שבת ד ע"ב

דף ד - ב

ובתוך גובה עשרה טפחים ברשות הרבים פליגי רבי עקיבא וחכמים!? האמנם כן הוא שפשוט לו לרבה, כאשר נראה ממה שאמר "הא מני רבי עקיבא היא" ולא חכמים, בביאור מחלוקת רבי עקיבא וחכמים:

לדעת רבי עקיבא, הרי הוא חייב מדין "מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים", ומשום ש"קלוטה באויר רשות הרבים כמי שהונחה דמיא", ואם כן לא חייב רבי עקיבא אלא כשזרק בתוך עשרה טפחים, שהוא אויר רשות הרבים.

לדעת חכמים הרי הוא פטור, משום שאין הם סוברים "קלוטה כמי שהונחה דמיא"!?

והא מיבעיא בעי לה רבה [והרי נסתפק רבה בדבר זה, אם אכן כך הוא ביאור מחלוקתם]!? דבעי רבה:

האם דוקא כשזרק דרך אויר רשות הרבים למטה מגובה עשרה טפחים, שהוא אויר רשות הרבים, הוא דפליגי רבי עקיבא וחכמים, ובהא פליגי [וזו היא סברת מחלוקתם]:

דרבי עקיבא סבר: קלוטה באויר רשות הרבים - כמי שהונחה דמיא. ורבנן סברי: לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא -

אבל אם זרק דרך למעלה מעשרה טפחים בגובה אויר רשות הרבים, שלא נקלטה באויר רשות הרבים, ואי אפשר לחייבו משום "קלוטה כמי שהונחה דמיא", ^[1] דברי הכל ואפילו לרבי עקיבא הוא פטור -

ודכולי עלמא, בין רבי עקיבא ובין חכמים, לא ילפינן לחייב את הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ממושיט, ולכך אין הם מחייבים למעלה מעשרה טפחים!

כלומר, אף שמכלל מלאכות הוצאה גם "מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים", ואפילו כשהושיט למעלה מעשרה, והיא פרשה נפרדת של "מושיט", בכל זאת אינו מתחייב אלא כשהוא מושיט מרשות לרשות, ומשום שכך היתה עבודת הושטה במשכן, שהיו מושיטים מעגלה לעגלה העומדות ברשות הרבים, אבל כשהוא זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שלא מצינו עבודה כזו במשכן, אין לדון לחייבו מפרשת "מושיט". ולכן כשזרק למעלה מעשרה טפחים, שאין לחייבו משום "קלוטה", אף מדין "מושיט" אין אנו מחייבים אותו. ^[2]

או דילמא דוקא כשזרק בגובה למעלה מעשרה טפחים בגובה רשות הרבים הוא דפליגי חכמים ורבי עקיבא, ובהא פליגי:

דרבי עקיבא סבר: ילפינן זורק ממושיט ומשום פרשת "מושיט" הוא מחייבו.

ורבנן סברי: לא ילפינן זורק ממושיט לחייבו על זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים מפרשת "מושיט".

אבל אם זרק למטה מעשרה, דברי הכל חייב מפרשת "מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים", מאי טעמא? כי אמרינן: קלוטה כמי שהונחה דמיא ואפילו לדעת חכמים. ^[3]

ואם כן תיקשי: האיך אמר רבה בפשיטות שמשנתנו כרבי עקיבא היא בלבד, והרי לפי צד אחד בספיקו של רבה עצמו, אף חכמים מודים בזה!? ^[4] ומשנינן: הא לא קשיא! בתר דאיבעי ליה לרבה, הדר איפשיטא ליה [בתחילה אכן נסתפק רבה, ולבסוף פשט לעצמו], דסבר רבי עקיבא בלבד: קלוטה כמי שהונחה דמיא, אבל חכמים אינם מודים לו. ומשפשט את ספיקו אמר "הא מני רבי עקיבא היא".

תו מקשינן על רבה: מה בכך שמצינו לרבי עקיבא שמחייב בהנחה שלא על גבי מקום ארבעה, והרי ממשנתנו מוכח דבין הנחה ובין עקירה אין צריך שיהא מעל גבי מקום ארבעה, ומשום כך חייבה המשנה את העני או את בעל הבית כשנטלו מיד זה שכנגדם -

והרי דילמא אף רבי עקיבא הנחה הוא דלא בעיא וכאשר מבואר בדבריו שחייב אף באופן שלא נקלט החפץ אלא באויר רשות הרבים וחייב עליו כמי שהונח, הא עקירה מעל גבי מקום ארבעה יש לומר דבעיא אף לרבי עקיבא. ואכתי תיקשי משנתנו שמחייבת אף על עקירה שלא מעל גבי מקום ארבעה!? ^[5]

אלא, אמר רב יוסף ליישב את הקושיא על משנתנו המחייבת על עקירה או הנחה מעל גבי היד: הא מני משנתנו רבי היא!

ודנה הגמרא: הי רבי, כלומר, מאיזו מימרא של רבי יש ללמוד שהוא אינו מצריך עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה?

אילימא הא רבי? דתניא: זרק חפץ ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות ונח החפץ על גבי זיז הרחב אפילו כל שהוא שברשות הרבים: ^[6]

רבי מחייב, וחכמים פוטרין. ומכאן מוכח שלדעת רבי אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה. ^[7] כך הרי אי אפשר לומר, כי: דוחה הגמרא אפשרות זו, כי התם, במחלוקת רבי וחכמים שנחלקו לגבי זיז, יש לפרש את מחלוקתם כדבעינן למימר לקמן [כפי שתפרש הגמרא לקמן ח א], שהיא כדאביי, ואין ללמוד משם שבכל מקום אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה ! דאמר אביי:

הכא, במחלוקת רבי וחכמים, עסקינן בכגון אילן העומד ברשות היחיד, כלומר, עיקרו של האילן שהוא רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, היה עומד ברשות היחיד, ואילו נופו שאינו רחב ארבעה על ארבעה ^[8] נוטה לרשות הרבים, וזרק חפץ ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות ונח החפץ אנופו של אילן לאחר ארבע אמות: ^[9]

דרבי סבר: הרי הוא חייב - משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים - אף שהחפץ נח על הנוף שאינו רחב ארבעה טפחים, משום דאמרינן: שדי [השלך] נופו בתר עיקרו, כלומר, העיקר שהוא רחב ארבעה מחשיב את הנוף שייחשב אף הוא כמקום ארבעה, ונמצא שכאילו זרק ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ על גבי מקום ארבעה. ^[10] ורבנן סברי: לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו, והיות והנוף אינו רחב ארבעה על ארבעה, אין הוא חייב משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים.

ולפי ביאורו של אביי מתבאר, שאף רבי לא חייב על "זיז כל שהוא" אלא כשיש לו תורת "מקום ארבעה", ואכתי לא שמענו שיסבור רבי: אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה.

אלא מפרשת הגמרא את דברי רב יוסף, ^[11] שכוונתו היתה להא רבי, ממימרא זו של רבי יש ללמוד שאינו מצריך הנחה ועקירה מעל גבי מקום ארבעה ! דתניא:

זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע:

רבי מחייב, משום דאמרינן "קלוטה - באויר רשות היחיד שהוא עולה עד לרקיע - כמי שהונחה דמיא".

וחכמים פוטרין, משום שאין הם סוברים "קלוטה כמי שהונחה דמיא".

ואמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי שתים: אחת משום הוצאה כשנקלט באויר רשות היחיד וכאילו הונח שם. ואחת משום הכנסה, דמאחר שהוא כמונח ברשות היחיד, ממילא חייב על עקירתו משם, והכנסתו לרשות הרבים השניה.

אלמא, בהכרח דלא בעי לרבי עקירה ולא הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה, שהרי אף על הכנסה מחייבו רבי, לפי מה שפירש רב יהודה את דבריו. ^[12]

ומקשה הגמרא על ביאור זה במשנתנו: הא איתמר עלה דדברי רבי:

רב ושמואל דאמרי תרווייהו:

עיקרו במשנה בפרק הזורק (שבת דף צו) היו שתיהן בדיוטי אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים ב' עגלות זו אחר זו ברה"ר משיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין ולפום דהויין אבות המלאכות ילפי ממלאכות המשכן כמו שאמרו בפרק במה טומנין (שבת דף מט) אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן וכו' והיתה עבודת הלוים בעגלות שמושיטין את הקרשים ולא זורקין גם כן המושיט בשבת מגזוזטרא לגזוזטרא שהן בדיוטא אחת חייב והזורק פטור ועל העיקר הזה אמרו לא ילפינן זורק ממושיט:

וקשי לן מכדי רדיית הפת חכמה ואינה מלאכה. דגרסי' בפ' כל כתבי הקדש תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו. יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. וכיון שאינה מלאכה אמאי לא פשטי בה להיתרא. וקבלנו מרבותינו כי בעיא זו להתיר לו בפטור ומותר היא לפיכך לא איפשיטא וי"א כי רדיית הפת האפויה היא חכמה ואינה מלאכה. אבל רדייתה בעודה עיסה קודם שיקרמו פניה מלאכה היא. הלא תראה הפת האפויה אפשר לרדותה בסכין וכיוצא בה. אבל העיסה אי אפשר לרדותה אלא בידים שנמצא כמו לש ועורך. ומתקן הוא ואינו מקלקל. ולפיכך לא הזכירו במקום הזה. הא דתנא דבי שמואל כלל ללמד כי אינו דומה זה לזה כלל:

פיסקא פשט העני את ידו לפנים אקשי' והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה וליכא דהא כל חיובי שבת לא מחייבי עד שיעקור ממקום ד' וינוח במקום ד' ואוקמה רבה לר' עקיבא דסבר קלוטה באויר כמי שהונחה בקרקע דמיא. דתנן מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין.

ודחינן ודילמא הנחה ע"ג מקום ד' לא בעי אבל עקירה מע"ג מקום ד' בעי דהא לא שמעי' ליה לר' עקיבא מהא מתניתין אלא בהנחה בלבד.

אלא אמר רב יוסף ר' היא כו' ונדחת ואוקמה ר' זירא כאחרים.

ודאמר רבה אבל למטה מי' ד"ה חייב משום דאמרינן קלוטה כמי שהונחה. ק"ל, ל"ל למימר הכי א"ה קשי' לרבנן אדרבנן כדאמרי' בכולי' שמעתין דאינהו בעי הנחה ע"ג מקום חשוב וא"ל ניחא ליה לאהדורי למילתייהו דרבנן במתני' א"נ לאו סברא דדוקא קאמר [אלא ה"ק] אבל למטה מעשרה א"ל דד"ה חייב וא"ל נמי למטה מי' נמי פליגי (ובסיפוקא) [וכספיקא] שלישית היא:

ואר"י א"ש מחייב היה רבי שתים אחת משום הוצאה וא' משום הכנסה. איכא דקשי' לי', והא רב יוסף דהוא מארי' דההוא פירוקא אמר בפ' הזורק דר' לא מחייב אלא אחת לעולם ול"ק דר"י לא אמר אלא ר' הוא סתם וכיון (דחזיא) [דדחינן] לי' מר' (דדחי) [דזיז בזה] מהדר גמ' לאוקמי כאידך דר' ואליבא דרב ושמואל, כי היכי דלא תיקשי לי' ודלמא הנחה הוא דלא בעי' הא עקיר' בעי':

הא דאמרינן: לכולי עלמא לא ילפינן זורק ממושיט. הקשו בתוספות: נהי דלא ילפינן זורק ממושיט, ממעביר מיהא ליליף, דחייב מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה, כדאמרינן בפרק הזורק (לקמן שבת צז, א) בעי רב חסדא למטה מעשרה פליגי וכו', ופשטה ניהליה רב המנונא מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים, מדקאמר ברשות הרבים עצמה מכלל דבלמטה מעשרה פליגי, ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה מחייב למעלה מעשרה לא מחייב והאמר ר' אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת כו' אלמא במעביר כהאי גוונא חייב, וזורק ודאי ממוציא ילפינן ליה כדאמרינן בריש פרק הזורק (לקמן שבת צו, ב) מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא, דהא דאמרינן התם כל ד' אמות ברשות הרבים גמרא גמירי להו, היינו בין בזורק בין במעביר ברשות הרבים עצמה, אבל זורק מרשות היחיד לרשות הרבים ילפינן ממוציא, והכי נמי הוה לן למילף זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ממעביר דמאי שנא. ותירצו דלא ילפינן ממוציא אלא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים, דזריקה זו היתה במשכן, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים לא היתה במשכן ולא ילפינן לה ממוציא, ואין לנו לחייב בתולדה דהוצאה אלא אותן שהיו במשכן. ואף על גב דבסמוך בעינן למימר דלר' עקיבא ילפינן זורק ממושיט אף על גב דלא הוה במשכן. איכא למימר דהוה סלקא דעתך דלרבי עקיבא טפי דמי זורק למושיט ממאי דדמי שאר תולדות להוצאה.

אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב מאי טעמא דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. קשיא אם כן זורק ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה. ויש מי שתירץ (תוס' ישנים כאן) דלא אמר רבי עקיבא אלא לחייב אבל לפטור לא קאמר. ואינו מחוור בעיני, דהא לענין גיטין אמרו כן נמי בפרק הזורק (גיטין עט, א), והתם מאי חיוב איכא ומאי פטור איכא. ויש מי שפירש דלא אמרו אלא בקלוטה ברשות אחרת אבל ברשות אחת לא אמרינן. ואיכא למימר דזורק ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה, כדאיתא בפרק הזורק (לקמן שבת צו, ב).

זרק ונח על גבי זיז כל שהוא חייב. קשיא לן מאי קא מתרץ, דהא אכתי תקשי לן דילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן. ויש מי שתירץ (בתוד"ה כך) דדוקא על דברי ר"ע דלא בעי הנחה כלל איכא למיפרך הכין דאין נראה לומר גבי עקירה כן, אבל לרבי דבעי הנחה על גבי משהו הוה סבירא ליה לרב יוסף דאף בעקירה כן. ומיהו אי לאו דאיכא לאקשויי עליה עדיפא מיניה הוה מקשה ליה הכין כדפרכינן לקמן (שבת ה, א) על ר' זירא דאמר הא מני אחרים היא.

הא דפרכינן גבי הא דר' עקיבא: ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעינן. פירש רש"י ז"ל: מדלא קאמר ר"ע מחייב שתים. ואינו מחוור בעיני, חדא, דמחייב כללא הוא ואיכא למימר מחייב שתים קאמר, וכדאמרינן בסמוך גבי הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. ועוד, דאף לכשתמצא לומר דלא מחייב אלא אחת, דילמא לא משום עקירה אלא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב, וכדאמרינן בפרק הזורק (לקמן שבת צז, ב) דלא מחייב אתולדה במקום אב. ועוד קשיא לי, דאי מדיוקא דלישניה קא דייק לא הוה ליה למימר בלשון דילמא. אלא סברא בעלמא קאמר, דדילמא בגמר מעשה כל דהו סגי ליה אבל בתחילת מעשה עקירה חשובה בעיא.

הא דאמרינן: התם כדבעינן למימר לקמן כדאביי דאמר אביי הכא באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וכו'. פירש רש"י ז"ל בשזרק מתחילת ד' לסוף ד', דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברה"ר על מקום ארבעה, דעיקר מחשב הנוף כשם שיש בעיקרו ארבעה כך אנו חושבין שיש בנופו ארבעה, דהכל הולך אחר העיקר. ואינו מחוור, דאם כן מאי דוחקיה דאביי דאוקומה בשתי רשויות העיקר ברשות היחיד ונופו ברשות הרבים, לימא באילן העומד ברשות הרבים רבי סבר שדי נופו בתר עיקרו ורבנן סברי לא אמרינן, אלא דעל כרחין לא מצי לאוקומה בכי הא, דאי נופו למטה משלשה בכי הא לא פטרי רבנן דכארעא סמיכתא היא בין איכא ארבעה בין ליכא ארבעה, ואי למעלה משלשה מקום פטור הוא ולא הוה מחייב רבי, והלכך בנופו נוטה לרשות הרבים נמי אי אפשר דמחייב רבי משום טעמא דחשבינן כאילו יש בנופו ארבעה ומשום זורק מתחילת ארבע לסוף ארבע כדפירש רש"י ז"ל מהאי טעמא דאמרן.
ובתוס' פירשוה משום זורק מרשות הרבים לרשות היחיד, דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי ליה כזורק מרשות הרבים לרשות היחיד, וכיון דשדיא נופו בתר עיקרו להחשיבו כרשות שהוא עומד שדיא ליה נמי בתר עיקרו להחשיבו כארבעה כעיקרו. ובודאי טעמיה דאביי לאו משום דשדיא ליה בתר עיקרו למהוי כארבעה על ארבעה קאמר אלא למהוי כרשות היחיד שהעיקר עומד בו, דהא אביי לתרוצה אליבא דרב חסדא דאמר דברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי כדאיתא לקמן (שבת ז, ב) קא אתי, והלכך אפילו אין בנופו ולא בעיקרו ארבעה חייב לרבי דאמר שדי נופו בתר עיקר, כלומר: למהוי כרשות שהעיקר עומד בו, אלא שהוצרך לפרש כן בכאן משום דמשמע להו דסוגיין דהכא אזלא דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה אפילו ברשות היחיד.
והביאו ראיה מדפריך לקמן (שבת ה, א) והא ידו קתני תני טרסקל שבידו ובתר הכי פריך התינח טרסקל ברשות היחיד, דאלמא אף ברשות היחיד מהדרינן לה לאשכוחי מקום ארבעה, אלא דלא מייתי הא דאביי אלא לומר כשם שאמר אביי דשדיא נופו בתר מקום עיקרו, דאלמא מקום עיקרו הוא העיקר וכאילו נח בעיקרו, אף אנו נאמר שהוא כמונח בעיקרו שיש בו ארבעה.
ובודאי לכאורה כולה שמעתין הכין מוכחא, ויש לי ללמד מדאמרינן אלא הא רבי דתניא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים, ואם איתא מאי קא מייתי מינה ראיה דשאני התם דעברה דרך רשות היחיד דסגי לן בזה בעקירה והנחה כל שהוא. ועוד, למה לן לאתויי הא דרב יהודה אמר שמואל ההיא ברשות היחיד וברשות היחיד לא מיפלגי בין עקירה והנחה. ועוד, מאי קא מייתי ראיה מדתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא דההוא על כרחין בזיז העומד ברשות היחיד היא והתם איכא למימר דבכל שהוא סגי. ועוד, דאמרינן תינח רשות היחיד מקורה רשות הרבים מקורה מי מחייב. ועוד, דאמרינן לקמן (שבת ה, א) גבי הכניס ידו לחצר חברו וקיבל מי גשמים והא בעיא עקירה מעל גבי מקום ארבעה וליכא, אלמא אף ברשות היחיד בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה.
אלא דקשיא לי דאם איתא דלא מייתי הכא הא דאביי אלא לומר דשדיא נופו בתר עיקרו כדאביי ולא כדאביי לגמרי, אם כן לא הוה ליה למימר סתמא כדאביי כדבעינן למימר קמן דאדרבה היפך דאביי היא, דאילו לאביי לא שדיא נופו בתר עיקרו לאחשוביה לנוף כארבעה דאם כן קשיא ליה לרב חסדא דלא בעי הנחה על גבי ארבעה ברשות היחיד והכא בעינן, אלא הוה ליה לפרושי בהדיא כאביי ולא כאביי, או לימא התם משום דשדיא נופו בתר עיקרו ולא לידכריה לאביי כלל. ועוד, דאם כן תקשי לן דהכא משמע דבעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה אפילו ברשות היחיד, ולקמן משמע דלכולי עלמא ברשות היחיד בכל דהו סגי לן כרב חסדא וקיימא לן כוותיה.
ומשום הכי נראה לי דהכא נמי לא קשיא ליה אלא מפשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה, אבל מידו של בעל הבית לא קשיא ליה דברשות היחיד [בהנחה] כל דהו סגי.
והא דאמרינן: אילימא הא רבי דתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא חייב דילמא התם כדאביי, הכי קאמר אילימא הא רבי זרק ונח, ההיא על כרחך ברשות היחיד הוא וטעמא כדאביי [ו]ברשות היחיד לא מיבעיא לי. ואם תאמר אם כן למה ליה לאורוכי כולי האי ולמימר התם כדאביי, לימא ליה התם ברשות היחיד וברשות היחיד לא קא אמינא ותו לא. לא היא, דאילו אמר הכי אכתי תקשי לן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, משום הכי איצטריך להא כדאביי לתרוצי דרבי ורבנן ולומר דרבי מחייב היינו משום דשדי נופו בתר עיקרו וכאילו נח ברשות היחיד ולהכי סגי ליה בכל שהוא, ורבנן דפטרי משום דלא שדי נופו בתר עיקרו והוה ליה כזורק מתחילת ארבע לסוף ארבע (וזרק) ונח למעלה משלשה דפטור דמקום פטור הוא.
והא דאמרינן: אלא הא רבי דתניא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, היינו משום דקלוטה גריעא טובא מהנחה על גבי משהו. ותדע לך דבקלוטה קיימא לן דלאו כמי שהונחה דמיא ואפילו הכי קיימא לן דברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי, ומשום הכי קא מייתי ראיה מקלוטה דרשות היחיד להנחה כל דהו דרשות הרבים, לומר דאי אמרת בשלמא דברשות הרבים בהנחה כל דהו סגי היינו דברשות היחיד סגי לן בקלוטה משום דאלים כחו של רשות היחיד למהוי קלוטה דידיה כהנחת כל דהו דרשות הרבים, אלא אי אמרת דברשות הרבים הנחת ארבעה בעינן מי עדיף רשות היחיד כולי האי דנחשוב ביה קלוטה כמונחת.
והא דאמרינן: תינח רשות היחיד מקורה תינח טרסקל ברשות היחיד, לאו למימרא דניבעי הנחה על גבי מקום ארבעה ברשות היחיד אלא רבותא בעלמא היא, כלומר: תינח רשות היחיד דאפילו תמצא לומר דהנחה על גבי ארבעה בעינן משכחת לה, ומשום דקתני ברישא דמתניתין פשט העני את ידו קא מדכר הכא רשות היחיד, ומיהו לא איצטרכינן לתרוצי ולא לאדכורי כלל אלא רשות הרבים בלבד דהיינו פשט בעל הבית את ידו לחוץ.
והא דאמרינן: גבי הכניס ידו לחצר חברו (ולקט) [וקלט] מי גשמים והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה לאו דוקא מקום ארבעה, אלא הכי קאמר והא בעינן עקירה מעל גבי מקום וליכא. ותדע לך דהתם לאו משום שיעור מקום אתי אלא משום דבעינן מקום לאפוקי קולט.
ומיהו אכתי קשיא לי מהא דתנן בעירובין פרק המוצא תפילין (עירובין צח, ב) לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים וכו' וכן לא ירוק, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב יוסף השתין ורק חייב חטאת, ואקשינן והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה, והא הכא דעומד ברשות היחיד ואפילו הכי בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה. ויש לומר דאסיפא דמתניתין קאי דקתני ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד ועלה קא מקשה והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה. אי נמי יש לומר דהנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעיא, ולעולם לכולי עלמא ברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי כרב חסדא וכאביי דמתרץ ברייתא דרבי ורבנן אליבא דידיה. וכן פסקו רב אלפסי ורבנו חננאל ז"ל.
והא דתניא בפרק הזורק (לקמן שבת ק, א): זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא ר' מאיר מחייב, כלומר: משום דחוקקין להשלים וחכמים פוטרין, דאלמא אי לאו דחוקקין להשלים אפילו ר' מאיר מודה דרשות היחיד בעי מקום ארבעה, נראה לי דטעמא דהתם לאו משום דבעינן הנחה ברשות היחיד על גבי ארבעה, אלא דאינו רשות היחיד אלא אם כן יש בחור ארבעה על ארבעה דחורי רשות הרבים הוא, אבל לר' מאיר דאמר חוקקין הרי זה כמונח על גבי מקום ארבעה. כך נראה לי.

ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. איכא דקשיא ליה והא אנן אהא דאמר רב יוסף רבי היא אתינן לפרושי, ורב יוסף הא אמר בפרק הזורק (לקמן שבת צז, ב) דלא מחייב רבי אלא אחת דלא מחייב אתולדה במקום אב. ויש לומר דרב יוסף לא אמר אלא רבי היא סתם, וכיון דדחינן לה מהא דרבי דזיז, קא מהדר תלמודא לאוקמוה כאידך דרבי אליבא דרב ושמואל כי היכי דלא תקשי ליה ודילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן.

ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. פירוש: וסבירא ליה להאי מתרץ השתא דהאי דנקטה רבי בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע לאו דוקא, אלא הוא הדין זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע.

זה שביארנו שהזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע שהוא פטור פירושו אע"פ שנחה ברה"ר כל שלא נחה על גבי מקום ארבעה וכמו שאמרו זרק ונח על גבי זיז והוא עץ היוצא מן הכותל פטור ומ"מ כל שעבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונחה על גבי משהו אע"פ שנתגלגל משם לשעתו חייב ויש מחייבים בפחות משלשה אף בלא הנחה כמו שיתבאר בפרק הזורק:

אילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר וזרק מרה"י לנוף שאין בו ד' על ד' או מרשות הרבים והוא חוץ לארבע אמות הרי זה פטור ואין אומרין שדי נופו בתר עיקרו עד שנדונהו במקום ד' על ד' ומ"מ אם היה עקרו ונופו ברשות אחד וירק מרשות אחר לנוף או מרה"ר והוא חוץ לארבע אמות ודאי דנין אותו כמקום ד' על ד' וחייב:

כל שאנו מזקיקין בהנחה או עקירה מקום ד' דוקא בשלא כיון הזורק להניח שם אבל אם כיון להניח שם מחשבתו עושתהו מקום וראיה לדבר ממה שאמרו באחרון של עירובין לא יעמוד אדם וישתין או ירוק ברה"ר ואם עשה כן חייב אא"כ פי האמה ברשות שניה ואע"פ שאין כאן עקירה ממקום ארבעה מחשבתו עושה אותם מקום וכן זרק ונחה בפי הכלב ופי הכבשן ר"ל שהוא מכוין לכך וכן היה אוכל והוציא אוכלין בפיו מרשות לרשות הואיל וחישב לכך חייב שמחשבתו משימה פיו מקום ואע"פ שהוציא שלא כדרך המוציאין ודוקא באלו וכיוצא בהן שאין כאן דעת אחרת מעכבת מחשבתו אבל כל שיש שם דעת אחרת אין מחשבתו מועלת כגון אם כיון לזרוק על רגלו של חבירו וכיוצא בזו הא היד מיהא אין צריכה מחשבה מתוך חשיבותה לקלוט ולהקליט מקום גמור היא ואף ידו של חבירו נעשית מקום לזה על כרחו על הדרך שביארנו במשנה:

הזורק מרה"ר לרה"ר שלא בהעברת ארבע אמות ברה"ר ורה"י באמצע ועבר הדבר הנזרק באויר רה"י אפי' רה"י מקורה ועבר תחת הקירוי שהיה לנו לומר ביתא כמאן דמלי דמי וכבר הונחה ברה"י אין אומרים ביתא כמאן דמלי דמי ואין כאן הנחה במקום ארבעה ואפי' נח על גבי משהו ומ"מ אם עבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונח ע"ג משהו אע"פ שנתגלגל לשעתו ויצא לרה"ר חייב אע"פ שלא כיון להנחה באותו משהו:

הכא באילן העומד ברשה"י ונופו נוטה לרה"ר כו' פשט הלשון מוכיח כדפירש רבינו ברוך מחלב זצוק"ל דכי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו מחייב משום דזרק מרה"ר לרה"י ומאי דהוה קשיא לי במהדורא תנינא דכיון דנופו קאי ברה"ר היכי מצינן לחיובי' והא בית דכוליה אוי רשות היחיד וחורי הכתלים הסמוכים לרה"ר לאו כרה"י דמי זהו תירצא חורי הכתלים אינן זזים ממקומן הילכך ליכא למימר בהו שדינהו בתר רשה"י אלא או הן כרה"ר אליבא ד או הן מקום פטור אליבא דרבא נוף דנייד ואזיל ואתי התם אמרינן שדי נופו בתר עיקרו וכנח בעיקרו דמי והו"ל זורק מרה"ר לרה"י דאי כדפריש המורה דעיקר מחשב ליה לנוף (כאלו הוי) למיהו דבר חשוב אבל לאו לשוי' רה"י אמאי אדכר כלל באילן העומד ברה"י הכי הו"ל למימר הכא כאזל ונח על גבי נוף כל שהוא ומשום דאמרי' שדי נופו בתר עיקרו א"ו מדאדכר רה"י ש"מ לשוי' לנוף רה"י:

בד"ה זרק ונח כו' ויש לומר דבלאו הכי פריך שפיר אבל קשה לספרים דגרסי כו' אם כן מה תירץ רב יוסף הא מני רבי היא כו' עכ"ל. משמע להו דרב יוסף ודאי ידע הך קושיא דפריך לעיל מיניה לרבה דמוקי לה כרבי עקיבא ודילמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי וע"ז תירצו דבלאו הכי פריך תלמודא שפיר ודחי ליה דרב יוסף לא מההיא דזיז קאמר הא מני רבי אלא מההיא דתניא זרק מרשות הרבים כו' קאמר רב יוסף הא מני רבי ואהא קשיא להו לספרים דגרסי לקמן בהזורק כו' דהשתא ע"כ רב יוסף לאו מההיא דזרק מרשות הרבים כו' קאמר הא מני רבי היא דהא רב יוסף לא ס"ל דמחייב רבי שתים אלא דקושטא הוא דמההיא דזיז קאמר רב יוסף הא מני רבי היא ומההיא דזרק מרה"ר כו' תלמודא גופיה קאמר לה דרבי היא וכמ"ש מהרש"ל וא"כ הדרן קושיין לדוכתין מה תירץ רב יוסף מהך דזיז אכתי תקשי דילמא הנחה הוא דלא בעי כו' כדפרכינן לעיל לרבה וק"ק אמאי לא תקשי להו בפשיטות משמעתין מה תירץ ר' זירא מהא דאחרים דאכתי תקשי ליה דילמא הנחה כו' כדפרכינן לעיל לרבה וע"ק לתירוצם דקושטא דרב יוסף מההיא דזיז קאמר וכיון דבעי הנחה ע"ג זיז כל שהוא ה"ה דלעקירה כו' הא ע"כ רבי לא בעי זיז כל שהוא מההיא דזרק מר"ה לרה"י כו' דהא רב יוסף ידע לה כדמוכח בפרק הזורק ואכתי תקשי כדפרכינן לעיל לרבה דמוקי לה כרע"ק דהא מתני' נמי בהנחה כל שהוא איירי אלא כיון דלרבי עקיבא בלאו הנחת כל שהוא סגי פרכינן ודילמא הנחה כו' ה"נ הכא לרבי כיון דע"כ סגי בלאו הנחת כל שהוא מההיא דזרק מר"ה כו' אם כן נפרוך נמי ודילמא הנחה כו' ויש ליישב בזה כיון דרבי בעי כל שהוא בההיא דזיז אית לן למימר בההיא דזרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע כו' דהיינו נמי בהנחת כל שהוא ברה"י א"נ דר"י מפרש לההיא דזרק מרה"ר לרה"ר כו' ברה"י מקורה כדמסיק תלמודא ודו"ק:

בד"ה באילן העומד כו' וי"ל דברה"ר לא מצי לאוקמא דאי הנוף למטה מג' כו' עכ"ל. ולפי זה ליכא נ"מ הכא בנוף הא דבעי מקום ד' ברה"ר וי"ל דלענין קלוטה כמי שהונחה ברה"ר נ"מ הא דבעי מקום ד' ודו"ק:

בא"ד והא דלא מוקי לה אביי הכי משום דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם ברה"ר כו' עכ"ל. הקשה מהרש"ל ותימה סוף סוף נוקי הכי ונימא דרבנן חשבי ליה למקום פטור מאחר דלא שדינן נופו בתר עיקרו ומצאתי בגליון תוס' כו' ואני אומר אפשר דרשב"א סבר דאף רבנן מודו דשדינן נופו בתר עיקרו ולא הוי מקום פטור אלא רה"ר כו' עכ"ל ע"ש ותירוץ זה הוא סברא בלי שום ראיה ול"נ במה שכתבו דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם ברה"ר דמ"ש ואין זה גמר תירוצם דבהא לא יתורץ רק קושיית התוס' דמעיקרא אמאי לא מוקי לה דכולו עומד ברה"ר ויש בעיקרו ד' כו' אבל קושיית רשב"א דמשכחת להו דשדי נופו בתר עיקרו בנוף למעלה מג' לא יתורץ בזה כקושיית מהרש"ל שכתב בשם הגליון אבל הוא מתורץ בסוף דבריו שכתב ורב חסדא נקט רה"י משום כו' ואיידי דנקט איהו רה"י נקט נמי אביי בתר הכי ברה"י כ"ע לא פליגי כו' ומסיים ומוקי פלוגתייהו נמי באילן העומד ברה"י כו' מיהו פשיטא דה"מ נמי לאוקמא פלוגתייהו באילן שעומד כולו בר"ה כמ"ש הרשב"א וכקושיית מהרש"ל בשם הגליון דרבנן פליגי וחשבי ליה מקום פטור דלא שדינן נופו בתר עיקרו אלא דניחא ליה לאוקמא פלוגתייהו דומיא דכ"ע לא פליגי דקאמר דמיירי ברה"י ובהכי יתיישב מה שהקשה מהרש"ל ותימה לרש"י דמפרש דברה"ר בעי מקום ד' א"כ למה כו' לא מוקי באילן העומד ברה"ר כמו שהקשו התוס' כו' עכ"ל דלפי תירוץ רשב"א בסוף דבריו הוא מתורץ דמוקי לה פלוגתייהו בעומד ברה"י דומיא דנקט רב חסדא רשות היחיד ותו לא מידי ודו"ק:

ברש"י ד"ה זרק מרשות הרבים ונחה על גבי זיז כל עץ וכו' הכל דבור אחד:

בתוס' ד"ה ודלמא הנחה הוא דלא בעי ועוד דבסמוך אמר ר"י וכו' כלל הענין החילוק שיש בין פירושו של רש"י ובין פירוש התוס' הוא זה דהא דפריך גמרא ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי ס"ל לרש"י דמסברא לא מצי למיפרך דמהיכא תיתי לן לחלק בין הנחה לעקירה ולזה הוכרח רש"י לפרש דלא מסברת עצמו קא פריך אלא מכח הדיוק שהוכיח בהדיא שמחלק ר"ע בין עקירה להנחה דהיינו מדלא מחייב שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה ולכך הקשו התוספות דמדיוק זה אינו מוכרח דהא אפשר הוא דאין ה"נ דמחייב ר' עקיבא שתים אע"ג דאינו מפורש בדבריו דהא בדברי רב נמי דאינו מפורש בדבריו ואפ"ה קאמר ר"י וכו' ה"נ ר"ע אע"ג דלא פירש כן שום אמורא דבריו שמחייב שתים מכל מקום אינו מוכרח דאפשר הוא דגם הוא מחייב שתים וא"כ היאך יכולה הגמרא להכריח מדבריו דמחלק בין עקירה להנחה אבל התוספות מפרשים דהא דפריך הגמרא ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי היינו משום דס"ל להגמרא דהסברא נותנת כן דיש לחלק בין הנחה לעקירה משום דכן מצינו במשכן וכו' או דכן מוכיח קרא דאל יצא דילפינן מיניה הוצאות שבת דמשמע מיניה דבעינן מקום חפץ איירי בעקירה וא"כ אי אפשר לתרץ פירכא זו דפריך הגמרא אלא מצינו תנא דמפרש בדבריו בהדיא דלא מחלק בין הנחה לעקירה וממילא נהיה מוכרחים לומר דלא ס"ל סברא זו כלל דנבעי הנחה או עקירה ממקום ד' על ד' ולכך ר"ע אף על גב דאפשר הוא דמחייב שתים מטעם דס"ל קלוטה כמי שהונחה מכל מקום כל כמה דלא מפרש כן בהדיא בדבריו איכא למפרך ודלמא הנחה הוא דלא בעי אבל עקירה בעי ולא מחייב כ"א אחת וכ"ת מאי מייתי מרבי הא בדברי רבי עצמו ג"כ אינו מפורש דמחייב שתים אלא שרב יהודה מפרש כן דבריו וכמו כן היה יכול לפרש דברי ר"ע צ"ל דס"ל להגמרא מדמפרש רב יהודה דברי רבי דמחייב שתים ע"כ הוא שכך קבל רב יהודה מרבותיו שהיה רבי מחייב שתים אבל ר"ע דלא מצינו שום אמורא שפירש דבריו שמחייב שתים ולכך פריך הגמרא עליה ודלמא ר"ע הנחה הוא דלא בעי אבל עקירה בעי ולא מחייב שתים וק"ל:

ד"ה אלא אמר רב יוסף וכו' והא דקאמר לקמן הוה אמינא ה"מ היכא דאחשביה היינו משום דקאמר דידו של אדם חשובה לו וכו' ר"ל דכל מה דעדיין דלא מסיק גמרא דידו של אדם חשובה לו כד' וכו' לא היה אפשר לתרץ דמחשבתו משויא ליה מקום כיון דאין כאן הקפדה אם מקבל ליה בידו או בענין אחר אלא שגם לאחר שמסיק טעמא דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' קאמר דאי לאו מימרא שניה דרבי יוחנן ה"א אפילו טעם זה דידו של אדם חשובה לו וכו' אינו מועיל לבדו אלא היכא דיש עוד לצרף לזה גם כן מחשבתו אף על גב דמחשבה זו אינה חשובה בפני עצמה מחמת דאינו מקפיד אם נתנה לו בידו בע"א מכל מקום בצירוף אל זה טעם דידו של אדם חשובה כד' מטעם שני הטעמים יחד מתחייב אבל לעולם מטעם מחשבתו זו לבד לא עלה על שום דעת לשוויה מקום וק"ל:

ד"ה זרק ונח על גבי זיז וכו' וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר ר"ל דלא בעי גמרא לומר שיהא האמת כן שמה שאמר רב יוסף הא מני רבי היא היה כוונתו למשנה זו של רבי אלא כוונתו היה לרבי דמסיק בתר הכי דהיינו רבי דברייתא דקאמר עלה ר"י שמחייב היה רבי שתים דליכא למפרך עליה תו דלמא הנחה לא בעי עקירה בעי ולא הביא גמרא האי רבי דזיז כל שהוא אלא דרך משא ומתן ודרך דחייה קאמר אילימא דלזה רבי נתכוון רב יוסף זה אינו דהתם כדאביי והיה יכול למדחייה בקושיא זו דדלמא הנחה הוא דלא בעי וכו' אלא שבלאו הכי דחי ליה שפיר והקשו התוספות על זה דא"כ הוא דאמת הוא שרב יוסף נתכוין לרבי דברייתא דאמר עליה ר"י מחייב היה רבי שתים יש להקשות דזה אינו דהא לרב יוסף לא היה מחייב רבי שם שתים ולא תני רב יוסף להא דרב יהודה כלל על דברי רבי ופירשו בענין אחר ויש לומר דסבר רב יוסף וכו' ר"ל דלעולם האמת הוא דרב יוסף במה שאמר הא מני רבי היא רצונו לומר האי רבי דזרק ונח על גבי זיז כל שהוא ס"ל האי אוקימתא דאביי דלקמן והא פירכא דפריך גמרא לעיל אמילתא דר"ע ודלמא הנחה לא בעי הא עקירה בעי סבר רב יוסף דלא קשיא כלל כ"א על דברי ר"ע דקאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא ולא בעי להנחה שום מקום כלל אפילו כל שהוא לא בעי ועליה יש לפרוך דדלמא גבי עקירה דבעינן מקום בעינן דוקא מקום ד' על ד' אלא שגבי הנחה לא בעי מקום כלל משום דלא מצינו בקרא דליבעי להנחה שום מקום אבל רבי דהצריך גבי הנחה מקום כ"ש א"כ ע"כ צריך אתה לומר דגם גבי הנחה ס"ל לרבי דצריך מקום כמו גבי עקירה דאל"כ כל שהוא נמי לא ליצטריך דס"ל דמקום כל שהוא חשיב מקום א"כ ה"ה נמי גבי עקירה סבירא ליה לרבי דמקום כל שהוא חשיב מקום ולא ס"ל לרבי דקלוטה כמי שהונחה דמיא כלל והא דתניא בברייתא זרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רבי מחייב וכו' שפיר ידע רב יוסף דלא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה ומטעם דביתא כמאן דמליא דמיא ומיהו גמרא דבסמוך לית להו סברא דרב יוסף דפריך ארבי זירא וכו' ולא סגי בכל שהוא וכו' דס"ל להתוספות דלאחרים נמי צריך עכ"פ כל שהוא מדקתני עמד במקומו וקיבל חייב דמשמע דקבלו בידו או בתוך איזה כלי ועכ"פ אינו פחות ממקום כל שהוא אבל אינו מוכרח דדלמא נקט ליה הכי משום דבעי למתני אחר זה עקר ממקומו וקבל פטור וכבר הארכתי בזה ע"פ דרכי לימוד החידוד בישיבה ולפי דרך זה דרכ יוסף לא נתכוון אלא לההיא דרבי דזרק ונח על זיז כל שהוא גמרא דחי ליה במאי דקאמר התם כדבעינן למימר לקמן כדאביי ולא נתכוון רב יוסף כלל להביא דרבי דברייתא דקתני זרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע והא דקאמר גמרא אלא הא רבי דתניא זרק מרה"ר לרה"ר וכו' אין רצונו לומר דלהא רבי נתכוון רב יוסף דהא רב יוסף לא מתני ליה כלל למילתיה דרב יהודה דמחייב שתים אמלתיה דרבי אלא גמרא קאמר דאנן דסבירא לן דרב יהודה תני מילתיה דמחייב שתים אמילתא דרבי א"כ אנן נוקמי מתני' דידן דלא הצריכה מקום ד' על ד' כהאי דרבי ודחי לה ג"כ דאפילו לדידן ליכא לאוקמי מתניתין כהאי רבי משום דהא איתמר עלה דרבי איירי ברה"י מקורה ולר"ת נראה וכו' ואתי שפיר דרב יוסף הוה מתני דברי רב יהודה ארבי ר"ל ורב יוסף דקאמר הא מני רבי לא היתה כוונתו להאי רבי דזרק ונח ע"ג זיז כ"ש אלא להאי רבי דזרק מרה"ר לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע דעלה אמר ר"י דמחייב רבי שתים וא"כ בין להנחה בין לעקירה לא בעי רבי מקום ד' על ד' וגמרא דחי לה גם האי אוקימתא מטעם דהא אתמר דרבי לא מחייב אלא ברה"י מקורה והארכתי בביאור דבור זה מפני שראיתי הרבה תלמידים נבוכין בו:

ד"ה באילן העומד ברה"י וכו' דאי הנוף למטה מג' לא הוי פטרי רבנן אע"ג דליכא וכו' כצ"ל:

בא"ד ולהרשב"א נראה וכו' כגון שעיקרו פחות מג' או גבוה ט' וכו' כצ"ל רוצה לומר דכל למטה מג' הוי כארעא סמיכתא והוי רה"ר או גבוה ט' דרבים מכתפים עליו אע"ג דאינו רוחב ד' הוי נמי רה"ר כדלקמן (שבת דף ח') אבל אי לא מכתפי עליו כל למעלה מג' אי הוי רוחב ד' הוי כרמלית ואי לא הוי רוחב ד' הוי מקום פטור ואי הוי גבוה עשרה אינו ראוי לכתף ואי הוי רוחב ד' הוי רה"י ואי לא הוי רוחב ד' הוי מקום פטור ולכך לא משכחת לה שיהא רה"ר כ"א בגבוה ט' ונופו עולה למעלה מג' דהוי כרמלית או מקום פטור וכן אם עולה למעלה מט' ולא הוי רוחב ד' הוי נמי מקום פטור ואיירי שזרק ברה"ר מתחלת ד' לסוף ד' ונח על גבי הגוף דלרבי שדי נופו בתר עיקרו והוי הנוף רה"ר וא"כ כשנח בסוף ד' נח ברה"י וחייב ולרבנן לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו והוי הנוף מקום פטור וא"כ זרק למקום הפטור לכך פוטרים רבנן כך הם פשטי הדברים של דברי הרשב"א אך מה שמסיים והא דלא מוקי לה אביי הכי משום דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם בר"ה דמ"ש לא יתיישב כלל דהא השתא לא בעי למימר דליפלגי בשדי נופו בתר עיקרו לענין מקום ד' אלא לענין דליקרי רה"ר ולא ליקרי מקום פטור ויש ליישב קצת דה"ק דכיון דס"ל דגם ברה"ר לא בעי מקום ד' לא שייך ג"כ דליפלגי אי אמרינן שרי נופו בתר עיקרו לענין דלא ליקרי מקום פטור דפשיטא הוא דמקרי רה"ר גמור לכולי עלמא משום דכיון דעיקרו שלמטה מן הנוף הוי רה"ר מפני מה אית לן למימר שהנוף שעליו לא לקרי רה"ר כמו עיקרו אי משום שאינו רחב ד' הא סבירא ליה דלא בעינן מקום ד' גם ברח"ר ולא דמי לעמוד ברח"ר (ולא) שגבוה יותר מג' דאי הוה רחב ד' הוי כרמלית ואם אינו רחב ד' הוי מקום פטור משום דהתם כיון שהעמוד הוא דבר מסויים בפני עצמו ולא הוי כקרקעית ררה"ר וגם בעמוד גופיה אין בו שום חילוק רה"ר ולכך הוי או כרמלית או מקום פטור אבל הכא דעיקרו של הנוף רה"ר גמור א"כ גם הנוף היוצא ממנו כמוהו דלמה יגרע אי משום דאין מקום ד' הא השתא ס"ל לרב הסדא דלא בעינן מקום ד' לא ברה"ר ולא ברה"י וק"ל כך יש ליישב דברי הרשב"א קצת בדוחק:

רש"י בד"ה שדי נופו כו' והוי כמונח ברשות הרבים על מקום ד'. נ"ב תימה לרש"י דמפרש דברה"ר בעי מקום ד' א"כ למה מוקי אביי באילן עומד ברה"י ולא מוקי באילן עומד ברה"ר כמו שהקשו התוס' ואפשר דאביי דייק מדקתני זיז שסתמא הוא דבר היוצא מן הכותל דהיינו מרה"י לרשות הרבים וקתני כל שהוא דמשמע דזרק ד' אמות ברה"ר אלא לענין הנחה הוא דפליגי דאי משום דחשבינא כרה"י ולא איירי בזורק ד' אפילו בזיז רחב נמי פליגי וק"ל. ורבותא קמ"ל דדוקא לענין זה הוא דפליגי אי שדינן נופו בתר עיקרו וליהוי כרה"י בזה כ"ע מודו דלא שדינן וכן דייק רש"י בלישניה דעיקר מחשיב ליה לנוף פי' לענין חשיבות אבל לא לענין שינוי רשות ודו"ק:

תוס' בד"ה זרק ונח כו' דברי רבי יהודה כו' כצ"ל וכן אח"כ:

בא"ד וי"ל דסבר רב יוסף כו' נ"ב ולפי זה צ"ל הא דקאמר תלמודא אלא הא דתני זרק מר"ה אין הפי' שרב יוסף דמוקי כרבי שאמר על הברייתא דהכא דהא רב יוסף לא ס"ל דרבי מחייב שתים וג"כ איירי בקלוטה דאיכא למימר דוקא בהנחה ולא בעקירה אלא מדברי התלמוד הוא אלא הא דתניא פי' אם נבוא ונוקמא כרבי א"א לומר אלא האי ודו"ק:

בד"ה באילן העומד ברה"י כו' והא דלא מוקי לה אביי הכי כו'. נ"ב ותימא סוף סוף נוקי הכי ונימא דרבנן חשבי ליה למקום פטור מאחר דלא שדינן נופו בתר עיקרו. ומצאתי בגליון תוס' שכתבו שלא נתיישב זה אליבא דרשב"א ואני אומר אפשר דרשב"א סבר דאף רבנן מודו דשדינן נופו בתר עיקרו ולא הוי מקום פטור אלא רה"ר בפרט מאחר דלא בעי מקום ד' ברה"ר אם כן לא בא לכלל מקום פטור וחשיב כל האילן כרה"ר ודו"ק (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה זורק ממושיט. ולא היו זורקין אותן שלא יתקלקלו. ובריש הזורק פי' שאין נזרקות מפני כובדן [ובירושלמי פרק הזורק ה"ב איתא שלא לנהוג בקדשים בזיון:

תוד"ה ה"מ. וא"ת כו' וי"ל כו'. ועי"ל משום דלא הוה ידעינן טעמא מאי כדמשני הגמרא בר"ה (ריש דף יד)] :

גמרא, דר' עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט [ומה דמחייב ר' עקיבא בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע למעלה מעשרה מיירי]. קשה מכדי זורק תולדה דהוצאה היא והרי הוצאה כיון דמלאכה גרוע היא אין לחייב בתולדה אלא דוקא אותן שהיו במקדש, וכמ"ש בתוס' ריש מסכתין ד"ה פשט בעה"ב, וא"כ אמאי מחייב רבי עקיבא, כיון דזורק כזה ע"כ לא הי' במשכן, וי"ל דבזה עצמו פליגי רבי עקיבא ורבנן, דרבי עקיבא סבר במלאכה גרוע לא צריך שיהי' התולדה במשכן, ומש"ה ילפינן זורק ממושיט, ורבנן סברי כיון דהוי מלאכה גרוע צריך שיהא במשכן וא"א ללמדו, מיהו התם לקמן (דף צו) שפיר פריך הזורק ד' אמות ברה"ר, מנ"ל דקאי על מתני' דהתם דקתני דהזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע פטור, דלא ילפינן ממושיט, אלמא דבמלאכה גרוע צריך שיהי' במשכן:

ובתוס' הקשו קושי' זו ודחקו ליישבה, ובל ידעתי על מה:

גמרא, ודלמא הנחה הוא דלא בעי [ר' עקיבא דהא מחייב בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע] אבל עקירה בעי אר"י הא מני רבי היא.
הקשו בתוס' למה להו לרבה ור"י להעמיד המשנה כתנאי הא הם ס"ל דמחשבתו משוי ליה מקום ותירצו דל"א מחשבתו משוי ליה מקום אלא היכא דלא ניחא ליה כ"א בענין זה כמו משתין ורק וכן זרק בפי הכלב שרצונו שיאכלנו הכלב.
תמיהני דהו"ל לחלק רק לענין עקירה דל"ש מחשבתו כו' דעוקרו מ"מ שמוצאו רק ברק והשתין דא"א בענין אחר, משא"כ בהנחה י"ל דבכל ענין שמניחו בכוונה לשם הוי אחשביה ופרכת הש"ס ממתני' באמת רק על העקירה.
שוב ראיתי בבעל המאור שכתב כן. ונ"ל דתוס' קאי בהך סברא שכתבו דפירכת הש"ס, ודלמא הנחה לא בעי היינו דומיא דמקדש דנוטלין מתיבה ונותנין ליד עושי מלאכה, וא"כ הי' קשה בממנ"פ, אם בההיא דר' עקיבא דזורק דרך רה"ר הוי ג"כ מחשבתו כו' כיון דזורקו דרך אויר זה דהוי כמניחו א"כ לא מוכח מר' עקיבא דלא בעי ד', ואי דלא נקרא מחשבתו כו' דכוונתו רק שילך לרה"י ולא לאויר שברה"ר א"כ מאי פריך ודלמא הנחה לא בעי הא אם נילף ממשכן נילף גם הנחה, דמה שנתנו ליד עושי מלאכה הוי מקום ד' דמחשבתו משוי ליה מקום, אע"כ דנתינה ליד לא מקרי מחשבתו:

ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי. פירש"י מדלא תני מחייב שתים נלענ"ד ליישב קושי' תוס' דהכי קשיא ליה מדסתם ר"ע דבריו וטעמו ונתן מקום לספק אי יליף זורק ממושיט. או אי קלוטה כמי שהונחה. ואי לא נפשטה איבעי' מלשון ברייתא אחרת לקמן דף צ"ז ע"א לא היינו יודעין כוונתו. ע"כ נוח הי' לו לומר חייב שתים ונדע דמטעם קלוטה הוא. דאע"ג דר"ע אית ליה בכריתות דף י"ו ע"ב דלא חייב אתולדה במקום אב וכדמייתי ליה הר"ן לקמן ריש פרק הזורק. מ"מ הוה ליה למיתני דאיכא עכ"פ שתי חיובים ונפקא מיניה לנודע וחזר ונודע כמ"ש לקמן דף צ"ב ריש ע"ב א"נ נזכר קודם הנחה חייב עכ"פ משום קליטת האויר שהיה בשעת שכוח וכן כתב ירושלמי ריש פרק הזורק להדיא אלא שהעלה שם בירושלמי כל שאינו חייב על סוף ההנחה ברשות השני אינו חייב על קליטת האויר וא"כ לא משכחת חייב שתים אא"כ שהיה שכוח מתחילה ועד סוף ומחייב אתולדה במקום אב. ואפשר שזה הוא סברת רבה דמוקי מתניתין כר"ע ולא קשיא ליה הא דרב יוסף דלמא עקירה בעיא משום דעיקר סברא זו בנוי מדלא אמר ר"ע מחייב שתים ורבה ס"ל כההיא ירושלמי הנ"ל ולא שייך למיתני חייב שתים. ורב יוסף לית ליה כסברת ירושלמי ושפיר קשיא ליה:

וכל זה בדר"ע אבל בדרבי לקמן לא קשי' לי' לימא מחייב שתים כי היכי דנדע דמטעם קלוטה הוא ולא יליף זורק ממושיט זה אינו דהא רבי מיירי ברה"י באמצע וליכא למיטעי כלל. ולמה לי' למיתני חייב שתים. ובזה יובן מ"ש תוס' לקמן דסוגיא דגיטין לית לי' הך דיוקא דמיירי ברה"י מקורה עיי"ש וקשה א"כ איך מקשה בשמעתן בפשיטות אדר' יוסף מהך דרה"י מקורה דלמא ס"ל נמי כסוגיא דגיטין. ולהנ"ל י"ל דהא תוס' כתב דמדלא נקט רה"ר באמצע שמע מינה ברה"י מקורה מיירי. וזה ההכרח יש לדחות ולומר משום הכי נקט רה"י באמצע דלא נטעה דמטעם זורק ממושיט הוא ולא מטעם קלוטה ואין לומר א"כ הו"ל למינקט חייב שתים ולעולם ברה"ר באמצע י"ל סוגיא דגיטין ס"ל כהירושלמי הנ"ל ולא הוה מצי למנקט חייב שתים ונקט רה"י באמצע מטעם הנ"ל ולעולם באינו מקורה ומטעם קלוטה. וזה נ"ל סברת סוגיא דגיטין אך הכא מקשה ש"ס לרב יוסף דדחי לדרבה דלמא הנחה לא בעיא וכפירש"י מדלא נקט ר"ע מחייב שתים ודלא כהירושלמי. א"כ גם אדרבי תיקשי הו"ל למינקט חייב שתים ומ"ט נקיט רה"י באמצע אע"כ במקורה איירי ושפיר הקשה:

הנחה הוא דלא בעי מה שכתב תוס' שכן הי' במשכן שנתנו ליד הגזברים היינו להס"ד אבל למסקנא דידו של אדם חשובה כד' על ד' א"כ אדרבא הנחה לידם של גזברים היינו ד' על ד':

אילימא הא רבי דתניא זרק ונח ע"ג זיז כל שהוא. כ' תוס' דרבי דבעי מקום כל שהוא אין סברא לחלק בין עקירה להנחה. יש להסביר דהא קרא כתיב להדיא אל יצא איש ממקומו והרי קמן דקפיד אמקום. ומסברא חצונה אין מקום חשוב פחות מארבעה וא"כ אי מצינו מי שסבר קלוטה כמי שהונחה ולא בעי מקום כלל. וע"כ לא יכחיש קרא דכתיב מקומו. וע"כ דחקינין לחלק בין הנחה דלא בעי מקום כלל. ובין עקירה דבעי מקום וכיון דבעי מקום צריך מקום ד' כסתם מקום. אך רבי מדנקט דיד ולא אשמעינן רבותא טפי קלוטה ע"כ ס"ל דבעינן מקום אלא דס"ל מקום כל שהוא סגי דלא כסברתנו דסתם מקום הוא ד' על ד' א"כ מהיכי תיתי לחלק בין עקירה להנחה ובהכי ניחא נמי הא דר"ז הא מני אחרים היא דאין לומר דילמא הנחה לא בעי עקירא בעיא. דמדנקטו עמד במקומו וקבל ולא אמר רבותא טפי אפי' קלוטה באויר כמו שהונחה דמי. אע"כ בעי מקום כל שהוא וא"כ אין לחלק בין עקירה להנחה וזה משמע קצת מאריכת לשונו עמד במקומו וקבל חייב הא בעיא הנחה וכו' ומה צריך להאריך תיפוק לי' מדתני עמד במקומו וקבל היינו ידו דמתניתין ואתי' מתניתין כאחרים אע"כ משום דאיכא למימר הנחה לא בעי עקירה בעי. ע"כ האריך לדייק מדקתני עמד במקומו ולא אמר קלוטה אע"כ בעי עכ"פ מקום כל שהוא וא"כ אין לחלק בין עקירה להנחה. ואפ"ה דחי לי' ש"ס דלמא הנחה לא בעי ואין הכי נמי הוא הדין קלוטה באויר ולא נקיט רישא עמד במקומו אלא משום סיפא עקר ממקומו. דהרי בלאו הכי צ"ל הכי דאי לאו הכי מאי קאמר דפשיט כנפי' וקיבלה א"כ מאי קמ"ל אע"כ משום סיפא דעקר ממקומו נקיט לי':

זרק ונח ע"ג זיז כל שהוא עיין מה שכתב תוס' ד"ה זרק וכו' ובסמוך דפריך והא איתמר וכו' הוה מצי למפרך הא דקשי' לי' לרב יוסף בהזורק וכו' עיי"ש שמעתי מתרצים דלא הוה מצי למיפרך הכי דאיכא למימר דמשכחת לי' בנודע וחוזר ונודע כמ"ש תוס' לקמן דף צ"ז ריש ע"ב ותי' תוס' התם דמאי קמ"ל הכא. י"ל אשמעינן קלוטה כמו שהונחה דמי. ולקמן כתב תוס' למאי דכבר ידוע דמיירי מרה"י מקורה ולא נשמע דין קלוטה א"כ יפה תי' תוס' אי מיירי בנודע וחוזר ונודע מאי שייכי' הכא. אבל בשמעתן אי לא הוה מייתי הך דרה"י מקורה לא הו"מ למיפרך אמאי חייב שתים הא לא מחייב אתולדה במקום אב די"ל בנודע וחוזר ונודע וקמ"ל קלוטה כמי שהונחה ונכון הוא:

באילן העומד ברה"י מ"ש תוס' ולרשב"א נראה דברה"י נמי משכחת לי' וכו' והא דלא מוקי לי' אביי וכו' והקשו מהרש"ל ומהרש"א אכתי הו"מ לאוקמי פלוגתי' בעומד בה"ר לרבי הוה הנוף נמי רה"ר ולרבנן מקום פטור. ונ"ל דלא מוקי' הכי משום דא"כ מיירי בזורק ד"א ברה"ר ולא מיירי מרה"ר לרה"י. א"כ תיקשי אמאי נקיט זיז כ"ש. בשלמא אי ר' מחייב משום זורק מרה"ר לרה"י לא שייך ורבנן פוטרי' בהחלט הא עכ"פ משכחת חיובו בגבוה עשרה ורחב ד' כר"י בר' יהודה ע"כ הוצרך לומר זיז כ"ש כמ"ש תוס' בדרשב"א. אבל רבי לא מיירי מרה"ר לרה"י אלא רבי מחייב משום זורק ד"א ברה"ר וע"כ לא מיירי מגבוה יו"ד ורבנן פטרי מחיוב דזורק ד"א ברה"ר. א"כ למה לי' למתני זיז כ"ש. דר"י בר' יהודה מאן דכר שמי' דאיהו מיירי מרה"ר לרה"י. וק"ל:

ונופו נוטה לרה"ר מה שהקשו תוס' אפירש"י עיי' נמי מה שהקשו תוס' וגם מהרש"א לקמן ז' ע"א ד"ה וטח. ושם בדברינו יבואר בעזה"י:

בא"ד ועוד אומר ר"י כו' היינו לרבנן אבל לר' עקיבא קלוטה לאו כמי שהונחה דמי כו' עכ"ל. לכאורה בזבחים פרק דם חטאת דף צ"ג משמע ממימרא דרבה גופא דר"ע ורבנן פליגי לענין טומאה אי אמרינן קלוטה כמו שהונחה ולר"ע אית ליה טפי קלוטה אף שיש לחלק (ובמשניות דמסכת פרה כתב הרמב"ם והברטנורה בזה דר"ע לטעמיה דס"ל קלוטה כמי שהונחה ע"ש) מ"מ הו"ל כסברות הפוכות. תו קשיא לי בדבריהם דא"כ מעיקרא מאי מספקא ליה לרבה דמהיכי תיתי נוקמי פלוגתא דר"ע ורבנן לומר דפליגי בתרתי ויותר ראוי לומר דלא פליגי אלא בקלוטה לחוד:

אלא דלענ"ד בלא"ה הוי מצי לפרש דלפום איבעיא דרבה אף את"ל דר"ע נמי סבר קלוטה וחייב אף למטה מעשרה היינו משום דלא בעינן מקום ד' בזורק דיליף זורק ממושיט דידו של אדם לא הוי מקום ד' ואפ"ה חייב וה"ה לזורק אבל במוציא מרה"י לרה"ר דאיירי מתניתין לעולם דר"ע נמי מצריך מקום ד' והאיך פשיט מוציא מזורק כן נ"ל ודוק היטב. ומה שיש להקשות על פירוש ר"י יבואר לקמן פרק הזורק דף צ"ז ע"ש ותמצא נחת:

בא"ד דהא לא דמי כלל דכיון דכמו שהונחה דמי הו"ל כזורק מרה"י למקום פטור כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דמאן דאית ליה קלוטה כמו שהונחה אף לקולא נמי אמרינן הכי ודלא כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלקולא ליתא למ"ד דאמרינן קלוטה דאל"כ זורק ד' אמות ברה"ר היכי משכחת לה דחייב עכ"ל ולהתוס' צ"ל דמשום הא לא איריא דשאני ד' אמות ברה"ר דהלכתא גמירי לה כמ"ש התוספות לקמן דף הסמוך בד"ה בשלמא לבן עזאי ע"ש:

בד"ה ודלמא הנחה כו' פירש"י דדייק מדלא מחייב שתים כו'. וקשה דלמא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ועוד דבסמוך קאמר ר"י כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה דלא משמע ליה לרש"י כלל דהמקשה יקשה בפשיטות אמתני' דלא מיתוקמא אפילו כר"ע ולחלק בין עקירה להנחה דמהיכי תיתי נוקי מתני' דלא כמאן משום הך סברא. לכך הוכרח לפרש דמילתא דר"ע גופא הכי דייק ליה דאל"כ ליתני דר"ע מחייב משום הכנסה ומשום הוצאה. דאע"ג דלא מחייב אתולדה במקום אב. אפ"ה משכחת לה שפיר בנודע לו וחזר ונודע לו כמו שהקשה מהר"י פור"ת לקמן פרק הזורק (דף צ"ז ע"ב ד"ה למימרא) ע"ש ובחידושינו. ומה שתירצו התוספות שם דכה"ג מלתא דפשיטא היא מ"מ לר"ע ודאי איכא רבותא דלא תימא דר"ע לא ס"ל קלוטה כמו שהונחה והא דמחייב היינו משום דיליף זורק ממושיט משא"כ אי הוי תני חייב משום הוצאה ומשום הכנסה הוי ידעינן שפיר דחייב משום קלוטה אע"כ דלעולם לא מחייב אלא משום הוצאה ולא משום הנחה דעקירה ודאי בזה. ובזה מתורץ ג"כ קושיא השני' של תוס' ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה זרק מרשות הרבים מתחלת ד' עד לסוף ד' כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה מי הכריחו לפרש כן דמלבד מה שהקשו בתוספות דבכה"ג מקום פטור הוא והוצרכו לידחק אלא דרש"י ז"ל גופא לקמן דף ז' ע"ב מהא דמקשה הש"ס אדר"ח בנעץ קנה לימא כרבי ס"ל ומייתי הך ברייתא דזרק ונח ע"ג זיז כל שהוא ומפרש רש"י שם דקס"ד דמרה"ר לרה"י איירי וא"כ אמאי מפרש כאן בענין אחר ונראה ליישב דמדמייתי הש"ס הכא למילתא דאביי דקאמר לה אדר"ח דנעץ קנה א"כ משמע דבשמעתין ידע שפיר להא דרב חסדא ומשמע לרש"י כאן דהא דר"ח הלכה פסוקה היא למסקנא דהתם וליכא מאן דפליג עליה דברה"י לא בעינן ד' והיינו כלשון אחר שכתב רש"י ז"ל שם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ואם כן קשיא ליה לרש"י דמעיקרא מאי ס"ד לאוקמי מתני' דידן כרבי דזיז דאכתי תיקשי אמתניתין תינח ברה"י אבל ברה"ר ביד העני אמאי חייב הא בעינן מקום ד' כדמקשה נמי בסמוך. לכך הוכרח רש"י לפרש דהכא קס"ד דרבי איירי בזורק ברה"ר גופא מתחלת ד' לסוף ד' דסתם לשון זרק הכי משמע ועוד דסתם זיז יוצא מכותל רה"י וא"כ כיון דכל שהוא הוא לא מקרי רה"י ולא משמע ליה לאוקמי שיוצא מכותל לתוך אויר החצר וזורק מרה"ר לרה"י דרך אויר חצר אע"כ דבזרק ברה"ר גופא איירי ואע"ג דזיז כל שהוא מיקרי מקום פטור ברה"ר אפ"ה כיון דהשתא בעי למימר דרבי ס"ל קלוטה אף ברה"ר דמסתמא כר"ע ס"ל אם כן כיון דמטי לאויר הזיז שהוא תוך עשרה מיד נתחייב מטעם קלוטה וא"כ במה שנח אח"כ על זיז כל שהוא אין לפוטרו כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל כאן משא"כ לקמן דמייתי לה מעיקרא למימר דרב חסדא כרבי א"כ ע"כ הוצרך רש"י לפרש דקס"ד דאיירי מרה"ר לרה"י והיינו דרך אויר החצר שהוא ג"כ רה"י ודוק היטב:

בתוס' בד"ה זרק ונח כו' וא"ת אכתי תקשה לך דלמא הנחה כו' אבל קשה לספרים דגרסי כו' אכתי תקשי דלמא הנחה עכ"ל. עי' במהרש"א ז"ל שהקשה אמאי לא תיקשי להתוס' בפשיטות אשינויא דרבי זירא דמוקי לה כאחרים ולענ"ד יש ליישב דר' זירא גופא אפשר דלא חייש כלל לקושיא דודלמא הנחה כי היכי דלא חייש רבה להך קושיא ואפ"ה לא שייך להקשות אדרבי זירא מאי דוחקיה לאוקמי כברייתא דאחרים ולא מוקי לה כרבה כר"ע דמתניתין דפרק הזורק אלא דאיכא למימר דרבי זירא סובר דטעמא דר"ע לאו משום קלוטה אלא משום דיליף זורק ממושיט כדמספקא להו לרבה ולרב חסדא מעיקרא משא"כ אליבא דרב יוסף דקאי אקושיא דמקשינן לרבה ודלמא. ועוד דהא רב יוסף גופא קאמר בפרק הזורק דרב המנונא פשיט ליה לרב חסדא דטעמא דר"ע ורבנן דפליגי בקלוטה ואם כן מדלא מוקי רב יוסף נמי כר"ע ע"כ היינו משום הך קושיא דודלמא הנחה דלא בעי אם כן מקשו התוספות שפיר כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וי"ל דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה כו' אבל ארבי דבעי הנחה כו' ה"ה דלעקירה סגי בכל שהוא עכ"ל. גם בזה עיין במהרש"א. מיהו בעיקר דברי התוס' לא זכיתי להבין דבריהם. דלפי הטעמים שכתבו לעיל בד"ה ודלמא לחלק בין הנחה לעקירה שייכי הנך טעמי טפי לחלק נמי לענין כל שהוא:

ועוד דאדרבא לענין כל שהוא שייך להקשות יותר ודלמא הנחה הוא דלא בעי משום דמחשבתו משויא ליה מקום משא"כ לענין עקירה דמתניתין דנטלו מידו של חבירו לא שייך לומר כן. דאפשר דהוי ניחא ליה טפי ליטלו ממקום ד'. אלא דממילא איתרמי ליה ולא אחשביה. ואף שהתוספת כתבו בדיבור הקודם דלא אמרינן מחשבתו משויא מקום. אלא היכא דאי אפשר בענין אחר. היינו לפי האמת אבל ודאי דשייך מיהו שום סברא לחלק בין עקירה להנחה מה"ט כדמחלקינן לענין קלוטה וכדפרישית:

מיהו אפשר דהתוספות משמע להו דהאי זרק ונח ע"ג זיז כ"ש נמי לא איירי כשזרקו בכוונה על הזיז אלא דממילא נפל על הזיז דהכי משמע לישנא דזרק ונח כדאמרינן נמי לקמן במימרא דרבי יוחנן זרק חפץ ונחה בתוך ידו של חבירו ומסקינן דאיירי בדלא אחשבה כפי' רש"י שם וה"נ דכוותיה אלא אבבא קמייתא קשה מיהו השתא דאתינן להכי נ"ל דאין מקום לקושי' התוס' מעיקרא דאפשר דהא דמסקינן ומקשינן אליבא דרבה ודלמא הנחה הוא דלא בעי היינו מה"ט גופא דמחשבתו משויא ליה מקום דהא ע"כ בהכי איירי שרוצה שתנוח ע"י קלוטה כדמסקינן לקמן בפרק הזורק דאיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח. וע"כ איירי כשרוצה שתנוח ע"י קלוטה ברה"ר. ומש"ה מחייב דמחשבתו משויא ליה מקום. משא"כ לענין עקירה דמתני' לעולם דבעינן מקום ד'. והשתא פשיט רב יוסף שפיר מזיז כל שהוא. דאיירי שלא נתכוון בפירוש שינוח דווקא על הזיז. אלא דממילא נח על הזיז. ולפ"ז לא שייך טעמא דמחשבתו משויא מקום ואפ"ה מחייב רבי. א"כ ה"ה לענין עקירה דמעתה אין סברא לחלק ביניהם כיון שאין אנו צריכין לסברת התוספת בד"ה ודלמא כן נ"ל נכון. כל זה כתבתי לפי שיטת התוספת. אמנם בסמוך אפרש עוד בענין אחר דרב יוסף פשיט נמי שפיר מהא דאר"י אמר שמואל ודוק היטב:

שם בגמרא אלא הא רבי דתני זרק מרה"ר כו' ואמר ר"י אמר שמואל מחייב היה רבי שתים כו'. ולכאורה הסוגיא תמוה דאכתי תקשה אדשמואל גופא מנ"ל הא דרבי מחייב שתים דלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי כיון דפשיטא ליה להמקשה הך סברא דמקשה אסתם מתני' דהכא דמחייב אף בעקירה ומאי אולמא הך דשמואל טפי מסתם מתניתין דידן. ומדר"ע דקתני נמי סתמא ואפ"ה מפלגינן אליביה בין הנחה לעקירה. ואמאי פשיטא ליה לשמואל אליבא דרבי טפי מדר"ע. ובשלמא למסקנא אתי שפיר דכיון דלא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה והיינו כמ"ש התוספת בסמוך בשם הרשב"א דדייק לה מדלא קתני איפכא וא"כ ע"כ הך דיוקא היינו דוקא לענין עקירה דבעינן מקורה וברה"ר פטור משא"כ לענין חדא חיובא דהנחה ודאי לרבי אפילו איפכא נמי מחייב כר"ע דלא ניחא ליה לשמואל למימר דשלשה מחלוקות בדבר לר"ע אף ברה"ר ובאינו מקורה חייב בהנחה ולר' דוקא במקורה ולרבנן דרבי אף ברה"י מקורה נמי לא. ומש"ה משמע ליה לשמואל דהא דנקיט רבי איפכא היינו דלחייבו שתים. משא"כ למאי דס"ד השתא דרב יוסף לית ליה הך מלתא דאיירי דוקא ברה"י מקורה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה מנ"ל דשמואל מחייב שתים. ואפשר דבאמת זו קושית המקשה דמקשה והא אתמר עלה פי' דהא בהא תליא כדפרישית וכמו שאבאר עוד בסמוך. ועי"ל דלמאי דס"ד השתא קסבר דשמואל לית ליה הך אוקימתא דאביי בזיז דמכיון דאשכחן דרבי מחייב מיהו בהנחה אף לענין קלוטה תו ל"ל למימר דטעמא דרבי לעיל משום שדי נופו בתר עיקרו כיון שאין צורך לכך אלא מוקמינן לברייתא דזיז כפשטא ולא שני ליה לשמואל בין הנחה כל שהוא לקלוטה. וא"כ מדאיפלגי רבי ורבנן בתרתי ע"כ היינו לאשמועינן דלרבי מחייב בין בעקירה ובין בהנחה ולרבנן בהנחה גרידא נמי פטרי. ולפ"ז השתא נמי קאי הש"ס במלתא קמייתא דהיינו רבי דזיז אלא דמעיקרא דחי לה הש"ס דמהכא ליכא לאוכוחי מידי דאיכא לאוקמא כדאביי. ואהא גופא מייתי ברייתא אחריתא דמתרווייהו שמעינן למילתא דשמואל דרבי מחייב בין משום עקירה דהוצאה ובין משום הנחה דהכנסה. ולפ"ז ממילא נתיישב' ג"כ קושיית התוספת דלרב יוסף הא לא מחייב רבי בתולדה במקום אב כדמקשה לקמן בפרק הזורק. ולמאי דפרישית אתי שפיר דלקמן נמי לא קאמר ר"י אלא דלשון חייב שתים לא א"ש אהא דרבי אלא אהא דרבי יהודא מתני לה בהאי לישנא דחייב שתים אבל לעולם לענין עיקר מימרא דרב יהודא אמר שמואל דרב יוסף נמי מודה דע"כ לעולם מחייב רבי חדא בין משום הוצאה לחוד ובין משום הכנסה ונ"מ למזיד לענין מלקות היכי דאתרו ביה בהא ולא אתרו ביה באידך וכן בשוגג לענין חזר ונזכר וכן לענין אם נתכוון שתנוח בא' מהמקומות ולא ניחא ליה במקום השני. וזימנין נמי דחייב שתים בנודע לו וחזר ונודע לו. וכל זה מוכח מדפליגי רבי ורבנן בתרתי למאי דס"ד השתא מיהו למסקנא דאיירי ברה"י מקורה מדייק לה שמואל שפיר בלא"ה מדלא נקיט איפכא כמ"ש התוס'. ולפ"ז לעולם דשמואל נמי מוקי להך דזיז כדאביי ושני ליה בין קלוטה לכל שהוא כן נ"ל נכון ודוק היטב:

ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי שיטת רש"י ז"ל בד"ה ודלמא הנחה הוא דלא בעי ולפירושו מצינו למימר בפשיטות דפשטא דלישנא דרבי משמע שרוצה לחייב בין משום הוצאה ובין משום הכנסה וכדפרישית דאוא"כ הו"ל לפרושי בהדיא דחייב משום הכנסה והא דדייקינן מעיקרא אדר"ע איפכא היינו כמ"ש בכוונת רש"י ז"ל דלר"ע אדרבה אי ס"ד דחייב שתים הו"ל לפרושי כי היכי דלא ניטעי ונימא דטעמא דר"ע משום דיליף זורק ממושיט וכדפרישית ועי"ל דבלא"ה פשיטא ליה לשמואל דע"כ לרבי מחייב בין משום הוצאה ובין משום הכנסה דאלת"ה אמאי קתני כלל לפלוגתייהו בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ליפלגו בקלוטה בעלמא בלא הנחה כגון שקלטה כלב או שנשרפה או שנזכר קודם הנחה או שזרק מרה"י לכרמלית דרך רה"ר אע"כ דנקיט דוקא בכה"ג לאשמועינן דאף לענין עקירה אמרינן קלוטה משא"כ לעיל במתניתין דהזורק בפלוגתא דר"ע ורבנן לא שייך למידק הכי דשפיר איצטריך למתני בכה"ג דזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר לאשמועינן דאף על גב דבמושיט כה"ג חייב אפי הכי בזורק פטרי רבנן כדקתני להדיא כיצד. ולר"ע נמי פטור בלמעלה מעשרה ובזה נתיישבו כמה קושיות וזה נ"ל יותר נכון ודו"ק:

גמ' ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי. צריך ניישב מאי דמקשה ודלמא הנחה וכו' בתר דשני ליה דהדר פשטה הא תיכף הוה לי' להקשות קושיא זו ולמה נטר עד הכא ונראה עפ"י מה שיש לדקדק במאי דקאמר ודלמא הנחה וכו' דהא אם איתא דבעי עקירה על מקום ד' א"כ ממילא גם הנחה ניבעי דמהיכי תיתי דלא נילף עקירה מהנחה. ואם הנחה לא בעינן על גבי מקום ד' ממילא ילפי' מיניה עקירה דכיון דאשכחן במשכן הנחה במקום דליכא ד' ה"ה לעקירה אף דלא אשכחן במשכן, דכשם דילפי' זורק ממושיט אף דזורק לא הוי במשכן כמו"ש התוס' ה"ה לעקירה. והשתא ניחא דהא בהא תליא. דעכשיו דזכינו לדין דר"ע לא יליף זורק ממושיט א"כ אף מאי דדמי טובא לא יליף מהדדי כמו"ש התוס' בד"ה דר"ע סבר וכו' דזורק דמי טפי למושיט א"כ ה"ה דלא יליף עקירה מהנחה אבל בל"ז הוה אמינא דבין למעלה מעשרה ובין למטה מעשרה פליגי ור"ע ס"ל קלוטה כמו שהונחה וגם יליף זורק ממושיט וא"כ ממילא דיליף עקירה מהנחה:

אלא דעדיין קשה לשיטת התוס' לעיל ד"ה דאמרי' דקושית הגמ' ודילמא עקירה וכו' הוא דאי ר"ע יליף זורק ממושיט ודאי דלא ס"ל קלוטה כמו שהונחה דאי ס"ל קלוטה כמו שהונחה א"כ ממילא לא דמי למושיט ע"ש א"כ אין מזה ראיה דלא ילפי' עקירה מהנחה דשאני אי אפשר מאפשר. א"כ גם עתה מאי מקשה ודלמא וכו' ואי מסברא מקשה דהנחה לא דמי לעקירה א"כ גם בלא זה הי' יכול להקשות וקשה קיצור או סתירה:

תוס' ד"ה זרק וכו' וא"ת אכתי תקשי לך דלמא עקירה הוא דלא בעי הא הנחה בעי וכו'. ולפמ"ש לעיל בגמ' דע"כ לא הקשה ודלמא עקירה וכו' דלא נילף עקירה מהנחה כיון דלא הוה במשכן אלא לבתר דזכינו דר"ע לא יליף זורק ממושיט א"כ אף מאי דדמי טובא לא יליף מהדדי כנ"ל. אבל בל"ז דה"א דר"ע יליף זורק ממושיט ממילא יליף נמי עקירה מהנחה. ניחא נמי קושיתם דדוקא לר"ע דלא יליף זורק ממושיט סבר רב יוסף דיש להקשות דלמא עקירה בעי אבל לר' באמת איכא למימר דיליף זורק ממושיט דדוקא לר"ע איפשטא דלא יליף כדלקמן (דף צ"ז ע"א) מברייתא דקתני ועבר בר"ה עצמה. אבל לר' אין הוכחה דלא יליף זורק ממושיט איכא למימר דג"כ יליף עקירה מהנחה:

וחוץ לדרכינו נראה לתרץ מאי דלא הוקשה לרב יוסף דלמא עקירה בעי. דלר"ע דסבר קלוטה כמו שהונחה דמי ניחא] דהנה יש לדקדק לפירש"י לעיל (דף ג' ע"א) בדברי ר' דלהכי אינו דומה לידו הוא מטעם שהיד באויר ואינו נחה א"כ לר"ע דסובר קלוטה כמו שהונחה דמי לפ"ז גם ידו כמו שנייחא ע"ג קרקע שהרי ג"כ קלוטה היא א"כ קשיא סיפא דמתני' פשט העני וכו' שניהם פטורים אמאי העני פטור. אלא דכבר כתבתי לעיל בדברי התוס' ד"ה אבל למטה וכו' דעיקר הקושיא אמאי פטורים אי אמרי' קלוטה היא רק מנתן בעה"ב לתוכה והוציא למה העני פטור שהרי עקירת ידו כעקירת חפץ אלא ודאי מזה עצמו מוכח דאף דלענין הנחה אמרי' קלוטה כמו שהונחה אבל לענין עקירה לא אמרי' קלוטה כמו שהונחה. וכ"ז לר"ע דסובר קלוטה כמו שהונחה אבל לר' דבעי זיז כ"ש א"כ ממילא דלא קשיא סיפא דשפיר אמרי' ידו לא נייח ע"ג קרקע וא"כ אין לנו שום מקום הוכחה לחלק בין עקירה להנחה הי' סבור רב יוסף דלא שייך להקשות ודלמא עקירה בעי

והתוס' לשיטתייהו שהקשו על רב יוסף משום שהם מפרשים לעיל ידו לא נייח הוא מטעם ידו בתר גופו גריר וא"כ גם לר"ע אין הוכחה לחלק ואפ"ה מקשה ודלמא עקירה בעי א"כ ה"ה לרבי.

ואין להקשות לפי הוצעה זו דדבר זה מוכח ממשנתינו שחילק בין עקירה להנחה א"כ למה אמר ודלמא כאלו מסתפק בדבר והרי מוכח הוא בהוכחה גמורה י"ל דהרי גם לרש"י קשה זו שפירש מדלא קאמר לחייב שתים הא ממשנתינו מוכח אלא אף שמוכח דלא אמרי' קלוטה כמו שהונחה אכתי אינו מוכח דבעינן מקום ד' וע"ז אמר ודלמא א"כ גם לדידן ניחא:

ובדרך זה מתורץ ג"כ מה שלא הקשו תיכף אדברי רבה ודלמא הנחה וכו' משום דבלא זה הוה אמינא כפי' התוס' ידו לא נייח דבתר גופו גריר וא"כ אין שום הוכחא ממשנתינו לחלק בין הנחה לעקירה. אבל עתה דרוצה רבה לפסוק דכ"ע קלוטה כמו שהונחה קשה קושית התוס' דא"כ הני רבנן דאחרים מני וצ"ל ר' היא דר' לא סבר קלוטה דאל"כ מ"ט אינו דומה לידו ומוכח כפי' רש"י דידו לא נייח ע"ג קרקע א"כ ממילא מוכח ממשנתנו לחלק בין עקירה להנחה אלא דזה יש לדחות דא"כ גם מדברי ר' אינו מוכח רק דעקירה בעי. ושוב הדרא קושיא לדוכתא הני רבנן דאחרים דפליגי בהנחה מני: