על ארבעה, ובכל מקום אנו דנים אותו לחומרא כ"כרמלית", ואסור להכניס אליו מרשות הרבים. מכל מקום עמוד זה רשות הרבים גמור הוא, אף לקולא. וכן מפורש מתוך הסוגיא בעמוד ב גבי גומא.

[16] כל תוספות הביאור בגמרא המתבארים בפנים, הם על פי רבינו חננאל.

[17] לעיל ה א נחלקו אמוראים בדין מקום פטור שאינו אלא בגובה שלשה טפחים, אם אף בהיזמי והיגי הוא כן, כיון שיש לומר "לא דרסי לה רבים", או אף בצואה דיותר יש לומר "לא דרסי לה רבים". ורב אשי אמר שם: אפילו צואה, צריך שתהא גבוהה שלשה. וכן פסק בשולחן ערוך סימן שמ"ה י "כל דבר שהוא ברשות הרבים, אם אינו גבוה שלשה טפחים, אפילו הם קוצים או צואה שאין רבים דורסים עליהם חשובים כקרקע". ולפי זה יש לעיין במה שאמרו כאן דבגבוה פחות משלשה הטעם הוא משום שרבים דורסים עליהם ! ? וראה היטב "קהלות יעקב" סימן י אות ב בענין תל ברה"ר פחות מג"ט.

[18] כן כתב הר"ח. אך ראה בתוספות רי"ד כאן הובאו דבריו בהערה 12, שגובה כתפיו של אדם הוא למעלה מעשרה טפחים.

[19] לשון הר"ח הוא: "אלא הוא ככרמלית חשוב, לפיכך פטור", ונראה שדעת הר"ח היא, שהעמוד צריך שיהא בו ארבעה על ארבעה, ולכן הוא כרמלית. אך לדעת רש"י שהנידון הוא אף בעמוד פחות מארבעה טפחים, אם כן הרי הוא "מקום פטור" מן התורה, כשגבוה הוא עד תשעה.

[20] בקהלות יעקב סימן י הביא בשם חכם אחד, להסתפק בגדר עמוד ברשות הרבים שהרבים מכתפין עליו, אם מחמת זה שהרבים מכתפים עליו משום זה לבד שם רשות הרבים עליו, או שעיקר רשות הרבים הוא מחמת רשות הרבים התחתון שתופס עשרה טפחים, רק שבעמוד משלשה טפחים ועד תשעה דלא ניחא תשמישתיה נעשה מקום זה מופקע מתורת רשות הרבים, ואהא אמרינן, שבעמוד תשעה שרבים מכתפין עליו, וניחא תשמישתא, אין מקום זה מופקע מתורת רשות הרבים מחמת העמוד, ואית ביה תורת רשות הרבים מחמת שהוא אויר רשות הרבים של הקרקע. אבל לא שהרבים מכתפין עליו משוי ליה תורת רשות הרבים, רק מועיל שהעמוד אינו מבטל תורת רשות הרבים ממקום זה, ונדון העמוד כאילו אינו כלל. וראה שם נפקא מינה בזה, כי אם היא רשות הרבים מצד עצמה, אם כן תופסת היא עד עשרה טפחים מגובה העמוד, ואילו אם עיקר רשות הרבים היא מחמת תחתיתו של עמוד, אם כן אינה תופסת אלא עד עשרה טפחים מפני רשות הרבים שתחת העמוד, וראה בהרחבה בספר חמדת ימים מהגרי"מ פרצוביץ עמוד לז.

[21] כן פירש רש"י. אבל התוספות בד"ה וכן בגומא, כתבו, דפחות מתשעה כל שכן שהיא רשות הרבים, כי היא נוחה יותר להשתמש, וגם יותר מתשעה עד עשרה הוי רשות הרבים, ראה היטב בדבריהם.

[22] כתב רש"י: מאי, גבי רשות היחיד דעשרה, תניא לעיל עומקה כגובהה, דקתני חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה רשות היחיד, הכא מאי. משמע מרש"י שספק הגמרא הוא משום שלגבי רשות היחיד השיעור הוא בעומק כמו בגובה, ולכן מסתפקת הגמרא אם דין גומא כדין עמוד.

[23] על פי שולחן ערוך שמ"ה יא. ורש"י כתב: תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש, הלכך לאו צורך רבים הוא, אלא כרמלית הוא.

[24] כתב רש"י: פחות מכן: או בגובה או ברוחב, מטלטלין. ואם תאמר: פחות מעשרה ורחבה ארבעה [הרי] כרמלית היא ! ? כלומר, הניחא אם פחותה היא מרוחב ארבעה טפחים, אם כן "מקום פטור" היא, וכמו עמוד גבוה שלשה ואינו רחב ארבעה שברשות הרבים, אבל כשהיא רחבה ארבעה הרי מן הדין שתהא כרמלית וכמו עמוד שאינו גבוה עשרה ורחב ארבעה שהוא כרמלית מדרבנן, להחמיר עליו שלא להכניס אליו מרשות הרבים ! ? ותירץ: לא גזור רבנן לבטולי מתורת כלים הואיל וכלי הוא ["אין כרמלית בכלים". ולכאורה היה נראה שזה הוא עיקר חידוש הברייתא, אלא שלשון רש"י לא משמע כן]. והנה לעיל ה א גבי טרסקל שביד עני העומד ברשות הרבים ומחזיקו בפחות מגובה עשרה מעל פני רשות הרבים, מבואר, שבעל הבית הנותן לתוכה מרשות היחיד חייב. והקשו התוספות: למה חייב הנותן לתוכה מרשות היחיד, והרי הטרסקל אינו רשות הרבים אם כי הוא בתוך אויר עשרה של רשות הרבים "אלא ככרמלית, כמו עמוד גבוה שלשה ורחב ארבעה, ואמאי חייב" ! ? ותירצו שאין כרמלית בכלים, כמו שפירש רש"י לקמן גבי היתה קופתו מונחת. וכבר העיר ב"שפת אמת" שם, שרש"י לא כתב שיש לקופה תורת רשות הרבים, אלא שאין לה חומרת כרמלית, כי לא גזור רבנן בכלים, אבל מדאורייתא לא אמר רש"י שאינה "מקום פטור" [כמו עמוד גבוה שלשה ורחב פחות או יותר מארבעה שהוא "מקום פטור" מן התורה] וכמו שכתב רש"י "לא גזור רבנן", וגם אין צורך לפרש זאת כאן, מאחר שאנו עוסקים בטלטול מרשות הרבים, ואם כן המכניס אליו מרשות הרבים יש לפוטרו משום מכניס ל"מקום פטור" ! ? וכן מבואר בהדיא בכוונת רש"י בהגהות אשר"י כאן. ואולם התוספות [וכן הרמב"ן שם הביא את דברי רש"י כאן], סוברים, שכלים אינם מבטלים תורת רשות הרבים, וראה בענין זה ב"קהלות יעקב" בדין "אין כרמלית בכלים". ועיקר סברת התוספות, לכאורה הוא על פי מה שכתב רש"י [לעיל ז ב ד"ה כזורק בארץ] "ולא דמי [זורק באויר רשות הרבים] לנח על דבר המסויים למטה מעשרה, דההוא חשוב למיהוי רשות חשוב לעצמו או כרמלית או מקום פטור, ולא הויא הנחה ברשות הרבים". ומבואר בטעם פטור המניח על עמוד גבוה שלשה ורחב פחות או יותר מארבעה, שהוא אינו משום דלא דרסי לה רבים ובטל מאותו מקום שם רשות הרבים, אלא משום שהמקום הוא רשות לעצמו. וסוברים התוספות, שהכלים אינם נעשים רשות לעצמם.

[25] כן הוא בהכרח לפרש לפירוש רש"י, הסובר שאין גומא רשות הרבים אלא בעמוקה תשעה בדוקא. אבל התוספות מפרשים את הגמרא ד"וכן בגומא" היינו כמו "פחות מיכן" דבקופה, דכל שהיא פחותה מעשרה טפחים מטלטלין לתוכה, ואף בגומא כל שהיא פחותה מעומק עשרה טפחים מטלטלין לתוכה, כי בכל שיעור זה היא רשות הרבים.

[26] כן מסתבר לפרש, משום שלשון הגמרא בתירוצה הוא "משני ליה", ואם כן סתימת לשון המקשן והתרצן משמע, שאף קושיא זו הקשה רב אדא בר מתנה לרבא.

אמר אביי: ברשות היחיד דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהלכה כשיטת רב חסדא, שרשות היחיד נחשבת לחטיבה אחת מלאה עד לרקיע. אלא הכא [כאן, בברייתא זו] מדובר במקרה מיוחד — באילן העומד ברשות היחיד ואילו נופו [ענפיו] נוטה לרשות הרבים, וזרק אדם חפץ מרשות הרבים ונח החפץ על נופו. שרבי סבר [סבור] כי אמרינן [אומרים אנו] "שדי [זרוק] את נופו בתר [אחר] עיקרו", וחשוב את הצמרת כולה כאילו היתה בתחום רשות היחיד. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] "שדי [זרוק] את נופו בתר [אחר] עיקרו", ומשום כך הצמרת נמצאת שלא ברשות היחיד אלא במקום פטור, ולכן אינו חייב.

א אמר אביי: זרק כוורת, שהיא כחבית עגולה, עשויה קנים לתוך רשות הרבים, והיתה הכוורת גבוהה עשרה טפחים ואינה רחבה (בקוטר) ששה טפחים — חייב. כי מאחר שאין קוטרה מגיע לששה טפחים, אין בשטחה לפי חשבון ריבוע של ארבעה על ארבעה טפחים. ולכן, כוורת זו נחשבת חפץ, ואם זרקה מרשות היחיד לרשות הרבים — חייב. ואולם אם היתה הכוורת רחבה בקוטרה ששה טפחים — פטור, שכיון שיש בשטח הכוורת ריבוע של ארבעה על ארבעה טפחים הריהי כבר נחשבת כרשות היחיד לעצמה, ואין בה משום זריקה מרשות לרשות.

ורבא אמר: אפילו אינה רחבה ששה טפחים — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן אי אפשר לקרומיות של קנה (החלקים הבולטים ויוצאים מאריגת הקנים של הכוורת) שלא יעלו למעלה מעשרה טפחים. ואם כן, נמצא שהכוורת כולה לא הגיעה כלל אל רשות הרבים — שהרי חלק ממנה נמצא עדיין במקום פטור (עשרה טפחים מעל לרשות הרבים).

ואם כפאה לכוורת זו שאין ברוחבה ששה טפחים על פיה, שזרקה כשפיה למטה, במקרה זה אם היתה הכוורת גבוהה רק שבעה טפחים ומשהו — עדיין חייב, שכוורת זו הריהי כשאר חפצים שנפלו לשם. ואולם אם היה גובהה של כוורת זו גדול מזה והגיע לכדי שבעה טפחים ומחצה — פטור, שכן בתוך שלושה טפחים לקרקע אנו מסתמכים על הכלל של "לבוד" שלפיו דבר סמוך בתוך שלושה טפחים נחשב כמחובר, ואנו ממשיכים את מחיצות הכוורת עד לקרקע, ואז נחשב כאילו נגעה כבר הכוורת בקרקע רשות הרבים (כשהוא עדיין במרחק שלשה טפחים) בעוד חלקה העליון עדיין במקום פטור. וכאילו היתה זו כוורת הגבוהה מעשרה טפחים.

ואילו רב אשי אמר: אפילו היה גובה הכוורת שבעה טפחים ומחצה — חייב. שכן אין אנו יכולים להחשיב את מחיצות הכוורת כגבוהות יותר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום שהמחיצות לתוכן עשויות, שמחיצותיה של הכוורת אין להן כל תפקיד מעבר לתחומה הממשי, ועל כן, אין מקום להאריך את המחיצות מדין לבוד. ומשום כך, אם אין הכוורת גבוהה מעשרה טפחים הרי היא כחפץ בלבד.

ב אמר עולא: עמוד שגובהו תשעה טפחים שהיה עומד ברשות הרבים והיו רבים מכתפין עליו, כלומר, נעזרים בו כדי להקל על עצמם להרים משא על כתפיהם, וזרק חפץ מרשות היחיד ונח על גביו, על גבי העמוד — חייב. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — על פי כלל זה: כל דבר הבולט מרשות הרבים פחות משלשה טפחים מדרס דרסי ליה [דורסים אותו, דורכים עליו] הרבים, והוא נחשב כחלק מן הקרקע. משלשה ועד תשעה טפחים — לא מדרס דרסי ליה [דורסים עליו] הרבים ולא כתופי מכתפי [מכתפים] עליו. ואולם דבר שגובהו תשעה טפחים ודאי מכתפי עילויה [מכתפים עליו], וכיון שרבים משתמשים בו הריהו רשות הרבים, למרות גובהו.

בהסתמך על דברי עולא אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: גומא העמוקה טפחים אחדים מקרקע רשות הרבים מאי [מה] דינה? האם אף היא תיחשב, בהתאם לכלל של עולא, כחלק מרשות הרבים? שכן בדרך כלל בהלכות שבת אין מבחינים בין דבר המוגבה מעל שטח, לבין הנמוך מן השטח הזה. אמר ליה [לו] רב יוסף: וכן בגומא, שייכות אותן הלכות. ואילו רבא אמר: בגומא לא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון שתשמיש על ידי הדחק לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] כתשמיש, וגומא, אף אם עומקה תשעה טפחים אינה מקום נוח לשימוש ואין להשוותה לעמוד בגובה זה.

איתיביה [הקשה לו] רב אדא בר מתנא לרבא מממה ששנינו בברייתא: היתה קופתו [סלו] מונחת ברשות הרבים והיא גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה — אין מטלטלין חפץ לא מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה, לפי שקופה זו דינה כרשות היחיד. ואם היה גובהה פחות מכן — מטלטלין מתוכה לרשות הרבים, ולהיפך. ומוסיפה הברייתא: וכן בגומא. מאי לאו אסיפא [האם לא נאמר דבר זה על הסוף] של הברייתא, כלומר, שגומא הפחותה מעשרה טפחים מטלטלים מתוכה לרשות הרבים. והרי זה כדעת רב יוסף, שגומא בטלה לרשות הרבים: ודחה רבא: לא, ארישא [לא נאמר דבר זה אלא על ראשה של הברייתא], שאם היתה הגומא עמוקה עשרה טפחים אין מטלטלים ממנה, כי היא רשות היחיד גמורה, אבל אין להסיק מכאן לגבי גומא שעומקה פחות מעשרה טפחים.

עוד איתיביה [שאל אותו] רב אדא בר מתנא את רבא ממה ששנינו בברייתא אחרת העוסקת בדיני עירובי תחומים:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Regarding this assertion, Abaye said: In the private domain, everyone agrees that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, i.e., that the private domain is considered one entity filled from the ground to the sky. However, here this baraita is referring to a special case involving a tree standing in the private domain and its boughs lean into the public domain, and one threw an object from the public domain and it rested upon the boughs of the tree. Rabbi Yehuda HaNasi holds that we say: Cast its boughs after its trunk. The tree’s branches are considered an extension of its trunk, therefore the entire tree is considered a private domain, and one who throws onto it is liable. And the Rabbis hold that we do not say: Cast its boughs after its trunk, and therefore the boughs themselves are not considered to be a private domain, but rather an exempt domain, and one who throws atop them from the public domain is not liable.

Abaye said: One who threw a round reed barrel into the public domain, and the barrel is ten handbreadths high and its diameter is not six handbreadths wide, is liable. Since its diameter is less than six handbreadths, its area can fit the area of four handbreadths squared. Therefore, this barrel is considered an object, and if he threw it from the private domain to the public domain he is liable. However, if the diameter of the barrel was six handbreadths wide, he is exempt. Since the area of the barrel is greater than the area of four handbreadths squared, it is considered an independent private domain, and he did not perform an act of throwing an object from one domain to another domain.

Rava said: Even if it was not six handbreadths wide he is exempt. What is the reason for this? He is exempt because it is impossible that the ends of the reeds protruding from the weave of the barrel will not extend above ten handbreadths. Consequently, the entire barrel never entered the public domain, as part of it remains in a non-liable place, i.e., ten handbreadths off the ground of the public domain.

If he turned the barrel that is less than six handbreadths wide over on its mouth, i.e., if he threw it with its mouth facing down, even if the barrel was only seven handbreadths and a bit high, he is still liable, as the legal status of this barrel is equivalent to that of any other object that lands there. However, if the height of this barrel was seven and a half handbreadths, he is exempt. Within three handbreadths of the ground, the principle of lavud takes effect: An object within three handbreadths of the ground has the legal status of being connected to the ground. The sides of the barrel extend to the ground and then it is considered as if the barrel already touched the ground of the public domain, even though it is actually still three handbreadths away, while its upper part remains an exempt domain. It is as if this was a barrel higher than ten handbreadths.

Rav Ashi said: Even if the height of the barrel was seven and a half handbreadths, he is liable, as the sides of the barrel are not considered to be higher than they are in reality. What is the reason for this? The reason is because partitions are made exclusively for the inside of the barrel. The sides of the barrel play no role beyond the barrel itself, and therefore there is no room to extend the sides by means of the principle of lavud. Therefore, if the barrel itself is not higher than ten handbreadths, it is merely an object.

Ulla said: A pillar that is nine handbreadths high, standing in the public domain, and many people adjust the burden on their shoulders upon it, and one threw an object from the private domain and it rested atop the pillar, he is liable. What is the reason for this? It is based on this principle: Anything protruding from the public domain: If it is less than three handbreadths off the ground, and the multitudes step on it, it is considered to be part of the ground. If it is from three to nine handbreadths, they, the multitudes, neither step on it nor adjust the burden on their shoulders on it, and it is not considered part of the public domain. However, a protrusion nine handbreadths high, certainly the multitudes adjust the burden on their shoulders on it. Since the multitudes utilize it, it is considered a public domain, despite its height.

Based on Ulla’s statement, Abaye said to Rav Yosef: A hole in the ground of the public domain, which is several handbreadths deep, what is its legal status? Is it also considered, in accordance with Ulla’s principle, part of the public domain? In general, with regard to the halakhot of Shabbat, there is no distinction between an area elevated above its surroundings and an area depressed below its surroundings. Rav Yosef said to him: And the same is true in a hole; these halakhot apply. Rava said: In a hole, these halakhot do not apply. What is the reason for this? Since use under duress is not considered use, and the use of a pit even if it is nine handbreadths deep is inconvenient, and it is not comparable to a pillar of the same height.

Rav Adda bar Mattana raised an objection to Rava’s opinion from that which was taught in a baraita: One whose basket was placed in the public domain and it was ten handbreadths high and four wide, one may neither move an object from it to the public domain nor from the public domain to it, since its legal status is that of a private domain. If it were less than that height, one may carry from it to the public domain and vice versa. The baraita adds: And the same is true for a hole. Is this statement not referring to the latter clause of the baraita: One may carry from a pit which is less than ten handbreadths deep to the public domain? This supports the opinion of Rav Yosef, that a hole is subsumed within the public domain. Rava rejected this: This statement is not referring to the latter clause of the baraita, but rather to the first clause of the baraita: It is like a basket in that one may not carry from a hole ten handbreadths deep to the public domain because it is a full-fledged private domain. However, no conclusion may be drawn with regard to a hole less than ten handbreadths deep.

Rav Adda bar Mattana raised another objection to Rava’s opinion from what was taught in a different baraita, which deals with the laws of joining of borders:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והכא באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר וזרק מרה"ר ונח ע"ג נופו ר' סבר אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ומרה"ר לרה"י זרק דהא יש בעיקר האילן ד' ורבנן סברי כיון דנופו ברה"ר נוטה מרה"ר לרה"ר זרק ולא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו וקי"ל כחכמים:

אמר אביי זרק כוורת לרה"ר גבוה עשרה ורחבה ששה פטור כו' חזינן לרבותא מגאונים. פי' שמועה זו. וכן אמרו כוורת זו עשויה ממחצלת של קנים והיא עגולה והיא צריכה ששה מפני שתחתיה לא יעשה משווה מרובע אלא מגלגל. ובהיות בין זוית לזוית ד' טפחים והוא משופע ועולה ימצא יתרונן ב"ט. ואילו היתה מרובעת משווה לא הצריכה אלא רוחב ד"ט. ולא הצריכה ו"ט אלא במשופע כדי שימצא בה ד' משווין:
ואנן קיבלנו מרבנן זכר אדונינו לברכה כי כוורת זו היא עגולה וצריך להיות חללה ו' טפחים על ו' טפחים מרובעות כדי להיחשב מקום רשות בפני עצמה. ואילו לא היה לה חלל ד' על ד' דיי לה מיהו כיון שיש בה חלל אינה חשובה רשות בפני עצמה עד שיהו בחללה ד' על ד' טפחים מרובעות וכוורת זו עם כתליה יש בה ו' טפחים על ו' טפחים מה' אצבעות בטפח נמצאו בה ו' אצבעות חסר אצבע עובי כותלה סביבותיה כשתסיר ממנה בעובי הכל אצבע לכל רוח נמצא חללה כ"ח אצבע על כ"ח אצבע וכל אצבע היא חומש טפח שכן יסדנו החשבון חמש אצבעות בטפח וקיימא לן בהדיא בחשבון מדוקדק כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא כשתחלק אלו כ"ח אצבעות לו' טפחים לכל טפח ה' אצבעות וב' אצבעות יתרון האלכסון על המרובע יבא ז' אצבעות לכל טפח נמצאו כ"ח אצבעות ד' טפחים על ד' טפחים חללה של כוורת בלא תוספת ובלא גירעון ולא אמרנו ה' אצבעות בטפח ממש אלא לפי שנוח למתלמד לבא החשבון הזה בלבו. אבל אם תעשהו ו' טפחים לפי חשבון תוציא עובי הכתלים אלו דברי אביי ורבא אמר אפילו אין רחבה ו' פטור אי אפשר לקרומיות של קנים שלא [יעלו] למעלה מי' וקי"ל דלמעלה מי' אין צריך ד' על ד' אלא אפי' קנה עולה למעלה מי' טפחים וזרק ונח על גביו פטור.

כפאה על פיה וזרק אם גבוהה ז' ומשהו חייב כי ז' ומשהו וג' חסר משהו הרי עשרה ובעת תשלום למחיצות עשרה נחה על הקרקע לפיכך חייב. אבל אם הוא שבעה וחצי ושלשה פחות משהו הנה עשרה ועוד נמצאת בעת שנוחה בארץ גבוהה מי' טפחים ואין רה"ר למעלה מי' ונמצא כמוציא מרה"י לרה"י.

רב אשי אמר אפי' ז' ומחצה חייב שהמחיצות לתוכה הן עשויות ומבפנים אתה צריך ו' טפחים בזמן שנחה קרקעיתה בארץ והמחיצות עולות בי' טפחים אבל מהופכת נמצאת שנחה ע"ג קרקיעתה בהגעת קרומיות של קנים בארץ בפחות מעשרה טפחים וחייב:

אמר עולא עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו וזרק ונח על גביו חייב מ"ט דכל פחות מג' רבים דורסין אותו וכארץ חשוב לפיכך הזורק ונח על גביו חייב מג' ולמעלה אינו נדרס שיותר הוא מכדי הרחק (ידו) [רגליו] של אדם בפסיעות וגם אין מכתפין בו שאין גבוה עד הכתף לפיכך אינו תשמיש הרבים כלל ואינו כרשות הרבים אלא הוא ככרמלית חשוב לפיכך פטור. אבל אם זה העמוד גבהו תשעה טפחים וודאי רבים מכתפין עליו וכרשות הרבים הוא.

והזורק מרשות הרבים ונח על גביו פטור. והזורק מרשות היחיד ונח על גביו חייב. גומא פחות מעשרה מאי. רב יוסף אמר דין הגומא כדין העמוד. גומא ט' טפחים ברה"ר היא כמו העמוד. רבא אמר גומא לא מ"ט הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך. אבל תשמיש ע"י הדחק לאו שמיה תשמיש. לפיכך אינה כרה"ר. ומותבינן עליה דרבא מהא היתה קופתו מונחת ברה"ר גבוהה י' ורחבה ד' אין מטלטלין מתוכה לרה"ר ולא מרה"ר לתוכה. כלומר כרה"י היא. פחות מכאן מטלטלין וכן בגומא מאי לאו אפחות מיכן קתני וכן בגומא כלומר מטלטלין מתוכה לרה"ר כי כרה"ר היא כמו עמוד ט' טפחים. ומשני לא כי קתני וכן בגומא אגבוה י' ורחבה ארבע קתני ואסיקנא הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך.

רחבה ששה פטור. כ' רש"י ז"ל, דל"ד ולחומרא לא דק דהא סגי בחמשה וג' חומשין. ולא מחוור, חדא - דכל היכי דמצריך להכי מקשי ליה בגמ' בהדיא, ועוד - שאין זו חומרא דאנן לא לכתחלה קאמרינן דאפי' רחבה כמה פטור אבל אסור הוא אבל לפטור ממית' וקרבן קאמרינן ואם אינה רחבה ששה חייב מיתה וקרבן קאמר. ורבי' אלפסי ז"ל נתן אותן שני חומשין למחיצות נמצא עובי המחיצה אצבע צרדה שהוא חומשו של טפח כדמפורש בפ' התכלת (מנחות דף מ"א ב', וע"ש ברש"י ד"ה בתילתא) וגבוה עשרה דקאמרינן אפי' בהדי שולים נמי והא ק"ל גדור חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין וכדכתיבנ' לעיל (שבת ז:):

כפאה על פיה וכו' שבעה ומחצה פטור. פרש"י משום דהוי' למעלה מעשרה ובשאינה רחבה ו' עסקי' שאלו הי' רחבה ששה כיון דמטא לעשרה בשבעה ומשהו נמי פטור דאמרי' גוד אחית מחיצתה והוה רה"י. ומקצת חכמים הצרפתים ז"ל אמרו דליכא למימר לבוד בשאינ' רחבה ששה דכשאר חפצים דעלמא הוא לפיכך פרשוה ברחבה ששה ואפ"ה בשבעה ומשהו חייב משום דשולים ממעטי בה כיון דאינה גבוה עשרה ומדין לבוד עושין אותה רשות אין אומרי' פחות משלשה מצטרף עם המחיצו' דל"א לבוד אלא במחיצות והני לאו מחיצות נינהו ול"ד לבית דקירויו משלים לעשרה דע"ג רה"י דהתם הא איכא עשרה וה"נ אם היתה גבוה עשרה עם השולים בלא אויר שולים מצטרפין עמה וכשיש בה שבעה ומחצה פטור שנמצא אויר שתחת שולים עשרה ונעשית רה"י. ואני איני אומר כן, דלעולם בין ברחבה ששה בין בשאינה רחבה ל"א בבלים לבוד ועכשיו כלי הוא אלא עיקר פטורה משום שכיון שהוא בתוך ג' נעשית כמונחת וכשהוא גבוה ז' ומחצה הרי הונחה ואותבה למעלה מי' לפיכך פטור ולא משום מחיצות כלל <ע' ברשב"א> וכן דעת רב אלפס ז"ל דלא מסיים הכא רחבה כמה, ויותר מזה כתבתי בס' המלחמות:

וכן בגומא. י"מ וכן בגומא תשעה ר"ה וכ"ש פחות מתשעה דמשתמשי בה רבים ולא מדמי גומא דתשע' לעמוד אלא כל גומא עמוקה מג' מדמי לעמוד תשעה והיינו דאמרי' מאי לאו אסיפא וקתני פחות מכן מטלטלין וכל פחות מכן במשמע אפי' שמנה שבעה. ולא מסתבר, אלא פחות מט' לא משתמשי בה להניח שם כליהם כי היכי דליתברו ברגלי ב"א ובהמה ובדברים הנגררין בר"ה אבל עמוק תשעה משתמרי כלים בגוייהו שאין סתם כלים נוגעין בשפתה ופחות מכן דגומא, אתשעה:

לא ארישא. פי' אאין מטלטלין מתוכה לר"ה ולא מר"ה לתוכה אבל לא קאי אשיעורא [דפחות מכאן] כלל. ותימא הוא, דהא וכן קתני כדאקשינן בעלמא (פסחים טז.). א"נ [א"ל] רישא אם טלטל חייב חטאת ועלה קתני וכן בפחות מכן אע"פ שאין מטלטלין אם טלטל פטור:

אמר אביי ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא. כלומר: דלא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה. ואי קשיא לך דהא משמע לעיל (שבת ז, ב) דאפילו אביי גופיה הוה סבירא ליה דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, מדאמרינן וכי תימא מתניתין דלית ביה ארבעה והא אמר רב יהודה אמר רב אמר ר' חייא אמר ר' זרק ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר"מ ורבנן, כלומר: ר"מ סבר חוקקין להשלים. ועוד דמהתם נמי משמע דבין לר"מ בין לרבנן בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה אלא דר"מ סבר רואין אותו כאילו חקק ורבנן לית להו רואין. ותניא בתוספתא (פי"א, ה"ז) הזורק בכותל למעלה מעשרה טפחים והלכה וישבה לה בחור שהוא ד' טפחים על ד' טפחים חייב. מסתברא [מ]כל הני לשוייה רשות היחיד משום דאינו נעשה רשות היחיד עד שיהא בו ארבעה על ארבעה, אבל ברשות היחיד ממש בהנחה כל דהו סגי. וכן נמי לרבי מאיר דסבירא ליה חוקקין הרי זה רשות היחיד גמורה כאילו חקק בו כבר וכיון שהוא רשות היחיד בהנחה כל דהו סגי. כך נראה לי.

רחבה ששה פטור. פירוש: לפי שיש לרבע בו ארבעה על ארבעה. ואי קשיא לך ששה למה לי בחמשה ושלשה חומשין סגיא, דכל טפח ברבוע טפח ושני חומשין באלכסון, נמצאו שמונה חומשין דהוו להו טפח ושלשה חומשין וד' טפחים הרי חמשה ושלשה חומשין. פירש רש"י ז"ל דלא דק ולחומרא לא דק לאפרושי מאיסור שבת. ולא מיחוור דהא אמר אינה רחבה ששה חייב, וחייב משמע בשוגג חטאת ובמזיד והתראה סקילה, ואדרבא חומרא דאתי לידי קולא הוא. ועוד, דאנן לאו לכתחילה שריא ליה דאפילו רחבה ששה פטור אבל אסור הוא, ואם כן כי קאמרינן פטור לפוטרו ממיתה וקרבן קאמרינן, ובשאינה רחבה ששה חייב מיתה וקרבן. ועוד, דכל היכא דלא דק מקשה לה בגמרא ומתרץ לה.
ור"ח ורב אלפסי ז"ל פירשו דרחבה ששה עם הדפנות קאמר, ור"ל חומש לדופן זה וחומש לדופן זה, פש ליה חמשה טפחים ושלשה חומשין בחללה כדי לרבע בחלל ארבעה על ארבעה. ואם תאמר אם כן אף גבוהה עשרה שאמרו היינו עם עובי השוליים, דכי היכי דעובי הדפנות מכלל הששה גם עובי השוליים מכלל עשרה, ואם כן היכי הוא רשות היחיד. איכא למימר דהוי ליה כבית שאין בתוכו עשרה וקרויו משלימו לעשרה דעל גגו מותר להשתמש בכולו, וכגדוד ה' ומחיצה ה' שמצטרפין (עירובין צג, ב).
אלא דקשיא להו לרבותינו הצרפתים ז"ל דאכתי הוה לן לצרופי עובי הדפנות לרוחב ארבעה על ארבעה, דהא אי בעי מנח עליה מידי ומשתמש. והביאו ראיה מדאמרינן במסכת עירובין בריש פרק חלון (עירובין עח, א) אמר רב הונא עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ונעץ בו יתד כל שהוא מיעטו, אמר רב אדא בר אהבה ובגבוה שלשה, רב אשי אמר אפילו אינו גבוה שלשה מאי טעמא אפשר דתלי ביה מידי, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מלאו כולו ביתדות מהו, א"ל לא שמיע לך דאמר ר' יוחנן בור וחוליתה מצטרפין לעשרה, אמאי הא לא משתמש ליה, אלא מאי אית לך למימר דמנח מידי ומשתמש הכא נמי דמנח מידי ומשתמש. והא דאמר ר' יוחנן בור וחולייתה מצטרפין ממתניתין דפרק הזורק יליף לה, דתנן (לקמן שבת צט, א) חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, ואקשינן עלה בגמ' למה ליה למיתני חולית הבור ליתני הבור והסלע, אלא הא קמ"ל דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה, ופרש"י ז"ל שם בעירובין וכי היכי דשמעינן מינה לגובהה שמעינן מינה לפותיה דהא קתני ורחבין ארבעה, ואם כן הכא נמי גבי כוורת הא אפשר דמנח מידי עליה ומשתמש. והעלו זה בקושיא לדברי ר"ח ז"ל.
ואני תמה לדבריהם דהא משמע בהדיא בגמ' דלא אמרינן הכי, מדאמרינן בפרק הזורק (לקמן שבת ק, א) אמר אביי בור עמוק עשרה ורחב שמונה וזרק מחצלת לתוכו חייב, חלקו במחצלת פטור, דהנחת מחצלת וסלוק המחיצה בהדי הדדי קא אתו. ואם איתא מאי סילוק מחיצה איכא, והלא אף המחצלת אף על פי שנעשה כותל לבור עולה היא מן המנין, אלא על כרחנו לא אמרו כן בכל כתלים אלא בכתלים עבים העשוים לכסות עליהם ולהשתמש מה שאין כן בכוורת ומחצלת. ואפשר דמשום הכי נקט אביי מחצלת ולא נקט דף, והכא נמי נקט כוורת ולא נקט תיבה או מגדל.
ובירושלמי אמרו שם בפרק הזורק (פי"א, ה"ב) גבי ‏מתניתין דחולית הבור: אמר רבי יוחנן העומד והחלל מצטרפין בארבעה, והוא שיהא העומד מרובה על החלל, רבי זעירא בעי עד שיהא עומד שכאן ועומד שכאן רבה, א"ר יוסא פשיטא לר' זעירא שאין עומד מצד אחד מצטרף, פשיטא לא שיהא עומד מצד אחד רבה, לא צורכה אלא אפילו עומד השני.

רבא אמר אפילו אינה רחבה ששה פטור. פירוש: והוי אוגדה במקום פטור. ודוקא בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים דאין אויר רשות הרבים עולה למעלה מעשרה, אבל זרק מרשות הרבים לרשות היחיד כל שאינה רחבה ששה חייב דרשות היחיד עולה עד לרקיע. ולי נראה דאפילו ברשות היחיד פטור, דכל שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה יצאה מתורת כלי והויא לה רשות לעצמה, וכזורק מרשות היחיד לרשות היחיד הוא, דכל מקום שהיא רשות היחיד היא.

כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב. יש מי שפירש (רש"י ד"ה כפאה) דדוקא בשאינה רחבה ששה והלכך אף לכשתכנס למטה משלשה משהו והויא כלבוד הויא כולה תוך רשות הרבים וחייב, אבל ברחבה ששה פטור דפחות משלשה לקרקע כלבוד דמי והויא ליה רשות היחיד דהא גבוהה עשרה ורחבה ששה. ובתוס' אמרו דאדרבא ברחבה ששה אמרו, דאי בשאינה רחבה ששה אפילו גבוהה שבעה ומחצה חייב, דליכא למימר לבוד אלא במחיצות אבל בדפני כלי לא אמרינן לבוד, ולא חשיבי מחיצות אלא ברחבה ששה אבל כשאינה רחבה ששה אינה אלא כשאר חפצים דעלמא, אלא הכא ודאי ברחבה ששה קאמר.
ואם תאמר אם כן גבוהה שבעה ומשהו ליפטר, דהא אמרינן לבוד והויא לה כגבוהה עשרה ורחבה ששה. יש לומר דכיון שאינה גבוהה עשרה אלא מחמת לבוד ולא אמרינן לבוד אלא במחיצות, אם כן השוליים אינן מצטרפין לגובה עשרה והרי היא כשאר חפצים דעלמא, אבל בגבוהה שבעה ומחצה כל שהוא סמוך לקרקע שלשה פחות משהו נמצא שיש בגובהן של מחיצות ממש עשרה בלא צירוף השוליים והוו להו מחיצות, והלכך אמרינן בהו לבוד.
והרמב"ן ז"ל כתב דלעולם בין ברחבה ששה בין שאינה רחבה ששה לא אמרינן לבוד בכלים, ועכשיו כלי הוא, אלא עיקר פטורא משום דכיון שהיא בתוך שלשה נעשית כמונחת, וכשהיא גבוהה שבעה ומחצה הרי הונחה ואוגדה למעלה [מעשרה], לפיכך פטור ולא משום מחיצות כלל, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו, דאם כדבריו למה ליה למימר כפאה על פיה, הוא הדין נמי לשוליה כדאיירינן עד השתא. ואפשר דמשום הכי נקט כפאה על פיה, דאי לא כפאה אפילו בשבעה ומשהו פטור משום דאי אפשר לקרומיות של קנים שבפיה שלא יעלו למעלה מעשרה, אבל השולים חלקים הן ואין קרומיות עולין מהן.
ומיהו אכתי קשה לי דעל כרחין רבא משום לבוד אתי בה, מדאמר רב אשי אפילו שבעה ומחצה חייב מאי טעמא מחיצות לתוכן עשויות, כלומר: ואינן מחיצות לומר בהן לבוד, אלמא רבא דפטר משום לבוד נגע בה. ועוד דאי מתורת מונח אתית לה רב אשי אמאי מחייב, וכי פליגי רבא ורב אשי בשלשה סמוך לקרקע אי כמונח דמי או לא.
ואם תאמר מכל מקום אפילו כשזרקה דרך שוליה ויש בה שבעה ומחצה ליפטר מהאי טעמא דאמרן, דכל שלשה סמוך לקרקע כקרקע דמי. ראיתי לרבנו ז"ל (הרמב"ן) שכתב דלא קשיא, דקיימא לן כרבא דאמר בפרק הזורק לקמן (שבת ק, א) דתוך שלשה בעינן הנחה על גבי משהו.
ומכל מקום תקשי לן לפי מה שפסק שם ר"ח ז"ל כרב חלקיה בר טובי, דאמר בריש פרק הזורק (לקמן שבת צז, א) דלמטה משלשה דברי הכל חייב, דתניא כוותיה התם, ובגיטין נמי בפרק הזורק (גיטין עט, א) [תנן] היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, ואקשינן והא לא מינטר, ואמר עולא משמיה דאבימי הכא בפחות מג' סמוך לגג עסקינן, דכל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי. אלא שיש לתרץ בזו דגט שאני דאפילו קלוט חשבי ליה רבנן כמונח, מה שאין כן לענין שבת כדאיתא התם בפרק הזורק.
ומסתברא לי דלא אמרו תוך ג' סמוך לקרקע כקרקע דמי אלא להתחייב בו כאילו זרקו לקרקע ונח בו ממש, אי נמי לקנותו בו כאילו נח ממש בקרקע, אי נמי כאילו נתמלא כל האויר עפר והויא כארעא סמיכתא ואילו היה אותו אויר קרקע מתלקט ועולה עד החפץ מאותו מקום אתה מודד עשרה טפחים לאויר רשות הרבים, אבל שנראה כאילו נשתרבבו שולי הכלי או הגט והגיע לארץ ונחשוב הכלי כאילו אגדו למעלה מעשרה בכי הא לא אמרינן לעולם. כנ"ל.

עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין כו'. פירש רש"י ז"ל: ואף על גב דאינה רחבה ארבעה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' שבת ה"ח). ותמיהא לי דהא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה וליכא. ויש לומר דכיון דמשום דמכתפי ביה משויא לה רשות הרבים, ודרך המכתפין לכתף אף על פי שאין בה ארבעה לפי שאין מניחים שם משאם אלא נסמכין בו הרי הוא מקום חשוב וראוי לתשמישו, והרי זה כידו של אדם החשובה לו כארבעה על ארבעה לפי שדרכם של בני אדם להעמיד כליהם בידיהם. ועוד דכיון דדרכן לכתף עליו מחשבת הרבים משויא ליה מקום, ולא גרע מזרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן (לקמן שבת קב, א). כך נראה לי.
והראב"ד ז"ל פירש (הביאו רבנו לעיל (שבת ה, א) ד"ה ידו): דוקא ברחב ד'. ודוקא שמכתפין עליו אבל כשאין מכתפין עליו ואע"ג דראוי לכתף עליו לא, וכדמוכח בהדיא בעירובין (לב, ב) גבי אילן העומד חוץ לד' אמות ונתכוין לשבות בעיקרו דמייתי עלה הא דעולא (לג, א). והא דאמרינן הכא תשעה ודאי מכתפי עליה, הכי קאמר: תשעה ודאי ראוי לכתף עליו ודרכן של בני אדם לכתף עליו וכיון שהוא ראוי לכתף ומכתפין עליו עכשיו כרה"ר הוא, שאילו לא היה ראוי לכתף עליו אע"פ שהרבים מכתפין עליו לא היינו נותנין לו דין רשות הרבים כיון שאינו ראוי לכך.

גומא מאי אמר ליה וכן בגומא. פירשו בתוס': וכן בגומא בת תשעה וכל שכן בת שמונה ובת שבעה, דכל שעמוקה מעט ראוי יותר להשתמש בה, אלא שאפילו בת תשעה משתמשין בה, וכדמוכח לכאורה בהא דקופה דמייתי עלה דקתני פחות מכן מטלטלין וכן בגומא, ופחות מכאן כל שהוא פחות מעשרה משמע ואפילו שמונה ושבעה. וכן נמי ההיא דהניח עירובו למטה מי' (בעמ' ב) דאמרינן בבור דלית ביה עשרה, ומשמע כל שאינו עשרה ואפילו שמונה ושבעה. ואחרים (רש"י ורמב"ן) פירשו דוקא גומא תשעה כעמוד תשעה, דכל שהיא תשעה מצנעי בה הרבים כליהם שאין נדרסין ברגלי בני אדם, הא פחות מכן נדרסין ברגלי בני אדם שהן יוצאין קצת לחוץ ולא משתמשי בה. ופחות מכאן דקתני בברייתא דקופה וכן בגומא פחות מעשרה והוא דהויא תשעה קאמר, וכן ההיא דבור. והראשון נראה עיקר כפשטה של ברייתא. ועוד דעל כרחין בקופה כל שהיא יותר פחותה ואפילו חמשה וארבעה מותר לטלטל מתוכה לרשות הרבים דכלי הוא ואם כן גומא נמי דכוותה.

הא דאמר רבא: הלוך על ידי הדחק שמיה הלוך. תמיהא לי הלוך דנקט, דהוה ליה למימר כיתוף על ידי הדחק שמיה כיתוף, דהלוך מאן דכר שמיה. ועוד דלא כיתוף על ידי הדחק הוא אלא בהדיא מכתפי עליה, ומאי הלוך על ידי הדחק דקאמר. וראיתי בהלכות מורי הרב רבנו יונה זכרונו לברכה דרב יוסף דאמר וכן בגומא לאו לעמוד תשעה מדמי ליה, דהתם לאו על ידי הדחק הוא דבהדיא מכתפי עליה, אלא רב יוסף לרקק מים שרשות הרבים מהלכת בו מדמי ליה וכדמייתינן לה עלה במסקנא (בעמוד ב), ובהא מיתרצא לי לישנא דהתם הלוך על ידי הדחק הוא, והיינו דאהדר ליה רבא, הלוך על ידי הדחק שמיה הלוך.

זה שחייבה תורה במוציא מרשות לרשות או בזורק מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר דוקא בכלים וכיוצא בהן מדברים שאינן רשות בפני עצמן כעין הוצאת כלי המשכן אבל אם הוציא דבר או זרק דבר שהוא רשות מיוחד לעצמו פטור מעתה אם הוציא או זרק כלי גבוה י' ורחב ד' על ד' פטור שהרי זה בעצמו רה"י ואם הוציאו מרה"י לרה"י הוציא ואין כאן דרך רה"ר שכל שהוא עובר שם רה"י הוא ואם זרקו מרה"ר אין כאן עקירה מרה"ר ולא הנחה ברה"ר שבכל מקום שהיא תופסת מקומה ומ"מ אסור לעשות כן לכתחלה שלא להקל בהוצאה הא כל שהוא פחות מכן בין בגבהו בין ברחבו חייב שהרי לא רשות הוא מוציא אלא כלי ושמא תאמר ואם רחב ארבעה וגבוה משלשה ולמעלה אלא שאינו גבוה י' יפטר מתורת כרמלית הואיל וכרמלית רשות סופרים הוא לא הכניסו את הכלים בדינו להיותו מבטל תורת כלי מעליהם ואין צריך לומר שכן כשאין רחבים ארבעה למקום פטור:

היה הכלי עגול כגון כוורת צריך אתה בדין לשער היקף עגולה בכדי שיהא רבועו ד' על ד' וא"כ כל שיש בגובהו עשרה ובהקפו ששה פטור שבשיעור זה אתה מרבעו לד' על ד' מפני שכל שיעורי שבת אתה צריך לגופן ולאלכסונן כמו שהתבאר בעירובין וכל טפח ברבוע הוא טפח ושני חומשין באלכסונו ונמצא לד' הטפחים שמנה חומשין ושני חומשין שאתה מוסיף לעובי מחיצות הכלי חומש מכאן וחומש מכאן נמצא עשרה חומשין שהם שני טפחים ונמצא כל עיגול שיש ברחבו ששה אתה מרבע בתוכו כלי מרובע של ד' על ד' שאלכסון המרובע הוא רוחב העיגול כגון זה הא כל שאינה רחבה ו' עם שני החומשים שבדפני הכלי חייב ויש שאין משגיחי' לעובי המחיצות כלל ומפרשים שכל שברחבו גדול שירבעו בתוכו חמשה טפחים ושלשה חומשין פטור וא"כ אין זה צריך לרחב ששה גמורים וזה שתפס רחבה ששה לא דק ולחומרא לא דק ולא אמרו חייב לחטאת שהרי יש כאן חשש חולין בעזרה וכל שכן שלא אמרוה למיתה אלא להפרישו מאיסור תפשוה שלא בדרך מצומצם ואין דרך לדקדק בשיעור קרוב כל כך ולקצת גאוני ספרד ראיתי שהגיהו בספריהם שלא פטרו בזה אלא בזריקה אבל בהושטה או העברה חייב וכן ראיתי לקצת מפרשים שכתבוה דוקא בשהוציאה או זרקה דרך קומתה אבל דרך רחבה הואיל ועכשיו אין גבוהה עשרה חייב ואע"פ שבתחלת עירובין אמרו נעשו כשפודין של מתכת אפי' לקולא יראה לדעתם בזו שכל שאינה דרך קומתה בטל ממנה תורת רשות:

היה הכלי גבוה למעלה מעשרה אפי' לא היה רחבו ד' פטור שכלו אחר שפתו הוא נגרר והרי הוא כזורק מרה"י לרה"ר או ברה"ר מתחלת ארבע לסוף ארבע למעלה מעשרה שפטור וכן בכל גוף אחר שמקצתו במקום פטור ואע"פ שהמעביר חפץ ברה"ר אף למעלה מעשרה חייב בזו כל שהוא נח בארץ למטה מעשרה הוא אבל זו אף כשהוא נח בארץ מקצתו למעלה מי' הוא:

היה גוף הכלי י' מצומצמים אלא שהוא כלי עשוי מקנים וכיוצא בהם וקרומיות שלו עולות לתחום למעלה מי' הרי הוא כאלו גוף הכלי למעלה מי' שהקרומיות בכלל המחיצות הם:

כלי זה שכתבנו עליו שכל שהוא גבוה למעלה מעשרה אפי' אינו רחב ששה פטור הא כל שאינו למעלה מעשרה חייב ואי אתה בא לפוטרו מתורת לבוד לומר שכשהיה סמוך לארץ בפחות משלשה נחשבהו כמונח ואותה שעה כבר היה מקצתו למעלה מעשרה אחר שגובה הכלי שבעה ושני משהויין והוא המפורש כאן בשבעה ומחצה שבעה ומשהו לתשלום עשרה ומשהו למקצתו למעלה מעשרה לא סוף דבר כשזרקו פיו כלפי מעלה שאין כאן לבוד כלל שהרי חודן של מחיצות למעלה ואין לבוד באויר ושולי הכלי למטה ואין אומרין לבוד אלא לחדן של מחיצות אלא אפי' כפאה על פיה שפי הכלי וחדו של מחיצות כלפי קרקע שהיה לנו לומר לבוד אפי' היה בו שבעה ומחצה חייב שאין אומרין לבוד אלא למחיצות שכונת עושיהן להורידן למטה כגון מחיצה העשויה לחוץ ולהפסיק בין דבר לדבר אבל מחיצות כלי לקליטה בתוכן הן עשויות ואין בהן תורת לבוד וכן אתה דן ברחבה ששה שכל שאינה גבוהה עשרה שלמים חייב ואין באין בה מתורת לבוד כלל:

יש גורסין בכאן כפפה על פיה ומפרשים אותה שהיתה הכוורת גבוה עשרה ורחבה ששה אלא שעיקם שפתיה כדי להיות מה שבתוכה מוצנע ביותר ומסתמא כפף בה עד שלא נשאר אלא חלל טפח להכניס ידו לשם להשתמש בו ונמצא שכפף שני טפחים ומחצה מכל צד ואם לא נשאר שם אלא שבעה ומשהו כגון שנקלט מעט מצד העקום הרי אפי' תחשוב העקום כישר אין כאן עשרה וחייב ואם נשאר שם שבעה ומחצה כגון שלא נקלט מצד העקום כלל דנין את העקום כישר ונמצאו שם עשרה ופטור ובא רב אשי לומר שאף בשבעה ומחצה חייב שהמחיצות לתוכן הן עשויות ואי אתה דנן כאלו נתפשטו ונתישרו וכן הלכה אלא שלענין פי' אין הדברים נראין והרבה מפרשים הוסיפו בזה דברים זרים שלא נתנו ליכתב:

אע"פ שביארנו שכל שרחב ארבעה וגבוה משלשה ולמעלה ואינו גבוה עשרה כרמלית הוא ואם אינו רחב ארבעה וגבוה משלשה ולמעלה עד כמה מקום פטור הוא יש לך שיעור אחד יוצא מכלל דינין אלו והוא כל תשעה מצומצמים שלא בפחות ויתר כיצד עמוד גבוה תשעה מצומצמות ברה"ר הרי הן כרה"ר בין רחב ארבעה ונמצאת מפקיע משם כרמלית בין שאין רחב ארבעה שנמצאת מפקיע משם מקום פטור מפני ששיעור זה מיוחד לכתוף של רבים שכך הוא נוח לכתפים בשיעור זה ואע"פ שכשאינו רחב ארבעה מיהא אין כאן הנחת מקום ד' כתוף רבים עושה אותו מקום הא פחות או יתר אתה מחזירו לדינו ברחב ארבעה לכרמלית ובלא רחב ארבעה למקום פטור כך הוא דעת גדולי המחברים וגדולי הצרפתים אלא שגדולי המפרשים כתבו שאין שיעור תשעה אלא דין כרמלית הא כל שאינו רחב ארבעה אף בתשעה מצומצמים מקום פטור הוא:

ויש מי שכולל בשיעור זה כל מתשעה ועד עשרה ולא עד בכלל וכן יראה בסוגיא זו בענין קופה במה שאמר פחות מכן מטלטלין והיינו סבורין לומר על זה וכן בגומא:

יש מי שאומר שלא הופקע דין כרמלית או מקום פטור לשיעור תשעה אלא כשהיו רבים מכתפין עליו אבל סתמו אע"פ שהוא ראוי לכך לא ומביאין ראיה ממה שאמרו בעירובין ל"ג א' בענין נתנו באילן וכו' בשרבים מכתפין עליו כדעולא דאמר עמוד גבוה וכו' אלמא דוקא בשמכתפין ויש חולקים בזה ממה שאמרו כאן תשעה ודאי מכתפי וכו' כלומר שסתמו כך הוא ואף סוגיא שבעירובין סובלת פירוש על דרך זה ומצד שיש בדבר זה קולא וחומרא ראוי להחמיר משני הצדדין וקולא וחומרא שבו מן הדין הוא שלדעת ראשון כל שאין מכתפין בו חזר לדינו ואם כרמלית היא אסור לטלטל ממנו לרה"ר ואם מקום פטור הוא מותר עם כולם ולדעת שני מותר לעולם עם בני רה"ר ואסור עם רה"י וכרמלית:

גומא שהיא בדרך זה עמוקה תשעה מצומצמים ברה"ר ואדם יכול לירד בה מן הצד דרך מדרון ומשאו על כתפו ומכתף על קרקע רה"ר שהרי מקרקעית הגומא שרגליו לשם עד קרקע רה"ר תשעה מצומצמים אינה נידונת כעמוד לענין זה שתשמיש על ידי הדחק אינו תשמיש ואע"פ שבהלוך ע"י הדחק אמרו שהוא הלוך כמו שיתבאר בסמוך בשמועת רקק מים אין אומרים כן בתשמיש כגון כתוף זה וחזרה לדינה אם לכרמלית אם למקום פטור:

מי שהיתה קופתו מונחת ברה"ר גבוהה עשרה ורחבה ארבעה הרי היא כרה"י ואין מטלטלין מרה"ר לתוכו ולא מתוכו לרה"ר פחות מכאן בטלה היא אצל רה"ר ואין משערין בה דין כרמלית ומקום פטור שאין כלים בדין כרמלית ומקום פטור כלל:

אמר עולא עמוד תשעה ורחב ארבעה כו' כך ראיתי כתוב במקצת ספרים וכך עיקר אבל המורה כתב תשעה ודאי מכתפי עלוי' וכיון דצריך לרבים רה"ר הוא בין רחב בין קצר ואינו נראה לי כלל דבעמוד קצר מיירי אלא דווקא בעמוד רחב ד' על ד' דאי בעמוד קצר מייר מאי אריא תשעה ותו לא אפילו עשרה נמי דהא חזינן דכתפיו של אדם למעלה מעשרה הן וכל שכן דאי הוה עשרה טפי ניחא לכתופי עילוי' ואמאי נקט תשעה דוקא א"ו ש"מ דוקא בעינן שיהא רחב ד' על ד' דניחא תשמישייהו אבל אי לא הוה רחב ד' על ד' דלא ניחא תשמישי' שאין ראוי לסמוך משוי עליו שמא יפול לא הוי רה"ר אלא מקום פטור ומשום דבעי' שיהא רחב ד' על ד' מש"ה נקט תשעה דוקא ולא עשרה דאי גבוה עשרה כיון דרחב ארבע' הוי רה"י שהרי חצר שיש לה שני פתחים זה כנגד זה והרבים בוקעין בה רה"י גמורה היא ואין הילוך הרבים מבטל מחיצותי' וכדאמרן נמי גבי פסי ביראות שאין דרך הרבים מפסיקתה לבטל מחיצתא והשתא הילוך הרבים לא מבטל מחיצותא כיתוף הרבים לא כ"ש הילכך עמוד תשעה דלא הוי אלא כרמלית אתי כיתוף הרבים ומבטלו מתורת כרמלית אבל עמוד עשרה לא ותו אי בעמוד קצר מיירי היכי קאמר וזרק ונח על גביו חייב והא בעי' הנחה ע"ג מקום ארבעה וליכא ותו דאמרי' לקמן אמר ר' יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ולא מפליג בין תשעה בין עשרה ש"מ דכל היכא דלית ביה ד' על ד' מקום פטור הוי משלשה ולמעלה ואין בו חילוק מקום ועולא לא אמר אלא ברחב ד' על ד' דניחא תשמישי':

רבא אמר גומא לא מ"ט הילוך ע"י הדחק שמי' הילוך תשמיש ע"י הדחק לאו שמיה תשמיש המורה ל"ג הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך ונ"ל מפני שהוא סובר דאדרבה הכיתוף של עמוד הוא נוח ואין בו דוחק אלא בתשמיש הגומא יש דוחק והיאך קורא אותו רבא ע"י הדחק והנכון בעיני שלא לשבש הספרים שאע"פ שהכיתוף שלו הוא נוח מ"מ רה"ר לאו לכיתוף עבידא אלא להילוך הכיתוף שאנן מחשבין כמו הילוך ע"י הדחק הוא ושמי' הילוך אבל תשמיש ע"י הדחק לא חשיב.

וכן בגומא מיא לאו אסיפא לא ארישא אי קשיא אי ארישא מיא וכן בגומא אטו מקופה מביא ראיה לגומ

פי' הכי תפרשהו וכן דין קופה זו כמו הקופה מה גומא עשרה הויא רה"י אף קופה נמי הוי רה"י ואע"ג דהיא כלי.

פירש"י בד"ה שדי נופו כו' ודרב חסדא דלא כרבי ולא כרבנן לישנא אחרינא אמר אביי בדרב חסדא דהוי ברשות היחיד כו' וכי פליגי רבנן בשדי נופו כו' עכ"ל. לשון ראשון שפירש רש"י הוא הלשון שפירש"י ג"כ לעיל דאיירי בזרק ד' אמות ברשות הרבים ונח על נופו ופליגי אי הוה כמונח ברשות הרבים על מקום ד' דעיקר שהוא מקום ד' מחשיב ליה לנוף עכ"ל ע"ש ולישנא אחרינא שפירש"י הכא הוא הפי' שכתבו התוס' לעיל דמיירי אפי' באין בעיקרו ד' דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והויא כרה"י כו' ורבנן סברי לא אמרי' שדי נופו כמו שכתבו התוס' לעיל עיין שם ומהרש"ל שכתב ודעת לישנא אחרינא כבר פרשתי לעיל דף ד' כו' עכ"ל אין זה מבורר דאין זה אלא פי' ראשון של פירש"י גם מה שכתב מהרש"ל במה שפירש"י ללשון ראשון דלא כרבי ודלא כרבנן כו' נ"ל דדייק מדלא קאמר דפליגי באילן העומד ברה"ר וזרק כו' אי לאו דברה"י נמי בעי ד' ואביי כו' עכ"ל ולי נראה בזה בפשיטות דאי לא הוה בעינן מקום ד' ברה"י לא הוה העיקר שהוא ברה"י מחשיב ליה לנוף שהוא מקום ארבע ברה"ר כיון דהעיקר גופיה ברה"י הוא לא איכפת לן שם במקום ד' וק"ל ואין לתמוה על לשון ראשון בסוגיא זו דקאמר לימא רב חסדא דאמר כרבי ולא כרבנן והמתרץ השיב לו דר"ח דלא כמאן די"ל כמ"ש בעל הליכות עולם דאיכא סוגיא לימא בתלמוד דפריך דה"ל לפסוק הלכה וה"נ פריך הכא לימא ר"ח דאמר כרבי וה"ל לפסוק הלכתא כוותיה ומשני אביי דאיכא למימר דלא פליגי בדרב חסדא כלל וכ"ע לית ליה דרב חסדא ואי הוה פסק הלכתא כרבי לא הוי שמעינן מיניה מלתיה דרב חסדא אלא דשדי נופו כו' כרבי אבל קושטא הוא דפליגי בדרב חסדא ודו"ק:

בד"ה רחבה ו' פטור כו' וא"ת בדלא גבוה י' נמי רשות לעצמה היא דהא שמה כרמלית כו' עכ"ל. אבל לעיל בגבוה י' ואינו רחב ו' ודאי דלא קשיא ליה הכי דהא מקום פטור הוא דמ"מ אינו רשות לעצמה מקרי כיון דשרי להוציא ממנו לרה"ר ומרה"ר למקום פטור ויש לדקדק דמאי קשיא ליה הכא בכוורת דהא שמה כרמלית כו' כיון דכלי הוא ולא גזור ביה רבנן לבטולי מתורת כלי כמו שפירש"י לקמן גבי קופה וכ"כ התו' לעיל וי"ל דלא קאמר התם דלא גזרו ביה רבנן לבטולי מתורת כלי אלא שלא להחמיר בכלי כשאר כרמלית שאין מטלטלין (בו) [מתוכו] אבל הכא להקל ביה דהוה רשות לעצמה קאמר ולהכי הוצרך הכא לומר דלא הוה רשות אלא מדרבנן ואין כח ביד חכמים להקל על ד"ת וכו' ודו"ק:

בד"ה כפאה על פיה וזרקה אאינה רחבה ששה כו' עכ"ל. דלפירושו עובי השולים נמי מצטרפין לגובה עשרה ואם כן אי הוה רחבה ו' כי מטיא פחות מג' סמוך לקרקע שהיא כמונחת הוה ליה גובה י' ורחבה ד' והוה ליה רה"י ופטור אבל השתא דאינה רחבה שש הוה ליה מקום פטור המונח כולו בר"ה וחייב וכ"כ בעל המאור והר"ן לדעת רש"י מיהו יש לדקדק לפירש"י דא"כ דומיא דהכי בגבוה ז' ומחצה דפטור אפי' באינה רחבה ו' דאמרינן לבוד במחיצותיה אע"ג דאין שם רוחב מקום ד' על ד' שלא כדברי התוס' שכתבו הכא וזה סותר גם פירושו דלקמן בשמעתתא דאסקופה משמשת ב' רשויות כו' שפירש"י שם דכל מחיצה שאין בין חלל המחיצות ד' אינן מחיצות כו' והלכה למשה מסיני גוד ולבוד ודופן עקומה במקום ד' כו' ע"ש ודו"ק. ועיין במה שיש לדקדק בפירש"י ותוס' בשמעתין בדברי בעל המאור ומלחמות ה' ובר"ן:

תוס' בד"ה רחבה ו' כו' והוי כזורק מרה"י לרה"ר דרך מקום כו' עכ"ל. נ"ל דלא ניחא להו כפרש"י דאנן ממשכן גמרינן כו' ולא היו זורקין רשויות כו' עכ"ל. דא"כ מהאי טעמא כרמלית ומקום פטור אף על גב דלא הוו רשות לעצמן מכל מקום רשויות אחרות מקרו אף מדאורייתא ובאלו רשויות נמי לא היו זורקין אלא מחטיהן כו' כפירש"י ודו"ק:

בא"ד והא דפשיטא ליה לר"י כו' משום דדילמא עקירה בעינן שתהא חשובה כו' עכ"ל ודקאמר ואת"ל כיון דלא הוה מחיצה י' מעיקרא לא מחייב כו' נמי ר"ל משום דעקירה בעינן שתהא חשובה וק"ל:

בגמ' אמר עולא עמוד תשעה ברה"ר ורחב ארבע. האלפסי וכן האשר"י לא גרסי ורחב ד' וכן משמע מפירש"י דכתב בתר הכי בין רהב ובין קצר וכן פי' הר"ן:

ברש"י ד"ה כפאה על פיה וזרקה אאינה רחבה ו' קאי ר"ל דאם רחבה ו' אפי' אינה גבוה כ"א ז' ומשהו פטור משום דהוה רשות לעצמה וק"ל והתוס' לא כתבו כן:

ד"ה לא ארישא אגבוה עשרה ורחבה ד' דהוה וכו' כצ"ל:

בתוס' ר"ה אמר אביי וכו' דלשינוייא דאביי דלא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא וכו' משום דהתוס' פירשו הא דמשני הכא באילן העומד ברה"י ונופו נוטו לרה"ר וכו' דלא פליגי כלל אי בעינן ד' או לא ומצי איירי בדאיכא בעיקרו רוחב ד' או בדליכא ד' ולא פליגי אלא אי הוי הנוף רה"י או לא מר סבר שדינן נופו בתר עיקרו ומקרי נוף רה"י ומר סבר לא שדינן ולא הוי הנוף רה"י ואיירי דלא זרק מתחלת ד' לסוף ד' אלא אי שהנוף עומד בתוך ד' לתחלת הזריקה ופליגי אם הוא חייב מדין מכניס מרה"ר לרה"י ומצי סברי תרווייהו ר"מ ורבנן דבעינן ארבעה על ארבעה וא"כ לית ליה שום סיוע לרב חסדא מברייתא אפי' אחד מ"ד והברייתא דלקמן בהזורק אתיא בפשיטות דלא כוותיה ולכך כתבו התוס' דלשינויא דאביי כל שכן דקשה לרב חסדא:

ד"ה רחבה ששה פטור וכו' דהלכתא גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפים וכו' פירוש והתוס' סבירא להו דגידוד היינו תל כמו שמסיימו בסוף וכמו שהתל מצטרף להמחיצה לגובה ה"נ מצטרפים השוליים עם הדפנות של המחיצה:

בא"ד ואין נראה פי' ר"ח דהא עובי חוליית הבור מצטרפים וכו' ר"ל הא דפירש ר"ח דבעינן אויר ד' דהיינו ה' טפחים וג' חומשין לבד עובי הדפנות של הכוורת שאין עובי דפנות הכוורת מצטרפים לחלל לאויר ד' זה אין נראה דהא עובי חוליית הבור מצטרף ה"נ עובי הדפנות מצטרפים דעובי הדפנות חזי נמי להשתמש על עוביין הואיל וכן חשבינן אויר ד' עם הדפנות מבחוץ והואיל והכוורת רחב ששה מבחוץ עם הדפנות א"כ יתירי תרי חומשים דהא לא יצטרך כ"א ח' טפחים וג' חומשים עם הדפנות אלא צריך לומר דלא רק כמו שפירש רש"י:

ד"ה כפאה על פיה וכו' וד"ה ז' ומחצה וכו' הכל דבור אחד:

ר"י בד"ה שדי נופו כו' דלא כרבי ודלא כרבנן כו'. נ"ב נ"ל דדייק מדלא קאמר דפליגי באילן העומד ברה"ר וזרק אנופו שאין בו ד' אי לאו דברה"י נמי בעי ד' ואביי גופא דמוקי באילן העומד ברה"י דייק מדקתני זיז כל שהוא סתם זיז הוא דבר היוצא מן הכותל שהוא רה"י ודו"ק. ודעת לישנא אחרינא כבר פירשתי לעיל בדף (שבת ד' ע"ב:)

בא"ד מודו וכי כו' הכל דבור אחד:

בד"ה רחבה ששה פטור כו' וא"ת בדלא גבוה עשרה נמי כו'. נ"ב פי' כשהיא רחבה ששה:

תוס' בד"ה אמר אביי כו' פלוגתייהו לדרב חסדא כו' ונח בחור כ"ש כו' כצ"ל:

בד"ה כפאה על פיה נראה לריב"א דארחב ששה קאי כו'. נ"ב פי' אף ארוחב ו' חייב וכ"ש כשאינו רחב ששה רק דשבעה ומחצה פטור איירי דוקא ברחב וק"ל:

ד"ה שבעה ומחצה כו' ד"א עם אותו שלפניו:

בא"ד עשר לבד השולים. נ"ב ולפי זה מחצה דוקא קאמר ולא כפירש"י דב' משהויין סגי וכן פירש הר"ן:

בד"ה אמר ליה כו' כמו בקופה מיהו האי וכן דקיימינן ביה לפי זה לאו דוקא כצ"ל והוא סוף דבור:

גמרא אמר אביי ברשות היחיד כו'. מפירוש רש"י נראה דלא היה לפניו הגי' בגמרא מן ברה"י עד אלא. וכ"מ בציון התוספות דהכא. אבל לעיל (ד' ע"ב) בתוספות ד"ה באילן משמע דהוה גרסי ליה והמפרשים ובעה"ג לא הרגישו בזה:

שם היתה קופתו כו' פחות מכן מטלטלין. ועיין פרש"י. ובהג"א וכן קופה כו' פחות מכאן הוה מ"פ דאין כרמלית בכלים. (וכן בחדושי הגרע"א על הר"ן רצה להעמיס דעה זו בדבריו (בדף א' ב') בד"ה ומקשו ואישתמיטתיה הג"א הלזו שלא הביאה) וצע"ג דהא מוכח בגמרא לעיל ה' ובתוס' שם ד"ה כאן דהוה ר"ה ולא מ"פ [ולולי דברי התוס' שם היה אפשר לפרש דכיון דאינה גבוהה יו"ד לא אמרינן גוד אחית ובטלה לרה"ר הואיל שאינה מונחת על דבר רק ביד האדם שאינו חולק רשות לעצמו ועיין לקמן ס"פ הזורק בדבריהם וצ"ע] וכ"כ המ"א כו' סי' שמ"ה סק"ד ומש"כ שם בשם רש"י אינו מוכרח [ואדרבה היפך מדכתב ל"ג רבנן ומק"פ הוי רשות דאורייתא וכ"מ מהמהרש"א בתוד"ה רחבה] וע"ע בדבריו סי' רס"ו סק"ז בד"ה ודע:

רש"י ד"ה רחבה ו'. ולא היו זורקין רשויות. ובת"י ול"נ דאשכחן כו' ארון ומזבחות. ולענ"ד לק"מ דהרי לענין זורק למעלה מי' ג"כ לא ילפינן ממעביר כמ"ש רש"י לקמן צב ד"ה המוציא משאוי. [ויש לחלק דלענין למעלה מי' להכי לא ילפינן דשאני מעביר שאדם האוחז החפץ הולך בארץ] :

רש"י ד"ה רחבה שהיו זורקין מחטיהן. עי' לקמן צו ע"ב דלמסקנא אמרינן דלא מצינו שהיו זורקין מחטין וצ"ע:

שם ד"ה מכתפין עילויה בין רחב בין קצר. עי' לקמן צא ע"ב ברש"י ד"ה אי נימא וצ"ע:

גמרא אמר אביי זרק כוורת לרה"ר גבוה יו"ד ורחבה ו' (דכי מרבעת לי' משכחת ביה ד' ברבוע) פטור.
פרש"י הטעם דהוי רשות לעצמה, ואנן המשכן גמרינן, שהיו זורקין מחטיהן ולא היו זורקין רשויות, ובתוס' כתבו דהטעם שהכוורת עצמה נעשה רה"י והוי כזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר וכתב המהרש"א דהתוס' מיאנו בפירש"י דהטעם משום דהוי זורק רשות, דא"כ מה"ט כרמלית (ר"ל בדלא גבוה יו"ד) ומקום פטור (ר"ל בגבוה י' ואינו רחב ד') אע"ג דלא הוי רשות לעצמן מ"מ רשויות אחרות מקרי אף מדאורייתא. ואינם נראין לי דבריו, דהא זה יקשה גם לפירוש התוס', הא הוי זורק מרה"י לכרמלית או למקום פטור דרך רה"ר, וע"כ דס"ל דאין כרמלית בכלים, היינו דהוי רה"ר ממש, וכמבואר להדיא דעת התוס' כן לעיל (ד"ה כאן) וא"כ אכתי הו"מ לקיים פירש"י.
ולפ"ז יהיה הדין להתוס' בזורק אבן גבוה ג' דפטור דהוי זורק מרה"י דרך רה"ר לכרמלית וצריך לימוד:

גמרא עמוד תשעה ברה"ר ורבים מכתפים עליו וזרק ונח ע"ג חייב.
פירש"י כיון דצריך לרבים, דאינו לא גבוה ולא נמוך, וחזי לכתופי רה"ר הוא בין רחב ובין קצר.
קשה לי מלקמן (דף צא) אי נימא אסקופה רה"ר דשם כתב רש"י ז"ל כגון גבוה ט' ורחבה ד' ורבים מכתפים עליו דחזי לרבים לכתופי:

בהרי"ף דהו"ל כזורק מרה"י לרה"י, וכ"כ תוס', ועי' בחידושי מה שכתבתי להקשות על זה:

זרק כוורת עמ"ש פ"י ותמה על ר"ת שבראש פ' מי שהוציאוה סי' י"ג בסופו ע"ש ודבריו של פ"י תמוהי' דכוונת ר"ת שמשערי' לעולם אלכסונו של דע"ד והיינו ה' וב' חומשים בעיגול. בין שיהיה מרובע או עגול לעולם משערי' שיהיה בכל צד בשוה ה' וב' חומשים והיינו בעיגול והוא מובן ולק"מ:

רחבה ששה פטור פירש"י דה"ל כזורק רשות דלא הוה במשכן אלא מחטי' הקשה בגליון הא הוציאו ארון ומזבח. ולכאורה אין מובן לקושיתו הא רש"י מיירי מזורק ומאי מקשה ממוציא אלא דלכאורה דברי רש"י תמוהים הא מסקי' לקמן ר"פ הזורק דלא זרקו מחטי' מדתני לודאה איש איש ממלאכתו ולא ממלאכת חברו ומסיק דהילכתא גמירי ליה ע"ש ואיך מייתי רש"י דזרקו מחטי' אע"כ עיקור כוונת רש"י דהילכתא גמירי בזורק כעין אותן מלאכות שהיו במשכן בהוצאה והיינו כלים ולא רשיו' ועל זה יפה הקשה הגליון הא הוצאה הוה בארון ומזבחו' כצ"ל:

ומ"מ נלע"ד ליישב פירש"י כפשוטו. דלכאורה דברי ש"ס ר"פ הזורק תמוהי' דפריך מדתני לודאה ולכאורה לק"מ דהא לא תני לודאה אלא באותה שעה שבאו הגזברי' לפני מרע"ה ואמרו מרבי' העם להביא מדי העבודה. ואז כבר היה כל כך ריבוי שלא היו צריכים לשאול מחטי' זה מזה כ"א איש ממלאכתו ולא ממלאכת חברו. א"כ מבואר כל שלשה הימים שהביאו נדבה בבקר בבקר ולא הרבו עדיין להבי'. אז בתחלת הנדבה והמלאכה הוצרכו לשאול זה מזה. כי תיכף התחילו עושי מלאכה לעשו' כמ"ש רמב"ן וכדמשמע קרא ואז שאולי מהדדי. וילפי' זרקות מחטי' לענין שבת מאותן ימים ראשונים ולק"מ מדתני לודאה ובירושלמי ר"פ הזורק באמת מסיק למסקנא דזריקה הוה במשכן במחטי' ולא חייש לקושי' דתני לודאה והיינו מטעם שכתבתי. וא"כ ש"ס דילן צ"ע לכאורה. וי"ל דהא ש"ס דילן ס"ל התם בהאי סוגי' דכל דיני רשויות אע"ג דהוה במשכן צריכי נמי קרא ומייתי מויצו משה ויעבירו קול במחנה. וא"כ שפיר פריך מדתני לודאה. דהא עכ"פ באותה שעה שהעביר קול במחנה לא יעשו עוד מלאכה לא היה זריקת מחטי' בכלל. שהרי אז כבר היה דים ולא שאילו מהדדי ולא היתה כוונת מרע"ה אזריקה כלל וא"כ נהי דהיה במשכן בימים הראשונים מ"מ היכי כתיבי בקרא לאיסור. ועל זה מסיק דהילכתא גמירי וא"ש ש"ס דילן. וממילא א"ש רש"י דשמעתין דס"ל דהילכתא גמירי הוה במקום קרא. אבל עכ"פ בעי' דהוה במשכן והיינו מחטי' באותן ימים הראשונים טרם הי' דים ושפיר פירש"י דלא זרקו רשויו' אלא מחטי' ולק"מ נמי ק' הגליון מהוצאת ארון ומזבחו' דהתם הוצאה והכא זריקה וק"ל:

והנה רש"י לא ניחא לי' כפי' תוס' מפני ק' תוס' דסילוק מחיצה. ותו' לא ניחא להו כפירש"י מפני ק' הגליון הלז אבל מ"ש מהרש"א דס"ל לתוס' דכרמלית נמי רשות הוא ע"ש א"כ צ"ע אכתי לפי' תוס' מי ניחא ה"ל זורק מרה"י לכרמלית דרך ר"ה. והודה לי מ"ו והגאון זצ"ל:

פטור עיי' תוס' סוף ד"ה רחבה ששה וכו' משום דחזי למונח עלי' מידי להשתמש עכ"ל ובחי' רשב"א פליג דהכא בכוורת שהדפנו' חלשי' לא חזי למונח עלה מידי. דאלת"ה תיקשי צ"ט ע"ב גבי זרק מחצלת דמייתי תוס' בדבור הסמוך תיקשי הא עכ"פ חזי להשתמש על גביו והוה רה"י ואיך תתמעט ע"י המחצלת אע"כ כיון שהמחצלת דקה היא אין ראוי להשתמש על גבי דופנה. והה"נ דופני הכוורת אלו דברי רשב"א ז"ל. ומורי הגאון מו"ה נתן אדלר כ"ץ זצ"ל כ' לי בתשובה א' דתו' לטעמי' בעירובי' ע"ח ע"א ד"ה אלא וכו' דחולי' הבור לא הוה רה"י אלא על גביו ולא בתוכו. וא"כ לק"מ ממחצלת דמיירי מדין תוכה ודפח"ח. ועיין מ"ש אבן עוזר על ש"ע סי' שמ"ה:

כפאה על פיה וכו' מ"ש מהרש"א דרש"י בעצמו פי' לקמן גבי אסקופה דלא גמרי' הלכתא לפחות מדע"ד. והיכי פירש"י הכא דאמרינן לבוד בפחות מששה. י"ל דהילכתא דד' על ד' דשבת בעי' הן ואלכסונן. משא"כ הילכתא דמחיצות דגוד ולבוד סגי בד' על ד' בלי אלכסון והשתא לקמן באסקופה דחציו מקורה היינו ב' טפחים אפי' אי הוה ב' טפחים ואלכסונן עדיין לא הוה ד' טפחים בלא אלכסונן ואין מקום לומר גוד ולבוד. משא"כ הכא אפי' אינה רחבה ששה מ"מ ד' בלי אלכסונן הוה ואמרי' לבוד וזה דלא כמג"א סי' תק"ב סק"כ וק"ל:

שבעה ומשהו חייב לרש"י אאינה רחבה ששה קאי ואביי קאמר לי' וטעמא משום דהוה אגדו למעלה וא"כ אביי נמי מודה היכי דאגדו למעלה פטור. אלא דלית ליה הך דא"א לקרומי' של קנה דאפשר ואפשר. אבל לשיטת תוס' לא היה צריכים לזה אלא אביי פליג לגמרי אהך דאגדו למעלה ובין קרומי' של קנה למלתא אחריתי אין שום סברא לחלק והך דכפאה על פיה רבא קאמר לי' וארחבה ששה קאי. ומ"מ כ' תוס' כן כרש"י מסברא בד"ה אי אפשר וכו' ע"ש. ומ"מ רמב"ם ע"כ ס"ל כמ"ש אני. שהרי לא מייתי כלל הך רבותא דקרומי' של קנה בפי"ד רק מייתי שם הלכה י"ט זרק קנה או רומח. ובמקום שהיה לו לכתוב כוורת כ' סתם כלי שיש בו דע"ד ע"ש ולא שמעי' מיני' רבותא דקרומי' של קנה אע"כ ס"ל דאין רבות' של רבא בקרומי' דוקא אלא הא דאגדו למעלה פוטר דפליג עליו אביי ופסק כרבא בקנה וה"ה בקרומי' דמ"ש. ועיי' שיטת מלחמו' ה' וביארה מג"א בהלכות י"ט סי' תק"ב סוף סק"ב ודברי' צ"ע קצת ע"ש. דלק"מ ארמב"ן לא מטרסקל ולא מכלכלה עיי' מחצית השקל שם:

עמוד גבוה תשעה פירש"י דוקא נקט ועיין ברא"ש דס"ל לאו דוקא אלא מט' עד עשרה והכי ס"ל לתו' לעיל ה' ע"ב ד"ה בכותל וכו' ממורי הגאון זצ"ל:

ורבי' מכתפי' עליו פירש"י בין רחב בין קצר וכן דעת רמב"ם. אבל ראב"ד ס"ל בעי' דע"ד. ועיי' ר"ן לעיל ד' ע"א גבי והא בעי' עקירה מע"ג מקום דע"ד. ועמ"ש לקמן ע"ב בעזה"י:

וכן בגומא. לרש"י דוקא עמוקה ט'. דבגבו' מתשעה אין מקום צורך לתשמיש רבי' נמצא וכן גומא הוא דוקא עמוד וגומא שוים. אבל וכן בגומא דבריתא דקאמר מאי לאו אסיפא. אינו מדויק. ואמנם תוס' ס"ל בהיפוך וכן בגומא דבריתא הוא מדויק גומא דומי' דכלי דבגבוה מט' ניחא תשמשתי' טפי. וכן בגומא דעמוד אינו מדויק דבעמוד ט' דוקא ובגומא כ"ש גבוה מט'. ואמנם רבנו יונה ס"ל דהאיבעי' מעיקרא לא קאי אעמוד גומא מאי. אלא אמתני' דרקק מים שאל גומא מאי. ופשיט וכן בגומא הוה ממש כרקק מים כל שגבוה ניחא תשמשתי' והוה ר"ה. וגרס ורבא אמר בגומא לא הילוך ע"י הדחק שמי' הילוך ותשמיש ע"י הדחק לא שמי' תשמיש פי' שאין ללמוד גומא מרקק ועי' גי' זו ברשב"א. והיינו דכ' רש"י ה"ג רבא אמר וכו' ע"ש לאפוקי מגי' ר' יונה הנ"ל ומה ששייך עוד לזה כתבתי לעיל ה' ע"ב בתוס' ד"ה בכותל משופע וכו' ע"ש שייך לכאן:

בפרש"י בד"ה שדי נופו כו' ודר"ח דלא כרבי ודלא כרבנן. לכאורה יש לתמוה דאין זה סוגיית הש"ס דמעיקרא הוה קשיא ליה דר"מ הוי דלא כרבי והשתא משני דלא הוה לא כרבי ולא כרבנן. ונ"ל ליישב דרש"י לשיטתו כמ"ש התוספות בסמוך בשמו בד"ה רחבה ששה פטור דהך דגידוד חמשה ומחיצה חמשה דאמר ר"ח בעירובין ובגיטין דאין מצטרפין ומפרש רש"י כגון שבור עמוק חמשה ומחיצה שעל גביו חמשה אלא שהתוס' מקשים על זה בסמוך דא"כ תקשה ליה מתני' דחוליית הבור והסלע וכבר כתבתי בחידושי גיטין דר"ח מפרש למתני' לענין דמצטרפין לרוחב ד' ולא לענין גובה יו"ד ע"ש באריכות. נמצא דלפ"ז ע"כ איירי מתני' שהחוליא עצמה בלא הבור אין רוחב ד' ואפ"ה קתני הנוטל מהם והנותן ע"ג חייב אם כן ממילא שמעינן דברה"י לא בעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' אם כן ר"ח ס"ל כתנא דמתניתין דחוליית הבור כן נ"ל נכון בעז"ה ודוק היטב:

בגמרא אמר אביי זרק כוורת כו' ואינה רחבה ששה חייב רחבה ששה פטור. מכאן קשיא לי טובא על שיטת ר"ת שהביא הרא"ש ז"ל בפ' מי שהוציאוהו דף נ"א דכל מקום שאמרו בגמרא לענין שבת דבעינן ד' על ד' או גבוה יו"ד ורחב ד' לעולם בעינן שיהיה באורכן ורחבן ד' על ד' מכוונות הן וחומשיהן. ולפ"ז צריך שיהיה העמוד רחב ה' אמות וג' חומשין על רוחב ה' אמות וג' חומשין. וא"כ לפ"ז האיך אמר אביי דאם רחבה ששה דפטור והיינו לפי שהוא רשות היחיד דהא אכתי לא הוה רשות היחיד שהרי אי אפשר לעשות ריבוע בכוורת של ששה אמות שיעלה הריבוע מתוכה חמשה אמות וג' חומשין על ה' אמות וג' חומשין שהרי לפי החשבון לשיטת ר"ת צריך שיעלה האלכסון של עמוד קרוב לשמונה אמות וליכא למימר דלשיטת ר"ת מפרשים הא דאמר הכא אינה רחבה ששה היינו ג"כ שש אמות ואלכסון שהן ח' אמות וב' חומשין דהא וודאי ליתא דהא אפילו שמונה אמות לא בעינן אם לא שנאמר דלשיטת ר"ת נמי לא דק אלא דלפ"ז יש לתמוה אלשון הרא"ש ז"ל בערובין שהקשה על שיטת ר"ת מסוגיא דהכא דאמאי נקיט רחבה ששה הו"ל למינקט רחבה ד' ע"ש מה שתירץ בדוחק ומעיקרא מאי קשיא ליה ותיפוק ליה שהוכרח לומר רחבה ששה דבעיא הן ואלכסונן כנ"ל. ונמצא שדברי הרא"ש עצמותן סותרים זא"ז אע"כ דהרא"ש סובר דשיטת ר"ת היינו דוקא היכא שנזכר בגמרא ד' על ד' משא"כ הכא דנקיט רחבה ששה מפרשים כפשטיה ששה ממש בלא החומשין ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי פטור הא לאו רה"י בכך וצ"ע טובא ליישב ודו"ק:

בתוס' בד"ה רחבה ששה פטור פי' ר"ח כו' אע"ג דרש"י פי' דגידוד ה' כו' אין פירושו נראה כו' וא"כ היאך פליג ר"ח עכ"ל. ולפי מה שהעליתי בחידושי גיטין דף ט"ז אין מקום לקושיא זו דאדרבה דפשט לשון המשנה מסייע לר"ח ומתני' לא אתי לאשמעי' אלא דמצטרפין לרוחב ד' בלבד ע"ש באריכות:

בא"ד ואין נראה פי' ר"ח דהא עובי חוליית הבור מצטרף נמי לחלל הבור. ואני בעניי לא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם בזה דנהי דחוליית הבור מצטרפת לרוחב ארבעה היינו לפי שהחוליא מרובעת ואין בו מקום שלא יהיה רחב ד' משום הכי מצטרפת שפיר החוליא דהא חזי למינח עלה מידי ולהשתמש ע"פ כולה ברוחב ד' משא"כ הכא בכוורת שהיא עגולה ואפילו עושה החלל שמן הדופן עד שיגיע הכוורת לרוחב ד' אין עולה לחשבון ריבוע כלל וא"כ כ"ש דלא שייך לצרף דופן הבור עצמו לרוחב ד' כיון שאין אותו המקום רחב ד' כיון שמקום הדפנות לעולם אין מגיעין החלל שיש בו רוחב ד' שהדפנות לעולם אין מגיעין לאותו הריבוע שרחב ד' וצ"ע לעיל:

בתוס' בד"ה אמר אביי תימא לר"י דטפי ניחא ליה כו' דהא איכא ברייתא לקמן בהזורק כו' עכ"ל. ונ"ל ברור דר"י מפרש כפירוש שני שכתב רש"י דאילו לפירוש ראשון לא הוה צריך לאתויי מברייתא דלקמן דמהך ברייתא דרבי ורבנן גופא הוה מצי לאקשויי ע"ד ר"ח כמ"ש רש"י דהוי דלא כרבי ולא כרבנן מיהו בעיקר קושיית התוס' היה נ"ל ליישב דמברייתא דלקמן נמי לא קשה מידי דמצינו למימר דהא דפטרי רבנן בחור כ"ש לאו משום דלא הוי עקירה והנחה מע"ג מקום ד' אלא משום דבחור כ"ש למעלה מי' ברה"ר לא הוי רה"י כלל כיון דלא ס"ל חוקקין להשלים ולעולם ברה"י לא בעיא הנחה ע"ג מקום ד' והיינו כר"ח וכן מצאתי שתירץ הרשב"א ז"ל. ולמאי דפרישית בסמוך מצינו למימר דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לעיל דע"כ הך ברייתא דלקמן היינו בחורין שדרכן לעשות בשעת הבנין שרחבים ד' לצד רה"י דאל"כ ר"מ נמי מודה דלא אמרינן חוקקין להשלים לשויא רה"י כדמשמע סוגיא דעירובין שהביאו התוס'. נמצא דלפ"ז ע"כ לא משכחת לפלוגתא דר"מ ורבנן אי חוקקין להשלים אלא לענין אי הוה הנחה בכך על מקום ד' אבל רה"י הוי לכ"ע וא"כ מקשו התוס' הכא שפיר אלא דבהא נמי איכא למישדי ביה נרגא דנהי דלעיל מקשי רבא לאביי ממתני' דפ' הזורק ומשני ליה אביי שפיר דמתני ע"כ איירי דלית ביה חור ומסיק עלה וכ"ת דלית ביה ד' והאמר ר"י כו' באנו למחלוקת ר"מ ורבנן והיינו משום דאביי לשיטתו דאמר בעירובין דבאין רחבה ד' כ"ע מודו דלא הוה רה"י א"כ ע"כ דפלוגתא דר"מ וחכמים לענין הנחה ע"ג מקום ד' וכדפרישית בסמוך משא"כ הכא דאליבא דר"ח איירי שפיר מצינו למימר דר"ח לית ליה הך מימרא דאביי דעירובין ולפ"ז מצי לאוקמי פלוגתא דר"מ וחכמים בחור כ"ש ממש ופטרי רבנן דלא הוה רה"י כלל אבל ברה"י ממש לעולם דלא בעינן הנחה ע"ג מקום ד':

מיהו נראה דאפ"ה מקשו התוספות שפיר כיון דאביי גופא משני הכי אליבי' דר"ח א"כ מאי דוחקיה לאוקמי מילתא דר"ח דלא כוותיה וטפי הו"ל לאוקמי כדמעיקרא ודו"ק. מיהו למאי דפרישית בלשון רש"י לא הוה מקום לקושית התוס' דר"ח סבר כמתני' דחולית הבור:

בפרש"י בד"ה רחבה ששה פטור כו' ואנן ממשכן גמרינן כו' עכ"ל. לכאורה יש לדקדק דכיון דהאי טעמא לא נזכר בדברי אביי כלל אלא דרש"י כתב כן מסברא דנפשיה אמאי לא מפרש רש"י בפשיטות כפי' התוספת שהדבר מבואר בכמה דוכתי. ובהשקפה ראשונה היה נ"ל דלא ניחא ליה לפרש כן דלדבריה' לא שייך הך מלתא אלא כשמשלשל הכוורת מרה"י לר"ה דרך זריקה כדי שיעמוד על שוליו ופיה למעלה משא"כ בסתם זריקה שלרוב הפעמים נופל על צדיו א"כ ליתא להך דינא דהא לא הוי רה"י כיון שאין גבוה יו"ד לאחר נפילה בשעת הנחה משא"כ לפירש"י דטעמיה משום דלא הוי במשכן א"כ אפילו כשנופל על צידו מ"מ כיון שעיקר תשמישיה של כוורת היינו כשעומד על שוליו וא"כ הוי רה"י ולא הוי דומיא לזריקת כלים שהיה במשכן דומיא דמחטין וא"כ אפילו כשמוטל על צידו אכתי לא הוי דומיא דמשכן ומש"ה פטור כך היה נ"ל אלא לפ"ז אכתי קשה לי אליבא דרבא דאמר אפי' אינה רחבה ששה פטור משו' קרומיות דלפ"ז לא שייך הך מלתא אלא דוקא בזריקה דרך שלשול בענין שעומדות שוליו על הארץ לכך נראה דמה שלא רצה רש"י לפרש כפי' התוספת היינו משום קושית התוספות מהאי דמחצלת ולא ניחא ליה בהאי סברא שכתבו תוספות לחלק כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה רחבה ששה פטור שהכוורת עצמה נעשה רה"י כשתנוח כו' עכ"ל. ונראה דמה שלא רצה התוספת לפרש כפירש"י ואף על גב דלכאורה סברא פשיטא היא שלא הקשו תוספת על זה כלום אלא משום דלשיטת רש"י שייך הך מלתא אפילו בזורק ד"א בר"ה ואם כן אמאי לא קאמר אביי בזריקה כה"ג משא"כ לפי התוספת לא שייך מימרא דאביי כלל בזורק בר"ה עצמו כן נ"ל:

בגמרא רבא אמר אפילו אינה רחבה ששה פטור מ"ט א"א לקרומיות כו' וקשיא לי מסוגיא דהכא על מה שכתבו תוספת בפ"ק דעירובין ובפ"ק דסוכה לענין פרוץ כעומד שהוכיחו לפסק הלכה דקי"ל כרבי יוסי הגלילי דבידי אדם אי אפשר לצמצם ואם כן אפילו בלא האי טעמא דקרומיות היאך משכחת לה דחייב דהא ע"כ לא משכחת להך מלתא אלא בעשרה טפחים מצומצמות לגמרי דבכל שהוא פחות מיו"ד לא הוי רה"י כלל ובכה"ג כל שהוא למעלה מיו"ד נמי פשיטא דפטור כיון דאוגדו למעלה מיו"ד ולא נח כולה ברה"ר ולא מצאתי שום סברא לחלק בענין צמצום דמחצה על מחצה ופרוץ כעומד ובין צמצום דיו"ד טפחים דמאי שנא ובשלמא לשינויא קמא שכתבו התוספת בעירובין ובסוכה דהיכא דאיכא איסור דאורייתא אפשר לצמצם ע"י מדידה א"ש משא"כ לתירוץ השני שכתבו התוספת שם בשם רבינו שמעי' דלעולם לא שרינן בפרוץ כעומד אלא משום דאיכא תרי ספיקי לקולא ספק שמא הם שווים וספק שמא העומד מרובה משא"כ בחד ספיקא אמרינן להחמיר. וא"כ לפ"ז הקושיא במ"ע דהכא הוי איפכא דלעולם לא משכחת דחייב אלא במצומצמות ממש. והנלע"ד ליישב בזה כשנדקדק עוד בעיקר מימרא דאביי מאי שייך הך מימרא דאביי הכא בשמעתין דבפרק הזורק הו"ל לאתויי ואי משום דאתי לאשמעינן עיקר מלתא דכוורת הוי רשות לעצמו אע"פ שהיא עגולה ואנן בשיעורא דשבת מרובעת בעינן אפ"ה ברחבה ששה ויש בו כדי לרבעה הוי רה"י כמו עמוד וגדר דלעיל. אלא דלפ"ז לא שייך הך מלתא בענין שזורק הכוורת בעצמה מרה"י לרה"ר דלא איירי בה בפירקין כלל ובפשיטות הו"ל למימר דכוורת עגולה שרחבה ששה הזורק מרה"ר ונחה על הכוורת חייב אבל אינה רחבה ששה פטור. ונראה דוחק לומר דנקיט ליה בכה"ג דשייך ביה הך מלתא דרבא והאי דכפאה על פיה. ועוד דאכתי קשה מה שהקשיתי לעיל דבזורק הכוורת ונופלת על צידה לא שייך הך מילתא דאביי ורבא כלל. ויותר קשיא לי על רבינו הגדול הרב אלפס ז"ל אמאי מייתי הך מלתא דכוורת כלל דלא נפקא מיניה מידי אלא לענין חטאת וסקילה דהא קי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור ואין דרך הרי"ף להביא דיני חיוב חטאת ומיתה. לכך נ"ל ליישב חדא מגו חדא דעיקר מימרא דאביי ורבא היינו בזורק דרך שלשול שתעמוד על שוליה ופיה למעלה ואם כן נ"מ טובא לענין מי שמשלשל הכוורת בשוגג וכשמגיע סמוכה לארץ הוי דרך זריקה שתעמוד על שוליה ובתוך כך נזכר שהוא שבת ואם כן אי שייך בכה"ג חיוב סקילה אנו מתירין לו להחזירה ברה"י לכתחילה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה כדאיתא בריש פירקין משא"כ היכא דליכא חשש איסור סקילה אין מתירין לו להחזירה ברה"י דלפ"ז נתיישבו כל הקושיות דשייך הך מלתא בפירקין כדפרישית וא"ש נמי מימרא דרבא שהוצרך לומר אי אפשר לקרומיות ולא סגי ליה בטעמא דאי אפשר לצמצם דהא אכתי יש כאן חשש איסור סקילה אם הם עשרה טפחים מצומצמות באמת משא"כ בטעמא דאי אפשר לקרומיות דלפ"ז אי אפשר שיבא לידי חשש איסור סקילה מש"ה אסור לו להחזירה לרה"י כדפרישית בשיטת הרב אלפס ז"ל כן נראה לי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כפאה על פיה אאינה רחבה ו' קאי כו' והקשה מהרש"א ז"ל אם כן לא אתי שפיר הא דמסיק שבעה ומחצה פטור דהא כתב רש"י לקמן גבי אסקופה בד"ה פתח נעול כו' וז"ל כל מחיצה שאין בין חלל המחיצה ד' אינה מחיצה ואם כן לא הוי רה"י והניח בקושיא. ולענ"ד נראה דלק"מ דוודאי מה שכתב רש"י לקמן דבכה"ג לא אמרינן גוד אחית ולבוד אלא במחיצה גמורה היינו משום דלקמן סתמא דתלמודא מסיק והיינו למאי דקי"ל כרב אשי דהכא בשמעתין אפילו בשבעה ומחצה דחייב משום דמחיצות לתוכן עשויות אלמא דלא אמרינן לבוד בגוד אחית אלא במאי דהוי מחיצה גמורה משא"כ בפירש"י דהכא שהוא אליבא דאביי ורבא דע"כ לית להו להאי סברא דרב אשי בסמוך אלא אפילו במידי דלא הוי מחיצה גמורה אמרינן לבוד א"כ כ"ש מידי דהוי מחיצה גמורה אפילו בדליכא ד' על ד' הוי מחיצה לענין לבוד כנ"ל נכון וברור בעזה"י:

בד"ה לתוכן עשויות כו' הלכך אין כאן תורת לבוד. מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן בסוגיא דאסקופה בלשון רש"י בד"ה פתח נעול ע"ש:

ונופו נוטה לרה''ר וזרק. מתחילת ד' לסוף ד' ונח אנופו: שדי נופו כו'. דחשיב אגב עיקרו דאית ביה ד' ודרב חסדא דלא כרבי ודלא כרבנן לישנא אחרינא אמר אביי בדרב חסדא דהוי ברה''י אפי' רבנן מודו וכי פליגי רבנן בשדי נופו בתר עיקרו הוא דפליגי: כוורת. עגולה היא: גבוהה י'. כלומר אפי' גבוהה י' אם אינה רחבה ו' באמצעיתה חייב דאכתי חפץ בעלמא הוא ואינה רשות לעצמה דלא הוי רשות דאוריי' אלא גבוהה י' ורחבה ד' על ד' כדאמרי' בעירובין (דף נא.) דכל שיעורין דשבת צריך הן ואלכסונן ודבר עגול כי מרבעת לה מתוכו ומפקע עיגול שסביב הריבוע לא משכחת ביה ד' מרובעים אי לא הוי עיגולו קרוב לששה כדאמרינן גבי סוכה העשויה ככבשן (סוכה פ''א דף ז:) דעל כרחיך צריך שתמצא בתוכו אלכסון של ד' על ד' וכל טפח בריבועו טפח ותרי חומשי באלכסונו הרי ה' טפחים וג' חומשין ואביי לא דק ולחומרא הוא דלא דק ולהפרישו מאיסור שבת אף ע''ג דיש כאן אלכסון באינה רחבה ששה מחייב ליה מדרבנן עד דאיכא ששה אבל ודאי לענין קרבן לא מייתי אי הויא ה' טפחים וג' חומשין דהוי כזורק רשות: רחבה ו' פטור. דהוי רשות לעצמה ואנן ממשכן גמרינן שהיו זורקין מחטיהן במלאכתן זה לזה ולא היו זורקין רשויות וא''ת בדלא גבוהה עשרה נמי רשות לעצמה היא דהא שמה כרמלית ההיא לאו מדאורייתא הוה רשות אלא מדרבנן ולא להקל על דברי תורה בא כגון זו שיפטר מחטאת: אי איפשר. הואיל וגבוהה י' שלא יהא בה קרומיות מן השתי שגבוהים מחבריהם של ערב ועולין למעלה מי' שהוא אויר מקום פטור וכיון דלא ניחא כולה ברה''ר לא הויא הנחה לאיחיובי: כפאה על פיה. וזרקה אאינה רחבה ו' קאי: ז' ומשהו חייב. אם גבוהה ז' ומשהו עדיין חייב וכ''ש פחותה מכן אלא אפילו גבוהה ז' ומשהו דאיכא למימר הואיל ומחיצותיה למטה וקיי''ל הלכה למשה מסיני דאמרינן לבוד אכתי כולה ניחא ברה''ר דכי מטיא פחות מג' סמוך לקרקע ואמר בהן לבוד והויא הנחה אכתי כולה באויר רה''ר היא וחייב: אבל גבוה ז' ומחצה. וה''ה לשני משהויין פטור דמכי מטא לפחות משלשה סמוך לקרקע אמרינן לבוד במחיצותיה והרי היא כמונחת נמצאו שוליה למעלה מעשרה ואינה נוחה כולה ברה''ר ובשלא כפאה ליכא למימר לבוד דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות והא מילתא בין לאביי בין לרבא דאביי נמי מודה דבעינן הנחה כולה ברשות הרבים אלא דאביי לא חשיב קרומיות אבל בהא מודה דבלא קרומיות איתא למעלה מי': לתוכן עשויות. להניח בהן דבש ולא לכופן כלפי מטה הלכך אין כאן תורת לבוד: תשעה. דוקא נקט דחזי לכתופי דאינו לא גבוה ולא נמוך: וזרק. מתחלת ד' לסוף ד': מכתפי עילויה. וכיון דצריך לרבים רה''ר הוא בין רחב בין קצר: גומא. עמוקה ט': מאי. גבי רה''י דעשרה תניא לעיל (דף ו.) עומקה כגובהה דקתני חריץ עמוק י' ורחב ד' רשות היחיד הכא מאי אי אמרי' מנחי ביה בני רה''ר חפצים שבידם עד דהדרי ואתו דרך שם ושקלי ליה ונמצא שצריכים לו רבים הלכך רשות הרבים הוא: ה''ג רבא אמר גומא לא מ''ט תשמיש ע''י הדחק לא שמיה תשמיש הלכך לאו צורך רבים הוא אלא כרמלית הוא: אין מטלטלין. דהוי רה''י לעצמה: פחות מכן. או בגובה או ברוחב מטלטלין וא''ת פחות מי' ורחבה ד' כרמלית היא לא גזור רבנן לבטולי מתורת כלים הואיל וכלי הוא: מאי לאו. האי וכן אסיפא נמי קאי דפחות מכן מטלטל לכתחלה אלמא רה''ר חשיב ליה ואוקמא בעמוק ט' דמשתמשין בו קצת: לא ארישא. אגבוהה י' ורחבה ד' דהוי רה''י קתני וכן בגומא:
אמר אביי הכא באילן העומד כו'. תימה לר''י דטפי ניחא ליה למימר דפליגי בדרב חסדא ורב חסדא כרבי דלשנויא דאביי דלא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא כ''ש דקשה לרב חסדא דהא איכא ברייתא לקמן בהזורק (דף ק. ושם) דלא כרב חסדא דפליגי רבנן ורבי מאיר בזרק למעלה מעשרה ונח בחור כל שהוא דר''מ מחייב משום דאמרי' חוקקין להשלים והוי כמונח ע''ג מקום ד' וחכמים פוטרין אלמא כולהו מודו דבעינן מקום ד' ברה''י ושמא י''ל דטעמא דרב חסדא דלא בעי' מקום ד' ברה''י משום דאמרי' ביתא כמליא דמי וחשיב כמונח על גבי מקום ארבעה אבל בכותל בעינן שיהא בחור ד' על ד': רחבה ששה פטור. פר''ח דדוקא נקט ששה דדופני הכוורת יש בהן שני חומשין וצריך שיהא אויר ד' בתוך הכוורת וגבוה י' אף ע''ג דאין אויר גבוה י' אלא עם השולים מצטרפין עם האויר לענין גובה דהלכתא גידוד ה' ומחיצה ה' מצטרפין (עירובין דף צג. ושם) אף על גב דרש''י פי' דגידוד ה' ומחיצה ה' היינו שעשה מחיצה ה' על בור עמוק ה' אין פירושו נראה דהא תנן (סם פ''י דף צמ: ולקמן דף צט.) בור וחוליתו מצטרפין ואם כן היכי פליג רב חסדא לומר אין מצטרפין כיון דמתניתין היא ובכל גגות (עירובי ן צג:) אמרינן בהדיא דמודה רב חסדא בתחתונה הואיל ורואה פני י' אלא צריך לפרש דגידוד ה' ומחיצה ה' היינו שעשה מחיצה ה' על תל גבוה ה' ואין נראה פירוש ר''ח דהא עובי חוליות הבור מצטרף נמי לחלל הבור לארבעה משום דחזי למינח עליה מידי ולהשתמש כדאמר בפ' חלון (עירובין דף עח.) גבי מלאו כולו ביתדות אלא צ''ל הא דנקט הכא ששה לא דק כדפירש''י: רחבה ששה פטור. שהכוורת עצמה נעשית רה''י כשתנוח והוי כזורק מרשות היחיד לרה''י דרך רה''ר דפטור כדאמר לעיל (דף ד.) דלא יליף זורק ממושיט ואפילו לר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא הכא פטור דכל מקום שהיא מונחת חשיב רה''י השתא משמע דפשיטא ליה לאביי דחשיבא כאילו נחה אחר שנעשה רה''י ובפ' הזורק (לקמן צמ:) בעי ר' יוחנן בור ט' ועקר ממנו חוליא והשלימו לי' והניחו ברה''ר עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ומיחייב או לא ואת''ל כיון דלא הויא מחיצה י' מעיקרא לא מיחייב בור י' ונתן לתוכו חוליא ומעטו מהו הנחת חפץ וסילוק מחיצה כו' וא''כ אביי דפשיטא ליה במחצלת דמבטל מחיצתה דקאמר התם בור ברה''ר עמוק י' ורוחב ח' וזרק לתוכו מחצלת וחלקו פטור משום דהשתא לא הויא רוחב ד' וכ''ש דפטור בעשיית מחיצה משום דכיון דלא הויא מחיצה עשרה מעיקרא לא מיחייב וא''כ הכא הוי ליה לחיובי מהאי טעמא כיון דלא הויא מחיצה מעיקרא הרי נח ברשות הרבים וחייב וי''ל דטעמא דאביי משום דלא חשיב לא עקירה ולא הנחה כי אתי בהדי הדדי והכא נמי לא חשיבה הנחה כיון דהנחה ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו והא דפשיטא ליה לרבי יוחנן טפי בעשיית מחיצה מבסילוק מחיצה היינו משום דדילמא עקירה בעינן שתהא חשובה אבל בהנחה לא: כפאה על פיה. נראה לריב''א דארחב ששה קאי וכי איכא שבעה ומשהו חייב דכשמגיעות המחיצות תוך שלש אין המחיצות גבוהות י' ועובי השולים אין מצטרפין דבעינן מחיצה הרואה את אויר הכלי שיהא גבוה י' ואע''ג דהיכא דכוורת גבוה י' מצטרפין השולים להיות על גבו רה''י כדאמר לעיל גבי בית שאין תוכו י' כו' וכיון דעל גבו רה''י פטור הזורק מ''מ כיון דאין גבוה י' אלא מחמת לבוד אין אויר פחות מג' מצטרף אלא א''כ יהיו המחיצות גבוהות י' לבד השולים דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות כדפירש בקונטרס תדע דבשולים למטה לא אמרי' לבוד: . שבעה ומחצה פטור. דכשמגיעות המחיצות תוך ג' יש שם מחיצות עשרה לבד השולים והרי הוא רשות היחיד וחשיב כנח באותה שעה ושוב אינו מתחייב אע''ג דלאחר מכן נופל לארץ ובטל ממנה רה''י ונעשה כמונח ברה''ר אבל אינו רחב ו' אפי' ז' ומחצה חייב דלא אמרי' לבוד אלא במחיצות ומחיצות לא חשיבי אלא כשיש שם רחב ד' אבל כשאינו רחב ד' הרי הוא כשאר חפצים דעלמא ולא אמרינן לבוד: אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מי'. ולאביי לא חשיב קרומית ליחשב אגודו במקום פטור: אמר ליה וכן בגומא.
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד