דף סג - ב
ועוד אמרו לנו: לכו ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין הם בקולנו, ואינם הולכים אחרי חנינא, מוטב, ואם לאו, אל יעלו עוד לבית המקדש, אלא יעלו להר אחר, כמנהג עובדי עבודה זרה שבונים לה מזבח בהרים, ואחיה [שהיה ראש לבני הגולה] יבנה מזבח, וחנניה [חנניה בן אחי רבי יהושע] שהוא לוי, ינגן בכנור, ויכפרו כולם בקרבנות שיקריבו להם שם בבמה. ויאמרו "אין להם חלק באלקי ישראל!", כי אם אינם שומעים לקולינו, נחשב שאילו כפרו בה'. [39]
מיד געו כל העם בבכיה, ואמרו: חס ושלום לנו מלעשות כן. ודאי יש לנו חלק באלקי ישראל.
וכל כך למה החמירו חכמים שלא לעבר שנים בחוץ לארץ אפילו אחר שחרב בית המקדש? - משום שנאמר [ישעיה ב ג]: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", [40] ומשמע שלעולם אין היתר לעבר שנים בחוץ לארץ.
תמהה הגמרא: בשלמא אם היה הוא מטהר והם מטמאין, יכלו שני התלמידי חכמים להורות לחומרא, אלא מה שהיו "הוא מטמא והם מטהרין" היכי הוי עושים כך גם לקולא? והא תניא: חכם שטמא, אין חבירו רשאי לטהר [41]. וכן חכם שאסר, אין חבירו רשאי להתיר. [42]
מתרצת הגמרא: קסברי, שבמקרה זה היה מותר להם לטהר את מה שטימא חנינא, כי היכי דלא נגררו בני הגולה בתריה בעיבור השנים וקביעת החדשים.
תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה [מקום מושב חכמים שם היה קרוי "כרם", כי היו יושבים שורות שורות כמו גפנים של כרם [43]], היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, פתחו כולם בכבוד אכסניא [כבוד בעלי הבתים שאירחו אותם], ודרשו.
פתח רבי יהודה, שהוא ראש המדברים בכל מקום, ודיבר בכבוד [44] התורה, [45] וכך דרש: נאמר [שמות לג ז] "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה", ומחנה ישראל היה שלש פרסאות על שלש פרסאות, הרי שהנמצא בקצה השני של מחנה ישראל, היה צריך לילך מרחק שלש פרסאות שהן שנים עשר מיל, עד לאהל משה.
והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה' [והיינו הארון שהיה באהל משה, ואינו הארון שבמשכן, כי שני ארונות היו [46]] שלא היה מרוחק מן המחנה אלא שנים עשר מיל לכל היותר, בכל זאת כל הוהלך לשם נקרא "מבקש ה'", שהרי אמרה תורה [שם] "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד" - "תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, על אחת כמה וכמה שהם קרויים "מבקשי ה'". [47]
עוד נאמר [שם יא]: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ושב אל המחנה, ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל". ואין לפרש שכוונת הכתוב כפשוטו, שדבר עמו פנים אל פנים, שהרי נאמר "ופני לא יראו".
אלא אמר רבי יצחק: אין הכוונה לפני הקב"ה כביכול, אלא כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, אני ואתה נסביר פנים זה לזה כשנדון בהלכה! [48]
איכא דאמרי: כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שאני הסברתי לך פנים בשעה שלמדתיך את התורה, כך אתה הסבר פניך לישראל, [49] והחזר את האהל שלך למקומו, בתוך מחנה ישראל.
אמר רבי אבהו: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מאחר והוצאת את אהלך מתוך מחנה ישראל, עכשיו יאמרו "הרב [הקב"ה] שרוי בכעס על ישראל, ואף התלמיד [משה] בכעס עליהם", וכיון שאין מי שישכח את כעס הקב"ה, ישראל מה תהא עליהם!? לפיכך, אם אתה מחזיר את האהל למקומו בתוך המחנה, מוטב, ואם לאו, יהושע בן נון תלמידך יהיה משרת תחתיך, והוא ינהיג את ישראל. והיינו דכתיב [שם] "ושב אל המחנה, ומשרתו יהושע בן נון נער", כלומר, השב את האהל למחנה, ואם לאו ישרת יהושע במקומך.
אמר רבא: אף שהחזיר משה את האהל אל המחנה, אחר שהתרצה ה' לישראל, אף על פי כן לא יצא הדבר שאמר הקב"ה [שיהושע ישרת תחתיו] לבטלה, כי כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר בו, ואמנם אחר מיתת משה התקיים מה שנאמר "ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" [50].
ועוד פתח רבי יהודה בכבוד התורה, ודרש: נאמר [דברים כז ט]: "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם", וכי באותו היום נתנה תורה לישראל? - הלא אותו יום לסוף ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה. שהרי כל ספר משנה תורה נאמר בשנה האחרונה במדבר, ואילו התורה נתנה בשנה הראשונה לצאתם ממצרים.
אלא ללמדך, שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום, כיום שנתנה מהר סיני, [51] ולכך כשחזר בפניהם על כל התורה, ובכל זאת היתה בעיניהם כחדשה, סיים ואמר "היום הזה נהיית לעם". [52]
אמר רב תנחום בריה דרב חייא, איש כפר עכו: תדע שחביבה התורה בכל יום כיום שנתנה מסיני, שהרי אף אם אדם קורא קריאת שמע כל יום שחרית וערבית, ורק ערב אחד אינו קורא, הריהו דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם! לפי שלא קיים את החיוב שתהיה אצלו בכל יום כדיוטגמא [אגרת המלך] חדשה. אלא מחשיבה כדיוטגמא ישנה ודי לו במה שקראה כבר אתמול, וכן הוא בדברי תורה, שכפי חביבותה על לומדיה, כך מעלתם. [53]
ועוד דרשו מפסוק זה: "הסכת" כאילו נאמר "הס כת", [54] ומשמעו "הס" - עשו "כת"
- כתות כתות ועיסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, [55] וכדרבי יוסי ברבי חנינא.
דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב [ירמיה נ לו] "חרב אל הבדים ונואלו" - חרב תבא על שונאיהם של תלמידי חכמים [היינו תלמידי חכמים עצמם, בלשון סגי נהור] שאינם לומדים בחבורה אלא יושבים בד בבד [כל אחד לבדו] ועוסקים בתורה! [56]
ולא עוד, אלא שמטפשים עצמן בכך, כי הלומד ביחידות מצוי שיבא לידי טעות שהרי אין מי שיעמידנו על טעותו, וגם זה נרמז בפסוק זה, כתיב הכא "נואלו", שהוא לשון טפשות, וכדכתיב התם אחר שדברו אהרן ומרים במשה, אמר אהרן למשה [במדבר יב יא] "אל תשת עלינו חטאת, אשר נואלנו ואשר חטאנו".
ולא עוד, אלא שכשהם לומדים ביחידות, הרי הם חוטאים! כי מתוך שהם טועים בלימודם, הרי הם מתירים את האיסור ובאים לידי חטא. [57] וגם זה בכלל "נואלו", שהוא כולל גם לשון חטא, כמו שנאמר באהרן ומרים "אשר נואלנו ואשר חטאנו".
איבעית אימא: מהכא למדו ש"נואלו" הוא לשון חטא, שנאמר [ישעיה יט יג] "נואלו שרי צוען, נשאו שרי נף, התעו את מצרים פנת שבטיה".
דבר אחר: "הסכת ושמע ישראל" - משמעו כתתו עצמכם על דברי תורה, כי "הסכת" הוא נוטריקון של "עשו עצמכם כתותים", וצערו עצמכם על דברי תורה, וכדאמר ריש לקיש: דאמר ריש לקיש: מנין שאין התורה מתקיימת [58] אלא במי שממית [59] עצמו עליה? [60] - שנאמר [במדבר יט יד]: "זאת התורה אדם כי ימות באהל". [61] והיינו אהלה של תורה.
דבר אחר: "הסכת ושמע ישראל" כשאתה לומד תורה, קודם "הס", ואחר כך "כתת", שבשעה שאתה מאזין לשמועה, שתוק והקשב עד שתהא שגורה בפיך, אף על פי שאינה מיושבת לך. ורק אחר כך כתתנה, ותקשה עליה קושיות, ותרץ עליה תרוצים, עד שתתיישב לך. וכדרבא:
דאמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה בתחילה בלא לפלפל בה, ורק אחר כך יהגה [62] בה בקושיות ותירוצים.
אמרי דבי רבי ינאי: מאי דכתיב [משלי ל לג]: "כי מיץ חלב יוציא חמאה, ומיץ אף יוציא דם, ומיץ אפים יוציא ריב"? כך יש לדרשו: "כי מיץ חלב יוציא חמאה" - במי אתה מוצא חמאה של תורה, דהיינו מי יהיה ראוי להוראה, שהיא החלק המובחר, כמו חמאה שהיא המובחר שבחלב? [63] - במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה! כי "מיץ חלב" נשמע כמו "מוציא חלב", ומשל הוא למי שמקיא את תענוגי הילדות ממנו ומשבר תאוותיו כדי לעמול בתורה, מסירות זו משלימה את מעלתו בתורה. [64] "ומיץ אף יוציא דם" - מלמד שכל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה, ושותק, הריהו מחכים וזוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, כי "מיץ אף", נשמע כמו מוצץ וסובל את האף והכעס [של רבו]. [65]
"ומיץ אפים יוציא ריב" - מלמד שכל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה, ושותק [כי "אפים" הוא לשון רבים], הריהו זוכה להבחין בין דיני ממונות המסובכים לדיני נפשות!, [66] והראיה שהבחנה בדיני ממונות היא חכמה יתירה על הבחנה שבדיני איסור והיתר, ממה דתנן: רבי ישמעאל אומר: הרוצה להחכים, יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה שהוא גדול יותר מהן, לפי שהן כמעין הנובע. [67]
אמר רב שמואל בר נחמני: מאי דכתיב [שם לב] אם נבלת בהתנשא, ואם זמות יד לפה", כך הוא נדרש: "אם נבלת בהתנשא" - כל המנבל את עצמו על דברי תורה, ושואל את כל ספיקותיו לרבו אף על פי שחבריו מלעיגים עליו, סופו להתנשא!
"ואם זמות יד לפה" - שאם מניח זמם לפיו ושותק מחמת הבושה, סופו שלא ידע להשיב כשישאלוהו, ויתן את היד לפה.
פתח רבי נחמיה בכרם דיבנה, בכבוד האכסניא, ודרש: מאי דכתיב [שמואל א, טו ו] "ויאמר שאול אל הקיני, לכו סורו רדו מתוך עמלקי, פן אוסיפך עמו, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים" [68], והלא דברים קל וחומר: ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבוד עצמו, ובכל זאת, בזכות זו נעשה להם כך, שחס שאול על זרעו, ודאג שלא ייהרגו יחד עם עמלק - המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה שישמר מכל נזק, [69] שהרי עושה כן לכבוד התורה.
פתח רבי יוסי, בכבוד האכסניא, ודרש: [דברים כג ח] לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" והלא דברים קל וחומר, ומה מצריים שלא קירבו את ישראל בימי יוסף ואחיו אלא לצורך עצמן, שנאמר [בראשית מז ו] בדברי פרעה ליוסף, "ואם ידעת ויש בהם אנשי חיל, ושמתם שרי מקנה על אשר לי", ובכל זאת, בזכות זו נעשה להם כך, שחסה עליהם התורה והתירתם לבא בקהל בדור השלישי
- המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה שיזכה להתחבר למעלתו של התלמיד חכם. [70]
פתח רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בכבוד אכסניא, ודרש: נאמר [שמואל ב, ו יא] "וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי שלשה חדשים, ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו", בעבור שהחזיק את ארון האלהים בביתו. והלא דברים קל וחומר, ומה ארון שלא אכל ולא שתה ולא היה צריך עובד אדום להוציא עליו הוצאות, אלא רק כיבד וריבץ לפניו, [71] ובזכות זו נתברך כך - המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה שהוא מתברך. [72] מבררת הגמרא: מאי היא הברכה שברכו ה' לעובד אדום?
אמר רב יהודה בר זבידא: זו אשתו של עובד אדום, שנקראה חמות, ושמונת כלותיה, שילדו כל אחת מהן ששה ששה בנים בכרס אחד. [73]
הערות
[39] הגר"ח שמואלביץ [שיחות מוסר לב לה, לג ב] ביאר שחומר הענין הוא משום שאם אין היחיד מקבל מרות רוב חכמי הדור, אף אם הוא גדול הדור, הרי הוא עוקר את מעלת זקני ישראל, שעליהם נשען כל העם, והעושים כך מבטלים את המסורת, ויוצאים מכלל מקבלי התורה, והרי הם "נוטלים" תורה לעצמם, וכאומרים "אין לנו חלק באלוהי ישראל. וזהו גם חומר האיסור להורות הוראה בפני רבו, שאינו משום הפגיעה בכבוד רבו, אלא מפני ביטול מעלת הזקנים שכלל ישראל כולו נשמע אליהם, [ומסתבר שהוא הטעם בחכם שהורה אחר הוראת חכם שלפניו, ולכן הורו להיפך מחנינא, להראות כיצד נעקרת התורה כשמורים בה שלא כמסורה].
[40] תוס' בסנהדרין [שם] הקשו, שהרי שם למדו דין זה מהכתוב "לשכנו תדרשו ובאת שמה". וכשיטתם ביבמות שהחשבון מותר בחו"ל, כי לדעת הרמב"ם שגם החשבון אסור, יתכן ש"לשכנו תדרשו" מלמד רק על הקביעות שהיא "דרישה" בשכנו של מקום, ואילו "כי מציון" בא ללמד שגם את החשבון צריך לעשות בירושלים, ראה הערה 31. והמהרש"א תירץ, שמקרא זה אינו ממעט חוץ לארץ אלא בזמן שבית המקדש קיים, כמשמעות "לשכנו", דהיינו בזמן שהשכינה שרויה בו. ואילו כאן מדובר גם בזמן שאין בית המקדש קיים, ולכן הוצרכו למעט מ"כי מציון תצא תורה". והצל"ח כתב ש"לשכנו תדרשו" ממעט רק עיבור השנה בחו"ל, ו"כי מציון" מלמד גם על קידוש החדש, עי"ש. והגר"ח שמואלביץ [שם] תירץ לפי דרכו, שודאי מקור המניעה לעבר בחו"ל נלמד מ"לשכנו תדרשו", ואילו הפסוק "כי מציון תצא תורה" מלמד מפני מה ענין זה חמור כל כך, כי מקור התורה בזקני ישראל שבירושלים, והפורש מהם, אף אם הוא גדול הדור, סופו לבא לידי כפירה באלוהי ישראל [אך ברמב"ם שם לא משמע כן, כי נקט את "כי מציון" כמקור שאין מקדשין].
[41] הרש"ש הקשה לדעת תוס' בחולין [מד ב] שאם היו שני החכמים בביהמ"ד ונשאלה השאלה לשניהם יחד, אף שאסר האחד רשאי חבירו להתיר, הרי כיון שחנינא ושני הת"ח ישבו יחד, למה לא יוכלו לטהר אחר שטמא, ולהפך. ובשם הגר"א גורדון מובא שההיתר הוא רק כששניהם נשאלים יחד, ולא כשיושבים במקום אחד, וראה עינים למשפט.
[42] הר"ן [ריש ע"ז] הביא שלש טעמים לדבר. ובבית לחם יהודה [גליון שו"ע יו"ד רמב] כתב, דהיינו דוקא בחכם שהורה מתוך ידיעת הדין, אך אם החמיר ואסר בלא טעם, אלא משום שאינו בקי בדין, מותר להתיר אחריו.
[43] ראה מהרש"א [ב"ק קיז א] שביהמ"ד ביבנה נקרא על שם סדורו, כי דקדקו בו להושיב כל אחד במקום הראוי לו, וכמבואר שם שמי ששאל שלא כראוי לו, הורידוהו לשורה אחורית כפי ירידתו.
[44] ביערות דבש [ח"ב ג] העיר שהמשך דבריו נסובו על חביבות התורה, ולא על כבודה. וביאר שהמון העם היו עומדים מפני ס"ת ולא מפני ת"ח [מכות כב], וסברו שאין בכך ביטול עשה של "והדרת פני זקן" כי רק בשעת מלאכתם עשו כן, ואז הם פטורים מכבוד ת"ח, ועל כך בא רבי יהודה לומר שכבוד התורה הוא גם עבור חביבותה, וראוי לעמוד לפניה בכל עת, כמו שנינו בבכורים [ג ג] שהאומנים היו עומדים לפני מביאי הבכורים אפילו בעת מלאכתם, כי היתה מצוה חביבה.
[45] אף שבאו לדבר בכבוד אכסניא, דיבר בכבוד התורה, כי אילולי מכניסי האורחים לא יכלו תלמידי חכמים ללכת מעיר לעיר ללמוד תורה, וכיון שכבוד התורה הוא רק כשיש "מבקשי ה"', ומציאותם תלויה באכסניא, נמצא שהיא חלק מכבוד התורה [וראה עוד בתוס' ר"י החסיד ומהרש"א]. ובהקדמת שו"ת עמודי אור כתב שהטעם לפתוח בכבודה תחילה, נלמד ממעשה הצרפית [מלכים יז] שהיה לה רק כד קמח, ואמר לה אליהו שתעשה ממנו עוגה קטנה, ושוב לא כלה הקמח, והיינו שרק בזכות שארחה את אליהו המשיך לה הקמח, ולולי מעט הקמח שבתחילה לא היתה מארחתו, ומכאן שאם אין קמח אין תורה ולהיפך, ותלויים זה בזה. והגרי"ש אלישיב [קובץ תשובות א ע] ביאר שרבי יהודה בא ללמד כי אע"פ שעשר גלויות גלתה סנהדרין [ר"ה לא], אין צורך לשנות את התורה להתאימה לרצון העם שיהיו לה לאכסניא, ולא יאמרו שהיא ישנה לטעמם, כי האכסניא של תורה היא לומדיה המחבבים אותה, ובעיניהם היא חדשה כל יום.
[46] ע"פ הגר"א, וביאר שארון זה לא נעשה ע"י בצלאל, אלא ע"י משה, ועשאו כשקבללוחות ניות, והניח בו שברי לוחות ראשונות, והוא היה יוצא לפני ישראל למלחמה [ראה רש"י במדבר י לג, ותוס' סוטה מב ב ד"ה מפני].
[47] המהר"ל נתיבות עולם א נתיב התורה יא] ביאר שכוונת רבי יהודה ללמד, כי כאשר הולכים ללמוד תורה, אין הליכתם נחשבת כהליכה רק לבית רבם, אלא כמבקשים את ה', כמו שהמבקש את הארון נחשב שהוא מבקש ה', וכאדם ההולך לבית הסמוך לעיר אחרת, שאינו אומר שהולך לבית פלוני, אלא לעיר פלונית, כי הבית הוא נמשך ונטפל להעיר וכן הארון הוא נמשך אחר ה' וטפל לו, ולכך המבקש את הארון נחשב כהולך אל ה', וכל שכן ת"ח שהולכים מעיר לעיר ללמוד תורה, והתורה נמשכת אחר השכינה, שהם נחשבים כמבקשי ה' שהוא העיקר שאחריו נמשך התורה.
[48] ראה בתענית [ח א] שאין התלמיד לומד מרבו, אלא כשהרב מסביר לו פניו, וכן לאידך, כל קבלת התורה היא רק מצד השתוקקות ישראל, ונמצא שלימוד התורה מפי הקב"ה תלוי בהסברת פנים של הלומד והמלמד [וראה נפש החיים א ז, ובן יהוידע].
[49] בעיני יצחק ביאר, כי כשם שצמצמתי חכמתי העמוקה, והסברתי לך כפי כח שכלך, כך גם אתה תשתדל לצמצם שכלך ללמד ולהסביר לישראל כפי הבנתם, שהתמעטה אחר מעשה העגל. [ועוד אמר לו שגם יחזיר את האהל למקומו].
[50] רש"י לא גרס כאן "שנאמר וכו"', וביאר הגר"א שרבי אבהו סבר שכל הפסוק נאמר למשה, ואינו נסוב על מה שיקרה אחר שיקיים את הצווי לחזור למחנה ויתבטל התנאי, ונמצא שרבא אמר דבר בפני עצמו.
[51] מו"ר הגראי"ל ביאר בספרו "ימלא פי תהלתך" עמוד ר"כ, שמושגי "חדש וישן" הם רק בדבר שאדם משתמש בו לצרכו אולם אין חייו תלויים בו. אך התורה נחשבת ללומדיה כאויר שחיי האדם תלויים בו תמיד, ובכל רגע ורגע נחשב אצלו כאויר חדש. וכיון שחיי האדם הרוחניים תלויים בלימוד התורה, רצה הקב"ה שכל אחד מישראל יוכל ליטול חלק בה אפילו כשאינו יכול ללמוד, ולכן התחדשה האפשרות של שותפות בלימוד התורה כמו יששכר וזבולון, מה שלא מצינו כן בשאר מצוות שבגופו [מתוך דבריו במעמד סיום הש"ס מחזור י"א של הדף היומי, בירושלים].
[52] מהרש"א והגר"א [ע"פ סוטה לז ב].
[53] המהרש"א ביאר, כי כשם שדרשו כך על קריאת שמע שנאמר בה "אשר אנכי מצוך היום", כך יש לדרוש גם על התורה שנאמר בה "היום הזה". והגר"ח שמואלביץ [לא א] ביאר שבכל פעם שקורא ק"ש נחשב לו כקבלת עול מלכות שמים חדשה, ואינה כהמשך של קבלתו מאתמול, וכן העוסק בתורה נחשבת לו כאילו עתה קיבלה, וזהו כבוד התורה. ויתכן עוד, שהרי אמרו [חגיגה ט ב] שהמבטל ק"ש פעם אחת הוא בכלל "מעוות לא יוכל לתקון", והיינו כי אף שיכול לשוב על ביטול מצוות ק"ש, הרי הוא כעבד המורד בדבר אחד [שע"ת א ו] שנחשב כפורק עול לגמרי, וכן הלומד תורה, קדושתו היא בלימוד ללא הפסק, כי הפסקתו מוכיחה על מיעוט חשיבותה בעיניו [תשב"ץ לג ג]. והחפץ חיים [שה"ל שער התורה ג בהגה] הוכיח שקדושת הלימוד היא כפי שמחשיב את התורה, וכמה שמפסיק יותר, כך מפחית בחשיבותה, כמבואר ברא"ש [פ"א יג] שאם תורתו אומנותו לימודו חשוב משאר אדם, וראה ב"ח [או"ח מז] וביאור הגר"א למשלי [כא כח], ואגרות חזו"א [ח"א ג] ולהלן.
[54] הגר"א: ביאר ש"הס" נגזר מלשון שתיקה, והיינו שבלימוד חבורה צריך לדעת לשתוק בעת שחברו מדבר.
[55] כתב המהרש"א [מכות י א] "דרך למוד תורתנו, מתוך עומק ענינים לא יבא האדם על בוריה של תורה ועל אמיתתה, רק ע"י פלפול וחידוד עם חברים, משא"כ דתי העכו"ם שכל אחד עושה לו דת לעצמו כפי רצונו ודעתו, ואינו צריך לחברים" [ועיין לעיל ו הערה 23, ובסמוך הערה 56]. ובעץ יוסף ביאר שרק ע"י הפלפול בחבורה יוציא דברים מחודשים, ומתוך כך תהא התורה חביבה כאילו היום קבלוה. וכבר מצינו בכמה מקומות שריבוי הציבור מועיל לחידוד וליבון הלימוד, [ראה לעיל כח א, וברש"י ד"ה תלויה, סנהדרין לג א רש"י ד"ה אפילו], אך לעיל [ו הערה 23] מוכח שאין זה דבר טבעי מצד ניצוח הלומדים בלבד, אלא שכפי ריבוי המשתתפים גדולה מעלת השראת השכינה, וראה ב"ח [א"ח רצד] שהשכינה יושבת כנגדם ומחכמתם ומלמדתם תורה. [ובתענית ז א הגירסא ד"ת אין מתקיימין ביחידי, וראה הערה 58]. ובבה"ל [קנה ד"ה ויקבע] כתב שע"י לימוד בחבורה מתרבה כבוד שמים, והביא תנא דבי אליהו שעל ידה הקב"ה נושא פניו לישראל.
[56] המהרש"א [שם] ביאר כדרכו, שהלומד ביחידות, הרי הוא נוהג כעובדי כוכבים שלימודם ביחידות, והרי עכו"ם שלמד חייב מיתה [סנהדרין נט] וכל מיתתו בסייף, ולכן נאמר בו "חרב על הבדים". [ולמבואר לעיל שרק בחבורה נעשית כחדשה, הרי ביחיד גורם שתהא כדיוטגמא של מלך ישנה, ומפני כך לא ישמעו לה, וחייב מיתת סייף כמורד]. והגר"א ביאר ששלשה החסרונות שנמנו כאן, הם כנגד שלשה דברים שהתורה מועילה להם, כי היא נותנת חיים ומצילה מחטא ומחכמת, והלומד יחידי גורם להיפך. ויתכן עוד כביאור המהרש"א ששנים הלומדים מתוך שמחדדים זה לזה יבואו ברוב אל האמת, אבל האחד יתכן שיטעה ולא ישים אל לבו. ומצינו [לעיל ה ב, כט ב] שהתורה נקראה "אמת" והיינו שלימוד התורה לאמיתה אינו מעלה גרידא, אלא שהאמת היא המהות של התורה, ונמצא שאם לומד יחידי ואינו מגיע אל האמת, הרי הוא מנותק ממקור החיים, וממילא הוא מת בסייף כמו שאמרו בילקוט שמעוני [ישעיהו שפט] הספר וסייף ירדו כרוכין מן השמים אם אתם מקיימים את התורה הכתובה בספר הזה אתם ניצולים מזה ואם לאו הרי אתם לוקים בו, וראה עוד בסוף הערה 58.
[57] היעב"ץ [תענית ז א] הקשה הרי שנינו באבות [ג ו] ומנין שאפלו אחד היושב ולומד ששכינה כנגדו וכו', ומשמע שאין איסור ללמוד יחידי. וביאר, דהיינו באופן שאין לו חברים בעירו ללמוד עמם, שודאי ילמד לבדו, ולא יתבטל מפני לימוד יחידי. וראה רש"י [אבות א ו] "עשה לך חבר - אמרי לה ספרים ואמרי לה חבר ממש, לפי שטובים השנים מן האחד", וגם בספר חסידים [תתקמ] כתב "יש אדם המצליח בלמודו כשהוא עוסק לבד, יותר ממה שהיה לו חבר", וכ"כ בשו"ת מהר"י מינץ [סה] שבימינו הספרים הם חבריו, ובשו"ת שבות יעקב [ח"ב סד] נקט שהם נחשבים כרבותיו.
[58] בעיון יעקב [שבת פג ב] ביאר שמשמעות "מתקיימת" היא כירושה, והיינו שרק לאדם כזה התורה עוברת בירושה ותחזר על בניו [ראה ב"מ פה א], אך מי שאינו יגע על התורה, אילו יהיו בניו ת"ח, יראה כאילו התורה באה בירושה, ולא יעמלו בה, ולכן רק העמל בה יהיו בניו ת"ח, למען ידעו שהיא נקנית בעמל. ורש"י פירש מתקיימת - מצויה, וכוונתו כמציאה, שבתורה היא באה ע"י יגיעה, כמאמרם [מגילה ו ב] "יגעת ומצאת תאמין", והיינו שאינו משיגה העמל עצמו, אלא שהעמל בה זוכה ונתנת לו כמציאה, ומכוון לאמיתה של תורה, וכן מצינו בירושלמי [פאה א א] "דבר שמסרו בי"ד נפשם עליו, מתקיים כמו שנאמר מסיני", [אבל לאוקמי גירסא שלא תשתכח ממנו תלוי בסיעתא דשמיא, מגילה שם]. אולם מדברי הרמב"ם [ת"ת ג יב] משמע שלא במהרה הוא משכח, וראה בשבת [קלח ב ומהרש"א שם] ובעירובין [נג א ורש"י שם, ומהרש"א חגיגה יד ב] ש"מתקיימת" בשניהם, שמכוון לאמיתה וגם אינו שוכח. ויתכן שמפני כך הלומד יחידי מתחייב מיתה, כי שנינו באבות [ג ח] שהמשכח דבר מלימודו חייב מיתה, ובאונס פטור, כי חיובו רק כשמסירם מלבו, והיגע בתורה לאמיתה אפילו ביחידי, הובטח לו שלא תשכח מפי זרעו, והוא בכלל אונס, אך אם אינו יגע, כיון שאינה מתקיימת בידו הוא מתחייב מיתה.
[59] במהות "מיתה" זו מצינו כמה ביאורים: בשו"ת מהרשד"ם [חו"מ צז] כתב שאינו מש מהאהל תורה אפילו כאשר גופו מת וחלל מצרות הזמן. בעיני יצחק [המגיד מוילקומיר] ביאר שהוא האדם המסיר מלבו בעת למודו את כל עניני העולם, ועושה עצמו כמת שאינו מרגיש בהם. ובמכתב מאליהו נקט שממית את ה"עצמו" ואינו חושב כיצד להתגדל. וראה בדרך חיים [מהר"ל לאבות ו ה] שאם הוא עשיר ויאכל פת במלח שלא לצורך, אין זה נקרא שממית עצמו על התורה, אלא רק אם יניח עשרו וכל עסקיו בשביל התורה. והחפץ חיים ביאר שבעת למודו צריך לראות עצמו כאילו זו כל תורתו, כאילו היום ימות, ואין לו אלא שעה זו ופרק זה. אולם הט"ז [או"ח מז א] כתב שה"מיתה" היא בעצם הלימוד, כי אינו מתקיים במי שלומד בשטחיות ובקלות, אלא רק במי שעוסק בפלפול, ועמל להעמיק בהבנת התורה. ועיין בספר דברי תורה על פרשת השבוע לפי החזון איש [בהוצאת ספרית "חברותא"], בפרשת חקת, שלדברי החזון איש המיתה האמורה כאן היא המתת החיים השטחיים, ומיתה זו היא היוצרת את החיים האמיתיים. ובאבי עזרי [הקדמת נשים] הקשה הרי אמרו [קידושין יב א] שמעתתא בעיא צילותא. וביאר כנ"ל, שקנין התורה אינו מכח העמל עצמו, אלא שהעמל בה זוכה ונתנת לו כמציאה, ועיקר העבודה היא להתרומם מעל כל הפרעה, ולהשים עצמו כמת, ואז יזכה מתוך הצער למצא הרווחה וצלילות הדעת.
[60] השל"ה [תולדות אדם בית חכמה יד] ביאר, שאילו לא חטא אדם, היה שכלו בהיר היה מבין תורה שבכתב, ומתוך הבנה זו היה יודע הכל, ולא היה צריך לתורה שבעל פה. ורק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם, הוצרך לתורה שבעל פה כמו התלמוד, שהוא ביאור ופירוש לתורה שבכתב, וצריך להמית עצמו עליה, שאלולי כן היתה מבואר בעצמה, כמו שעינינו רואות בדור הקדמונים, שהיה להם שכל בהיר היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש, אחר כך לא היו מבינים בלתי פירוש, ואחר כך פירוש על פירושם, הכל לפי חשכת השכל. והמהר"ל [נצח ישראל ז ועוד] ביאר שהגופניות היא סתירה לשכליות, ורק מי שאינו מחשיב את גופו כלפי התורה, בו היא יכולה להתקיים, וראה סנהדרין [קיא א] "לא בארץ החיים" שאין מתקיימת במתענג. ובספר חסידים [תתקנה] ביאר שימות באהל ביתו או באהל רבו, ואף שחי חיי צער תורה הוא עמל, וכלשון הרמב"ם [ת"ת ג יב] "מי שממית עצמו באהל החכמים", וראה מהרש"א [גיטין נז ב].
[61] הגר"י קמנצקי [אמת ליעקב, חקת] כתב שפסוק זה נאמר בפרשת פרה אדומה, כדי ללמד כי כשם שטעם מצוות פרה אדומה אינו נתפס בשכל האנושי, כך גם לימוד התורה, אי אפשר להשיגו בכל האדם, אלא שהעמל וממית עצמו בעומק בלימוד [כהט"ז הנ"ל] מזכים אותו מהשמים להבינה ולקנותה.
[62] רש"י בשבת [סג א] ובע"ז [יט א] ביאר שאם לא ישנן תחילה את דברי רבו, אלא ירבה בקושיות ותירוצים, יתכן שישכח את עיקר הדברים, ושמא לא ימצא רבו זמן פנוי ללמדו, ואילו אם ישנן תחילה ואח"כ יקשה, יעלה בידו לתרץ את הקושיות בעצמו.
[63] מהרש"א, והגר"א ביאר ע"פ מה ששנינו [אבות ה ו] שיש כמה דרגות בתלמידים, יש שסופג הכל, ויש שיודע להפריש את הפסולת, וכמו שותי החלב שיש השותה עם כל הפסולת, ויש שעושה ממנו חלב, והטורח בתורה לקחת רק את המובחר, דומה לעושה החמאה.
[64] בישעיה [כח ט] נאמר "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, גמולי חלב עתיקי משדים", וביאר הגר"א ש"גמולי חלב" הוא המקיא חלב אמו, והיינו שמשבר כל תאוותיו, אך כל זמן שיש לו תאוות הממון, הוא כתינוק הרוצה להיות קרוב לשדי אמו, כי הממון נצרך לרכוש את התאוות [ואף שאינו נצרך להם, עדיין קשור בהם], ולכן אינו זוכה לשלימות בתורה, עד שיהיה "עתיקי משדים" ויגמל גם מתאווה זו.
[65] המהרש"א [סוף ב"ב] ביאר שהכונה שיזכה להבחין גם בדם שהוא ספק - שאחרים מטמאים אותו מספק, אך אין שורפין עליו תרומה - והוא ידע להבחין ולקבוע אם הוא טהור ודאי או טמא ודאי.
[66] המהרש"א ביאר שלדון בדיני ממונות צריך יותר ארך רוח, כי בא לפניו ריב בין שני בעלי דין [שלא כאיסורים ונפשות שאין צד נוסף], ולכן זוכה לכך רק אם שתק לכעס רבו פעמיים, ובסוף ב"ב הוסיף שלפעמים מתוך דיני ממונות כגון גזלות באים לדיני נפשות, ולכך בדיני גזלות צריך דיין מומחה, ומי ששתק לכעס רבו, יהיה מומחה לדון בדינים אלו שהם "בין ממונות לנפשות". והגר"א לא גרס "בין" אלא "בדיני נפשות ובדיני ממונות", והיינו שזוכה לדון בשניהם.
[67] בשבת [לא א] אמרו ש"חכמה" האמורה בכתוב היא סדר קדשים, וביאר החפץ חיים שכוונת הפסוק לחכמה העליונה, ואילו כאן מדובר על הרוצה להחכים בחכמה אנושית.
[68] רש"י נקט שחסדו של יתרו נזכר בפסוק "ויבואו אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה", וכ"כ בשמואל א [טו ו] שנהנו מסעודתו משה ואהרן וכל זקני ישראל, וראה מהרש"א [סד א] שמשה לא אכל עמם רק היה משמש לפניהם. והגר"א תמה איזה חסד עשה להם במה שאכל עמם. ולכן ביאר שהכוונה על מה שהאכיל את משה כשברח ממצרים, ונחשב כחסד עם כל ישראל, כי משה הוא עיקרם, וכן משמע מהמשך לשון הגמרא "ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבוד עצמו".
[69] המהר"ל [שם] ביאר שהמכניס ת"ח לביתו ישמר מכל רע, כי כל מציאות קיום העולם הוא לצורך הת"ח, וכדי שיהא קיום לחכם צריך בהכרח להקדים קיום למכניסו כדי שיוכל להעניק לו מקום.
[70] המהר"ל [שם] ביאר שמצרים הם סמל החומריות, וישראל הם סמל הרוחניות, ואם המצרים זכו להתחבר מעט אל הרוחניות, אע"פ שארחום רק לטובתם, המארח תלמיד חכם בביתו ודאי יזכה להתחבר למעלת התלמיד חכם, שגם הוא נחשב כחלק רוחני כלפי שאר בני אדם שהם שקועים בחומריות.
[71] ראה בדברי הימים א [טו יח] שעובד אדום היה לוי מן השוערים במקדש, ולכאורה תמוה, אם כן איך עבד גם בכיבוד וריבוץ, והרי אין משורר רשאי לשער. ושיטת רש"י [ערכין יג ב] שגם כיבוד העזרה הוא מכלל עבודות הלויים [וראה הגהות יעב"ץ שם, ויתכן לומר שהיה שוער רק בביתו, וכיון שלכך לא שייך מינוי לכן היה יכול לעשות עוד עבודה. או שרק כיבוד העזרה נחשב עבודה, ולא כיבוד לפני הארון בביתו]. וראה מקדש דוד [י ה] שרק עבודות השירה והשיעור היה בהן מינויים ללויים מסויימים, אך שאר העבודות כל לוי יכל לעשותן כרצונו.
[72] המהר"ל [שם] ביאר שכל הברכה והשפע בעולם הזה מקורו מעולם העליון, והוא בא רק על ידי הארון, או תלמיד חכם שיש לו דביקות בעולם העליון, עי"ש ביאור סוגיין באריכות.
[73] בירושלמי [יבמות פ"ב הי"ד] מבואר שלא ילדו בבת אחת, אלא כל אחד נולד בהפרש ט"ו מקודמו, ונמצא שכל אחת ילדה בשלשה חדשים שש בנים, ונחשבו כששה ב"כרס אחת", כי עד שלשה חדשים אין עוברה ניכר. והראיה לכך, שהרי נאמר [שמואל ב, ו יב] שאחר ג' חדשים כבר אמרו לדוד שהתברך ביתו של עובד אדום, ואילו נולדו כל הששה בהריון רגיל, הרי עתה לא ניכרה עדיין הברכה, ובהכרח שעד ג' חדשים נולדו כלם בסדר זה. [והגר"א נקט שסוגייתנו שלא כהירושלמי, וביאר, כיון שהיה ההריון גדול כל כך, שהיו ששה בכרס אחד, מסתמא היה ניכר מיד].
וְכָל כַּךְ לָמָּה מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ב' ג') כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלִָם. פירוש פסוק זה מוכרח לפרשו לענין עיבור שנים וקביעות חדשים, כי לימוד תורה והלכותיה יוצאים מכל מקום שיש שם חכמים ואפילו בחוץ לארץ ומאי אריא צִּיּוֹן? אך לענין עיבור שנים וקביעות חדשים אתי שפיר, כי בעיבור שנים וקביעות חדשים תלויים כמה הלכות מדברי תורה, וכמ"ש בירושלמי (פ"ו דנדרים) שאומרים לעדים המעידים על החדש כמה איסורים השייכים לר"ה ויוה"כ וסוכות ופסח תלויים בעדות שלכם שיש בכל אלה כריתות ומלקיות, וכן כמה הלכות בדיני ממונות בענין שכירות בתים וכיוצא, וכן בדיני נפשות בבת שקידשה אביה והיא בת שלש שנים ויום אחד הבא עליה חייב סקילה, ואם העדים מעידים שראו החודש יום שלשים שנמצא יום ל' נעשה מחודש הבא ואותו היום נשלמו שלש שנים ויום אחד והבא עליה יתחייב סקילה, וכן אם אדם עבר עבירה שחייב מיתה והוא בן י"ג שנים ויום אחד ביום השלשים, ונמלכו בית דין לעבר החודש נמצא עדיין אינו בר עונשין, ועוד יש כמה נפקותות יוצאין מקביעות החודש לענין משפטי התרה והלכותיה, ולכן נאמר מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה על עיבור החודש, ואמר וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלִָם, דהכי אמרו בגמרא דנדה על פסוק (תהלים נז, ג') אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי, בתולה שבאו עליה קודם שנשלמו שלש שנים ויום אחד ונשרו בתוליה גזר הקב"ה בטבע העולם שחוזרין, אבל אחר שלש שנים ויום א' אין חוזרין, ואם נשלמים באדר ונמלכו בית דין לעבר השנה לעשות אדר ב' הרי הבתולין חוזרין, וזהו גומר עלי מסכים על מעשינו, וז"ש וּדְבַר הֳ' שגזר על הטבע תלוי בעבור השנה שיצא מִירוּשָׁלִָם. ונראה לי דהקפידו עליו יותר מפני שהיה עושה זאת בתמידות כל שנה, מה שאין כן במקרה כי הך דרבי עקיבא ושבעה זקנים דאיתא בירושלמי דחגיגה פרק ג', גם השבעה זקנים ההם עשו מפני אימת מלכות ועם כל זה עשו נסיון בדרך נס לראות אם הסכימו משמים, וכנזכר שם בענין תחיבת המסמר באכן שירד בנחת כאלו יורד בתוך העיסה, ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (קהלת יב, יא) דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד, והוא כמבואר.
כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לְכֶּרֶם בְּיַבְנֶה. נראה לי בס"ד הא דקרו לבהמ"ד בשם כֶּרֶם, כי עסק התורה עושה תיקון ביצירה שהוא בחינת שם הוי"ה, ועשר פעמים הוי"ה [26] עולה כֶּרֶם [260], מה שאין כן המצות עושים תיקון בעשיה. אי נמי נ"ל כֶּרֶם נקרא על נטיעה של גפנים, ובענבים יש אכילה ויש שתיה, כן בעסק התורה לימוד הגרסה ידמה לאכילה, ולימוד הסברה והעיון שיוצא מן הגרסה ידמה לשתיה, כי היין יוצא מן הענבים, ועל למוד זה נאמר (משלי ט' ה') וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. ומה שנקראת שם העיר יַבְנֶה נראה לי בס"ד זכתה לשם זה שהוא אותיות בִּינָה, שהיה בה קיבוץ חכמים יודעי בינה במשך כמה דורות, גם יבנה לשון בנין שהחכמים נקראין בנאין.
פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים. הנה הטעם שנקרא כך מפורש בגמרא דשבת. אך אנא עבדא פרשתי בס"ד טעם הגון, כי מן השמים גלגלו השבח הזה עליו שנקרא בכך ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים (דף לח), דרבי יהודה בן אלעאי היה מבחינה הב' של קין שהיא החלק שהוריש אדם הראשון לקין ממנו, שיש בבחינה זו הב' המשכת כל העולמות שהוא מנפש דעשיה עד הנפש דאצילות והיא בכלל, וכל מי שנשמתו מזו הבחינה הב' מעלתו גדולה, שיש בה כח ויכולת לתקן העולם בפעם הראשונה שתבא לעולם מנפש דעשיה עד נפש דאצילות, ויזכה לקחת על ידי מעשיו נפש דאצילות, וכל מקום שתמצא בחינת שם מלאך מכונה לאיזה צדיק אינו אלא משורש הזה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל על רבי יהודה בר אלעאי שכל ערב שבת היה רוחץ פניו ידיו ורגליו ומקבל שבת והיה דומה למלאך ה' צבאות עד כאן דבריו. עיין שם, וידוע כי הנפש בכל מקום היא בחינת דיבור, ועל כן רבי יהודה ב"א שזכה לבחינה זו הב', שעי"כ יכול לתקן מנפש דעשיה עד נפש דאצילות שכולם הם בחינת דיבור, לכך נקרא ראש המדברים בכל מקום, ראש המדברים דייקא, בכל מקום דייקא.
אֲנִי וְאַתָּה נַסְבִּיר פָּנִים בַּהֲלָכָה. נראה לי בס"ד שנתן לו רשות שיאמר לפניו חידוש אשר יתחדש בשכלו באיזה טעם וסברה שמוצא בד"ת שלומד לפניו יתברך, ולא יאמר איך לפני השם יתברך שהוא אלהי אמת אשר הדברים ממנו יצאו ונחצבו אומר דבר מה שנראה לדעתי ורצה השם יתברך בכך שיהיה מכוין על האמת מדעתו כדי לזכותו בחודשי תורה. ומ"ש לו כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי הִסְבַּרְתִּי לְךָ פָּנִים כַּךְ אַתָּה הַסְבֵּר פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, נראה לי בס"ד הכונה שאם הרב יראה לתלמיד פנים צהובות יתפקח התלמיד ויתחכם ויאמר חידוש, מה שאין כן אם יראה לו פנים זועמות יטמטם לבו, ולכן א"ל כשם שאני הסברתי לך פנים ועי"כ נפתח לבך בתורה כן אתה הסבר פנים לישראל, ואם תשאר חוץ למחנה הנה בזה אתה מראה להם פנים של זעם שניכר שאתה בכעס עמהם ולבם יטמטם.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְּשִׁים. נקט לשון טִפְּשׁוּת לומר גם בחלק הפשט של התורה שהוא קל משאר חלקים גם כן לא יחכם אחד מהן, אלא יתהפכו לו אותיות פְּשָׁט לאותיות טִפֵּשׁ.
לְפִי שֶׁאֵין תּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בַּחַבּוּרָה. נראה לי בס"ד התורה נקראת חרב פיפיות, כמ"ש (תהלים קמ"ט ו') רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם, לכך מצלת מחרב עשו, והי"א שבכתב חמשה ספרים ושבע"פ ששה סדרים, נמצא היא חֶרֶב וְה' שהם אותיות חַבּוּרָ"ה לכך אמר אינה נִקְנֵית אֶלָּא בַּחַבּוּרָה.
בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה. נראה לי בס"ד הא דקרי לה חֶמְאָה, כי התורה נתנה לנו מעולם הבריאה לכך התחילה בבי"ת, וידוע כי הבריאה היא מספר המאות, גם ידוע שבתורה יש ח' דרגין שהם 'כשר ופסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי' ולזה קרי לה חֶמְאָה אותיות ח' מאה.
זוֹכֶה לְהַבְחִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת. קשא הוה ליה למימר שיבין בדיני ממונות ודיני נפשות, ומאי 'הבחנה' איכא בין דינים אלו לדינים אלו שהם רחוקים זה מזה? ועוד דיני נפשות לא שייכי אלא בזמן בית המקדש קיים דאיכא סנהדרין? ונראה לי בס"ד דהכתוב אמר (משלי ל, לג) יוֹצִיא רִיב וזה משמע על דיני ממונות בלבד, אך מפרש הכונה רצונו לומר על דיני ממונות שהוא פתיך בהדי דיני נפשות, כגון ענין דאיתא בגיטין דף ח' עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויים לך, עצמו קנה נכסים לא קנה, והי טעמא משום דעל עצמו נאמן אבל על נכסים אינו נאמן שצריך עדים שיקיימו השטר, והרי דין זה של ממון הוא אך פתיך בהדי דיני נפשות, דאם קידש בת ישראל אם הוא עבד אין כאן קדושין, ואם זינתה אין כאן חיוב מיתה, ואם הוא בן חורין שנאמר עצמו קנה הרי זו פנויה היא, ומן הדין דעל עצמו נאמן וחשוב בן חורין וקדושיו תופסין ואיכא חיוב מיתה, ולענין ממון אינו נאמן דלא קנה נכסים, והטפש משוה שתי דינין אלו כאחד וכשם דלגבי דיני נפשות דן אותו לנאמן כן דן אותו לגבי נכסים, או יעשה להפך לדון שאינו נאמן בשניהם, אך באמת צריך להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות כי זה לחוד וזה לחוד ואף על גב שהם הוראות דסתרי. ובזה מובן בס"ד מה שהביא על זה הא דתנן הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות וקשא פתח בשתים וסיים באחת, ובזה ניחא דהיא איירי בדיני ממונות בלבד שכן משמעות יצא ריב אלא דפתיך בהדי דיני נפשות, ורבי ישמעאל נמי בהכי איירי ולכן קרי ליה מקצוע רצונו לומר זוית, שהזוית היא מקום אחד כלול בו שתי צלעות מצד זה ומצד זה, וכן כאן הוא דין אחד של ממון אך כולל שתים ממון ונפשות.
שֶׁהֵם כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ. נראה לי בס"ד מה שעשה בזה דמיון למעיין הנובע, והוא שיש מִקְוֶה ויש מַעְיָן, וההפרש שבניהם המקוה מימיו תלושים ואם יבא אדם ויקח מהם לא יהיו נוספים מאליהם מן הקרקע, אבל המעיין אם יקחו ממנו נוסף מהקרקע, נמצא זה מוסיף מניה וביה וזה אינו מוסיף מניה וביה אלא רק מה שיטילו לתוכו, כן דיני איסור לא יוכל שום חכם לחדש דבר משכלו כמו ענין שודא דדייני הנמצא בד"מ שהדיין יגזור אומר מדעתו, ומה שהולכין בספק איסור להחמיר אין זה גזרת אומר, אלא אדרבה מחמת חסרון ידיעה אזלינן ביה לחומרא ואין אנחנו מחליטין את הדבר לומר שזה אסור בודאי ולכן לא נוכל להקל מדעתינו להתיר, מה שאין כן דיני ממונות החכם יוכל לחדש דבר כמו ענין שודאד דייני שיחליט גזרתו ודבריו מצד השערת שכלו על כל צד שיהיה.
שֶׁלֹּא קָרַב אֶת מֹשֶׁה אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמוֹ. נראה עיקר כמ"ש המפרשים ז"ל דקאי על אשר קרבו במדיין שאמר קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם, אך הקשה הצל"ה ז"ל דהוה ליה למימר להנאת עצמו? ונראה לי בס"ד דאין עיקר כונתו בשביל הנאה אלא העיקר הוא בשביל כבוד עצמו, שכבר נידוהו אנשי המקום והוכרח להניח בנותיו לרעות וזה בזיון גדול הוא, והיה מוכרח לזה כי לא ירצה לבא אצלו רועה בשכירות, ועל כן קרב את משה רבינו ע"ה לכבוד עצמו כדי שיהא הוא רועה צאנו ולא בנותיו, שלא יתבזה בכך עוד.
לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. מקשים למאי אצטריך להביא האי קרא כיון דהקל וחומר בנוי על מצרים? ונראה לי בס"ד דבלאו הכי הייתי מפרש הכי קאמר לֹא תְתַעֵב מִצְרִי לומר להם עבדים אתם מפני שהם מבני חם, יען כי גר היית במצרים, וא"כ אתה מבזה עצמך בכך שאתה מן בני שם ונעשית עבד למצרים בני חם, ולפי זה הציווי הוא בשביל כבודן של ישראל ולא בשביל כבוד מצרים, לכך הביא פסוק אֲדֹמִי דא"א לפרש כהכי, ואם כן ה"ה פסוק דמצרים גם כן פירשו עד"ז שמצווה אותם בשביל כבוד מצרים.
שֶׁיָּלְדוּ שִׁשָּׁה בְּכֶּרֶס אֶחָד. נראה לי בס"ד זכו לכך בזכות התורה שבארון שנקראת טוֹב, דכתיב (משלי ד' ב') כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, והיינו ט' של טוֹב אלו ט' נשים הנזכר שכל אחת ילדה וא"ו בנים וזהו ו"ב של טוֹב. ועוד נראה לרמוז בזה נמצא הם שנים וששים לעובד אדום, כמנין ב' שמות אל שהוא חסד, וכמנין גוֹי גָּדוֹל [62], וכזה נעשה בביתו ע"ב נפשות כמנין חסד [72], שכל זה היה בזכות התורה שנתנה בימין שהוא חסד ונקראת תוֹרַת חֶסֶד (משלי לא, כו), גם נמצא לפ"ז היה נס בתוך נס חדא שילדו ששה בכרס אחד, ועוד שילדו אותם בשלשה חדשים, כי מפורש בכתוב שאחר שלש חדשים הוגד לדוד המלך ע"ה שנתברך אדום וביתו, ואם לא נודע ענין הששה בכרס שנולדו ויצאו לאויר העולם מה חידוש מצאו בברכה, וכי דבר חידוש הוא אם יהיו כולם מעוברות. מיהו בירושלמי פ"ו דנדרים איתא שילדו כל אחת שני בנים בחדש אחת, שהיתה כל אחת סופרת ז' ימי טומאה וז' ימי טהרה וטובלת ומתעברת ויולדת, וכן על זה הדרך עד שילדו בשלשה חדשים נ"ד בנים יע"ש. ונראה לי בס"ד דלא פליגי ירושלמי עם גמרא דידן דגם הירושלמי מודה דנתעברו ששה בכרס אחד, אך אומר שהם לא ילדו הששה בלידה אחת אלא כל י"ד יום היו יולדים ילד אחד מן הששה עד שנגמרו לידת הששה בשלשה חדשים, ונראה לי בס"ד הטעם שנתן להם שכר בענין הבנים ולא בד"א, כי אפשר שהם כבדו את הארון בזה שלא עשו תשמיש המיטה מעת שבא הארון לביתם, אך לילה קודם שבא הארון נזקקו לבעליהם ואותו הזרע שהיה מאותו תשמיש שקודם ביאת הארון עשה הקב"ה נס שנקלט בקרבם בתורת עיבור בששה בנים, כי ידוע שהזרע עד שלשה ימים אינו נפסד ואפשר שיהיה ממנו עבור, כנזכר בגמרא באומרם האשה יולדת לר"ע יום או לרע"א או לרע"ב מטעם זה, ומאחר שכבדו הארון בזה שמנעו עצמם מן תשמיש לכך ברכם השם יתברך באותו תשמיש שעשו קודם לילה בבנים באופן זה שהוא הפלא ופלא.
221ימים לסיום הש״ס