דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

שבת ז ע"ב - Steinsaltz

Rather, suggest that Shmuel meant that there is no public domain above ten handbreadths. It is a mishna, and why would he repeat an explicit mishna? As we learned in a mishna: With regard to one who throws an object four cubits in the public domain, and the object came to rest on a wall standing in the public domain above ten handbreadths from the ground, it is as if he were throwing an object in the air and it never landed. If it came to rest below ten handbreadths off the ground, it is as if he were throwing an object to the ground. That is an explicit mishna stating that the area of the public domain does not go beyond ten handbreadths off the ground.

Rather, it must be that Shmuel’s statement was referring to a karmelit; there is no karmelit above ten handbreadths. And, if so, the Sages were lenient with regard to a karmelit and applied some leniencies of the private domain and some leniencies of the public domain. The Gemara elaborates: Some leniencies of the private domain: That if there is an area of four handbreadths, then it is a karmelit, and if there is not an area of four handbreadths, it is merely an exempt domain. Some leniencies of the public domain: That until a height of ten handbreadths, it is a karmelit, above ten handbreadths is not a karmelit.

To the matter itself: It was mentioned above that Rav Giddel said that Rav Ḥiyya bar Yosef said that Rav said: A house that does not have inside it walls that are ten handbreadths high, and with its roofing it reaches a height of ten handbreadths above the ground; on its roof, one may carry on all of it, as its roof is a private domain in every sense, and inside it, one may only carry four cubits, as inside the height is insufficient to render it a private domain and it retains karmelit status.

With regard to this halakha, Abaye said: And if he dug out an area of four by four handbreadths in the floor of the house and in the place where the digging took place, its height to the ceiling reaches ten handbreadths, the house becomes a private domain, and it is permitted to carry in the entire house. What is the reason for this? Since the dug out area is a private domain, the rest of the house is ancillary to it, and it assumes the legal status of the holes of the private domain, and the holes of the private domain, although they lack the measure of a private domain, are considered like the private domain itself. As it was stated: Everyone agrees that the holes of the private domain are considered like the private domain; since they are subsumed within the private domain, they are judged to be like it. However, they disagreed with regard to the holes of the public domain. Abaye says: They are considered to be like the public domain. And Rava says: They are not considered to be like the public domain; they are either a karmelit or an exempt domain.

Rava said to Abaye: According to you, who said that the holes of the public domain are considered like the public domain, in what way is it different from this halakha? As when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: This addition of karmelit to the Tosefta was only necessary to teach the case of a corner adjacent to the public domain. And, according to your opinion, let this corner be like the holes of the public domain, and its legal status should be that of a public domain itself and not that of a karmelit. Abaye answered: There is a distinction between the cases. There, the corner, its use is not convenient; here, the holes of the public domain, their use is convenient. Since it is convenient to utilize the holes of the public domain, and they are in fact utilized, they are a public domain in every sense.

The Gemara raised an additional difficulty for Abaye’s opinion: We learned in a mishna with regard to one who throws an object four cubits in the public domain, and the object came to rest on a wall standing in the public domain above ten handbreadths from the ground, it is as if he were throwing an object in the air and it never landed. If it came to rest below ten handbreadths off the ground, it is as if he were throwing an object to the ground, and he is liable. And we discussed this halakha: What is the reason that when the wall is not ten handbreadths high it is as if he threw it to the ground? The object did not come to rest on the wall, as presumably the object hit the wall and then fell to the ground. Since there was no act of placement, he did not perform the prohibited labor of carrying in the public domain.

And Rabbi Yoḥanan said that they learned this mishna as referring to a case when he threw a juicy cake of figs that sticks to the wall and remains there. And should it enter your mind to say that the holes of the public domain are considered like the public domain, why do I need to establish the mishna as referring to the case of a juicy cake of figs? Let us establish it simply as referring to the case of a run-of-the-mill stone or object, and that it came to rest in a hole.

Sometimes Abaye would answer the question by saying that a stone or object is different from a juicy fig in that they come back when they are thrown and do not come to rest in the hole. Therefore, it was simpler to establish the mishna in the case of a fig. And sometimes he would answer it by saying that the mishna is referring to a wall that has no hole. And from where does he find support for this explanation? From that which we learned in the first clause of the mishna: One who throws above ten handbreadths from the ground, it is as if he is throwing in the air and it never landed. And if it should enter your mind to say that we are speaking here about a wall that has a hole in it, why should it be as if he threw it in the air and it never landed? It rested in a hole, and that hole is a private domain, as it is above ten handbreadths, and in that way the prohibited labor of carrying in was performed.

And if you say that the mishna is referring to a case where holes do not have an area of at least four by four handbreadths, which is common for holes in the wall, and therefore the holes have exempt domain status, didn’t Rav Yehuda say that Rabbi Ḥiyya said: One who threw an object above ten handbreadths and the object went and came to rest in a hole of any size, we have arrived in this matter at the dispute between Rabbi Meir and the Rabbis? The decision whether or not there is a prohibition here depends on an analysis of that dispute. Rabbi Meir holds that in all cases where a certain minimum area is required for a specific halakha to take effect and the existing area is smaller, if, theoretically, circumstances would allow to carve out and create an area of the requisite size, one considers it as if he carves out the space to complete it, i.e., the space has the legal status as if it was actually enlarged. And the Rabbis hold that one does not carve out the space to complete it. Rather, the legal status of the area corresponds to its actual size. Consequently, according to Rabbi Meir, if an object landed in a small hole, one considers the area as if it were carved out to complete the hole to four by four handbreadths, and its legal status is like that of a private domain in every sense. Rather, can we not conclude from the mishna that maintains that one who throws an object onto a wall above ten handbreadths it is as if he threw it in the air, that it is referring to a wall that has no hole in it, and the possibility of carving out the space was never raised? The Gemara concludes: Indeed, conclude from it.

The Gemara again returns to the matter that was mentioned above in passing itself [gufa]. Rav Ḥisda said: One who stuck a stick in the ground of the private domain, and an object that he himself threw from the public domain rested atop it, even if that stick was a hundred cubits high, he is liable. The reason for this is because the private domain rises up to the sky. The Gemara suggests: Let us say that when Rav Ḥisda said his statement, it was in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. The tanna’im disagreed with regard to a similar issue, as it was taught in a baraita: One who threw an object on Shabbat in the public domain, and the object rested on a projection of any size, Rabbi Yehuda HaNasi deems him liable and the Rabbis deem him exempt. Consequently, only according to Rabbi Yehuda HaNasi is there no need for the object to come to rest on an area of a specific size, and therefore the statement of Rav Ḥisda with regard to the stick can only be in accordance with Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

אלא, שמא תאמר, שכוונת שמואל היא להשמיענו דאין אויר רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, אלא "מקום פטור" הוא. הרי אף כך אי אפשר לומר, כי מתניתין היא! משנה היא זו, ואין צריך שמואל להשמיענו זאת.

דתנן, הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, ונח בפני הכותל באויר רשות הרבים, וכגון שזרק דבילה שמינה ונדבקה בו: אם נח למעלה מעשרה טפחים, הרי זה כזורק באויר, ופטור, שכל אויר למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים "מקום פטור" הוא. [1] ואם נח למטה מעשרה טפחים, הרי זה כזורק בארץ, וחייב. [2]

הרי למדנו ממשנה זו, שהאויר למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים "מקום פטור" הוא, ולא היה צריך שמואל להשמיענו דין זה. ובהכרח, שלא לענין רשות הרבים אמר שמואל שאין רשויות שבת למעלה מעשרה טפחים.

אלא בהכרח, אכרמלית אמר שמואל "לא תיהוי במילי דשבתא למעלה מעשרה", ולהשמיענו דאין כרמלית למעלה מעשרה טפחים. ולדין זה נתכוין רב ששת באומרו "ותופסת עד עשרה".

ואקילו בה רבנן [הקילו חכמים] בכרמלית, הואיל ואין איסורה אלא מדרבנן, מקולי רשות היחיד, ומקולי רשות הרבים: [3]

מקולי רשות היחיד - דאי איכא מקום ארבעה על ארבעה טפחים, הוא דהויא כרמלית כמו רשות היחיד, שאין חייב המכניס לתוכה מרשות הרבים אלא כשהיא רחבה ארבעה על ארבעה טפחים. ואי לא, אם אין הכרמלית רחבה ארבעה, "מקום פטור" בעלמא הוא, וכמו שאמר רב דימי משמו של רבי יוחנן.

מקולי רשות הרבים - דעד עשרה טפחים הוא דהויא כרמלית, כמו ברשות הרבים שאינו תופס את אוירו לחייב את המוציא מרשות היחיד אליו, או המעביר בו ארבע אמות אלא עד עשרה טפחים. אבל למעלה מעשרה טפחים לא הויא כרמלית, וכמו שאמר רב ששת. [4]

גופא, אמר רב גידל, אמר רב חייא בר יוסף,,, אמר רב: בית שאין תוכו עשרה טפחים, וקרויו [תקרתו] משלימו לעשרה טפחים: על גגו, כיון שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה על ארבעה טפחים, מותר לטלטל בכולו, כי רשות היחיד הוא, כמו גדר גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה. ואילו בתוכו, כיון שאינו גבוה עשרה טפחים, [5] אין מטלטלין בו אלא בתוך ארבע אמות, כי "כרמלית" הוא.

אמר אביי: ואם חקק בו בתוך הבית שהוא רחב הרבה, בור שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים, והשלימו, בתוך אותו חקק, לגובה עשרה טפחים, ונמצא אותו חקק רשות היחיד, [6] מותר לטלטל בכולו, ואפילו באותו מקום שאין לו גובה עשרה טפחים.

ומפרשינן: מאי טעמא מותר לטלטל בכולו? משום דהוי, שאר הבית, חורי רשות היחיד [חורים בכתלי רשות היחיד, שכלפי רשות היחיד], וחורי רשות היחיד, כרשות היחיד דמו.

דאיתמר: חורי רשות היחיד, כרשות היחיד דמו. [7] אבל חורי רשות הרבים [חורים שבכותל הפונה לרשות הרבים], נחלקו בו אמוראים:

אביי אומר: [8] כרשות הרבים דמו.

רבא אומר: לאו כרשות הרבים דמו. [9]

אמר ליה רבא לאביי: לדידך, דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו, מאי שנא מהא דכי אתא רב דימי אמר בשם רבי יוחנן [לעיל בעמוד א]: לא נצרכה הברייתא שאמרה "והכרמלית" אלא לרבות קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, ללמד שדין כרמלית לה, ולדבריך: תיהוי כחורי רשות הרבים שכרשות הרבים הם ולא כרמלית!?

ותירץ אביי: התם, גבי קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, לא ניחא תשמישתיה באותה קרן זוית. ואילו הכא, בחורי רשות הרבים, ניחא תשמישתיה, ולכך דינם כרשות הרבים. [10]

עוד מקשינן לאביי מהא דתנן [ק א] הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, ופגע בכותל העומד ברשות הרבים: אם פגע בו למעלה מעשרה טפחים מעל פני רשות הרבים, שהוא אויר "מקום פטור", הרי זה כזורק באויר, ופטור.

ואם פגע בו למטה מעשרה טפחים, הרי זה כזורק בארץ, וחייב.

והוינן בה: מאי "כזורק בארץ", כלומר, למה הוא מתחייב, [11] והא לא נח החפץ בכותל אלא פגע בו ומיד חזר לתוך ארבע אמות, ואין זו הנחה להתחייב עליה!?

ואמר פירש רבי יוחנן את המשנה: בדבילה שמינה, שהיא נדבקת בכותל, שנו, והרי זו הנחה.

ומדברי רבי יוחנן אלו מקשינן לאביי: ואי סלקא דעתך "חורי רשות הרבים" כרשות הרבים דמו, למה לי לרבי יוחנן לאוקמה,, להעמיד את המשנה בדבילה שמינה הנדבקת בכותל? לוקמה, יעמידנה רבי יוחנן בכגון שזרק צרורו [או] חפץ, ודנח בחור שבכותל, ולא חזר משם, שדין רשות הרבים לו משום "חורי רשות הרבים"!? זימנין משני לה [12] [פעמים שהיה אביי מתרץ את הקושיא]: שאני צרור וחפץ, דמיהדר ואתי, אף כשנכנס בחור, אינו נח שם, אלא פוגע בו וחוזר אחורה, ולכן אין זו הנחה.

וזימנין משני לה [ופעמים שהיה אביי מתרץ]: בכותל דלית ביה חור. כלומר, בהכרח שאין המשנה עוסקת באופן שנח החפץ בחור.

ומפרשינן: ממאי, מה הוא ההכרח שלא נח החפץ בחור שבכותל?

מדקתני רישא, "זרק למעלה מעשרה טפחים, כזורק באויר", ופטור. ואי סלקא דעתך בכותל דאית ביה חור, ונח החפץ בחור, אם כן, למעלה מעשרה אמאי הוי כזורק באויר, ופטור? הא נח בחור, ויתחייב משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד!?

כלומר, אם כי אין לחייבו משום זורק ארבע אמות ברשות הרבים, בכל זאת, יתחייב משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, שהרי החור גבוה עשרה טפחים ורשות היחיד הוא!? [13]

וכי תימא, שמא תאמר, לעולם משנתנו עוסקת בכותל שיש בו חור, ונח החפץ בו, ומה שאינו מתחייב כשהחור למעלה מעשרה טפחים משום זורק לרשות היחיד, הוא משום דמתניתין עוסקת בכגון דלית בהו בחור ארבעה על ארבעה טפחים, ומשום כך אינו רשות היחיד אלא "מקום פטור", כי אין רשות היחיד בפחות מארבעה על ארבעה. [14] הרי כך אי אפשר לדחות שהרי:

והאמר רב יהודה אמר רבי חייא: [15] היה עומד ברשות הרבים, וזרק למעלה מעשרה טפחים, והלכה ונחה בכותל עבה בחור כל שהוא, שאינו רחב ארבעה על ארבעה, באנו למחלוקת רבי מאיר ורבנן:

דרבי מאיר סבר, כל דבר שאין בו שיעור, ויש שם עובי ורוחב לחקוק ולהשלים לכשיעור, חוקקין להשלים. כלומר, רואין אותו כאילו הוא חקוק ונשלם השיעור, ואם כן, חייב משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, שהרי נחשב הדבר כאילו אותו חור רחב ארבעה על ארבעה, והיות ועומד בגובה עשרה טפחים מעל רשות הרבים, נעשה החור רשות היחיד.

ורבנן סברי: אין חוקקין להשלים.

אלא לאו, מאחר שסתם משנה רבי מאיר היא, שמע מינה שהמשנה עוסקת בכותל דלית ביה חור. שהרי הכותל, סתמו יש בו רוחב של ארבעה טפחים, וראוי החור שבו לחוקקו ולהשלימו לארבעה על ארבעה. ומכך שאינו חייב כשזרק למעלה מעשרה משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, בהכרח שלא נח החפץ בחור, אלא בדבילה שמינה שנו, וכמו שאמר רבי יוחנן.

ומסקינן: אכן, שמע מינה שהמשנה אינה עוסקת בחפץ שנח בחור שבכותל.

גופא, אמר רב חסדא: נעץ קנה ברשות היחיד, וזרק מרשות הרבים ונח על גביו, אפילו היה הקנה גבוה מאה אמה, הרי הוא חייב, מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע;.

ומקשה הגמרא: לימא רב חסדא, המחייב בהנחה על גבי קנה, ואף שאינו רחב ארבעה על ארבעה, [16] דאמר כרבי, הסובר אף הוא: אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה.

דתניא: זרק מרשות הרבים לרשות היחיד, [17] ונח על גבי זיז [כל עץ היוצא מן הכותל, נקרא זיז] [18] כל שהוא שברשות היחיד: רבי מחייב, כי אינו מצריך ברשות היחיד הנחה על גבי מקום ארבעה.

וחכמים פוטרים, ומשום שצריך הנחה על גבי מקום ארבעה אף ברשות היחיד.

הערות

[1] ואף רשות היחיד - לחייבו משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד - אין נעשה שם למעלה מעשרה טפחים, כי אין רשות היחיד למעלה מעשרה טפחים מפני רשות הרבים, אלא על גבי דבר המסויים הרחב ארבעה על ארבעה טפחים, רש"י.

[2] כתב רש"י: כזורק בארץ: וחייב, דאויר רשות הרבים משנח משהו, כלומר, משהגיע חפץ לאויר רשות הרבים ואינו נע שם, וכגון בעניננו שנדבק בפני הכותל, הוי הנחה. ולא דמי לנח על דבר המסויים למטה מעשרה טפחים מפני רשות הרבים שהוא פטור, דההוא כיון שדבר המסויים הוא, חשוב למיהוי על גביו רשות חשוב לעצמו, או כרמלית כשהוא רחב ארבעה טפחים, או מקום פטור כשאינו רחב ארבעה טפחים, וממילא לא הויא הנחה ברשות הרבים. ומבואר מלשונו של רש"י, שבדבר המסויים, מה שאינו חייב משום הנחה ברשות הרבים כשהניח על גביו, אין זה משום שעל גביו לא שולט אויר רשות הרבים כי אין הרבים דורסים שם, אלא משום שהמקום המסויים רשות לעצמו הוא, לכן מתבטל ממנו דין רשות הרבים. וראה בזה בהערות בעמוד א, שכן מתבאר גם מדברי רש"י בעמוד א, ושם נתבאר, שענין זה תלוי במחלוקת האמוראים בדיני מקום פטור שנזכרה בעמוד א, ודברי רש"י כאן הם לפי ההלכה דקיימא לן כרב אשי. ומכל מקום, יש מקום עיון בלשונו של רש"י שכתב "או כרמלית או מקום פטור", כי הרי החילוק בין כרמלית למקום פטור אינו מן התורה, וכל עיקר חילוקו הוא מדברי חכמים להחמיר בכרמלית מבמקום פטור, אבל כאן, שהנידון הוא לפוטרו מן התורה על הנחה ברשות הרבים, אין שם "כרמלית" מוסיף כלום, ובין רחב ארבעה ובין אינו רחב ארבעה, פטורו הוא משום ש"מקום פטור" הוא מן התורה, א חרונים.

[3] בכרמלית יש חומרות רשות היחיד, שאסור להכניס אליה מרשות הרבים. וחומרות רשות הרבים שאסור להוציא אליה מרשות היחיד, ולטלטל בה ארבע אמות. וחידוש הגמרא הוא, שהקילו מקולי רשות היחיד אף לענין חומרות רשות הרבים, והקילו מקולי רשות הרבים אף לענין חומרות רשות היחיד.

[4] העירו אחרונים: מלשון הגמרא משמע, שזה הוא מקולי רשות הרבים ביחס לרשות היחיד, וכן כתב רש"י: דאינה תופסת באויר למעלה מעשרה כרשות היחיד, אלא למטה מעשרה כתורת רשות הרבים. ובפשוטו, אף רשות היחיד אינה תופסת מצד עצמה עד לרקיע, ומה שרשות היחיד עולה עד לרקיע, הוא משום שאנו אומרים "גוד אסיק מחיצתא" עד לרקיע, ונמצא שאויר רשות היחיד אף הוא רשות היחיד מצד עצמו, שהרי מוקף הוא מחיצות, ואין כאן חומרא ברשות היחיד יותר מברשות הרבים ! ? וכל שכן דתקשה סוגייתנו לדעת הרמב"ן. דב"חידושי רבינו חיים הלוי" בתחילת הלכות סוכה, הביא מדברי הרמב"ן לקמן צט א, שאין אומרים "רשות היחיד עולה עד לרקיע" אלא בחצר שיש לה מחיצות, אבל עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה שברשות הרבים, אם כי על גגו רשות היחיד היא, מכל מקום, אין הוא עולה עד לרקיע. וביאר שם הגר"ח את טעמו, משום שבחצר מוקפת מחיצות אנו אומרים "גוד אסיק מחיצתא", ולפיכך עולה רשות היחיד עד לרקיע, מה שאין כן גבי עמוד שהוא אטום כולו למטה, אין אלו מחיצות כלל [אין אלו "מחיצות ניכרות"], ואין שייך לומר שם גוד אסיק מחיצתא, ומשום כך אין רשות היחיד שעל גביו עולה עד לרקיע. ולפי זה נמצא דרשות היחיד קלה מכרמלית, דאילו רשות היחיד כשאין לה מחיצות שיעלו עמה עד לרקיע אינה תופסת כלום, ואילו כרמלית תופסת עד עשרה טפחים, ואילו בגמרא מבואר בהיפוך. ועוד, דבאמת, כיון שהקילו חכמים מקולי רשות היחיד, היה לנו לומר שכרמלית אינה תופסת כלום, ואין איסור אלא להניח על גביה ממש! ?

[5] ברש"י לעיל בעמוד א ד"ה אלא בד' כתב את הטעם, משום "דכיון דלא גבוה המחיצה עשרה, הוי כרמלית". והיינו, משום שחלק המחיצה שממול לקירוי אינו נכלל במחיצה. והובאה שיטה זו ב"שער הציון" סימן שמ"ה אות סה בשם רש"י. אך ראה ברבינו חננאל שכתב: כיון דלא חזי לדירה, אין המחיצות מועילות, אלא כמו שאין שם מחיצות דמו. ובחידושי הר"ן כתב: אבל בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, משום דכיון דלא חזי לדירה, אין המחיצות מועילות, אלא הרי הוא כמי שאין שם מחיצות, וכיון דשוה קרקעו לרשות הרבים, חשבינן ליה כקרן זוית שמעכב את הרבים מליכנס לתוכו, ומיקרי כרמלית. והר"ן על הרי"ף כתב: בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, דכיון דלא חזי לדירה [כי הוא נמוך מעשרה טפחים], הוה ליה כרמלית. והובאה שיטה זו ב"שער הציון" שם. ורש"י לשיטתו, המפרש את הסוגיא לעיל דקא סלקא דעתין לפרש "ותופסת עד עשרה" דהיינו שאין כרמלית בלי מחיצה עשרה, ודוחה הגמרא פירוש זה מרב גידל, אם כן משמע שתוך הבית אין שם מחיצות עשרה. ואילו לדעת התוספות שכוונת הגמרא היתה לומר שצריך אויר הראוי למחיצות עשרה, אם כן יש לפרש גם כדברי הר"ח והר"ן.

[6] ואם תאמר, אפילו בתוך החקק למה רשות היחיד היא, והרי אם כי מוקף מקום החקק במחיצות עד גובה עשרה טפחים, מכל מקום, אין כאן "מחיצה שלימה של עשרה טפחים", שהרי מחיצת הבית רחוקה ממחיצת החקק, ואין כאן צירוף מחיצה של עשרה טפחים ! ? ראה מה שנתבאר בתוספות ד"ה "ואם" בענין זה, ובהערות שב"חברותא" על התוספות.

[7] כתב המאירי: וחורי רשות היחיד אין בהם שיעור, אלא כמה שהן, רשות היחיד הן. ולא סוף דבר בכותל בית מקורה שיש לומר בו "ביתא כמאן דמלי דמיא" והרי הוא כשאר הבית, אלא אף בכותל חצר שאינה מקורית, והרי הוא כמקום ארבעה על ארבעה לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכו. ולא סוף דבר בכותל שעוביו ארבעה שיש לומר בו "חוקקים להשלים" [ראה סוגיית הגמרא בהמשך העמוד], אלא אף בשאין עובי הכותל ארבעה, על כל פנים כרשות היחיד שהם בו הם נחשבים לגמרי. ביאור דבריו, שאם כי אין הנחה אלא על גבי מקום ארבעה על ארבעה, [דלא קיימא לן, לדעת המאירי, כרב חסדא דלקמן, שברשות היחיד אין צריך מקום ארבעה על ארבעה], מכל מקום, בחורי רשות היחיד אין צריך שיהא בחור ארבעה על ארבעה. ולא נתבאר טעמו של המאירי. [ומיהו ראה בהערה לעיל בעמוד א, שמדברי המאירי מבואר, שאם יש בפני הכותל ארבעה על ארבעה, אף על פי שנח על גבי הכותל שאין בו רוחב ארבעה על ארבעה, מכל מקום, נחשב כמונח על גבי מקום ארבעה, ואפשר שדין אחד הוא]. ובביאור הגר"א [שמ"ה א, ד"ה וי"א] הביא בשם הרשב"א ב"עבודת הקודש", שבחורי רשות היחיד אין צריך שיהא בהן ארבעה על ארבעה, ומשום שקיימא לן כרב חסדא בסוף עמוד זה, שברשות היחיד אין צריך מקום ארבעה על ארבעה, [וראה עוד בחידושי הרשב"א ח א ד"ה אמר אביי]. [ולפי זה שיטת הרשב"א ושיטת המאירי שתי שיטות הם, כי המאירי מחייבו אף שלשיטתו ברשות היחיד צריך מקום ארבעה על ארבעה. ואילו הרשב"א מחייב בחורי רשות היחיד שאין בהם ארבעה, רק משום שבכל רשות היחיד אין צריך מקום ארבעה. וצריך עיון בדברי ה"משנה ברורה" שמ"ה ט, שהביא דברי הרשב"א והמאירי כאחד]. ובתוספות כאן בד"ה והלכה, מבואר, שאין חיוב על חורי רשות היחיד אלא אם יש בהן ארבעה על ארבעה, או לרבי מאיר משום "חוקקין להשלים".

[8] נראה שצריך לומר "אביי אמר, רבא אמר".

[9] בפשוטו הלכה כרבא, ככל מקום שנחלקו בו אביי ורבא, דקיימא לן כרבא מלבד ביעל" קג"ם. וכן פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך, וכן כתב הרבינו חננאל כאן. ורבי עקיבא איגר בגליון הש"ס ציין לסוגיא דעירובין פז ב גבי אמת המים [שהיא כרמלית] המצירה והולכת עד פחות מרוחב ארבעה טפחים, דמקשה הגמרא: אפילו במקום שאינה רחבה ארבעה יהיה לה דין כרמלית [לאסור למלאות ממנה לרשות היחיד], ומשום ד"תיהוי כמו חורי כרמלית". וכתב רש"י שם "ותיהוי כי חורי כרמלית. כי היכי דאמרינן במסכת שבת "חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו", כגון כותל הסמוך לרשות הרבים ויש בו חור". ומשמע מדברי רש"י, שהלכה כאביי דחורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו, [ועל דרך זה מפרשים הרשב"א והריטב"א שם. אך ראה בפירוש הר"ח שם]. [ובעיקר מה שכתב רש"י, שקושיית הגמרא היא משום ד"חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו" והכניס עצמו למחלוקת, ולא פירש את קושיית הגמרא, שליהוי כמו חורי רשות היחיד שהם רשות היחיד לכולי עלמא. יש לומר בשני אופנים: האחד: כיון שהקילו בכרמלית מקולי רשות הרבים ומקולי רשות היחיד [כמבואר לעיל בגמרא], אם היה הדין דבחורי רשות הרבים אינו כרשות הרבים, היה לנו להקל בכרמלית מקולי רשות הרבים. וראה בריטב"א שם, שכתב: כיון דהן בחורי רשות היחיד והן בחורי רשות הרבים דינם כרשות עצמה, אם כן הוא הדין בכרמלית, ומבואר לשונו היטב לפי טעם זה. השני: כיון שהנידון שם הוא לדלות מאמת המים לרשות היחיד, נמצא שאנו דנים על אמת המים משום חומרי רשות הרבים שהטילו על כרמלית, ואם לרשות הרבים לא היו חורים, גם לכרמלית לא היו חורים להחמיר עליהם לעשותם כרשות הרבים].

[10] יש לעיין: תיקשי לרבא, למה אמר רבי יוחנן "לא נצרכה אלא לקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים", ולא אמר חידוש גדול יותר, שאפילו חורי רשות הרבים - שתשמישם נוח לבני רשות הרבים - אינם רשות הרבים, אלא כרמלית הם כשרחבים הם ארבעה על ארבעה כשיעור כרמלית! ?.

[11] לכאורה היה נראה, שאין קושיית הגמרא למה הוא חייב, כי אחר שפגע החפץ בכותל ולא נח שם, הרי נפל החפץ לארץ, ומתחייב על הנחה זו. וקושיית הגמרא היא על הלשון "כזורק בארץ" דמשמע שהוא מתחייב על הפגיעה בכותל כאילו זרק בארץ, ולא על הזריקה בארץ, ומשום הכי מקשה הגמרא למה מתחייב הוא, הרי לא נח. ואולם רש"י לא פירש כן, וכתב: והא לא נח, וכי חזרה נפלה לתוך ארבע אמות, דעל כרחך כשמכה בכותל קופצת לאחוריה. והיינו משום דלשון המשנה הוא "הזורק ארבע אמות", ומשמע שהיתה הזריקה כשיעור ארבע אמות ולא יותר, ונמצא דכשחזרה לאחוריה נפלה לתוך ארבע אמות, ולכן אי אפשר לחייבו על ההנחה בארץ. וראה סוגיית הגמרא לקמן צט ב, שמשנתנו מחייבת אפילו בארבע אמות מצומצמות.

[12] אפשר שצריך לומר "משני ליה" והיינו למקשן.

[13] כתב בתוספות הרא"ש: פירש רש"י, והוה ליה זורק מרשות הרבים לרשות היחיד, דהא גבוהה עשרה הויא רשות לעצמה, וכדמסיק, דאף על גב דלית ביה ארבעה על ארבעה חוקקין להשלים - ולא מסתבר למימר הכי דבחור כל שהוא חוקקין להשלים לאחשובי רשות היחיד, כאילו היה חקוק לרוחב ארבעה על ארבעה ו [גם] לאויר בגובה עשרה, דבענין אחר לא חשיב רשות היחיד, שאפילו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה אם היה עליו גג ובין הגג לעמוד פחות מעשרה, אין העמוד קרוי רשות היחיד, כיון שאין חלל עשרה עליו, הילכך היה צריך לחוק רוחב ארבעה על ארבעה בגובה עשרה, ובכולי האי לא אמרינן חוקקין, דהא בכיפה [ראה שם ראייתו מסוגיא דעירובין. וראה עוד במהרש"א על התוספות בד"ה והלכה, שכתב אף הוא כיסוד זה בביאור דברי התוספות שלפנינו, וראה בשפת אמת שתמה עליו: חידוש זה מנין לו! ? והביא מדברי הרמב"ם ומדברי הרשב"א ב"עבודת הקודש" שאין צריך חלל עשרה מעל התל או העמוד. וראה מה שהובא בהערה 5 בשם הר"ח הר"ן וחידושי הר"ן]. ומכח קושיא זו ביאר בתוספות הרא"ש כביאור התוספות המפרשים את הסוגיא באופן אחר מרש"י. ולעיל בגמרא בעמוד א סברה הגמרא לפרש מה שאמרו גבי כרמלית "ותופסת עד עשרה", דהיינו - לפי פירוש התוספות שם - דבעינן אויר הראוי למחיצות עשרה, ולמעט אם היה גג על הבקעה בפחות מעשרה טפחים. ולפי מה שכתב כאן בתוספות הרא"ש שאין רשות היחיד בלי שיהא עליו אויר גבוה עשרה, מתבארת היטב סברת הגמרא לומר שאף בכרמלית צריך שיהא לו אויר גבוה עשרה, ומשום שהרי בכרמלית הקילו מקולי רשות היחיד ומקולי רשות הרבים, ואף זו מקולי רשות היחיד הוא. ובעיקר דין זה כתבו האחרונים לדון, שלפי מה שכתב רש"י [ו ב ד"ה קמ"ל גמורה] גבי גדר גבוה עשרה ורחב ארבעה, דהוא משום "גוד אסיק מחיצתא", אם כן לכאורה לא יתכן רשות היחיד על גדר מבלי שיש עליה אויר גבוה עשרה, דאם לא כן אין כאן מחיצה עשרה. ראה סברא זו בשפת אמת בדבריו על התוספות בשם הראש יוסף. ולכאורה, לפי דברי הגר"ח בהלכות עירובין, ששיעור מחיצת עשרה אינו בגוף המחיצה אלא במקום הנגדר, אם כן בעצם דין זה מבואר, שרשות היחיד צריכה גובה עשרה.

[14] דברי הגמרא צריכים עיון לכאורה, כי איך אפשר לפרש בחור שאין בו ארבעה על ארבעה, והרי קיימא לן שצריך הנחה על גבי מקום ארבעה, ואם כן, אם באנו לפרש את חיוב המשנה בזורק למטה מעשרה משום שנח החפץ בחור, הרי בהכרח לפרש שהיה בחור ארבעה על ארבעה. ושוב ממילא תיקשי: למה למעלה מעשרה אינו חייב! ? וראה בהערה 7 בשם המאירי, דבחורי רשות היחיד אין צריך שיהא בהן ארבעה על ארבעה, והוא לא פירש היטב את טעמו. ויש להסתפק, אם גם בחורי רשות הרבים למאן דאמר כרשות הרבים דמו, אין צריך שיהא בהן ארבעה על ארבעה? ואם נאמר שאין חילוק בין רשות היחיד לרשות הרבים, אם כן ניחא הקושיא בפשיטות. והתוספות בתוך דבריהם מיישבים קושיא זו, ראה שם, אלא שפירושם בסוגיא אינו כפירוש רש"י.

[15] ראה לעיל ק א, שמביאה הגמרא ברייתא מפורשת ששנינו בה כדברי רב יהודה.

[16] נחלקו הראשונים: דעת התוספות לעיל ד ב ד"ה באילן, שאף רב חסדא לא חייב אלא ברשות היחיד, וכאשר נראה מהמשך לשון הגמרא. וכן נראה בהדיא מדברי רש"י בסוף עמוד זה בד"ה זרק ונח, וכאשר כתב חידושי רבי עקיבא איגר לעיל ז א. ועל פי שיטה זו מתבארת הגמרא בפנים. ואילו דעת הרשב"א בתוספות שם, שאין חילוק בין רשות היחיד לרשות הרבים, ורב חסדא אינו מצריך בשניהם הנחה על גבי מקום ארבעה.

[17] נתבאר על פי רש"י שכתב "קא סלקא דעתין מרשות הרבים לרשות היחיד". וכוונתו, משום שהוא סובר בדעת רב חסדא כדעת התוספות, שלא חייב רב חסדא אלא ברשות היחיד, ואם כן, לפי מה שסברה הגמרא לומר שרב חסדא כרבי, בהכרח שהבינה הגמרא בדעת רבי, שאף הוא לא חייב אלא ברשות היחיד. וכן ביאר חידושי רבי עקיבא איגר לעיל ז א את דברי רש"י אלו. ובגמרא לעיל ד ב, רצתה הגמרא לפרש את משנתנו המחייבת על עקירה והנחה על גבי היד ואף שאין ביד מקום ארבעה "הא מני רבי היא", ומפרשת שם הגמרא "הי רבי, אילימא הא רבי, דתניא, זרק ונח על גבי זיז כל שהוא, רבי מחייב וחכמים פוטרין", ופירש שם רש"י בד"ה זרק "זרק מרשות הרבים מתחילת ארבעה לסוף ארבעה", ודלא כמו שפירש כאן. וטעמו, משום דלפי מה שסברה הגמרא שם לפרש את משנתנו המחייבת בהנחה על גבי היד בין ברשות היחיד כידו של בעל הבית, ובין ברשות הרבים כידו של עני, בהכרח שסברה הגמרא בדעת רבי שהוא מחייב גם ברשות הרבים ולאו דוקא ברשות היחיד, ומשום כך פירש רש"י את דברי רבי בזריקת ארבע אמות ברשות הרבים. וראה פני יהושע שם על דברי רש"י.

[18] רש"י לעיל ד ב ד"ה זרק.

ואלא תאמר כי רצה שמואל לומר שאין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים — והלא מתניתין [משנתנו] היא, ולשם מה יחזור על דבר המפורש כבר במשנה? דתנן [שכן שנינו במשנה]: הזורק חפץ ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ בכותל העומד ברשות הרבים, אם נח למעלה מעשרה טפחים מעל הקרקע — הרי הוא כזורק באויר ולא עשה ולא כלום. ואם נח למטה מעשרה טפחים — הריהו כזורק בארץ. והרי משנה מפורשת היא שתחום רשות הרבים מגיע רק עד לעשרה טפחים!

אלא ודאי יש לומר כי דברי שמואל היו ביחס לכרמלית, שאין כרמלית למעלה מעשרה טפחים. ואם כן, אקילו [הקלו] בה רבנן [חכמים] מקולי [מן ההקלות] שברשות היחיד ומקולי [ומן ההקלות] שברשות הרבים. ומפרטים: מקולי [מן ההקלות] שברשות היחיד — דאי איכא [שאם יש] מקום ארבעה טפחים הוא דהויא [שהינה] כרמלית, ואי [ואם] לא, שאין שם מקום ארבעה טפחים — מקום פטור בעלמא [סתם, בלבד] הוא. ומקולי [מן ההקלות] שברשות הרבים — שעד עשרה טפחים הוא דהויא [שהינה] תחום הכרמלית ואולם למעלה מעשרה טפחים לא הויא [אינה] כרמלית.

א גופא [לגוף] הענין שהוזכר קודם לכן שאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: בית שאין בתוכו גובה עשרה, וקרויו [הגג שעליו] משלימו לגובה עשרה טפחים, הרי על גגו — מותר לטלטל בכולו, שכן גגו הריהו רשות היחיד לכל דבר, ובתוכו — אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, שאין הגובה בפנים מספיק כדי לעשותו רשות היחיד, והוא נשאר בגדר כרמלית.

ועל הלכה זו אמר אביי: ואם חקק (חפר) בו ברצפת הבית שטח של ארבעה על ארבעה טפחים והשלימו שבמקום החפירה יהא גובהו עשרה טפחים עד לתקרה — הופך הבית להיות רשות היחיד, ומותר כבר לטלטל (כברשות היחיד) בכל הבית כולו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שבשל אותו מקום חקוק שיש בו רשות היחיד, נעשה שאר הבית כטפל אליו, והוי [נעשים] הם חורי רשות היחיד, וחורי רשות היחיד אף שאין בהם מדות רשות היחיד, מכל מקום כרשות היחיד עצמה דמו [הם נחשבים]. דאיתמר [שנאמר] שעסקו חכמים בבירורה של בעיה זו. ששנינו: הכל מודים כי חורי רשות היחיד כרשות היחיד דמו [הם נחשבים], שמצטרפים לרשות היחיד ונידונים כמותה, אלא שנחלקו בדבר חורי רשות הרבים, אביי אומר שכרשות הרבים דמו [הם נחשבים]. ורבא אומר: לאו [לא] כרשות הרבים דמו [הם נחשבים], אלא או כרמלית או מקום פטור.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: לדידך [לשיטתך] שאמרת כי חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו [נחשבים], אם כן מאי שנא מהא דכי אתא [במה שונה הדבר מהלכה זו, שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: לא נצרכה אלא לחדש ולומר כי הכרמלית כוללת גם קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, ולשיטתך תיהוי [תהיה] פינה זו כחורי רשות הרבים, ודינה כרשות הרבים עצמה, ומה החידוש בדבר?! ענה אביי: יש להבדיל בין הדברים, ולומר כי התם [שם] בקרן זוית לא ניחא תשמישתיה [נוח שימושו], ואולם הכא ניחא תשמישתיה [כאן בחורי רשות הרבים נוח שימושו], שמאחר שנוח להשתמש בחורים שברשות הרבים, ומשתמשים בהם, הרי הם כמקום הרבים לכל דבר.

עוד הקשו לאביי: תנן [שנינו במשנה] כי הזורק חפץ בשבת למרחק ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ בכותל הקבוע ברשות הרבים, אם היה הכותל למעלה מעשרה טפחים — הריהו כזורק באויר, ופטור. ואם היה גובהו למטה מעשרה טפחים — הריהו כזורק בארץ עצמה, וחייב. והוינן [ועסקנו] בה, בהלכה זו: מאי [מה] טעם כשאין בגובה הכותל עשרה טפחים יהא זה כזורק בארץ? והא [והרי] לא נח החפץ בכותל, שמסתבר שרק פגע החפץ בכותל וחזר ונפל על הקרקע, וכיון שלא היתה הנחה — אין זו מלאכת טלטול!

ואמר ר' יוחנן כי במשנה זו בשזרק דבילה (תאנה) שמינה הנדבקת לכותל ונחה שם שנו. ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך] לומר כי חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו [נחשבים], אם כן למה לי לאוקמה [להעמידה, להסבירה] למשנה בדבילה שמינה? לוקמה [יעמידה] בצרור וחפץ סתם, ושנח החפץ בחור שבכותל שהוא הסבר פשוט יותר!

על שאלה זו זימנין משני לה [פעמים היה מתרץ אותה], את הקושיה, כי שאני [שונה] צרור וחפץ דמיהדר ואתי [שחוזר ובא] כאשר זורקים אותו, ואינו נח בחור שנזרק בו ולכן נוח יותר להסביר בדבילה. וזימנין משני לה [פעמים היה מתרץ אותה], את הקושיה, כי מדובר בכותל דלית ביה [שאין בו] חור. וממאי [וממה] מוצא הוא סיוע להסבר זה? — מדקתני רישא [ממה ששנינו בראש המשנה]: זרק חפץ ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים — דינו הוא כדין הזורק באויר. ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך] לומר כי מדובר כאן בכותל דאית ביה [שיש בו] חור, אם כן אמאי [מדוע] יהא דינו כדי הזורק באויר? הא [והרי] נח בחור, וחור זה רשות היחיד הוא (שהוא למעלה מעשרה טפחים) ונעשתה על ידי כך מלאכת הוצאה!

וכי תימא [אם תאמר] כי מתניתין [משנתנו] מדברת באופן דלית בהו [שאין בהם] באותם חורים ארבעה על ארבעה טפחים, שכך מצוי בחורים שבכותל, ולכן נחשבים החורים למקום פטור, והאמר [והרי אמר] בענין זה עצמו רב יהודה אמר ר' חייא: אם זרק חפץ למעלה מעשרה טפחים והלכה החפץ ונחה בחור ואפילו היה גודלו כל שהוא — הרי באנו בענין זה למחלוקת ר' מאיר ורבנן [וחכמים], שההכרעה אם יש כאן איסור תלויה בבירור אותה מחלוקת. שר' מאיר סבר [סבור] שלכל ענין אם חסר בגודל החלל כדי שיגיע לכדי שיעור מסויים ובכך ישתנה דינו, הרי אם ישנה אפשרות על פי מציאות השטח לחקוק ולחתוך חלק מסויים ולהשלים את גודל החלל לכדי השיעור הקובע — חוקקין להשלים, כלומר, הרי זה כאילו נעשה הדבר בפועל. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שאין חוקקין להשלים, אלא דנים את החלל כמות שהוא. ואם כן, כשנפל חפץ בחור קטן הרי לדעת ר' מאיר חוקקים להשלים, וייחשב כאילו היה החור ארבעה על ארבעה טפחים, ודינו כרשות היחיד לכל דבר. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד ממנה], ממה ששנינו שהזורק בכותל למעלה מעשרה טפחים הריהו כזורק באויר, כי מדובר בכותל דלית ביה [שאין בו] חור, ולא התעוררה כלל שאלת הרחבת החלל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה].

ב ועוד חוזרים לדון גופא [לגופו] של דבר שהוזכר קודם בדרך אגב. ששנינו שאמר רב חסדא: אם נעץ אדם קנה ברשות היחיד, ונח על גביו חפץ שזרק הוא עצמו מרשות הרבים, אפילו אותו קנה גבוה מאה אמה — חייב. וטעם הדבר — לפי שרשות היחיד עולה עד לרקיע. ושואלים: לימא [האם נאמר] כי רב חסדא שאמר את דבריו כשיטת רבי הוא שאמר כן? דתניא [שכן שנינו בברייתא] שנחלקו תנאים בענין דומה. ששנינו: אם זרק אדם חפץ בשבת ברשות הרבים, ונח החפץ על גבי זיז כל שהוא — רבי מחייב וחכמים פוטרים. אלמא [מכאן] שרק לדעת רבי אין צורך שינוח החפץ על גבי מקום מסויים בגודלו, ודברי רב חסדא בקנה מובנים איפוא רק לפי שיטתו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, suggest that Shmuel meant that there is no public domain above ten handbreadths. It is a mishna, and why would he repeat an explicit mishna? As we learned in a mishna: With regard to one who throws an object four cubits in the public domain, and the object came to rest on a wall standing in the public domain above ten handbreadths from the ground, it is as if he were throwing an object in the air and it never landed. If it came to rest below ten handbreadths off the ground, it is as if he were throwing an object to the ground. That is an explicit mishna stating that the area of the public domain does not go beyond ten handbreadths off the ground.

Rather, it must be that Shmuel’s statement was referring to a karmelit; there is no karmelit above ten handbreadths. And, if so, the Sages were lenient with regard to a karmelit and applied some leniencies of the private domain and some leniencies of the public domain. The Gemara elaborates: Some leniencies of the private domain: That if there is an area of four handbreadths, then it is a karmelit, and if there is not an area of four handbreadths, it is merely an exempt domain. Some leniencies of the public domain: That until a height of ten handbreadths, it is a karmelit, above ten handbreadths is not a karmelit.

To the matter itself: It was mentioned above that Rav Giddel said that Rav Ḥiyya bar Yosef said that Rav said: A house that does not have inside it walls that are ten handbreadths high, and with its roofing it reaches a height of ten handbreadths above the ground; on its roof, one may carry on all of it, as its roof is a private domain in every sense, and inside it, one may only carry four cubits, as inside the height is insufficient to render it a private domain and it retains karmelit status.

With regard to this halakha, Abaye said: And if he dug out an area of four by four handbreadths in the floor of the house and in the place where the digging took place, its height to the ceiling reaches ten handbreadths, the house becomes a private domain, and it is permitted to carry in the entire house. What is the reason for this? Since the dug out area is a private domain, the rest of the house is ancillary to it, and it assumes the legal status of the holes of the private domain, and the holes of the private domain, although they lack the measure of a private domain, are considered like the private domain itself. As it was stated: Everyone agrees that the holes of the private domain are considered like the private domain; since they are subsumed within the private domain, they are judged to be like it. However, they disagreed with regard to the holes of the public domain. Abaye says: They are considered to be like the public domain. And Rava says: They are not considered to be like the public domain; they are either a karmelit or an exempt domain.

Rava said to Abaye: According to you, who said that the holes of the public domain are considered like the public domain, in what way is it different from this halakha? As when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: This addition of karmelit to the Tosefta was only necessary to teach the case of a corner adjacent to the public domain. And, according to your opinion, let this corner be like the holes of the public domain, and its legal status should be that of a public domain itself and not that of a karmelit. Abaye answered: There is a distinction between the cases. There, the corner, its use is not convenient; here, the holes of the public domain, their use is convenient. Since it is convenient to utilize the holes of the public domain, and they are in fact utilized, they are a public domain in every sense.

The Gemara raised an additional difficulty for Abaye’s opinion: We learned in a mishna with regard to one who throws an object four cubits in the public domain, and the object came to rest on a wall standing in the public domain above ten handbreadths from the ground, it is as if he were throwing an object in the air and it never landed. If it came to rest below ten handbreadths off the ground, it is as if he were throwing an object to the ground, and he is liable. And we discussed this halakha: What is the reason that when the wall is not ten handbreadths high it is as if he threw it to the ground? The object did not come to rest on the wall, as presumably the object hit the wall and then fell to the ground. Since there was no act of placement, he did not perform the prohibited labor of carrying in the public domain.

And Rabbi Yoḥanan said that they learned this mishna as referring to a case when he threw a juicy cake of figs that sticks to the wall and remains there. And should it enter your mind to say that the holes of the public domain are considered like the public domain, why do I need to establish the mishna as referring to the case of a juicy cake of figs? Let us establish it simply as referring to the case of a run-of-the-mill stone or object, and that it came to rest in a hole.

Sometimes Abaye would answer the question by saying that a stone or object is different from a juicy fig in that they come back when they are thrown and do not come to rest in the hole. Therefore, it was simpler to establish the mishna in the case of a fig. And sometimes he would answer it by saying that the mishna is referring to a wall that has no hole. And from where does he find support for this explanation? From that which we learned in the first clause of the mishna: One who throws above ten handbreadths from the ground, it is as if he is throwing in the air and it never landed. And if it should enter your mind to say that we are speaking here about a wall that has a hole in it, why should it be as if he threw it in the air and it never landed? It rested in a hole, and that hole is a private domain, as it is above ten handbreadths, and in that way the prohibited labor of carrying in was performed.

And if you say that the mishna is referring to a case where holes do not have an area of at least four by four handbreadths, which is common for holes in the wall, and therefore the holes have exempt domain status, didn’t Rav Yehuda say that Rabbi Ḥiyya said: One who threw an object above ten handbreadths and the object went and came to rest in a hole of any size, we have arrived in this matter at the dispute between Rabbi Meir and the Rabbis? The decision whether or not there is a prohibition here depends on an analysis of that dispute. Rabbi Meir holds that in all cases where a certain minimum area is required for a specific halakha to take effect and the existing area is smaller, if, theoretically, circumstances would allow to carve out and create an area of the requisite size, one considers it as if he carves out the space to complete it, i.e., the space has the legal status as if it was actually enlarged. And the Rabbis hold that one does not carve out the space to complete it. Rather, the legal status of the area corresponds to its actual size. Consequently, according to Rabbi Meir, if an object landed in a small hole, one considers the area as if it were carved out to complete the hole to four by four handbreadths, and its legal status is like that of a private domain in every sense. Rather, can we not conclude from the mishna that maintains that one who throws an object onto a wall above ten handbreadths it is as if he threw it in the air, that it is referring to a wall that has no hole in it, and the possibility of carving out the space was never raised? The Gemara concludes: Indeed, conclude from it.

The Gemara again returns to the matter that was mentioned above in passing itself [gufa]. Rav Ḥisda said: One who stuck a stick in the ground of the private domain, and an object that he himself threw from the public domain rested atop it, even if that stick was a hundred cubits high, he is liable. The reason for this is because the private domain rises up to the sky. The Gemara suggests: Let us say that when Rav Ḥisda said his statement, it was in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. The tanna’im disagreed with regard to a similar issue, as it was taught in a baraita: One who threw an object on Shabbat in the public domain, and the object rested on a projection of any size, Rabbi Yehuda HaNasi deems him liable and the Rabbis deem him exempt. Consequently, only according to Rabbi Yehuda HaNasi is there no need for the object to come to rest on an area of a specific size, and therefore the statement of Rav Ḥisda with regard to the stick can only be in accordance with Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמר רב יהודה אמר רב אמר ר' חייא זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן ושמועה זו בפרק הזורק (שבת דף ק) ותניא נמי הכי זרק למעלה מי' והלכה ונחה בחור כל שהוא ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים ותמצא בירור השמועה במס' עירובין בפרק א' (דף יא) אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה תאני מר מידי בצורת פתח אמר ליה תנינא כיפה רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרין דר' מאיר סבר חוקקין להשלים ולדבריו אם נחה בחור כל שהוא חייב ורבנן סברי אין חוקקין להשלים ואם נחה בחור כל שהוא פטור עד שתנוח בחור שיש בו ד' ועוד תמצא בפרק א' מן מסכת יומא (דף יא) (ובמסכת שבת בפרק המוצא תפילין) [עירובין דף קא] תנו רבנן פתחי גינה בזמן שיש להן בית שער מבפנים כו' ואמרו אמר אביי לעולם דלית ביה ד' ויש בו לחוק להשלימו לד' ובהא פליגי דר' מאיר סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקין להשלים:

הא דרב גידל דאמר בית שאין בתוכו עשרה טפחים וקירויו משלימו לעשרה על גגו מותר לטלטל בכלו כי כרה"י הוא חשוב. דאמרי' בכי האי גונא גוד אסיק מחיצתא. בתוכו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות. מ"ט כיון דלא חזי לדירה אין המחיצות מועילות. אלא כמו שאין שם מחיצות דמו:

אמר אביי אם חקק בו ד' על ד' מותר לטלטל בכל הבית. מ"ט אלו הארבעה שיש בגובהן עשר הן הבית והשאר חשובין כחורין. וקי"ל חורי רה"י כרה"י דמו. חורי רה"ר אביי אמר כרשות הרבים דמו ורבא אמר לאו כרשות הרבים דמו. והלכתא כרבא. הא דא' רב חסדא נעץ קנה ברה"י אפי' מאה אמה וזרק מרה"ר ונח על גביו חייב. נימא כר' אמרה דתניא זרק ונח ע"ג זיז כל שהוא ר' מחייב וחכמים פוטרין אמר אביי ברה"י כ"ע לא פליגי דרה"י עולה עד לרקיע.

ה"ג וכן גרסו הגאונים ז"ל: ואם חקק בו ד' על ד' והשלימו לעשרה מותר לטלטל (בתוכו) בכולו. ואיכא למידק אמאי לא בעינן שיהיו מחיצות תוך ג' לשפת החקק כדאמרי' לענין סוכה אם יש משפת חקקו ולכותל ג' טפחים פסולה א"ל לענין סוכה דפנות בעי דכתיב בסכת תשבו בסכת בסכות הלכך בעי' תוך ג' דליהוי לבוד אבל לענין שבת כל היכי דלא בקעי רבים כלל רה"י הוא והא איתנהו למחיצות מבחוץ דהוו עשרה הלכך תוך התקק נמי תוך מחיצות דעשרה הוי ורה"י הוי. ואיכא דקשי' ליה, הא אמרי' בפ' המביא גפי תניין (גיטין טו:) גדור חמשה ומחיצה עשרה אין מצטרפין וליכ' למימר דשאני הכא דרובא מחיצ' דהתם משמע דאפי' רובא מחיצה לעולם אין מצטרפין כדקאמרינן עד שיהא או כולו בגדור או כולו במחיצה ואיכא דמפרקי שאני חקק בית שהיא ראוי לדירה שהרי יש לו מחיצות גמורו' ונעשה בית גמור ועוד שאותן מחיצות ראויות לקירוי לפיכך מצטרף הגדור עמהם. ומיהו קשיא, הא אמרינן בפ' הזורק בור וחולייתה מצטרפין לעשרה וא"ל שאני חוליות הבור שכן דרך כל הבורות לעשות להם חולי' והו"ל כגדור עשרה משא"כ בחריץ בעלמא. ורב נתן בעל הערוך פי' גדור חמשה כגון גבשושית שבקרקע גדור מלשון גדודו דפ"ק דעירובין ומלשון גודא וגוד אסיק מחיצתה, ולפ"ז י"ל דחריץ מצטרף עם מחיצה שעל שפתו שהכל כמחיצה למי שעומד בתוכו. כך תרצו מקצת חכמים הצרפתים ז"ל, שלא כדברי רש"י ז"ל שפי' שם חריץ עמוק חמשה וכותל תמשה על שפתו. ואחרים פי', ההוא דהתם לענין ערובי חצרות כההוא דמייתי לה בפ' כל הגגות בעירובין שתי חצרות זו למעלה מזו ועליונה גבוה י' טפחים אם יש גדור חמשה ומחיצה תמשה מערבין שנים ואין מערבין א' וכו' שמעתא התם וי"ל דהא דאמר אביי הכא מצטרפין מימרא הוא וההוא דפ' הזורק נמי מימרא הוא דר' יוחנן ומימרא לר"ח לא ס"ל ואע"ג דהתם בפ' הזורק מסייע לה להא דר' יוחנן ממתני' דקתני חולית הבור והסלע ולא תני הבור והסלע ר"ח לית ליה ההוא דיוקא ומיהו לית הלכתא כדר' חסדא כדפסקינן התם בגמ' בהדיא ובפ' הזורק תניא כוותי' דר' יוחנן, ומיני' הוא דדחי לר"ח מהלכתא:

נעץ קנה ברה"י וזרק ונח ע"ג אפי' גבוה ק' אמות חייב. נראה שרש"י ז"ל מפרש דלא בעי ר"ח הנחה ע"ג מקום ד' ברה"י ואע"פ שמשמען של דברים כן תימא הוא א"כ היכי פשיטי להו לרבנן דגמ' דכעיגן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' דאקשו לה בהדיא לעיל אמתני' ומשמע דאביי כר' חסדא ס"ל מדקא מהדר לאוקמי מימרי' אליבא דד"ה ותו דכתב לה רבינו הגדול ז"ל בפסק הלכה ואע"ג דק"ל הנחה ע"ג מקום ד' בעינן. ומצאתי לר"ח ז"ל שכ' וק"ל דלמעלה מי' א"צ ד' על ד' אלא קנה אפי' עולה למעלה מי"ט וזרק ונח ע"ג חייב. ומדברי כולם נלמוד לפרש דהיינו נמי דאתא ר"ח לאשמעינן דרה"י עולה עד לרקיע והויא כמונחת בקרק' ואע"ג דלא ס"ל קלוטה כמי שהונחה דהנחה כל דהו [ברה"י] מיהו הוי' הנחה (נמי) [כמו] שהוא מקום ד' הלכך לא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' אלא כגון בר"ה א"נ לאדם שהוא עומד ברה"י שאינו דומה לקנה נעוץ דהוא (בר"ה) [כרה"י] עצמה. וא"ת הא לעיל (שבת ד:) אמרי' דר' לא בעי הנחה ע"ג מקום ד' מקמי דתייתי פירוקא דאביי א"ל התם לא ס"ד נמי דכרב חסדא והוי מצי למדחי התם טעמא דר' כר"ח אלא הואיל ואתי לדחויי ניחא לי' לדחויי כדאביי והוא מסקנא דשמעתא:

ואם חקק בו ארבעה על ארבעה והשלימו לעשרה מותר לטלטל בכולו. קשיא לן דהכא משמע דבין שהמחיצות רחוקות מן החקק בין מקורבות לעולם מותר, וסתמא קאמר, ומאי שנא מהאי דאמרינן בפרק קמא דסוכה (ד, א) סוכה שאינה גבוהה עשרה וחקק בה והשלימה לעשרה אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים פסולה. ותירצו בתוס' דהתם בעינן מחיצות ממש, והכשר סוכה במחיצות היא ושיהיו סמוכות לסכך ולמטה מן הסיכוך כדאמרינן (סוכה יז, א) הרחיק את הסיכוך מן הדפנות פסולה, אבל לענין שבת אין ההקפדה במחיצות ממש שיהיו מכשירות את החקק אלא שיהא החקק נשמר על ידיהן שלא יהיו הרבים בוקעין בו, וכיון שיש בחקק רוחב ארבעה על ארבעה ויש בגבהו כשיעור רשות היחיד עם גובה המחיצות והמחיצות שומרות אותו מבחוץ, לא חיישינן בין שיהיו על שפת החקק בין שיהיו מרוחקות ממנו כמה. ויש מי שתירץ דהכא בשיש עשרה בעומק החקק קאמר. ואינו מחוור, דבכולהו נוסחאי חקק בו והשלימו לעשרה גרסינן.

ורבא אמר חורי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו. ודוקא בחור שהוא למעלה משלשה, אבל למטה משלשה כארעא סמיכתא היא. ואביי דמשוי ליה כרשות הרבים ואף על גב דהוי למעלה משלשה, ואף על גב דהוי מקום מסויים כעמוד גבוה שלשה ברוחב ארבעה דמשוינן ליה ככרמלית. חור שאני לפי שבני רשות הרבים מצניעין שם כליהם והוה ליה כתל גבוה תשעה דמשוינן ליה רשות הרבים מפני שרבים מכתפין עליו.

בית שאין תוכו גבוה י' ועובי קירויו משלימו לעשרה גגו יש לו דין רה"י ומטלטל בכולו תוכו אויר שהוא רחב ארבעה ושאינו גבוה עשרה דינו ככרמלית ואין מטלטלים בו אלא בד' אמות וקצת מפרשים ראיתי שמפרשים שמועה זו בקרפף ר"ל בית יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שהוא ככרמלית שלא לטלטל אלא בד' אמות שקרויו הוא רה"י ואין צורך בכך אלא מתוך שאין מצוי לבנות בית שאין תוכו עשרה לדירה פירשוה כן:

חקק בבית זה ד' על ד' עד שהשלים מקרקע החקק לקרוי עשרה מותר לטלטל בכלו שהרי יש כאן רה"י כשיעור החקק והשאר נעשה כטפל לחקק וכחורי רה"י שהן כרה"י ואע"פ שיש משפת חקק ולכותל יתר משלשה שאין כאן לבוד מ"מ הואיל ומחיצות שבה מונעות רגל רבים משם רה"י היא ויש מי שכתב בענין זה דוקא בשקירויו משלימו לעשרה שנראו מחיצות אלו מיהא לטלטל בכל הגג אבל אם אין קירויו משלימו לעשרה אין חקק מועיל אא"כ שפת החקק בפחות משלשה לכותל על הדרך שהתבאר בראשון של סוכה ולא יראה כן שהרי בזו אין הטעם אלא שעיקר הבית הוא מן החקק ושאר המקומות טפלים לו כדין חורי רה"י:

חורי רה"י הם חורים שבכותל הפונים בפנים וחורי רה"ר הם חורים שבכותל הפונים ברה"ר ואע"פ שכתבנו חורי רה"י כרה"י חורי רה"ר אינן כרה"ר והזורק ארבע אמות ברה"ר ונח בחור שבכותל הרי החור כמקום בפני עצמו ואם יש בו ד' על ד' בגובה עשרה הרי הן כרה"י ואם רחבים ארבעה וגבוהים שלשה ואין גבוהים עשרה הרי הן ככרמלית ואם אין רחבים ארבעה וגבוהים שלשה הרי הן מקום פטור ואפי' היה הכותל רחב הרבה שאין הלכה כדברי האומר חוקקים להשלים ואם אין גבוהים שלשה הרי הן כרה"ר ולמעלה מעשרה פטור וכן חורים שבכרמלית אינן ככרמלית כמו שיתבאר בערובין:

חורי הבית המפולשים לרה"י ולרה"ר דינם כחורי רה"י הואיל ומ"מ יש לבני הבית תשמיש בהם היא העיקר ולא סוף דבר חורים אלא כל פאות וזויות ודפין במשמע כלן כרה"י אלא שבדפין היוצאין יש קצת תנאים יתבארו במסכת עירובין בע"ה וחורי רה"י אין בהם שיעור אלא כמה שהן כרה"י הן ולא סוף דבר בכותל בית מקורה שיש לומר בו ביתא כמאן דמלי דמיא והרי הוא כשאר הבית אלא אף בכותל חצר שאינה מקורית והרי הוא כמקום ד' על ד' לחייב הזורק מרה"ר לתוכו ולא סוף דבר בכותל שעביו ארבעה שי"ל בו חוקקים להשלים ר"ל רואין כאלו נחקק כשיעורו לדעת האומר כן אלא אף בשאין עובי הכותל ארבעה על כל פנים כרה"י שהם בו הם נחשבים לגמרי ואם היו אותם חורים בין שתי חצרות הרי הוא כאויר ששתי רשויות שולטות בו ואסור לכל אחד מהם להשתמש בו אם לא עירבו כמו שיתבאר במקומו:

הזורק למעלה באויר רחוק ארבע אמות וחזרה לאחוריה ונחה בתוך ארבע אמות של מקום זריקה פטור והוא שהקשו בסוגיא זו בזורק באויר למטה מעשרה כזורק בארץ והא לא נח כלומר וכשנפלה חזרה לה לתוך ארבע אמות שבהכאת הכותל היא קופצת לאחוריה ופירשוה בדבילה והדביקה בזריקתו על פני הכותל:

כבר ביארנו שרה"י תופסת אוירה עד לרקיע מעתה מי שנעץ קנה ברה"י וזרק מרה"ר ונח על גביו חייב אפי' גבוה מאה אמה ויש כאן מקום עיון והרי קנה אין בראשו רחב ארבעה וכבר ביארנו שאין חיוב אלא בהנחה על מקום חשוב וכן בעקירה ואי אתה יכול לפרש שכיון לכך ומצד מחשבתו משויא ליה שהרי הוא אומר ונח כלומר שהוא נח שם מאליו עד שמכאן פירשו רבים שברה"י אין צרך להנחה על גבי מקום חשוב וכמו שאמרו בסוגיא זו לימא רב חסדא דאמר כר' דתניא זרק על גבי זיז ר' מחייב וחכמים פוטרים ותירצו אמר אביי ברה"י כ"ע לא פליגי כדרב חסדא כלומר שאין צורך להנחה על גבי מקום ארבעה אלא הכא באילן העומד וכו' וכמו שפירשנו למעלה אלמא כל ברה"י אין צרך למקום ד' ואפי' למעלה מי' וכשאין רחב ארבעה אינו מקום פטור אלא רה"י גמורה ויש להקשות והרי אף בפשט העני ידו לפנים הקשו והא בעינן עקירה והנחה על מקום ד' עד שהוצרכו לבא בה מטעם ידו של אדם וכו' ושמא תאמר שלא הקשו אלא מפשט בעה"ב ידו לחוץ היאך מביא עליה זו של ורק ונח על גבי זיז שפירושה ברה"י ועוד היאך אמרו שם תינח ברה"י מקורה אלמא אף מרה"י היו מקשים ובהכניס ידו לחצר חבירו וקלט מי גשמים הקשו ג"כ והא בעינן מקום ארבעה ועוד כמה שמועות מוכיחות שאף ברה"י אנו צריכים למקום ארבעה ומ"מ לגדולי הדור ראיתי שטורחים בפירושים מחודשים להעמיד הסוגיות על דעת זה ופוסקים שכל שברה"י אין צרך למקום ד' אלא שלדעתנו אין פירושי הסוגיות עולים להם כהוגן ומתוך כך אנו פוסקים שאף ברה"י אנו צריכים למקום ד' ונעיצת קנה יש לפרש בה בשזרק על פני הקנה כגון דבילה שמינה או טיט דרך טיחה וכבר ביארנו שכל שזורק במקום שאינו מסויים כגון פני לבינה ופני כותל דינו כאויר והרי זה כאויר של רה"י ואחר שאויר רה"י כרה"י דינו כזרק בקרקע החצר הא אם נחה על גבה פטור הואיל ואין כאן מקום ד' ומ"מ אין נראה לי כן שהרי אמרו בפי' ונח על גבה וכן שהרי אביי אמר בפירוש כל מרה"ר לרה"י כולי עלמא כרב חסדא ומ"מ בזו אפשר שאין הלכה כאביי וכן על גבה אפשר ששנאוהו לרגילות הלשון ופירושו על פניה אלא שכל אלו דחקים הם ואפשר שפירוש שמועה זו בבית מקורה ונידון כמלא וגוד אסיק מחיצת' הואיל ורה"י עולה עד לרקיע וכגון שנעץ הקנה דרך נקב שבגג או שמא י"ל על הדרך שכתבו קצת מפרשים בנוף ועיקר שבאילן שלא אמרו שדי נופו בתר עיקרו ברשות א' על הדרך שכתבנו למעלה מטעם שיהא בעיקר רוחב ד' אלא מצד שעקרי בארץ הרי הוא כארץ שיש בה מקום ד' ואף בזו ראשה אחר עיקרה התחוב בארץ הוא נגרר שיש בו רוחב ארבעה וכן הסכימו בה חכמי הדורות ואע"פ שבידו לא אמרו להיותה נגררת אחר גופו שיש בו רוחב ארבעה שתי תשובות בדבר שהיד אינה נגררת אחר הגוף אדרבא הגוף נגרר אחריה ועוד שלא אמרו לילך נוף אחר העיקר אלא בעיקר הקבוע ושאינו מתנועע כלל וכן עקר:

כשם שרה"י עולה עד לרקיע כך יורד ונוקב עד התהום וכן התבאר בהדיא בפרק בכל מערבין מה שאין כן ברה"ר שכל חריץ רחב ד' וגבוה עשרה אף ברה"ר רה"י היא ומ"מ גאוני הראשונים שבספרד כתבו שלא אמרו אויר רה"י עולה עד לרקיע אלא ברה"י גמורה במחיצות אבל עמוד לא ובפ' הזורק לא יראה כן ואף רוב מפרשים חולקים בזו:

(אמר ליה) התם [לא] ניחא תשמישתה הכא ניחא תשמישייהו נ"ל דה"ג והכין פירושי' התם בקרן זויות הסמוכה לרה"ר מש"ה חשבי' ליה כרמלית ואל מבטלינן לה בהדי רה"ר משום דניחא תשמישה שבני הרבים מפנין שם חפציהן ומכתפין שם לפוש שאינם רשאים לעשות כן ברה"ר ומש"ה חשיבא רשות לעצמה ולא בטלה אצל רשות והויא כרמלית אבל חורי רה"ר דלא ניחא תשמישייהו לא חשיבי רשות לעצמן והרי הן כרה"ר והאי דאמרן לעיל גבי קרן זויות אע"ג דדחקי בני רה"ר לעיולי בגוה כיון דלא ניחא תשמישתא ככרמלית דמיא. ההיא הוי תשמיש דהילוך דלא ניחא להילוכא ברה"ר והאי תשמיש דהכא הוי להצניע שם חפציהן ומש"ה משיכה קונם בסימטא שהוא קרן זוית מפני שרשאין להצניע שם חפציהן:

בד"ה התם לא ניחא כו' וצידי רשות הרבים כו' לרבנן אע"ג דניחא תשמישתיה טפי כו' עכ"ל יש לדקדק דרבא דהקשה לאביי ממימרא דר"י מקרן זוית טפי ה"ל לאקשויי מצדי רשות הרבים לרבנן דלאו כרה"ר דמי דמתני' היא דדומה טפי לחורי ר"ה דניחא תשמישתיה טפי מקרן זוית מיהו בהא איכא למימר דניחא ליה לאקשויי מקרן זוית לכ"ע אפילו לר"א אך קשה דא"כ כיון דרבא לא ידע לאפלוגי בין ניחא תשמישתיה ללא ניחא תשמישתיה תקשי ליה טפי לרבי אלעזר מ"ש קרן זוית דמודה ביה ר"א טפי מצדי רה"ר ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה והלכה ונחה וכו' ולכ"ע הוי חור רה"י וכו' על דעתיה דר"מ בין שיש שם ד' בין שאין שם ד' כו' עכ"ל. לכאורה מאי משמעו מן הירושלמי הזה דאדרבה הכי משמע בין שאין שם ד' כלל דהיינו חור כל שהוא ונראה לפרש דבריהם משום דקשיא להו מעיקרא מההיא דכיפה דאין אומרין ביה חוקקין להשלים לר"מ אלא ביש שיעור קצת בגובה הפתח דהיינו ביש ברגליה ג' ובעי נמי גובה י' ובעי נמי שיעור קצת ברוחב דהיינו דבעי רוחב ד' עד ג' טפחים גובה וכיון דשיעור רשות היחיד נמי בעי גובה עשרה ורוחב ארבע א"כ אין תירוצו של ר"י מספיק שכתב דאיירי בחורין שדרכן כו' ובצד רשות היחיד הם רחבים ארבע כו' מ"מ כיון דמסתמא אין בגובה אותן חורין עשרה גם אין בהם שלש ברוחב ארבע ואכתי תקשי הכא אמאי אמרינן חוקקין להשלים בגובה והתם לא אמרינן אלא ביש ברגליה שלש וגובה עשרה כו' ואהא תירצו ולכולי עלמא הוי חור רשות היחיד כו' ר"ל דלענין גובה לא בעינן הכא חוקקין להשלים דהוי חור רה"י ולא בעינן בחור גובה עשרה דשדינן ליה בתר הרשות היחיד גופיה שהוא גובה עשרה אלא דלענין לשוייה מקום ד' על ד' פליגי דברה"י נמי בעינן הנחה על מקום ארבע על ארבע ולרבי מאיר כיון דמצד רה"י הוי רוחב ד' אמרינן ביה חוקקין ברוחב לשוויה מקום ד' על ד' ואהא הביאו ראיה מן הירושלמי דמשמע דלענין מקום ד' על ד' קאמר חוקקין דקאמר התם על דעתיה דר"מ בין שיש שם ד' ובין שאין שם ד' רואין כו' הרי לא הזכיר שם חוקקין רק ארוחב מקום ארבע ולא אגובה דהיינו עד עשרה משום דחורי רה"י לא בעי בהו גובה עשרה ובזה יתבררו ויתלבנו כל דברי התוספות בזה באין גמגום ודו"ק:

בא"ד דאי לאו הכי ה"ל למפרך בהדיא וכ"ת כו' אמאי כזורק בארץ עכ"ל. מיהו מסיפא ודאי נמי דה"מ להוכיח דלא איירי בלית ביה ד' על ד' אלא דמרישא גופה דקיימינן בה השתא ניחא ליה לאוכוחי דסתמא כר"מ ואין להקשות לפירש"י דע"כ אסיפא סמיך דלא נימא דאיירי בחור כל שהוא די"ל דס"ל כתירוץ קמא של התוס' דסתם חורין כך הם דרחבים ד' מצד אחד וק"ל:

ברש"י ד"ה והשלימו וכו' כמו כותלי רשות היחיד ובהם וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה והלכה ונחה וכו' תימה לר"י דבפ"ק דעירובין וכו' נ"ל שצ"ל פ"ק דיומא:

תוס' ד"ה והלכה ונחה בחור כל שהוא כו' אבל אין ברגליה ג' וכו' פירוש דלא אמר ר"מ חוקקין להשלים אלא היכא שיש כבר המשך מקום בגובה ג"ט רחב ד' אז אמרינן חוקקים שיהא רוחב ד' על גובה י' אבל היכא דאין כאן כבר שום המשך שיש בו כשיעור לא אמרינן חוקקים להשלים וא"כ היכי אמרינן הכא בחור כל שהוא חוקקים כיון שאין כאן שום מקום שיהא בו רוחב ד' ותירצו שגם הכא מיירי שיש כבר רוחב ד' בחור בצד האחד דהיינו באותו צד וקצה שברשות היחיד ולכך אמרי' חוקקים להשלים כאלו היה ג"כ בצד רשות הרבים רחב ד':

בא"ד והא דלא אוקמינן בחור כל שהוא ממש ר"ל מאי משני הא אכתי תקשה לך לוקמא דנח בחור מאי אמרת אי איירי בכותל שיש בו חור א"כ למעלה מעשרה נמי יהא חייב לוקמא דאיירי בחור כל שהוא ממש שאין בו שום מקום רחב ד' דגם בצד רה"י אין בו רחב ד' דלא שייך ביה לומר חוקקים לר"מ ולכך פטור בזורק למעלה מעשרה ותירצו ועוד דע"כ וכו' ר"ל דליכא לאוקמי דנח בחור דממ"נ אי איירי בחור רחב ד' א"כ בלמעלה מעשרה נמי יהא חייב ואי איירי בחור כל שהוא ממש א"כ בלמטה מעשרה נמי יהא פטור משום דלא נח על מקום ד' וא"כ ע"כ אתה צריך לומר דאיירי שבצד אחד יש בו רחב ר' וס"ל כר"מ דחוקקין להשלים ולכך חייב מלמטה מעשרה א"כ בזורק למעלה מעשרה נמי נימא דחוקקים להשלים ויהא חייב משום דהוי כזורק לרה"י והשתא א"צ לומר כפירש"י וכו' אלא ע"כ צריך לאוקמא כר"מ זהו תמצית פשטות הדברים של התוס':

בא"ד ומיהו יש ליישב פירש"י וכו' יש לדקדק מה יישוב הוא זה שכתב ראי לאו הכי הוי ליה למיפרך בהדיא הא יש להקשות דהכל טעמא מאי למה לא פריך הכי בהדיא בקיצור יותר ונראה דר"ל דגמ' ס"ל דע"כ מתני' ר"מ היא דסתם משנה ר"מ היא ולכך אי איירי מתני' בנח בחור ע"כ איירי אפי' לית ביה ד' ממש דהא ר"מ אית ליה דחוקקים וא"צ ד' ממש ולכך פריך גמ' בכה"ג ור"ל וכ"ת מתני' דלית ביה ד' זה אינו דא"כ בסיפא בלמטה מי' אמאי חייב אלא ע"כ צריך לאוקמי דאיירי דאית ביה בצד רה"י ד' ובצד השני אמרי' חוקקים משום דמתני' ר"מ היא א"כ בלמעלה מי' נמי יהא חייב אלא שמע מינה מתני' בכותל דלית ביה חור ולכך מתני' ע"כ צריך לאוקמא בדבילה שמינה וק"ל:

גמ' רבי מחייב וחכמים פוטרים אמר אביי כו' כצ"ל ונמחק השאר:

גמרא זמנין משני לה כו'. עיין בגה"ש ושכח לציין לקמן (ח:):

תוס' ד"ה והלכה (בסה"ד). דאל"ה ה"ל ליפרך בהדיא כו'. וכ' המהרש"א דמסיפא ודאי דמצי להוכיח כו'. ול"נ דלפרש"י הא שלא הוכיח מסיפא משום דאיכא לאוקמי שחשב שינוח דוקא בחור בכדי להצניעו (ועיין ב"מ כ"ה ב' במשנה בכותל חדש כו') דבזה לא בעינן מקום ד' עיין לעיל (ד' ב') בתד"ה אלא ובמאור שם:

[ע"ב תוד"ה והלכה כו'. או שאינה גבוהה יו"ד כצ"ל] :

גמ' רבא אומר לאו כרה"ר דמו. עיין עירובין פז ע"ב וברש"י שם ברה"ר ותהוי:

שם זימנין משני לה. כעין זה נדרים מח:

תוס' ד"ה והלכה ונחה כו' וא"כ היכי אמרינן הכא חוקקים כו'. עי' חולין קכו ע"א תוד"ה אנן:

רבא אמר לאו כר"ה דמי פירש"י ואי רחבי' ד' הוה כרמלית ואי לא הוה מקום פטור עכ"ל מבואר דלאביי הוה ר"ה אפי' אין בהם ד' ולטעמי' דס"ל ג"כ הכי גבי עמוד ט' ורבי' מכתפי' עליו דלא בעי מקום ד' וכן דעת רמב"ם שם ודלא כפ' ראב"ד. ולפ"ז מאי דקאמר לקמן וכ"ת דלית בי' דע"ד פי' אכתי לוקמא ר"י למתני' בחור דלית בי' דע"ד דלמטה מעשרה חייב כיון דרבי' משתמשי' בו לא בעי דע"ד ולמעלה פטור דנהי אי כבר הוא רה"י לא בעי דע"ד כרב חסדא. מ"מ לעשות תחלה רה"י בעי גבוה עשרה ורחב ד' וא"כ ה"ל לאוקמי מתני' בחור פחות מדע"ד. לזה דחי דלא בעי לאוקמי' מתני' כן משום דלא ניחא לי' לאוקמא סתם מתני' דלא כר"מ דס"ל חוקקי' להשלי' וניחא לי' טפי לאוקמי מתני' בדבילה שמינה מלאוקמי סתם מתני' דלא כר"מ זהו שיטת רש"י ברורה. ולרש"י לא הוה קשי' ק' תוס' ד"ה אביי וכו' דבריתא דחוקקי' להשלי' אינה סותרת דברי ר"ח כלל דר"ח מיירי כשהוא כבר רה"י תו לא צריך מקום דע"ד. ובריתא מיירי שתעשה החור רה"י בפני הכותל. פשיטא דבעי שיהי' גבוה יו"ד ורוחב ד' וכ"כ רשב"א לעיל ור"ן בשמעתן ורש"י לא חש נמי לק' תוס' מכיפה דבעי' שיהיה ברגליו יו"ד עיין ריטב"א בעירובין שם:

אמנם לשיטת הראב"ד והחולקי' ארש"י ורמב"ם לקמן וס"ל בעמוד ט' נמי בעי' מקום דע"ד. וה"ה חורי ר"ה בשמעתין ר"ל למטה מיו"ד נמי מיירי דאית בהו דע"ד. וא"כ הא דאמרינן חוקקי' היינו משום דמיירי באותן חורי' שרגילי' לעשות בשעת בנין רחבי' בפני' וקצרי' מבחוץ ושייך בהו בצד חוץ חוקקי' להשלים כשיטת תו'. וצריכי' לומר דלמטה מיו"ד הוה ר"ה אע"ג דעיקור תשמישתן בפנים ברה"י שהם רחבי' שם דכיון שהם מפולשי' לחוץ לבני ר"ה שוב אין בני הבית משתמשי' בי'. ומג"א סי' שמ"ה סק"ב כתב שאין דין זה אמת שחורים הרחבים בפנים וקצרם בחוץ יהיה להם דין ר"ה ז"א. אלא התוס' כ"כ לס"ד דאביי א"ל לרבא וכ"ת דה"ל לר' יוחנן לאוקמי בחורים מפולשים רחבים מבפנים וקצרים מבחוץ. וס"ל אתה רבא דלמעלה יש להם דין חורי רה"י ולא למטה משום שבני בית אינם משתמשים בו. אפי' תאמר כך מ"מ לא מיתוקם בהכי. דא"כ ע"כ בלמעלה דפטור צריכי' לומר דאין חוקקים להשלים שיהיה בחוץ ג"כ מקום דע"ד דהתוס' ס"ל דבעי' ברה"י כי האי גוני ג"כ מקום דע"ד וכתיר' תוס' ד"ה אמר אביי. וא"כ ע"כ למעלה מטעם אין חוקקים אתאי' עלה א"כ למטה נמי לפטור. ואי למטה כר"מ א"כ למעלה נמי. וכל זה אמר אביי רק ע"ד רווחא דמילתא לרבא אפי' יסבור רבא דלמטה מיו"ד לא הוה רה"י. אבל אין הסברא אמתיו' דאפי' למטה מיו"ד נמי הוה חור רה"י ובלא"ה לא מתוקם בחור שאין בו דע"ד ומפולש דלעולם יש לו דין רה"י זה הוא כוונת מג"א ע"ש ועיי' תוס' שבת. ועיי' חי' מהגאון מה' אלי' ווילנא ז"ל על מג"א ועיין מחצית השקל:

זימני' משני לי' וכו' דמיהדר ואתי וזמנין משני לי' בכותל דלית ביה חור. להתוס' י"ל דב' שינויי' שייכי אהדדי. ממ"נ אי איירו בחור שאינו מפולש מיהדר ואתי' ואי במפולש דלא מיהדר ואתי א"כ תיקשי נימא חוקקי' וק"ל:

שרה"י עולה עד לרקיע לעיל ד' ח' ע"ב כ' תוס' ד"ה באילן וכו'. דסוגי' דהתם לא אתי' כר"ח ואמנם ר"ן דשמעתי' כ' דידו של אדם שאני דלא בטלי לגבי רשות בעי דע"ד. משא"כ קנה דבטל לגבי רה"י והוה כמונח בארץ. ולפ"ז לית לי' להר"ן תי' תו' ד"ה אמר אביי וכו' דטעמא דביתא כמאן דמלי' דמי' דבזה אין לחלק בין יד לקנה. וע"כ צ"ל דר"ן לא חש לק' תוס' מטעם שכתבתי לעיל בשיטת רש"י דהכא בחורי רה"י בעי' דע"ד לעשותו רה"י דלא מיירי במפולש וכמו שביארתי לעיל בשיטת רש"י וק"ל:

בגמרא וכ"ת דלית ביה ד' על ד' והאמר רב יהודא אמר ר"ח ופירש"י בד"ה ר"מ סבר כו' וסתם מתני ר"מ. ולכאורה יש לתמוה דאמאי איצטריך לאתויי הך מימרא דר"מ ופלוגתא דר"מ ורבנן ות"ל דבלא"ה א"א לאוקמי בדלית ביה ד' דא"כ קשיא סיפא למטה מעשרה אמאי כזורק בארץ הא לית ביה ד' כמו שהקשו בתוספות על פירש"י ומה שתירצו דהוצרך רש"י לפרש דקושיית הגמרא משום דסתם מתני' ר"מ מדלא פריך הש"ס בהדיא מבבא דסיפא ולענ"ד אכתי קשיא במ"ע על סוגית הש"ס גופא כדפרישית. ולענד"נ ליישב דוודאי מבבא דסיפא לא מצינו למידק מידי מרישא אסיפא דאכתי מצינו לאוקמי מתני' בחור דלית ביה ד' וכיון דלית ביה ד' לא הוי רה"י כלל ומש"ה זרק למעלה מיו"ד הוי כזורק באויר דלא הוי לא רה"ר ולא רה"י דאין רה"ר למעלה מיו"ד ואין רה"י בפחות מיו"ד ואפ"ה הוי אתי שפיר בבא דסיפא דקתני למטה מיו"ד כזורק בארץ ואע"ג דאין כאן עקירה והנחה ממקום ד' מ"מ הוי מצי ר"י לאוקמי מתני' כהנך תנאי דלא בעי הנחה על גבי מקום ד' כדמשמע לעיל בשמעתין דמעיקרא הוי ס"ד דמתני דריש מכילתין סברה הכי. ולפ"ז אי ס"ד דסבר ר"י חורי ר"ה כר"ה דמי שפיר הוי מצי לאוקמי מתני' בהכי כתנאי ולא הוי צריך לאוקמי בדוחקא דאיירי דוקא בדבילה שמינה מש"ה מייתי בגמרא מימרא דר"ח דאפילו לשויא רה"י מחייב ר"מ בחור כל שהוא דבכל ענין ס"ל דחוקקין להשלים וכיון דסתם מתני' ר"מ היא משו"ה לא מצי לאוקמי ר"י מתני' כר"מ ואיצטריך לאוקמי בדבילה שמינה ולעולם מצינן למימר דר"י סבר חורי רה"י כר"ה דמי כנ"ל נכון:

אלא דאכתי קשיא לי אסוגיא דהש"ס גופא אפילו את"ל דסתם מתני' ר"מ היא אפ"ה שפיר איכא למידק מר"י דחורי ר"ה לאו כר"ה דמי דאי ס"ד דכר"ה דמי אמאי דוחקא לאוקמי בדבילה שמינה לוקמי בכותל דאית ביה חור וא"כ א"ש הסיפא דלמטה מיו"ד כזורק בארץ ואפ"ה אתי שפיר נמי הרישא דלמעלה מיי"ד כזורק באויר אפילו לר"מ דאמר חוקקין להשלים אפ"ה מצי לאוקמי שפיר בכותל דלית בה ד' דנהי דאפ"ה הוי רה"י כדמסקינן לקמן בפרק הזורק והיינו משום דביתא כמאן דמליא דמי וא"כ מה"ט גופא חורי רה"י הוי כרה"י כיון דכמאן דמליא דמי משא"כ כשהחור אינו פתוח לרה"י אלא לרה"ר כגון בבא דרישא שפיר מצינן למימר דאפילו ר"מ מודה דלא הוי רה"י בכה"ג כיון דאין שייך לומר דחוקקין להשלים כיון שאין בכל רוחב הכותל ד' והאי השלמה מהיכא כיון דלא שייך נמי למימר בכה"ג דביתא כמאן דמליא דמי כדפרישית. מיהו לפי' התוספת א"ש דע"כ איירי הכא בחורין המפולשין מרה"ר לרה"י דהכי אורחא דמלתא לעשות כן בשעת הבנין כנ"ל נכון ודו"ק :

גמ'. אמר רב גידל וכו' בית שאין תוכו עשרה וכ' הנה הרמב"ם השמיט ולא הביא הך דרב גידל ולא מה דאמר אביי עלה ואם חקק בה ד' על ד' וכו' והוא תמוה שהרי אין חולק עליו בשמעתין ולא ראיתי לנושאי כליו שהרגישו בזה. ונראה דס"ל לרבינו דהך סוגיא נדחית מהלכה וס"ל גידוד חמשה ומחיצה חמשה דאמר רב חסדא בעירובין (ד' צ"ג ע"ב) דאין מצטרפין היינו תל גבוה חמשה ועשו עליו מחיצה חמשה כפי' אי נמי שכתבו התוס' בגיטין ט"ו ע"ב בד"ה גידוד. ועל מה שהקשו שם התוס' ויחשב רה"י מטעם דאי בעי מנח עלי' מידי ומשתמש לא ס"ל לרבינו תי' התוס' שם לחלק בין רחב הרבה וכו' אלא ס"ל דרב חסדא סבר דגם אי מנח עליו מידי לא מהני למיחשב תוכו רה"י דהיינו הך דרב גידל שקירוייו משלימו ואפ"ה אין מטלטלין בתוכו אלא בארבע וא"כ כיון דאיפסקא הלכתא שם בעירובין ובגיטין דגידוד ומחיצה מצטרפים ממילא ליתא לדרב גידל דמה לי קרקעיתו דהיינו תל חמשה שמשלימו ומה לי קירומיו שמשלימו. לכך כיון שרבינו פסק בפ' ט"ז מה' שבת ה' ט"ו דגידוד ומחיצה מצטרפים לכך השמיט הך דרב גידל:

אלא דאכתי היה לו להביא הך דאביי דנ"מ אם תוכו וקירוייו אינם גבוהים עשרה וכך היה לו לומר. בית שאינו גבוה עשרה וחקק בו ד' על ד' וכו'. ונראה דאם החקק הוא תוך ג"ט סמוך למחיצות לא הי' אביי מודיע שום חידוש דהיינו בור וחולייתו מצטרפים דאמר ר' יוחנן לקמן ובעירובין (דף צ"ט ע"ב) ממתני' דבור ברה"ר וכו' ועיקר רבותא דאביי אפילו ברחוק יותר מג"ט וכמו"ש התוס' והרא"ש בשמעתין. וטעם הדבר שמהני כאן אפי' רחוק יותר מג"ט כ' הרא"ש משום דמחיצות החיצונות גבוהות עשרה וא"כ לא הי' צריך הרמב"ם להביא האי דאביי דממ"נ אם הוא תוך ג"ט כבר הביא בפ' ט"ו ה' ט' דבור וחולייתו. ואם רחוק יותר מג"ט ממ"נ אם המחיצות החיצונות גבוהות עשרה א"צ לחקור להרמב"ם דליתא לדרב גידל ואם גם תוכו וגם קירוייו אינם גבוהים עשרה באמת לא מהני לחקוקי רק תוך ג"ט:

אלא. דאין אויר רה''ר למעלה מי' והוי אוירא מקום פטור: מתני' היא. ולמה ליה לשמואל לאשמעינן: הזורק ד' אמות. ברה''ר ונדבק בכותל כגון דבילה שמינה כדמוקי לה לקמן: כזורק באויר. ופטור דלאו ברה''ר נח ורה''י נמי לא הוי אלא דבר המסויים ורחב ארבע: כזורק בארץ. וחייב דאויר רה''ר משנח משהו הוי הנחה ולא דמי לנח על דבר המסויים למטה מי' דההוא חשיב למיהוי רשות חשוב לעצמו או כרמלית או מקום פטור ולא הויא הנחה ברה''ר: אכרמלית. כדפרישית: ואקילו בה רבנן. לעיל קאי אדרב דימי ורב ששת דאקילו בה רבנן בכרמלית הואיל ואיסורה מדבריהם אקילו בה: מקולי רה''י ורה''ר. רב דימי אשמעינן מקולי רה''י כי היכי דרשות היחיד ליתיה פחות מרחב ד' והמכניס מרה''ר עליו פטור כרמלית נמי לא הוי ומותר לכתחלה להכניס מרשות הרבים ומרה''י עליו ורב ששת אשמעינן דמקולי רה''ר נמי אקילו עלה דאינה תופסת באויר למעלה מי' כרה''י אלא למטה מי' כתורת רה''ר: חקק בו. בקרקע הבית באמצעיתו ארבעה באורך ורוחב: והשלימו. במקום חקק לחלל י' גבוה עד הקירוי נעשה כל הבית כולו חורי רה''י כמו כותלי רה''י ובהם חורים כלפי רה''י שהם כרה''י והני נמי כיון דנגד החקק רה''י גמור אינך הוי פיאות של תשמישי רה''י: חורי רה''ר . חורים שהכתלים כלפי רה''ר: לאו כרשות הרבים דמו. אלא רשות לעצמן הן ואם רחבים ד' הוי כרמלית ואי לא הוי מקום פטור: לא נצרכה. והכרמלית דתני בברייתא אוקמוה רב דימי בקרן זוית כו': תיהוי כחורי רשות הרבים. ואמאי הויא כרמלית: והא לא נח. וכי חזרה נפלה לתוך ד' אמות דעל כרחך כשמכה בכותל קופצת לאחוריה: ושאני צרור וחפץ גרסינן. כלומר בכותל דאית ביה חור ואפילו הכי לא אוקמיה ר' יוחנן בדנח בחור משום דלאו אורחייהו דצרור וחפץ לנוח ע''י זריקה במקום שנופלין שם: אמאי כזורק באויר. הא ה''ל מרה''ר לרה''י דהוה ליה גבוה י' ורשות לעצמו: רבי מאיר ורבנן. במסכת יומא גבי מזוזה: רבי מאיר סבר. דבר שאין בו שיעור ויש שם עובי ורחב לחקוק ולהשלים לכשיעור אמרינן כמאן דחקוק דמי והכא נמי לרבי מאיר חוקקין להשלים וחייב וסתם משנה ר' מאיר: דאמר כרבי. דלא בעי הנחה על גבי מקום ד': זרק ונח כו'. קס''ד מרה''ר לרה''י:

ואם חקק בו ד' על ד'. וקשה לריב''א מ''ש מסוכה דאינה גבוהה י' דאמר בפ''ק דסוכה (דף ד.) חקק בה להשלימה לי' אם יש משפת חקק ולכותל ג' טפחים פסולה פחות מג' כשרה והכא מהני חקיקה אפילו מופלגת מן הכותל הרבה ותירץ דשאני התם גבי סוכה דבעינן שיהיו מחיצות סמוכות לסכך דילפינן התם (דף ו:) מחיצות מבסכת בסכת בסכות כדאמרי' התם הרחיק הסיכוך מן הדפנות פסולה ולהכי בעינן שיהא פחות מג' דצריך לצרף הגידוד של חקק למחיצות כדי שיהיו סמוכות לסכך שכנגד הנקב ואע''ג דדופן עקומה מכשרת עד ד' אמות מתרץ לה הש''ס ה''מ היכא דאיכא מחיצות מעלייתא אבל הכא דלשויה מחיצה בפחות מג' מצטרף הגידור עם המחיצות דהויא סמוך לסכך טפי לא מצטרף: התם לא ניחא תשמישתיה. וצדי רה''ר לרבנן לאו כרה''ר דמי אע''ג דניחא תשמישתיה טפי מקרן זוית דהא אפילו ר''א דפליג בצדי רה''ר מודה בקרן זוית כדפריש' לעיל אפ''ה לא הוי כחורי רה''ר דחורי רה''ר ניחא תשמישתיה טפי: והלכה ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת רבי מאיר ורבנן. תימה לר''י דבפרק קמא דעירובין (דף יא: ושם) בכיפה דפליגי בה ר''מ ורבנן אמרינן התם דלא אמרינן חוקקין להשלים לר''מ אלא ביש ברגליה ג' וגובהה י' פי' גבוה ג' טפחים שיש בהן רחב ד' אבל אין ברגליה ג' או שאינה גבוה מי' לא אמרינן וא''כ היכי אמרינן הכא חוקקים להשלים לר''מ בחור כל שהוא ואומר ר''י דאיירי בחורין שדרכן לעשות בשעת הבנין שמפולשין לרה''ר ובצד רה''י הם רחבים ד' אבל לא מצד רה''ר ולכ''ע הוי חור רה''י דהא חורי רה''י כרה''י דמי ולא פליגי אלא לשוויה מקום ד' על ד' דלרבי מאיר חוקקין להשלים והוי כד' על ד' אבל ממש בחור כל שהוא אפילו ר''מ מודה דלא אמרינן חוקקין להשלים וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם על דעתיה דר''מ בין שיש שם ד' בין שאין שם ד' רואין את הכותל כגמום ודוקא אותם שלמעלה מי' חשיבי חורי רה''י אבל שלמטה מעשרה אין בני רה''י משתמשין שם מפני בני רשות הרבים שמשתמשין בהן וה''פ וכ''ת דלית ביה ד' ואע''ג שהם חורי רה''י הוי כזורק באויר לפי שלא נח על מקום ד' והאמר רב יהודה כו' והא דלא מוקמינן מתני' בחור כל שהו ממש דלא אמרי' חוקקין לכ''ע היינו משום דסתם חורים כך הם ועוד דע''כ הוצרך לאוקמי בדביל' שמינ' דבחור כל שהוא ממש דלא אמר ביה חוקקין להשלים ליכא לאוקמי' דא''כ למטה מי' אמאי כזורק בארץ והא לא נח ע''ג מקום ד' ואצ''ל כפרש''י דפריך מכח דסתם מתני' ר''מ היא אלא ע''כ אי מיירי בחור כל שהוא שאינו רחב ד' צריך לאוקמה כר''מ דאמר חוקקין להשלים דלרבנן אמאי למטה מי' כזורק בארץ ויש ליישב פירש''י דהוצרך לפ' משום דסתם מתני' ר''מ קפריך דאי לאו הכי הוה ליה למפרך בהדיא וכ''ת דלית ביה ד' למטה מי' אמאי כזורק בארץ:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד