דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

שבת ו ע"א - Steinsaltz

as the halakha there is just as it is in the case of one who transfers an object in the public domain. There, even though as long as he takes it and walks and does not place the object he is exempt, is it not the case that when he places it he is liable? Obviously, between the place where he lifted the object and the place where he placed the object, where there is liability, there lies an undefined area where, as long as he continues walking, he is exempt. Here too, it is no different, as in both cases an identical situation exists: If he places the object at the end of his path he is liable, despite the fact that the area in the middle is an exempt place.

The Gemara rejects this comparison: Is this comparable? There, anywhere that he places the object is a place of potential liability. That cannot be described as two places of liability with an exempt domain between them, as the area between them is also a place of potential liability if he were to place the object there. On the other hand, here, if he places it in the colonnade, it is an absolute exempt domain.

Again the question arises: Where is there a precedent of liability for transferring an object through an exempt domain? The Gemara answers: Rather, it is possible to cite a different precedent: The halakha here is just as it is in the case of one who transfers an object in the public domain from the beginning of four cubits to the end of four cubits exactly. There, is it not the case that, even though were he to place it within four cubits of where he stands, he is not liable because within four cubits, the complete prohibited labor of carrying in the public domain was not performed; and nevertheless, when he places it at the end of four cubits he is liable? Here too, it is no different. It can be said that there is a strip of exempt domain between the lifting and the placement.

Again the Gemara rejects the analogy: Is that similar? There, in the public domain, for this man it is an exempt domain, as it is within four cubits of the place that he lifted the object. However, for the entire world, it is a place of potential liability, as the space itself is a public domain and it could be beyond four cubits for someone else who placed it there, and he would be liable. Here, on the other hand, the colonnade is an exempt domain for the entire world. There is no comparison between an absence of liability that stems from the fact that the prohibited labor was not completed and an unconditional exemption dependent solely on the nature of the domain in question.

Rather, it is possible to cite a different precedent: The halakha here is just as it is in the case of one who carries out an object from the private domain to the public domain through the sides of the public domain. The sides of a public domain are narrow strips located adjacent to the houses where the multitudes do not congregate. There, is it not the case that, even though if one were to place an object on the sides of the public domain, he is exempt and, nevertheless, when he places it in the public domain he is liable? If so, here too, it is no different.

Rav Pappa strongly objects to this explanation: Granted, according to the opinion of the Rabbis, who say that the sides of the public domain are a type of independent domain and not considered the public domain, that precedent is similar to our case. However, according to the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, who said that the sides of the public domain are considered a full-fledged public domain, what is there to say?

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said to him: Say that you heard that Rabbi Eliezer ben Ya’akov said that the sides of the public domain are considered a public domain in a place where there are no stakes [ḥipufei] separating the houses and the courtyards from the actual public domain to prevent the public from damaging the walls of the houses. However, in a place where there are stakes, did you hear him say that the legal status of the sides is that of the public domain itself? Therefore, it is similar to that case of the colonnade, and consequently it serves as a precedent for liability when carrying through an exempt domain.

Rabbi Yoḥanan said: Ben Azzai disagreed with regard to carrying out the object while walking through the colonnade. In his opinion one who carries it out is exempt. Yet, he agrees with the Rabbis that in a case where one throws an object from the private domain to the public domain through a colonnade he is liable, as it is tantamount to carrying out directly from domain to domain. That opinion was also taught in a baraita: One who carries out an object on Shabbat from a store to a plaza via a colonnade is liable. The halakha is identical with regard to all means of transferring an object from domain to domain via a colonnade. The same is true for one who carries out, and one who carries in, and one who throws, and one who extends his hand from domain to domain. Ben Azzai says: One who walks and carries out and one who walks and carries in are exempt, as he is considered to have come to rest in the colonnade. On the other hand, one who extends his hand with the object and one who throws the object, whose actions are uninterrupted, are liable.

In order to explain the essence of the laws of domains on Shabbat, the Gemara cites what the Sages taught in the Tosefta, that there are four domains for the halakhot of Shabbat: The private domain, and the public domain, and two additional domains: The karmelit, which is like neither the public domain nor the private domain, and an exempt domain, which does not fall into the category of domains.

The Gemara elaborates: And what is the private domain? A ditch which is ten handbreadths deep and four handbreadths wide, as well as a fence which is ten handbreadths high and four handbreadths wide; that is a full-fledged private domain. The criteria for a private domain are that it must be an area of four by four handbreadths, with a ten-handbreadth difference in elevation from the surrounding environment.

And what is the public domain? A main street [seratia] and a large plaza as well as alleyways [mevo’ot], which are open on both ends to the public domain, connecting between main streets; that is a full-fledged public domain. With regard to those domains: One may not carry out from the private domain of this kind to the public domain of this kind, and one may not carry in from the public domain of this kind to the private domain of this kind. If he did so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally, and there were no witnesses to his act, and he was not forewarned, he is liable to receive the punishment of excision [karet]. If he was forewarned and there were witnesses to his transgression, he is punished with the court-imposed capital punishment and stoned.

However, a sea and a valley and a colonnade and the karmelit all enter into the general category of karmelit, which is neither like the public domain, because the multitudes are not congregated there, nor like the private domain, as it has no partitions. Rather, the Sages instituted that cases like these should be considered an independent domain. One may not carry and place an object in it beyond four cubits, just as it is prohibited to do so in the public domain. And if he nevertheless carried and placed an object in it, he is exempt, as it involves no Torah prohibition. And one may neither carry from it into the public domain nor from the public domain into it, as it is not the public domain. And one may neither carry from the private domain into it nor from it into the private domain, as it is not the private domain. And if he carried out from the private domain or carried in from the public domain, he is exempt, as it involves is no Torah prohibition.

Similarly, there is a type of private domain which, by rabbinic law, has the legal status of a karmelit or a public domain. Courtyards shared by many and alleyways that are not open on both sides are private domains that are somewhat similar to the public domain because many people congregate there. For this reason, the Sages issued a decree prohibiting carrying within them. However, if they placed an eiruv, i.e., a joining of courtyards, to transform a common courtyard into a single domain, or a merging of alleyways to merge a common alleyway shared by several courtyards into a single domain, they are all permitted to carry objects from their houses into the courtyard or from the courtyard into the alleyway, respectively. However, if they did not place an eiruv, they are prohibited to do so.

An example of the fourth domain listed in the baraita, the exempt domain is: A person standing on the threshold may take an object from the homeowner standing in the private domain and may give an object to him. Similarly, while standing there, he may take an object from a poor person standing in the public domain and may give an object to him because there is no element of prohibition or liability in carrying and carrying out in an exempt domain on Shabbat. There is no prohibition as long as he does not take the object from the homeowner in the private domain and give it to a poor person in the public domain, or from a poor person and give to the homeowner, as by doing so he facilitated transfer from domain to domain. And, however, if he took an object from one and gave it to the other, certainly no labor prohibited by Torah law was performed, and all three of them are exempt.

Aḥerim say: Not every threshold is an exempt domain. Some are not sufficiently isolated from the surrounding domains. Sometimes, a threshold serves as two domains; at times the public domain and at times the private domain, as in different circumstances it is subsumed within the adjacent domain. Therefore, when the doorway is open, the threshold is an extension of the house and considered to be a private domain. If the doorway was locked, it is considered like the outside, like part of the public domain. This applies when the threshold is not an independent domain. And if the threshold was ten handbreadths high above the public domain and four handbreadths wide, it is a domain unto itself, i.e., a full-fledged private domain discrete from the house.

It was taught in the Tosefta with regard to the definition of a private domain that the Master said, with added emphasis: This is the private domain. The Gemara asks: What was this emphasis added to exclude? The Gemara answers: To exclude this halakha of Rabbi Yehuda, as it was taught in a baraita: Furthermore, Rabbi Yehuda said: One who has two houses opposite each other on two sides of the public domain, if he chooses, he may create a private domain for himself in the public domain. He may place

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

מידי דהוה [הרי זה דומה] אמעביר חפץ ברשות הרבים יותר מארבע אמות, והניחו, שהוא חייב! [1] שהרי התם, לאו, אף על גב דכמה דנקיט ליה ואזיל, האם אין אנו אומרים שם, שכל עוד החפץ בידו והוא מהלך עמו, הרי הוא פטור כל זמן שהוא מהלך ואינו מניחו, על אף שכבר העבירו ארבע אמות ברשות הרבים. ובכל זאת, כי מנח ליה, לכשיניחו אחר כך ברשות הרבים, הוא חייב, ואין אנו אומרים כיון שהפסיקה "הליכת פטור" בינתיים, הרי הוא פטור. אם כן, הכא נמי, כשהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית, לא שנא. הרי הוא חייב, אף על פי שהפסיקה "הליכת פטור" כשעבר דרך כרמלית, בינתיים.

ותמהה הגמרא: מי דמי [וכי דומים שני הענינים זה לזה]!? והרי התם, גבי מעביר יותר מארבע אמות ברשות הרבים, כל היכא דמנח ליה, מקום חיוב הוא [בכל מקום שהיה מניחו לאחר שהעבירו ארבע אמות, יתחייב], כלומר, אם כי הלך "הליכת פטור", אבל הוא לא הלך ב"מקום פטור" אלא במקום שאילו היה מניח שם ולא מתעכב מלהניחו, היה מתחייב. ואילו הכא, במוציא דרך סטיו, הרי אי מנח ליה בסטיו, מקום פטור הוא;. אלא, מדמה הגמרא את עניננו לענין אחר: מידי דהוה אמעביר חפץ ברשות הרבים מתחלת ארבע אמות לסוף ארבע אמות, שהוא חייב! והרי התם, לאו, אף על גב דאי מנח ליה בתוך ארבע אמות [אילו היה מניח את החפץ תוך ארבע אמות], הרי היה פטור. ובכל זאת, כי מנח ליה בסוף ארבע אמות, הרי הוא חייב. אם כן, הכא נמי, כשהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והעבירו דרך כרמלית, לא שנא, והרי הוא חייב אף על פי שאילו היה מניחו בכרמלית היה פטור. [2]

ודחינן: מי דמי!? הרי התם, במעביר ארבע אמות ברשות הרבים, לגבי דהאי גברא [לגבי אדם זה], שעקירתו היתה במקום שהיתה, אכן תוך ארבע אמות לאותו מקום מקום פטור הוא, אבל לכולי עלמא, מקום חיוב הוא! כלומר, לגבי אדם אחר שהיה עוקר במרחק ארבע אמות, הרי אף תוך ארבעת אמותיו של זה מקום חיוב הוא. אבל הכא, כשמוציא דרך כרמלית, לכולי עלמא כרמלית מקום פטור הוא. [3]

אלא, מדמה הגמרא את עניננו לענין אחר: מידי דהוה אמוציא, בדומה לאדם המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך "צידי רשות הרבים". וכגון חצר שנפרצה לרשות הרבים. ומקום המחיצה שנפלה הרי הוא "צידי רשות הרבים", שאין דינו כרשות הרבים. [4] וכמו התם, שם, במוציא דרך צידי רשות הרבים, לאו, אף על גב דאי מנח ליה אצידי רשות הרבים, היה פטור, ובכל זאת, כי מנח ליה ברשות הרבים, הרי הוא חייב. לכן, הכא נמי, כשמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו, לא שנא. והרי הוא חייב אף על פי שאילו היה מניחו בסטיו היה פטור.

מתקיף לה רב פפא: הניחא לרבנן, דאמרי צידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמי, ולפיהם אם היה מניח בצידי רשות הרבים היה פטור, אכן יש ללמוד מזה לעניננו. אלא לרבי אליעזר, דאמר צידי רשות הרבים אף הם כרשות הרבים דמי, ואם היה מניח שם היה מתחייב, מאי איכא למימר [מנין לנו לחייב במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו]!?

אמר, תירץ ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב פפא: אימור דשמעת לרבי אליעזר דאמר צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמי, היכא דליכא חיפופי [עד כאן לא אמר רבי אליעזר שצידי רשות הרבים אינם כרשות הרבים אלא במקום שאין יתדות מפסיקות בין רשות הרבים לצדדיו]. אבל היכא דאיכא חיפופי, מי שמעת ליה!? [במקום שיש יתדות בכתלים שבצידי רשות הרבים, ששמים אותם כדי שיחופו העגלות ביתדות ולא יחופו בכותל ויפילוהו, וכי אף באופן זה אמר רבי אליעזר שהם כרשות הרבים]!?

הלכך, להא, לצידי רשות הרבים, דמיא. כלומר, אם כן, אף לרבי אליעזר יכולים אנו לדמות מוציא דרך סטיו למוציא דרך צידי רשות הרבים במקום שיש חיפופי.

אמר רבי יוחנן: ומודה בן עזאי, הפוטר במוציא דרך סטיו, בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו, שהוא חייב. כי הטעם שפטר בן עזאי כשהיה מהלך דרך סטיו, הוא משום ש"מהלך כעומד דמי", ודבר זה אינו קיים בזורק דרך סטיו, ולכן מודה בן עזאי שהוא חייב. וללמדנו בא רבי יוחנן, שאף בן עזאי מודה שיש לחייב את המוציא דרך סטיו וכמו המוציא דרך צידי רשות הרבים, ולא פטר רבי יוחנן אלא במהלך, ומשום ש"מהלך כעומד דמי".

ומסייעת הגמרא לדברי רבי יוחנן: תניא נמי הכי, כדבריו: המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו, הרי זה חייב. אחד המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו, ואחד המכניס מרשות הרבים לרשות היחיד דרכו.

אחד המושיט מרשות לרשות דרכו, ואחד הזורק מרשות לרשות דרכו.

בן עזאי אומר: המוציא והמכניס מרשות לרשות דרך סטיו כשהוא מהלך, הרי זה פטור, כי "מהלך כעומד דמי". אבל המושיט והזורק מרשות לרשות דרך סטיו, חייב.

תנו רבנן: ארבע רשויות חלוקות הן בדיניהן להוצאת שבת:

א. רשות היחיד. ב. ורשות הרבים. ג. וכרמלית. ד. ומקום פטור.

א. ואיזו היא רשות היחיד?

חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים, כך שהמקום שבתחתית החריץ מוקף מסביב מחיצות עשרה, ורחב ארבעה על ארבעה טפחים, שהוא שיעור מקום חשוב.

וכן גדר [כותל] שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה על ארבעה טפחים, נחשב המקום שבראש הכותל כרשות היחיד. ומשום שאנו אומרים מארבע צדדיו "גוד אסיק [משוך והעלה] פני המחיצה על ראשו", ונמצא ראשו מוקף מחיצות עשרה מארבע צדדים, וחללו ארבעה על ארבעה טפחים. [5]

זו היא רשות היחיד גמורה.

ב. ואיזו היא רשות הרבים?

סרטיא [מסילה שהולכים בה מעיר לעיר], ופלטיא [רחבה של עיר, שם מתקבצים לסחורה - שוק] גדולה, אשר יש ברחבה שש עשרה אמה. [6]

ומבואות [של עיר הרחבים שש עשרה אמה] המפולשין [פתוחים משני ראשיהם] לרשות הרבים, [7] זו היא רשות הרבים גמורה.

אין מוציאין מרשות היחיד זו שאמרנו, לרשות הרבים זו שאמרנו. ואין מכניסין מרשות הרבים זו, לרשות היחיד זו. ואם; הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, והכניס, או הכניס מרשות הרבים לרשות היחיד:

אם עשה כן בשוגג, הרי זה חייב חטאת ככל מלאכות שבת שזדונם כרת ושגגתם חטאת.

ואם עשה כן במזיד, הרי זה ענוש כרת אם לא התרו בו, ונסקל אם התרו בו.

ג. ואיזו היא כרמלית:

אבל ים, שאין מחיצותיו נחשבות מחיצות, [8] אך אינו מקום הילוך לרבים, ויש בשטחו ארבעה על ארבעה טפחים.

ובקעה [משטח של שדות], שאינה מוקפת מחיצות, אך אינה מקום הילוך לרבים, ויש בשטחה ארבעה על ארבעה טפחים.

ואיסטוונית [הוא "סטיו" האמור לעיל ה ב], שאף היא אין לה מחיצות, ואינה מקום הילוך לרבים, ויש בשטחה ארבעה על ארבעה טפחים.

והכרמלית. כלומר, כל אלו "כרמלית" הן [ולשון הברייתא יתבאר בגמרא לקמן], [9] וכך הוא דין הכרמלית:

א. אינה לא כרשות הרבים, משום שאינה דומה לדגלי מדבר [מחנה ישראל השוכן לדגליו במדבר], לפי שאינה עשויה להילוך הרבים, ולא כרשות היחיד, משום שאין לה מחיצות כרשות היחיד.

ב. ואין נושאין ונותנין חפץ בתוכה, מדרבנן, כדין איסור טלטול חפץ ארבע אמות ברשות הרבים. ואם נשא ונתן בתוכה, הרי זה פטור, כי מן התורה כרמלית אינה רשות הרבים אלא בגדר "מקום פטור" היא.

ואין מוציאין מתוכה לרשות הרבים, מדרבנן, ולא מרשות הרבים לתוכה. ואין מכניסין מרשות היחיד לתוכה מדרבנן, ולא מתוכה לרשות היחיד. ואם הוציא והכניס;, הרי זה פטור.

עוד מלמדת הברייתא דיני הוצאה שאין להם קשר לחילוק הרשויות, אלא אף שמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד בכל זאת אסרו חכמים: חצרות של רבים, שלכל אחת מהן פתוחים בתים רבים של אנשים שונים. [10] וכן מבואות שאינן מפולשין לרשות הרבים מכאן ומכאן, אלא סתומים משלשה צדדים ופתוחים רק ברוח הרביעית לרשות הרבים, ופתוחים למבוי כמה חצירות של אנשים שונים. [11] הרי אם עירבו בני הבתים שבחצר יחדיו "ערובי חצירות" [גובים פת מכל בני הבתים, ונותנים אותו באחד מבתי החצר], ונשתתפו בני הבתים שבחצרות המבוי יחדיו ב"שתופי מבואות" [גבייה משותפת של כל החצירות], הרי אלו מותרים, לטלטל מבית לחצר [12] על ידי "עירובי החצירות". ומן הבתים שבחצרות המבוי [13] אל המבוי, ובמבוי עצמו על ידי "שיתופי מבואות".

אבל אם לא עירבו, הרי אלו אסורים. [14]

אדם עומד על האיסקופה [מפתן חיצוני של פתח בית הפתוח לרשות הרבים] [15] שהיא גבוהה מן הארץ שלשה טפחים, [16] אך אינה רחבה ארבעה על ארבעה טפחים שתהא "כרמלית", ודין "מקום פטור" לה: [17]

הרי זה נוטל חפץ מבעל הבית העומד ברשות היחיד שלצידו, וכן נותן לו. והרי זה נוטל מעני הנמצא ברשות הרבים שלצידו, וכן נותן לו, כלומר, מותר להוציא ולהכניס מ"מקום פטור" לרשות הרבים ולרשות היחיד.

ובלבד שלא יטול מבעל הבית העומד ברשות היחיד ונותן לעני העומד ברשות הרבים. ולא יטול מעני ונותן לבעל הבית, מפני שהוא מזלזל באיסורי שבת לכתחילה, לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ומשום גזירה דילמא יבוא להקל ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

ואם נטל מאדם העומד ברשות זו ונתן לאדם העומד ברשות השניה שלשתן פטורין. [18]

אחרים אומרים: יש איסקופה שהיא משמשת שתי רשויות, כלומר, פעמים דינה כרשות היחיד שלצידה, ופעמים דינה כרשות הרבים שלצידה. כיצד: בזמן שהפתח של רשות היחיד פתוח, דין האיסקופה כלפנים.

ובזמן שפתח רשות היחיד נעול, הרי דין האיסקופה כלחוץ. ואם היתה האיסקופה גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה על ארבעה טפחים, הרי זו רשות לעצמה, ואין מוציאים מרשות היחיד לתוכה. ויבוארו כל דברי אחרים בגמרא לקמן ט א.

אמר מר, בברייתא הנזכרת, "זו היא רשות היחיד ".

ודנה הגמרא: למעוטי מאי אמר התנא לשון "זו היא"?

ומבארת: למעוטי הא דרבי יהודה. כלומר, אין רשות היחיד אלא כעין אלו שהם מוקפים מחיצות [או שיש להם שלש מחיצות], ולהוציא מדעתו של רבי יהודה הסובר שדי בשתי מחיצות משני הצדדים לעשות רשות היחיד. [19]

מבוי המוקף משלש צדדיו, ופרוץ לרשות הרבים בצידו הרביעי, אף שמן התורה רשות היחיד הוא, שהרי די בשלש מחיצות לעשותו רשות היחיד, בכל זאת אסרו חכמים לטלטל בתוכו, כי חששו חכמים שמא מתוך שראשו האחד פתוח לרשות הרבים, יבואו אנשים לטעות ולדמות את היתר הטלטול במבוי לטלטול ברשות הרבים, ויבואו לטלטל ארבע אמות אף ברשות הרבים גמורה. ותיקנו חכמים לעשות היכר למבוי זה בראשו הפתוח לרשות הרבים, על ידי העמדת לחי [עמוד גבוה עשרה טפחים] באחד מצידי הפירצה לרשות הרבים, או על ידי השכבת קורה על שני כתלי המבוי סמוך לרשות הרבים.

אבל אם היה המבוי מפולש משני צדדיו, שאין לו אלא שתי מחיצות, הרי הוא אינו רשות היחיד לדעת חכמים, ואסור לטלטל בו כבכרמלית, ואין מועילה לו העמדת לחי או קורה. וכל שכן אם היו לרשות הרבים שתי מחיצות משני צידיה, שלא תועיל העמדת לחי או קורה כדי להתיר לטלטל בין הבתים, שהרי רשות הרבים גמורה היא כיון שאין לה אלא שתי מחיצות. זו היא דעת חכמים, אבל רבי יהודה חולק, וכפי שיבואר בברייתא שלפנינו.

דתניא: יתר על כן [20] אמר רבי יהודה: מי שיש לו בתים בשני צידי רשות הרבים זה כנגד זה, הרי הדרך שביניהם רשות היחיד היא, כיון שיש לה שתי מחיצות על ידי הבתים. אלא שבכל זאת אסור לטלטל בתוכה, כי אפילו מבוי שיש לו שלש מחיצות, אם פתוח הוא ברוח רביעית לרשות הרבים, אסרו חכמים לטלטל בתוכו עד שיתקננו בלחי או בקורה, וכל שכן זו שפתוחה משני צידיה לרשות הרבים.

הערות

[1] כתבו התוספות שגם ממוציא חפץ מרשות היחיד ולא הניחו בהגיעו לרשות הרבים, אלא במרחק מה, יש ללמוד לעניננו, שהוא חייב על אף שאותו הילוך ברשות הרבים מפסיק בין העקירה להנחה. ומן הדין היה שתדמה הגמרא מוציא למוציא. וראה בדבריהם הטעם שלא אמרה כן הגמרא, וראה גם בתוספות הרא"ש.

[2] ראה הערה הבאה.

[3] באבן האזל [גניבה ג ב ד"ה עוד, וד"ה ושמעתי] הביא את לשון הרמב"ם לגבי מעביר ארבע אמות ברשות הרבים [ב טו]: ומפי הקבלה אמרו, שזה שנאמר בתורה "שבו איש תחתיו", שלא יטלטל חוץ למרובע זה ! ומשמע מלשונו, שהוא גדר מוציא מרשות לרשות. [וראה גם בלשון הרמב"ם בהלכות שבת יב ח, שכתב: וכן למדו מפי השמועה, שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע, הרי הוא כמוציא מרשות לרשות, וחייב].

[4] ואם תאמר, מנין שהמעביר דרך צידי רשות הרבים אכן חייב! ? תירצו התוספות ותוספות הרא"ש, שכך הוא דרך בית, שיש לפניו צדדין, וכן היה מסתמא במשכן, שהיו יתידות סמוכין לאהלים, כדי שלא יחופו בהם בני אדם.

[5] נתבאר על פי רש"י. ולשון השולחן ערוך [שמ"ה ב] הוא: איזהו רשות היחיד? מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, ויש בו ארבעה על ארבעה טפחים, או יותר. וכן חריץ, וכן תל. ולפי פירוש רש"י לא נזכר בברייתא מקום המוקף מחיצות. וראה מה שכתב בזה הפני יהושע. אמנם בביאור הגר"א שם ביאר, ש"גדר" היינו מקום המוקף מחיצות. וראה "חידושי רבינו חיים הלוי" [סוכה ד יא], באיזה אופן נעשה גגו של הגדר רשות היחיד, ואם אומרים בו "רשות היחיד עולה עד לרקיע", כשם שאומרים ברשות היחיד שהיא מוקפת מחיצות. ומתוך הדברים שם יתבאר למה שנינו בברייתא חריץ וגם גדר [והם שלא כדברי רש"י רש"י בעמוד ב בד"ה קמ"ל גמורה שנזכרו בפנים]. וראה עוד בגליונות החזון איש על דבריו.

[6] לשון השולחן ערוך [שמ"ה ז]: איזהו רשות הרבים? רחובות ושווקים הרחבים שש עשרה אמה, ואינם מקורים, ואין להם חומה. ויש אומרים: שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום, אינו רשות הרבים.

[7] נתבאר על פי רש"י. ולשון השולחן ערוך [שמ"ה ז]: איזהו רשות הרבים? רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה, ואינם מקורים, ואין להם חומה. ואפילו יש להם חומה אם הם מפולשים משער לשער, הוי רשות הרבים. וכתב ב"משנה ברורה" שם: מפולשים משער לשער, פירוש שהשערים מכוונים זה כנגד זה, ויש לאותו דרך המכוון משער לשער כל דין רשות ה רבים.

[8] לשון השולחן ערוך [שמ"ה יד]: איזה הוא כרמלית? מקום שאין הילוך לרבים, כגון ים. וכתב ב"משנה ברורה": והוא הדין נהר.

[9] בביאור לשון כרמלית כתב רש"י לעיל [ג ב ד"ה בעי אביי], שהיא מלשון "יערו וכרמלו", דהיינו, שאינה מקום הילוך תמידי לרבים, ולא תשמיש רשות היחיד. ובתוספות כאן הביאו בשם ירושלמי שהשם כרמלית נלקח מדברי הכתוב "גרש כרמל" [במנחת ביכורים], ומשמעות "כרמל" היא "רך ומל", לא לח ולא יבש אלא בינוני, וכך גם כרמלית אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב, שהוא קיצור מ"כארמלית" [כאלמנה], והיינו כאשה אלמנה, שאינה בתולה ואין לה בעל. וכמו כן רשות זו אינה רשות הרבים, ולא נשלמו בה תנאי רשות היחיד.

[10] לשון ה"שולחן ערוך" [שסו א]: חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו, אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר, עד שיערבו. ועיין בשפת אמת שדן בדברי רש"י כאן, מדוע כתב רש"י: שפתוחים לחצר פתחים רבים, וחצר פתוחה לרשות הרבים, ובני הבתים יוצאים דרך החצר לרשות הרבים. והרי סתם חצר משותפת שתיקנו בה עירוב חצירות אינה פתוחה לרשות הרבים, אלא פתוחה היא למבוי, שדרכו יוצאים לרשות הרבים. וגם כאשר אין החצר פתוחה למבוי, כיון שבחצר משתמשים כל בני הבתים, אסור להוציא מן הבית לחצר.

[11] מבאר רש"י "מבוי שאינו מפולש", הוא מבוי שראשו אחד סתום, וחצירות פתוחין לו, ובני החצירות יוצאים דרך המבוי לרשות הרבים.

[12] והוא הדין מבית לבית בתוך החצר.

[13] וכן כלים ששבתו בבית ויצאו לחצר, אסור להוציאן מן החצר למבוי בלי "שיתופי מבואות".

[14] הטעם בכל זה הוא, משום שגזרו חכמים שלא להוציא מהבית המיוחד לבעליו לחצר שהיא רשות לכולן, כי נמצא שהוא מוציא מרשות לרשות, אף על פי ששתיהן רשות היחיד. וגזרו זאת חכמים כדי לעשות סייג לתורה, להרחיק האדם מן העבירה, שלא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ודין חצרות ומבואות אינו ענין מחילוק ארבע רשויות, כי בין עירבו ובין לא עירבו רשות היחיד הם, והמוציא מתוכם לרשות הרבים, חייב. רש"י. ולכן תיקנו חכמים שעירבו את החצירות, דהיינו שיגבו פת מכל מכל בית ובית ויתנוה באחד מבתי החצירות, ועל ידי כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית שניתן בו העירוב המשותף, וכאילו כל החצר מיוחדת לבני אותו הבית המשותף, [שולחן ערוך שסו א]. ועל דרך זה הוא גם דין "שתופי מבואות".

[15] היינו, שאינה מוקפת מחיצות, והיא על פתח הבית, וסמוכה לרשות הרבים.

[16] אבל כשאינה גבוהה שלשה טפחים, דינה כדין הרשות שהיא שם.

[17] כן מבואר בסוגיא לקמן ח ב המפרשת את הברייתא. ופשטות כוונת הברייתא בכל ענין זה של איסקופה הוא לבאר את הרשות הרביעית, שהיא "מקום פטור". אך ב"תוספות ישנים" לקמן ח ב הוכיח מן הסוגיא, שאין זו כוונת הברייתא, ראה שם. ולשון השולחן ערוך [שמ"ה יט]: מקום פטור, הוא מקום שאין בו ארבעה על ארבעה, וגבוה משלשה ולמעלה עד לרקיע. או חריץ שאין בו ארבעה על ארבעה ועמוק שלשה טפחים ויותר. וכן המחיצות הגבוהות משלשה [טפחים] ולמעלה, ואין ביניהם ארבעה על ארבעה. והוסיף הרמ"א, שכל זה הוא דוקא במקום העומד ברשות הרבים. אבל אם היה מקום שכזה עומד ברשות היחיד, לכולי עלמא דינו כרשות היחיד. [וראה שם מחלוקת בעומד בכרמלית].

[18] כתב ה"משנה ברורה" [שמו ו]: אפילו אם נטל מבעל הבית, והעבירו דרך מקום פטור ולא נחה ידו, ונתנו ביד העני, הרי זה פטור. ואף שהמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור הרי זה חייב, כאן הוא פטור, כי היות שהאדם עצמו עומד ונח במקום פטור, הרי מיד שהגיע החפץ נגדו, נחשב הדבר כמו שהניחו שם מעט. וראה באריכות בענין זה בהערות לקמן ט א על סוגיית הגמרא העוסקת בברייתא זו.

[19] ואם תאמר, הרי כבר שמענו כן ממה ששנינו דמבואות המפולשין הוו רשות הרבים, והרי יש להם שתי מחיצות! ? הקשו כן התוספות [נדפס בעמוד ב], וראה שם מה שתירצו.

[20] ראה בתוספות את ביאור לשון "יתר על כן".

מידי דהוה [כדבר שהוא] בדין המעביר חפץ ברשות הרבים. התם, לאו אף על גב [שם, האם לא אף על פי] שכל כמה דנקיט ליה ואזיל [שהוא לוקח אותו והולך] פטור הוא, כל עוד לא הניח את החפץ, ובכל זאת כי מנח ליה [כאשר הוא מניח אותו] — חייב. נמצא שבין מקום העקירה ומקום ההנחה שיש בו חיוב, משתרע שטח שגודלו אינו מוגדר שבו יכול הוא להמשיך את הליכתו, וכל עוד הוא מהלך הריהו פטור. ואם כן, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה], שבשני המקרים קיים אותו מצב: אם יניח את החפץ באמצע דרכו — יתחייב, ואילו השטח שבאמצע איננו מקום חיוב.

השוואה זו דוחים: מי דמי [האם זה דומה]?! שכן התם כל היכא דמנח ליה [מקום שהוא מניח אותו, את החפץ] הלא מקום חיוב הוא, ואין לדבר על שני מקומות של חיוב שיש ביניהם שטח של פטור, כי גם שטח הביניים הוא מקום חיוב לכשיניח בו את החפץ. ואילו הכא, אי מנח ליה [כאן, אם מניח אותו] בסטיו הלא מקום פטור הוא במוחלט. ושוב חוזרת השאלה: היכן מצאנו מקרה שבו יהיה חיוב בהעברת חפץ דרך מקום שאין בו חיוב.

אלא יתכן להביא דוגמה אחרת: מידי דהוה [כדבר שהוא] בדין המעביר חפץ ברשות הרבים מתחלת ארבע אמות בדיוק לסוף ארבע אמות. התם לאו אף על גב דאי מנח ליה [שם, האם לא אף על פי שאם מניח אותו] בתוך ארבע אמות הוא פטור, שבפחות מארבע אמות לא נעשתה מלאכה שלמה של העברה ברשות הרבים, כי מנח ליה בסוף ארבע אמות חייב, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה], ויש לומר כי קיימת רצועה מסויימת של מקום פטור בין העקירה וההנחה.

ושוב דוחים: מי דמי [האם זה דומה]?! התם [שם], ברשות הרבים לגבי דהאי גברא [אותו אדם] הלא מקום פטור הוא, שכן טלטל פחות מארבע אמות, ואולם לכולי עלמא [לכל העולם, לשאר בני אדם] הלא מקום חיוב הוא, שהמקום עצמו הוא רשות הרבים ואדם אחר שהניח בו בסוף ארבע אמות יהיה חייב. ואילו הכא לכולי עלמא [כאן הסטיו הלא לכל העולם] מקום פטור הוא, ואין להשוות פטור הנובע מחוסר השלמתה של המלאכה, לפטור מוחלט התלוי בטיבו של המקום.

אלא יתכן להביא דוגמה אחרת: מידי דהוה [כדבר שהוא] בדין המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צדי רשות הרבים, שהיא רצועה צרה הנמצאת ברשות הרבים בסמוך לבתים ואין הרבים מצויים בה. התם לאו אף על גב דאי מנח ליה [שם האם לא אף על פי שאם מניח אותו, את החפץ] בצדי רשות הרבים — פטור, ובכל זאת כי מנח ליה [כאשר מניח אותו] ברשות הרבים — חייב, ואם כן, הכא נמי לא שנא [כך גם כאן אינו שונה].

מתקיף לה [מקשה על כך], על הסבר זה רב פפא: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח, מובן לשיטת חכמים האומרים] כי צדי רשות הרבים לאו [לא] כרשות הרבים דמי [הם נחשבים], אלא לדעתם הם מעין רשות לעצמה, הרי דומה הדוגמה לענייננו. אלא לשיטת ר' אליעזר בן יעקב שאמר שצדי רשות הרבים כרשות הרבים ממש דמי [הם נחשבים], אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: אימור [אמור] ששמעת את ר' אליעזר בן יעקב שאמר שצדי רשות הרבים כרשות הרבים דמי [נחשבים] רק היכא דליכא חיפופי [במקום שאין יתידות] המשמשות להפריד בין הבתים והחצרות ובין רשות הרבים עצמה, כדי שלא יזיקו הרבים לכותלי הבתים. אבל היכא דאיכא חיפופי מי שמעת ליה [במקום שיש יתידות האם שמעת אותו] שגם בכגון זה דינם שונה מזה של רשות הרבים עצמה? הלכך להא דמיא [לזה הוא דומה] ויש, איפוא, בידינו דוגמה נוספת של חיוב בהוצאה דרך מקום פטור.

אמר ר' יוחנן: אף על פי שחלק בן עזאי לגבי הוצאת החפץ דרך הסטיו בדרך הילוך ולדעתו המוציא פטור — מודה בן עזאי לחכמים בדין אדם הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים דרך הסטיו שהוא חייב, שכן הרי זה כהוצאה ישירה מרשות לרשות. ואכן, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המוציא בשבת חפץ מחנות לפלטיא דרך סטיו — חייב. ודין זהה לכל דרכי ההעברה מרשות לרשות בדרך זו, אחד המוציא, ואחד המכניס, ואחד הזורק, ואחד המושיט בידו מרשות לרשות. בן עזאי אומר: המוציא והמכניס בדרך הילוכו פטור, שכן נחשב כאילו עמד לנוח בסטיו, ואילו המושיט והזורק, שפעולתם ללא הפסקה — חייב.

א כדי לבאר את עיקר דיני רשויות השבת מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא שאמרו חכמים ארבע רשויות הן לענין דיני השבת: רשות היחיד, ורשות הרבים, ועוד שתי רשויות נוספות: כרמלית שאינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ומקום פטור שאינו נחשב בכלל הרשויות.

והדברים מפורטים: ואיזו היא רשות היחיד? — חריץ (תעלה) שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, וכן גדר שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה — זו היא רשות היחיד גמורה.

שתנאי רשות היחיד הם, שיהיה שטח של ארבעה על ארבעה טפחים, והבדל גובה של עשרה טפחים מן הסביבה המקפת, ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא [רחוב ראשי], ופלטיא [ככר] גדולה, וכן מבואות (סמטאות) שבין הרחובות הגדולים שהם מפולשין [פתוחים] משני הצדדים אל רשות הרבים — זו היא רשות הרבים גמורה. ובענין זה: אין מוציאין מרשות היחיד כגון זו לרשות הרבים כגון זו, ואין מכניסין מרשות הרבים כגון זו לרשות היחיד כגון זו, אם היה זה בשוגג — חייב להביא קרבן חטאת, ואם היה זה במזיד ולא היו עדים למעשהו ובשל כך אף לא התרו בו — הריהו ענוש כרת, ואם התרו בו שלא יעבור והיו לכך עדים — הרי הוא נסקל.

אבל ים ובקעה (שדה) ואיסטוונית (סטיו, שדרות עמודים וכדומה) והכרמלית — הרי כל אלה נכנסים לסוג הכללי המכונה "כרמלית" ואינה לא כרשות הרבים, משום שאין רבים מצויים שם, ולא כרשות היחיד, שכן אין להם מחיצות. אלא קבעו חכמים שייחשבו כרשות לעצמה, לענין אין נושאין ונותנין בתוכה בתוך ארבע אמות, כדרך שאסור לעשות זאת ברשות הרבים. ואם עבר ונשא ונתן בתוכה — פטור, שהרי אין הדבר אסור מן התורה. וכן אין מוציאין מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה, שהרי אינה כרשות הרבים. ואף אין מכניסין מרשות היחיד לתוכה ולא מתוכה לרשות היחיד, שהרי אינה רשות היחיד. ואם עבר והוציא או שהכניס — פטור, שהרי אין בכך איסור תורה. בדומה לכך מוסבר עוד כי יש סוג של רשות היחיד אשר מדברי סופרים נהגו בו כאילו היה כרמלית או רשות הרבים.

כי חצרות של רבים וכן מבואות שאינן מפולשין [פתוחים] משני צידיהם, כיון שנמצאים בהם אנשים רבים, דומים הם במקצת לרשות הרבים וגזרו איסור על טלטול בתוכם אלא אם כן עירבו (עירוב חצרות או שיתוף מבואות) ועל ידי כך צירפו את החצרות השונות לחצר אחת, שבכגון זה מותרין כולם להכניס לתוכה חפצים מן הבתים. ואולם אם לא עירבו — אסורים.

ואילו כדוגמה לרשות הרביעית ("מקום פטור"), מתואר: אדם עומד על האיסקופה [מפתן הדלת] ונוטל חפץ מבעל הבית העומד ברשות היחיד וכן אם נותן לו. וכמו כן במקום זה נוטל מן העני העומד ברשות הרבים וכן אם נותן לו, כי מקום פטור אין בו כל צד איסור וחיוב בטלטול והוצאה בשבת, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני או מעני ונותן לבעל הבית, שעל ידי זה סייע להעברה מרשות לרשות. ואולם אם עבר ונטל מאחד ונתן לשני — ודאי שאין בכך מלאכה אסורה מן התורה, ושלשתן פטורים.

ואילו אחרים אומרים: לא כל איסקופה היא מקום פטור, כי איננה מיוחדת למדי לעצמה, אלא לפעמים האיסקופה משמשת שתי רשויות כשהיא מתבטלת לכל אחת בצירוף אחר. ועל כן בזמן שהפתח פתוח — הריהי כהמשך הבית ונחשבת כרשות היחיד, ואם היה הפתח נעול — הריהי נחשבת כלחוץ, שהיא מצטרפת לרשות הרבים ונחשבת כחלק ממנה. כל זה, כאשר האיסקופה איננה רשות שלימה לעצמה. ואולם אם היתה האיסקופה גבוהה עשרה טפחים מרשות הרבים ורחבה ארבעה טפחים — הרי זו רשות לעצמה, כרשות היחיד גמורה, ואף נבדלת מן הבית.

ב שנינו שאמר מר [החכם] בתוספתא מהי הגדרת רשות היחיד, והוסיפה התוספתא בהדגשה: "זו היא רשות היחיד". ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה], מה באה ההדגשה הזאת להוציא? ומשיבים: למעוטי הא [למעט הלכה זו] שאמר ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], יתר על כן אמר ר' יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים העומדים זה מול זה, אם רוצה עושה לעצמו רשות היחיד באמצע (בתוך רשות הרבים) באמצעות

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as the halakha there is just as it is in the case of one who transfers an object in the public domain. There, even though as long as he takes it and walks and does not place the object he is exempt, is it not the case that when he places it he is liable? Obviously, between the place where he lifted the object and the place where he placed the object, where there is liability, there lies an undefined area where, as long as he continues walking, he is exempt. Here too, it is no different, as in both cases an identical situation exists: If he places the object at the end of his path he is liable, despite the fact that the area in the middle is an exempt place.

The Gemara rejects this comparison: Is this comparable? There, anywhere that he places the object is a place of potential liability. That cannot be described as two places of liability with an exempt domain between them, as the area between them is also a place of potential liability if he were to place the object there. On the other hand, here, if he places it in the colonnade, it is an absolute exempt domain.

Again the question arises: Where is there a precedent of liability for transferring an object through an exempt domain? The Gemara answers: Rather, it is possible to cite a different precedent: The halakha here is just as it is in the case of one who transfers an object in the public domain from the beginning of four cubits to the end of four cubits exactly. There, is it not the case that, even though were he to place it within four cubits of where he stands, he is not liable because within four cubits, the complete prohibited labor of carrying in the public domain was not performed; and nevertheless, when he places it at the end of four cubits he is liable? Here too, it is no different. It can be said that there is a strip of exempt domain between the lifting and the placement.

Again the Gemara rejects the analogy: Is that similar? There, in the public domain, for this man it is an exempt domain, as it is within four cubits of the place that he lifted the object. However, for the entire world, it is a place of potential liability, as the space itself is a public domain and it could be beyond four cubits for someone else who placed it there, and he would be liable. Here, on the other hand, the colonnade is an exempt domain for the entire world. There is no comparison between an absence of liability that stems from the fact that the prohibited labor was not completed and an unconditional exemption dependent solely on the nature of the domain in question.

Rather, it is possible to cite a different precedent: The halakha here is just as it is in the case of one who carries out an object from the private domain to the public domain through the sides of the public domain. The sides of a public domain are narrow strips located adjacent to the houses where the multitudes do not congregate. There, is it not the case that, even though if one were to place an object on the sides of the public domain, he is exempt and, nevertheless, when he places it in the public domain he is liable? If so, here too, it is no different.

Rav Pappa strongly objects to this explanation: Granted, according to the opinion of the Rabbis, who say that the sides of the public domain are a type of independent domain and not considered the public domain, that precedent is similar to our case. However, according to the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, who said that the sides of the public domain are considered a full-fledged public domain, what is there to say?

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said to him: Say that you heard that Rabbi Eliezer ben Ya’akov said that the sides of the public domain are considered a public domain in a place where there are no stakes [ḥipufei] separating the houses and the courtyards from the actual public domain to prevent the public from damaging the walls of the houses. However, in a place where there are stakes, did you hear him say that the legal status of the sides is that of the public domain itself? Therefore, it is similar to that case of the colonnade, and consequently it serves as a precedent for liability when carrying through an exempt domain.

Rabbi Yoḥanan said: Ben Azzai disagreed with regard to carrying out the object while walking through the colonnade. In his opinion one who carries it out is exempt. Yet, he agrees with the Rabbis that in a case where one throws an object from the private domain to the public domain through a colonnade he is liable, as it is tantamount to carrying out directly from domain to domain. That opinion was also taught in a baraita: One who carries out an object on Shabbat from a store to a plaza via a colonnade is liable. The halakha is identical with regard to all means of transferring an object from domain to domain via a colonnade. The same is true for one who carries out, and one who carries in, and one who throws, and one who extends his hand from domain to domain. Ben Azzai says: One who walks and carries out and one who walks and carries in are exempt, as he is considered to have come to rest in the colonnade. On the other hand, one who extends his hand with the object and one who throws the object, whose actions are uninterrupted, are liable.

In order to explain the essence of the laws of domains on Shabbat, the Gemara cites what the Sages taught in the Tosefta, that there are four domains for the halakhot of Shabbat: The private domain, and the public domain, and two additional domains: The karmelit, which is like neither the public domain nor the private domain, and an exempt domain, which does not fall into the category of domains.

The Gemara elaborates: And what is the private domain? A ditch which is ten handbreadths deep and four handbreadths wide, as well as a fence which is ten handbreadths high and four handbreadths wide; that is a full-fledged private domain. The criteria for a private domain are that it must be an area of four by four handbreadths, with a ten-handbreadth difference in elevation from the surrounding environment.

And what is the public domain? A main street [seratia] and a large plaza as well as alleyways [mevo’ot], which are open on both ends to the public domain, connecting between main streets; that is a full-fledged public domain. With regard to those domains: One may not carry out from the private domain of this kind to the public domain of this kind, and one may not carry in from the public domain of this kind to the private domain of this kind. If he did so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally, and there were no witnesses to his act, and he was not forewarned, he is liable to receive the punishment of excision [karet]. If he was forewarned and there were witnesses to his transgression, he is punished with the court-imposed capital punishment and stoned.

However, a sea and a valley and a colonnade and the karmelit all enter into the general category of karmelit, which is neither like the public domain, because the multitudes are not congregated there, nor like the private domain, as it has no partitions. Rather, the Sages instituted that cases like these should be considered an independent domain. One may not carry and place an object in it beyond four cubits, just as it is prohibited to do so in the public domain. And if he nevertheless carried and placed an object in it, he is exempt, as it involves no Torah prohibition. And one may neither carry from it into the public domain nor from the public domain into it, as it is not the public domain. And one may neither carry from the private domain into it nor from it into the private domain, as it is not the private domain. And if he carried out from the private domain or carried in from the public domain, he is exempt, as it involves is no Torah prohibition.

Similarly, there is a type of private domain which, by rabbinic law, has the legal status of a karmelit or a public domain. Courtyards shared by many and alleyways that are not open on both sides are private domains that are somewhat similar to the public domain because many people congregate there. For this reason, the Sages issued a decree prohibiting carrying within them. However, if they placed an eiruv, i.e., a joining of courtyards, to transform a common courtyard into a single domain, or a merging of alleyways to merge a common alleyway shared by several courtyards into a single domain, they are all permitted to carry objects from their houses into the courtyard or from the courtyard into the alleyway, respectively. However, if they did not place an eiruv, they are prohibited to do so.

An example of the fourth domain listed in the baraita, the exempt domain is: A person standing on the threshold may take an object from the homeowner standing in the private domain and may give an object to him. Similarly, while standing there, he may take an object from a poor person standing in the public domain and may give an object to him because there is no element of prohibition or liability in carrying and carrying out in an exempt domain on Shabbat. There is no prohibition as long as he does not take the object from the homeowner in the private domain and give it to a poor person in the public domain, or from a poor person and give to the homeowner, as by doing so he facilitated transfer from domain to domain. And, however, if he took an object from one and gave it to the other, certainly no labor prohibited by Torah law was performed, and all three of them are exempt.

Aḥerim say: Not every threshold is an exempt domain. Some are not sufficiently isolated from the surrounding domains. Sometimes, a threshold serves as two domains; at times the public domain and at times the private domain, as in different circumstances it is subsumed within the adjacent domain. Therefore, when the doorway is open, the threshold is an extension of the house and considered to be a private domain. If the doorway was locked, it is considered like the outside, like part of the public domain. This applies when the threshold is not an independent domain. And if the threshold was ten handbreadths high above the public domain and four handbreadths wide, it is a domain unto itself, i.e., a full-fledged private domain discrete from the house.

It was taught in the Tosefta with regard to the definition of a private domain that the Master said, with added emphasis: This is the private domain. The Gemara asks: What was this emphasis added to exclude? The Gemara answers: To exclude this halakha of Rabbi Yehuda, as it was taught in a baraita: Furthermore, Rabbi Yehuda said: One who has two houses opposite each other on two sides of the public domain, if he chooses, he may create a private domain for himself in the public domain. He may place

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתקיף לה רב פפא הניחא לרבנן דאמרי צידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו אלא לר' אליעזר דאמר כרשות הרבים דמו מאי איכא למימר ופליגא דר' אליעזר ורבנן במס' עירובין בפרק כל גגות העיר (דף צד) דתנן חצר שנפרצה לרה"ר המכניס מתוכה לרה"י או מרה"י לתוכה חייב דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מתוכה לרה"ר ומרה"ר לתוכה פטור ואמרי' בגמ' ואיבעי תימה בצידי רה"ר קמיפלגי דר' אליעזר סבר צידי רה"ר כרה"ר דמו ורבנן סברי צידי רשות הרבים לאו כרה"ר דמו:
הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה בימות הגשמים רשות היחיד לכאן ולכאן פירשו בתוספתא במסכת טהרות בפרק המסוכן [פ"ז] אלו הן ימות החמה משתעקר תבואה מתוכה ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שנייה ומפורש הרביעה במסכת תעניות (דף ו) בפ' א':

סטיו זהו כרמלית. לבן עזאי כאילו עומד בסטיו. שנמצא מוציא מכרמלית לרחבה אלא לרבנן אמאי חייב ואמרי מידי דהוה אמוציא דרך צדי רשות הרבים התם לאו אע"ג דאי מנח ליה בצדי רה"ר פטור. כי מפיק לה לרה"ר חייב הכא נמי כך והוא דאית לההוא כותל שהוא צדי רה"ר.

חיפופי. פי' אבנים. יוצאות מן הקיר כזיזים כדי שלא יחופו ויחככו הבהמות ובני אדם העוברים ובאין בקיר ויהרסוהו. דאפי' לר' אליעזר דאמר צדי רה"ר כרה"ר הן היכא דאיכא חיפופי דברי הכל לאו כרה"ר נינהו. א"ר יוחנן מודה בן עזאי שהזורק מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב.

תניא נמי הכי אחד הזורק ואחד המושיט ואחד המוציא ואחד המכניס מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב. בן עזאי אומר המוציא והמכניס פטור המושיט והזורק חייב. מ"ט לא אמרי' קלוטה כמו שהונחה:
ת"ר ד' רשויות לשבת.

אלא מידי דהוה אמוציא כו'. אי קשיא, צדי ר"ה גופי' מנ"ל, עיין תוס' ואפשר שכן היה במשכן מיתרי האהלים זה נכנס וזה יוצא במחנה לוי' דהוי ר"ה וקים להו לרבנן דאורחי' בהכי:

אימור דשמעת לי' לר"א היכא דליכא חפופי אבל היכא דאיכא חפופי מי שמעת ליה. וק"ל, דגרסי' במס' עירובין פ' כל הגגות (צד.), ונפלגו בצידי ר"ה דעלמא אי פליגי בצידי רה"ר דעלמא ה"א ע"כ ל"פ רבנן עלי' דר"א אלא היכא דאיכא חפופי אבל היכא דליכא תפופי לא קמ"ל אלמא בכולהו פליגו א"ל דה"ק ע"כ ל"פ רבנן אלא היכי וכו' קמ"ל דאדרבה היכי דליכא חפופי פליגי והיכא דאיכא חפופי מודה ר"א לרבנן דכרמלית הוא. א"נ סוגיא דהתם כר"ע דהכא דסבר אפי' איכא חפופי נמי פליגי, ור' אחא הוא דאמר דלא פליגי דלא שמעי' לי' לר"א הכי:

ארבע רשויות לשבת. הקשו בתוס' ליתני חמשה, דהא קרפף יותר מב' סאתים שלא הוקף לדירה הזורק מתוכו לר"ה חייב ואין מטלטלין בו אלא בד' אמות והעלוה בגמגום ולדידי ל"ק דההוא רה"י דאורייתא והני בין מדאוריית' בין מדרבנן שמותם עליו אלא שדיניהן שלשה מן התורה ומדבריהם ארבעה:

למעוטי הא דר"י דתניא יתר ע"כ אר"י מי שיש לו ב' בתים וכו'. אי קשי' אמאי לא מייתי ההוא דתנן בפ' כל הגגין ועוד אר"י מערבין למבוי המפולש א"ל אי מהתם ה"א כי אמר ר' יהודה מערבין בצורת פתח או בדלתות ואע"ג דהתם בגמ' מוכח דאפי' בלחי או קורה קאמר, ממתני' בהדיא לית לן:

ואסיקנא: מידי דהוה אצידי רשות הרבים. ואם תאמר וצידי רשות הרבים גופייהו מנא לן דחייב. יש לומר משום דמסתמא כך הוה במשכן, שכן דרך השוכנים באהלים שזה נכנס וזה יוצא מפני מיתרי האהלים שלא יעכבו זה את זה. ואם תאמר אמאי לא אמר ליה מידי דהוה אמעביר ד' אמות ברשות הרבים דרך עליו דחייב לפי שכן היה משא בני קהת. מסתברא דהתם משום שהמעביר בעצמו במקום חיוב עומד ולא עובר במקום פטור, אבל כאן שהוא עובר במקום פטור ממש בכי הא לא אשכחן אלא צידי רשות הרבים. ואם תאמר לימא מידי דהוה (אמוציא) [אמושיט] למעלה מעשרה דחייב שכן העגלות למעלה מעשרה ואף על פי שמעביר במקום פטור. מסתברא דהתם לגבי מושיט לאו מקום פטור הוא, אלא גזירת הכתוב. ותדע לך דהא רשות הרבים אינו עולה למעלה מעשרה ואף על פי כן מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה ולא נח ולא עבר לא בתחילה ולא בסוף ברשות הרבים חייב, והכא במעביר מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו וכן במעביר ד' אמות למעלה מעשרה או מוציא דרך עליו שהוא למעלה מעשרה לכולי עלמא אינו חייב אלא בשנח לבסוף ברשות הרבים עצמה, הא לא נח לא. ועוד תדע לך דאילו במושיט ממש אינו חייב אלא במושיט בדיוטא אחת הא במושיט בשתי דיוטות זו כנגד זו ורשות הרבים באמצע פטור, אלא דבדיוטא אחת חייב מגזירת הכתוב אף על פי שלא נח ולא עבר ברשות הרבים ולא באוירו. כך נראה לי.

הא דאמרינן: היכא דאיכא חיפופי מי שמעת ליה. תימא דהא ודאי בעירובין משמע דאפילו בדאיכא חיפופי אמרה רבי אליעזר, דאמרינן התם בפרק כל גגות העיר (צד, א) גבי פלוגתייהו דרבי אליעזר ורבנן, וליפלגו בצידי רשות הרבים דעלמא, כלומר: אמאי מיפלגי בחצר שנפרצה לרשות הרבים, ומשני אי איפלגו בעלמא הוה אמינא כי פליגי רבנן עליה הני מילי היכא דאיכא חיפופי אבל היכא דליכא חיפופי מודו קא משמע לן, אלמא רבי אליעזר אפילו היכא דאיכא חיפופי פליג. ויש לומר דהכי קאמר קא משמע לן דאדרבא היכא דליכא חיפופי פליג אבל היכא דאיכא חיפופי מודה להו רבי אליעזר לרבנן דכרמלית היא, ובמשכן חיפופי הוה ליה דהיינו יתידות ומיתרים שבאהלים הלכך להא דמיא.
וטעמיה דבן עזאי משום דמהלך כעומד דמי. (לעיל שבת ה, ב). ואם תאמר אם כן מעביר ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה דחייב לבן עזאי. יש לומר דד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי להו. ואם תאמר אם כן אפילו עמד לפוש תוך ד' יהא חייב. יש לומר דהא נמי הלכתא גמירי לה מהלך חייב עומד פטור. ואם תאמר ליליף מינה בעלמא דמהלך לאו כעומד דמי. יש לומר דילמא שאני התם דמקום חיוב לכולי עלמא כדאמרינן בגמרא, אבל סטיו דמקום פטור הוא לכולי עלמא אין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ובירושלמי (פ"א, ה"א) מקשו לה ולא אסיקו לה פירוקא, דגרסינן התם: רב חסדא שאל לרב הונא לדעת בן עזאי אין אדם מתחייב בתוך ד' אמות לעולם, כיון שהוציאה יעשה כמי שהניחה בכל אמה ואמה ויהא פטור.
וקיימא לן כרבנן דמהלך לאו כעומד דמי. ואף על גב דא"ר יוחנן מודה היה בן עזאי בזורק, לאו למימרא דסבירא ליה כוותיה, אלא פירושי הוא דקא מפרש לה וליה לא סבירא ליה. ותדע לך דהא רבי יוחנן גופיה הוא דאמר המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור, ואילו לבן עזאי חייב כדאמרינן בהדיא בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות לא, א-ב). ועוד דבהדיא גרסינן בירושלמי (פ"א, ה"א) א"ר יוחנן המפנה מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית חייב. והתימה מן הרב אלפסי ז"ל שכתבה להא דבן עזאי ולהא דא"ר יוחנן מודה היה בן עזאי בזורק.

ארבע רשויות לשבת. הקשו בתוס' ז"ל: אמאי לא תני חמש, וליתני קרפף שהוא יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שדינו מחולק מאלו, כדאמרינן בסמוך שאסור לטלטל בתוכו אלא בד' אמות ואם הוציא והכניס לרשות הרבים חייב. ויש לומר דההוא רשות היחיד הוא דבר תורה והא תנא ליה אלא דרבנן הוא דגזרו והכי נמי תני הכא בברייתא חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשים ולא חשיב להו במנין הרשויות מהאי טעמא דאמרן דרשות היחיד דאורייתא הן וכבר תני רשות היחיד וכמו שפירש רש"י זכרונו לברכה.

הא דתניא יתר על כן אמר רבי יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים וכו'. תוספתא היא דמתניא בפרק בתרא דעירובין (לפנינו שם הוא בפ"ז, ה"ט) והכי מתניא התם: אחד חלון שבין שני בתים ואחד חלון שבין שתי חצרות ואחד חלון שבין שני דיורין וגשרים ונפשות ורשות הרבים מקורה מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין, יתר על כן אמר רבי יהודה.

צידי רה"ר כגון חצר שנפרצה שמקום המחיצה נקרא צידי רה"ר הרי הוא ככרמלית והמוציא מרה"י לרה"ר דרך שם חייב הא אם הניח שם פטור ואפי' לא היו שם חפופים ואין צריך לומר אם היו שם חפופים שאותם חפופים מפקיעין משם דין רה"ר וענין חפופים פירשו יתדות שמשימין סמוך לכותלים כלפי הדרך שלא יעברו שם העגלות ויקלקלו הכותל ויראה כשיש שם חפופים שאף צידי רה"ר עצמו ר"ל שלא במקום המחיצה בחצר שנפרצה נידון ככרמלית:

יש מפקפקין לומר שהמוציא מרה"י לרה"ר דרך כרמלית פטור ממה שטרח ר' יוחנן לפרש דברי בן עזאי לומר ומודה בן עזאי בזורק וממה שהביאו גדולי הפוסקים מה שהודה בו בן עזאי ואינו כן שר' יוחנן לפרש את דבריו בא ולא להיות הוא סובר כן ותדע לך שהרי ר' יוחנן בעצמו אמר המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור ואלו לבן עזאי חייב כמו שהתבאר בשלישי של כתובות ואף בירושלמי אמרוה בהדיא לר' יוחנן לחיוב והוא שאמרו שם א"ר יוחנן המוציא מרה"י לרה"ר דרך כרמלית חייב אע"פ שגדולי הפוסקים הביאוה סומכים הם על כלל יחיד ורבים הלכה כרבים:

כבר ביארנו שכל דרך שאין ברחבה שש עשרה אמה אינה רה"ר גמורה זהו שאמרו בכאן אין רה"ר בבבל ויש מפרשים בה מפני שכלה מעלות ומורדות ואין דומה לדגלי מדבר:

כל עיר שדלתותיה נעולות בלילה אין חייבין בה משום רה"ר והוא שאמרו ירושלים אלמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר אבל עכשיו שדלתותיה נעולות אין בה חיוב רה"ר אלא כחצר שדרין בתוכה הרבה בני אדם שהם אוסרין זה על זה כשלא עירבו ואם עירבו מותרין כך כתבוה גדולי הפוסקים ומגדולי תלמידיהם הגיהו עליהם לומר שאין עירוב מועיל בה שדינה ככרמלית ובאחרון של עירובין קראוה בפירוש כרמלית כמו שיתבאר בסמוך ואין עירוב לכרמלית וכמו שאמרו למטה חצרות של רבים עירבו מותרים ובכרמלית לא שנאוה כן שאין תקנה לכרמלית בעירוב:

זה שאמרנו שמאחר שדלתותיה נעולות בלילה אין בהם משום רה"ר פירושו אפי' ביום ואע"פ שגדולי המגיהים שהזכרנו פירשו' דוקא בלילה אבל ביום יש בה משום רה"ר הואיל ואינם נעולות וכן הדין בלילה אם לא ננעלו יש לדון עליהם ממה שאמרו באחרון של עירובין לא יעמוד אדם ברה"י ויפתח ברה"ר ברה"ר ויפתח ברה"י אא"כ עשה מחיצה גבוה עשרה דברי ר' מאיר אמרו לו מעשה בשוק של פטמים בירושלים שהיו נועלין ומניחין מפתח בחלון שעל גבי הפתח והקשו שם ורבנן אמר להו ר' מאיר רה"ר ומהדרו ליה כרמלית דא"ר יוחנן ירושלים וכו' ואם כדבריהם היה להם להשיב שלא אמרה ר' יוחנן אלא בלילה ושוק של פטמים ביום היה אלא אפי' ביום כרמלית הוא ומ"מ זה שאמרו לא יעמוד וכו' אין הלכה כן אלא עומד אדם ברה"י ופותח ברה"ר וכן ברה"ר ופותח ברה"י כמו שיתבאר במקומו:

ארבעה רשויות הן לענין שבת ודיניהן שלשה חיוב גמור ופטור גמור ופטור אבל אסור ומה הן רשויות אלו רה"י ורה"ר כרמלית ומקום פטור איזהו רה"י כל רשות שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה ומשם ולמעלה הן שהוא חריץ הן שהוא תל או גדר שמשתמשין עליו אע"פ שאין שם מחיצות הן בידי אדם הן בידי שמים הן שהוא קרקע שוה שמוקף בד' מחיצות גבהן עשרה וביניהם ד' על ד' אפי' כמה אפי' עיר אחת המוקפת חומה ודלתותיה נעולות וכן מבוי של שלשה כותלים או של שנים ודלתות נעולות בלילה מרוח אחת וכן חצר ודיר וסהר המוקפים לדירה אפי' כלים כגון ספינה ומגדל של עץ וכוורת כל שיש ברחבו ד' על ד' בגובה עשרה או יתר אפי' הונחו ברה"ר רה"י הן וחצרות של רבים ומבואות הסתומים שפירשו בסמוך שאם עירבו בני הבתים וכן שנשתתפו בני המבוי מותרין לטלטל מבית לחצר ולמבוי ואם לאו אסורים מדרבנן מ"מ בכלל רה"י הם ולא נאסר אלא לגדר ולסייג על הדרך שגדרו בית מבית סאתים שלא הוקף בידי אדם או שלא הוקף לדירה וכן על הדרך שהצריכו אף ברה"י גמורה לעירוב בטלטול מזה לזה כמו שיתבאר במקומו וכל שהוא רה"י אויר שלו רה"י עד לרקיע:

זה שכתבנו ברוחב ארבעה שפירושו ביניהן ר"ל שאין עובי המחיצות מצטרף לחללן לעשות רה"י יש חולקין בזו לומר שמצטרף וראיה להם בפ' הזורק בשמועת חולית הבור ושם יתבאר בעזרת האל:

איזוהי רה"ר סרטיא והיא מסילה שהולכין בה מעיר לעיר ופלטיא והיא רחבה שמתקבצים בה לסחורה אע"פ שאינה מפולשת ואפי' דלתות מדינה נעולות בלילה הואיל ואין לאותה פלטיא בפרט דלתות שאם היו בה דלתות הרי אף רה"ר מתערבת בדלתות לדעתנו כמו שביארנו בראשון של עירובין הא כל שאין בפלטיא זו בפרט דלתות אע"פ שכלל המדינה יש בה דלתות נעולות בלילה אין הפלטיא שבתוכה נכללת בהכשר העיר ומה שאמרו ירושלים אלמלא שדלתותי' נעולות וכו' שמשמע הא מאחר שדלתותיה נעולות בלילה אין חייבין עליה ויראה לפרש אפי' בשום מקום ממנה ואפי' פלטיות שבה אינו כן אלא מתוך שמבואותיה רחבים ודריסת רבים מצויה לשם כרשות השוה לכל הוצרכה לנעילת דלתות הא פלטיות שבה כל שרחבות י"ו אמה רה"ר הן אפילו בנעילת דלתות שבעיר וכן כתבו גדולי הצרפתים וגדולי הדור מסכימים בה ויש חולקים ומ"מ דוקא בשאינה מקורית שאם היתה מקורית דינה ככרמלית וכן מדברות ויערות ומבואות המפולשים להם משני צדדין פירשום גדולי המחברים וחכמי הצרפתים כשהן רחבים שש עשרה אמה כמו שכתבנו למעלה וכמו שלמדנו בפרק הזורק מעגלות ומ"מ חכמי הדורות משיבים עליה שאף בלא רחב שש עשרה אמה יהא קרוי רה"ר לפעמים הואיל ופלושיו ישרים ומכוונים זה לזה ושבקיעת רבים מצויה שם וראיה להם ממה שאמרו בעירובין כיצד מערבין רה"ר וכו' והקשה ורה"ר מי מערבא והא אמר ר' יוחנן ירושלים וכו' ופרשוה במבואות המפולשין לרה"ר כלומר שאין רחבים י"ו הא מתחלה היה עולה על דעתנו לומר בכיצד מערבין רה"ר ברחב י"ו וא"כ אף בלא קושית ירושלים היאך עלה על דעתנו שתהא מתערבת בצורת פתח מצד אחד והרי שנינו במבוי הסתום מצד אחד שאם הוא רחב מצד הפתח יתר מעשר אמות ימעט שאין לחי וקורה מכשרתו ומ"מ מתוך כך פירשו בתוספות בדרך אחרת לומר שאין קרוי רשות בפחות מי"ו אף בבקיעת רבים וכלן הפלושין זה לזה אלא בשארך המבוי המפולש לרה"ר פתוח לארך רה"ר וזו של עירובין בשאינה רחבה יתר מעשר היא שנויה שכל שארך המבוי מפולש לארכן של סרטיא ופלטיא משני ראשיהן רה"ר היא אע"פ שאין בו רחב י"ו שהרי רבים נכנסים ויוצאים בו ביושר כגון זו שאי אפשר לרה"ר להתלקט במלקט ורהיטני אלא מתקצר לפעמים ומתרחב לפעמים ונידון המבוי כרה"ר שמצדדיו וכשהעמידוה אח"כ במבואות המפולשין פירושו בשאורך המבוי יוצא לרחב רה"ר שנראה המבוי כרשות בפני עצמו כגון זה ומ"מ אפשר להעמיד פירוש גדולי הצרפתים וזה שאמרו ברחב מעשר אמות שימעט אף זו של הכשר רה"ר פירוש' כשימעט הפתח עד עשר ואח"כ יניח בה לחי או קורה וצורת הפתח שבראשה האחר במקום סתימה וחזרה לה כמבוי הסתום ואע"פ שהקשו עוד לדעת חכמי הצרפתים ממה שהביאו שם עליה שמועת ר' יהודה ורבנן בפסי ביראות והרי לא התיר ר' יהודה ביתר מי"ג אמה ושליש בפסי ביראות אפשר שלא נאמרה שם אלא דרך דחייה שהרי רב אשי דחאה לומר שאין ללמדה מפסי ביראות ונמצא מ"מ לדעת זה שאף אם הוא מפולש לאורך סרטיא ופלטיא אינו רה"ר אלא מבוי ודיו בצורת פתח ואינו צריך דלתות על הדרך שיתבאר שם:

אלו הן שתי הרשויות שאם הכניס או הוציא מזו לזו בשוגג חייב חטאת במזיד בלא התראה חייב כרת ובהתראה נסקל וכן אם טלטל ברה"ר בחוץ לארבע אמות ואיזהו כרמלית הים והנהרות אפילו מים שברה"ר כל שעמוקים עשרה ורחבים ארבעה שבכך הם מונעים את הרגל מלדרוס לשם והבקעה והיא בקעת שדות שאין רגל רבים דורסת שם ואיסטונית והם אצטבאות שלפני החניות ששם הסוחרים יושבים והכרמלית ופרשו למטה שנתייחד שם זה בפרט לקרן זוית כגון שבנה וכנס לתוך שלו כדי להניח קרן זוית סמוכה לו לקצת תשמישים שאין דרך הלוך לשם או שהבית עומד באלכסון וזוית אחת שלו סמוכה לרה"ר והשניה מרה"ר ולפנים וזוית הבולטת מעכבת את הרבים מלילך בהדיא ובכלל כרמלית כל מקום מופנה שאין דרך הרבים נוחה לשם וכן כל תל או גדר או חריץ שיש בו רחב ד' על ד' או יתר בגובה שלשה ואינו גבוה או עמוק עשרה או קרקע מוקף במחיצות שתוכן ד' על ד' וגבהן משלשה ולמעלה אלא שאינן גבוהות עשרה וכן מבוי סתום מצד ראשו האחד ומפולש מצד רביעי לרה"ר ואין בו לחי או קורה והוא הנקרא קרן זוית אצל קצת מפרשים וכן רה"ר מקורה כל אלו בדין כרמלית ואין מוציאין או מכניסין מתוכן לרה"ר או לרה"י ואם עשה כן פטור מפני שאינן כרה"י אחר שאין כאן מחיצות ולא כרה"ר שאין דמיון בהם לדגלי מדבר שאין כאן הלוך מצוי ואין נושאין ונותנין בתוכו ר"ל שאין מטלטלים בו אלא בארבע אמות ואם נשא ונתן פטור וביאור המלה אמרו בירושלמי כרמל רך מלא שאינו לא לח ולא יבש אלא בינוני אף זה אינו לא רה"י ולא רה"ר:

איזהו מקום פטור כל אויר של רה"ר או של כרמלית למעלה מעשרה וכן כל תל או גדר או חריץ שהוא בכרמלית או ברה"ר שאין ברחבו ד' על ד' ויש בגבהו או עמקו משלשה ומעלה אפילו כמה וכן קרקע מוקף במחיצות שאין בתוכן ד' על ד'. וגבהן משלשה ולמעלה אפי' כמה ואפי' היו ארוכות כמה אם אין שם ארבעה ברבוע ר"ל ד' על ד' הא כל שאינו גבוה ג' בכלל הקרקע הוא:

זהו מקום פטור ודינו ליבטל אצל רה"י ואצל רה"ר מעתה עומד אדם על איסקופא שהיא בדרך זה ר"ל גבוה שלשה ואינה רחבה ד' על ד' ומשתמש ממנה פעמים ברה"ר ופעמים ברה"י נוטל מבעל הבית ונותן לו או מן העני ונותן לו אלא שאין לו ליטול מבעל הבית וליתן לעני או מעני ליתן לבעל הבית שלא יזלזל באיסור שבת לגרום הרואים להקל בהוצאה מרה"י לרה"ר ואם נטל ונתן שלשתן פטורים וכן מקום פטור מותר לטלטל בכלו כמה שהוא כרה"י:

גדולי המפרשים כתבו שמאחר שאמרו בכרמלית למטה שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ולא אמרו ארבע אמות שאין לטלטל בו ד' אמות שלימות ובפרק תולין ראיה לזה שאמרו דילמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית וכל שכן ברה"ר:

קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דינו מחולק מכל שאר הרשויות והוא שאסור לטלטל בתוכו לכתחילה אלא בארבע אמות מה שאין כן ברה"י ומקום פטור ואם טלטל בתוכו פטור מה שאין כן ברה"ר ואם הוציא והכניס חייב כמו שיתבאר למטה מה שאין כן בכרמלית ומתוך כך שאלו חכמי התוספות היאך לא מנאוהו ברשות חמישי ותירצו שבכלל רה"י הוא אלא שחכמים גזרו עליו כן והוא שאמרו מחיצה היא אלא שהיא מחוסרת דיורין:

יש אסקופה שדינה חלוק מאסקופה זו שהזכרנו ודינה שהיא משמשת שתי רשויות פעמים נדונת בזה ופעמים בזה והוא שבזמן שהפתח פתוח הוא כלפנים ובזמן שהוא נעול כלחוץ וענינה יתבאר למטה בסוף הסוגיא וכן ענין אסקופה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה שחולקת רשות לעצמה יתבאר למטה בע"ה:

מבוי שהוא סתום משלשה צדדיו ומפולש בצדו הרביעית הוא הנקרא מבוי סתום והכשרו בלחי או קורה ושאין לו אלא שני כותלים והוא מפולש' משני צדדיו הוא הנקרא מפולש והכשרו בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן אבל רה"ר גמורה והוא המבוי שרוחבו י"ו אמה או שפתוח לאורך סרטיא ופלטיא לדעת קצת כמו שביארנו צריך דלתות ושיהיו נעולות בלילה וגדולי המחברים כתבו דלתות מכאן ומכאן אלא שאין צריכות לינעל ובלבד שיהיו ראויות לינעל מעתה מי שיש לו שני בתים זה כנגד זה ברה"ר ר"ל במבוי הנידון כרה"ר על הדרך שכתבנו ורוצה להעביר מזה לזה בשבת לא דיו בלחיים או קורות מכאן ומכאן אלא בדלתות הראויות לינעל הא בשאר מבואות רשאי ואע"פ שאין הכשרו בראש המבוי ולא סוף דבר כשהם שלו אלא אם רצו להכשיר החצי מבוי עושין ובלבד שיהא על אותו חצי המבוי המוכשר תורת מבוי ר"ל שלא יהא אורכו פחות מארבע אמות ושיהא ארכו יתר על רוחבו ובתים וחצרות פתוחות לתוכו שאם לא כן צריך שני לחיים או פס ארבעה כדין חצר ומ"מ עיקר רה"ר צריך לדלתות ננעלות בלילה ממש ויש חולקים לומר שאף עקר רה"ר נכשר בכך ר"ל בראויות לינעל כמו שכתבנו ויש חולקים לומר שאין לרה"ר שום הכשר כמו שיתבאר הכל בעירובין ולנדון שלפנינו מיהא כל שלא הכשירו בדלתות אין לחיים וקורות עושין אותו רה"י אפי' לחומרא ר"ל לחייב את הזורק לתוכו ואין צריך לומר לקולא ר"ל לטלטל מזה לזה כך כתבו רוב מפרשים וממה שנאמר כאן מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה לטלטל אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו כתבו שכל שיש שם שני כותלים ולחיים רה"י היא מיהא לזרוק שהלחי משום מחיצה הוא כמו שיתבאר בעירובין ולא נחלקו בכאן בלחי לזרוק אלא לטלטל ומה שנחלקו עמו לזרוק דוקא בקורה שאינה אלא משום היכר ולדעת חכמים אינה רה"י אף לזרוק והוא שאמרו שם א"ר יהודה מבוי שאינו ראוי לשתוף ר"ל מפולש הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור לחי משום מחיצה קורה משום היכר:

ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין פי' האי עירבו משמע שיתופי מבואות משמע נמי תיקונו בלחי או קורה שגם הוא יקרא [עירוב] כדתנן אין מערבין רה"ר בכך ואם לא תיקנוה בלחי או קורה הוי כרמלית:

ואם נשא ונתן שלשלתן פטורין פי' כגון שנח בינתים שנטל מבעל הבית ונח על האסקופה חייב הוא דמאי קא עביד לן אם גופו נח על האסקופ' וידו לא נחה כלל אלא עקרה מרה"י והניחה ברה"ר הילכך ליכא למיפטרי' מחיוב חטאת אא"כ נח על האסקופה בין עקירה להנחה והכי אמרינן לקמן בגמרא התם לא נח הכא נח דאלמא באסקופה איכא הנחה בינתים ומשום הכי לא מיחייב הא לא הוה הנחה בינתים הוה מיחייב חטאת:

בד"ה מידי דהוה כו' הוי ליה למנקט המוציא כו' נקט ליה נמי השתא ובכל עניני העברה כו' עכ"ל. הוצרכו לכל זה דמשום דנקט לקמן מעביר לא ה"ל למנקט הכא מעביר אלא המוציא דקתני בברייתא אם לא דבכל עניני העברה ברה"ר קאמר ומשמע נמי המוציא דקתני בברייתא מיהו הך מלתא בלחוד אינו מספיק בזה דלא ה"ל לשנות לישנא המעביר במקום המוציא כלשון הברייתא דקתני המוציא אלא דשני ליה הכא לישנא משום מעביר דנקט לקמן ודו"ק:

בד"ה יתר ע"כ כו' דה"א טעמא דר"י משום דקסבר לחי וקורה משום מחיצה כו' עכ"ל. מיהו תלמודא בפרק כל גגות מוכיח מהך ברייתא דיתר ע"כ אמר ר"י כו' דס"ל לר"י שתי מחיצות דאורייתא ולא ניחא ליה למימר דסבר לחי וקורה משום מחיצה ודו"ק:

תד"ה המושיט. ילפינן מזורק כו' דרך צדי. הגרע"א בחדושיו הקשה דלקמן בפרק הזורק בראשו במסקנא משמע דלא הוי זורק במשכן. וכן הקשה על רש"י (לקמן ח') שכ' שהיו זורקין מחטיהן מסוגיא דשם לענד"נ דע"כ לא מצינו זריקה במשכן אלא זריקת ד"א בר"ה אבל מרה"י לרה"ר היה במשכן. וכ"נ מלשון הש"ס שם זורק ד"א בר"ה מנלן כו' וכ"נ שהבין המהרש"א שם בתד"ה הכנסה:

[תד"ה ארבע. ולה"נ לא תני חצר שלא ערבו. ק"ל דמ"מ ה"ל למתנייה דהרי הוא חלוק מכרמלית דמותר לטלטל בכולו כלים ששבתו בתוכו כמבואר לקמן (ק"ל ב') ואולי משום דבזה הוא מורכב ממקום פטור או מרה"י שכבר תני להו ועמש"כ לקמן (צו) ועיין עירובין (סז:) תוד"ה ומ"ט ובמהרש"א שם] :

תוס' ד"ה התם כל היכא כו' למעלה מי' פטור. עיין לקמן קב ע"א תד"ה והוציאו:

גמרא, א"ר יוחנן ומודה בן עזאי בזורק. וא"ת הא ע"כ ר' יוחנן לא ידע דמפורש כן בברייתא בדברי בן עזאי, וא"כ מנ"ל דמחייב בזורק, דלמא בן עזאי סבר כר' עקיבא דקלוטה כמי שהונחה ופטור בזורק, וי"ל דר"י בא לאשמעינן דאינו טעמא דבן עזאי משום דלא אשכחן כה"ג במקדש אלא דטעמא משום דמהלך כעומד אבל בזורק אי ס"ל כרבנן דל"א קלוטה כהונחה חייב, וא"ת למה נקט ר"י דמודה ב"ע בזורק, ובדרך אם איתא דס"ל כרבנן דר"ע יותר הו"ל למנקט דמודה ב"ע במושיט דחייב דלא אשכחן כה"ג במקדש, דזה אף אי ס"ל כרבי עקיבא כיון דהחפץ בידו, וי"ל דגם כשהחפץ בידו מקרי קלוטה ולר' עקיבא כמי שהונחה דמי, וכמ"ש תוס' לקמן (דף צב ע"א) ומכאן ראי' דלא כמ"ש התוס' לעיל (דף ד' ע"א ד"ה אבל) דבכה"ג לא מקרי קלוטה כיון דהחפץ בידו, דאילו כן הו"ל למנקט מושיט:

תד"ה המושיט והזורק חייב כו' ילפינן מזורק ומושיט דרך צדו.
לא ידענא היכן מצינו דהי' זריקה במשכן ולקמן בפ' הזורק (דף צו ע"ב) משמע להדיא דלמסקנא לא הי' זריקה במשכן. וכן קשה לי על רש"י לקמן בפרקין (ד"ח ע"א) ד"ה רחבה ששה, שהיו זורקים מחטיהן, והא מסקינן דלא הי' זריקת מחטין במקדש:

תוס' ד"ה יתר על כן וכו' היינו מדרבנן.
קשה לי דעדיין יקשה ההיא דר"י דאומר עושה לחי וכו' הרי דלכתחילה מותר בכך, וגם הא לגבי דאורייתא ל"צ לזה, דהא ר"י סבר דשני מחיצות דאורייתא, וע"כ התיקון להתיר דרבנן.
וברמב"ן במלחמות וז"ל ואפי' למ"ד תוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו התם בזורק ממקום למקום שאין סופו לנוח, תמוה לי הא מסוגי' דשבת (דף ק' ע"ב) א"ל מתגלגל קאמרת האי א"ס לנוח קמ"ל. הרי דרבא ס"ל דתוך ג' אפי' בסופו לנוח דהיינו מלמעלה למטה צריך הנחה ע"ג משהו, וכן מבואר מסוגי' דעירובין (ד' צח) דמדמי ההוא דרבא לקורא על האסקופה, וצע"ג:

בר"ן ד"ה ת"ר המוציא אלא הא מני בן עזאי היא, אלמא לר"י לא ס"ל כבן עזאי, לכאורה תמוה, דהיכן מוכח כן, הא למסקנא לא מוקמינן בהגביה ע"מ להצניעו והכי איתא התם להדיא לא תימא ע"מ להצניעו, וא"כ אכתי י"ל דבע"מ להצניע גם לב"ע פטור, וראיתי שגם בתוס' כתבו כן, דהכי מוכח בכתובות דר"י לא ס"ל כבן עזאי, והוא תימא, ואולי י"ל דזהו פשיטא דלב"ע ראוי להיות הדין דבע"מ להצניע חייב דכיון דמהלך כעומד כשנמלך אח"כ והוציאו הוי עקירה חדשה אלא דלא תימא דדוקא במהלך מרשות לרשות אחרת וכן מרשות למקום פטור הוא דאמרינן כשבא לרשות אחר נעשה כעומד אבל בחד רשות ובמקום חיוב לא אמרינן מהלך כעומד, וכמ"ש תוס' דמש"ה מעביר ד' אמות ברה"ר חייב ולא אמרינן בכל אמה ואמה כעומד, וא"כ שפיר י"ל דגם במגביה ע"מ להצניע פטור לב"ע, דכל זמן שהוא ברה"י בחד רשות ומקום חיוב לא אמרינן דכעומד דמי מש"ה הביאו ראי' ממה דמשנינן הא מני ב"ע היא, הרי דגם ברה"י מהלך כעומד, וא"כ מעביר ד' אמות ברה"ר דחייב טעמא אחרינא אית בה, אי דהלכתא גמירא לה, אי דמיירי בקופץ, או כמ"ש המהרש"א ז"ל בכתובות, דלקולא לא אמרינן מהלך כעומד רק במקום פטור, אבל היכא דליכא קולא אמרינן גם במקום חיוב מהלך כעומד דמי, וא"כ ממילא בע"מ להצניעו חייב לב"ע, אולם אף דאפשר לכוון כן בכוונת התוס' דכתבו סתם דכן מוכח בכתובות, אבל בדברי הר"ן לא משמע כן, דא"כ למאי הוצרך להביא כל השקלא וטריא דאמרינן התם הב"ע בנטלו ע"מ להצניע וכו', הו"ל להביא רק המסקנא דהא מני ב"ע, דמזה מוכח דגם במקום חיוב וברשות א' אמרינן מהלך כעומד דמי, אלא ודאי מורה לשון הר"ן דהראי' מדפרכינן וכה"ג מי מחייב ומסקינן דבן עזאי היא מוכח דב"ע כה"ג מחייב, וא"כ קשה כנ"ל הא למסקנא כדאמרינן הא מני בן עזאי היא לא מוקמינן בע"מ להצניע, וצע"ג:

מתקיף לי' ר"פ וכו' העלו תוס' בשמעתין ובעירובין דסתמא דסוגי' דעירובין כר"פ ע"ש וא"כ נשארה אתקפתא דר"פ לר"א היכי אשכחן כה"ג במלאכת המשכן. והנה שיטת רמב"ם דמדבר בזה"ז הוה רה"ר ובזמן שישראל שרויי' במדבר הוה כרמלי' וא"כ צ"ע לכאורה מאי פריך היכי אשכחן כי האי גוני דחייב. אדרבא הא כל הוצאות במשכן הוה דרך כרמלי' ופשיטא דמן התורה אין חילוק בין דרך כרמלית לדרך מקום פטור מיהו למ"ש כ"מ רפי"ד בשם הר"ר אברהם בנו של רמב"ם ז"ל דהואיל והי' חוני' במדבר והי' מחניהם סדורי' משו"ה הוה כרמלי' ע"ש א"כ י"ל זה הי' משנה שני' ואילך אחר שנסדרו דגלים אבל בשעת נדבת המשכן שעדיין לא הי' סדורי' הוה רה"ר ועל זה ציוה מרע"ה איש ואשה לא יעשו עוד מלאכה להבי'. ושפיר קאמר היכי אשכחן כי האי גוני דחייב במלאכת המשכן. אך במרכבת המשנה שם כ' דע"י שהקיפום ענני כבוד הי' ככרמלי' ופשוט דענני כבוד הי' בשעת נדבת המשכן וצריך לומר לפ"ז דמשה הוה יתיב חוץ למחנה ולא הי' ענני כבוד מקיפי' שם דמשו"ה אמר לא תפיקו מרה"י דדכו לרה"ר דילי ער"פ הזורק. ומה דאמרי' התם ומשה הוה במחנה לוי' הא לאו דוקא דהא בזמן שהביא נדבה למשכן לא היה מחנה לוי' עדיין אלא לאהל מועד של משה שהי' מחוץ למחנה אז כמבואר פ' כי תשא וברמב"ן שם. מ"מ קשי' הא שפיר אשכחן כי האי גוני במשכן שהוציאו נדבה מרה"י דדהו לרה"ר דמרע"ה דרך מדבר שהי' כרמלית ע"י היקוף ענני כבוד. ועיי' בעירובין כ"ב ע"ב ובתוס' שם סוף ד"ה דלמא דמחיצה שאינה עשוי' בידי אדם לא מיקרי מחיצה. וצריך לומר היינו כגון ים והרים וגבעו'. אבל ענני כבוד אע"ג דבידי שמים הוא מ"מ כיון דלצורך שעה נעשו ונסתלקו לצורך אדם ה"ל כבידי אדם ולא דמי להרים וימים כצ"ל. וא"כ י"ל ר' יוחנן דשמעתין ס"ל ענני כבוד הוה מחוצה בידי שמים ומש"ה לא אשכח אלא דרך צידי ר"ה וחפופי. אבל סוגי' דעירובין צ"ד ע"א דס"ל כר"פ דשמעתין. ס"ל ענני הכבוד הוה מחיצה והי' מדבר כרמלי' ואשכחן כי האי גוני במשכן וק"ל:

ובירושלמי מצאתי. דכל אדם היוצא מביתו או נכנס כשבא סמוך לכותלי בית פחות מד"ט נעשה בינו לבין הכותל צידי ר"ה והמשא שעל כתיפו ביציאתו. או שבידו בכניסתו עוברת בצידי ר"ה. וא"כ לא צריך למ"ש תו' ד"ה מידי דהוה וכו' עיי' וק"ל:

אבל הים והבקעה ואסטוני' וכרמלי'. לעיל ג' ע"ב פירש"י ד' רשיות לשבת כרמלית יער וכרמל ע"ש והוא באמת הפי' הפשוט ואמנם לרמב"ם רפי"ד הוה יער רה"ר ע"ש והוא פי' בפי' המשנה כארמלית שאינה לא בתולה ולא בעולת בעל. ותוס' דשמעת' בשם ירושלמי פירשו רך ומלא שיש בו ב' כחות רה"ר ורה"י. והוא היפוך מפי' הרמב"ם שאין בו לא כח רה"ר ולא רה"י כארמלית. ויבואר לקמן אי"ה בפיסקא והכרמלית ע"ש:

תוספות בד"ה מידי דהוי אמעביר חפץ ברה"ר הו"ל למינקט המוציא דאיירי ביה לעיל כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד למאי דפרישית לעיל אתי שפיר בפשיטות גמור דעיקר סברת הש"ס לאתויי דאשכחן כה"ג דודאי חייב אף ע"ג דאיכא הפסק מעשה הילוך ולפ"ז לא הוי מצי לאתויי ממוציא דאכתי תקשי היא גופא מנ"ל דלעולם איכא למימר דמוציא לא מחייב אלא כשהוציאו מרה"י והניח לאלתר בר"ה אבל ממעביר מייתי שפיר דאע"ג דאהילוך גרידא לא מחייב דכמה דנקיט ליה ואזיל פטור ואפ"ה כי מנח ליה חייב ולא אמרינן דהילוך חשיב הפסק ועוד דקושטא דמלתא הכי הוא דחייב בכה"ג דאלת"ה מעביר ד"א בר"ה היכי משכחת ליה דחייב וכמו שכתבו התוס' בשם הירושלמי. ואף לפמ"ש התוס' דמעביר הלכתא גמירי לה אפ"ה מייתי שפיר דלרבנן אשכחן מיהו בכה"ג דחייב ולא הוי הילוך הפסק וה"ה למוציא דגילוי מילתא בעלמא הוא כנ"ל נכון לולי שהתוס' לא כתבו כן ודו"ק:

בגמרא הניחא לרבנן כו' אלא לר"א בן יעקב דאמר צידי רה"ר כרה"ר דמו כו'. כך הגרסא בכל הספרים ונוסחא מוטעת היא אלא ר' אליעזר סתם גרסינן דפליג בפרק כל גגות וכמו שנראה מפרש"י:

שם אמר רבי יוחנן ומודה בן עזאי בזורק תניא נמי הכי וכתב הרא"ש ז"ל דממה שהביא הרי"ף ז"ל מימרא דרבי יוחנן והתניא כוותיה נראה מכוונתו שרוצה לפסוק הלכה כב"ע והשיג עליו וכן השיבוהו רבינו יונה והרשב"א והר"ן ז"ל ע"ש. ולענ"ד יש לתמוה יותר האיך אפשר לומר דרבי יוחנן ס"ל כבן עזאי הא ס"ל לר"י הלכה כסתם משנה ולקמן בפרק המצניע במשנה המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה מסיק הש"ס דמתניתין דלא כבן עזאי ובלא"ה נמי קשיא לי טובא על הרי"ף והרא"ש ז"ל דלאיזה צורך הביאו לגמרי פלוגתא דבן עזאי ורבנן דהא לא פליגי אלא לענין חיוב חטאת לחוד אבל איסורא ודאי איכא אף לבן עזאי גופא וידוע שאין מדרך הרי"ף והרא"ש לאתויי מידי דנפקא מינה לקרבן מיהא בהא מצינו למימר דממילא נ"מ מהך פלוגתא נמי לענין איסורא מכרמלית לר"ה או לרה"י דרך מקום פטור דאפשר דבכה"ג ב"ע מתיר אף לכתחלה למאי דס"ל מהלך כעומד דמי ועוד דאפשר דאף מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור מותר לב"ע ודוקא בהנהו שהוא כרמלית קתני דפטור אבל אסור ודבר זה תלוי בפלוגתא דר' דימי וזעירי אליבא דר' יוחנן בעירובין פרק חלון דף ע"ז ובפרק כיצד משתתפין דף פ"ז ע"ש. והשתא דאתינן להכי נראה לע"ד דהרי"ף ז"ל גופא לאו משום שרוצה לפסוק כבן עזאי מייתי למימרא דר' יוחנן ודתניא כוותיה אלא משום דלא ניזיל בתר איפכא לאידך גיסא ולמימר דלא מחייבי רבנן דפליגי אדבן עזאי אלא במוציא משום דס"ל מהלך לאו כעומד דמי משא"כ בזורק אפשר דמודו דפטור משום דס"ל קלוטה כמו שהונחה דמיא אי משום דרבה ורב יוסף בעי לאוקמי מתניתין דריש מכילתין כר"ע וכרבי לענין קלוטה ונהי דרבא ור' יוחנן מוקי לה בטעמא אחרינא אפ"ה אפשר דלענין דינא קי"ל כרבה ור"י ואשכחן נמי בפרק מרובה דף ע' דרב פפא מוקי התם לסתם מתניתין כר"ע וכן בגיטין פרק הזורק משמע מסתם מתניתין דהתם דקלוטה כמי שהונחה דמי. ועוד דמצינו למימר דר"ע ורבנן למעלה מעשר' פליגי ולעולם דלכ"ע קלוטה כמי שהונחה דמי ועוד מצ"ל דאף לרבנן דר"ע דלא אמרי' קלוטה כמי שהונחה לענין שבת היינו לענין חיובא דלא מחייב אלא דומיא דמשכן שהיה עקירה והנחה גמורה ממקום חשוב משא"כ לקולא סד"א דלכ"ע קלוטה כמי שהונחה כסתם מתניתין דגיטין וא"כ אפשר דלכ"ע בזורק פטור בכה"ג דכמי שהונח בכרמלית דמי ולא נעשית מלאכתו בבת אחת ואפשר נמי דלענין זריקה לאו במשכן תליא מלתא דבלא"ה אפשר דלא הוי זריקה במשכן ממש אלא מעגלות לקרקע והתם לא הוי חיפופי וכמו שיבואר לקמן בר"פ הזורק וע"ש בירושלמי ומש"ה הוצרך הרי"ף ז"ל לאתויי הא דרבי יוחנן ודתניא כוותיה דאדרבא בזורק אף לב"ע חייב משום דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי ולא פליגי אלא לענין מוציא וממילא דהלכה כרבנן וכסתם מתניתין דפרק המצניע. ולפ"ז לכ"ע אסור לזרוק אף מכרמלית לרה"י או לרה"ר דרך מקום פטור כן נ"ל בשיטת הרי"ף ז"ל ודו"ק:

שם ת"ר ד' רשויות לשבת כו' ואיזה רה"י גדר שהוא גבוה י' ורחבה ד' כו'. והא דלא קתני עיקר רה"י שהוא מקום המוקף מד' מחיצות גמורות נ"ל דהא לא איצטריך לאשמעינן דהא עיקר הוצאה דכתיב באורייתא בקרא דאל יצא איש ממקומו ומקרא דויעבירו קול במחנה דלא תפיקו מרה"י דידכו איירי מסתמא בכה"ג במקום דירה ממש מש"ה לא איצטריך למיתני אלא הנך דקתני שיש בהם חידוש דאף בעמוד גבוה י' ורחב ד' שאינו מיוחד לדירה והמחיצות נמי אינן אלא על ידי גוד אסיק וקתני נמי חריץ שעמוק י' ורחב ד' דלא הוי נמי מקום דירה וכי היכי דלא נימא שאין מחיצות אלא בגובה ולא בעומק קמל"ן דאפ"ה דינו כמו רה"י גמורה ובזה יתיישב לשון גמורה כמו שאבאר לקמן בשמעתין. ועוד נ"ל דלא מצי למיתני מקום המוקף ד' מחיצות דהא לקושטא דמילתא אפילו בשלשה מחיצות הוי רה"י לחייב הזורק מרה"ר לתוכו ואפילו בשתי מחיצות ולחי קיי"ל בעירובין דהזורק לתוכו חייב ולא מצי למתני נמי שלש מחיצות או שתי מחיצות ולחי כיון דמ"מ לא הוי רה"י מדרבנן דהא אסור לטלטל בתוכו יותר מארבע אמות משא"כ הנך דקתני הוי רה"י גמור בין מדאורייתא ובין מדרבנן כן נראה לי:

בתוס' בד"ה יתר על כן אמר ר' יהודא כו' וא"ת אמאי לא מייתי הכא מתני' דפרק כל גגות דקתני התם ועוד אמר רבי יהודה מערבין למבוי המפולש כו' עכ"ל. כוונתם מבואר' כיון דלקושטא דמלתא מסקינן התם דטעמא דרבי יהודא דמערבין למבוי המפולש היינו משום דקסבר שתי מחיצות דאורייתא אפילו בלא לחי וקורה עיין שם. אלא דלכאורה קשיא לי טובא דטפי הו"ל לאקשויי אלישנא דגמרא בשמעתין גופא דקאמר דזו היא רה"י היינו למעוטי הך דר"י דיתר על כן דתני' בתוספתא ואמאי לא קאמר דזו היא רה"י היינו למעוטי הך דר' יהודא דרישא דמתני' דכל גגות דקתני הבונה עלייה על גבי שני בתים וכן גשרים המפולשין דלר"י הוי רשות היחיד גמורה ומש"ה קתני הכא זו היא רה"י למעוטא דלא הוי רה"י כלל לא לטלטל בתוכו והזורק בתוכו ג"כ פטור. והנראה בזה ליישב היינו לפי פירש"י ותוספת בסמוך דהא דקאמר גמורה היינו שנגמרו מחיצות שלה שיש לה מחיצות מכל צד משא"כ הך דיתר על כן אפילו לרבי יהודא גופא הרי לא נגמרו מחיצות שלה אלא משני צדדין. והשתא לפ"ז תו לא מצינו למימר דזו היא רה"י גמורה אתי למעוטא הך דר"י דרישא דמתני' דפרק כל גגות דבונה עלייה ע"ג שני בתים וגשרים המפולשים דהא התם כיון דטעמא דר"י היינו משום דאית ליה פי תקרה יורד וסותם אפי' משני רוחות זה כנגד זה א"כ הרי נגמרו מחיצות שלה מכל צד כנ"ל. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בסמוך:

מידי דהוה אמעביר חפץ בר''ה. יותר מד' אמות וכל כמה דלא מנח ליה פטור וכי אנחיה חייב ואע''ג דאיפסיק הילוכא ביני וביני: מתחלת ד' לסוף ד'. אמות מצומצמות: לכולי עלמא מקום חיוב. אם יטלהו חוץ לד' ויניחהו כאן שהרי העבירו ד' שלימות: אצדי ר''ה. מרה''י לר''ה כגון חצר שנפרץ לר''ה דהוי מקום המחיצה צדי ר''ה ופליגי בה ר' אליעזר ורבנן בעירובין בפ' כל גגות ואמרי רבנן דלאו כר''ה דמו ואפ''ה כי אפיק מרה''י לר''ה דרך שם חייב: היכא דליכא חיפופי. כגון ההיא דעירובין: היכא דאיכא חיפופי. נועצים יתדות קטנות לפני הכותל שיחופו שם עגלות וקרונות ולא יחופו בכותל ויפילוהו: מי שמע' ליה. דהוי ר''ה ואפילו הכי כי מפיק לר''ה דרך שם חייב: בזורק. מחנות לפלטיא דרך סטיו דחייב דהא לא נח בכרמלית מידי: המכניס והמוציא פטור. דמהלך כעומד והא נח גופו בכרמלית: ד' רשויות. כולהו מפרש ליה: גדר. כותל שהוא גבוה י' ורחב ד' הוי רה''י: סרטיא. מסילה שהולכין בה מעיר לעיר: פלטיא. רחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה: ומבואו'. של עיר רחבים י''ו אמה: המפולשין. משני ראשיהן לפלטיא: ענוש כרת. בלא התראה: ונסקל. בהתראה: בקעה. שדות הרבה קנפני''א בלע''ז: איסטוונית. שלפני החנויות שיושבים שם סוחרים: והכרמלית. לקמיה פריך אטו כל הני ים ובקעה לאו היינו כרמלית דקתני תנא לעיל: אינן לא כרשות היחיד. משום דדמיא לרה''ר דאין להם מחיצות: ולא כרה''ר. דאינן דומין לדגלי מדבר דלאו להילוכא דרבים עבידי: אין נושאין ונותנין בתוכן. כלומר אין מטלטלין בהן אלא בתוך ד' משום דדומין לר''ה וגזרו בהן רבנן אטו ר''ה: ואם הוציא והכניס פטור. וזו היא כרמלית האמורה למעלה: חצר של רבים. שפתוחין לחצר בתים רבים וחצר פתוחה לרה''ר ובני הבתים יוצאים דרך החצר לרה''ר: ומבואות שאינן מפולשין. שראשו אחד סתום וחצרות פתוחין לו ובני החצרות יוצאין דרך מבוי לרה''ר: עירבו. כל הבתים של חצר יחד בפת וכן לענין המבוי אם עירבו החצרות הפתוחות לו ביחד: מותרים. להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר וכן מן החצרות למבוי: לא עירבו אסורין. מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות לכולן ונמצא מוציא מרשות לרשות אע''פ ששתיהן רה''י לעשות סייג לתורה להרחיק שלא יוציא מרה''י לרה''ר והך מילתא לאו מחילוק ד' רשויות היא דבין עירבו בין לא עירבו רה''י היא והמוציא מתוכו לרה''ר חייב: אדם עומד על האסקופה נוטל מעני העומד בחוץ ונותן לו כו'. וזה מקום פטור שהוזכר למעלה שאינו חשוב רשות לעצמו לפי שאינו רחב ד' כדמפר' לקמן ובטל אצל רה''י ואצל רשות הרבים: ובלבד שלא יטול כו'. דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרה''י לרה''ר וגזירה דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרה''י לרה''ר: משמשת שתי רשויות. פעמים שהיא משמשת בתורת רה''י ופעמים כרה''ר ולקמיה מפרש לה בשילהי כולהי שמעתתא: הרי זו רשות לעצמה. אע''פ שהיא מרה''י כדאמרינן לעיל בגדר גבוה י' ורחב ד' הויא רשות בפני עצמה ואין מוציאין מן הבית לתוכה ולקמן מפרש טעמא: בשני צדי רה''ר. זו כנגד זו:

מידי דהוה אמעביר חפץ בר''ה. ה''ל למנקט המוציא דאיירי ביה לעיל דכל כמה דלא מנח ליה מיפטר אלא משום דבתר הכי נקט מעביר נקט ליה נמי השתא ובכל עניני העברה בר''ה קאמר: התם כל היכא דמנח ליה מקום חיוב הוא. ומוציא ומושיט ומעביר ד''א בר''ה דרך למעלה מי' דחייב אע''ג דאי הוה מנח ליה למעלה מי' פטור מ''מ תחתיו במקום שמהלך מקום חיוב הוא אבל סטיו הקרקע נמי מקום פטור הוא: מידי דהוה אצדי ר''ה. וא''ת מה פשוט לן יותר דרך צדי ר''ה מדרך סטיו וי''ל דדרך בית שיש לפניו צדדין וכן היה מסתמא במשכן: היכא דאיכא חיפופי כו'. ותימה בפ' כל גגות (עירובין צד. ושם) פריך ולפלוג בצדי ר''ה דעלמא פירוש ואמאי פליגי בחצר שנפרצה ומשני אי הוי פליגי בעלמא ה''א כי פליגי רבנן עליה ה''מ היכא דאיכא חיפופי אבל היכא דליכא חיפופי מודו קמ''ל משמע דר''א נמי פליג בדאיכא חיפופי וי''ל דה''ק קמ''ל דהיכא דליכא חיפופי דוקא פליגי אבל היכא דאיכא חיפופי מודה רבי אליעזר אי נמי ההיא סוגיא כרב פפא דהכא דלא מחלק: המושיט והזורק חייב. וא''ת אמאי מודה במושיט וזורק כיון דלא יליף דרך סטיו מדרך צדי לענין מעביר ה''נ לא נילף בזורק ומושיט וי''ל דלבן עזאי מעביר דרך צדי נמי פטור אע''ג דהיה במשכן משום דמהלך כעומד דמי אבל זורק ומושיט דרך סטיו יליף מזורק ומושיט דרך צדי: ארבע רשויות לשבת. ק' לרשב''א ליתני ה' רשויות דהא קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הזורק מר''ה לתוכו או איפכא חייב ואין מטלטלין בו אלא בד''א וי''ל דההיא רה''י גמור אלא לענין דאין מטלטלין בו אלא בד''א עשאוה ככרמלית והרי כבר שנה רה''י וכרמלית ולהכי נמי לא תני חצר שלא עירבו: כרמלית. בירושלמי בריש שבת תני ר' חייא כרמל רך (ומלא) לא לח ולא יבש אלא בינוני ה''נ כרמלית אינו לא כרה''י ולא כר''ה: יתר על כן א''ר יהודה הכי מיתני' בתוספתא פרק ז' דעירובין אחד חלון שבין ב' חצרות ואחד חלון שבין שני בתים כו' וגשרים ונפשות ור''ה מקורה מטלטלין תחתיו בשבת דברי ר' יהודה יתר על כן א''ר יהודה כו פירוש יתר ע''כ בשני בתים משני צדי ר''ה דאף על גב דליכא למימר פי תקרה יורד וסותם כמו בגשרים ונפשות ור''ה מקורה דרישא אפ''ה נושא ונותן באמצע דקסבר ר''י ב' מחיצות דאוריי' כדאמרן בפ' כל גגות (עירובין צה.) וא''ת אמאי לא מייתי הכא מתני'

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד