שבת ד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - א

כאן - הברייתא האוסרת - עוסקת בדין העברת הפירות שבידו לחצר אחרת. ^[1]

וכדבעא מיניה רבא מרב נחמן [וכאשר שאל רבא את רב נחמן]: היתה ידו מלאה פירות, והוציאה לחוץ, מהו להחזירה לאותה חצר?

אמר ליה רב נחמן לרבא: מותר להחזירה לאותה חצר.

חזר ושאל רבא את רב נחמן: להחזירה לחצר אחרת, מהו?

אמר ליה רב נחמן לרבא: אסור להחזירה לחצר אחרת.

שאל רבא את רב נחמן: ומאי שנא [מה חילוק יש ביניהם]?

אמר לו רב נחמן לרבא: אענה לך "לכי תיכול עלה כורא דמילחא" [לכשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר]. ^[2] והחילוק הוא: התם, כשמחזירה לאותה חצר ממנה פינה את החפץ, לא איתעבידא מחשבתו [לא נעשתה מחשבתו] לפנות את החפץ ממנה. הכא, כשמחזירה לחצר אחרת, איתעבידא מחשבתו, נעשתה מחשבתו לפנות את החפץ מן החצר בו היה, ויש לגזור שמא ישליך את החפץ לרשות הרבים, לשם הושיט את ידו.

גופא: בעי רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור בשבת, האם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו?

אמר, הקשה ליה רב אחא בר אביי לרבינא: היכי דמי, מה שאמר רב ביבי בר אביי שספיקו הוא כדי להצילו מחטאת, איך מדובר!? אילימא בשוגג ולא אידכר ליה [אם תאמר שהנידון הוא כששגג, וכגון שלא ידע ששבת היום, ועדיין לא נזכר], כך הרי אי אפשר לומר, כי למאן התירו [למי אנו דנים האם התירו]? כלומר, אם אינו יודע ששבת היום, הרי אינו שואל אותנו מה לעשות, ולא יתכן לדון האם התירו לו לרדותה או לא התירו לו לרדותה.

ואלא לאו, אלא בהכרח שהנידון הוא בכגון דאיהדר ואידכר [חזר ונזכר] ששבת היום. והרי אף כך אי אפשר לומר, כי מי מחייב חטאת, אם נזכר קודם שנאפתה הפת שהכניס בתנור שהוא גמר מלאכת "אופה"!?

והתנן [קב א]: כל חייבי חטאות, אינן חייבין עד שתהא תחלתן [תחילת העבירה, שהיא בעניננו הכנסת הפת לתנור] שגגה, וסופן [סוף העבירה, שהיא בעניננו האפיה עצמה] שגגה, ואם כן, זה שנזכר קודם שנאפתה הפת, הרי אף אם לא ירדנה לא יתחייב חטאת, והאיך נסתפק רב ביבי אם מותר לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, הרי בכל אופן לא יבוא לידי חיוב חטאת!?

ומתרצת הגמרא: אלא, ספיקו של רב ביבי לא היה לענין חיוב חטאת, אלא בכגון שהכניס את הפת במזיד, וקודם שיבא לידי איסור ^[3] שחייבים עליו סקילה אם התרו בו, מיבעי ליה לרב ביבי.

אמר תירץ רב שילא [כלומר, רב שילא תירץ באופן אחר]: לעולם היה ספיקו של רב ביבי בכגון שהכניס את הפת בשוגג, ולא נזכר. ודקשיא לך: למאן התירו!? אימא לך: לאחרים הוא שנסתפק רב ביבי, האם מותר להם לרדות את הפת, כדי שלא יבוא האופה לידי חיוב חטאת.

מתקיף לה רב ששת על תירוצו של רב שילא: וכי אומרים לו לאדם "חטא, כדי שיזכה חבירך"!? כלומר, אם אין הנידון להציל את עצמו מאיסור אלא להציל את חבירו, הרי פשיטא שלא יעבור אדם איסור ואפילו איסור קל, כדי שלא יעבור חבירו איסור חמור!? אלא, אמר רב אשי: לעולם היה ספיקו של רב ביבי בכגון שהכניס את הפת במזיד, ואכן אין הנידון לענין חטאת, ואימא: התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה.

רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא, היה שונה את דברי רב ביבי בלשון פשיטות ולא בתורת ספק, ולענין איסור סקילה: ^[4] אמר רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה.

שנינו במשנה: פשט העני את ידו לפנים, ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב:

ומקשה הגמרא: אמאי חייב העני על שהניח בתוך ידו של בעל הבית או על שעקר ממנה? והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ^[5] ואילו כאן, שעקר מידו של בעל הבית או הניח על ידו של בעל הבית, הרי ליכא מקום ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ומדוע חייב העני על הנחה בתוכה או על עקירה ממנה!?

אמר תירץ רבה: הא מני, כדעת מי היא משנתנו? - רבי עקיבא היא, דאמר: לא בעינן מקום ארבעה על ארבעה.

דתנן: הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים עוברת באמצע, בין שתי רשויות היחיד, רבי עקיבא מחייב על הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. ^[6] וחכמים פוטרים.

ומבארת הגמרא ^[7] את טעמיהם: רבי עקיבא סבר, אמרינן "קלוטה כמי שהונחה דמיא". ^[8]

ורבנן סברי, לא אמרינן "קלוטה כמי שהונחה דמיא".

הרי למדנו מדברי רבי עקיבא, שאין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה, כי אויר רשות הרבים אינו מקום ארבעה, ובכל זאת חייב על הוצאה לשם. ^[9]

א. אויר רשות הרבים, עד גובה עשרה טפחים בכלל רשות הרבים הוא, אבל אויר בגובה למעלה מעשרה טפחים אינו נחשב "רשות הרבים", ולפיכך המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למעלה מעשרה טפחים אינו חייב.

ב. שתי רשויות היחיד הבולטות מעל רשות הרבים מעברו האחד של רשות הרבים ["דיוטא אחת"], והושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדה, הרי זה חייב משום "מושיט", שכן היו הלויים במשכן מושיטים מעגלה לעגלה שהיו עומדות בעברו האחד של רשות הרבים. ברם הזורק מזו לזו שנינו במשנה לקמן בהזורק צו א שאינו חייב, כי עבודת הלויים היתה דרך הושטה ולא דרך זריקה. ובפרט זה דנה סוגייתנו.

ג. המושיט חייב כשהושיט בגובה למעלה מעשרה טפחים, ומשום שאף הושטת הלויים במשכן היתה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך למעלה מעשרה טפחים, כי הושטתם הלוא היתה מעגלה לעגלה, וגובה העגלה עשרה טפחים ויותר הוא. ^[10]

מקשה הגמרא על שאמר רבה "הא מני רבי עקיבא היא", דמשמע: חכמים חלוקים עליו בדין "קלוטה כמי שהונחה דמיא", ומשנתנו לא תיתכן כשיטתם:

למימרא דפשיטא ליה לרבה [האמנם כן הוא שפשוט לו לרבה], דבקלוטה כמי שהונחה דמיא -

הערות

^[1] ביארו התוספות: ו"אסור להחזירה" דקתני [בברייתא: "הושיט ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ, אסור להחזירה"], לא להחזירה אצלו קאמר, אלא להחזירה לחצר אחרת. וראה רש"ש על דבריהם.

^[2] כן פירש רש"י בפירושו הראשון, והוא דרך בדיחותא. ובפירוש שני פירש: אפילו אם תאכל עליה כור של מלח, לא תוכל להשוותם זו לזו.

^[3] פשטות הלשון משמע, דהיינו בלי התראה, ולענין איסור שחייבים עליו סקילה, ולא לענין חיוב סקילה ממש, וכן נתבאר בפנים. וראה בתוספות ד"ה ואלא דאהדר, ובמהרש"א שם, ובתוספות ד"ה קודם שיבא. ובתוספות שם הקשו: למה לא תירצה הגמרא, הכא במאי עסקינן בשוגג ואידכר, והנידון הוא לענין איסור חטאת! ? וראה מה שיישב בתוספות הרא"ש.

^[4] כן פירש רש"י. ובתוספות הביאו גירסא "בעי רב ביבי", ואין כוונת הגמרא אלא שבהדיא אמר רב ביבי שספיקו הוא לענין איסור סקילה.

^[5] א. לשון רש"י הוא: מעל גבי מקום ארבעה, דהוי חשוב למיהוי הנחתו הנחה ועקירתו עקירה, וידו לאו מקום ארבעה הוא. וקתני לה מתניתין בין לעקירה בין להנחה, דקתני: "ונתן [העני] לתוך ידו של בעל הבית", הרי הנחה, "או שנטל מתוכה" הרי עקירה. ויש לדקדק בלשון רש"י, שלא הזכיר אלא את עקירת והנחת העני בידו של בעל הבית העומד ברשות היחיד, ולא את עקירת והנחת בעל הבית ביד העני העומד ברשות הרבים. ב. בתוספות בשם רבינו תם כתבו מקור לדין זה: סברא היא, כי אין דרך להניח את החפץ במקום פחות מארבעה, וכן היה מסתמא במשכן [שהיה נוטל חפץ מתיבתו ונותנה לגזבר, כן כתב בתוספות הרא"ש, וכן הוא בתוספות בעמוד ב ד"ה ודילמא]. ובשם ר"י כתבו, דהוא משום שנאמר "אל יצא איש ממקומו" ומכאן למדו בסוף פרק ראשון של עירובין לאיסור הוצאה, ומשמע ד"ממקומו" קאי נמי על מקום החפץ, ואין מקום חשוב בפחות מארבעה טפחים על ארבעה טפחים. והרמב"ן כתב: גמרא גמירי לה הכי, ומקראי לית לן [קבלה היא בידם, ואין לו מקור מן הכתובים], ואפילו ממתניתין ומברייתא לית לן בהדיא. אך בתוספות לקמן ד"ה אבל למטה מעשרה, נקטו שברייתא היא בשום מקום, ודקדקו כן מלשון הגמרא, ראה שם.

^[6] ואם מחייב גם משום הכנסה, ראה סוגיית הגמרא בעמוד ב, ברש"י שם ד"ה ודילמא, ובתוספות שם.

^[7] בתוספות ד"ה דאמרינן, מבואר, שאין זה מדברי רבה עצמו.

^[8] כתב רש"י: קלוטה: החפץ הואיל ונקלט באוירה של רשות הרבים, כמי שהונחה בתוכו הוא, ואף על גב דלא נח. ונראה בכוונתו: אף על גב שלא נח החפץ מתנועתו. וראה מה שיתבאר בהערה 9.

^[9] תוספת ביאור בענין "קלוטה כמי שהונחה דמיא": יש לפרש בשני אופנים: האחד, שקלוט באויר כאילו נח באויר. והשני, כיון שהגיע לאויר רשות הרבים, הרי הוא כאילו נח בארץ [וכתבו האחרונים, שכן משמע מלשון רש"י בסוגייתנו, ובעירובין לג ב, ומלשון רבינו חננאל כאן]. ולפירוש ראשון, ניחא ראיית הגמרא מרבי עקיבא שאין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה, כי היות וחייב הוא על שהגיע החפץ לאויר רשות הרבים, אף שאין הוא חשוב "מקום ארבעה" כי אויר הוא, הרי מבואר שאין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה. אבל לפירוש שני הקשה בקהילות יעקב סימן ו אות ד: הלא כל שאמרינן קלוטה כמי שהונחה, כבר איכא מקום ארבעה, כיון דנחשב כהונחה בארץ, ואם כן הרי הגיע החפץ למקום ארבעה. וכן מבואר בהדיא במסכת עירובין לג ב, לענין הנחת עירוב על גבי מקום ארבעה, דמכל מקום, אם הניחו על גבי עמוד שאינו גבוה עשרה, הרי זה מועיל אף על פי שאין בו ארבעה, ופירש רש"י שם "משום דקסבר, כיון שהונחה למטה מעשרה, קלוטה כמי שהונחה אארעא דמיא, ואיכא מקום ארבעה", ואם כן תיקשי סוגייתנו! ? ומתחילה כתב לפרש: מה שאמרו דלרבי עקיבא אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה, היינו משום דגם כשאינו על מקום ארבעה איכא הנחה על גבי מקום ארבעה, מטעם קלוטה כמי שהונחה בארץ. ולכן גם כשהניח ביד עני [או בעל הבית], איכא מקום ארבעה, דנחשב כמי שהונחה בארץ. [וראה עוד בחזון איש סימן סג מגליונות אביו זצ"ל בדיבור שני שם]. אך הקשה על פירוש זה מסוגיית הגמרא לקמן "ודילמא הנחה הוא דלא בעי, הא עקירה בעי", ויובא בהמשך הסוגיא בהערות. ולכן כתב לפרש: הדמיון בין דין קלוטה כמי שהונחה לדין מקום חשוב לענין הנחה ועקירה [לפי הצד שקלוטה הוא כמי שהונחה בארץ] הוא משום שבאמת מה שפטור על הנחה במקום שאינו ארבעה, הוא משום שאין זו הנחה קיימת אלא הנחת ארעי ובלתי קיימת. וכן כשעקר ממקום שאין בו ארבעה, עקר מהמונח דרך ארעי. וסוברת הגמרא, שגם גבי קלוטה כמי שהונחה, אפילו תאמר שהוא כאילו נח בארץ, מכל מקום, זו היא הנחת ארעי ובלתי קיימת, כיון שבפועל אינו בארץ. ולכן דינו לענין עקירה והנחה כאילו לא נח במקום ארבעה. ודומה לפירוש זה פירשו אחרונים, שעיקר ראיית הגמרא היא, משום שאין החפץ נח מתנועתו ודרך ארעי מתגלגל הוא על גבי מקום ארבעה, ובאופן זה אין לזה חשיבות של "מקום". וזה הוא שכתב רש"י "ואף על גב דלא נח", דהיינו שלא נח מתנועתו. ולפי זה אינו דומה לההיא דעירובין, כי שם נח העירוב מתנועתו. ואף שלכאורה גם גבי מונח ביד יש לומר "קלוטה כמי שהונחה דמיא", מכל מקום, מרבי עקיבא הרי מוכח שאין צריך כלל מקום ארבעה. אך קשה גם על פירוש זה מאותה סוגיא דלקמן, כמבואר שם בהערות.

^[10] בדין חיוב המושיט למטה מעשרה טפחים, אם חייב הוא, או שמא דוקא למעלה מעשרה טפחים הוא חייב, כפי שהיתה עבודת הלויים במשכן. הנה מלשון רש"י שכתב בעמוד ב בד"ה זורק ממושיט "דאילו במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה קיימא לן בפרק הזורק, דחייב", משמע שהחיוב הוא בין למטה מעשרה ובין למעלה מעשרה. ואילו התוספות בד"ה אבל למעלה מי' נסתפקו בדבר, והאריכו בו.

כאן הברייתא האוסרת להחזירה מדברת לענין להחזירה לחצר אחרת. וכפי דבעא מיניה [ששאל ממנו] רבא מרב נחמן שאלה זו: מי שהיה עומד בשבת בחצר והיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ לרשות הרבים, מהו דינו לענין שיוכל להחזירה לאותה חצר בה הוא עומד? אמר ליה [לו] רב נחמן: מותר. ושאלו עוד: מהו דינה לענין להחזירה לא לאותה חצר אלא לחצר אחרת? אמר ליה [לו]: אסור.

על כך שאל רבא: ומאי שנא [ובמה שונה] מקרה אחד מחבירו, שהרי מבחינת ההגדרה שתי החצרות הריהן רשות היחיד, ולכאורה אין הבדל ביניהן מצד הלכות שבת! ענה רב נחמן בבדיחות הדעת: לכי תיכול עלה כורא דמילחא [כאשר תאכל עליה כור מלח], כלומר, צריך אתה לחשוב בדבר כל כך הרבה זמן כדי שאפשר באותו זמן לאכול כור שלם (שהיא מידה גדולה) של מלח. והרי פשוטה היא התשובה: התם [שם] שאמרנו שלהחזירה לתוך חצירו מותר, הרי זה משום שלא איתעבידא [נעשתה] מחשבתו, שכן רצה להוציא חפץ מתוך חצרו, ואם מחייבים אותו להחזיר את החפץ למקומו הרי אף בכך יש משום קנס מסויים. ואילו הכא [כאן] שאמרנו שאסור לו להחזירה לחצר אחרת, הרי זה משום שאיתעבידא [נעשתה] מחשבתו ולכן אסור לו להחזירה לשם.

א מאחר שהוזכרה שאלתו של רב ביבי בר אביי דנים עתה בשאלה זו גופא [לגופה]. בעי [שאל] רב ביבי בר אביי מי שהדביק פת בתנור בערב שבת ונכנסה השבת האם התירו לו לבטל את האיסור שמדברי סופרים ולרדותה קודם שתיאפה ואז יבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו?

אמר ליה [לו] רב אחא בר אביי לרבינא: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שהדביק את הפת בשוגג ולא אידכר ליה [נזכר לו] שהיום שבת, או שיש בכך איסור, אם כן למאן [למי] התירו? שאם אינו זוכר שיש בדבר איסור, לא יעלה בדעתו לשאול אם מותר לו לרדות את הפת קודם אפייתה.

ואלא לאו דאיהדר ואידכר [האם לא תאמר שחזר ונזכר] עוד לפני שנאפית שהדבר אסור, ואולם במקרה כזה זה מי מחייב [האם הוא חייב] בקרבן חטאת?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: כל החוטאים בשגגה ובשל כך הם חייבי חטאות — אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה, שמתחילת המעשה ועד סופו לא יזכור אותו אדם שיש איסור בדבר. ואם כן, במקרה שלנו, מאחר שנזכר תוך כדי אפיית הלחם שיש איסור בדבר, עצם הזכרותו כבר פוטרת אותו מאיסור חטאת, והרדיה אינה דרושה עוד כדי למונעו מחיוב חטאת.

ואלא יש לומר שאותו אדם הדביק את הפת בתנור במזיד והתחרט לאחר מכן ורצונו שלא לעבור עבירה. ואולם אז סגנון השאלה איננו מדוייק, ובלשון "קודם שיבא לידי איסור סקילה" מיבעי ליה [נצרך לו] לומר! שהמחלל שבת במזיד חייב סקילה, ולא רק קרבן חטאת.

אמר רב שילא: לעולם נפרש שהיה זה בשוגג, והשאלה אם התירו לרדות את הפת היא לא ביחס לאותו אדם שהדביקה בתנור, אלא למאן [למי] התירו — לאחרים הרוצים להציל את העבריין מאיסור מן התורה.

מתקיף לה [הקשה על כך] רב ששת: וכי אומרים לו לאדם "חטא כדי שיזכה חבירך"?! והרי אין להעלות על הדעת אפשרות להתיר איסור, אפילו מדברי חכמים, כדי לזכות אדם אחר במצוה, והוא הדין שאין מתירים כדי למנוע אדם אחר מלעבור איסור!

אלא אמר רב אשי: לעולם המדובר הוא שהדביק את הפת במזיד. ואימא [ואמור, גרוס] כך: קודם שיבא לידי איסור סקילה. ואכן, רב אחא בריה [בנו] של רבא מתני לה בהדיא [היה שונה אותה כך במישרין] בדרך פשוטה יותר, ולא כשאלה כי אם כפסק הלכה. שלדבריו אמר רב ביבי בר אביי: מי שהדביק פת בתנור בערב שבת התירו לו לרדותה בשבת מהתנור קודם שיבא לידי איסור סקילה.

ב שנינו במשנה דוגמאות מספר שבהן פשט העני את ידו, פעם שנתן לידו של בעל הבית, ופעם שנטל מידו של בעל הבית, ובמקרים אלה שנינו שחייב חטאת. על כך שואלים: אמאי [מדוע] חייב? והא בעינן [והרי צריכים אנו] להלכה שהעקירה וההנחה תהיינה מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה טפחים, ובפחות מכן אין זה נחשב למקום מסויים, וכאילו אין החפץ מצוי כלל במקום, והרי בידו של אדם ליכא [אין] שיעור זה. ומשום מה חייב?

אמר רבה: הא מני [משנה זו דעת מי היא]? — דעת ר' עקיבא היא שאמר שלא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיה מקום ארבעה על ארבעה, ולדעתו אף בפחות משיעור זה הריהו נחשב כמקום לענין הוצאת שבת. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הזורק חפץ מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת ורשות הרבים באמצע, ר' עקיבא מחייב משום הוצאה לרשות הרבים, וחכמים פוטרים, כיון שרק עבר החפץ בתוך רשות הרבים ולא הונח בו.

ואת המחלוקת הזו יש להסביר כך: ר' עקיבא סבר אמרינן [סבור כי אומרים אנו, מניחים] כי קלוטה כמי שהונחה דמיא [נחשבת], ומאחר ולדעתו חפץ שנקלט אף לזמן קצר ביותר בתוך חללה של רשות הרבים, הרי הוא כאילו נח בתוכה, ולפיכך היתה כאן איפוא עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ולכן יש לחייב את הזורק. ורבנן סברי לא אמרינן [וחכמים סבורים כי אין אנו אומרים] קלוטה כמי שהונחה דמיא [נחשבת], ומאחר שלדעתם לא נח החפץ כלל ברשות הרבים לא היתה כאן עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ולכן הריהו פטור. ועל כל פנים אפשר ללמוד מדברי ר' עקיבא שהנחה אינה דורשת מקום מסויים, אלא עצם הימצאותו של חפץ בתוך רשות הרבים משמשת כבר כהנחה. הרי שלשיטה זו אין צורך בהנחה על גבי מקום של ארבעה על ארבעה טפחים.

ג ומתחילה תוהים על עצם דבריו של רבה: למימרא דפשיטא ליה [האם נאמר כי פשוט לו] לרבה שבשאלה האם קלוטה כמי שהונחה דמיא [נחשבת]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There, the baraita that prohibits returning the object, is referring to bringing it to a different courtyard, as Rava raised a dilemma before Rav Naḥman: One who was standing in a courtyard on Shabbat, and his hand was filled with fruits, and he extended it outside into the public domain, what is the ruling with regard to whether or not he is allowed to bring it back into the same courtyard where he is standing? Rav Naḥman said to him: It is permitted. And he asked him further: What is the ruling with regard to bringing it from the public domain to a different courtyard? He said to him: It is prohibited.

Rava asked about this: And in what way is one case different from the other? By definition, both courtyards are private domains, and there is no apparent halakhic difference between them in terms of Shabbat. Rav Naḥman answered jokingly: When you eat a kor of salt while thinking it over, you will know the answer. Actually, the answer is simple: There, the baraita that taught that it is permitted to bring it back to the same courtyard, said so because his planned objective was not realized. Since he sought to take an object out of his courtyard, requiring him to bring the object back to its original place is a penalty of sorts. However, here, the baraita that taught that it is prohibited to bring it back to a different courtyard, said so because his planned objective was realized. Therefore, it is prohibited to bring it back there.

Since Rav Beivai bar Abaye’s dilemma was mentioned in passing, the Gemara proceeds to discuss the matter itself. Rav Beivai bar Abaye raised a dilemma: One who erred and stuck bread in the oven on Shabbat, did they permit him to override a rabbinic prohibition and remove it before it bakes, i.e., before he incurs liability to bring a sin-offering for baking bread on Shabbat, or did they not permit him to do so?

Rav Aḥa bar Abaye said to Ravina: What are the circumstances? If you say that he stuck the bread to the oven unwittingly and did not remember either that today was Shabbat or that it is prohibited to do so on Shabbat, to whom did they permit to remove it? If he remains unaware that a prohibition is involved, it will not occur to him to ask whether or not he is permitted to remove the bread before it bakes.

But rather, is it not a case where he then, before it baked, remembered that it is prohibited? In that case, is he liable to bring a sin-offering? Didn’t we learn in a mishna: All those who sin unwittingly and are therefore liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action was unwitting and the end of their action was unwitting. This means that throughout the entire action until its completion, the person remains unaware that his action is prohibited. Consequently, in our case, since he became aware that his action is prohibited while the bread was still baking, his very awareness exempts him from a sin-offering and removing the bread is no longer necessary to prevent him from incurring liability to bring a sin-offering.

Rather, say that that person stuck the bread in the oven intentionally, but afterward regrets having done so and does not want to violate the prohibition. However, if that is the case, the formulation of the dilemma is inaccurate. It should have said: Before he comes to violate a prohibition punishable by stoning. One who desecrates Shabbat intentionally is liable to be stoned, he is not merely liable to bring a sin-offering.

Rav Sheila said: Actually, it is referring to a case where he did so unwittingly, and the dilemma whether or not they permitted removing the bread is not with regard to the person who stuck it in the oven, as he remains unaware of his transgression. Rather, with regard to whom is Rav Beivai raising a dilemma whether or not the Sages permitted him to remove the bread? It is with regard to others who wish to spare the unwitting sinner from violating a Torah prohibition.

Rav Sheshet strongly objected to this. And does one tell another person: Sin so that another will benefit? Permitting one to violate a prohibition, even one prohibited by rabbinic law, in order to help another perform a mitzva is inconceivable. The same is true with regard to preventing another from violating a more severe prohibition.

Rather, Rav Ashi said: Actually, it is referring to a case where he stuck the bread in the oven intentionally. And say, emend the text as follows: Before he comes to violate a prohibition punishable by stoning. Indeed, Rav Aḥa, son of Rava, would teach it explicitly in that manner; not as a dilemma, but rather, as a halakhic ruling. According to his version, Rav Beivai bar Abaye said: With regard to one who stuck bread in an oven on Shabbat eve, the Sages permitted him to remove it from the oven on Shabbat before he comes to violate a prohibition punishable by stoning.

We learned in the mishna several examples where the poor person extended his hand: One, when he placed an object into the hand of the homeowner and one, when he took an object from the hand of the homeowner. In those cases, we learned that he is liable to bring a sin-offering. The Gemara asks: Why is he liable? Don’t we require that halakhic lifting and placing be performed from and onto the surface of an area that is four by four handbreadths? A smaller area is not considered a defined place, and it is as if the object were not there at all; and a person’s hand is not that size. Why, then, is he liable?

Rabba said: Whose opinion is it in this mishna? It is the opinion of Rabbi Akiva who said that we do not require a place of four by four handbreadths. According to his opinion, even a smaller area is considered a significant place in terms of carrying out on Shabbat. As we learned in a mishna: One who throws an object from the private domain to the other private domain and there is the public domain in the middle, Rabbi Akiva deems him liable for carrying out into the public domain, and the Rabbis deem him exempt because the object merely passed through the public domain and did not come to rest in it.

This dispute can be explained as follows: Rabbi Akiva holds that we say that an object in airspace is considered at rest. In his opinion, an object that passed, even briefly, through the airspace of the public domain is considered as if it came to rest in that domain. Therefore, one who threw the object has, for all intents and purposes, lifted the object from the private domain and placed it in the public domain, and he is liable. And the Rabbis hold that we do not say that an object in airspace is considered at rest. In their opinion, although he lifted the object from the private domain, it never came to rest in the public domain. Since he never placed it in the public domain, he is not liable. Regardless, according to Rabbi Akiva’s opinion, placing does not require a defined area. The mere presence of an object in the public domain accords it the legal status of having been placed there. Apparently, there is no requirement that an object be placed on a surface with an area of four by four handbreadths.

Initially, the Gemara wonders about the substance of Rabba’s opinion: Is that to say that it is obvious to Rabba that, with regard to whether or not an object in airspace is considered at rest,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרק א אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור ולא ילפי' זורק ממושיט.

כיון שלא הניח החפץ אי לא. תני חדא מותר להחזירה ותניא אידך אסור. ושקלינן וטרינן ואסקינן הא דתני מותר להחזירה באותה חצר ופירשה רב נחמן באותה חצר שהוציאה ממנה שהרי לא עשה כלום כי לא נעשית מחשבתו. שרצה להשליכן לחצר אחרת ולא עלתה לו מחשבתו. והא דתני אסור אסור להחזירה בחצר אחרת שהרי אם יחזירנה לחצר אחרת הרי נעשית מחשבתו ולפיכך אסור.

בעיא דרב ביבי בר אביי תירצה רב אשי הכי הדביק פת בתנור בשבת במזיד התירו לו לרדותה קודם שתיאפה שלא יבא לידי איסור סקילה או לא שהאופה מאבות מלאכות היא ולא אפשיטא.

אילימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו. איכא דק"ל, דילמא דחזי אינשי ואמרי לי' רדה ואיכ' דקשי' להו עוד דלמא איירי בהזיד בלאו ושגג בכרת דחשוב שגגה כמבואר לקמן פרק כלל גדול ונראה דלאו קושי' הוא כלל דמשמע לי' דמשום חיוב חטאת דוקא התירו לו ולא משום דאתי' לידי חלול שבת וכשמודיעי' לו מן האיסור דאז ליכא תו חיוב חטאת באמת אסור לו לרדות וא"כ כיון דאינו יודע שיש חיוב חטאת ואינו יודע רק מחיוב לאו איך ירדה אותו וגם כשמודיעין לו איך יאמרו לו רדה כיון דליכא תו חיוב חטאת הרי אסור לו לרדות וכשמתרץ הש"ס במזיד ותני שלא יבוא לידי איסור סקילה ה"ה באידכר או בשאר דברים:

וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. קשי' לי' לר"ת ז"ל, והא אמרינן בעירובין פ' בכל מערבין ניחא לי' לחבר דליעבד איהו איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא ומפרקי שאני התם שע"י החבר הוא עושה שא"ל מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי וקשי' להו הא אמרי' בפסחים שהכהן עובר על עשה דהשלמה ומקריב קרבן מחוסר כפורים בערבי פסחים כדי שלא יבא חברו לידי איסור כרת וא"ל שאני כהנים דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא והוא אינו יכול לזכות מעצמו וא"נ שאני הדביק פת בתנור בשוגג דלאו איסור הוא שאפשר לו להתכפר בחטאת ואין רדייתה אלא זכות לו שיפטר מקרבן, כנ"ל:

והא בעי עקיר' והנחה מע"ג מקום ד'. פי' גמרא גמרי לה הכי ומקראי לית לן ואפי' ממתני' ובריית' לית לן בהדי' וכן הא דמקשי ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקיר' בעינן סברא הוא ועדיפ' ליה עקיר' ולא כמו שפי':

למימרא דפשיטא לי' לרבה דבקלוטה כמי שהונחה פליגי וכו'. איכא למידק ודלמא רבה אכתי בספוקי' קאי ומיהו בדר"ע לא מסתפקי לעולם דבודאי סבר קלוטה כמו שהונחה וע"כ ל"ק הא מני רבנן דבדרבנן מספקא ליה ואיכ' דמיפרקי' אי מספקא לי' לרבה הול"ל דודאי למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה ד"ה קלוטה כמי שהונחה כי היכי דתיקום מתני' כד"ה מדקאמר ר"ע הוא אלמא ליכא לאוקמי לעולם כרבנן. ולדידי ל"ק לי כלל, דאנן מר"ע גמרי' ולא מדברי רבה ומתני' למעלה בלחוד קתני דר"ע מחייב וחכמים פוטרין אבל למטה מעשרה לא תנן ואפי' תימא בין למטה בין למעלה קתני בדר"ע משום דיליף זורק ממושיט הוא מתחייב בשתיהן אבל משום קלוטה כמי שהונחה לא שמעי' לי' לר"ע דמחייב בדלא שמעינן להו לרבנן ודבר פשוט הוא זה. ויש שמוסיפין לומר, דאי במיליף זורק ממושיט כי פליגי בדיוטא אחת פליגי אבל בשתי דיוטאות אפי' במושיט כדאי' בפ' הזורק הלכך בשתי דיוטאו' למטה מעשרה משום טעמא דקלוטה כמי שהונח' לא שמענו שחייב ר"ע כלל ואע"ג דאמר רבה אבל למט' מעשרה ד"ה חייב הא סברא דנפשי' הוא כלומר דאפשר לומר כן אבל מכיון דלא שמעי' לי' לר"ע דאמר הכי ליכא למימר הא מני ר"ע דהא אפשר דלא סבר הכי כי היכי דלא אמרינן הא מני רבנן היא אע"פ שאפשר. ולשון אחר מתרצין עוד בתוספות, דאי אמרי' למעלה מי' פליגי ור"ע יליף זורק ממושיט לית ליה קלוטה כמו שהונחה דאי ס"ל הכי קלוטה למעלה כמי שהונחה שם היא ופטור דמונחה במקום פטור הוא אלא הא דאמרי' אבל למטה מי' ד"ה חייב לר"ע משום דיליף זורק ממושיט הוא ולרבנן משום דנסב לה טעמא משום קלוטה כמי שהונחה הלכך אי מבעיא לי' לרבה לא מיתוקמא מתני' כר"ע כלל. ולא נראה, דלמעלה מי' כיון דאיתפליג לי' רשותא מקרקע והאי רשות ליכא למימר כמי שהונח' לפוטרו דאלת"ה למטה מעשר' בשתי דיוטות הו"ל ר"ע לפטור ורבנן לחיוב ואנן איפכא קא משכחינן וד"ה חייב קאמרינן:

הא דאמרינן: כדבעא מיניה רבא מרב נחמן. לפום מאי דפרישנא דמתניתא מבעוד יום לא דמי לגמרי לבעיא דרבא, דהכא בשהוציאה משחשיכה ואיכא למיקנס בה טפי דלא להדרה לחצר אחרת שלא תעשה מחשבתו, והכי קאמר, [דכשם] דמשחשיכה מפליג רב נחמן בין אותה חצר לחצר אחרת, דילמא מבעוד יום איכא לאיפלוגי נמי.
מדשנינן בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי, והדר אמרינן איבעית אימא דכולי עלמא לא קנסינן שוגג אטו מזיד, אלמא להאי שנויא נמי בשוגג מוקמינן לה, ובשוגג הוא דשרינן ליה לאהדורה לאותה חצר אבל במזיד אפילו לאותה חצר אסור דקנסינן ליה, כדאמרינן לא קנסינן שוגג אטו מזיד אלמא במזיד קנסינן. ומדקנסינן ליה במזיד ולא שרינן ליה כדשרינן להדביק פת בתנור למסקנא, אלמא הא דידו כשהוציאה מבעוד יום דלא אתי לידי איסור שבת דאורייתא והלכך לא חיישינן לדילמא שדי ליה.
והלכך פסקא דהאי שמעתא, הוציא ידו מלאה מבעוד יום בשוגג אסור להחזירה לחצר אחרת אבל לאותה חצר שרי, ואם הוציאה במזיד אפילו לאותה חצר אסור. ואם הוציא משחשיכה בין בשוגג בין במזיד לאותה חצר שרי דחיישינן דילמא שדי להו כדחיישינן בדרב ביבי, אבל לחצר אחרת לעולם אסור. אבל הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהלכות שבת ה"כ) פסק דבמזיד אסור אפילו לאותה חצר.

אילימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו. איכא למידק לוקמה דחזו אינשי ואמרי ליה רדה. ואיכא למימר דכיון דהשתא הוה סבירא לן דמשום חיוב חטאת ממש קא מיבעיא ליה, בכי הא נמי ליכא חיוב חטאת, דכי מודעי ליה ליכא חיוב חטאת דהיינו שוגג ואידכר. ואינו מחוור בעיני דמכל מקום אי לא מודעי ליה אתי לידי חיוב חטאת, ואנן כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת קאמרינן. ונראה בעיני דהתירו לו לא משמע אלא בבא לישאל.

הא דאמרינן: וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך. קשיא ליה לר"ת ז"ל והא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לב, ב) ניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה. ופריק שאני התם שעל ידו הוא נעשה, שאומר לו מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי. ואם תאמר תפשוט מהתם הא דרב ביבי דהתירו, דהא התירו לו לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד עם הארץ על ידיה איסורא רבה, וכל שכן דהתירו לו כי היכי דלא ליעביד איהו ממש איסורא רבה. יש לומר דשאני התם דלא נעשה האיסור עדיין ויכול הוא לתקן על ידי איסור קל, אבל הכא שכבר נעשה האיסור אלא שעתיד ליגמר ממילא דילמא לא התירו.
וא"ת אכתי אשכחן שאומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך, מדתנן בגיטין פרק השולח (גיטין מא, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין כדי שיקיים מצות פריה ורביה, ואף על גב דאמר רב יהודה (ברכות מז, ב) המשחרר את עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) בהם תעבודו. יש לומר דמצות פריה ורביה שהיא מצוה רבה שעל ידה מתקיים העולם שאני, וכדמשנינן התם גבי רבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה משום דמצוה דרבים שאני שהיא גדולה. ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית ביה משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו. וההיא אמתא (גיטין לח, א) דהוו עבדי בה אינשי איסורא, משום שהרבים היו נכשלין בה התירו לו לשחררה וכפוהו.

הא דאמרינן: והא בעיא עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה וליכא. איכא למימר דמסברא בעלמא קאמר, לפי שאין דרכן של בני אדם להניח כליהם אלא במקום רחב שיכול להשתמר בו שלא יפול, אבל מקראי לית לן. ושמא נאמר דמפלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי בזרק ונח בחור כל שהוא בפרק הזורק (לקמן שבת ק, א) יליף לה, דאפילו ר"מ לא מחייב התם אלא משום דכל שיכול לחוק כחקוק דמי, אלמא הנחה על גבי מקום ארבעה בעיא לכולי עלמא, והיינו דקא מקשה הכא להדיא. ואפשר דתנאי גמרא אגמרי לה. ובתוס' אמרו דאפשר דדייקי לה מדכתיב (שמות טז, כט) אל יצא איש ממקומו, ודרשינן מינה אל יוציא בעירובין (יז, ב), ומשמע נמי ממקומו ממקום החפץ, ואינו ראוי ליקרות מקום פחות מארבעה.

למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה דמי ובתוך עשרה פליגי והא מיבעיא בעי ליה לרבה וכו'. איכא למידק ממאי, דילמא אכתי לא איפשיטא ליה, אלא דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא מתניתין לא נפקא מדר"ע דלכולהו לישני אית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא. איכא מ"ד דאי מספקא ליה לרבה, הוה ליה למימר דודאי למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה דברי הכל קלוטה כמי שהונחה דמיא, כי היכי דתיקום מתניתין לכולי עלמא, מדקאמר רבי עקיבא היא אלמא ליכא לאוקומה לעולם כרבנן. ובתוס' תירצו דלרבה הוא הדין דאיסתפקא ליה מעיקרא אי אמרינן לכולי עלמא קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא, ובשתי דיוטות זו כנגד זו כולי עלמא לא פליגי בין למטה מעשרה בין למעלה מעשרה דאינו חייב, דמשום קלוטה לא מחייב, ומשום דילפינן זורק ממושיט ליכא, דמושיט גופיה בכי הא פטור, אלא הכא בדיוטא אחת קמיפלגי בין למעלה מעשרה בין למטה מעשרה, דר"ע יליף זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן, דמאי שנא הא דלא מספקא, אלא ודאי ספוקי מספקא ליה, אלא דלא חש להאריך כולי האי, דמתוך הני בעיי איכא למשמע דאיכא לספוקי בפלוגתייהו כל מאי דאפשר לספוקי בה, וכיון שכן מנא ליה לרבה דר"ע היא, אלא משום דפשיטא ליה בעייא.

כבר ידעת שהאפייה אב מלאכה היא אבל רדיית הפת האפויה אינה אלא שבות וכמו שאמרו חכמה היא ואינה מלאכה וכל שהדביק מבעוד יום וקרמו פניה מבעוד יום ושכחו בתנור וקדש עליו היום התירו לו להציל ממנו מזון שלש סעודות מפני כבוד שבת ואף בזו אמרו שלא ירדה במרדה אלא בסכין מעתה מי שהזיד והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שיקרמו פניה התירו לו שבות כדי שלא יבא לידי איסור סקילה ואע"פ שהתראת ספק היא שהרי יכול לומר אסלקנו קודם שיקרמו פניה מ"מ התראת ספק שמה התראה לכשיתברר המעשה ולא עוד אלא שיש אומרים שהתראת ודאי היא הואיל וגמר המלאכה בא מאליו ומ"מ יש מפרשים מפני אלו קודם שיבא לידי איסור הדומה לסקילה ומ"מ אין כאן סקילה ולא כרת הואיל ומתחרט ומחזר לרדות קודם שיהנו מעשיו ר"ל קודם שיקרמו פניה ויש מתירין אף ברדיה שיש בה קצת מלאכה שלא אמרו לדעתם רדיית הפת חכמה ואינה מלאכה אלא בפת האפויה אבל זה שהתירוהו לרדותו בעודו עיסה ר"ל קודם שיקרמו פניה קצת מלאכה היא שהפת האפויה אפשר לרדותה בסכין וזו אי אפשר לרדותה אלא בידים שנמצא כעין לישה ותקון ואינו מקלקל והתירוהו בכך אע"פ שאיסור חכמים נעשה בידים ואיסור תורה נעשה מכאן ולהבא מאליו:

הדביקה בשוגג אסור לו לרדותה שאם נזכר קודם שיקרמו פניה הרי משנזכר אין כאן חיוב חטאת ואם קרמו פניה הרי נתחייב והפת בכלל מעשה שבת על הדרך שנבאר את דינו בע"ה:

שגג והדביק פת והלך לו אין אחר מותר לרדות כדי להצילו מחטאת שאין אומרים לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך ושמא תאמר והרי במסכת עירובין התירו לחבר איסור קל שלא לעשות עם הארץ איסור חמור והוא שאמרו שם חבר שאמר לעם הארץ לקט לך כלכלה של תאנים מתאנתי וחבר אחד שומעו מותר לאכול מהן אם נתן לו עם הארץ מהם חזקה עליו שעישרן מפני שהוא יודע שעם הארץ אינו נמנע מלאכול ונוח לו לעשר במקומו שלא מן המוקף משיאכל עם הארץ טבלים תירצו חכמי הצרפתים שלא נאמר שם אלא מפני שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו אבל בזו שאינו גורם לו לא התירו וחכמי הדורות מוסיפין בתירוץ זה שאף החבר אלו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה וחכמי לוניל תירצו שכל שחבר יודע בעם הארץ שחוטא בידים נוח לו לעשות הוא איסור קל להיות זה ניצל מעבירה חמורה אבל איסור חמור הבא לעם הארץ מאליו כגון אפיה שאין ההדבקה איסור חמור אינו עובר עליו אפי' איסור קל ויש מתרצין שזו שהתירו בעירובין דוקא בשלא התחיל עם הארץ באיסור אבל זה שהתחיל באיסור אין מתירין לו לעשות בשבילו אף איסור קל אבל לעצמו מיהא התירו כל איסור סופרים שלא יבא לידי איסור תורה:

הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע והרי שעבר הכלי הנזרק דרך רה"ר אע"פ שאסור לעשות כן פטור ואפי' עבר למטה מעשרה שהוא אויר רה"ר ואין אומרים כשנקלט הכלי באויר רה"ר שהוא כמי שהונח ונמצא עוקר מרה"י ומניח לרה"ר ויתחייב משום הוצאה אלא קלוטה אינה כמי שהונחה והרי לא נחה ברה"ר כלל וכונתו אינה אלא להוצאה מרה"י לרה"י ואין צריך לומר למעלה מעשרה שהוא אויר מקום פטור ומ"מ במושיט מזו לזו ורה"ר באמצע חייב אפי' למעלה מעשרה שכך היתה המלאכה במשכן ואף לדעת האומר קלוטה כמי שהונחה אין אומרין לחייבו שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה שהרי בעל סברא זו ר' עקיבא הוא והוא בעצמו אמר במסכת כריתות שאין מחייבים על תולדה במקום אב ועוד שמא אע"פ שהנחה חשובה לו אף על גבי מקום שאין בו ארבעה בעקירה הוא מזקיק מקום חשוב הואיל והיא תחלת האיסור ושהוא מחשבו להניח שם וכעין מה שאמרו מחשבתו משויא ליה מקום ומ"מ לענין פסק אינך צריך לכך שאף לענין הנחה אינה כלום ואין אומרים קלוטה כמי שהונחה וידו הוא שנעשית כארבעה על ארבעה כמו שביארנו במשנה מפני שהיא קולטת כל דבר הא לשאר דברים למקום חשוב אנו צריכים על הדרך שהיו מוציאין קרשים מעגלה לרה"ר ומשם לעגלה אחרת וסתם מקום חשוב ארבעה על ארבעה וצריך שתדע שאף לדעת האומר קלוטה כמונחת לא אמרה אלא בשתי רשויות לא ברשות אחד שא"כ אין לך זורק ארבע אמות ברה"ר חייב שהרי נקלטה באמצע:

בד"ה ואלא דאהדר כו' תימה אימא לידי איסור חטאת כו' עכ"ל. גבי סקילה ודאי דמצינן לאשכוחי שפיר לידי סקילה ממש אם לא ירדה בלי רשות ב"ד כמ"ש התוס' לקמן אבל מלשון איסור סקילה משמע דאפילו אין כאן חיוב סקילה כגון שלא התרו ביה דלא הוי רק איסור סקילה ודו"ק:

בד"ה קודם שיבא כו' וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק הוא כו' עכ"ל קצת קשה אמאי לא הקשו כן בפשיטות אמתניתין דכלל גדול דחשיב אופה בכלל ל"ט מלאכות ואמאי והא לא אתי לידי חיוב סקילה דהתראת ספק היא ויש ליישב דבלא הדביק פת בתנור כי הכא מצינן לאשכוחי אופה להדיא דהוי התראת ודאי וק"ל:

בד"ה אבל למעלה כו' א"כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן כו' ומיהו אינו הוכחה כו' עכ"ל. יש לדקדק דאכתי יש הוכחה דע"כ למטה מי' חייב במושיט דאם ת"ל פטור אם כן באידך גיסא דקאמר דפליגי בלמעלה מי' אי ילפינן זורק ממושיט או לא אבל למטה מי' ד"ה חייב דקלוטה כו' לימא אבל למטה מי' ד"ה פטור דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי אבל אי למטה מעשרה חייב במושיט אז לא מצי למימר ד"ה פטור בלמטה מי' דהא מאן דיליף זורק ממושיט חייב אע"ג דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי ויש לומר דלא ניחא ליה למבעי אי ד"ה קלוטה לאו כמי שהונחה דמי דאם כן מתניתין דהכא דאית לה קלוטה כמי שהונחה דמי לדעת רבה דלא כמאן ומה שיש לדקדק על זה מפירוש ר"י לקמן ע"ש:

בד"ה אבל למטה כו' וכדמשמע קצת בסמוך דאמר רבי זירא הא מני אחרים משמע כו' היכי קאמר הכא ד"ה חייב כו' עכ"ל. יש לדקדק אמאי לא הקשה בפשיטות טפי דקאמר הא מני רבי ורבנן פליגי עליה בהדיא בברייתא ולית להו קלוטה כמי שהונחה דמי דלמאי דדחי נמי דלא מחייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה מכל מקום רבנן דפליגי ע"כ סבירא להו דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי ואם כן תקשי ליה הני רבנן מני גם בעיקר תמיהתו של ר"י תמיה לי דמאי משמע ליה מדקאמר ר' זירא הא מני אחרים דפליגי רבנן עליה וההיא ברייתא מני אימא דמשכח תנא דאית ליה הכי דקלוטה כמי שהונחה דמי היפך סברת המקשה דפריך והא בעינן עקירה כו' שפירש ר"י גופיה דפריך הכי משום דאל יצא איש קאי נמי אחפץ כו' כמו שכתבו התוספות לעיל וצ"ע ויש מדקדקים עוד בזה לפי מה שפירש ר"י הכא דאיכא ברייתא דלית לה קלוטה כמי שהונחה דמי אם כן מי הכריח לר"י לעיל לפרש דפריך והא בעינן עקירה כו' דמכח קרא דאל יצא איש ממקומו פריך אימא דמכח ברייתא פריך דיש לומר דא"כ הוה המקשה מייתי הך ברייתא דאין כל הברייתות ידועות אבל אקרא דאל יצא איש ממקומו וגו' שפיר קסמיך וק"ל:

בד"ה דאמרינן קלוטה כו' ואומר ר"י דה"פ כו' איכא נמי לספוקי דילמא לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה כו' כי פליגי בדיוטא א' כו' עכ"ל. לפי הסברא שכתבו לעיל דמושיט פטור למטה מי' המ"ל בפשיטות דאיכא לספוקי דילמא לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה כו' ולמטה מעשרה פטור לכולי עלמא ובלמעלה מי' פליגי אי ילפינן זורק ממושיט או לא אלא דכבר כתבו דמשמע להו קצת דמושיט נמי חייב למטה מי' ואין להקשות נמי דמאי פריך דאיכא לספוקי דילמא לכ"ע לא אמרינן קלוטה כו' דאימא דאם כן מתניתין דאית לה קלוטה כו' דלא כמאן דיש לומר דהכי קפריך כיון דלא משכחת טעמא דמתניתין משום דקלוטה כמי שהונחה דמי אלא משום דמשכחת דרבי עקיבא סבירא ליה הכי הא איכא לספוקי ביה נמי דילמא לכ"ע קלוטה לאו כמי שהונחה דמי וא"כ אכתי לא ידעינן טעמא דמתניתין מאי ניהו ודו"ק:

ברש"י ד"ה ולא אדכר קודם אפייה על שגגתו וכו' הכל דבוד אחד:

ד"ה בהדיא סקילה וכו' לא בלשון בעיא מתני רב אחא בריה דרבא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' ואומר ריב"א ואפילו מדביק עצמו אין לפשוט וכו' י"ל בפירוש דריב"א בא לתרץ דמכל מקום למה לא פשטינן בעיא דרב ביבי התם דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא שלא יעשה חבירו על ידו איסור חמור כ"ש הכא במדביק שהוא בעצמו יבא לידי איסור חמור לכך קאמר ריב"א דאפילו מדביק עצמו אין לפשוט וכו':

בא"ד וגבי חצייה שפחה וחצייה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכו' ר"ל והתם פשעו בעצמם אותן שנהגו בה מנהג הפקר ואפ"ה כפו את רבה ותירץ דכיון שהיתה היא מחזרת וממצאת עצמה לזנות דמו לאונסים ולא פושעים והוי נמי מצוה דרבים פירוש ועוד טעם אחר משום דהוי נמי מצוה דרבים:

ד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה וכו' וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק היא וכו' יש לדקדק מה מקשים התוספות אהא מ"מ איסור סקילה הוא אף על גב דאינו חיוב מיתת סקילה ממש מחמת דלא הוה התראתו התראה ולעיל גבי הא דפריך גמ' ואלא לאו דאהדר ואדכר מי מחייב הקשו התוס' תימה נימא איסור חטאת כדבסמוך קודם שיבא לידי איסור סקילה ונראה דבשלמא לעיל מקשין התוס' שפיר דנימא איסור חטאת דאע"ג דהשתא ליכא חיוב חטאת כיון דאהדר ואדכר מ"מ כיון דאי לא אדכר היה כאן חיוב חטאת השתא נמי מקרי איסור חטאת אבל הכא דקאמר גמ' קודם שיבא לידי איסור סקילה פשוט הוא שלא איירי שהתרו בו בהמדביק שיהא חייב מיתה ממש אלא דקרי ליה איסור סקילה משום שאם היה שעשו בו התראה היה בא לידי חיוב מיתת סקילה ולכך מקשים התוספות הא אפילו היכא דהתרו בו א"א שיבא לידי חיוב מיתה לעולם משום דהוי התראת ספק א"כ השתא דלא התרו בו כלל לא מקרי אפילו איסור סקילה כיון דא"א שיוכל לבא לידי חיוב מיתת סקילה לעולם:

בא"ד ומה שלא רדה שמא שכח וכו' ר"ל שאם היה התראה לא תדביק שאם תדביק תתחייב מיתה הוי התראת ספק דשמא ירדה אותה קודם שתאפה ואם היה לשון התראה שירדה אותה קודם שתאפה קודם שיבא לידי חיוב מיתה לא הוי נמי התראה שיתחייב עליה מיתה דמה שלא רדה שמא שכח כן נ"ל דאל"כ יהיו דברי התוס' דברי מותר ודו"ק:

ד"ה והא בעינן עקירה והנחה וכו' דדרשינן בעירובין דאל יצא וכו' עיין בסוף פ"ק דעירובין דבמסקנא שם לא דרשינן הכי בהדיא אלא אדרבה קאמר התם מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב עיקר קרא אתי לאיסור תחומין אלא שמפרשים התוספות דאף לפי המסקנא אתי נמי לאיסור הוצאה דהכי משמע פשטא דקרא אל יצא איש ממקומו בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שהיו עושין בחול והכא דכתבו התוספות מ"מ משמע נמי מקום החפץ וכו' צ"ל דס"ל דגם לפי המסקנא דהתם אע"ג דעיקר קרא אתי לתחומין ואל יצא ממקומו אמקום האדם קאי מ"מ כיון דמפשטיה דקרא משמע נמי מיניה איסור הוצאות קרינן נמי אל יצא אל יוציא ומקומו קאי נמי אחפץ ודו"ק:

ד"ה אבל למטה מי' ד"ה חייב וכו' וכדמשמע קצת בסמוך דאמר רבי זירא הא מני אחדים היא וכו' הא דנקטי תוס' מדקאמר הא מני אחרים מכלל דפליגי רבנן עליה ולא הביאו התוס' פלוגתא דר"ע ורבנן דר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא בעי מקום ד' על ד' ורבנן בעו ד' על ד' ונראה דמדרבנן דר"ע לא מצי למידק דס"ל דבעי מקום ד' על ד' דאיכא למימר דדוקא כשזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר דלא נח כלל ברה"י הוא דלית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל כשנח אפי' על כל שהוא אימא לך דגם רבנן ס"ל דחייב ולא בעי מקום ד' על ד':

ד"ה דאמרינן קלוטה כמי שהונחה וכו' אך אין נראה שיהיה מדברי רבה ר"ל לא דרבה גופיה אומר אלא הא מני ר"ע דאמר לא בעינן ד' על ד' דתנן הזורק וכו' וחכמים פוטרים ותו לא אלא גמרא הוא דמפרש דבריו דהיינו ר"ע סבר אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן סברי לא אמרינן וכו' כי כך היא תמיד סוגיית הגמרא:

בא"ד ועוד אמר ר"י וכו' אבל לר"י לאו כמי שהונחה דמיא וכו' דאי סבר וכו' לא הוי מצי למילף זורק ממושיט פירוש שלמעלה מי' משום דהוי מקום פטור אי היה אמרינן כמי שהונח באויר דכל למעלה ברה"ר מקום פטור הוא כמו שיתבאר בגמ' לקמן וא"כ היכא קאמר השתא דבמעלה מי' פליגי ובהא פליגי דרבי עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט וכו' אלא ודאי גמרא ה"ק דבלמעלה מי' פליגי וכו' אבל למטה מי' ד"ה חייב אבל לא מטעם אחד אלא רבנן מחייבי מטעם דאמרינן קלוטה כמי שהונחה ור"ע מחייב מטעם דמחייב בלמעלה מי' דהיינו משום דילפינן זורק ממושיט וק"ל:

גמ' מתקיף לה רב ששת כו'. נ"ב צ"ל רב אשי כו' ודו"ק:

שם אמר רבה הא מני כו' דפשיטא ליה לרבה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכי אומרים כו' ודומה לאנוסין כצ"ל:

בא"ד והוי נמי כו' נ"ב הוא כמו ועוד וכן להדיא בפ' השולח ע"ש:

[גמרא ואלא לאו דאיהדר ואידכר מי מיחייב והתנן כו'. קשה דהא בסוגיא שם מבואר דלא מפטר אלא כשיש בידו להחזיר כשנזכר והכא אם לא יתירוהו לרדות יהיה כאין בידו ויתחייב עי' תוד"ה קודם וי"ל דסוגיא דהכא אזלא לשנויא דרבא התם במסקנא או לשנויא דר"א שם דלדבריהם משמע דבכל ענין פטור אף בשאין בידו להחזיר] :

רש"י ד"ה לכי תיכול. בבדיחותא כו'. לכאורה ה"נ דמפרש כוונת ר"נ שימדוד לו משלו (ר"ל משל רבא) והא לא שרי למישקל שכר דמה אני בחנם כו' (נדרים ל"ז) אבל ז"א דהא נוכל לפרש דלא א"ל אלא שיטרח בהמדידה והמלח היה של ר"נ וזה שרי כדקיי"ל כל מלאכות שעבד כו' תלמיד עושה כו' (כתובות צ"ו) וכדאשכחן בב"ק (כ' ב') לכי תשמש לי. אמנם כוונת רש"י נראה משום דל"א הש"ס דרבא עשה כן כמו דמסיים בב"ק שקל סודרי' כו' ע"כ דל"א כן אלא לבדיחותא. אכן פי' השני מפני דלא אשכחן האי לישנא רק במקום שנצרך לחלק בין השוים לכאורה:

תוס' ד"ה [כאן. אלא להחזירה לחצר אחרת. הוא כעין שכתבתי בפסחים (סד) בד"ה רש"י כו' מקבל כו':

תוס' ד"ה ומ"ש. דאיכא איסור חיוב חטאת דמושיט כו'. אבל חיוב חטאת ממש לא הוה כדהביאו לעיל (ג) בסד"ה בעשותה מהירושלמי] :

תד"ה וכי אומרים. ועוי"ל דדוקא היכא דפשע כו' וא"ש הא דאמרינן בריש ת"נ כו'. עמש"כ בריש חגיגה (ב' ב') בתד"ה כופין בס"ד:

[תוס' ד"ה והא. ואין מקום חשוב בפחות מד'. עמש"כ בפ"ד דכלאים מ"ד] :

תד"ה אבל למעלה. א"כ לימא הכי אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן וכו'. בתור"ע לקמן בפ' הזורק (אות קי"ח) הקשה דילמא היינו דוקא דאת"ל דילפינן זורק ממושיט א"כ מכ"ש דנילף למטה מלמעלה. אבל לפי האמת דל"י זורק ממושיט אפשר לומר דה"ה דל"י מטה מלמעלה ולענ"ד דהוכחת התוס' הוא דע"כ מטה כלמעלה ממש ולא דנצטרך למילף זה מזה אלא הוא מטה והוא מעלה. דא"ת דחלוקין הן רק דילפינן זמ"ז היה יכול לומר דלמעלה ד"ה חייב דילפינן כו' וה"ה או כ"ש מושיט למטה. אבל מ"מ זורק למטה ל"י ממושיט למטה דדומה מדומה ל"י ע"ד דלמד מלמד ל"י בקדשים:

גמ' ואלא לאו דאהדר ואידכר מי מחייב. עיין שו"ת תולדות אדם המיוחסות לרמב"ן סי' ר"ה:

תוס' ד"ה קוד' שיבא וכו' ובודאי תאפה אם לא ירדנה. עיין גיטין דף לג ע"א תוס' ד"ה ואפקעינהו:

בא"ד דודאי לא היה בדעתו לרדות מל' זה משמע דמש"ה לא הוי התראת ס'. ואלו ממש"כ אח"כ וכן בשבועה לא אוכל זה אם לא אוכל זה משמע דשלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי התראת ס' כיון דמחוסר מעשה אף דלא שייך לומר דהיה בדעתו שלא לאכלו דהא אפילו בהיפוך מראה דעתו לאכלו:

תוס' ד"ה אבל למטה וכו' כשהחפץ בידו. ע"ל צב ע"א תוס' ד"ה התם:

גמרא וכי אומרים לאדם חטא וכו'.
הקשו בתוס' מפ' בכל מערבין דאמרינן ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא, ותירצו דשאני התם דיעשה האיסור ע"י החבר דאמר לי' לע"ה מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי, אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו (ר"ל זה האחר שנתיר לו לרדות) אין אומרים לו חטא כו', והקשו עוד מחציו עבד וחציו ב"ח דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח, אף דעובר בעשה ותירצו דדוקא היכא דפשע כמו הכא קאמר וכי אומרים לו לאדם כו', שוב הקשו מן חציה שפחה וחציה ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו אותו ועשה אותה ב"ח, ותירצו משום שהיתה מחזרת אחר הזנות ודמי לאנוסין:
קשה לי הא אך חילוק דפשע לחוד אינו מספיק על האי דעירובין, דהא אם יאכל ע"ה הוא פושע בעצמו דאינו מעשר וע"כ דקיימי ג"כ בתירוצם הראשון, כיון דנעשה האיסור ע"י החבר עליו לתקן, אלא דתירוצם זה הוא על האי דחציו עבד, דהתם הטעם משום דלא פשע, והיינו דבחדא לטיבותא סגיא, או דלא פשע, או דנעשה על ידו, ורק הכא במדביק דהוי תרתי לריעותא, דפשע ולא נעשה על ידו, בזה אין אומרים חטא, ולפ"ז מאי קשיא להו מההיא דחציה שפחה, הא י"ל דמיירי בשחרר האדון עצמו חציה דבא האיסור על ידו.
ונהי דקושייתם מההיא דחציו עבד, לא ניחא להו ליישב כן, היינו משום דאכתי תיקשי לפי האוקימתא בגיטין דאתיא גם כר' דא"י לשחרר חציו, וחצי עבד לא משכחת לה רק בשני שותפין ששיחרר אחד חלקו, ובזה לא נעשה על ידו, אבל האי דשפחה שפיר י"ל דמיירי בשחרר הוא עצמו חצי וכוונת התוס' בזה צריך אצלי תלמוד:

תוס' ד"ה קודם שיבא וכו', דודאי לא הי' בדעתו, [אב"ה עי' מ"ש לקמן שבועות דף כח ע"ב]:

תוס' ד"ה אבל למעלה מי' [אב"ה עי' מה שכתוב לקמן דף צו ע"א].

תד"ה אבל למטה מי' כו' תימא לר"י אם ברייתא היא בשום מקום דבעינן הנחה על גבי מקום ד'.
ותמוה לי דמה מספקא לר"י בזה, הלא להר"י לשיטתיה לקמן (דף ז' ע"ב ד"ה והלכה ונחה) [מפורש בברייתא דר"מ ורבנן ס"ל דבעי ד' ואי כיון שלא הוצרך לכך רק משום קושייתו לשם מימרא דאביי] בעירובין בכיפה, וא"כ היה אפשר לומר דרבה לא ס"ל כאביי, וא"כ טעמא דר"ח דאין בו ד' לא נעשה רה"י א"כ לא הקשו כלום, די"ל דהא דקאמר ר"ז ה"מ אחרים היינו לאפוקי ר"מ ורבנן דר"ז ס"ל כאביי אבל רבה לא ס"ל כאביי וליכא ברייתא וצע"ג:

לחצר אחרת מהו א"ל אסור ומאי שנא. נראה דהי' סבר רבא שר"נ ישיב לו לחלק בין דיוטא א' לשתי דיוטאות דבדיוטא א' איכא שייכות חיוב חטאת ע"י שני בני אדם כמ"ש תוס' לעיל דף ג' ע"א סוף ד"ה בעשותה וכו' עיי"ש לכן גזרו אפילו כי ליכא ב' בני אדם. ולזה נתכוונו תוס' ד"ה ומאי שנא וכו' ע"ש משא"כ בשתי דיוטאות דליכא מציאות לחיוב חטאת לא גזרו רבנן. ומדלא השיב כך אלא סתמא אסור. הוקשה לרבא מ"ש וכו' עיין וק"ל:

למאן התירו מאי דמקים דילמא אדכר בלאו ולאו בכרת לק"מ דא"כ למה נתיר לו לרדות נימא ליה שיש כאן איסור כרת. וממילא לא יתחייב חטאת. והשתא במזיד דאי לא מתחייב חטאת ממש לא מיבעי' לי' דודאי העמידו דבריהם בשב ואל תעשה דוקא להביא חטאת דהוה קום ועשה הוא דמבעי' לי' אבל אי מדכרינן ליה הוה ליה שב ואל תעשה ליכא למאן דאמר דלא התירו לרדותה וקרוב לזה בחי' רשב"א. ושוב מצאתי מ"ש בזה בספר יד דוד בשם פני אריה:

וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' עיין חידושי רשב"א שכתב דבחצי עבד וחצי בן חורין ליכא איסורא דלעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו ע"ש ובספר שיח יצחק ריש חגיגה תמה מש"ס גיטין דף ל"ח ע"א וע"ב דפריך אעובדא דההיא אמתא וכו' מההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין ואי ס"ד כהרשב"א מאי פריך הא בחצי' שפחה וחציה בת חורין ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו. ולפע"ד ליישב עפ"י מה שכתבתי כבר במקום אחר דיש לדקדק מאי קמ"ל בית הלל עובד את רבו יום א' ואת עצמו יום א' פשיטא שהרי קודם חצי שחרורו נמי הי' עובד יום א' לשותף זה ויום א' לזה וכן יל"ד מאי לשון תקנתם את רבו. מי תיקן ומה תיקן. וע"כ הי' נ"ל דמעיקר דין תורה מכיון שנשתחרר חציו שוב אינו עובד אפילו לרבי השני יום א' כלל משום צד חירות שבו דהוה ליה כעובד בבן חורין. ואתו רבנן ותקנו לטובת הרב שיעבדנו יום א' שלא מן הדין מפני תקנת הפסידו של רבו. וע"ז צווחו ב"ש תקנתם את רבו וכו':

והשתא ס"ל לרשב"א נהי אחר שתקנו חכמים שיעבוד רבו יום א' שוב עובר על לעולם בהם תעבודו כשמשחרר חציו. אבל מ"מ יפה הקשו בית שמאי לבית הלל תקנתם וכו' שלמה לנו לתקן שיעבוד רבו יום א' ויהיה עליו בעשה דלעולם בהם תעבודו. טוב לנו להניח על עיקור הדין שלא יעבדנו כלל וממילא אין כאן עשה דלעולם בהם תעבודו ושוב נכוף לרבו לעשותו בן חורין וישא בת חורין זהו נ"ל סברת רשב"א. וא"כ תינח בעבד זכר דאיכא משום תקנת עצמו אבל בשפחה חציה בת חורין דליכא משום פ"ו מודה ב"ש דעובדת את רבה יום א' וממילא אית בה משום לעולם בהם תעבודו. ושפיר פריך בגיטין אההיא אמתא משפחה חציה בת חורין:

ובמקום אחר כתבתי עוד דאם אותו חצי עבד וחצי ב"ח אינו נוהג כשורה דמותר לשמש בצד חירות שבו שהרי אפי' בישראל גמור שאינו נוהג כשורה מותר לעבוד עבודת פרך כדאיתא פרק איזהו נשך דף ע"ג ע"ב ושוב אית ביה בחצי עבד וחצי ב"ח שאינו נוהג כשורה משום לעולם בהם תעבודו וההוא שפחה חציה בת חורין דפ' השולח דעבדי בה אינשי איסורה והיא היתה מחזרת אחריהם לא היתה נוהגת כשורה א"כ אית בה משום לעולם בהם תעבודו ופריך שפיר עיי' וק"ל:

ועיין דין זה מג"א סוף סימן ש"ו עם המסתעף:

קודם שיבוא לידי איסור סקילה. אע"ג שלא יתחייב סקילה כיון שהוא אנוס בתקנת חכמים כמ"ש תוס'. מ"מ הוה ליה איסור סקילה על שפשע תחילה והדביק פת כדי שיבוא לאונס לבסוף שלא הי' יכול לרדותה. משא"כ אם התירו לו לרדות אין כאן נדנוד איסור סקילה כלל ומ"ש תוס' בזה לא הבנתי ע"ש:

והשתא אתי שפיר דלא מוקי בשוגג ואיסור חטאת דא"כ קשה ק' הנ"ל דהא הוי תחילתו שוגג וסופו אנוס בדברי חכמים אבל במזיד ואיסור סקילה א"ש דתחילתו פשיעה:

ומיהו תימה בעיני א"כ בטלו חכמים סקילה מאופה בשבת. דכל אדם ידביק פת ואפי' התרו בו ויקבל התראה מ"מ יאמר אח"כ שרצונו הי' לרדותו אלא שאנוס בתקנת חכמים וצ"ע. ועיין מהרש"א. וי"ל שהי' נאפה קודם שבת מעט פחות ממאכל בן דרוסאי וגמרו בשבת ברגע ואין פנאי לרדותו עוד:

והא בעינן מקום ד' על ד' כ' תוס' מסברא פשיטא ליה או מקרא דכתיב מקומו וקאי אד' אמות דאדם כבעירובין דף מ"ח ע"א עיי"ש וגם אמקומו של חפץ. ולפענ"ד י"ל דלר' עקיבא דתחומין דאורי' ומפיק ליה מאל יצא אע"ג דהתוס' סוף פ"ק דעירובין ס"ל דמ"מ דרשינן נמי אל יוציא. אבל על כ"פ לר"ע עיקר קרא אמקומו י"ב מיל קאי ולא אחפץ וי"ל בהא דקאמר ר"ע היא וקשה מנ"ל דרבנן פליגי דילמא בקלוטה באויר פליג. אבל מודו דלא בעינן מקום אלא בכל שהוא סגי. ועיין מהרי"ט. ולהנ"ל י"ל דוקא ר"ע דס"ל תחומין דאורייתא. אבל לרבנן הדרן לסברא דמאל יצא משמע נמי מקומו של חפץ. ועיין עוד בסמוך ישוב לקושי' זו:

והנה הרשב"א בחי' כתוב דר"מ ורבנן דפליגי בחוקקים להשלים בעי מקום ד' על ד' ושוב בסוף הסוגיא כתב דאין ראיה דהתם אי לאו חור חשוב הוה ליה חורי רה"ר ואין נעשה רה"י אבל לעולם לא בעינן מקום ד' על ד' ולדידי צ"ע הרי משנה מפורשת סוף פרק הזורק. הזורק ונזכר לאחר שיצאה מתחת ידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור. וטעם פטור קלטה כלב משום דבעינן מקום ד' ע"ד כפירש"י במתניתין. ואולי י"ל רש"י פירש כן במסקנא אבל הוה מ"ל פי כלב גרע מכל שהוא שהולך לאיבוד כמו נשרפה אדרבא מאוקמתא דרב אשי שם יש להוכיח איפכא דאמר חסורי מיחסר וכו'. וקשה טעמא דנזכר באמצע הא דפטור אבל לא נזכר באמצע אפילו קלטה אחר או כלב חייב ואמאי. וע"כ משום דקלוטה כמי שהונחה דמי וחייב על קליטת האויר. מה שאין כן כשנזכר באמצע לא מתחייב אז על האויר וכששכח אח"כ קלטה כלב משום הכי פטור אם כן שמע מינה דאמרינן קלוטה אפי' כזורק מכ"ש במוציא מרה"ר דהרי בזורק מספקא ליה לריב"א לקמן ה' ע"ב ד"ה בשלמא וכו' וריב"א מספקא לי' וכו' וכן קלוטה לר"ע וכו' עיי"ש. ואי פשיטא ליה לרב אשי דאפילו בזורק ד' אמות ברה"ר אמרינן קלוטה כ"ש במוציא מרה"ר לרה"י וצ"ע בכל זה:

הא מני ר"ע היא משמע דאויר ומקום מסויים שוים בדיניהם. ולא משמע כן מפירש"י לקמן דף ז' ע"ב ד"ה כזורק בארץ. וצ"ל דכוונת רש"י שם רק כמ"ש תוס' ומהרש"א שם ד"ה וטח בפנים וכו' אבל אויר בעלמא לא וצ"ע:

וחכמים פוטרים לא ס"ל קלוטה וכו' כבר כתבתי לעיל ק' מהרי"ט מנ"ל דרבנן בעי ד' על ד' דלמא קלוטה באויר לית להו. אבל במקום כל שהוא סגי ומהיכא תיתי' לחדש פלוגתא יתירה בין ר"ע לרבנן. ולכאורה י"ל להך לישנא דכ"ע לא ילפי זורק ממושיט. הי' קשה לרבה כיון דבאמת זורק דומה טפי למושיט דמההאי טעמא כתב תוס' לאידך לישנא יליף ר"ע זורק ממושיט. משום דדמי טפי. א"כ קשה מאי טעמא דמאן דאמר לא ילפינן. וכי פליגי במציאות אי דמי טפי אי לא דמי. ע"כ היה נראה עפ"י מ"ש ועוד אומר ר"י בתוס' ד"ה ואמרינן וכו' דזורק לא דמי למושיט משום דהרי נח במקום פטור. א"כ י"ל כל מאן דלא יליף זורק ממושיט היינו טעמא משום דס"ל במקום פטור הוה קלוטה כמי שהונחה על גבי כל שהוא ושוב לא דמי למושיט. והא דאמרינן רבנן ס"ל לא אמרינן קלוטה. היינו כמו שהונחה במקום חיוב דבעינן הנחה ע"ג ד' על ד'. לזה לא הוה קלוטה כמי שהונחה. אבל במקום פטור דסגי בהנחה ע"ג כל שהוא לבטל עקירה ראשונה לזה הוה כמי שהונחה וממילא שוב לא דמי זורק למושיט נמצא מוכח שפיר דלרבנן בעינן מקום ד' על ד'. ולפ"ז ללישנא בתרא ר"ע דיליף זורק ממושיט לית ליה קלוטה כלל. מה שאין כן רבנן ללישנא קמא אית להו קלוטה. אלא דלא הוה כמונח במקום ד' על ד'. ואמנם רבנן דרבי דפטרו בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ע"כ נמי לית להו קלוטה כלל. דהרי ברה"י מקורה הוה כמונח במקום ד' על ד' אע"כ לית להו קלוטה כלל. ומשום הכי בגיטין דף ע"ט ע"א הוצרך לדחוק ולומר משום אינטורי הוא. ואפילו למ"ש תוס' בשמעתין לקמן דסוגיא דגיטין לית ליה הכי דרבי מיירי ברשות היחיד מקורה. מ"מ אפשר דאתי' כרב חסדא דרה"י לא בעי ד' על ד' משום הכי הוצרך לדחוקי התם משום אינטורי היא. אבל לעולם רבנן דר"ע ללישנא קמא אית להו נמי קלוטה כמי שהונחה אלא משום דלא הוה מקום ד' על ד' פטרו. ומיושב ק' מהרי"ט הנ"ל. ועיין בסמוך:

למימרא דפשיטא לי' לרבא וכו' עיין תוס' ד"ה דאמרינן וכו' שתי' ב' תירוצים ולא יתכנו לרמב"ם ורע"ב בפי' המשנ' מס' פרה פרק י' משנה ב'. ועי' זבחים דף צ"ג דרבה קאמר לי' התם עיי"ש. ועיין פני יהושע:

והנה התוי"ט הקשה התם לאו כמונח על הארץ דמי אלא כמונח באויר ואיך יטמא מהאויר ובאמת התם אין הטעם משום טומאת מי חטאת אלא כל שמונחים במקום טומאה נפסלו עיין רמב"ם וכ"מ רפי"ד מהל' פרה ועיי"ש סוף הלכה ה' ואי קלוטה כמי שהונחה הו"ל מונחים במקום טמא ולא שיטמאו הם מאוירא. (כשאינו באויר מחיצות כלי חרס) ולשונו מגומגם עיי"ש וי"ל דודאי הך דלגין חומרא דרבנן הוא. אך עיקר יסודו בנוי על המזה מי חטאת על אדם טמא כמבואר בזבחים שם. והתם הו"ל אויר שסופו לנוח דהו"ל קלוטה כמי שהונחה על הארץ ועל עוף הטמא ממש ומשום הכי גזרו גם בלגין של מי חטאת אע"ג דאין סופו לנוח. ומ"מ ר"ע לטעמיה. וכן י"ל קושי' התוס' חדשים שם שהקשה הא בתופס הכלי בידו לא שייך קלוטה. וא"ש נמי הנ"ל דעיקור הגזרה משום מזה מי חטאת והתם אין הטפה בידו שכבר הוזה על אויר גוף הנדה עיי"ש בזבחים ותבין מ"מ קושי' הנ"ל קשה דלרמב"ם ורע"ב ע"כ יסבור ר"ע קלוטה. ואיך יתרצו קושי' תוס' דשמעתין ד"ה דאמרינן וכו' ואפי' למ"ש לעיל בסמוך דאפשר דקלוטה כמי שהונחה בעלמא. אך לענין שבת לא דבעינן ד' על ד' משא"כ לענין לגין של מי חטאת. מ"מ לא אתי שפיר דא"כ איך יליף ר"ע זורק ממושיט דעכ"פ הונח על גבי כל שהוא במקום פטור. ע"כ נלע"ד ליישב ק' תוס' לפי מה שכתוב תוס' לעיל וגם לקמן בשמעתין דף ה' ע"א דמושיט צריך שיקבלנו אחר מידו ועיין לעיל דף ג' ע"א סוף ד"ה בעשותה וכו' א"כ להך לישנא דר"ע יליף זורק ממושיט בשני דיוטאות זה בצד זה. דין הוא שיתחייב ע"י קלוטה אע"ג דלא הוה ד' על ד' דומיא דמושיט ליד בן לוי חברו וידו נמי לא הוה ד' על ד' לפי ס"ד דהשתא. ואמנם היינו דוקא בזורק דאתיא ממושיט וזורק נמי דוקא בדיוטא זה בצד זה ולא זה כנגד זה וא"כ איך אמר רבה מתניתין ר"ע היא ושפיר פריך הש"ס למימרא דמיפשט פשיטא וכו' וק"ל:

דר"ע סבר ילפינן זורק ממושיט עיין תוס' ד"ה דר"ע סבר וכו' נראה לי דהספק תלי' בפי' מתניתין ר"פ הזורק מושיטים הקרשים אבל לא זורקים דפירש"י מפני כובדן. וא"כ י"ל נהי דהקרשים לא היו זורקים אלא מושיטים ומזה יצא לנו מלאכת מושיט. אבל ע"כ המתרים והיתידות שלא היו כבדים היו זורקים מעגלה לעגלה והוה זורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע במקדש. וקשה מאי טעמא דרבנן דהזורק פטור. אמנם בירושלמי ר"פ הזורק אמרינן לא היו זורקים משום בזיון כלי קודש עיי"ש ועיין עירובין דף צ"ח ע"א ודילמא זריק להו וכו'. וא"כ גם המיתרים ויתידות לא היו זורקים אלא מושיטים וצ"ל דמחטים לא קדשי כל כך והיו זורקים משא"כ כלי מקדש וא"כ לא היתה זריקה מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע במקדש וקשה מ"ט דר"ע. כנלענ"ד ועיין פני יהושע נתקשה בזה:

אבל למטה מיו"ד וכו' עיין מ"ש תוס' ד"ה אבל כשהחפץ בידו של עני וכו'. י"ל טעמי' משום דמפסיק ידו כדאמרינן בבא מציעא דף ק"ב ע"א א"נ הכא כ' כן למאי דסבירא ליה לרבה אגד יד שמי' אגד ובחד גופי' גרירי והגוף עומד ברשות אחר א"כ היד הפשוטה לרשות זה ונגררת אחר הגוף שבחוץ. היא מפסקת בין האויר והחפץ ולא שייך קלוטה. אבל למ"ד אגד יד לא שמי' אגד ולא גרירי בתר גופי' א"כ היד גופא המונחת על האויר נקלטת מן האויר לר"ע כאילו מונחת על הקרקע לרבנן. ועד"ז יובנו דברי תוס' אלו עם דבריהם לקמן דף צ"ב ע"א ד"ה התם וכו' עיי"ש. ומ"מ מ"ש תוס' דהא כשנותן בעה"ב לתוך ידו והוציא לא מחייב יש לעיין דלמא מיירי דלא אמר בכל מקום שתרצה תנוח עיין לקמן דף צ"ב ע"ב אמר ליה רבינא לרב אשי וכו' ועיין דף צ"ח ע"א לא אמרינן קלוטה וכו' הקשה כן בחידושי רשב"א ונאיד מפירש"י שם. וצע"ג על רש"י ותוס' איך נעלם זה מהם. וגם צ"ע דלא לשתמט בשום דוכתא שצריך לומר גבי קלוטה בכל מקום שתרצה תנוח. רק בהך דרבינא ורב אשי לקמן דף צ"ז ע"ב. וגם מסברא הוא קצת נגד הסברא כיון שהדין הוא קליטת האויר הוה הנחה. והוא רוצה לזרוק מהכא עד התם. ועל כרחך בנתים יעבור על אויר הזה ויהי' כמונח. א"כ מעיקרא רוצה הוא שתנוח בכל אילו המקומות עד שיגיע למקום חפצו וינוח בארץ ומאי קושי' אי להכי בעי ליה להכי לא בעי ליה וצ"ע לכאורה. עכנלפע"ד דרבינא לא הקשה כן בפשיטות לרב אשי אלא אדר' יהודה התם דשמענא ליה דאית ליה הך סברא בעירובין דף צ"ח ע"ב ובתוס' ד"ה אלא וכו' אבל שארי תנאים הסוברים קלוטה כמי שהונחה לא בעי למימר כל מקום שתרצה תנוח וא"ש תוס' דשמעתין ורש"י לקמן דף צ"ח ע"א ונראה דרשב"א דהקשה שם אפרש"י נמי ס"ל הכי אלא דהקשה דלמא ברייתא אתי כר' יהודה ולא אמר במקום שתירצה תנוח. ע"כ נאיד מפירש"י. ונ"ל שזה הוא נמי דעת תוס' דשמעתין שכ' כמסתפק אם ברייתא היא בשום מקום וכו' והיינו משום דברייתא דלקמן דף צ"ח ע"א אפשר דאתיא כר' יהודה ומיירי בלא אמר מקום שתרצה תנוח. ולא מוכח קלוטה לאו כמי שהונחה. אלא מרישא כפירש רב האי דמייתי רשב"א שם. והתם אפשר קלוטה לקולא לא אמרינן. ואפשר דלחומרא אמרינן כמ"ש רשב"א בשמעתין ג"כ סברא זו ומשום הכי נסתפקו תוס' אם ברייתא היא בשום מקום עיין בכל זה. ועיין מרכבת המשנה פי"ג הלכה כ"א והמעיין יבחר:

דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי. לועוד אומר ר"י שבתוס'. א"כ ר"ע מחייב בין למעלה בין למטה מיו"ד בדיוטא א' ופוטר בין למעל' בין למטה בשתי דיוטאות ורבנן מחייבי בין בדיוטא א' בין בשתי דיוטאות בלמטה מיו"ד ופטרו בלמעלה. וא"כ הוה מצי למימר בהיפוך ר"ע פוטר וחכמים מחייבים בלמטה מיו"ד בזה כנגד זה. וכוחא דרבנן עדיף דמחייבי חטאת בעזרה משא"כ ר"ע דפוטר אבל אוסר. והשתא דפליגי בלמעלה מיו"ד. כוחא דר"ע עדיף דמחייב חטאת. וא"כ קשה הוה ליה למיתני בהיפוך וצ"ע קצת:

פיסקא פשט העני את ידו אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד' על ד' וליכא וכתבו התוספות דפשיטא ליה לתלמודא הכי משום דמסתמא כך היה במשכן או משום דקרא דאל יצא משמע הכי. וקשיא לי על פירושם דאם כן מאי משני הש"ס ר"ע היא או רבי או אחרים דאכתי תקשי הך קושיא גופא אהנך תנאי ומאי אולמא הך ברייתא דיחידאה טפי מהך סתם מתני' דידן דסברה בפשיטות דלא בעינן. ואטו הנך תנאי כיפי תלו להו ובלא"ה לא ידענא מי הכריחם לפרש כן דהא בפשיטות מצינו לפרש דמסוגיא דעלמא מקשה הש"ס בפשיטות כדאשכחן כה"ג טובא בש"ס ואם כן כיון דלקושטא דמלתא קי"ל בכמה דוכתא דבעינן מקום ד' על ד' היכא דלא שייך שום חשיבות מקום או דמחשבתו משוויא ליה מקום כמימרא דרבה ורב יוסף שהביאו התוספת לקמן בשמעתין בד"ה אלא אמר רב יוסף וא"כ למאי דס"ד השתא דבידו ליכא שום צד חשיבות ודאי מקשה שפיר אכל הנך אמוראי ואסוגיא דעלמא ודתלמודא דתיקשי להו מתניתין דהכא ואהא משני שפיר דפלוגתא דתנאי היא וקמה לה מתניתין דלא כהלכתא. ולבסוף מסיק רבא דידו של אדם חשובה. ועוד דלענין ידו של אדם בר"ה ודאי בלא"ה מקשה שפיר טובא בפשיטות דכיון דלא הוי מקום ד' על ד' הו"ל מקום פטור דנהי דהיכא דהוי מקום ד' על ד' באדם ואין גבוה י' לא שייך לומר דהוי ככרמלית מהטעם דמסיק הרשב"א ז"ל בחידושיו מק"ו דאין כרמלית בכלים וכ"ש באדם מ"מ לענין מקום פטור משמע לכאורה דאין לחלק למאי דלא ס"ד דידו של אדם חשובה:

מיהו ע"כ ליתא לסברא זו דאם כן לא הוי משני הש"ס שפיר דר"ע או רבי היא דהא במלתייהו לא שייך הך מלתא דמקום פטור אע"כ דפשיטא לתלמודא טובא דלא שייך נמי מקום פטור בידו של אדם דודאי לא בטלה לגבי הרשות וכמ"ש לעיל במימרא דאביי. אבל אכתי קושיא קמייתא קשיא. והנראה מזה דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן בשמעתין ד"ה באילן דשקלא וטריא דשמעתין שייך נמי ארשות היחיד כדמשמע נמי לכאורה דקאי אהך פיסקא דפשט העני דאיירי דידו של בע"ה היא ברשות היחיד ואפי' הכי מקשה אמאי חייב. ולפ"ז צ"ל דסברי התוס' דלקושטא דמלתא לענין רה"י קי"ל דלא בעינן מקום ד' על ד' לענין הנחה כסברת כמה פוסקים שהביא הרב המגיד פי"ד מהלכות שבת וכסברת הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין. אלא שהוא סובר דהשקלא וטריא בשמעתין נמי לא קאי ארה"י ע"ש באריכות ולשיטת התוספת ע"כ סוגיא דשמעתין קאי נמי ארשות היחיד כמ"ש להדיא בד"ה באילן. מיהו לענין פסק הלכה איכא למימר דסברי כהרשב"א דלמסקנא מיהת ברה"י לא בעינן כמימרא דרב חסדא דלקמן דף ה' ע"ב בנעץ קנה וכדמשמע נמי מלשונם שם דף ח' בד"ה אמר אביי ולפ"ז שפיר הוצרכו לפרש כאן דהא דמקשה מעיקרא בפשיטות אמאי חייב בין אעקירה ובין אהנחה אפילו ברה"י ע"כ היינו מסברא דמסתמא כך היה במשכן או מקרא דאל יצא כן נ"ל לפי פירוש התוס' אלא דאכתי לא אתי שפיר הא דמשני הא מני ר"ע היא או רבי היא דמאי אולמייהו מסתם מתניתי' כיון דמסברא מקשה כמו שדקדקתי בתחלת דברי:

ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה היינו לפי מה שראיתי בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין שכתב ג"כ כל' התוספת והוסיף עוד טעם אחר כמו שאבאר בסמוך ומדבריו מבואר להדיא דאלשון המקשה דהכא קאי. משא"כ לפי לשון התוספת ז"ל שלפנינו אין צורך לכל זה. ובפשיטות מצינו לפרש דבריהם שהוצרכו לכך אף לפי המסקנא דקי"ל דבעינן הנחה ועקירה מע"ג מקום ד' ומה טעם יש בדבר והוצרכו לאהדורי אטעמא דמשכן או דהכי משמע קרא דאל יצא. ואם כן כל מה שכתבתי כאן היינו לפרש שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו. וכן נראה מל' המהרש"א ז"ל שהבין בכוונת התוספת כאן דאסברת המקשה דוקא קאי:

בתוס' ד"ה והא בעינן כו' אור"ת דאין רגילות כו' ומסתמא כן היה במשכן כו' ואע"ג דבמושיט סתמא דמילתא הכי הוא וכן היה במשכן כמ"ש התוספת לעיל דף ג' בד"ה בעשותה דעיקר חיובא דמושיט היינו שמושיט ליד חבירו ולא כשמניחו על רה"י ע"ש אפ"ה מקשה הכא שפיר דלענין הוצאה דאיירי מתניתין אין לחייבו כשנותנו ליד חבירו. כיון דהוצאה כה"ג לא היה במשכן והוצאה ודאי לא ילפינן ממושיט לכ"ע ואהא משני רבה שפיר דמתני' כ"ע היא והיינו לבתר דפשיטא ליה לרבה דר"ע נמי לא יליף זורק ממושיט ואפ"ה מחייב למטה מעשרה בזורק משום קלוטה אלמא דלא בעינן ד' על ד' ומכ"ש דאתי שפיר טפי כל השקלא וטריא דהכא לענין רשות הרבים דהא במושיט גופא לא אשכחן הנחה ליד חבירו אלא ברשות היחיד וא"ש נמי טפי לענין עקירה דאפילו במושיט נמי לא אשכחן ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה אבל למעלה מעשרה כו' א"כ לימא נמי הכא אבל למעלה מיו"ד לכ"ע חייב כו' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דמעיקרא מאי סלקא אדעתא דתוס' כלל דנימא לכ"ע חייב כיון דבההיא מתניתין גופא דפליגי ר"ע ורבנן בר"פ הזורק קתני בהדיא דמושיט חייב וזורק פטור כמו שכתבו התוספת בסוף הדיבור אף שהיה בלבי ליישב בכמה דרכים אלא שכולם לא ישרו בעיני משום דבלא"ה מגומגם לשון התוספת בסוף הדיבור במה שכתבו דאם כן הא דתנן לקמן בהזורק ומה לשון לקמן בהזורק ותיפוק ליה דאיבעיא דרבה אהך מתניתין גופא קאי. ויש ליישב בדוחק לפמ"ש התוס' בר"פ הזורק דאיכא מ"ד דלא גריס כיצד וא"כ הך דגזוזטראות בבא בפני עצמה היא:

בד"ה דר"ע סובר ילפינן כו' וא"ת הא ע"כ זורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה לא היה במשכן דאם היה במשכן כו' עכ"ל. כאן נמי יש לתמוה מה הוצרכו להוכחה זו ותיפוק ליה דבמתניתין גופא מסיק דמושיט חייב וזורק פטור שכן היתה עבודת הלוים במשכן שמושיטין הקרשים מזה לזה אבל לא זורקין ונהי דהוי אפשר לומר דבהא גופא פליגי ר"ע ורבנן אפשר דס"ל דהוי במשכן מ"מ מה זה שכתבו התוס' ומ"ט דרבנן דפטרי דהא רבנן מסקו טעמייהו להדיא דזורק לא הוי במשכן:

אמנם כן נלע"ד ליישב קושיית התוספת בענין אחר כשנעמוד על עיקר הדבר בהא דמחייבינן מושיט למעלה מעשרה מרה"י לרה"י דרך ר"ה משום שכן היתה עבודת הלוים וקשיא לן בגווה מה נתינת טעם הוא זה דאע"ג דהוי במשכן אפ"ה אין סברא כלל לחייב במה שאינו מלאכה כלל וכיון דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומרה"י לרה"י נמי לא מקרי מלאכה כלל אע"ג דודאי היה במשכן אפ"ה שרי כיון דלא מקרי מלאכה ואם כן ה"נ דכוותיה ואטו מי לא אשכחן כמה דברים שהיו עושין במשכן ואפ"ה שרי היכא דליכא מלאכת איסור כלל וזה א"צ לפנים וכמו שאבאר לקמן דף הסמוך גבי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ע"ש וכה"ג גופא קשיא לי אהא דאמרי' לקמן פ' המצניע דף צ"ב אמר ר"א המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ואכתי אמאי ליחייב כיון דקי"ל למעלה מיו"ד מקום פטור הוא ומאי קעביד. והנלע"ד בכל זה הוא משום דאשכחן דרחמנא קריה למלאכות נושאי המשכן וכליו עבודה עבודת משא בקראי טובא וכתיב נמי להדיא כל הבא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד ואמשא בני קהת דכתיב בתריה קאי א"כ א"ש דכיון דעיקר עבודת בני קהת היה בכתף למעלה מעשרה ואפ"ה קריה רחמנא מלאכה ועבודת משא אלמא דבכה"ג הוי מלאכה וכה"ג לענין מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה מה"ט גופא. דלכאורה לא אשכחן לבני מררי שום מלאכת עבודת משא אלא במה שהיו מושיטין הקרשים וא"כ איכא סברא מה לי מרה"י לרה"ר או מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה טפי ואי משום דלמעלה מעשרה לא איכפת לן דהא דלמעלה מעשרה בר"ה מקרי מקום פטור היינו משום דאין דרך רבים להשתמש למעלה מעשרה דרך הליכתן דרוב תשמישי בני אדם ברה"ר למטה מעשרה משא"כ במושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר כיון דרה"י גבוה הרבה אם כן דרך תשמיש מיקרי בדרך רה"ר אף שהוא למעלה מעשרה משו"ה חייב מיהו אי לאו דאשכחן דהוי במשכן לא הוי מחייבינן ליה משום הך סברא כמ"ש התוספת בריש מכילתין וכמ"ש ג"כ כאן אבל כיון דהוי במשכן ואיכא נמי סברא מש"ה חייב לכ"ע מה"ט גופא דמחייבינן במוציא משוי למעלה מעשרה כיון דהוי במשכן וקריה רחמנא מלאכה ועבודת משא והיינו משום דאורחא בכך וה"נ דכוותיה משא"כ בזורק מרה"י לרה"י למעלה מעשרה דרך רה"ר שפיר פליגי ר"ע ורבנן דר"ע יליף זורק ממושיט כיון דאיכא סברא ומסתמא נמי היה כן במשכן דאע"ג דבעגלות לא אשכחן לה אפ"ה חייב משא"כ רבנן דר"ע סברי דאף ע"ג דהוי במשכן אפ"ה אין לחייב בזורק כיון דלמעלה מי' מקום פטור הוא ולא אשכחן דקריה רחמנא מלאכה אלא במושיט דהוי בעגלות מש"ה לא ילפינן זורק ממושיט כן נ"ל והוצרכתי להאריך בזה כדי ליישב בסברא זו כמה סוגיות שלפנינו בעזה"י:

אמנם כאן לא הוצרכנו לכך דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא להו להתוספת דהא איכא למימר בפשיטות דלמאי דס"ד השתא דר"ע ורבנן פליגי אי ילפינן זורק ממושיט או לא היינו דבהאי סברא גופא פליגי דלר"ע לא בעינן כלל שיהא התולדה במשכן אלא כיון שהאב היה במשכן אף שהתולדה לא היה במשכן אפ"ה חייב כיון דאיכא סברא ורבנן דלא ילפי זורק ממושיט היינו משום דסברי דלעולם בעינן שיהא התולדה ג"כ במשכן והיינו הך ברייתא דפרק במה טומנין שהביאו התוס' בריש מכילתין והביאו כאן בלשונם שממנה למדו הך סברא מדאיצטריך לאסוקי בהך ברייתא דהכנסה היה במשכן אע"ג דאיכא סברא. ושפיר מצינן לאוקמי הך ברייתא כרבנן דר"ע מיהו לפי האמת דפשיטא ליה לרבה דר"ע ורבנן בלמטה מי' פליגי ולכ"ע לא ילפי' זורק ממושיט היינו משום דבעינן שהתולדה יהיה גם כן במשכן ומתוקמא ברייתא דבמה טומנין ככ"ע כן נ"ל נכון ולדעתי יש לתמוה על התוס' שהוצרכו לידחק ולפרש בענין אחר ולא ניחא להו בפשיטות כדפרישית וצ"ע ודו"ק:

בד"ה דאמרינן קלוטה כו' וקשה לר"י דמאי פריך כו' אבל אליבא דרב מספקא ליה כו' עכ"ל. לכאורה עדיפא הוה ליה לאקשויי דלקושטא דמלתא אף למסקנא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה פליגי אפ"ה לא פסיקא מלתא דרבה בעי לאוקמי מתניתין דוקא כר"ע ולא כרבנן לגמרי דהא אכתי אפשר לומר דאתיא נמי כרבנן דלא פליגי רבנן עליה דר"ע אלא לענין דלא ס"ל קלוטה כמי שהונחה אבל לעולם דבמאי דלא בעי ר"ע מקום ארבעה מודו ליה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ולכ"ע בעקירה והנחה ע"ג משהו סגי. וע"פ סברא זו היה נ"ל להכריח דהא דמסיק הש"ס ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כו' היינו מדברי רבה גופא ודלא כסברת התוספת שכתבו בפשיטות דאין נראה שיהא מדברי רבה ולכאורה נראה כוונתן בזה דרבה אף לבתר דפשיטא ליה דבקלוטה פליגי אפ"ה לא היה צריך לאסוקי במלתא סברא דרבנן אלא קסבר ר' עקיבא קלוטה כמי שהונחה דמי אע"כ משמע להו להתוס' דסתמא דתלמודא מסיק כל האי לישנא כדי לפרש טעמא דרבה במאי דמוקי לה דוקא כר"ע ולא כרבנן כן נראה לי ברור בכוונת התוספות ועיין במהר"ם:

אמנם למאי דפרישית נראה להיפך דאי סתמא דתלמודא מסיק ליה קשה יותר דאכתי מצי לאוקמי נמי אפשר אפילו אליבא דרבנן אע"כ דרבה גופא הוא דמסיק לה והא דאיצטריך לאסוקי מלתא דרבנן היינו כדפרישית לעיל בל' הגמרא דמטעמא דרבנן הוא דדייק רבה למילתיה בטעמא דר"ע דאל"כ הו"א טעמא דר"ע לאו משום קלוטה אלא משום דיליף זורק ממושיט אלא דא"כ הוי קשיא ליה טעמא דרבנן דהא לענין זורק ממושיט לא אשכחן פלוגתא בעלמא משא"כ לענין קלוטה אשכחן פלוגתא דתנאי אף בעלמא כדפרישית כן נ"ל ודו"ק:

סוגיא דקלוטה

גמ'. אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ד' על ד' הנה הקדים עקירה להנחה ובמשנה מבואר תחל' הנחה שא"צ ד' ואח"כ העקירה והיינו לפירש"י דפירש במשנתנו בד"ה או שנטל מתוכה וכו' והניח ברה"ר. וכבר כתבתי לעיל במתני' דכונתו עפ"י גירסתו לקמן דף ג' ידו לא נייח ול"א עקירה ידו כעקירת חפץ והנחת ידו כהנחת חפץ וע"ש בתוס' ד"ה מ"ע וא"כ פשט העני ידו לפנים היינו שנטל עתה החפץ מע"ג קרקע ועיקר הקושיא והא בעינן וכו' ממה שחייב על נתינתו לתוך יד בעה"ב או נטילתו מתוכה. וא"כ ההנחה מבואר תחלה שחייב אפי' אין כאן רק ידו שאינה ד' על ד' ואח"כ מבואר העקירה אמנם לפי' התוס' שם ד"ה מ"ט א"כ פשט העני ידו לפנים היינו העקירה ועקירת ידו כעקירת חפץ ועכ"פ אין כאן עקירה ממקום ד' והעקירה קודמת. ולדעת רש"י הא דהקדים העקירה הוא משום דדרך הוצאה והכנסה בכל מקום העקירה קודמת להנחה ולכן אחז בקושיתו ג"כ עקירה והנחה. ועוד דאולי גם המקשן ידע מדר"ע ומאחרים. אלא שבדברי ר"ע הי' מסופק אולי הטעם משום דיליף זורק ממושיט ובדברי אחרים הי' מסופק דלמא פשט כנפיו וקיבלה. אבל עכ"פ על עקירה לא מצא שום ראיה שאינה צריכה מקום ד' וא"כ על עקירה היתה קושיתו בהחלט. לכן הקדימה משא"כ בהנחה היתה קושיתו מספק:

ולפי זה שגם להמקשה הוא עיקר קושיתו על עקירה אלא שאגב עקירה מקשה גם על הנחה מספק דאולי גם הנחה בעינן על גבי מקום ד'. א"כ נסתרה הקושיא מעיקרא אם נימא דשנים שעשאוה חייבים והיינו המניח שהוא גומר המלאכה וכמו"ש התוס' בדף ג' ע"א בד"ה שנים פטורים וא"כ ג"כ נפרש או שנטל מתוכה לא שהיתה החפץ מונח כך מבעוד יום ביד הבעה"ב או במעביר חפיציו מזוית לזוית אלא שהבעה"ב נטלה עתה ממקום שמונח דעביד לי' עקירה ונטל העני מתוכה והוציא. וא"כ הבעה"ב עביד לי' עקירה והעני הנחה. וכשם שאנו מפרשים לדעת רש"י פשט העני ידו לפנים דמיירי שלקח עתה חפץ בר"ה ממקום שהוא מונח. כך אנו מפרשים מה שנטל מיד בעה"ב ג"כ מיירי שהחפץ לא הי' מונח זה כבר ביד בעה"ב. ומעתה שפיר העני חייב דאם פשט העני ידו לפנים ונתן ליד בעה"ב ראוי הוא שיתחייב דהנחה לא בעינן מקום ד' ועל מה שנטל מיד בעה"ב אף דלא נחשב יד בעה"ב מקום ד' מ"מ הרי הבעה"ב עבד עקירה והעני הנחה והגומר חייב אלא שכבר מוכח מסיפא דמתניתין דשנים שעשאוה פטורים וא"כ אין מקום להקשות על הרישא כי אם בהקדים הסיפא דשניהם פטורים. ולכך הרשים מתחלה על בבא דסיפא דשניהם פטורים למה פטורים והא איתעבידא מלאכה בינייהו וכאשר סלקא לה הסיפא על נכון שכן הדין ששניהם פטורים הקשה על הרישא דפשט העני ידו. ונדחו בזה דברי התוס' דף ג' בד"ה שניהם וכו' שכתבו דאינו קאי אמתניתין ולדידן שפיר קאי אמתניתין:

ואם נימא כדעת התוס' בדף צ"ג ע"א בד"ה חד למעוטי דמשמע מדבריהם אלמלא דמיעט קרא מבעשותה וכו' גם העוקר הי' חייב ואדרבא דמשמע שם מדבריהם דעוקר הוא העיקר ועכ"פ י"ל דעל שניהם הי' מסופק. א"כ גם לעיל מה שהקשה והא איתעבידא מלאכה בינייהו וגם קושיא זו שמקשה והא בעינן מקום ד' מתורצת חדא בירך חבירתה. והוא עפ"י מ"ש תוס' לעיל דף ג' ע"א בד"ה בעשותה דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן דאל"כ לא הי' צריך קרא למעט. ומעתה אם ידו של אדם אינה חשובה כד' ממילא אשכחן זה עוקר וזה מניח במשכן. דמביאי הנדבה עשו עקירה שלקחו מתיבתן כמו"ש התוס' בשמעתין בד"ה ודלמא. והביאו ליד עושי המלאכה ועדיין אין כאן הנחה שיד עושי המלאכה אין כאן מקום ד'. וכשהניחו עושי המלאכה במקום המיוחד להם נגמרה המלאכה הרי שזה עקר וזה הניח וזה אי בעינן הנחה על גבי מקום ד'. אבל אי נימא דהנחה לא בעינן במקום ד' או אם נימא דידו חשובה כד' א"כ המביא הנדבה עשה עקירה והנחה ולא אשכחן במשכן זה עוקר זה מניח. ומעתה פשט העני ידו ונתן לתוך ידו של בעה"ב או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ממ"נ אי לא בעינן מקום ד' או אם ידו חשובה כד' אז ממילא חייב שהרי עשה מלאכה שלימה ואם בעינן מקום ד' וגם ידו אינה כד' א"כ ממילא זה עוקר וזה מניח הי' במשכן וא"כ היכא שנתן לתוך ידו של בעה"ב חייב על העקירה שעשה בחוץ והיכא שנטל מתוכה חייב על הנחה שעשה ובעה"ב פטור דשמא לא בעינן מקום ד' או ידו חשובה כד' וא"כ עשה העני עקירה והנחה וממילא הבעה"ב פטור מספק והעני חייב ממ"נ וכן בפשט בעה"ב וכו' הבעה"ב חייב ממ"נ והעני פטור מספק ופשט העני וכו' שניהם פטורים מספק דשמא לא בעינן בהנחה מקום ד' או שמא ידו חשובה כד' ולא אשכחן במשכן זה עוקר וזה מניח לכך שניהם פטורים אלא דא"כ בבא דרישא אינו פטור ומותר שהרי אינו פטור רק מספק והרי עשה חצי מלאכה וא"כ איך קאמר ב' שהן ד' והא איתוספא להו. אלא דלשיטת התוס' שהוא שיטת ריב"א דפשיטת יד חשיבא א"כ ברישא ליכא פשיטת יד אבל לרש"י דעקירות קחשיב והרי בבא דרישא פשט העני וכו' או שנטל מתוכה מיירי שהבעה"ב עקר עתה ממקום הנחתו ועשה עקירה והוה לי' למחשבי' אלא ודאי מדלא אחשבי' מכלל שהוא פטור ומותר ולא מיירי כלל שהבעה"ב עבד עקירה וא"כ שפיר הקש' והא בעינן מקום ד' ועוד שהרי כבר דריש לעיל מקרא דשנים שעשאוהו פטורים וא"כ אין לצרף עקירתו של בעה"ב כלל:

והא בעינן כו' מע"ג מקום ד'. הנה רש"י ותוס' נדחקו במאי דפריך והא בעינן כו' והיכי פשיטא ליה דבעינן מקום ד' ורש"י כתב מסברא ולפירוש רש"י נכון שהסברא הוא על הנחה כמו על עקירה. אבל התוס' שכתבו מצד קרא דאל יצא איש ממקומו א"כ קשה תינח עקירה אבל הנחה מהי תיתי. וגם מה שכתבו התוס' דמסתמא כך הי' במשכן דאין רגילים להניח החפץ בפחות מד' היינו שמסתמא היו חפציהם מונחים בתיבה שיש בהם ד' ונמצא שנטלום ממקום שיש בהם ד' וגם זה על עקירה אבל על הנחה מהי תיתי שהקש' גם על הנחה:

ואילמלא דברי רש"י ותוס' הייתי אומר שהוכיח לעצמו מכח הסברא שכתבו התוס' בדף ג' ע"א בד"ה בעשותה וז"ל וקשה לר"י מדמצרכינן קרא לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן ע"ש וגם המקשה בכאן הוכיח מדאיצטריך קרא בעשותה מכלל דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן והיכן אשכחן במשכן זה עוקר וזה מניח מצד זה הוכיח לעצמו דבעינן מקום ד' וא"כ זה שהביא הנדבה ליד עושי המלאכה לא נגמרה מלאכתו עד שהניחו עושי המלאכה במקומו נמצא זה עוקר וזה מניח. ושפיר איצטריך בעשותה לפוטרו וממילא מוכח שהנחה בעינן על גבי מקום ד' וק"ו לעקירה:

ובזה הוה סליק לן דברי הגמ' כהוגן שהקשה למימרא דפשיטא לי' לרבה וכו' עיין בתוס' ד"ה דאמרינן שנדחקו מאוד בזה דמנ"ל דפשיטא לי' ואי משום דקאמר הא מני ר"ע היא היינו דר"ע ממ"נ אית לי' קלוטה וכו':

והנה לעיל דף ג' ע"א בד"ה בעשות' כתבו התוס' בשם הירושלמי דמושיט שחייב. ובלבד ע"י שנים. ופריך בכל אתר אתה אומר שנים שעשאוה פטורים וכאן אמרת חייבים ומשני שכך היתה עבודת הלוים והנה התוס' מסקי שם דגם מושיט אינו שנים שעשאוהו ממש ע"ש בדבריהם. ואם אנן נתפוס שיטת הירושלמי על פשטן ומושיט חייב בזה עוקר וזה מניח שוב אין לנו הכרח לומר דבהוצאה או שאר תולדות הוצאה היתה במשכן זה עוקר וזה מניח אלא דאיצטריך בעשותה דלא נילף ממושיט ומעתה אין לנו הכרח דבעינן מעל מקום ד' על ד'. אלא שזה תינח למאן דיליף זורק ממושיט אבל למאן דלא יליף זורק ממושיט א"כ קשה ל"ל בעשותה הא בלא"ה לא נילף ממושיט. אלא דגם במוציא הי' במשכן זה עוקר וזה מניח ומוכח דבעינן מקום ד' על ד' דאי לא"ה היכי אשכחן זה עוקר וזה מניח ולפ"ז אי נימא דר"ע סבר ילפי' זורק ממושיט א"כ ר"ע לשיטתו שפיר לא בעי מקום ד' על ד' אבל תנא דמתני' דאיהו סתים לקמן בפ' הזורק דלא ילפי' זורק ממושיט דתנן המושיט חייב והזורק פטור ולמאן דלא גריס כיצד היא סתם משנה. ועיין לקמן בריש פ' הזורק בתוס' ד"ה הזורק וא"כ כיון דסתם דלא ילפי' זורק ממושיט א"כ שפיר בעינן ד' על ד' ומדברי ר"ע אין ראי' דאיהו לשיטתו אדרבא יותר ניחא להאי לישנא למימר רבנן היא דאינהו פטרי למעלה מעשרה וא"כ לא ילפי' זורק ממושיט ואפ"ה סברי קלוטה כמי שהונחה דמיא א"כ מהם מוכח דלא בעינן מקום ד' ושפיר מקשה למימרא דפשיטא לי' לרבה ומשני בתר דאיבעיא הדר פשטא וכו' ומקשה ודלמא הנחה הוא דלא בעי וכו' אבל עקירה בעי מסברא כפי' רש"י או מקרא כפי' התוס':

אמנם התוס' שנדחקו בפירוש סוגיא זו ולא פירשו כנ"ל דהם **הגה"ת נכד המחבר ועיין לעיל בדברי רבינו בדברי התוס' מ"ש פי' אחר בכונת הירושלמי** לשיטתם דס"ל לעיל בפירוש דברי הירושלמי דגם במושיט זה עוקר וזה מניח פטור וע"ש:

(ליקוט) בתוס' ד"ה אבל למעל' מי' וכו' ומיהו אינה הוכחה וכו' וכתב מהרש"א ויש לדקדק דאכתי איכא הוכחה וכו' א"כ באידך גיסא דפליגי בלמעלה מי' לימא אבל למעלה מי' ד"ה פטור וכו'. ולעד"נ אי אמרינן דמושיט אינו למטה אי אפשר לומר קלוטה לאו כמו שהונחה דא"כ אדתנן זו כנגד זו המושיט והזורק פטור ניתני בדיוטא אחת ולמטה מי' המושיט והזורק פטור. ושמעינן מינה תרתי שמעינן מינה רבותא במושיט שאינו למעלה מיו"ד. ושמעינן דקלוטה לאו כמו שהונחה:

ובזה נדחה ג"כ מ"ש מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה דאמרינן קלוטה וכו' וכתב מהרש"א לפי הסברא שכתבו לעיל דמושיט פטור למטה מיו"ד המ"ל דאיכא לספוקי דלמא לכ"ע לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה ולמעלה מיו"ד פליגי אי ילפינן זורק ממושיט ולפי מ"ש אי אפשר לומר כן דא"כ ה"ל למיתני כנ"ל: (ע"כ מליקוט):

תוס' ד"ה אבל למטה מיו"ד וכו' כשהחפץ בידו של עני לא שייך קלוטה דהא כשנותן בעה"ב לתוך ידו חייב. יש לדקדק דלמה שבקו להקשות מתחלת הבבא נטל בעה"ב מתוכה דלמה יהי' פטור אי אמרינן גם בידו קלוטה. וכן יש לדקדק לעיל ברש"י דף ג' ד"ה ואינו דומה לידו וכו' ונתן בעה"ב לתוכה וכו' למה שביק רש"י תחלת הבבא פשט ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה ג"כ העני יתחייב דהא כשם שעקירת גופו כעקירת חפץ ה"ה הנחת גופו כהנחת חפץ כמו"ש התוס' שם בד"ה עקירת גופו. אלא שזה יש לדחות דעכ"פ כיון דגמ' שם מיירי בעקירה נקט רש"י ונתן בעה"ב לתוכה אבל כאן קשה דלמה לא הביאו התוס' בבא דרישא. וקושיא זו יותר חמורה דהרי לענין הנחה אף למסקנא אמרינן לר"ע קלוטה כמו שהונחה משא"כ לענין עקירה. וצ"ל אמרינן בעה"ב לא קשיא משום דלקמן (דף צ"ז ע"ב) בתוס' בד"ה הרי כתב וכו' משמע דלמסקנא אם נתכוון לזרוק ח' וזרק ארבע מיקרי לא נתקיימה מחשבתו וכן פסק הרמב"ם [פי"ג מה' שבת] וא"כ פשט העני ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה דפטור העני יש לומר שדעת העני הי' להניח החפץ בפנים ולא נתקיימה מחשבתו ולכך פטור לכן הקשו מנתן בעה"ב לתוכה:

ובזה יש לקשר דברי התוס' דהא דבריהם תמוהים דהך מילתא הי' להם לכתוב בדברי רבה דמוקי משנתינו כר"ע ולא כאן בבעי' דרבה דלא קאי על משנתינו ועוד מה ענין תימא לר"י וכו' לזה שהקדימו דהחפץ בידו לא שייך קלוטה. ונראה שזהו הקדמה להתימא דאי הוה אמרינן גם בחפץ ביד בעה"ב או ביד עני שייך קלוטה משנתינו דנקט שנים פטורים הטעם משום דלא סברה כר' דאמר עקירה והנחת גופו כעקירה והנחת חפץ וא"כ ר' גופי' דאמר לעיל ואינו דומה לידו מוכח דסבר קלוטה לאו כמו שהונחה דמיא דאל"כ למה אינו דומה לידו אלא ודאי דלאו כמו שהונחה וא"כ איכא למימר אינו דומה לידו כפירש"י שהוא באויר ואינו נחה ע"ג קרקע ולפ"ז שוב אין מקום לתמיהת ר"י דהני רבנן דאחרים מני. דאיכא למימר ר' היא. השתא שהקדימו התוס' כשהחפץ ביד עני וכו' והיינו לפי שיטתם לעיל דאינו דומה לידו דבתר גופו גרירא ואי גם ר' סבר קלוטה כמו שהונחה שפיר הקשו תימא לר"י:

ובמה שכתבתי דגם בזה אפשר דשייך לא נתקיימה מחשבתו אפי' אם קלוטה כמו שהונחה. א"כ רבנן דר' דפטרי כשנח ע"ג זיז איכא למימר מהאי טעמא דלא נתקיימה מחשבתו הוא דפטרי. אבל גם הם ס"ל קלוטה כמו שהונחה. ומתורץ קושית מהרש"א שהקשה על התוס' בד"ה אבל למטה וכו' דנקטו בדבריהם רבנן דאחרים ולא נקטו רבנן דרבי, אלא דלפ"ז קשה אף דמשום הכנסה לא מחייב לרבנן משום הוצאה יתחייב שהרי נח אח"כ בר"ה ונתקיימה מחשבתו. אלא דבזה יש לדחות דע"כ לא קאמר רבה דכ"ע כמו שהונחה אלא לענין הנח' ולא לענין עקירה עד כאן מצאתי]:

בעי רב ביבי הדביק פת בתנור וכו' מתקיף לה רב ששת וכי אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך וכו'. התוס' ד"ה וכי הקשו ממ"ש בערובין דף ל"ב ניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא לעביד ע"ה איסורא רבה ותירצו דהתם הוא הגורם וההיא דמי שחציו עבד וכו' שאני פו"ר דמצוה רבה היא ועי"ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומר' לאדם חטוא וגבי שפחה חציה בת חורין דמי לאונס וגם הוי כמצוה דרבים זהו תורף דברי התוס' בקצ"ר אמיץ וכן כתבו בעירובין שם עיין בדבריהם באורך ובפסקי תוספות הכא והתם לא הוזכר אלא הא דבפשע אין אומרים חטוא וכו' וכ"כ התוס' ריש חגיגה ע"ש וגיטין דף מ"א ע"ב ע"ש .
אמנם זאת מצאנו להרשב"א בתשובה הביאה מרן בית יוסף א"ח סוף סי' ש"ו דנשאל במי שהוציאו בתו בחזקה מביתו להוציאה מכלל ישראל אם מותר לילך בשבת וכו' והשיב שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות לפי שאמרו אין אומרים לאדם חטוא וכו' ואף אסורא זוטא לא שרינן וכו' דע"כ לא אמרו ניחא לחבר וכו' אלא כשאותו איסור בא לע"ה על ידי חבר וכו' עכ"ל וכתב עלה מרן ז"ל דלפום שינויי דהתוס' לההיא דמי שחציו עבד וכו' דכופין רבו וכו' שהוא מצוה רבה אין לך מצוה רבה כזו ואם לשינויא דפשע וכו' הכא לא פשעה וכו' ע"ש בבית יוסף באורך ומוכח דהרשב"א לא סבר כהני שינויי דהתוס'. וכן מתבאר מחידושיו למכילתין בסוגיין דמייתי שינויא דמצוה רבה וכתב ולי נראה דשאני התם דכיון דחציו בן חורין לית ביה משום צד חירות וההיא אמתא דהוו עבדי בה איסורא משום שהרבים היו נכשלים בה התירו לו לשחררה וכפוהו עכ"ל והכא גילה דעתו דלא נחה דעתו בהך שינויא דפו"ר מצוה רבה. גם לא בא בפיו תירוץ דדוקא היכא דפשע וכו' משמע דאינו רוצה בקיומו ומש"ה סתם הפתח בתשובה הנז'. אמנם מרן מסתמיך ואזיל על רבותינו בעלי התוס' דבכמה דוכתי עבידי דמשנ"ו רבנן הני שינויי:
אכן שינויא דמצוה דרבים אלימא ואומרים לאדם חטוא ורבים השב מעון החזיק בה הרשב"א לא יוכל לשלחה מכח ההיא אמתא וכיוצא בה והכי מסיק בחידושיו בסוגיין כמדובר. ומזה יקשה לכאורה על מ"ש הרב מהריב"ל בתשובותיו ח"ד סי' ד' שהביא תשובת הרשב"א סי' תשנ"ה דמי שנשבע שלא לשחוק ובא לישאל כי ירא שיתקפנו יצרו וכשהוא שוח"ק עובר על השבועה אין נזקקין לו דהשוחק עובר עבירה ואין אומרים לאדם לעשות עבירה קטנה כדי שלא יעשה חבירו עבירה גדולה והקשה מהריב"ל דהרי בההיא אמתא כפו רבה לשחררה כי היכי דלא לעבדו איסור' וכתב מהריב"ל בישוב קושיתו הנז' וז"ל אין להביא ראיה מההיא שמעתתא כלל דכתב הר"ן דלאו עשה גמור הוא ועוד יש לחלק ולומר דשאני הכא דהוי בקום עשה דעבדינן מעשה להתיר והתם הוי בשב ואל תעשה שלא יקיים מ"ע כדי שלא יבואו רבים לידי חטא וכו' ואיברא דיש פנים לומר דהמשחרר עבדו הוי בקום עשה דכתב ליה גיטא דחרותא ומי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך דלא הוי קום עשה דעיקר המצוה הוא לעבוך בהם ומניעת העבודה הוי בשב ואל תעשה עכ"ל ולפי האמור מאי קשיא ליה למהריב"ל מההיא אמתא הרי הדבר מפורש בתוס' בסוגיין ובשאר דוכתי דהוי כמצוה דרבים ולא היה צריך מהריב"ל לכל מ"ש. וכן ראיתי להרב שער המלך בריש חידושיו להלכות שבועות דף ב' מספרו שכתב ובעיקר קושית מהריב"ל אשתמיטיתי' דברי התוס' בעירובין דהו"ל כמצוה דרבים וכו' עיי"ש ויש להרגיש קצת עליו דהו"ל לאתויי שכ"כ הרשב"א בחידושי גיטין על דף ל"ח וז"ל אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאסורא נמי עדיף ושרי עכ"ל ומאחר דמהריב"ל עסיק ואתי על תשובת הרשב"א ומותיב עלה איך לא שלטו מאור עיניו במ"ש הרשב"א עצמו בחידושי גיטין. וכן ראיתי להרב החסיד מהר"י אלגאזי בספר הבהיר שארית יעקב פ' שמיני דף י"ו שתירץ כן לקושית הריב"ל הנז' והזכיר דברי הרשב"א בחידושיו ע"ש:
ומידי עוברי לדבריהם דרבנן הרב שארית יעקב והרב שער המלך הנה אשו"ר אשתפוך חמימי קבא דקשית"א על דברי מהריב"ל הנז' איכו השתא אשקוטה ואביטה מ"ש על חילוק מהריב"ל בין קום עשה לשב ואל תעשה ואמר מר דשחרור חשיב שב וא"ת ויש סמך מדברי התוס' והרב שארית יעקב דף י"ו ע"ג הביא דברי התוס' בסוגית השולח דף ל"ח ד"ה כל המשחרר שכתבו והא דאמרינן לקמן במי שאמר בשעת מיתתו פ' שפחתי אל ישתעבדו בה ומסיק דאי אמר לשון שחרור כופין היורשין לכתוב גט שחרור התם כיון דאין היורשים רשאים להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ומשום דנתינה דגט לחודיה ליכא איסור עשה ועל דבריהם אלו סמך מהריב"ל ומשמע ליה למהריב"ל שכונתם דעיקר מצות לעולם בהם תעבודו הוא להשתעבד וכיון דאינם רשאים משום מצוה לקיים דברי המת בקום עשה טפי עדיף שלא להשתעבד בשב וא"ת ולפי שיקשה דהאיכא גט על כן כתבו דנתינת הגט אין בו איסור עשה וכו' אך יש לפרש דברי התוס' דכיון דאמר שחררוה יצאת לחירות ואין רשאים היורשים להשתעבד אלא דמעוכבת גט שחרור ומשום מצוה לקיים דברי המת נותנים לה גט שחרור וכו' ואם כונתם כמהריב"ל מה הקשו עוד התוס' מחציו ב"ח שכופין רבו ותירצו משום מצוה רבה והא כבר כתבו דשחרור אינו אלא בשב וא"ת ואפילו משום מצוה לקיים דברי המת דחינן ליה בשב וא"ת עכ"ל הרב שארית יעקב בקצור. וגם הרב שער המלך הביא דברי התוס' הנז' וכתב שעליהם כיוין מהריב"ל ואין כן כונת התוס' רק היכא שאינם יכולים להשתעבד ולדברי מהריב"ל מאי מקשו התוס' שם פרק השולח סוף (גיטין דף מ"א) וכי אומרים לאדם חטוא דהכי אמר פ"ק דשבת גבי הדביק פת וכו' ומאי מקשו התם הוי קום עשה משא"כ הכא דהוי שב וא"ת אלא ודאי כמ"ש ומהתימא על הרב איך לא ראה דברי התוס' הנז' עכ"ד:
ויש להעיר על הרבנים הנז' דהו"ל לאתויי דברי הרשב"א שם דף ל"ח שכתב משם התוס' כמ"ש הרב שארית יעקב וכמו שנראה דפירשם ג"כ הרב שער המלך דשאני התם דכיון דאמר שחררוה יצאת לחירות ואין רשאין להשתעבד והיא מעוכבת גט שחרור ומשום מצוה לקיים דברי המת נותנין גט שחרור. ודברי הרשב"א משם התוס' הן הן הדברים שכתב הרב שארית יעקב בכונת התוספות ממש וכמו שכתב הרב שער המלך. וביותר יקשה דמהריב"ל על הרשב"א קאי. ועוד יש להעיר על הרב שער המלך דאמאי לא הקשה על מהריב"ל מסוף דיבור הנז' עצמו שכתב וחציו בן חורין דכופין רבו התם משום דאיכא מצוה רבה ומאי מקשו הרי לדעת מהריב"ל הוי שב וא"ת כמ"ש הרב שארית יעקב. ועוד אבא אעי"ר על השה"ם דבדיבור תוס' דדף מ"א כתבו דשפחה חציה שפחה הוי כמצוה דרבים וא"כ אחר זה שבא לתרץ קושית מהריב"ל אמאי הוצרך להביא דברי התוס' דעירובין והלא בדברי התוס' דהשולח דדף מ"א כתוב כן כאשר יראה הרואה:
ועוד אני תמיה על הרבנים הנז' דערכו מלחמתם על הרב מהריב"ל ולא ראו דברי מהריב"ל עצמו בחידושי גיטין שכתב על דברי התוס' הנז' דדף ל"ח וז"ל איכא למידק במאי דכתבי כיון דאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת. ואמאי מבטלין מצות לעולם בהם תעבודו משום מצוה לקיים דברי המת. ובודאי דהך קושיא הוקשה להם לתוס' וכל עצמם אינו אלא לתרץ זאת הקושיא והקושיא במקומה עומדת. והם כתבו דמשום נתינת הגט לחוד ליכא איסור עשה וכונתם דמשו"ה כופין לתת גט משום מלד"ה לפי שאין עוברין בנתינת הגט מצות תעבודו משמע דאם היו עוברין אין משחררין משום מצוה לקיים דברי המת ואיך כתבו דאין היורשים רשאין להשתעבד משום מצוה לקיים דברי המת והרי כשנמנעים לשעבד עוברים מצות תעבודו ואם היו אומרים דאין רשאין להשתעבד משום דכיון דאמר שחררוה וכו' יצאת לחירות וכו' לק"מ ואפשר דמאי דכתיב משום מצוה לקיים דברי המת ט"ס הוא וכן משמע מחידושי הרשב"א שכתב והקשו התו' וכו' וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה וכו' ותירצו כיון דאמר שחררוה יצאת לחירות וכו' עכ"ל עיניך הרואות דהוא הפך מ"ש הרב שארית יעקב בעד מהריב"ל שהבין בתוס' דמשום מלד"ה אינם רשאים להשתעבד. ומ"ש הרב שארית יעקב בכונת התוס' הן הן דברי מהריב"ל כמבואר והכריח הדבר מדקדוק התוס' כמבואר והוא ש"ר המסכי"ם לדברי הרב שער המלך כאשר למראה עינים עיניך הרואות. ולפום מאי דהעלו הרבנים הנז' בכונת מהריב"ל מלבד מה שהקשו עליו קושיות חזקות עוד אחרת היתה דנמצאו דבריו סתרא"י נינהו מ"ש בתשו' למ"ש בחידושיו והנך רואה:
ואשר אני בעניותי אחזה בכונת דברי מהריב"ל אשר יאמר כי הוא זה דודאי גם מהריב"ל מפרש דברי התוס' כמ"ש הרב שארית יעקב והרב שער המלך וכמ"ש הרשב"א בשם התוס' ודבריו בחידושיו הן הן עדיו. אמנם כונת הרב מהריב"ל דרבותינו להציל רבים לבלתי יחטאו אלימי לאפקועיה שעבודיה ותו אין רשאי להשתעבד דכבר קדמוהו רבנן יושבי נטעים וגדרה לסלק שעבודו אשר כח בהם שלא יבואו רבים לידי חטא דבשב וא"ת דוחים העשה דלעולם בהם תעבודו. ובכן נמצאת מעוכבת גט שחרור וכותבים גיטה ואינם עוברים העשה מאחר שאין יכולים לשעבדה בגזרת עירין משום אפרושי מאיסורא הן רבים והוי ממש מעין דוגמא שכתבו התוס' דכבר יצאת לחירות כשאמר מורישם שחררוה ואין יכולים להשתעבד כותבים גט שחרור דתו ליכא לעולם בהם תעבודו ומייתי שפיר מהתוס' ואין כונת מהריב"ל דלעולם בהם תעבודו אזיל משום מצוה לקיים דברי המת דהוא בשב וא"ת ובהא סגי דזה לא ניתן ליאמר להפקיע עשה של תורה משום מלד"ה. אלא כונתו דרז"ל הם רשאים להפקיע העשה בשביל שלא יחטאו רבים משום דהוי בשב וא"ת וכדמייתי הרב מהריב"ל שם ראיה דמבטלינן שופר ולולב כדי שלא יבואו לידי חילול שבת ונמצא דגם מהריב"ל מודה דטעם ההיא אמתא להציל רבים כמ"ש התוס' שם פרק השולח ובסוגיין ובערובין אלא דסבר מהריב"ל דרבים לחוד לא סגי ובעי דליהוי בשב וא"ת וכדמייתי משופר ולולב ומפורש בדברי מהריב"ל וז"ל והתם הוי בשב וא"ת שלא יקיים מ"ע כדי שלא יבואו רבים לידי חטא וראיה לדבר מההיא דתקיעת שופר ונטילת לולב וכו' ע"ש הא למדת דתרתי בעי טעמא רבא לדחות העשה ושיהיה בשב וא"ת. אבל לא עלה על לב מהריב"ל דמקרי שב וא"ת והא לחוד סגי כאשר תפסו דבריו הרב שארית יעקב והשה"ם ועפ"ז נתישבו תיוהי וקיוהי ותמיהי הרב שארית יעקב על מהריב"ל רובם ככולם וגם הרב מהריב"ל לא נעלם ממנו האי טעמא דרבים שמפורש בתוס' בכמה מקומות וחידושי הרשב"א אלא דחדית לן דהוי בשב וא"ת. ומעתה אזדא ליה מה שהקשה הרב שארית יעקב והשה"ם שאין כונת התוס' כמהריב"ל ומה שהקשה השה"ם מתוס' פרק השולח דדף מ"א ומה שהקשה הרב שארית יעקב מסוגית פרק שלשה שאכלו וממה שהקשו התוס' בדיבור עצמו מחציו עבד. ומאי דמסקי הרב שארית [יעקב] והרב שער המלך ליתובי דעתא בתשו' הרשב"א משום רבים כן הוא דעת מהריב"ל בתוספת שב וא"ת כדאמרן:
ומאי דקשיא ליה להרב שארית יעקב מדברי התוס' בביצה דף ה' שכתבו דדחינן עשה דהשלמה בקום עשה משום מצוה דרבים והני מילי ערו ערו עד היסוד של מהריב"ל דבעי שב וא"ת. לק"מ דהרי התוס' שם תירצו תירוץ אחר דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוה אמחוסר כפורים בע"פ שהביא כפרתו אחר תמיד של בין הערבים ואוכל פסחו לערב ע"ש וכפי תירוץ זה א"ש דברי מהריב"ל. וגם איזה קושיא שהקשה עוד הרב שארית יעקב על מהריב"ל יש לישב כאשר יראה המעיין:
וראיתי להרב שער המלך שכתב דמה שתירץ מהריב"ל עפ"י מה שכתב הר"ן דלאו עשה גמור הוא אישתמיט מיניה דהרשב"א בחידושי גיטין כתב כן משם הרמב"ן ודחאו בשתי ידים עכ"ד ועמו הסליחה דהר"ן בביאור ההלכות כתב ברישא דלאו עשה גמור הוא דא"כ היכי דחינן ליה משום מצוה דעשרה בבית הכנסת ויש מתרצים שלא אמרה תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם וכו' ע"ש ועיניך הרואות דהם הם שני תירוצים ומהריב"ל כתב השיטה הראשונה שכתב בסתם הר"ן דלאו עשה גמור הוא. ומה שהביא הרשב"א בחידושי גיטין דף ל"ח משם הרמב"ן היינו מ"ש בשם יש מתרצים כאשר יראה הרואה והך שינויא דכתב הר"ן בפי' הרי"ף בסתם בראש אמיר לא הוזכר בדברי הרשב"א לא נראה ולא נדחה:
איברא דהגם דלא אתמר בפירושא דהרשב"א דחה סברא זו דלאו עשה גמור. מ"מ מכללא אתמר דכל לשון הרשב"א בחידושי גיטין משמע דסבר הרשב"א דעשה גמור הוא וכבר הרב שארית יעקב שם הקשה על מהריב"ל שתירץ תשובת הרשב"א בזה דלאו עשה גמור במה שכתב הר"ן דהרי מדברי הרשב"א בתשובה סי' קכ"ז מוכח בהדיא דסבר דהוא עשה גמור עיין בדבריו וכן מוכח נמי ממ"ש הרשב"א בחידושיו למכילתין בשמעתין ע"ש:
ומרן בכ"מ פ"ט דעבדים מייתי לדברי הר"ן הנז' דלאו עשה גמור וקצת יש להרגיש דכתב דברי הר"ן בסתם על דברי הרמב"ם ואלו הרמב"ם קרי בחיל בפתיחת ההלכות דהוא עשה גמור וקבעו במנין המצות וכן בספר המצות להרמב"ם עשין רל"ה נכתב ונחתם כמ"ש המשחרר עובר בעשה ע"ש ובכן מאי דדייקינן בעניותין בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' א' וסי' נ"ה על הרב מהר"י עייאש בספר בני יהודה בשו"ת סי' קכ"ד דף קצ"ט ע"ב דהו"ל לאתויי בנ"ד ממ"ש הר"ן דלאו עשה גמור הוא ע"ש לאו דוקיא הוא כל עיקר דהרב הנז' בעיר ארגי'ל קאי ושם נהגו כהרמב"ם בכל חקתיו ומשפטיו בר מתלת מילי וכמ"ש הרב הנז' שם והרמב"ם סבר דעשה גמור הוא ממנין תרי"ג (ודע דבברכי יוסף שם דף ד' ע"א שיטה ו' נפל טעות ותיבות וצריכים אנו לחילוקי מרן דאי לא"ה תקשי להרשב"א מרדיית הפת. כל זה נמחק והדפיסוהו בטעות):
והריטב"א בחידושיו לגיטין שם כתב משם רבינו נר"ו כדברי הר"ן דלאו עשה גמור אלא איסורא דרבנן וכו' ע"ש ומכאן יש קצת ראיה למה שכתבתי אנכי עפר דל במקום אחר דספר החינוך אינו מהרא"ה כאשר דימו האחרונים שהרי מסורת בידינו דרבו סתם דהריטב"א הוא הרא"ה ובס' החינוך מנאו מכלל רמ"ח. ונראה מדברי הריטב"א דהכי סבר כרבו והכי נקיט הרב פרח מטה אהרן בתשובה ח"א סי' כ"ט דהריטב"א ורבו הר"ן סברי דהוי דרבנן ועליהם סמך. אמנם ראיתי להריטב"א בחידושיו עירובין דף ל"ב שכתב אההיא דחציו עבד דעשה דתעבודו קיל דלא הקפידה תורה אלא שלא לשחררו בתורת נדבה אבל כל שעושה לשום דבר מצוה שרי וכו' כן נראה לי עכ"ד ומזה מוכח דאין דעתו כדעת רבו שכתב בחי' גיטין אלא דהוי דאורייתא ואינו אלא בתורת נדבה כמ"ש הר"ן בפי' בשם יש מתרצים ובחידושיו שם בגיטין בסתם והן דברי הרמב"ן שהביא הרשב"א בחידושיו שם ודחאם. ובשגם הרשב"א שם קשיתיה דבעבד כנעני ליכא לא תחנם וכו' ע"ש ומסתמא הריטב"א והר"ן המה ראו כן תמה הרשב"א על הרמב"ן לא חשו לתמיהתו דגם הרמב"ן מודה בזה אלא דלדוגמא נקטה ופירש שיחותיו כענין דכתיב בגוים לא תחנם וכונתו דהך עשה הוא כמו לא תחנם בגוי דכי היכי דבגוי קאמר לא תחנם הכא בעבד קפיד שלא ישחררו בתורת נדבה וכמו שביאר הריטב"א ונתישבה קושית הרשב"א. ועמ"ש אנא בריה קלה בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' רנ"ד. ועוד כתבתי בעניותי בזה לישב עוד איזה קושיות מהרב שארית יעקב בקונטריס כסא דוד דרוש ז' בס"ד:

לאותה חצר. שהוא עומד בתוכה מותר להחזירה אבל לחצר אחרת הסמוכה לה אסור לזורקם: לכי תיכול עלה כורא דמילחא. בבדיחותא אהדר ליה כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר לישנא אחרינא לכשתאכל עליה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו: מחשבתו. שנתכוון לפנותה מחצר זה לא נתקיימה הלכך לא גזרו אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזור דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרה''ר: ולא אידכר. קודם אפייה על שגגתו שהיא שבת או שמלאכה זו אסורה: למאן התירו. הא לא מסיק אדעתיה לבא לישאל על כך: ואלא דאיהדר ואידכר. קודם אפייה: מי מחייב. חטאת באפייתו: תחלתה וסופה. תחלת המלאכה וסופה לא נודעה לו שגגתו עד שנגמרה עבירה: לאחרים. אחר שראה ובא לפנינו לישאל לרדותה קודם שיבא חבירו לידי חיוב חטאת: וכי אומרים לו לאדם. צא וחטא איסור קל כדי שלא יתחייב חבירך עונש חמור: בהדיא. סקילה ובלשון פשיטותא ולא בלשון בעיא מתני רב אחא בריה דרבא מילתא דרב ביבי: מעל גבי מקום ד'. דהוי חשוב למיהוי הנחתו הנחה ועקירתו עקירה וידו לאו מקום ד' הוא וקתני לה מתני' בין לעקירה בין להנחה דקתני ונתן לתוך ידו של בעל הבית הרי הנחה או שנטל מתוכה הרי עקירה: קלוטה. החפץ הואיל ונקלט באוירה של רשות הרבים כמי שהונחה בתוכו הוא ואע''ג דלא נח:

כאן לחצר אחרת. ואסור להחזירה דקתני לא להחזירה אצלו קאמר אלא להחזירה לחצר אחרת: ומאי שנא. בזו כנגד זו איירי דבדיוטא אחת שנא ושנא דאיכא איסור חיוב חטאת דמושיט מרה''י לרה''י דרך רה''ר א''נ בדיוטא אחת וכגון שאין מפסיק שם רה''ר: ואלא דאהדר ואידכר מי מחייב. תימה דלישני אימא לידי (חיוב) איסור חטאת כדקאמר בסמוך קודם שיבא לידי איסור סקילה: וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. והא דאמר בבכל מערבין (עירובי ן לב: ושם) רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה התם כדי שלא יאכל ע''ה טבל על ידו דאמר לי' מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לו חטא אפי' איסור קל שלא יבא חבירו לידי איסור חמור ואומר ריב''א דאפי' למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין לא נעשה האיסור ומוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמור לא יעשה אפי' איסור קל בידים והא דתנן בהשולח (גיטין דף מא: ושם) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע''ג דבהאי פירקא (דף לח:) א''ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר''א שנכנס לבה''מ ולא מצא שם י' ושחרר את עבדו להשלימו לי' מצוה דרבים שאני ועוד י''ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי כו' ואתי שפיר הא דאמרי' בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם) דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כפרתו כדי שיביא פסחו וכן בפרק בתרא דעירובין (דף קג: ושם) כהן שנמצא בו יבלת חבירו חותכה לו לו בשיניו אע''ג דהוי שבות וגבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה בהשולח (גיטין דף לח:) משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומי' לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים: קודם שיבא לידי איסור סקילה. וא''ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב''א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע''י מה שאנו אוסרין לו וכן בפסחים בס''פ האשה (דף צב. ושם) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח וא''ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק הוא דבשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה ותי' ריב''א דכיון שהדביק תוך כדי דבור של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו התראת ספק הוא דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה ולא הוי התראת ספק אלא בלוקח אם על הבנים למ''ד בפ' ואלו הן הלוקין (מכות דף טו.) בטלו ולא בטלו דשמא לא ישבור כנפיה או לא ישחטנה ועכשיו שמשבר כנפיה אין יכולין להתרותו דלא הויא התראה אלא על הלאו והלאו כבר עבר וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה דכשמתרין בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות אבל הכא כשמדביק פת בתנור אין האפייה מחוסרת מעשה: מתני לה בהדיא. אית ספרים דגרסי בעי רב ביבי ומתני בהדיא בבעיא דרב ביבי איסור סקילה: והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד'. אומר ר''ת דאין רגילות להניח החפץ בפחות מד' וכן היה מסתמא במשכן ועוד אומר ר''י דאל יצא איש ממקומו משמע דקאי נמי אחפץ כלומר ממקומו של חפץ דרשינן בעירובין (פ''א ד' יז:) דאל יצא אל יוציא אע''ג דפשטיה דקרא קאי אמקומו של אדם דהיינו ד' אמות מ''מ משמע נמי מקום החפץ ואין מקום חשוב בפחות מד': אבל למעלה מי' ד''ה פטור. יש להוכיח קצת מכאן דמושיט חייב נמי למטה מי' דאם תמצא לומר פטור לפי שלא מצינו במשכן מושיט למטה מי' שהעגלות היו גבוהים י' א''כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד''ה חייב דילפינן זורק ממושיט אבל עתה דמושיט חייב למטה מי' אז לא מצי למימר למעלה מי' ד''ה חייב דא''כ למטה מי' מ''ט פטור זורק ומיהו אינו הוכחה דלא מצי למימר דלכ''ע ילפינן זורק ממושיט דא''כ הא דתנן לקמן בהזורק (דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב אלמא לא ילפי' זורק ממושיט אמאן תרמייה ותדע דהא כי נמי נימא דמושיט חייב למטה מי' הוי מצי למימר דלכ''ע ילפי' זורק ממושיט ובדיוטא אחת בין למטה מי' בין למעלה מי' ד''ה חייב ופליגי למטה מי' בזו כנגד זו דמר סבר אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ומר סבר לא אמרינן אלא דלא מצי למימר דלכ''ע ילפינן זורק ממושיט משום מתני' דהזורק ולמאי שנפרש בסמוך אתי נמי שפיר דלא נקט הכי: דרבי עקיבא סבר ילפי' זורק ממושיט. וא''ת והא ע''כ זורק מרשות היחיד לרה''י דרך רשות הרבים לא היה במשכן דאם היה במשכן מה צריך למילף ממושיט ומ''ט נמי דרבנן דפטרי וכיון דלא היה במשכן אמאי מחייב ר''ע דבתולדה דהוצאה שהיא מלאכה גרועה אין לנו לחייב אלא דוקא אותן שהיו במשכן כדפרישית לעיל (ד' ב.) וי''ל דר''ע סבר דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה: אבל למטה מי' ד''ה חייב דאמר קלוטה כמי שהונחה. כשהחפץ בידו של עני או של בע''ה לא שייך קלוטה דהא כשנותן בע''ה לתוך ידו והוציא לא מחייב תימה לר''י אם ברייתא היא בשום מקום דבעינן הנחה על גבי מקום ד' וכדמשמע קצת בסמוך דא''ר זירא הא מני אחרים היא משמע דפליגי רבנן עליה אם כן היכי קאמר הכא ד''ה חייב אם כן ההיא ברייתא מני ונראה דלא קשה מידי שיעמיד ר''ע ורבנן כמתניתין ולא כההיא ברייתא דניחא ליה להעמיד מתני' ככ''ע: דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. וקשה לר''י דמאי פריך למימרא דפשיטא ליה לרבה מנא ליה דפשיטא ליה לרבה אי משום דקאמר הא מני ר''ע היא היינו משום דלר''ע אית ליה ממה נפשך קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל אליבא דרבנן מספקא ליה ולהכי לא הוה מצי למימר הא מני רבנן היא ואם היינו אומרים הא דקאמר לעיל רבי עקיבא סבר קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן כו' הכל מדברי רבה היא הוה אתי שפיר אך אין נראה שיהא מדברי רבה ואומר ר''י דהכי פירושו והא מיבעיא בעי לרבה וכיון דאיכא לספוקי בפלוגתייהו איכא נמי לספוקי דילמא לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה ובזו כנגד זו לכ''ע פטור כי פליגי

דף ד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד