שבת ב ע"ב

דף ב - ב

"ידיעות" הטומאה, לענין טומאת מקדש וקדשיו, שתים שהן ארבע.

דהיינו, אדם טמא, שאסור לו לאכול בשר קודש ואסור לו להכנס למקדש, וידע מטומאתו, אלא ששגג, משום שלאחר ידיעתו בטומאתו נעלמה ממנו הידיעה שהוא טמא, ואכל בשר קודש או ששגג ונכנס למקדש בטומאה, הרי הוא חייב קרבן חטאת. והכתוב מפרש את חיוב הקרבן כאשר ידע האדם שהוא אוכל בשר קודש או ידע שזה מקדש, אלא שנעלמה ממנו טומאתו שלו. ^[1]

הרי "שתים [העלם] ידיעות הטומאה", שהוא חייב עליהן מכתוב מפורש, דהיינו, העלם מידיעת הטומאה ואכל בשר קודש, והעלם מידיעת הטומאה ונכנס למקדש.

ועוד שתי העלמות של ידיעות הטומאה שהוא חייב עליהן מריבוי הכתובים, ^[2] שלא נכתב החיוב במפורש בתורה. והן: א. ידע שהוא טמא, אלא נעלם ממנו שזה בשר קודש, וכסבור חולין הוא, ולכן אכלו בטומאה. ב. ידע שהוא טמא, אלא נעלם ממנו שזה הוא מקום המקדש, ולכן נכנס אליו כשהוא טמא -

הרי שתים "שהן ארבע".

יציאות השבת - שתים שהן ארבע. ^[3]

מראות נגעים - שנים ^[4] שהן ארבעה.

כלומר, שני מראות נגעים אמורים במפורש בתורה שהם מטמאים את האדם בטומאת נגע צרעת, והם ה"שאת", שהוא נגע בצבע לבן, בדרגת הלובן של צמר לבן. וה"בהרת", שדרגת הלובן שלו היא עזה כלובן השלג. ^[5]

ויש עוד שני מראות נגעים, שאינם כתובים בפירוש בתורה, אלא נרמזים בלשון הכתוב "ספחת", המלמד שלכל אחד משני הנגעים יש גם "תולדה". האחד, נגע שמראה הלובן שלו הוא כלובן של קרום ביצה, והוא תולדה של נגע ה"שאת". והשני, נגע במראה הלובן כלובן של סיד ההיכל, והוא תולדה של נגע ה"בהרת". ^[6]

ודנה הגמרא: מאי שנא הכא, במשנתנו, דתני "שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ", ומאי שנא התם במשנה בשבועות דתני "שתים שהן ארבע", ותו לא [פעם אחת ולא יותר]!? ^[7] ומבארת: הכא, משנתנו דעיקר שבת הוא [הנמצאת במסכת שבת, שהיא עיקר המקום לדיני שבת], תני, שונה התנא במשנה "אבות", דהיינו הוצאות, שהן נלמדות מן המקראות, ותני נמי "תולדות", דהיינו הכנסות, שאינן נלמדות אלא מסברא "מה לי מכניס מה לי מוציא", ובשתיהן כאחת אתה מוצא "שתים שהן ארבע בפנים", ו"שתים שהן ארבע בחוץ". ^[8]

אבל התם, במסכת שבועות, דלאו עיקר שבת הוא [אין זה עיקר מקום דיני שבת], לפיכך, רק אבות, דהיינו הוצאות, תני בהם את ה"שתים שהן ארבע" שיש בהם, אבל תולדות דהיינו הכנסות לא תני כלל. ^[9]

אך מקשה הגמרא: והרי אבות מאי ניהו [מה הן האבות שבמלאכת הוצאה]? הלוא הן יציאות [הוצאות]. והרי יציאות, תרי, שתיים בלבד הויין! אחת הוצאה דעני ואחת דבעל הבית, וכיצד שנה התנא שם "שתים שהן ארבע" בהוצאות לבד!?

וכי תימא, שמא תאמר לפרש, שלא מנתה אותה משנה את כל הארבע לחיוב, אלא שתים מהן לחיוב מן התורה, ושתים מהן לפטור מן התורה, ואסורות רק מדרבנן, וכמו במשנתנו. אם כן, תיקשי: והא "יציאות השבת שתים שהן ארבע", ששנינו במשנה בשבועות, דומיא ד"מראות נגעים שנים שהן ארבעה", הנזכרים אף הם באותה משנה, קתני.

ואם כן, מה התם, גבי "מראות נגעים", כולהו, כל ארבעת המראות הם לחיובא מן התורה. שאם נכנס אדם בשוגג למקדש או אכל קודש כשהוא טמא מחמת אחד מארבעה מראות הנגעים, הוא חייב קרבן, ^[10] כי כל המראות הללו מטמאים את האדם מן התורה. אף הכא, גבי "יציאות השבת", נמי, כולהו ארבע היציאות לחיובא מן התורה הם!? ^[11]

אלא, אמר רב פפא ליישב באופן אחר: הכא, במשנתנו, דעיקר שבת הוא, תני חיובי ופטורי [נמנים במשנתנו הן אותן מלאכות שחייב עליהם מן התורה, והן אותן מלאכות שפטור עליהן מן התורה, ואסור מדרבנן], ובהן אכן אתה מוצא שמונה: ארבע חיובים, וארבע פטורים. ואילו התם, במשנה במסכת שבועות, דלאו עיקר שבת הוא, רק חיובי תני, ופטורי לא תני;.

ומקשה הגמרא: חיובי, מאי נינהו? יציאות! כלומר, הרי שנינו באותה משנה "יציאות", דמשמע הוצאות, ובהן צריך אתה למצוא ארבעה חיובים. והרי "יציאות" תרתי בלבד הויין [הרי אין לך הוצאות שהוא חייב עליהם מן התורה, אלא שתים בלבד, אחת דעני ואחת דבעל הבית, והאיך שנינו בחיובי הוצאה לבד "שתים שהן ארבע"]!? ^[12]

ומשנינן: אותה משנה מונה שתים דהוצאה דעני ובעל הבית, ושתים דהכנסה דעני ודבעל הבית. ^[13]

ומקשה הגמרא: האיך תאמר כן, והא "יציאות", דמשמע "הוצאות", קתני, וכאשר תמהנו!?

אמר רב אשי: תנא, ל"הכנסה" נמי, "הוצאה" קרי לה. ובכלל "יציאות" נכללות גם הכנסות. ^[14]

ומפרשינן: ממאי, מנין אתה למד שאף להכנסה קורא התנא "הוצאה"?

מדתנן לקמן בפרק כלל גדול [עג א] לגבי "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", המוציא מרשות לרשות, חייב. והרי, מי לא עסקינן, וכי אין המשנה מדברת גם באופן דמעייל [שהוא מכניס] מרשות הרבים לרשות היחיד, והרי ודאי שחייב אף על הכנסה, כמבואר במשנתנו. ובכל זאת קא קרי לה, קורא התנא להכנסה, הכלולה במלאכת הוצאה שנשנתה שם, בשם "הוצאה", וכמו שאמר "המוציא מרשות לרשות". הרי מבואר, ששונה התנא אף הכנסה בכלל לשון הוצאה. ^[15]

ודנה הגמרא: וטעמא מאי קורא התנא אף להכנסות "יציאות"?

עונה הגמרא: כל עקירת חפץ ממקומו, הן כשהוא ברשות היחיד והן כשהוא ברשות הרבים, תנא "הוצאה" קרי לה. שהרי הוצא החפץ ממקומו שהיה שם.

אמר רבינא: מתניתין [משנתנו] נמי דיקא, אף ממשנתנו יש להוכיח שהתנא קורא אף להכנסה "הוצאה", דהרי קתני "יציאות" וקא מפרש התנא הכנסה לאלתר, שהרי שנינו: פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, והיינו "הכנסה". ^[16] שמע מינה!

רבא אמר ליישב שלא יקשה האיך שנה התנא, הן במשנה בשבועות והן במשנתנו, את הכנסות בלשון "יציאות", כי זה ששנינו "יציאות השבת שתים שהן ארבע", אין לשון "יציאות" מורה על פעולת הוצאה, שהרי אף הכנסות בכלל, אלא "רשויות" קתני: ^[17]

וכך הוא פירוש המשנה: רשויות שבת "שתים" הן: רשות היחיד ורשות הרבים. שהן ארבע מלאכות בפנים, וארבע בחוץ. כלומר, על ידי שתי רשויות אלו אתה מוצא ארבע מלאכות לעומד בפנים, וארבע מלאכות לעומד בחוץ. ^[18]

שנינו במשנה: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ: ומפרשת המשנה מה הן "שהן ארבע", דהיינו, שתים נוספות לפטור, בפנים ובחוץ: פשט העני את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה. או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה. או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורין. והיה סבור רב מתנה שיש למנות את כל הפטורים שנזכרו במשנתנו, ומשום כך:

אמר הקשה ליה רב מתנה לאביי: וכי הא, תמני הויין!? וכי המלאכות השנויות במשנתנו, אינן אלא שמונה וכמו שאמר התנא: שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ!? והרי אם נביא בחשבון לאלו השנויים במשנתנו, נמצא דתרתי סרי הויין [שתים עשרה מלאכות], ארבע לחיוב, ושמונה אופנים שהם פטורים!?

שהרי בחלק הראשון מבין שני החלקים של הסיפא המבארים מה הן "שהן ארבע", תמצא ארבעה "פטורים". וכן בחלק השני של הסיפא. ועם ארבעת החייבים מן התורה שפורטו בשני החלקים הראשונים של הרישא, המפרשת מה הן "שתים", הרי לך שנים עשרה אופני מלאכות שנויות במשנתנו ולא שמונה.

אמר ליה אביי לרב מתנה: וליטעמיך, לשיטתך שכל ה"פטורין" מלאכות המה הראויות לימנות, אם כן תיקשי לך: הרי שיתסרי הויין [שש עשרה מלאכות שנויות במשנתנו] ולא שמונה!?

שהרי בשני החלקים של הרישא, המפרשת מה הן "שתים", שנינו בכל ארבעת מלאכות החיוב, שהעושה את העקירה וההנחה הוא המתחייב, ואילו השני, שרק סייע בעדו "פטור". ואם כן, נוספו עוד ארבעה "פטורין", שמן הראוי למנותם עם השתים עשרה שכבר נזכרו, הרי לך שש עשרה מלאכות הראויות להימנות.

והכא קתני שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ד' בחוץ.

ושנינן הכא דעיקר שבת תני אבות ותולדות כו' ונדחת.

ושני רב פפא הכא דעיקר שבת תני חיובי ופטורי. התם חיובי תני דומיא דשבועות. וידיעות הטומאה ומראות נגעים משום הכי פטורי לא תני התם. ואקשי' תוב והא תרתי אינון הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית.

ושני שתים דהוצאה כדאמרן. ושתים נמי דהכנסה אחת דעני ואחת דבעה"ב הוצאה קרי לה.

ופירשה רב אשי לטעמא ואמר האי תנא כל עקירת חפץ ממקומו כיון שמוציאו ממקום למקום אפילו הכנסה קרי לה הוצאה. וסייעיה רבינא ואמר דייקא דמתניתין הכי דקתני יציאות השבת וקא מפרש בתחלת דבריו פשט העני את ידו לפנים שהיא הכנסה ש"מ ההכנסה הוצאה קרי לה. רבא אמר שרשויות שבת שתים קתני. הוצאה והכנסה דעני. הוצאה והכנסה דבעה"ב. אקשי' תוב ד' בפנים וד' בחוץ הא תמניא ואנן תנינן י"ב.

הא דמקשינן מ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ ומ"ש התם דקתני וכו'. מקשי' בתוס', הא בשבועות לא מצי למיתני כי הכא ודומי' דמראות נגעים בעי למיתני והם החמירו בקושי' זו ולאו מילתא היא דאי יציאת שבת ד' שהן שמנה כדקתני להו הכא לאו דומי' דשבועות ומראות נגעים הן ולא הוה למיתנינהו התם בשתים שהן ד' ותו לא:

והא דאמרי' התם דלאו עיקר שבת אבות תני תולדות לא תני. פי' ס"ל דאיכא אבות ותולדות הוצאות אב הכנסה תולדות והכא דעיקר' שבת קתני הוצאה והכנסה התם לא קתני אלא הוצאה ולהאי טעמא הא דקתני התם ב' שהן ד' באבות ה"ק שתי שמות שהן ד' מלאכות וכן שבועות שתי שמות הרעה והטבה שהן ד' להבא ולמפרע וכולן אבות הן:

אלא אר"פ הכא דעיקר שבת תני חיוב ופטור. נ"ל דרב פפא הדר בי' ממאי דאמר דאבות היינו יציאות וסבר' דהכנסות נמי אבות הן וכדתנן התם ב' שהן ד' ב' היינו הוצאה והכנסה דעני שהן ד' הוצאה והכנסה דבעה"ב ולא מפני שהן תולדות אלא שתי שמות הוצא' והכנס' שהן ד' מלאכות בעני ובעה"ב כדפרש"י וכולן אבות הן ויש עיקר גדול בתורה לארבע כמו לשתים והא לא מפרשי בתור' הוצאות והכנסות של עני יותר מבעה"ב ולא מבעה"ב יותר משל עני:

ואקשינן עלה חיובי' מאי נינהו יציאות. כלומר חיובי דקתני במתני' דהתם אינן אלא שתים יציאה דעני ויציאה דבעה"ב. והא יציאות קתני. ואי קשי' מתני' דהכא תיקשי לי' נמי שהן שמנה בהוצאות היכי משכחת לה י"ל אה"נ אלא אשיטה דהתם קיימי. עי"ל בשלמא מתני' לא תיקשי דלמא הכי קתני הוצאות שתים דעני ודבעה"ב. לחיוב שהן ד' לפטור לכלי שהי' עומד בפנים ושתים מלאכות שהן ד' לכלי שהי' עומד בחוץ והיינו הכנסות וסיפא לאו איציאות דרישא קאי אלא בפנים הוצאה בחוץ היינו הכנסה מ"ה אלימא לי' למפרך אמתני, דשבועות דלא קתני תרתי היינו פנים וחוץ:

ופרקי' תנא להכנסה נמי הוצאה קרי לי' תדע מדתנן המוציא מרשות לרשות חייב מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי. פי' "מי לא עסקינן" לאו דוקא אלא מלישנא דמתני' מדלא קתני המוציא סתם וקתני מרשות לרשות ודאי משמע דהכנסה נמי אתא למכלל בה דתרוייהו מלאכה אחת ושם אחד ואין בה חלוק להפרישן בשני אבות ולא באב ותולדה. וי"מ דרב אשי סברי קאמר, דע"כ במעייל עיולי [נמי] עסקינן (והא) [דהא] הכנסה נמי מכלל האבות הוא כמו ההוצאה וצריך הוא לשנותה בכללי האבות א"ו הוצאה קרי לה וכיון שהן מלאכה אחת ושם אחד לא מנה אותן בשתי אבות. ולאו מילתא היא, דהתם בפ"ק דשבועות אמרי' בהדיא ודילמא דקא מפיק מרשות היחיד לרה"ר א"כ ליתני מרה"י מאי מרשות לרשות וכו'. וא"ת הכנסה דמקריא אב מנ"ל סברא הוא דכל עקירת חפץ ממקומו הוצאה הוא לר"א [וא"כ אמאי] לרבא הכנסה תולדה וי"ל הכנסה דמחייב עלה נפקא לן מההוא דאמרינן בפ' במה טומנין דאמרי' התם הם העלו את הקדשים מקרקע לעגלה אתם אל תכניסו מרה"ר לרה"י ואי קשיא הא דמפקי' להוצאה בפ' הזורק מויכלא העם מהביא תיפוק לי' ממשכן כדקתני התם הם הורידו אתם אל תוציאו לא תיקשי משום כתנאי הוא כדאמרן א"נ אלו לא כ' רחמנא ויכלא ה"א הוצאה והכנסה לאו מלאכות נינהו כדפרישי' לעיל אבל השתא דכ' רחמנא בהדיא הוצאה גלי עלה דהכנסה [והוצאה] כשאר מלאכות הוא וגמרי' לה ממשכן והיינו נמי דמחייב סקילה עלה כדפרי' לעיל. ואי קשי' לך הא דאמרי' בהזורק הך דהואי במשכן חשיבא קרי לי' אבות אלמא הכנסה לא הוי' במשכן ולא כתיבא ולא חשיבא איכא למימר ההוא טעמא לר"א קאמרינן ולשאר אבות מלאכות ותולדותיהן אבל הוצאה והכנסה כתיבא וחשיבא ותרוייהו חד אב נינהו לההוא טעמא ודאמרי' התם מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה ההוא לישנא דלא כר"פ מיהו לאו למימרא דלא הוית במשכן דודאי מיהוי הוית התם כדאמרי' בפ' במה טומנין אלא כיון דמלאכ' אחת הן לגמרי לא חשיבי להו בתרתי כדאמרי' כפ' כלל גדול שובט הרי הוא בכלל מיסך ומדקדק הרי הוא בכלל אורג והוו תולדות ואע"ג דהוו במשכן, וכן נמי כותש הוי במשבן וחשבי' לי' תולדה. וא"ת מאי אולמה דהוצא' מהכנסה א"ל משום דמפרשי בלאו דויכלא ומיהו ר"פ סבר כיון דתרוייהו הוי במשכן ולא חשיבא חדא טפי מחברתה שתיהן שנאן בכלל לשון המוציא מרשות לרשות וקסבר תנא דעיקר חיובא משום עקירת חפץ ממקומו הלכך הוי חדא מלאכה לגמרי ואין תולד' זו כשאר התולדות שלא נשנו שהרי כתיבא וחשיבא וכל היכא דכתיבי וחשיבי אע"ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה כדאמרי' בפ' כלל גדול (שבת עג:) גבי זורה ובורר הלכך ע"כ הויא בכלל המוציא מרשות לרשות ומשום דהוא חד שם וחד מלאכ' תנא הכי. ולפ"ז יצאתי מקושית כל התלמידים שמקשים היאך אמרי' הכא ובכלל המוציא מרשות לרשות שנה להכנסה והא הכנסה תולדה היא והתם אבות תני תולדות לא תני ולא ראיתי לא' מהן נבון בדבר. ורבא אמר רשויות קתני, סבר דהוצאות אבות והכנסות לא נשנו בכלל גדול כדין שאר התולדות שהיו במשכן שלא נשנו מפני שאינן חשובות כ"כ והך נמי לא חשיבא כהוצא' משום דהוצאה היתה עיקר הבאה למחנה לוי' ואין הכנסה צורך משכן כ"כ וכן אפשר לפרש ההוא דאמרי' לר"א הך דהוי במשכן חשיבא קרי לי' אב כלומ' דלא הויא במשכן א"נ הויא במשכן ולא חשיבי כגון הכנסה וכגון כותש קרי לי' תולד' וע"כ אתה אומר שהרי היו במשכן מלאכות ולא חשיבי לי' לתנא וקרי להו תולדות כגון כותש וכדאמרן:

מתני' נמי דייקי דקא מפרש הכנס' לאלתר. פרש"י ז"ל דקתני כיצד פשט העני את ידו לפנים ונתן וכו' וכן עיקר ואי קשיא ע"כ מתני' הכנסות קתני וצ"ל דיוקא א"ל מתני' דהכא איכא לפרושי דסיפא לאו אריש' קיימי כדאמר וא"ל היאך דייקא לאפוקי מדרבא דאמר רשויות קתני דאי תני רשות ל"ל לאקדומי להכנסה אדרכה הוצאה דמיפרשה טפי הו"ל לאקדומי ועוד שהוא אב אליבא דרבא אלא ש"מ והכנס' והוצא' שם אחד להן שכולן נקראו הוצא' ולפיכך הקדימה ללמדך שהוא בכלל יציאות והיינו דקאמרי' לאלתר דאלמא אי מאחר לה אחורי לא שמעי' מינה כלום. וי"מ מדקתני בפנים קא דייק דהיינו הכנסה כדפרש"י במתני', ולא מחוור:

רבא אמר רשויות קתני. פרש"י ז"ל דלרבא ה"ק, בין הכא בין התם רשויות שבת שתים רה"ר ורה"י ועל ידיהן ד' איסורין בפנים וכנגדן בחוץ וק"ל דלא תני התם דומיא דמראות נגעים אלא שתים שהן עם שנים אחרים ד' ולא דמי כלל ועוד ושתים מבחוץ ל"ל הו"ל למיתני ושהן ד' מבחוץ אלא משמע דה"פ לרבא רשויות שבת שתי מלאכות שהן ד' וה"ג בנוסחא דוקנא רבא אמר רשויות קתני רשויות שבת ב' שהן ד' ונוסחי דכ' בהו רשויות שבת ב' ותו לא קייטי נינהו ולא דייקי:

[גמרא:] וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפטור. כלומר: והכי קתני, אבות מלאכות שתים לחיוב, שהן ארבע עם היציאות של פטור. דאף על גב דלא קתני אפילו תולדות של חיוב אפילו הכי איירי בהוצאות של פטור, משום דכיון דאיירי בהוצאות של חיוב איירי נמי בהוצאות של פטור הואיל ויש בהן איסור של דבריהם.

והא יציאות קתני. איכא למידק למאי דסבירא ליה דהכנסות לא קרינן להו יציאות, היכי ניחא מתניתין דהכא ושמונה יציאות היכי משכח להו. וי"ל דאין הכי נמי דקשיא ליה מתניתין אלא איידי דאיירי במשנה דשבועות פריך עלה. ורבנו יצחק בר' אשר ז"ל תירץ (בתוד"ה והא) דאמתניתין דשבועות דתני כולהו לחיובא בהא הוא דקא קשיא ליה, אבל מתניתין דהכא משכחת לה שנים בלחוד לחיובא דהיינו הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית שיש בהן עקירה והנחה, ואינך כולהו לפטורא בין פטור ומותר ופטור אבל אסור. ולדבריו היינו דאמר רבינא מתניתין נמי דייקא דקתני יציאות וקא מפרש הכנסות לאלתר, כלומר: פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, דאלמא מפשטא דמתניתין דקתני שתים שהן ארבע לא מצו למידק מידי כדאמרן.

אמר רב אשי תנא להכנסה נמי הוצאה קרי לה, ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות חייב. פירוש: מדקתני מרשות לרשות ולא קתני מרשות היחיד לרשות הרבים, וכדאיתא בהדיא בפרק קמא דשבועות (ה, ב) דפרכינן עלה ואימא דקא אפיק מרשות היחיד לרשות הרבים, ומשני אם כן ליתני המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מאי מרשות לרשות דאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד. והאי דקאמר

מי לא עסקינן, מדיוקא דלישנא קא דייק לה.
ואיכא למידק דאם איתא דאף מוציא מרשות הרבים לרשות היחיד קאמר, אמאי תני לה במתניתין, והא לא תני התם אלא אבות אבל תולדות לא תני התם כלל, והכנסה תולדה דהוצאה הוא כדאמרינן הכא אבות מאי ניהו יציאות, ובפרק הזורק (לקמן שבת צו, ב) נמי אמרינן הוצאה אב הכנסה תולדה. ותירץ ר"ת ז"ל לפי שהוצאה מלאכה גרועה היא והוה אמינא שאין לה תולדה לפיכך הוצרך לכוללה עמה.
והרמב"ן ז"ל כתב דרב פפא לית ליה דהכנסה תולדה, אלא הכנסה כיציאה גמורה ושניהם אב אחד ומלאכה אחת, ולפיכך מני לה התם ולא מני לה אלא בחדא. ואם תאמר הכנסה דמיקריא אב מנא ליה. יש לומר דנפקא ליה מההיא דאמרינן בפרק במה טומנין (לקמן שבת מט, ב) דתניא התם הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה ואתם אל תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד.
ואי קשיא לך אם כן למאי איצטרכינן למילף הוצאה מויכלא העם בפרק הזורק (שם), תיפוק ליה ממשכן כדקתני התם הם הורידו אתם אל תוציאו. יש לומר דלא איצטריך ויכלא אלא לגלויי דהכנסה והוצאה שבמשכן מכלל המלאכות הן וגמרינן לה ממשכן. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בפרק הזורק (שם) ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה הך דהואי במשכן חשיבא הך דלא הואי במשכן לא חשיבא וכו', דאלמא הכנסה לא הואי במשכן. איכא למימר דאשאר אבות מלאכות ותולדותיהן קאמר ולר"א קאמר אבל הכנסה איתא במשכן, ודאמרינן התם מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה היא, ההוא לישנא דלא כרב פפא. ומיהו מיהא הות במשכן כדאמרינן בפרק במה טומנין (שם) ואפילו הכי קרי לה תולדה כדאמרינן, כדקרי שובט ומדקדק תולדות כדאיתא בפרק כלל גדול, ואף על גב דהוי במשכן לא חשיבנא להו באפי נפשייהו כדאמרינן התם שובט בכלל מיסך מדקדק הוי בכלל אורג.
ואם תאמר ומאי אולמא דהוצאה מהכנסה דקרי לה אב ולהכנסה קרי תולדה כיון דתרווייהו הוי במשכן. יש לומר משום דויכלא העם מהביא טפי משמע הוצאה, ומיהו לרב פפא כיון דתרווייהו הוי במשכן ולא חשיבא חדא מחברתה שנאן שתיהן בכלל המוציא מרשות לרשות דמלאכה אחת לגמרי הן. ורבא דקא מתרץ רשויות קתני סבר דהכנסות תולדות ולא נשנו בכלל אבות מלאכות, זו היא שיטתו של רבנו ז"ל.
ולפי מה שכתבו בתוס' אפשר דההיא דפרק הזורק כוותיה דרב פפא נמי אתיא, שהם ז"ל כתבו (בעמוד א ד"ה פשט) דהכנסה דהתם היינו הכנסה דבעל הבית דליתא במשכן, דאילו הכנסה דעני למה לן למילפא התם מסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי בלאו הכי נמי תיתי לן מדהוות במשכן וכדאמרינן בפרק במה טומנין (לקמן שבת מט, ב), אלא ודאי לא נפקא לן מסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי אלא הכנסה דבעל הבית, דהם העלו קרשים מקרקע לעגלה היינו הכנסה דעני העומד בחוץ.

הא דאמר רבא: רשויות קתני. פירש רש"י ז"ל דלרבא הכי קתני בין במתניתין דהכא בין במתניתין דהתם, רשויות שבת שתים רשות הרבים ורשות היחיד, ועל ידיהן יש לנו ד' איסורין בפנים וכנגדן בחוץ. והקשו בתוס' דאם כן הוי ליה למיתני שתים שהן ארבע בפנים וארבע בחוץ, שתים שתים למה לי. ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל דאם כן לא הוי דומיא דמראות נגעים דהתם השנים מכלל הארבעה. ופירש רבנו יצחר בר' אשר (בתוס' שם) רשויות שבת יש בהם שתים איסורים שהם ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. ולמאי דקאמר רבא הוה יציאות כמו תוצאות כדכתיב (במדבר לד, ה) והיו תוצאותיו הימה.
וכתב בספר המאור ודוקיא דרבינא דדייק ממתניתין דקא מפרש הכנסות לאלתר לא איתחזי ליה לרבא, משום דהכין סידורא דמתניתין וכו' כמו שכתוב שם. ולי נראה דמעיקרא כי קא סלקא דעתין דיציאות ממש קתני הוה דייק מינה רבינא מדקא מפרש הכנסה לאלתר, אבל השתא דמפרש רבא דלאו הוצאות קאמר אלא רשויות ליכא למידק מינה מידי.

חיוב קרבן עולה ויורד האמור בנכנס למקדש בטומאה בשוגג או אוכל בשר קדש בטומאה בשוגג הוא נאמר בשתים שהן ארבע שתים העלם טומאה ר"ל שנכנס בהעלמתה למקדש או אכל בהעלמתה בשר קדש שהן ארבע עם זכירת טומאה אלא שיש לו העלם קדש והעלם מקדש ומפני שהמקרא מוכיח יותר שבהעלם טומאה הוא עסוק הוא עושה השתים עיקר אע"פ שכלן בדין אחד על הדרך שביארנו בשבועות וזה שהוא קורא להן ידיעות הוא מפני שהוא צריך בקרבן זה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים בשעת מעשה מה שאין כן בשגגת שאר כריתות שאין צריך לידיעה בתחלה כלל כמו שביארנו במקומו:

מראות נגעים המזקיקות את המצורע להביא קרבנות הנזכרות לטהרתו הם שתי מראות הכתובות בתורה הנקראות בהרת ושאת שהן ד' עם תולדה שבכל אחת מהן שיצאה לנו מן התורה ממלת ספחת שנ' לשאת ולספחת ולבהרת רבי טפילה לשאת טפילה לבהרת וחכמים שיערו במראות אלו בהרת עזה כשלג שניה לה וממינה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה וממינה כקרום ביצה ולדעתנו האבות ר"ל שאת ובהרת מצטרפין זה עם זה מכח מה שדרשו והיה מלמד שמצטרפין וכן כל תולדה עם אב שלה מכח מין אחד אבל לא שתי התולדות זו עם זו ולא אב של תולדה זו עם תולדה של אב זו וגדולי המחברים חולקין בזו בקצת דברים וכבר כתבנום בראשון של שבועות:

בפרש"י בד"ה הא דומיא כו' שבאיזה מהן שנטמא בה ונכנס למקדש כו' עכ"ל. התוס' בפ"ק דשבועות דחו פירוש זה דאם כן היינו ידיעות הטומאה אלא לענין קרבן לאחר שנטהר מנגעו ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה ידיעות הטומאה כו' ידיעות שבועות וידיעות שבת כו' עכ"ל בתוס' דפרק קמא דשבועות לא נקטו בהך מלתא רק ידיעות שבת ושם בחידושינו פירשנו בזה ע"ש:

בד"ה מראות נגעים כו' התם חשיב פתיכים ונגעי אדם כו' עכ"ל. הוא מגומגם וכי מראות נגעים דהכא לאו בנגעי אדם משתעי אבל לשון רש"י ס"פ המזבח מקדש מדוקדק בזה וז"ל פתיכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים כו' ע"ש וק"ל:

בד"ה וכ"ת מהן כו' ולפי שיטתו היה לו לפרש שתים כו' עכ"ל. פירש"י שלפנינו הוא כשיטתו דשתים דהוצאה לפטור בעקירות דבע"ה אלא שהיה לבעל התוס' זה פי' אחר מפרש"י כמ"ש מהרש"ל:

בד"ה והא יציאות כו' משכחת להו כולהו ביציאות כגון שלא יהיו כולם לחיובא כו' עכ"ל. פי' לדבריהם הא ודאי דאי נמי דאיירי מתני' בהוצאות והכנסות לא משכחת הכא כולהו לחיובא אלא ר"ל דאפילו הנך שתים בפנים ושתים בחוץ דקתני לא הוה כולה לחיובא בהוצאת רק חדא משתים דפנים וחדא משתים דבחוץ הוי לחיובא ונקט שתים בפנים היינו חדא דחיובא עם הך חדא דפטור אבל אסור דאתי לכלל חיוב חטאת דהוי דומה קצת לחיובא וכן בשתים בחוץ היינו חדא דחיובא עם הך חדא דפטור אבל אסור דאתי לכלל חיוב חטאת דהוי דומה קצת לחיובא ושהן ארבע דקתני היינו ביציאות הגרועות טפי לפטור דהיינו בפנים חדא דלא אתי לכלל חיוב חטאת וחדא דפטור ומותר וכן בחוץ שהן ד' היינו חדא דלא אתי לכלל חיוב חטאת וחדא דפטור ומותר וכל זה דקדקו התוספות דיתכן לפי' ריב"א שפי' דאתי לכלל חיוב חטאת היינו אותו שפושט ידו ומוציאה דלא הוי רק חדא דיציאות דאתי לכלל חיוב חטאת בפנים וכן חדא בחוץ וכן דלא אתי לכלל חיוב חטאת הוי חדא בפנים וחדא בחוץ אבל לפי' רש"י דאזל בתר תחלת עקירה לא יתכן לפרש כולהו שתים שהן ארבע בשמנה יציאות שלא יהיו כולן לחיובא דכיון דלפירוש רש"י אותן ב' יציאות דאתיין לכלל חיוב חטאת הויין כולן בפנים ואותן ב' יציאות דלא אתיין לכלל חיוב חטאת הויין כולן בחוץ אם כן יקשה לך דלמה נקט שתים בפנים וכן בחוץ דהא בין בפנים ובין בחוץ לא הוי רק חדא לחיובא ואם נאמר דנקט שתים בפנים עם דאתי לכלל חטאת היינו תחלת עקירות הרי שתים הן ביציאות לעומד בפנים וה"ל שלש עם אותה חדא דחיובא ושהן ארבע בפנים נמי לא ניחא דהא לא הוי רק חדא דפטור ומותר והל"ל ג' שהן ד' ואם תצרף אותן ב' דאתי לכלל חיוב חטאת עם הפטור ומותר הל"ל אחת שהן ארבע וע"ז הדרך למה נקט שתים בחוץ לפירש"י דהא הוצאה דחיוב לא הוי רק חדא ועם אותן שתים דלא אתי לכלל חיובא הרי שלש והוה ליה למימר ג' שהן ארבע ואם תצרף שתים דלא אתי לכלל חיובא להך חדא דפטור ומותר הל"ל א' שהן ארבע ודו"ק היטב כי הדברים ברורים למבין:

ברש"י ד"ה מתניתן דהכא נמי דייקי וכו' וע"כ לא מצי מפרש לה דיציאות לחודיה קאמר ומה שהן ד' חיובי ופטורי וכו' אע"ג דע"כ לא מצי לאשכוחי שתים שהן ד' הכל בהוצאות ובחיובי ופטורי כ"א ע"ד פי' ריב"א שכתבו התוספות ואלו לפי פירושו של רש"י שפירש דגבי פטור אבל אסור עקירות דוקא קא חשיב לא משכחת דפטור אבל אסור גבי עני כ"א בהכנסות ולא ביציאות וא"כ לא משכחת גבי עני ב' שהן ד' הכל ביציאות אפילו בחיובי ופטורי כאשר כתבתי זה באריכות בפי' התוספות ע"כ צ"ל דמה שכתב רש"י כאן ומה שהן ד' חיובי ופטורי לא כתב זה אלא דרך את"ל ור"ל אפילו את"ל דתוכל לפרש למצוא שתים שהן ד' בחיוב ופטור הכל בהוצאות ולא בהכנסות אפילו הכי ע"כ א"א לפרש כן משום דהא התוספות גופיה קא מפרש השתים שהן ד' בהכנסות וק"ל:

בתוס' ד"ה ידיעות הטומאה וכו' דלא מצי למפרך הני תמניא הוו וכו' ר"ל דהתם במסכת שבועות בפרק ידיעות הטומאה פריך אמתניתן דקתני ידיעות הטומאה שתים שהן ד' ידיעות תמניא הוו ידיעות הטומאה תחלה וסוף והעלם טומאה בנתיים ואכל קודש וידיעות הטומאה תחלה וסוף והעלם טומאה בנתיים ונכנס למקדש וכן ידיעות קדש תחלה וסוף והעלם קדש בנתיים ואכל קדש וכן ידיעות מקדש תחלה וסוף והעלם מקדש בנתיים ונכנס למקדש משום דבפרק קמא דשבועות ילפינן מקראי דלא מחייב קרבן מטומאה כי אם בידיעה תחלה וסוף משא"כ בכל קרבנות שבתורה דלא בעי ידיעה בתחלה אבל ידיעה בתרייתא בעי בכל התורה דאם לא נודע לו שחטא היאך יביא קרבן ומשני תרי שינויי לחד לישנא ידיעות קמייתא קא חשיב דחידוש נינהו דליתנהו בכל התורה ולאידך לישנא ידיעות בתרייתא קא חשיב דעל ידיהן הוא בא לכלל הקרבן דאם אין ידיעה בסוף לא היה מביא קרבן והיינו שמתרצין התוספות כאן וי"ל דנקיט ידיעות כדמפרש התם ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה וכו' ר"ל דאע"ג דמן הראוי היה לו למתני העלמות אפ"ה נקט ידיעות דחידוש הוא דבעי ידיעות קמייתא משא"כ בכל התורה ולאידך לישנא דידיעות בתרייתא קא חשיב דאינן חידוש אפ"ה לא קתני העלמות אלא ידיעות משום דניחא ליה לתנא למנקט ליחשב ולמנות דברים המביאים לידי קרבן דהיינו הידיעות הבתרייתות והיינו נמי דמסיימו התוס' ולההיא לישנא דידיעות קמייתא קא חשיב לא שייך למתני גבי שבועות ושבת ידיעות וכו' ר"ל דלהאי לישנא א"ש משום דלא תנא התנא גבי טומאה ידיעות אלא משום להשמיענו חידוש דידיעות קמייתא אבל גבי שבועות ושבת ליתנהו ואין שם שום חידוש בידיעות ולכך לא קתני גבייהו ידיעות אבל להך לישנא דידיעות בתרייתא קחשיב דאין בהן חידוש דהא איתנהו בכל התורה ואפ"ה לא תני גבי טומאה העלמות הטומאה אלא ידיעות משום דניחא ליה למינקט דבר המביא לידי קרבן א"כ גבי שבועות ושבת הוי ליה למתני דהיינו ידיעות בתרייתא המביאים לידי קרבן ותירצו דלהך לישנא נמי וכו' לא תני בהו וכו':

ד"ה התם דלאו עיקר שבת וכו' וא"ת והא במראות נגעים תני אבות ותולדות וכו' ע"ש בתוס' במס' שבועות דאיתא נמי התם הך ותירצו שם התוס' קושיא זו בענין אחד:

ד"ה והא דומיא דמראות נגעים קתני וכו' משום דאינהו גופייהו לא ידעינן וכו' ד"ל דהתם כי משני לעולם מתני' אתיא או כר"ע או כר"י וקתני שתים שהן ארבע לר' ישמעאל גבי שבועות ולר"ע גבי ידיעות הטומאה מהן לחיוב ומהן לפטור פריך והא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא וכו' ומחמת קושיא זו הדר משינויא זה ע"ש:

ד"ה התם דלאו עיקר שבת וכו' וגם המקשה לא הקשה וכו' ר"ל המקשה שהקשה מ"ש הכא דקתני שתים שהן ארבע בפנים וכו' ומ"ש התם דתני שנים שהן ארבע ותו לא לא היתה כוונתו לומר ולהקשות דליתני התם כי הכא ב' שהן ד' בפנים וכו' אלא שקושייתו היתה דליתני הכא כי התם ב' שהן ד' ותו לא כן הוא כוונת התוס' בזה אבל פי' דחוק הוא דמאי פריך המקשה וכי בשביל דצריך לתנא למיתני הפטור אבל אסור במס' שבועות משום דהתם הוכרח למתני דומיא רמראות נגעים לא היה לו למתני ג"כ הכא הא עכ"פ מוכרח הוא להשמיענו במקום אחר דין הפטור אבל אסור ולכך תני לה הכא במנין ב' שהן ד' ותני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ והתם בשבועות תירצו שם התוס' בענין אחר הא דהוצרך לומר התם דלאו עיקר שבת וכו' ע"ש ובספר ח"ש ראיתי שכתב דדבור זה של התוס' דהכא הוא גליון:

ד"ה וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפטור רש"י לא פי' כאן לפי שיטתו וכו' ר"ל דלפי' רש"י שפירש בסמוך דלא חשיב לענין פטור אבל אסור כ"א העקירות דאתו לידי חיוב חטאת א"כ השתא דקאמר דלא חשיב כ"א יציאות ב' לחיוב וב' לפטור א"כ השני פטורים של היציאות תרווייהו גבי בעה"ב הן ולא גבי העני דלגבי העני ליכא עקירות גבי ההוצאות כי העקירות של העני תרווייהו הן גבי הכנסות חדא בבא דפשט העני את ידו ונטל בעה"ב מתוכה דהעני עשה העקירה להכנסה והב' בבבא דפשט בעה"ב את ידו וכו' או שנתן העני לתוכה והכניס הבעה"ב שעשה ג"כ העני עקירה לההכנסה והעקירות של ההוצאות הן גבי בעה"ב חדא בבא דפשט העני את ידו וכו' או שנתן בעה"ב לתוכה והוציא שעשה בעה"ב העקירה להוצאה וחדא בבא דפשט בעה"ב את ידו ונטל העני מתוכה שעשה ג"כ הבעה"ב עקירה להוצאה וכאן היה כתוב בפירש"י של התוס' משמעות שהיה מפרש דהיציאות של פטור היא חדא גבי עני וחדא גבי בעה"ב כמו שפי' ריב"א בסמוך דפירש דבבבא דפשט העני את ידו השני פטירים אבל אסור תרווייהו הן גבי עני חדא דהכנסה וחדא דהוצאה דנוטל בעה"ב מתוכה הוא פטור של העני של הכנסה או שנתן בעה"ב לתוכה והוציא העני הוא ג"כ פטור של העני אע"ג שהבעה"ב עשה העקירה דלא בעקירה תליא מלתא כ"א בפשיטת יד וגבי אותו שייכא לומר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קא חשיב וכן בבבא דפשט הבעה"ב את ידו השני פטורים הן של בעה"ב חדא דהוצאה וחדא דהכנסה אע"נ דהעקירה של הכנסה עשה העני לכך כתבו התוס' רש"י לא פי' כאן לפי שיטתו שפי' לקמן דעקידות קחשיב וכיון דהשתא לא בעי למתני כי אם השני פטורים של היציאות היה לו לפרש שתים לפטור דיציאות שתיהם בעקירות דבעה"ב אבל בפי' רש"י שלפנינו אין משמעות רש"י כאן כמו שכתבו התוס' אלא שאין הכי נמי השני פטורים של היציאות מפרש רש"י לפטור בעקירות הוצאות דבעה"ב ודו"ק:

ד"ה והא יציאות קתני כו' ר"ל שתים ההוצאה שיש בה חיוב וההוצאה שהיא פטור אבל אסור דהיינו פשט העני את ידו ונתן בעל הבית לתוכה והוציא עני דאתי בה לידי חיוב חטאת לפי פירוש ריב"א שהן ד' פטור אבל אסור דלא אתי בה לידי חטאת דהיינו פשט בעל הבית את ידו והוציא ונטל העני מתוכה ופטור ומותר דהיינו כשפשט בעל הבית את ידו ונתן לתוך ידו של העני וכן כה"ג ב' שהן ד' בבעל הבית כולן ביציאות וזה לא שייך ע"כ לפירש"י כ"א לפירוש ריב"א:

בא"ד ולהכי לעיל כי משני הכא דעיקר שבת תנא אבות ותולדות לא הוה מצי למפרך והא יציאות קתני נראה דר"ל משום דאי הוה פריך הכי הוה מצי לשנויי ליה דאפילו לא איירי אלא ביציאות אפ"ה אשכחן שפיר ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ:

ד"ה מי לא עסקינן וכו' ותירץ ריב"א וכו' ועיין בשבועות דשם תרצו התוספות משום דהוצאה מלאכה גרועה היא ע"ש:

ד"ה רשויות קתני וכו' ויציאות נראה לריב"א דהוי כמו תוצאות דאשכחן רשויות דמקרי תוצאות דכתיב והיו תוצאותיו הימה ומתרגמינן רשוותייהו כצ"ל:

גמ' ידיעות הטומאה שתים שהן ד' יציאות השבת ב' שהן ד' מראות נגעים שתים שהן ד' מ"ש הכא כו' כצ"ל. ונ"ב אמת שמראות נגעים היה לו לשנות אחר ידיעות הטומאה אלא ששנה באחרונה כדי להשמיע דכל הני דרישא הוי כולהו דחיובא כמו מראות נגעים ודו"ק:

תוס' ד"ה וכי תימא כו' כל אותו הדבור הג"ה הוא ונ"ב אותו הגה"ה לא היה לפניו פירש"י שלנו וק"ל:

בד"ה רשויות קתני כו' רשויות דאיקרי הוצאות כו' כצ"ל:

בא"ד והיו תוצאותיו הימה ומתרגמינן רשוותיה כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

אמר המעתיק (הראשון) לפי איזה דפין שבא לידינו ממסכת זו נראה שהאריך הגאון המחבר זצ״ל בכל שיטותיה וראוי להתאונן ולקונן על העלמן ואנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות והנה מאותן ארבעה דפין שבידינו ששנים הראשונים מהן הם בשיטת קלוטה כמי שהונחה דמיא דף צ״ז סוף ע״א וע״ב ואחריו בשיטת קרשים ופרק ר״א דמילה אבל בשיטת קלוטה כו'. אין לנו תחלתו אלא מאמצע השיטה והוא מהחילוק שכתב הגאון ז״ל לכך לא מנעתי ידי מלהעתיקן ולהעלותם לזכרון על הספר אחרי ראותי שיש בהן תועלת גדול להמעיינים ואפשר שסופו יוכיח על תחלתו קצת ממה שחסר ממנו מכתיבת יד הגאון המחבר זצ״ל וזהו: (ע״כ דברי המעתיק הראשון).

ואנחנו לא באנו למלאות העדר הקודם. כי לזה צריך עת ופנאי לשום עיון תחת עיון בכדי לבנות ולטעת נטיעות חדשות ולהרכיב הרכבה קולטת קלוטה כמי שהונחו מדעת הגאון עצמו בקומתו ובצביונו לעשות קומה שלימה וכולי האי ואולי לא זאת היתה כוונתו ולא לבו הוליד זאת. ואנו אין אתנו שעת הכושר וזמן מוכשר לזה. כי לימודינו בזה בעת ההדפסה. והפועלים אצים למהר ולכלות מלאכתנו. גלל כן לא באנו רק לתקן מה שלפנינו במה שבגדר האפשר לפי השקפת השכל. ואנחנו בשם ה' נזכיר הוא יושיענו. ובמסלול האמת ידריכנו. ושערי כוונת הגאון יפתחו לפנינו. וזה החילונו. למה שנראה מכללות כוונתו פה להכריח שכוונת הפשטן לסתור אף מה דפשיטא ליה בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ד' (כו'):

בגמרא ומ"ש התם דקתני שתים שהן ד' ותו לא ולכאורה יש לתמוה מעיקרא מאי קא קשיא להו דהא בפשיטות מצינן למימר דהכא דעיקר שבת הוא איצטריך למיתני חיובי ופטורי אבל אסור משא"כ התם הא לא קתני בכולהו בבא אלא חיובי לחוד וכדמסקינן התם לענין שבועות וידיעות דבכולהו בעינן דומיא דמראות נגעים ואפילו בלא דומיא נראה סברא גדולה דלא שייך למיתני התם אלא מילי דחיובא מדאורייתא דפטורי טובא איכא וכ"ש דקשי' יותר בסוגיא דשבועות דלבתר דדייק הש"ס טובא במילי דשבועות וידיעות דמתוקמי דוקא כולהו לחיובא ואפ"ה פריך בתר הכי ביציאות השבת מ"ש. ולכאורה היה נראה לי בזה דודאי מעיקרא הוי ס"ד דה"נ במתני' דידן לא שייך למיחשב פטורי דטובא איכא כגון בכרמלית וחצי שיעור ומלאכה שא"צ לגופה והרבה כיוצא באלו וכמו שאבאר עוד לקמן בשמעתין. ועוד דאפילו בהנהו דקתני הא מקשה בסמוך תרתי סרי הויין מכל זה סבר המקשה דהכא נמי לא תני אלא כולהו לחיובא והכי קאמר דשתים כתיבי להדיא בפנים והיינו הוצאה והכנסה גמורה שיוצא האדם עם הכלי והן ד' דעני ודעשיר או להיפך שתי הוצאות דעני ודעשיר שהן ד' עם הכנסות. ועוד שתים שהן ד' בהוצאה והכנסה דע"י פשיטת יד שהן נמי ד' דעני ודעשיר וכנ"ל בסברת ר"י וכסברת התוס' דשבועות ובהכי הוי שפיר נמי לישנא דמתני' דשייך עיקר הוצאות והכנסות גמורים דלא איצטריך למיתנייהו בפרטות ולא פרט התנא אלא אותן שהוסיפו לחיוב ויש בהן חידוש והיינו דע"י פשיטות יד:

נמצא דלפ"ז דבהני תרי בבי דרישא דקתני חייב של כל עניני שתים שהן ד' דפנים ודחוץ כולהו לחיובא ואינך בבי דקתני בתר הכי דשניהם פטורין לאו אשתים שהן ד' קאי אלא דיני שבת דפטורי אבל אסור נקיטי ואזיל. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר דהתם בשבועות אדרבא טפי שייך למיתני כל שתי' שהן ד' דמשכחת לחיובא וא"כ הו"ל למיתני שתים שהן ד' בפנים דהכנסה ושתים שהן ד' בהוצאה וע"ז משני שפיר דהתם לא קתני ושתים שהן ד' בהכנסה כיון דשתים נמי תולדות נינהו ולא קתני שתים אלא אותן שהן אבות דומיא דאינך ובזה נתיישב' ג"כ קושיית התוס' לענין מראות נגעים דנהי דקתני תולדות היינו בשהן ד' אבל בשתים לעולם לא תני אלא אבות. וע"ז מקשה הש"ס אבות מאי ניהו יציאות תרי הוויין והיינו דמקשה ממ"נ אי קחשיב הנך הוצאות דע"י פשיטת יד אע"ג דהוי תולדות א"כ הכנסה נמי הו"ל למתני ולא שייך שהן ד' הא טפי הוויין דאע"ג דס"ד דהכנסה לאו הוצאה מיקרי מ"מ לא שייך למיתני כהאי לישנא דיציאות ולומר שהן ד' כיון דלקושטא דמלתא טפי הוויין ואי הנך דע"י פשיטת יד חשיבי כמו אבות כיון דמסברא דמיין להוצאות א"כ הכנסות נמי אבות מקרי דהא דמי לגמרי להוצאה כדאמרי בר"פ הזורק מה לי עיולי מה לי אפוקי וכו' דאתא שפיר טפי לפמ"ש בשם הרמב"ם ז"ל דהנך דמתני' נמי לאו יציאות מיקרי אלא מושיט וא"כ כל כמה דלא ס"ד דעקירת חפץ הוצאה קרי ליה נמי לא הוי בכלל יציאות. ועוד דעכ"פ הוצאות הו"ל למיתני דיציאות משמע שהאדם יוצא עם הכלי כמ"ש התוס' לעיל. וע"ז מסיק ואזיל וכ"ת מהן לחיוב מהן לפטור והיינו יציאות גמורים דעני ודעשיר שהן ד' שאינו עושה אלא עקירה או הנחה. כגון שיצא מרה"י לרה"ר עם הכלי ובא אחד ונטלו ממנו או שלא עמד לפוש או שלא הניחו ע"ג מקום ד' וכן בעקירות כן נ"ל נכון ליישב סוגיית הש"ס אלא דמלשון רש"י ותוס' לא משמע כן:

בפרש"י בד"ה מהן לחיוב ומהן לפטור כו' וכגון פשט העני כו' הרי פטור שני של הוצאה שהוא אסור כו' עכ"ל ובנסחאות הש"ס חדשים מקרוב באו בדפוס פ"פ דמיין כתוב נוסחא דספרים אחרים הרי פטור שני של הוצאה של עני שהוא אסור עכ"ל. ולענ"ד נראה ברור שזו הנוסחא אמיתית ולכן כתבו התוס' בד"ה וכ"ת דרש"י לא פי' כאן לפי שיטתו. ולפ"ז בחנם כתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שדברי התוס' הג"ה הוא ולא מלשון התוס' ויותר מזה נ"ל דאף לפי כל הנסחאות הישנות דלא גרסי בלשון רש"י של עני אפ"ה צריך לפרש כן בדבריו מדכתב לעיל בזה הדיבור הרי פטור של בע"ה והכא לא כתב כן אלא הרי פטור שני של הוצאה סתמא ואדרבא הכי הוי צריך לפרש טפי הרי הוצאה שניה דפטור של בע"ה כיון דבפשט העני קמיירי ועלה קתני ונתן בע"ה לתוכו והוציא הרי דעל העני קתני והוציא והו"ל לרש"י לפרש דאפ"ה אבע"ה קאי אע"כ דקושטא דמילתא אעני קאי אלא דרש"י לשיטתו במשנתינו דבמה שהוציא העני ידו מלאה והוציאה אכתי לא הוי הנחה עד שיניחו ברה"ר וכמו שפירשתי שם בדבריו דבענין אחר לא מחייב חטאת משא"כ לענין איסורא ודאי יפה כתב רש"י כאן דלכתחלה אסור לעני להוציא ידו מלאה מפנים לחוץ כדמסקינן לקמן דף הסמוך במימרא דאביי גבי ידו של אדם הוי ככרמלית היכא דאיכא למיחש דלמא שדי לה ויעשה הנחה ברה"ר וע"ש בפרש"י בד"ה מבעוד יום דמשמע להדיא דאסור להחזיר ידו אפילו בכה"ג וכמו שאבאר לקמן והיינו נמי מהטעם שכתב רש"י כאן דלמא אתי למיעבד הנחה גמורה ברה"ר על עקירתו דאע"ג דלאו עקירה גמורה מיקרי כיון שנתן הבע"ה לידו מ"מ מיקרי מיהא עקירה דאיסורא שעקר החפץ ממקומו מבפנים לחוץ. וזה ממש כפי' ריב"א לקמן בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת דהיינו בכה"ג שזה עיקר האיסור דאתי לידי חיוב חטאת כיון שעושה כמעט כל המלאכה ולא חיסר אלא מעט ואף ע"ג דלשיטת רש"י דבמה שהוציאה לחוץ לא מקרי הנחה עד שיניח ברה"ר וא"כ כיון דאפילו אם יניח ברה"ר נמי לא אתי לידי חיוב חטאת דהא לא עביד עקירה גמורה וא"כ הו"ל גזירה לגזירה דגזרינן שמא יעשה הנחה גמורה דהו"ל חצי עיקר המלאכה אפ"ה אסור לכתחילה דע"כ גזרינן בכה"ג אפילו גזירה לגזירה כדמוכח להדיא לקמן בדף הסמוך מלשון רש"י בד"ה מבעוד יום וכמו שאבאר במקומו בעזה"י ושם מייתי רש"י ראיה מפטור אבל אסור דמתניתין והיינו ע"כ כדפרישית. ואע"ג דלכאורה נראה דוחק לפרש כן בל' רש"י שכתב דלמא אתי למיעבד הנחה על עקירתו דמשמע דבעקירה גמורה דאיסורא איירי דהיינו עקירות בע"ה מ"מ כד מעיינינן בה נראה איפכא דאדרבא עקירה דבע"ה לא מיקרי עקירה גמורה דלא עביד אלא טילטול שעומד ברה"י ומטלטל ברה"י וכמו שהקשו התוס' לקמן בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת על פירש"י שם וכתב' דהעיקר כפי' ריב"א. ועוד דאם נפרש כוונת רש"י כאן על עקירות בע"ה א"כ היאך שייך לומר דלמא אתי למיעבד הנחה על עקירתו דהא לקושטא דמלתא כבר עשה הנחה ועקירה דהתירא ומכיון שנתנו ליד העני תו לא אתי למעבד הנחה דאיסורא בר"ה אם לא שיחזור ויטלנו מיד העני ויעשה עקירה והנחה אחרת ואין זה במשמע לשון רש"י אלא דעיקר החששא לפ"ז בבע"ה היינו דלמא אתי למיעבד בפעם אחר עקירה והנחה גמורה ברה"ר והכי הו"ל לרש"י לפרש דילמא אתי למיעבד עקירה והנחה גמורה ברה"ר משא"כ לשון על עקירתו משמע דאעקירה שעשה כבר קאי דיעשה הנחה אע"כ כדפרישית דאעני קאי וכנוסחאות החדשות דספרים אחרים דמסייע' לי כן נ"ל בכוונת רש"י ולפ"ז יפה כתבו התוספות דכאן מפרש רש"י כפי' ריב"א דלקמן ולפי שיטת רש"י דלקמן הו"ל לפרש שתים לפטור בעקירות דבע"ה:

אלא דלענ"ד נראה עוד בכוונת רש"י כאן שהוכרח לפרש כן דנהי דלקמן מפר' בענין אחר היינו משום דלישנא דגמרא דקאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת הכי משמע ליה דאתחלת המלאכה קאי והיינו לענין פטורי דמתניתין דידן משא"כ הכא דאמתניתין דשבועות קאי דבעי למימר דקתני שתים שהן ד' מהן לחיוב ומהן לפטור א"א לפרש כדלקמן דשתים לפטור היינו עקירות דבע"ה דא"כ לא הוי דומיא דמראות נגעים ושבועות וידיעות שהן ארבע שהוסיפו חכמים על שתים המפורשות כעין אבות ותולדות בכולהו הוי חדא לחדא וחדא לחדא דוק ותמצא משא"כ הכא כיון דשתים היינו הוצאה דעני והוצאה דעשיר לית לן למימר דשהן ארבע דהיינו שתים שהוסיפו היינו בשל עשיר לחוד דהיינו בע"ה דא"כ הו"ל תרתי לחדא ולאידך עיקר הוצאה דעני לא קתני מינה כלום בשהן ארבע ולא הוי דומיא דהנך:

ועוד דלא שייך כלל למיקרי נתינה דבע"ה לעני ברשות היחיד בלשון יציאות דהא לא הוציא כלום ועקירות הו"ל למתני ועוד דבשלמא במתניתין דידן דקתני לכולהו פרטי בהדיא דשניהן פטורין אבל אסור נשמע זה כמו זה אלא דלחושבנא בעלמא אמרינן לקמן דלא קחשיב אלא הנך דאתו לידי חיוב חטאת שפיר מצינן לפרש כפרש"י לקמן דאתחלת המעשה קאי משא"כ בשבועות דלא קתני אלא שתים שהן ארבע גרידא ועיקר כוונת התנא למיתני נמי דפטורי אע"ג דטובא איכא ועוד דלא הוי דומיא דהנך אע"כ דאכתי דמיין לענין איסורא וא"כ דעיקר כוונת התנא לאיסורא אמאי סמך לומר שהן ד' סתמא אדבע"ה טפי מדעני דהא לא איירי מחיוב חטאת כלל אלא מאיסור גרידא ואדרבא דעני טפי במשמע כדפרי' אע"כ הוכרח רש"י לפרש כאן דקושטא דמלתא הכי הוא דלמאי דס"ד דמתניתין דשבועות קתני שתים לחיוב ושתים לפטור ע"כ היינו כפי' ריב"א לקמן דלא קחשיב אלא חדא הוצאה לפטור אבל אסור בבע"ה שעושה כל המעשה בחסרון מעט וחדא הוצאה כהנ"ל בעני דהנך הויין שפיר בכלל יציאות שמוציאין החפץ ממקומו משא"כ אינך לא הויין יציאות דלא עביד אלא טלטול בעלמא ולא אסירי מטעם הוצאה מרה"י לרה"ר כלל אלא משום דידו של אדם הוי ככרמלית וכמו שאבאר לקמן בעזה"י כן נ"ל נכון ודוק היטב ותו לא מידי:

בגמ' והא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא כו' ולפי מאי דמשמע מלשון הרמב"ם בפי' המשניות שכתבתי לעיל דהנהו פטורי דמתניתין היינו ממיתה וכרת וחטאת אבל לעולם חייב מלקות משמע לכאורה כדפרישית לעיל במשנתינו דלא ממעטינן זה עוקר וזה מניח אלא מקרא דאיירי בחיוב חטאת מבעשותה דמייתי הש"ס לקמן בשמעתין אבל לעולם איסור לאו איכא א"כ לא הוי מקשה הש"ס הכא מידי דהא הוי שפיר דומיא דמראות נגעים דכולה לחיובא לענין מלקות וכדמוקי הש"ס להדיא התם בשבועות לחדא אוקימתא דכולהו מתני' לענין מלקות איירי ומסיק הש"ס שם דיציאות השבת נמי למלקות איירי דמתני' כרבי ישמעאל דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו:

והנראה מזה דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאיכא חיוב מלקות לאו מלקות גמור איירי אלא מכות מרדות מדרבנן כמו שמבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות שבת והיינו מטעמא דפרישית לעיל דאף על גב דהוצאה מקרא דויעבירו ילפינן או מאל יצא אפ"ה ע"כ הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת דאל"כ לא ידעינן מיתה וחטאת בהוצאה וכיון דהוצאה בכלל מלאכה היא ואפ"ה ממעט קרא זה עוקר וזה מניח מחטאת ע"כ דלאו מלאכה היא דלא מיקרי הוצאה כלל אע"ג דהוי במשכן כמ"ש התוס' לקמן וא"כ ממילא דליכא נמי מלקות דאורייתא ומקשה הש"ס שפיר והא דומיא דמראות נגעים דכולהו לחיובא דאורייתא קתני כנ"ל ודו"ק:

שם אלא אמר רב פפא הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי. וקשיא לי א"כ אמאי קתני שתים שהן ד' האיכא טובא כגון כרמלית והוצאה במלאכה שא"צ לגופה והרבה כיוצא באלו דבכולהו פטור אבל אסור ושייך בהו נמי מכות מרדות מדרבנן כמבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת. תו קשיא לי דלפ"ז בכולהו מלאכות שבת מצי למיתני שתים שהן ד' דהא כל אב מלאכה יש לו תולדה והוי שתים לחיובא ושתים לפטור בשנים שעשאוה דפטורי אבל אסורי:

מיהו למה שפירשו התוס' בשבועות דף ה' דשתים שהן ד' בפנים היינו לחיוב קרבן ובחוץ היינו פטור אבל אסור הוי אתי שפיר אלא דלפרש"י ותוס' דשמעתין קשה אלא דאפ"ה איכא למימר דלא קתני במתני' אלא הנהו דשייך בהו שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ואע"ג דלעיקר דינא איכא פטורי טובא אפ"ה לא קתני אלא הנהו דשייך בהו האי לישנא שתים שהן ד' וכמו שאבאר בלשון התוס' בסמוך:

בתוס' בד"ה התם דלאו עיקר שבת כו' וגם המקשה לא הקשה כו' אלא פריך דליתני הכא שתים שהן ד' ותו לא עכ"ל. וכתבו בשם מהרש"א ז"ל שהוא גליון. ולענ"ד נראה ליישב דבריהם דאע"ג דהכא דעיקר שבת פשיטא דאיצטריך למיתני כולהו דיני דפטור אבל אסור אכתי לא שייך למיתנייהו בהאי לישנא דשתים שהן ד' דלא אשכחן כי האי לישנא בכולה תלמודא אלא בהנך דקתני בפ"ק דשבועות והיינו היכא דכולהו לחיובא אלא דשתים מפורשים בהדיא ואינך משום ילפותא וע"ז משני הש"ס דכיון דהכא עיקר שבת ואיצטריך למיתנייהו בהאי מתניתי' גופא מש"ה מסיק לה נמי בלשון שתים שהן ד' כדקתני רישא כן נ"ל ואין צורך להגיה הספרים וק"ל:

בד"ה מי לא עסקינן כו' וא"ת מ"ש דתני תולדה דהוצאה כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א כתב בשם הרמב"ן ז"ל דלרב פפא דהכא אין ה"נ דהכנסה לאו תולדה דהוצאה היא אלא הוי אב. כוונתו כיון דהוי לגמרי במשכן בהאי ענינא דהוצאה ואפ"ה לא שייך למנותן בשתים כיון דחדא מלתא היא. והא דמסקינן בר"פ הזורק דהכנסה תולדה היינו דלא כרב פפא ע"ש:

בתוס' ד"ה וכ"ת מהן לחיוב וכו' רש"י לא פי' כאן לפי שיטתו שבסמוך וכו' כונתם ע"פ גירסת רש"י בש"ס חדשים בד"ה מהן לחיוב וכו' הרי פטור שני של הוצאה של עני וכו' ועיין פני יהושע. והנה באמת הדבר צריך טעם למה שינה כאן רש"י, ונלע"ד ע"פ מ"ש לקמן בדברי רב כהנא דלהכי קתני תרתי עקירות דהכנסה דעני דכיון דהכנסה היא תולדה בעינן דומיא דהוי במשכן ואם כן פשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן העני לתוכה אף שזה ג"כ עקירה דהכנסה מ"מ כיון דלא הוי במשכן וכמו שאבאר לקמן להכי קתני להו לתרווייהו וכ"ז בהכנסות דלא כתיבא בקרא אבל הוצאות דמפורשות בתורה לא בעינן דומיא דמשכן וא"כ קשה למה חשיב ב' עקירות של בעה"ב שהם של הוצאה לתרתי אלא דכבר כתבתי לעיל דלהכי קתני לתרווייהו יציאות דהואיל דחשבינהו בחוץ בתרתי עקירות לעני העומד בחוץ חשבינהו גם לבעה"ב העומד בפנים לעקירות דיליה בתרתי:

וכל זה כאן במסקנא דחשיב הכנסות והוצאות. אבל לפי הה"א של המקשה שלא חשב אלא הוצאות דקאמר וכ"ת מהן לחיוב ומהן לפטור וכולהו ביציאות ולא איירי בעקירות של הכנסה כלל איך שייך למנות ב' עקירות של הוצאה של בעה"ב בתרתי ולכן הוכרח רש"י לפרש פטור שני של הוצאה של עני כפי' ריב"א:

תוס' בד"ה רשויות קתני רשויות ב' שהן ד' פי' דב' קאי ארשויות, וק' לריב"א דא"כ לא ה"ל למיתני וב' שהן ד' בחוץ אלא ב' שהן ד' בפנים וד' בחוץ שתים שתים למ"ל. ופי' ריב"א רשויות שבת יש בהם ב' חיובים שהם ד' בפנים וב' חיובים שהם ד' בחוץ והנה ריב"א סותר דברי עצמו דפירש במס' שבועות שתים הוצאה דחיוב והוצאה דפטור שהם ד' הכנסה דחיוב והכנסה דפטור בפנים וכו' ע"ש בדף ה' ע"א בד"ה שתים ונלע"ד דשם טעמו של התוס' משום דהכי מפרש לה ריב"א לעיל שחושב הוצאה דעני ודבעה"ב שהם ד' הכנסה דעני ודבעה"ב. ונוכל לומר דלעיל קאי בשיטת רב אשי דתנא הוצאה קתני אלא שהכנסה נמי הוצאה קרי לה שייך לעשות עיקר מהוצאות, והכנסה טפל שאף שהכנסה בכלל הוצאה מ"מ יותר כולל הוצאה עצמה וא"כ שייך לומר שתים שהן ארבע. אבל אין נראה לו לריב"א לומר דלהכי הוצאות עיקר יותר משום שהם אבות ויותר הם בכלל יציאות. משום שסובר ריב"א כחידושי הרשב"א דלתירוצא דרב פפא דהיינו רב אשי לפי גירסתנו גם הכנסה כיון דהוית במשכן היא אב כמו הוצאה. וכ"ז לרב אשי אבל לרבא דסובר רשויות קתני א"כ לא נזכרה הוצאה במשנתינו וסובר דגם לרבא דהכנסה דעני דהוית במשכן היא אב וכמו שמסיק הרשב"א ע' כאן בחידושי הרשב"א א"כ ליכא למימר במס' שבועות שתים ב' הוצאות שהן ארבע ב' הכנסות דמאי אולמא הוצאה דהכנסה דעני לעשותה עיקר יותר וע"כ צריך לומר לרבא במס' שבועות שתים שהן ד' היינו אותן שהיו במשכן עושה עיקר יהי' הוצאה או הכנסה ואותן שלא היו במשכן עושה טפל וכשם שכתבו התוס' במשנתינו בד"ה פשט וכו' דהכנסה דבעה"ב לא הי' במשכן דהם העלו קרשים מסתמא בקרקע היו עומדים. הכי נמי אני אומר דהוצאה דעני לא היה במשכן דהם הורידו קרשים מסתמא על העגלה היו עומדים. וא"כ שתים שהן ד' במסכת שבועות הוא שתים הוצאה דבעה"ב והכנסה דעני שהיו במשכן שהם ד' הוצאה דעני והכנסה דבעה"ב שלא היו במשכן כן הוא לרבא. וכיון שבמס' שבועות שתים הן הוצאה והכנסה ה"ה כאן במס' שבת שתים הן הוצאה והכנסה. ואף דלא דמי לגמרי לשבועות. הכי נמי לפי' ריב"א דהתם לא דמי לגמרי דבמס' שבועות שתים הוצאות הם דעני ודבעה"ב ובשבת הם של בעה"ב אלא דחדא לחיוב וחדא לפטור. כנלע"ד השינוי בפי' ריב"א בין מס' שבועות למס' שבת:

ובזה נלע"ד מה דלא גריס ריב"א לאלתר בדברי רבינא וכמבואר בתוס' שבועות (דף ה' ע"ב) ד"ה וקמפרש וכו' והדבר יפלא דהרי לפירושו דסובר דפטורי דאתא לידי חיוב חטאת הוא המושיט יד שפיר יש לגרוס לאלתר וכמו"ש התוס' שם וכאן [בד"ה וקמפרש] ולמימר דלא ניחא למימר דפטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת נוכל לצרפם עם החיובים לא ניחא לי' לריב"א היא גופה קשיא. מי הכריחו לזה ולמחוק הגירסא דגרסינן לאלתר. ונראה משום דלדידי' מוכח דאף דלרב אשי הכנסה הוצאה קרי לה מ"מ הוצאה עיקרית יותר בלשון הוצאה דלהכי קרי לי' שתים שהן ד'. ולפי זה אי גרסינן לאלתר הדרא קושיא לדוכתא אפי' אי תנא קרי להכנסה הוצאה מ"מ איך פירש הכנסות לאלתר והרי עיקר יציאות אעפ"כ כולל יותר הוצאה מהכנסה. וע"כ צ"ל כפי שדחה בעה"מ גירסא זו משום דסיים בעני פתח בעני וכאן דפתח בעני צריך לומר הכנסה תחלה דאל"כ הי' צריך להאריך בלשונו וא"כ נסתר הוכחת רבינא לגמרי. ולכן צריך ריב"א לומר דעיקר הוכחה מדלא משכחת החשבון בלא הכנסה:

ורש"י דמיאן בפי' ריב"א נלע"ד מזה הטעם עצמו דרש"י ג"כ סובר דהכנסה דעני הוא אב כפי' הרשב"א אלא דבהוצאה סובר שאין לחלק כלל בין דהוית במשכן או לא כיון דהוצאה מפורשת בקרא וג"כ תרי קראי כתיבי חד להוצאה דעני וחד להוצאה דבעה"ב כמו"ש התוס' אם כן שווים נינהו. וא"כ לאוקימתא דרבא דרשויות קתני איך משכחת שתים שהן ד' שלש שהן ד' ה"ל למימר. דהכנסה דעני היא חשובה כמו הוצאה והוצאה בין דעני ובין דבעה"ב שקולים הם ומפורשים בקרא **הגהת נכד המחבר וגם בריש פרק הזורק יש לפרש דברי רש"י ע"ד זה שהכנסה דעני היא אב ואף דבמה שהקשה הכנסה מנ"ל פירש"י ותנן העני חייב היינו קודם שידענו מסברא דמה לי אפוקי לא מהני מה דהוית במשכן לחוד כיון דמלאכה גרועה היא וכמו"ש התוס' במשנתינו ולבסוף לפי מאי דמסיק דהוצאה קרי אב והכנסה תולדה היינו הוצאה בין דעני ובין דבעה"ב אב משא"כ בהכנסות יש חילוק בין הכנסה להכנסה: אלא ע"כ דלרבא שתים על הרשויות קאי שהם ד' חילוקי דינים וא"כ באמת לא עשה עיקר כלל במס' שבועות מיציאות ולכן פירש גם במס' שבת כן וקושית ריב"א שתים למ"ל כבר תירץ בעה"מ דהכי קאמר דבין הבעה"ב העומד בפנים ובין העני העומד בחוץ כל אחד יש לו שתי רשויות דהיינו רה"ר ורה"י ובהם ד' חילוקי דינים:

ובהכי ניחא נמי מה דפי' רש"י במשנתינו פנים וחוץ וכבר הקשינו לעיל דמי הכריחו לרש"י לפרש כן ולומר שהמקשה באמת שגה בפי' המשנה. ולפי דברינו ניחא דמדקתני שתים שתים ואי כפי' רש"י דב' קאי ארשויות קשה שתים שתים למה לי. וע"כ דה"ק בין הבעה"ב העומד בפנים ובין העני העומד בחוץ כל אחד יש לו שתי רשויות וכל זה אי פנים וחוץ היינו עני ובעה"ב שייך למימר דכל אחד יש לו ב' רשויות אבל אי פנים וחוץ הוא הכנסה והוצאה לא שייך לומר שלהם יש רשויות רק שבשבת יש ב' רשויות ובהם ד' חילוקי דינים בהכנסות וכן בהוצאות אם כן הדרא קושית ריב"א לדוכתא שתים שתים למ' ולהכי פי' רש"י במשנתינו כמסקנא דרבא דבפנים היינו בעה"ב ובחוץ היינו עני:

אלא דכל זה הי' ניחא אם הי' רש"י תופס במתני' שיטת רבא עיקר. אבל כיון דרש"י פי' במתני' הוצאה מרשות לרשות והכנסה נמי הוצאה קרי לה וגם פי' שתים מן התורה וכל זה על דברי רב אשי סובב הולך. א"כ מי הכריחו לפרש פנים וחוץ בעה"ב ועני ולא פירש כפירושו בשבועות:

ואולי גם לרש"י הי' קשה קושית התוס' מדאמר מתני' נמי דיקא דקמפרש הכנסות ולא קאמר בפנים. אלא שבמס' שבועות פירש בדברי המקשה דאיהו באמת לא אסיק אדעתי' הוכחות הללו. ובדברי המקשה לא הי' לו ברירה לפרש בענין אחר וכנ"ל וכאן פירש לפי המסקנא:

ואמנם לפי מ"ש לקמן בדברי ר"מ דלהכי צרפינהו רב מתנא בקושיתו להקשות ביחד הני תמני הויין תרתי סרי הויין ולא קאמר הני ארבעה הויין שית הויין. שבשום אחד אינן שית דבבעה"ב העומד בפנים ד' פטורי דידי' ב' עקירות של הוצאות וב' הנחות של הכנסות. והא תינח הנחות של הכנסות שייך למימנינהו בתרתי לפי שאחת היתה במשכן דהיינו פשט העני ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה ואחת לא היתה במשכן דהיינו פשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן העני לתוכה וכמ"ש לקמן אבל תרתי עקירות של הוצאות כיון דמפורש בקרא לא ה"ל למנות בתרתי וא"כ חמש נינהו ולא שית. וכן בעני העומד בחוץ ד' פטורי דידי' הם ב' עקירות של הכנסות וב' הנחות של הוצאות. ותינח שיש למנות ב' עקירות של הכנסות לב' אבל איך נמנה ב' הנחות של הוצאות לב' כיון דהוצאה מפורשת בקרא ולכן צרפינהו יחד הני תמני הויין תרתי סרי הויין ובצירופם יש למנות הכל עקירות דבעה"ב לב' אגב עקירות דעני והנחות דעני לב' אגב הנחות של בעה"ב: וכל זה אי פנים וחוץ היינו בעה"ב ועני. אבל אי פנים וחוץ היינו הכנסות והוצאות א"כ בודאי על הכנסות לחוד יש להקשות שית הויין דהיינו תרי הכנסות דחיוב וב' הנחות דבעה"ב דהכנסה וב' עקירות דעני. ובהנחות ודאי שיש למנות לשתים וכנ"ל. ולמה הוצרך לצרפם יחד ולכן פירש רש"י במשנה פנים וחוץ עני ובעה"ב: גמ' א"ל רב מתנא לאביי הני תמני הויין תרתי סרי הויין. כבר כתבתי לעיל במתני' להקשות למה כללינהו יחד תרתי סרי הויין וה"ל למימר כלישנא דמתני' הני ארבעה הויין שית הויין: ונלע"ד עפ"י מה שהקשה בעה"מ על פירושו של רש"י דעקירות קא חשיב א"כ ב' עקירות של בעה"ב הם הוצאות וב' עקירות של עני הם הכנסות ואיך שייך למנות ב' עקירות שוות לתרתי בין בעני ובין בעשיר דלבעה"ב חשיב ב' הוצאות לפטור ולעני ב' הכנסות. והנה עפ"י דברי בעה"מ הללו נסתרה קושית הגמ' שהקשו תרתי סרי הויין והיינו תמני פטורי ב' עקירות של הוצאות לבעה"ב וב' הנחות של הכנסות ובעני להיפך ב' עקירות של הכנסות וב' הנחות של הוצאות. וכיון דכולהו כפולים נינהו א"כ הני תמני ארבעה הויין דהיינו עקירה של הוצאה לבעה"ב והנחה של הכנסה ולעני להיפך ומה מקשה רב מתנא: **הגה"ת נכד המחבר

ולתרץ דברי בעה"מ שמקש' על רש"י ולא הקשה על הגמ' נלע"ד דסובר בעה"מ דכל דבר הוא מעלה. עקירה הוא מעלה כפירש"י וגם הושטת יד הוא מעלה כפי' הריב"א וא"כ כולהו יש להם מעלות זה מה שאין לזה פשט העני ידו לפנים ונטל בעה"ב הוא עקירה של הכנסה של עני וגם הושטת יד והנחה של הכנסה לבעה"ב ובלא פשיטת יד. פשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן העני לתוכה הוא עקירה של הכנס' של עני בלא הושטת יד והנחה של הכנסה לבעה"ב עם הושטת יד וכן בעקירות של הוצאות של בעה"ב והנחה של הוצאות של עני ג"כ מתחלקות בחדא יש בה פשיטת יד ובחד אין בה וא"כ הנחה מעקירה לא שמענו. וכן עקירה מעקירה או הנחה מהנחה וחדא בלי פשיטת יד וחדא עם פשיטת יד ג"כ לא שמענו וא"כ כולהו צריכי דכולהו אסירי ובכולהו ליכא בהו חיובא אלא שסובר בעה"מ אם בכל אחד יש בו מעלה א"כ במסקנא דגמ' דפטורי דאתי לידי חיוב חטאת חשיב יותר נכון לפרש כפי' ריב"א דבו אנו ניצולין מכל קושיות תוס' בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת וא"כ רש"י שנדחק לסבול כל קושית של התוס' ומיאן בפי' ריב"א מכלל דס"ל דפשיטת יד אין לחושבו לשום חשיבות וא"כ על רש"י הקשה שפיר איך מונה שתי עקירו' שוות לשתים:**

והנה לתרץ קושית בעה"מ על רש"י נלענ"ד משום דבהכנסות בעינן שהיה במשכן דהכנסה היא תולדה ותולדה דהוצאה בעינן דהוה במשכן כמו"ש התוס' במשנתינו ולקמן בהזורק (דף צ"ו ע"א) בתוס' ד"ה הכנסה מנ"ל משמע דאפי' מאי דאית בי' סברא בעינן דהוה במשכן וזה עוקר וזה מניח הוה במשכן כמ"ש התוס' ד"ה בעשותה. ואומר אני דמסתמא כך הי' במשכן שהם העלו קרשים מקרקע לעגלה והיינו הכנסה דעני והעני עמד למטה כמו"ש התוס' בד"ה פשט וכאשר התחיל להושיט למעלה והיה העליון רואה שהמשא כבד על זה שלמטה ולא יוכל שאתו לבדו היה מושיט ידו נגדו למעלה ומקבלה ממנו שזה שעמד למטה כבר נלאה יותר להגביה. אבל זה לא שייך לומר שזה העליון שעל העגלה יושיט ידו למטה וזה שעמד למטה יתן לתוך ידו שהוא ישאנו למעלה כי למה יעשה זה העליון שאם הקרש הזה אינו כבד ויוכל העליון לישא אותו ג"כ התחתון יוכל עשוהו ועדיין לא התחיל התחתון לעשות דבר שכבר יהיה נלאה משא"כ כשכבר הגביה התחתון לבדו עד נגד העגלה הי' העליון מקבלו מידו. וא"כ מה דתנן פשט העני ידו לפנינו ונטל בעה"ב מתוכה דהיינו עקירה דהכנסה דעני זה הי' במשכן. אבל פשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן העני לתוכה והכניס שזה ג"כ עקירה דהכנסה דעני זה לא הי' במשכן. וא"כ איצטריכו תרתי עקירות דעני אף ששניהם עקירות דהכנסה לפי שזה הי' במשכן וזה לא הי' במשכן. וכל זה בעקירות דעני שהם של הכנסות דלא כתיב הכנסות בקרא ובעינן דהוה במשכן. אבל הוצאה דמפורשת בתורה לא בעינן דהוה במשכן כלל. וא"כ שני עקירות דבעה"ב שהם של הוצאה שפיר קשה איך חשבינהו בתרתי. וע"ז נוכל לומר דהואיל דחשבינהו בחוץ בתרתי בעקירות לעני העומד בחוץ חשבינהו גם לבעה"ב העומד בפנים לעקירות דיליה בתרתי ומעתה נפרש קושית רב מתנא. שלא היה יכול להקשות על הפרט הני ארבעה שית הויין. שבשום אחד אינן שית, שאם בבעה"ב העומד בפנים ד' פטורי דידי' הם ב' עקירות של הוצאות וב' הנחות של הכנסות. והנה תינח הנחות של הכנסות שייך למימנינהו בתרתי לפי שאחת היתה במשכן דהיינו פשט העני ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה ואחת לא היתה במשכן דהיינו פשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן העני לתוכה. אבל תרתי עקירות של הוצאות כיון דהוצאה כתיבא מפורשת בקרא לא שייך למתני בתרתי וא"כ חמש נינהו ולא שית וכן בעני העומד בחוץ ד' פטורי דידי' הם ב' עקירות של הכנסות וב' הנחות של הוצאות. ותינח שיש למנות ב' עקירות של הכנסות לב'. אבל איך נמנה ב' הנחות של הוצאות לב' כיון דהוצאה מפורשת בקרא אין לחלק בין הנחה להנחה. ולכן צרפינהו יחד הני תמני הויין תרתי סרי הויין ובצירופם יש למנות הכל עקירות דבעה"ב לב' אגב עקירות דעני והנחות דעני לב' אגב הנחות של בעה"ב:

וליטעמיך שיתסר הויין. צריך ליישב מה דאמר וליטעמיך דאטו בלא"ה לא קשה מדוע לא חשב פטורי דרישא כיון דלא אסיק אדעתי' דהוא פטור ומותר ולענד"נ דהנה גם הוא אסיק אדעתי' דרישא פטור ומותר. אלא שסובר דמהי תיתי לא נחשוב פטור ומותר. אמנם לפי פי' האחרון שכתבו התוס' במס' שבועות (דף ה') ד"ה שתים שהן ד' בפנים דב' שהם ד' הוא ד' חיובי ב' הוצאות דעני ודעשיר שהם ד' ב' הכנסות בפנים שחייב עליהם קרבן בפנים וב' שהם ד' בחוץ הם ד' פטורי שאינם חייבים עליהם קרבן בפנים. והנה דבריהם צריכים ביאור דתינח שאינם בפנים אבל איך שייך למיקרינהו בחוץ. וצריך לומר שעכ"פ חייב עליהם מכת מרדות או מלקות (עיין ברמב"ם בפי' המשנה ובתוי"ט) ולכן קוראם בחוץ שיש עליהם חיוב בחוץ. וכמדומה שכן ראיתי בס' בית יהודה בתחלתו בקונ' מועד דוד בשם הגאון מוהר"ל זצ"ל. וא"כ לפי זה שפיר דלא מצי חשיב פטור ומותר דלא שייך למיקרינהו בחוץ אבל עתה דמקשה תמני נינהו תריסר נינהו וכתבתי לעיל דלא הקשה על הפרט ד' נינהו שית נינהו משום דבכל חד ליכא שית בפרט דליכא למיחשב ב' עקירות של הוצאות ולא ב' הנחות של הוצאות בשתים רק בכלל אגב עקירות של הכנסות חשיב עקירות של הוצאות וכן בהנחות. וכאשר הארכתי לעיל. וגם על דרך הפשוט רוצה להקשות בין על בפנים ובין על בחוץ. ולכן כללינהו להקשות בבת אחת. ואי ס"ד בפנים ובחוץ הוא חיובי ופטורי א"כ על החיוב ליכא שום קושיא רק על הפטורי הוה לי' למימר הני ד' נינהו תמני נינהו אלא ודאי דסובר פנים וחוץ כשאר פירושים ושפיר קאמר שיתסר נינהו דגם פטור ומותר קחשיב ומשני לי' בשלמא בבא דרישא פטור ומותר לא קתני. דוק בדבריו דלא קאמר לא קחשיב כדאמר במסקנא פטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת לא קחשיב אלא קאמר לא קתני. והדבר יפלא דהרי תנן במתני' פטורי דרישא שהם פטור ומותר. ונראה משום דהרא"ש והר"ן פירשו דמצד שבת הם מותרים אבל מצד לפני עיור הם פטור אבל אסור. וא"כ הני פטורי דרישא מותר מצד א' ופטור מצד א' דהיינו אבל אסור וא"כ הי' לו לשנות פטור ומותר שלא נטעה בשום פנים. אלא דפטור ומותר לא תנן בשום מקום במשנה. ואיך יפרש התנא שנדע שהם מותר מצד שבת. ולכן שבקינהו ולא עיילינהו במספר וממילא נדע לפי שהם אינם דומיא דשאר פטורי ונדע שהם מותר מצד שבת. ודוק:

ידיעות הטומאה. האמורות בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה) או נפש כי תגע וגו' ואמרינן במס' שבועות (פ א דף ז ע ב) שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שלאחר שנטמא אכל קודש או נכנס למקדש וילפינן התם (דף ד.) שאינו מתחייב אלא בידיעה תחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים כגון שידע שנטמא ונעלם ממנו טומאה ואכל קדש ומשאכל ידע שאכלו בטומאה שתים הן ממשמעות הכתוב (שם) ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנעלם ממנו טומאה אבל זכור הוא שאכל קדש ושזה מקדש הרי שתים העלם טומאה לגבי קדש והעלם טומאה לגבי מקדש: שהן ארבע. יש לך לרבות עוד שתים מריבוי ונעלם ונעלם ב' פעמים לרבות את הזכור לטומאה אבל נעלם ממנו קדש כסבור שחולין הן או נעלם ממנו מקדש: מראות נגעים. ליטמא בהן שנים הן שאת ובהרת: שהן ארבע. מריבוי ספחת שהוא משמע טפילה כמו ספחני נא אל אחת וגו' (שמואל א ב) מרבה טפילה לזו ולזו תולדה לשאת ותולדה לבהרת ושנו חכמים בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה מראה לשון זכר הוא משום הכי תני שנים שהן ד': תני אבות ותולדות. יציאות והכנסות שהיציאות אבות הן דמויעבירו קול במחנה (שמות לו) לא משמע אלא הוצאות אלא מסברא אמרינן (בריש הזורק דף צו:) מכדי מרשות לרשות קפיד קרא מה לי אפוקי מה לי עיולי: תרתי הויין. דעני ודבעל הבית ומאי שהן ארבע דקתני התם: מהן לחיוב ומהן לפטור. יציאות דעני ודבעל הבית לחיוב ויציאות שתים של פטור שתי עקירות של הוצאה כגון פשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל עני מתוכה הרי פטור של בעל הבית דקחשיב ליה תנא דמתני' וכגון פשט העני ידו ריקנית לפנים ונתן בעל הבית לתוכה הרי פטור שני של הוצאה (ס א של עני) שהוא אסור לכתחלה דגזרינן שמא יעשה הנחה על עקירתו והיינו שהן ד' דקתני התם: והא דומיא דמראות נגעים קתני לה מה התם כולהו לחיובא. שבאיזו מהן שנטמא בה ונכנס למקדש חייב ולהכי פריך ממראות נגעים דאילו שבועות וידיעות פלוגתא היא דאיכא מ''ד בשבועות (דף כה.) אינו חייב אלא על העתיד לבא ובידיעות נמי איכא למאן דאמר (שם דף יד:) אינו חייב אלא על העלם טומאה: חיובי תני. כדמפרש לקמיה ב' הוצאות וב' הכנסות וכולן לחיוב ביחיד שעשאם עני לבדו או בע''ה לבדו: חיובי מאי נינהו יציאות. כלומר יציאות קתני דמשמע הוצאה לכך מתמה הי מחיובי קתני ע''כ יציאות לחודייהו ותרתי הוא דהויין ומשני הכנסות נמי קתני בהדייהו: מדתנן המוציא מרשות לרשות. קחשיב מנין אבות מלאכות בפרק כלל גדול: מי לא עסקינן כו'. דהא ע''כ אהכנסה נמי חייב כדקתני מתני' העני חייב וקתני המוציא: מתניתין. דהכא נמי דיקא דהכנסה נמי קרי הוצאה: דקתני יציאות. ועל כרחיך לא מצית מפרש לה דיציאות לחודייהו קאמר ומאי שהן ארבע חיובי ופטורי דהא מפרש הכנסה ברישא דקתני כיצד פשט העני את ידו לפנים דהיינו הכנסה וקתני לה בפירושא דיציאות אלמא הכנסה נמי קרי לה הוצאה: רבא אמר. דקשיא לך לישנא דיציאה בין הכא בין התם רשויות קתני רשויות שתים רשות היחיד ורשות הרבים שהן ארבע בפנים כו' כלומר ועל ידיהן יש לך ארבע איסורין בפנים וכנגדן בחוץ ומהן לחיוב ומהן לפטור וההיא דשבועות כולהו לחיובא כדאוקימנא: תרתי סרי הויין. ארבעה חיובי ותמניא פטורי שתי עקירות לעני בלא הנחה ושתי הנחות בלא עקירה וכן לבעל הבית כגון פשט העני את ידו מליאה לפנים ונטל בעל הבית מתוכה הרי עקירה לעני והנחה לבעל הבית או שנתן לתוכה והוציא הרי עקירה לבעל הבית והנחה לעני וכן פשט בעל הבית כו' כדקתני לה: שיתסרי הויין. דאיכא למיחשב נמי הנך פטורי דמיתנו גבי חיובי העני חייב ובעל הבית פטור וכן בעל הבית חייב והעני פטור:

ידיעות הטומאה כו'. וא''ת ואמאי לא קתני העלמות שתים שהן ד' העלם טומאה ואכל קדש או נכנס למקדש שהן ד' העלם קדש והעלם מקדש והוה אתי שפיר דלא מצי למיפרך הני תמני הויין כדפריך אידיעות וי''ל דנקט ידיעות כדמפרש התם (פ''ב ד' יד:) ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קחשיב בתרייתא דאיתנהו בכל התורה לא קחשיב א''נ ידיעות בתרייתא דמייתי לידי קרבן קחשיב ולההיא לישנא דידיעות קמייתא קחשיב לא שייך למיתני גבי שבועות ושבת ידיעות שבועות וידיעות שבת ולאידך לישנא נמי דקאמר ידיעות בתרייתא דמייתי לידי קרבן קחשיב לא תנא בהו ידיעות כיון דחילוק שתים שהן ארבע משכחת באיסורא גופיה אבל גבי. טומאה החילוק דשתים שהן ארבע אינו בא אלא מחמת הידיעה: מראות נגעים וכו'. ברוב ספרים גרס שנים שהן ד' וכן בשילהי המזבח מקדש (זבחים פח:) ברוב ספרים גרס מראות נגעים ר' דוסא אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים דממראה יאמר מראות כמו ממחנה מחנות וכי היכי דכתיב ועתה הייתי לשני מחנות (בראשית ניב) ה''נ קתני שפיר מראות שנים ואע''ג דהתם חשיב כולי האי והכא לא חשיב אלא ב' שהן ד' התם חשיב פתיכין ונגעי אדם וראש וזקן ונגעי בתים והכא לא חשיב אלא לבנות כדתנן במס' נגעים (פ''א מ''א) ומייתי לה בפ''ק דשבועות (דף ה.) בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל כו': התם דלאו עיקר שבת אבות תני ותולדות לא תני. וא''ת והא במראות נגעים תני אבות ותולדות כדמפרש בשבועות שהן ארבע שאת ותולדתו בהרת ותולדתו אף על גב דהתם לאו עיקר נגעים הוא וי''ל דלא דמי דתולדות דנגעים כתיבי ותולדות דשבת לא כתיבי: והא דומיא דמראות נגעים קתני. הא דנקט מראות נגעים טפי משבועות וידיעות משום דאינהו גופייהו לא ידעינן דהוו להו כולהו לחיובא אלא משום דדומיא דמראות נגעים קתני דבכולהו איכא פלוגתא בר ממראות נגעים: התם דלאו עיקר שבת הוא חיובי תני פטורי לא תני. לא הוה צריך לומר משום דלאו עיקר שבת הוא אלא משום דדומיא דמראות נגעים קתני דהוו כולהו לחיובא אלא משום דצריך לשנויי הכא דעיקר שבת תני חיובי ופטורי קמסיים נמי התם דלאו עיקר שבת הוא וגם המקשה לא הקשה דליתני התם כי הכא כיון דידע דדומיא דמראות נגעים קתני אלא פריך דליתני הכא שתים שהן ד' ותו לא: וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפטור. רש''י לא פי' כאן לפי שיטתו שבסמוך דעקירות קחשיב ולפי שיטתו היה לו לפרש שתים לפטור בעקירות דבעה''ב: והא יציאות קתני. לא פריך אלא אמתני' דשבועות דהוה כולהו לחיובא ולא משכחת אלא שתים אבל במתני' דהכא משכחת לה כולהו ביציאות כגון שלא יהיו כולם לחיובא שתים דהוצאה שיש בה חיוב חטאת ופטור אבל אסור דאתי לידי חיוב חטאת שהן ד' פטור אבל אסור דלא אתי לידי חיוב חטאת ופטור ומותר בעני וכן בעשיר לפירוש ריב''א בסמוך ולהכי לעיל כי משני הכא דעיקר שבת הוא תני אבות ותולדות לא הוה מצי למיפרך והא יציאות קתני: מי לא עסקינן דקא מעייל מרה''ר לרה''י. ובפ''ק דשבועות (דף ה:) פריך ואימא דקא מפיק מרה''י לרה''ר ומשני א''כ ליתני המוציא לרה''ר מאי מרשות לרשות אפילו מרה''ר לרה''י וא''ת ומ''ש דתני תולדה דהוצאה ולא תני שום תולדה דכל שאר אבות ותירץ ריב''א דבכל שאר תולדות אם היה רוצה לשנותם היה צריך להאריך בלשונו אבל הכנסה דקרויה הוצאה כוללה עמו בקוצר: וקמפרש הכנסה לאלתר. וא''ת ואמאי לא דייק מכח דלא משכחת ארבע בפנים וד' בחוץ בלא הכנסות וי''ל דמשכחת להו כדפירשתי לעיל א''נ דמהא לא הוה שייך למימר מתני' נמי דיקא דמאי אולמא מההיא דשבועות דקיימא עלה דהתם נמי לא משכחת כולהו לחיובא אא''כ תחשוב הכנסות בכלל: רשויות קתני. רשויות שתים שהן ארבע פירוש דשתים קאי ארשויות רשות הרבים ורשות היחיד וקשה לריב''א דאם כן לא הוה ליה למיתני ושתים שהן ארבע בחוץ אלא שתים שהן ארבע בפנים וארבע בחוץ שתים שתים למה לי ופירש ריב''א רשויות שבת יש בהן שני חיובים שהן ד' בפנים וב' חיובים שהן ד' בחוץ ויציאות נראה לריב''א דהוי כמו תוצאות דאשכחן רשויות דאקרי הוצאות דכתיב (במדבר לד) והיו תוצאותיו הימה ומתרגמינן רשוותיה: