שבת ה ע"ב

One who was reading a sacred book in scroll form on Shabbat on an elevated, wide threshold and the book rolled from his hand outside and into the public domain, he may roll it back to himself, since one of its ends is still in his hand. However, if he was reading on top the roof, which is a full-fledged private domain, and the book rolled from his hand, as long as the edge of the book did not reach ten handbreadths above the public domain, the book is still in its own area, and he may roll it back to himself. However, once the book has reached within ten handbreadths above the public domain, he is prohibited to roll it back to himself. In that case, he may only turn it over onto the side with writing, so that the writing of the book should face down and should not be exposed and degraded. And we discussed this halakha: Why must he turn it over onto the side with writing, and he is prohibited to bring the book back to himself? Didn’t the book not yet come to rest upon a defined area in the public domain? Even if he brought it back it would not constitute lifting.

And Rava said: It is referring to the case of an inclined wall. Because it is inclined, the scroll is resting upon it to some degree. However, that answer is not effective in explaining the case of gathering water. Say that Rava said that the legal status of the slanted wall is different, specifically with regard to a book, as it is wont to come to rest upon an inclined wall. In contrast, is water wont to come to rest upon an inclined wall? It continues flowing. Consequently, the question with regard to water remains.

Rather, Rava said: Here, it is referring to a case where he gathered the rainwater from on top of a hole filled with water. The Gemara asks: If he gathered it from on top of a hole, it is obvious that it is considered like lifting from a significant place. The Gemara answers: Lest you say that since the water that comes down from the roof into the hole it is water on top of water and, perhaps, it is not considered placing. Therefore, he taught us that collecting water from on top of a hole filled with water is considered an act of lifting an object from its placement.

The Gemara comments: And Rava follows his standard line of reasoning, as Rava already said: It is obvious to me that water on top of water, that is its placement, and lifting the water from there is an act of lifting in every sense. It is also obvious that if a nut is floating on top of water, that is not considered its placement, and therefore lifting it from there is not considered an act of lifting. However, Rava raised a dilemma: In a case where a nut is in a vessel, and that vessel is floating on top of water, and one lifted the nut from the vessel, is that considered an act of lifting? The sides of the dilemma are: Do we go according to the nut and the halakha is decided exclusively based on its status, and it is at rest in the vessel? Or perhaps, we go according to the vessel and it is not at rest, as it is moving from place to place on the surface of the water. This dilemma remained unresolved, and therefore let it stand.

A similar dilemma was raised with regard to oil that was floating on top of wine. Oil does not mix with wine. Rather, it floats on top of it in a separate layer. Resolution of this dilemma is dependent on a dispute between Rabbi Yoḥanan ben Nuri and the Rabbis. Is oil considered a discrete entity placed on the wine? Or, perhaps it is considered to be connected to the wine? As we learned in a mishna: Oil that was floating on top of wine and one who immersed himself during the day touched the oil, he disqualified only the oil alone and not the wine, as he only touched the oil and the oil does not render the wine impure. And Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: They both are considered connected to each other, and therefore they are both rendered impure through the same contact. The consideration of whether the oil and the wine are considered connected is the determining factor with regard to the laws of Shabbat as well.

Rabbi Avin said that Rabbi Elai said that Rabbi Yoḥanan said: One who was standing in the private domain or the public domain laden with food and drinks on Shabbat, and his intention was to carry them to another corner of the same domain, if once he began walking he changed his mind and exited that domain, and he enters and exits from domain to domain, even if he does so all day long, he is exempt by Torah law for carrying out on Shabbat until he stands still. Moving the object is not considered carrying out, since he did not intend from the outset to move himself in order to carry out. Therefore, only after he stands still can it be considered a bona fide placement, and only when he subsequently moves and walks would he incur liability.

Abaye added and said: And that is specifically if he stopped to rest; then it is considered placement. However, if he stopped to adjust his burden, it is not considered placement. The Gemara comments: From where did Abaye arrive at this conclusion? From that which the Master said with regard to the laws of carrying in the public domain: Although, by Torah law, one who transfers an object four cubits in the public domain is liable, if while transferring the object he stopped to rest within four cubits, he is exempt. By stopping to rest, he performed an act of placement in the middle of the transfer. As a result, he did not carry the object four complete cubits. However, if he stopped to adjust the burden on his shoulders, he is liable, as stopping in order to adjust his burden is not considered an act of placement. It is considered an action required to facilitate the continued carrying of that burden. On the other hand, after he walked beyond four cubits, if he stopped to rest, he thereby performed an act of placement and completed the prohibited labor, and he is liable; if he stopped to adjust the burden on his shoulders, he is exempt. From this halakha, Abaye learned that only when one stops to rest is it considered an act of placement in terms of the prohibited labor of carrying on Shabbat.

With regard to the essence of Rabbi Yoḥanan’s halakha about entering and exiting all day long, the Gemara asks: What principle is he teaching us with this halakha? Is it to teach that one is exempt from bringing a sin-offering for performing the prohibited labor of carrying out on Shabbat when the lifting of the object from its place from the first moment was not for that purpose of carrying out, but for another purpose? Didn’t Rabbi Yoḥanan already say it once? As Rav Safra said that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: One who transfers objects from corner to corner in a private domain, and, while carrying them, he changed his mind about them and took them out to the public domain, he is exempt because the lifting at the first moment was not for that purpose of carrying out to another domain. Why, then, was it necessary to repeat the same halakha? The Gemara answers: They are different amora’im who transmitted this matter. One Sage said it in this language and one Sage said it in that language. They chose different halakhot to relate the principle that Rabbi Yoḥanan stated a single time.

Since the issue of interruptions in the performance of the prohibited labor of carrying out was mentioned above, the Gemara proceeds to discuss a more complex related issue. The Sages taught in a baraita: One who carries an object out from a store, which is a private domain, to a plaza [pelatia], which is a public domain, by way of a colonnade [setav], which is situated between the store and the public domain and whose legal status is that of a karmelit, is liable, as he carried out from the private domain to the public domain. And ben Azzai deems him exempt.

The Gemara clarifies the opinions. Granted, the opinion of ben Azzai makes sense, as he holds that walking is considered like standing. In other words, with each step, he is considered as if he came to a complete stop. Therefore, as he walked through the colonnade, which is neither a public domain nor a private domain, he came to rest there. Consequently, he did not carry from a private domain to a public domain; he carried into and out of a karmelit. However, the Rabbis, although they hold that walking is not considered like standing, their opinion is difficult. Where do we find a comparable case where one is liable? There is no direct transfer from domain to domain. The transfer is via a domain where there is no Torah prohibition. Where do we find that the Torah deemed one who carried out in that manner liable?

Rav Safra said that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: That is not an exceptional case,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

היה קורא בספר, העשוי כמגילה, בפתח ביתו כשהוא יושב על האיסקופה, ^[1] שהיתה "כרמלית", ונתגלגל הספר מידו לרשות הרבים שלפני פתח ביתו, כלומר, נפתחה הגלילה עד שהגיע ראשו אחד של הספר לרשות הרבים שלפניו, ועדיין הוא אחוז בראשו השני: הרי זה גוללו אצלו ואינו חושש, כי היות וראשו האחד של הספר עדיין בידו ["אגודו בידו"], אין עקירתו משם נחשבת עקירה, ואין כאן איסור משום מכניס מרשות הרבים לכרמלית. ^[2]

אבל אם היה קורא בספר בראש הגג שהוא רשות היחיד, ונתגלגל הספר מידו לרשות הרבים ואגודו בידו. כי אז חילוק יש בדבר:

עד שלא הגיע לעשרה טפחים, כלומר, אם לא הגיע ראש הספר לגובה עשרה טפחים מעל פני רשות הרבים, הרי זה גוללו אצלו, כי אויר רשות הרבים למעלה מעשרה "מקום פטור" הוא.

אבל משהגיע ראשו האחד לגובה עשרה טפחים מעל פני רשות הרבים שהוא אויר רשות הרבים, הרי זה אסור לגוללו אצלו. ואף ש"אגודו בידו", בכל זאת גזרו חכמים שמא יפול כולו לרשות הרבים ויביאנו משם, ועל כן אמרו חכמים: אף שאגודו בידו, בכל זאת הכנסה מיקרי באופן זה. ^[3] וכיצד יעשה:

הופכו לספר על הכתב שלא יהא מוטל בבזיון, ומניחו כך על הכותל עד צאת השבת.

והוינן בה: אפילו כשנתגלגל לרשות הרבים, אמאי צריך להופכו על הכתב ואסור לגוללו אצלו, הא לא נח הספר, שהרי הספר עומד באויר במקביל לכותל ואינו מונח עליו, ולמה ייאסר לעוקרו משם!? ^[4]

ואמר תירץ רבה: הכא במאי עסקינן בכותל משופע, ונחשב הספר כמונח עליו, ועקירתו ממנו נחשבת עקירה. ^[5]

וכדרך שפירש רבה כאן, כך גם פירוש דברי רבי יוחנן שחייב את הקולט מי גשמים מעל גבי כותל, כי מדובר כאן בכותל משופע, ולכן חייב.

ומקשינן על דמיון הגמרא: אימור דאמר רבה, שעקירה מעל גבי כותל משופע הוי עקירה, בספר הוא שאמר כן, ומשום דעביד ספר דנייח, כלומר, יכול ספר לנוח שם.

אבל מים על כותל משופע מי עבידי דנייחי, וכי יכולים הם לנוח שם, עד שנחייב את העוקר משם!? ^[6]

אלא, אמר רבא לבאר את דברי רבי יוחנן שחייב את המקבל מי גשמים בחצר חבירו, והוציאו לרשות הרבים, שהוא חייב, והוקשה לעיל, הרי לא הוא הטעין את ידו אלא מן השמים הטעינוהו, ואין כאן עקירה:

מדובר כאן בכגון שקלט את המים מעל גבי גומא מלאה מים שבחצר חבירו, ^[7] ונמצא שיש כאן עקירה של המוציא.

ומקשה הגמרא: אם דברי רבי יוחנן עוסקים בקליטת מים מעל גבי גומא, הרי פשיטא שחייב הקולט משם ומוציא לרשות הרבים, ומה חידוש השמיענו רבי יוחנן בדבר!?

ומשנינן: מהו דתימא, אם לא השמיענו רבי יוחנן, מים על גבי מים, לאו הנחה הוא,, לחייב את העוקר משם ומוציא, ומשום שהמים נעים ונדים. ^[8]

לפיכך קא משמע לן רבי יוחנן שהנחה היא. ^[9]

ואזדא רבא, שחייב את הקולט מים מעל פני גומא, לטעמיה [הלך רבא לשיטתו] ! דאמר רבא: מים על גבי מים היינו הנחתן לחייב את העוקרם משם. ^[10] [וכאשר חייב רבא במים על גבי גומא].

אבל אגוז על גבי מים, כיון שאינו נח שם מתנועתו לאו היינו הנחתו להתחייב על עקירתו משם.

בעי אביי: ^[11] אגוז שהיה מונח בכלי, ואולם הכלי היה צף על גבי מים שאינו נחשב כמונח משום שהוא נע ונד, ועקר את האגוז ^[12] והוציאו, האם הוא חייב?

וצדדי הספק הם: האם בתר אגוז אזלינן, כלומר, האם יש להתיחס לאגוז איך שהוא ביחס לכלי, והא נייח, והרי הוא נחשב כמונח בכלי, ואם כן הוא חייב.

או דילמא: בתר כלי אזלינן, כלומר, אין מתייחסים לאגוז בפני עצמו אלא לכלי עם האגוז ביחד, והא לא נייח, הרי שניהם יחד אין הם נחים, דהא נייד הכלי על פני המים, ואם כן הוא פטור. ^[13]

ומסקינן: תיקו! עוד מבארת הגמרא: שמן שהיה צף על גבי יין או מים, ועקר את השמן מעליו, והוציאו, דין זה תלוי במחלוקת רבי יוחנן בן נורי ורבנן.

דתנן במסכת טבול יום [ב ה]: שמן של תרומה שצף על גבי יין של תרומה, ונגע טבול יום, הפוסל את התרומה במגעו, בשמן, הרי זה לא פסל אלא את השמן בלבד. כי אין הוא נחשב נוגע בכל התרומה אלא בשמן בלבד. והשמן אין בכחו לטמאות את היין, כי הוא עצמו רק "פסול", ואינו "טמא" שיהא בכחו לטמא אחרים.

רבי יוחנן בן נורי אומר: שניהם מחוברים זה לזה, ונפסלו שניהם כאחד.

וכן בעניננו: לדעת חכמים, אין הוא חייב על לקיטת השמן, שהרי השמן נחשב כדבר אחר הצף על היין, שאין זו הנחתו. ואילו לדעת רבי יוחנן בן נורי הרי הוא חייב עליו. ^[14]

אמר רבי אבין אמר רבי אילעאי אמר רבי יוחנן: היה טעון ברשות היחיד אוכלים ומשקין, כלומר, הטעינם על עצמו בשבת כשהוא מהלך שלא על מנת להוציאם, ^[15] והיה נכנס ויוצא לרשות הרבים, כשהוא טעון - אפילו כל היום כולו, אינו חייב,, עד שיעמוד, ואחר כך יצא. והטעם:

משום שעקירתם להטעינם על גופו אינה עקירה לחייבו, כי לא עקרם על מנת להוציאם, וכפי שיתבאר. ולכן: אם עמד, ויש כאן הנחה כי "הנחת גופו" היא כ"הנחת חפץ", הרי הוא חייב על "עקירת גופו" מעמידתו שהיא כ"עקירת חפץ", ומשיצא לרשות הרבים ויעמוד שם, הרי עקירה והנחה, וחייב. אבל אם לא עמד, אין כאן עקירה אלא מה שעקר אותם להטעינם על עצמו, וזו הרי לא היתה על מנת להוציאם, ולכן אינו חייב.

אמר פירש אביי: והוא שעמד לפוש [לנוח], ^[16] שזו עמידה גמורה היא והונח החפץ, ולכן הוא חייב כשעקר את גופו משם. אבל אם עמד כדי לכתף את המשא שעליו [לתקן את משאו עליו], אין זו עמידה, וכאילו הוא עדיין מהלך, ואינו חייב.

ודנה הגמרא: ממאי, מנין לו לאביי לחלק בין עמידה כדי לפוש, לבין עמידה כדי לכתף?

מדאמר מר [רבה, שהיה רבו של אביי]: מי שהיה טעון משא והלך ארבע אמות ברשות הרבים ועמד שם, הרי זה חייב משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, שעקירת גופו כעקירת חפץ, והנחתו כהנחת חפץ. אבל המעביר ארבע אמות ברשות הרבים ועמד תוך כדי ההעברה, הרי הוא פטור, כי העמידה שבינתיים הנחה היא, ואין כאן העברת ארבע אמות כאחד.

ומפרש רבה, איזו עמידה בינתיים מבטלת את העברתו, ואיזו עמידה בסופם מחייבתו: אם תוך כדי העברת ארבע אמות הוא שעמד, כך הוא דינו: אם עמד בינתיים לפוש, הרי זו עמידה, ופטור, שהרי לא העביר ארבע אמות כאחד.

אבל אם עמד כדי לכתף, אין זו עמידה וכאילו העביר ארבע אמות כאחד, וחייב.

אבל אם חוץ לארבע אמות [לאחר העברת ארבעת האמות] הוא שעמד, כי אז הדין הוא בהיפוך:

אם עמד לפוש, הנחה גמורה היא, וחייב עליה.

אבל אם עמד לכתף, הרי זה פטור שאין זו עמידה, ואינה נחשבת הנחה לחייב עליה.

הרי למדנו, שעמידה כדי לפוש עמידה גמורה היא ולהנחה תיחשב. ואילו עמידה כדי לכתף, אינה עמידה גמורה, ואינה נחשבת הנחה.

ומקשה הגמרא אדרבי יוחנן: מאי קא משמע לן רבי יוחנן בדבריו!?

אם להשמיענו שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך [להוציאם], כלומר, חידושו הוא, שעקירה ראשונה שעשה כשהטעינם על כתיפו אינה עקירה, כי כל עקירה שלא היתה על מנת להוציא אינה עקירה לחייבו? ^[17] הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא [הרי כבר השמיענו רבי יוחנן דין זה]:

דאמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: המפנה חפציו מזוית לזוית בביתו, ונמלך עליהם, תוך כדי שהוא מהלך ומחזיק אותם בידו, והוציאן לרשות הרבים, הרי זה פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. ואם כן למה הוצרך עוד רבי יוחנן להשמיענו דין זה!?

ומשנינן: אכן דין זה הוא שבא רבי יוחנן להשמיענו, אלא שתי מימרות אלו אמוראי נינהו, כלומר, אמוראים שונים אמרו אותו דין בשם רבי יוחנן:

מר, רבי אבין בשם רבי אילעאי, אמר לה לדין זה בשם רבי יוחנן בהאי לישנא [בלשון מסוימת]. ומר, רב ספרא בשם רבי אמי, אמר לה לדין זה עצמו בשם רבי יוחנן בהאי לישנא, [בלשון אחרת].

"חנות" רשות היחיד היא. "פלטיא", דהיינו: רחבה של עיר, ששם מתקבצים לסחורה [שוק], רשות הרבים היא. "סטיו" ["איסטונית"], הוא לפני פתחי החנויות, שם יושבים מוכרי החנויות על איצטבאות, ו"כרמלית" היא.

תנו רבנן: המוציא חפץ כשהוא מהלך מחנות לפלטיא דרך סטיו, דהיינו, מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית:

הרי זה חייב, כיון שלא הניח את משאו בכרמלית. אבל אם עמד בינתיים או שהניח את משאו בכרמלית, הרי זה פטור, כי נמצא זה מוציא מרשות היחיד לכרמלית, ומכרמלית לרשות הרבים, שאינו אלא איסור דרבנן.

ובן עזאי פוטר, ואף שלא עמד בינתיים.

ומקשה הגמרא: בשלמא טעמו של בן עזאי ניחא, דהוא משום דקסבר: "מהלך כעומד דמי", ^[18] ונמצא זה כמי שהוציא מרשות היחיד לכרמלית והניחו שם, ושוב עקר מכרמלית והוציאו לרשות הרבים, שהוא פטור.

אלא טעמא דרבנן תיקשי: נהי נמי דקסברי [אם כי סוברים הם]: "מהלך לאו כעומד דמי", בכל זאת למה יתחייב, והרי היכא אשכחנא כי האי גוונא דחייב [היכן מצינו באופן זה שהוא חייב]!? ^[19] והרי שמא לא חייבה התורה אלא הוצאה ישירה מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל זה שהפסיקה רשות אחרת ביניהם, מנין שאף על כך חייבה תורה!? ^[20]

אמר, תירץ רב ספרא, אמר רבי אמי, אמר רבי יוחנן:

הערות

^[1] הוא מפתן [הפתח] הנדרס ברגלי הנכנס, כמו שתרגם יונתן [שמואל א ה ד]: "ידיו כרותות על המפתן": "על איסקופתא", מאירי עירובין צז ב. ובפירוש המשניות להרמב"ם שם: הוא הבנין שלפני פתח הבית.

^[2] נתבאר על פי רש"י שכתב: "השתא דראשו האחד בידו, ואין כאן עקירה". ולשון המאירי בעירובין צז ב הוא: נתגלגל הספר מידו, רצונו לומר שנתפשטו יריעות הספר שמצד האחד, ונפלו, ונשאר אגדו שמצד האחר בידו. ואמר על זה שמתירין לו לגלגלו אצלו, שמאחר שלא נפל כולו מידו, אין דנין אותו כאילו נפל כולו מידו, עד שייקרא "מכניס מרשות לרשות", שכל שאגדו בידו עדיין אינו נקרא נח ברשות אחר.

^[3] א. אבל כשנתגלגל מכרמלית לרשות הרבים לא גזרו חכמים, היות ואף אם היה מתגלגל כולו לרשות הרבים, והיה מכניסו לכרמלית אין בזה אלא איסור דרבנן. ב. בהכרח לפרש כפי שנתבאר בפנים, שגדר גזירת חכמים היה: אם כי "אגדו בידו" הרי זו כעקירה, שהרי אם לא כן מה מקשה הגמרא "והא לא נח" ! ? והרי מטעם גזירה שמא יפול כולו לרשות הרבים אנו אוסרים לו להכניסו, ואם יפול לרשות הרבים הרי ינוח שם, ובודאי שאסרו חכמים. אלא בהכרח שגדר הגזירה היה: אף שאגדו בידו הרי זו עקירה, ושפיר פריך "והא לא נח".

^[4] ומיהו, דין הכנסה באופן זה תלוי במחלוקת רבי עקיבא וחכמים אם "קלוטה [באויר] כמי שהונחה דמיא", וקושיית הגמרא היא משום דניחא ליה לאוקמה למשנה זו אפילו כחכמים. תוספות עירובין צח א ד"ה והא לא נח.

^[5] נחלקו הראשונים: דעת התוספות: היות והכותל משופע, אין ראש הספר נחשב כמונח באויר רשות הרבים, ואיסורו הוא משום דהכא במאי עסקינן בכגון שהכותל עצמו יש לו דין רשות הרבים, כי בני רשות הרבים מכתפין עליו את משאם. וכמבואר לקמן ח א: אמר עולא: עמוד תשעה [טפחים] ברשות הרבים, ורבים מכתפין עליו, וזרק ונח על גביו, חייב. וכן הסכים הרשב"א. דעת הרמב"ן: אפילו כשאין הרבים מכתפין עליו "דכל אויר רשות הרבים עד עשרה רשות הרבים היא, ופני הכותל בין משופע בין אינו משופע שוין הן". והכריח רבי עקיבא איגר בעירובין שם, שדעת רש"י כהרמב"ן. שהרי שיטת רש"י לקמן ח א שלא אמר עולא אלא בעמוד גבוה תשעה טפחים לא פחות ולא יותר, ואילו משנתנו אוסרת לגולל את הספר אפילו אם הגיע עד עשרה טפחים פחות משהו.

^[6] כתב המאירי: נפלו הגשמים על הכותל, אפילו היה הכותל משופע, וקיבלם דרך השיפוע, אף זו פטור, שאין המים נחים אפילו במשופע שתיחשב קליטתם משם עקירה.

^[7] כן נראה מסתימת לשון רש"י. אבל המאירי מפרש שהיתה גומא בכותל.

^[8] נתבאר על פי רש"י. וראה הערה 9.

^[9] א. כתב המאירי: אבל אם היה גומא בכותל, ונפלו המים בתוכה, וקלט משם - חייב, ואפילו מן המים העליונים שבגומא, שמים על גבי מים הנחה היא, וקליטתם חשובה עקירה. ודוקא בגומא וכיוצא בה שהמים נחים שם, אבל נהרות המושכין ומעינות הנובעין, אם מוציא ממקומן לחוץ, אינו חייב, הואיל ואין נחים כלל, ויש חולקים בזו. ומה שכתב רש"י כאן "אף על גב דניידי", אין זה בהכרח כשיטה שניה, אלא שחילוק יש בין מים בגומא שהם נדים קצת, לבין מי נהרות שאין נחים כלל, [כלשון המאירי].

^[10] מה שנכתב בפנים "לחייב את העוקרו משם" הוא משום שלענין זה דיברה הגמרא לעיל. ולענין הנחה ממש, ראה מה שכתב בחידושי חת"ם סופר בשם הראב"ן, וראה מה שכתב בקהלות יעקב סימן ח ד"ה ובדבר. וראה היטב בתוספות ד"ה אגוז.

^[11] על פי גירסת המהר"ם.

^[12] כן ביאר בשפת אמת על פי המגיד משנה. ומכל מקום, כתב שהוא הדין אם עקר הכלי עם האגוז, והביא בשם הראב"ן שפירש כן את ספק הגמרא.

^[13] ראה ביאור ספק הגמרא בתוספות בד"ה אגוז.

^[14] לכאורה נראה ביאור הגמרא, דהנה, אף כי הנוטל מים מעל גבי מים חידוש הוא שהם נחשבים כמונחים על המים התחתונים, מכל מקום, הרי לא דנו אלא ב"מים על גבי מים" ולא דנו ב"מים בגומא", ומבואר שכל המים כאחד ודאי נחים הם. וכן הוא בשמן שצף על גבי יין או מים, השמן בפני עצמו אינו נח, אבל השמן והיין כאחד נחים הם. אלא שלא יתכן לדון על השמן והיין כאחת אלא רק לדעת הסובר ששניהם מחוברים זה לזה, שכדבר אחד הם. אבל לדעת חכמים, כיון ששני דברים נפרדים הם, אין אנו דנים אלא על השמן בפני עצמו. ואם תאמר, אפילו לדעת חכמים, מכל מקום, מאי שנא ממים על גבי מים שהוא חייב על עקירתם אף על פי שהם נדים ! ? זה אינו, כי מים על גבי מים זה הוא דרך הנחתן, ולכן חייב עליהם אף על פי שהם נדים. מה שאין כן שמן אין דרכו להיות על יין.

^[15] כן הוא בפשוטו, שהטענת האוכלים על כתיפו היתה בשבת שלא על מנת להוציאם, כי הרי בגמרא מבואר טעם הפטור משום "שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך", וכדין "מפנה חפציו מזוית לזוית, ונמלך עליהן להוציאן", ואם כן, בהכרח שהיתה עקירה בשבת, אלא שלא היתה על מנת להוציא. אך המאירי כתב "מי שהיה טעון אוכלין ומשקין בעוד יום ועקר את רגליו מבעוד יום, או שטענן על דעת לפנותן מזוית לזוית ועקר את רגליו על דעת כן, ר"ל על דעת לפנות מזוית לזוית, ומשעקר את רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כולו, או הלך לו, אינו חייב, שאין כאן עקירה לכך", הרי מבואר שלא כפי שנתבאר לעיל. אך ברש"י מבואר שלא כדבריו, שהרי כתב "היה טעון אוכלין ומשקין: משמע שלא טענו לכך, אלא היה טעון ברשות היחיד כדי להוליכו מזוית", ולפי המאירי אין מימרא זו עוסקת כשהטעינו על מנת שלא להוציא, אלא כשהטעינו מבעוד יום. וראה תוספות לעיל ג ב ד"ה היה, ובהערות שב"חברותא" על התוספות שם. וראה עוד ברש"י שכתב: "משמע שלא טענו לכך, או מבעוד יום", אלא שהב"ח מחק תיבות אלו מדברי רש"י.

^[16] כתב החזון איש [סימן סב אות ד]: האי "לפוש", רבותא הוא. כי כל שכן אם עמד לדבר עם חבירו וכיוצא בזה. אבל אם עמד לפוש, הייתי אומר, כיון שנופש כדי להחליף כח למשאו, כ"לכתף" הוא, קא משמע לן. וראה שם, שנסתפק באם עמד לכתף, ועקר חבירו מידו והוציא, מי חשיב לגבי עקירת חפץ כמונח [כלומר, שמא דוקא לגבי עקירת גופו, אין עמידת גופו הנחה כשעמד לכתף, אבל לגבי עקירת החפץ עצמו, יש לומר שכמונח הוא. וראה לשון התוספות ג ב ד"ה היה טעון, שמשמע כי עד שלא עמד לפוש, אין כאן ביטול עקירה ראשונה]. וכן הסתפק אם הניח את החפץ לארץ כדי לכתף, אם נחשב הנחה. וראה מה שהביא בזה, וראה גם מה שנתבאר בהערות לקמן ח ב.

^[17] כתב תוספות הרא"ש, שאם בא רבה להשמיענו ש"הנחת גופו כהנחת חפץ" ו"עקירת גופו כעקירת חפץ", היה לו לומר "הוציא אוכלין ומשקין, והכניסן פטור, אם לא עמד בחוץ". אבל כיון שנקט "היה טעון", משמע שעיקר דבריו בא להשמיענו שהטעם הוא משום שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. [והיינו כמו שכתב רש"י, ש"היה טעון" משמעותו שלא טענו לכך, אלא היה טעון ברשות היחיד כדי להוליכו מזוית לזוית. או יתכן שהוא סובר כמו המאירי, ולשון "היה טעון" משמע שקודם שבת היה טעון]. וביאר רש"י את טעם הפטור, משום שהתורה לא חייבה אלא "מלאכת מחשבת", וגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה.

^[18] כתב רש"י בכתובות לא ב ד"ה מהלך, שעקירת כל פסיעה הוי עקירה, והנחת הרגל היא הנחה. ולפי זה, לא אמר בן עזאי אלא באופן שהניח רגלו בסטיו, אבל אם היה הסטיו צר ופסע את כולו כאחד, יתחייב אף לבן עזאי. ובתוספות כאן הביאו בשם הירושלמי, שהקשה על דעתיה דבן עזאי, אין אדם מתחייב על ארבע אמות ברשות הרבים לעולם, דיעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה, ויפטר! ? ומתרץ הירושלמי "משכחת לה בקופץ".

^[19] בפשוטו היה נראה לבאר את קושיית הגמרא: היכן מצינו מלאכה כעין זו במשכן שיתחייב עליה? וכן נראה מדברי התוספות ד"ה בשלמא. אבל מלשון רש"י לא נראה כן, אלא כפי שנתבאר בפנים.

^[20] נתבאר על פי לשון רש"י, שכתב "היכא אשכחן כי האי גוונא, דמפסקא רשותא אחריתי מיחייב, דילמא לא חייב רחמנא אלא במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בהדיא".

היה אדם קורא בשבת בספר מספרי הקודש ויושב על האיסקופה (מפתן בית גבוה ורחב) ונתגלגל הספר מידו החוצה לרשות הרבים, וספר זה עשוי היה כמגילה — גוללו אצלו, מותר לו לגלול את הספר בחזרה אליו, מאחר שקצהו האחד עדיין נשאר בידו. אך אם היה קורא בראש הגג, שהוא רשות היחיד גמורה, ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע קצה הספר לעשרה טפחים מעל רשות הרבים עדיין נמצא הספר בתחום לעצמו, ומותר לו לגוללו אצלו. ואולם משהגיע הספר לעשרה טפחים התחתונים שבתוך תחום רשות הרבים — אסור לו לגוללו אליו, ולכן אך הופכו על הכתב, שכתב הספר יפנה פנימה ולא יהא גלוי ומונח בבזיון. והוינן [והיינו עוסקים, תמהים] בה, בהלכה זו: אמאי [מדוע] צריך שיהא הופכו על הכתב, ואסרו עליו להחזיר את הספר אצלו? והא [והרי] עדיין לא נח הספר על דבר מסוים ברשות הרבים, ואף אם יחזירהו לא יהא בכך משום עקירה!

ועל כך אימור [אמר] רבא: מדובר כאן בכותל משופע, שמתוך שהוא משופע נח עליו הספר במידה מסויימת. אך תשובה זו עדיין אינה מספקת כדי להסביר את ענין קליטת המים, כי אימור [אמור] שאמר רבא שדין הכותל המשופע שונה דווקא בספר, דעביד דנייח [שהוא עשוי לנוח] על גביו, ואולם מים מי עבידי דנייחי [האם עשויים הם לנוח] בכותל משופע?! ואם כן השאלה הראשונה ביחס למים עדיין במקומה עומדת.

אלא אמר רבא: כאן מדובר בכגון שקלט את מי הגשמים מעל גבי גומא מלאה מים. על כך שואלים: אם קלט אותם מעל גבי גומא הלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שנחשב הדבר כקליטה ממקום חשוב! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי מאחר והמים היורדים מן הגג לתוך הגומא מים על גבי מים הם ושמא בשל כך לאו [לא] בכלל הנחה הוא, על כן השמיע לנו שקליטת מים מעל גבי גומא מלאה מים נחשבת כעקירה ממקום הנחתם.

ומעירים: ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שכבר אמר רבא: הדבר פשוט כי מים על גבי מים — היינו [זוהי] הנחתן, ועקירתם משם — עקירה היא לכל דבר. וכן ברור כי אגוז הצף על גבי מים — לאו היינו [אין זו] בכלל הנחתו, ולפיכך עקירתו משם אינה נחשבת כעקירה. ואולם בעי [שאל] רבא: מקרה בו היה אגוז מצוי בתוך כלי, ואותו כלי צף על גבי מים, ועקר אדם את האגוז מן הכלי, האם תיחשב זאת לעקירה? וצדדי השאלה: האם בתר [אחר] האגוז אזלינן [הולכים אנו] ורק לפי מצבו תיקבע ההלכה, והוא הלא הוא מונח בתוך הכלי, והא נייח [והרי הוא נח], או דילמא בתר [שמא אחר] הכלי אזלינן [הולכים אנו] והא [וזה, הכלי] הלא לא נייח [נח], שכן בהיותו על גבי המים הוא דנייד [שנד] ממקום למקום על גביהם. לשאלה זו לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

בעיה דומה לזו, ביחס לשמן שצף על גבי יין, וכידוע אין השמן מתערב ביין אלא צף עליו בשכבה שלמה, תלוי הדבר במחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן [וחכמים], האם נחשב השמן כגוף זר המונח על היין או שמא הריהו כמחובר לו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום (אדם שנטמא וטבל אחר כך, שיש בו עוד טומאה קלושה עד הערב שמש, שהוא מטמא משקים שנגע בהם, אבל אותם משקים שוב אינם יכולים לטמא דבר אחר) בשמן — לא פסל אלא את השמן בלבד ולא את היין, שהרי רק בשמן נגע ואין השמן מטמא. ור' יוחנן בן נורי אומר: שניהם נחשבים למחוברים זה לזה, ולכן נטמאו שניהם כאחד באותו מגע. ואותם שיקולים עצמם אם השמן והיין מחוברים קובעים גם לגבי דיני שבת.

א ועוד אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי אמר ר' יוחנן: היה אדם עומד בשבת ברשות היחיד או הרבים והוא טעון אוכלים ומשקין, וכוונתו היתה להעבירם לפינה אחרת באותה רשות, ומכיון שהלך נמלך ויצא אל מחוץ לאותה רשות, והוא נכנס ויוצא מרשות לרשות אפילו כל היום כולו — אינו חייב מן התורה משום הוצאה בשבת עד שיעמוד, שהטלטול הזה אינו נחשב להוצאה, כיון שלא נתכוון מתחילה לעקור את עצמו על מנת להוציא. ולכן רק לאחר שיעמוד ובכך ייחשב הדבר להנחה ממש, ולאחר מכן יעקור שוב וילך, יוכל לבוא לידי חיוב.

על כך הוסיף ואמר אביי: והוא דווקא שעמד אותו אדם לפוש [לנוח], ואז נחשב הדבר להנחה. אבל אם עמד לתקן משאו — אין זה נחשב להנחה. ומעירים: ממאי [ממה] הוציא אביי מסקנה זו — ממה שאמר מר [החכם] בדיני טלטול ברשות הרבים. ששנינו שאף שמן התורה המעביר בשבת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים — חייב, מכל מקום אמרו שאם בתוך העברת החפץ בארבע אמות עמד לפוש [לנוח] — פטור, שכיון שעמד לנוח — עשה הנחה באמצע, ולא היו ארבע אמות שלמות. ואולם אם עמד לכתף (לישר את המשא על כתיפו) — חייב, שאין עמידה לצורך כיתוף נחשבת להנחה, ואולם היא נחשבת כאחד מצרכי טלטול המשא. ואילו לאחר שהלך מחוץ לתחום ארבע אמות, אם עמד לפוש [לנוח] — בכך עשה הנחה וסיים את מלאכתו, וחייב. אבל אם עמד לכתף — פטור עד שינוח. ומהלכה זו למד אביי שרק עמידה לפוש נחשבת להנחה לענין העברה בשבת.

על עיקרה של ההלכה שאמר ר' יוחנן בנכנס ויוצא כל היום, שואלים: מאי קא משמע לן [מה, איזה עקרון, השמיע לנו] בהלכה זו? — את הכלל שאין אדם מחויב על מלאכת הוצאה בשבת כשלא היתה עקירה של החפץ ממקומו משעה ראשונה שעקרו לכך, כלומר, לצורך הוצאה, אלא למטרה אחרת. ואולם הא [הרי] כבר אמרה ר' יוחנן חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב ספרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: המעביר חפצים מזוית לזוית בתוך רשות היחיד, ונמלך עליהן תוך כדי טלטול והוציאן לרשות הרבים — פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, לצורך הוצאה לרשות אחרת. ומדוע אם כן חזר שנית ושנה אותה הלכה? ומשיבים: אמוראי נינהו [אמוראים שונים הם] שמסרו דבר זה, מר [חכם זה] אמר לה בהאי לישנא [אותה בלשון זו], ומר [וחכם זה] אמר לה בהאי לישנא [אותה בלשון זו, אחרת], ושניהם לא באו אלא לנסח את הכלל שקבע ר' יוחנן פעם אחת.

ב מאחר שהוזכרה קודם הבעיה הקשורה בהפסקות שעושה אדם בתוך מלאכת ההוצאה, מוסיפים לדון במקרה מורכב יותר הקשור בבעיה זו. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: המוציא מן החנות, שהיא רשות היחיד, לפלטיא [רחבה, כיכר], שהיא רשות הרבים, דרך סטיו [שדרות עמודים] שבין החנות לבין רשות הרבים ודינו ככרמלית — חייב, שהרי הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ובן עזאי פוטר.

ומבררים את השיטות: בשלמא [נניח] לשיטת בן עזאי, שכן קסבר [הוא סובר] כי מהלך כעומד דמי [נחשב], שכאילו הוא עומד בכל פסיעה ופסיעה, ולכן, מאחר שהלך דרך הסטיו שאינו לא רשות הרבים ולא רשות היחיד — הרי בתוך הילוכו נח שם, ואם כן לא הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אלא הוציא לכרמלית וממנה. אלא רבנן [חכמים], נהי נמי דקסברי [אם אמנם גם כן הם סבורים] כי מהלך לאו [לא] כעומד דמי [נחשב], בכל זאת אין שיטתם מובנת, כי היכא אשכחנא כהאי גוונא [היכן מצאנו בכגון זה] שחייב? שהרי אין כאן העברה מרשות לרשות במישרין אלא דרך מקום שאין בו איסור מן התורה. והיכן מצאנו שחייבה התורה בהוצאה מסוג זה?

אמר ר' ספרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: אין זה מקרה יוצא דופן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Safra said that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: That is not an exceptional case,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכן א"ר יוחנן זרק והלכה ונחה בתוך ידו של חבירו חייב. וא"ר יוחנן עמד במקומו וקיבל. כגון שזרק לחבירו (כבו מה) חייב בזה שנעשית מחשבתו. נעקר ממקומו אחרי שזרק שקיבלה פטור הזורק שהרי לא נצטרכה כוונתו לקבל באותו מקום ממילא באה לידו. בעי ר' יוחנן זרק ונעקר הוא ממקומו וקיבל מהו שנמצא הוא שזרק הוא עצמו שקיבל. שני כוחותיו הללו שזרק ושנעקר וקיבל כשני בני אדם דמו וחייב. או דילמא אפי' הכי אדם אחד הוא לא נעקר ממקום [זה] והונח במקום אחר אלא מקום העקירה הוא מקום הנחה. כי שניהם כאדם אחד הן. ועלתה בתיקו. הא דא' משום ר' יוחנן הכניס ידו לחצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציאן חייב אתינן לאוקומה כגון שקלט מי גשמים הללו ולא כשהן יורדין אלא מעל גבי הכותל משופע דנחו ע"ג הכותל כגון הא דא' בסוף עירובין בהא דתנן היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו כו' כד נח זה הספר ע"ג כותל משופע ודחינן אימור דא' רבה בספר דעביד דניח.

מיא מי עבידי דניחי.

ואוקמא רבא כגון שקלט מע"ג הגומא ונמצא המוציאו לרה"ר שקלט ממקום ד' רבא לטעמיה דאמר רבא מים ע"ג מים היינו הנחתן אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתו. כגון שעקר והוציא אגוזים מרה"י ונתנם ע"ג מים ברה"ר עקירה איכא הנחה ליכא.

בעי רבא הוציא ונתן אגוז בכלי והכלי נתון במים מהו. בתר אגוז אזלינן והא נח חייב. או דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נח ועלתה בתיקו. הוציא שמן ונתנן ע"ג [יין] מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן דתנן בפרק (ב' דטב"י) שמן שצף ע"ג יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד.

ור' יוחנן בן נורי אמר שניהם חיבור לתנא קמא לא נח. לר' יוחנן בן נורי נח כמו המים שאמרנו מים ע"ג מים היינו הנחתו פי' לפוש. כגון שיגע במשוי שעליו ומתכוין לעמוד להתרוח ולנוח כדי שיסור יגיעו זה חשוב כאילו יניח המשא שעליו. וכל כי האי גונא הוי הנחה. אבל לכתף שכוונתו לתקן המשאו שעל כתיפו פטור דכמהלך דמי ולא עקר ולא הניח. הא דא"ר יוחנן המתכוון לפנות חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור.

שלא היתה עקירה בכוונה להוציאן לחוץ במקום חיוב אלא לזוית שאין שם חיוב ועיקרו באלו נערות וכבר פירשנוהו שם. פי' סטיו אצטבא. והוא איקרביטא ועושין כי האי גוונא בפני החנויות ועל זה שנינו בחיצונה המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר.

בכותל משופע. מפורש בתוס' בשרבים מכתפין עליו דאי אין רבים מכתפין עליו הו"ל כרמלית. ואני אומר אע"פ שאין רבים מכתפין עליו דכל אויר ר"ה עד עשרה ר"ה ופני כותל ומשופע שוין הן, ותנן (ק.) למטה מעשרה בזורק בארץ ואוקימנ' בפני הכותל ממש ובדבלה שמנה כדלקמן (שבת ז:):

א"ד בתר כלי אזלינן והא לא נח. ק"ל, והא אמרי' במס' ב"מ פ"ק (ט:) אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה ה"נ דלא קני ומהדרי' מי דמי התם ספינה מינח נייחי דמיא הוא דקא ממטי לה ולאו קושי' הוא כלל דהתם כל חצר דאינה מהלכת קניא וספינה אינה מהלכת אלא מיא ממטי לה, אבל גבי שבת הנחה בעי והא ניידא ולא נייחא:

הא דסבר בן עזאי מהלך כעומד דמי, לית לי' הא דאר"י המפנה חפצים מזויות לזויות ונמלך עליהן והוציאן דלדידי' כיון שנמלך ויצא כעומד לפוש ועוקר דמי וה"נ מפורש בר"פ א"נ (כתובות לא.). וקשי' להו לרבנן, איפכא מעביר ד' אמות בר"ה גמרא גמירי לה וא"כ לילף מיני' דמהלך לאו כעומד דמי דלמא שאני התם דמקום חיוב הוא לכ"ע אבל הכא מקום פטור הוא לכ"ע ואין דנין קל מחמור להחמיר עליו. תו קשיא להו, לר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה זורק, ד' אמות בר"ה היכי משכחת לה ומפרקי לה דלא אר"ע חלוט' כמי שהונח' דוקא בהכנס' לרשות אחרת דקלוט' מחיצות, אבל בחד רשות לא אמרי'. ובירושל' (א,ג) מצאתי רב חסדא שאל לרב הונא לדעת ב"ע אין אדם מתחייב בתוך ד' אמות לעולם כיון שהוציאה נעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויהא פטור , ואין שם פירוק מפורש על זה:

היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו וכו'. אוקמה אביי בפרק בתרא דעירובין (צח, א) באסקופא כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה, וכיון דאגדו בידו אפילו שבות נמי ליכא. ולאו דוקא ספר אלא הוא הדין לשאר כל הדברים, וספר לרבותא נקטיה משום סיפא דאפילו היה קורא בראש הגג ונתגלגל למטה מעשרה אינו גוללו אלא הופכו על הכתב.

הא דבעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים אי אזלינן בתר כלי או בתר אגוז. איכא למידק ומאי שנא מהא דאמרינן בפרק קמא דמציעא (ט, ב) גבי דגים שקפצו בספינה ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. ויש לומר דהתם גבי קנין כל חצר שאין היא עצמה מהלכת קונה אף על פי שאחרים מוליכין אותה כספינה וכקלתה הקשורה בה, אבל גבי שבת בעינן שיטול החפץ ממקום נח, להכי מספקא לן דילמא אף כשהכלי צף במים ואגוז בתוכו בעינן שיהא האגוז מונח במקום שאינו מתנענע אפילו מצד תנועת אחרים.

הא דאמרינן: בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי. קשיא לן דלא הוה ליה למימר אלא בשלמא בן עזאי לא אשכחן כי האי גונא דחייב אלא רבנן היכי אשכחן כי האי גונא דחייב, ומי הצריכו לומר דטעמא דבן עזאי משום דקסבר מהלך כעומד דמי. ויש לומר דגמרא גמירי לה דטעמא דבן עזאי משום דמהלך כעומד דמי. אי נמי יש לומר דאמסקנא סמיך דאשכחן כי הא דחייב, וטעמיה דבן עזאי על כרחין משום מהלך כעומד דמי, אלא אורחא דתלמודא לברר דבריו דרך קושיא ותירוץ.

מי שהיה עומד בכרמלית כגון אצטבא שלפני פתחי הבתים והיא גבוהה ג' ורחבה ד' והיא כרמלית כשיעור זה אחר שאינה עומדת להלוך והיה קורא בספר העשוי בגליון כספר תורה ונתגלגל הספר מידו לרשות אחרת אלא שהראש האחר בידו אם ברה"י נתגלגל גוללו אצלו מאחר שאפילו נפל כלו מידו והחזירו לשם אין כאן חיוב חטאת כשראשו האחד בידו מותר לכתחלה וכן אם נתגלגל ברה"ר בתוך ד' אמות אבל אם נתגלגל ברה"ר חוץ לד' אמות מניחו והופכו על הכתב שלא יתזלזל גזירה שמא ישמט כלו מידו ויבא להעבירו ד' אמות ברה"ר היה קורא בראש הגג שהוא רה"י ונתגלגל לאויר רה"ר אם למעלה מעשרה אפי' נח גוללו אצלו ואם למטה מעשרה אם עדיין הוא באויר גוללו ואם נח כגון שהיה הכותל משופע לשם שהגוילין נחים שם הופכו על הכתב ויש בענינים אלו תנאי' ביארנום באחרון של עירובין:

כלי או אגוז וכיוצא בו שהיה צף על פני המים ונטלו והוציא פטור שאין האגוז או הכלי נח על המים עד שתחשב נטילתו עקירה אבל אם היה האגוז בתוך הכלי והכלי צף על המים שנמצא האגוז נח בתוך הכלי אבל הכלי נד ונטל האגוז והוציא אם נידון כעוקר אם לאו נשארה כאן בספק ופטור אבל אסור ואע"פ שלענין קניה אמרו בראשון של מציעא קפצו דגים לתוך הספינה קנה אע"פ שהיא חצר מהלכת ופירשו הטעם ספינה מינח ניחא ומיא הוא דממטו לה ונמצא שאף הכלי נדון בנח והיה לנו לחייבו מכל וכל אין זה כלום שלענין הפקעת קניה לחצר מהלכת אתה צריך וספינה אינה מהלכת ולענין הלוך קורא לה נחה אבל לענין שבת להנחה גמורה אתה צריך וכל שהוא נד אינו נקרא נח ושמא תאמר תתברר לחיוב ממה שאמרו בהוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך שכתיבתן זו היא הנחתן שמא דוקא באותיות שהנחתן הנחה גמורה מה שאין כן באגוז שאין הנחתן אלא עראי:

שמן ע"ג יין או על גבי מים אין זה הנחתן ואם נטל מן השמן והוציאו פטור הואיל ושני מינין הן אבל שמן על שמן או יין על יין או מים על מים זו היא הנחתן והרי אלו שנטל כמונחים על הקרקע ויש אומרים דוקא במונחים בגומא אבל נגרים לא כמו שכתבנו ויש חולקים לומר שכל שהם נגרין בו קרקע הוא וכמונחים על הקרקע הם ויין במים הואיל ומתערבים לגמרי יש אומרים שדנין אותן כמים על מים או יין על יין וזו היא הנחתן:

שמן תרומה שצף על גבי יין של תרומה ונגע טבול יום שהוא שני בשמן לא פסל אלא השמן ועשאו שלישי אבל היין טהור שכנפרד הוא מן השמן ואין שלישי עושה רביעי בתרומה ואין אומרים שהשמן והיין כאחד הוא עד שיעשה הכל שלישי ודבר זה דוקא בטבול יום אבל טומאה שנייה אחרת שנגע בו פסל את הכל וכמו שאמרו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום שקלשה טומאתו הואיל וטבל ומ"מ אף בטומאה שנייה דעלמא אין היין אלא שני הואיל ואתה חושבו כנפרד מן השמן ממנו נתקבלה טומאתו:

מי שהיה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום ועקר את רגליו מבעוד יום או שטענן על דעת לפנותן מזוית לזוית ועקר את רגליו על דעת כן ר"ל על דעת לפנות מזוית לזוית ומשעקר את רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כלו או הלך לו כמה אינו חייב שאין כאן עקירה לכך ואינו חייב עד שיעמוד ואח"כ יעקור עצמו על דעת לצאת שעקירת גופו כעקירת חפץ כמו שכתבנו למעלה ועמידה זו המחייבת דוקא שעמד לפוש ר"ל כדי לנוח אבל אם עמד לכתף ר"ל לתקן משאו אינה עמידה עקר חפץ מרה"ר והעבירו פחות מד' אמות ועמד ואחר עמידתו השלים ארבע אמות פטור אפי' כל היום כלו והוא שעמידתו היתה לנוח שהליכה שאחריו נקראת עקירה והיא העברה אחרת הא אם היתה עמידתו לכתף אינה עמידה והרי הן ד' אמות מעקירה ראשונה:

עקר והעביר ארבע אמות ועמד לפוש חייב שהרי עמידתו הנחה אבל אם עמד לכתף פטור עד שיעמוד לנוח שאין כאן הנחה ולמדת שהמפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאן פטור וכבר ידעת בכל אלו שפירושן פטור אבל אסור:

במסכת עירובין יתבאר שכל שאנו אומרים מעביר ארבע אמות ברה"ר או זורק מתחלת ארבע לסוף ארבע שחייב פירושו באלכסונן שהוא לחשבון התלמוד חמש אמות ושלשה חומשי אמה ומעתה כל באורך עד ד' אמות ולא עד בכלל מותר להעביר או לזרוק מתחלה לקצת צורך וגדולי המפרשים כתבו דוקא בשעת הדחק וכל מד' אמות ולמעלה פטור אבל אסור עד חמש אמות ושלשה חומשי אמה ולא עד בכלל ואם השלים חמש אמות ושלשה חומשי אמה חייב וגדולי המפרשים מתירין לכתחילה תוך שיעור האלכסון בשעת הדחק ויש חולקים לומר ארבע אמות דוקא ולא באלכסונן כמו שיתבאר במקומו בע"ה וכן יש מחלוקת בד' אמות אלו שיש מי שפוסק שהן ארבע לכל צד שהם שמונה על שמונה ויש פוסקים ד' על ד' כמו שיתבאר שם:

צריך שתדע שהמוציא או המושיט או הזורק מרה"י לרה"י או מרה"ר לרה"ר וכרמלית באמצע פטור וכן אם הוציא מרה"י לכרמלית והניח שם ולשעתו עקר מן הכרמלית והוציאו ברה"ר פטור מ"מ ביארו בשמועה זו שאם הוציא או הושיט או זרק מרה"י לרה"ר כגון מחנות לפלטיא ועבר בכרמלית או במקום פטור באמצע כגון סטיו שיושבין בו בפתחי הבתים שאינו עשוי להלוך שדינו ככרמלית חייב שהמהלך אינו כעומד ויש אומרים דוקא אצטבא שבין עמודים המתוחים לרחבה אבל אם היה עומד הוא במקום הפטור ונטל מרה"י והוציא לרה"ר פטור שמא תאמר לדעת האומר מהלך כעומד היאך אתה מוצא מעביר ד' אמות ברה"ר חייב והרי עמד בנתים שהלוכו כעמידה לא אמרה האומר אלא מרשות לרשות על הדרך שביארנו למעלה בקלוטה כמי שהונחה ולענין פסק אי אתה צריך לה שאין הלכה כן כמו שכתבנו:

בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי פי' אי קשיא א"כ כשמעביר ד"א ברהה פסקה בין תחלת ד' לסוף ד' תשובה לא אמר בן עזאי הכי אלא היכא דאיכא חילוק רשויות אבל בד"א דרה"ר דליכא חילוק רשות ביניהן לא אמר. וכן ר"ע נמי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא אמר אלא מרשות לרשות אבל ברשות אחת כגון זורק ד"א ברשה"ר לא אמר:

תוס' בד"ה בשלמא כו' וכן קלוטה לרבי עקיבא אם אמר כמי שהונחה דמיא חוץ לד' כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא מספקא ליה לריב"א נמי לר"ע בזורק ונח בתוך ד' אמות דכיון דבזורק ארבע אמות ברשות הרבים לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי אע"ג דבעלמא כמי שהונחה לר' עקיבא אם חייב לרבי עקיבא אפילו זרק ונח תוך ארבע אמות אם לאו דדומיא דהכי מספקא ליה לבן עזאי במהלך כעומד אם עמד לפוש תוך ד' אמות ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' בעי אביי אגוז וכו' נראה לי שצ"ל בעי רבא וכן הוא בהזורק:

ברש"י ד"ה אינו חייב עד שיעמוד וכו' דעמידת גופו ודאי כעמידת חפץ דמי הלכך וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בתוס' ד"ה אגוז על גבי מים כו' ספינה מינח נייחא פירוש ומה שמונח בתוך הספינה נקנה לבעל מדין חצר אע"ג דקיימא לן דחצר מהלכת לא מקרי חצר ולא קני אמרינן ספינא מינח נייחא וכו':

בא"ד ובעי אגוז בכלי וכו' אע"ג דודאי לאו כמונח דמי וכו' פירוש משום דהכא אין בעייתו תלויה באי הוי כמונח או כמהלך אלא אם דרך להצניע חפץ בכך או לא:

ד"ה בשלמא לבן עזאי וכו' דאי משום דמודה בזורק קאמר האי טעמא פירוש דמוכרח גמרא לומר האי טעמא משום דאי הוי טעמו של בן עזאי משום דלא אשכחן כהאי גוונא דחייב תקשה לן אם כן אמאי מודה בן עזאי בזורק שחייב אבל השתא דקאמר דטעמא של בן עזאי משום דמהלך כעומד א"ש דמודה בזודק משום דהתם אין שום מהלך כלל ועל זה מקשים התוספות הא אכתי לא ידע דמודה בזודק דאי ידע וכו' ולפי המסקנא א"ש הא דמודה בזודק משום דבן עזאי נמי מודח דהיה כה"ג במשכן כגון מוציא מרה"י לרה"ר דרך צידי רה"ר כדמסיק אליבא דרבנן אלא דסבירא ליה דאע"ג דאשכחן כה"ג במשכן אפילו הכי אינו חייב משום דמהלך הוי כעומד והוי הנחה במקום פטור אבל זודק ומושיט דליכא למימר גבייהו מהלך כעומד ילפינן שפיר מזורק ומושיט ררך צידי ר"ה שהיה במשכן וכן פירשו התוספות לקמן בסמוך:

גמרא אלא אמר רבא כו' ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כו' בעי רבא כו' כצ"ל. ונ"ב כן הוא להדיא בפ' הזורק ע"ש:

שם א"ר אילעאי אמר ר"י כו' והוא שעומד לפוש אבל עומד לכתף פטור ממאי מדקאמר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שמן צף כו' יין מחלוקת ר"י ורבנן הס"ד והד"א:

דף ו ע"ב תוס' בד"ה ואמאי כו' ורש"י ישבה בדוחק לפי הגמרא נ"ב ס"א לפי' גמורה:

גמרא בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף כו'. כה"ג בנזיר (ס"ד) ועיין מש"כ שם. אמנם לפמש"כ התוס' בד"ה אגוז לא שייך הכא כלל מש"כ שם. וכן הרמב"ם הכא פסק דלא הוי הנחה. והתם לענין טומאה צפה פסק דהוה כמונח:

שם שמן שצף ע"ג יין (גי' הרמב"ם והה"מ ע"ג מים) [וכ"ה במ"א סי' שמ"ז סק"ה ולהק"נ אות ד' שהשיג עליו דעדיפא הל"ל אפי' שמן ע"ג יין אישתמיטתיה גירסת הרמב"ם והה"מ ולשון רש"י ד"ה שמן] מחלוקת כו'. עמש"כ בס"ד בהגהותי למ"ר (שמות פל"ו):

תוס' ד"ה [בכותל. אור"י דאיירי כו'. ע"כ הא דאיתא (לקמן ז' ב') הזורק ד"א בכותל כו' היינו משום דהכותל ישר ורואה פני קרקע רה"ר] :

תד"ה אגוז. דקיי"ל רכוב כמהלך דמי. הוא (בקדושין לג ב'):

בא"ד ובריש פ"ב משמע נמי כו' דקאמר מניחו כו'. לא הבנותי ראיתם דאפילו חשיב הנחה מאי הוי איהו לא העביר ד"א והבהמה לא עקרה החפץ רק גופה וכיון שהיא מהלכת לא חשיב עקירת גופה:

בסה"ד אבל אם שפך לכלי אחר לא. והנה זה דומה ממש לבעיא דרבא הכא. ומדלא דייק הש"ס התם והא איבעיא ליה לרבא כו' לתרץ דכתבן פשיטא ליה ושפך מיבעיא ליה משמע קצת דבאמת הדר פשיט ליה דזה לא הוי הנחה. וא"ש פסקו של הרמב"ם בבעיא זו לקולא ולא נצטרך לדברי הה"מ דמספיקא פטר ליה אמנם כ"ז הוא לשיטת התוס' דהטעם דאגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתו הוא משום דנייד וכ"מ מלשון רש"י אבל זה דחוק קצת דהרי מים בגומא מינח נייחי. [ועוד יקשה קצת להרי"ף דפסק לקמן כב"ע דמהלך כעומד דמי כפי שדייקו הרא"ש והר"ן מדבריו] . ולענ"ד ה"נ הטעם דבעינן הנחה על יסוד העפרי דוקא (שהוא גושי) ולא על יסוד המיימי (שהוא ספוגי) כמו לרבנן דר"ע קלוטה ביסוד האוירי לאו כמונח דמי וכמו דמחלק אביי (לקמן ק') לענין ביטול מחיצה בין מים לפירי ע"ש ובפרש"י:

תד"ה ריב"נ. עיין מש"כ בעירובין (ע"א ב') בס"ד:

תד"ה בשלמא. וכן קלוטה לר"ע כו' אפי' קלטה אחר כו'. ק"ל התנן בסוף הזורק קלטה אחר כו' פטור ולרבה ולר"ח דמיבעיא להו אם למטה מי' ד"ה חייב דקלוטה כמו שהונחה הא מני. וכן הא דתנן שם הזורק ד"א בכותל למעלה מי"ט כזורק באויר. דמשמע דזורק באויר פשיטא דפטור אפילו למטה מי' מני וזה יש לדחות. אבל הראשון קשה:

גמ' והוא שעמד "לפוש". נ"ב נגזר מן וינפש:

רש"י ד"ה והוא שעומד. "דבתרא". צ"ל דבתרה:

תוס' ד"ה אגוז. ויד נמי איהו דמסגי תותא. תמוה לי הא בנותן גט ביד עבדה אמרינן דהוי חצר מהלכת והא הוי דומיא דידו. אע"כ דאמרינן דומיא דידו דא"א להלוך ממנו דהקונה ותמיד ידו אצלו כך בעי' חצר שאינה מהלכת ממנו דהקונה וצע"ג:

תוס' ד"ה אגוז ע"ג מים, [אב"ה עי' מ"ש לקמן גיטין דף כא ע"א]:

גמרא, המוציא מחנות [רה"י] לפלטיא [רה"ר] דרך סתיו [כרמלית] בן עזאי פוטר, דקסבר מהלך כעומד דמי, [ונמצא נעקר מרה"י ומונח בכרמלית ועוקר מכרמלית ומונח ברה"ר]. ומה דחייב לבן עזאי במעביר ד' אמות ברה"ר ולא אמרינן תעשה כמו שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר, תירצו בתוס' [דד"א ברה"ר הלכתא גמירא לה, וכן לר' עקיבא דקלוטה כמי שהונחה חייב בזורק ד' אמות ברה"ר ול"א כמי שהונחה בתוך ד' אמות היינו נמי הלכתא גמירי] וכתבו עוד דהריב"א מסופק אם חייב לבן עזאי אפילו לא עמד חוץ לד"א, כיון דלדידי' הוי כעומד. וכן לר' עקיבא אם קלטה כלב אחר ד"א ולא הונח ע"ג קרקע [אם מ"מ חייב מטעם דאחר ד"א אמרינן קלוטה כמ"ש דמיא או לא כיון דתוך ד"א היינו דנין דמהלך לאו כעומד דמי, וקלוטה לאו כמ"ש דמי' אין אוחזין החבל בשני ראשין זהו ת"ד].
לכאורה יש לפשוט ספיקתם מסוגי' ערוכה לקמן (צז ע"ב) מרה"י לרה"ר ועבר ד"א ברה"ר, ר"י מחייב וחכמים פוטרים, ואמרינן עלה מחייב היה ר"י שתים, אחת משום הוצאה ואחת משום העברה, דאי סד"א חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי, הא אפיק לה מרה"י לרה"ר ועי"ש, והיינו דרבנן לא ס"ל קלוטה כמ"ש דתהי' כמו שיצאה מפתח הבית והונחה וחזרה ונעקרה לסוף ד', ור"י סבר כמי שהונחה כשיצאה מפתח הבית וחזרה ונעקרה ונחה לבסוף, ועי' שם ברש"י, הרי דאילו לא מחשבינן ליה להונח בתחילת ד' וחזרה ונעקרה לא היה חייב משום העברה, דבהעברה ד"א ברה"ר בעי שיהא עקירה ברה"ר תחילת ד' והונחה בסוף ד' (ומ"ש תוס' בסוכה דף מג ריש ע"א ד"ה ויעבירנו כו', וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו' וטעם ראשון נראה עיקר, א"כ משמע לכאורה דאם עוקרו מכרמלית ומעביר ד"א ברה"ר חייב, נראה דרך כוונתם, דלטעם ראשון י"ל דחיישינן דיעמוד לפוש בנתיים, והוצאה ליכא דהא לא הוציא מרה"י ומטעם מעביר איכא כיון דעמד לפוש, הוי אח"כ עקירה ברה"ר, ואולם בתוס' עירובין (דף לג ע"א) כתבו המעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב משום מעביר ד"א ברה"ר והובא דבריהם בחה"ר שבת (דף צז ע"א) וצ"ע) הרי דחייב לר"י משום מעביר אף ע"י קלוטה, ולא אמרינן ממנ"פ אם תידון מטעם קלוטה כהונח דמי להוי כהונחה בכל אמה, [אב"ה זכור אני שבעת שהקשה אבא מארי כן בלימוד הישיבה הוסיף בו דברים, ואמר דדוחק לחלק דהתם כבר היינו דנין קלוטה כהונח לענין דנגמר מלאכת ההוצאה מרה"י לרה"ר, מש"ה ממילא הוי אח"כ עקירה גם לענין מעביר ד"א, אבל אמר דשורש כוונת הספק הוא, אם הסברא הא דחייב בזורק ד"א ברה"ר, ולא דנינן ליה לנח באמצע, היינו דל"א כמי שהונח רק כשהגיע למקום חיוב דהיינו אחר הד"א, וסברא זו נזכר במהרש"א לקמן (ק' ע"א) בדברי תוס' ד"ה והא לא (וחידוש הי' בעיני אא"מ על המהרש"א שם דלא הזכיר מדברי תוס' דשמעתין, וכאלו מדעתו מקשה דלר' עקיבא לא משכחת זורק ד"א ברה"ר), או דעיקר הסברא דמרשות לרשות דוקא נעשה כמי שמונח, אבל לא בחד רשותא, כמ"ש הרשב"א בחידושיו, וא"כ בסוף בעי הנחה ממש אבל בהאי דר"י דנזרק מרה"י לרה"ר, ברגע שבא מרשות לרשות הוי כמונח.
ואמר עוד דמ"מ מסתבר ליה גם בזה לפשוט כצד שני של הספק, דהא לצד הראשון יהא לבן עזאי כל סוף ד' כעומד דמי, ולר' עקיבא כל סוף ד' קלוטה כמי שהונח דמי, וא"כ במעביר ח' אמות לבן עזאי וזורק ח' אמות לר' עקיבא ואומר כל מקום שתרצה תנוח, יהא חייב שתים, דהוי כמעביר וזורק שתי פעמים ונ"מ בנודע וחזר ונודע, וזה לא שמענו].
עוד תמוה לי דאיך הונח להם בתירוצם, דמה דמשכחת לר' עקיבא זורק ד' אמות, היינו דזורק ד"א הלכתא גמירי לה, הא עדיין יקשה מסוגי' הנ"ל דלר"י חייב שתים משום הוצאה ומשום מעביר, דהא התוס' לקמן (דף פ' ע"א ד"ה והא אמר רבא) הוכיחו מסוגי' דעירובין דר"י לא סבר קלוטה באויר כמ"ש דמיא, אלא דר"י מיירי במתגלגל ע"ג קרקע ברה"ר, א"כ בזה ישאר הקושיא דנימא בכל אמה ואמה דהוי כמונח דהא ההלכה בזורק משכחת לה באינו מתגלגל ע"ג קרקע דלא הוי כמונח. וכן למה דתירצו תוס' בעירובין (דף צח ע"ב) דלר"י לא הוי כמונח אלא באומר כל מקום שתרצה תנוח, אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל"א כהונחה דמי', בזה יקשה ג"כ כנ"ל, דר"י דאיירי באמר כ"מ שתרצה תנוח אמאי חייב משום מעביר נימא דבכל אמה ואמה הוי כמונח וההלכתא מתקיימת באינו רוצה שתנוח עד סוף ד"א.
ובדרשותי תמהתי לצד ספיקא דהתוס' דאם נשרף או קלטו כלב אחר שזרק ד' אמות ברה"ר ל"א בי' קלוטה כמי שהונח דמי דא"כ הי' כמונח ג"כ תוך ד"א, א"כ קשיא גם בזורק מרה"י לרה"ר נימא הכי דאיך נחייב אותו משום קלוטה נימא דבאותו רגע שיצא ראש א' מהחפץ מפתח הבית והי' עדיין ראש השני מהחפץ בבית יהי' כמונח הראש שיצא, ואח"כ כשיצא כלו הוי כעקירה, דבכה"ג אינו חייב כמו שפירש"י בפרק המצניע (דף צג ע"ב) עיי"ש וצע"ג.

גמרא קלוטה כמי שהונחה דמיא:
א)
קושית מהרש"א בתוס' ד"ה אבל למעלה מיוד. דעדיין הו"מ לאוכוחי מאידך צד מדלא אמר רבה אבל למטה מי' ד"ה פטור.
ונ"ל דכוונתו דאם היו תוס' ס"ל (כמ"ש בדבריהם ד"ה דאמרינן קלוטה וכו') דרבה לא חש לפרש כל האיבעיות, אם כן מעיקרא גם הכא לא הוכיחו מידי, ומה דתירץ המהרש"א דמש"ה לא אמר דכ"ע ס"ל קלוטה לאו כמו שהונחה דא"כ מתני' דלא כמאן, א"כ תיקשי בהיפוך איך כתבו תוס' הנ"ל דרבה לא חש לפרש כל האיבעיות, הא לא הו"מ למנקט הכי, דא"כ מתני' דלא כמאן.
ב)
עיקר תירוצו של המהרש"א תמוה, דהא בפשוטו הא דקאמר רבה הא מני רע"ק היא, היינו לא כרבנן לא מצי אתיא, דהא אפשר גם רבנן ס"ל דלא בעינן מקום ד', אלא דלא ס"ל דקלוטה כהונחה דמי', א"ו דהא דקאמר הא מני רע"ק, היינו דלרע"ק מוכח בודאי דלא בעי מקום ד', ולרבנן ליכא הוכחה. א"כ עדיין תיקשי באותו צד דלמעלה מי' פליגי. וא"כ לא נזכר כלום בדברי רע"ק ורבנן הדין בלמטה מיו"ד, והו"ל לרבה למנקט אבל למטה מי' ד"ה פטור דקלוטה לאו כמי שהונחה:
ואי דמתני' דלא כמאן, הא אף אם לאו כמי שהונחה אפשר דלא בעי מקום ד', הא אף אם אמרי' דלמטה מי' ד"ה חייב, לא מצינו תנא מפורש דמוכרח דס"ל כן דהך גופא דלמטה מיו"ד חייב דקלוטה כמי שהונחה לא מצינו מפורש בהכרח, כיון דפלוגתייהו רק בלמעלה, וכיון דהדיוק דלמטה מי' ד"ה חייב, היינו רק בדרך אפשר, א"כ אף אם לאו כמי שהונחה י"ל בדרך אפשר דס"ל דלא בעי' מקום ד'.
והוא לכאורה פליאה גדולה על רבינו הגדול המהרש"א ז"ל.
ובאמת בפשוטו הי' נ"ל לישב קושית מהרש"א די"ל הא דכתבו תוספות דרבה לא חש לפרש כל האבעיות, היינו דעיקר אבעיותו רק אם יש נ"מ בדעת רבנן דר' עקיבא דהלכתא כוותייהו, ומש"ה מספקא ליה אם ס"ל למטה מי' חייב או דס"ל פטור, אבל הך דלמעלה פליגי ובלמטה ד"ה פטור ליכא נ"מ, דמה לי אם פליגי למטה ובלמעלה ד"ה פטור, דפטרי רבנן בתרווייהו, או דפליגי למעלה ובלמטה ד"ה פטור דג"כ פטרי רבנן בתרווייהו, משא"כ בהיפוך הוכיחו שפיר דהו"ל להסתפק דלמא למטה פליגי ובלמעלה מחייבו גם רבנן, אולם מצוה להצדיק את הצדיק ולהבין דעת המהרש"א ז"ל:
ג)
בתוס' ד"ה אבל למטה מי' וכו', ותימא לר"י אם ברייתא היא בשום מקום וכו' אמאי דייקי מדברי ר"ז ולא בפשוטו מדברי רבה גופיה דקאמר ה"מ רע"ק היא דמשמע דיש בריי' דפליג דס"ל דבעינן מקום ד', ואי דרבה קאמר לאפוקי מרבנן דרע"ק לפי האמת דפשטה דפליגי בקלוטה א"כ גם מר' זירא ליכא הוכחה, דדלמא הא דקאמר ר"ז הא מני אחרים היא היינו לאפוקי מרבנן דרע"ק.
ואי דס"ל דהא מני אחרים היא משמע דיש רבנן בההיא ברייתא דאחרים דפליגי עלה, זה אינו, דע"כ ל"ל הכי דא"כ מאי פריך הש"ס והנחה נמי דלמא דפשיט ונפיל וקבלה, דא"כ מאי פליגי רבנן עלה.
ובאמת בדרך הפשט נ"ל דבאמת מרבנן דרע"ק ליכא הוכחה דבעינן מקום ד', די"ל דס"ל רק דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה, רק בדברי רבה דקאמר ה"מ רע"ק היא, י"ל כיון דמסברא בעינן ד' רק דמרע"ק מוכח דס"ל דלא בעינן ד', והיינו מדסבר קלוטה כמי שהונחה, וכיון דבגוף היסוד פליגי רבנן עלה, וס"ל דל"א קלוטה כמש"ד, שייך לומר הא מני רע"ק היא אף דאפשר דגם רבנן ס"ל דלא בעינן ד', אבל מדברי ר"ז דקאמר הא מני אחרים היא והיינו דהנחה כ"ש מהני בזה שפיר תיקשי כיון דמצינו דאחרים ס"ל כן, מה"ת לומר דפליג בזה שום תנא, דהא מרבנן דרע"ק ליכא ראיה דלא מהני כ"ש, אלא ע"כ דיש איזה ברייתא מפורשת, אולם בדברינו שלפנינו יתיישב יותר בעזה"י:
ד)
במה שכתב המהרש"א בתוס' הנ"ל דה"ה דה"מ להקשות דרבנן דר' בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע יהיה דלא כמאן, ולכאורה זה לא יתישב בתירוצם של תוס' דניחא לי' יותר להעמיד מתני' כרבנן וכרע"ק זהו ניחא רק על קושיית תוס' מבריי' המפורש' דבעינן מקום ד', בזה אם נימא דרבנן דרע"ק לא ס"ל קלוטה כדי דנעמיד הברייתא ההיא כרבנן דרע"ק, א"כ נצטרך לומר דרבנן ס"ל דלא בעי' מקום ד' ויהיה משנתינו דלא כרבנן, אבל על קושי' מהרש"א לא יספיק כן, דעדיין נימא דרבנן ס"ל דל"א קלוטה, כדי דרבנן דר' אתיא כרבנן דרע"ק, ומ"מ אפשר דס"ל דלא בעינן מקום ד' ואתי' מתני' אף כוותייהו:
ה)
במ"ש בתוס' (ד"ה דאמרינן קלוטה בסוף דבריהם) דר"ח בעי בהזורק כמו רבה דהכא וכו' אמאי לא הוכיחו כן מרבה גופיה, דהא בעירובין (דף צט) מבואר דס"ל גם לרבה דבעי' מקום ד', וע"כ דהי' אפשר לומר דזהו רק בתר דפשטא, א"כ גם לר"ח י"ל דבתר דאיבעיא אפשטא ליה:
ו)
גם אף אם לא נפשטא ליה דלמא מה"ט גופי' דמספקא ליה אין לחייבו ברה"ר דדלמא לרבנן גם למטה מי' פטור ואפשר דבעי' מקום ד':
ז)
איך כתבו אח"כ ומיהו רשב"א פי' בסמוך אף ברה"ר לא בעי ד', עדיין יקשה הא מדקאמר ר"ח ונח על גבי כל שהוא מבואר דס"ל דבעינן עכ"פ הנחה משהו ואיך מספקא ליה דלכ"ע קלוטה כמי שהונחה דמי':
ח)
קושי' תוס' על רש"י דדלמא הא דלא קאמר רע"ק מחייב ב' דס"ל דלא מחייב אתולדה במקום אב.
ט)
קושי' הרשב"א על רש"י דאמאי נקט הש"ס ודלמא, הא לפירש"י מוכרח כן [אאב"ה ע' בחלק א' מפסקים לאבא מארי זצלה"ה סימן קנ"ז מה שהשיב על קושיא זו שנשאל עליה מאביו זצ"ל]:
י)
קושי' מהרש"א בתוס' ד"ה זרק ונח, דאף לגרסת ר"ת עדיין תיקשי על ר"ז דקאמר הא מני אחרים, מה הועיל בזה דדלמא הנחה הוא דלא בעי וכו':
יא)
תמיהת כל האחרונים בדברי תוס' ד"ה באילן העומד במ"ש והא דלא מוקי לה אביי הכא משום דר"ח לא בעי ד' גם ברה"ר, דמ"מ דלמא רבנן פטרי דהיא מקום פטור כיון דהוא למעלה מג'.
ונלענ"ד בעזה"י כשנקדים לבאר כוונת תוס' ד"ה וזרק ונח, ובמה שתירצו דס' ר"י דדוקא קלוטה דרע"ק דליכא הנחה כלל איכא למיפרך אבל אר' דבעי' הנחה כ"ש ה"ה דלעקירה סגי בכ"ש, נ"ל דכוונתם במ"ש בסוגיין דהא דיש לחלק בין הנחה לעקירה היינו או מטעם דמסתמא הי' במשכן כן דנוטלים מתיבה שיש בו ד' ומניחים ליד עושי מלאכה, או דקרא דלא יצא ממקומו בעקירה כתיב, והנה אף אם קלוטה לאו כמי שהונחה מצינו פלוגתא אם מתגלגל החפץ ע"ג קרקע חייב או לא, דהרי בברייתא לקמן (דף צז) דקתני בפלוגתא דרע"ק ורבנן למטה מג' ד"ה חייב, והיינו מטעם לבוד אף דהחפץ מתנענע והולך. ע"כ דס"ל מתגלגל ע"ג קרקע חייב, אולם לקמן (דף ק' ע"ב) מתגלגל קאמרת ס"ל לרבא דבכה"ג פטור, ועי' ברש"י שם דמשמע דאף לרבא מחייב במתגלגל ורק למטה מג' לא הוי כלבוד רק באחזתו הרוח, ועי' התוס' שם דלמסקנת דבריהם י"ל דאף מתגלגל ע"ג קרקע פטור, ואף בתחילת דבריהם דר' יהודה ס"ל תוך ג' צריך הנחה אבל עג"ק ממש אף מתגלגל חייב, מ"מ לרבנן דר' יהודה לפי המסקנא דר"י מחייב א' ורבנן פטרי לגמרי, ע"כ דס"ל דאף מתגלגל פטור.
והנה לכאורה הא דמחייב ר' בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע אף דמיירי ברה"י מקורה ומשום דכמאן דמליא דמי, היינו דהוי כמקום ד', אבל מ"מ מוכח דס"ל מתגלגל ע"ג קרקע חייב, דאף דכמאן דמליא דמיא מ"מ הא החפץ לא נח והוי כמתגלגל על חפצים.
והנה י"ל אם מתגלגל בקרקע חייב אם נימא דבקלוטה למעלה מג' פטור, ע"כ אין הטעם דבעינן שינוח החפץ מתנועתו, דהא מתגלגל בקרקע ג"כ לא נח ושקט החפץ, אע"כ הטעם דבעי' שיהא החפץ ע"ג איזה מקום אבל לא באויר, ואף אחזתו הרוח פטור מה"ט, וא"כ י"ל דזהו כוונת תוס' דדוקא על רע"ק שפיר קשה דדלמא הנחה לא בעי אבל עקירה בעי משום דקרא דממקומו מיירי רק בעקירה ואין מקום בפחות מד' ולא ילפינן הנחה מעקירה, משא"כ לר' דבעי הנחה כ"ש, ע"כ אין הטעם דבעי ניחות' דחפץ דהא לר' דמחייב ברה"י מקורה באמצע ע"כ דמתגלגל עג"ק חייב וכנ"ל. אע"כ דטעמא דר' דבעי שיהיה החפץ על מקום ממש, והיינו ע"כ דילפינן הנחה מעקירה דבעי מקום חפץ משא"כ באויר, וא"כ ע"כ דגם כ"ש מקרי מקום, א"כ ממילא גם לעקירה כן, וע"ז כתבו תוס' דסתמא דהש"ס דפריך על ר"ז לית ליה הך סברא היינו דפריך מאידך סברא לחלק דבמשכן הי' בהנחה פחות מד' ובעקירה הי' ד'.
ומה דלא ניחא להו לתוס' דגם סתמא דהש"ס ס"ל בהא כר"י אלא דפריך על אחרים דדלמא ס"ל דהנחה כ"ש לאו מטעם דבעי מקום לחפץ, אלא מטעם דבעי' ניחותא דחפץ, וס"ל דגם מתגלגל בקרקע פטור, י"ל דא"כ אמאי לא אשמעינן רבותא יותר דגם אחזתו הרוח באויר חייב, אע"כ דבעי מקום לחפץ, אבל ר"ת לשיטתיה דמפרש רק מטעם דדומיא דמשכן בעי' דהיה מקום ד' (עי' בלשונם שכתבו ועוד אור"י דאל יצא וכו' משמע דר"י הוסיף וס"ל ג"כ לסברת ר"ת) מש"ה תירץ בע"א דגרסי' בהזורק יתיב רב יוסף וכו'.
והנה בקושיית מהרש"א על דברי תוס' אלו כמבואר באות י' נ"ל ליישב בג' דרכים.
דרך א י"ל דגם תוס' ס"ל דאין הכרח לומר דר"י ור"ז ניידו מאוקימתא דרבה לאוקמי כרע"ק מחמת פרכת הש"ס ודלמא הנחה הוא דלא בעי, והיינו די"ל דלא ניחא להו באוקימתא דרבה מטעם אחר, והוא למה שהקשו תוס' בסוגיין דלרבה דמוקי כרע"ק דס"ל קלוטה כמ"ש דמיא, א"כ בפשט עני ידו לפנים ליתחייב מיד משום קלוטה, ועי' לקמן (דף צג ע"א) דתירצו דרבה ס"ל דאגד יד שמיה אגד עיי"ש, א"כ היה מקום לומר דמה"ט ניידו מאוקימתא דרבה דס"ל אגד יד ל"ש אגד, וע"כ מתני' דלא כרע"ק, אמנם זהו ניחא לר"ז אבל לר"י דמוקי כר' אף אם כוונתו לר' דזיז], הא מ"מ באמת מוכח מאידך דר' דרה"ר באמצע דס"ל לר' ברה"י מקורה אמרי' קלוטה כמש"ד, א"כ עדיין יקשה איך אפשר דמתני' ר' מ"מ בפשט העני ידו לפנים דמשמע מסתמא אף בחדר של הבעה"ב דמקורה ליתחייב מיד, אע"כ דס"ל דאגד יד שמיה אגד, וא"כ הא דנייד מאוקימתא דרבה ע"כ משום פרכת הש"ס דהנחה הוא דלא בעי ושפיר הקשו תוס'.
הדרך הב' ג"כ בסגנון זה וביותר דרך פשוט דעל ר"ז ליכא קושיא די"ל דנייד מאוקימתא דרבה משום דמספקא ליה דלמא למעלה מי' פליגי אבל למטה מי' ד"ה פטור, אבל לרב יוסף לשיטתיה דקאמר להדיא (דף צז) הא מלתא איבעי' לי' לר"ח ופשטה נהליה רב המנונא וכו' הרי דידע ר"י מהפשיטות דלמטה מיו"ד פליגי, א"כ ע"כ הא דנייד מאוקימתא דרבה הוא רק משום פירכא דדלמא הנחה דלא בעי ושפיר הקשו תוס'.
הדרך הג' י"ל עפ"מ שהקשה הרשב"א בחידושיו בהא דפריך הש"ס בעירובין (דף צט) אמימרא דר"י דהשתין ורק חייב הא בעי עקירה והנחה מע"ג מקום ד' על ד' וליכא, דהא קיי"ל ברה"י לא בעי מקום ד', ותירץ דדוקא הנחה לא בעי אבל עקירה בעי גם ברה"י עיי"ש, ומעתה י"ל דעל ר"ז ליכא קושיא די"ל דלא ס"ל לחלק בין הנחה לעקירה ולא נייד כלל מאוקימתא דרבה מחמת פרכת הש"ס, אבל לר"י דפריך הש"ס אליביה בערובין דאף דברה"י לא בעי הנחה ע"ג מקום ד' מ"מ עקירה בעי, הרי דעכ"פ אפשר דס"ל לר"י לחלק בין עקירה להנחה ושפיר הקשו תוס' דהא מדקאמר ר"י רבי היא ע"כ דלא ס"ל לחלק בין עקירה להנחה והיאך פריך הש"ס אליביה בעירובין.
אמנם נ"ל לסתור זה דלתוס' לשיטתייהו בלא"ה נסתר קושיית הרשב"א, והיינו למה דהעלו בסוגיין דלא משכחת שיהי' הזיז רה"ר וא"כ בלא אביי ע"כ פלוגתייהו דר' ורבנן בזיז כ"ש היינו דהזיז ברה"י, וא"כ ע"כ הא דקאמר ר"י רבי היא בין אי הוכחתו מזיז כ"ש ולא ס"ל כדאביי או דהוכחתו מההיא דרה"י באמצע, מוכח דס"ל דליכא חילוק בין רה"י לרה"ר, דא"כ עדיין תיקשי דלמא ר' רק ברה"י לא בעי אבל ברה"ר בעי. וא"כ שפיר פריך הש"ס בעירובין לרב יוסף לשיטתיה דע"כ לא ס"ל דרה"י עדיפא, והרשב"א דהקשה כן הוא לפי שיטתו דהאריך דגם סוגיין דרה"י בודאי לא בעי ד', וההיא דרה"י באמצע נדחק שם עיי"ש וא"כ נסתר הדרך הג', וצריכים אנו לדרכינו הראשונים.
אולם מה דפירש"י דדלמא הנחה דלא בעי היינו מכח ההכרח מדלא קתני רע"ק מחייב שתים, נראה דס"ל דבפשיטות הסוגיא משמע דר"י ור"ז ניידו מאוקימתא דרבה ודלמא הנחה לא בעי וכמו דס"ל למהרש"א בכוונת תוס', ויהיה קשה לרש"י קושיית תוס' דמה הועיל ר"י ור"ז בתירוצם, ולזה ס"ל לרש"י לתרץ דר"י ור"ז ס"ל דכל כמה דלא מצינו מי שיחלק בין הנחה לעקירה מסתמא לא ס"ל החילוק ורק לר"ע פריך מכח הכרח, רק סתמא דהש"ס דפריך על אחרים ס"ל דגם מסתמא יש למפרך דדלמא ס"ל לחלק כיון דכבר מוכח דרע"ק סבר כן:
והנה בקושיית תוס' על פירש"י כנזכר באות ח', י"ל למה שהקשו תוס' (בדף צז ע"ב ד"ה למימרא וכו') דמאי פריך הש"ס דלמא מיירי בנודע וחזר ונודע ותירצו דא"כ ליכא חידוש דמחייב ב'. והנה לכאורה אין מקום לתירוצם, דהא מ"מ מדחייב ב' מוכח דגם עקירה לא בעי מקום ד', וצ"ל פירכת הש"ס לפי האמת דרבי מיירי ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי והוי מקום ד', ולענין זה פשיטא דאין לחלק בין הנחה לעקירה (אולם תוס' בסוגיין דנדחקו בד"ה זרק ונח בסוף דבריהם דהש"ס הו"מ למיפרך הא דקשי' לר"י וכו' דהא כל כמה דלא אייתו ההיא דמיירי ברה"י מקורה לא היה קשה דר' אדר' די"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש דגם עקירה לא בעי, והא דפריך כן רב יוסף בעירובין אף דר"י לא ס"ל בשמעתין דמיירי ברה"י מקורה י"ל דפריך רק על שמואל לשיטתיה דמוקי במקורה, אבל ר"י לנפשי' לא מוקי במקורה) וא"כ מיושב קושית תוס' דשפיר הוי הוכחה מדלא קתני רע"ק מחייב שתים והיינו בנודע וחזר ונודע ואשמעי' דעקירה ג"כ לא בעי, אע"כ דבאמת עקירה בעי, [אח"כ הראוני בפ"י קצת מזה ובסגנון אחר דהו"ל למנקט חייב שתים ובנודע וחזר ונודע והחידוש דלא נטעי דרע"ק מחייב משום מושיט עיי"ש, ולא נראה לענ"ד כן, דא"כ אף דמחייב רק א' תיקשי דלינקט בהדיא זו כנגד זו דלא נטעה דמדין מושיט מחייב].
ולפ"ז מיושב ג"כ קושיית הרשב"א באות ט', והיינו דודאי אם לא היה שום סברא לחלק בין הנחה לעקירה, א"כ לא היה הכרח מדלא נקט רע"ק מחייב ב' די"ל דלא מחייב בתולדה במקום אב, ואי בנודע וחזר ונודע ליכא משום חידוש, אלא דבאמת ס"ל להש"ס דודאי יש מציאות סברא לחלק בין הנחה לעקירה, ושפיר מוכח מדלא נקט רע"ק מחייב ב' לאשמועינן דלא בעי עקירה, א"כ י"ל דזהו בעצמו דברי הש"ס ודלמא הנחה הוא דלא בעי, מש"ה מוכרח החילוק לר' עקיבא לקושטא דמלתא, [ובדרך הפשוט לא ידעתי התחלה לקושיית הרשב"א די"ל דמרע"ק מוכח רק דלעקירה בעי הנחה ממש אבל לא דבעי מקום ד', ולזה פריך הש"ס רק כיון דמוכח עכ"פ דעקירה גרע לענין קלוטה א"כ דלמא לעקירה בעי מקום ד', ופשוט)
ומעתה י"ל דהא דקאמר רבה ה"מ רע"ק היא היינו דדוקא דכרבנן לא מצי אתיא, והיינו י"ל דרבה ס"ל מסברתו דאין מקום פחות מד' והספק רק אם דרשינן אל יצא ממקומו קא על החפץ ממילא בעי ד', או דלא קאי על החפץ ולא בעי כלל מקום חפץ אבל שיהי' כ"ש נקרא מקום חפץ לא ס"ל לרבה כלל, וההיא דזרק ונח בזיז כ"ש ס"ל כדאביי דמש"ה בעי הנחה דליהוי כזורק מרה"ר לרה"י דשדי נופו בתר עיקרו (דע"כ אף דשדיא נופו והוי רה"י היינו דוקא על הנוף ממש אבל לא שיהא האויר של הנוף אויר רה"י דמוכח כן מדדחיק הרשב"א (בתוס ד"ה לא חייב) דמהיכן יצא לרב ושמואל דלא חייב רבי רק ברה"י מקורה ואמאי לא ניחא להו דהיה קשה להו אמאי בעי לר' ונח ע"ג זיז הא ס"ל לר' קלוטה כמי שהונחה דמיא, אע"כ דלאביי ליכא הוכחה או דצ"ל דליכא דקדוק כ"כ די"ל דנקט ונח ע"ג זיז לרבותא דרבנן, א"כ גם לרבה י"ל כן) וא"כ י"ל דס"ל לרבה דהא דס"ל לרבנן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אין הטעם דבעי ניחותא דחפץ דהא מבואר בברייתא דתוך ג' מודו רבנן אף דהחפץ מתגלגל, ומה לי מתגלגל באויר או בקרקע, אע"כ הטעם דילפינן הנחה מעקירה דבעי מקומו של חפץ, א"כ ממילא בעי מקום ד', דפשיטא לי' לרבה דאין מקום פחות מד', ורק רע"ק ס"ל דלא בעי כלל מקום לחפץ דממקומו על האדם קאי, אבל לרבנן דפטרי בקלוטה ע"כ ס"ל דמקומו קאי על החפץ וא"כ ממילא בעי מקום ד', וזהו ממש כפי מה שכתבתי בכוונת תוס' בהוכחת ר"י מר' דלא בעי ד' אלא דר"י הוכיח דכ"ש מקרי מקום, ולרבה לא ס"ל כן, (ובדרך חידוד החברים המקשיבים אמרתי דבזה יש ליישב קושיית תוס' ד"ה דאמרינן קלוטה דמאי פריך הש"ס דלמא כרע"ק בודאי אתי, די"ל דהכי פריך כיון דלרע"ק מוכח דלא בעי מקום ד' מהיכי תיתי נימא דפליגי רבנן עליו ואף אם למטה בי' פליגי דלמא רק קלוטה לא ס"ל אבל לא בעי מקום ד', ואי דליכא טעמא דל"א קלוטה רק מחמת מקומו של חפץ כנ"ל דלמא טעמייהו דבעי ניחותא דחפץ ואף מתגלגל פטור, ואי דידע מהברייתא דפ' הזורק דלמטה מג' ד"ה פטור, ולזה קאמר ומי פשיטא לי' לרבה, והיינו דידע אותה ברייתא דשם קתני דמג' ועד י' פליגי הא מספקא לי' וע"כ דלא ידע הברייתא וא"כ י"ל דרבנן דפטרי דבעי ניחותא דחפץ ואם כן מסתמא גם רבנן ס"ל דלא בעי מקום ד' דמה"ת נעשה פלוגתא רחוקה בין רע"ק לרבנן וק"ל).
ובזה מיושבים דברי המהרש"א ממה שהקשינו אות ב' דתירוצו עולה יפה, דמה"ט לא מספקא לרבה דכ"ע ס"ל דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא דליכא טעמא לומר דלאו כמי שהונחה דמיא אלא משום דדרשינן מקומו של חפץ וממילא בעי ד' ויהי' מתני' דלא כמאן.
ומיושב ג"כ מה שהקשינו על המהרש"א באות א', דכ"ז רק לתירוצם א', דתירצו דר"י הוכיח מר' דזיז דבעי ד' ועפ"י היסוד שיסדנו דס"ל הנחה כ"ש יליף ג"כ מקרא דממקומו. אבל לאידך תירוצם לגירסת ר"ת בעירובין לא צריכין למדה זו, וא"כ י"ל דמה דכתבו דרבה לא חשיב כל האיבעיות היינו להך תירוצא ונסתר הבנין, ואף אם לא כמש"ד מ"מ י"ל דלא בעי ד' וליתא לתירוצו של המהרש"א, ואף דהמהרש"א שם על תירוצם דתוספות דהש"ס פריך דאיכא למיבעי ג"כ דלמטה מי' ד"ה פטור דהא ליכא לספוקי בזה, דא"כ מתני' דלא כמאן היינו דקושייתו דלפי דברי תוס' דלעיל, דס"ל דאם לאו כמש"ד ממילא בעי מקום ד' קשה להו קושי' תוספות דמאי פריך הש"ס דדלמא כרע"ק אתיא בודאי, ולזה תירץ דמ"מ פריך הש"ס דמאן מפיס דרע"ק הוא יותר מרבנן כיון דגם לרבנן י"ל דס"ל קלוטה כמש"ד וגם לרע"ק אינו מוכח להדיא רק מכח משנתינו, ומשני הש"ס בתר דאיבעי' הדר פשטה דמוכח דרע"ק סבר כן, אבל באיבעי' דרבה באמת לא היה מוכח, ועכ"פ לא הי' אפשר למנקט דלכ"ע לאו כמש"ד דא"כ ממילא בעי ד' ויהיה מתני' דלא כמאן וא"כ שני דיבורי תוס' עולין כהוגן דתלי בב' תירוצים שבתוס' בפירושא דהא מני רבי היא.
ולפ"ז מיושב הקושיא באות ג' דמהא דקאמר רבה ה"מ רע"ק ליכא למידק, די"ל דליכא ברייתא בשום מקום דבעי ד', והא דקאמר ה"מ רע"ק היינו לאפוקי מרבנן דרע"ק דמוכח דס"ל דבעי ד' דכיון דבעי מקום חפץ ממילא בעי ד', אבל מדברי ר"ז דייקי שפיר דל"ל דקאמר ה"מ אחרים לאפוקי מרבנן דרע"ק דהא ר"ז מביא ראיה מאחרים דהנחה כ"ש, הרי דכ"ש הוי מקום, א"כ דלמא גם רבנן דרע"ק ס"ל כן, אע"כ דיש איזה ברייתא מפורש דבעי ד'.
ובהכי מיושב ג"כ הקושיא באות ד' הנ"ל דגם בתירוצם דתוס' מיושב קושיית המהרש"א דרבה לא ניחא ליה לומר דרבנן ס"ל קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא, דא"כ יהיה מוכרח דבעי ד' כנ"ל, ויהיה מתניתין דלא כרבנן.
אמנם עדיין יקשה לפום אידך תירוצא דתוס' בההיא דר"י דה"מ ר' היא עפ"י גירסתם בעירובין דנסתר כל הבנין וקיימינן בפשוטו דאף אם קלוטה לא כמש"ד מ"מ אפשר דלא בעי ד' א"כ עדיין תיקשי למסקנא כקושי' המהרש"א דאמאי מספקא לרבה דדלמא לכ"ע קלוטה כמש"ד א"כ רבנן דר' ברה"י באמצע דלא כמאן וזה לא יתיישב בתי' תוס' כמבואר באות ד'.
אמנם י"ל דג"ז לא קשה מידי, די"ל דמה"ט דהחליטו תוס' דיש איזו ברייתא מפורש דס"ל דבעי מקום ד' מיתרצא גם קושיית מהרש"א בתירוץ תוס'. והיינו הא דלא ניחא לרבה לומר דלרבנן קלוטה לאו כמש"ד כדי דרבנן דר' יהיו כרבנן דרע"ק, דהא מ"מ אותו ברייתא דס"ל דבעי ד' הוא דלא כמאן דהא לומר דלרבנן דרע"ק בעי ד' אינו מרווח, דא"כ מתני' דהכא דלא כרבנן, וכיון דממילא אותה ברייתא הוא תנא אחרת דס' דלא כרע"ק ולא כרבנן ממילא קיימינן דאפשר דגם רבנן ס"ל דקלוטה כמש"ד והאי רבנן דר' אתי כאותו ברייתא דבעי מקום ד' ונכון.
ומעתה מיושב הקושיא באות ה' ואות ו', והיינו דודאי הא דכתבו תוס' דמה"ט ניחא לרבה לומר דלכ"ע קלוטה כמש"ד אף דהברייתא דלא כמאן, כדי לאוקמי מתני' אף כרבנן, היינו רק אם ההלכה כמתני' משא"כ אם בלא"ה קיי"ל כהברייתא דבעי ד' א"כ מה בכך דמתני' רק כרע"ק, אדרבא מהי"ת לומר דרע"ק ורבנן תרווייהו דלא כהלכתא, וא"כ לפ"ז יקשה לכאורה לרבה דס"ל להלכתא דבעי ד', כמבואר בעירובין, א"כ אמאי מספקא לומר דלכ"ע כמש"ד.
אולם בזה י"ל דזהו רק למסקנא דפשיטא לי' דודאי אם היה מתני' אף כרבנן היה ההלכה כמתני', רק למסקנא דנפשטה איבעי' והוי מתני' דהכא סתם ואח"כ מחלוקת פלוגתא דרע"ק ורבנן ואין הלכה כסתם, ואף דבתוס' דהכא במ"ש דרבה לא חש לפרש כל איבעיות אזלא בהך סברא דאף אם קלוטה לאו כמש"ד מ"מ אפשר דלא בעי מקום ד', וא"כ דלמא מ"מ מתני' אף כרבנן ומנ"ל למיפרך דלא כסתם מתני', י"ל דס"ל לרבה דמ"מ כיון דמצינו ברייתות מפורשות דבעי ד', בודאי מהראוי דמה"ט ס"ל לרבנן דל"א קלוטה משום דבעי מקום ד', דמה"ת לומר ג' מחלוקות דרע"ק סבר דלא בעי הנחה כלל, ורבנן סברי דהנחה כ"ש, והבריי' סבר דבעי ד', מש"ה אמרי' בודאי דרבנן ס"ל דבעי ד' והוי סתם ואח"כ מחלוקת, ומש"ה פסק רבה דבעי ד'.
וכ"ז לרבה משא"כ לר"ח שפיר הקשו תוס', כיון דס"ל דברה"ר בעי ד' האיך הי' מספקא ליה לומר דלכ"ע קלוטה כמש"ד, והיינו דע"כ ס"ל בקבלה או מסברא דאין הלכה כסתם מתני' דהכא, וא"כ מה"ת למיבעי דלכ"ע כמש"ד שלא אליבא דהלכתא, דל"ל ג"כ דזהו רק לבתר דפשטה דהוי סתם ואח"כ מחלוקת, ז"א, דמאי מחלוקת איכא דלמא גם רבנן סברי דלא בעי ד' רק דל"ס קלוטה כמש"ד.
ואי דאמרינן דמה"ט גופא בקלוטה משום דס"ל דבעי מקום ד', ז"א, דהא ר"ח ס"ל ברה"י לא בעי מקום ד', ואעפ"כ נקט ונח ע"ג דבעי הנחה וכן רבנן דר' ברה"י באמצע פטרי אף דסבירי להו ברשות היחיד לא בעי מקום ד' והרי דלא תלי בהא, וא"כ ליכא סתם ואח"כ מחלוקת, אע"כ דבלא"ה קים ליה דלא קיי"ל כסתם מתני' דהכא וא"כ אמאי מיבעי ליה דלכ"ע כמש"ד, ולזה כתבו התוס' ומיהו רשב"א אומר דאף ברשות הרבים לא בעי מקום ד', וא"כ שפיר י"ל אף דס"ל דבעי עכ"פ הנחה כ"ש היינו למסקנא דנפשט ליה דלרבנן קלוטה לאו כמש"ד או דכיון דמספקא לי' ממילא בלא נח פטור מספק, ומיושב הקושיא באות ז' ודו"ק.
ועתה נבא ליישב הקושיא באות י"א, והוא במה דכתבו תוס' מיד הא דנקט זיז כ"ש אומר רשב"א דברחב ד' מחייבי רבנן אם הוא למעלה מי' דס"ל כריב"י בטרסקל, והנה י"ל מסברא אף דס"ל לרבי דעיקר מחשיב לנוף רה"י או דמכח העיקר נעשה רה"ר כסברת הרשב"א זהו רק בתוך ט' דשם שייכות לרה"ר ע"י כלי או אדם, וכן למעלה מי' נמיהוי רה"י ע"י העיקר. אבל אם העיקר ברה"ר והנוף למעלה מי' י"ל דל"ש שדי נופו דבאויר הזה לא שייך לקראותו רה"ר ואינו במציאות כלל, וא"כ לכאורה מעיקרא ליתא לקושיית תוס' דאמאי לא מוקי אביי הכל ברה"ר, דא"כ ע"כ מדמחייב ר' משום שדי נופו מיירי רק בתוך י' והיה קשה אמאי נקט כ"ש הא גם בד' פטרי רבנן כיון דמיירי ע"כ רק למטה מי'.
אמנם בזה היה מקום לומר בסגנון אחר כעין סגנון תוס' והיינו דמיירי בכל ענין אף בנח בצד הנוף, ובזה ברחב ד' מודו רבנן דמחייבי, ומעתה מיושבים היטב דברי תוס', ושיעור דבריהם דהא דלא מוקי הכל ברה"ר משום דגם ברה"ר לא בעי ד'. וגם הא דנקט זיז כ"ש אומר רשב"א משום דבד' מודו רבנן בלמעלה מי' ואם איתא דמיירי הכל ברה"ר א"כ לא משכחת רק למטה מיו"ד, ואמאי נקט כ"ש, ואי דמיירי אף בצד הנוף א"כ גם בכ"ש לחייבו רבנן דהא ברה"ר לא בעי ד' ומש"ה מוקי אביי באילן עומד ברה"י דלר' שדי נופו והוי רה"י ומיירי אף ברחב ד' ומש"ה נקט כ"ש. משא"כ אם ברה"ר היה צריך ד' שפיר הו"מ לאוקמי ברה"ר ואף בצד הנוף פטרי רבנן דבעי מקום ד' ושפיר נקט כ"ש, כנלענ"ד נכון בעזה"י:
ואומר עוד גרגיר אחד בהאי ענינא במה שהקשה המהרש"א (בדף ז' ע"א בתוס' ד"ה וטח בפניה) דלפי פירש"י דלשם דלבנה רחב ג' טפחים א"כ תיקשי הא בעי ד', ואם כסברת ריב"א דבטח בפניה לא בעי ד', ז"א, דהא לרש"י דנוף היא ר"ה דלא משכחת רק בנח בצד הנוף כמ"ש תוס' בשמעתין, וא"כ מדפטרי רבנן ע"כ דגם בצד הנוף בעי ד', וסיים ויש ליישב.
ונ"ל דאפשר דכוונת המהרש"א לשיטתו (דף ח' ע"א) דהא דפירש"י דזרק מתחילת ד' לסוף ד' הוא לפירוש הא' אבל לפי' הב' דברה"י כ"ע לא פליגי היינו דהנוף הוי רה"י, ומוכח דאף בטח בפניה בעי ד' הרי לפי' זה אין חילוק בין רה"י לרה"ר. וא"כ ר"ח ס"ל דאף ברה"ר לא בעי ד', וניחא ההיא דלבינה דהוא ר"ח לשיטתי דלא בעי ד' וק"ל.
אולם יסתער לנו קושיא גדולה בדברי רש"י שפי' לקמן (דף ח') בס"ד דקאמר לימא ר"ח דאמר כר' דקס"ד מרה"ר לרה"י מפיק, והוא תמוה לכאורה לפירש"י בפירוש א' דר"ח דלא כמאן הרי דאין חילוק בין רה"ר לרה"י א"כ למאי צריך לפרש דס"ד דלרה"י הוא דלמא לס"ד הוי הזיז ברשות הרבים דהא לר"ח גם ברה"ר לא בעי ד'.
ובפשוטו היה נ"ל דלזה נתכוין המהרש"א שם דטרח ליישב הא דס"ל לרש"י בפי' א' דר"ח דלא כמאן ולא ס"ל לחלק בין רה"י לרה"ר היינו דאם איתא דברה"י לא בעי ד' לא הי' העיקר מחשיב להנוף כיון דבמקום העיקר שהוא ברה"י לא תליא כלל בד', ולכאורה מאי בעי המהרש"א בזה ולא בפשוטו, דלפי' הא' דלא היה הגירסא ברה"י דכ"ע ל"פ לא ס"ל כלל לחלק לענין ד' בין רה"י לרה"ר כמו דס"ל להרשב"א בתוס' דמסברא אין חילוק בזה.
ולזה היה נ"ל דהוקשה למהרש"א דברי רש"י אלו שכתב דקס"ד מרה"ר לרה"י, ולזה ע"כ מוכח דרש"י ס"ל באמת דר"ח מדנקט רה"י ס"ל דרק ברה"י לא בעי ד', והא דפירש"י בפי' הא' דר"ח דלא כמאן היינו דכ"ע ס"ל דאף ברה"י בעי ד', ולזה הקשה המהרש"א שפיר כיון דס"ל לרש"י באמת לחלק לר"ח בין רה"י לרה"ר, א"כ דלמא ר"ח ככ"ע ס"ל, ולזה הוכרח לסברתו דמדסבר ר' דעיקרו מחשיב לד', ע"כ דס"ל דאף ברה"י בעי ד' אבל באמת ר"ח ס"ל דברה"י דוקא לא בעי ד'.
וניחא נמי במ"ש המהרש"א שם לרש"י דעיקר פרכת הש"ס לימא ר"ח דאמר כר', היינו דלימא הלכה כר', והרי לרש"י דס"ל דלר"ח דלא כמאן ואין חילוק בין רה"י לרה"ר ע"כ מדנקט ר"ח ברה"י היינו דאשמועינן דרה"י עולה עד לרקיע כמ"ש רשב"א בתוס', וא"כ איך שייך דלימא הלכה כר' הא בעי להשמיענו דרה"י עולה עד לרקיע, ולפי הנ"ל ניחא דר"ח באמת ס"ל דרק ברה"י לא בעי ד':
אמנם לפ"ז נסתר דברי המהרש"א בשמעתין שכ' ליישב לפירש"י הא דלא מוקי ר"ח הכל ברה"ר ובצד הנוף, היינו דאיידי דקאמר ר"ח ברה"י נקט איהו נמי דקאי ברה"י, א"כ תיקשי דמנ"ל לאביי גופא דעיקרו ברה"י, וממילא מדסבר ר' דשדיא נופו מוכח דגם ברה"י בעי ד', ויהי' ר"ח דלא כמאן, דלמא באמת מיירי דהכל ברה"ר ור"ח ס"ל ככ"ע, והוא השגה גדולה על המהרש"א לענ"ד:
גם בלא"ה דברי המהרש"א בסוגין תמוהים דמה הועיל בזה דמשום איידי נקט דקאי ברה"י מ"מ קשה נימא דהכל ברה"י כיון דס"ל דגם ברה"י בעי ד'.
אולם תירוצא דמהרש"ל בסוגיין דלשון זיז משמע דבר הבולט היה אפשר לקיים ולפרש דברי רש"י דר"ח ס"ל דרק ברה"י לא בעי ד', ור"ח אמר דכ"ע אף ברה"י בעי ד'. והא דלא מוקי הכל ברה"ר ודר"ח ככ"ע משום דזיז הוא דבר הבולט.
אולם לפי הנ"ל ע"כ אי אפשר לומר דלפי' הא' יסבור ר"ח דברה"ר בעי ד', הא לפירושו דהנוף הוא רה"ר מוכח דבטח בפניה בעי ג"כ ד' ותיקשי ההיא דר"ח דלבנה, אע"כ דברה"ר ג"כ לא בעי ד' ורה"י דנקט ר"ח לאו דוקא, א"כ תיקשי אימא גם לס"ד כן ומאי דוחקיה לרש"י לפרש לס"ד דמה"ר לרה"י.
והייתי סבור לומר דרש"י בעי לתרץ כיון מדר"ח דלבנה מוכרח דלא בעי ד' אמאי לא פריך הש"ס מיד מההיא דלבנה לימא ר"ח דאמר כר', ולזה כתב דס"ד מרה"ר לרה"י וא"כ לעיל בלבנה לא הו"מ לומר הלכה כר', די"ל דקמ"ל דאף ברה"ר לא בעי ד'.
אולם לפ"ז יקשה בהיפוך דלמאי הוצרך ר"ח להך מימרא דנעץ קנה הא מההיא מימרא דידיה בלבנה כבר מוכח דלא בעי ד', וע"כ דאשמועינן ר' דרה"י עולה עד לרקיע, א"כ מאי פריך דלימא הלכה כר', ודברי רש"י נפלאו ממני לא אוכל להם.
ואדכרתן מלתא דתמיה לי בענין זה בהא דנסתפקו תוס' (דף ה' ע"ב ד"ה בשלמא) דבזרק ד' אמות ברשות הרבים ונשרף באויר אחר ד"א אם חייב מדין קלוטה או דבמלאכה זו לא אמרינן קלוטה דא"כ הי' כמונח תוך ד"א, וקשה לי, א"כ גם בזורק מרה"י לרה"ר נימא הכי דאיך נחייב אותו משום קלוטה נימא דבאותו הרגע שיצא ראש אחד מפתח הבית והיה עדיין הראש הב' מהחפץ בבית יהא כמונח, ואח"כ כשיצא כולו הוי כעקירה דבכה"ג אינו חייב, כמו שפירש"י בהמצניע (דף צג ע"ב עיי"ש). וצע"ג:

בר"ן ד"ה ומקשו גם משכחת לה בכלי גבוה ג"ט דאין כרמלית בכלים, כמ"ש רש"י ז"ל (דף ח' ע"א) ד"ה פחות מכן, ואולי י"ל דס"ל להר"ן דאין כרמלית בכלים, היינו דהוי מקום פטור, אבל לא דהוי רה"ר, דלא כתוס' (דף ה' ע"א ד"ה כאן) ובאמת תמיהני על השמטות הרי"ף הברייתא דדף ח' היתה קופתו כו' דמזה משמע דאין כרמלית בכלים:

בכותל משופע כ' תו' שרבי' מכתפים עליו. כ' לי מורי גאון ישראל מה' נתן אדליר כ"ץ זצ"ל בשו"ת דמוכח דעת תוס' כהרא"ש לקמן ח' ע"א דעמוד ט' לאו דוקא עד עשרה ודלא כפי' רש"י דפירוש שם ט' דוקא לא פחות ולא יותר. דלרש"י משהגיע לט' טפחי' הופכו על הכתב הו"ל למיתני עכ"ד בענין זה ודפח"ח. א"כ נ"ל אפי' ס"ל להתוס' גבי עמוד הוה ט' דוקא לא גבוה ולא נמוך מ"מ לטעמיהו אזלי דס"ל התם וכן בגומא הוא לאו דוקא דגומא אפי' ח' וז' וכי האי גוני דומה לעמוד ט' דהכל לפי מה שהוא ענין דניחא תשמישתי' ע"ש א"כ אולי בכותל משופע ניחא תשמישתי' בגובה קרוב ליו"ד ודומה לעמוד ט' וצ"ע:

שקלט מע"ג גומא וכו' מים ע"ג מים היינו הנחתו. צל"ע א"כ מ"ש מי גשמים דנקיט הו"ל למימר המוציא מים מבאר רה"י לרה"ר חייב. ועוד מילתא דפשיטא היא מפסי ביראות ונלע"ד דודאי מים שבאויר מחיצות הוה הנחה בלי ספק. אך המים שלמעלה ממחיצת הגומא ולא משכחת לי' אלא קולות של מי גשמים שהוא למעלה ממחיצת הגומא. ולא הוה רה"י אלא משום שראשו א' מחובר במי הגומא. אעפ"י שראשו השני מחובר בעבי'. מה בכך הא רה"י עולה עד לרקיע וה"ל האי קילוחא כיתרץ קנה ברה"י גבוה מאה אמה. נמצא זה הקלוח הוה רה"י גמור אך ה"א הואיל ולא נח על מקום ד' לא הוה הנחה קמ"ל מים ע"ג מים היינו הנחתו כנלע"ד. אלא לפ"ז גם הך ספיקא דאגוז בכלי ושמן ע"ג יין וכן גוף הדין דאגוז ע"ג מים היינו למעלה ממחיצת המים. אבל אם משוקע בתוך מחיצה הוה מקום הנחה ולא משמע כן ברמב"ם ושארי ראשונים:

אגוז ע"ג מים עמ"ש תוס' בשמעתין ובב"מ שם. ולכאורה צ"ע מה ענין ספינה שאינה מחובר' עם גופו ליד שמחוברת עם גופו ומתנענע לדעתו. ואעתיק מ"ש אני עני בתשובה א' וז"ל עמ"ש תוס' דספינה לגבי קנין לא גרע מידו דמינח נייחא ואיהו מסגי תותא הדמיון תמוה דידו מחוברת בגופו. וספינה הוה דבר נפרד. אבל לפע"ד ידו שכ' תוס' ר"ל לכלי שבידו. דפשיט הוא דנותן בידה גבי גט היינו אפי' בכלי שבידה ובקלתה. דאלת"ה מנ"ל לרבות חצירה גגה וקרפיפה מונתן. דלמא אתי לרבו' דוקא כלי שבידה אבל חצירה גגה קרפיפה מנ"ל דדוחק לומר דלא יהי' סברא לחלק בין כלי שבידה ממש לחצרה. וא"כ מנ"ל לרבו' חצירה. אע"כ כלי שבידה היינו ידה דקרא ואייתר ונתן לרבו' חצירה. וא"כ י"ל מה לי כלי שביד אדם ומוליכו על דעתו עם גופו. או אדם בתוך הכלי היינו הספינה ומוליכו על דעתו. וכיון דספינה מינח ומים מסגי לי' על דעתו של אדם המנהיגה ה"ל ממש ככלי שבידו כנלע"ד:

ועיי' לקמן פ' ע"א פירש"י כשהוא מהלך שלא עמד לפוש עכ"ל מדיוק לשונו משמע דאתי' לחלק בין אגוז לדהתם דאה"נ אי הי' כותב כשהוא מהלך ממש לא הוה הנחה אך מיירי שעמד עכ"פ קצת לכתף. ומיהו לגבי נפשי' לא מיקרי הנחת גופו. אבל עכ"פ מועיל שתהיה הנחה לגבי דיו. אבל אם מהלך ממש לא הוה הנחה אפי' לגבי דיו. ודברי ראב"ן בישוב ק' זו בלקוטיו דף ק"נ מגומגמי' ע"ש עכ"ל בתשובה הנ"ל:

אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים וכו' עיי' ראב"ן בשבת ובב"מ ובלקוטיו דף ק"נ ע"א ומדבריו למדתי דמפרש כל הסוגי' לענין עקירה. דודאי אם עבר ממקום מסויים והניח ע"ג מים. הוה הנחה וחייב. אך העובר ממקום הנחתו שע"ג מים בהא קאמיבעי' לי' דומי' דקולט מי גשמים דמיירי מעוברא. דבקל הוה הנחה אחר עקירה. ממה שיהיה עקירה אחר הנחה כנלע"ד מדבריו. ועיי' מ"ש תוס' לעיל ג' ע"א ד"ה מ"ט וכו' מדחייב העני וכו' ע"ש ובמהרש"א שם. ועיי' מסברא זו בסמוך בסוגי' דבן עזאי:

הי' טעון וכו' אינו חייב עד שיעמוד וכו' פשטיו' משמע שהי' טוען בשבת עצמו. ע"מ להוציאו ואינו חייב עד שיעמוד ולאפוקי מבן עזאי דמהלך כעומד קמ"ל. וכן משמע מרמב"ם פי"ג הלכה ח' ולח"מ כ' מלשון ק' הש"ס משמע דמיירי שהי' טעון לפני' מזוי' לזוי' ע"ש. אלא דקשה אהש"ס היא גופי' מנ"ל. וי"ל מדאמר אביי והוא שעמד לפוש ממאי מדאמר מר וכו' ואי ס"ד דמיירי שטען על מנת להוציא וקמ"ל שהנחה האחרונה צ"ל לפוש א"כ היינו ממש דאמר מר סוף ד' אמות לפוש חייב. ומאי מדאמר מר דקאמר. כאילו בא למילף דין חדש מדברי מר. הלא היינו הך בעצמו. אע"כ אביי היה מפרש דברי ר' יוחנן במפנה מזוית לזוית. ועד שיעמוד רוצה לומר ויעקור אח"כ. ואשמועי' אביי דעקירה בעי מהנחה שהיה לפוש ולמד מדמר דבעי' הנחה שאחר עקירה עומד לפוש דוקא. וה"ה וכ"ש הנחה שממנה תהי' עקירה שצריכה שתהיה בעומד לפוש דוקא. ומשו"ה ניטר ש"ס להקשות האר"י חדא זימנא עד דאמר מימרא דאביי תחלה. ומיהו יל"ד אביי גופי' מנ"ל דלמא באמת יתפרש ר' יוחנן כפשטי' וכמשמע מרמב"ם באמת. ואתי' לאפוקי מדבן עזאי. ומזה משמע קצת דס"ל לאביי כשיטת הרי"ף מדמפרש ר' יוחנן לדבן עזאי במושיט וזורק ש"מ ס"ל הילכתא כבן עזאי ודלא כהרשב"א שבתוס' דכ' דמההוא דמפנה חפציו משמע דלר"י ליתא לדבן עזאי וכ"כ ר"ן. ואינו מוכרח כאשר יבואר לפנינו בעז"ה:

ההולך מחנות לפלטי' דרך סטיו וכו' מסקי' מודה בן עזאי בזורק ומושיט ואמנם בירושלמי פליגי אמוראי דלחד מ"ד פליג נמי בזורק ומושיט. והטעם מבואר לכאורה דס"ל לא אשכחן כה"ג במשכן דחייב. אך לש"ס דילן צריך ישוב כיון דמודה בזורק ש"מ דהוה במשכן צידי ר"ה כמ"ש תוס' שכן דרך נוטה אהלי' לעשות חפופי' ביתידות אהלי'. א"כ קשה מ"ט פוטר במוציא משום דמהלך כעומד מה בכך כיון שכך היה במשכן ועל הוצאה כזו נאמר אל יצא איש ממקומו ללקוט המן. ואיש ואשה לא יעשו עוד מלאכה להביא. והלא מושיט למעלה מיו"ד אע"ג דבעלמא הוא אויר מקום פטור מ"מ כיון שכך היתה עבודתם במשכן חייב מכ"ש הכא וצ"ע לכאורה. וצריך לומר אע"ג שכן דרך אוהלי' להיות להם חפופו' ויתידות מ"מ אין הכרח שהיה לכל אהליהם כן ועוד באהל שהיה לו חפופי' אפשר שלא היה בכל סביבותיו. והיה אפשר לצאת ממנו בצד א' מבלי שיעבור דרך סטיו. וע"כ לרבנן דמסברא מהלך לאו כעומד דמי וראוי להתחייב בעובר דרך סטיו. לא תיקשי היכן אשכחנא כי האי גוני דחייב. דודאי הי' כן ברוב אוהלים. ונאמר דגם על אותן אוהלים היה קפידא דאל יצא. ולא יעשו עוד מלאכה. אך בן עזאי ס"ל מסברא מהלך כעומד. ולכן נהי בזורק ומושיט חייב בכל ענין דהרי אשכחנא כי האי גוני במשכן מ"מ במוציא נאמר דמרע"ה לא קפיד אלא שלא יוציאו מהאהלי' שלא היה להם חפופי' אבל באהלים שהיה להם חפופי' ומוציא דרך החפופי' על זה לא הקפידה תורה כיון דמסברא מהלך כעומד:

ועיי' לקמן צ"ב ע"ב מתני' דלא כבן עזאי ע"ש נראה סתמא דסוגי' כמ"ד בירושלמי דפליג בן עזאי גם בזורק ומושיט דאל"ה הו"מ לאוקמי מתני' אפי' כבן עזאי ומיירי שהוא עומד בפנים ומושיט לחוץ וטעמא דנח באסקופה הא לא נח חייב אפי' לבן עזאי ואין לומר א"כ פשיטא ומאי קמ"ל דטובא קמ"ל לאפוקי ממ"ד בירושלמי דפליג בן עזאי גם בהא משום דלא הוה הכי במשכן אע"כ סוגי' דהתם לא נחית לכך. אבל לקושטא דמילתא אתי' הך מתני' אפי' כבן עזאי ולק"מ קו' פ"י דשמעתין מסתם דמתני' דלא כבן עזאי וכבר עמד הרז"ה פרק בתרא דעירובין ומייתי לי' הרא"ש שם סי' ג'. וע"ש בעירובי' צ"ח ע"א המעיין שם יראה דגם התם ליכא סתם מתני' כבן עזאי. דהרי לא צריכי לאוקמי כבן עזאי אלא משום בריתא דמייתי התם אביי לחלק בין תוך ד' לחוץ לד"א ע"ש אבל מסתם מתני' אין שום הכרע והרי"ף לא העתיק הך בריתא כלל ע"ש ויבואר במקומו אי"ה:

ובן עזאי פוטר מ"ש תוס' בירושלמי משני בקופץ לכאורה צ"ע תינח מעביר ד"א לבן עזאי יש לומר בקופץ. אך זורק ד"א לר"ע דקלוטה מאי איכא למימר. וי"ל דירושלמי לטעמי' דס"ל ר"פ הזורק דזריקה ד"א הוה במשכן שזרקו מחטיה' וא"כ לק"מ אפי' אם יהיה קלוטה בתוך ד"א כמי שהונח על כל אמה מ"מ כיון שכך היתה זריקה במשכן מיתייב כך. אך ש"ס דילן ס"ל התם בין מעביר בין זורק לא הוה במשכן רק הילכתא גמירי לי' וכן הקשו תוס' גם מקלוטה. ותי' בחדא מחתא דהכי גמירי הילכתא וק"ל:

מהלך כעומד דמי כ' תוס' ונראה לרשב"א לר"י דאמר לעיל המפנה חפציו וכו' מלשון זה משמע דלא ברירא כולי האי דתלי' הך דמפנה חפציו בהא דבן עזאי והיינו משום די"ל מהלך הוה כעומד אי הי' תחלת עקירה לשם כך. אבל אי היה תחלת עקירה לפנו' חפציו. לא הוה שינוי מחשבה אלא בעומד לפוש ומתבטל מחשבתו הראשונה ע"י העמידה. ושוב עוקר ע"מ לצאת. אבל כשאין שום שינוי בין תחלת עקירה שהיתה ע"מ לפנות חפציו. ובין היציאה לר"ה. אע"ג דהליכה הוה כעומד מ"מ אינינו גורם שינוי מחשבה. לכן כ' הרשב"א שאין נראה לו לחלק בכך. ומייתי ראי' מר"פ אלו נערות ל"א ע"ב. ויראה דהרשב"א מפרש כמפרשי' דשינויי' דהתם דבן עזאי הוא קאי אמפנה חפציו דלעיל. אך רש"י התם לא פי' כן אלא דלעולם מפנה חפציו גם לבן עזאי פטור ומטעם שכתבתי לעיל. והתם מיירי בעוקר ע"מ לצאת. ומ"מ לק"מ הא עקירה צורך הנחה כיון דמהלך כעומד א"כ על כל פסיעה ופסיעה הוה עקירה חדשה. ועקירה הראשונה שהגביה לגנוב לא מיחשב צורך הנחה אחרונה כיון שהיו כמה הנחות בנתיים דהרי מהלך כעומד ע"ש בלשון רש"י ותראה כי כן הוא ועיין שיטו' אלו מבואר בשיטה מקובצת שם. וצריך דגרע מגונב חלבו דהגבה הוה צורך אכילה. אע"ג בשעת הגבה לא הוה שום התחלה לאיסור אכילה מ"מ מיחשב צורך אכילה טפי מעקירה ראשונה צורך הנחה אחרונה כיון דהוה הנחת ועקירות אחרות בנתיים דהרי מהלך כעומד כך צ"ל. מ"מ לפירש"י אין שום הכרע שיחלוק ר' יוחנן אדבן עזאי ולק"מ אהרי"ף דמשמע דפסק לדבן עזאי ופסק נמי הך דמפנה חפציו עיין בכל זה:

ודע דלשיטת רשב"א י"ל לבן עזאי טעמא דשופר ולולב בשבת לא לאו משום שמא יעברנה אלא שמא יוציא ועפ"י מ"ש רש"י ר"פ לולב וערבה וכמ"ש כפו' תמרי' שם בשם הרא"ם בביאורי סמ"ג אך לרי"ף ורש"י דבן עזאי נמי ס"ל כר' יוחנן דמפנה חפציו. עכצ"ל מודה בן עזאי במעביר דהילכתא גמירי לי' ודלא כירושלמי עיי' וק"ל:

ודע דהתוס' שם בשם ר"י ס"ל דבתר דגמירי הילכתא במעביר ד"א דמהלך לאו כעומד שוב בכל הלכות שבת לא הוה כעומד בעובר דרך מקום חיוב ורק בעובר במקום פטור הא דנשארה הסברא מהלך כעומד ועיי' מהרש"א שם. ותמהני מה יענה ר"י אזורק לר"ע דקלוטה וכי נימא נמי כיון דהילכתא גמירי בזורק ד"א לא אמרי' קלוטה. שוב לא אמרי' קלוטה כלל אלא בעובר דרך מקום פטור. א"כ בטלת קלוטה לר"ע וצ"ע:

ואמנם תו' דשמעתי' לא ילפי ממעביר דשאני הכא דגלי קרא רצונו לומר גלי הילכתא. אבל אין כוונתו כיון שהיא הלכה לא נילף מיני' בנין אב ומה מצינו דליתא עיי' בכללי סוגיו' שבסוף ס' באר יעקב סי' כ"ב דלתו' אפי' היקש ילפי' מהלכה דוקא ק"ו אין דנין ע"ש אלא הכונה כמו שאני הכא דגלי קרא. ועיי' סוכה י"ח שאני טומאה דהילכתא גמירי פי' דלא נימא בי' לבוד כלל לא באמצע ולא בשום מקום. וכ"כ מג"א סי' תק"ב סק"ט. אבל אי הוה הילכתא דלא נימא באמצע לבוד. הוה ילפי' מיני' ועיי' היטב בספר קרבן נתנאל פ"ק דסוכה סי' ל"ג:

בגמרא אלא אמר רבא כגון שקלט מע"ג גומ' כו' ונראה דעיקר הרבותא במים שקלט ממה שע"ג הגומא דאי מתוך הגומא פשיטא דהיינו הנחתן דמאי שנא גומא ומ"ש כלי אבל בע"ג הגומא שצפין קצת על הקרקע איצטריך לאשמועינן דאפ"ה היינו הנחתן דא"א לצמצם ולפ"ז יש ליישב הא דנקיט רבי יוחנן במילתיה לעיל הכניס ידו לחצר חבירו וקיבל מי גשמים משום דבחצר דידיה ליכא רבותא כולי האי כיון דניחא ליה באותן המים שצפין על הגומא א"כ הא אחשבינהו והו"ל עקירה מעליא משא"כ בחצר חבירו דאפשר דלא ניחא ליה לחבירו שיציפו המים על הגומא וסד"א דלאו היינו הנחתן כיון דליכא למימר הא אחשבינהו וקמ"ל דאפ"ה חייב כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר רבי אבין אמר ר"א אמר ר"י היה טעון וכו' אינו חייב עד שיעמוד ופירש"י עד שיעמוד ואח"כ יעקור כו'. ולכאורה אע"ג דפרש"י מוכרח מלשון הגמרא דדייק עליה מטעמא דשלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך אלמא דעיקר מלתא דר"י לענין עקירה איירי וכדדייק נמי לישנא דהיה טעון מדלא קאמר נטל אוכלין ומשקין ונכנס ויוצא כו' אע"כ כפרש"י דעקירה ראשונה לאו עקירה מקרי ומש"ה הוכרח נמי לפרש כאן דהאי עד שיעמוד היינו ע"כ שיעמוד ויחזור ויעקור גופו:

אלא דאפ"ה צריך לפרש ג"כ דאינו חייב עד שיעמוד ויעקור ויחזור ויעמוד או שיניח הנחה גמורה וכ"כ בעל לחם משנה על הרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות שבת ע"ש אלא דאכתי קשיא לי בגווה דא"כ מאי קאמר בסמוך מאי קמ"ל דלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך דמשמע דליכא רבותא אחריתא אלא הא ותיפוק ליה דשמעינן נמי מהך מימרא דרבי יוחנן ממילא דמהלך לאו כעומד דמי דאי כעומד דמי הוי מחייב אף כשלא עמד. ועוד דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר האמר ר"י חדא זימנא דאכתי מאידך דר"י לא שמעינן שפיר דמהלך לאו כעומד דמי משא"כ מההיא מימרא דהכא דקאמר אע"פ שנכנס ויוצא כל היום משמע שפיר דאיירי במהלך ואפ"ה צריך שיעמוד. ולכאורה היה נ"ל מזה לסייע לשיטת הרי"ף ז"ל שהביא הרא"ש לקמן בדף הסמוך דמשמע מלשון הרי"ף דרבי יוחנן ס"ל כבן עזאי דמהלך כעומד דמי מדאמר ר"י מודה בן עזאי בזורק ואפ"ה לא תיקשה מהנך מימרי דר"י בשמעתין דאפשר דבן עזאי גופא לא קאמר מהלך כעומד דמי אלא לענין הנחה משא"כ לענין עקירה לעולם בעינן עקירה גמורה וכמו שכתבתי לעיל בשם תוספת ישנים לענין עקירת גופו כעקירת חפץ דבהנחה פשיטא לן טובא וכדמפליג הש"ס נמי אליבא דר"ע לענין קלוטה בין עקירה להנחה וכתבו התוספת משום דקרא דאל יצא איש ממקומו אעקירה קאי וא"כ ה"נ דכוותיה דלענין עקירה לא אמרינן מהלך כעומד דמי דממקומו משמע ממקום קביעתו ולא דרך הלוכו משא"כ לענין הנחה בכל דהו מיקרי הנחה:

נמצא דלפ"ז אתי שפיר טובא הא דפשיטא ליה להש"ס דעיקר טעמא דרבי יוחנן משום שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך הא אם היה עקיר' לשם כך הוי חייב אע"ג שלא עמד דאפ"ה הוי הנחה דמהלך כעומד דמי לענין הנחה כך היה נ"ל לכאורה אמנם מה שיש לדקדק על זה יבואר עוד בסמוך:

בגמ' ת"ר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב בן עזאי פוטר. לכאורה יש לדקדק אמאי לא נקיט לפלוגתייהו איפכא במוציא מחנות לסטיו דרך פלטיא דרבנן פטרי דמהלך לאו כעומד דמי ובן עזאי מחייב והכי הוי שפיר טפי למיתני כח דהתירא אליבא דרבנן לשיטת רוב הפוסקים שפסקו כחכמים אלא דאיכא למימר דאיפכא לא פסיקא ליה כיון דסתם רה"ר הוי רחב ט"ז אמה למאי דקי"ל צידי רה"ר לאו כרה"ר דמי וא"כ אפילו לרבנן איכא למימר דחייב משום דמעביר ד"א ברה"ר דאע"ג דלא אשכחן כה"ג במשכן רה"ר איכא למימר דחייב משום דמעביר ד"א ברה"ר גופא לא הוי במשכן אלא הילכתא גמירי לה וכיון דהלכתא היא אפשר דבכל ענין מחייב לא שנא מהלך ל"ש עומד:

ועוד דאף את"ל דבכה"ג נמי סברי רבנן דמהלך לאו כעומד דמי כדמשמע לכאורה מהא דקיי"ל בכל דוכתי דמותר להעביר פחות פחות מד"א וכדמשמע נמי ממימרא דרבה לעיל בסמוך דמחלק בין עומד לפוש או לכתף אלא דאפ"ה לא מצי למתני איפכא דנהי דרבנן פטרי משום דמהלך לאו כעומד דמי אפ"ה סד"א דבמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו נמי פטרי רבנן משום דלא אשכחן כה"ג דחייב כדשקיל וטרי בסמוך משא"כ השתא דנקיט פלוגתייהו בכה"ג ממילא שמעינן תרתי דשייך נמי פלוגתייהו איפכא. ועי"ל דהא דאמרינן בכל דוכתי כח דהיתירא עדיף היינו היכא דמותר לכתחלה. משא"כ הכא דלא פליגי בן עזאי וחכמים אלא לענין חיוב חטאת דלכ"ע מיהא אסור לכתחלה ככל פטורי דשבת דפטור אבל אסור. א"כ הוי רבותא טפי דרבנן מחייבי חטאת ולא אמרינן דמייתי חולין בעזרה כנ"ל:

שם בשלמא ב"ע קסבר כו' אלא רבנן נהי דקסברי כו' היכא אשכחן כה"ג דחייב ופרש"י דעיקר הקושיא כיון דמפסקא רשותא אחריתא מנ"ל דחייב דלמא לא חייב רחמנא אלא במוציא להדיא מרה"ר לרה"י. ומשמע מלשונו דאפילו בזורק ומושיט נמי קשיא ליה כה"ג וכמבואר להדיא משיטת התוס' שהוצרכו לידחק בשקלא וטריא דשמעתין אליבא דבן עזאי ומה שיש לדקדק על שיטה זו יבואר מאליו:

אמנם לולי פירושם בזה היה נ"ל דהשתא נמי אסיק הש"ס אדעתא הא דמודה בעל הבית בזורק ואפ"ה לא שייך כלל להקשות היכא אשכחן כה"ג דחייב דמהיכי תיתי לפטור דאין שום סברא לומר דבשביל שהפסיקו רשות אחר יפטור דסוף סוף איתעביד מחשבתו שהוציא החפץ מרה"י לרה"ר ועוד דהא נמי לא פסיקא דלא הוי במשכן ואדרבא לכאורה משמע דעיקר הוצאה דמשכן הוי בכה"ג דהא אמרינן להדיא בר"פ הזורק משה היכא הוי יתיב במחנה לויה וא"ל לא תפיקו מרה"י דידכו לרה"ר דידי. א"כ משמע דמחנה ישראל לא הוי רה"ר ואין סברא ג"כ לומר שכל המחנה כאחד היה רה"י גמור דמהיכי תיתי דמסתמא הי' ריוח בין אהל לאהל כדאמרינן בפרק חזקת שאין פתחי אהליהם מכוונין זה כנגד זה אלמא שהיה ריוח בין הדבקים כמו מבואות וא"כ הו"ל לגמרי מוציא מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור או כרמלית מכל זה נראה דעיקר סברת המקשה דמקשה בפשיטות היינו דוקא למאי דאסיק אדעתיה דפלוגתא דב"ע ורבנן היינו דוקא כשהפסיק בהילוך דמש"ה פוטר ב"ע ואהא קשיא ליה שפיר א"כ מ"ט דרבנן דנהי דס"ל לרבנן דמהלך לא הוי כמו עומד ממש לענין הפסק אפ"ה ודאי מיהא דמהלך הוי מעשה הפסק וכי היכי דעומד גופא לא קים לן דפטור אלא מסברא כדתנן להדיא במשנה פרק המצניע דף צ"א ע"ב גבי אסקופה דהיכא דנח בכרמלית פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת ומהתם יליף נמי לעומד דשייך נמי לומר כה"ג דלא עשה מלאכתו בבת אחת וכמו שאבאר שם במקומו בעזה"י וא"כ מקשה שפיר דבמהלך נמי שייך לפטרו מה"ט גופא דלא עשה מלאכתו בב"א כדפרישית דפשיטא ליה טובא דהילוך הוי מעשה הפסק משא"כ בזורק ומושיט פשיטא ליה דחייב שהרי עשה מלאכתו בב"א והא"ש דלפי מה דהוה פשיטא ליה להמקשה הך סברא דיש לפטרו בכה"ג ממילא הוי ס"ד דאית לן למימר דמסתמא לא הוי כן בהוצאה דמשכן אלא דכל המחנה כאחד הוי רה"י גמור שלא היו שם מבואות אלא סתומים ומוקפים מכל צד כמו היקף שיירא וכיוצא בו וכמו שיבואר בר"פ הזורק אי"ה כן נ"ל נכון לולי דרש"י ותוספת לא כתבו כן ועיין בסמוך ויותר נ"ל דהא דמקשה מעיקרא היכא אשכחן כה"ג דחייב היינו משום דאיכא למימר דבמשכן היו המבואות עצמן מפולשין לרה"ר ורוחב שש עשרה אמה והא דאמרינן בפרק הזורק משה היכא הוה יתיב במחנה לויה היינו משום דאותן המבואות לא היו בוקעין בהם ס' רבוא או שלא היו מפולשין משער לשער משו"ה הוצרך לומר דמ"מ מחנה לויה גופא רה"ר הוא ומילתא דפסיקא קאמר אפילו את"ל דהמחנה ישראל לא הוי רה"ר גמור מחנה לויה מיהא רה"ר גמור הוא כן נראה לי נכון:

גמ' המוציא מרה"י לר"ה דרך סטיו חייב וב"ע פוטר. בכתובות (דף ל"א ע"ב) תוד"ה מהלך כעומד דמי ומעביר וכו' הלכתא גמירי לה ולא ילפי' מינה דהתם מקום חיובא וכו' וכ' מהרש"א אע"ג דהכא נמי מקום חיוב הוא ואמרינן בי' מהלך כעומד היינו דוקא לענין הקני' דהוי מקמי העקירה דחיוב שבת אבל לענין חיוב שבת ודאי דהכא אין חילוק אם מהלך כעומד אי לאו וכו' וע"ש ודבריו צריכין עיון קצת. ואמנם כעת אני אומר לדבריו דמחלק לענין חיוב ממון אמרי' מהלך כעומד ולענין חיוב שבת לא נ"מ מידי בזה דבין כך ובין כך חייב סקילה קשה מי דחקו לאוקמי כב"ע נימא דע"כ לא פליגי חכמים עלי' דב"ע אלא לענין שבת משום דילפי ממעביר ולא מחלק בין מקום חיוב או מקום פטור ועד כאן לא ילפי ממעביר אלא לענין שבת אבל לענין ממון שפיר אמרינן מהלך כעומד ולכך לענין חיוב ממון אמרי' שכבר נתחייב בגניבה וכו'

והנראה משום דממ"נ או דילפי' לגמרי ממעביר או דאמרי' מעביר חידוש הוא שיתחייב באותו רשות והל"מ הוא ולא ילפי' מיניה במקום אחר. ובשלמא לב"ע דלא יליף מיני' מקום פטור גם בממון לא יליף מיני' אפי' במקום חייב דלענין שבת הוא דגלי ולא לענין ממון. אבל רבנן כיון דילפי מיני' מקום פטור א"כ לא ס"ל דמעביר חידוש הוא אי נמי דבאמת לא ממעביר ילפי אלא מצד הסברא ס"ל דמהלך לאו כעומד א"כ הה"ד לענין ממון ולכך מוקי לה כב"ע:

ועפ"י סברא הנ"ל דנוכל לומר דרבנן לאו מסברא סברי מהלך לאו כעומד אלא דילפי ממעביר. ניחא מה דנקט בגמ' פלוגתא דב"ע ורבנן בשלש רשויות. דהיינו רה"י ור"ה וכרמלית ביניהם ואפושי רשויות בדבריהם למה. ונפלגי במוציא מרה"י לר"ה להדיא אלא שלא הניחו בר"ה ולא עמד לפוש וקלטה אחר או כלב מידו דב"ע מחייב וחכמים פטרי משום דמהלך לאו כעומד אי, נמי בגוונא דר' יוחנן המעביר חפציו ממקום למקום ונמלך להוציאם דב"ע מחייב וכדמוכח בכתובות. וכמו"ש התוס' כאן ולרבנן פטור וכמימרא דר' יוחנן

והנה הרשב"א בחידושיו ג"כ דלב"ע מעביר היכי דמי דמחייב וניחא לי' דמעביר הל"מ וכמו"ש התוס' וקשיא לי' א"כ אפי' עמד לפוש נחייב במעביר והתוס' בד"ה בשלמא באמת מספקא להו לב"ע בזה והרשב"א כתב שכך היא הלכה במעביר דלפוש פטור והקשה א"כ נילף ממעביר דמהלך לאו כעומד וניחא לי' דשאני מקום חיוב לב"ע משא"כ סטיו מקום פטור לכ"ע ומקום פטור ממקום חיוב לא ילפי' להחמיר עליו

והנה באמת גם במקום חיוב ס"ל לב"ע דמהלך כעומד וכמו"ש התוס' בשמעתין דב"ע לא ס"ל להא דר' יוחנן. וצ"ל דבמקום חיוב ס"ל לב"ע דוקא להחמיר גילתה תורה במעביר דמהלך לאו כעומד אבל להקל לא אמרינן מהלך לאו כעומד ובמקום הטור אפי' להקל אמרי' מהלך כעומד. ואי הוה נקט פלוגתייהו במקום חיוב ה"א דדוקא התם סברי רבנן מהלך לאו כעומד משום דילפי ממעביר ולא מחלקי בין להחמיר ובין להקל אבל במקום פטור מודי דלא ילפי' ממקום חיוב. קמ"ל דאפי' במקום פטור ולהחמיר ילפי ממקום חיוב. אלא דקשיא א"כ יש לטעות בדברי ב"ע דדוקא במקום פטור סובר דמהלך כעומד אבל במקום חיוב מודה דלאו כעומד בין להקל ובין להחמיר וא'"כ אכתי קשה למה לא נקט פלוגתייהו כנ"ל. וא"כ ע"כ אי אפשר לתרץ רק בחדא מתרתי. או דבאמת רבנן סברי מהלך כעומד מסברא רק דממעביר ילפי דלהחמיר אמרינן מהלך לאו כעומד אבל לא להקל. וכדרך שלדברי הרשב"א הוא במקום חיוב לב"ע כן הוא לרבנן בין במקום חיוב ובין במקום פטור וא"כ ליכא פלוגתא בינייהו [במקום חיוב] או דנימא דבן עזאי במקום חיוב יליף ממעביר בין לחיוב ובין לפטור דלאו כעומד. והנה חלוקה זאת השניה אי אפשר לומר דא"כ ברייתא דגונב כיס בשבת אמאן תרמיי' למאן דסבר כלישנא דהגבהה צורך הנחה ע"ש בדבריהם בכתובות בתוס' ד"ה הכא נמי נימא הכי וכו' וצריך לומר כחלוקה הראשונה דלרבנן להחמיר הוא דאמרי' [לאו[ כעומד ולא להקל א"כ ר' יוחנן דאמר המעביר חפץ וכו' דלא כמאן דאפי' לרבנן עכ"פ אמרי' מהלך כעומד אמנם נוכל לומר דלכך לא מוקי פלוגתייהו במוציא להדיא מרה"י לר"ה דא"כ אף דהוה ידעינן דלרבנן מהלך לאו כעומד אכתי לא הוה ידעינן מוציא דרך סטיו שהוא חייב דאולי לא גמרינן מצידי ר"ה ולא אשכחן כה"ג דחייב:

אלא דקשיא השתא דנקט דרך סטיו לא ידעינן דב"ע סובר מהלך כעומד. דאולי טעמו משום דלא אשכחן כה"ג דחייב. אלא שזה אי אפשר לטעות. שהרי חזינן מפורש בדבריו דמודה בזורק ומעתה זכינו להבין מה שנדחק בו הרא"ש ז"ל כיון דר' יוחנן גופי' לא ס"ל כבן עזאי כמבואר בדבריו [וכאן בתוס'] וא"כ למה לו לר' יוחנן לפרש דברי בן עזאי ולמימר שמודה בזורק ובשביל כך רצה הרי"ף לומר דר"י ס"ל כבן עזאי מדפי' דבריו והרא"ש הקשה שהרי ר"י ס"ל דמעביר חפץ ממקום למקום וכו' ונדחק הרא"ש שדרך האמורא לפרש דברי התנא אף דלא ס"ל כוותיה **הגהת נכד המחבר עיין בדברי רבינו לעיל דף ג' ע"ב בדברי הגמ' ד"ה דתניא וכו' שמתרץ דברי הרי"ף בע"א: ולדידן דר' יוחנן בא לתרץ דברי עצמו דאמר לעיל שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך וקשה מדלא פליגי בכיוצא בזה מכלל דבמקום חיוב גם לרבנן מהלך כעומד דילפי' ממעביר. ולהכי בא ר' יוחנן לתרץ ומביא ברייתא מפורשת דמודה בן עזאי בזורק ותניא נמי הכי הוא דברי ר' יוחנן בעצמו ואם כן לבן עזאי ליכא למיטעי ולומר שטעמו משום דלא אשכחן כה"ג דחייב אבל אי הוה נקיט פלוגתייהו במוציא מרה"י לר"ה וכגוונא דר' יוחנן הוה אמינ' דדרך סטיו גם לרבנן פטור משום דלא אשכחן כה"ג. דחייב אבל לעולם דלרבנן אפי' במקום חיוב אמרינן מהלך לאו כעומד ע"ש:

קורא בספר. כל ספרים שלהם עשוים כמגילה: ונתגלגל הספר מידו. וראשו אחד בידו: גוללו אצלו. ובפרק בתרא דעירובין מוקים לה באיסקופת כרמלית כגון גבוה ג' ורחבו ד' ורשות הרבים עוברת לפניו דאי נפל כוליה מידיה ומהדרי ליה מרה''ר לאיסקופה לאו חיוב חטאת איכא הלכך השתא דראשו אחד בידו ואין כאן עקירה אפילו משום שבות נמי לא גזור: היה קורא בראש הגג. שהוא רה''י: ונתגלגל הספר מידו. וראשו אחד בידו: עד שלא הגיע. ראש התחתון: לי'. התחתונים שהוא אויר ר''ה גוללו אצלו: הגיע לי'. אסור לגוללו דגזור רבנן משום שבות היכא דאוגדו בידו אטו היכא דנפק מידיה כוליה דלא לייתיה דאיכא חיובא דאורייתא: הופכו על הכתב. כתבו לצד הכותל והחלק כלפי ר''ה שלא יהא מוטל כל כך בבזיון: והא לא נח. ואמאי אסור לגוללו אצלו: משופע. בולט מלמטה ומצר מלמעלה דנח ליה על אותו שיפוע: מי עבידי דנייחי. אלא בדבר שיש לו תוך: מהו דתימא. לאו היינו הנחתן דתהוי עקירתו עקירה דהא ניידי ואזלו: קמ''ל. דהיינו הנחתן ועקירתן עקירה: שמן שצף ע''ג יין. ועקר השמן והוציאו לר''ה וה''ה ע''ג מים לענין שבת אבל לענין תרומה לא סגי דלא נקט יין: מחלוקת רבי יוחנן ורבנן דתנן שמן. של תרומה: שצף ע''ג יין. של תרומה: טבול יום. פוסל את התרומה מן התורה ביבמות בפ' הערל (דף עא.): לא פסל אלא שמן בלבד. לפי שאינו חבור זה לזה ושמן פסול הוא ולא טמא הילכך לא פסיל ליה ליין ולענין שבת נמי הוי כדבר אחר הצף על המים דלאו היינו הנחתו: היה טעון אוכלין ומשקין. משמע שלא טענו לכך אלא היה טעון ברה''י כדי להוליכו מזוית לזוית (או מבעוד יום) ומשעקר רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כולו: אינו חייב עד שיעמוד. ואח''כ יעקור עצמו לצאת דעמידת גופו ודאי כעמידת חפץ דמי הלכך כי עמד ועקר ע''מ לצאת מיחייב אבל בלא עמידה ליכא עקירה אלא עקירה ראשונה והיא לא היתה ע''מ לצאת והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת וגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת: והוא שעומד לפוש. לנוח ההיא הויא עמידה ועקירה דבתרה הוי עקירה אבל עומד לכתף לתקן משאו על כתיפו לאו עמידה היא: מדאמר מר. רבה דהוא רביה דאביי: תוך ד' אמות. המעביר ד' אמות ברה''ר ועמד תוך ד' אמות לפוש וחזר והשלים והניח או עמד שם: פטור. שלא העביר ד' אמות בעקירה אחת ואם לכתף עמד בתוך הד' אמות וכשהשלים ד' אמות הניח או עמד שם לפוש חייב ועמידה דתוך ד' לאו עמידה היא שהיתה לכתף: חוץ לד' אמות. המעביר ד' אמות שלימות ועומד חוץ לד' אמות אם לפוש עמד הוי הנחת גופו כהנחת חפץ ואם לכתף עמד אין זו עמידה ואם נטלה אחר מידו אחרי כן שניהם פטורין: אמוראי נינהו. ר' אלעאי ור' אמי: מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא. ומיהו ר' יוחנן חדא זימנא אמרה: חנות. רה''י: פלטיא. רחבה והוא רה''ר: דרך סטיו. מקום איצטבאות שיושבים סוחרים ושם כרמלית עליה דלאו להילוכה הוא כרה''ר: חייב. הואיל ולא עמד בסטיו לפוש אין כאן הנחה אלא בפלטיא: ובן עזאי פוטר. כדמפ' קסבר מהלך כעומד דמי ונמצא נעקר מרה''י ומונח בסטיו ועוקר מסטיו ומניח ברה''ר: היכא אשכחן כה''ג. דמפסקא רשותא אחריתי מיחייב דילמא לא חייב' רחמנא אלא במוציא מרה''י לר''ה בהדיא:

היה קורא בספר על האסקופה. ואם תאמר ולרבא בפרקין דלא גזר בכרמלית גזירה לגזירה גבי לא יצא החייט במחטו (לקמן ' ' יא:) מאי איריא ספר אפילו כל מילי נמי שרי באגדו בידו כיון דאפילו באין אגדו בידו לא אסור אלא מדרבנן ואי אפשר לאוקמה אלא באסקופת כרמלית כדמסיק אביי בפרק בתרא דעירובין (ד צח. ושש) וי''ל דנקט ספר לאשמעינן אפילו ספר אם אין אגודו בידו אסור לאפוקי רבי שמעון דאמר התם כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש: בכותל משופע. אור''י דאיירי כגון שרבים מכתפים עליו דהוי רה''ר: אגוז ע''ג מים לאו היינו הנחתו. ואע''ג דאמרינן בפ''ק דב''מ (דף ט ושם) ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה לגבי קנין שאני דלא אקרי חצר מהלכת דחצר ילפינן מיד ויד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה אבל הכא ממשכן ילפינן ושם לא היה מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם ובעי אגוז בכלי וכלי צף ע''ג מים אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא אע''ג דודאי לאו כמונח דמי דקי''ל רכוב כמהלך דמי ובריש פרק בתרא (דף קנג.) משמע נמי דאם נותן על אדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנחה דקאמר מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת ואמרינן נמי בהמוציא (לקמן דף כ.) הוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתם זו היא הנחתם משמע דוקא כתבן שהניחן במקום שישארו שם לעולם אבל אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה כיון שהוא מהלך: רבי יוחנן בן נורי אמר שניהם כו'. מדנקט טבול יום ולא נקט שני משמע דשמן חשיב משקה דשני אחר מטמא משקין להיות תחלה (דף יד: ושם) ומה שקשה ממנחות פירשתי שם בפסחים: בשלמא לבן עזאי מהלך כעומד דמי. קשה לר''י מה צריך להאי טעמא לימא בשלמא לבן עזאי לא אשכחן כה''ג דמיחייב כדפריך מהא טעמא לרבנן דאי משום דמודה בזורק קאמר האי טעמא הא אכתי לא ידע דמודה בזורק דאי ידע לפרוך נמי לבן עזאי אזורק ומושיט היכא אשכחן כו' ותירץ ר''י דה''ק בשלמא לב''ע אפילו משכחת כה''ג במשכן פטור דמהלך כעומד דמי אלא לרבנן תקשה היכא אשכחן כו' ובירושלמי פריך על דעתיה דבן עזאי אין אדם מתחייב על ד' אמות ברה''ר לעולם דיעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר ומשני משכחת לה בקופץ והש''ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק (לקמן דף צו:) דד' אמות ברה''ר הלכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה עלה וכן קלוטה לר''ע אע''ג דכמי שהונחה דמיא בזורק ד' אמות ברשות הרבים חייב ולא אמרינן כמי שהונחה תוך ד' אמות ברשות הרבים וריב''א מספקא ליה כיון דבד' אמות ברשות הרבים לא אמר מהלך כעומד דמי אף על גב דבעלמא כעומד דמי לבן עזאי אם חייב לבן עזאי אפילו עמד לפוש תוך ד' אמות אם לאו וכן אם לא עמד חוץ לארבע אמות כגון שנטלה אחר מידו אם אמרינן מהלך כעומד דמי חוץ לד' אמות אם לאו וכן קלוטה לרבי עקיבא אם אמר כמי שהונחה דמיא חוץ לארבע אמות אפילו קלטה אחר או כלב או שנשרפה כיון דתוך ארבע אמות לא אמרינן נראה לרשב''א לרבי יוחנן דאמר לעיל המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאן פטור לית ליה דבן עזאי דלבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי הוה חייב וכן מוכח בהדיא בריש אלו נערות (כתובות דף לא. ושם):

שבת ה ע"ב - Steinsaltz

דף ה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד