שבת ה ע"א

לא מחייב היה רבי אלא ברשות היחיד מקורה (מכוסה בתקרה), דאמרינן [שאנו אומרים]: ביתא כמאן דמליא דמיא [הבית כמי שהיה מלא הוא נחשב], כלומר, הבית כולו על חללו נחשב כיחידה אחת, וכל חלק ממנו כאילו היה ממולא בדברים ממשיים, וחפץ העובר דרך בית נחשב כאילו נח שם על שטח ממשי בן ארבעה על ארבעה טפחים לפחות. אבל ברשות היחיד שאינה מקורה — לא מחייב היה רבי.

וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי [כאן במשנתנו גם כן] ברשות היחיד מקורה מדובר, ולכן העקירה וההנחה מעל היד נחשבות כנעשו במקום שיש בו ארבעה טפחים, ואולם התינח [זה נוח, מובן] ברשות היחיד מקורה, אבל ברשות הרבים מקורה מי [האם] חייב כלל? והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר יהודה שאמר ר' אבא שאמר רב הונא שאמר רב: המעביר חפץ ארבע אמות ממקום למקום ברשות הרבים מקורה, אף על פי שהעברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים אסורה מן התורה, כהוצאה מרשות לרשות, במקרה זה פטור; וטעמו של דבר — לפי שאינו דומה רשות הרבים המקורה לדגלי מדבר, השטח שעברו בו מחנות ("דגלי") ישראל במדבר. כי הלכות מלאכות שבת נלמדות מן המלאכות שנעשו בבניית המשכן בעת חניית ישראל במדבר, והמדבר ודאי שלא היה מקורה. ומשום כך אי אפשר להסביר את משנתנו ברשות הרבים מקורה, אף לשיטת רבי.

א אלא אמר ר' זירא: יש למצוא מקור אחר למשנתנו, ולדעתו הא מני [משנתנו זו כדעת מי היא]? — כדעת אחרים היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחרים אומרים: עמד אדם במקומו בשבת וקבל חפץ שזרק לו אחר מרשות אחרת תוך כדי עמידתו — חייב זורק החפץ משום מלאכת הוצאה, שהיתה כאן עקירה והנחה, ואולם אם עקר המקבל ממקומו ורץ לקראת החפץ וקבל אותו בידו — פטור. כי אף שעשה הזורק עקירה, מכל מקום הנחת החפץ תלויה היתה בפעולתו של המקבל, והיתה כאן איפוא מצד הזורק רק עקירה בלא הנחה. על כל פנים שנינו שלדעת אחרים אם עמד במקומו וקבל — חייב הזורק, והא בעינן [והרי צריכים אנו] שתהא הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה טפחים וליכא [ואין] כאן! אלא ודאי שמע מינה [למד ממנה] שלדעת אחרים לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהא זה מקום ארבעה על ארבעה.

ודוחים: אין זו הוכחה, שכן יש לומר ודילמא [ושמא] הנחה הוא דלא בעינן [שאין אנו צריכים] שתהא, הא [הרי] עקירה בעינן [צריכים] מקום ארבעה להחשיבה. ואף הנחה נמי [גם כן] יש לומר כי דילמא [שמא] היה זה באופן דפשיט כנפיה [שפשט את כנפי מעילו] וקבלה דאיכא נמי [שבכגון זה יש גם כן] הנחה על מקום ארבעה. ואם כן, אין מכאן הוכחה כלל.

על כן, אמר ר' אבא: מתניתין [משנתנו] מדברת באופן מיוחד, וכגון שקבל בטרסקל [סל], וכן כשהניח היה זה מעל גבי טרסקל, שבכגון זה איכא נמי [יש גם כן] הנחה במקום ארבעה על ארבעה טפחים. ושואלים: והא [והרי] "ידו " קתני [שנינו], וכיצד מפרש אתה שקבלו בטרסקל? על כך משיבים: תקן את גרסת המשנה ותני [שנה, גרוס] "טרסקל שבידו".

ושואלים לגופו של דבר: התינח [זה נוח, מובן] כשהיה הטרסקל ברשות היחיד, אלא אם היה טרסקל שמונח ברשות הרבים הלא מיד לרשות היחיד הוא נעשה, שהרי מן הסתם גבוה הוא מן הקרקע עשרה טפחים, ויש בראשו שיעור השטח הדרוש ליצירת רשות היחיד.

ומאחר שאיננו אומרים כן, לימא [נאמר] שתהא זו הוכחה שמשנתנו שלא כשיטת ר' יוסי בן יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו תלה טרסקל וזרק חפץ מרשות הרבים ונח החפץ על גביו — חייב, משום שהוציא מרשות הרבים והכניס לרשות היחיד. שכן מאחר ושטח הטרסקל ארבעה על ארבעה טפחים והוא גבוה למעלה מעשרה טפחים, הריהו נחשב בשל כך לרשות היחיד. ואף כי הקנה המשמש בסיסו של טרסקל זה אינו רחב ארבעה, מכל מקום, מאחר שהטרסקל רחב דיו, אנו מדמים כאילו היו מחיצות הסל יורדות בקו ישר למטה, ואם כן נוצר כעין עמוד של רשות היחיד המצוי ברשות הרבים.

ומשנתנו אינה כשיטת ר' יוסי בר' יהודה, דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, הרי כשפשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו (ולענייננו — לטרסקל שבידו) של עני הנמצא ברשות הרבים אמאי [מדוע] חייב? והרי לשיטה זו הטרסקל נחשב כרשות היחיד ובעל הבית רק מרשות היחיד לרשות היחיד קא מפיק [הוא מוציא]! והרי זו הוכחה איפוא שאין שיטת משנתנו כשיטת ר' יוסי בר' יהודה.

על כך משיבים: אפילו תימא [תאמר] כי שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא משנתנו, ואולם התם [שם] ששנינו שהטרסקל נחשב כרשות היחיד, הרי זה כשהיה למעלה מעשרה טפחים, הכא [כאן] במשנתנו, היה הטרסקל למטה מעשרה טפחים, ואף לשיטת ר' יוסי בר' יהודה בכגון זה אינו נחשב כרשות היחיד והריהו איפוא חלק מרשות הרבים, ולכן נחשבת זו כהוצאה, וחייב.

ב ומעירים: אף על פי כן, קשיא ליה [קשה היה לו] לר' אבהו על דרך ביאור זו: מי קתני [האם שנינו] לשון "טרסקל שבידו "? והא [והרי] "ידו " קתני [שנינו], ואין לנו סיבה לתקן כך את המשנה! אלא אמר ר' אבהו: יש לומר שמדובר פה בכגון שבכל מקרה שלשל המקבל את ידו למטה משלשה טפחים מן הקרקע וקבלה לאותו חפץ בידו. שלמטה משלושה טפחים נחשב לכל דבר כאילו היה צמוד לקרקע ולכן גם כמקום ארבעה על ארבעה.

על כך שואלים: והא [והרי] לשון "עומד" קתני [שנינו] ("העני עומד בחוץ"), וכיצד יתכן שיהא העני עומד, ועם זאת ידו סמוכה שלושה טפחים לקרקע? על כך ענה ר' אבהו: מדובר כאן באופן שהוא שוחה (מתכופף), שבכגון זה הוא גם עומד וגם ידו מגיעה סמוך לקרקע. ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] שאפשר לתאר דבר זה באופן שעומד העני בתוך גומא ובכגון זה יכולה ידו להיות סמוכה לקרקע. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תיאור אחר של המצב, שהמדובר היה בננס, שאף בעמידה ידיו מגיעות שלושה טפחים סמוך לקרקע.

על כל אלה אמר רבא: וכי איכפל [התאמץ] התנא לאשמעינן [להשמיענו] כל הני [אלה]?! כי קשה להניח שלא מצא התנא דרך אחרת להסביר את ההלכה שלא באופן יוצא דופן. אלא אמר רבא: יש לפתור את הבעיה מתוך קביעת הכלל כי ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה טפחים. כי אמנם דרושה עקירה והנחה מעל גבי מקום בעל חשיבות, ואף שכרגיל אין מקום חשוב בפחות מארבעה טפחים, בכל זאת ידו של אדם חשובה למדי עבורו כדי להוות מקום חשוב לגבי הלכות שבת. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: ידו של אדם חשובה לו ארבעה על ארבעה טפחים.

אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי אמר ר' יוחנן: זרק חפץ ונח בתוך ידו של חבירו המצוי ברשות אחרת — חייב. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו], איזה עקרון הלכתי יש בדבר זה? — שידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה? ואולם, הא [הרי] כבר אמרה ר' יוחנן חדא זימנא [פעם אחת]! ולשם מה חזר עליו אף כי בשינוי צורה? ומשיבים: בכל זאת נחוץ היה להשמיע גם את ההלכה שמסר ר' אילעאי, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי הני מילי [דברים אלה] שידו של אדם חשובה, אמורים דווקא היכא דאחשבה [היכן שהחשיב אותה] הוא עצמו לידיה [את ידו], ולקח או הניח את החפץ בידו. אבל היכא [היכן] שלא אחשבה [החשיב אותה] הוא לידיה [את ידו] אלא נפל החפץ (נח) בידו של אחר בלא שיתכוון לכך — אימא [הייתי אומר] כי בכגון זה לא נחשבת ידו כמקום חשוב ולא יתחייב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחשיבותה של היד היא מוחלטת ואינה תלויה בכוונת עושה הפעולה.

ג ועוד אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי אמר ר' יוחנן: עמד אדם במקומו וקיבל חפץ שנזרק לו מרשות אחרת — חייב. ואולם אם עקר ממקומו וקיבל אז את החפץ — פטור. ואכן, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], אחרים אומרים: אם עמד במקומו וקיבל בידו את החפץ שנזרק מרשות אחרת — חייב. ואם עקר ממקומו וקיבל אותו — פטור.

בעי [שאל] ר' יוחנן בהסתמך על כך: אם זרק חפץ מרשות אחת ונעקר הוא ממקומו ורץ לרשות אחרת וחזר וקיבלו לאותו חפץ בידו ברשות השניה — מהו דינו?

להבהרת הענין שואלים: מאי קמבעיא ליה [מה נשאלה לו]? כלומר, מה הוא צד הספק בבעיה זו? שהרי לכאורה עשה אותו אדם עקירה והנחה בשלימותן! אמר רב אדא בר אהבה: ענין "שני כחות באדם אחד " קא מבעיא ליה [נשאלה לו]. שאם עשה אדם פעולה לא בהמשך אחד, כי אם כשתי פעולות נפרדות, הסתפק ר' יוחנן מה דינו, האם שני כחות באדם אחד בכל זאת כאדם אחד דמי [נחשבים], וחייב, או דילמא [שמא] כשני בני אדם דמי [נחשבים], ופטור. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ד ועוד אמר ר' אבין אמר ר' יוחנן: מי שהכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים שיורדים באותה שעה בתוך ידו והוציא אותם לרשות אחרת — חייב. מתקיף [מקשה] על כך ר' זירא: מה לי אם הטעינו חבירו, שהניח חבירו חפץ בתוך ידו, ומה לי אם הטעינו שמים במי גשם, הרי איהו [הוא] לא עביד [עשה] עקירה, ומדוע יתחייב בשל כך כמוציא מרשות לרשות?! ומשיבים: לא תימא [אל תאמר, תגרוס] לשון "קיבל מי גשמים ", וכמשמעות לשון זו שקיבל בידו והוא לא מאומה, אלא גרוס "קלט מי גשמים ", שאסף את מי הגשמים בידו מן האויר, והרי זו כעקירה. על כך שואלים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] כדי להתחייב שתהיה העקירה מעל גבי מקום ארבעה טפחים, וליכא [ואינה]! וכיצד איפוא יתחייב?

אמר ר' חייא בריה [בנו] של רב הונא: כגון שקלט מעל גבי ובצד הכותל, ואם כן עקר ממקום חשוב, ולכן הדבר נחשב לעקירה, וחייב. על כך שואלים: על גבי כותל נמי [גם כן], והא [והרי] לא נח דבר, אלא גולש והולך מיד, ואם כן — לא היתה עקירה מן הכותל כלל. ומשיבים שהמקרה היה כדאמר [כפי שאמר] רבא בענין אחר, שהמדובר הוא בכותל משופע, ואם כן יש לומר כי הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בכותל משופע. ואומרים: והיכא איתמר [והיכן נאמר] דבר זה של רבא — אהא דתנן [על זה ששנינו במשנתנו]:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

לא מחייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה [יש עליה תקרה], דאמרינן: ביתא כמאן דמליא דמיא, ^[1] כלומר, דבר סתום מכל צד ^[2] הרי הוא כאילו מלא חפצים עד גגו, שאין אוירו נחשב אויר, הילכך כל הנזרק לתוכו הרי הוא כמונח,

אבל שאינו מקורה, לא. ואם כן, הרי אין ללמוד מכאן בשיטת רבי שאין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה, שהרי הוא כמונח על מקום ארבעה. ^[3]

וכי תימא לפרש: הכא נמי, אף משנתנו המחייבת על עקירה והנחה מן היד עוסקת ברשות מקורה. הרי אי אפשר לומר כן, כי:

התינח ברשות היחיד מקורה, כלומר, הניחא מה שמחייבת המשנה על עקירה והנחה בתוך ידו של בעל הבית העומד ברשות היחיד, אכן יש לומר, שהמשנה עוסקת כשאותה רשות מקורה היא. ^[4]

אבל ברשות הרבים מקורה מי חייב!? כלומר, אבל מה שמחיבת המשנה על עקירה והנחה מתוך ידו של העני העומד ברשות הרבים, וכי אפשר לפרש שחייבה המשנה על הוצאה והכנסה מרשות הרבים מקורה!?

והאמר רב שמואל בר יהודה, אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: המעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים מקורה, פטור, לפי שאינו דומה אותה רשות לדגלי מדבר [מחנה בני ישראל שחנו לדגליהם במדבר], כלומר, היות וכל מלאכות של שבת ממשכן אנו לומדים אותם, אם כן אין החיוב אלא כפי שהיה הדבר במשכן, והרי רשות הרבים שהיתה שם במדבר לא היתה מקורה, ולכן אין חיוב על העברת ארבע אמות ברשות הרבים מקורה, וכן אין חיוב על הוצאה והכנסה מרשות הרבים מקורה. ^[5]

אלא, אמר רבי זירא ליישב את משנתנו המחייבת על עקירה והנחה מתוך היד, ואף שאינה מקום ארבעה: הא מני משנתנו אחרים היא! דתניא:

אחרים אומרים: אם זרק אדם חפץ מרשות לרשות וקיבלו אדם אחר:

אם עמד המקבל במקומו וקיבל את החפץ לידו, חייב הזורק, שהרי הוא זה שעשה את העקירה ואת ההנחה.

אבל אם עקר המקבל ממקומו ורץ לקראת החפץ וקיבל אותו לידו, הרי הזורק פטור, שזה עשה עקירה וזה עשה הנחה כי לא מכחו של הזורק נתקבל החפץ בידו של המקבל.

והלוא תיקשי: עמד במקומו וקיבל, חייב!? הא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה וליכא, שהרי בידו קיבלה המקבל.

אלא שמע מינה בדעת אחרים: לא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה. וכדעתם סוברת משנתנו.

ומקשינן עלה: ודילמא, אף לדעת אחרים, הנחה הוא דלא בעינן כאשר מוכח ממה שחייבו את הזורק על הנחת החפץ ביד חבירו, הא עקירה מעל גבי מקום ארבעה שמא בעינן אף לדעת אחרים. ומשנתנו הלוא חייבה אף על עקירה מן היד שאינו מקו ארבעה!?

והנחה נמי, כלומר, ואפילו לא תלמד מכאן בדעת אחרים, שאין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה, כי דילמא עוסקת הברייתא בכגון דפשיט כנפיה [פרש בגדו] שהוא רחב ארבעה על ארבעה, וקיבלה לתוך בגדו, דאיכא נמי הנחה על גבי מקום ארבעה.

אמר רבי אבא ליישב את משנתנו: מתניתין נמי, אף את משנתנו יש לבאר [כמו את הברייתא דאחרים] שהיא עוסקת בכגון שעקר מטרסקל [סל רחב ארבעה על ארבעה] שביד בעל הבית או העני, והניח על גבי טרסקל שבידם, דאיכא נמי הנחה על גבי מקום ארבעה.

ומקשינן עלה: והא "ידו" קתני במשנתנו [פשט העני את ידו לפנים, ונתן לתוך "ידו" של בעל הבית. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך "ידו" של עני]!?

ומשנינן: תני במשנתנו "טרסקל שבידו"!

ואכתי מקשינן עלה: התינח טרסקל ברשות היחיד, כלומר, הניחא מה ששנינו "ונתן לתוך ידו של בעל הבית" שעומד ברשות היחיד, בזה אכן יש לפרש שנתן לתוך טרסקל שבידו, אלא טרסקל שברשות הרבים בידו של עני, הרי רשות היחיד הוא!?

האם לימא משנתנו דלא כרבי יוסי ברבי יהודה!? דתניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: נעץ קנה [גבוה עשרה] ברשות הרבים, ובראשו טרסקל, אם זרק מרשות הרבים ונח על גביו, חייב כמוציא מרשות לרשות -

דאי משנתנו כרבי יוסי ברבי יהודה היא, יקשה, "פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונתן לתוך ידו של עני" - שאתה מפרש ל"טרסקל שבידו" - אמאי חייב בעל הבית!? והרי מרשות היחיד לרשות היחיד קא מפיק [אין זה אלא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד]. ^[6]

ומשנינן: אפילו תימא משנתנו כרבי יוסי ברבי יהודה היא, התם, גבי נעץ קנה, עסקינן בכגון שהיה הטרסקל למעלה מעשרה טפחים, ומשום כך נחשב הטרסקל רשות היחיד, אבל הכא, במשנתנו עסקינן בכגון שמחזיק העני את הטרסקל למטה מעשרה שאינו נעשה רשות היחיד. ^[7]

קשיא ליה לרבי אבהו על תירוצו של רבי אבא:

מי קתני במשנתנו "טרסקל שבידו"!? והא "ידו" קתני!?

אלא, אמר רבי אבהו לפרש את משנתנו, המחייבת על עקירה והנחה ביד אף שאינה מקום ארבעה: מדובר בה כגון ששלשל [השפיל], בעל הבית או העני, את ידו למטה משלשה טפחים סמוך לקרקע וקיבלה שם בידו, כי מאחר שסמוכה ידו לקרקע פחות משלשה טפחים, הרי היא כקרקע עצמה, ^[8] וכאילו הונחה על גבי קרקע שהיא מקום ארבעה.

ומקשינן עלה: והא "עומד" קתני במשנתנו ["כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים"], ולפי פירוש זה הרי נמצא שיושב הוא, כי בעמידה אינו יכול להשפיל ידו למטה משלשה!? ומשנינן: משנתנו עוסקת בשוחה [עומד ומתכופף].

ואיבעית אימא לפרש את משנתנו, כגון שהיה עומד בגומא וידו סמוכה לשפת הגומא בתוך שלשה.

ואי בעית אימא לפרש את משנתנו בננס, שאף בעמידה אין ידו מגעת בהכרח לשלשה טפחים מעל פני הקרקע.

אמר, תמה רבא על ישובים אלו: איכפל תנא לאשמעינן כל הני, כלומר, טרח התנא בכל זאת, ולא היה לו להודיענו דמוציא מרשות לרשות אינו חייב אלא על ידי דברים אלו שאין דרכן בכך!? היה לו לשנות "פשט כנף בגדו, שיש בו ארבעה, לפנים". ^[9]

אלא, אמר רבא ליישב את משנתנו המחייבת על עקירה והנחה מתוך ידו של חבירו: ידו של אדם חשובה לו ^[10] כארבעה על ארבעה, ולכן כשהניח אדם בתוך ידו של חבירו, או שעקר משם, הרי הוא חייב כאילו הניח ועקר מעל גבי מקום ארבעה. ^[11] וכן כי אתא רבין מארץ ישראל אמר בשם רבי יוחנן: ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה.

אמר רבי אבין אמר רבי אילעאי אמר רבי יוחנן: זרק חפץ מרשות לרשות ונח מעצמו בלי שנתכוין לכך בתוך ידו של חבירו, הרי הזורק חייב.

ומקשה הגמרא: וכי מאי קא משמע לן רבי יוחנן!? שידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה ומשום כך מתחייב על הנחה בתוך היד -

והא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא [כבר אמרה רבי יוחנן פעם אחת] כמובא לעיל!?

ומשנינן: מהו דתימא, אם לא שהשמיענו רבי יוחנן את מימרתו השניה: הני מילי שידו של אדם נחשבת כארבעה על ארבעה היכא דאחשבה הוא [עושה המלאכה] לידיה של חבירו, שנתכוין להניח בתוך ידו של חבירו והחשיבה בכך.

אבל היכא דלא אחשבה הוא לידיה, אבל כשהלך החפץ ונח מעצמו בתוך ידו של חבירו, שלא החשיב עושה המלאכה את היד להניח שם את מה שזרק, אימא לא תהא היד נחשבת כארבעה על ארבעה -

קא משמע לן רבי יוחנן במימרתו השניה, שאפילו אם לא החשיב עושה המלאכה את ידו של חבירו, מעצמה נחשבת היא כארבעה על ארבעה, ומתחייב הזורק. ^[12]

אמר רבי אבין אמר רבי אילעאי אמר רבי יוחנן: אם זרק אדם חפץ מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים, וקיבלו אדם אחר:

אם עמד המקבל במקומו וקיבל את החפץ לידו, הרי הזורק חייב, כי מכחו נעשתה העקירה וההנחה.

אבל אם עקר המקבל ממקומו ^[13] ורץ לקראת החפץ וקיבל אותו לידו, הרי הזורק פטור, שזה עשה עקירה וזה עשה הנחה, כי לא מכחו של הזורק נתקבל החפץ בידו של המקבל.

תניא נמי הכי: אחרים אומרים: עמד במקומו וקיבל, חייב. עקר ממקומו וקיבל, פטור.

בעי [נסתפק] רבי יוחנן: אם זרק אדם חפץ מרשות לרשות, ונעקר הוא עצמו ממקומו ורץ אחרי החפץ לרשות האחרת, וחזר שם וקיבלו בידו, מהו שיתחייב משום מוציא מרשות לרשות!?

ומקשה הגמרא: מאי קמבעיא ליה לרבי יוחנן, [מה טעם יש להסתפק בזה], והרי עשה הזורק עקירה בזריקתו, והנחה בעקירתו וקבלתו, ולמה לא יתחייב!? אמר פירש רב אדא בר אהבה: שני כוחות, כח עוקר וכח מניח, באדם אחד שעשה את שניהם, הוא דקא מבעיא ליה לרבי יוחנן:

האם שני כחות באדם אחד, כאדם אחד שעקר והניח, דמי, ואם כן הוא חייב.

או דילמא: שני כוחות באדם אחד כשני בני אדם, שהאחד עוקר והשני מניח, דמי, ואם כן הוא פטור כדין שנים שעשאוה? ^[14]

ומסקינן: תיקו!

אמר רבי אבין אמר רבי יוחנן: אם היה עומד ברשות הרבים, והכניס [פשט] את ידו לתוך חצר חבירו, וקיבל שם מי גשמים בידו, והוציא אותם לרשות הרבים בידו, הרי הוא חייב.

מתקיף לה רבי זירא: הרי שנינו במשנתנו: "פשט העני את ידו לפנים או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב", אבל "פשט העני את ידו לפנים, או שנתן [בעל הבית] לתוכה, והוציא, שניהם פטורין", ואם כן:

מה לי הטעינו חבירו היינו בעל הבית כאופן משנתנו, ומה לי הטעינו שמים כאופן שאמר רבי יוחנן -

הרי בין כך ובין כך יש לו להיות פטור, כי איהו לא עביד עקירה של החפץ מהרשות השניה, ונמצא שלא עשה אלא את ההנחה, ולמה יתחייב!? ^[15]

ומשנינן: לא תימא בדברי רבי יוחנן "הכניס ידו לחצר חבירו וקיבל מי גשמים" דמשמע: פשט את ידו ונפלו מי גשמים לתוכה, ואילו הוא לא עשה מעשה -

אלא כך אמר רבי יוחנן: הכניס ידו לחצר חבירו, וקלט מי גשמים. והיינו, שהיכה בידו האחת במי הגשמים דרך ירידתם, וקיבל אותם בידו השניה, ומשום כך הוא חייב, שהרי עקר והניח.

ואכתי מקשינן: והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה, והרי ליכא כשקלט מי גשמים מן האויר דרך ירידתם!?

אמר, תירץ רבי חייא בריה דרב הונא: מדובר כאן, בכגון שקלט את מי הגשמים, על ידי הכאה בידו האחת לידו השניה, מעל גבי כותל שהיו מי הגשמים נשפכים עליו.

ואכתי מקשינן: אם קלט מעל גבי כותל נמי למה חייב, והא לא נח הגשם קודם עקירתו, כי אין הם נחים על הכותל אלא תלויים באויר במקביל לו, ואין זו הנחה להתחייב על עקירה משם!? ^[16]

ומשנינן: כדאמר רבה ^[17] במקום אחר לפרש על קושיא דומה, שמדובר בכותל משופע. הכא נמי, בדברי רבי יוחנן עסקינן, במי גשמים שהיו נשפכים על כותל משופע.

ודנה הגמרא: והיכא איתמר דרבה [באיזה ענין אמר רבה "בכותל משופע"]?

ומפרשינן: רבה אמר לה אהא דתנן במסכת עירובין:

הערות

^[1] בתוספות ביארו את מקורם של רב ושמואל לפירוש זה בדברי רבי, ולא כפשוטו משום "קלוטה כמי שהונחה דמיא" וכמו לרבי עקיבא, שהוא משום שנקטה הברייתא "זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע", ולא כמו שנקטה המשנה במחלוקת רבי עקיבא וחכמים "הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע", ומשמע דוקא משום שרשות היחיד היא, לכן מחייב רבי. וחידושי רבי עקיבא איגר כתב בדרך אחרת [ותמה על תוספות שלא ביארו כן]: ראייתם היא מהברייתא ד"זרק על ונח על גבי זיז כל שהוא, רבי מחייב", הרי מבואר שמצריך רבי על כל פנים שיהא רחב משהו [ראה תוספות ד"ה זרק], ואם כן בהכרח שאינו סובר "קלוטה כמי שהונחה דמיא", דזה לא הוי אפילו כל שהוא, וממילא בהכרח שטעמו של רבי כאן הוא משום ד"ביתא כמאן דמליא דמיא".

^[2] נתבאר על פי לשון רש"י. ולמד מזה בשפת אמת שאין אומרים "ביתא כמאן דמליא דמיא" אלא כשהוא מקום מוקף מחיצות. אך הקשה מהמשך הגמרא, דמשמע דברשות הרבים מקורה היה שייך "ביתא כמאן דמליא דמיא", וכמובא בהמשך הענין בהערות.

^[3] לעיל בהערות הובא להקשות על ראיית הגמרא שאין צריך מקום ארבעה מדברי הסובר קלוטה כמי שהונחה דמיא: הרי לכאורה כיון שהיא כמי שהונחה בקרקעית הרשות [וכדמשמע מרש"י ורבינו חננאל], הרי נמצא שהוא מונח על גבי מקום ארבעה ! ? והובא בשם הקהילות יעקב ליישב כי מכל מקום, כיון שאינו מונח ממש, אלא נחשב כמו שהונח, אין לזה חשיבות של מקום ארבעה. ועוד הובא בשם האחרונים לפרש, היות והחפץ בתנועה, אין כאן חשיבות הנחה על גבי מקום ארבעה.

^[4] לקמן ז ב אמר רב חסדא: נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו חייב. ופשטות כוונתו ומשמעות הסוגיא שם היא, שרב חסדא אינו מצריך הנחה על גבי מקום ארבעה, אלא ברשות הרבים בלבד. ומסוגיית הגמרא כאן שהקשתה "התינח ברשות היחיד", וכעין זה לקמן גבי טרסקל, מוכח שהיא חולקת על רב חסדא, ומצריכה אף ברשות היחיד מקום ארבעה, שאם לא כן, הרי על רשות היחיד לא היה קשה כלל למה הוא חייב. וכן הוכיחו התוספות מסוגיית הגמרא גבי טרסקל. עוד מוכח כן גם מסוגיית הגמרא לעיל ד ב, המוכיחה בדעת רבי שאינו סובר בעינן מקום ארבעה, ממה שהוא מחייב בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע. הרי מוכח, שלפי האמת אין לחייב אפילו ברשות היחיד בלי מקום ארבעה, [הרשב"א הביא ראיה זו ודחאה, והתוספות לא הביאו מזה כלל]. אבל הרשב"א כתב, שאף סוגייתנו סוברת שאין צריך ברשות היחיד מקום ארבעה, וקושיית הגמרא בתחילת הסוגיא לא היתה מידו של בעל הבית אלא מידו של עני העומד ברשות הרבים. ודחה אחת לאחת את כל הראיות מסוגייתנו. ובביאור סוגייתנו "תינח ברשות היחיד", פירש: כלומר, תינח רשות היחיד שאפילו תמצי לומר דהנחה על גבי ארבעה בעינן, משכחת לה, ומשום דקתני ברישא דמתניתין "פשט העני את ידו", קא מדכר הכא רשות היחיד. והרמב"ן לקמן ז ב כתב [וראה עוד שם בחידושי הר"ן שם ובמאירי]: הילכך לא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה אלא כגון ברשות הרבים, אי נמי לאדם שהוא עומד ברשות היחיד שאינו דומה לקנה נעוץ דהוא כרשות היחיד עצמה, [ראה שם ביתר ביאור, ובמאירי]. ולפי זה ניחא סוגייתנו דקאמר "הניחא ברשות היחיד" וכמבואר שם ברמב"ן. ורש"י בתחילת הסוגיא, העמיד את קושיית הגמרא על עקירה והנחה מידו של בעל הבית העומד ברשות היחיד, ודלא כהרשב"א, אך אפשר שהוא סובר כהרמב"ן.

^[5] הקשה בשפת אמת ד"ה ובזה יתיישב: למה היתה צריכה הגמרא לפטור את הנותן לתוך יד העני ברשות הרבים מקורה משום שאינו דומה לדגלי מדבר, והרי בלאו הכי לא יתחייב, כי אין די במה שהיא מקורה כדי שתיחשב נתינה שם לנתינה על גבי מקום ארבעה, אלא צריך שתהא סתומה מכל צד וכמו שכתב רש"י, והיינו שהיא מוקפת מחיצות, ועל כל פנים ברשות הרבים שהיא רחבה טז אמה ודאי שאין שייך "ביתא כמאן דמליא דמיא" ! ? וראה מה שכתב שם בזה.

^[6] בתוספות ביארו, שאף מדין מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אינו חייב, ראה דבריהם, ובהערות שב"חברותא" על התוספות.

^[7] בתוספות תמהו על סברת המקשה: הרי פשיטא שדברי רבי יוסי ברבי יהודה לא נאמרו אלא בגובה עשרה, ומאידך פשיטא שמשנתנו אינה עוסקת ביד המושטת בגובה עשרה, כי הרי אויר רשות הרבים "מקום פטור" הוא למעלה מעשרה טפחים, ואם כן מה ענין משנתנו למחלוקת רבי יוסי ברבי יהודה וחכמים ! ? ולא יישבו, וראה ב"תוספות ישנים". עוד הקשו התוספות: אפילו אם הטרסקל למטה מעשרה, מכל מקום, נתבטל משם דין רשות הרבים ונעשה "כרמלית", כשאר עמוד גבוה יותר משלשה טפחים ורחב ארבעה, ואם כן למה מתחייב בעל הבית הנותן לתוך הטרסקל! ? וראה מה שיישבו, ומה שנתבאר על דבריהם ב"חברותא" שעל התוספות.

^[8] נתבאר על פי לשון רש"י "דהויא כקרקע". ולשון התוספות לעיל ד ב ד"ה באילן "דכארעא סמיכתא היא", ראה שם. ובפירוש רב ניסים גאון שעל הגליון מבואר שהוא מדין "לבוד".

^[9] נתבאר על פי לשון רש"י.

^[10] [לשון "חשובה לו" צריכה ביאור].

^[11] הרשב"א [ה א ד"ה ידו] הביא בשם הראב"ד שהקשה: ידו ברשות הרבים שהוא חייב עליה כשנתן לתוכה משום ש"ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה", היכי דמי? אי למטה משלשה, מאי איריא משום דהויא כארבעה על ארבעה, הא כל פחות משלשה לא בעיא הנחה אלא על גבי משהו. ואי למעלה משלשה, [הרי] הוי כרמלית [כיון שידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה], ואי למעלה מעשרה, ליהוי רשות היחיד כעמוד [גבוה עשרה ורחב ארבעה ברשות הרבים] ! ? ותירץ: שאין אדם חולק לעצמו רשות. וכן אין דנין בו דין כרמלית ולא מקום פטור, לפי שהוא נע ונד.

^[12] א. התוספות הוסיפו לבאר שאף אין די במימרתו האחרונה של רבי יוחנן, משום שהייתי מחלק בין הנחה לעקירה, ולכך השמיענו רבי יוחנן: "ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה" אף לענין עקירה. ב. הקשו הראשונים, התוספות לעיל ד ב ד"ה אלא, ו"בעל המאור", והרמב"ן כאן, מה הוקשה לגמרא על משנתנו, והרי מצינו בעירובין צט א שהזורק בפי כבשן או בפי הכלב "מחשבתו משויא ליה מקום [ארבעה] " ! ? וכתבו כמה ראשונים [ראה בעל המאור, ובחידושי הרמב"ן כאן בשם אחרים. וכן כתב חידושי רבי עקיבא איגר מדנפשיה, וראה עוד בשפת אמת לעיל ד ב בשם ה"גור אריה"], "בשלמא נתן בתוכה, איכא מחשבה. אלא נטל ממנה, מאי מחשבה איכא, וכי הנוטל מחשב מאיזה מקום הוא נוטל?", [לשון הרמב"ן]. ולפי זה צריך ביאור: האיך הייתי מפרש שלא אמר רבי יוחנן - הבא ליישב את משנתנו - אלא היכא דאחשביה עושה המלאכה לידו של חבירו, והרי כל זה אינו אלא על הנחה, ולא על עקירה ! ? והקשה כן הרמב"ן כאן, ותירץ: איכא למימר דהכי קאמר: מהו דתימא, רבי יוחנן לאו אמתניתין איתמר אלא בעלמא איתמר, והיכי דאחשביה. קא משמע לן.

^[13] בשפת אמת נסתפק: אם עקר ממש בעינן, או שמא גם פשיטת יד חשיב "עקר". וכתב שם, שמדברי הרמב"ם משמע, שגם עקירת היד לקבל פוטרת את הראשון, כי עיקר הטעם הוא משום שקיבלה במקום שלא היה עומד ליפול מעצמו. וראה במאירי שכתב "אם עמד חבירו במקומו וקיבלה, נמצאת הנחה זו מכח הזורק וחייב הזורק, שהרי עקר והניח, ואפילו הכין זה את ידו או שולי בגדיו לקבלה, אבל אם נעקר חבירו ממקומו וקיבלה שניהם פטורים".

^[14] כתב רש"י: כשני בני אדם דמיא: דהוו להו שנים שעשאוה, דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח, אלא רץ אחריו ועיכבו, הויא ליה עקירה קמייתא בלא הנחה. ולשון הרשב"א הוא: כשני בני אדם דמי, ופטור: כלומר, בזה זורק וזה מקבל דרך עקירה, לפי שההנחה לא הויא מכח העקירה, והויא ליה כשנים שעשאוה. אך לשון התוספות הוא: פירוש: כי היכי דבשני בני אדם - כשזרק האחד והשני עקר וקיבלו - פטור הראשון משום דלא עבד כלל הנחה, הכא נמי: כיון שחטפו השני מהילוכו, ולא הניח החפץ ללכת עד מקום הילוכו, לא הויא הנחה, דלא נח מכח הזורק. הרי ששינו התוספות קצת מדברי רש"י, ופטרוהו משום שלא נח מכח הזורק, ולא כרש"י שמשמעות דבריו היא: שלא נח מחמת העוקר. ובתוספות הרא"ש ביאר את צדדי הספק: כשני בני אדם דמי ופטור, דטעמא דבשני בני אדם פטור, דכיון שלא הניחה לילך עד מקומה, לא הויא הנחה, הכי נמי כיון שחטפה מהילוכה ולא היתה עדיין עומדת לנוח אינה נקרת הנחה. או דילמא כאדם אחד דמי, דגבי שני בני אדם האי דפטור לאו משום דלא חשיבא הנחה, אלא משום דהוי שנים שעשאוה, הילכך האי דעבד הכל חייב. [ופירוש מחודש הוא בצדדי הספק, שהרי רש"י כתב באותו צד דכשני בני אדם דמי "דהוו להו שנים שעשאוה". ודברי רש"י צריכים ביאור: הרי מוציא מרשות לרשות חייב כשהעביר בידו מרשות לרשות, ועקירתו הראשונה או העברתו אינה כוללת הנחה כלל, אלא כח מחודש הוא שמניח את החפץ, ומה בין זה למה שנסתפקה הגמרא ! ? וראה מה שכתב בביאור ענין זה ב"משנת רבי אהרן" קונטרס "מעשה שבת" ז ד. ובתוספות הרא"ש הקשה על פירוש רש"י: ולא מסתבר להסתפק בזה, דכיון שעשה הכל חייב, אף על פי שלא הניחה לילך עד מקומה שהיתה ראויה לילך, דהוי כמו נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע. ולשון הרמב"ם [שבת יג טו] הוא: זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ, וקיבלו בידו ברשות אחרת, או חוץ לארבע אמות, פטור כאילו נעקר אחר וקיבלו, שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בשעת עקירה. והמאירי כתב: זרק חפץ ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקיבלו בידו פטור, והרי הוא כאילו בא אחר וקיבלה, שני כחות באדם אחד כשני בני אדם הם, והרי לא נחה מכח הזריקה, ולפי זה אפילו כיון לכך פטור. ומכל מקום, יש מפרשים בה, הואיל ולא נח במקום שהיה דעתו עליו מתחילה, ויראה לדעת זה, שאם כיון מתחילה לכך, חייב.

^[15] א. הגמרא ג א, ביארה את הטעם שאינו חייב על עקירת ידו, אף ש"עקירת גופו כעקירת חפץ" היא, שהוא משום ד"ידו לא נייח". וכל קושיית הגמרא היא דוקא משום שרבי יוחנן עוסק ב"הכניס ידו לחצר חבירו", ואין כאן אלא עקירת ידו והוא עצמו ברשות אחרת, אבל אם היה בתוך חצר חבירו, וקלט מי גשמים ויצא לרשות הרבים הרי הוא חייב משום "עקירת גופו כעקירת חפץ", לא מיבעיא לשיטת התוספות ד"ידו לא נייח" היינו משום ד"ידו בתר גופו גריר", אלא אפילו לשיטת רש"י הוא כן, לפי שיטת הרא"ש בהבנת דבריו, ראה בהערות שם. [ואין להאריך כאן יותר. וראה עוד בהערה בהמשך הסוגיא]. ב. הקשה השפת אמת: הרי מבואר בגמרא לעיל, שאם עקר ממקומו וקיבלו, נחשב שהוא עושה את ההנחה ולא הזורק, ובפשוטו, הוא הדין שלענין עקירה אם עקר ממקומו וקיבל, נחשב הדבר כמי שהוא הטעין את ידו ולא כמי שהטעינו חבירו, ואם כן, כיון שפשט את ידו לאותה רשות והקדים לקלוט בידו קודם שיפלו מי הגשמים על הקרקע, הרי זה נחשב כאילו הוא עשה את העקירה, ולמה לא יתחייב! ? וכתב להוכיח מכאן, דנהי שעקר ממקומו וקיבל פטור הזורק, מכל מקום, לגבי המקבל נמי לאו עקירה חשיב, והוי כמו שנים שעשאוה להנחה זו, כיון שגוף הנחה נעשה בכח הזורק, אלא שהמקבל שינה הנחתו מכמו שהיה עומד להיות נגמר. ולכך, גם לגבי המקבל לאו עקירה הוא.

^[16] אין כוונת הגמרא להקשות שלא נחו מי הגשמים מתנועתם, שהרי אם כן, לא מועיל מה שיישבה הגמרא שמדובר בכותל משופע, כי מכל מקום, כיון שמשופע הוא, אין מי הגשמים נחים מתנועתם. אלא ביאור קושיית הגמרא הוא כפי שנתבאר בפנים. וראה בהמשך הגמרא גבי ספר דמקשה הגמרא "והא לא נח, ומשני בכותל משופע", ושם בהכרח מתפרשת כן קושיית הגמרא. ואם תאמר: סוף סוף הרי לא נחו המים מתנועתם ! ? ראה בזה בהערה בהמשך הסוגיא.

^[17] על פי גירסת מהרש"ל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yehuda HaNasi only deemed him liable in the covered private domain, with a roof, as we say: The house is considered as one that is full? The entire house with all its space is considered one unit, and each part of it is considered as if it is filled with actual objects. Therefore, an object passing through the house is considered as if it landed on an actual surface of at least four by four handbreadths. However, in a private domain that is not covered, Rabbi Yehuda HaNasi does not deem him liable.

And if you say: Here too our mishna is speaking about a covered domain, and therefore the lifting from and the placing on the hand are considered as if they were performed in a place that is four handbreadths; granted, in a covered private domain lifting from and placing in a hand are considered as if it were lifted from and placed onto an area of four by four handbreadths, but in a covered public domain is he liable at all? Didn’t Rav Shmuel bar Yehuda say that Rabbi Abba said that Rav Huna said that Rav said: One who carries an object four cubits from place to place in a covered public domain, even though transferring an object four cubits in the public domain is like carrying out from one domain to another and prohibited by Torah law, in this case, he is not liable? The reason is that since the covered public domain is not similar to the banners in the desert, i.e., the area in which the banners of the tribes of Israel passed in the desert. The labors prohibited on Shabbat are derived from the labors that were performed in the building of the Tabernacle during the encampment of Israel in the desert, and the desert was most definitely not covered. Consequently, even according to Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion, it is impossible to explain that our mishna is referring to the case of a covered public domain.

Rather, Rabbi Zeira said: There must be a different source for our mishna. Whose opinion is it in our mishna? It is the opinion of Aḥerim, as it was taught in a baraita: Aḥerim say: One who stood in his place on Shabbat and received an object thrown to him from another domain, the one who threw the object is liable for the prohibited labor of carrying out, as he both lifted and placed the object. However, if the one who received the object moved from his place, ran toward the object, and then received it in his hand, he, the one who threw it, is exempt. That is because, even though he performed an act of lifting, the placing of the object was facilitated by the action of the one who received it, and therefore the one who threw it did not perform the act of placing. In any case, according to the opinion of Aḥerim, if he stood in his place and received the object, the one who threw it is liable. Don’t we require placing upon an area of four by four handbreadths and there is none in this case? Rather, certainly conclude from this that according to Aḥerim we do not require an area of four by four.

The Gemara rejects this: This is not a proof, and one could say: Perhaps it is specifically for placing that we do not require an area of four by four; however, for lifting we require an area of four by four in order to consider it significant. And with regard to placing as well, one could say: Perhaps it was performed in a manner in which he extended the corners of his coat and received it, so in that case there is also placing upon an area of four by four. Therefore, there is no proof from here.

Rabbi Abba said: Our mishna is speaking about a special case where he received, i.e., lifted, the object that was in a basket [teraskal] and he placed it atop a basket. In that case, there is also placing performed upon an area of four by four handbreadths. The Gemara asks: Wasn’t it taught in the mishna: His hand? So how can you say that he received it in a basket? The Gemara answers: Emend the text of the mishna and teach: The basket in his hand.

The Gemara asks about this matter: Granted, when the basket was in the private domain, but if it was a basket that was placed in the public domain, doesn’t it immediately become the private domain? Presumably, the basket is ten handbreadths above the ground, and its surface is the requisite size for creating a private domain.

Since that is not the explanation given, let us say that this is a proof that our mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. As it was taught in a baraita: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: One who stuck a stick into the ground in the public domain, and hung a basket atop it, and threw an object from the public domain, and it landed upon it, he is liable, because he threw it from the public domain into the private domain. Since the surface of the basket is four by four handbreadths and it is ten handbreadths above the ground, it is considered a private domain. Even though the stick, which is serving as the base for this basket, is not four handbreadths wide, since the basket is that wide, we consider it as if the sides of the basket descend in a straight line. Consequently, a type of pillar of a private domain is formed in the public domain.

Our mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, as if it were in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, in a case where the owner of the house extended his hand outside and placed an object in the basket in the hand of the poor person in the public domain, why is he liable? According to his opinion, the basket is considered a private domain and he, the owner of the house, is merely carrying out from private domain to private domain. This proves that the opinion of our mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda.

The Gemara answers: Even if you say that our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, there, where we learned that a basket is considered like a private domain, was in a case in which the basket was above ten handbreadths off the ground. Here, in our mishna, the basket was below ten handbreadths off the ground. Even according to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, in a case where it is below ten handbreadths it is not considered a private domain, rather it is part of the public domain. Therefore, it is considered carrying out and he is liable.

The Gemara comments: Nevertheless, this explanation is difficult for Rabbi Abbahu: Was the language taught in the mishna: A basket in his hand? His hand, was taught. There is no reason to emend the mishna in that way. Rather, Rabbi Abbahu said: The mishna here is referring to a case where the poor person lowered his hand below three handbreadths off the ground and received that object in his hand. Below three handbreadths is considered, in all respects, to be appended to the ground and, therefore, a place of four by four handbreadths.

The Gemara asks: Didn’t the mishna teach: The poor person stands outside? If he is standing, how is it possible that his hand is within three handbreadths of the ground? Rabbi Abbahu answered: It is describing a case where he is bending down. In that case, his hand could be adjacent to the ground even though he is standing. And if you wish, say instead that it is possible in a case where the poor person is standing in a hole and his hand is adjacent to the ground. And if you wish, say instead a different depiction of the situation: The mishna is speaking about a case involving a midget [nanas], whose hands, even when standing, are within three handbreadths of the ground.

About all of these Rava said: Did the tanna go to all that trouble in an effort to teach us all of these cases? It is difficult to accept that the tanna could not find a more conventional manner to explain the halakha. Rather, Rava said: The problem must be resolved by establishing the principle: A person’s hand is considered like four by four handbreadths for him. It is true that lifting and placing upon a significant place are required. However, even though a significant place is normally no less than four handbreadths, the hand of a person is significant enough for it to be considered a significant place as far as the halakhot of Shabbat are concerned. And, so too, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: A person’s hand is considered four by four handbreadths for him.

Rabbi Avin said that Rabbi Elai said that Rabbi Yoḥanan said: One who threw an object and it landed in the hand of another who is in a different domain is liable. The Gemara asks: What is he teaching us? What halakhic principle is conveyed through this statement? Is it that a person’s hand is considered four by four for him? Didn’t Rabbi Yoḥanan already say that one time? Why was it necessary to repeat it, albeit in a different context? The Gemara answers: It was necessary to teach the halakha cited by Rabbi Elai as well, lest you say that this, the principle that a person’s hand is significant, applies only where he himself deemed his hand significant by lifting or receiving an object with his hand. However, where he did not deem his hand significant, rather the object fell into another’s hand without his intention, perhaps the hand is not considered a significant place and he would not be liable. Therefore, he teaches us that the hand’s significance is absolute and not dependent upon the intention of the one initiating the action.

Rabbi Avin said that Rabbi Elai said that Rabbi Yoḥanan said additionally: One who stood in his place and received an object that was thrown to him from another domain, the one who threw it is liable. However, if he moved from his place and then received the object, the one who threw it is exempt. That was also taught in a baraita. Aḥerim say: If he stood in his place and received in his hand the object that was thrown from another domain, the one who threw it is liable. And if he moved from his place and received it, he is exempt.

Rabbi Yoḥanan raised a related dilemma: One who threw an object from one domain and moved from his place and ran to another domain and then received the same object in his hand in the second domain, what is his legal status?

To clarify the matter, the Gemara asks: What is his dilemma? Didn’t one person perform a complete act of lifting and placing? Rav Adda bar Ahava said: His dilemma was with regard to two forces in one person. Rabbi Yoḥanan raised a dilemma with regard to one who performs two separate actions rather than one continuous action. Are two forces in one person considered like one person, and he is liable? Or, perhaps they are considered like two people, and he is exempt? This dilemma remains unresolved and therefore, let it stand.

Rabbi Avin said that Rabbi Yoḥanan said: If he brought his hand into the courtyard of another and received rainwater that fell at that time into his hand and carried it out to another domain, he is liable. Rabbi Zeira objects to this: What is the difference to me if his friend loaded him with an object, i.e., his friend placed an object in his hand, and what is the difference to me if Heaven loaded him with rainwater? In neither case did he perform an act of lifting. Why then should he be liable for carrying out from domain to domain? The Gemara answers: Do not say: He received rainwater, indicating that he passively received the rainwater in his hand. Rather, read: He actively gathered rainwater in his hand from the air, which is tantamount to lifting. The Gemara asks: In order to become liable, don’t we require lifting from atop an area of four handbreadths, and in this case there is none? How, therefore, would he be liable?

Rabbi Ḥiyya, son of Rav Huna, said: It is a case where he gathered the rainwater from atop and on the side of the wall, so he lifted it from a significant place. Therefore, it is considered an act of lifting, and he is liable. The Gemara questions: Atop a wall, too, the rain did not come to rest. Rather, it immediately and continuously flowed. If so, the lifting was not from the wall at all. The Gemara answers: As Rava said in another context that the case involves an inclined wall, here too the case involves an inclined wall. The Gemara asks: And where was this statement of Rava stated? It was stated with regard to that which we learned in a mishna:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר' אבהו כגון ששלשל בידו למטה מג' וקיבלה ועיקר דבריהן במשנה אבל בתוספתא במס' כלאים ועירובין וסוכה אמרו כל פחות מג' כלבוד דמי ואם היתה ידו של עני סמוכה לארץ בפחות מג' לדברי ר' אבהו והניח בעל הבית בתוכה הרי אלו כאילו הניח בארץ ובמקום שיש בו ד' חייב וכבר אמרנו בברכות בפרק ג' (דף כה) כל פחות מג' כלבוד דמי והלכתא גמירי לה כמו שאמרו בפרק הזורק (שבת דף צז) ואמרו עוד בעירובין ובסוכה לגוד וללבוד ולדופן עקומה:

דתניא אחרים אומרים עמד במקומו וקיבל אפי' בידו חייב. ש"מ לא בעי מקום ד'. ודחינן כגון שפשט כנפיה וקיבלה דאית בכנפיה מקום ד'. ואמרי' מתני' נמי כגון שקיבלה בטרסקל שבידו שיש בו ד'. פי' טרסקל טאבק. איני והא קיי"ל דטרסקל ברשות הרבים רה"י היא.

נימא דלא כר' יוסי ב"ר יהודה.

אפי' תימא ר' יוסי ב"ר יהודה היא מתני' והתם דתני נעץ קנה ברה"ר והניח בראשו טרסקל [וזרק] מרה"ר ונח על גביו חייב כשהיה טרסקל זה נתון למעלה מי' שאין רה"ר למעלה מי'. מתני' בטרסקל שבידו למטה מי' ודחי' לה ר' אבהו להא ואוקמה הוא כגון ששלשל ידו למטה מג' וקיבלה. דכל פחות מג' כלבוד דמי. וכאלו בקרקע הניח והאי העני עומד בשוחה כדכתיב (ישעיהו ס׳:י״ד) והלכו אליך שחוח. והוא פי' כפוף כדכתיב (שם נח) הלכוף כאגמון ראשו. פי' בגומא בור כדכתיב חופר גומץ. גומץ וגומא הכל אחד הוא. ננס קצור בקומתו. ונדחו אלו כולם. ואוקמא רבא הכי. ואמר האי סבר ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'.

הכא למטה מי'. ק"ל, למט' מי' נמי תעש' כרמלי', ואע"פ שהאדם תופס' בידו כשם שלמעל' נעשי' ר"ה ואע"פ שהוא תופס אותה כדאמרי' אלא טרסקל בר"ה רה"י הוא ולאו מילתא הוא דכיון שהוא כלי לא עשו אותה כרמלית כדאמרי' לקמן בקופה עשרה רה"י פחות מכן מטלטלין ממנה לר"ה ומר"ה לתוכה, וכמו שפי' [רש"י], ולא גזור רבנן לבטלה מתורת כלי הואיל וכלי הוא ואפשר דהאי למטה מי' לאו דוקרן אלא למטה מג' נמי הוא ואיידי דאמר הא למעלה מי' אמר נמי למטה מי' והל"ל למטה מג' ואע"ג דלא מתוקמא במשלשל ידו למטה מג' משום דקתני עומד הכא כיון דיש טרסקל בידו אפשר שעומד ויש לטרסקל בית יד גדול עד שהוא עצמו עומד למטה מג':

אכפל תנא לאשמעינן כל הני. פירש"י ליתני פשט כנף בגדו לפנים וקשיא לן הא טובא קמ"ל דלמטה מג' חייב בידו ופלוגתא דאמוראי הוא לקמן בפ' המצניע ומלתא אגב אורחא קמ"ל דהא הנחה הוא ולאו מלתא הוא דהתם כשהוציא ידו לרשות אחרת דאפי' למטה מג' א"ל בתר גופא גרירה אבל למי ששלשל ידו למטה מג' ברשות גופו פשיטא דהנחה היא ול"צ למימר וסיפא דקתני פטורין ודאי אי בשלשל המכניס והמוציא ידו למטה מג' מצריך צריכי וקמ"ל דאגד ידו שמי' אגד אלא דלא ניחא לי' למימר דנקט רישא בהאי גונא לאשמעינן פטורא דסיפא ומיהו רישא נמי קתני פשט העני ידו לפנים ונטל ואי קסבר אגד ידו לא שמי' אגד אפי' נתן בעה"ב ידו לתוכה העני חייב אלא י"ל ס"ל הכא כמאן דמחייב התם ולא ניחא לן לאוקמי לסיפא בשלשל המכניס והמוציא אלא בשלשל המקבל הלכך קשי' למה איכפל תנא לאשמעינן כל הני. וי"מ איכפל תנא לאשמעינן הני לומר דהו"ל לאשמעי' מאי דאשמעי' במילי דאורחא הוא אבל למיתני עשיר ועני סתם בשוחה וגומא וננס דלאו אורחא הוא:

ידו של אדם חשובה כד' על ד'. איכא דקשי' לי' בלא"ה נמי לחייב דמחשבתו משוי' לי' מקום כדאמרי' בשלהי פ' הזורק גבי זרק בפי כלב ובפי הכבשן חייב ובמס' עירובין פ' המוצא תפלין השתין ורק חייב חטאת ומפ' לה טעמא דמתשבתו משוי לי' מקום ואיכא דמפרקי שאני התם דנעשית מחשבתו לגמרי אבל הכא לא נעשית לגמרי שאין עיקר מחשבת נתינת אוכלין אלא משום אכילתן או תשמישן וכן נטילתן, כך מפורש בתוס'. ואחרי' אומרים דבמתני' ליכא למימר הכי דבשלמא נתן בתוכן איכא מחשבה אלא נטל ממנה מאי מחשבה איכא וכי הנוטל מחשב מאיזה מקום הוא נוטל. ואי קשיא, אי מתני' ליכא מחשבה היכי אמרי' בסמוך מהו דתימא ה"מ היכי דאחשבי' לידי' א"ל ה"ק מ"ד דר"י לאו אמתני' איתמר אלא בעלמא איתמר ובהיכי דאחשבי' קמ"ל. ואני אומר שאין עיקר קושייתם קושי' כלל שאין אומר במלאכת המלאכה עצמה שתהא מחשבה עושה אותה מלאכה שהרי הוא מחשב להניח ואינו מניח. אבל עיקר הדבר כך הוא: כשאדם מחשב למלאכה ועושה אותה כגון זרק בפי הכלב שהוא מתכוין להאכילו והוא מאכילו אותה האכילה משווי' פיו של כלב מקום וכן שריפת פי הכבשן לפי שהנחה זו חשוב' לו לפי כוונתו יותר ממקום אחר ודרך הנחה זו בכך וכן השתנת השתן ויריקת הרוק שהוא מכוין לנקות עצמו מהן ועושה כך ומגו דהוה מלאכה לכך הוה מלאכה לענין שבת שזו מלאכת מחשבת אבל אם דעתו להניח על מקום שאין בו ד' במה יעשה אותה מלאכה גמורה הרי אינו מתכוין אלא להניח שם ואין אותה ההנחה כלום נמצא שלא מתכוין להניחה כשם שאין הנחתו מלאכה כך מחשבתו אינו למלאכה. תדע דהא אמרי' התם בשלהי הזורק גבי הא דתנן בכריתות (יג:) אם היתה שבת והוציאו חייב ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך כלומר בפיו אלא מחשבתו משוי' ליה מקום ואי ס"ד כל מילי דחשיב עליה מחשבתו משוי' לי' למקום היכי תנן בפיו ובמרפיקו פטור הא מכוין להוציא בפיו וכן נמי נגר היוצא בקיסם שבאזניו ושולחני בדינר שבצוארו לר"מ אמאי פטור לימא מחשבתו משוי לי' הוצאה אע"פ שאין דרך הוצאה בכך אלא ש"מ דשאני מתכוין לאכילה ואוכל דמגו דמהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לשבת לשווי' מלאכה דדרך מלאכה זו בכך מה שאין לומר כן במחשב למלאכה עצמה ולא לדבר אחר שאם אינה מלאכה הרי לא חשב לכלום, כנ"ל:

כתוב בכל הנוסחאות: שתי כחות כאדם א' דמו ופטור וכן הוא גרסת ר"ח ז"ל, ופי' כגון שנעקר ממקומו וקיבל וכשני ב"א דמי וחייב שהרי עקיר' והנח' הוא או דלמא כאדם א' הוא ופטור כאלו נותן מימינו לשמאלו דאע"פ שהעבירה ד' אמות פטור כך מפורש בתוס' ולא דאיק לי' דהני לאו שני כחות נינהו דעקיר' והנחה בכח א' היא. לשון אחר: "כגון שקיבל בעקירה ממקומו", וכך פירושא: כשני בנ"א דמי בעומד ומקבל, דהא עקירה והנח' תרוייהו מכחו אתו א"ד כאדם א' דמי שעשה עקירה ולא הניחה במקום א' דפטור וה"נ ההנחה לא נעשית מכחו הראשון. ויש לרש"י ז"ל פי' אחר טוב מזה, אבל אין הגירסא מודה לו:

הא דאמרינן: אלא טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא לימא דלא כרבי יוסי ברבי יהודה. הקשו בתוס' מאי קשיא ליה מדרבי יוסי ברבי יהודה, והא מתניתין על כרחין בלמטה מעשרה מיירי, דאי למעלה מעשרה מקום פטור הוא, ודרבי יוסי ברבי יהודה פשיטא דלמעלה מעשרה היא, דאי למטה מעשרה לא הוי רשות היחיד, ומתניתין היא בפרק הזורק (לקמן שבת צט, א) דתנן חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה הנוטל מהם והנותן על גבן חייב פחות מכן פטור, ותניא לקמן (שבת ו, א) גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה זו היא רשות היחיד גמורה. והעלוה בגמגום.
ואיכא מרבוותא דכתבו דמתניתין אפילו למעלה מעשרה היא, ואף על גב דלמעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא, כיון דקיימא לן (לקמן שבת צב, א) המוציא משוי למעלה מעשרה חייב וכן (לקמן שבת ח, ב) המעביר ברשות הרבים למעלה מעשרה חייב, הכי נמי אף על פי שידו של עני למעלה מעשרה הנותן לתוכו כאילו נותן ברשות הרבים. וסייעו להא משמעתין דהכא דאקשינן טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא.
ואינו נראה בעיני מכמה טעמים. חדא, דהמוציא למעלה או המעביר למעלה מעשרה דחייב על כרחין דוקא באדם אחד שעמד לפוש דעקירת גופו והנחת גופו כעקירת חפץ והנחת חפץ דמי ומשום דגמרינן לה ממשא בני קהת (לקמן שבת צב, א), אבל אם הניחה במקום (אחד) [אחר] דוקא כשהניחה למטה משלשה או שטחה בכותל למטה מי' בדבילה שמינה וכיוצא בה כדאמרינן לקמן (שבת ז, ב), אבל אם העבירה למעלה מעשרה והניחה למעלה מעשרה פטור. ועוד, דאם איתא דכי אקשינן הכא טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא משום דמשמע ליה דידו דעני למעלה מעשרה היא, קשיא טובא והא עומד קתני, כלומר: כדרכו כדאקשינן בסמוך, ולא שיהא שוחה ולא ידיו פרושות לשמים, ואי משום דמתניתין סתמא קתני דמשמע דבכל ענין היא ואפילו בלמעלה מעשרה, מאי קא משני ליה אפילו תימא רבי יוסי ברבי יהודה התם למעלה מעשרה הכא למטה מעשרה, מכל מקום מתניתין סתמא תנן ואפילו בלמעלה מעשרה ולמעלה מעשרה רשות היחיד היא. ועוד, דגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"א) העני חייב, אמר רב יהודה בשם שמואל והוא שתהיה ידו של עני בתוך עשרה לקרקע.
ומסתברא לי דקושיא מעיקרא ליתא, והא דקא מקשינן טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא לאו למימרא דמשמע לן מתניתין בלמעלה מעשרה, אלא הכי קאמר: מדמוקמת מתניתין בשקבלה העני בטרסקל שבידו ואפילו הכי בעל הבית חייב, אלמא סבירא ליה לתנא דטרסקל לא פליג רשות לנפשיה כעמוד או תל גבוה למעלה מג' דברשות הרבים חולקין רשות לעצמן להיות כרמלית או מקום פטור, דקא סבר תנא דכלים אין חולקין רשות לעצמן, אם כן פליג אדרבי יוסי ברבי יהודה דאילו לרבי יוסי ברבי יהודה אפילו רשות היחיד הוי שהוא רשות גמור דאורייתא בזמן שהוא ברשות הרבים למעלה מעשרה וכל שכן שיחלקו רשות לעצמן ברשות דרבנן להיותן כרמלית למטה מעשרה ונתן בעל הבית לתוכו פטור. ומשני כי אמר רבי יוסי ברבי יהודה הני מילי למעלה מעשרה דאין שם רשות שיבטל הכלי לגמרי דרשות הרבים אינו עולה למעלה מעשרה, אבל הכא למטה מעשרה, כלומר: ולמטה מעשרה דהוי רשות הרבים אין כלי חולק רשות לעצמו להיותו ככרמלית אלא בטל הוא לגבי הרשות, ומעתה לא תקשי לך למטה מעשרה נמי ליהוי כרמלית דהיינו קושיין והיינו דפרקינן דלמטה מעשרה בטיל הוא לגבי הרשות, ולעולם נתן למעלה מעשרה לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה פטור דמקום פטור הוא, ואף על גב דכשהיא מג' ועד י' חייב מה שאין כן בעמוד או בתל, הא לא קשיא דאדם אינו נעשה רשות אלא עומד ברשות וכל שידו תוך רשות הרבים דהיינו למטה מעשרה הרי זה כמונח בארץ, אבל למעלה מעשרה אף על פי שאינו נעשה רשות מכל מקום לא נח ברשות הרבים ולא גרע מזרק וטח בכותל למעלה מעשרה דהוי כזורק באויר. כך נראה לי.

איבעית אימא בגומא. כלומר: בגומא שהיא רשות הרבים דרחבה ארבעה ואינה עמוקה עשרה, וכדרב יוסף דאמר לקמן (שבת ח, א) תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש, דאילו לרבא דאמר לא שמיה תשמיש וככרמלית הויא הכא אינו חייב (ד)אף על גב דידו מונחת ברשות הרבים, דהא ידו בתר גופו גרירא. ולי נראה דאפילו לרבא נמי אתיא דהא סבירא ליה לרבא אגד יד לא שמיה אגד, והלכך כל שידו ברשות הרבים למטה משלשה אף על פי שגופו עומד בכרמלית והניח בידו כמונח ברשות הרבים וכדאיתא בפרק המצניע (לקמן שבת צב, א).

איכפל תנא לאשמועינן כל הני. הכא משמע דלרבא לא קשיא ליה אלא דלא איכפל תנא לאשמועינן הני, הא דינא גופיה מודי ביה. וקשיא לי דהא רבא אגד יד לא שמיה אגד סבירא ליה בריש פרק המצניע (שם) ואוקי מתניתין דפשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה ופשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דוקא כשהיה למעלה משלשה הא למטה משלשה המוציא והמכניס חייב, ומסתמא כולה מתניתין בחד גוונא מיירי וכולהו בבי בלמעלה משלשה נינהו. ויש לי לומר דהכא לטעמיהו קאמר להו הא לדידיה בלמעלה משלשה היא דוקא כולה מתניתין. אי נמי הכא מקמיה דקם רבא בשיטתיה הוה, כדאיתא התם דרבא מעיקרא סבירא ליה אגד יד שמיה אגד אביי סבר אגד יד לא שמיה אגד, ולבסוף קם רבא בשיטתיה דאביי וקם אביי בשיטתיה דרבא, והכא מקמי דליקום בשיטתיה דאביי.

ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. איכא למידק אשמעתין מאי קשיא ליה ומאי איצטריך רבא למימר דידו חשובה לו כד' על ד' בלאו הכי נמי מחשבתו משויא ליה מקום כדאמרינן בשלהי הזורק (לקמן שבת קב, א) גבי זרק לפי הכלב או לפי הכבשן חייב, ובעירובין פרק המוצא תפילין מכניסן זוג זוג (צט, א) נמי אמרינן השתין ורק חייב ופריך והא בעינן מקום ד' וליכא ומשני מחשבתו משויא ליה מקום. ותירץ ר"ת ז"ל (לעיל שבת ד, ב בתוד"ה אלא) דהתם הוא דלא ניחא ליה בענין אחר, דזרק לפי הכלב או לפי הכבשן כוונתו להאכיל הכלב או לשרוף העץ, וכן השתין ורק אי אפשר לנקות את עצמו אלא בכי האי גוונא ומשום כך מחשבתו משויא ליה מקום, אבל הכא לא איכפת ליה בין ידו למניח בכתפו. והא דאמרינן בסמוך הני מילי היכא דאחשבה לידיה, דמשמע דאפילו היכא דניחא ליה בענין אחר מחשבתו משויא ליה מקום. התם הוא לבתר דאמרינן דידו חשובה לו כד' על ד', והכי קאמר: הני מילי דידו חשובה לו כד' על ד' היכא דאחשבה לידיה אבל בשאר דברים לבד מידו לא הוה אמרינן הכי במאי דניחא ליה בענין אחר.
ומצאתי לראב"ד ז"ל בעירובין פרק המוצא תפילין שהקשה בשם הראשונים ז"ל ידו היכי דמי, אי למטה מג' מאי איריא משום דהויא כד' על ד' הא כל פחות מג' לא בעיא הנחה אלא על גבי משהו, ואי למעלה מג' הויא ליה כרמלית, ואי למעלה מעשרה ליהוי רשות היחיד כעמוד. ותירץ הוא ז"ל שאין אדם חולק רשות לעצמו. ותדע לך שהרי למדנו (לקמן שבת צב, א) ממשא בני קהת שהמוציא משא למעלה מעשרה חייב הרי שאין דנין באדם דין עמוד בלמעלה מעשרה, וכן אין דנין בו דין כרמלית ולא מקום פטור, לפי שהוא נע ונד. וזה ראיה למה שכתבתי אני למעלה (בסוד"ה הא דאמרינן אלא) וכבר זכיתי לומר כדבריו.
עוד שאל, הא דבעינן הנחה על גבי מקום ד' ברשות הרבים היכי דמי, אי למטה משלשה לא צריך, אי למעלה משלשה כרמלית הוא ופטור. הא ודאי לא אשכחן לה אלא בזורק לרשות הרבים ונח על גבי בעלי חיים כמו שאמרנו, או בזורק לעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו דהוא רשות הרבים, ואי הוי ד' מחייב עלה בהנחתו ואי לא לא. והתירוץ הזה השני שלא כדעת רש"י ז"ל (לקמן שבת ח, א) והרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' שבת, ה"ח), שהם ז"ל כתבו דעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו היינו אפילו אינו רחב ד' וכמו שכתבתי למטה במקומה (להלן שבת ח, א ד"ה עמוד).

הכי גריס ר"ח ז"ל: שתי כוחות באדם אחד כשני בני אדם דמי וחייב או כאדם אחד דמי ופטור. ופירשו כגון שנעקר ממקומו וקדם ונח במקומו וקיבלה, וכשני בני אדם דמי שזה זורק וזה מקבל וחייב, או דילמא כאדם אחד דמי כאילו נתן מימינו לשמאלו דפטור ואע"פ שהעבירה ד' אמות. וכן פירשו בתוס'. ואינו מחוור לי דכיון דא"ר יוחנן עמד במקומו וקיבל חייב נעקר ממקומו וקיבל פטור נעקר הוא ממקומו וקיבל מאי, ודאי משמע דהא [ד]נעקר הוא ממקומו הוי כעין נעקר חברו ממקומו וקיבל, כלומר: שקיבלו דרך עקירה שלא נח החפץ מכוחו של ראשון אלא מכוחו של שני, והכא נמי כשנעקר וקיבלו שלא נח מכח זריקה ראשונה. ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל דהני לאו שני כוחות נינהו, דעקירה והנחה בכח אחד הן. ויש מי שפירש שקבלה בעקירה ממקומו, והכי קאמר כשני בני אדם זה זורק וזה מקבל דמי וחייב דאף זה עקירה והנחה תרווייהו מכוחו אתי, או דילמא כאדם אחד שעשה עקירה ולא הניחה במקום (אחד) [אחר] דמי, דהא באותו מקום שנעקר ממנו חזר ונח והלכך פטור. וגם זה אינו מחוור בעיני דכשני בני אדם דקאמרינן משמע כשני בני אדם דכוותיה, כלומר: זה זורק וזה מקבל דרך עקירה דפטור.
ורש"י ז"ל גריס איפכא: כשני בני אדם דמי ופטור, כלומר: בזה זורק וזה מקבל דרך עקירה לפי שההנחה לא הויא מכח העקירה והויא ליה כשנים שעשאוה, או דילמא חייב דהא אין כאן שנים אלא אחד והעקירה וההנחה תרווייהו מכוחו אתו והוה ליה אחד שעשאה. וזה נכון.
ירושלמי (פ"א, ה"א):אמר ר' יודן פשיטא לר' יוחנן בשזרק בימין וקלט בשמאל שהוא חייב, מה צריכה ליה בשזרק בימין וקלט בימין, רבנן דקסרין ר' שמי בשם ר' אחא אפילו זרק בימין וקלט בשמאל צריכה ליה חייב, אין תימר פיו ופיו כיון שאכלה כאחר הוא ברם הכא ידו כאחר היא. ר' מונא בעי מעתה הוציא כגרוגרת בשתי ידיו יהא פטור משום שנים שעשו מלאכה אחת, א"ל ר' חייא בר אדא והדא היא בעשותה לא כן היחיד שעשאה חייב שנים שלשה שעשו פטורין.

בכותל משופע. פירשו בתוס' דדוקא בשרבים מכתפין עליו, הא לאו הכי כרמלית הויא. והרמב"ן ז"ל כתב אף על פי שאין רבים מכתפין עליו, דכל אויר רשות הרבים עד עשרה רשות הרבים הוא, ופני הכותל בין משופע בין אינו משופע שוין הן, ותנן (לקמן שבת ק, א) למטה מעשרה כזורק בארץ ואוקימנא בפני הכותל ממש ובדבילה שמנה. ומסתברא כלישנא קמא, דהתם הוא בדלא נח במקום מסויים אלא שנחה על פני הכותל מצד הדבילה שהיא לחה ושמנה, אבל כאן שהוא מקום מסויים לנוח בו החפץ הרי הוא כתל שאם מכתפין בו הוי כרשות הרבים ואי לא הוי כרמלית.

רה"ר זה שחייבנו עליו בהעברת ארבע אמות שבה פירושה ברחבה שש עשרה אמה ושאינה מקורית הא כל שאין רחבה י"ו אמה או שיש עליה תקרה המעביר בה ד' אמות פטור שאינה כדגלי מדבר אלא שהוא אסור וכן בזורק מרה"י לתוכו:

הזורק חפץ מרה"י לרה"ר ונח בידו של חבירו שכבר ביארנו שהיד חשובה כד' על ד' אם עמד חבירו במקומו וקבלה נמצאת הנחה זו מכח הזורק וחייב הזורק שהרי עקר והניח ואפי' הכין זה את ידו או שולי בגדיו לקבלה אבל אם נעקר חבירו ממקומו וקבלה אין הנחה זו מכח הזורק ונמצא זה עוקר וזה מניח ושניהם פטורין:

נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל וזרק מרה"ר ונח על גבי טרסקל פטור אפילו היה הטרסקל כשיעור רה"י ר"ל גבוה עשרה ורחב ד' בין שהיה למעלה מעשרה בין למטה מעשרה שאין זה נידון כרה"י שאין אומרי' גוד אחית מחיצתא והרי היא מחיצה שהגדיים בוקעין בה ואם זרק בה מרה"י אף הוא פטור שאין זה רה"ר גמורה אפי' היה למטה מעשרה אלא ככרמלית ואע"פ שבקופה המונחת ברה"ר גבוה י' ורחבה ארבעה שאין מטלטלים ממנה לרה"ר ולא מרה"ר לתוכה בזו שאני שעומדת על הקנה ואינה רשות קבוע ואין צריך לומר אם היה למעלה מעשרה שהרי אין רה"ר למעלה מעשרה ומקום פטור הוא ואפי' היה הטרסקל עומד הפוך ופניו כלפי קרקע:

כבר ביארנו שהיד חשובה כמקום ארבעה בין ידו שלו בין ידו של חבירו שאין היד צריכה מחשבה כמו שכתבנו ומעתה כל שזרק ונח בתוך ידו של חבירו חייב ומ"מ ביארנו שאם נעקר חבירו ממקומו וקבל פטור אף הזורק גדולה מזו אמרו זרק חפץ ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקבלו בידו ברשות אחרת או ברה"ר חוץ לארבע אמות קודם שהונח החפץ פטור והרי הוא כאלו בא אחר וקבלה שני כחות באדם אחד כשני בני אדם הם והרי לא נחה מכח הזריקה ולפי' זה אפי' כיון לכך פטור ומ"מ יש מפרשים בה הואיל ולא נח במקום שהיה דעתו עליו מתחלה ויראה לדעת זה שאם כיון מתחלה לכך חייב וכן ראוי להכריע אחר שנשארה בגמ' בספק:

מי שהיה עומד ברה"ר והכניס ידו לחצר חבירו תחת המרזב וקבל מי גשמים בידו והוציא פטור שהרי אין זה עוקר והרי פטרנו בהטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציא ומה לי הטעינו חבירו ומה לי הטעינוהו שמים ולא עוד אלא אפי' קלט כגון שהכה הקלוח בכח בידו אחת ודחפו לתוך ידו האחרת שנמצא הוא עוקר פטור שלא עקר ממקום ארבעה ואין לומר שמחשבתו עושתהו מקום באויר אלא במקום שהדבר נח שם ואפי' קבלם בידו אחת ועירם לתוך ידו האחרת והוציא ראיתי לתלמידי חכמי הדורות שכתבו בשם רבותיהם שפטור כלשון זה ראיתי להם אטו מתני' דפטר בפשט העני אלו החליף העני והוציא מיד ליד מי מיחייב:

נפלו הגשמים על הכותל ונגרו דרך הכותל והוא מקבלם מן הכותל אפילו היה הכותל משופע וקבלם דרך השפוע אף זו פטור שאין המים נחים אפילו במשפע שתחשב קליטתם משם עקירה אבל אם היה גומא בכותל ונפלו המים בתוכה וקלט משם חייב ואפי' מן המים העליונים שבגומא שמים על גבי מים הנחה היא וקליטתם חשובה עקירה ודוקא בגומא וכיוצא בה שהמים נחים שם אבל נהרות המושכין ומעינות הנובעין אם מוציא ממקומן לחוץ אינו חייב הואיל ואין נחים כלל ויש חולקין בזו ובכל אלו לכתחילה אסור ולא יצא מכלל זה להיתר לכתחילה אלא אם עמד ברה"ר שקולט מן המים המקלחין מן הצנור שאין בו ד' על ד' או מן הכותל ושותה ובלבד שלא יגע בצינור או בכותל ויקלוט מעל גבן כמו שיתבאר:

בד"ה אמאי חייב כו' שיקבלנו שני מידו עכ"ל. כצ"ל נ"ל:

גמ' הכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים כו' נראה דנקט חצר חבירו דומיא דמתניתי' דהכניס ידו לרשות חבירו פשט העני כו' וק"ל:

בגמ' אמר רבי אבין אמר רבי יוחנן הכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציא חייב ומתקיף לה רבי זירא וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לא חייב רבי וכו' נראה לרשב"א מדלא נקט וכו' כתב זה משום דקשה ליה מנא להו לרב ושמואל לדחוקי ולאוקמי הא דרבי ברשות היחיד ולא אמרי' דפליגי רבי ורבנן באי אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא כההיא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ותירץ הרשב"א דמשמע להו לרב ושמואל זה מדלא נקט בפלוגתא דרבי ורבנן מרשות היחיד לרה"י ורשות הרבים באמצע אלא ודאי דוקא ברה"י באמצע סבירא ליה לרבי דחייב משום דביתא כמאן דמליא הוי כמונח על מקום חשוב ולא מטעם קלוטה:

בא"ד לא סברא דרב ושמואל וכו' פירוש ההיא סוגיא דהתם לא סברא דרב ושמואל דהכא ולדידהו פירוש רב ושמואל דאמרי דלא חייב רבי אלא ברה"י מקורה כמאן מוקי ההיא מתניתין דגיטין דקתני כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת:

ד"ה כאן למטה מי' וכו' בלא פירכא דרבי יוסי וכו' פירוש השתא דאוקי מתני בטרסקל אפילו אי לא הוי קשיא לן האי פרכא דרבי יוסי אלא דכ"ע הוי ס"ל דלא הוי רה"י אפילו הכי ע"כ הוי צריך לאוקמי בלמטה מי' דכל למעלה מי' בר"ה הוי מקום פטור אם לא בעמוד גבוה יותר מי' ורוחב ד' דאז הוי דה"י א"כ ע"כ מתני' דחשבה לה יד רה"ר ע"כ איירי בלמטה מי' ורבי יוסי ברבי יהודה ע"כ לא איירי בלמטה מי' אלא בלמעלה מעשרה דלמטה מי' ברה"ר לא אשכחן דבר דהוי דה"י ואם כן המקשן הוה ידע ע"כ דמתניתין איירי בלמטה מעשרה ורבי יוסי איירי בלמעלה מעשרה ואם כן מאי פריך:

ד"ה כגון ששלשל ידו וכו' מאי אריא דנטל עני מתוכה וכו' דמסתמא יד בעה"ב ויד עני מיירי בענין אחד דהא כי נטל וכו' רצה לומר ואם כן אפילו כי נתן בעל הבית לתוך ידו של עני והוציאה יהא עני חייב משום דמיד שנתן הבעל חבית לתוך ידו של עני נעשית ידו של עני כארעא סמיכתא וכאלו מונח החפץ על גבי קרקע וכשהוציא אותו העני הוי כאלו עקר אותו מרה"י והוציא ועשה הנחה ברה"ר אלא ודאי אגד יד שמיה אגד הואיל והיד מחוברת להגוף של העני העומד בחוץ וגגרר אהר הגוף שבחוץ ולכך לא שייך דהוי ארעא סמיכתא:

ד"ה ה"מ היכא דאהשבה לידיה וא"ת ולימא הך ולא ההיא דלעיל וכו' נראה בעיני דקושיא זו אינה קושיא כלל דאי לאו ההיא דלעיל לא הוה ידעינן טעמו של דבר דהוי מטעם דידו של אדם חשובה וכו' אלא הוה ס"ד דטעמו הוא משום דלא בעינן מקום ד' על ד' תדע דהא מתניתין נמי קתני נתן לידו וכו' חייב ואפילו הכי שקלינן וטרינן עד השתא בטעם הדבר עד דמסיק לבסוף משמיה דרבי יוחנן דהוי מטעם דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' ודו"ק:

גמ' והא לא נח כדאמר רבא כו'. נ"ב נראה בעיני שהוא רבה בה"א שהוא רבו של רבא דאל"כ לא שייך לומר הא דלקמן אלא אמר רבא וק"ל:

רש"י בד"ה נעקר צ"ל עקר כו':

בד"ה דפשיט כנפיה כנף בגדו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כגון ששלשל כו' יהא חייב העני כיון כו' כצ"ל:

גמרא שני כחות באדם א' קמ"ל כו' א"ד כשני ב"א דמי ופטור. ק"ל דבס"פ הבונה פלוגתת ר"ג וחכמים בכותב ב' אותיות א' שחרית ואחת בין הערבים דר"ג מחייב ואף חכמים ל"פ עליה רק מטעם דיש ידיעה לח"ש. והא ודאי שני כחות הוא. ובכריתות ספ"ג תניא דר"ג מחייב אפי' בב' שבתות ודחק לחלק בין חצי מלאכה לחצי שיעור עיין לקמן (צג) בתד"ה חד דטפי יש לפטור בב' אותיות מבזה עוקר וזה מניח ע"ש:

גמ' ביתא כמאן דמליא כו'. עירובין ד' עו ע"ב:

שם אמר רבא איכפל תנא לאשמעינן וכו'. זבחים עו ע"א. וק"ל דדילמא מש"ה נקט ידו דאיירי ע"כ בלמטה ומוכח מזה דאגד יד שמיה אגד:

תוס' ד"ה אמאי חייב וכו' לפי הירושלמי וכו'. הובא לעיל ג ע"א תוס' ד"ה בעשותה:

תוס' ד"ה כגון ששלשל כו' דאי לא הוי שמי' אגד כו'.
קשה לי א"כ מאי מקשה רבא אכפול תנא לאשמעינן כל הני, והיינו דהוי לי' למתני בקיבל בכנף בגדו כמ"ש רש"י, דלמא נקט ידו דמוכח דאיירי למטה משלשה, כדי לאורויי דאגד יד שמיה אגד מדפטר העני בנתן בעה"ב ידו מלמטה משלשה:

לא מחייב ר' אלא ברה"י וכו' ומ"ש תו' מש"ס גטין כבר נתבאר לעיל:

הא מני אחרי' הוא גם זה כבר נתבאר לעיל:

כאן למעלה מיו"ד מתוס' מבואר דכלי ברה"ר דלא נעשה כרמלי'. הוה כרה"ר ממש. מן התורה. וכן משמע בראשונים. זולתי בהגה' אשרי לקמן גבי הי' קפתו מונחת. מבואר דהוה מקום פטור וצ"ע:

אמר רבא איכפל תנא לאשמועי' וכו' כ' רשב"א דה"ל למימר בפשיטי' הא אגד יד לא שמי' אגד דהכי ס"ל לרבא לקמן צ"ב ע"א. ונ"ל מזה ראי' ברורה לדעת יש מי שפירש דמייתי ה"ה פי"ג הלכה וי"ו דאיפוך היינו לענין אגד כלי אבל אגד יד ס"ל לרבא שמי' אגד כדר' אבוה דשמעתין. והוצרך להקשות מדאיכפל תנא לאשמעי' וכו' וק"ל:

שני כחות באדם א' קמיבעי' לי' עמ"ש תוס' בשם ר"ח דהוה כמו שנותן מימינו לשמאלו דאעפ"י שהעבירה ד"א פטור עכ"ל רצונו לומר מיד ימינו ליד שמאלו פשיטא לי' דפטור. אבל עקר מקרקע שבימינו ונתנו בקרקע שבשמאלו אעפ"י שעמד ולא זז ממקומו פשיטא לי' לר"ח דחייב. כמ"ש תוס' בשמו בעירובין צ"ח ד"ה והאמר רבא וכו' ועמ"ש לקמן ח' ע"ב ד"ה לימא ודף וי"ו ע"א ד"ה התם וק"ל. ומ"מ צ"ע מה לי אם נטל החפץ בידו והלך לאותו המקום הי' חייב דעקירת והנחת גופו כעקירת חפץ דמי' ואלו זרקו לשם וקבלו בעצמו יפטר ובירושלמי נרגש בזה ולא תי' כלום ע"ש. ועיי' עוד בירושלמי דפריך מ"ש מפיו פי' משנה דכריתו' אם הי' שבת והוציא בפיו דמייתי לקמן ס"פ הזורק ע"ש ומפרש ירושלמי שהי' גופו מונח ברה"י וראשו על האסקופה ויוצא פיו לחוץ ונתן מאכל לתוך פיו ובלעו דחייב. ומ"ש מפיו לבית הבליעה חייב ומימינו לשמאלו דפטור. ומשני התם נשתנה הענין דהשתא הוה בליעה ואכילה אבל מיד זה ליד זה לא נשתנה הענין כלל ע"ש ועיי' מ"ש בזה תו' לקמן י"א ע"א ד"ה לא יעמוד ע"ש:

ע"א בתוספת בד"ה לא מחייב רבי כו' נראה לרשב"א דמשמע ליה מדלא נקט מרה"י לרה"י כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח כ"כ דאיכא למימר דהא דלא נקיט איפכא היינו דלא נימא דטעמיה דרבי דמחייב היינו משום דיליף זורק ממושיט אלא דאפשר דלרב ושמואל לא משמע להו כלל הך סברא דזורק ממושיט. ומה שהוכרח הרשב"א לפרש כן היינו משום דקשיא ליה מנ"ל לרב ושמואל דרבי פליג אדר"ע דס"ל אף ברה"ר קלוטה כמו שהונחה דמיא:

אמנם מתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב' סברת המקשה דגיטין שכתבו התוס' כאן דלית ליה הא דרב ושמואל משום דהמקשה דהתם מדקאמר כמאן כרבי ולא קאמר כר"ע ע"כ היינו משום דס"ל דאפשר דטעמא דר"ע לאו משום קלוטה אלא משום דיליף זורק ממושיט. ועמ"ש בזה בחידושי גיטין שם. וא"כ לפ"ז אליבא דרבי נמי אין הכרח לדרב ושמואל כיון דבלא"ה לא מצי למינקט איפכא מטעמא דפרישית:

מיהו למאי דפרישית לעיל אין צורך לכל זה דבלא"ה מצינו למימר בפשיטות דרב ושמואל מסברא דנפשייהו משמע להו הכי דהא דקאמרי לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה לאו אהנחה קאי אלא בהא דמחייב רבי נמי אעקירה פשיטא להו מסברא דנפשייהו דאין לחייבו אלא ברה"י מקורה אבל באינו מקורה לכ"ע בעינן עקירה במקום ד' ור"ע גופא נמי הכי ס"ל וכ"ש לפי מ"ש בשיטת רש"י דע"כ ר"ע הכי ס"ל מדלא נקיט ר"ע מחייב שתים והיינו כדפרישית לעיל. והשתא לפ"ז מתוקמא כולהו שמעתתא ברווחא בהא דמקשה בפשיטות אמתניתין דלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי והיינו כר"ע וכרב ושמואל. דע"כ חשבינן לסברא פשוטה דאין לחייב בעקירה אלא במקום ד' כנ"ל ודוק היטב ותו לא מידי:

בד"ה כאן למטה מעשרה כו' קשה לר"י מה עלה על דעת המקשן כו' עד סוף הדיבור. ועיין בזה בחידושי הרשב"א ז"ל באריכות שמתרץ דהמקשה סבר דיש כרמלית בכלים והוי ליה כרמלית לרבי יוסי בר"י עכ"ל:

אמנם לפי ענ"ד אין צורך לכל זה דבלא"ה מצינן למימר דהמקשה ס"ד דאיירי ששפתו העליונה של הטרסקל הוא למעלה מעשרה משא"כ תחתיתו שהוא שולי הטרסקל מונח על ידו של עני שהוא למטה מעשרה שכן נראה ממה שפירש"י ז"ל דטרסקל היינו סל וא"כ יש לו בית קיבול למטה. ולפ"ז מקשה שפיר ולדעתי צ"ע למה לא תירצו כן התוס' והרשב"א ז"ל ודו"ק . אחר זה מצאתי כן בתוס' ישנים:

גמ' דתניא כו' עמד במקומו וקבל חייב עקר וכו' פטור ויש לדקדק למה צורך הביא סוף דברי אחרים עקר ממקומו וקבל פטור. ואמרתי ליישב. דהא לכאורה קשה מאי מייתי ראי' מאחרים דלא בעינן על מקום ד' מדמחייבי כשעמד הא כבר דחה דברי ר' דמיירי ברה"י מקורה א"כ גם אחרים מיירי ברה"י מקורה וחייב משום קלוטה דסוברים ג"כ כמו שהונחה ברה"י מקורה. ונראה דמשום זה הביא סיפא עקר ממקומו ואי בזורק מר"ה לרה"י מיירי משום קלוטה א"כ גם עקר ממקומו יתחייב הזורק שכבר נחשב הנחה משעה שנקלטה ברה"י:

אמנם לפי מ"ש לעיל דרש"י ותוס' הקשו רק מנתן בע"ה לתוכה ולא הקשו מנטל בעה"ב מתוכה משום דלא נתקיימה מחשבתו לכן הי' פטור וכפי גירסת התוס' לקמן דף צ"ז דנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע פטור א"כ עדיין קשה דמאי מתרץ הא מני אחרים דלא בעי מקום ד' דהא גם בעקר ממקומו לא נתקיימה מחשבתו שהרי קירב עצמו וזה רצה לזרוק ברחוק ולכך פטור. ולעולם דמיירי מר"ה לרה"י וברה"י מקורה אלא דא"כ למה נקט עמד ועקר הא מלתא יכול להשמיענו בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע. אך דאפשר דגם הא מלתא דברה"י עכ"פ קלוטה כמו שהונחה קמ"ל:

*) תוס' ד"ה לא מחייב ר' וכו' מדלא נקט מרה"י לרה"י וכו'. צ"ע דאי הוה אמר הזורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע ה"א דטעמא לאו משום קלוטה אלא משום דילפי' זורק ממושיט דכה"ג הי' במושיט. וי"ל דא"כ ליתני הכי הזורק מרה"י לרה"י שכנגדו ור"ה באמצע וזה לא היה במשכן דבמשכן הי' בדיוטא אחת אלא ודאי דלא מחייב אלא ברה"י מקורה:

מקורה. שיש לה גג: כמאן דמלי. דבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו דאין אוירו חשיב אויר הלכך כל הנזרק לתוכו הוי כמונח: התינח רה''י. דבע''ה אלא רשות הרבים דעני מי מוקמת ליה במקורה: לדגלי מדבר. וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי לקמן מדנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן בויקהל: הא מני. דלא בעי מקום ד' אחרים היא: עמד במקומו. זרק חפץ וקבלו אחר עמד המקבל במקומו וקבל: חייב. הזורק דאיהו עבד עקירה והנחה: עקר. המקבל ממקומו ורץ לקראת החפץ וקבלו: פטור. הזורק דלא איתעביד הנחה מכחו: דפשיט כנפיה. פרס בגדו דהוי ד': טרסקל. סל: רשות היחיד הוא. ואמאי מחייב משום הוצאה: לימא. מתניתין דלא חשיב ליה רה''י דלא כרבי יוסי ברבי יהודה: וזרק. מרשות הרבים: ונח על גביו חייב. דאע''ג דלמטה לא הוי קנה רחב ד' הואיל ובראשו ארבע אמרינן גוד אחית מחיצה והוי רה''י גמור: למעלה מ'. הוי רה''י הואיל ורחב ד': שלשל. השפיל כמו היה משלשל בחבל: למטה מג'. דהויא כקרקע: והא עומד קתני. העני עומד בחוץ והא יושב הוא: בשוחה. כופף עצמו: ואיבעית אימא. בעומד בגומא וידו סמוכה לשפתה: איכפל תנא כו'. טרח התנא בכל זאת ולא היה לו להודיענו דמוציא מרשות לרשות חייב אלא על ידי דברים הללו שאין דרכן בכך לתני פשט כנף בגדו לפנים דהוי ד': היכא דאחשבה. זה העושה מלאכה נתכוון לתתה ליד חבירו כי מתניתין: אבל היכא דלא אחשבה. שהלכה ונחה מעצמה ביד חבירו דהאי דזריק לא אחשבה ליד חבירו לאנוחה בגווה דלא נתכוון לכך: עמד. המקבל במקומו וקבל: חייב. הזורק: פטור. הזורק דלא עביד הנחה: מאי קמיבעיא ליה. מאי ספיקא איכא מאיזה טעמא יפטור הא עבד עקירה והנחה: כשני בני אדם דמיא ופטור. דהוו להו שנים שעשאוה דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח אלא רץ אחריו ועכבו הויא ליה עקירה קמייתא בלא הנחה: מה לי הטעינו חבירו. דפטר ליה תנא דמתניתין דקתני או שנתן לתוכה והוציא שניהן פטורין: לא תימא קיבל. פשט ידו וירדו לתוכה דלא עבד מעשה: אלא אימא קלט. השתא סלקא דעתך כשהיה הקילוח יורד הכה בידו אחת וקבלו בחברתה דעבד ליה עקירה:

לא מחייב ר' אלא ברשות היחיד מקורה. נראה לרשב''א דמשמע ליה מדלא נקט מרשות היחיד לרה''י ורשות הרבים באמצע כמו בפלוגתא דר''ע ורבנן וההיא דגיטין פ' הזורק (ד' עט. ושם) גבי היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כו' וקאמר כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא סברי דרב ושמואל דהכא דאמרי דלא חייב ר' אלא ברשות היחיד מקורה ולדידהו צריך לשנויי דהתם משום אינטורי כדמשני התם אליבא דרבנן אפילו תימא רבנן כי פליגי רבנן לענין שבת אבל הכא משום אינטורי כו': אמאי חייב מרה''י לרה''י קא מפיק. ואפילו משום מושיט ובדיוטא אחת לא מחייב לפי הירושלמי דמצריך שיקבלנו שני מידו: כאן למטה מי'. וא''ת נהי דרשות היחיד לא הוי ר''ה נמי לא הוי אלא ככרמלית כמו עמוד גבוה שלשה ורחב ד' ואמאי חייב ויש לומר דאין כרמלית בכלים כמו שפירש רש''י לקמן גבי היתה קופתו מונחת כו' קשה לר''י מה עלה על דעתו של המקשן דע''כ ידע דמתניתין מיירי למטה מי' בלא פירכא דר' יוסי בר' יהודה דכל למעלה מי' הוי מקום פטור ולא מחייב לכ''ע וא''כ מאי פריך מרבי יוסי ברבי יהודה הא מילתא דפשיטא היא דלמטה מי' לא הוה רה''י דהא תנן לקמן בהזורק (לקמן ד' צט.) חולית הבור והסלע שהם גבוהים י' ורחבים ד' הנוטל מהן והנותן על גבן חייב פחות מכן פטור ופשיטא דרבי יוסי ברבי יהודה לא איירי אלא למעלה מי': כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה. וקסבר רבי אבהו דאגד יד שמיה אגד דאי לא הוי שמיה אגד מאי איריא דנטל עני מתוכה אפילו נתן בעה''ב לתוכה יהא חייב העני כשהוציא כיון דיד העני מיירי נמי דהוה למטה מג' דמסתמא יד בעה''ב ויד עני איירי בענין אחד דהא כי נטל מתוך ידו של בעה''ב דהוי למטה מג' הויא יד עני נמי למטה מג' ובכהאי גוונא אפילו נותן בעה''ב לתוך יד העני יהא חייב: בגומא. צריך לפרש בגומא שהיא רשות הרבים כגון שרבים משתמשים בה למ''ד תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש (לקמן ד' ח:) או בענין שמהלכים שם רבים אבל גומא שהיתה כרמלית או מקום פטור כיון שגופו שם ידו שהיא פשוטה לרשות הרבים לא הויא כרה''ר דבתר גופו גריר אע''פ שהיא למטה מג' כיון דסבר אגד יד שמיה אגד כדפי': ה''מ היכא דאחשבא לידיה. וא''ת ולימא הך ולא ההיא דלעיל וי''ל דה''א דוקא לענין הנחה חשובה כד' על ד' אבל לגבי עקירה לא: כשני בני אדם דמי ופטור. פי' כי היכי דבשני בני אדם פטור הראשון משום דלא עבד כלל הנחה ה''נ כיון שחטפו מהילוכו ולא הניח החפץ ללכת עד מקום הילוכו לא הויא הנחה דלא נח מכח הזורק או דילמא כאדם אחד דמי וכיון דעביד עקירה והנחה חייב ולא דמי לשנים שעשאוה ור''ח גריס איפכא כשני בני אדם דמי וחייב דאמר לעיל עמד במקומו וקבל חייב וה''נ כי קבלה הוא עצמו ולא חטפה מהילוכו ליחייב דהא איתעביד מחשבתו או דילמא כאדם אחד דמי ופטור דהוי כמו שנותן מימינו לשמאלו דאע''פ שהעבירה ד' אמות פטור:

שבת ה ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף ה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד