שבת ג ע"ב

דף ג - ב

אמר ליה רבי חייא לרב ששאל את ספיקו לפני רבי:

בר פחתי [בן גדולים]! ^[1] וכי לא אמינא לך: כי קאי רבי בהא מסכתא, לא תשייליה במסכתא אחריתי, דילמא לאו אדעתיה [וכי לא אמרתי לך מכבר, שאם עוסק רבי במסכת מסויימת, אל תשאלהו שאלות במסכת אחרת, שמא לא ידע, ויתבייש], דאי לאו דרבי גברא רבה הוא, כספתיה! דמשני לך שינויא דלאו שינויא הוא. השתא מיהת, אף ששאלתך במסכת שבת היתה בעת שרבי עוסק במסכת אחרת, שפיר משני לך ^[2] [דהיינו, אם לא שרבי אדם גדול הוא, היית מביישו, שהיה עונה לך תירוץ שאינו תירוץ. אך בכל זאת, בפעם זו ענה לך כהוגן].

דכך תניא, כדברי רבי: היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום, ^[3] והוציאן לחוץ משחשיכה, חייב, לפי שאינו דומה לידו; הסוגיא שלפנינו עוסקת במי שהושיט את ידו המליאה לרשות אחרת בערב שבת או בשבת, האם מותר לו להחזירה אליו בשבת.

אמר אביי: דין זה פשיטא לי מכח משנתנו, כי ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת, אינה לא כרשות הרבים, היינו, שאם היה אדם עומד ברשות הרבים וידו פשוטה לרשות היחיד, אין ידו נגררת אחר גופו ^[4] להיחשב כרשות הרבים [שהיא הרשות בה עומד גופו] עד שיתחייב המעביר מרשות היחיד לידו, או מידו לרשות היחיד, משום "מוציא מרשות לרשות".

ואף לא כרשות היחיד, היינו, אם היה האדם עומד ברשות היחיד, וידו פשוטה לרשות הרבים, אין ידו נגררת אחר גופו להיחשב כרשות היחיד - שהיא הרשות בה עומד גופו - שיתחייב המוציא מרשות הרבים לידו או מידו לרשות הרבים, משום "מוציא מרשות לרשות".

ומפרש אביי את דבריו: זו שאמרתי "ידו של אדם כרשות הרבים לא דמיא", פשיטא לי כן מידו דעני שבמשנתנו, והיינו מה ששנינו "פשט העני [העומד ברשות הרבים] את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורים", ומבואר, שלא מתחייב בעל הבית על עקירה מידו של העני העומד ברשות הרבים והכנסה לרשות היחיד, הרי שאין יד פשוטה מרשות הרבים נחשבת כרשות הרבים.

וזו שאמרתי "ידו של אדם כרשות היחיד לא דמיא", פשיטא לי כן מידו דבעל הבית שבמשנתנו. והיינו מה ששנינו "פשט בעל הבית [העומד ברשות היחיד] את ידו לפנים, ונטל העני מתוכה שניהם פטורים", ומבואר שלא מתחייב העני על עקירה מידו של בעל הבית העומד ברשות היחיד והוצאה לרשות הרבים, הרי שאין יד הפשוטה מרשות היחיד נחשבת כרשות היחיד. ^[5]

ברם, בעי אביי [בדין זה מסתפק אביי]: היות ואין היד נגררת אחר הגוף לענין חיוב מן התורה, הרי שרשות אחרת היא. ^[6] ואם כן, יש להסתפק: ידו של אדם שפשט אותה [בין בערב שבת ובין בשבת] כשהיא מליאה לרשות אחרת, מהו שתעשה היד בשבת ככרמלית, וכדמפרש ואזיל.

מי קנסוה ^[7] רבנן, האם קנסו חכמים, שתהא היד כרמלית, ^[8] וייאסר לאהדורי לגביה [להחזיר את ידו אליו], שהרי עתה הוא נחשב כמוציא את החפץ מכרמלית לרשות הרבים [או לרשות היחיד], ותהא ידו פשוטה כך עד למוצאי שבת. ^[9]

או לא קנסוהו, ומותר לו להחזיר את ידו.

תא שמע: היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ: תני חדא [בברייתא אחת שנינו]: אסור להחזירה לידו. ותניא אידך [וברייתא שניה שנינו]: מותר להחזירה.

מאי לאו, בהא קמיפלגי: דמר, התנא בברייתא שאוסרת להחזירה, סבר ככרמלית דמיא, ולפיכך אסור להחזירה.

ומר, התנא בברייתא המתרת, סבר לאו ככרמלית דמיא.

ודחינן: לא כאשר פירשת את סתירת הברייתות, אלא, דכולי עלמא - שתי הברייתות סוברות - אם פשט את ידו לרשות היחיד, או לרשות הרבים למטה מגובה עשרה טפחים, הרי היד ככרמלית דמיא. ^[10]

ולא קשיא סתירת הברייתות: כאן, הברייתא האוסרת להחזיר, עוסקת בכגון שפשט את ידו לרשות הרבים למטה מגובה עשרה טפחים, שעד גובה זה אויר רשות הרבים הוא, ונמצא שפשט ידו מרשות היחיד לרשות הרבים, ולכן קנסו שתהיה ידו ככרמלית.

כאן, הברייתא המתרת, עוסקת בכגון שפשט את ידו לרשות הרבים למעלה מגובה עשרה טפחים, שאינו אויר רשות הרבים, אלא "מקום פטור" הוא, ^[11] ולפיכך לא קנסוהו.

ואיבעית אימא ליישב סתירת הברייתות: אידי ואידי, שתי הברייתות עוסקות בכגון שהושיט ידו למטה מעשרה טפחים, ולכולי עלמא לאו ככרמלית דמיא, ואין היא נחשבת רשות לעצמה. וגם הברייתא האוסרת, אין זה מהטעם שהיד היא רשות לעצמה, ולכן אסור להחזירה. ולא קשיא:

כאן, הברייתא המתרת, עוסקת בכגון שהושיט ידו מבעוד יום.

כאן, הברייתא האוסרת, עוסקת בכגון שהושיט ידו משחשיכה.

ומפרשת הגמרא: אם הושיט ידו מבעוד יום, שלא עשה כל איסור, לא קנסוה רבנן מלהחזיר, וכיון שאינה רשות לעצמה, הרי הוא מותר להחזיר את ידו. ^[12]

אבל, אם הושיט ידו משחשיכה, שעשה איסור מדרבנן בהושטת ידו עם חפץ לרשות השניה, קנסוה רבנן שלא יחזירנה. ולא משום שעשאוה ככרמלית, אלא קנס בעלמא.

ומקשינן עלה: אדרבה, איפכא מסתברא! אם הושיט ידו מבעוד יום, יש לנו לומר שאסור להחזירה, ואילו כשהושיט ידו משחשיכה, יש לנו לומר שלא אסרוהו מלהחזירה. כי כאשר מושיט ידו מבעוד יום, שלא היתה עקירה בשבת, נמצא, דאי שדי ליה, לא אתי לידי חיוב חטאת [אם ישליך את החפץ מידו מתוך שיקשה עליו להחזיק את ידו המליאה כשהיא פשוטה לרשות הרבים עד מוצאי שבת, לא יתחייב חטאת], באופן זה מן הראוי לומר, ליקנסוה רבנן, מאחר שאין חשש איסור דאורייתא אם לא יעמוד בגזירת חכמים, וישליכו. ^[13] אבל אם הושיט ידו משחשיכה, דאי שדי ליה, שאם ישליך את חפץ שבידו לרשות הרבים מתוך שיקשה עליו לעמוד בגזירת חכמים שאסרוהו להחזיר את ידו המליאה, אתי בהו לידי חיוב חטאת, שהרי עקר, והעביר והניח בשבת, באופן זה יש לנו לומר, לא ליקנסוה רבנן, שמא ישליך את החפץ מידו ויבוא לידי איסור דאורייתא.

ומדלא קא משנינן הכי [ומאחר שלא יישבו בני בית המדרש את סתירת הברייתות באופן זה], הרי מבואר שהם סוברים שלא חששו חכמים לגזור גזירה מחשש שמא לא יעמוד בה ויעשה איסור חמור. ^[14] ואם כן, תפשוט מזה את ספיקו דרב ביבי בר אביי שנסתפק בכעין זה! דבעי רב ביבי בר אביי: אדם אשר הדביק אדם פת בתנור בשבת, ולכשתיאפה הפת יתחייב חטאת משום מלאכת "אופה", האם התירו לו חכמים לרדותה, להוציאה מן התנור, על אף שיש ברדיית הפת מהתנור איסור דרבנן, קודם שיבא לידי חיוב חטאת, כלומר, כדי שלא יבוא לידי חיוב חטאת. או לא התירו.

ומדברי בני הישיבה תפשוט, דלא התירו לו לרדותה, וכאשר אנו אומרים כאן, שלא נמנעו חכמים מלקונסו להחזיר את ידו, על אף החשש שמא ישליך את החפץ מידו ויבוא לידי איסור דאורייתא. ^[15]

ואומרת על כך הגמרא: הא לא קשיא, ותפשוט! כלומר, מה בכך שתיפשט בעייתו של רב ביבי.

ואיבעית אימא, לעולם לא תפשוט את בעייתו של רב ביבי. ולא קשיא, כלומר, את סתירת הברייתות נפרש באופן זה: ^[16]

כאן - הברייתא המתרת - עוסקת בכגון שפשט את ידו בשבת בשוגג.

כאן - הברייתא האוסרת - עוסקת בכגון שפשט את ידו בשבת במזיד. ^[17]

ומבארת הגמרא: אם הושיט ידו בשוגג, לא קנסוה רבנן להחזיר את ידו, שהרי בשוגג עשה כן. ידו. אבל אם הושיט ידו בשבת במזיד, קנסוה רבנן שלא להחזיר את ידו. ^[18]

ואיבעית אימא ליישב את סתירת הברייתות: אידי ואידי - שתי הברייתות - עוסקות בכגון שהושיט את ידו בשוגג. והכא, בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי, מחלוקת הברייתות היא האם קנסו אף בשוגג משום מזיד:

מר - התנא של הברייתא האוסרת, סבר, קנסו שוגג אטו מזיד.

ומר התנא של הברייתא המתרת, סבר, לא קנסו שוגג אטו מזיד.

ואיבעית אימא לפרש את סתירת הברייתות: לעולם לא קנסו שוגג אטו מזיד, ^[19] ובכל זאת לא קשיא סתירת הברייתות. כי כאן, הברייתא המתרת, עוסקת בדין החזרת היד לאותה חצר ממנה הושיט את ידו.

והמעשה שעשה הנחה איכא עקירה ליכא הלכך הוא פטור אבל אסור. כיוצא בה בעה"ב שעקר חפץ מרה"י ונתנו לתוך ידו של עני והוציאו העני והניחו ברה"ר בעה"ב שעקר מרה"י ואילו הוציאו והניחו ברה"ר היה חייב חטאת חשיב ליה. אבל העני שהניח דלא אפשר ליה לאיתחיובי כי האי גוונא חטאת לא קתני ליה. כללו של דבר העוקר אתי לידי חיוב חטאת אילו הניח שהנחה אחר עקירה היא. אבל המניח לא אתי לידי חיוב חטאת לעולם שכבר נעקר מקודם. ולא נשאר למניח מה לעשות. נמצאו בבבא ד' פטורי ב' מהן יתכן שיבוא לידי חיוב חטאת. וב' מהן לא. וכן בבבא דסיפא ד' כיוצא בהן. נמצאו בהני ד' בבי י"ו. ד' מנהון חייב חטאת. וד' מנהון פטור ומותר. וד' מנהון פטור ולא אתי בהו לידי חיוב חטאת. וד' מנהון אתי בהו לידי חיוב חטאת. והאי תנא ד' דאית בהן חיוב חטאת. וד' פטורי דאתי בהן לידי חיוב חטאת קתני הני אחריני דפטור ומותר ופטורי דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קתני ועלתה השמועה יחיד שעשה חייב. שנים שעשו פטורין:
ירושלמי מנין שההוצאה נקראת מלאכה שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר גו'. בעא מיניה רב מר' הטעינו חבירו אוכלין ומשקין ברה"י והוציאו לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי וחייב או לא. א"ל חייב ואינן דומה לידו דמתניתין שהנותן לתוכה ומוציא שניהם פטורים. מ"ט ידו לא ניחא בתר גופיה גרירה. ומקום שגופו עומד שם ידו חשיבה. כי אם יעתק הגוף ידו נמשכת עמו. וכיון שהגוף בחוץ כמו כן היד בחוץ חשיבה והנה לא עקר מרה"י אבל בעת שהגוף בפנים גופו נייח ובעי עקירה. ואם נתנדנד כאילו עקר והוציא חייב שנמצא כלו מעשה בידו הוא עקר מבפנים והוא הוציא והניח וכ"ש אם הוא משא כבד.

אמר אביי ידו של אדם אינה חשובה כרה"י מידו דעני הנתונה בחוץ. שאילו היתה כרשות היחיד לא היה בעה"ב הנוטלו מתוכה חייב. ועוד אילו היתה כרה"ר לא נתחייב העני הנוטלו מתוכה והוא בבית חייב וכיון דאמר אביי ידו של אדם אינה לא כרה"ר ולא כרה"י הוצרך לשאול מהו שתיחשב ידו ככרמלית ואם הוציאה בשבת בחפץ מותר לו להחזירה.

תפשוט דלא התירו ואב"ע לעולם לא תפשוט. <חסר>... וכיון דיש כאן ב' תירוצים חדא קולא וחדא חומרא לחומרא אזלינן ולא נפשוט בעי' דרב ביבי וצריך לומר דמזיד ג"כ לא לפשוט דודאי יש חילוק ביניהם דכאן וודאי לא יעשה בידים אבל בהך דרב ביבי ממילא נאפ' ואסקינן לאותה תצר מותר לחצר אחרת אסור דמיתעביד מחשבתו אבל גבי רודה פת מן התנור רצונו לאפות הפת ורודה אותו קודם שנאפית ומיהו במזיד אפי' לאותו חצר אסור כדקאמרינן:

ואב"ע דכ"ע לא קנסו שוגג אטו מזיד. כלומר אידי ואידי בשוגג בדקאמרת ולא משום קנס אטו מזיד אלא בשוגג גופי' אסור לחצר אחרת אלמא במזיד קנסו וכן נראה ממ"ש רבינו הגדול. והא בשוגג ומ"מ לפי לשון שפי' דוקא מבעוד יום אבל משחשיכה מותר לאותה חצר דהא איפשט התירא בין בשוגג בין במזיד לחצר אחרת אסור לעולם דהא אפשר לי' להחזיר לאותה חצר, ואין זה מתוקן בהלכות:

היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה חייב. הוא הדין להטעין עצמו משחשיכה לפנות מזוית לזוית ועמד לפוש ונמלך להוציאן, אלא דאי נקט הכי הוה אמינא דלא עקירת גופו הויא עקירה ולא הנחת גופו הויא הנחה ואינו חייב אלא אעקירה ראשונה, קא משמע לן בהיה טעון מבעוד יום ועמד לפוש משחשיכה דעקירת גופו הויא עקירה והנחת גופו הויא הנחה.

הכי גריס רש"י ז"ל: אמר אביי ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד וכו' כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות הרבים לא דמיא מידו של עני. ופירש דאינה כרשות שהגוף עומד שם לבטל רשות שהיא פשוטה שם, בין שהיא פשוטה לרשות הרבים והוא ברשות היחיד בין שהיא פשוטה לרשות היחיד והוא עומד ברשות הרבים, כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני שפשוטה לרשות היחיד ואפילו הכי נטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה פטור, ואי חשבת ליה כרשות הרבים שהגוף עומד שם היה חייב, וכן לפשט בעל הבית את ידו לחוץ. ואינו מחוור. חדא, דפשיטא שאין היד הפשוטה לרשות היחיד חולקת רשות לעצמה שתעשה רשות הרבים. ועוד, שהבעיא דאיבעיא ליה אם תעשה כרמלית אינה מענין הפשיטות, דידו אינה נגררת אחר הגוף לחייב הנותן בתוכה והנוטל ממנה אבל לענין חזרתה אצלו אינה כמוחלקת ממנו, ואין הבעיא אלא אם היא כמוחלקת ממנו להחזירה אצלו.

ורבנו חננאל ז"ל גרס איפכא: כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני. כלומר: פשיטא לי דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן, בין הפשוטה לרשות הרבים בין הפשוטה לרשות היחיד ולעולם אינה בטלה לגבי הרשות שפשוטה שם, אלא הא קא מיבעיא לי אם הוציאוה מלאה פירות אם היא כרשות לעצמה ותהא ככרמלית או נגררת לעולם בתר גופה ומותר להחזירה אצלו.
וקשיא לי לפשוט ממתניתין, דקתני פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה בעל הבית פטור, ופטור אבל אסור קאמר דפטורי דאית בהו מעשה נינהו כדאמרינן לעיל, אלמא ידו של בעל הבית שפשוטה לרשות הרבים ככרמלית היא ואסור להכניסה אצלו. וליתא דהתם משום דאתעבידא מלאכה היא דזה עוקר וזה מניח ולא משום שתעשה כרמלית. ותדע לך דהא פשט העני את ידו לפנים בודאי אינה נעשית כרמלית ברשות היחיד, דרשות היחיד עולה עד לרקיע ואפילו הכי אסור, אבל הכא שהוציאה מלאה פירות ואפילו מבעוד יום קא מיבעיא ליה אם נעשית כרמלית ברשות הרבים. ודוקא להחזירה אצלו הא לטלטל ברשות הרבים מותר, כדתנן בפרק בתרא דעירובין (צח, ב) עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד.

מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא. כתוב בתוס' דלא גרסינן קנסוה, דהא בסמוך דמוקמינן דלאו ככרמלית דמיא, אפילו הכי אמרינן דאם הוציאה משחשיכה קנסוה להחזירה. אלא הכי גריס מי אסרו להחזירה, דאף על גב דשרי לטלטולי ברשות הרבים כדתנן התם, מכל מקום עבדוה ככרמלית לענין רשות שאינה היא שם שדומין יותר שתי רשויות, ונפקא [מינה] דאם הוציאה בשוגג מבעוד יום אסור.

כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה. איכא למידק למעלה מעשרה אפילו לכתחילה נמי יהא מותר להוציאה ולהחזירה, דמקום פטור הוא. ויש מי שתירץ, דלאו בשהוציאה למעלה מעשרה קאמר, אלא שמותר להחזירה למעלה מעשרה, כלומר: הוציאה למטה מעשרה מותר להגביה למעלה מעשרה ולהחזיר משם לפנים, משום דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומותר להוציא מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לרשות היחיד. ואף על גב דאמרינן לקמן (שבת ו, א) גבי אסקופה ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, ואמרינן נמי לקמן (שבת ח, ב) ובלבד שלא יחליפו וכן נמי בעירובין (ט, א), הני מילי ברשויות דאורייתא אבל ברשויות דרבנן מותר להחליף. ויש מי שפירש דבכרמלית של יד הקילו לפי שאינה כרמלית גמורה.
ואינו מחוור בעיני מדאקשינן בסמוך משחשיכה דאי שדי להו אתי בהו לידי תקלת חיוב חטאת לא ליקנסיה, ואם איתא דאפשר לאהדורה בכי האי גוונא מהדר ולא אתי לידי חיוב חטאת, ודוחק הוא להעמידה באויר שאי אפשר להגביה. ועוד דאם איתא הוו מילי דרבנן כחוכא לא ליהדר מלמטה מעשרה אלא מגביה ליה לידיה לעיל ומהדרה.
ולי נראה דאפילו להוציא למעלה מעשרה אסור לכתחילה, דחיישינן דילמא שדי להו, וכדאמרינן בסמוך אידי ואידי למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמיא ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה, דאלמא דאף על גב דלאו ככרמלית דמיא אפילו הכי קנסוה כשהוציאה משחשיכה או משום דשדי להו או משום דילמא אתי לאפוקי לכתחילה מרשות היחיד לרשות הרבים, והכא נמי למעלה מעשרה אף על גב דלא קנסוה ליה מ"מ אסור לעשות כן משום דילמא משתלי ושדי, וכל דאי שרית למעלה מעשרה אתי לאפוקי למטה מעשרה ולאו גזירה לגזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא. ורבנו הרב כתב דלכתחילה אסור משום דדמיא למוציא למעלה מעשרה דאסור, כדאמרינן בפרק הזורק (לקמן שבת צז, א) א"ר (אלעאי) [אלעזר] המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב.

הא דאמרינן: אדרבא איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסיה, משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא ליקנסיה וכו'. איכא למידק היכי דמי אי בשוגג ולא אידכר למאן אסרו ולמאן התירו להחזירה, ואי בשוגג ואידכר חטאת מי מיחייב וכדאקשינן בסמוך (ד, א) אדרב ביבי. ותו מאי קא מדמי ליה לדרב ביבי, דהא אסיקנא בדרב ביבי דלאו שוגג קאמר ומשום חיוב חטאת אלא במזיד. ואי אפשר לומר דהכא לישנא דמעיקרא נקט ומיניה אתה שומע למזיד דמסקנא, דשאני מזיד דהכא משום דמזהר זהיר ביה כי היכי דלא ליתי לידי חיוב סקילה מה שאין כן בדרב ביבי דממילא קא אתי, וכדמוכח בסמוך דאמרינן איבעית אימא לא תפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד, כלומר: וממזיד דהכא לא תפשוט דרב ביבי דהכא שאני דמזהר זהיר ביה וכדפירש רש"י ז"ל. ותדע לך דהא במסקנא אמרינן דבמזיד דהכא קנסוה רבנן, ובעיא דרב ביבי איפשיטא דהתירו. ויש לומר דהכא ודאי בשוגג ואידכר, וחיוב חטאת דקאמר לאו חיוב ממש שיביא עליו קרבן חטאת קאמר אלא חלול שבת שיש בו חיוב קאמר.
ורב ביבי בהכי נמי מתוקמא למסקנא, כלומר: בין במזיד גמור בין בשוגג ואידכר כדהכא, דלאו חיוב סקילה ממש קאמר, דהא אי אפשר דאפילו במזיד גמור מעיקרו כיון דעכשיו הוא בא לרדות ואינו נמנע אלא מחמת שסבור שהוא אסור לעשות כן אם כן סופו אינו אלא שוגג ואינו חייב סקילה, אלא קודם שיבא לידי איסור סקילה קאמר, כלומר: קודם שיתחלל שבת שהוא באיסור סקילה על ידו. והא דאקשינן בדרב ביבי אילימא בשוגג ואידכר מי מחייב, ודאי הוה מצי לתרוצי הכין, [אלא דתירץ איסור סקילה משום] דההוא לישנא כולל הכל ולא חיוב חטאת (שאני) [שאינו כולל], אבל הכא לא דק בלישנא (מכל מקום) [למימר] דאי שדי [ליה אתי לידי] איסור סקילה משום דלישנא דמעיקרא דרב ביבי נקט.
ואם תאמר מכל מקום אכתי היכי אתי למיפשט דרב ביבי מיהא דשאני שוגג ואידכר, דהכא משום דמזהר זהיר ביה כדאמרינן בסמוך בלישנא דלא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד. איכא למימר ההיא דבסמוך במזיד גמור דאי שדי להו אתי לידי חיוב סקילה מזהר זהיר ביה, אבל בשוגג מעיקרו אף על גב דאידכר כיון דאינו מתחייב סקילה ואפילו כרת נמי לא מחייב לא זהיר ביה כיון דאית ליה טרחא יתירתא למינקט ידו הכין כוליה יומא. ואם תאמר מכל מקום אכתי לא דמיא לדרב ביבי, דהכא אפשר דאפילו בשוגג גמור ולא אידכר דלא שדי ליה, אבל בדרב ביבי דודאי אתי לידי כך ממילא לא ליקנסוה. איכא למימר דהכי קאמר מדקנסוה הכא שמע מינה דליכא למיחש כלל שמא יבא לידי איסור שבת ואפילו באיסורא דאתי ודאי ממילא, דאם איתא דחיישינן הכא לא ליקנסוה כיון דאפילו החזירה ליכא איסור כלל ואפילו דרבנן, אלא מדלא חיישינן הכא וקנסוה ביה ודאי בבעיא דרב ביבי דאיכא איסור מלאכה מדבריהם שנאסר במנין לא התירו ולא חיישינן לאיסור הבא לו ממילא.
ובתוס' נראה שהם סבורים לומר דאפילו ממזיד גמור דהכא איכא למיפשט מזיד דרב ביבי, דהכא נמי אי אפשר לעכב שם ידו כל היום מלאה. והא דאמרינן בלישנא דאיבעית אימא לא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד. יש לומר דהכי קאמר לעולם מתניתא תרווייהו איכא לאוקמינהו בין בשוגג בין במזיד, ואפילו הכי לא תפשוט [ד]דילמא תרווייהו מבעוד יום, ואי בשוגג מוקמת להו מדתניא מותר להחזירה ליכא למיפשט בדרב ביבי דהתירו דהתם מבעוד יום ולא קנסוה אבל בדרב ביבי דמשחשיכה קנסוה, ומאידך דאסר ליכא למיפשט לחומרא, דשאני התם דלא אתי לידי איסור סקילה, אבל בדרב ביבי דאתי לידי איסור חששו, ואי במזיד מוקמת להו נמי ליכא למיפשט מידי מהאי טעמא דאמרן. והיינו דלא פשטיה לה נמי משנויא דקאמר דאף על גב דשנינן כאן למעלה מעשרה כאן למטה מעשרה ליכא למיפשט מינה דלא התירו דדילמא התם מבעוד יום.

כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. ואף על גב דאסור להחזירה קאמר, להחזירה לרשות היחיד קאמר. ולחצר אחרת דקאמר בששתיהן מאדם אחד, אי נמי בשעירבו.

אסור לו לאדם להוציא ידו מלאה פירות לרה"ר אפי' דרך חלון ולמעלה מי' שהוא אויר מקום פטור כדי שיתרחק מן העבירה שמא ישכח ויבא לידי איסור שבת אם בשוגג אם במזיד אם יפלו הפירות מידו לרה"ר או שמא יניחם הוא או יכניסם לחצר אחרת שכנגדה שרה"ר באמצע ואפי' היתה מלאה מבעוד יום שלא היתה עקירתו באיסור או שעקר בשבת ולא נתכון בשעת עקירתו להוציאן לחוץ בכלם אסור לכתחילה:

שכח והוציא ידו מלאה לחוץ על דעת להניח לרה"ר או להכניס לחצר אחרת הן שבצדה דרך רה"ר מפתח זה לפתח שבצדו או שכנגדו ורה"ר באמצע אפי' עקרן משחשכה ונזכר קודם שיכניס או יניח והרי ידו תלויה באויר רה"ר מותר לו להחזירה לאותה חצר שהוציאה משם ואפי' הוציאה באויר שלמטה מעשרה שמאחר שלא נעשית מחשבתו אין לחוש שירגיל בכך ועוד שאם לא תתיר לו כן שמא ישכח ויניח ויבא לידי חיוב חטאת אבל לא לחצר אחרת שבצדה אע"פ שסמוכה לה ואין רה"ר באמצע הואיל ודרך רה"ר הוא צריך להכניסה לשם ואין צריך לומר הנחה ברה"ר או הכנסה לחצר שכנגדה שרה"ר באמצע שהרי כל אלו הם כמי שהשלים מחשבתו הואיל ולא החזירה אצלו ואפילו כיון מזו לזו אסור לו להחזירה לאחרת שכל שאינו מחזירה אצלו דומה כמשלים מחשבתו ואין צריך לומר שבמקום שכיון לו אסור אע"פ שאין שם חיוב חטאת הואיל ונזכר שהרי מ"מ השלים מחשבתו לגמרי ומה שאמרו בסוגיא זו הכא איתעבידא מחשבתו פירושה אפי' כיון לזו והניח לזו והענין שהשלים מחשבתו בפנויין או שמ"מ דומה להשלמת מחשבתו הואיל ואינו מחזירה אצלו כמו שפירשנו ואם הוציא במזיד אף להחזירה אצלו אסור קונסין אותו ותהא ידו תלויה ועומדת עד שתחשך ואין לחוש שמא יניח ויבא לידי איסור סקילה שכל שבלבו כן נוח לו להחזירה על כרחנו משיבא לידי איסור סקילה ודבר זה פירשוהו גדולי הפוסקים והמחברים אפי' בלמעלה מעשרה והרבה מפרשים כתבוה דוקא למטה מעשרה הא למעלה מותר אפילו הוציאה במזיד ומ"מ כל שהוציאה מבעוד יום מותר להחזירה אצלו אין מזיד שמבעוד יום חמור משגגת שבת:

למדת שידו של אדם נידונת ככרמלית וא"ת משנתנו היאך עני ועשיר מתחייבים על הוצאה דרך ידם והרי היא הוצאה מרשות לרשות דרך כרמלית לא אמרו לדונה ככרמלית להקל אלא להחמיר ואע"פ שבמשנתנו היינו למדים כן בהוצאות שאמור בהן פטור אבל אסור שאם אינה ככרמלית אסור למה אין זה כלום שלא אמרוה אלא כשנעשית כל המלאכה מיהא על ידי שניהם אבל בשלא נעשית כל המלאכה לא למדנו עד שבאה שמועה זו ללמדנו שכן:

מכאן כתבו קצת מפרשי' באלו התולין מיני פירות או שאר אוכלין בחלונותם מבחוץ אפי' למעלה מעשרה הואיל ואויר רה"ר מהלך תחתיו ויכול לבא לידי איסור שבת אם יתלה לשם דבר ויפול מידו לרה"ר כגון מיני פירות שנושרין מאליהן אסור לו להתעסק לשם ליטול מהם הא אם כרמלית עוברת תחתיו מותר שאין מחמירין בגזירה כל כך:

יש לדון במה שכתבנו שמא יחזור וישכח ויבא לידי חיוב חטאת תינח לדעת האומר אין ידיעה לחצי שיעור ר"ל שאין ידיעה שבין שני חצאי השיעור מחלקת וחייב חטאת ר"ל שאם אכל חצי זית חלב ונודע לו וחזר ושכח ואכל חצי זית אחר בהעלמת ידיעה שבנתים אינה קרויה ידיעה לחלק ביניהם ויתחייב חטאת אבל לדעת האומר יש ידיעה לחצי שיעור ושהלכה כן כמו שביארנו בשני של שבועות שאין זה תחלתו וסופו בשגגה היאך אתה אומר כן תדע שמתוך קושיא זו יש מי שאומר שזה שאמרו בסוגיא זו משחשיכה דאי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה ועל כרחך הואיל ונזכר בנתים אתה צריך לפרשה בחזר ושכח אינה אלא לדעת האומר שאין ידיעה מחלקת לחצי שיעור ומ"מ אנו קבלנו בפרושה שאף לדעת האומר בעלמא יש ידיעה לחצי שיעור מודה הוא בזו שלא אמרו כן אלא כשעשה איסור בהעלמה כגון כתב אות אחת או אכל חצי זית חלב שאע"פ שאינו חייב איסור מיהא איכא אבל הוצאה שאינה עיקר מלאכה ולא מעשה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה ואע"פ שאמרו שהמעביר שתי אמות בשוגג ושתים במזיד ושתים בשוגג פטור מ"מ ההעברה דומה למעשה יותר מן ההוצאה כך קבלנו בענין זה וכך כתבוהו חכמי הדורות אלא שאינם דברים ברורים כל כך:

אמר אביי ידו של אדם אינו לא רשות היחיד ולא רה"ר רה"י לא הוי מידו דעני ורשה"ר לא הויא מידו דעני ורשה"ר לא הויא מידו של בעה"ב כך מצאתי גירסא זו כתובה בכל הספרים אבל המורה מהפך הגירסא וגריס רה"ר לא הוי מידו דעני ורה"י לא הוי מידו דבעה"ב ונ"ל לקיים גירסת הספרים ולפרש כך יד של אדם אינה לא רה"י אם פשטה מרה"ר לרה"י לא הויא כרה"י ולא כרשות הרבים שאם פשטה נמי מרה"י לרה"ר לא הויא כרה"ר ולא אמרינן בכל היכא דקיימא ידו תיהוי כי ההוא רשותא רה"י לא הויא מידו דעני שהרי כשהכניס העני את ידו לפנים מצאה ונטל בעה"ב מתוכה או אם הכניסה ריקנית ונתן בעל הבית לתוכם קתני גבי בעל הבית פטור אבל אסור ואע"ג דלא הוי מחשבון פטור' דמרבע משום דלא אתי לידי חיוב חטאת אבל מ"מ פטור אבל אסור תני ביה ולא אמרינן תיבטל ידו דעני אצל רה"י ויהא מותר בעה"ב ליטול מתוכה וליתן לתוכה כאחת מזויות הבית ורה"ר נמי לא הויא מידו דבעה"ב שהרי כשהוציא בעה"ב את ידו לחוץ מלאה ונטל העני מתוכה או ריקנית ונתן העני לתוכה קתני גבי עני פטור אבל אסור ואע"ג דלא הוי נמי מחשבון פטורי דארבע משום דלא אתי לידי חיוב חטאת אבל מ"מ פטור אבל אסור תני ביה ולא אמרינן תיבטל ידו דבעה"ב אצל רה"ר ויהא מותר העני ליטול מתוכה וליתן לתוכה תוך ארבע אמות וכיון דשמעי' ממתני' דלא בטלה ידו אצל אותה הרשות שהושיטה שם א"כ הוציא ידו מלאה פירות לחוץ מותר לו להחזירה מן הדין דלא הוי' ידו רשות הרבים והשתא בעי אע"ג דלא הוי רה"ר אם נתנו עליה איסורי כרמלית דרבנן שיהא אסור להחזירה ואם לאו:

בד"ה מי קנסוה כו' ונ"מ דאסור בשוגג מבעוד יום עכ"ל. מהרש"ל הגיה בשוגג או מבעוד יום עכ"ל ואין צורך להגיה דודאי למאי דעבדוה ככרמלית בהנך תרתי בשוגג ומבעוד יום נמי אסור כמו שכתבו התוס' לקמן דמשני בשוגג לא קנסוה ומיירי מבעוד יום כו' עכ"ל והיינו לפי הדחייה דלאו ככרמלית הויא אבל אי הוה ככרמלית אסור אפי' בכה"ג ודו"ק:

בד"ה בשוגג לא קנסוה ומיירי מבעוד יום דהשתא ליכא למיפשט כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל התוס' אינן תופסים סברת רש"י כו' אבל גבי מזיד סבירא להו כדברי רש"י שמחלק בין מזיד דהכא כו' דאם לא כן אמאי לא הקשו התוס' דליפשוט ממזיד מאחר דמבעוד יום לא התירו כל שכן משחשיכה עכ"ל אבל הר"ן כתב שהתוס' לא ס"ל כדברי רש"י שמחלק בין מזיד דהכא כו' וז"ל על פירוש רש"י אבל התוספות סוברין דמזיד דהכא כמזיד דהתם דהכא נמי מלתא דלא שכיחא היא דכולי יומא לנקוט פירי הלכך במזיד דהכא ודהתם כל דלא נתקיימה מחשבתו כו' ומאי דמשמע הכא דבמזיד אפי' לאותה חצר אסור כגון שהוציא ידו מבעוד יום שא"א לו לבא לידי סקילה עכ"ל והשתא לפי מה שהבין הר"ן דברי התוס' הרי לך בהדיא מה שכתבו התוספות ומיירי מבעוד יום דהשתא ליכא למפשט כו' קאי נמי אמזיד דקאמר תלמודא ומה שהקשה מהרש"ל בזה אמאי לא הקשו התוס' דליפשוט ממזיד מאחר דמבעוד יום לא התירו כ"ש משחשיכה עכ"ל אין כאן קושיא שהרי התוס' הקשו כן הכא אשינויא קמא נפשוט בעיא דרב ביבי כו' דאי מבעו"י לא התירו כ"ש משחשיכה וי"ל דאין לפשוט דהתם מה שלא התירו משחשיכה כו' עכ"ל והאי תירוצא עולה גם לשנויא בתרא דמחלק בין שוגג למזיד וזה שדקדקו התוס' הכא לומר משנויא קמא נמי נפשוט כו' דר"ל מהאי שנויא בתרא דמחלק בין שוגג ומשנויא קמא נמי דמחלק בין למטה מי' בין למעלה מי' נפשוט בעיא דרב בבי ודו"ק:

בא"ד אבל גבי רדיית פת לעולם אימא דהתירו עכ"ל. יש לדקדק דהא מה"ט דאסור להחזיר ידו משחשיכה משום דהוה כחוכא וטלולא להתיר במשחשיכה ולאסור מבעוד יום מה"ט גופיה תאסור רדיית הפת במשחשיכה משום דהוה כחוכא וטלולא כיון דאסור מבעוד יום ולפי מה שחילק רש"י בין מזיד דהכא למזיד דהתם וכמ"ש מהרש"ל דהתוספות נמי מחלקין בהכי ניחא אבל לפי דברי הר"ן שהתוס' אינן מחלקין בין מזיד דהכא למזיד דהתם קשה ויש לומר דגבי החזרת יד ודאי דהוי ליה כחוכא וטלולא שיצטער כולי יומא למנקט פירי המוציא ידו מבעו"י בשעת היתרא והמוציא ידו בשעת איסור משחשיכה לא יצטער ויחזיר ידו אבל גבי רדיית פת דאין כאן מצטער למה יתירו בחנם במבעו"י וגם אם יתירו במשחשיכה משום שלא יבא לידי איסור חמור לא הוי כחוכא וטלולא ודו"ק:

בגמרא אדרבה איפכא מסתברא וכו' ומדלא קא משנינן הכי תפשוט דרב ביבי וכו' יש לדקדק למה הוצרך לומר אדרבה איפכא מסתברא וכו' היה לו למפרך בלא איפכא מסתברא אלא בפשיטות מדקאמר כאן מבעוד יום כאן משחשיכה דמשחשיכה ס"ל לתנא קנסו רבנן ולא חשו דלמא שדי ליה מידו ואתי לידי חיוב חטאת מדמתוקמא תירוצא הברייתא אם כן תפשוט מהברייתא בעיא דרב ביבי דלא התירו לרדות את הפת אבל נראה דמזה לא היה יכול לפשוט מידי משום דאי באת לפשוט הוי מצי למדחי דהברייתא מתוקמא בשינויא קמא ואי בעית למפשט משנויא קמא בעיא דאביי הוה דחי ליה בשנוייא השני ושנוייא השני בעצמו היינו יכולים להפך הסברא ולשנויי איפכא וזיל הכא קא מדחי ליה לכך הוכרח לומר אדרבה איפכא מסתברא ר"ל רבא לפשוט מסברת בני המדדש ולא מהתנא דברייתא דמדלא שני איפכא ש"מ דלא ס"ל לבני בית המדרש סברא זו כלל שנאמר שרבנן יבטלו דברי גזרתם וקנסותם בשביל שלא יבא איסור חמור מזה וגם צריך לומר דהא דקאמר מדלא קא משנינן הכי ס"ל פירוש איפכא וכו' דאין ר"ל דהוה ליה לשנויי סברא זו ההפוכה לבד בלא סברא זו הפשוט דא"נ שני איפכא ובאת למיפשט מינה לא קנסו משחשיכה ש"מ דהתירו לרדות את הפת הוה מצי למידחי ולשנות איפכא ולומר דהברייתא מתורצת איפכא דמבעוד יום לא קנסו ומשחשיכה קנסו אלא דד"ל דהוה להו לבני בית המדרש לחלק שנוייא השני בתרי השנויי ולומר ל"ק כאן מבעוד יום כאן משחשיכה מבעוד יום לא קנסו ואיבעית אימא איפכא מבעוד יום קנסו משחשיכה לא קנסו משום דלא ליתי לידי חיוב חטאת ומדלא הזכירו בני בית המדרש סברא זו ההפוכה כלל ש"מ דלא סבירא להו סברא זו כלל ואם כן תפשוט מהבני בית המדרש בעיא דרב ביבי וק"ל ועל פי דרך זה יבואו דברי התוספות על נכון:

ברש"י ד"ה בשוגג לא קנסוה רבנן וכו' דהתם ליכא למיחש דלמא לישדינהו שיתחייב מיתת בית דין וכו' ר"ל דהתם ליכא למיחש שישליך אותו מידו משום דהא יודע שכשישליך אותו מידו יתחייב מיתת בית דין דהא השתא במזיד איירי לכך ודאי הוא שיהיה נזהר להחזיק בידו עד שתחשך אבל רדיית הפת אי לא שרית ליה לרדות ממילא אתי לידי חיוב חטאת כשיאפה ומה לו לעשות ולכך אימא לך דהתירו לו לרדות וק"ל. ובשנוייא דלעיל דמשני כאן מבעוד יום כאן משחשיכה דקאמר עלה ותפשוט דרב ביבי ליכא לחלק ולומר דהכא שאני דליכא למיחש דלמא שדי ליה משום שהוא בעצמו יהא נזהר שלא להשליכו כדי שלא יבא לידי חיוב דאורייתא דלא שייך זה כ"א גבי מזיד שיתחייב מיתת בית דין וכשנוייא דהשתא דמשני כאן בשוגג כאן במזיד אבל בכל שנויי לא איירי אלא בשוגג אלא שעדיין יש לדקדק שהיה יכול לחלק דשאני הכא דלא אתי בודאי לידי איסור דאורייתא אלא דאיכא למיחש דלמא שדי ליה אבל התם גבי פת בודאי אתי לידי חיוב דאורייתא דהא הפת יאפה ממילא ועיין ברבינו נסים שמחלק בסברא זו במשנה דשמעתין:

ד"ה בשוגג לא קנסוהו רבנן עד קודם שיבא לידי חיוב חטאת לא בטלו גזירתם ולאיסור נמי וכו' הכל דבור אחד:

בתוס' ד"ה מי קנסו רבנן וכו' ונ"מ דאסור בשוגג ומבעוד יום כצ"ל ור"ל ונ"מ בין שנוייא דמשנינן דדמיא לכרמלית ובין הא לישנא דמשנינן דלא דמיא לכרמלית אלא דקנס והו רבנן כיון דגם בהאי לישנא דאמרינן דדמיא לכרמלית הוי נמי קנס נ"מ דכי אמרינן דעבדוה דדמיא לכרמלית אסור בשוגג וגם אסור אפילו מבעוד יום אבל להאי לישנא דלא עשאוהו דדמיא לכרמלית אלא דקנסוהו אינו אסור בשוגג וגם אינו אסור מבעוד יום וק"ל:

ד"ה התירו לו לרדות וכו' כדאמרינן בפרק כל כתבי לא ירדה במרדה אלא בסכין פירוש שם קאי אהיכא ששכח פת בתנור וקידש עליו היום מצילין ממנו ג' סעודות משום כבוד שבת וטעם דלא ירדה במרדה מפרש התם משום דכמה דאפשד לשנויי משנינן ונראה מדבדי התוס' דהכא דאע"ג דחכמה היא ואינה מלאכה מכל מקום אסור מדרבנן ולא התירו לרדות אלא דאיכא מצות כבוד שבת דהיינו ג' סעורות של שבת ואפילו בזה כל מה דאפשר לשנות משנינן ובהך דדב ביבי ליכא כבוד שבת דהא עדיין לא נאפה ולא יהא חזי לאכילה אלא שבא לרדותו קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא ולכך בעי אם התירו לו חכמים לרדותו או לא התירו ואפי' ע"י שינוי כגון בסכין וכן נראה מדברי רב אלפס ע"ש:

בא"ד הא (אנשים)' [נשים] מעכבים כצ"ל:

ד"ה ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט וכו' מבני המדדש מדלא משני איפכא וכו' כבר מבואר ממה שכתבנו למעלה:

בא"ד ולהרשב"א נראה וכו' ולעיל ה"פ מדלא משנינן הכי וכו' ר"ל דלא בעי למפשט מדברי בני המדרש אלא מדברי הברייתא גופא דהיינו מדלא היה אפשר לתרוצי הברייתות איפכא משום דהוי כחוכא וכו' א"כ לא אפשר למתוקמא הברייתות כ"א דס"ל דמבעוד יום לא קנסו ומשהשיכה קנסו א"כ תפשוט מינה בעיא דרב ביבי דלא התירו לרדות הפת מדחזינן הכא דמשהשיכה קנסו ולא השו דלמא שרי ליה ואתי לידי חיוב חטאת דהא השתא ליכא למימר דאיכא למידחי ולתרוצי הברייתא איפכא ואף על גב דעדיין יש לדחות ולתרץ הברייתא בשנוייא קמא דליכא למפשט מינה בעיא דרב ביבי ואם באת למפשט בעיא דאביי איכא למדחי להאי שנוייא דמשחשיכה קנסו וזיל הכא קמדחי וכו' מ"מ חדא מנייהו מפשטא ממ"נ כך הם המשך דברי התוספות:

בא"ד והשתא א"ש וכו' ולא דרב ביבי ובשוגג לא קנסו וכו' והכל דבור אחד:

בא"ד וא"ת משנוייא קמא נמי נפשוט בעיא דדב ביבי וכו' יש לדקדק מאי מקשי התוס' דלמא אין ה"נ והא דלא פריך אשנוייא קמא תפשוט דרב ביבי משום דהא ע"כ צריך לומר דהתרי שינויי שייכי להדדי וכאלו אמר דמהכא ליכא למפשט בעיא (דאביי) משום דאיבעית אימא דכ"ע ס"ל דככרמלית דמיא ואיבעית אימא דכ"ע ס"ל לאו ככרמלית דמיא ולכך ליכא למשמע מינה דאל"כ מה דחה הדחיין את הפשטן בשנוייא קמא אדדבה עדיפא מיניה קאמר דהפשטן רצה למפשט דפליגי בהכי ואיהו דחי ליה דכ"ע ס"ל דככדמלית דמיא א"כ כ"ש שנפשטה בעייתו (דאביי) וא"כ כיון דהתרי שינויי שייכי להדדי אי בעית למפשוט בעייתו דרב ביבי משנוייא קמא הוי דחי ליה לשנוייא בתרא ואם בא למפשט משנויא בתרא דמדקנסו משחשיכה ש"מ דלא התירו לרדות היה אפשר לדחות ולומר דאיפכא משנינן דמבעוד יום קנסו ומשחשיכה לא קנסו לכך קאמר אדרבה וכו' מדלא משנינן הכי וכו' ר"ל כיון דגם בשנויא בתרא א"א להפך הסברא כדלעיל וע"כ צריך לשנויי דמבעוד יום קנסו ומשהשיכה לא קנסו א"כ ממ"נ איפשטא בעיא דרב ביבי בין משנויא קמא בין משנויא בתרא ויש לפרש דהא דמקשו התוס' וא"ת משנויא קמא נמי נפשוט לא אדברי הגמרא מקשין התוס' דהא דברי הגמרא נוכל לפרש כדכתיבנא אלא מלשון דברי הרשב"א קא מקשי התוס' דקאמר לעיל מינה ואע"ג דאיכא למדחי בשנוייא קמא וכו' מכל מקום חדא מינייהו מפשטא וכו' ועל זה מקשה התוס' הא משנוייא קמא נמי נפשוט ויש לפרש דברי הגמרא שמקשה דממ"נ איפשטא בעיא דרב ביבי בין משנויא קמא בין משנויא בתרא ולמה דחק הרשב"א לפרש ולומר דר"ל דממ"נ חדא מינייהו איפשטא ותירצו וי"ל דאין לפשוט כו' משום הכי הוכיח הרשב"א לפרש כמו שפירש:

בא"ד היינו משום מבעוד יום וכו' ר"ל כיון דע"כ הוצרכו לאסור מבעוד יום א"כ באותו איסור נאסר ג"כ משחשיכה דאין סברא לאסור מבעוד יום ומשחשיכה מותר וק"ל ובמסקנא דשמעתין דמשני כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת אם יש חילוק בהאי שינוייא בין מבעוד יום בין משחשיכה ובין שוגג ומזיד עיין בהרי"ף ושם בהר"ן וגם קצת מזה בדברי הרא"ש:

גמ' מ"ט ידו לא נייח גופו נייח כו' כצ"ל:

שם דכ"ע ככרמלית כו'. נ"ב תימה איך דחי הך פשיטותא ואמר דפשטינן מינייהו טפי ונראה דהך שינויא והך איבעית אימא דבתריה הוא חד שינויא וכאלו אמר תרתי ואיבעית אימא כלומר לא תפשוט מידי דאפשר כ"ע סבירא דיד ככרמלית דמיא או לאו ככרמלית דמיא כו' וא"ל מאחר שהוא דברי יחיד א"כ למה לא משני כשינויא קמא ויאמר ואי בעית אימא כ"ע לאו ככרמלית דמיא וקנסו אותו וכאן למטה מעשרה וכאן למעלה מעשרה וי"ל משום דבעי לאשכוחי חילוק בין כרמלית לקנסה דהיינו מבעוד יום או שוגג כמו שמשני לקמן וכמו שמשמע מדברי התוס' ודו"ק:

רש"י בד"ה וכרה"י כו' לרה"ר הס"ד:

תוס' בד"ה היה טעון כו' ונקט מבעוד יום לאשמעינן כו' דאפילו אי עקירה כו' כצ"ל:

בד"ה מי קנסוה כו' מי אסרוה ולא גרס כו' או מבע"י כצ"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה שוגג לא קנסו אינו דבור בפני עצמו אלא הכל ד"א הוא עם אותו שלפניו:

בא"ד דהשתא ליכא למיפשט כו'. נ"ב התוס' אינם תופסים סברת רש"י שמחלק בין שבות לדברים אחרים כו' ומשום הכי מוקמי לה מבעוד יום אבל גבי מזיד סבירא להו כדברי רש"י שמחלק בין מזיד דהכא כו' דאל"כ אמאי לא הקשו התוס' דליפשוט ממזיד ומאחר דמבעוד יום לא התירו כ"ש משחשיכה ודו"ק (עיין במהרש"א):

בא"ד דלא התירו דלמטה מעשרה אסור כו' כצ"ל:

לפרש בענין אחר [דמוכח דכוונת הפשטן לסתור אף הפשיטות דאל״כ הו״ל לפשוט האיבעיא מאוקימתא דלפי האמת דר״י מחייב אחת ורבנן פטרי לגמרי משום דאמר עד דנפקא ליה לר״ה ולא איתעבידא מחשבתי'] והיינו ממש בעצמו כחלוקת נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה דמה לי נתכוין להוצאה קטנה ונעשה הוצאה אריכא או זריקה קטנה כו' אלא צ״ל (נמחק תיבה או שתים) [דבא] לסתור אף מה דפשיטא ליה. ולזה נתכוונו התוספות באמת לפי דעתי [במ״ש בד״ה הרי כו'] דלא הו״ל לאתויי מלתא דרבינא כו' רק האמת וק״ל. וכ״ת בע״כ זה כוונת הפשטן. דמוכרח מיניה וביה [דרוצה לסתור אף הפשיטות]. דאל״כ לא לייתי דרבינא רק דרב אשי וכ״ת ולטעמיך [דבא לסתור נמי הפשיטות] נמי לא לייתי רק דרב אשי דכי היכי דנפשט האיבעיא מדרב אשי מדהוצרך לאוקמי באומר כל מקום שתרצה תנוח ה״נ נסתר הפשיטות [מדלא אוקי באומר בסוף ד' תנוח] י״ל מדרב אשי לחוד דלמא אמרה אס״ד [דשמואל אמרה אהך] דרבי דלעיל אף דבאמת נסתר מכח דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב מ״מ לסלקא דעתין דקארי לה מאי קארי [דשם נמי קשה אי להכא קבעי לה כו'] או לפחות כדי לישב גם אסלקא דעתן אדרבי אמרה ובדין דשם משמעון פליגי ר״י ור״ש בפרק הבונה ומפורש להדיא בגמ' דף ק״ג ע״ב (נרשם כאן על הגליון). והכא לא קאמר רק פשיטא כו' הרי כתב שם משמעון [ואף דאיכא פלוגתא בהא מ״מ הכי נמי קאמר] וכי היכי דפליגי שם פליגי נמי בהא ולכל מ״ד כדאית ליה. [ע״כ עה״ג] ורבי מצי סבר כר״ש דלא חייב אשם משמעון ולזה מוקמינן לה טפי באומר כל מקום שתרצה תנוח דע״כ צ״ל באומר [תנוח לסוף ד' בדר״י ובדרבי תנוח בר״ה] וכיון דלא נשמע היאך סבר רבי טפי נוקמי באומר באופן אף אם סבר כר״ש [דהיינו באומר כל מקום שתרצה] לזה מייתי דרבינא דמפרש בהדיא לרבי יהודה כו' וכיון דרבי יהודה הוא ניהו המ״ד דמחייב אשם משמעון ״מאי ״דוחקי׳ ״לאוקמא דוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח אף באומר (עד דנפיק לר״ה) [לסוף ד'. כצ״ל] כו' חייב. ואפשר שלזה נתכוונו התוספות שכתבו ורבינא נמי דפריך לרב אשי אמלתא דרב״י יהוד״ה כו' דייקא ולהכי קאמר כו' דלא הו״ל לסיומי מלתא דרבינא כו'. ועוד אף אם לא הזכיר רבינא לרבי יהודה מ״מ מדרב אשי ליכא למיפשט דניחא ליה טפי לאוקמי באומר כל מקום שתרצה תנוח דלמא רבי ס״ל כר״ש אבל רבינא דמקשה מנ״ל להקשות דלמא רבי ס״ל כר' יהודה [אבל אם נאמר דלא בא לסתור הפשיטות רק לפשוט האיבעיא לא הו״ל לסיומא מלתא דרבינא דזה נפשט מרב אשי גופיה] וק״ל. ז״א די״ל דלמא לעולם לא לסתור הפשיטות רק לפשוט האיבעיא ומדרב אשי לא נשמע רק מכח דיוקא משא״כ רבינא אמר בפירוש אי להכא כו' לזה הוצרכתי להכריח מכח קושיא הראשונה. קשה הא לא דמיא זה לזה כלל דיש לחלק דשם משמעון כוונתו אכתיבת הרבה אותיות וכתב מקצת מכוונתו וממלאכתו כאלו נתכוין לחרוש שדה גדולה כולה וחרש מקצת ממנה וכן נתכוין לזרוק שמונה ועשה מחשבתו זריקה קטנה היינו הך ממש (למאי דלא אסיק אדעתיה סברא הוא כמה דלא זריק ארבע לא מזדרקי כו') משא״כ אי בעי שינוח בסוף ארבע לענין זריקת ארבע אמות בר״ה אף כי אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא בתחלת ר״ה לענין הוצאה אין סברא לומר לענין מעביר ארבע אמות ברשות הרבים אף שיש להולמו וק״ל:
אלא תיקשי בלא״ה ברש״י בד״ה ואלו הכא כו'. לשונו קשה המובן א' מה שכתב דבעינן עקירה מתחלת ארבע בר״ה כו' למה לי' זה ותיפוק ליה דלא נתקיימה מחשבתו ואף אם נניח דמחייב בלי עקירה מתחלת ד' ברשות הרבים רק בזורק ארבע אמות מרשות היחיד לר״ה [מיחייב ג״כ משום מעביר] סוף סוף כאן לא היה מחשבתו לזה. הב'. מ״ש דהא נח ברשות הרבים שנצטרך לדחוק שר״ל ע״י קלוטה וזה דוחק שאין זה במשמעות הלשון כלל וכלל. ונראה משום דרבינא מקשה למאי דס״ד כו' ולס״ד בא להכריח [דר״י מחייב שתים] דאי חדא מחייב מכלל דרבנן כו' הא אפיק כו' ואם ס״ד הלזה אסיק אדעתיה סברת קושיא של רבינא לפי מובן הפשוט דאי להכא קבעי כו' אצל היציאה לא נתקיימה מחשבתו כי נח בסוף ארבעה [ודלא כמפרש לה רש״י וכקושיתו] א״כ שפיר פטרי רבנן ודלמא בהכי קמיירי ומה המכריח דאי ס״ד חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן כו' מנ״ל הך באומר [דתנוח לסוף ד׳] דלמא הך באומר [עד דנפקא לרשות הרבים. וכדמתרץ לה באמת] דהא לסברת הס״ד נמי ס״ל לרבנן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא כמ״ש רש״י בד״ה ה״ג ואחת משום העברה כו' דהיינו הס״ד ורבנן פטרי אהעברה משום דלא ס״ל קלוטה כמי שהונחה דמיא כו' אלא הכרח הס״ד היה משום דהוא ס״ל אף באומר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח כו' מ״מ לרבנן אין שייך לפטור משום דמ״מ נתקיים מחשבתו כסברת האיבעיא נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה דמספקא ליה לחיוב אף דשם לא שייך קלוטה דהכל ברשות אחד [א] או [הבעיא] אזיל לרבנן כמו שצ״ל בלא״ה ע״כ אפ״ה יש לחייב ומיקרי נתקיים מחשבתו ה״נ לרבנן [דרבי יהודה] אף דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא מ״מ יש לחייבו דנתקיימה מחשבתו ולזה מכריח שפיר [דר״י מחייב תרתי] ולזה אתי שפיר שהוצרך להאריך בשינויא אמאי דלמא כו' ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ולא איתעביד ליה מחשבתיה דסברת הס״ד אף דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא מכל מקום מיקרי קיום מחשבתו. ולזה פירש ואי להכי כו' דבעינן עקירה כו' דאלו משום דמחשבתו לא היה רק עד יציאת הפתח מכל מקום מיקרי קיום מחשבה כי היכי דהיה חייב משום הוצאה לסברת הסלקא דעתך משום דחשבינן כאלו היה דעתו אזריקת ארבע לזרוק למקום שזרק באמת ה״נ מהאי טעמא גופיה היה מיחייב משום העברת ארבע אמות אלו היה הדין שחייב משום ארבע אמות ״ברשות הרבים״ אם זרק מרשות היחיד לרשות הרבים. וכסברת (התוספות) [הס״ד כצ״ל] [ב] לזה פי' דמכל מקום משום זריקת ארבע אמות ברשות הרבים לא מיחייב אף אם נחשב כאלו מחשבתו הוי לזרוק לכאן ומיקרי קיום מחשבה מכל מקום לא מיחייב לה דבעינן עקירה מתחלת ארבע ברשות הרבים כו' וזה על כל פנים אי אפשר לומר דנחשב כאלו היה מחשבתו לכך ולכך אף אם מיחייב משום הוצאה וכמו שמכריחים מכל מקום משום זריקת ארבע אמות ברשות הרבים אין לחייבו ולזה מסיים שפיר ומיהו אהוצאה כו' דהא נח ברשות הרבים בלא טעמא דקלוטה כמי שהונחה דמיא רק כפשוטו ואף לרבנן דלא ס״ל קלוטה כמי שהונחה דמיא מ״מ חייב לסברת הס״ד ועיין היטב [ג] (כאן חסר דיבור שלם):

בגמ' לעיל מר אהא כו' אנן אדרבי יהודה כו'. למה לא שנאו רב יוסף אר״ע דמתניתין דמ״ש. לעיל מוקדם אשמואל גופיה דמתני ארבי לא קשיא די״ל שאין המכוון של שמואל לאשמעינן חיוב תולדה במקום אב רק שלא תימא החיוב משום מעביר [ד' אמות בר״ה. וכדאמר לקמן ריש ע״א] קמ״ל רשויות מצטרפות דלא כו' דלא הוה נ״ט [ד] דלא כמשמעות פירש״י לכאורה. אבל כאן קשה. וכ״ת דמוקי פלוגתא דר״ע למעלה מעשרה קשה א״כ מנ״ל מקורה בשלמא בל״ז אי פליגי למטה מעשרה ולרבנן קלוטה [לאו] כמי שהונחה דמיא י״ל דמשמע ליה דכ״ע סברי כרבנן מדמציירו בענין אחר בהיפך ממתניתין [דנקיט מרה״י לרה״י כו'] אבל אי למעלה מעשרה פליגי קשה ממה נפשך אי למטה קלוטה כמי שהונחה דמיא לכ״ע למה נפרש הך כ״ע סותר ממש בהיפך לכ״ע דלעיל ואי משום דמשמע ליה מדמצייר כן מ״מ במתני' נימא טפי דפליגי בקלוטה כמי שהונחה דמיא וק״ל אלא בתרתי פליגי וכר״א לעיל או למטה לכ״ע קלוטה [לאו] כמי שהונחה דמיא א״כ קשה מנ״ל דוקא מקורה דלמא לרבותא דרבנן נקיט כן ובל״ז י״ל דלא ניחא לומר לרבותא כיון שי״ל דוקא נקיט גם לא נכון לעשות פלוגתא רחוקה אך עתה קשה וק״ל ועוד אי כר״א צ״ל ברייתא דר״ה עצמה להודיעך כחו כו' ולא מפרש בדוקא נקיט [ה] וק״ל. ואפשר לומר בקצרה יותר לעיל נפשט לפי האמת דבקלוטה למטה מעשרה פליגי [וא״כ קשה אמאי לא שנאו רב יוסף אר״ע דמתני' אי למטה דוקא פליגי] ועכ״פ למטה נמי ואת״ל למעלה נמי פליגי [ולכך לא שייך לשנות אר״ע דמחייב שתים כיון דלמעלה מעשרה אינו חייב אלא אחת מ״מ] צ״ל להודיעך כו' וא״כ מנ״ל מקורה [דוקא דלמא לרבותא דרבנן וכמש״ל] עיין לעיל בתוס' ריש (שבת דף ה' ע״א). בל״ז י״ל דהכא איירי במתגלגל וכמ״ש התוס' לעיל (שבת דף פ' ע״א) בד״ה והאמר רבא דקשה דר״י אדר״י דהכא ס״ל קלוטה כמי שהונחה דמיא ובעירובין ס״ל דצריך הנחה ע״ג משהו [ומזה הוכיח דר״י איירי במתגלגל] ע״ש ובזה חייב שתים אבל אם קלט באויר נהי דהנחה אין צריך במקום ארבע עקירה ממקום ארבע בעינן וכדלעיל כל הפלפול בפ״ק דף ד' ולזה דוקא בפלוגתא דרבי דמקורה כמליא דמי מיקרי עקירה ממקום ארבע או במתגלגל [דרבי יהודה] משא״כ בר״ע דנקיט הזורק ובר״ה שם אין ה״א לחייב שתים (ועיין לעיל בתוס' ריש פרק כלל גדול דעת ר״ע לענין תולדה במקום אב וכאן בר״ן) [דכתב להדיא דמוכח בכריתות דלא מחייב ר״ע תולדה במקום אב וממילא נסתר קושיתו] אך עתה נסתר דא״כ היאך פשיט לחיובא ולאו היינו דאמר ליה רבינא דאיירי במתגלגל אזורק דמיבעיא ליה. בל״ז פושט במכ״ש. עיין לקמן בתוס' (שבת דף ק' ע״א) בד״ה אחזתו הרוח חילוק בין קלוטה למטה משלשה מן הארץ או למעלה משלשה ובהכי מתרצין דר״י אדר״י [ו] ועיין בתוס' עירובין דף צ״ח ע״ב בד״ה לימא כתנאי חילוק בין אם תחלת זריקה לפחות משלשה או תחלת זריקה למטה מעשרה והלך אח״כ לפחות משלשה:

גמרא משחשיכה דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת. מכאן נ"ל דאם העביר חפץ ב' אמות בר"ה ואח"כ זרקו ב"א ונח חייב דמצטרפי ב"א דזריקה וב"א דהעברה אהדדי כמו דכאן מצטרפי הנחה דבר"ה דאתי מכח זריקה לעקירה דהושטה מרה"י. וכן מתבאר להדיא מדברי התוס' בעירובין (צח) סד"ה והאמר:

שם תפשוט דר"ב כו'. בת"י הקשה התם ודאי אתי לידי דאורייתא. והכא אינו אלא ספק. ונ"ל ליישב דזה פשוט דספק דאורייתא חמיר מודאי דרבנן (וביותר לשיטת הסוברים דספק דאורייתא מה"ת לחומרא) וראיה מפורשת מר"ה (לד ב') ל"צ דאע"ג דהא ודאי והא ספק ע"ש. ולכן כמו דחזינן הכא דהעמידו דבריהם נגד ס' דאורייתא דחמיר מיניה ה"ה נגד ודאי דאורייתא זכר לדבר ביבמות (ז') מה לי חומרא זוטא מ"ל חומרא רבה:

ומה שהקשה הגרע"א בחידושיו על הריב"א בתוס' לקמן (ד') ד"ה וכי דהכא החשש דיעשה איסור בידים. נ"ל דלק"מ דהמעשה עצמה דהיינו הזריקה מידו אינו אלא איסור שבות. ומחמת זה לא יניחו מלהעמיד דבריהם מאי אמרת דע"י זה יבא ממילא לידי איסור דאורייתא. זה דומה לאפיה דג"כ יבוא לידי איסור דאורייתא:

תוס' ד"ה כאן למעלה מי'. וא"ת לכתחלה נמי מותר כו'. לכאורה למטה מי' מ"ט אסור [ר"ל אפילו אי לא ככרמלית דמיא כדאמר לקמן משחשכה קנסוהו רבנן והיינו על מה שעבר והוציא] . ע"כ משום שאם יפיל מידו תהיה מלאכה שלמה למעלה מי' נמי דהא"ר לקמן (סד"ח) המעביר כו' דרך עליו חייב. ופירש"י שהגביהו למעלה מי' כו'. ואף התוס' שפי' בע"א מ"מ בעיקר הדין ל"פ. וכמו שהביא מהמוציא כו' דרך סטיו חייב. ועיין לקמן צ"ט ב' בתו' ד"ה או דילמא ובמהרש"א שם ובחדושי הרשב"א כאן. וברש"י ר"ד ק"א ד"ה אבל ואע"ג דברשויות דאורייתא מר"ה לרה"י מיחייב בכה"ג כו' ע"ש:

גמ' מבעו"י דאי שדי ליה. נ״ב הכלי. ומאן דגרס להו לא משתבש דאפירות קאי. וכ״מ לישנא אתי בהו דבסמוך:

שם דרב בּבֵיָ כצ"ל:

אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַב: בַּר פַּחְתִּי, לָא אֲמִינָא לָךְ: כִּי קָאִי רַבִּי בְּהָא מַסֶּכֶת, לָא תְּשַׁיְּילֵיהּ בְּמַסֶּכֶת אַחֲרִיתִי!. כן דרכו לקראו כך. ונראה לי בס"ד הטעם כי רַב היה בן אחותו של רַבִּי חִיָּא הגדולה ממנו בשנים ולכן קוראו כן לכבודה כלומר 'בֶּן שָׂרָתִי' גם עוד כְּאִלּוּ אמר לו בֶּן אֲחוֹתִי כי 'פַּחְתִּי' וְ'אַחוֹתִי' לשון נופל על הלשון, ומשמשת אות פ"ה במקום אלף, כי אלף במלואו יוצא באות פ"ה וכאלו אמר לו בֶּן אֲחוֹתִי. ומה שאמר לו 'כִּי קָאִי רַבִּי' שפרט שם רבי ולא אמר לו בסתמא על כל חכם? נראה לרבותא נקיט 'רַבִּי' דאפילו רַבִּי שהוא אדם גדול כִּי קָאִי בְּהַאי מַסֶּכֶת לָא תְּשַׁיְּילֵיהּ בְּמַסֶּכֶת אַחֲרִיתִי.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַב: בַּר פַּחְתִּי. פירש רש"י: 'בן גדולים' ויש להקשות הטעם דקראו כן ומאי קא משמע לן בזה? והוה ליה לקראו 'בר אבהן' כי כן יקראון למי שהוא בן חכמים כמו שאמרו בגמרא (מנחות נג, א)? ואם הכונה שהיו אבותיו בעלי שררה, לא מצינו דבר מפורש בתלמודא על אבותיו בהכי.. ונראה לי בס"ד, דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה כו), כמו שאירע ליוסף הצדיק עליו השלום שיצאו עשר טפות זרע מבין צפרני רגליו (סוטה לו:), כמו שאמר הכתוב 'וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו' (בראשית מט, כד), כמו כן אירע למעלה ביוסף הצדיק העליון, שהוא ספירת היסוד, שיצאו עשר ניצוצות נשמות קדושות מן יסוד העליון, שלא נתקבלו בתוך המלכות העליונה, ולהיות כי חמשה בחינות של יסוד נרמזים ביוסף הצדיק עליו השלום, לכן מכל יסוד מחמשה בחינות היסוד הנזכר, יצאו ניצוצי נשמות והוצרכו להתקן בעולם הזה.
והבחינה הא' הגדולה מכולם הם רשב"י ותלמידיו הנזכרים באדרא רבא קדישא, שהם: רבי אלעזר בנו, ורבי אבא, ורבי יהודה, ורבי יצחק, ורבי חייא, ורבי יוסי בר יעקב, ורבי חזקיה, ורבי ייסא. והנה הרשב"י עליו השלום, הוא בחי' היסוד עצמו, שממנו יצאו אותם עשר טיפות שהם תלמידיו הנז', ולכן הוצרך ללמדם תורה ולתקנם.
ובחינה השנית, הם רבינו הקדוש ותלמידיו בני ישיבתו. והנה רבינו הקדוש הוא בחינת היסוד עצמו, ותלמידיו הם טפות שיצאו ממנו, שהם: רבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא ולוי בר סיסי ורבי חנינא בר חמא ורב, וכיוצא בהם.
ובחינה השלישית כפי סדר המעלות, הם רבינו האר"י זלה"ה עצמו ותלמידיו. והנה רבינו האר"י ז"ל הוא בחינת היסוד עצמו, שממנו יצאו הטיפות וניצוצות שהם תלמידיו מהרח"ו ורבי יצחק הכהן ושאר חברים.
ובחינה הרביעית כפי סדר המעלות הם פַּפּוּס וְלוּלְיָאנוּס הנקראים 'הרוגי לוד'.
והבחינה החמישית כפי סדר המעלות הם הרוגי ביתר, והרבי שלהם הוא רבי אלעזר המודעי אשר נהרג בביתר, עד כאן דבריו עיין שם.
והנה מדברי רבינו האר"י ז"ל מוכח, כי רבי חייא הנזכר באדרא אין זה רבי חייא שהיה מבני ישיבתו של רבינו הקדוש הנזכר בתלמוד. וכן רבי אבא הנזכר באדרא וזוהר הקדוש אין זה 'רב' הנזכר בגמרא שהיה שמו אבא, כי רבינו האר"י ז"ל מנה את רב מבחינה השנית של כת רבינו הקדוש ורבי אבא הוא מבחינה הראשונה של כת רשב"י עליו השלום.
ונמצא לפי האמור, דרבינו הקדוש הוא שר ואדון לתלמידיו, שהם רבי חייא ורב ושאר הנזכרים לעיל, כי רבינו הקדוש הוא היסוד שיצאו ממנו, ובניו נחשבים. ולכן קורא רבי חייא לרב: בַּר פַּחְתִּי, כלומר: בן הפחה והאדון שלי שהוא רבינו הקדוש שהוא שרי ואדוני, כי אתה מכת שלנו ומחברתינו, שיצאת מרבינו הקדוש כמו שיצאנו אנחנו ממנו.
ועל פי הקדמה הנזכר פירש בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו, קראו בַּר פַּחְתִּי, היינו: פתח יו"ד, כי יצא מן היסוד ששם 'פתח של יו"ד' שהוא חמשה חסדים וה׳ גבורות דלא מתפרשין, ושם נקבצים, עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' בר פחתי. עיין לקמן דף כט ע"א:

שם משחשיכה דאי שדי לי' וכו'. עיין עירובין ד"כ ע"א תוס' ד"ה לא יעמוד:

שם תפשו' דרב ביבי וכו'. עי' ב"ק דכ"ג ע"א תוס' ד"ה תפשוט:

שם הא ל"ק ותפשוט וכו'. זבחים דף פז ע"ב:

שם והכא קנסו שוגג וכו'. עירובין דס"ח ע"ב וד"ק ע"א וגיטין דף נ"ג ע"א:

רש"י ד"ה בר פחתי בן גדולים. מלשון הכתוב זרובבל פחת יהודה (חגי א) ומלשון המשנה הפחות והסגנים (בכורים פ"ג מ"ג):

גמרא, דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבע"י והוציאן לחוץ משחשכה חייב (דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומיירי כשעמד לפוש משחשכה דבלא עמד לא מחייב דלא בטלה עקירה ראשונה שהיתה מבע"י, וא"כ החיוב על העקירה דמשחשכה אחר שעמד לפוש).
ונקט שהי' טעון מבע"י דאי הוי נקט טעון משחשיכה ועמד לפוש לא היה נשמע דעקירת גופו כעקירת חפץ, דהא אי עקירה והנחת גופו לא הוי עקירה והנחה ממילא חייב משום עקירה ראשונה כ"כ בתוס'.
וקשה לי, הא זה ודאי מוכח ממתני' דכשמונח ביד הוי הנחה לענין דהנוטל מידו הוי עקירה כדקתני או שנטל וכו' אלא דהאיבעיא רק דהעקירה מצד עקירת גופו דאפשר דלא חייב עלה, כיון שאינו עוקר חפץ ממקומו, ונשאר במקומו הראשון מוכן לענין הנחת גופו אפשר דלא מקרי הנחה לחייב עלה, כיון דאינו מניח החפץ למקום אחר אלא שמונח במקומו בגופו [וכ"כ המהר"מ לובלין] וא"כ בטען משחשכה ועמד לפוש וגרר והוציא, אם עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי אינו חייב דהעקירה ראשונה נתבטל דהא כשעמד לפוש אלו נטלו אחר מידו הוי עקירה דנטלו ועוקרו ממקום שמונח, א"כ ממילא נתבטל עקירה ראשונה דנעשה כמונח וכשהוציאו הוא אח"כ אינו חייב על עקירה כיון דאינו עוקר החפץ ממקומו שמונח שם:

גמרא, תפשוט [מדלא משני על רומי' דברייתות בהיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, דהא דקתני אסור להחזיר מיירי בהוצאה מבע"י דאי שדי לי' לא אתי לידי חיוב חטאת, מש"ה קנסוה רבנן, והא דקתני מותר להחזירה בהוציאה משחשיכה, דהתירו להחזירה כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת אי שדי לה, תפשוט דרב ביבי, דבעי רב ביבי הדביק פת בתנור, אי התירו לרדותה דהוי שבות קודם שיבא לידי איסור חטאת תפשוט] דלא התירו.
וא"ת ואי נמי תפשוט מי ניחא, והא ע"כ לא אמרינן דלא התירו אלא משום דמעשה הדיבוק כבר נעשה, ואיסור האפי' קאתי ממילא בשב וא"ת. מש"ה לא אמרינן חטא איסור קל בקום ועשה לזכות להנצל מאיסור חמור בשב וא"ת, אבל כאן דאיסור חמור דזריקה יהי' ג"כ בקום ועשה ראוי להתיר איסור קל כדי להנצל מאיסור חמור, וכמ"ש הריב"א בתוס' לקמן (דף ד' ע"א ד"ה וכי אומרים) לחלק בכך, וי"ל דס"ל מסברא דספק איסור בקום ועשה לא אמור מאיסור ודאי בשב וא"ת, ואי לא התירו משום איסור אפיה היכא דבודאי יבא האיסור, ה"נ לא הי' להם להתיר משום איסור זריקה, כיון דאין זה ודאי שיבא לידי איסור דשמא לא יזרוק כלל.
ועדיין אינו מיושב, דהא ממקום שבא הריב"א לחדש חילוק זה [היינו מדאמרי' ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא לתרום שלא מן המוקף, דלא ליעבד ע"ה איסורא רבה לאכול טבלים] שם נמי הוי האיסור בספק, וגרוע משאר ספק דרוב ע"ה מעשרין, ומ"מ כיון שהאיסור חמור בקום ועשה, אמרינן ליעבד איסורא קלילא:

בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רב בהאי מסכתא לא תשיילי' במסכתא אחריתי וכו' יל"ד טובא. חדא וכי ס"ד דרב מצא רבי שהי' עוסק בענין אחר ושאלו בהלכות שבת והי' רב שואל שלא כענין ולא יתכן. וע"כ לא הי' עוסק באותו שעה בענין אחר. רק שיעורא דיומי' עם תלמידיו הי' במסכת אחריתא. ורב שאלו שלא בזמן בהמ"ד במסכתא שבת וגם על זה הקפיד ר"ח. וקשה מאי קפידא היא זו הלא זה הוא גדר ת"ח שממנין אותו פרנס על הציבור. ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה אפילו במסכתא שאינו עוסק בה עתה. כמו שכתב תוס' לקמן דף קי"ד ע"א ד"ה ואפי' במסכת כלה עי"ש. ותו יש לדקדק הוה משני לך שינויי דלא שינויי מאי שינויי שייך וכי הקשה לו רב שום קושי' אלא הוראה בעי מיני' וה"ל למימר הי' מורה לך שלא כהלכה אשר ע"כ נלענ"ד דאי היה רב מפרש מקום ספיקתו והי' אומר מי אמרינן עקירת גופו כעקירת ידו דמתניתין דלא מחייב או דלמא לא דמי לידו. והי' רבי יודע ומבין מאיזה מקום נולד הספק. ויען היות רבי בקי בכל הש"ס ושואלים אותו בכל מקום ויודע להשיב. היה נותן אל לבו כל חלקי הסותר מה בין ידו לגופו ומישב כהלכה. ואפילו כי קאי בהאי מסכת משיב כהוגן אפילו במסכת אחריתא. אך רב שאל סתמא עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא. ורבי דקאי במסכת אחריתי אי לאו דגברא רבה הוא אינו זוכר כל מקום שימצא סתירה לסברתו ומשיב מסברא גופו כעקירת חפץ דמי ושוב הי' רב מקשה לו איתיבי' פשט העני את ידו וכו'. ואז היה רבי משיב שינויי דחיקא כמו שדרך שקלא וטרי דש"ס שהשיבו דחיות בעלמא והיינו דקאמר ר"ח אי לאו רבי דגברא רבא הי' משני לך שינויי דלא שינויי אבל השתא דגברא רבא הוא מאליו הבין שעיקר מקום הספק הוא ממתניתין דידו. ואמר ולא דמי לידו וכו'. ושפיר קא משני כנלע"ד:

ואולי נתכוון לזה הכסף משנה פ"ד מהלכות תלמוד תורה הלכה ו' שכ' וז"ל ואין שואלים את הרב מענין אחר וכו' דמשני לך שינויי דלאו שינויי כלומר היית מקשה לו והי' מכסיף עכ"ל. ועיין עוד שם הלכה ז' בכ"מ מה שחילק בין הנושאים ולפי הנ"ל יש לחלק בענין אחר וק"ל:

ובירושלמי מצאתי שבאמת לא השיב רבי לרב אז. עד שלמד מסכתא שבת במהדורא תנינא עיי"ש:

מהו שתעשה כרמלית מ"ש תוס' מדתנן עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה עיין רש"י שם ומייתי ליה תוס' שם דף צ"ח ע"א ד"ה והאמר רבא דמיירי על הגג וכן הוא שטת הראב"ד וק"ל:

ואיבעית אימא לעולם לא תפשוט עיי"ש עיימ"ש תוס' בשם רשב"א והנראה מדבריו דוקא בהוציא ידו שייך חוכא ואיטלולא משום דתחלת גזירת חכמים וקנסתם הי' בהושיט לידו משו"ה הוה חוכא אי לקנסי' מבעוד יום ולא משחשיכה. אבל רדיית שהוא איסור דרבנן בכלל שארי איסורי שבת ולא חידשו גזירתם בהדביק פת בשבת באיסור דוקא. אלא בעלמא גזרו על רדיית הפת. ושוב כשיארע מקרה שהדביק פת באיסור ולא העמידו דבריהם במקום חיוב חטאת אין זה חוכא וק"ל ועיין חי' מהר"י טראנו בזה:

מהו שתעשה כרמלית עיין לקמן דף ח' ע"א פרש"י ד"ה רחבה ששה וכו'. וצ"ל דוקא בכוורת ריקנית אבל הכא שהיד מלאה פירות ה"ה אי הי' הכוורת מלאה הי' חייב על המילוי. א"נ התם דוקא בזורק אבל במוצא אפי' רשיות חייב ול"ק מידי קושי' גליון תוס' שם מארון ומזבח עיי"ש וק"ל:

כאן למעלה מיו"ד דעת רשב"א דלכתחילה אסור להוציא ידו למעלה מיו"ד דהרי אם יניחנו על הארץ איכא חיוב חטאת דהרי עקר והניח למטה מיו"ד והעבירו דרך מעלה ודלא כהתוס' דמותר לכתחילה. וצ"ל לרשב"א הא דלא קנסו אפי' בדיעבד כמו למטה מיו"ד דמ"ש. וצ"ל משו' דהקנס הי' לעשות היד כרמלית וקיי"ל אין כרמלית תופסת למעל' מיו"ד. והשתא אתי שפיר דלא הוה מצי למימר לאו ככרמלית וכאן למעלה מיו"ד וכאן למטה מיו"ד. משום דאי לאו ככרמלית אין חילוק בקנסא בין למעלה בין למטה. ולתוס' צ"ע:

ואי בעית אימא כאן בשוגג כאן במזיד. לכאורה יש לפרש הך במזיד שהזיד לעבור אדרבנן להוציא ידו מליאה. אבל לא שהזיד לעבור אדאורייתא להוציא מרה"ר לרה"י אלא דעתו הי' מעיקרא להחזר ידו או לאותה חצר או לחצר אחרת. אבל מעולם לא עלה על דעתו לעבור אדאורי':

והשתא לפ"ז אי נמי קנסוהו רבנן מ"מ ליכא למיחש דלמא שדי לי' ויביא לידי חיוב חטאת. שהרי לא היתה עקירה ראשונה לשם כך להוציא' מרשות לרשות אלא להחזיר ידו וכיון שלא היתה עקירה ראשונ' לשם כך שוב לא מתחייב חטאת בשום אופן כמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה הי' טעון וכו'. ועיין חידושי רשב"א:

בגמרא א"ל רב חייא לרב בר פחתי לאו אמינא לך כי קאי רבי כו' השתא מיהא שפיר משני לך כו'. ויש לתמוה כיון דשפיר משני ליה א"כ מאי קאמר ליה לאו אמינא לך הא קמן דאע"ג דקאי רבי במס' אחריתא אפ"ה שפיר משני ליה. ועוד דמעיקרא קאמר דמשני לך שינוייא דלאו שינוייא הוא ולבתר הכי קאמר שפיר משני לך דתניא ומאי אולמא האי דברייתא טפי מדרבי גופא דתנא רבה הוא ואדרבא בעלמא אמרינן רבי לא שנה ר' חייא מנ"ל. ולענ"ד יש ליישב לפי הגירסא דגרסינן מ"ט גופו נייח ידו לא נייח וא"כ אם נאמר דרבי גופא קאמר לה בהאי לישנא אתי שפיר דקאמר רב חייא לרב לאו אמינא לך דהא קמן כיון דקאי רבי במסכתא אחריתא משני לך שינוייא דלאו שינוייא דבאמת אין לחלק בהאי טעמא דידו לא נייח דמשמע דאפילו כשהוא וידו ברשות א' לא מקרי הנחה ועקירה והא ודאי ליתא דאין לחלק בין ידו לגופו כשהכל ברשות אחד וכמו שהקשו בתוספת אלא דהשתא מיהא לענין דינא שפיר משני לך כדקתני בברייתא לפי שאין דומה לידו והיינו מאידך טעמא דידו בתר גופו גרירא כנ"ל נכון לפי שיטת התוספת דלמסקנא דמלתא עיקר הטעם דידו בתר גופו גרירא:

אמנם לפי השיטה שכתבתי בסמוך בשיטת רש"י יש ליישב גם כן לאידך גיסא דבמאי דקאמר רבי ואינו דומה לידו דמשמע דאידך דמתניתין קאי שהיא ברשות אחרת א"כ תו לא שייך שפיר האי טעמא דידו לא נייח דא"כ מה"ט אפי' כשידו וגופו ברשות א' נמי לא הוי עקירה ואם נאמר דאין ה"נ דרבי סבר דבכה"ג יש לחלק בין ידו לגופו א"כ מאי ואין דומה לידו דקאמר דתלי תניא בדלא תניא ואדרבא איפכא הול"ל וידו אין דומה לזה משא"כ בלישנא דברייתא אתי שפיר דקתני לפי שאין דומה לידו דמשמע להדיא דאפילו בכה"ג גופא שהכל ברשות א' נמי לא הוי עקירת ידו כעקירת גופו והא דקתני לפי שאין דומה לידו טעמא הוא דקיהיב דכיון דמסברא הוי מחייב לעולם בהנחה לחוד אלא דקרא ממעט זה עוקר וזה מניח מבעשותה א"כ מוקמינן קרא בדדמי טפי דהיינו לענין ידו ולא לענין גופו כיון דיש סברא לחלק ביניהם כן נ"ל ודו"ק היטב:

בגמ' אמר אביי פשיטא לי ידו של אדם כו' ופרש"י לענין דלעולם אין ידו נזרקת אחר גופו כשגופו ברשות אחרת. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דלפ"ז לא הוי הך פשיטותא דאביי מענין הא דקמבעיא ליה אי הוי ככרמלית לענין דאסור לאהדורי לגביה אם כן משמע דהיינו לענין דידו הוי כאותו הרשות שהיא פשוטה לתוכה והדבר ברור דרש"י ז"ל הוכרח לפרש כן לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן כרה"ר לא הוי מידו דעני והיינו בפירש"י:

אלא דבאמת גרסת הגאונים להיפך כרשות היחיד לא הוי מידו דעני וא"כ הך פשיטא לי דאמר אביי היינו מענין האיבעיא והכי קאמר פשיטא לי דמדאורייתא אין ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת נידונית כאותו הרשות שפשוטה לתוכו כי היכא דנאמר דאסור להחזירה מדאורייתא וקפשיט לה מידו דעני ודבע"ה להיפך כמ"ש בעל המאור ע"ש. אלא דקשיא לי על גרסא זו דהיאך קאמר אביי הכא דפשיטא לי הא מילתא ממתניתין ותיפוק ליה דבהא מלתא גופא פליגי אביי ורבא לקמן בפרק המצניע דף צ"ב במוציא פירות לרה"ר דאמר אביי בידו חייב ורבא אמר פטור ומקשינן התם דאיפוך ומקשינן ממתני' עליה דרבא ומסקינן התם למעלה מג' הכא למטה מג' א"כ למאי דס"ד מעיקרא דאביי הוא דאמר חייב קשיא דידיה אדידיה דהא חזינן הכא דידו של אדם נידונית כאותו הרשות שפשוטה לתוכה דמה"ט מחייב ליה אלא אפילו למאי דמסקי' התם איפוך דאביי אמר פטור אפילו תוך שלשה משום דאגד ידו שמיה אגד ומש"ה אינה נידונית כרשות שפשוטה לתוכה אכתי לא מדייק לה אביי שפיר דפשיטא ליה ממתניתין דהא מתניתין איכא לאוקמי כדרבא דאיירי בלמעלה מג' ומשום דלא מקרי הנחה לעולם דהיכא דהוי הנחה כגון למטה מג' הוי ידו של אדם שפיר כהרשות שפשוטה לתוכה משא"כ לגירסת רש"י אתי שפיר אלא דעל גרסת רש"י נמי יש לי לדקדק אם כן במאי קאמר אביי דפשיטא ליה שאין ידו נזרקת אחר גופו. דלכאורה לא נפקא מיניה מידי בהא מלתא אם לא בגוונא דמתני' ממש דאי הוי ידו של אדם נזרק אחר גופו הוי מחייבינן למי שנטל מתוכו או הניח לתוכו ואם כן אטו אביי מתניתין קמ"ל. ויש ליישב בדוחק דנ"מ נמי בפשיטות דאביי לענין דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר או איפכא אף ע"ג דתנינן לה להדיא בפרק בתרא דעירובין כמו שהובא בתוספות כאן מ"מ הו"א דהתם איירי דמטלטל ע"ג קרקע ממש או לתוך ג' דוקא אבל למעלה מג' סד"א דשדינן לידו בתר גופו והוי כרשות האחרת ממש ואהא קאמר דפשיטא ליה דבכל ענין לא שדינן ליה בתר גופו והיינו מידו דעני דמתניתין דמסתמא איירי אף למעלה כדרך סתם פשיטת יד ואפ"ה לא הוי כאותו הרשות שגופו בתוכו כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית מי קנסוה רבנן כו' וקשיא לי אההיא גירסא דקנסוה במאי מספקא ליה לאביי דכיון דלא אסיק אדעתיה דאביי מהך ברייתא דבסמוך דקתני אסור להחזירה כדמשמע לכאורה מלשון הסוגיא אם כן מהיכא תיתי נאמר מסברא דקנסוה דכולהו קנסי דקנסו רבנן כה"ג היכא דאיתמר איתמר. ועוד דאף לגירסת הספרים דגרסי מי אסרוה כמ"ש התוספת ואף אם נפרש דהיינו איסור ממש מ"מ מה סברא יש בזה דבשלמא כשגופו ברה"י וידו ברה"ר אפשר דידו חשובה ככרמלית ולא בטל לגבי רה"ר דנימא דהוי כמקום פטור משא"כ איפכא כשגופו ברה"ר וידו ברה"י מאי ס"ד דליהוי ככרמלית דהא רה"י כמאן דמליא דמי ולא שייך ביה חילוק רשות דכרמלית כלל. והנלע"ד ליישב דמילתא דאביי אשקלא וטריא דלעיל קאי דמסיק אביי גופא דשניהן פטורין היינו פטור אבל אסור וכבר כתבתי בשיטת פי' ריב"א לעיל מי שפושט את ידו מיקרי פטור דאתי לידי חיוב חטאת דאפשר דאתי לידי הנחה ושפיר י"ל דמש"ה אסור לכתחילה משא"כ בפטורא דבע"ה שנוטל מידו של עני וה"ה איפכא שהעני נוטל בחוץ מידו של בע"ה לכאורה אין טעם לאסור לכתחילה כיון דלא עביד אלא טלטול בעלמא ומש"ה קס"ד דאביי דאפשר דטעמא דאסור היינו משום דידו של אדם הוא ככרמלית ואע"ג דברה"י לא שייך כרמלית אפשר דאפ"ה אסור לכתחלה דגזרינן הא אטו הא אלא משום דלא פסיקא ליה לאביי הך מלתא דאפשר נמי דאסור לכתחלה משום דאתעביד מלאכה מבינייהו מהא נמי איכא למימר דאף על גב דלכאורה נראה מסוגיא דלעיל דודאי יש לאסור מה"ט דאיתעביד מלאכה מבינייהו אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דטעמא נמי משום כרמלית והשתא אתי שפיר טובא לישנא דעשאוהו ככרמלית אף לגירסא שלנו דגרסינן מי קנסוה. דלפ"ז יש לתמוה כיון דמשום קנסא אתינן עלה אמאי מפיק לה אביי בלישנא דמהו שתעשה כרמלית. ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר ספיקא דאביי אמתני' קאי דמספקא ליה אי הוי טעמא משום כרמלית או לא מש"ה מספקא ליה נמי חדא מגו חדא דאפשר דלא עשאוה כרמלית אלא היכא דאיתעביד מלאכה מבינייהו משא"כ לענין אהדורי לגביה לא רצו להחמיר עליו ולעשות ככרמלית דא"כ כ"ש דשדי ליה ואתי לידי חיוב חטאת או דלמא דאפ"ה קנסוה דלא פלוג רבנן. כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מי קנסוה רבנן נראה לר"י דגרסינן מי אסרוה כו' ושמא הא דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא ונ"מ דאסור בשוגג מבעוד יום עכ"ל וכגי' מהרש"ל ז"ל בשוגג או מבע"י ומהרש"א ז"ל השיג עליו מלשון התוס' דלקמן בסמוך ע"ש באריכות. ולכאורה לענ"ד אין דברי מהרש"א ז"ל מוכרחין דלשון התוס' לקמן הם כשיטת הרשב"א ז"ל בד"ה ואב"א דגריס לעולם לא תפשוט ולשיטה זו ודאי צריך לפרש לקמן דהא דמסיק הש"ס לחלק בין מזיד לשוגג היינו אידי ואידי מבע"י כי היכי דלא תפשוט האיבעיא דרב ביבי משא"כ כאן בדיבור זה קיימי התוספות אשיטת ר"י ז"ל ואיהו לא גריס לקמן בשמעתין לעולם לא תפשוט דודאי נפשטא האי בעיא דרב ביבי. וא"כ לפ"ז אין צורך לפרש בשינויא דכאן בשוגג כאן במזיד דאיירי מבע"י מסתמא איירי אידי ואידי משחשכה דכיון דלאו ככרמלית דמיא ולא הוי אלא משום קנסא בעלמא לא מסתבר להחמיר כ"כ לקנוס מבע"י ונהי דמעיקרא הוי ס"ד דע"כ קנסוהו רבנן מבע"י היינו לאוקמי הברייתא בהכי דמשחשכה או אפשר דלא תיפשוט האיבעיא דרב ביבי משא"כ לבתר דמסיק דנפשטא האיבעיא דרב ביבי אם כן הדרינן לסברא קמייתא דלא איירי אלא משחשכה וזה פשוט ואם כן שפיר משמע טפי כגירסת מהרש"ל ז"ל ומכ"ש אם נאמר דהאי ושמא שכתבו תוספת כאן הם דברי ר"י עצמו. אלא דמ"מ אין הכרח להגיה הספרים ודא ודא אחת היא. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב ג"כ דנ"מ דאם הוציא בשוגג מבע"י אסור אלא משום מילתא אחריתא הוא דאיהו גריס מי אסרוה דלפ"ז ודאי אסור אף מבע"י כיון דמדינא שוינהו ככרמלי' ודוק היטב:

גמ' דתניא הי' טעון אוכלין ומשקין מבעו"י וכו' הנה יש לדקדק דברייתא דמסיימא ואינה דומה לידו רמזה למשנתינו דמבואר בה הדין בעה"ב ועני הנותנים או נוטלים זה מיד זה דשניהם פטורים וכיון דעל משנתינו רמזה דהיינו בנותן חבירו לידו הי' ראוי להיות גם רישא דברייתא מענין זה בעצמו דהיינו בהטעינו חבירו ולמה התחילה הברייתא בהיה טעון מבעוד יום שזה אינו מעין ידו המבואר במשנה. ונראה דהתוס' בד"ה הי' טעון כתבו דבעמד לפוש איירי דאל"כ אף שעקירת גופו כעקירת חפץ לא בטלה עקירה ראשונה. ולפי זה שמענו מברייתא זו אחת שהיא שתים. שמענו דעקירת גוף כעקירת חפץ ושמענו דהנחת הגוף כהנחת חפץ דאל"כ אכתי לא הי' מחייב שהרי לא בטלה עקירה הראשונה. ואין לומר דדבר זה אינו חידוש שאם שמענו דעקירת גופו כעקירת חפץ ק"ו להנחה. וע"כ לא שמענו אלא דלדעת התוס' דידן שוים הם עקירה והנחה כמבואר בדבריהם בד"ה עקירת גופו וכו'. ותוס' ישנים בשם הרשב"א כתבו דבעקירה מיבעי לי' לרב אבל בהנחה פשיטא ליה דכהנחת חפץ אבל אם עקירה כעקירת חפץ שוב הנחה בודאי שמענו ממילא. י"ל אף ששמענו שכהנחת חפץ דמי אכתי לא שמענו דמיחשב הנחה אפי' לבטל עקירה הראשונה:

צא ולמד מדברי הרא"ש לקמן בדף ה' ע"ב בפלוגתא דבן עזאי אם מהלך כעומד דמי. וכתב הרא"ש שהרי"ף פסק כבן עזאי וטעמו משום שר' יוחנן אמר ומודה ב"ע בזורק. ומדמפרש ר' יוחנן דבריו מכלל דכוותי' ס"ל. והרא"ש דחה דבריו דר' יוחנן ודאי לא ס"ל כב"ע מדאמר ר' יוחנן המפנה חפיציו מזוית לזוית ונמלך והוציאן פטור משום שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ואי ס"ל מה לך כעומד הי' חייב כמו אם עמד. והנה לתרץ דברי הרי"ף צ"ל אף דמה לך כעומד מ"מ אינו כעומד ממש לענין זה שיהא חשוב לבטל עקירה הראשונה ועי' פני יהושע: ומעתה ג"כ בנדון דידן אף דממילא מוכח דהנחת הגוף כהנחת חפץ מ"מ לא הוה ידעינן שיהיה לענין זה כהנחת חפץ לבטל עקירה ראשונה שהיתה מבעו"י ועכשיו קמ"ל שגם לענין זה מיחשב הנחה. אבל אי הוה נקט הטעינו חבירו לא הוה שמעינן שהנחת הגוף כהנחת חפץ לבטל עקירה ראשונה. אלא דאכתי קשה ניתני הטעינו חבירו וג"כ מוכח דהנחת הגוף מבטל עקירה ראשונה דאל"כ לא בטלה עקירה ראשונה של זה שהטעינו לזה והוי לי' זה עוקר וזה מניח ושניהם פטורים וצריך לומר אף דהוה מוכח דהנחת גוף של של זה מיחשב הנחה לגבי גוף אחר שהטעינו לבטל העקירה של אחר אבל אכתי לא שמענו שהנחת הגוף העומד בעצמו תתחשב הנחה גמורה לגבי עצמו לבטל עקירה ראשונ' שעקר הוא מבעו"י והוכרחה ברייתא למינקט הי' טעון מבעו"י:

ועפ"ז ניחא נמי מה דקאמר לי' ר"ח לרב השתא מיהת שפיר משני לך. ולפי מה דפרישנא לעיל בריש סוגיין דגם לרב הוה פשיטא ליה דכעקירת חפץ ועיקר החידוש שחידש לו רבי הוא מה שגילה [לו הטעם] דידו לא נייח ואיך אמר ר' חייא השתא מיהת שפיר משני לך דתניא וכו' הרי גוף הדין וגם [מה] שאינו דומה לידו כ"ז הי' ידוע לו לרב ובברייתא זו אינו מבואר יותר מגוף הדין וגם מה שאינו דומה לידו אמנם הטעם מפני מה אינו דומה לידו אינו מבואר בברייתא ומה ראי' ברייתא זו לשפוייא דרבי. ונראה [משום[ דהתוס' הקשו בד"ה מ"ט על פירש"י דידו לא נייח ודחו פירושו ממשנתינו דנטל מידו של בעה"ב העני חייב] א"י מוכח דהנחת חפץ ביד בעה"ב הוי הנחה וכו':

ולתרץ דברי רש"י ז"ל נ"ל דרש"י ס"ל כסברת מוהרש"א דנגד גוף אחר [מיחשב מה שביד) גוף זה הנחה אבל לא לאותו גוף ההולך ועומד לא מיחשב עקירת גוף [כעקירת חפץ ולא הנחת הגוף] כהנחת חפץ וזה כיון ר' חייא במה דאמר דמשני לך שנויא דלאו שנויא היינו מכח קושיית תוס' השתא מיהת] שפיר משני לך בזה רמז לו סברת מוהרש"א דחילוק זה שחידש מהרש"א מוכח מברייתא זו. וכמו"ש לעיל מדלא קתני הטעינו חבירו דהוה מוכח ג"כ דהנחת הגוף מבטל עקירה ראשונה ונקט הי' טעון מבעו"י לאשמועי' דמיחשב הנחה גמורה גם לגבי עצמו לבטל עקירה הראשונה א"כ חילוקו של הרש"א מוכח מברייתא זו ממש. וזה כיון ר' חייא במה דאמר השתא מיהת שפיר משני לך דתניא וכו':

ובמש"כ ניחא נמי מה דקאמר ר' ואינו דומה לידו וכבר דקדקנו לעיל דמה חידש לו בזה הלא גם רב ידע שאינו דומה לידו דאל"כ אלא הי' סבור ששניהם שוים א"כ מאי מספקא ליה ליפשוט ממשנתנו דפטור. ולפמ"ש ניחא דגם רב ידע שאינו דומה לידו דסיפא שהיא ברשות אחרת אלא דאכתי תימא שדומה לידו דרישא דהיינו נטל העני מידו דבעה"ב וכהוכחת התוס' נגד רש"י ותאמר שמזה [אני פושט לך] שעקירת הגוף הוי כעקירת החפץ וממילא גם בהטעינו על ידו הדין כן ולכן הודיע לו [שאינו] דומה [לידו וכסברת מוהרש"א דלגבי) גוף אחר ודאי מיחשב הנחה:

ובזו תבין ההפרש שבין דברי ר' לדברי הברייתא דרבי מסיים ואינו דומה לידו וברייתא מסיימא לפי שאינו דומה לידו והיינו טעמא. דרבי קאמר ואינו דומה לידו דרישא ולא הוה יכול לומר לפי שאינו דומה לידו דמשמע דבא ליתן טעם למה חייב לפי שאינו דומה לידו להכי מיחשב עקירה דמשמע שאם הי' דומה לידו לא הי' מיחשב עקירה ואדרבא אז פשיטא שהי' מיחשב עקירה כדחשיב תנא דמתני' לידו דרישא הנחה ביד בעה"ב למיחשב עקירה גבי עני אבל אמר ואינו דומה לידו וכונתו אעפ"י שאינו דומה לידו דשם הוא לגבי גברא אחרינא וכאן הוא לאותו אדם ובזה הי' בידו פטור מ"ט ידו לא נייח ולהכי דוקא לגבי גברא אחרינא וברייתא כוונתה על ידו דסיפא לכן סיימה לפי שאינו דומה לידו נתינת טעם להכי מיחשב עקירה לפי שאינו דומה לידו:

וכל זה לשיטת רש"י. ועכשיו נפרש הסוגיא לדעת התוס' והנה כבר דקדקתי לעיל בשיטת רש"י דרב שאל הטעינו חבירו וכו' מהו עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומיחייב או דלמא לא הנה החלוקה הראשונה דיבר בלשון ברור עקירת גופו כעקירת חפץ וכו' ולא אמר דלמא עקירת גופו וכו' וחלוקה השניה סיים בלשון ספק או דלמא לא והי' לו לסיים ג"כ בלשון ברור או לאו כעקירת חפץ גם בתשובת ד' שהשיב חייב ואינו דומה לידו דלמה הוצרך לומר שאינו דומה לידו הלא גם רב ידע שאינו דומה לידו דאל"כ לא הי' מספקא לי' בשלמא לשיטת רש"י ניחא דרב ג"כ ידע שאינו דומה לידו דמתניתין שהוא ברשות אחר ור' חידש לו שאינו דומה לידו שאפי' לידו שברשות אחת ג"כ אינו דומה משום דידו לא נייח. וכאשר הארכתי לעיל בשיטת רש"י אבל לשיטת התוס' קשה עוד יש לדקדק במאי דאמר דמשני לך. וכי לו דוקא משני שלא תקשה מידו הא לכ"ע משני:

והנלע"ד בזה דזה הי' יודע רב דודאי ליכא למימר שברור לו להתנא דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דאם כן קשה משנתנו דלא יצא החייט וכדמקשי התוס' באמת. ותירוצם הוא דחוק אלא שרב הי' מסופק אם יש לחלק בין ידו לגופו. ומעתה איכא למימר דבגופו ודאי כעקירת חפץ ולכך לא יצא במחטו וכאן בידו פוטר התנא. או דלמא ידו דומה לגופו ממש והתנא ספוקי מספקא לי' אם עקירת גופו כעקירת חפץ או לא. ולכך לא יצא החייט דשמא כעקירת חפץ דמי ויש לחוש שמא ישכח ויצא ויעבור על איסור דאורייתא ומספק החמיר שלא יצא. וכאן במשנתנו שניהם פטורים שמא לאו כעקירת חפץ דמי ואי אפשר לחייב חטאת מספק. ולכן בחלוקה ראשונה אמר עקירת גופו כעקירת חפץ ולא אמר לשון דילמא דחלוקה זו יכול להיות שהוא ברור להתנא אלא שביד פוטר משום שיש חילוק בין ידו לגופו ובחלוקה שני' סיים או דלמא לא, כי לא הי' יכול לסיים דבר ברור שיהי' ודאי עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דא"כ קשיא מתני' דלא יצא החייט. והשיב לו רבי חייב ואינו דומה לידו דעקירת גופו ודאי כעקירת חפץ ולא יצא החייט הוא ברור ולא משום ספק. ואכתי תימא דכאן במשנתנו דשניהם פטורים הוא רק מספק שמסופק אם ידו דומה לגופו לכן אמר ואינו דומה לידו שודאי אינו דומה ועקירת ידו ודאי לאו כעקירת חפץ:

א"ל ר"ח וכו' דמשני לך שנויא דלאו שנויא וכו'. וכבר דקדקתי לעיל מאי דקאמר דמשני לך וכי לו דוקא משני לכ"ע משני ר' דלא תקשה מידו. והנה התוס' גרסי שאינו דומה לידו מ"ט ידו בתר גופו גריר והיא גופא קשיא מי הכריחם לטעם זה דידו בתר גופו גריר ומה חסר להם בטעמא דרש"י דידו לא נייח.

ובשלמא אי לאו רב הוא מרי דשמעתא לא הוה קשה מידי משום דרבי לשיטתו דמחייב מר"ה לר"ה דרך רה"י וא"כ סובר דקלוטה כמי שהונחה א"כ גם ידו נייח אבל לך דייקא משני שנוייא דלאו שנוייא שהרי רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה וא"כ במה שאינו מקורה לא ס"ל לרבי כמי שהונחה ושפיר קם ליה חילוק של רש"י דידו לא נייח. וא"כ לך משני שנויי דלאו שנוייא מה שהמציא לך דידו בתר גופו גריר. השתא מיהת שפיר משני לך משום דממשנתנו עצמה מיפרך שיטת רש"י כמו"ש התוס' שהרי הנחת החפץ ביד בעה"ב שפיר מיחשב הנחה משום שהוא וידו ברשות אחת:

אמנם בתוס' ישנים דחו ראי' זו משום דראי' זו הוא רק לשיטת התוס' דסברי עקירה והנחה דין אחד להם אבל רש"י ס"ל דדוקא בעקירה מספקא לי' אבל בהנחה פשיטא לי' ואם כן אין להביא ראי' מעקירה להנחה הן אמת דלומר דרש"י ס"ל חילוק בין עקירה להנחה וס"ל דבהנחה שפיר הוי הנחת יד כהנחת חפץ אם הוא ברשות אחת עם הגוף. קשה בעיני משום שראיתי ברש"י במשנתנו בד"ה או שנטל מתוכם והוציא החפץ והניח בר"ה. והנה בודאי כוונת רש"י בזה לשיטתו דאיהו ס"ל דאפי' ברשות אחת אמרי' ידו לא נייח ולכך הוכרח לפרש שהניח [החפץ] בר"ה. וא"כ הרי מפורש דרש"י ס"ל דאפילו לענין הנחה אמרי' ידו לא נייח דלא כסברת התוס' ישנים [בדברי רש"י אמנם אף דרש"י עצמו לא כיון לזה. אכתי אנן נוכל לאחוז גירסת רש"י לחלק בין עקירה להנחה כדי להסיר תלונת קושית] התוס' אבל אם הלחץ יביאנו להודות שאין שום חילוק בין הנחה לעקירה ממילא נדחה טעמא דרש"י וצ"ל טעם התוס' דידו בתר גופו גריר ודבר זו שמענו מברייתא זו דאין חילוק בין עקירה להנחה והיינו דקאמר ר' חייא השתא מיהת שפיר משני לך דתניא וכו' לומר שמברייתא זו מוכח שאין לחלק בין עקירה להנחה דהנה בברייתא מיירי שעמד לפוש משחשיכה וכמו שכתבו התוס' בד"ה הי' טעון וא"כ היא גופה קשיא למה הוצרך לומר היה טעון מבע"י וצ"ל כמו"ש התוס' דאל"כ לא הי' מוכח דעקירת גופו כעקירת חפץ. דאפי' אי לאו כעקירת חפץ מ"מ חייב משום עקירה ראשונה שהרי אם העקירה לאו כעקירת חפץ גם ההנחה לאו כהנחת חפץ וכמו"ש התוס'. וכל זה אם עקירה והנחה צדקו יחדיו ושוים בדין אבל אם נימא דבהנחה פשיטא ליה דכהנחת חפץ דמי ובעקירה הוא דמסתפק א"כ למה נקט מבע"י אפי' משחשיכה ג"כ יהי' מוכח דכעקירת חפץ דמי שהרי עקירה ראשונה ודאי כבר בטלה ע"י עמידתו שעמד לפוש דבהנחה לא נסתפק רב כלל. וא"כ ודאי ע"י עקירה של עתה מתחייב. ומוכח דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומדנקט בברייתא מבע"י] מכלל דהנחה ועקירה שוים בדין זה ושפיר משני לך [מה שהוצרך] להמציא לך טעם ידו בתר גופו גריר וכסברת התוס' ודלא כרש"י שפירש הטעם משום ידו לא נייח.

עוד נלענ"ד דמוכח מברייתא זו שאין שום חילוק בין עקירה להנחה בזה. משום דברייתא מסיימא לפי שאינו דומה לידו והיינו נתינת טעם לפי שאינו דומה וכו' ומזה מוכח דעקירת גופו כעקירת חפץ. משום דהיא גופה קשיא למה נקט בסיפא פשיטת יד הוה לי' למתני סתם הכניס העני לפנים ונטל בעה"ב ממנו או שנתן לו והוציאו שניהם פטורים. דהוה משמע אפי' נכנס כולו ג"כ שניהם פטורים והוא רבותא יותר דמזה הוה מוכח ג"כ דאפי' עקירת הגוף לאו כעקירת חפץ. אלא ודאי דבזה באמת העני חייב משום דעקירת גופו ודאי כעקירת חפץ דמי ואס"ד דבהנחה פשיטא דכהנחת חפץ דמי א"כ נסתרה הוכחת הברייתא ולעולם אימא לך דעקירת הגוף לאו כעקירת חפץ. והא דנקט בסיפא פשיטת היד. היינו משום דצריך לומר ג"כ ונטל בעה"ב מידו ובזה אם הי' העני נכנס כולו לפנים הי' העני חייב דהנחת הגוף ודאי כהנחת חפץ דמי וא"כ מוכח מברייתא זו שאין חילוק בין עקירה להנחה:

אמנם רש"י לשיטתו ולשיטתו אי אפשר לומר דברייתא כוונה להוכיח דבר זה ממשנתנו כלל. דהא קשה הא צריך למיתני בסיפא פשיטת היד להורות דידו של אדם אינו לא כר"ה ולא כרה"י וכדמסיק אביי. וא"כ בלא"ה אי אפשר למידק ממשנתנו מדיוקא כלום וצריך לומר דמה שאמרה הברייתא לפי שאינו דומה לידו הוא רק נתינת טעם למה יהי' גופו חייב וידו פטור ולא הוכחה כלל וא"כ לדידיה שפיר יש לדחות הוכחת התוס' משום דשאני הנחה וכדאיתא בתוס' ישנים:

והתוס' לשיטתייהו דגירסתייהו בדברי אביי להיפוך וכגירסת הגאונים כרה"י לא דמי מידו דעני ודבר זה ראיתי בדברי הגאון מוהררד"א ז"ל בספרו מועד דוד והוכחתו מדברי התוס' במס' שבועות שכתבו שם (דף ב' ע"א) בד"ה יציאות וכו' וכה"ג אמר בפ"ק דשבת ידו של אדם אינו לא כרה"י ולא כרה"ר וכתב הגאון ז"ל מדגרסי תחלה אינו כרה"י א"כ מוכח דגרסי כרשות היחיד לא דמי מידו דעני שהרי יד עני הזכיר במשנה תחלה. ודברי פי חכם חן. וא"כ להתוס' איכא למימר בדבר זה שאין יד אדם נמשכת אחר רשותו שהגוף עומד שם להיות רה"י או רה"ר אין בו שום חידוש ופשיטא הוא שאין אדם נעשה רשות כלל ולא הי' צריך התנא להשמיענו דבר זה כלל: וא"כ הא דנקט בסיפא פשיטת היד היא לדיוקא דדוקא עקירת ידו לא מיחשב עקירת חפץ הא עקירת גופו מיחשיב עקירת חפץ:

גמ' אמר אביי ידו של אדם אינה וכו' בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית ויש לדקדק דהא ביד אדם עסוק וקאי למה הוצרך שנית לומר ידו של אדם ודי באמרו בעי אביי מהו שתעשה כרמלית. ורציתי לומר דכונתו בזה דדוקא ידו של אדם דייקא לדידי' מיחשב כרמלית אבל לא לאחריני ומותר לאדם אחר לעמוד ברה"י ההוא שפשט זה ידו משם ולהחזיר החפץ אליו אלא דלפי זה איך קאמר תיפשוט דרב ביבי והרי כמו שמקשה הרשב"א על שיטת התוס' שכתבו דאפילו הושיט ידו למטה מעשרה מותר להחזיר דרך מעלה מעשרה והקשה הרשב"א א"כ איך ניפשוט דרב ביבי ודילמא שאני דרב ביבי דלית לי' תקנתא כלל ויבוא לידי חיוב חטאת אבל כאן למה נתיר הלא אפשר להחזיר דרך מעלה גם בזה אני מקשה לפי דברינו שדוקא לדידי' הוא ככרמלית ולא לאחריני א"כ ק"ו אי לאו ככרמלית אלא שקנסוהו רבנן הא פשיטא דלאחיינו לא קנסו א"כ איך דומה לדרב ביבי דשאני דרב ביבי דלית לי' תקנתא כלל אפי' ע"י אחרינא דרדיית הפת שבות לכ"ע כמו לדידי' משא"כ כאן דאפשר באחרינא אלא ודאי שאפי' אי קנסוהו אסרו ג"כ ע"י אחריני כדי שיצטער ע"י פשיטת היד כל היום ק"ו אי ככרמלית דמיא:

ולכן נלע"ד דאי הוה נקיט מהו שתעשה ככרמלית והיינו יד של אדם שהזכיר למעלה שהוא הנזכר במשנתנו והוה אמינא דדוקא הוציא משחשיכה דבזה מיירי מתניתין ובאמת אי ככרמלית דמי אפי' מבעו"י אסור וכמו"ש התוס' ובאמת הוכחת התוס' הוא מדברי הגמ' בשקלי וטריא דדחי דכ"ע לאו ככרמלית ומשחשיכה קנסוהו ע"ש בדבריהם אבל בדברי אביי אין רמז לאסור מבע"י ולכן קאמר ידו של אדם להורות דבעי' זו היא בפ"ע ולא קאי אמתניתין ומיירי בכל גונא] אפי' מבע"י.

ועפ"ז י"ל נמי מה דשינו התוס' בשבועות בדברי אביי ולגרוס תחלה אינה כרה"י וכבר כתבתי לעיל בשם הגאון מוהררד"א ז"ל דמוכח מזה דגירסתם הי' כגי' הגאונים כרשות היחיד לא דמי מידו דעני אמנם חוץ לדרכו של הגאון ז"ל נלענ"ד שהתוס' ס"ל ג"כ כרש"י דכרה"י לא דמי מידו דבעה"ב וכר"ה לא דמי מידו דעני. והא דגרסי תחלה יד בעה"ב ואח"כ יד עני. משום דאי הי' אביי מסיים דבריו הראשונים בידו של בעה"ב שהוזכרה אחרון במשנה לא הי' קאי הא דמיבעי לי' מהו שתעשה כו' כי אם [על יד] דבעה"ב דעלה קאי וזו היא דמספקא לי' אם נעשה ככרמלית אבל יד העני הפשוטה לרה"י לא מספקא לי' כלל שאין לחלק ברשות היחיד כלל. וכאשר באמת דעת הרשב"א בחידושיו דדוקא בפשט ידו לרה"ר נעשה ככרמלית ולא בפשט ידו מר"ה לרה"י וא"כ אין להוכיח מהא דנקט ידו של אדם דלאו אמתניתין קאי ומיירי בכל גווני אפי' מבעו"י וכמו"ש לעיל דאכתי יש לדחות ולומר דמשו"ה קאמר אביי ידו של אדם מהו שתעשה להורות דלא אדסמיך לי' לחוד [קאי] כי אם [אידו של אדם] יהי' מי שיהי' בין ידו של עני ובין ידו של בעה"ב ולעולם דדוקא משחשיכה מספקא לי' שהוציא באיסור] משא"כ בהוציא מבעו"י ולכן שינה אביי [וקאמר תחלה כרה"י לא דמי מידו דבעה"ב וכר"ה לא דמי מידו דעני וא"כ כיון דמעני סליק שפיר הוה מצי למימר מהו שתעשה כרמלית דאפי' תאמר דאידו דלעיל קאי הא מעני סליק ואעני קאי ג"כ ולא כסברת הרשב"א דאם הי' ידו ברה"י ל"א שתעשה כרמלית וכ"ש היכא דידו בר"ה. אלא דאכתי לא הוה ידעינן אי משחשיכה דוקא עשאוהו ככרמלית או אפי' מבעו"י. להכי קאמר ידו של אדם להורות לנו דלא על משנתנו קאי דאיירי במשחשיכה אלא אפי' מבעו"י בעי מהו שתעשה כרמלית וכמו"ש התוספות בד"ה מי קנסוהו וכו']:

תוס' ד"ה בשוגג וכו' אבל גבי רדיית הפת לעולם אימא לך דהתירו הקשה הרש"א דהא מה"ט דאסור להחזיר וכו' משו' דהוה כחוכא תיאסר גבי רדיית הפת במשחשיכה משום חוכא וכו'. ולענ"ד לא קשיא מידי דשם מבעו"י מותר לצורך שבת וגם משחשיכה ההיתר הוא לצורך שבת שלא יחלל שבת. אבל אם כבר נאפה ודאי גם משחשיכה אסור שכבר חילל שבת ואין כאן צורך שבת וא"כ מבעו"י ומשחשיכה שוים: