דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

שבת ג ע"א - Steinsaltz

the first section of the mishna speaks of cases in which the one performing the actions is exempt from punishment by Torah law, and even by rabbinic law he is ab initio permitted to perform those actions. When the poor person or homeowner neither lifted nor placed the object, i.e., the object was placed into or removed from their hands by others, their role is insignificant. Therefore, it was not taught in the mishna, and those cases were not factored into the total number of acts of carrying from domain to domain. However, with regard to the latter section of the mishna, where the person performing those actions is exempt by Torah law, but his actions are prohibited by rabbinic law, it is difficult. Since the Sages prohibited those actions, they should be included in the total in the mishna, which should be twelve, not eight.

Incidentally, the Gemara wonders: Is there, in all the halakhot of Shabbat, an act for which the mishna deems one exempt and the act is permitted? Didn’t Shmuel say: With regard to all exempt rulings in the halakhot of Shabbat, although one who performs the action is exempt by Torah law, his action is prohibited by rabbinic law. This applies to all cases except for these three cases for which one is exempt and he is permitted to perform the action: Trapping a deer, where he does not actually trap it, rather he sits in the entrance of a house that a deer had previously entered on its own, preventing its exit; and trapping a poisonous snake because of the danger that it poses; and one who drains an abscess, meaning one who lances the boil of pus and drains the liquid from it. If so, the cases in the first section of our mishna, where the ruling is exempt, must be understood as exempt but prohibited.

The Gemara answers: In these cases, too, the ruling is: Exempt and permitted. When, though, was it necessary for Shmuel to cite specific cases as exempt and permitted? It was necessary in exempt cases where he performs a defined action. However, there are many exempt cases where he does not perform an action, which are completely permitted.

The Gemara returns to Rav Mattana’s question: In any case, there are twelve actions that should have been enumerated in the mishna. The Gemara answers: The mishna took into consideration cases of exempt acts where the one who performed them could come, through their performance, to incur liability to bring a sin-offering. The mishna did not take into consideration cases of exempt acts where the one who performed them could not come, through their performance, to incur liability to bring a sin-offering. Here, only the instances where one lifts an object from its place are taken into consideration. Having lifted an object, if he continued, he could potentially incur liability to bring a sin-offering. Under no circumstances can one who merely places an object come to violate a more serious prohibition.

The Gemara asks about the mishna itself: In the latter section of the mishna, instances in which they are both exempt are enumerated. However, wasn’t a prohibited labor performed between the two of them? Since together they performed an act prohibited by a severe Torah prohibition, how is it possible that their partnership will result in both being exempt? The Gemara answers that it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: It is written: “And if one soul sins unwittingly from the people of the land when he does it, one of the laws of God that should not be done and he is responsible” (Leviticus 4:27). The verse’s emphasis on the words “when he does it” means: One who does all of it, i.e., the entire transgression, is liable and not one who does part of it. Therefore, an individual, and he performed an action in its entirety, is liable. However, two people, and they performed an action together, are not liable, as each one performed only part of the action. The Gemara comments: It was also stated in support of Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion: Rabbi Ḥiyya bar Gamda said: Amidst a discussion of these matters, it emanated from the group of Sages and they said: From the verse’s emphasis on “when he does it” it is derived: An individual who performed it is liable. However, two who performed it are not liable.

Rav raised a dilemma before Rabbi Yehuda HaNasi: One whom another person loaded with food and drink on his back in the private domain on Shabbat, and he carried them out while they were still on his back, what is the halakha with regard to the prohibition of carrying out on Shabbat? Clearly, one who lifts an object with his hand in the private domain, and carries it out into the public domain is liable, as he performed the complete act of carrying out. However, in the case of one who is laden with an object; is moving his body from its place in the private domain considered like lifting the object itself from its place? In that case, he would be liable. Or, perhaps it is not considered like lifting the object from its place, and therefore he would not be liable. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He is liable, and it is not similar to the halakha of one who had an object placed in his hand and carried it out to the public domain, with regard to which we learned in the mishna that he is not liable by Torah law. What is the reason for the distinction between these two apparently similar cases? His body is at rest, in a defined place. However, his hand is not at rest. Since a hand is not generally fixed in one place, moving it and even transferring it to a different domain without a bona fide act of lifting is not considered lifting. However, the body is generally fixed in one place. Moving it from its place is considered lifting in terms of Shabbat, and he is liable for doing so.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - א

אמר ליה רב מתנה לאביי: הא, לא קשיא. זו שהקשית אינה קושיא, כי בשלמא ה"פטורים" השנויים  בבבא דרישא, לא תיקשי למה אין התנא מזכירם בכלל היציאות האמורות לענין שבת. כי היות ואלו לא השתתפו כלל בעיקר המלאכה, אלא סיוע בלבד הם נותנים לאדם אחר העושה את כל המלאכה, לכן מותרים הם לכתחילה לעשות כן, ו"פטור ומותר" לא קתני. אין מעשהו נמנה מכלל היציאות האמורות לענין שבת. [1]

אלא אותם ה"פטורין" השנויים בבבא דסיפא, ד"פטור" כל אחד מהם מקרבן אבל אסור לעשות כן לכתחילה מדרבנן, הא שפיר קשיא לי, למה אין הם נמנים מכלל היציאות האמורות לענין שבת.

ומקשה הגמרא על מה שאמר רב מתנה ש"פטור" השנוי ברישא, היינו "פטור ומותר": מי איכא בכולי שבת "פטור ומותר"!? וכי יש בכל דיני שבת לשון "פטור", שמשמעותו היא "פטור וגם מותר"!? [2]

והאמר שמואל: כל "פטורי" דשבת, היינו, פטור אבל אסור, בר מהני תלת [חוץ משלשה אלו], דפטור ומותר: א. צידת צבי. [3] ב. וצידתנחש. [4] ג. ומפיס מורסא. [5]

ואם כן, ה"פטור" השנוי במשנתנו, משמעותו היא "פטור ואסור", והאיך אמר רב מתנה שהוא פטור ומותר.

ומשנינן: לא בכל מקום ששנינו לשון "פטור" כלל שמואל את כללו. אלא, כי איצטריך [6] ליה לשמואל לבאר איזה "פטור" הוא "פטור ואסור", ואיזה הוא "פטור ומותר", רק ב"פטורי" דקא עביד מעשה [רק בלשון "פטור" האמור גבי מי שעשה מעשה], ובהם הוא שפירש שמואל שהכוונה היא "פטור אבל אסור" מלבד בשלושה -

אבל "פטורי" דלא קא עביד מעשה, איכא טובא [לשון "פטור" השנוי גבי מי שלא עשה מעשה יש הרבה]. כלומר, הרבה לשון "פטור" יש גבי מי שלא עשה מעשה, שהכוונה היא פטור ומותר, וכגון זו שבמשנתנו, ובאלו לא דיבר שמואל כלל.

וכאן שבה הגמרא לקושיה המקורית של רב מתנה: בכל זאת תיקשי: הא תרתי סרי הויין, ולמה שנינו "שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ", שמשמע כי יש שמונה מלאכות בלבד!?

ומשנינן: לא את כל מלאכות ההוצאה האסורות מדרבנן מונה התנא, אלא רק פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב. רק אותם אופני מלאכות שהעושה אותם יכול לבוא לידי חיוב חטאת, דהיינו עקירות [של הוצאה או הכנסה], שאם יגמור ויניח יהא חייב חטאת, אותם שנה התנא ב"יציאות השבת". אבל את אופני המלאכות דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת [שלא יכול העושה אותם לבוא לידי חטאת בפעם הזאת], לא קא חשיב התנא, אף שאסרו חכמים לעשות כן. [7]

ומשום כך לא שנינו אלא "שתים שהן ארבע בפנים", דהיינו, הוצאה והכנסה גמורה, ועוד שתי עקירות של הוצאה [האחת עם העברה מרשות לרשות, והשניה בלעדיה, לעומד בפנים]. וכן "שתים שהן ארבע בחוץ", היינו, הכנסה והוצאה גמורה, ועוד שתי עקירות של הכנסה, עם העברה מרשות לרשות ובלעדיה - לעומד בחוץ. אבל את פעולות ההנחה שעושה זה שכנגדו, אין התנא מונה. [8] ומקשה הגמרא: מדוע אכן שניהם פטורין [9] כשעשו שנים מלאכה כאחת, זה עוקר וזה מניח!? - והא איתעבידא מלאכה מבינייהו [והרי מבין שניהם נעשתה מלאכה גמורה], ולמה פטורים שניהם!? [10]

ומשנינן, משום דתניא, רבי אומר: אמרה תורה בפרשת ויקרא לגבי קרבן חטאת: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא, והביא קרבנו". ודרשינן, לשון "בעשותה", כאילו אמר "בעשות אותה", דהיינו, את "המלאכה", ללמדנו כי רק העושה לבדו את כולה [את כל המלאכה] חייב, ולא העושה את מקצתה, דהיינו, "זה עוקר וזה מניח".

יחיד ועשה אותה, שעקר והניח בעצמו, חייב חטאת. אבל שנים ועשו אותה, שזה עוקר וזה מניח, הרי אלו פטורין. [11]

איתמר נמי, אמר רבי חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה לפרש את משנתנו שלא חייבה ב"זה עוקר וזה מניח", ואמרו: ממשמע שאמר הכתוב "בעשותה", למדנו כי רק יחיד שעשאה הרי הוא חייב, אבל שנים שעשאוה פטורין. [12]

כבר נתבאר, שאין מתחייב אדם על הוצאה מרשות לרשות, אלא אם כן עקר את החפץ ברשות זו והניחה ברשות אחרת. הסוגיא שלפנינו דנה בפרטי דין עקירה ודין הנחה.

בעי מיניה רב מרבי [שאל רב את רבי]: היה עומד ברשות היחיד והטעינו חבירו [13] על כתיפו [14] אוכלין ומשקין, [15] והוציאן על כתיפו לחוץ ועמד שם, מהו שיתחייב משום הוצאה?

וצדדי הספק הם: האם עקירת גופו, עם מה שעליו, כשהתחיל ללכת, כעקירת חפץ ממקומו דמי, כאילו עקר את מה שעליו מרשות היחיד, ואם כן, מיחייב.

או דילמא, לא נחשבת עקירת גופו כעקירת חפץ, ונמצא שלא עקר, ואינו חייב. [16]

אמר ליה רבי לרב: חייב, כי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי.

שמא תאמר, הרי שנינו במשנתנו "פשט העני את את ידו לפנים, או שנתן [בעל הבית] לתוכה, והוציא [העני], שניהם פטורים", ואף העני בכלל הפטור. ומוכח שאין להחשיב את עקירת יד העני הטעונה עם החפץ, מרשות היחיד, כעקירה, ולכן לא מתחייב העני. ומוכח שעקירת גופו או ידו לאו כעקירת חפץ דמי!?

תשובתך, ואינו דומה עקירת גופו הטעון בחפץ לעקירת ידו הטעונה: [17]

מאי טעמא [מהו החילוק]? ידו, לא נייח על גבי קרקע, [18] ולכן אין עקירת יד העני המושטת לרשות היחיד יחד עם החפץ שנתן הבעל הבית בידו נחשבת כעקירת החפץ מרשות היחיד. אבל לעומת זאת, גופו נייח על גבי קרקע. ולכן, עקירת גופו עם החפץ שעליו נחשבת כעקירת החפץ.

הערות

[1] ראה בתוספות כאן, ובראשונים כאן ועל המשנה, שביארו את הלשון "פטור ומותר", אף שאסור הוא משום "לפני עור", או משום שלכל הפחות היה לו להפרישו, ראה בדבריהם.

[2] כתבו התוספות כאן, שכללו של שמואל אינו מתיחס אלא למה ששנינו במשניות, ולא מה ששנינו בברייתות. אך נראה מדבריהם, שאין הדבר מוחלט בידם. ומכל מקום, מבואר בדבריהם, שלאו דוקא משניות שבמסכת שבת, אלא הוא הדין משניות במקומות אחרים העוסקות בדיני שבת.

[3] הוא מה ששנינו לקמן קו ב: צבי שנכנס לבית. ישב האחד על הפתח [של הבית] ולא מילאהו [לפתח, שעדיין לא ניצוד הצבי], ישב השני ומילאהו, השני חייב. ישב הראשון על הפתח ומילאהו [וניצוד הצבי בכך], ובא השני וישב בצידו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב, והשני פטור. ופטורו של זה השני "פטור ומותר" הוא. והוכיח כן שמואל לקמן.

[4] הוא מה ששנינו בעדיות [ב ה]: הצד נחש בשבת, אם מתעסק שלא ישכנו פטור, ואם לרפואה חייב. ופטור זה פטור ומותר הוא, כפי שהוכיח שמואל בסוף פרק האורג. והנידון הוא כשאין סכנת פיקוח נפש, כי יכול הוא להנצל בענין אחר. וטעם הפטור הוא משום "מלאכה שאינה צריכה לגופה", ומכל מקום, מדרבנן אף מלאכה כזו אסורה, אלא שמשום צערא לא גזרו רבנן [תוספות כאן ד"ה בר, על פי הגמרא לקמן קז ב].

[5] הוא מה ששנינו בעדיות [ב ה]: המפיס [פותח פה ל] מורסא [שעל גבי בשרו] בשבת, אם לעשות לה פה [אם לקולפה ולעשות לה פה, כדרך שרופאין של עכשיו עושים, דמתקן לה פתח], חייב [משום בונה פתח, או משום מתקן כלי, מה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי, רש"י שבת קז א]. ואם להוציא ליחה [של עכשיו, ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד, רש"י שם], פטור. ופטור זה פטור ומותר הוא, משום שאין כאן תיקון, ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא, כן כתב רש"י שם. ובתוספות כאן מבואר [וראה גמרא לקמן קז ב], שפטורו הוא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומה דאינו אסור מדרבנן הוא משום צערא.

[6] בשפת אמת עמד על לשון הגמרא "כי איצטריך", שהיה לו לומר "כי קאמר שמואל", וציין לדברי התוספות ד"ה בר, וראה מה שכתב הוא בזה.

[7] ראה בשפת אמת שכתב כן. וראה לעיל ב א בהערה 10, מה שיש להוסיף בזה מלשון רש"י. וראה עוד בלשון התוספות ד"ה פטורי, שכתבו על חלק מהפטורים שבמשנתנו "אינה אלא טלטול בעלמא". וראה היטב לשון הרשב"א כאן ד"ה הא דאמרינן. ומיהו בגמרא לעיל איתא "אלא בבא דסיפא דפטור אבל אסור", ומכח זה מקשה הגמרא שימנה התנא שמונה פטורים ולא ארבע. הרי מבואר בהדיא, שכל שמונת הפטורים שבסיפא הרי הם אסורים.

[8] נתבאר על פי פירושו הראשון של רש"י כאן, וכן פירש גם במשנה. וכתב רש"י לפרש עוד: ורבותינו אומרים: פשיטות יד לפנים בין מליאה בין ריקנית, היא תחילת המעשה וההוא הוא דקא חשיב. וראה גם ברמב"ן, שכתב: ואחרים פירשו, שעני שפשט ידו לפנים בין מליאה בין ריקנית היא תחילת מלאכה, מפני שיכול הוא ליטול ולהוציא ולבוא לידי חיוב חטאת, וכן של בעל הבית. ותרתי נינהו, חדא דהוצאה וחדא דהכנסה. וזה הוא לכאורה פירוש רש"י בשם רבותיו. וכתב הרמב"ן על פירוש זה: ואין זה נכון, שהוא מונה מי שלא עשה תחילת מלאכה מפני שיכול הוא להתחיל בה. ועוד, שהוא פטור ומותר בהכנסת היד, אם לא עשה דבר אחר. אך ראה בתוספות הרא"ש שכתב "הילכך נראה כפירוש רבותיו [של רש"י], דפשיטת יד בין מליאה בין ריקנית קא חשיב, דאית בה דררא דחיוב חטאת, שעשה כל המלאכה כולה אלא שחסר מעט או עקירה או הנחה", [והוא פירוש הריב"א בתוספות כאן]. ומלשונו משמע שהבין בכוונת רבותיו של רש"י, דזה שפושט יד הרי הוא זה שגם מעביר מרשות לרשות, ולכן הוא נקרא "פטורי דאתי לידי חיוב חטאת", [ומיהו לשון רש"י משמע כהפירוש שהביא הרמב"ן].

[9] לפי פשוטו, ציטטא היא מן המשנה ששנינו בה "שניהם פטורים" כשזה עוקר וזה מניח, אך התוספות הוכיחו, שהכוונה אינה למשנה, אלא מה דמשמע מלשון "דאתי לידי חיוב חטאת" שאין בזה חיוב חטאת, ראה שם. ומכל מקום, אף זה הוא טעם המשנה.

[10] כתבו התוספות כאן: לא פריך שיתחייב הראשון, דאין סברא שעל ידי השני, שעשה הנחה וגמר המלאכה, יתחייב הראשון. אלא אשני קא פריך שיתחייב, לפי שעל ידו נגמרה המלאכה. וכן כתב גם הרמב"ן, ולכן מחק מלשון הגמרא את התיבה " [והא איתעבידא מלאכה] מבינייהו", דזה משמע שהקושיא היא ששניהם יתחייבו. אך בתוספות לקמן צג א ד"ה חד, כתבו לבאר את המיעוט ב"זה עוקר וזה מניח", שהוצרכנו למיעוט משום "דהוה אמינא, אהכנסה ואהוצאה הוא דקפיד רחמנא, וליחייב אפילו בלי הנחה". וראה בשפת אמת מה שכתב על דברי התוספות.

[11] ביאור הדרשה וביאור לשון הברייתא הוא על פי התוספות, וכתבו, שהוא כפל לשון המורה לענין אחד.

[12] ראה בתוספות שביארו למה הוצרכה הגמרא להוסיף מה שנזרקה מפי חבורה, ושם מתבאר גם, אם זו חבורה של אמוראים או תנאים. וראה ברמב"ן שביאר באופן אחר.

[13] הטעם שנסתפקה הגמרא ב"הטעינו חבירו", ולא כשהטעין את עצמו כשהיה עומד, והתחיל ללכת - יתבאר בהערה בעמוד ב, על דברי רש"י שם ד"ה מבעוד יום.

[14] ואם הטעינו על ידו ויצא לחוץ עם ידו הטעונה: לשיטת התוספות ד"ה מאי, הרי זה חייב. אך בשיטת רש"י הבינו התוספות שהוא פטור. ומה שיש להוסיף עוד בזה, יתבאר בהמשך הענין בהערות.

[15] בטעם שנקטה הגמרא את הספק באוכלין ומשקין, כתב רש"י: אורחא דמילתא נקט, דבר הצריך לשבת, ודרך בני אדם להתעסק בהן בשבת.

[16] א. דעת התוספות ד"ה עקירת, שספק הגמרא הוא בין לענין עקירה ובין לענין הנחה. ואילו דעת הרשב"א ב"תוספות ישנים" שם [ורבינו שמשון בתוספות הרא"ש] שלענין הנחה אין ספק שהנחת גופו כהנחת חפץ [וראייתם ממשנתנו, וכפי שיבואר בהמשך הענין בהערות], וספק הגמרא הוא לענין עקירה בלבד, ומשום שעקירה צריך שתהא חשובה יותר מהנחה. והביאו שם ראיה לחילוק כעין זה, ראה שם. וראה בהמשך הענין בהערות מה שיתבאר עוד בענין זה. ב. בגדר ספק הגמרא. רבי עקיבא איגר בדבריו על התוספות בעמוד ב ד"ה היה טעון כתב שהאיבעיא היא רק שהעקירה מצד עקירת גופו, אפשר דלא חייב עליה כיון שאינו עוקר חפץ ממקומו, ונשאר במקומו הראשון. וכן לענין הנחת גופו [שאף בזה נסתפקה הגמרא לשיטת התוספות] אפשר דלא מיקרי הנחה לחייב עלה, כיון שאינו מניח החפץ למקום אחר, אלא שמונח במקומו, בגופו. ובחידושי מהרא"ל [צונץ] בדבריו על התוספות שם, נראה, שעיקר הספק הוא, משום שמעשה העקירה או ההנחה אינו נעשה בגוף החפץ, אלא ממילא הוא נעקר או מונח על ידי עקירת או הנחת גופו. וכן כתב ב"חזון איש" [סב ב] "דוקא עקירה קמבעיא ליה, דאין זה מלאכה כתכונתה, שלא עקר החפץ, אלא גרם לו שיצא", ראה שם ביתר אריכות.

[17] מכאן הוכיח חידושי רבי עקיבא איגר כדעת התוספות, שאף בהנחה מסתפקת הגמרא. כי לדעת הסוברים שאף רב ידע שהנחת ידו כהנחת חפץ היא, הלוא תיקשי לו ממשנתנו "פשט העני את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורים", הרי משמע שאין העני מתחייב בהושטת ידו הטעונה לפנים, ואין אומרים "הנחת ידו כהנחת חפץ", ובהכרח שחילוק יש בין ידו לבין גופו, ונמצא, שחילוק זה ידוע היה לרב, ואינו קשור למה שחידש רבי שעקירת ידו כעקירת חפץ. ואילו מדברי הגמרא נראה, שרק משום שחידש רבי שעקירת גופו כעקירת חפץ, הוצרך לחלק בין גופו לידו. ובהכרח שאף הנחת גופו בכלל הספק, וחילוק הגמרא נצרך רק לפי תשובתו של רבי שעקירת גופו כעקירת חפץ, והנחת גופו כהנחת חפץ. וראה בשפת אמת מה שהביא בזה, ומה שכתב על דבריו.

[18] א. כן פירש רש"י. וכתבו התוספות לפי שיטתו, שאם הטעינו חבירו על ידו והוציא, אין הוא חייב כיון שידו לא נייח, ואין חילוק בין אם ידו היתה פשוטה לרשות אחרת מגופו, או שבמקום גופו היא. אך שיטת התוספות היא שעיקר חילוק הגמרא הוא משום שידו פשוטה לרשות אחרת מאשר גופו, ואנו אומרים שידו אחר גופו היא נגררת. אבל כשידו וגופו במקום אחד, אז אפילו עקירת ידו לבדה היא כעקירת חפץ. הרמב"ן והרשב"א מפרשים בדעת רש"י, שלא אמר "ידו לא נייח" אלא כשידו ברשות אחרת מאשר גופו, ראה שם, וברשב"א שהאריך בזה, ודקדק שם את לשונו של רש"י "לישנא אחרינא, ידו בתר גופו גרירא, לא גרסינן - דיתירא היא", ומשמע, שאף לפי לישנא קמא, עיקר הטעם הוא משום שידו אינה במקום גופו. והרא"ש [סימן ב] כתב: מאי טעמא ידו לא נייחא על גבי קרקע, הלכך לא חשיב עקירתו [של היד] כעקירת חפץ, ולא דמי להטעינו חבירו על כתפיו או על ידו, ועקר רגליו ויצא, דחייב. דהתם גופו נייח על גבי קרקע, וחשיב עקירת גופו כעקירת חפץ, אף החפץ שנתון בידו, כיון שעקר גופו. אבל אם לא עקר גופו ועמד במקומו והושיט ידו לחוץ, פטור, דלא חשיב עקירת היד כעקירת חפץ. והקרבן נתנאל הבין את דברי הרא"ש כדברי התוספות. ב. שנינו במשנתנו: "פשט העני את ידו לפנים, ונתן בעל הבית לתוכה, והוציא, העני חייב", ופשטות לשון המשנה הוא, שבהוצאת ידו לבד הרי הוא מתחייב, ואין צריך שיניח על גבי קרקע רשות הרבים. והוכיחו מכאן התוספות ישנים, שהנחת גופו כהנחת חפץ היא, ואין בזה ספק, שהרי כן מוכח ממשנתנו. אבל התוספות כתבו, שאין להוכיח כן ממשנתנו, כי יש לפרש את המשנה באופן שהניחו על גבי קרקע. ובפשוטו, כל דבריהם הוא דוקא לשיטתם, שאם ידו וגופו במקום אחד, כי אז אין חילוק בין ידו לגופו. אבל לשיטת רש"י [כהבנת התוספות בדבריו] שבכל אופן אין דומה ידו לגופו, אם כן בהכרח לפרש את משנתנו שהניחו על גבי קרקע, שהרי אפילו אם הנחת גופו כהנחת חפץ היא, מכל מקום, ידו לא. ג. ובזה מתבארים דברי רש"י במשנה, שפירש את חיובו של העני כשהניחו על גבי קרקע. ואשר לכאורה תמוה: כיון דמסקינן שעקירת גופו כעקירת חפץ, אם כן כל שכן שהנחת גופו כהנחת חפץ, ולמה צריך שיניחו על הקרקע כדי לחייבו! ? אך לפי מה שנתבאר, הרי ניחא. [ראה פני יהושע בדבריו על רש"י במשנה, שכתב לפרש כן לפי פשוטו. וכן כתב בשפת אמת בדבריו על תוספות בד"ה עקירת]. אך רבי עקיבא איגר כתב לפרש את דברי רש"י במשנה, שהוא הולך על פי דרכו, לפרש לפי הסלקא דעתין בגמרא, אך באמת מודה רש"י, שלפי מסקנת הגמרא, שעקירת ידו כעקירת חפץ, אין צריך הנחה על גבי קרקע. ומכח זה כתב רבי עקיבא איגר שם, להוכיח מדברי רש"י כשיטת התוספות, שספק הגמרא הוא אף על הנחה, כי אם כשיטת ה"תוספות ישנים" שבהנחה אין ספק, אם כן אכתי תיקשי: למה פירש רש"י שהניחו העני על גבי קרקע. ובשפת אמת תמה עליו, וביאר דברי רש"י לפי שיטתו וכפי שנתבאר. וראה שם מה שהוסיף לפי דעת הרשב"א הסובר בדעת רש"י, שיש חילוק בין ידו הפשוטה לרשות אחרת, לידו שעם גופו, ראה שם].

בבא דרישא [החלק הראשון] של המשנה המדבר במקרים שהעושה אותם הריהו פטור מדין תורה, ואף מדברי חכמים הוא מותר מלכתחילה בעשייה, שכן בין העני ובין בעל הבית שניתן החפץ על ידי האחר לתוך ידיהם לא עשו לא עקירה ולא הנחה, ואין במה שעשו כל חשיבות, ולכן לא קתני [שנה], לא החשיב אותם במשנה כחלק ממנין ההוצאות מרשות לרשות, אלא בבא דסיפא [החלק שבסוף] העוסק במקרים שאף שמדין תורה העושה אותם פטור, אבל מדברי חכמים הוא אסור — קשיא [קשה], שכל שמונת הפעולות המנויות אחרונות, אף שהעושה אותן פטור מדברי תורה, אסרו חכמים לעשות כן.

ובדרך אגב תוהים: מי איכא בכולי [והאם יש בכל] דיני שבת מעשה שהוא בגדר "פטור ומותר"?! והאמר [והרי אמר] שמואל: כל פטורי [הפטורים] הכתובים בדיני שבת הכוונה היא שהעושה אותם פטור מדין תורה אבל מדברי חכמים הוא אסור, בר מהני תלת [חוץ משלושה אלה] שהם בגדר "פטור ומותר ": צידת צבי, שלא צד אותו ממש אלא שישב אדם בפתחו של בית שקודם לכן נכנס לתוכו צבי מעצמו, וכן צידת נחש ארסי מפני הסכנה, וכן המפיס מורסא, כלומר, הפותח בועת מוגלה ומוציא מתוכה את הליחה. ואם כן, ודאי אף במקרה שנאמר בו בתחילת משנתנו "פטור" יש להבינו כ"פטור אבל אסור"!

ומשיבים: גם במקרים אלה הכוונה היא "פטור ומותר", אלא כי איצטריך ליה [כאשר הוצרך לו] לשמואל להביא את שלושת המקרים היוצאים מן הכלל, הרי היו אלה פטורי דקא עביד [מעשי פטור שהוא, האדם, עושה] בהם מעשה מסויים, אבל פטורי דלא קא עביד [מעשי פטור שאין הוא עושה] בהם מעשה איכא טובא [יש הרבה].

ושבים לשאלתו של רב מתנה: מכל מקום, תרתי סרי הויין [שתים עשרה פעולות הן]! ומשיבים: פטורי דאתי בהו [מעשי פטור שבא] העושה אותם בשל עשייתם לידי חיוב חטאת — קא חשיב [הוא מונה], ואילו מעשי פטור דלא אתי בהו [שאינו בא בהם] לידי חיוב חטאת — לא קא חשיב [אינו מונה]. שנמנים כאן רק המקרים של עקירת החפץ ממקומו, שבמקרה זה אם ימשיכו את המלאכה — אפשר לבוא לידי חיוב חטאת. ואולם הנחת חפץ לבדה איננה עשויה לגרור אחריה איסור חמור יותר.

א לגופה של המשנה שואלים: בחלקה האחרון נמנים מקרים בהם שניהן פטורין, ואולם, הא אתעבידא [הרי נעשתה] מלאכה מבינייהו [מביניהם]! ומאחר ששניהם יחד ביצעו לבסוף פעולה האסורה באיסור חמור מן התורה, כיצד יתכן ששיתופם יפטור את שניהם? על כך משיבים מזה שתניא [שנינו בברייתא] שהיה רבי אומר: נאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם" (ויקרא ד, כז), ומהדגשת הכתוב "בעשותה", שמשמעו: בעשותו אותה, יש להבין כי רק העושה את כולה, את כל העבירה כולה הוא החייב, ולא העושה את מקצתה, ועל כן, יחיד ועשה אותה — חייב, ואילו שנים ועשו אותה — פטורין, שהרי כל אחד מהם עשה רק מקצתה. ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כשיטה זו של רבי, שכן אמר ר' חייא בר גמדא: בתוך כדי דיון בדברים אלה נזרקה מפי חבורה של חכמים ואמרו: מהדגשת הכתוב "בעשתה" למדים אנו כי יחיד שעשאה — חייב, ואילו שנים שעשאוה — פטורין.

ב בעי מיניה [שאל ממנו] רב מרבי: אדם אשר הטעינו חבירו אוכלין ומשקין על גבו ברשות היחיד בשבת, והוציאן אותו אדם לחוץ בעודם על גבו, מהו דינו לגבי איסור הוצאה בשבת? וצדדי השאלה: הדבר ברור שאם היה המוציא לוקח חפץ בידו ועוקרו מרשות היחיד ומוציאו לרשות הרבים, היה חייב, ואולם השאלה היא: האם עקירת גופו ממקומו ברשות היחיד כשהוא טעון חפץ כעקירת החפץ עצמו ממקומו דמי [נחשבת], ובמקרה זה יהיה חייב, או דילמא [שמא] לא נחשב הדבר כעקירת החפץ ממקומו ולכן לא יהיה חייב? אמר ליה [לו] רבי: חייב, ואינו דומה לדין אדם שהניחו בידו חפץ, והוא רק הוציאו לרשות הרבים ששנינו במשנה שאינו חייב מן התורה. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בין שני המקרים הדומים לכאורה? — גופו נייח [נח, קבוע] כרגיל במקום מסויים, ואולם ידו לא נייח [אינה נחה]. ומאחר והיד אינה קבועה במקום אחד, לכן הזזתה ואף העברתה לרשות אחרת בלא פעולה ממשית של עקירה אינה נחשבת לעקירה. ואולם הגוף שהוא כרגיל קבוע במקום אחד, עקירתו ממקומו נחשבת לעקירה לענין שבת, וחייב עליה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the first section of the mishna speaks of cases in which the one performing the actions is exempt from punishment by Torah law, and even by rabbinic law he is ab initio permitted to perform those actions. When the poor person or homeowner neither lifted nor placed the object, i.e., the object was placed into or removed from their hands by others, their role is insignificant. Therefore, it was not taught in the mishna, and those cases were not factored into the total number of acts of carrying from domain to domain. However, with regard to the latter section of the mishna, where the person performing those actions is exempt by Torah law, but his actions are prohibited by rabbinic law, it is difficult. Since the Sages prohibited those actions, they should be included in the total in the mishna, which should be twelve, not eight.

Incidentally, the Gemara wonders: Is there, in all the halakhot of Shabbat, an act for which the mishna deems one exempt and the act is permitted? Didn’t Shmuel say: With regard to all exempt rulings in the halakhot of Shabbat, although one who performs the action is exempt by Torah law, his action is prohibited by rabbinic law. This applies to all cases except for these three cases for which one is exempt and he is permitted to perform the action: Trapping a deer, where he does not actually trap it, rather he sits in the entrance of a house that a deer had previously entered on its own, preventing its exit; and trapping a poisonous snake because of the danger that it poses; and one who drains an abscess, meaning one who lances the boil of pus and drains the liquid from it. If so, the cases in the first section of our mishna, where the ruling is exempt, must be understood as exempt but prohibited.

The Gemara answers: In these cases, too, the ruling is: Exempt and permitted. When, though, was it necessary for Shmuel to cite specific cases as exempt and permitted? It was necessary in exempt cases where he performs a defined action. However, there are many exempt cases where he does not perform an action, which are completely permitted.

The Gemara returns to Rav Mattana’s question: In any case, there are twelve actions that should have been enumerated in the mishna. The Gemara answers: The mishna took into consideration cases of exempt acts where the one who performed them could come, through their performance, to incur liability to bring a sin-offering. The mishna did not take into consideration cases of exempt acts where the one who performed them could not come, through their performance, to incur liability to bring a sin-offering. Here, only the instances where one lifts an object from its place are taken into consideration. Having lifted an object, if he continued, he could potentially incur liability to bring a sin-offering. Under no circumstances can one who merely places an object come to violate a more serious prohibition.

The Gemara asks about the mishna itself: In the latter section of the mishna, instances in which they are both exempt are enumerated. However, wasn’t a prohibited labor performed between the two of them? Since together they performed an act prohibited by a severe Torah prohibition, how is it possible that their partnership will result in both being exempt? The Gemara answers that it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: It is written: “And if one soul sins unwittingly from the people of the land when he does it, one of the laws of God that should not be done and he is responsible” (Leviticus 4:27). The verse’s emphasis on the words “when he does it” means: One who does all of it, i.e., the entire transgression, is liable and not one who does part of it. Therefore, an individual, and he performed an action in its entirety, is liable. However, two people, and they performed an action together, are not liable, as each one performed only part of the action. The Gemara comments: It was also stated in support of Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion: Rabbi Ḥiyya bar Gamda said: Amidst a discussion of these matters, it emanated from the group of Sages and they said: From the verse’s emphasis on “when he does it” it is derived: An individual who performed it is liable. However, two who performed it are not liable.

Rav raised a dilemma before Rabbi Yehuda HaNasi: One whom another person loaded with food and drink on his back in the private domain on Shabbat, and he carried them out while they were still on his back, what is the halakha with regard to the prohibition of carrying out on Shabbat? Clearly, one who lifts an object with his hand in the private domain, and carries it out into the public domain is liable, as he performed the complete act of carrying out. However, in the case of one who is laden with an object; is moving his body from its place in the private domain considered like lifting the object itself from its place? In that case, he would be liable. Or, perhaps it is not considered like lifting the object from its place, and therefore he would not be liable. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He is liable, and it is not similar to the halakha of one who had an object placed in his hand and carried it out to the public domain, with regard to which we learned in the mishna that he is not liable by Torah law. What is the reason for the distinction between these two apparently similar cases? His body is at rest, in a defined place. However, his hand is not at rest. Since a hand is not generally fixed in one place, moving it and even transferring it to a different domain without a bona fide act of lifting is not considered lifting. However, the body is generally fixed in one place. Moving it from its place is considered lifting in terms of Shabbat, and he is liable for doing so.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכי תימא לטעמיך י"ו הווין ד' פטורי דרישא דלית בהן מעשה כלל דפטור ומותר נינהו לא חשיב להן. לפיכך לא קשיא לי. ושמואל נמי דאמר כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבד מהני תלתי צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא. דפטור ומותר לא אמר אלא במידי דאית בהו מעשה וליתא מלאכה גמורה. אבל כי הני לית בהו [מעשה] כלל לא אמר מכל מקום י"ב הווין. פי' בבא (ודישא) [דרישא] קתני פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית העני חייב בעה"ב פטור. כי נמצא שעקר מרשות הרבים והכניס והניח ברה"י לפיכך חייב חטאת. אבל בעה"ב שלא עקר כלל וגם לא הניח אלא העני הוא בא והניח לתוך ידו של בעה"ב פטור ומותר דהא בעה"ב לא עשה מעשה כלל. הנה שתים אחת לחיוב ואחת לפטור. או שנטל העני מתוך ידו של בעה"ב והוציא עני חייב שנמצא כי עקר מרה"י והניח לרה"ר אבל בעה"ב שלא עקר ולא הניח פטור ומותר. הנה העני עוד חייב ובעה"ב פטור. נמצאו שתים אחרות וכן כיוצא בבא שניה בעה"ב חייב שתים והעני פטור בשתיהן נמצא בהני תרתי בבי ח'. ד' מנהון חיובי חטאת. וד' מנהון פטורין (ותרין) [ומותרין] לגמרי דהא לית בהו מעשה כלל וכיון דלית בהו מעשה כלל (וכיון דלית בהו מעשה) בהני ד' לפיכך לא חשיב להו האי תנא ובבא תליתאה פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה. נמצא העני עקר ובעה"ב הניח שניהם עשו מעשה מיהו ולא אחד מהן עשה מעשה כולו אלא מקצתו וקיימא לן שנים שעשו מלאכה פטורין לפיכך שניהם פטורין. הנה שתים לפטור אחד העני ואחד בעה"ב. ועוד קתני סיפא או שנתן בעה"ב חפץ לתוך ידו של עני והוציאו העני שניהם פטורין. נמצאו בעה"ב עקר בפנים והעני הניח מבחוץ לפיכך שניהם פטורין. הנה שתים אחרות. וכן נמצא בה בבבא ד' פטורי כיוצא באלו נמצאו שיתסרי בד' בבי. הסר מהם ד' ראשונים דפטור ומותר דלית בהן [מעשה] דלא חשיב להו נשתיירו י"ב. והיאך שנינו ד' בפנים וד' בחוץ שהן ח' בלבד. ושנינו פטורי כיוצא דאתי בהן לידי חיוב חטאת הוא חשיב התנא.

אבל פטורי דלא אתי בהן לידי חיוב חטאת לא קתני וזה פירושו פשט העני את ידו לפנים שיש בה חפץ שעקרו מרה"ר והכניסו לרה"י ולא הניחו וכיון שלא הניחו אין לו [אלא] אסור ואילו הניחו היה חייב חטאת וזהו פטור אבל אסור דאתי לידי חיוב חטאת אבל בעה"ב שנטל חפץ מידו של עני אע"פ שעשה מעשה ואסור מיהו לא אתי לידי חיוב חטאת לעולם. שאין כן דרך כדי שעקר. כבר עקרו העני ולא נשאר לו מה לעשות יותר ממה שעשה.

הא דאמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מהני תלת. לאו כל היכי דתני במס' שבת פטור קאמר והא בפ' ב"מ תנן בשביל החולה שיישן פטור ואוקמי' בחולה שיש בו סכנה ופטור ומותר הוא וכל הזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מב"ד אלא כ"מ שאמרו מי שעושה מלאכה פלונית פטור עליה מפני שאינה מלאכה גמורה אותו הפטור היא פטור אבל אסור דומיא דמתני' דהכא. ואי קשיא הא דתניא בפ' במה אשה ר"א פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון וההוא פטור ומותר הוא כדתני' אידך יוצאה אשה בכובלת לכתחל' ל"ק דההוא פטור לאו פטור ומותר קאמר אלא לר"מ קאמר לי' דקאמר חייב וא"ל איהו אינו חייב ולא בא עדיין לומר היתר בה לכתחלה עד שבא במקום א' וא"ל לרבנן מותר לכתחלה וכיון דמפרש בהדיא מותר לכתחלה לאו פטורי דשבת הוא אלא לר"מ נסיב ליה והדר מפרש ליה באידך ואפשר דר"א לא התיר לכתחל' אלא בכובלת דמדשבקי' בההוא ברייתא לבר זוגי' ולא תנא יוצאה אשה לכתחלה בכובלת ובצלוחית של פלייטון הלכך ההוא פטור לאו פטור ומותר הוא דאיכא צלוחית שפטור אבל אסור. ופר"ת, הא דקא מני שמואל צידת נחש ומפיס מורסא לאו אליבא דנפשי' קאמר דלדידי' חייב עלה כדאסיק בפ' כירה במלאכה שא"צ לנופה ס"ל לר"י וצידת נחש ומפיס מורסא אינו פטור אלא לר"ש כמ"ש בפ' ח' שרצים אלא אליבא דמאן דתני פטור קאמר, ומותר הוא:

פטורי דאתא בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב. פרש"י ז"ל דהיינו עקירה, דמצי למייתי לידי חיוב חטאת אלו עביד הנחה. ולהאי פי' קא חשיב פשט העני את ידו [לפנים][ונטל בעה"ב מתוכה] ופשט בעה"ב את ידו ונתן העני לתוכה והיינו שתי עקירות דעני בתרתי וב' דבעה"ב בתרתי, וכן פר"ת ז"ל. ואיכא דקשי' להו כיון דתרי פטורי דעני עקירות והכנסו' נינהו ותרי פטורי דבעה"ב עקירות והוצאות אמאי חשיב להו בתרתי ואחרים פי' שעני שפשט ידו לפנים בין מלאה בין ריקנית היא תחלת מלאכה מפני שיכול ליטול ולהוציא ולבא לידי חיוב חטאת וכן של בעה"ב ותרתי נינהו חדא דהוצאה וחדא דהכנסה ואין זה נכון שהוא מונה מי שלא עשה תחלת מלאכה מפני שיכול הוא להתחיל בה ועוד שהוא פטור ומותר בהכנסת היד אם לא עשה דבר אחר. ואחרים פי' שהמניח הוא העושה מלאכה ומני פטורי דאתי בהו איניש לידי חיוב חטאת דהיינו גמר המלאכה שהוא המחייב אותו חטאת ונטל בעה"ב מתוכה חדא ונתן בתוכה והכניס חדא והיינו תרתי הכנסות דבעה"ב ושתי הוצאות דעני וזה הפי' נכון משום דמתני' הני פטורי דהכנסות אתא לאשמעינן דפטרי לי' בסמוך מבעשותה ודקא קשי' לך היכי הוו תרתי כיון שהמלאכות ע"י שניהם משתנות זו מזו אע"פ שהוא לא מנה אלא פטור הבא לידי חיוב חטאת תרתי חשיב (ליה) [להו]:

ה"ג: והא אתעבידא מלאכה, ול"ג כדכתב במקצת נוסחי מבינייהו, וה"פ והא אתעבידא מלאכה עי"ז שעושה הנחה ויתחייב אבל הראשון ודאי פטור שאם התחיל במלאכה ובא שני וגמרה אינו בדין שיתחייב ראשון:

איתמר נמי א"ר חייא בר גמדא נזרק' מפי חבורה. פי' מייתי ליה ראי' [בא ליישב קושית התוס'] דהכי הוא עיקר והכי אסכימו אמוראי בבי מדרשא ולא תימא מתני ר' הוא ויחידאה הוא ורבנן פליגו עלי' ומפקי לי' מנפש אחת למעוטי זה עוקר וזה מניח ולא גרסי' נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשותה:

הא דאמרינן: בבא דרישא דפטור ומותר לא קשיא לי. קשיא לרבותינו הצרפתים ז"ל והא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול. וכי תימא כיון דבלא הושטה יכול הוא להניח בקרקע לית ביה משום ולפני עור כדאיתא בפרק קמא דע"ז (ו, ב) דאוקימנא ההיא דלא יושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי נהרא, מכל מקום איסורא דרבנן איכא שהוא חייב להפרישו מאיסור. ואוקמוה בעכו"ם. וזה דוחק גדול. ועוד דהעני חייב קאמר ובגוי מי איכא למימר הכי. ומסתברא דפטור ומותר דקאמרינן הכא היינו שאין בו משום נדנוד עבירה מחמת הוצאת עצמו והכנסת עצמו, דאילו בכולהו פטורי דסיפא איכא נדנוד עבירה משום דנגמרה המלאכה על ידו וכאילו הוא עושה המלאכה. תדע דאיצטריך קרא לאשמועינן שהוא פטור מבעשותה או מנפש אחת (ויקרא ד, כז), וא"נ בעקירות דאיכא נדנוד עבירה כיון שעקר מרה"ר והכניס לפנים דאיכא למיחש שמא יניח או שעקר ונתן לתוך ידו של חברו דאיכא למיחש שמא יגמור כיון שהתחיל, אבל פטורי דבבא דרישא דלית להו שום נדנוד עבירה מצד עצמן לא חשיב במתניתין, משום דלא איירי התם אלא באיסורין הבאין להן משום הוצאות והכנסות של עצמן. כך נראה לי.

אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת וכו'. לא אמר אלא היכא דאמרו פטור מחמת שאינה מלאכה גמורה דומיא דמתני' דהכא, אבל פטורי אחריני איכא במסכת שבת שהוא פטור ומותר, דתנן בפרק במה מדליקין (לקמן שבת כט, ב) בשביל החולה שישן פטור ואוקימנא (שם ל, א) בחולה שיש בו סכנה, ופטור ומותר הוא והזריז הרי זה משובח (יומא פד, ב). והקשו בתוס' דהא איכא דתניא לקמן בפרק במה אשה יוצאה (שבת סב, א) רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון, וזה הוא ודאי פטור ומותר הוא כדתניא אידך (שם) יוצאת אשה בכובלת לכתחילה. והם תירצו דהא דנקט התם פטור משום דאדרבי מאיר קאי דאמר (שם) חייבת חטאת ואמר ליה איהו פטור והתם פטור מקרבן קאמר, אלא דבאידך ברייתא גלי לן דמותר לכתחילה. ויש מפרשים דשמא ר' אליעזר לא התיר בו לכתחילה אלא בצלוחית של פלייטון, מדשבקה לבר זוגה בברייתא ולא תני אלא בצלוחית, והלכך תני התם פטור משום כובלת דפטור אבל אסור. ואיכא מאן דמפרש (בתוד"ה בר) דלא אמר שמואל אלא בפטור דתניא במתניתין בלבד.

הא דאמר שמואל דצד נחש ומפיס מורסא פטור ומותר. כתב ר"ת ז"ל (בתוס' ד"ה הצד): לאו אליבא דנפשיה קאמר, דהא אוקימנא לה בפרק שמונה שרצים (לקמן שבת קז, ב) כרבי שמעון דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה, ואיהו במלאכה שאין צריכה לגופה כר' יהודה סבירא ליה דאמר חייב עליה כדאיתא בפרק כירה (לקמן שבת מב, א) ובזבחים בשלהי פרק כל התדיר (זבחים צא, א). אלא הכא אליבא דמאן דאמר פטור קאמר, ואנן קיימא לן כרבי שמעון דפטור.

פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב. פירש רש"י: דהיינו עקירות דאפשר דאתי בהו לידי חיוב חטאת אבל הנחות דהיינו פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה ופשט העני ידו ריקם ונתן בעל הבית בתוכה והוציא לחוץ והניח, וכנגדן בבעל הבית, אי אפשר דאתי בה[ו] לידי חיוב חטאת, הלכך לא חשיב להו. וא"ת עקירות דעני ששתיהן נעשות בחוץ אמאי חשיב להו בתרתי, וכן נמי של בעל הבית. ויש לומר כיון שהן משתנות זו מזו שהאחד עקר והכניס ידו מליאה והשני עקר ולא הכניס כלל אלא שהטעין ידו של חבירו ברשות שהוא עומד בה חשיב להו בתרתי.
ויש מפרשים איפכא, שהנחות קא חשיב משום שעל ידה נגמרה מלאכה והיא עיקר המלאכה שע"י הנחה אתי בהו בעלמא לידי חיוב חטאת, אבל עקירות לאו מידי קא עביד זה. וזה נראה עיקר. והיינו חידושיה דאשמעינן שהוא פטור אף על גב דאיתעביד מלאכה, ועלה הוא דאתמהינן והא אתעבידא מלאכה ואיצטרכינן למיתלי בטעמא, משום דכתיב (ויקרא ד, כז) בעשותה או נפש אחת דשנים שעשאוה פטורין. ורבנו חננאל פירש כפירוש של רש"י ז"ל.
והנכון מה שפירש הרב בעל המאור ז"ל דלא קא חשיב אלא הכנסות והוצאות שמרשות לרשות, כגון פשט בעל הבית ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שפשט ידו ריקה ונתן העני לתוכה והכניסה בפנים, וכן פשט העני ידו מלאה בפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציאה העני בחוץ.

הכי גרסינן: איתמר נמי א"ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין. ולא גרסינן ואמרו בעשותה יחיד שעשאה כו', דאם איתא למאי איצטריך לאתויי מימרא סייעתא לברייתא. אלא הכי קאמר לא תימא מתניתין רבי דוקא היא דדריש בעשותה למיעוטא אבל רבנן פליגי עליה משום דאיכא דלא דריש ליה למיעוטא, אבל נזרקה מפי חבורה כולהו רבנן מודו בה ולא משום בעשותה אלא מנפש או מאחת, כדנפקא לן בפרק המצניע (לקמן שבת צג, א) זה עוקר וזה מניח מנפש או מאחת.

הכי גריס ר"ח ז"ל: ידו לא נייח גופו נייח ידו בתר גופו גרירא. ולא בעי' עקירה גופו הוי עקירה. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ידו בתר גופו גרירא דיתירתא היא, אלא הכי גרס: ידו לא נייח גופו נייח. פירוש: ידו לא נייח על גבי קרקע גופו נייח על גבי קרקע והלכך הוי עקירה. ואם תאמר אם כן נתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה אמאי חייב, והא בעינן עקירה והנחה על גבי מקום נח. יש לומר דלא אמרו ידו לא נייחא אלא כשהיא עומדת ברשות אחרת על גבי קרקע והטעינו חברו בידו והוציא שיהא חייב, דלעולם אין לה הנחה בפני עצמה אלא ברשות שהגוף עומד שם שהיא מונחת אגב גופו, אלא לפי שהיא אין דרכה להיות מונחת על גבי קרקע קאמר [ד]הגוף הוא שעומד על גבי קרקע ולעולם היד נגררת אחריו למאן דאמר בפרק המצניע (לקמן שבת צב, א) דאגד יד שמיה אגד, וכיון דאגדו בידו הוא אף על פי שהניח ידו בקרקע אין זו הנחה, וכדאמרינן לקמן (שבת ה, ב) גבי היה קורא על האסקופה שאף על פי שנח על גבי קרקע לא חשבינן ליה כמונח משום דאגדו בידו הוא, ולענין יד נמי הוא הדין והוא הטעם למ"ד התם אגד יד שמיה אגד, אלא מיהו לרבא דאמר התם בפרק המצניע דאגד יד לא שמיה אגד חייב כל שהיא סמוכה לקרקע פחות משלשה כדאיתא התם, אבל ברשות שהגוף שם ידו מונחת היא לכולי עלמא והנותן לתוכה או שנטל מתוכה חייב, וכן אם הטעינו חבירו אפילו בידו ויצא הוא והניח ברשות הרבים חייב כאילו הטעינו על כתפו, והיינו דכתב הוא ז"ל דידו בתר גופו גרירא יתירתא הוא, דהיינו ידו לא נייח כלומר, משום דבתר גופו גרירא.
ויש ספרים דגרסי: אי נמי ידו בתר גופו גרירא היא. ומסתברא דאפילו לאותן ספרים לאו תרי טעמי נינהו אלא דא ודא לחד טעמא סלקן, אלא דהוי חד טעמא בתרתי לישני, כלומר: ואיכא מאן דאמר לה בהאי לישנא, וכענין שאמרו לקמן (שבת ה, ב) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא. ומדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל נראה דשני ענינין הן, וכן פירש רבנו הרב ז"ל, ואיכא בינייהו כגון שהטעינו חברו בידו והוציא ידו לחוץ וזרק, למאן דאמר ידו לא נייח לא מחייב דהא לא עקר, ולמאן דאמר ידו בתר גופו גרירא הויא עקירה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן למאן דאמר ידו לא נייח תקשי ליה מתניתין דקתני פשט העני ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב, ואמאי הא בעינא עקירה והנחה על גבי מקום מונח והא ליכא, דכיון דידו לא חשיבא כמונחת אפילו ברשות שהגוף עומד שם מה לי לענין לתת לתוכה וליטול ממנה מה לי אם הוציאה לחוץ וזרק, אי כמונחת היא כאן וכאן ליחייב אי לאו כמונחת היא כאן וכאן ליפטר, אלא ודאי נראה כדפרישית דלישני בעלמא נינהו.

צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלוהו שנים פטור ומ"מ אם לא היה האחד יכול לעשות לבדו שניהם חייבין ישב האחד על הפתח ולא מלאהו וישב השני ומלאהו השני חייב והראשון פטור אבל אסור ישב הראשון ומלאהו ובא השני וישב בצדו אפי' עמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור ומותר וכמו שאמרו הא למה זה דומה לאחד שנעל את הדלת בפני הצבי ובא אחר וישב לפני הפתח הסגור שאין בו שום איסור אפי' נפתח הפתח אחר ישיבתו:

נחשים ושאר המזיקים הואיל ומועדים לישוך אע"פ שאין סכנה בנשיכתם מותר לצודן בשבת לכתחילה לכונת הצלה ואם לרפאת בהם חייב הא לכונת הצלה מותר שהרי מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה בדיעבד ובמקום חשש נשיכה מותר לכתחילה וכמו שאמרו כופין קערה על הנר שלא יאחוז בקורה ועל עקרב שלא ישוך וכן באלו כופה עליהן כלי או מקיפן או קושרן הא אם יש סכנה בנשיכתן ממית לכתחילה ואף אלו שאין מועדין להרוג אם ראה אותם רצים אחריו מותר להרגן אבל יושבים במקומם או בורחים אסור להורגם אלא שמותר לדורסן לפי תומו בהליכתו:

המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה כדרך שרופאי מלאכת היד עושים לכונת רפואה להכניס שם האויר וליבש את הליחות חייב שהרי מלאכה הצריכה לגופה היא שהרי צריך הוא לפתח זה מצד עצמו ואם להוציא ממנה ליחה שיש בה עכשיו ואינו חושש אם תחזור לסורה ותסתם מותר לכתחילה שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ובמקום הסרת נזק מותרת לכתחילה וכמו שאמרו מחט של יד ניטלת לכתחלה ליטול בה את הקוץ והוצאת קוץ והוצאת ליחה הכל א':

שמא תאמר והרי אף לעשות לה פה אינו צריך לגופה היא שהרי לא היה רוצה במורסא עד שתפיס דעתו בהפסתה לעשות לה פה אין זה כלום שאם כן אף קוצר וטוחן ושאר מלאכות לא היה רוצה שיהא צריך להן ואם נפל ביתו ובונהו הרי רוצה היה בקיומו אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שאינו צריך לגוף הדבר שהוא עושה אלא שעושה אותה להסיר מעליו מה שאין צריך לו כלל כגון מוציא מתו בשבת שלא היה צריך להוצאה זו ולא היה רוצה בזה ואינו מתכוין אלא להסיר ולפנות שכל שכונתו להסיר לבד אינו מתכוין לגופה של מלאכה ובמקום נזק גופו מותר לכתחילה:

מי שהיה עומד ברה"י והטעינו חבירו אוכלין ומשקין או שאר דברים והוציאן לחוץ או שהיה טעון מבעוד יום והוציאן משחשיכה הרי זה המוציא חייב ואע"פ שלא עקר שהרי חבירו הוא שהטעינו מ"מ עקירת גופו כשעוקר את רגליו לצאת הוא נחשב לו לעקירת חפץ ואע"פ שאמרנו בידו של עני הפשוטה לפנים לקבל ונתן בעל הבית לתוכה והוציא העני שהוא פטור אינה דומה לזו שהיד אינה כמונחת ברה"י לגמרי שהרי אינה נוגעת בקרקע ואינה דומה לעקירה לגמרי אבל גופו נח ועומד בקרקע ואפי' היתה ידו מונחת בקרקע הרי היא כאינה מונחת מפני שידו נגררת אחר גופו קצת שצריך הוא להחזירה אבל גופו נח ועומד לשם והרי עקירתו עקירה לגמרי ושמא תאמר מה בא ללמדנו והלא משנה שלימה שנינו לא יצא החייט במחטו שמא ישכח ויצא ואם אין שם איסור תורה גזירה לגזירה היא אפשר שפירושו שמא יניחנה ויחזור ויטלנה ויוציאנה:

פירש"י בד"ה פטורי דאתי כו' ריקנית הא תרתי וכן באידך ורבותינו אומרים כו' תרתי בעני ותרתי בבעל הבית כל חיוב ופטור כו' כצ"ל נ"ל:

תוס' בד"ה פטורי דאתי כו' ועוד דלפירוש הקונטרס קחשיב לבעה"ב שלש יציאות והכנסה אחת כו' ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני כו' עכ"ל. ר"ל דקשיא להו הדחוקים לפירוש הקונטרס דקחשיב לבעה"ב שלש יציאות כו' דהשתא לא הוי דומה שתים שהן ארבע בפנים דשתים היינו הוצאה אחת דחיובא והכנסה אחת דחיובא ושהן ד' מוסיף לך ב' דפטורי דכולהו הוצאה וכן ב' שהן ד' בחוץ דשתים היינו אחת דהוצאה דחיובא ואחת הכנסה דחיובא ושהן ד' מוסיף לך ב' דפטורי דכולהו הכנסה ולא הוה נמי דומה שהן ד' בפנים ושהן ד' בחוץ אבל לפירוש ריב"א ניחא דהוי דומה דשהן ארבע שמוסיף ב' הן בפנים הן בחוץ היינו נמי אחת הוצאה דפטור ואחת הכנסה דפטור ועוד הקשו ועוד דלא חשיב תרתי לפטור כו' לכאורה דר"ל דלפי' הקונט' דחוק דלא חשיב תרתי לפטור בעני בבבא אחת וכן דעשיר לא חשיב תרתי לפטור דידיה בבבא אחת אלא דחשיב לפי' הקונט' פשט העני כו' היא הכנסת עני ואו שנתן לתוכה היא הוצאת בעל הבית בבבא אחת וקחשיב נמי פשט בעה"ב כו' היא הוצאת בעה"ב ואו שנתן לתוכה היא הכנסת עני אבל קשה דמאי קושיא דהא ודאי היה צריך להאריך הרבה אם היה בא לפרש הוצאות בעה"ב לבד והכנסת עני לבד לפי פ"ה וטפי ניחא ליה למיתני בקצרה כמ"ש התוס' לעיל ועוד דאדרבה הכא ניחא ליה למתני לערב הוצאות והכנסות יחד כמו ברישא דמערב הוצאות והכנסות וזה הביאנו שלמדתי בכוונת דברי התוס' מדברי בעל המאור שהקשה לפי' רש"י דלמה ליה למתני תרי הכנסות לפטור בעני דסגי באחת וכן תרי הוצאות לפטור בעשיר דסגי באחת ולא הוה ליה למחשביה בתרתי וזה שכתבו התוספות ועוד קשה לפירוש רש"י דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת דאינו רק אחת כיון דתרוייהו הכנסות נינהו בעני וכן תרתי הוצאות לפטור בעשיר דאינו רק אחת כיון דתרוייהו הוצאות נינהו בעשיר אבל לפירוש ריב"א ניחא דחדא הוצאה לפטור בעני וחדא בעשיר וכן בהכנסה חדא לפטור בעני וחדא בעשיר וכולה איצטריכא דלא גמרינן דעני מעשיר ולא דעשיר מעני כמו שכתבו התוספות לעיל ודו"ק כי הדברים ברורים למבין:

בד"ה שניהם פטורים כו' שהרי רישא דשניהם פטורים דהיינו פשט העני כו' עכ"ל. ר"ל רישא דשל שניהם פטורים היינו בבא דפשט העני כו' חייב קמסיק לקמן עלה אמאי חייב כו' ואם כן הכא ע"כ לאו אסיפא קפריך דאין דרך התלמוד להקשות אסיפא ובתר הכי ארישא אלא קאי אדברי המתרץ דקאמר פטורי דאתי בה לידי חיוב כו' ויש לדקדק דמ"מ אמאי לא נטר המקשה עד לקמן ולפרוך הכי אסיפא דמתניתין ויש ליישב דאמתניתין בלאו דברי המתרץ לא הוי קשה מידי דאימא דקושטא דמלתא דבכה"ג באתי לידי חיוב חטאת ועשה הגמר מלאכה חייב חטאת משום דאיתעבידא מלאכה מבינייהו אבל לדברי המתרץ דע"כ דלא חשיב ארבע פטורים במתניתין אלא באתי לידי חיוב חטאת והוי בכלל הני ארבע פטורים וגם מי שעל ידו נגמרה המלאכה ולהכי פריך והא איתעבידא מלאכה מבינייהו וק"ל:

בד"ה עקירת גופו כו' דקתני או שנטל כו' ליכא למפשט דאיכא לאוקמא שהניח כו' עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי תפשוט דהנחת גופו הוי הנחה מדחייב העני שעקר מיד בעה"ב אלמא הנחת חפץ ביד בעה"ב הוה הנחה וכה"ג דקדקו התוס' לקמן לפירוש רש"י ואין לחלק דהתם הוה הנחת הגוף הנחה לגבי עקירה דבתרה ולא תפשוט מיניה בהנחת הגוף דבתר עקירה דהוה הנחה מכל מקום תפשוט מרישא בנתן העני תוך ידו של בעה"ב דחייב דהוי הנחת הגוף דבתר עקירה הנחה ויש ליישב דודאי הגוף המונח כבר הוי הנחה בין שנותן לתוכה בין נוטל מתוכה אבל בגוף ההולך עם החפץ איכא למבעי אי הוה הנחת הגוף כשעומד הנחה או לא עד שיניח החפץ בקרקע ודו"ק:

בד"ה מאי טעמא ידו כו' אלמא הנחת החפץ ביד בעה"ב כו' וכיון דהוי הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו כו' עכ"ל. יש לדקדק לפי סברתם זו אם כן תקשי להו דתפשוט ליה דעקירת גופו הוי עקירה ממתניתין כיון דהויא הנחה הרי כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עקרו ממקום הנחה ויש ליישב ודו"ק:

ברש"י ד"ה פטורי דאתי בהו וכו' עד דהוו להו תרתי בעני ותרתי בבעל הבית כל חיוב ופטור וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה בבא דרישא וכו' דמושיט כוס יין לנזיד מוקי לה בפ"ק דע"ז וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי וכו' וא"כ צריך לומר דמתני' לצדדין קתני פשט העני את ידו וכו' העני חייב אם הוא ישראל ובעל הבית פטור אם העני נכרי ואם תקשי לך לתני שיתסרי והיכי דגם העני הוא ישראל דאז אין בעל הבית פטור ומותר אלא אסור משום לפני עור ואפילו היכי דיכול ליטול מכל מקום אסור מדרבנן משום שחייב להפרישו מאיסור אין זה קושיא דלא תנא הכא אלא איסורי שבת ולא איסורי דלפני עור ועיין באשר"י ובהר"ן וק"ל:

ד"ה בר מהני תלת וכו' דהא מוקי לה כר"ש וכו' ר"ל דמשמע דר"י דאית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אינו פטור ומותר ואי איירי בסכנת נפש הוא מותר אליבא דכ"ע:

ד"ה מאי טעמא ידו לא נייח וכו' ואין נראה דבכל ענין שהטעינו חבירו וכו' דהא קתני או שנטל מתוכה וכו' נראה דאין דקדוק זה הוכחה אלא לאחר שפשט דעקירת גופו הוי עקירה אז יש להוכיח מדקדוק זה דאין חילוק בין הטעינו על כתפו בין הטעינו על ידו כיון שמצינו דמה שמונח בתוך ידו של בעל הבית שגופו וידו כרשות אחת חשוב כדמוכח לענין שחשוב עקירה כשעוקר העני החפץ מתוך ידו כאלו עוקרו מכתפו וה"ה כשהטעינו חבירו בפנים לידו ועקר גופו עם מה שבתוך ידו ויצא הוי ג"כ עקירה כמו שהטעינו בידו לאפוקי ממה שמשמע מפירש"י שאפי' לפי מה שפשט לו דעקירת גופו הוי עקירה היינו כשהטעינו על גופו דהיינו כתפו אבל הטעינו על ידו לא אבל כל כמה דלא ידעינן דעקירת גופו הוי כעקירת חפץ ליכא להוכיח כלל ממתני' דהא אע"ג דידו של בעל הבית שהוא וירו ברשות אחת הויא הנחה ונתחייב העני כשעוקר החפץ בידו מידו של בעל הבית מכל מקום לא שמעינן מזה היכי שאינו עוקר החפץ ממקומו בידו אלא שהטעינו חבירו והוא עוקר את גופו עם החפץ שיהא עקירה ולכך א"ש דלא פשיט בעייתו ממתניתין ודו"ק נ"ל:

רש"י בד"ה בבא דרישא כו' שהאחד הניחה בידו כצ"ל:

בד"ה פטורי כו' חיוב חטאת כגון כו' לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת כו' ורבותינו אומרים פשיטות יד לפנים לגבי שניהם בין כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

בא"ד וההוא הוא כו' כצ"ל:

בא"ד וכן באידך נמחק ונ"ב בס"א אינו:

תוס' בד"ה בבא כו' לנזיר מוקי בפרק קמא כו' כצ"ל:

בד"ה פטורי דאתי קא חשיב לבעל הבית שלש יציאות כצ"ל ונ"ב פי' א' דחיובא ושנים דפטור והכנסה אחת לחיוב וכן גבי הכנסה וכו' וק"ל:

בא"ד ודעשיר באחת כדחשיב חיובא ברישא ומפרש ריב"א כו' כצ"ל:

בד"ה בעשותה כו' וזה מניח ולשנים שעשו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה פטורי דאתי. כגון עקירות כו'. נלע"ד דלפי מה דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת. ואף באיסורי שבת כדפירש"י לקמן (ע"ד) ושם (ק"ב) קרי ש"ס לכה"ג ח"ש וביומא (עד) מפרש הטעם דחזי לאיצטרופי. וזה לא שייך רק בעקירות. אתי על נכון דמתניתין לא חשיב רק איסורי דאורייתא:

בא"ד ורבותי אומרים פשיטות יד גבי שניהם כו' כצ"ל. ותיבת לפנים מיותר:

[תוד"ה מ"ט ידו לא נייח. ורש"י פי' כו' ואין נראה כו' דהא קתני כו' וכיון דהויא הנחה כו'. נ"ל דכאן שייך הת"י ולרשב"א שמחלק כו' והמציין לדבור הקודם על קושיית ואמאי לא פשיט כו' טעה והטעה להגרע"א בחדושיו ע"ש גם מה שהקשה שם על הרשב"א ממה שאמר ואינו דומה לידו כו' דהא ע"כ רב נמי ידע החילוק לענין הנחה ע"ש תמוה דהרי הת"י בעצמם הרגישו בזה ותירצו דרב לא היה מחלק רק לענין אם היה היד ברשות אחרת ומטעם דידו בתר גופו גרירא ורבי חידש לו דאפילו ברשות אחת וטען לו בידו פטור מטעמא דלא נייח] :

גמ' וצידת נחש. עיין סנהדרין דף קא ע"א ברש"י ד"ה ולוחשין ובבאר שבע שם:

רש"י ד"ה פטורי דאתי וכו' כגון עקירות. עיין שבועות דף יד ע"ב תוס' ד"ה ארבעה קמיית':

תוס' ד"ה בבא דרישא וכו'. מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא. עי' טורי אבן באבני מלואים חגיגה דף יג ע"א בד"ה אין מוסרין:

תוס' ד"ה הצד נחש וכו' וליה לא ס"ל כר"ש. עיין סנהדרין דף פד ע"ב תוס' ד"ה מאן שמעת ליה:

גמרא, בבא דרישא [העני חייב ובעה"ב פטור] פטור ומותר.
פירוש מותר משום שבת, אף דעדיין אסור משום לפני עור, בלאוי חוץ דשבת לא קמיירי כן כתוב בהר"ן.
וא"ת כיון דמ"מ אסור מאי נ"מ במה דמותר משום שבת, וי"ל הא קיי"ל מומר לד"א לא הוי מומר לכה"ת כולה, ומומר לחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכה"ת כולה ושחיטתו אסורה, ולז"א דמותר מצד שבת ושחיטתו מותרת, וזה נוטה לדעת הבית הלל דמחלל שבת גם באיסור דרבנן הוי מומר לכה"ת כולה:

שם גמרא, שניהם פטורין והא אתעבידא מלאכה מבינייהו.
אשינויי זו דפטור דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב פריך, ולא אמתני' וכמו שהוכיחו בתוס'.
מיהו תימא מאד הא באמת קשה על מתני' עצמו, ואמאי תולה הקושיא בשינויי זו, וי"ל דעל מתני' י"ל דבפשט ידו לחוץ ונטל העני מתוכו דנמצא בידו דבעה"ב נחה והרגיע מעט כדי שיטול העני ממנו, י"ל דהוי כמונח כמו הנחת גופו דכהנחת חפץ דמי, והא דלא מחייב הבעה"ב בהרגיע ידו, היינו משום דאגד יד שמי' אגד, עיין תוס' בשמעתין ד"ה ידו לא נייח, ולקמן (דף צב ע"א בתוס' שם) וא"כ לא אתעביד מלאכה מבינייהו, דכשנטלו העני נטלו ממקום המונח ברה"י ואגוד ברה"ר ונתבטל עקירה ראשונה מבעה"ב, אבל ברישא דפשט ידו לחוץ ונתנו לידו דעני דלא הרגיע ידו דבעה"ב ועסק בנענוע ידו בהושטה לידו דעני לא נעשה כמונח בנתיים, אבל לבתר דמשני פטורי דאתי לידי חיוב חטאת משמע אף דפושט ע"ד שיטול פתו ממנו דבזה ירגיע ידו מעט, מ"מ אתי לידי חיוב חטאת אם הוא עצמו יגמור ויעשה מה שעושה העני, היינו אף שיניח ידו מעט ויניח אח"כ ברה"ר יתחייב ומוכח דלא מקרי הנחה כלל, כיון דידו וגופו אינם ברשות א' וכדאי' באמת בסוגי' משחשיכה אי שדי לה אתי לידי חיוב חטאת, לזה שפיר פרכינן והא אתעבידא מלאכה מבינייהו, ונכון:

גמרא, בעי מיני' רב מרבי וכו' עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא.
כ' בת"י בשם הרשב"א דזה היה פשוט לרב דהנחת הגוף כהנחת החפץ דמי, אולם בתוס' דידן כתבו דה"ה דהוי מצי למבעי' לענין הנחה.
ונראים דברי התוס' דידן עיקר, דהא ממה שהשיב לו רבי לרב חייב ואינו דומה לידו, מאי טעמא גופו נייח, ידו לא נייח, מבואר דלצד איבעי' דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי לא הוי צורך לחלק בין ידו לגופו, והשתא לפי' הרשב"א אכתי היה צריך לחילוק זה דתקשי בהושיט בעה"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכו דפטר בי' תנא דמתני', גם לבעה"ב, ואמאי הא תיכף כשפשט הבעה"ב ידו לחוץ הוי הנחה, דהא לענין הנחה ודאי כהנחת חפץ דמי, אע"כ שאני יד דלא נייח.
גם מה שהקשו בתוס' ישנים דלפשוט האיבעי' מדתנן לא יצא החייט במחטו [וכן הקשו בתוס' שלפנינו, והיינו דאם איתא דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי, א"כ אף אם ישכח החייט ויצא במחטו לרה"ר לא יעבור על איסור דאורייתא ולא הי' להו לרבנן לגזור] וכתבו דלפירוש רשב"א לק"מ, ולא ידענא מאי קאמרי, דהא מ"מ התם העקירה רק דרך עקירת גופו:

בתוס' בד"ה בבא דרישא כו' וא"ת והא עבר אלפני עור כו' וי"ל דמיירי בעכו"ם כו' עכ"ל. ועיין בלשון הרא"ש שהקשה על זה דמתניתין ע"כ לא איירי בעכו"ם ומסיק דמתני' לא איירי אלא באיסורי שבת ולא באיסור דלפני עור ע"ש. ולענ"ד דהתוס' נמי מסקו אדעתייהו האי תירוצא דהרא"ש ז"ל לענין לישנא דמתני' אלא דאכתי קשיא להו לישנא דגמרא דקרי לה פטור ומותר דמשמע דמותר לגמרי ואהא מסקו שפיר דאין ה"נ דזימנין דמותר לגמרי כגון בחפץ של עכו"ם כנ"ל וק"ל:

בד"ה פטורי דאתא לידי חיוב חטאת. עיין במהרש"א ובעיקר פי' ריב"א אבאר לקמן גבי בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית עי' עליו:

בד"ה שניהם פטורין כו' אינו קאי אמתניתין כו' עס"ה. וכתב מהרש"א ז"ל והא דלא מקשה באמת אמתניתין היינו משום דמצי למימר דאין ה"נ דשניהם פטורין לא קאי אלא אעקירה דעני ועקירה דבע"ה וכ"כ בחידושי מהר"י טראני וזה דוחק גדול. ולולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב דאפשיטות לשון דמתני' גופא דקתני שניהם פטורין לא מצי להקשות דאיכא למימר דמתני' במזיד איירי וחייבין ופטורין היינו לענין מיתה ומלקות ובהא הוי ידע שפיר שאין שום סברא לחייב לכל אחד מיתה או מלקות כיון שלא עשה מלאכה שלימה וכ"ש דלא שייך לומר שיתחייבו לחצאין דלא שייך במיתה ובמלקות נמי קי"ל דאין משלשין במכות משא"כ מדמסיק פטורי דאתא לידי חיוב חטאת קחשיב משמע דמתניתין איירי בשוגג ולענין חטאת ואהא מקשה שפיר אמאי שניהם פטורים והא אתעביד מלאכה מבינייהו וא"כ יביאו שניהם קרבן אחד ואהא מייתי שפיר ברייתא דרבי והיינו כגירסת כל הספרים שכתבו התוס' דגרסינן תרווייהו העושה כולה ולא העושה מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשאוה פטורין והיינו כדפרישית בשנים ועשאוה פטורין היא עיקר שנויא דגמר' שאין לומר דשנים יביאו קרבן אחד והיינו מדילפינן לקמן בפרק המצניע מנפש אחת בעשותה אלא דמייתי נמי אגב גררא דאין לומר ג"כ שכ"א יביא קרבן וילפי' נמי שפיר מבעשותה דאפי' זה יכול וזה יכול פטורין כ"ש היכא שכל אחד לא עשה מלאכה שלימה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י לולי שהתוס' לא כתבו כן ועיין בסמוך:

בא"ד אלא אשני קא פריך שיתחייב לפי שע"י נגמרה המלאכה עכ"ל. לכאורה היה נ"ל דלפ"ז עיקר הקושיא אהאי בבא שבע"ה נתן לידו של עני והוציא העני דא"כ עשה העני עיקר המלאכה ונגמרה על ידו משא"כ היכא שפשט בע"ה את ידו לחוץ עם החפץ ונטל העני ממנו בחוץ אין סברא לחייבו דטלטול בעלמא עביד שעומד ברה"ר ומטלטל ברה"ר וא"כ מהיכא תיתי ליחייב דאצטריך למעוטי כמו שכתב ר"י ז"ל שהקשה על פירש"י לענין עקירות בדיבור הקודם. אלא מסתימת לשון התוספות נראה דבכל ענין קשיא להו שיתחייב האחרון כיון שנגמר על ידו הנחת החפץ ממקום למקום דמי קצת לאחד על האריג או למי שכתב אות אחת והשלים השם דחייב לרבי אליעזר ואע"ג דרבנן פליגי עליו היינו נמי לבתר דקי"ל דרשה דבעשותה דבעינן העושה את כולה אבל לסברת המקשה הוי סבר דבכל ענין יש לחייב האחרון שגומר העשייה וקרינן ביה בעשות'. עוד נ"ל דסברת המקשה דכיון דכתיב מאחת מהנה משמע דעושה מקצתה נמי חייב כדדרשינן אחת מאחת ואע"ג דדרשינן ליה לענין שם משמעון דוקא היינו לבתר דקים לן מיעוטא דבעשותה אבל מעיקרא הוי סבר דאחת מאחת משמע דאפי' במקצתה מחייב האחרון ועיין בפרק הבונה ותמצא שיש מקום לדברי אלה לפי לשון הברייתא שם. והשתא דאתינן להכא נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א דלעיל דאף לפירוש התוס' לא מצי להקשות אמתניתין שיתחייב האחרון דאי מפרשינן למתני' לענין מלקות ומיתה כדפרישית אין שום סברא לחייב האחרון דהא ועשה מאחת מהנה לא קאי אמזיד ואדרבא במזיד כתיב כל העושה מלאכה יומת דמשמע מלאכה שלימה וכן לענין מלקות כתיב לא תעשה כל מלאכה דמשמע כולה ולא מקצתה אלא דוקא לבתר דמסיק הש"ס דמתני' לענין חטאת איירי מקשה שפיר שיתחייב האחרון דקרינן ביה ועשה מאחת מהנה דמשמע מקצת המלאכה ואית לן למימר דגזירת הכתוב הוא דלענין קרבן יתחייב אפילו במקצת מלאכה והיינו מי שגמרה דהוי דומיא דאחת וכדאיתא בפרק הבונה. כן נראה לי נכון ודוק היטב:

בד"ה בעשותה כו' אך קשה דבפרק המצניע משמע כו' נפקא מנפש או מאחת כו' עכ"ל. ולא ידענא מהיכא פסיקא להו הכי דהא למאי דמסקינן התם דלרבי מאיר תרי מיעוטי דנפש א' חדא ובעשותה תרתי כפרש"י שם וא"כ אפשר דלר"מ מסתבר יותר לאוקמי מיעוטא דאחת ליחיד שעושה בהוראת ב"ד ומיעוטא דבעשותה למעט זה עוקר וזה מניח דהכי משמע העושה כולה ולא מקצתה וכ"ש לפירוש התוספות בדיבור הקודם דעיקר הילפותא למעט דלא נימא שהאחרון לחוד חייב וקמ"ל דלא וא"כ לא שייך למעט הא מלתא מאחת דהא באמת אתי קרא למעט דאפילו נפש אחת נמי לא לחייב כיון שלא עשה אלא מקצתה והיינו ממיעוטא דבעשותה ואפשר דעיקר דיוקא דהתוס' מדנקיט התם זה עוקר וזה מניח ברישא משמע דמקרא קמא ממעט לה ולא מבעשותה דכתיב בסוף ובאמת משום הא לא איריא דאפילו אי נימא דאי לא הוי כתיב אלא חד מיעוטא הוי מוקמינן לה טפי לזה עוקר וזה מניח מ"מ השתא דכתיבי כולהו מסתבר טפי לאוקמי מיעוטא דזה עוקר מבעשותה כדפרישית ודו"ק:

מיהו למאי דפרישית לעיל בלא"ה אתי שפיר דזה עוקר וזה מניח דהתם היינו שלא נאמר דעקירה לחוד והנחה לחוד מיקרי מלאכה משא"כ הכא שלא בא אלא דלא תימא דניחייבו תרווייהו קרבן א' מייתי שפיר מבעשותה ודו"ק:

בגמרא בעי מיניה רב מרבי הטעינו חבירו כו' ולכאורה האי איבעיא נמי לא שייך הכא אלא לקמן אפיסקא דפשט העני דלקמן בעיקר דיני עקירה והנחה משא"כ הכא דכולה שקלא וטריא דלעיל לא איירי אלא במנינא דשתים שהן ד' דחיובי ופטורי וכמו שדקדקו התוספת בד"ה שניהם פטורין ונ"ל דהכא נמי אשקלא וטריא דלעיל קאי דלבתר דיליף רבי בטעמא דמתניתין דממעטינן זה עוקר וזה מניח מקרא דבעשותה ומשמע דאי לאו מיעוטא דקרא הו"א דאפילו בידו הוי שייך חיובא בכה"ג אלא דקרא ממעט לה אם כן שפיר בעא מיניה רב מרבי אי ממעטינן נמי מהאי קרא בכה"ג דהטעינו חבירו דכיון שהטעינו חבירו לא קרינן ביה באידך בעשותה דהא נמי עושה מקצתה מיקרי או דלמא כיון דעקירת גופו עדיף מעקירת ידו מוקמינן לקרא בדדמי דוקא לענין עקירת ידו אמרינן דמקרי אידך עושה מקצתו משא"כ בעקירת גופו. משא"כ בלא ברייתא דרבי דהו"א דמסברא ממעטינן דכיון דהוצאה מלאכה גרועה היא לא מחייב אלא בעקירה והנחה גמורה דחפץ גופא ממש לא הוי שייך האי איבעיא דרב כן נ"ל:

בתוס' בד"ה עקירת גופו כו' נראה לר"י דה"נ מצי למיבעיא לענין הנחה כו' עכ"ל. ואף על גב דלקמן לענין דבעינן עקירה מע"ג מקום ארבעה משמע דלענין הנחה שייך לחייב יותר כדמקשה הש"ס שם ודלמא הנחה הוא דלא בעי אלא דהתוספת לשיטתייהו שכתבו שם דהיינו משום דהנחה מסתמא כן היה במשכן או משום דכתיב אל יצא איש ממקומו דקאי אעקירה משא"כ הכא לא שייך לומר כן דאדרבה אי אמרינן דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי כ"ש בהנחה דמדכתיב אל יצא איש ממקומו ולא כתיב אל יוציא משמע קצת דאיציאות איש נמי קפיד דיציאתו ממקומו הוי כעקירת החפץ ואפ"ה מיבעיא ליה כ"ש דבהנחה שייך האי איבעיא כנ"ל וק"ל:

אחר זה מצאתי בתוספת ישנים שכתבו להדיא בשם רשב"א דלענין הנחה פשיטא ליה דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי ועמ"ש בזה דף ה' ע"ב:

בא"ד וממתניתין דקתני או שנטל כו' דאיכא לאוקמי שהניחו ע"ג קרקע עכ"ל. וכבר כתבתי בלשון משנתינו בפרש"י ד"ה פשט העני ובד"ה או שנטל דמלשון רש"י שם משמע דלקושטא דמילתא איירי מתניתין שהניחו העני בר"ה והיינו לפי שיטתו וגרסתו כאן דידו לא נייח וא"כ לא מקרי הנחה. ועי"ל דאפילו לאידך גירסא נמי סבר רש"י דהא דהנחת גופו מהני היינו במהלך ולבסוף עמד משא"כ בידו דמתניתין שעמד מתחלה ועד סוף לא הוי הנחה ומש"ה מפרש במתני' שחזר והניחו אבל התוס' לשיטתייהו וגירסתם בדיבור הסמוך דגרסינן ידו בתר גופו גרירא וא"כ לקושטא דמלתא היכא דידו וגופו ברשות א' הוי הנחת ידו ועמידתו נמי כהנחת חפץ אלא דאפ"ה כתבו כאן שפיר דלמאי דמיבעיא ליה לרב היינו משום דאפשר לאוקמי מתניתין בהכי שחזר והניחו וק"ל:

בא"ד וא"ת אמאי לא פשיט ממתניתין דלא יצא החייט כו' עד סוף הדיבור. נראה דקושיתם ותירוצם דוקא לפירושם הקודם דלענין הנחה נמי מיבעיא ליה וא"כ מקשי שפיר דליפשוט ממתני דלא יצא החייט דקס"ד דלא שייך לגזור בכה"ג שמא יטול המחט ממקום הנחתו ממש ויצא לרה"ר ויניח המחט ברה"ר דהוא מלתא דלא שכיח כלל שיניח המחט ברה"ר משא"כ אי הוי אמרי' דבהנחה פשיטא ליה דכשעמד ברה"ר הוי הנחת גופו כהנחת חפץ ולא מבעיא ליה אלא לענין עקירה תו לא שייך להקשות דלפשוט ממתניתין דלא יצא החייט דודאי פשיטא להו דיש לומר דאפילו משום איסור עקירה דרבנן שייך לגזור דלא יצא כדשקיל וטרי הש"ס טובא לקמן בסוגיא דלא יצא החייט איירי אפילו משום איסור דרבנן כגון שתחובה בבגדו ע"ש ואע"ג דהתם אליבא דאביי קיימינן מ"מ איכא למימר דרבא נמי מודה בהאי דהכא דלא חשיב גזירה לגזירה כיון דשכיח טובא שנוטל החייט המחט ממקום הנחתו ולא פלוג רבנן אבל מהנחה דלא שכיח כלל מקשו שפיר ומתרצין דאפ"ה סבר רב דאיכא למימר דלא פלוג רבנן כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה מאי טעמא כו' ורש"י פירש כו' משמע אפילו הוא וידו במקום א' כו' ואין נראה כו' עכ"ל. ולכאורה מלשון הברייתא דבסמוך דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבע"י והוציאן משחשיכה חייב לפי שאין דומה לידו משמע קצת כי האי פירושא דאפילו ברשות אחד דומיא דהיה טעון נמי קתני לפי שאין דומה לידו דבידו כה"ג פטור דעקירת ידו לאו כעקירת חפץ דמי ומה שהקשו התוספת ממשנתינו אפשר דלסברא זו אמרינן דלענין הנחה שאני דהנחה בידו ודאי מקרי הנחה מטעם שכתבו התוספת לקמן דמסתמא כך היה במשכן שהיה נותן ליד הגזבר משא"כ לענין עקירה לעולם עקירה חשובה בעינן ועקירת ידו לעולם דלא הוי עקירה ולפ"ז קתני שפיר בברייתא לפי שאין דומה לידו והיינו דאפילו בכה"ג גופא שנתן חבירו לידו או אף שנשאר ביד עצמו מבעוד יום נמי פטור דלא מקרי עקירה ודוקא עקירת גופו הוי שפיר עקירה כן נ"ל אח"ז מצאתי להדיא בתוספת ישנים שכתבו בשם הרשב"א ז"ל דלענין הנחה לא קמיבעיא ליה לרב והיינו כדפרישית ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים בעזה"י לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה שניהם פטורים אינו קאי אמתניתין אלא קאי אמאי דאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת וכו' והקשה הרש"א אמאי לא הקש' באמת אמתניתין. ועיין בדבריו מה שרצה לתרץ והוא דוחק גדול: ונלע"ד דכבר כתבתי במתניתין הא דהתוס' הוכיחו דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן הוכחת התוס' היא מקושית המקשה והא איתעבידא מלאכה בינייהו ואי לא היתה במשכן למה יתחייב אבל על המקשה גופי' קשה מנ"ל שהית' במשכן ומקשה לו. ודלמא לא היתה במשכן ולכך שניהם פטורים. וכתבתי שם לתרץ דבהוצאה המפורשת בקרא לא בעינן שהיתה במשכן וכמוש"ש. וא"כ י"ל שקושית המקשן והא איתעבידא מלאכה בינייהו היא על הוצאה למה יהי' פטור אבל על הכנסה ליכא קושיא דבהכנסה כיון דתולדה היא ולדעת התוס' בהזורק אפי' מאי דאיכא סברא בעינן שהיתה במשכן. וא"כ כיון שזה עוקר וזה מניח לא היה במשכן לכן שניהם פטורים אף אם היו חייבים כיוצא בזה בהוצאה ע"ש באורך:

ומעתה יתורץ ג"כ קושית הרש"א. והנה יש בידינו לומר דהוצאה המפורשת היא הוצאה הפשוטית שהולך עם חפצו מרה"י לר"ה וב' הוצאות דכתיבי היינו א' עקירה והנחה גמורה וא' בעקירת והנחת גופו כמו"ש למעלה והנך תרי הוצאות לא חשב במשנה לפי שהם פטורים. והנך הוצאות שחושב במשנה ע"י הושטת יד מרשות לרשות תולדות נינהו ולא אבות כיון דלא כתיבי בקרא וכיון דתולדות נינהו בעינן שהי' במשכן וזה עוקר וזה מניח לא היה במשכן וא"כ לא קשה כלל והא איתעבידא מלאכה בינייהו ולכך לא הקשה על המשנה. אבל עכשיו דקאמר פטורי דקאתי לידי חיוב חטאת קחשיב ודלא אתי לא חשיב, וקשה מי דחקך לזה הלא יש בידינו לתרץ כסברת בעה"מ דתרי עקירות דהוצאה דבעה"ב בחד חשבינין וכן ב' הנחות דהכנסה וכן להיפוך בעני. וצריך לומר כמו"ש למעלה בדברי רב מתנא שאין לחשבה בחד משום דקצת מהם הוה במשכן וכמש"ל וא"כ גם זה עוקר וזה מניח הי' במשכן ומקשה שפיר והא איתעבידא וכו'

אלא דקשיא אם הני כולהו תולדות נינהו והאבות לא חשיב רדפשוטות נינהו וא"כ גם בשבועות לא חשיב רק הני וג"כ כולהו תולדות נינהו וקשה דלא הוי דומיא דמראות נגעים דבשלמא על מה דרצה לומר דבשבועות אבות קחשיב תולדות לא קחשיב שהקשו התוס' דלא הוי דומיא דמראות נגעים שיש מהם תולדות שפיר תירצו דתולדות דנגעים שאני דכתיבי בקרא וכמו כן מה שתירצו בשבועות דשאני מראות נגעים דאי אפשר למצוא ב' שהן ד' בענין אחר הכל לא שייך לפי דרכינו דחשיב ביציאות השבת דוקא תולדות ולא אבות והרי אפשר למיחשב אבות ותולדות דבעה"ב לחוד או דעני לחוד הוצאה והכנסה הפשוטים והוצאה והכנסה ע"י פשיטת יד

ולכן נלענ"ד שיש לומר דבבבא בסיום בעל הבית חייב והעני פטור נגמר הפי' של כל הב' שהן ד' בחוץ ובפנים. ומה דשוב תני פשט העני וכו' שניהם פטורים וכן פשט בעה"ב וכו' שניהם פטורים דיני הוצאה והכנסה שונה. אבל לאו פירושא דיציאות השבת הוא. ויציאות השבת שתים שהן ד' הוא הוצאה והכנסה הפשוטית והוא שוה לעני ולעשיר ולא שייך לחלק בה כלל ועוד שתים הוצאה והכנסה ע"י הושטת יד ובזה שייך לחלק בין עני ובין עשיר ואלו הם תולדות: ושתים שהן ד' בפנים ובחוץ אין לפרש עני ועשיר דא"כ שתים שתים למ"ל שהרי השתים הראשונים אין בהם עני ועשיר והל"ל שתים שהן ד' בפנים וד' בחוץ ע"ד קושית הריב"א דרשויות קתני. וגם אין לומר בפנים היינו חיוב קרבן בפנים ובחוץ היינו הפטורים דהרי פטור ומותר לא קחשיב. וזהו מצד הסברא דאין לחשוב פטור ומותר.

אמנם נלע"ד עפ"י מה שאמרו לקמן (דף ו ע"ב) הא קמ"ל דהא מהנך דלא מספקא. וכתבו התוס' שם בד"ה הא קמ"ל דלא שייך דאיסי רק לענין סקילה אבל חטאת חייב על כולם. וא"כ י"ל דגם משנתינו קמ"ל דהוצאה מהנך דלא מספקא ואי הוה קתני סתם ב' שהן ד' הוה אמינא דלעולם דהוצאה מהנך דמספקן ומשנתינו לענין חטאת איירי דחייב על כולם לכך קאמר ב' שהן ד' וכולם לחיוב בפנים לענין קרבן וב' שהם ד' בחוץ היינו במזיד שאין כאן קרבן רק סקילה בחוץ דבית הסקילה הי' חוץ לשלש מחנות ומתני' דשבועות ג"כ חשיב אבות ותולדות אלא כיון דלאו עיקר שבת לא תני פנים וחוץ: ולפי זה שפיר נוכל לומר דכל הני דע"י הושטת יד תולדות נינהו וא"כ לא קשיא כלל והא איתעבידא מלאכה בינייהו. משא"כ השתא דאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב א"כ גם זה פירושא דרישא ולא חשיב במשנה הוצאה הפשוטה כלל וגם בשבועות לא חשבה וא"כ הנך הוצאות אבות נינהו ולא בעינן דומיא דמשכן דהנך מפורשים בקרא ושפיר הקשה:

ועל דרך זה י"ל נמי מאי דקאמר וליטעמיך שיתסר הויין. וכבר דקדקתי לעיל דאטו בלא"ה לא קשה מדוע לא חשב פטורי דרישא כיון דלא אסיק אדעתי' דהוא פטור ומותר והנה ע"ז י"ל דלא קחשיב אלא הנך חיובי דרישא וכנגדן הפטורים שבצדם אבל בבי דרישא דפטור אבל אסור לא קחשיב כלל כיון דלית בהו חיובא. ושתים שהן ד' הוא ב' לחיוב לבעה"ב וב' לפטור במה שהעני חייב וב' שהם ד' לעני הוא שתים לחיוב וכנגדן ב' לפטור במה שהבעה"ב חייב ואגב דצריך למיחשב החיובים חשיב פטורים שכנגדם. וכן משמע בירושלמי וזה לשונו לא אתינן מתני' אלא פטורי שהוא כנגד חיובא. וא"כ שפיר תמני נינהו אבל לדידך דחשבת הסיפא א"כ רישא פשיטא שיש לחשוב ושיתסר נינהו

בגמ' תני ר' אומר מע"ה בעשותה וכו' אתמר נמי וכו' ובתוס' ד"ה אתמר נמי תימא דמייתי סייעתא משמעתא לברייתא. ונראה במה שיש לדקדק דקאמר העושה כולה וכו' יחיד וכו' והוא כפל לשון. וכבר נדחקו התוס' בזה ע"ש. אבל לענ"ד נראה דבאמת ר' לא אמר רק העושה כולה לחוד והגמ' הוא דמפרש דבריו דהא נוכל לטעות לפרש העושה כולה כו' פי' יחיד שעשה מקצתה פטור אבל שנים שעשאוה חייבים חטאת ולכך מפרש לה הש"ס דהאי העושה מקצתה פי' שנים שעשאוה נמי פטורים וא"כ האי אתמר נמי לאו ארבי קאי רק מדברי גמ' הוא [מבין כתבי תלמידיו]:

תוס' ד"ה בעשותה וכו' ונראה לר"י דבמושיט אין זה עוקר וזה מניח אלא המושיט עשה עקירה והנחה וכו' הנה מה שדחקום לזה הוא משום שהוקשה להם דמה בכך שהי' במשכן והרי גם בהוצאה זה עוקר וזה מניח הי' במשכן ואפ"ה פטרי' קרא מדכתיב בעשותה וכן הוקשה להם זה א"י וזה א"י דהוה במשכן ב' נשאו הארון ואפ"ה פטורים. אולם המעיין בדבריהם יראה שדבריהם בדברי הירושלמי דחוקים יותר ואמנם לדידן הפי' בירושלמי בענין אחר. ונקדים דברי התוס' בדף צ"ג ע"א בד"ה חד למעוטי זה עוקר וכו' וזה כתב אות אחת ובא חבירו וכתב אות שני' לא איצטריך קרא וכו'. והנה לכאורה דבריהם תמוהים דפשיטא דזה כתב אות אחת לא צריך קרא דהרי התוס' כתבו מדאיצטריך בעשותה מכלל דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן וא"כ לזה עוקר וכו' זה ודאי דאיצטריך מיעוט משום דהוה במשכן אבל זה כותב אות אחת דלא הוה במשכן למה לי קרא למעוטי וצריך לומר כונתם דאטו אנן אשכחן זה עוקר וזה מניח במשכן אלא מכח דאיצטריך קרא אמרינן דהוה במשכן אבל מנ"ל לומר דקרא אתי לזה עוקר וזה מניח ודלמא קרא אתי לזה כתב אות אחת ונימא דזה כותב וכו' היה במשכן ולכך צריך קרא למעוטי:

אמנם כל זה לפי סברתם דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן ולכך צריך קרא למעוטי. אבל לענ"ד נראה דממשכן ילפינן מלאכה שכיוצא בה הי' במשכן אבל חצי מלאכה אף שהי' במשכן אפ"ה ממילא לא ניחייבי' וזה יכול וזה יכול דאיצטריך קרא שאני התם דעכ"פ עשו המלאכה כולה וכ"א עשה מראשיתה עד אחרית' אלא שסייעו חבירו. והא דאיצטריך קרא למעוטי זה עוקר וזה מניח. היינו משום דמושיט חייב בזה עוקר וזה מניח והוה אמינא דנילף מיני'. ומזה עצמו יליף הירושלמי דמושיט חייב בשנים שעשאוה מדאיצטריך קרא למעוטי זה עוקר וזה מניח. מכלל דאי לאו דמיעטי' הוה ילפינן ממושיט דחייב מכלל דמושיט חייב וע"ז מקשה הירושלמי בכל אתר שנים פטורים וכו' פי' דמנ"ל דמושיט חייב כיון דבכל אתר פטורים ואי משום דאיצטריך בעשותה מנ"ל שבעשותה ממעט מוציא ומכניס וזורק ומעביר וכדומה והחיוב הוא במושיט ודלמא מושיט פטור והחיוב הוא בחד מהנך. וע"ז תירץ שכן היתה במשכן ומסתמא בהא שהיה במשכן הוא מחויב ובאינך פוטר קרא דבעשותה. וא"כ לפי דברי הירושלמי הזה לא הי' במשכן שום זה עוקר וזה מניח:

בעי מיני' רב מרבי הטעינו חבירו וכו'. לכאורה אין מקום הבעי' זו בכאן ובעי' זו היה לו לקבוע על משנתינו והיינו על בבא דסיפא דשניהם פטורים שם הוא מקום ספק זה אם גופו דומה לידו וכדהשיב לו רבי ואינו דומה לידו ועדיין לא הגיע מקום קביעות הפלפול על סיפא דמתניתין שהרי רישא דמתניתין דהיינו פשט העני את ידי לפנים קבעה לקמן כמו"ש התוס' ד"ה שניהם פטורים. וע' פ"י. ונלע"ד דבעי' זו מישך שייכי במה דסיים לעיל שניהם פטורים דאי אמרינן דזה עוקר וזה מניח חייב דאיתעבידא מלאכה בינייהו והוי המניח חייב וכמו"ש התוס' בד"ה שניהם פטורים. א"כ אין נפקותא בבעיא זו שאפי' תימא דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ ואיהו לא עביד עקירה מ"מ הרי זה הראשון שהטעינו עביד עקירה וכאן דאיהו עביד הנחה ממילא חייב. אבל עכשיו שאמר שנים שעשאוהו פטורים שפיר בעי רב מרבי הטעינו חבירו וכו' וע' עוד לקמן:

הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ וכו'. הנה בעיא דרב מרבי הוא שהטעינו ברה"י ובזה אם היה רה"י מקורה לא היינו צריכים לרבי לעקירת גופו דהרי יש כאן עקירת חפץ ממש דהרי ברה"י מקורה ס"ל לרבי לקמן (דף ה' ע"א) דביתא כמאן דמליא. וצריך לומר דבעיא דרב הוא ברה"י שאינו מקורה. וא"כ סתם דבריו ולא פירש מפני האריכות ויותר ה"ל לאחוז לשונו להיפוך הטעינו חבירו אוכלין ומשקים והכניסן לפנים נמצא דהטעינה היתה בר"ה דלא שייך מקורה כלל. ולמימר משום דאוכלים ומשקים ברה"י שכיחי יותר מר"ה נקט מילתא דשכיחא הוא דוחק:

ונראה דהנה כבר דקדקתי לעיל דמאי ענין בעיא זו למאי דקדים דדריש ר' בעשותה כו'. עוד יש לדקדק במאי דהשיב לו ר' חייב ואינו דומה לידו למה הי' צריך לומר ואינו דומה לידו שהרי ודאי גם לרב ידוע החילוק בין עקירת גופו לידו דאל"כ אלא הי' סבור ששניהם שוים א"כ מאי מספקא לי' ליפשוט ממתניתין דפטור ועוד יש לדקדק בדברי ר' חייא דקאמר דמשני לך שנויא דלאו שנויא וכן מה דקאמר שפיר משני לך הלשון אינו מדוקדק דעל קושיא שייך שנוייא אבל רב לא הקשה לרבי אלא בעיא הוא דבעי מיני' והוה לי' למימר דקפשיט לך פשיטותא דלאו שפיר וכו':

ונראה משום דאל יצא איש ממקומו כתבו התוס' דמהכא דרשינן מקומו של הכלי דהיינו ד' על ד' והנה בהאי ממקומו יש לפנינו ג' דרשות. או דדרשינן ממקומו של הכל דוקא אם המוציא נוטלו ממקומו ע"מ להוציאו למעוטי אם הי' טעון אוכלין נמצא שהחפץ נשאר במקומו הראשון דהיינו על גופו אלא שהוא זז ממקומו אינו חייב דעקירת גופו אינו כעקירת חפץ. או דדרשינן ממקומו דוקא שהוא עוקר ממקומו אבל אם חבירו עוקרו והוא מוציאו ומניחו פטור דשנים שעשאוה פטורים או דדרשינן מקומו של הכלי למעוטי פחוס מד' על ד' והנה רבי דמחייב זורק מר"ה לר"ה דרך רה"י ולא בעי מקום ד' קודם שזכינו למסקנא דמיירי במקורה א"כ היינו סוברים דלא בעי מקום ד' כלל א"כ ליכא למדרש מקומו לענין ד' ולמדרש למעוטי זה עוקר וזה מניח ג"כ ליכא למדרש לרבי דהא מבעשותה דריש למעוטי זה עוקר וזה מניח ואין לנו לומר אלא למעוטי עקירת גופו דלאו כעקירת חפץ

ומעתה נבין דברי הגמ' דרב רצה להקשות על רבי דדריש מבעשותה וא"כ לדידי' אייתר ממקומו ועל מקום ד' על ד' ג"כ הי' סבור רב דרבי אינו מצריך מדמחייב זורק מר"ה לר"ה דרך רה"י ועדיין לא זכה לעמוד על דבריו דמיירי במקורה וא"כ לא נשאר למדרש ממקומו כי אם למעוטי עקירת גופו, וזה הי' פשוט לרב דעקירת גופו ודאי כעקירת חפץ דמי ממתני' דלא יצא החייט כמו"ש התוס' בד"ה עקירת גופו וא"כ בבעיא זו לא משום דמספקא לי' אלא בא לרמוז קושיא לרבי ואמר הטעינו חבירו וכו' כמתמיה. או דלמא לא דק בדבריו שלא אמר דלמא עקירת גופו כעקירת חפץ אלא אמר בלשון ברור עקירת גופו כעקירת חפץ ועל חלק הסותר אמר לשון דלמא לא כאומר דלמא תרצה לומר דלאו כעקירת חפץ ובא להקשות לו דמעתה לדבריך דלא בעית מקו' ד' שהרי גם קלוטה לדידך כמו שהונחה דמיא א"כ לא נשאר למדרש מאל יוציא ממקומו כי אם למעוטי זה עוקר וזה מניח וא"כ למה לי בעשותה. ורבי השיב לו חייב ואינו דומה לידו, הנה גם רב ידע שאינו דומה לידו ובפרט לפי פירושנו שבתמי' אמר או דלמא לא [וא"כ כבר מוחלט לו] דמחייב וא"כ ע"כ שאינו דומה לידו אמנם י"ל דרב הי' סבור שאינו דומה לידו מטעם ידו בתר גופו גריר כסברת התוס' ורבי חידש לו שאינו דומה לידו מ"ט ידו לא נייח חידש לו (דעת] רש"י דידו לא נייח. ובזה גילה לו דלא ס"ל קלוטה כמו שהונחה דמיא דא"כ אף ידו נייח וע"כ הא דמחייב מר"ה לר"ה דרך רה"י במקורה איירי וממילא דרשינן ממקומו למקום ד' על ד'. וא"כ כיון שרב ידע דכעקירת חפץ דמי והיינו ממתני' דלא יצא החייט לכן אחז לשונו והוציאן לחוץ וע' לקמן ע"ב בדברי הברייתא מ"ש:

תוס' ד"ה עקירת גופו וכו' נראה לר"י דה"נ מצי למיבעי' לענין הנחה כגון שהוציא חפץ לר"ה וכו' ולא הניח וכו' הנה [לכאורה] אי הוה מספקא לי' גם על] הנחה היא גופה קשיא למה שאל על העקירה וצריך לומר הטעינו חבירו שהוא מילתא דלא שכיחא הוה לי' לשאול על ההנחה כגון שנטל חפץ ברה"י והלך לר"ה ועמד לפוש אי חייב אי לא. ואין לומר שאם שאל על ההנחה תינח אם ישיב לו דלא כהנחת חפץ א"כ ק"ו לעקירה אבל אם ישיב כהנחת חפץ אכתי בעקירה מיבעי' ז"א דא"כ עתה ששאל על העקירה הוא להיפוך תינח אם ישיב לו כעקירת חפץ א"כ ק"ו להנחה אבל אם ישיב דלאו כעקירת חפץ אכתי הנחה תיבעי ליה ומעתה דשני הצדדים שוים ורב חדא נקיט מלבד מה שקשה דהוה ליה לשאול על הנחה שהוא שכיח יש להוכיח ג"כ דעל הנחה לא מספקא לי' דהנה כבר כתבנו לעיל דבעי' זו מישך שייכי למאי דסיים לעיל מיני' שניהם פטורים דאי אמרי' דזה עוקר וזה מניח חייב דאיתעבידא מלאכה בינייהו והמניח חייב א"כ אין נפקותא בבעיא זו דסוף סוף זה הראשון שהטעינו עביד עקירה וכאן דאיהו עביד הנחה ממילא חייב אבל עכשיו שאמר שנים שעשאוהו פטורים שפיר בעי' רב הטעינו חבירו וכו'. וכ"ז אי אמרי' דעקירה לחוד הוא דמספקא לי'. אבל אי הוה מסופק גם על הנחה א"כ הי' לו לקבוע בעייתו על המשנה ולענין הנחה אי מיחשב הנחת הגוף כהנחת חפץ דאי לא מיחשב הנחת הגוף כהנחת חפץ אפי' תימא דשנים שעשאוה המניח חייב מ"מ על עקירה בלי הנחה ודאי שפטור הן אמת דגם על עקירה הי' יכול לשאול וכגון דהי' טעון מבעוד יום והוציא משתחשך שאם עקירת גופו לאו כעקירת חפץ אין כאן עקירה בשבת כלל ואפי' אם שנים שעשאוה חייבים אבל על חצי מלאכה לחוד ודאי ליכא חיוב מ"מ יש לומר שרב רצה לשאול במה שדומה לידו במתני' שזה עיקר ספק שלו אם דומה לידו או לא ולכן שאלו בשנים שעשאוה דומיא דידו ולא רצה לשאול בטען מבעו"י שזה אינו דומה לידו. ועכ"פ מוכח שעל הנחה לא היה מסופק מדלא קבע שאלתו על משנתינו:

ואומר אדרבא היא הנותנת שגם על הנחה הי' מסופק שאם תאמר שעל הנחה הי' פשיטא לי' דכהנחת חפץ דמי א"כ עכ"פ כבר בטלה לה עקירה ראשונה של זה שהטעינו ומעתה אם עקירת גופו לאו כעקירת חפץ נשאר הנחה בלי עקירה כלל והי' לו לקבוע שאלתו על משנתנו בלי דברי רבי שאמר שנים שעשאוה פטורים אבל אם נימא דזה תלוי בזה שאם עקירה לא הוי עקירה גם הנחה של הגוף לא הוי הנחה א"כ אם שנים שעשאוה חייבים אז חייב ממ"נ אם עקירת גוף כעקירת חפץ איהו לבד עביד עקירה והנחה ואם עקירת הגוף לא הוי כעקירת חפץ ממילא לא בטלה עקירה ראשונה והוי לי' זה עוקר וזה מניח וג"כ חייב על הנחה שהוא גמר מלאכה והא איתעבידא מלאכה שלימה מבינייהו. לכך דוקא על דברי רבי דדריש בעשותה הוא דשאל שאלה זו והא דלא שאל על ההנחה והיה יכול לשאול על המשנה נלענ"ד עפ"י מה שאכתוב לקמן בשיטת התוס' דזה הי' יודע רב דודאי ליכא למימר שברור לו להתנא דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דאם כן קשה משנת לא יצא החייט. וכדמקשי התוס' כאן. ותירוצם הוא דחוק. אלא שרב הי' מסופק אם הא דלא יצא החייט הוא משום דבגופו ודאי כעקירת חפץ וכאן בידו פוטר התנא. או דלמא משום דמספקא לי' אי הוי כעקירת חפץ והא דלא יצא החייט הוא משום ספק דכעקירת חפץ ויש לחוש שמא ישכח ויצא ויעבור על איסור דאורייתא ובמשנתנו שניהם פטורים מספק דא"א ליחיבינהו חטאת מספק עיי"ש. ומעתה גם זה נכון מה ששאל רב על העקירה ולא שאל על הנחה משום דעכשיו אם שואל על העקירה אם ישיב לו על העקירה שמה עקירה ממילא ק"ו להנחה וידע בהנחה דבר ברור. ואף אם ישיב לו על העקירה שהוא ספק כי ודאי לא שמה עקירה אי אפשר שישיב לו וכנ"ל ממשנת לא יצא החייט וא"כ אכתי יסופק בהנחה אם ג"כ ספק הוא או ודאי שמיה הנחה מ"מ עכ"פ צד אחד נקט בידו שאם ישיב לו שמיה עקירה יהי' בהנחה ברור מק"ו אבל אם ישאל על ההנחה איך שישיב לו לא ידע בעקירה דבר ברור שאם ישיב לו שמיה הנחה אכתי יסופק בעקירה דלמא לא שמיה עקירה ואם ישיב לו ספק אם שמיה הנחה אכתי יסופק ג"כ בעקירה ולא ידע בשום תשובה דבר ברור בעקירה. וליכא למימר שאם ישיב לו ודאי לא שמיה הנחה ידע מק"ו שלא שמיה עקירה שזה אי אפשר שישיב לו כלל וע"ז לא נסתפק כלל ממשנת לא יצא החייט:

בבא דרישא. העני חייב ובעל הבית פטור ובעל הבית חייב והעני פטור דפטור מחטאת ומותר לכתחלה דהא לאו עקירה עבד ולא הנחה עבד [שהאחר] הניחה בידו: פטור אבל אסור. פטור מחטאת אבל אסור מדבריהם לכתחלה: צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא. כולהו בפ' ר''א אומר האורג בסיפיה והתם מפרש טעמייהו מנא ליה בהו דפטור ומותר: מורסא. קויסטור''א : מפיס. עוצר שתפתח ותצא הליחה: כי איצטריכא ליה. לאשמעינן דפטור ומותר בהנך דאית בהו מעשה כגון הני תלת ותו ליכא: איכא טובא. כגון הנך דבבא דרישא: פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת. כגון עקירות שהן תחלת המלאכה דאיכא למגזר דילמא גמר לה אבל הנחות לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת דהא ליכא עקירה גבי האי וארבע דקתני בכל חד תרתי דחיובא ועקירה דפטורא דתרתי נינהו פשט העני ידו מלאה לפנים הא חדא או שנתן לתוכה בע''ה וידו של עני היתה ריקנית הא תרתי וכן באידך ורבותי' אומרים פשיטות יד לפנים [לגבי שניהם] בין מלאה בין ריקנית היא תחלת המעשה וההוא הוא דקחשיב דהוו להו תרתי בעני ותרתי בבע''ה כל חיוב ופטור במסכת שבת בחטאת קאי ובשוגג: מעם הארץ בעשותה. גבי חטאת כתיב: הטעינו חבירו. שהיה גופו ברה''י והטעינו חבירו דאיהו גופיה לא עקר מידי: אוכלין ומשקין. אורחא דמילתא נקט דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בהן בשבת: עקירת גופו. שעקר את רגליו מן הבית לאחר שנטען: ואינו דומה לידו. הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן בע''ה לתוכה דפטור ביה תנא דמתני' אף לעני שהוציאה: ידו לא נייח. הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה: גופו נייח. ע''ג קרקע והויא עקירה. ל''א ידו בתר גופו גרירא ל''ג דיתירא היא:

בבא דרישא פטור ומותר. וא''ת והא קא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ''ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא מ''מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור ואפילו אי מיירי בנכרי דלא שייך לפני עור מיהו איסור דרבנן מיהא איכא כדתניא בשילהי פירקין (דף יט.) נותנין מזונות לנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו משמע דווקא כשהנכרי בחצר אבל אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים משמע דאסור ליתן להדיא ע''מ להוציא ויש לומר דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעל הבית: בר מהני תלת. הקשה ר''ת הא איכא הא דתנן בפרק במה מדליקין (לקמן כט:) המכבה את הנר מפני שהוא מתירא כו' ואם בשביל החולה שיישן פטור ומוקי לה בחולה שיש בו סכנה וא''כ הוא פטור ומותר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ותירץ דהא מלתא דפשיטא היא ולא איצטריך ליה לשמואל לאשמעי' כדמשני בסמוך דלא איצטריך ליה לאשמעי' פטורי דלא קעביד מעשה וצד נחש מיירי בדליכא סכנה שיוכל להנצל בענין אחר אלא משום צערא שרו ליה רבנן כמו במפיס מורסא וכן מוכח בריש פרק שמונה שרצים (שם קז:) דצד נחש לאו משום סכנה פטור דהא מוקי לה כר''ש דאמר מלאכה שאצ''ל פטור עליה וע''ק לר''י והא איכא הא דתני' בפ' במה אשה (שם סב.) ר''א פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון והוא פטור ומותר דהא בבריי' אחרת קתני התם רא''א יוצאה אשה בכובלת לכתחלה ותירץ ר''י בשם ר' אברהם דלא חשיב שמואל. אלא פטורים השנויין במשנה דצד צבי משנה היא בהאורג (שם ד' קו:) הצד נחש ומפיס מורסא משנה היא בעדיות (פ''ב מ''ה) ולספרים דגרסי בפ' במה אשה (שם ד' סב.) איידי דאמר ר''מ חייב חטאת א''ל איהו פטור אבל אסור פי' דר''א קאמר לר''מ לדבריך נמי לכל היותר לא יהא אלא פטור אבל אסור לפי גרסא זו אתי שפיר: הצד נחש. הקשה בה''ג דשמואל אדשמואל דהכא סבר שמואל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כר''ש ומשום צערא דגופא שרי ובפ' כירה (ל מן מב.) אמרינן בדבר שאין מתכוין סבר לה כר''ש במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר''י ותירץ ר''ת דשמואל קאמר דלר''ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור בהני תלת פטור ומותר כמו שמוכיח שמואל בסוף האורג (שם ק'.) דודאי פטור ומותר קאמר וליה לא ס''ל כר''ש ומיהו לדידן קי''ל כר''ש דרבא דהוי בתראה סבר כותיה בריש נוטל (שם קמא:): ומפיס מורסא. בעדיות (פ''ב שם) תנן אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור וא''ת היכי מתחייב אפתיחת פה דמורסא הא אמרינן לקמן בפ' חבית (ד' קו.) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ותירץ ר''ת דהאי נמי עשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה: פטורי דאתי לידי חיוב חטאת. מה שפירש''י דעקירות קחשיב אינו נראה לר''י חדא דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא . ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל ועוד דלפי' הקונט' קחשיב לבע''ה ג' יציאות והכנסה אחת ולעני ג' הכנסות והוצאה אחת ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת ודעשיר באחת כדחשיב חיובא ברישא ומפרש ריב''א דאתי לידי חיוב חטאת היינו אותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה דכוותה בבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה והביא ראייה מירושלמי דקאמר לא אתיא מתני' אלא פטור שנגד החיוב ומשום הכי לא חשיב אלא פטור של אותו שכנגדו חייב למעלה בבבא דרישא כגון פשט העני את ידו לפנים כו' וקתני העני חייב פטורה דידיה חשיב בבבא דסיפא בפשט העני את ידו לפנים וכו' וכן לבע''ה: שניהם פטורין והא איתעבידא מלאכה מבינייהו. אינו קאי אמתני' שהרי רישא דשניהם פטורין דהיינו פשט העני את ידו לפנים קבעי לקמן (ד' ד.) אלא קאי אמאי דקאמר פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קחשיב אבל חטאת לית בהו אלא שניהן פטורין כדקתני מתני' ואמאי והא איתעבידא מלאכה מבינייהו ולא פריך שיתחייב הראשון דאין סברא דע''י השני שעשה הנחה וגמר המלאכה יתחייב הראשון אלא אשני קא פריך שיתחייב לפי שעל ידו נגמרה המלאכה: בעשותה. בכל הספרים גר' העושה את כולה ולא העושה מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין פשטיה דקרא נראה דבעשותה קאי אנפש אבל הש''ס דריש ליה אמלאכה כלומר בעשות אותה וכולה מיירי בזה עוקר וזה מניח ואינו אלא כפל מלה וליכא למימר דב' שעשאוה איירי בב' שעשאוה בבת אחת דבפרק המצניע (לקמן צג. ושם) משמע דצריכי תרי קראי לזה עוקר וזה מניח ולב' שעשו מלאכה בבת אחת ועוד דבאיתמר נמי דקאי אמתניתין נמי קאמר האי לישנא יחיד ועשה אותה וכו' אך קשה דבפרק המצניע (שם.) משמע דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש או מאחת והכא נפקא לה מבעשותה קשה לר''י מדמצרכינן קרא לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח היה במשכן ובפרק המצניע (ג''ז שם.) נמי פוטר ר''ש זה אינו יכול וזה אינו יכול אע''פ שהיה במשכן כגון ב' שנושאין את הארון ובירושלמי פרק הזורק אהא דתנן שתי גזוזטראות ברשות הרבים כו' היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב אמר רב חמא בשם ר' מיישא ובלבד על ידי ב' ופריך בכל אתר אמרת ב' שעשאוה פטורין וכאן אמרת חייבין ומשני שכך היתה עבודת הלוים והשתא מה בכך שהיתה במשכן מ''מ הוי ליה לפטור מושיט כיון דשניהם עושין אותה ונראה לר''י דבמושיט אין זה עוקר וזה מניח אלא המושיט עשה עקירה והנחה ולא קשיא ליה בירושלמי אלא אמה שאינו פטור ובכל מקום על ידי חבירו פטור [טפי] כגון ב' שעשאוה וכאן אינו מתחייב אלא על ידי חבירו: איתמר נמי כו'. תימה דמייתי סייעתא משמעתא לברייתא ובפרק קמא דקדושין (ד' ו.) פריך יהודה ועוד לקרא וי''ל דנזרקה מפי חבורה דקאמר היינו חבורה של תנאים ור''י תירץ משום דבריי' דלעיל לא מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא: עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא. נראה לר''י דהכי נמי מצי למיבעי לענין הנחה כגון שהוציא חפץ לר''ה ועמד שם לפוש ולא הניחו ע''ג קרקע אם הנחת גופו הוה כהנחת חפץ או לא וממתני' דקתני או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ליכא למיפשט דאיכא לאוקמא שהניחו ע''ג קרקע וא''ת ואמאי לא פשיט ממתניתין (ד' יא:) דקתני לא יצא החייט במחטו שמא ישכח ויצא ואי עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי אמאי לא יצא בה הא לא מצי למיתי לידי איסור דאוריי' וי''ל דאפ''ה אסרו רבנן: מאי טעמא ידו לא נייח. נראה לר''י כלשון אחר דגרס ידו דבתר גופו גרירא בעי עקירה גופו לא בעי עקירה ולמאי דגרס נמי ידו לא נייח מפרש ר''י דהיינו משום דבתר גופו גריר ורש''י פי' ידו לא נייח ע''ג קרקע משמע אפי' הוא וידו במקום אחד ונתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור ואין נראה דבכל ענין שהטעינו חבירו בין על כתפו בין על ידו והוציא חייב דהא קתני או שנטל מתוכה והוציא חייב אלמא הנחת חפץ ביד בע''ה שהוא וידו ברשות אחת הויא הנחה מדחייב העני שעקר מיד בע''ה וכיון דהויא הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד